מבצע "קרנף": מה כדאי לחטיבת הקומנדו ללמוד מרג'ימנט הריינג'רס של צבא היבשה האמריקני | מאת גל פרל פינקל וסא"ל ירון

רשומה רגילה

הלחימה בעומק מציבה בפני צה"ל שורה של אתגרים. במאמר זה נבחנה רג'ימנט הריינג'רס ה־75 – יחידה בצבא האמריקני המקבילה לחטיבת הקומנדו בצה"ל – דרך אופן ההתפתחות שלה, השיטות שבהן היא בוחרת להתאמן ואף באמצעות ניתוח של אחת הפשיטות שביצעה, כדי להבין מה יכול צה"ל ללמוד מניסיונם של אלו שצעדו בשבילים דומים לפניו. 

  • פורסם ב"מערכות" גיליון 488
  • יולי 2020, עמודים 47-40

בשנת 2015 הורה הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט על הקמת חטיבת הקומנדו החדשה, חטיבת עוז. "חטיבת הקומנדו של צה"ל תשמש כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צבא ההגנה לישראל בעתיד". החטיבה מאגדת בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן ואגוז כמו גם יחידות מובחרות במילואים, וכפופה לעוצבת האש המובחרת.

מפקדים בולטים במערך השדה, בסדיר ובמילואים, המליצו על הקמתה כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה, מתוך הנחה שאיחוד היחידות למסגרת אחת יביא להפעלה יעילה יותר שלהן בזמן מלחמה נגד ארגוני הטרור ההיברידיים שבהם לחם צה"ל בעשור האחרון.

שורשי הקומנדו נטועים עמוק בצה"ל מימי "הנודדת" של יצחק שדה ופלַגות הלילה המיוחדות שהוביל אורד וינגייט, והחטיבה רואה את שורשיה בגדוד הקומנדו ה־89 שעליו פיקד משה דיין במלחמת העצמאות.

צבאות אוהבים להקים חטיבות מחץ של כוחות מובחרים למשימות מיוחדות, עוד מימי מלחמת העולם השנייה. כוחות למבצעים מיוחדים פועלים במנותק מכוחות אחרים ונדרשים, כמעט תמיד, להסתמך על עצמם בלבד, כשלעיתים ניתן להם סיוע אש מצד גורמי אוויר, יבשה וים. בשל כך לרוב מתועדף הכוח מבחינת משאבים, ציוד, כוח אדם איכותי והכשרה מקיפה.

ואולם בעוד שצה"ל היטיב להפעיל יחידות מיוחדות בנפרד, גם בנוהלי קרב קצרים ובמרחק גדול מן הארץ (מבצע "אנטבה" ב־1976 הוא דוגמה בולטת אך לא יחידה), הוא התקשה בהפעלת כוחות בסדר גודל חטיבתי בפעולות מיוחדות והקפיד להימנע מכך. הפעמים היחידות שעשה זאת בהצלחה היו בעת הצנחת גדוד 890 בעומק סיני במהלך מלחמת סיני; הפשיטה המוסקת של שני גדודי הצנחנים במילואים על סוללות התותחים המצריות במתחם אום־כתף במלחמת ששת הימים; והנחתת חטיבת הצנחנים בפיקודו של אל"ם יורם יאיר במהלך מלחמת לבנון הראשונה.

הדבר נובע מכך שלמרות הרצון לרכז כוח למשימות מיוחדות, הרי שהנסיבות במלחמות – הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות שוטפות, הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם – הביאו לכך שבמרבית המקרים הופעלו כוחות אלו בשיטה המסורתית והכבדה.

סיבה נוספת היא שאלת האחריות הפיקודית. אהוד ברק, הבקי בנושא כמי שהיה ראש ממשלה ורמטכ"ל כמו גם מפקד סיירת מטכ"ל, ציין שמבצע התקפי רחב היקף, שעלול לגבות את חיי מאות חיילים, נתפס כחלק בלתי נמנע מהלחימה. במבצעים מיוחדים, לעומת זאת – גם בעת מלחמה – האחריות הברורה לנפגעים היא על הדרג שיזם את המבצע. מכאן שיש באופן טבעי רתיעה בקרב מקבלי ההחלטות מלאשר אותם.

במבצע "צוק איתן" ב־2014 פעלו היחידות המובחרות בהתאם לתפיסה זו ונכנסו רגלית לרצועת עזה, כמו היו אחרון גדודי החי"ר. בספרו, "האומץ לנצח", כתב עפר שלח כי ככלל, היו במערכה בעזה מעט מבצעים מיוחדים, רובם ככולם בוצעו על־ידי שייטת 13.

במאמר זה ביקשנו לבחון את רג'ימנט הריינג'רס ה־75 – יחידה בצבא האמריקני המקבילה לחטיבת הקומנדו בצה"ל – דרך אופן ההתפתחות שלה, השיטות שבהן היא בוחרת להתאמן ואף באמצעות ניתוח של אחת הפשיטות שביצעה. זאת כדי ללמוד מה יכול צה"ל ללמוד מניסיונם של אלו שצעדו בשבילים דומים לפניו. יש לציין שאף כי כוחות הריינג'רס בנויים כמסגרת חטיבתית, הרי שלמעט מלחמת העולם השנייה, במהלך לחימה הם אינם פועלים כחטיבה אחת. גדודי היחידה פועלים כמסגרות עצמאיות בשדה הקרב, ולכן בניתוח תיבחן הדרך שבה פעל והתאמן גדוד 3 של הרג'ימנט.

הריינג'רס – רקע

בהיסטוריה האמריקנית שימשה יחידת הריינג'רס שם קוד לקבוצות לוחמי עילית מצומצמות שהתמחו בסיור, בשדאות ובקליעה עוד מימי מיליציות המתיישבים במלחמה הצרפתית-אינדיאנית, ולאחר מכן במלחמת העצמאות האמריקנית. עם זאת, ניתן לסמן את מלחמת העולם השנייה כקו פרשת המים שממנו ניתן לתאר את הריינג'רס ככוח קומנדו בהיקף גדודי וחטיבתי במלחמה מודרנית.

לאור הצלחתן של יחידות הקומנדו הבריטיות בפשיטות, הוחלט בפיקוד האמריקני להקים שתי יחידות ניסיוניות על־פי הדגם של הקומנדו הבריטי. במסגרת חיל הנחתים הוקמו שני גדודי הפושטים שפעלו במערכה באוקיינוס השקט נגד היפנים, ואילו במסגרת צבא היבשה האמריקני הוקם במאי 1942 גדוד הריינג'רס הראשון, וכמפקדו מונה מייג'ור (מקביל לדרגת רס"ן) ויליאם אורלנדו דארבי, קצין תותחנים שכמו כל אנשי הגדוד התנדב לתפקיד.

הגדוד עבר אימון הקמה בבית הספר של הקומנדו הבריטי שבהרי סקוטלנד. ההכשרה המפרכת כללה פרקי אימון אינטנסיביים בקליעה וניווט, שדאות, חבלה ופשיטה, טיפוס צוקים ונחיתה מן הים.

ב־8 בנובמבר, במסגרת מבצע "לפיד", הוביל דארבי את הגדוד בנחיתה בעיירה ארזב (ארזיו) שבאלג'יריה. ב־11 בפברואר 1943 הוטל על גדוד הריינג'רס הראשון לפשוט על מוצב של הצבא האיטלקי סאנאד שבמרכז תוניסיה, המרוחק כ־20 קילומטר אל תוך קווי האויב בשטח קשה לתנועה. דארבי פיקד על שתי פלוגות מן הגדוד שתקפו את המוצב בשעה 2:00 בלילה. הלחימה ביעד המבוצר התנהלה מטווחים קרובים, ולאחר כשעה נכבש המוצב. לכוח הפושט היו כ־20 פצועים והרוג. מנגד, מכוח האויב נהרגו 75 חיילים ונשבו עשרה. פשיטה זו הוכיחה את כשירות גדוד הריינג'רס לביצוע משימות מיוחדות ומורכבות במיוחד.

בפלישת בעלות הברית לסיציליה פיקד דארבי על צוות הקרב החטיבתי ה־6615, שכלל את גדודי הריינג'רס 1, 3 ו־4 (שהוקמו בינתיים) וגדוד הצנחנים ה־509, בנחיתת סער אמפיבית בג'לה.

