מרוץ סוסים | מאת גל פרל פינקל

הספר "סוסים איטיים" שכתב מיק הרון הוא מותחן הריגול מותחן ריגול חכם ומהנה, שאולי גם מבשר שנמצא יורש לג'ון לה־קארה שנפטר לפני כשלושה חודשים. יורש היא מילה חזקה מדי, אבל לפחות סופר שבספריו נוכל להתנחם בהיעדר הגדול מכולם.

• פורסם ב"זמן ישראל"
• 28 במרץ 2021

בדצמבר האחרון נפטר הסופר הבריטי דיוויד קורנוול, המוכר יותר בשם העט שלו – ג'ון לה־קארה. הוא היה הכוהן הגדול של ספרות הריגול, וספריו, בהם תיאר נאמנה את עולם הריגול בשנות המלחמה הקרה, הם מופת של כתיבה משובחת ומתח חכם במיוחד. גיבורו האלמותי, רב־המרגלים ג'ורג' סמיילי, הגוץ הממושקף, היווה אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד, אף שידע להיות, קשוח, ערום ואפילו אכזרי פי כמה ממנו.

מותחני ריגול בנוסח "זהות כפולה" (הוצאת שלגי־רמדור, 1980) שכתב רוברט לדלום, נכתבים ומתפרסמים כמעט על בסיס שבועי. רובם נסוב סביב דמותו של גיבור כמו ג'ייסון בורן, שיצר לדלום.

בורן שירת במלחמת וייטנאם ביחידת קומנדו בשם "מדוזה" שהפעיל האגף לפעולות מיוחדות של ה־CIA, וששם הקוד שלו היה דלתא. "זו היתה יחידת־מחץ סודית שהתפצלה מהכוחות הסדירים ופעלה בשיטת ההתגנבות־וההרס. הכוח הורכב במגמה האחת, לפעול מאחורי קווי האויב" (עמוד 242).

באחת המשימות יצא כוח היחידה בפיקודו "לצניחת־לילה באזור הקרוי טאם־קואן" (עמוד 250), במטרה לחלץ קצין מודיעין אמריקני שנפל בשבי צבא צפון־וייטנאם. זו היתה מלכודת, והאויב ציפה לבואם.

בורן הותיר את פקודיו במסתור, ואילו "הוא יצא לבדו לפשיטות־יחיד, נע והתקדם למרות אש־המרגמות, התרוצץ בין הרימונים המתפוצצים – והוסיף להרוג בהם" (עמוד 251). לאחר המלחמה הפך למתנקש של סוכנות הביון המרכזית. בקיצור, קלינט איסטווד על סטרואידים, או לפחות מאט דיימון שגילם את בורן בסדרת סרטי הפעולה שהופקה על בסיס הספר והמשכיו.

לא שאין כיף בקריאת ספרים אודות גיבורי וגיבורות פעולה שכאלה, אבל מותחני ריגול אינטיליגנטיים ומורכבים באמת, שקריאתם מהנה פי כמה, מתפרסמים אולי (בדגש על אולי) אחת לשנה.

לכן, כשנפטר לה־קארה, הערכתי כי לא במהרה יקום לו יורש, שיוכל כמותו לספר סיפור על אנשים "אפורים" המתמודדים עם מציאות מורכבת ודילמות מוסריות, ולרקום עלילה בלשית שאינה נופלת מאלו שתיארו כריסטי וקונן־דויל. התברר שטעיתי.

הסוסים האיטיים

הספר "סוסים איטיים" (הוצאת לסה, 2021) שכתב הסופר הבריטי מיק הרון (איך לא? כדי שזה יהיה מותחן ריגול חכם באמת, כנראה שהמחבר צריך להיות בריטי) הוא סנונית ראשונה ומוצלחת בסדרה שזכתה בפרסים רבים, ומעובדת לתוכנית טלוויזיה באפל טי־וי, בכיכובם של גארי אולדמן וקריסטין סקוט־תומאס.

בית סלאו הוא בית בלונדון שמשמש כבסיסה של יחידה שאליה נשלחים סוכנים כושלים של שירותי הביון הבריטיים, שירות הביטחון (MI5) ושירות הביון החשאי (SIS), אלה שפישלו בצורה מחפירה עד כדי כך שמצד אחד אינם יכולים עוד לפעול בתחום המבצעי, ומנגד מוטב לא לפטר אותם. סוג של גולאג או מושבת עונשין למרגלים. הסוכנים שהוגלו לבית סלאו מכונים סוסים, ובגלל שסלאו נשמע כמו שיבוש של המילה איטי באנגלית (Slow) הם מכונים "הסוסים האיטיים".

בין סוכני היחידה, שכל כולה טיפוסים מוזרים, ניתן למנות את ההאקר שנשמר לעצמו, סוכן השטח ה"מורעל" שנכשל דווקא בבחינת הסיום של קורס ההכשרה, מומחה המעקבים והפריצות שאיבד אובייקט שאחריו עקב, העוזרת של מנהל שירות הביטחון שהתאבד בנסיבות מחשידות, וכמובן הסוכנת היפייפיה שאיש אינו יודע בגין איזו פשלה הוגלתה לבית סלאו. לכולם יש מכנה משותף אחד – הם רוצים לחזור לשטח ולפעילות. רובם יעשו הכול בשביל זה.

על כל אלה מפקד ג'קסון לאמב, איש גס רוח, שמן ומגודל, שנראה שנהנה לבוז לאנשיו על כך שהוגלו ליחידה בפיקודו. איש אינו יודע מדוע הוא מונה למפקד היחידה, ואיזה פשלה בעברו הביאה אותו לשם. במבט ראשון קל לחשוב שלאמב הוא לא יוצלח כמו פקודיו, אך כפי שציינה המשנה לראש השירות וראש אגף מבצעים, ליידי דיי טברנר, "הוא היה בשטח" (עמוד 142), ונדרש להתמודד עם סיכונים "כמו להיתפס, לעבור עינויים ולחטוף כדור. הוא שרד" (עמוד 143).

שגרת יומם האפורה והמשמימה של "הסוסים האיטיים" הופרה כאשר חברי ארגון ימני קיצוני חטפו צעיר ממוצא פקיסטני ואיימו לשדר את עריפת ראשו בשידור חי באינטרנט.

כמה מ"הסוסים" חושבים שיש פה הזדמנות לגאולה ולחזרה "אל הכפור", כפי שלה־קארה כינה את הפעילות המבצעית בשטח אויב. אבל בפרשת החטיפה יש צד סמוי מן העין. הצעיר שנחטף, לא נחטף באקראי, ויש מי שעשוי להרוויח הרבה מאוד לא רק מחטיפתו, אלא גם מחילוצו בבטחה. 

"לאמב בילה את החלק הארי של חייו המקצועיים מאחורי קווי האויב" (עמוד 152). עתה עליו לנווט את עצמו ואת אנשיו במבוך של אינטריגות ואינטרסים, בכדי להצליח להוציא את בית סלאו מנצח, ובעיקר למנוע מגורמים בעלי כוח לנצל אותו כשעיר לעזאזל.

שאב השראה מלה־קארה

קל לזהות במהלך הקריאה כי המחבר שאב השראה מלה־קארה. הדבר בא לידי ביטוי, קודם כל, בהסתכלות מציאותית, אכזרית וצינית של מקצוע הריגול.

"חליפות וסוכנים היו משני צידי המתרס מאז ומעולם, אבל המשחק השתנה בעשר השנים האחרונות, ומודיעין הפך לעסק כמו כל עסק אחר. תמיד יהיו שדות קרב שיהפכו עקובים מדם, אבל ברמה הדירקטוריונית, מלחמות המודיעין של היום מתנהלות כמו שקוקה קולה נאבקה בפפסי" (עמוד 302).

בספרו "כל אנשי סמיילי" הציג לה־קארה את חוקי מוסקבה, כללים מבצעיים שלאורם פועלים סוכנים בארצות יעד שהסתכמו, כפי שכתב הרון בספרו, במילים "שמור על הגב שלך" (עמוד 262).

אך לצד חוקים אלו, ציין, התקיימה עוד מערכת חוקים, חוקי לונדון, שפירושם:

"שמור על התחת שלך. חוקי מוסקבה נכתבו ברחובות, בעוד שחוקי לונדון נהגו במסדרונות וסטמיניסטר, והגרסה המקוצרת גרסה: מישהו תמיד משלם, ודא שזה לא יהיה אתה. ואיש לא ידע זאת טוב יותר מג'קסון לאמב. ואיש לא שיחק בזה טוב יותר מדיי טברנר" (עמוד 263).

גם בסגנון ביקש הרון להידמות ללה־קארה. בספריו של האחרון כונו אנשי יחידת המבצעים של השירות "ציירי המדרכות" ואנשי יחידת המתנקשים כונו "ציידי הגולגולות". ב"סוסים איטיים" בחר המחבר לכנות אתו אנשי יחידת המעקבים בשם "הכלבים", ואת אנשי המבצעים המיוחדים "משיגנים".

המותחן המוצלח שכתב הרון יש בו כדי ללמד שיתכן ונמצא יורש ללה־קארה. יורש היא אולי מילה חזקה מדי, אבל לפחות סופר שבספרי הריגול שלו נוכל להתנחם בהיעדר הגדול מכולם.

לא מנוער ולא מעורבב | מאת גל פרל פינקל

השבוע נפטר הכהן הגדול של ספרות הריגול, הסופר ג'ון לה־קארה, שהיטב לתאר את עולם הביון, על אפרוריותו הקרה. גיבוריו הערמומיים והשקטים היו אנטיתזה לסוכן החשאי הנועז והקשוח ג'יימס בונד, שיצר איאן פלמינג. שירות מודיעין מוצלח חייב לדעת להפעיל בשום שכל את השניים גם יחד.

• פורסם ב"זמן ישראל"
• 18 בדצמבר 2020

השבוע נפטר הסופר הבריטי ג'ון לה־קארה, בגיל 89 כתוצאה מדלקת ריאות. לה־קארה, שם העט של דיוויד קורנוול, איש השירות החשאי הבריטי לשעבר, נחשב לכוהן הגדול של ספרות הריגול ולאיש שהצליח יותר מכולם (אורן נהרי נוהג לכלול ברשימה זו, בצדק, את הסופרים לן דייטון וגרהם גרין) לכתוב בז'אנר הזה ספרות יפה של ממש. ספריו, בהם תיאר נאמנה את עולם הריגול בשנות המלחמה הקרה – המאבק בין ארה"ב ובנות־בריתה לבין בריה"מ וגרורותיה, הם מופת של כתיבה משובחת ומתח חכם במיוחד.

בשנת 1961 התגייס קורנוול לשירות החשאי, ופעל כקצין מודיעין תחת כיסוי דיפלומטי בשגרירות בריטניה במערב גרמניה. נאמן למעסיקיו משכבר, מעולם לא חשף את טיב שירותו, אך ככל שניתן להעריך, הוא עסק, כפי שמקובל לכנות זאת בז'רגון המקצועי ובדומה לכמה מגיבוריו, בהפעלת סוכנים. במקביל, כתב ספרי ריגול (בשם עט, משום שהיה, כאמור, בשירות פעיל).

בעקבות מותו שבתי לראשון שבספריו, "חיוג אל השאול" (הוצאת רמדור, 1966), שבו הציג את גיבורו, רב־המרגלים והשועל מספר אחד של שירות הריגול הבריטי, ג'ורג' סמיילי, הנמוך, השמנמן והממושקף, המהווה אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד. "מתחת לאותה חיצוניות סתמית שלו היה ג'ורג' סמיילי כרוך בכל לבו אחר הפעילות החשאית שלו בתחומי המודיעין" (עמוד 11).

סמיילי פעל כאיש מבצעים בגרמניה בשיאה של מלחמת העולם השנייה, וכמו בונד גם הוא אומן "בזמנו בתורת הלחימה־פנים־אל־פנים" (עמוד 190). אבל סמיילי אינו מהווה מהדורה בריטית של פטריק קים. כוחו הוא במוחו האנליטי, ביכולתו לראות את התמונה המורכבת כולה ובחשיבה תחבולנית לא פחות מאלו של יריבו הגדול במרכז המוסקבאי, קארלה. 

בספר, שמתרחש בראשית המלחמה הקרה, נדרש סמיילי, שעבר לתקופת מה לשירות הביטחון ועסק בריגול נגדי, לבדוק את מהימנותו של פקיד משרד החוץ הבריטי, סמואל פנאן. והנה, יממה לאחר שקבע כי פנאן הוא נתין נאמן של הכתר הבריטי, נמצא הלה מת, לאחר שהתאבד. מדוע? יתרה מכך, דומה שהזמין לעצמו שיחת השכמה לשעה מאוחרת יותר מזו שבה, לכאורה, התעורר ובה נטל את חייו. ברומן בלשי מתחקה סמיילי אחר רשת ריגול של הביון המזרח־גרמני שמפעילה סוכנים בבריטניה.

זהותו של קורנוול כקצין מודיעין נחשפה כאשר קים פילבי, הבכיר והמוצלח בסוכנים שגייס הביון הסובייטי בבריטניה, מסר את שמו לביון הסובייטי. בשנת 1964, פרש מן השירות, והפך לסופר במשרה מלאה תחת שם העט ג'ון לה־קארה.

ספרו השלישי, ואולי הטוב מכולם, "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), הוא שהפך את לה־קארה לסופר בעל שם בינלאומי. בספר נדרש הגיבור, אלק לימאס, לפרוש מן השירות החשאי לאחר שכל הסוכנים שהפעיל בברלין נלכדו או נרצחו. "הוא היה זקן מדי בשביל מבצעים, עבודה שבה התגובות שלך חייבות להיות מהירות כאלה של שחקן טניס מקצועי. לימאס עשה עבודה טובה במלחמה, הכל ידעו זאת. בנורבגיה ובהולנד הוא הצליח איכשהו להישאר בחיים, ואחרי הכל, הם העניקו לו מדליה" (עמוד 23).

למעשה, לימאס נשלח במצוות השירות למבצע אחד אחרון, בחזרה אל הכפור, מסוכן מכל אלו שבהם היה מעורב בעבר, בכדי להפליל את ראש מחלקת הריגול הנגדי של השטאזי, מונדט, כסוכן כפול של שירותי הביון של המערב. בספר מצטט ראש השירות החשאי, קונטרול, ללימאס את ג'ורג' אורוול ואמר לו כי "אנו עושים מעשים לא־נעימים כדי שאנשים פשוטים כאן ובמקום אחר יוכלו לישון בשלווה במיטותיהם בלילה. האם זה רומנטי מדי? מובן שלפעמים אנו עושים מעשי נבלה" (עמוד 19).

