בחיל הנחתים האמריקני יש מימרה רווחת, ולפיה אימון הוא התכוננות לאיומים הידועים ואילו החינוך הוא התכוננות לבלתי ידוע. הספר "על הטקטיקה" הוא מסמך חכם ותמציתי שרלוונטי למפקדי צה"ל, הכולל מגוון לקחים היסטוריים ותאורטיים שרלוונטיים לתחום הטקטי ולקשר בינו ובין הרובד האסטרטגי.
- פורסם באתר "מערכות"
- 30 בנובמבר 2021
בצה"ל רווחת נטייה לחלק למפקדים ספרי ניהול ואסטרטגיה עסקית, ולחלופין ספרים שמחבריהם מבקשים לתאר את השינויים החברתיים המתרחשים במאה הנוכחית. אף שיש בספרים אלה תובנות חשובות, הם לא פעם מתעלמים מן העובדה שאף שניהול הוא חלק ממלאכת הפיקוד ושהצבא מושפע מתהליכים חברתיים, כלכליים וטכנולוגים, הרי שהצבא הוא מערכת שונה באופן מהותי מן החברה האזרחית, גם אם כפופה לה לחלוטין בדמוקרטיות המערביות. לכן מוטב לתת בידי המפקדים ספרים שיהיו רלוונטיים לעיסוקם הצבאי הטקטי, האופרטיבי והאסטרטגי.
בכל האמור בתחום הטקטי בולט הספר "אנשים מול אש" שכתב בשעתו בריגדיר־גנרל סמואל ליימן אטווד מרשל (שגם עסק בחיבור בין רובד זה לרובד האסטרטגי). ואולם מעטים הספרים שניתחו רובד זה לעומקו ולא ביקשו במקום זאת לתאר את ניסיונו האישי של המחבר בלחימה זו או אחרת.
לכן יש לברך על הוצאתו לאור של הספר "על הטקטיקה" שכתב קצין חיל הנחתים האמריקני (מיל') ברט א' פרידמן (הוצאת מערכות, 2021), ובו ביקש לפתור את "הבעיות שבהן נתקלתי הן בהכשרת המקצועית כטקטיקן – תחילה בחיל הרגלים ואחר כך בחיל התותחנים – והן בלימודיי האקדמיים בנושא האסטרטגיה" (עמ' 18). בעיות אלה נגעו בעיקר לחיבור בין הטקטיקה לאסטרטגיה בלחימה המודרנית.
לדבריו, "על התאוריה של הטקטיקה להיות חסרת זמן ולהתאים לכל קרב, בכל מקום ובכל עת" (עמ' 19). כדוגמה נתן המחבר את קרב קאנאי שהתרחש בשנת 216 לפני הספירה, ונתן השראה הן לתכנית שליפן והן לכיתור שביצע הצבא האדום לכוחות הגרמנים סטלינגרד (ובמובנים מסוימים גם למהלכי הצבא האמריקני במלחמת המפרץ הראשונה). עם זאת, מאחר שהמלחמה, ובתוך כך הטקטיקה, היא אמנות, "היא חומקת מלהיות חלק ממערכת מוגדרת" (עמ' 21).
בהקדמה ציינו סא"ל (מיל') גדעון שרב, המדריך הראשי של המכללה לפיקוד טקטי וקצין שריון בעברו, וד"ר טל טובי מאוניברסיטת בר־אילן, כי "הטקטיקה כוללת יישום של ארבע פעולות בשדה הקרב הקשורות זו בזו, המשפיעות זו על זו והמושפעות זו מזו: ניידות, פגיעה וכוח אש, הגנה (שימור הכוח) וכוח הלם" (עמ' 8).
ואולם לפני שעוסקים במרכיבי הטקטיקה, יש לזכור את האמירה המיוחסת לקולונל ג'ון בויד, תיאורטיקן הצבאי וטייס קרב, ולפיה על הצבא האמריקני "להבטיח שיש בו האנשים, הרעיונות והטכנולוגיה הנכונים, לפי הסדר הזה. מערכת טקטית היא חסרת תכלית כשאין בה טקטיקנים נבונים שישתמשו בה וחיילים מאומנים שיפעילו אותה" (עמ' 177). כלל זה תקף כמובן גם לצה"ל, ולא בכדי ציינו שרב וטובי כי העיסוק בטקטיקה הוא "עיון בניסיון האנושי העקוב מדם של לחימה ביבשה, בים ובמאה האחרונה גם באוויר וברשתות המחשבים" (עמ' 7). האדם הוא עיקר בתחום הטקטי, והוא זה שקובע את הניצחון ברגליו, בשכלו ובעוז רוחו.