במהלך הפלישה לנורמנדי היה לגדודים 2 ו־5 תפקיד מפתח. גדודים אלה אוגדו לצוות קרב חטיבתי בפיקודו של מפקד הגדוד השני, לוטננט קולונל ג'יימס ראדר. ב־6 ביוני 1944 נחת צוות הקרב החטיבתי של הריינג'רס בחוף אומהה. גדוד 5, בפיקוד מקס שניידר (ששירת קודם כמ"פ בגדוד הריינג'רס הראשון של דארבי), סייע לכוחות רג'ימנט החי"ר ה־116 בהשתלטות על החוף. בפריצה לצרפת נעו לוחמי גדוד 2, בפיקוד ראדר, והשתלטו על פואנט־דו־הוק, מצוק תלול ובו עמדות תותחים מבוצרות שאיימו על מבצע הנחיתה כולו. לאחר קרב קשה, שבמהלכו נעזרו הריינג'רס בסיוע ארטילרי משמעותי מן המשחתת "סאטרלי", השמיד הגדוד את התותחים והחזיק ביעד.

בחזית האוקיינוס השקט פשט כוח הריינג'רס מגדוד 6, בפיקוד לוטננט קולונל הנרי מיוסי, על מחנה השבויים קבנטואן, בעומק השטח שבידי היפנים בפיליפינים, הרג את שומריו וחילץ 500 שבויים.

לאחר המלחמה פורקו גדודי הריינג'רס ולמעשה, אף שבמלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם פעלו פלוגות עצמאיות של ריינג'רס (נודעו בווייטנאם כפלוגות פטרול־סיור לטווח רחוק ,LRRP – Long Range Reconnaissance Patrol) בכל דיוויזיה שלקחה חלק בלחימה, הרי שעד למחצית שנות ה־70 של המאה ה־20 לא פעלו יחידות הריינג'רס במסגרת חטיבתית.

לאחר מלחמת וייטנאם היה צבא היבשה האמריקני במשבר ארגוני של ממש וכונה "הצבא החלול". הפתרון הושג באמצעות תהליך בניין כוח שראשיתו תכנון ארוך טווח המבוסס על דוקטרינה מתאימה. כחלק מהארגון מחדש הורה ראש מטה צבא היבשה, הגנרל קרייטון אברהמס, קצין שריון שהצטיין כמג"ד במלחמת העולם השנייה, על הקמת רג'ימנט הריינג'רס ה־75, חטיבת חי"ר מובחרת למשימות מורכבות, שתשמש מודל לחיקוי לצבא כולו.

מבצע "זעם דחוף" – הפלישה האמריקנית לאי גרנדה באוקטובר 1983 – היה מבחן ראשון לתפיסת ההפעלה החדשה בכלל ולכוחות החי"ר המובחרים בפרט. גדוד 1 של הריינג'רס, בפיקוד לוטננט קולונל ווס טיילור, צנח סמוך לשדה התעופה פורט סאלינס, כשמשימתו היא לכבוש את השדה מידי הצבא הקובני כדי לאפשר הנחתת מטוסים. לאחר קרב שנמשך כשעתיים כבש הגדוד את השדה והגבעות השולטות עליו. השתלטות על שדה תעופה, לרוב באמצעות צניחה או בנחיתת סער ממסוקים, הפכה מאז לאחד המתארים המרכזיים שאליהם נערך הרג'ימנט.

הריינג'רס לקחו חלק גם בפלישה לפנמה ובמלחמת המפרץ, אולם בלטו במיוחד בלחימה במוגדישו שבסומליה, ב־3 באוקטובר 1993. כוח פשיטה משולב שכלל פלוגה מגדוד 3 של הריינג'רס ולוחמים מכוח דלתא, יחידת העילית של צבא היבשה האמריקני ללוחמה בטרור, נשלח ללכוד שניים מעוזריו הקרובים ביותר של מפקד המיליציה הסומלית, מוחמד איידיד. הפשיטה בוצעה באור יום, ואף שהשניים נעצרו, הכוח נחשף ונאלץ להילחם בלוחמי המיליציה ובהמון הזועם. כל זאת בתא שטח בנוי, מאוכלס בצפיפות. העובדה שלוחמי המיליציה הצליחו להפיל שני מסוקי סער מסוג "בלאקהוק" ולרתק את כוחות הפשיטה למרחב הלחימה, יצרה מורכבות נוספת.

הקרב הסתיים כאשר הכוח האמריקני איבד 18 לוחמים, ואילו בצד הסומלי נמנו מאות הרוגים. למרות הקרב הקשה, הרי שיעדי המבצע הושגו, וראוי לציין כי הריינג'רס ולוחמי דלתא הצליחו להחזיק מעמד שעות ארוכות מול כוחות עדיפים מהם בהרבה, ועמידתם מנעה טבח ואסון צבאי גדול יותר.

מבצע "קרנף" כמקרה בוחן

ב־11 בספטמבר 2001 ביצע ארגון אל־קאעדה את פיגוע הטרור הקשה ביותר בהיסטוריה, המכונה "אסון התאומים", שבמהלכו ריסקו פעיליו שני מטוסי נוסעים אל תוך מגדלי מרכז הסחר העולמי בניו־יורק. נשיא ארצות־הברית, ג'ורג' בוש הבן, הכריז על מערכה נגד ארגון הטרור ותומכיו, ובהם משטר הטאלבאן באפגניסטאן שסיפק מקלט וסיוע לארגון ולמנהיגו, אֻסאמה בן־לאדן.

חודש לאחר מכן יזם פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) של הצבא האמריקני, שעליו פיקד גנרל דל דיילי, יוצא רג'ימנט הריינג'רס ה־75 שעשה את רוב שירותו כטייס וכמפקד בחטיבה האווירית למבצעים מיוחדים 160, פשיטה נועזת באפגניסטאן בשם מבצע "קרנף".

המבצע כלל שני יעדי תקיפה:

  • היעד הראשון, שם קוד "גקו", שיועד לפלגה מכוח דלתא, יחידת העילית של צבא היבשה האמריקני ללוחמה בטרור ופלוגת ריינג'רס, היה מתחם מגורים בעיר קנדהאר שבו נהג לשהות בעבר מנהיג הטאלבאן, מולא מוחמד עומאר.
  • החלק השני של המבצע כלל השתלטות של כוח הריינג'רס מגדוד 3 סמוך לשדה תעופה, שם קוד "קרנף", המרוחק כ־60 מיילים דרומית־מערבית מקנדהאר.

תחילה תוכנן הכוח לבצע נחיתת סער ממסוקים ולהשתלט על השדה, אולם מאוחר יותר שונתה שיטת ההגעה אל היעד לצניחה. המשימה, כפי שתיאר זאת מפקד רג'ימנט הריינג'רס ה־75, קולונל ג'וזף ווטל, שפיקד עליה באותה עת, הייתה להיכנס לשם ולבצע בעצם הערכה של שדה תעופה, להשמיד את כוחות הטאלבאן שפעלו באזור ולאסוף מידע לשימוש מודיעיני.

כוח דלתא ביקשו בעת ההכנות לפשיטה לבצע אותה בחתימה נמוכה, כלומר על בסיס לוחמי היחידה בלבד, שיגיעו ליעד באמצעות רכבים אזרחיים או רגלית, כדי לנצל באופן מקסימלי את יתרון ההפתעה. פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM) החליט, במקום זאת, על תקיפה "רועשת", שכללה תקיפה אווירית בידי מטוסי סיוע מסוג AC-130 בשלב הראשון, ולאחריו בידוד אזור הפעולה בידי פלוגת ריינג'רס שתונחת ממסוקי סער. כשלב שני הוחלט שפלגה של כוח דלתא, שתונחת ממסוקי סער מסוג צ'ינוק רכובה על־גבי רכבי שטח חמושים במקלעים כבדים, תתקוף את היעד.

נדבך נוסף של המבצע היה החדרת צוות "מסוערב" של כוח דלתא, שייטמע בסביבה האזרחית וימשיך לפעול מן השטח גם לאחר הפשיטה במשימת איסוף מודיעין. המבצע יצא לפועל על אף שמודיעין על אודות הימצאו של מולא עומאר ביעד היה קלוש עד לא קיים.