ספריו האחרים של לה־קארה, שתיארו את המורכבות הזו, עמדו בניגוד לספריו של סופר הריגול המצליח של אותה תקופה, איאן פלמינג, שיצר את דמותו של ג'יימס בונד. דמויותיו של לה־קארה מורכבות יותר, אפלות ולעתים גם שפלות יותר. עולמו לא חולק לשחור ולבן, טובים ורעים. למעשה, הראה קורנוול לקוראיו, עולם הריגול הוא מורכב, מלוכלך ואפל הרבה יותר מעולמו הזוהר של בונד, ובעיקר אפור. אין "שחור ולבן" ומוסר מוחלט.

לא קשה לקבל קידומת אפס־אפס

אין בכך לומר, אגב, שספרי ג'יימס בונד, אותם יצר איאן פלמינג, אינם טובים. הראשון שבהם, "קזינו רויאל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2007), היה כתוב למופת ואפילו הסופר האמריקני ריימונד צ'אנדלר, יוצרו של הבלש הפרטי הנפלא פיליפ מרלו, חלק לו שבחים רבים.

בספר הציג פלמינג, שבמלחמת העולם השנייה שירת כעוזרו של ראש הביון הימי של הצי הבריטי בדרגת לוטננט־קומנדר, את דמותו של קומנדר ג'יימס בונד, איש המבצעים האולטימטיבי, קר־רוח, צלף קטלני הבקי בלחימה מטווחים קרובים, כמו גם קלפן מוכשר וג'נטלמן אנגלי מושלם. בונד "היה סוכן חשאי, ועדיין היה בחיים הודות לתשומת הלב המדויקת שלו לפרטי המקצוע. אמצעי זהירות שגרתיים היו הגיוניים מבחינתו בדיוק כפי שהיו הגיוניים לצוללן, טייס ניסוי או כל מי שהתפרנס מעבודה מסוכנת" (עמוד 15).

דמותו הפכה לאייקון הבולט ביותר בספרות הריגול. כל הקלישאות אודות סוכנים חשאיים קשוחים ההורגים "למען המלכה והארץ", ולחלופין כל אותם ספרים שביקשו להציג את עולם הריגול כפי שהוא, אפור וקר (לה־קארה כינה זאת "הכפור"), ולאו דווקא זוהר כפי שניסה פלמינג לתארו, נוצרו בעקבות דמותו של בונד והעולם בו פעל.

פלמינג לא כפר בכך שפעילותם הקלאסית והחשובה ביותר של סוכני ביון היא בעיקרה איסוף מודיעין והפעלת סוכנים, להיפך, אולם בונד לא היה מבחינתו סוכן חשאי שכזה. "הוא ירדוף את האיום שמאחורי המרגלים, האיום שגורם להם לרגל" (עמוד 195).

"לא כל כך קשה לקבל קידומת אפס־אפס אם אתה מוכן להרוג אנשים" (עמוד 69), אמר בונד בספר, וציין שדרושים שני חיסולים בכדי להפוך למתנקש מן המניין בשירות הביון הבריטי. בונד עצמו זכה לקידומת במהלך מלחמת העולם השנייה לאחר שני חיסולים שביצע. בראשון, הרג בצליפה מומחה צופן יפני שפיצח צפנים של בעלות־הברית.

זו היתה משימה מוצלחת, אמר, "גם יפה וגם נקייה. מטווח שלוש־מאות מטרים. בלי מגע אישי. הפעם הבאה, בשטוקהולם, כבר לא היתה נחמדה כל כך. הייתי צריך להרוג נורווגי, סוכן כפול שריגל עבור הגרמנים. הוא הצליח להסגיר שניים מאנשינו – מן הסתם חיסלו אותם, עד כמה שאני יודע. זאת היתה חייבת להיות משימה חשאית לחלוטין מכל מיני סיבות. בחרתי בחדר השינה של הדירה שלו ובסכין. אלא שהוא לא מת כל כך מהר" (עמוד 147). בזכות שתי המשימות האלה זכה בונד לקידומת אפס־אפס בשירות החשאי. 

למרות שבספרים מאוחרים יותר רקם פלמינג עלילות מופרכות, הרי שבספרו הראשון תיאר מבצע מודיעין מתוחכם. על בונד מוטל לחסל סוכן רוסי יעיל במיוחד ושמו "לה שיפר", שארגן משחק באקרה יוקרתי בסכומים גבוהים כדי לכסות את הפסדיו הגדולים, שאותם העלים משולחיו בביון הסובייטי. על בונד להביסו במשחק באופן שירושש אותו לחלוטין. אם יצליח עשוי "לה שיפר" לבקש לערוק למערב על מנת להציל את חייו, ואילו הרוסים עלולים לחסלו בכדי לסכל זאת.

מאז שיצר פלמינג את בונד נכתבו ספרי מתח רבים בהשראתו, בעולם וגם בארץ (רוברט לדלום, ודניאל סילבה למשל, הם מהבולטים שבהם), ותוארו בהם סוכנים קשוחים ונועזים שהצדק והמוסר לצדם, המצילים את העולם ברגע האחרון מידי נבלים ורשעים. מעטים הצליחו לכתוב טוב כמוהו, ואף טוב יותר. 

פרדריק פורסיית' הבריטי, למשל, עודנו כותב. ספרו האחרון (שטרם תורגם לעברית), "השועל", אודות סר אדריאן וסטון, יוצא הרגימנט המוצנח ורב־המרגלים בשירות החשאי, הוא הוכחה לכך. בספר מוציא לפועל וסטון שורה של מבצעים תחבולניים בסייבר, ובזירות נוספות כדי לפגוע באויביה של בריטניה, בין היתר בשיתוף המודיעין הישראלי. כדי לחזק את תחושת הריאליות של הספר, אף מוזכרת תקיפת הכור הסורי בידי חיל האוויר הישראלי ב־2007.

מנגד, יורש ללה־קארה, על יכולתו המופלאה לספר סיפור על אנשים "אפורים" המתמודדים עם מציאות מורכבת ודילמות מוסריות, ולרקום עלילה בלשית שאינה נופלת מאלו שתיארו כריסטי וקונן־דויל, סביר שלא יקום במהרה.

ארגון שמשלב בין סמיילי לבונד

השבוע החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו למנות את ד', יוצא סיירת מטכ"ל שעשה מסלול ארוך בשירות המוסד כקצין איסוף (מפעיל סוכנים) ובתפקידי פיקוד בכירים, למחליפו של ראש המוסד, יוסי כהן. גם ד', כמו כהן, עשה את עיקר שירותו באגף צומת (וגם פיקד עליו), האגף שאחראי על גיוס והפעלת סוכנים ומהווה את ליבת עבודת הביון הקלאסית.

כהן, שעשה את שירות החובה שלו בצנחנים וזמן קצר לאחר שיחרורו התגייס למוסד לקורס קציני איסוף, משלים כהונה רבת הישגים, ובהם השגת הארכיון של תכנית הגרעין האיראנית, סיוע לרקימת בריתות בין ישראל למדינות מתונות באזור ועל־פי פרסומים זרים שורת סיכולים ממוקדים (ובהם מוחסן פח'ריזאדה, ראש תכנית הגרעין האיראנית שחוסל לאחרונה).

העובדה שהארגון הצליח להעמיד בראשו, בפעם השלישית ברצף, מפקד שצמח בו, אומרת טובות על מצבו. כמו כהן, גם ד' יצטרך להפעיל בשום שכל הן את מפעילי הסוכנים, בנוסח ג'ורג' סמיילי, והן את מי, שכמו ג'יימס בונד, אחראים על המבצעים המיוחדים. שכן בניגוד לפלמינג ולה־קארה, שתיארו בספריהם רק סוג אחד של סוכן, שירות מודיעין מוצלח חייב להפעיל אותם במשולב.

. 

זעם פוליטי: אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד | מאת גל פרל פינקל

איש השירות החשאי הבריטי עובר לפני פרישה לעבודה נוחה לכאורה, ואז הכול מתהפך. סופר הריגול ג'ון לה־קארה ברומן מתח חדש, שנותן ביטוי גם לתפיסותיו הגיאו־פוליטיות האקטואליות.

• פורסם ב"מקור ראשון"
• 21 באוגוסט 2020

ספר חדש מאת המלך הבלתי מעורער של ספרי הריגול, ג'ון לה־קארה, הוא תמיד סיבה לשמחה גדולה. לה־קארה, שם העט של דיוויד קורנוול, איש השירות החשאי הבריטי לשעבר, תיאר בספריו, אולי טוב מכולם, את עולם הריגול בשנות המלחמה הקרה – המאבק בין ארה"ב ובנות־בריתה לבין בריה"מ וגרורותיה. ספריו אודות קצין המודיעין הבריטי ג'ורג' סמיילי, שהיווה אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד – נמוך קומה, ממושקף, דובר שפות רבות, נבון מאוד ועקשן גדול – הם מופת של כתיבה משובחת ומתח חכם במיוחד. "הספן השב הביתה מן הים" (עמ' 25), מברך דומיניק טרנץ' ראש תחנת לונדון, את נט, גיבור הספרו, במשפט שמהדהד את כותרת ספרו הטוב והמפורסם ביותר של לה־קארה, "המרגל שחזר מן הכפור".

משלח יד בודד

בלילת הספר החדש "איש שטח" (כנרת זמורה־דביר, 2020), שנכתב בגוף ראשון, מגולל נט, איש השירות החשאי הבריטי, העומד לפני פרישה, את פרשיית הריגול האחרונה שבה היה מעורב. יותר מעשרים שנה, מספר נט לקוראים, "שֵירַתי את מלכתי במסווה דיפלומטי או קונסולרי במוסקבה, בפראג, בבוקרשט, בבודפשט, בטביליסי, בטריאסטה, בהלסינקי, וממש לאחרונה בטאלין, מגייס ומפעיל סוכנים חשאיים מכל גוני הקשת" (עמ' 21).

למעט אשתו, פרודנס המכונה "פְּרוּ", איש מחבריו או מכריו לא ידע במה עסק כל אותם שנים. הוא היה רוצה, למשל, להסביר לבתו, סטפני שלא הצליח לטלפן ולברך אותה ביום הולדתה התשע־עשרה, משום "שישבתי אז בצד האסטוני של הגבול הרוסי בשלג סמיך והתפללתי לאלוהים שהסוכן שלי יצליח לחצות את הקווים מתחת לערימה של קורות עץ מנוסרות" (עמ' 38). או לספר לה על אחד המבצעים החשובים שניהלו הוא וראש מחלקת העיקוב בשירות, פרסי פּרַייס, "שוטר לשעבר כחוש ושתקן בשנות החמישים לחייו. לפני עשר שנים, בסיוע אחת החוליות שלו וסוכן שהפעלתי, גנבנו אבטיפוס של טיל מונחה מביתן התצוגה הרוסי בתערוכת נשק בינלאומית" (עמ' 47). אך אינו יכול.

מקצוע המרגל, הסביר לנו לה־קארה, הוא מקצוע מסוכן שבו, כפי שכתב באחד מספריו, התגובות שלך חייבות להיות מהירות כשל שחקן טניס מקצועי. אבל הוא בעיקר משלח יד בודד מאוד. נט, כאמור, שב הביתה משנים של ניהול מבצעים בנכר, בכפור, ומוטל עליו לנהל את "המקלט", תחנת־משנה זנוחה שכפופה לתחנת לונדון שמנהל טרנץ', ואשר אחראית על כלל פעילות השירות החשאי בלונדון.

איום על העולם התרבותי

נט חש שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה. העבודה ב"מקלט" נוחה ומאפשרת לו לבלות זמן איכות עם אשתו, עורכת דין מצליחה לזכויות אדם, ולשחק בדמינטון עם בחור צעיר ותמהוני בשם אד בכל יום שני. נט אינו יודע דבר על אד, זולת שהוא מלא בזעם פוליטי. הוא מתנגד לבקרזיט, וכועס ועל נשיא ארצות־הברית, דונלד טראמפ, המהווה בעיניו "איום וקריאת תיגר על העולם התרבותי כולו" (עמ' 64).

בדיוק אז הכול מתהפך. משפט סתמי שפולט סוכן רוסי רדום שערק למערב, בתחקיר שערך לו נט, גרם לאחרון לחשוד שהרוסים מפעילים סוכן בביון הבריטי, ולפתוח בחקירה. עד מהרה מתברר לו שיריבתו היא לא אחרת מאשר ולנטינה, קצינת איסוף נודעת לשמצה של המרכז המוסקבאי, כפי שלה־קארה מכנה בספריו את המודיעין הרוסי. ולנטינה, הזהיר אותו אחד מסוכניו, "מפעילה סוכנים רדומים. תירדם איתה, לא תתעורר לעולמים" (עמ' 149).

קוראיו הוותיקים של לה־קארה ימצאו בוודאי דמיון בין החקירה שמנהל נט למצוד הבלשי שניהל סמיילי, עקב בצד אגודל, אחר הבוגד בספר "החפרפרת" (הוצאת זמורה ביתן, 1975). למד את העובדות, הסביר סמיילי לעוזרו בספר, ואז "מדוד את הסיפורים כמלבושים" (עמ' 242). וזה בדיוק מה שעושה נט.

האומץ לבגוד בארצי

כמו רבים מגיבורי הספרים שכתב לה־קארה לאחר תום המלחמה הקרה, גם נט יגלה בספר שהמדינה שאותה הוא משרת פועלת בהתאם לאינטרסים קרים ואכזריים כמעט כמו אלו שמניעים את יריבותיה, שאחריהן ריגל כל השנים. בשירותה פועלים גם אנשים מושחתים, שמחפשים רווח אישי וטובת המדינה אינה עומדת לנגד עיניהם.

בספר פורס לה־קארה את תפיסתו שלו אודות המציאות הגיאו־פוליטית האקטואלית. אחד הסוכנים שהפעיל נט בעבר, קולונל בביון הרוסי, הטיף לו מוסר וקשה להתווכח עם טיעוניו. הנשיא טראמפ, אמר הסוכן, פועל בשם פוטין, ועושה עבורו כל מה שהוא לא יכול לעשות בעצמו. הוא פוגע בזכויות אדם, פוגע בנאט"ו, מקבל את תביעת רוסיה לריבונות על קְרים, ובינתיים מהי המדיניות הבריטית כלפי רוסיה? "אתם מקבלים אותנו בברכה אם אנחנו נוכלים מספיק גדולים. אתם מוכרים לנו חצי לונדון. אתם פוכרים ידיים כשאנחנו מרעילים את הבוגדים שלנו ואתם אומרים בבקשה, בבקשה, חברים רוסים יקרים, חִתמו איתנו על הסכמי סחר. בשביל זה סיכנתי את החיים שלי"? שאל הסוכן.