ניסיון, היסטוריה ותאוריה – חינוך
ב־2003, לפני שנשלחה דיוויזיית הנחתים ה־1 ללחימה בעיראק, שלח מפקדה, גנרל ג'יימס מאטיס, דוא"ל לפקודיו ובו כתב: "לכל האינטלקטואלים מאסכולת 'מלחמה דור 4' שמתרוצצים כיום ואומרים כי טבעה של המלחמה השתנה מן היסוד, כי הטקטיקה היא דבר חדש לחלוטין ועוד, עליי לומר: 'עם כל הכבוד, לא ממש!'. אלכסנדר הגדול לא היה ניצב נבוך לנוכח האויב שעימו אנו מתמודדים כיום בעיראק, ומנהיגינו היוצאים למלחמה זו עושים עוול לחייליהם כשהם אינם לומדים – לומדים ולא רק קוראים – את מי שקדמו לנו. אנו נלחמים על פני האדמה הזו כ־5,000 שנה ועלינו לנצל את ניסיונם" (עמ' 21).
אכן, "הניסיון העצמי של הטקטיקן הוא לעיתים המדריך הטוב ביותר, אך בני אדם יכולים לצבור כמות מסוימת בלבד של ניסיון, ומשאב זה נעדר אצל הטקטיקן הצעיר. היסטוריה צבאית יכולה לשמש תחליף, ואכן קיים ניסיון עבר של אלפי שנים שאפשר לשאוב ממנו, אך השאלה היא כיצד על הטקטיקן לעכל את המקורות השונים האלה ולהגיע להבנה ממשית שלהם?" (עמ' 22). התשובה טמונה בפיתוח תאוריה אסטרטגית אפקטיבית, שיכולה לתת בידי אנשי הצבא כלים לבחון ולנתח את מה שלא ניתן לבחון באמצעות תאוריה מדעית.
בהמשך לכך יש לציין את המימרה הרווחת בחיל הנחתים האמריקני, ולפיה אימון הוא התכוננות לאיומים הידועים ואילו החינוך (והכוונה היא לקורסי הכשרת מפקדים, לימודים אקדמאים ולימוד היסטוריה צבאית ותאוריות בתחומי הביטחון והאסטרטגיה) הוא התכוננות לבלתי ידוע.
על התמרון
בכל האמור בתמרון של כוחות ביבשה, דומה שאין כמו הציטוט שהביא המחבר מהספר "אמנות המלחמה" שכתב סון טסו: "דע את האויב, דע את עצמך, וניצחונך לעולם לא יהיה נתון בסכנה; דע את הקרקע, דע את מזג האוויר, וניצחונך יהיה שלם" (עמ' 121). ואולם למרות שמימרה זו תופסת את העיקר, הרי שפרידמן העלה בספרו כמה תובנות שראוי לתת עליהם את הדעת.
בספרו מנה תשעה עיקרי טקטיקה (עיקרים ולא עקרונות, מכיוון שהאחרונים קבועים ואילו לגישתו נדרשת גמישות, מאחר שאין שדה קרב אחד דומה למשנהו) שסודרו לפי שלושה מישורים. "ארבעת העיקרים הפיזיים הם, כאמור, תמרון, מסה, עוצמת אש וקצב מבצעים; ארבעת העיקרים המנטליים הם הונאה, הפתעה, בלבול והלם; המישור המורלי ניצב לבדו, מכיוון שהוא מופשט מכדי לצמצמו לסיווג מוגדר, אך עוצמתם המורלית של לוחמי היריב היא נשק שאי אפשר להתעלם ממנו" (עמ' 41).
עיקרים אלה באים לידי ביטוי בתמרון ביבשה, בים ובאוויר. חשוב לזכור "שלא תמיד אפשר להשתמש בתמרון. עמדת הגנה שנבחרה היטב יכולה להגביל את האפשרויות של התוקפים, בייחוד בכל הקשור לתמרון מרחבי. דוגמה אחת למצב כזה היא ההתקפה הבריטית בגוז גרין במלחמת פוקלנד בשנת 1982. הגדוד השני מחטיבת הצנחנים תקף קו הגנה ארגנטיני מבוצר על חצי אי צר, שלא היה אפשר לאגפו" (עמ' 51). לבסוף כתב פרידמן, "הצנחנים הבריטים הצליחו לכבוש את העמדה בהסתערות חזיתית, אך תוצאות ההתקפה היו פחות מאידיאליות" (עמ' 52).