ראוי לציין שבראשית אוקטובר התקיימו חילופי גברי בראשות המטות המשולבים, ואת מקומו של גנרל יו הנרי שלטון, יוצא הכוחות המיוחדים של צבא היבשה ("הכומתות הירוקות"), תפס גנרל ריצ'ארד מאיירס, טייס קרב מחיל האוויר. על פיקוד המרכז פיקד באותה עת גנרל טומי פרנקס, קצין תותחנים שכמו מאיירס ושלטון לחם בווייטנאם. חילופים אלו, כך נראה, לא השפיעו על תכנון המבצע.

הפשיטה על המתחם בקנדהאר

הפשיטה יצאה לפועל בליל 20/19 באוקטובר. השלב הראשון של הפשיטה הלילית על המתחם בקנדהאר התרחש כמתוכנן. ואולם בעת שפלגת דלתא תקפה את הבית נתקלו הלוחמים בהתנגדות עזה, שכללה ירי מנשק קל וממטולי רקטות מסוג אר־פי־ג'י. לוחמי כוח דלתא מצאו עצמם בקרב קשה, מטווחים קרובים ובנחיתוּת טקטית ברורה. הכוח ספג נפגעים רבים. לוחמי כוח דלתא פגעו בכמה פעילי טאלבאן, חילצו את הפצועים והתפנו במסוקי צ'ינוק.

לפי התוכנית המקורית היו אמורים צוותים מפלגת דלתא לחפות באש על הנסיגה, אולם נוכח האש העזה נסוג הכוח כולו תחת חיפוי מטוסי סיוע אווירי מסוג AC-130. אחד ממסוקי צ'ינוק ניזוק בעת ההמראה, כשניסה להתחמק מאש מנשק קל ומרימונים. בטאלבאן טענו מאוחר יותר, באופן כוזב, כי המסוק הופל. בנוסף הוחלט לבטל את החדרת הצוות "המסוערב", וחברי הצוות נסוגו רגלית לנקודת מפגש מרוחקת ומשם חולצו במסוק.

הפשיטה על שדה התעופה

בעוד כוח הריינג'רס הוטס בארבעה מטוסי הרקולס MC-130 לאזור המטרה, תקפו מטוסי חיל האוויר את מרחב הלחימה. בתקיפה השתתפו מטוסי הפצצה חמקניים מסוג B-2 ומטוסי הרקולס חמושים AC-130. לאחר התקיפה האווירית, שבמהלכה נהרגו כמה פעילי טאלבאן ואחרים נמלטו ממרחב הלחימה, צנחו 200 לוחמים מגדוד 3 של הריינג'רס סמוך לשדה התעופה. אחד הסַמָלים בכוח סיפר שלכוח הצונח הצטרף המח"ט ווטל בעקבות הערכתו שבשטח יהיה צורך במפקד בכיר כדי לשלוט בכלל הכוחות, ולקשר בינם ובין מפקדת JSOC שבעורף. נוכחותו אפשרה למפקד גדוד 3, לוטננט קולונל סטיבן באנאץ', להתמקד בקרב הקרקעי.

שני חיילים נפצעו קל בצניחה ונזקקו לטיפול רפואי. בעת צבירת הכוח וההכנות לתנועה, סיפקו מטוסי AC-130 חיפוי וסיוע אש קרוב. בעת ההיערכות בשטח הנחיתה נתקל כוח הריינג'רס בפעיל טאלבאן והרגו. לאחר מכן נע הכוח במהירות והשתלט על שדה התעופה ומתחם בקרבתו. הכוחות נתקלו בהתנגדות מועטה ולדברי אחד מחיילי הכוח, סמל אדמונד סילי, ההתנגדות שבה כן נתקלו טופלה במהירות על הקרקע. לצד הריינג'רס פעלו צוותי לוחמה פסיכולוגית (PSYOP) שקראו ברמקולים לפעילי טאלבאן באזור להיכנע. אלו האחרונים בחרו להימלט מהמקום.

בקרי שליטה קרביים של חיל האוויר, אנשי יחידת מבצעים מיוחדים בחיל האוויר האמריקני, שסופחו לכוח הריינג'רס, סקרו את מסלול הנחיתה והעריכו את מידת התאמתו לשימוש עתידי. במקביל הכווינו הבקרים מטוסי Gunship AC-130 לעבר שיירה של רכבים ובהם פעילי טאלבאן, שנעה לעבר הכוח. השיירה הושמדה באש מן האוויר, והריינג'רס פונו מהשדה במטוסי תובלה מסוג MC-130.

בפשיטה נפצעו 14 חיילים. בתקיפת המתחם של מולא עומר נפצעו 12 לוחמים מכוח דלתא, שלושה מהם באורח קשה, ושני חיילים נוספים, מכוח הריינג'רס שהוצנח, נפצעו קל כתוצאה מהצניחה.לאחר המבצע קיים יו"ר המטות המשולבים, גנרל ריצ'רד מאיירס, תדרוך לעיתונאים בפנטגון ובו אמר: "כוחות מיוחדים תקפו והרסו יעדים הקשורים בפעילות טרור וכן מפקדות ומרכזי שליטה של הטאלבאן", אולם, לדבריו, "הכוחות לא הצליחו למצוא איש מהנהגת ארגון אל־קאעדה או מהנהגת הטאלבאן". אף שלא כל יעדי הפשיטה הושגו, הרי שהפעולה שימשה איתות מרתיע וברור לטאלבאן בדבר יכולתה של ארצות־הברית לפעול צבאית וקרקעית בכל נקודה שבה תבחר באפגניסטאן. ב־25 בנובמבר השתלטו על האזור כוחות הנחתים והקימו באזור בסיס מבצעים שכונה ע"ש המבצע של הריינג'רס, בסיס "קרנף".

לימים העריך גנרל ווטל כי הסיבה שדרג הפיקוד הצבאי הבכיר והדרג המדיני הבכיר אישרו את הפשיטה, אף שכללה מרכיבי סיכון לא מבוטלים ובהם צניחה מבצעית, הייתה שהם התאמנו על מתארים מסוג זה שנים, שוב ושוב, והפגינו ושידרו תחושת מסוגלות וביטחון כלפי מעלה.

מבצע "קרנף" מציג את אחת המשימות הייעודיות של הריינג'רס, שאליה הם מתאמנים רבות ובאופן מציאותי ככל שניתן. האימונים היסודיים שקיימו למתאר הפעולה מבעוד מועד, כחלק משגרת האימונים של הרג'ימנט, רכשו את הזמן ואת תחושת המסוגלות מראש ואפשרו לריינג'רס לפעול בעומק האויב, בנוהל קרב קצר. 

הריינג'רס, מניסיון אישי – סא"ל ירון, סמח"ט עוז

בשנת 2006, זמן קצר לאחר מלחמת לבנון השנייה, נשלחתי מטעם מקחצ"ר להשתתף באימון של גדוד 3 של הריינג'רס בפורט בנינג, ג'ורג'יה, בנושא השתלטות על שדות תעופה.

האימון שבו השתתפתי הוא אימון כשירות שנתי, שבו הגדוד כולו מבצע אימון בשיתוף פעולה עם חיל האוויר האמריקני במתכונת רב־זרועית. האימון ונוהל הקרב נעשים במשולב עם חיל האוויר: טייסות מטוסי תובלה מסוג 17-C ו-130-C, קציני סיוע אווירי (JTAC) מחיל האוויר שסופחו לכל חפ"ק מרמת מ"פ, ומסוקי MH-6 "ליטל בירדס" ו-Gunship 130-AC של החטיבה האווירית למבצעים מיוחדים 160.

לוחמי הריינג'רס, מהרובאים ועד למפקד הגדוד, וכך גם אנשי חיל האוויר, הפגינו בכל הנוהל קרב רמה מבצעית ומקצועית גבוהה מאוד. יש לציין שהגדוד שב זמן קצר קודם לכן מתעסוקות מבצעיות בעיראק ובאפגניסטאן, שבהן היה אחראי למאות מבצעים, ובהם מבצע "קרנף" שהוזכר במאמר; כיבוש סכר חדית'ה במהלך כיבוש עיראק ב־2003; וחיסול אבו מֻסעב אל־זרקאווי, ראש שלוחת אל־קאעדה בעיראק ב־2006.