ספרי ריגול מבוססים מטבעם על שאלת הנאמנות. הנאמנות למשפחה, למדינה, לחברים לנשק. תמיד ישנו בוגד, בין שהוא פועל בשירות הטובים למען מטרה נעלה, ובין שהוא עובד עבור הרעים בשם אידיאולוגיה או בצע כסף. גם נט נדרש בסוף לבחור צד. הסופר האנגלי א"מ פורסטר אמר פעם: "אם אצטרך לבחור בין בגידה בארצי לבין בגידה בחבריי, אני מקווה שיהיה לי האומץ לבגוד בארצי". וכמובן, לא נגלה כאן במה בחר.

המלחמה הבאה

אף שבספר הזה חזר לה־קארה לאזור הנוחות שלו וכתב על המודיעין הבריטי שבו שירת, בעבר כבר כתב גם על המודיעין הישראלי והסכסוך הישראלי־פלסטיני. בספרו "המתופפת הקטנה" (הוצאת זמורה ביתן, 1984), שנכתב על רקע מבצע "זעם האל" לחיסול המחבלים שביצעו את טבח הספורטאים במינכן, תיאר כיצד איש המוסד מרטין קורץ מגייס את גדי, איש מבצעים של המוסד שפרש, כדי להפעיל את צ'ארלי, שחקנית תיאטרון בריטית, שתסתנן לתא טרור פלסטיני רצחני. הרקורד המבצעי של גדי נפרס "מפשיטות הלילה הרבות שלו מעבר לירדן" (עמ' 49), בימיו בצנחנים, ועד להפעלת סוכנים בלוב ומעבר לתעלת סואץ, אך למרות קשיחותו אינו יכול שלא להתאהב בצ'ארלי.

לה־קארה סיפק בכתיבתו השראה לרבים מהסופרים בז'אנר, ובהם גם ישראלים שכתבו ספרי מתח משובחים. בין אלה ניתן למנות את תא"ל במיל' יפתח רייכר־עתיר, יוצא הצנחנים שפיקד על מערך המבצעים המיוחדים באמ"ן, חגי טיומקין, יונתן דה־שליט, בכיר בקהילת המודיעין הישראלית (שכמו לה־קארה כותב בשם בדוי) שספרו הראשון, "בוגד", היה מעין הומאז' "החפרפרת", ואת מישקה בן־דוד, בעברו בכיר במוסד. ספרו של בן־דוד, "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002), מותחן מהמוצלחים שנכתבו כאן, תיאר כיצד מפקד על יחידה מבצעית נדרש לחלץ את אחד מפקודיו שיצא על דעת עצמו להתנקש בפעיל חיזבאללה בכיר, בן דמותו של עימאד מורנייה, בביירות.

מי שאימץ את "המתופפת הקטנה" כתסריט קבוע לספריו הוא סופר המותחנים רבי־המכר דניאל סילבה. גם גיבורו, סוכן המוסד והרסטורטור של יצירות אמנות גבריאל אלון, יוצא יחידה מובחרת בצה"ל שהיה למתנקש הראשי במבצע "זעם האל", נקרא לשוב מפרישה לבקשת ראש המוסד שומרון, ומפעיל – ספר אחר ספר – נשים יפהפיות שמסתננות לארגוני טרור וביון. התרגיל המשומש של סילבה, אף שהוא כותב ספרי מתח נוסחתיים מלאים בדמויות צדקניות בעובי של קרטון, עובד, כמעט תמיד.

בכל פעם שיוצא ספר חדש ללה־קארה, ובמיוחד כשמדובר בספר מוצלח כמו הנוכחי, מתברר שאפשר לכתוב ספרות יפה באמת. כזו שמציגה דמויות ודילמות מורכבות, גם כשהעלילה מתרחשת בעולמם של מרגלים ואנשי מודיעין. ואולי, הסיבה שהספרים שלו מוצלחים כל־כך היא שאנחנו יודעים שהחיים עצמם מורכבים, ויש בהם הרבה יותר גוני אפור מאשר שחור ולבן.

ועוד דבר ביקש לה־קארה לספר לנו, שאפשר להניח שציער אותו מאוד להכיר בו. המלחמה הקרה לא נעלמה עם נפילת הגוש הסובייטי. בספרו המופתי "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983) הסביר הגיבור אלק לימאס כי המלחמה הקרה היא "מלחמה לא־נעימה, כיוון שלוחמים אותה בקנה מידה מצומצם, מטווח קצר, וכיוון שלפעמים נופלים בה בני־אדם חפים מפשע, אני מסכים. אבל זה לא כלום, לא כלום לעומת מלחמות אחרות – המלחמה האחרונה או המלחמה הבאה" (עמ' 185). מקריאת ספרו החדש נראה כי דבר לא השתנה.

משחק תחבולות ועורמה | מאת גל פרל פינקל

מהפך אידאולוגי הביא קצין קג"ב בכיר לחצות את הקווים ולסייע למיטוט השלטון הרודני הסובייטי. מקנטייר יודע להפוך כרוניקה מבוססת על תחקיר קפדני למתחרה בטובים שבספרי המתח

• פורסם ב"מקור ראשון"
• 25 באוקטובר 2019

העיתונאי והסופר הבריטי בן מקנטייר הוא אחד המוכשרים שבכותבי ההיסטוריה הפופולרית על אודות מבצעי מודיעין ומבצעים מיוחדים. בסגנונו המיוחד הוא מצליח לרקום סיפורים מרתקים ורחבי יריעה. באחד מספריו, "מבצע קציצה"‬ (עם עובד, 2010), הוא תיאר את סיפורו המלא של מבצע ההונאה שביצע המודיעין הבריטי במלחמת העולם השנייה במטרה להטעות את הגרמנים בנוגע ליעד האמיתי של הפלישה לאירופה ב־‭,1943‬ כך שיעבירו כוחות מהחזית האיטלקית לבלקן, כשבפועל המטרה הייתה סיציליה.

רק מקנטייר בסגנונו המיוחד ידע לטוות עלילה שבה כלולים עוזרו של ראש הביון הימי של הצי הבריטי, "לוטננט קומנדר איאן פלמינג (‭,(Fleming‬ שיכתוב לימים את ספרי ג'יימס בונד" (עמ' 18), מפקד צוללת בריטי ופיראט בנשמתו, ביל ג'אוול שמו, ומייג'ור ויליאם דארבי, מפקד יחידת הריינג'רס המובחרת של צבא היבשה האמריקני. "בארזיו שבצפון אפריקה הוביל דארבי את גדוד הריינג'רס הראשון לקרב, אגב השלכת רימונים מול אש מקלעים כבדה" (עמ' 173), ואילו ג'אוול והצוללת שלו תקפו ספינות של הצי הגרמני. כולם לכאורה לא קשורים זה לזה ובפועל מצויים בלב המבצע. הספר התבסס על תחקיר קפדני, אך נכתב כך שהיה יכול להתחרות בטובים שבספרי המתח.

בספר המתח "הרמאי" (ספריית מעריב, ‭1992‬) שכתב סופר מותחני הריגול הבריטי פרדריק פורסיית נדרש סם מקרידי, רב־מרגלים בשירות החשאי הבריטי, להתמודד עם טענתו של עריק בכיר מן הקג"ב, הקולונל אורלוב, כי ראש אגף בסי־איי־אי מרגל עבור בריה"מ. מקרידי, "סוכן־שטח לשעבר", מפעיל סוכן המכונה "מזכרת", קצין קג"ב בשגרירות בריה"מ בלונדון בשם גורודוב. "מזכרת" מזהיר אותו כי מדובר במזימה מתוחכמת של הקג"ב לקרוע את הסי־איי־אי "לגזרים מבפנים. להרוס את המורל, לשסות חברים זה בזה" (עמ' 205). הקורא אינו יודע למי מהסוכנים להאמין, לאורלוב או לגורודוב. לבסוף מתברר כי המידע שבידי מקרידי מהימן, והוא מחלץ את "מזכרת" מלב מוסקבה במבצע מילוט מתוחכם שבמהלכו הוסתר העריק במכונית והוברח בטיסה ללונדון.

עטיפת ספרו של מקנטייר, (מקור: סימניה).

נזכרתי בספרו של פורסיית, כאשר כצרכן כמעט כפייתי של ספרות ריגול והיסטוריה צבאית, מותחנים וספרי עיון כאחד, מיהרתי לקרוא את ספרו החדש של מקנטייר, "המרגל והבוגד" (תכלת, 2019). גיבור הספר הוא אולג גורדייבסקי, קצין בכיר במנהלת הראשונה של הקג"ב, שירות המודיעין הסובייטי, שריגל עבור השירות החשאי הבריטי בעיצומה של המלחמה הקרה. ג'יימס ג'יזֶס אֶנגלטון, ראש הריגול הנגדי בסי־איי־אי בשנות השישים ופרנואיד שראה בוגדים בכל פינה, תיאר את משחק הריגול כ"ג'ונגל של מראות" (עמ' 68), מלא שקרים והונאות, שבו לא ברור מי חבר ומי אויב. הקריאה בספר ממחישה עד כמה צדק.

רטוריקה תוקפנית במערב

גורדייבסקי הלך בעקבות אביו ואחיו, קציני קג"ב, ובשנת 1962 החל את הכשרתו ב"דגל האדום", אקדמיית העילית של הקג"ב להכשרת סוכנים (קציני איסוף, כפי שהם מכונים בקהיליית המודיעין הישראלית), המגייסים ומפעילים סוכנים מחוץ לגבולות המדינה. שם למד את "סודותיה הכמוסים ביותר של אמנות הריגול הסובייטית: נושאי הלימוד היו איסוף מודיעין ומודיעין נגדי, גיוס סוכנים והפעלתם, מרגלים חוקיים ולא־חוקיים, סוכנים וסוכנים כפולים, כלי נשק, קרב מגע, מעקב, וכל רזי האמנות הסמויה והשפה החשאית של תחום העיסוק המוזר הזה" (עמ' 30-29).

לאחר הקורס הוא הוצב בדנמרק. ניסיון ההפיכה הכושל בצ'כוסלובקיה גרם לו למהפך אידאולוגי, והוא ביקש לסייע למיטוט השלטון הרודני הסובייטי. מקנטייר מציין בספר כי הדוגמה הקרובה ביותר למקרה שכזה, אם כי הפוכה, היא זו של הרולד "קים" פילבי, קצין הביון הבריטי שריגל במשך שלושים שנים עבור הרוסים עד שנמלט למוסקבה רגע לפני שנתפס, וחי שם עד מותו. אך בעוד שפילבי התגייס מרצונו לשירות הרוסים במטרה לסייע להם כנגד המערב הקפיטליסטי, גורדייבסקי שהיה אזרח סובייטי נאמן כשהתגייס לקג"ב ביקש לפגוע בו פגיעה אנושה.

ב־‭1970‬ נתקל בשמו קצין מודיעין בריטי "נמוך קומה, ממושקף, דובר שפות רבות, נבון מאוד ועקשן גדול. הוא הזכיר את ג'ורג' סמיילי ולא את ג'יימס בונד דווקא" (עמ' 50). כמו רב־המרגלים סמיילי, גיבורו האלמותי של ג'ון לה־קארה (שם העט של איש השירות החשאי הבריטי דייוויד קורנוול), הכהן הגדול של ספרות הריגול, הייתה לו חשיבה יצירתית ותחבולנית שגרמה נזק אדיר למודיעין הסובייטי. הקצין סימן את גורדייבסקי כיעד לגיוס והפעיל אותו בהצלחה.

לפני גורדייבסקי היה הסוכן המוצלח ביותר שהפעיל המערב בלב המודיעין הסובייטי קולונל במודיעין הצבאי בשם אולג פֶּנקובסקי. הוא "הופעל בידי אם־איי־6 וסי־איי־אי במשותף, וסיפק למפעיליו במוסקבה מידע מדעי וצבאי, ובכלל זה דיווח על הצבת הטילים הסובייטיים בקובה – מידע שאִפשר לנשיא ג'ון פ' קנדי לצאת כשידו על העליונה ממשבר הטילים בקובה" (עמ' 62). ב־‭1962‬ הוא נתפס והוצא להורג. עתה היה למודיעין הבריטי פנקובסקי חדש, סוכן בלב הקג"ב שחשף בפניהם את זהות הסוכנים הסובייטים בסקנדינביה. בהמשך, כסגן ראש תחנת הקג"ב בלונדון, מסר גורדייבסקי מידע חיוני וקריטי למערב בנושאי מפתח.

בין היתר התברר כי בראשית שנות השמונים חרד ראש הקג"ב יורי אנדרופוב מפני מתקפת פתע גרעינית אמריקנית. הרטוריקה התוקפנית של מנהיגי המערב רייגן ותאצ'ר ותרגילים צבאיים שביצעה נאט"ו שיכנעו אותו שהוא צודק והוא ראה בסכנה זו את האיום הראשון במעלה. ככל שגדלה הפרנויה, הפך כל מידע מודיעיני לכזה שחיזק את הנחת הבסיס. משהפך אנדרופוב למנהיג בריה"מ היה העולם, בשל פחדיו, מרחק כמה צעדים מוטעים ממלחמת עולם גרעינית. גורדייבסקי הזהיר את מפעיליו במודיעין הבריטי מפני הסכנה החמורה, ובשל כך מיתנו מנהיגי המערב את הצהרותיהם והסובייטים בתורם, בהדרגה, נרגעו.

הרוסים רצים למרחקים ארוכים

בשנת 1985 מונה גורדייבסקי לראש תחנת הקג"ב בלונדון, ובדיוק אז – רגע לפני שהיה יכול להיחשף למידע מסווג יותר ולהעבירו למפעיליו הבריטים – נחשף. כמו הביון המערבי גם הקג"ב גייס והפעיל בכישרון רב אנשי מפתח בשירותי המודיעין של יריביו. באחד המחזות הסוריאליסטים שהמחישו את "ג'ונגל המראות", שנראה כאילו נלקח מאחד מסרטי המתח על המלחמה הקרה, מתוארת בספר עריקת גנרל הקג"ב יורצ'נקו לארה"ב. איש הסי־איי־אי שחקר אותו "היה המומחה של הסוכנות לריגול נגדי, אולדריץ' איימס" (עמ' 350), שבעצמו ריגל עבור רוסיה. איימס נחשב עד היום בארה"ב לאחד הבוגדים הידועים לשמצה, והוא האיש שהסגיר את שמו של גורדייבסקי למפעיליו ברוסיה. גורדייבסקי זומן ל"התייעצות דחופה" במוסקבה, נחקר, אך לא נאסר. האיש שהוטל עליו לחלצו, במבצע מילוט מסמר שיער, היה הוויקונט רוי אסקוט, ראש תחנת אם־איי־6 במוסקבה. "תואר אצולה הוא כיסוי טוב למרגל, והוויקונט אסקוט היה מרגל מעולה" (עמ' 274). אבל עם כל כישוריו, משימת החילוץ הזו הייתה, ככל הנראה, לקוחה מהסדרה "משימה בלתי־אפשרית".