המחבר ציין בספר את חשיבותו של קצב המבצעים, והזהיר כי "אל לו לטקטיקן לשאוף באופן עיוור ובכל מקרה לפעול במהירות, אלא עליו לתת את דעתו לממד הזמן ולשאלה אם הזמן פועל לטובתו אם לאו" (עמ' 69). ככלל, מוטב לחתור לקצב מבצעים מהיר, ויש אף כאלו שגורסים כי המהירות צריכה להיות חלק מעקרונות המלחמה. אך, כמאמר התיאורטיקן הצבאי הפרוסי קלאוזביץ, במלחמה יש "חיכוך", שם כולל לסכנה פיזית, מאמץ פיזי, עייפות, תנאי קרקע, מזג אוויר, אקראיות ואי־ודאות, ומכאן "שהמלחמה מטבעה פועלת נגד המהירות" (עמ' 69).
אין בכך כדי לומר שלא צריך לפעול מהר ככל שניתן, אך חשוב להכיר בכך שמדובר בהליכה "נגד הרוח", ולכן על המפקדים להיות אלה שיוצרים את התנופה בגופם, בדומה לגנרל רומל בחציית נהר המז ב־1940 או אלוף שרון בצליחת התעלה ב־1973.
"הדבר החשוב לטקטיקן הוא ההכרה בכוחה של הלכידות המורלית. המספר הזעום של 300 ספרטנים בתרמופילאי לא הספיק כדי להביס את עוצמתו הפיזית של צבא אחשוורוש, והם הושפעו ללא ספק מן הפחד מפני מותם האפשרי; אלא שהכוחות המורליים גברו על כל היתר" (עמ' 94). הספרטנים בחרו ללחום בפרסים דווקא שם, משום שתנאי הקרקע שללו מהאויב את היכולת להפעיל ביעילות את פרשיו וקשתיו והקשו עליו לרכז כוח אל מול המערך הספרטני. זוהי דוגמה לביצוע הערכת מצב וניתוח שטח הנדרשים ממפקדי השדה, שהתוצר שלהם מאפשר לכוח מובחר לייצר עדיפות מקומית. קרב זה, כתב בשעתו אלוף אמיר ברעם, המחיש היטב את תפקיד המפקד "בנוהל הקרב ובמהלכו: מקצוענות, מנהיגות, דוגמה אישית, משמעת מבצעית, אחוות לוחמים". כל אלה עקרונות שחייבים לעמוד לנגד עיני כוח מובחר ומיומן, הפועל בחזית ובעומק בשעת מלחמה.
הן על הטקטיקן והן על האסטרטג לקחת בחשבון את מושג "נקודת נמוגות הניצחון" שטבע קלאוזביץ. "הדינמיקה זהה במידה רבה בשתי הרמות: כאשר כוח צבאי משיג ניצחונות, הוא נותן ביטוי לעוצמה קרבית פוטנציאלית. חיילין מתעייפים, מלאי תחמושת מתרוקנים, עצבים מתרופפים ודלק נשרף. אפקט זה חזק הרבה יותר במבצעי התקפה מאשר במבצעי הגנה" (עמ' 106).
בכל האמור בריכוז הכוחות ללחימה, הדגיש פרידמן, יש להבין "שמסה אינה עניין של מספרים בלבד; חשיבות רבה יש לאיכותם של המספרים. המספרים של הצבא עיראקי כולו לא הועילו לו הרבה בשנים 1991 ו־2003 נגד כוחות שהייתה להם עליונות גבוהה הרבה יותר" (עמ' 59).
תובנה חשובה אחרת נגעה לעוצמת האש. "דפדוף זה בהיסטוריה של עוצמת האש בלוחמה, למרות השטחיות שבו, מדגיש שני דברים: האחד, טקטיקנים מסתגלים בהתמדה לשימוש בעוצמת אש; השני, עוצמת אש כשלעצמה יעילה רק לעיתים רחוקות, אם בכלל. בעלות הברית יכולות היו למחוק את דרזדן וטוקיו מעל פני האדמה, אך האויב היפני והגרמני יכול היה להמשיך בלחימה כל עוד כוחותיו הצליחו לשרוד והיו בעלי יכולת למתן את השפעותיה של עוצמת האש בעזרת ביצורים, שריון, מחסה והסוואה, ופיזור כוחות" (עמ' 63).