ההקשר האופרטיבי־מערכתי של האימון היה השתלטות על שדה תעופה של האויב במבצע קומנדו בעומק, באזור גיאוגרפי שאליו הכוח האמריקני היבשתי טרם הגיע; לבסס שם ראש גשר אווירי ובכך להשיג שני הישגים מערכתיים: להנחית מהלומה תודעתית על האויב שתוציאוֹ מאיזון וליצור בסיס אווירי בעורף שטחו של האויב, ובכך ליצור יכולות לקצר זמנים של תקיפות אוויריות שיוצאות מבסיס בתוך שטח האויב.

הטכניקה הקרבית של ההשתלטות כוללת שלב מכין ואחריו חמישה שלבים עיקריים:

  1. שלב מכין: מבצעי אש שמרככים ומכינים את המרחב לחדירת הכוחות.
  2. שלב א': החדרת הכוחות באמצעות צניחה או בנחיתת סער ממסוקים (Airland/Airborne), תלוי הערכת מצב, וריכוז הכוחות.
  3. שלב ב': תפיסת שטחים חיוניים בשדה התעופה, טיהור המסלולים ויצירת התנאים להנחתת המטוסים.
  4. שלב ג': הרחבת ראש האוויר בשדה התעופה ותפיסת עמדות אבטחה ובידוד בשדה אל מול נתיבי הגעת אויב.
  5. שלב ד': הנחתת נושאי גיסות מטוסים כבדים ומטוסי קרב.
  6. שלב ה': התפנות או החזקת שדה התעופה לביצוע משימות אוויר.

האימון עצמו כלל נוהל קרב ארוך ששיאו שני תרג"דים מלאים: תרגיל אחד בשלב א' של החדרת הכוחות היה בהצנחה (Airborne), והתרגיל השני התבצע בנחיתה עם המטוסים בשדה (Airland). ההחלטה אם לצנוח לשדה או לנחות בו הייתה תלויה בהערכת מצב מעמיקה שבסיסה בהצלחת השלב המכין של התקיפות באש, והבנת תמונת מצב האויב בשדה.

נוהל הקרב כלל מופעים רבים:

  • פקודות גדודיות, פלוגתיות ומחלקתיות.
  • אישורי תוכניות רמה ממונה בכל הרמות.
  • מסדרי ציוד רבים בכל הרמות.
  • ריענוני צניחה לפי הדבוקות במטוס. ביצוע תרגולות עלייה וירידה של האנשים וכלי הרכב השונים למטוסים (האמרים עם מקלעים כבדים, אופנועי שטח, "ליטל בירדס").
  • תטל"גים (תרגילים טקטיים ללא גיסות) בכל הרמות, לפי דגם שדה התעופה שנבנה.
  • ניהול סיכונים מבצעיים.
  • הכוונת אש ביבש וברטוב של כל גורמי האש בגדוד של מטוסי סיוע אווירי מסוג AC-130
  • אימונים ותרגולות סטטיות של הלוחמים מהריינג'רס עם צוותי האוויר על המטוסים, שכללו עשרות מקרים ותגובות: החל בפריקת חירום מהמטוס העומד להתרסק, ועד להשמדת ציוד יקר ומסווג שבמטוס על־מנת שלא ייפול בידי אויב, כפי שנדרשו לוחמי הקומנדו הימי לעשות בפשיטה שבה חיסלו את אסאמה בן־לאדן בפקיסטאן ב־2011, לאחר שאחד ממסוקי הסער נפגע.
  • תרגילי פלוגה באותו מתווה על שדה התעופה כהכנה לתרגיל גדודי.

אלוף (מיל') יאיר גולן, קצין צנחנים שפיקד על חטיבת הנח"ל במבצע "חומת מגן" ב־2002, ציין בריאיון כי הדרך היחידה לטעת בחיילים את תחושת הביטחון העצמי הדרושה במלחמה היא באמצעות אימונים. "זה יותר חשוב מכל טכנולוגיה שהיא. פשוט להתאמן, ולהתאמן הרבה. להתאמן באופן ריאליסטי, שמדמה את המציאות קרוב ככל שניתן למציאות המלחמתית, זה הדבר החשוב ביותר למפקדים וללוחמים ביבשה". ניכר כי ברג'ימנט הריינג'רס מאמינים בכך, וניתן לראות הן ממתווה האימון שתואר לעיל, הן ממבצע "'קרנף" והן מהמורשת הקרבית של הריינג'רס בגרנדה, כי בריינג'רס נלחמים כפי שמתאמנים ולא להפך.

לקחים לצה"ל

רג'ימנט הריינג'רס של צבא היבשה האמריקני הוא כוח קומנדו בהיקף חטיבתי, עתיר ניסיון, וצה"ל – בדגש על היחידות המובחרות שלו, ובכלל זה חטיבת הקומנדו – יכול לשאוב ממורשתו לקחים חשובים ולהפנים את חשיבות הערכים המניעים אותו:

כשירות גבוהה – הלקח הראשון נוגע לחובתן של יחידות מסוג זה לשמר כשירות גבוהה במיוחד. גם בתקופה שקדמה למערכה באפגניסטאן, שבה הצבא האמריקני לא ניהל אף עימות יבשתי רחב היקף, שימר רג'ימנט הריינג'רס כשירות מבצעית ומיומנות מקצועית גבוהות מאוד. הדבר נבע, בראש ובראשונה, מהחלטת הפיקוד הבכיר של הצבא לשמר את חוד החנית היבשתי מושחז ונכון לפעולה, ושנית – מהבנה של מפקדי הרג'ימנט את המשימות הצפויות להם, ואת האפשרות שמצב הרגיעה ישתנה במהירות רבה. כשירות זו, לפי עדות מפקד הרג'ימנט באותה עת, היא שיצרה את האמון בקרב מקבלי ההחלטות בדבר היכולת לבצע משימות מיוחדות בנוהלי קרב קצרים (כחודש לאחר הפיגוע בבנייני התאומים), על אדמת אויב ובמרחק אלפי קילומטרים מהבית.

בהרצאה שנשא בפני צוערי בה"ד 1, אמר אלוף (מיל') רוני נומה, צנחן שפיקד על כמה יחידות מובחרות בצה"ל, כי היכולת לבצע משימה שאליה התכוננה יחידה באופן איכותי הוא בחזקת הסף התחתון שבו נמדדת יחידה. "כשירות היא היכולת של יחידה לבצע באופן איכותי משימה שהיא לא תכננה".

גמישות מותאמת – הלקח השני הוא הגמישות, כפי שהופגנה ביכולת הרג'ימנט לפעול בלוח זמנים ונוהל קרב קצרים, ולהתאים את עצמה למציאות המשתנה. בין אם מדובר באופן ההגעה אל היעד או באירועים בלחימה על היעד. אל"ם (מיל') יהודה יוחננוף, לשעבר מג"ד אפעה בחטיבת הצנחנים, כתב כי "השינויים במאפייני המלחמה מחייבים את מפקדי צה"ל להיות גמישים בהפעלת הכוח, גמישים תודעתית ופתוחים לשינויים תוך כדי הקרב". יחידות דוגמת חטיבת הקומנדו נדרשות לפתח רמת גמישות גבוהה, שכן הן עשויות להיות מוטלות לקרב ראשונות ובמהירות.

נחישות ורוח לחימה – גם בראי עקרונות המלחמה יש כמה לקחים שראוי ללמוד מהם. עקרון רוח הלחימה הגבוהה השוררת ברג'ימנט הריינג'רס ניכר בנחישותם לקחת חלק באחת הפעולות הקרקעיות הראשונות של ארצות־הברית במלחמתה בטרור. המוטו של הריינג'רס, שמקורו בפריצת ביצורי החוף שביצע גדוד 5 בפיקוד שניידר, הוא "הריינג'רס מובילים את הדרך, כל הדרך".

יוזמה, התקפיות ומיצוי הכוח – עקרונות מלחמה נוספים שמומשו במבצע "קרנף" הם היוזמה וההתקפיות – הרצון לייצר מגע עם האויב מיד לאחר הפיגוע ועל אדמתו שלו, ומיצוי הכוח – שבא לידי ביטוי בהטלת היחידות המיומנות ביותר בצבא היבשה (הריינג'רס ודלתא) לקרב בשילוב עם גורמי אש עוצמתית, יעילה ומדויקת מן התווך.