את הספר חותמת אחרית דבר מרתקת מאת סופר מותחני הריגול ואיש קהיליית המודיעין, יונתן דה שליט. "גיוסו של סוכן בתוך לבו של שירות ריגול אחר, בעיקר אם מדובר בשירות ריגול של אויבך המר ביותר, הוא הישג יוצא דופן. כדי להצליח במבצע גיוס שכזה אתה נדרש לפעול נגד מקצוען שחושיו ערניים ודרוכים. כל מה שאתה מנסה לעשות לו – הוא כבר עשה לאחרים" (עמ' 382), כתב. עריקה, ציין, כמו חלק לא מבוטל מסיפורי הגבורה, היא לרוב כישלון גדול. בעולם מושלם היה שירות מודיעין מפעיל את הסוכן שגייס עד אין קץ, או לפחות עד שחדל להביא תועלת.

מנגד, גיוס והפעלה של קצין איסוף אינה, ככלל, המטרה. מוטב היה לגייס קצין במטה שיש לו נגישות לכלל מבצעי הארגון. גם במערכה צבאית, הדגיש דה שליט, "חילות אוויר תוקפים תחילה את מערך הנ"מ של האויב, לא כי הוא הכי חשוב, אלא כי הוא מאיים על יכולתם לתקוף את המטרות החשובות באמת" (עמ' 385). גורדייבסקי היה המקרה היוצא מן הכלל, שבו הפך האיש בקצה לנכס מודיעיני שלא יסולא בפז.

במותחן אחר של פרדריק פורסיית, "המתווך" (ספרית מעריב, 1990), נקלע קְווִין, בעברו "סמל צעיר גבוה וצנום מהכומתות הירוקות" (עמ' 58), הכוחות המיוחדים של צבא ארה"ב, לקנוניה סבוכה וקטלנית. במהלך מרדף אחר בוגד בסי־איי־אי פגש קווין בגנרל בכיר בקג"ב, המגלה לו כי הרוסים אינם מעורבים בפרשה. מיואש מכך שנותר ללא כיוון חקירה של ממש, הודה קווין שנותר, כהגדרתו, ללא אס בשרוול. הגנרל השיב שהאמריקנים תמיד משווים הכול לקלפים ושאל האם קווין משחק שחמט, שכן כמו מקצוע הריגול, "זהו משחק של תחבולות ועורמה, לא של כוח גס. כל הכלים גלויים לעין, ובכל־זאת… יש בשחמט יותר הטעיה מאשר בפוקר" (עמ' 376-375).

נשיא רוסיה, פוטין, ונשיא טורקיה, ארדואן. מעורבות רוסיה במבצע הטורקי בסוריה היא דוגמה למעורבותם הגוברת במזה"ת, (מקור: (ויקיפדיה).

הרוסים הם אכן, כפי שציין גם דה שליט, רבי־אמן בשחמט ובהטעיה. המערב אולי ניצח במלחמה הקרה, אבל משחק הריגול, כפי שכתב מקנטייר, בדומה לריצה למרחקים ארוכים, מחייב סבלנות, יכולת עמידה וחוש עיתוי טובים. הרוסים משחקים לטווח ארוך, וכפי שמלמדת מעורבותם במערכות הבחירות בצרפת ובארה"ב, וכן במהלכים שהם מבצעים במזרח התיכון, הם ממש לא סיימו לשחק.

המזרח התיכון בלהבות | מאת גל פרל פינקל

סגן ראש אגף מבצעים במוסד הוא לוחם שרירי ומיומן, חובב בישול ואופרה, המתגעגע לישראל הישנה. מותחן קליל ואפקטיבי המתכתב עם סוגיות עכשוויות הנוגעות לפרשיות ראש הממשלה

לילות שלמים עקבו קוראים בישראל אחר עלילותיהם של גיבורים כמו ג'ק ראיין, איש חיל הנחתים שיצר טום קלנסי, שהפך למרגל ב-CIA בעל כורחו, או קולונל סם הוליס, טייס הקרב שנעשה למפעיל סוכנים בספרו המצוין של נלסון דה-מיל, "בית הספר לקסם אישי". מותחני צבא וריגול כחול-לבן, כמעט לא נראו כאן. והנה, כבר כמעט 25 שנה שהז'אנר הזה, פרי עטם של סופרים ישראלים – שלחלקם רקע קרבי ומודיעיני – בפריחה. אולי זו המציאות הגיאופוליטית, שבמסגרתה מנהלת ישראל מערכה חשאית ממושכת כנגד אויבים רחוקים וקרובים, ואולי זו העובדה שבמציאות התקשורתית של היום נחשפו הרבה יותר יכולות, מבצעים ודמויות שהיו מסווגים בעבר.

מי שהוביל את השינוי הספרותי, לטעמי, היה מישקה בן-דוד, בעברו בכיר במוסד, בשורה ארוכה של ספרי מתח שכתב. אבל אליו הצטרפו חגי טיומקין, אודי אדלמן, ויפתח רייכר-עתיר, בעצמו קצין בכיר בחיל המודיעין וקודם לכן מפקד בצנחנים ובסיירת מטכ"ל. בשנים האחרונות יצאו כאן, "לילה ארוך בפריז", ספרו המשעשע של דב אלפון; "הסדק", ספר הריגול המותח שכתב יריב ענבר (שם בדוי של איש קהיליית המודיעין) על אודות קצין בדובדבן ואיש מוסד שהודח ושב לסייע לשב"כ לסכל פיגוע קשה שמתכנן החמאס, וכמובן ספרו האחרון של איש מערכת הביטחון שכותב בשם העט יונתן דה שליט, שחותם את הטרילוגיה שלו אודות יערה שטיין, לוחמת המוסד הנועזת. בחלק מהספרים ניכר ניסיון לחקות את אמן ספרי הריגול הגדול מכולם, ג'ון לה-קארה (הלא הוא דיוויד קורנוול, איש השירות החשאי הבריטי בעברו), ולכתוב ספרות יפה שעוסקת בעולם החשאי; וחלקם נכתבו כדי ליצור ספר טיסה/ חופשה מבדר ומותח, לא רציני מדי ולא כבד מדי, שנועד לספק לקורא מספר שעות מהנות, מן הסוג שהיה מקבל כשהיה צופה בסרט אקשן טוב.

עטיפת ספרו של אלעזרי, מותחן ריגול כחול-לבן, (מקור: אתר "עברית").

"העוצמה והזעם של אבנר ארליך" (הוצאת דני ספרים, 2019) מאת פיני אלעזרי, נראה כניסיון לכתוב ספר מתח מן הסוג השני, ברוח ספריהם של רוברט לודלום ווינס פלין. גיבור הספר, שהעלילה מתוארת מנקודת מבטו בגוף ראשון, הוא אבנר ארליך נאמן, סגן ראש אגף מבצעים מיוחדים של המוסד. לפני כן היה ארליך "קצין בסיירת מטכ"ל והשתתף בהרבה מאוד פעילויות מבצעיות" (עמוד 314). ארליך הוא אמנם מפקד בכיר במוסד, אבל הוא לוחם, שמקפיד להמשיך ולפעול בשטח. שם הספר, הלא שגרתי יש לומר, נוגע לאופן שבו ארליך פועל, וכדי לא לספר יותר מדי נגיד רק שהדבר קשור קשר עמוק "בפשיטה על מתקן שליטה ותצפית של הסורים" (עמוד 234), בה השתתף ארליך בראשית ימיו ביחידה.

בספר הזה נדרש הגיבור להתמודד עם ארכי-מחבל בשם עימאד אקברייה, העומד בראש רשת טרור של הג'יהאד העולמי, מוציא לפועל שורת פיגועים התאבדות קטלניים ברחבי העולם ומנהל בסיס סודי בתימן, שממנו הוא משלח שיירות אמצעי לחימה מתקדם שיוברחו לארגוני החמאס והחזבאללה. כצפוי, בספרים וסרטים מסוג זה, גם כאן עומד בין ארליך לעימאד חשבון אישי ישן, מימיו של ארליך ביחידה. חשבון שעימאד ינסה בכל כוחו לפרוע לאורך עלילת הספר, בתכנית נקמה ששואפת עד פגיעה במסגד אל אקצה.

מימון צוללות גרמניות

ארליך הוא הקשוח שבקשוחים. מילה שלו היא מילה ואלכוהול לא מאט אותו, גם לא בעשירית השנייה. לא מזיק גם שהוא חריף, בעל אגרופי פלדה ואקדוחן מיומן. בקיצור, פטריק קים קטן עליו. לצד קטלניותו בשדה הקרב, ארליך הוא גם בשלן חובב, שמקפיד על דיאטה שמתאימה למתאמנים בתחרויות איש הברזל וחובב אופרות וספרות יפה. קלישאה מהלכת על שתיים.

דווקא מפקדו, ראש אגף המבצעים המיוחדים של המוסד, אפרים (פרוייקה) דשבסקי, שארליך רואה בו דמות אב, מצטייר כדמות אמינה שקל הרבה יותר לאהוד. לאורך העלילה מתמודד פרוייקה עם מחלת הסרטן שבה לקה בעקבות צלילות שביצע בצעירותו בנחל הקישון. פרוייקה, מצדו, מסרב לפרוש ומתעקש להמשיך לעבוד, גם אם זה יהרוג אותו. באחד הפרקים הוא מספר לסגנו על הוריו, סיפור שהוא אחד מהמשעשעים בספר רווי ההומור הזה. "היה להם, לזקנים שלי, טקס קבוע בכל בוקר. שלושים, אולי ארבעים שנה. אבא היה אוכל את ההרינג עם לחם שחור וחמאה ואז שותה את כוס התה הגדולה שהייתה מלאה בוודקה. כשסיים את הכוס הושיט יד לבקבוק, כדי למלא עוד כוס. אימא הייתה צווחת ואז אבא היה אומר לה, 'יודית, אחרי שאני שותה כוס וודקה אני בן אדם חדש, ולבן אדם החדש הזה – לא מגיעה כוס וודקה?!'" (עמוד 63).

הכוחות המיוחדים של צה"ל באימון. ניכר שהמחבר מכיר אותם היכרות אינטימית, (צילום: דו"צ).

ניכר כי אלעזרי, שבאופן שחושף טפח ומסתיר טפחיים נכתב עליו בגב הספר כי הוא דייג, מתאגרף שומר סף, תסריטאי, אסטרטג ולוחם, השתדל לחבר את העלילה למציאות הישראלית העכשווית. כך למשל, מוזכר בספר חיסול "הגנרל מחמד סלימאן, יועצו של בשאר אסד, בטרטוס, צפונית ללטקייה" (עמוד 47). החיסול, על-פי פרסומים זרים, היה עבודה של שייטת 13. דוגמה אחרת היא סירובו של רה"מ לאשר פעולה מסוימת על אדמת גרמניה. גיבור הספר משוכנע "שיש סיכוי סביר שהמחסום העיקרי היה המשא ומתן המתמשך למימון הצוללות הגרמניות, מהלך שהפך לסיפור אישי של ראש הממשלה, שלא אישר כל פעילות שהייתה עלולה להפריע לו בנושא" (עמוד 273).

במקרה אחר, לאחר שחיל האוויר תקף בהצלחת שיירה שהובילה נשק מתקדם לארגוני הטרור, תוך שיתוף פעולה עם מדינה ערבית שעמה רשמית אין לישראל יחסים דיפלומטית, ברור לארליך, באופן שהתכתב עם ביקורת שהושמעה על רה"מ נתניהו, "שברגע הראשון של מצוקה פוליטית, כזו או אחרת, רה"מ שלנו עלול להשתמש במידע הזה לצרכיו, ובכך 'יחרב' את הקואליציה החדשה שלנו" (עמוד 144). גם אזכורים אגביים, כמו שמו של רותם שני, קצין ניוד ביחידות המיוחדות של צה"ל שנהרג בתאונת אופנוע, מלמדים על היכרות אינטימית של המחבר עם עולם המבצעים המיוחדים, היחידות והאנשים שנוטלים בהם חלק.

געגוע למאירקה הר ציון

הקריאה בספר מלמדת על געגוע של המחבר למדינת ישראל שאיננה עוד. לצד תלונות מצד הגיבור על רבנים שגנבו לו את המדינה, הוא מתגעגע לתקופה שבה יכלו הוא ושכמותו להחליט ולעשות, ולעזאזל הפרוטקול, פקודות מטכ"ל ושאר מרעין בישין. לא בכדי מציין הגיבור שגיבוריו "היו מאירק'ה הר ציון, קצ'ה כהנר וירמי ברדנוב. על פי המורשת שלהם, כשמאיר היה מתעצבן וצריך רגיעון הוא היה פושט על מאהל בדואים בירדן, שוחט כמה וחוזר רגוע. הצבא של היום הוא כבר לא 'שכונה'. המוסד – ודאי שלא. יש כאן היום יותר מהנדסים, סייבֵּריסטים וקמ"נים מלוחמים" (עמוד 278).

ההקפדה על הכללים והמקצוענות שהחליפה את החובבנות הם דווקא שינוי מבורך, ועדיין הציטוט העלה בזיכרוני דברים שכתב בשעתו עפר שלח, בעצמו צנחן ותיק, לאחר ראיון שערך עם מאיר הר ציון. שלח (לימים ח"כ) ציין שהשיחה עם הר ציון הותירה אותו "מדוכדך כי האיש הזה, כמעט לבדו על ההר, במטבח שמרוהט כמו פעם ועם מזגן מיושן, היה פעם לא רק סמל ישראלי, אלא גם מייצג. ומה שהחליף את הישראליות שלו, פשטנית ככל שתהיה, לא טוב בעיניי בשום דבר". סביר שהמחבר חושב דברים דומים, ולא בלי צדק.