הפיזור, קבע המחבר, הוא כלל מספר אחד בלוחמת גרילה, וניכר בתפיסת הפעולה של חזבאללה וחמאס שפועלים כצבאות טרור היברידיים ומשלבים בין יכולות טרור, גרילה וצבא. צבאות תעשייתיים בנויים על יכולות התמרון והאש שלהם כדי לפגוע בריכוזי כוחות ומרכזי כובד, והפיזור מקשה עליהם לרכז מאמץ ולמצות את הכוח ביעילות. אף שהאש שהצבאות המודרניים מפעילים נעשתה ממוקדת ויעילה יותר, הרי שפיזור הכוחות נותר פתרון יעיל נגדה. לכן קבע המחבר כי המפתח להצלחה, בכל האמור בארגון הכוח הצבאי במסגרות, "הוא שילוב בין מסה לעוצמת אש בחבילה אחת שיכולה לפעול בקצב מבצעים מהיר, וכך לגבור בתמרון על כוחות האויב" (עמ' 185).
הקשר בין טקטיקה לאסטרטגיה
בספר ציטט פרידמן את אחד החוקרים המובילים בעולם בתחום האסטרטגיה, קולין ס׳ גריי, שתיאר את האסטרטגיה "כגשר בין הטקטיקה המתקיימת בשדה הקרב ובין המטרות המדיניות שטקטיקה זו נועדה להבטיח" (עמ' 126). נדרש, אם כן, מתאם בין הטקטיקה לאסטרטגיה. אמנם "על הטקטיקן לקבל החלטות מהירות בשדה הקרב כדי להשיג ניצחון טקטי" (עמ' 133), אולם הטקטיקה פועלת בשירות האסטרטגיה ואין כל הבטחה ששורה של הצלחות טקטיות מנותקות בהקשרן מהאסטרטגיה הכוללת יתרמו לניצחון במערכה ולהשגת המטרות המדיניות.
דוגמה מוחשית לכך היא האופן שבו הביס צבא ארצות הברית ב־2003 בשורה של ניצחונות בקרבות טקטיים את הצבא העיראקי, פירק אותו, מוטט את משטרו של צדאם חוסיין והכניס את עיראק לחוסר יציבות שנמשך שנים. כל זאת בשירותה של אסטרטגיה שגיבש ממשל הנשיא ג'ורג' בוש הבן במטרה להפוך את עיראק לדמוקרטיה יציבה בהתאם לערכים מערביים.
דוגמה הפוכה לחלוטין, אגב, היא מלחמת המפרץ הראשונה ב־1991, שבה הופעל הכוח הטקטי באופן ששירת את האסטרטגיה שגיבש ממשל הנשיא ג'ורג' בוש האב, ולפיה יש לפגוע באורח קשה בצבא העיראקי ולהביא לנסיגתו מכוויית. אסטרטגיה זו לקחה בחשבון את אופיו של הצבא האמריקני שכן "הכוחות האמריקניים, יותר מכל הכוחות האחרים, נועדו למבצעי לחימה בקצב מהיר, תוך הפעלת עוצמת אש מסיבית" (עמ' 131).
כיום, כתב פרידמן, לא די עוד בהצלחה צבאית לבדה כדי להעניק לגשר חוזק או אורך מספיקים: הצלחה צבאית היא רק אמצעי להשגת המטרה. אם לא נבין את מטרתנו, שום אמצעי לא יביא להשגתה, והקרב יסתיים בטבח ותו לא" (עמ' 139).
הספר הוא מסמך חכם ותמציתי שרלוונטי למפקדי צה"ל, הכולל מגוון לקחים היסטוריים ותאורטיים שרלוונטיים לתחום הטקטי ולקשר בינו ובין הרובד האסטרטגי. הלקחים כתובים באופן בהיר, בשפה נגישה ונשענים על היסטוריה צבאית רחבה, הוגים צבאיים חשובים ואמיתות שהוכחו במבחן הזמן.
על הכוונת 