עקרון התחבולה – זהו העיקרון החשוב ביותר שמומש במבצע, שכן הכוח ביצע תמרון מפתיע בעומק עורף האויב. הרמטכ"ל לשעבר רא"ל (מיל') גדי איזנקוט נהג להדגיש במהלך כהונתו את הצורך לממש כל העת את דפוס החשיבה האופרטיבי, לפיו "צה"ל מפתיע בכל דרך". היכולת להפתיע את האויב, לפעול באופן הלא צפוי, ו"לכבוש את השמש בלילה", חיונית להצלחת פשיטות כאלה.

ברג'ימנט הריינג'רס, כמו גם בחטיבת הקומנדו, יש שלושה גורמים ששילובם יוצר מכפיל כוח: איכות לוחמים ומפקדים, מסה של כוח אדם לוחם היודע לפעול, הן בכוחות קטנים והן כמסגרת קרבית גדולה, ומפקדה חזקה המיומנת בשליטה ובפיקוד להפעלתם.

פעולות קרקעיות בעומק טומנות בחובן את היכולת להנחית על האויב מהלומה תודעתית, והן מגבירות את תחושת הנרדפות ומערערות את ביטחונו העצמי. יתרה מכך, הן מחייבות את אויביה של ישראל – צבאות "כמו סדירים" שמשאבי כוח האדם שלהם מוגבלים – לתגבר את מערכיהם הדלילים בעומק, ובכך גורעים מכוחם בחזית. הפשיטה שביצעו במלחמת לבנון השנייה כוחות מסיירת מטכ"ל ושלדג, בפיקוד מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, אל"ם ניצן אלון, על יעדי חזבאללה בעיירה בעל־בק שבעומק לבנון, חייבה את הארגון לעשות כן, ולהפנות לשם כוחות מן הלחימה בדרום לבנון.

אל"ם רועי לוי, לשעבר מפקד יחידת אגוז, כתב כי יתרון נוסף של כוחות הקומנדו הוא "בפתרון תופעת צניחת מספר המטרות הזמינות לחיל האוויר לאחר כמה ימי לחימה, כתוצאה ממיצוי המודיעין הקיים, וזאת באמצעות ייצור מטרות מן השטח". תפיסה זו מומשה במלחמה בהצלחה במבצע "נערי החוף", שבמהלכו נחת כוח מהיחידה המובחרת מגלן, שעליה פיקד סא"ל אליעזר טולדנו, ממסוקים בסמוך לצור. הכוח נטמע בשטח והשמיד, באמצעות הכוונת אש מן התווך, כ־150 מטרות, ובהן כ־40 משגרי רקטות, בגזרה המערבית בדרום לבנון.

סיכום

הלחימה בעומק מציבה בפני צה"ל שורה של אתגרים, ובהם: הנתק מגוף הצבא העיקרי, המסה הקרבית החסרה, העובדה שזהו ה"מגרש הביתי" של האויב, אתגרי הניוד לאחר הנחיתה והקושי לקיים את עקרון הרציפות וההמשכיות לאורך זמן. התשובות לאתגרים אלה, כתב בשעתו מפקד חטיבת הצנחנים במילואים "חיצי האש", אל"ם ירון פינקלמן, הן: "כוחות נבחרים בעלי כשירויות בסיס גבוהות במיוחד; יכולת מבצעית גבוהה הנשענת על כושר גופני ולחימתי גבוה; לכידות היחידה; שיתוף פעולה עם כוחות אוויר וסיוע אחר; ומעל לכול – המענה בדמות איכות המפקדים ואופן פיקודם – פיקוד משימה המתבצע מלפנים".

הניתוח של פינקלמן, שפיקד על גדס"ר צנחנים בפשיטה להשמדת מנהרה חוצת־גדר בעזה ב־2008 ובלחימה במבצע "עופרת יצוקה", ממחיש את האתגר שבפני יחידות דוגמת הריינג'רס, חטיבת הקומנדו של צה"ל, כמו גם כוחות מובחרים אחרים (ובהם חטיבות הצנחנים של צה"ל) בפעולות בעומק האויב. המענה, קבע, טמון במפקדים, שכן לדבריו, "המפקדים קובעים את התוצאה".

גל פרל פינקל, חוקר צבא ואסטרטגיה ב־INSS.
סא"ל ירון, סמח"ט עוז. 
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

טראמפ עוזב את סוריה, בלי להתייעץ ולעזאזל ההשלכות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הקריאה בספר "פחד" אודות נשיאות הנשיא טראמפ משאירה את הקורא מוטרד או מפוחד. בנסיגה מסוריה, כמו במקרים אחרים, הנשיא החליט ולעזאזל התוצאות. הנסיגה, ובמקביל לה הגברת הנוכחות האיראנית בסוריה, יוצרת מתיחות לישראל, אבל הפוטנציאל האמיתי לעימות מצוי בדרום.

הקריאה בספר "פחד" (ידיעות ספרים, 2019) מאת העיתונאי האמריקני עטור הפרסים בוב וודוורד, דווקא על רקע החלטת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ להכריז על "מצב חירום" בכדי לממן את הקמת החומה בגבול עם מקסיקו, משאירה את הקורא המצוי, מוטרד במקרה הטוב, ומפוחד במקרה הרע. וודוורד, בוגר ייל ששירת חמש שנים כקצין בצי האמריקני, שמאחוריו באחת הקריירות המרשימות ביותר בעולם העיתונות (בין היתר חשף, עם שותפו קארל ברנסטין, את פרשת ווטרגייט שהביאה להתפטרות הנשיא ניקסון), טוען בספר שהנשיא מקבל החלטות באופן קפריזי, לא אחראי ומסוכן. חמור מכך, חמור מכך, לעתים נראה כבעיניו עצם ההצהרה על החלטה חשובה מעצם מימושה בפועל. 

לזרוק פצצה וללכת

הקריאה בספר מותירה את הקורא מוטרד, (מקור: אתר סימניה).

דוגמה שממחישה את הטענה היטב נוגעת לעניין שירותם של טרנסג'נדרים בכוחות המזוינים של ארצות הברית. הנשיא, כמפקד העליון של הצבא, הוא מי שהסוגיה מוטלת לפתחו. מדובר בנושא טעון שלו משמעויות חוקתיות, משפטיות, צבאיות וכלכליות. ב-26 ביולי 2017 היה אמור הנשיא טראמפ לקיים דיון בסוגיה בשעה 10:00 בבוקר. זה לא מנע ממנו לצייץ שעה קודם לכן במדיום החביב עליו, טוויטר, כי לאחר שהתייעץ עם הגנרלים ועם המומחים הצבאיים שלו, הוא מודיע שממשלת ארצות הברית לא אפשר "שירות של טרנסג'נדרים בזרועות הצבא של ארה"ב בכל תפקיד שהוא. צבאנו חייב להתמקד בניצחון החלטי ומכריע ואין להעמיס עליו את העלויות הרפואיות האדירות ואת השיבושים שיהיו כרוכים בשירות טרנסג'נדרים בצבא. תודה רבה". העובדה שהתייעצות שכזו לא התרחשה היתה חסרת משמעות וכמוה גם העובדה שבפנטגון כלל לא התלהבו ליישם אותה. כשהגיעה ההוראה מהבית הלבן עיכב שר ההגנה ג'יימס מטיס את ביצועה עד שבתי המשפט בלמו אותה, בצדק גמור, והפכו אותה לריקה מתוכן.