יש בספר כמה חסרונות. ראשית המציאות המאצ'ואיסטית, שנטולה כמעט דמויות נשיות שאינן בתפקידי סיוע. ארליך הוא אמנם גבר-גבר, שאין מי שלא רוצה לשתות אתו כוסית ויסקי (סינגל מאלט משובח או ברבן פשוט), ולהחליף אתו צ'אפחות, אבל בעולם החשאי לנשים יש תפקיד בלחימה ובפיקוד בהיקפים גדולים בהרבה משיש להן במערכי הצבא הקלאסי. שנית, לעתים נופל המחבר בפרטים הקטנים. "ככל שחפרתי והעמקתי עד לפרטי הפרטים הקטנים, הבנתי כי אלוהים אולי נמצא שם, אבל אני, אבנר ארליך נאמן, אבא של ערן, אני אחראי לתוצאה הסופית" (עמוד 93), אומר הגיבור, וזה תקף גם ביחס למחבר.

למסוק יסעור למשל, אין מגלשיים, ובצה"ל כבר לא משתמשים במרגמה 52 מ"מ, בטח לא ביחידת אגוז. גם הרקע של הגיבור בעייתי. ארליך, בשלהי שנות הארבעים לחייו, נזכר לפתע בספר "בדברים שאמר לו רפול בשדה התעופה בביירות" (עמוד 417). רפול אכן פיקד על מבצע "תשורה", במהלכה פשטו כוחות צנחנים וסיירת מטכ"ל על שדה התעופה של בירת לבנון. אבל זה היה ב-1968, חמש שנים לפני שארליך נולד. חסרונות אלו פוגמים במקצת בספר, אבל למרות זאת הסיפור עובד. ארליך הוא אולי מעין ג'יימס בונד/ מיטש ראפ בצבעי כחול לבן, אבל קל לאהוד אותו, לשמוח אתו בניצחונותיו ולחשוש לו כשהוא בסכנה, וליהנות מהספר כל עוד לוקחים אותו באי הרצינות הראויה.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 19.07.2019)

 

זאבה בודדה | מאת גל פרל פינקל

יערה שטיין לא תעצור גם אם תעמוד בראש לוחמיה במשימת התאבדות בקצה העולם. שילוב בין אירועי אמת כשיתוף פעולה עם הביון הרוסי לבדיה מותחת חותם את טרילוגיית מותחני הריגול

את ספרו החדש של יונתן דה שליט, "סודות" (הוצאת כתר, 2019), בלעתי בערב אחד. ממש כמו בבדיחה הישנה על הפולנייה, פשוט לא יכולתי להניח את הספר בלי לדעת איך זה נגמר. דה שליט, בכיר בקהילת המודיעין הישראלית, פרסם לפני ארבע שנים את ספרו הראשון, "בוגד", שהיה מעין הומאז' לספר "החפרפרת" מאת ג'ון לה-קארה (איש השירות החשאי הבריטי דייוויד קורנוול). בהשראת סופר הריגול הבריטי בחר דה שליט לכתוב בשם בדוי, ומאותה סיבה ממש – הוא עדיין בשירות פעיל. כמו לה-קארה המשיך דה שליט את הסיפור שהחל בספרו הראשון לכדי טרילוגיה. אם זו של לה-קארה כונתה טרילוגיית "קארלה", על שם יריבו האכזר והמתוחכם של הגיבור, ג'ורג' סמיילי, בביון הסובייטי, אזי הטרילוגיה שכתב דה שליט ראויה לשם טרילוגיית יערה, על שום הגיבורה שלה, "קצינה צעירה, נחושה ומוכשרת של המוסד" (עמוד 50).

שלא כמו ספרים רבים שנכתבו בישראל בשנים האחרונות נמנע דה שליט מלהציב את הגיבורה בתפקיד בכיר מאוד. גיבור ספר המתח המצוין "תיק IVF" מאת חגי טיומקין ואלדר גלאור (הוצאת ידיעות ספרים, 2014), למשל, הוא ראש אגף המבצעים בשב"כ רוני לרנר; אלכס ברטל, גיבור הטרילוגיה של רוני דונביץ', גם הוא יוצא יחידה מובחרת המשמש בתפקיד מקביל במוסד. יערה היא אמנם מפקדת, אבל כזו הפועלת עם אנשיה בשטח ולא במשרדים ממוזגים עם הפיקוד הבכיר.

ספרו המותח של דה שליט חותם את הטרילוגיה אבל משאיר שאלה אחת פתוחה, (מקור: אתר סימניה).

עלילת הספר מתרחשת בשלוש השנים האחרונות. בביון הרוסי מתברר פענחה קצינת מודיעין בשם אלינה, מה אירע לסוכן "קוברה", בכיר בצמרת הממשל הישראלית שהופעל בידי רוסיה במשך שלושים שנה (והיה במוקד הספר הראשון). כפי שהיא מדווחת לממונים עליה, "קוברה" נחשף לאחר חקירה מדוקדקת שניהל "צוות של קציני ביון בדימוס בראשותו של ראש המוסד לשעבר אהרן לוין. בין השאר הוא גייס לצוות את הבחורה הזאת, שאנחנו מכירים בשם יערה שטיין, שהייתה בחופשת לימודים מתמשכת מהמוסד. כשהכול נגמר, אהרן לוין דאג שהיא לא תחזור למוסד לעולם, כנראה מפני שהיא רצחה את 'קוברה' בניגוד להנחיותיו. הוא אמר שהיא אלימה ופרועה ולא ממושמעת" (עמוד 94). אלינה ממליצה למפקדיה "לסגור חשבון" עם מי שחיסלה נכס מודיעיני מניב כל כך, אבל יש לה גם מניע משלה, אישי בהרבה, לרצות לאתר את יערה.

יערה מצידה לא נשארה, כאמור, מובטלת. בספר השני בסדרה הטיל עליה ראש ממשלת ישראל – כל דמיון לרה"מ הנוכחי על אחריות הקורא – להקים את "שרב", יחידת חשאית למבצעים מיוחדים. רשמית היא "לא קיימת, ומעולם לא קיבלנו אחריות על מבצעיה" (עמוד 7), הוא מציין בתחילת הספר השלישי.

בוז למוסכמות

הסגן של יערה בפיקוד על היחידה הוא אמנון אסלן, יוצא יחידות המבצעים של השב"כ והמוסד, שפעל לצדה בשני הספרים הקודמים. לאסלן ניסיון קרבי עשיר. "במלחמת לבנון הראשונה, כשהיה קצין מילואים בגדוד הסיור של אוגדה 162, נקלע הכוח שלו להפגזת קטיושות מסיבית. זאת הייתה חוויה מפחידה" (עמוד 163). מאז השתתף במאות מבצעים והוא מביא עמו ליחידה את קול הניסיון והוותק. "הבעיה שלי היא שאני כבר זקן. את רואה כל הזמן את ההזדמנויות. אני רואה יותר ויותר את הסכנות" (עמוד 256), הוא מסביר ליערה, לאחר שהיא מציגה לו תכנית להסתנן למתחם אויב. לוחמי היחידה, כמו בסדרה "משימה בלתי אפשרית", מגיעים מרקעים מגוונים ובהם אסף, שהיה קצין הנדסה קרבית, בת שבע, עורכת-דין דתייה שפעלה קודם בארגון החשאי "נתיב", ונופר, אשת המחשבים.

בספר הקודם סיכלה היחידה סדרת פיגועים שיזם הביון הרוסי שנועדו להמחיש לקהילה הבינלאומית את "עוצמת הנזק הגלום ברוסיה ובה בעת גם את יכולתה למנוע את הידרדרותה של היבשת פעם נוספת לעידן אלים ואפל" (עמוד 37). הפעם ההימור גבוה בהרבה, ואם זה לא מספיק מחליט רה"מ, כבר בראשית הספר, לפרק את היחידה. למרות הקשיים יערה לא מתכוונת לוותר. "היא לא תעצור. גם אם תצטרך לעמוד בראש לוחמיה במשימת התאבדות בקצה העולם – היא לא תעצור. במכרה נטוש בצפון-מערב מוזמביק, איראן מפתחת בחשאי את פצצת הגרעין שתוכל להשמיד את ישראל, והיא לא תעמוד מנגד. היא לא תניח לזה לקרות" (עמוד 211).

בין היתר נדרשים יערה וצוותה לתמרן ולשתף פעולה עם שירות הביון של רוסיה (שעמה ישראל אכן מנהלת יחסי שותפות-יריבות בכל האמור בסוריה), ליצור קשרים עם שכירי חרב ובעלי ממון ולפעול מתחת לרדאר של שירותי הביון של ישראל, שאינם מודעים לקיומם בסמכות וברשות. כאן, כמו בספרים הקודמים בא לידי ביטוי האופי המרדני של יערה, הדוחקת את גבול האפשרי, כמו גם את רמת הסיכון לה וללוחמיה, רחוק ככל שניתן. קשה להעריך שתכונות האופי הללו היו מתקבלות בהערכה בארגון המודיעין שבו עבדה, או בארגוני ביטחון אחרים. הצבא, למשל, אמר פעם הגנרל האמריקני ג'ורג' פאטון, הוא "צוות: צוות שחי, ישן, לוחם ואוכל ביחד. כל הסיפורים האלה על הגיבור הבודד הם שטויות". והדבר תקף גם ליחידות מיוחדות וחשאיות. פריקת העול והבוז למוסכמות שהיא מפגינה לאורך הספר לא היו עוברים בפעולה בצופים, לא כל שכן ביחידה מבצעית.

מנגד כדאי לזכור שהלחימה החשאית שונה מאוד מזו הגלויה. שם הלוחם בהחלט עשוי לפעול לבדו, לעתים בניתוק מהפיקוד הבכיר, כשלרשותו רק שכלו, כישוריו, והבנה עמוקה את המטרה שלשמה נשלח למן הרובד האסטרטגי ועד לטקטי. בכיר המוסד לשעבר חגי הדס, בעצמו יוצא סיירת צנחנים ויחידות מבצעיות של הארגון, טען בשעתו שהמקבילה הצבאית ללוחם בקהילת המודיעין היא טייס הקרב. "בסופו של דבר במטוס, גבוה בשמים, הוא לבד. כך גם אצלנו. אמנם לא כולם לגמרי לבד, אך הנטל האישי גדול מאוד ועומס רב יושב על מעט מאוד כתפיים. האחריות כבדה מאוד גם על מי שעומד מאחוריהם", אמר.

במציאות שבה פועלים לוחמי סתר כמו יערה, אם כן, יש גם חריגות וחריגים ויש לטפח אותם, שכן מפקדים שמצטיינים בעיקר בהקפדה על נהלים והליכה על הקווים, כמאמר מפקד בכיר, "לא יהפכו את הכרוב לחמוץ". גם פאטון אגב, שהחל את דרכו הצבאית בחיל הפרשים ועבר בהמשך לשריון, היה פורק עול שגרם לכאבי ראש קשים למפקדיו בצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה. לפאטון סלחו רק בשל היותו קבלן יוצא דופן באיכותו של הצלחות מבצעיות. במלחמות, נהג לומר לחייליו, "נלחמים בנשק, אך את הניצחונות נוחלים בני האדם". הדבר נכון במיוחד במערכה החשאית מן הסוג שמנהלים יערה וצוותה.

סגירת קצוות

כבעבר, המחבר היטיב לשלב אזכורים לאירועים אמיתיים שהופכים את הסיפור למציאותי בהרבה, ואף התייעץ עם מומחים בתחומים שבהם חש פחות בקי. בעמוד החותם את הספר מודה המחבר "למפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף (במיל.) עידו נחושתן, שווידא שהתקיפה האווירית המתוארת בספר אינה מופרכת לחלוטין" (עמוד 339). התוצאה ניכרת באיכות הכתיבה, שלצד היותה מותחת נשארת ריאלית ומקנה לבדיה נופך של אמינות.

בחירתו של דה שליט להציג את איראן כאויבת המרכזית בספר כמעט שמתחייבת, נוכח המלחמה הכמעט גלויה ששתי המדינות מנהלות בסוריה. עם זאת, המחבר מקפיד לציין שיתכן ש"אנשי מודיעין שצמחו בישראל מחפשים באובססיביות את הקשר של איראן לכל דבר אפל. אם מחפשים, מן הסתם גם מוצאים." (עמוד 195). יש כאמור, עוד כוחות שפועלים כנגד ישראל וכדאי לטפל גם בהם.

הספר החותם את הטרילוגיה הוא המותח ביותר שבה. הוא כתוב היטב, מרגש לעתים והאקשן ניתן בו במנות מדויקות מאוד. מנגד, במגמה שהחלה בספר הקודם, נוטה הספר יותר לצד הקשה והאלים של העולם החשאי, הצבאי במהותו, מאשר לעבודת המודיעין הקלאסית של גיוס והפעלת סוכנים, וחבל. גם כך הצליח המחבר לטוות סיפור אמין, מרתק ולא מתקתק מדי ולברוא גיבורה שקשה שלא להתאהב בה.

יש מחירים למקצוע הזה, וגם ההצלחות המבצעיות לא באות בחינם וללא מחיר מוסרי. הטובים, נאלצים להחליט החלטות קשות לטובת הכלל, ולחיות עימן. על האמת הזו עמד כבר לה-קארה בספרו "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), אולי ספר הריגול הטוב ביותר, וכתב ש"לעבודת הביון חוק-מוסר אחד – התוצאות הן המצדיקות אותה" (עמוד 144). לא נגלה האם התוצאה שהושגה מוצדקת, אבל ספרותית, הרי שהתוצאה היא מותחן משובח מאוד.

הספר סוגר קצוות, בנוגע לחלק מהגיבורים. יש החוזרים אל הכפור, כפי שכינה לה-קארה את המציאות המבצעית החשאית, ויש השבים ממנו. נותרו גם שאלות לא פתורות, ואחת מהן (מבלי לספיילר) מהדהדת מן הסוף של הספר הראשון בטרילוגיה ועד עתה. אפשר רק לקוות שמתוכנן ספר המשך.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 14.06.2019)

בחזרה אל הכפור | מאת גל פרל פינקל

ג'ון לה-קארה הוציא ספר חדש, המציג מזווית אחרת את ספרו "המרגל שחזר מן הכפור", אולי ספר הריגול הטוב ביותר שנכתב. בספר תוהה הסופר הבריטי (סוכן חשאי לשעבר בעצמו), האם האמצעים ששימשו את המערב בכדי לנצח במלחמה הקרה הצדיקו את המטרה?

יושב לו סוכן חשאי בדימוס, שמאחוריו עשרות מבצעי ריגול מורכבים במלחמה הקרה, מול באני, היועץ המשפטי של השירות (מי לעזאזל קורא לעצמו באני?) ומורט את שיערות ראשו. מה, הם לא יודעים שהמבצע ההוא, מלפני כמעט 60 שנה, הצליח? 

דיוויד קורנוול, הוא ג'ון לה קארה, (מקור: ויקיפדיה).