נראה כי החלטת טראמפ לסגת מסוריה, לפני כחודש וחצי, התקבלה באפן דומה לביטול שירותם של טרנסג'דרים מלפני כשנתיים. הכוחות האמריקניים בסוריה, כ-2,000 חיילים ובהם מדריכים לכוחות מיליציה מקומיים, קציני טיפול באוכלוסייה יחידות רפואה וכן צוותי כוחות מיוחדים, היו חיוניים למאמץ לבלום את התפשטות האיראנית מערבה משטחה, עבור בעיראק וסוריה, ועד ללבנון, וסייעו לבלום גם שחקנים נוספים. לפני כשנה, למשל, לחמו 40 אנשי כוחות מיוחדים אמריקנים בכוח משולב של מיליציות סוריות, איראניות וכן כוח שכירי חרב רוסי המכונה "כוח ואגנר", בקרבת שדה הנפט קונקו הסמוך לדיר א-זור שבסוריה. הכוח הסורי-איראני- ורוסי המשולב, ניסה ככל הנראה לבצע מחטף ולהשתלט על שדה הנפט שבשליטת האוטונומיה הכורדית. בתוך ארבע שעות, שבמהלכן ניהל לוחמי כוח דלתא גם קרבות מטווחים קרובים, נהדף הכוח התוקף כשהוא סופג בין 200 ל-300 נפגעים. למרות זאת הנשיא טראמפ הורה על הסגת הכוחות.

מפקד פיקוד המרכז האמריקני, הגנרל ג'וזף ווטל, שאחראי מתוקף תפקידו על הכוחות האמריקנים המוצבים בסוריה, העיד בפני ועדת השירותים המזוינים של הסנאט כי איש לא נועץ בו בטרם ההחלטה. ווטל, קצין מנוסה שפיקד על הריינג'רס בלחימה באפגניסטן ב-2001, הוסיף שבניגוד להצהרת הנשיא, המערכה כנגד דאעש טרם הסתיימה, והארגון לא הובס. גם אואן ווסט, עוזר שר ההגנה למבצעים מיוחדים, העיד לפני הוועדה. ווסט נשאל האם לדעתו שר ההגנה הקודם, מטיס, טעה לגבי התנגדותו לנסיגה. "לא, אדוני", השיב ווסט, קצין נחתים לשעבר שעבד קודם לכן כבנקאי בגולדמן סאקס. הסיכויים שווסט, שלחם תחת פיקודו של מטיס, כשזה האחרון פיקד על אוגדת הנחתים הראשונה במלחמת עיראק (ואביו, בינג, כתב שני ספרים שתיארו את פועלו של מטיס במלחמה בחיוב), ישיב אחרת היו נמוכים מלכתחילה אבל תמימות הדעים שלו ושל ווטל מטרידה ומלמדת על מגמה. שוב, נראה שהנשיא בחר פשוט "להטיל פצצה" וללכת. מה יקרה בפועל, ואת מי משאירים מאחור לאנחות, חסר חשיבות.

אין ואקום בטבע. יציאה של שחקן אחד, תפנה את המקום לכניסתו או להגברת פעילותו של שחקן אחר. היציאה של האמריקנים מן הזירה, רק מגבירה את ה"תיאבון" של האיראנים להתבסס בסוריה ומאדירה את מעמדה של רוסיה כמוציאה והמביאה במרחב. בתקשורת דווח השבוע שהערכת אמ"ן לשנה הקרובה גורסת כי הסבירות לעימות בצפון נמוכה, אך יתכנו ימי קרב בעצימות גבוהה מאלו שהיו עד כה. קדימון לכך ניתן בשבועיים האחרונים בשתי תקריות שבהן תקף צה"ל יעדים איראניים (תקיפה אווירית נרחבת בתגובה לירי טיל קרקע קרקע וירי טנקים לעבר עמדות סמוכות לגבול, ששימשו את חזבאללה וכוחות קודס). הנסיגה האמריקנית הממשמשת ובאה מסוריה וההצהרות של רוסיה כי לא תסבול תקיפות ישראליות במרחב דמשק, הפכו את החזית הצפונית למורכבת בהרבה משהיתה.

דרום אדום

משמאל: הרמטכ"ל כוכבי בביקור בתרגיל, (צילום: דו"צ).

למרות המתיחות בצפון, נראה שבצה"ל מסתכלים דרומה. ישראל, שוב, צופה עימות ברצועת עזה בקיץ. בהערכת אמ"ן לשנת 2019, שפורסמה השבוע, נכתב שהחמאס עלול ליזום עימות רחב עם ישראל במטרה להביא למעורבות הקהילה הבינלאומית במצב ההומניטרי הקשה ברצועה. בשל כך החליט הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתעדף את המוכנות ללחימה בעזה כיעד עליון בתכנית העבודה השנתית של צה"ל. לפי הפרסומים בתקשורת הרמטכ"ל ביקר בשורה ארוכה של יחידות המיועדות לפעול בעזה, בחן את תקפות התכניות האופרטיביות, הנחה על שינויים נחוצים בחלק קטן מהן ואישר את רובן כמות שהן. בנוסף הנחה על בניין כוח שייתן בידי צה"ל עשר סוללות מבצעיות של כיפת ברזל עד סוף השנה, שתיים מהן במילואים, ועל הקמת מנהלת מטרות מטכ"לית, המשלבת את חיל האוויר ואמ"ן. המנהלת, בפיקוד אל"מ רונן גייגר, שפיקד על מרכז האש בעזה במבצע "צוק איתן", תשפר את קצב ייצור המטרות לכלל הגזרות, תאגד את כל יצרני המטרות, ותחזק את הקשר שלהם לכוחות בשטח. 

הנחיות הרמטכ"ל, אף שמתייחסות לצרכי המוכנות בזירה הדרומית, מעלות שאלות על מוכנות הצבא במובן הרחב. באחרונה נפגש הרמטכ"ל עם נציב קבילות החיילים הקודם, האלוף (מיל') יצחק בריק, שלו טענות קשות על מוכנות הצבא. סגירת הפערים הזו, בתחומים שנראים בסיסיים (בין היתר הוחלט על רכש אמצעים אופטיים, טילי נ"ט, ומקלעים מסוג נגב), מעלה שאלות לגבי כשירות הכוחות עליה הצהירו הרמטכ"ל היוצא והפיקוד הבכיר של הצבא. אבל במקרה הזה תפיסת ההפעלה חשובה בהרבה. לפני כחודש פרסם השר יואב גלנט מאמר ב"מעריב" בו טען כי הגדרת הרמטכ"ל כוכבי את "יכולת ה"קטלניות" של צה"ל כיעד ראשון במעלה, מקבעת כיוון רב-חשיבות הנובע מההפנמה כי חל שינוי מהותי בקלאסיקה של ההישג המלחמתי: לא עוד כיבוש מרב השטח במינימום זמן ותוך השמדת מרב כוחות האויב". מאחר וצה"ל יימצא, כתב, בסיומו של כל סבב לחימה באותם קווי גבול הקיימים היום, כיבוש השטח וגורם הזמן יפנו מקומם למשימה חדשה: "השמדת מרב נכסי האויב תוך מזעור המחיר עבור ההישג".

אף שגלנט, יוצא שייטת 13 ששימש כאלוף פיקוד הדרום, הדגיש כי לצד מערכות הנשק, הרכיבים העיקריים שיכריעו את המערכה יהיו "רוחו של המפקד, נחישותו של הלוחם והתחבולה, אשר תאפשר להוציא את האויב משיווי משקלו", הרי שלתפיסתו, בהתאם לתפיסת הביטחון שגיבש ראש הממשלה לעשור הקרוב, לצה"ל דרושות עוד יכולות אש. התמרון הקרקעי? הוא פחות חשוב. העובדה שמערכות שבהם התבסס צה"ל בעיקר על הפעלת אש מנגד (ממבצע "דין וחשבון" ועד למבצע "צוק איתן") הביאו הישגים מועטים מאוד נראה שנותרה על רצפת חדר העריכה. 

לפני כשבועיים תועדה מחלוקת בין ראש הממשלה נתניהו לרמטכ"ל בעת שהשניים ביקרו בבסיס חטיבת צנחנים מילואים במרכז הארץ. הביקור נעשה במסגרת בדיקת הטיפול בטענות האלוף בריק וכשמדובר בחטיבה הזו, הוא משול ל"חיפוש מטבע מתחת לפנס", שכן כשירותה גבוהה מאוד. רה"מ העלה את האפשרות שבעת עימות בשטחים ניתן יהיה לשלוח את כוחות החטיבה לערים הפלסטיניות על גבי ג'יפים חמושים במקלעים. הרמטכ"ל כוכבי, שבאינתיפאדה השנייה פיקד על חטיבת הצנחנים, הסתייג ותיקן שלפי תורת הלחימה, "בשטח בנוי אתה נלחם מחלון למרפסת, לא עובר עם האמר ברחוב הראשי". הרמטכ"ל צודק, אבל ממילא נראה שלרה"מ אין עניין לאשר תמרון שכזה, או להשקיע בו. אמצעים לחטיבות החי"ר ושיפור מודל האימונים לשריון ולהנדסה עליהם החליט הרמטכ"ל השבוע אינם בטלים בשישים, אבל כשרוצים לדעת כמה חשוב נושא מסוים ראוי לבחון היכן מושקע הכסף ואת מי שמים בראשו. זהות האלוף שיעמוד בראש זרוע היבשה, תלמד הרבה על חשיבות הנושא בעיני הרמטכ"ל החדש. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.02.2019)

 

בסוף, החבל המתוח שעליו הולכת ישראל בצפון יקרע. הנפילה תהיה כואבת לכולם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ישראל משחקת משחק מסוכן מול איראן בסוריה ומהלכת על חבל כה מתוח שבנס טרם נקרע. האמריקנים עוזבים את האזור ואילו הרוסים, כאן בכדי להישאר.

בלילה שבין ראשון לשני הותקפו מספר בסיסים של צבא סוריה במחוז חמה, בהם בסיס חטיבה 47 של צבא סוריה הסמוך לחמה ובסיסים הסמוכים לבסיס חיל האוויר הסורי בסלחאב. סך הכל, בתקיפות נהרגו כ-40 חיילים ונפצעו כ-60, ככל הנראה רבים מהם משורות מיליציית "גדוד זינביון" המזוהה עם משמרות המהפכה האיראניים ולפחות 18 איראניים. בעוד שהעיתון הסורי "תשרין", הנאמן למשטר אסד, טען שהתקיפה היא מעשה ידי ארצות הברית ובריטניה ששיגרו טילים בליסטיים מבסיסיהן בירדן, מיהרו שאר כלי התקשורת במדינה להצביע על החשוד המיידי – ישראל. מכאן שהמתיחות בצפון, שגם כך רחוקה מספר מהלכים מוטעים ואגרסיביים ממלחמה של ממש, מגיעה לשיא חדש, כשברקע עומדת התקיפה שמיוחסת לישראל בשדה התעופה T-4, בתחילת החודש, בה נהרגו ארבעה-עשר ובהם שבעה איראניים. בכירים איראניים כבר איימו שישראל תשלם מחיר על התקיפה ההיא. עתה, סביר שהמוטבציה לאזן את החשבון רק גברה.

איראן בסיס T4 T-4 ()

האנגר בשדה התעופה T-4 לאחר התקיפה, (מקור: טוויטר).

בישראל, ממש כמו לאחר התקיפה שיוחסה לישראל בגבול סוריה בינואר 2015 (בה נהרגו מספר פעילי חזבאללה ומומחי צבא איראניים, ובהם בנו של עימאד מורנייה וגנרל בכיר בכוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים) צה"ל הגביר את המוכנות ואיתה מושג מימי השהייה בלבנון, "כוננות ספיגה". אז ירה חזבאללה טילי נ"ט לעבר כוח גבעתי בגבול לבנון והרג את רס"ן יוחאי קלנגל וסמ"ר דור חיים ניני. הפעם אמר בכיר חזבאללה, השייח' נעים קאסם, כי ארגונו מעריך שתהיה "תגובה איראנית נגד ישראל אבל אנחנו לא יודעים את אופייה או פרטייה". יתכן שחזבאללה מתכנן לשבת על הספסל בסיבוב הזה והתגובה, אם תבוא, תהיה במישרין מאיראן. אם ישראל אכן עומדת מאחורי התקיפות, ב-T-4. והלילה, יתכן שהדבר נעשה עקב צורך חיוני, אולם גם אז ראוי לשאול האם היא אינה דוחקת את האיראנים לפינה ומחייבת אותם להגיב. איראן כבר הוכיחה בעבר, בפיגועים בארגנטינה בשנות ה-90 למשל, את יכולתה לגבות מחיר כואב מישראל.

כאמור, בכירים איראניים כבר איימו על ישראל בנקמה ובכירים ישראליים החליפו עמם מהלומות רטוריות ואיומים הדדיים. כך למשל, איים שר הביטחון ליברמן בראיון לאתר החדשות הסעודי "אילאף" כי במידה ואיראן "תתקוף את תל אביב, ישראל תתקוף את טהרן ותהרוס כל מוצב צבאי איראני בסוריה שמאיים על ישראל". יתרה מכך, בשונה ממדינות אחרות, ישראל, כחלק מאסטרטגיית הפעולה שלה, נוטה לגבות מחיר אישי מדמויות בכירות בהנהגה של היריב. בשבוע שעבר שודר ב"כאן 11" חלקו השני של הסרט "לגעת בשמיים", בו ראיין אסף ליברמן, מגיש תכנית התחקירים "זמן אמת", כמה ממפקדי חיל האוויר לדורותיהם. בחלק בסרט שנגע למלחמת לבנון השנייה הסביר רא"ל (מיל') דני חלוץ, שכיהן אז כרמטכ"ל, שבמלחמות ככלל אין מבצע יחיד המשנה פני מערכה, "אלא אם אתה מוריד את ראש… ראש העקרב", ההנהגה הבכירה של האויב.

חלוץ, במהלך טיסה במטוס F-16, (צילום: ליאור דיין, אתר חיל האוויר).

ישראל, חשף חלוץ, ניסתה במלחמה להרוג את מזכ"ל החזבאללה, חסן נסראללה, יותר מפעם אחת, בעת תקיפות רובע הדאחייה בביירות אך נכשלה. בתשובה לשאלה מה היתה שיטת הפעולה בניסיונות אלו, השיב חלוץ, בעצמו טייס קרב, ש"עם מטוסים ועם פצצות". אולם אף שנסראללה אכן היה ביעדים שהותקפו, "התברר שהוא נמצא עמוק מדי. הוא היה בעומקים כאלה ש…. צריך את "נובל אנרג'י" בשביל לקדוח לעומקים האלה. אם היו לנו דברים שיש לנו… שיהיו לנו או שיש לנו היום, אז… אז זה היה קורה". דוגמה אחרת, מוצלחת יותר, היא חיסולו של רמטכ"ל חמאס, אחמד ג'עברי, עם פתיחת מבצע "עמוד ענן" ב-2012. אחד המנופים, אם כן, שמשמש את ישראל בכדי להרתיע את איראן, הוא שבתגובה עשויה ישראל לפגוע לאו דווקא בקולונל בכיר במערך המל"טים האיראני (שנהרג בתקיפה ב-T-4) אלא דווקא באישיות בכירה יותר.

נראה שהפעם מוטב לא לראות באיום של השר ליברמן (שהמשיך ואיים גם מכנס ג'רוזלם פוסט השבוע) עוד הצהרה שאין בה ממש כמו איומים מהעבר על סכר אסוואן ואיסמעיל הנייה. באופן חריג, בכירי מערכת הביטחון הישראלית, כמו גם הדרג הפוליטי הבכיר, תמימי דעים בהצהרות ובמדיניות שתגובה איראנית תביא בהכרח לתגובה קשה מצד ישראל, שמוכנה ללכת "All out" (עד הסוף). נראה שמטרת איומים אלו, מלבד הרתעה וריסון האיראנים מתגובה, כמו גם שחקנים אחרים בסוריה, היא לשכנע את האמריקנים ובעלי בריתם לשמר נוכחות במרחב, משום שבהיעדרה המצב עלול להסלים משמעותית.

בא לומר שלום לפני שהולכים

בשבוע שעבר ערך לראשונה מפקד פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM), הגנרל ג'וזף ווטל, בישראל ביקור רשמי. תחת אחריות פיקוד המרכז האמריקני מדינות המזרח התיכון ובהן עיראק וסוריה, מרחבים שהעסיקו לא מעט את ווטל וכוחותיו בשנתיים האחרונות. למרות זאת ישראל, מבחינת הצבא האמריקני, אינה מוגדרת לכאורה תחת אחריותו של ווטל. בכדי לא לערער את שיתופי הפעולה בין מדינות ערב המתונות לאמריקנים, שבאים לידי ביטוי במתן היתר לקיים בסיסי פעולה ובתרגילים משותפים, ישראל מצויה תחת אחריות פיקוד אירופה של ארצות הברית (EUCOM). מנגד, ישראל נוגעת, ולעתים מעורבת, בלבן של סוגיות מרכזיות במזרח התיכון ובהן הסכם הגרעין עם איראן, חזבאללה בלבנון ובסוריה, ולכן, מטבע הדברים, מתקיימים קשרים הדוקים בין פיקוד המרכז האמריקני ומפקדיו לבין צה"ל והצמרת הביטחונית ישראלית. בין מפקדי הפיקוד הבולטים ניתן למנות את קציני הנחתים אנתוני זיני וג'יימס מאטיס ואת גנרל צבא היבשה האמריקני דיוויד פטראוס.