הבשורה על ספר חדש מאת הכהן הגדול של ספרות הריגול, ג'ון לה-קארה (ששמו האמיתי הוא דיוויד קורנוול), שמתאר עלילה חדשה שגיבורה הוא רב-המרגלים "הגוץ הממושקף והמודאג תמיד ג'ורג' סמיילי" (עמוד 13), שמחה אותי מאוד. בספריו תיאר הסופר, בעצמו איש השירות החשאי הבריטי, אולי טוב מכולם, את עולם הביון במלחמה הקרה – המאבק בין ארצות הברית ובנות-בריתה לבין ברית המועצות וגרורותיה. בספריו, הוצגו המרגלים כאנשים רגילים, אפורים, העובדים בארגון ממשלתי בירוקרטי, מסואב ומנוכר. ההיפך הגמור מגיבוריו של רוברט לדלום ובהם המתנקש ג'ייסון בורן, שתמיד לובשים טוקסידו, חמושים באקדחים עם משתיקי-קול ומיישמים היטב את שיעור ה"שלוף – דרוך –תירה" שלמדו. אין זה אומר שהספרים שכתב היו גרועים, להיפך. בביקורת שהתפרסמה ב"וושינגטון פוסט" על אחד מספריו של לדלום נכתב שמדובר ב"ספר מחורבן עד כדי כך שנשארתי ער כל הלילה כדי לגמור אותו". הספרים הללו הציגו את עולם הריגול כזוהר וכעימות בין טובים ורעים, ומחבריהם כתבו מותחנים. לה-קארה, כדברי אלוף (מיל') שהיה מיודד עמו, הוא סופר של ממש.

לה-קארה, כתב הסופר והמתרגם יונתן דה שליט (איש מודיעין אף הוא) בהקדמה לאוטוביוגרפיה שפרסם הסופר הבריטי בשנה שעברה, "הבהיר לנו שהטובים והרעים נמצאים בשני צדי המתרס. היו מפגשים חשאיים, פרצי אלימות קצרים, חדרי חקירות מסויטים, תחבולות, בגידות מכל הסוגים, גיבורים אפרוריים והרבה הרבה ערפל". והנה, הכנופייה הישנה רוכבת שוב. סמיילי, גווילם, לימאס, קונטרול וגם ביל היידון הזכור לשמצה ועוד ועוד. 

אמת שברירית

סמיילי וגווילם חוזרים, (מקור: הוצאת כנרת).

ספרו החדש "מורשת של מרגלים" (הוצאת כנרת, 2018), מתמקד הפעם באחת מדמויות המשנה בטרילוגיית קארלה הנודעת של לה-קארה (על שם יריבו הגדול של סמיילי במרכז המוסקבאי). גיבור הספר, אם כן, הוא פיטר גווילם, פעם נערו ושותפו של סמיילי בשירות החשאי הבריטי, וכיום מרגל מזדקן שנהנה מפרישתו בחווה מבודדת בבריטני. סמיילי, ש"היה ראש השירות בעשר השנים הכי קרות של המלחמה הקרה" (עמוד 29), הוא שגייס את גווילם בשעתו, כשהציע לו "להצטרף אלינו על בסיס קבוע יותר. אנשים שעובדים בשבילנו בחוץ לא תמיד משתלבים בפנים. אבל במקרה שלך אנחנו חושבים שיש סיכוי. אנחנו לא משלמים הרבה, והקריירה בדרך כלל קטועה. אבל אנחנו כן מרגישים שזה תפקיד חשוב, כל עוד מתמקדים במטרה ופחות באמצעים" (עמוד 14). הוא עבר הכשרה בבית הספר של השירות ("החממה"ׂ, כפי שכינה זאת בספריו) שבסאראט והיה לקצין איסוף. 

גווילם הוא מהגיבוריו הזכורים לטוב של לה-קארה, מעין נער-פוסטר מוכשר ואולי הגיבור היחיד שלו שמזכיר במשהו את גיבורו של איאן פלמינג, ג'יימס בונד. בשעתו הפעיל גווילם סוכנים בצפון-אפריקה הצרפתית, תפקיד שנחשב למסוכן מאוד. הכיסוי שלו, בדומה לזה של המחבר, "נשרף", סוכניו נתלו והוא "קורקע", ונעשה לאחראי על יחידת המתנקשים של השירות, המכונה "ציידי-הגולגולות". בפרספקטיבה על אותם ימים מעיר גווילם ש"בחממה שבסאראט לא לימדו הגנה עצמית אלא מגוון דרכים להרוג, אחדות מהן בשקט, אחרות קצת פחות, אבל הגנה עצמית לא הופיעה בתפריט" (עמוד 112). עתה נקרא גווילם הקשיש ללונדון בכדי לספק לבאני, היועץ המשפטי של השירות ולא של גווילם (כפי שהוא מתעקש להבהיר), הסבר על תפקידו "במבצע הונאה בריטי, שם-קוד מערבולת, שתוכנן נגד שירות הביון המזרח-גרמני (השטאזי) בשלהי שנות החמישים ובראשית שנות השישים של המאה העשרים, והוביל למותם של הסוכן החשאי הבריטי הטוב ביותר שהכרתי מימי, ושל אישה חפה מפשע שלמענה הוא הקריב את חייו" (עמוד 7). 

בניין השירות החשאי הבריטי בלונדון, (מקור: ויקיפדיה).

גווילם שב ללונדון, ואז מבהיר לנו לה-קארה, באמצעותו, מה דעתו על המטה החדש והגרנדיוזי של השירות החשאי הבריטי, ועל הדרך מספק לנו פלאשבק לימי המלחמה הקרה. "צריך להיות מרגל מהדור הישן כדי להבין את הסלידה שתקפה אותי למחרת בארבע אחר הצהריים, כששילמתי לנהג המונית והתחלתי להעפיל במעלה שביל הבטון המוביל למטה החדש והראוותני של השירות. הייתם צריכים להיות אני בשיא קריירת הריגול שלי, כשחזרתי עייף כמו כלב ממוצב שכוח-אל של האימפריה – הסובייטית בדרך כלל, או אחת החברות בה. הגעתם היישר מנמל התעופה של לונדון באוטובוס, ואז נסעתם בתחתית לכיכר קיימברידג'. צוות ההפקה המתין לתחקר אתכם. עליתם בחמש מדרגות מטונפות אל מפתן הזוועה הוויקטוריאנית המכונה ה"מטה", ה"משרד", או פשוט ה"כיכר". והגעתם הביתה" (עמוד 19). עד מהרה מגלה גווילם כי בשירות בגלגולו הנוכחי עובדים אנשים ש"לא ידעו את יוסף" ואין להם מושג איך ניצחו הוא וחבריו בעימות הקטלני ההוא, שהיום מכונה המאבק הבין-גושי אך עבורם היה עניין של חיים ומוות, כשהם פועלים לבדם בארצות יעד. 

מבצעי מודיעין שפעם נחשבו להצלחה גדולה, נבחנים בעיניים של מי שהתרגלו לבחון כל דבר בכלים משפטיים ומוטרדים בעיקר מכך שהשירות יהיה חשוף לתביעה. על גווילם לבאר להם מדוע נשלח הסוכן אלק לימאס למזרח גרמניה. כשמתכננים מבצע, מצטט גווילם את הכלל שטבע לימאס בנוגע למבצעים, "צריך להביא בחשבון כל דרך שבה השירות עלול לדפוק אותך, ולחכות לדרך היחידה שלא חשבת עליה, אבל הם כן חשבו" (עמוד 137). לימאס אכן נדפק, כהוגן, בידי אנשיו שלו. עכשיו, אחרי כל השנים שעברו, חייב גווילם לוודא שהוא לא יהיה השעיר לעזאזל שישלם על כך. כי מישהו חייב לשלם. 

המטרה מצדיקה את האמצעים?

כרזת הסרט, "המרגל שחזר מן הכפור", בכיכובו של ריצ'ארד ברטון, (מקור: ויקיפדיה).

לימאס הוא, כאמור, גיבור הספר "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), אולי ספר הריגול הטוב ביותר שנכתב, והמבצע שנדרש גווילם להסביר, "מערבולת", הוא בעצם סיפור המעשה בספר ההוא, שהפך את לה-קארה לסופר בעל שם בינלאומי. לימאס, גבר נמוך וחסון ממוצא אירי, הינו איש מבצעים מנוסה ומיומן שלחם במלחמת העולם השנייה בשורות מנהלת המבצעים המיוחדים (SOE) ושימש בראשית שנות השישים כראש "תחנת ברלין". הוא שב לבריטניה לאחר שכל הסוכנים שהפעיל נלכדו או נרצחו על-ידי השטאזי, שירות הריגול הנגדי של גרמניה המזרחית, ונאלץ לפרוש מן השירות. "בסופו של דבר, הם אמרו, ברלין היתה כישלון זה שנים, ומישהו היה צריך לשלם את המחיר. מלבד זה, הוא היה זקן מדי בשביל מבצעים, עבודה שבה התגובות שלך חייבות להיות מהירות כאלה של שחקן טניס מקצועי. לימאס עשה עבודה טובה במלחמה, הכל ידעו זאת. בנורבגיה ובהולנד הוא הצליח איכשהו להישאר בחיים, ואחרי הכל, הם העניקו לו מדליה" (עמוד 23).

אך למעשה לימאס לא פרש כי אם נשלח במצוות השירות למבצע אחד אחרון, בחזרה אל הכפור, מסוכן מכל אלו שבהם היה מעורב בעבר. עליו לחצות מעבר למסך הברזל ולהפליל את ראש מחלקת הריגול הנגדי של השטאזי, מונדט, כסוכן כפול של שירותי הביון של המערב. המבצע ההוא מסתבך ולימאס מגלה שכל האמצעים כשרים בכדי להשיג ולהצדיק את המטרה. בפרספקטיבה מאוחרת בספרו החדש, נראה שהסופר (שלחם במלחמה הקרה בעצמו) לעתים אינו בטוח בכך. אף שהספר החדש אינו מוצלח כפי שהיו אלו שכתב בשנות השישים והשבעים, הרי שגם כאשר לה-קארה בינוני הוא טוב בהרבה מכותבי מותחני הריגול. 

בספר שכתב אז, ב-63', שם לה-קארה את הציטוט הידוע של ג'ורג' אורוול בפי ראש השירות החשאי דאז, קונטרול, שמסביר ללימאס כי "אנו עושים מעשים לא-נעימים כדי שאנשים פשוטים כאן ובמקום אחר יוכלו לישון בשלווה במיטותיהם בלילה. האם זה רומנטי מדי? מובן שלפעמים אנו עושים מעשי נבלה" (עמוד 19). בעצם, אמר לנו לה-קארה כבר אז, הביון המערבי לא היה חף מאכזריות מחושבת, קרה ונוראה, במאמציו לנצח את יריביו הסובייטים ולמעשה לא שונה מהם כפי שהיו אנשיו רוצים לחשוב.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 20.02.2018)

משימה בלתי אפשרית: הגרסה הישראלית \ מאת גל פרל פינקל

ספרו החדש של יונתן דה שליט, "צוערים", מותח יותר מקודמו ומציג גרסה ישראלית לסדרה "משימה בלתי אפשרית" וגם סוכנת חשאית שאי-אפשר שלא להתאהב בה.

"הם האנשים שלה, היחידה שלה. הם במלחמה. ככה נראית המלחמה שלה" (עמוד 228). הציטוט הזה, הלקוח מספרו החדש של הסופר יונתן דה שליט, מכיל בתוכו את הספר כולו. דה שליט, בכיר בקהילת המודיעין הישראלית, פרסם לפני שנתיים את ספרו הראשון, "בוגד", שהיה מעין הומאז' לספר "החפרפרת" מאת ג'ון לה קארה. כמו סופר הריגול הבריטי המפורסם, שאת האוטוביוגרפיה שלו הוא תרגם לעברית, גם דה שליט כותב תחת שם בדוי ומאותה סיבה ממש – הוא עדיין בשירות פעיל. ספרו החדש, "צוערים" (הוצאת כתר, 2017), מתרחש זמן קצר לאחר שהסתיים הספר הקודם.

כרזת הסרט האחרון בסדרה. דה שליט מציג את הגרסה הישראלית, (מקור: ויקיפדיה).

"כמעט שנה חלפה מאז חשפו את הבוגד. יערה הייתה אז בחופשה ללא תשלום מהמשרד, ומיכאל תורג'מן גייס אותה לצוות של אהרן לוין, ראש המוסד לשעבר. זה נגמר לא טוב. המצוד אחר הבוגד היה מהיר ומסחרר. הם הצליחו לזהות אותו בתוך חודשים ספורים, ולחרדתם גילו שמדובר ביועצו הקרוב של ראש הממשלה" (עמוד 6). ראש ממשלת ישראל – כל דמיון לרה"מ הנוכחי הוא על אחריות הקורא – מטיל על יערה שטיין, לוחמת מוסד יפיפייה וקשוחה, ‬להקים‭ ‬יחידת‭ ‬צוערים‭ ‬חשאית שתפעל‭ ‬לפי‭ ‬חוקים‭ ‬משלה‭ ‬ותיענה‭ ‬רק‭ ‬לפקודותיו. לדבריו, הוא "צריך – מדינת ישראל צריכה – לבנות יכולת חדשה. בעצם, מדובר ביכולת שהייתה לנו בעבר ונשחקה. אנחנו צריכים כוח קטן ומיומן שיוכל לפעול בחשאיות מוחלטת, בניתוק גמור מהמדינה. כוח שאפשר להתכחש לו, אם לא תהיה ברירה. כוח שיוכל לפעול מהר, בנחישות, באגרסיביות, בלי מגבלות של נהלים ואישורים ויועצים משפטיים" (עמוד 9). הפעם בחר המחבר לנטוש את המחוות ללה קארה (אם כי לא לגמרי) וללכת על קו שמזכיר יותר את "משימה בלתי אפשרית", ורק חסר שראש הממשלה יגיד ליערה שהמשימה שלה, אם תבחר לקבל אותה…

היחידה, המכונה "שרב", מתאימה ליערה כמו כפפה ליד, שכן גם היא כזו, סוס שחור (אם להשאיל מהדיאלוג האפלטוני בין סוקרטס לפיידרוס) שאינו משחק על-פי החוקים. השוני הזה בא לידי ביטוי בכך שנקמה היא אחד המניעים שבשמם פועלת יחידת "שרב" של יערה. לא רק סיכול טרור ופגיעה במי שמוגדר כ"פצצה מתקתקת", אלא גם נקם ועשיית דין באלו העוסקים בהסתה ובטרור.

דרושים: אנשים עם חסך

גיבורה קשוחה שאינה מראה כל רגש. עטיפת הספר, (מקור: סימניה).

הסגן של יערה בפיקוד על היחידה הוא אמנון אסלן, יוצא יחידות המבצעים של השב"כ והמוסד, שפעל לצדה במצוד אחר הבוגד בספר הקודם ומאחוריו "מאות, אולי אלפי פעולות דומות, באזור שכם וג'נין ודיר אל־בלח ונבטייה וצידון ומרסיי וצוג ומנילה" (עמוד 220). כשהוא מבקש מיערה למנות את התכונות הדרושות לאנשי היחידה שיקימו, היא מציינת שחשוב שתהיה להם "אמינות מוחלטת, יכולת בין-אישית גבוהה, קור רוח, יכולת מימוש, אופטימיות וחסך" (עמוד 22). צריך שייחסר להם משהו, שיהיה איזה חור בנשמה שתמיד ישאפו למלא. יערה היא לוחמת מיומנת, שמחביאה את הרגשות שלה עמוק מתחת למעטה של נוקשות וקרירות. כך למשל, רגע אחרי שסיימה לחקור פעילת טרור "יערה ירתה שני כדורים בראשה. היא יצאה מהמחסן הקר אל הלילה השחור הקפוא והיטיבה את צווארון המעיל" (עמוד 150). ככה, כאילו כלום. אולי זה החסך שלה, היכולת לייצר אינטימיות וקרבה של ממש עם אנשים. עבור ששת‭ ‬צוערי‭ ‬היחידה, ‬גברים‭ ‬ונשים‭ ‬מוכשרים ויוצאי-דופן, החסך מתבטא בדברים אחרים. יש מי שבא בשביל האקשן ויש מי שבשביל תחושת השייכות.

בצעד יוצא-דופן מחליטה יערה להכשיר את הצוערים אחרת מכפי שנעשה עד כה בארגונים ביטחוניים. במקום לעבור את הקורס ואז לצאת לפעילות, הכשרת הצוות תתבצע בשטח, תוך כדי עבודה מבצעית. כמענה לבקשתו של עמית מן הביון הגרמני, יוצא הצוות לגרמניה במטרה להתחקות אחר אהובתו שנעלמה. עד מהרה מתברר להם כי לפניהם ניצבת פרשה מורכבת בהרבה, שמעורבים בה ‬צאצאי‭ ‬כנופיית‭ ‬בּאדֶר–מַיינהוֹף. אם בספר הקודם נדרשו גיבוריו של דה שליט לאתר בוגד יחיד שפעל עבור רוסיה, הפעם עליהם לסכל מזימה שטנית בהרבה. בהנחיית ראש היחידה למבצעי חו"ל של הגֶה־אֶר־אוּ, המודיעין הצבאי הרוסי, גנרל סרגיי איוואנוב, ש"פיקד בעבר על דיוויזיית כוחות מיוחדים, ועבר למודיעין הצבאי" (עמוד 108), הוקמו תאי טרור חדשים של ארגונים שנחשבו ללא פעילים, דוגמת המחתרת האירית והבריגדות האדומות, במטרה להצית גל טרור חדש באירופה המערבית. לדבריו, שאיפתה של רוסיה היא שהאירופאים יחשדו "שאנחנו קשורים לזה או שאנחנו יכולים לעצור את זה. שרק לנו יש יכולת השפעה על הגל הזה, שישטוף את אירופה כמו סיוט. אנחנו רוצים שיפנימו את הכוח שלנו להחזיר את אירופה, את העולם כולו, למקום שאיש מהם לא רוצה לחזור אליו. אבל כדי שזה יצליח זה חייב להישאר עמום, שאנחנו נהיה כמו רוחות רפאים. לכן אנחנו עובדים עם פּרוֹקסי, באי כוח" (עמוד 111). שיטת פעולה זו, של הפעלת כוחות פרוקסי ושימוש בלוחמה קוגנטיבית (תודעתית), היא חלק משמעותי באסטרטגיה הרוסית, כפי שתיאר אותה בשעתו הרמטכ"ל הרוסי גראסימוב.

את מי נחסל הבוקר?

סיכת לוחם יחידת 504 של אמ"ן, (מקור: דו"צ).

הספר שהוציא דה שליט מתחת ידו מותח מקודמו. העלילה מתרחשת בקצב מהיר בהרבה וגדושת מתח ופעולה. כבעבר, המחבר היטיב לשלב בבדיה שטווה אזכורים לאירועים אמיתיים שהופכים את הסיפור למציאותי בהרבה. כך למשל, כאשר הצוות מתכנן פעולת התנקשות, מציעה אחת הצוערות לאסלן שיפעל מחופש לאישה, דבר שיקל עליו לסגת מן הזירה. בתגובה שאל צוער אחר האם כוונתה שיפעל "כמו אהוד ברק?" (עמוד 208), ומתייחס למבצע אביב נעורים, במהלכו התנקשו לוחמי סיירת מטכ"ל בפיקוד ברק בבכירי ארגון ספטמבר השחור בלב ביירות, כנקמה על טבח הספורטאים במינכן. גם סיכת לוחמי "שרב", שמוענקת לצוערים, שבה משובצת אבן מגביש שנחצב בהרי ירושלים, מזכירה את הסיכה שעונדים לוחמי יחידה 504, עוצבת המודיעין האנושי של אמ"ן. בסיכה המקורית משובצת אבן שחורה מסלע שמקורו בסוריה, שגודלה משתנה ממפעיל למפעיל. העובדה שלא כל פעילויות היחידה מצליחות, או לחלופין מסתיימות, ללא גרימת מה שמכונה "נזק אגבי" (פגיעה בחפים מפשע), תורמת גם היא לראליזם של העלילה. חוקי הסטטיסטיקה של העולם המִבצעי לא מאפשרים רק הצלחות. "זרע הכישלון טמון בכל פעילות, וכאשר מדובר במבצע חיסול – גְרף הסיכון עולה בתלילות" (עמוד 225).

מנגד, היחידה שיצר דה שליט פועלת ממש כמו צוות "משימה בלתי אפשרית", ולפחות אחת מפעולותיה כמו יצאה מפרקי הסדרה, וסבירה ואפשרית ממש כמותם. נראה כי דה שליט בחר לתאר כך את פעולות היחידה כדי להדגיש עד כמה היא שונה ולא-קונבנציונלית ביחס לארגוני המודיעין הממוסדים של ישראל, אך הקורא נותר תוהה האם פעולות כאלה בכלל אפשריות. אחד מגיבורי הספר מציין ש"למרות כל החידושים הטכנולוגיים, בסופו של דבר צריך להתקרב פיזית לאובייקט שמעניין אותך. האזנות טלפוניות, מחקרי תקשורת, עבודה בסייבר, כל אלה חשובים ונחוצים. אבל כשמדובר בבני אדם – בהם צריך לגעת" (עמוד 81). והנה, על אף קביעה זו, הספר פחות נוגע במודיעין הקלאסי של הפעלת סוכנים וניתוח מודיעין, ועוסק בשאלה "את מי נחסל הבוקר?", ככותרת מאמר אודות המוסד תחת פיקוד האלוף (מיל') מאיר דגן.

גם בן-דוד שילב בספרו אלמנטים של הליכה על סף תהום, (מקור: סימניה).

גיבורת הספר, יערה, אינה נוטה לקבל מרות ודוחקת את גבול האפשרי, כמו גם את רמת הסיכון לה וללוחמיה, רחוק ככל שניתן. גם סופרים אחרים בז'אנר, דוגמת מישקה בן-דוד, ששירת שנים ארוכות במוסד, בחרו לתאר את גיבוריהם כמי שהולכים על סף התהום. בספרו המצוין "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) מודה הגיבור, גדי, תוך שהוא צועד עם מִטען נפץ מתקתק, שהסיבה שהוא פועל כך מורכבת משני חלקים. הראשון הוא היותו מכור "לאדרנלין שזורם בעורקיו ברגעי הסיכון, כמו ברגע זה ובאינספור רגעים אחרים בצנחנים ובמוסד, ועוד חלק הוא באמת טירוף. אחרת היה נפטר מיד מהמִטען. הרי לא חייבים לקֵרב את המוות ״בכוח״. אבל מותר גם שאצלו יהיה משהו מטורף. זו הרי לא עבודה לנורמלים" (עמוד 299). זוהי אכן לא עבודה מתשע עד חמש, והיא מחייבת גם ממד של סיכון, לכאורה בלתי סביר, אך למעשה מחושב.

המתח הקצבי, הגיבורה הלוחמנית והנחושה, שאי-אפשר שלא להתאהב בה, והחיבור עם אסלן, איש המבצעים הוותיק, שמקפיד להוריד אותה לקרקע ולחבר אותה למציאות, עובדים. דה שליט הוציא מתחת ידו מותחן ריגול שתופס את הקורא ואינו מרפה ממנו עד העמוד האחרון, ומבססים אותו כאחד מסופרי מותחני הריגול הטובים בישראל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.08.2017)

מרגל מושלם\ מאת גל פרל פינקל

ספרו האוטוביוגרפי של ג'ון לה קארה הוא למעשה שורה של מפגשים וחוויות שאסף במרוצת חייו. למרות זאת, בסוף הקריאה נותר הקורא עם ההבנה שלה קארה, מרגל ותיק, חשף טפח וכיסה טפחיים.

לה קארה, לא השתחחר מעולם, (מקור: סימניה).

באוטוביוגרפיה "מנהרת היונים" (הוצאת כנרת, 2016), מאת ג'ון לה קארה, שם העט של דיוויד קורנוול, הכהן הגדול של ספרות הריגול, מכניס אותנו המחבר לעולמו הפרטי. אין זאת אומרת שהוא חושף בפנינו פרטים אינטימיים רבים מדי, שכן ההרגלים שרכש בימיו בעולם הסוד, השירות החשאי הבריטי, וכן היותו קנאי לפרטיותו מונעים מראש חשיפה שערורייתית של סודות. ניכר בו, במחבר כי עודנו נאמן לשירות בו עבד ולכללים החלים על עובדיו בהווה או בעבר. במבוא של הספר, מספר המתרגם, יונתן דה שליט (סופר ובעצמו איש קהיליית המודיעין), כי במפגש שקיים עם לה קארה, שאל אותו האחרון האם עודנו בשירות פעיל, ובכדי למנוע ממנו לבוא במבוכה ענה מיד בעצמו שאין זה חשוב. "הרי אנחנו לא באמת מסוגלים להשתחרר לעולם, מה?" (עמוד 5).

המרגל שחזר מן הכפור

קורנוול, שלמד באיטון ובאוקספורד, שירת בצבא הבריטי "כקצין מודיעין הצבאי באוסטריה" (עמוד 111) והצטרף לשירות הביטחון הבריטי, אם-אי-5. לדבריו, שם קיבל את השיעורים הטובים והקפדניים ביותר בכתיבת פרוזה, שכן הממונים עליו, בעצמם בוגרי בתי-ספר יוקרתיים, העירו לו על הדו"חות והמסמכים שחיבר בפדנטיות של ממש, שחייבה אותו לפתח כלים ומיומנויות כמספר מוכשר. בעצם, אומר לנו לה קארה, במקום לעסוק בריגול נגדי הוא למד לכתוב. בשנת "1961 סיימתי את קורס הקליטה באם-איי-6, אשר סיפק לי כישורים שמעולם לא נזקקתי להם וששכחתי במהירות" (עמודים 33-34). המחבר, נאמן למעסיקיו משכבר, אינו מסגיר בספרו את טיב שירותו כקצין מודיעין תחת כיסוי דיפלומטי בשגרירות בריטניה במערב גרמניה. ככל שניתן להעריך, הוא עסק, כפי שמקובל לכנות זאת בז'רגון המקצועי ובדומה לכמה מגיבוריו, בהפעלת סוכנים. במקביל, כתב ספרי ריגול.

דיוויד קורנוול, הוא ג'ון לה קארה, (מקור: ויקיפדיה).

"חוק מספר אחת של המלחמה הקרה: שום דבר, שום דבר בתכלית, איננו כפי שהוא נראה. לכולם יש מניע משני, אם לא שלישי" (עמוד 64). אף שהוא אינו מתייחס לכך בספר, נראה שזהותו נחשפה כאשר קים פילבי, הבכיר והמוצלח בסוכנים שגייס הביון הסובייטי בבריטניה, מסר את שמו לצד שכנגד. בשנת 1964, פרש מן השירות, והפך לסופר במשרה מלאה תחת שם העת ג'ון לה קארה. כאשר זכה אחד מספריו להצלחה של ממש נאלץ לבחור בין קריירה ספרותית לבין קריירה כמרגל. אין ספק שבחר נכון. בספריו תיאר נאמנה, אולי יותר מכל אחד אחר, את עולם הביון במלחמה הקרה – המאבק בין ארצות הברית ובנות בריתה לבין ברית המועצות וגרורותיה. לה קארה, כתב דה שליט במבוא לספר, "הבהיר לנו שהטובים והרעים נמצאים בשני צדי המתרס. היו מפגשים חשאיים, פרצי אלימות קצרים, חדרי חקירות מסויטים, תחבולות, בגידות מכל הסוגים, גיבורים אפרוריים והרבה הרבה ערפל" (עמוד 8).

גרי אולדמן שגילם את סמיילי בסרט על-פי הספר, (מקור: אתר סימניה).

גיבורו הגדול ביותר של לה קארה הוא רב-המרגלים ג'ורג' סמיילי, נמוך, שמן וממושקף, שהופיע כבר בספרו הראשון וזכה לפופולריות עצומה בספרו השביעי, "החפרפרת" (הוצאת זמורה ביתן, 1975), אולי החכם והמוצלח שבספריו. סמיילי שונה מאוד מג'יימס בונד ודומיו ולה קארה אף הודה שאת ההשראה לדמותו ולדמות העזר כנגדו פיטר גוילאם קיבל מגיבוריו של קונן-דויל, שרלוק הולמס וד"ר ווטסון. כמו בונד גם סמיילי, שפעל כאיש מבצעים בגרמניה בשיאה של מלחמת העולם השנייה, עבר הכשרה מקיפה וכשהוא שולף אקדח הוא נזכר "שעשה זאת מאות פעמים בתנועה, במטווח-לילה בסאראט לפני המלחמה" (עמוד 270). אבל סמיילי אינו מהווה מהדורה בריטית של פטריק קים. כוחו של סמיילי הוא במוחו האנליטי, ביכולתו לראות את התמונה המורכבת כולה ולתכנן פעולות מתוחכמות לא פחות מאלו של יריבו הגדול במרכז המוסקבאי, קארלה. בספר, מצוד אחר בוגד בלב השירות החשאי הבריטי הפועל עבור הרוסים, מסביר סמיילי לעוזרו כי בחקירה יש ללמוד את העובדות ו"אחר כך מדוד את הסיפורים כמלבושים" (עמוד 242). באוטוביוגרפיה החדשה שלו הודה לה קארה כי "החפרפרת" נכתב כאשר "המנורה העכורה של קים פילבי היא זו שהאירה לי את הדרך" (עמוד 35).