משמאל: הנשיא טראמפ בביקור בפיקוד המרכז לצד הגנרל ווטל, (מקור: ויקיפדיה).

ווטל, הוא קצין חי"ר מנוסה. ב-2001, במבצע "קרנף", צנח בראש גדוד מרגימנט הריינג'רס ה-75 שעליו פיקד והשתלט על שדה תעופה הסמוך לקנדהר, אפגניסטן. בהמשך ריכז את מאמצי הצבא האמריקני להתמודד עם מטעני הצד בעיראק, שהזכירו באופן הפעולה שלהם את אלה שנהג חזבאללה להניח לחיילי צה"ל בלבנון. אז גם החל לקשור קשרים הדוקים עם בכירים בצה"ל שסייעו רבות ושיתפו מניסיונם בתחומי המודיעין ושיטות הפעולה. זאת התאפשר מסיבה פשוטה, שכן האיום, בלבנון ובעיראק, הגיע מאותו מקור – איראן.

במאמר שפרסם ווטל, אז מפקד פיקוד המבצעים מיוחדים (SOCOM), יחד עם כמה מפקודיו בכתב העת "Joint Force Quarterly" ב-2016, הוא ציין כי בעתיד הקרוב תידרש ארצות הברית להתמודד עם עלייה במספר העימותים מן הסוג שהתרחש בסוריה ובעיראק. הכוחות המיוחדים, לשיטתו, הם הכוח המועדף לפעולה במקרה זה. ניצחון בעימותים שכאלה, כתב, "אינו ניצחון במובן הלוחמה הקלאסית. הניצחון לפעמים מתואר טוב יותר כשמירה על עמדת היתרון של הממשל האמריקני, בדגש על יכולתו להשפיע על שותפים, קהלים ואיומים לקראת השגת היעדים האזוריים או האסטרטגיים שלנו". ההצלחה במערכות אלו, ציין ווטל ותיאר, הלכה למעשה, את האופן שבו ארצות הברית פועלת בעימותים אלו, תושג בעזרת "חברינו המקומיים וקואליציית שותפים". לאור הפגיעה הקשה שהשיגה הקואליציה האמריקנית בדאעש ניתן להעריך שהאמריקנים עוזבים את סוריה בקרוב. ישראל, למרות תמיכת הנשיא טראמפ והביקור של מזכיר המדינה פומפיאו (כבר בחודש הראשון בתפקידו החדש), תצטרך להתמודד עם איראן, גרורתה חזבאללה ומשטר אסד לבדה. ואם זה לא מסובך מספיק, בזירה יש עוד שחקן משמעותיה שישראל תאלץ לקחת בחשבון – רוסיה.

הרוסים משחקים שחמט בסוריה

(מקור: ויקיפדיה)

בספרו תיאר פורסיית את הרוסים כשחקני שחמט גם כשזה מגיע למדיניות החוץ, (מקור: ויקיפדיה).

בספר "המתווך" מאת פרדריק פורסיית (הוצאת ספרית מעריב, 1990) נדרש קְווִין, מתווך המתמחה במשא ומתן עם מחבלים וחוטפים, לפעול לשחרור בנו של נשיא ארצות הברית שנחטף באירופה. קווין, שהיה בעברו "סמל צעיר גבוה וצנום מהכומתות הירוקות" (עמוד 58), הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית, מגלה שהוא נקלע לקנוניה סבוכה וקטלנית. בעיצומו של המרדף אחר החוטפים מוצא עצמו קווין אל מול גנרל בכיר ב-KGB, המגלה לו כי לרוסים אין מעורבות בחטיפה. קווין, המיואש, משתף את המרגל הוותיק בכך שהוא נותר למעשה ללא כיוון חקירה של ממש, או כהגדרתו ללא יד טובה במשחק. הגנרל בתגובה העיר שהאמריקנים תמיד משווים הכל לקלפים ושאל את קווין אם הוא משחק שחמט, שכן כמו מקצוע הריגול, "זהו משחק של תחבולות ועורמה, לא של כוח גס. כל הכלים גלויים לעין, ובכל-זאת… יש בשחמט יותר הטעיה מאשר בפוקר" (עמודים 376-375). בסוריה, הרוסים משחקים שחמט ולא פוקר.

אף שישראל לא לקחה אחריות על תקיפת T-4 רוסיה "הוציאה אותה מן הארון" והאשימה אותה בתקיפה. ההצהרה הרוסית כי תספק מערכת נ"מ מתקדמת מסוג S-300 לסוריה היא בבחינת עז נוספת למערכת מורכבת ומתוחה דיה. מדובר במערכת נ"מ מתקדמת שהרוסים כבר פרסו בסוריה במטרה להגן על בסיסם האווירי בחמיימים. סוללות נ"מ אלו מופעלות בידי צוות רוסי, בעוד שאת המערכת החדשה יפעילו אנשי חיל האוויר הסורי. לא ברור מתי תימסר המערכת לסורים ומתי תהפוך מבצעית, שכן הטמעת מערכת נשק חדשה לא מתרחשת מהיום למחר. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות שהרוסים כבר הכשירו צוות סורי בהפעלת המערכת מבעוד מועד וחיכו רק לתזמון הנכון בו ניתן יהיה לאפשר להם לפרוס את המערכת. חיל האוויר הישראלי קיים שורה של אימונים משותפים עם מקבילו היווני, בהם תרגל משימות בטווחים רחוקים ופיתח מענה מבצעי אל מול מערכת טילי הנ"מ S-300 הרוסית, שברשות הצבא היווני.

מערכת טילי S-300 שרוסיה עשויה לספק לסוריה, (מקור: ויקיפדיה).

שגריר רוסיה בישראל, אלכסנדר שיין, סירב לאשר בראיון ל-"Ynet" כי הוחלט לספק את מערכת ה-S-300 לסוריה וביקש להבהיר כי בכל מקרה מדובר במענה ל"תוקפנות המערב נגד סוריה ואין כל קשר לישראל". רוסיה השקיעה רבות בשימור משטר אסד במטרה להקים לעצמה בסיס פעולה במזרח התיכון, והנשיא פוטין לא מתכוון לתת לאף אחד למנוע ממנו את ה-ROI (החזר השקעה) שלו. לישראל יש, כמובן, אינטרסים משלה בגזרה הצפונית שמתנגשים לא פעם עם האינטרס הרוסי. בהקשר הזה ציין שיין כי המדיניות הישראלית לא תואמת "את המאמצים שלנו כאשר בראש מעיינינו השגת איזון פוליטי של הסכסוך בסוריה. אנחנו כמובן מבינים את הסיבות שישראל מחליטה לבצע פעולות מהסוג הזה וכמובן שעדיף שגם סיבות אלו לא יהיו". המדיניות האגרסיבית שרוסיה מפעילה מול המערב בשנים האחרונות, במסגרת רצונה שלה להרחיב את תחומי השפעתה ברחבי העולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט, מלמדים שהרוסים כאן בכדי להישאר ושהם נכונים להיאבק על מקומם. מנגד, בסוריה שומרים הרוסים על עיקרון "המספיקות הסבירה" שמשמעותו היא פריסה והפעלה מינימלית של כוח צבאי, כך שיאפשר קידום מטרות ואינטרסים אסטרטגיים. אין להם כוונה להשקיע יותר משאבים. ישראל, שנהנית מיתרון הביתיות, בהחלט יכולה לשרטט את הקווים האדומים שלה, כך שייקחו אותם בחשבון וברצינות. אבל לצד הנחישות בשמירה עליהם, זה מחייב זהירות מופלגת.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.04.2018)