לה קארה וישראל

ככלל, ניכר בלה קארה שהוא אוהד את העם היהודי. לא מן הנמנע (והוא מעולם לא שלל זאת) שגיבורו סמיילי, הוא בכלל יהודי. מנגד, יש לו קשיים, כמי שתמיד תמך במאבקם של חלשים ונדכאים, לתמוך במטרותיה של מדינת ישראל נוכח הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא עסק בנושא בספרו, "המתופפת הקטנה", בו תיאר מבצע של המוסד שבמהלכו שחקנית בשם צ'רלי "מגויסת על ידי סוכן כריזמטי ללוחמה בטרור בשם ג'וזף כדי לשחק את התפקיד הראשי במה שהוא מכנה תיאטרון המציאות" (עמוד 97). בטרם הכתיבה בילה לה קארה "ימים רבים עם הכוחות המיוחדים הישראליים, ישבתי במשרדים יפים ודיברתי עם ראשי מודיעין ישראלים נוכחיים ומן העבר" (עמוד 99). הפתיחות שבה התקבל בקרב קהילת המודיעין הישראלית מרשימה. יש בה גם בכדי ללמד עד כמה היו לה קארה ותיאורו את עולם הביון מקובלים על אנשיה.

בין היתר הוא מתאר את מפגשו עם בריגיטה, אקטיביסית רדיקלית גרמנייה, אשר שימשה כתצפיתנית לקבוצת טרור פלסטינית שתכננה להפיל מטוס אל-על בשעה שזה עמד לנחות בנמל התעופה בניירובי, קניה. בריגיטה נלכדה שעה שעמדה בתא טלפון ציבורי במטרה לדווח למפעיליה על נחיתתו הצפויה של המטוס, והם בתורם ישגרו לעברו טילי כתף מגג בטווח מסלול הטיסה. זה מה שהיא עשתה "כאשר קבוצה של לוחמים חשאיים ישראלים הצטרפה אליה, ובאותה נקודה תמה תרומתה למבצע. המטוס הוזהר מראש, וכבר הגיע ריק מנוסעים מלבד אלה שתפסו אותה. הוא חזר לתל אביב עם בריגיטה אזוקה לרצפתו. גורל הבחורים על הגג נותר מעורפל. טיפלו בהם, הרגיע אותי הקצין מהשב"כ, אך לא הסביר כיצד, ולא חשבתי שמנומס לשאול" (עמוד 109). סיפורה של הגרמנייה כשלעצמו, צפוי ונדוש, אבל לה קארה, ברגישות האופיינית לו מציג באמצעותו סיפור נוסף אודות מנהלת בית המעצר שבו היא מוחזקת – ניצולת שואה ששרדה את דכאו.

יש מודיעין אמיתי?

טיל נ"ט מסוג קורנט שבידי חזבאללה. מידע אודותיו יציל את חייהם של צוותי טנקים, (מקור: ויקיפדיה).

בספרים של לה קארה מצטייר המודיעין כמשהו שחסר ערך של ממש. המודיעין שמשיגים גיבוריו, תוך סיכון חייהם, אינו משנה את פני המציאות, לא מעצב את המדיניות ונותר תיאורטי בלבד. במפגש ביניהם ניסה דה שליט לערער על תפיסה זו של לה קארה. "הוא מקשיב לי בנימוס. "קח למשל את המידע שמאפשר לסכל פיגועי טרור," אני אומר. "אין ויכוח, מודיעין טוב מציל חיים. אם אתה מצליח לסכל פיגוע של מחבל מתאבד באוטובוס, אתה מונע את מותם האכזרי, האקראי, של אנשים חיים, אמיתיים. אתה מציל נפשות, פשוטו כמשמעו. ואם אתה מצליח להביא מידע טכני על טילי נ"ט של האויב, אתה מציל את חייהם של צוותי טנקים, של בחורים צעירים ויפים שכל עתידם לפניהם." אני מתלהב. מתרגש. יש מודיעין אמיתי, לא בדוי, שנוגע לחיים עצמם" (עמודים 11-12).

דה שליט צודק. יש מודיעין אמיתי, שמציל חיים, ואף שלה קארה כמעט שלא עסק בו כסופר הרי שאחרים ובהם קלנסי, פורסיית, וגם, ברמה הלוקאלית, מישקה בן דוד עשו זאת לא מעט. ספריו של לה קארה לעומת זאת, דנו כמעט תמיד, בסוגיות של נאמנויות, ערכים, אלה שנותרנו מסורים להם ואלה שזנחנו. העלילה כמעט תמיד עוסקת בסיפור על ריגול-נגדי ומרדף אחר בוגד בשורות, קרי "צייד חפרפרות", או לחלופין במאמץ לגייס סוכן בקרב האויב (גם הוא בוגד, אבל בצד השני). בספרו "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), אולי ספר הריגול הטוב ביותר שנכתב, עמד לה קארה על כך ש"לעבודת הביון חוק-מוסר אחד – התוצאות הן המצדיקות אותה" (עמוד 144).

כמו קצין מודיעין טוב מאמין לה קארה באדם, ועוסק בעיקר בו, במניעיו, בחולשותיו, אבל גם ברגעים שבהם הוא מתעלה על עצמו, מתעלם מחישובי אנטרסים קרים ומחוק-המוסר האחד, ופועל למען האחר. האוטוביוגרפיה שכתב היא אסופה של מפגשים מרתקים מחייו כמרגל, אך כמו כל קצין מודיעין טוב הוא בסך הכל חושף טפח כדי לכסות טפחיים.

 

זה לא פשע. זה פוליטיקה\ מאת גל פרל פינקל

השבוע זכו כמה משחקני המיני-סדרה "מנהל לילה", בפרס גלובוס הזהב. הסדרה, המבוססת על ספר מאת ג'ון לה קארה, מעלה שאלות על הבריתות של מדינות מערביות עם גורמים מפוקפקים, ועל הצורך להגן ערכיהן, בלי לזנוח אותם בדרך.

בהקדמה שכתב ג'ון לה קארה במלאות 50 שנה לספרו המופתי "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, מהדורת 2013), אולי הספר החשוב ביותר שנכתב בספרות הריגול, הוא תהה "עד כמה אנחנו יכולים להרחיק בהגנה הצודקת על הערכים המערביים שלנו, בלי לזנוח אותם תוך כדי כך?" (עמוד 6). השאלה הדהדה במוחי כאשר צפיתי במיני-סדרת הדרמה והמתח המשובחת של ה-BBC, "מנהל לילה", שהופקה על בסיס ספר פרי עטו, ושבה ועלתה כשפורסם שכמה משחקניה זכו בפרס גלובוס הזהב. בספר, ניסה המחבר (ששמו האמיתי הוא דייוויד קורנוול) לעסוק במציאות הגיאופולטית שלאחר נפילת חומת ברלין, כאשר הרעים (הסובייטים) שוב אינם רעים וכלל לא ברור נגד מי, אם בכלל, נלחמים.

דייוויד קורנוול, שתחת שם העט "ג'ון לה-קארה" היה לבכיר הסופרים בז'אנר.

בטרם נעשה סופר היה קורנוול איש השירות החשאי הבריטי (SIS), ופעל בגרמניה בראשית שנות השישים. באותה הקדמה כתב כי, "כקצין מודיעין במסווה של דיפלומט זוטר בשגרירות הבריטית בבּוֹן, הייתי סוד לגבי עמיתי לעבודה, וחלק ניכר המזמן גם לגבי עצמי" (עמוד 1). לאחר שקים פילבי מסר את שמו לצד שכנגד נאלץ לשוב לבריטניה. בשנת 1964, פרש מן השירות, והפך לסופר במשרה מלאה תחת שם העת ג'ון לה קארה. בספריו תיאר נאמנה, אולי יותר מכל אחד אחר, את עולם הביון בעת המלחמה הקרה. בספרו "המרגל שחזר מן הכפור", שם בפי גיבורו, אלק לימאס, את הקביעה כי המלחמה הקרה היא מלחמה מלוכלכת, "לא-נעימה, כיוון שלוחמים אותה בקנה מידה מצוצמם, מטווח קצר, וכיוון שלפעמים נופלים בה בני-אדם חפים מפשע, אני מסכים. אבל זה לא כלום, לא כלום לעומת מלחמות אחרות – המלחמה האחרונה או המלחמה הבאה" (עמוד 185). לה קארה מבטיח בכך לקוראיו כי הרע ההכרחי שמבצעים גיבוריו, מוצדק בשם "הטוב הכללי".

נשק זה סם

בספר תוהה המחבר האם תוך הגנה על ערכיו, המערב לא זונח אותם,(מקור: סימניה).

עלילת הספר "מנהל לילה" (הוצאת כנרת, 1993), נפתחת כאשר גיבור הספר ג'ונתן פיין (אותו מגלם בסדרה טום הידלסטון), חייל משוחרר ומנהל לילה במלון פאר בקהיר, נתקל בסופי, חברתו של איש עסקים מצרי, ומתאהב בה. לאחר שפיין מעביר לרשויות מידע מפליל שנתנה לו סופי, אודות איש העסקים המצרי וקשריו למסחר בנשק, היא נרצחת. פיין, כועס ותאב נקם מסכים להתגייס לשירותו של ליאונרד בר, "לשעבר קצין מודיעין" (עמוד 49), בשירות החשאי הבריטי וכעת איש סוכנות אכיפה כזו או אחרת, "לא מתוקצבת מספיק ולא רצויה" (עמוד 52). בר זומם להפעילו בכדי ללכוד את ריצרד רופר. בצעד מוצלח מצד מפיקי הסדרה שונתה דמותו של בר לכדי דמותה של אנג'לה בר (בגילומה המופתי של אוליביה קולמן, שאף זכתה על הופעתה, כמו גם לורי והידלסטון, בפרס גלובוס הזהב), קצינת משטרה בהריון, שגם לה עבר בשירות החשאי, הנחושה להשלים את לכידתו של רופר בטרם תלד.

אף שפיין מעולם לא פעל קודם לכן כסוכן חשאי, הרי שהוא אינו זר לפעילות מבצעית. בימיו בצבא הבריטי שירת בחיל הרגלים וקח חלק בלחימה כנגד המחתרת האירית (IRA) בדרום ארמה. פיין עבר הכשרה מיוחדת והוצב במחלקת הסיור הגדודית. לדבריו, "היית מאומן. למדת למה לצפות, להכיר את השחקנים. לבנות מארבים, להתחפר בהם וצאת מתוכם בחושך. לשכב במשך כמה לילות. בעליות. בשיחים, בתעלות" (עמוד 77). באחד מאותם מארבים נתקלו פיין ואחד מחייליו בשלושה פעילי מחתרת שהבריחו אמצעי לחימה. בצורה יבשושית, כאילו אין מה בכך, מעיד פיין כי "היינו חייבים לנקוט יוזמה. כל אחד מאתנו טיפל באחד, ואחר-כך טיפלנו שנינו בשלישי. כל העסק לקח שניות" (עמוד 79). לטובת העיבודד הטלוויזיוני, שונה הסיפור כך שפיין לחם בעיראק.

הידלסטון, כג'ונתן פיין, משוחח עם ג'ון לה קארה שקפץ להופעת אורח במיני-סדרה.

רופר (אותו מגלם יו לורי) הוא איש עסקים, עתיר נכסים ודמות מוכרת בחוג הסילון הבינלאומי. אולם לדברי בר, הוא למעשה אחד מסוחרי הנשק הגדולים בעולם. בר מספר לפיין כי תחת מסווה של עסקים לגיטימיים מבצע רופר את "עסקאות הגועל-נפש הקטנות שלו. יש לו שם חמש הקלאסיקות הקאריביות, הלבנת כסף, זהב, אבני ברקת עצים מיערות הגשם נשק ועוד נשק. יש גם מוצרים פארמקולוגיים מזויפים, חבילות סיוע מזויפות לשרי בריאות מושחתים, ודשנים מזויפים לשרי חקלאות מושחתים." הכעס שבקולו של בר היה כמו סערה שקרבה לאטה, ומבהיל עוד יותר כי הוא לא נשבר. "אבל נשק הוא האהבה הראשונה שלו. צעצועים, הוא קורא לזה. אם יש לך עניין בכוח, אין כמו צעצועים לפרנס את ההרגל. לעולם אל תאמין למי שיברבר לך שזה פשוט עוד סחורה, תעשיית שירות, נשק זה סם, ורופר מכור" (עמוד 82). בר, כמה צפוי, שונא את מה שרופר מייצג.

זה לא פשע. זה פוליטיקה

לורי, המגלם את רופר, והידלסטון, כג'ונתן פיין, בכרזת המיני-סדרה "מנהל לילה".

הדמויות שטווה לה קארה מורכבות יותר. עולמם לא חולק לשחור ולבן, טובים ורעים ובספריו ניכר כי ה"טובים" וה"רעים" פועלים למעשה בשיטות דומות מאוד. למול בר ופיין, ניצבים רופר ועוזרו הנאמן, רב-סרן קורקרן, איש מסוכן החושד בסיפורו של פיין למן ההתחלה. ביד-אומן מתאר לה קארה את העולם שלאחר נפילת הגוש הסובייטי. עולם שבו הטובים והרעים הם לא מוחלטים, בו קידום והגנה על אינטרסים חיוניים למדינה עשויים להביא לברית לא קדושה בין הממסד הביטחוני הבריטי, עבריינים ופעילי טרור. "זה לא פשע. זה פוליטיקה. אין טעם להיות נפוח כזה. זאת דרכו של העולם" (עמוד 442), מסביר רופר.

כשחושבים על מה שמתרחש במוקדי עימות ברחבי העולם כיום, דוגמת מלחמת האזרחים בסוריה, כדאי לדעת שמישהו גוזר על זה קופון. הנשק והציוד של כל הצדדים מגיע ממקום כלשהו ומישהו, אפשר להניח בביטחון, גוזר על זה קופון. יתכן וזה נובע גם מהגנה על אינטרסים מדינתיים, אבל זו תהיה תמימות להאמין שסדר הדברים מתחיל תמיד בטובת המדינה. הסדרה "מנהל לילה" (וגם הספר) מזכירה לנו שלעיתים, הרבה פחות נדירות משהיינו רוצים שיהיו, סדר הדברים משתנה וטובתם של פרטים, אנשי עסקים וחברות, קודמות לזו של הכלל ואף באות על חשבונו.