האירועים ביצהר לא נולדו אתמול, והצבא נמצא שם לגמרי לבד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

העימותים האחרונים בין המתנחלים לצה"ל ביישוב יצהר, כמו אלה שקדמו להם, ממחישים את מערכת היחסים הדואלית של המתנחלים עם הצבא. הגיבוי הרפה לצבא שהשמיעו הפוליטיקאים ממחיש שכמו תמיד בעימות מול המתנחלים, הצבא לגמרי לבד.

בעימותים האחרונים בין חיילי צה"ל ומג"ב והמתנחלים במאחז "קומי אורי", ובישוב הסמוך יצהר שבשומרון, תקפו המתנחלים בין היתר, את מפקד גדוד הסיור של גולני, סא"ל איוב כיוף, וחיילים ושוטרים נוספים. האלימות, חוסר הגיבוי מצד הדרג הפוליטי, והטענות ש"מדובר בקומץ" הזכירו לי אירוע אחר מלפני כמעט 15 שנה. 

בראשית 2005 מצאו עצמם צנחנים מהפלוגה המבצעית בגדוד 890, בסיטואציה אליה לא הוכשרו. בעת פינוי קרוואנים מהמאחז הלא חוקי ליד יצהר, התקיפו אותם מתנחלים, ואף חתכו את צמיגי הרכבים הצבאיים. לשיא הגיעו הדברים כאשר במהלך אחד העימותים ניסו מתנחלים לחטוף את נשקו של אחד החיילים, והוא נאלץ לירות באוויר.

מפקד הפלוגה, מאור שושןהתראיין בתקשורת אודות התקרית ופרס שורה ארוכה של עימותים והתנכלויות שחוו חייליו מצד המתיישבים בתקופה שקדמה לכך.

למי שלא זוכר, האינתיפאדה השנייה היתה אז בעיצומה, ולחימה אינטנסיבית התנהלה אז ברחבי יהודה ושומרון. היישובים היו אז תחת איום חמור מצד ארגוני הטרור הפלסטיניים ולא עבר שבוע (ולעתים גם כמה ימים) מבלי שיתרחש פיגוע וייפצעו או יהרגו אזרחים המתגוררים באזור.

כל זה לא מנע מהמתנחלים לנהל עם הצבא יחסים דואליים. ביד אחת חיבקו את החיילים, שלחמו בטרור ושמרו עליהם, ובשנייה תקפו את החיילים, כשאכפו את החוק ומנעו מהם, לתפיסתם, לממש את ריבונותם על השטח.

יצהר היא מקום אחר

המ"פ, שושן, עשה בגדוד את כל מסלולו הצבאי, שכלל עד אז בעיקר לחימה במחבלים בלבנון ובשטחים. "הוא נכנס לבית ג'אלה בכיבוש הראשון של צה"ל אחרי הירי לגילה, תפר "רשתות דיג" למעצר מבוקשים ברמאללה וטחן עשרות שעות במחסומים", כתב עליו בשעתו עמרי אסנהיים בכתבה ב"מעריב" אליה התראיין.

בראיון סיפר שהמ"פ שהחליף מגדוד 101 אמר לו בחפיפה, "תתעורר, הגעת למקום אחר", אבל הוא העדיף לחשוב שהמצב לא נורא כל כך. בפועל, התברר לו שלחלק מהתושבים שם אין גבולות ושהוא "מתעסק עם אנשים ממאוד מוזרים וקיצוניים".‬ לאחר שורה של עימותים קשים עם המתנחלים כינס שושן את הפלוגה לשיחה. "תזכרו מה אתם לובשים, ולא מעניינות אותי הדעות האישיות של אף אחד", אמר להם.

החיילים מצדם שאלו שאלות קשות. "תשכנע אותי למה היום בשתיים בלילה, כשקור כלבים בחוץ וגשם, אני צריך לעמוד לבד בעמדה עם משקפת וחרמונית ולשמור על הישוב הזה? שישמרו על עצמם", הטיח בו אחד מהם. 

את הפלוגה המבצעית של 890 ואת שושן הכרתי היטב, משום ששימשתי כמפקד כיתה בפלוגת המסלול שממנה הגיעו רובם, במהלך הטירונות בצנחנים. שושן, בתפקידו הקודם, היה המ"פ שלהם גם אז. אין יותר טובים מהם. 

בצעד מפתיע בחר אלוף פיקוד המרכז דאז, יאיר נוה, לנזוף בשושן על שהתראיין בתקשורת אודות התקרית ללא אישור. אלוף הפיקוד הגדיל לעשות ושלח מכתב למתנחלים שבו התנצל על "ההכללה המעליבה" שבדברים שאמר שושן בראיון.

מפקדים בכירים אחרים בצבא אמנם גיבו את המ"פ, ובהם סגן הרמטכ"ל, האלוף משה קפלינסקי, מפקד אוגדת עזה, תא"ל אביב כוכבי, שפיקד עליו כמח"ט הצנחנים, וכן מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל גדי איזנקוט, שאמר לשושן שנהג כפי שמצפים מפקד פלוגה, ומח"ט שומרון, אל"מ יובל בזק. אבל כמו בשיר של דוד אבידן, "הכתם נשאר על הקיר". 

חוויה דומה עברו ממש באותה עת מפקד גדוד 202, סא"ל גיא חזות, וחייליו. במהלך כנס בנושא תכנית ההתנתקות בו נכח גם הרמטכ"ל, משה יעלון, האשים חזות (שתמיד היה קצין שלא שמר את דעתו לעצמו) את אלוף הפיקוד, נוה, כי הפקיר אותם מול המתנחלים.

חזות, שהצטיין כמפקד בלחימה בלבנון ובאינתיפאדה השנייה, סיפר שהוא לא מפחד להיכנס לכפרים פלסטינים, שבאותה עת היו מוקדי טרור, כמו שהוא "מפחד להיכנס ליצהר". 

אסור להתקרנף ואסור להיתמם

ישנם גם סיפורים עדכניים יותר, למי שיטען שמאז הזמנים השתנו. ב-2014 בעת שערך סיור ביצהר, גילה המח"ט דאז, אל"מ יואב ירום, כי צמיגי הגי'פ שלו נוקבו בידי המתיישבים. שלושה חודשים לאחר מכן האירוע חזר על עצמו ושוב נוקבו צמיגי הג'יפ של ירום, יוצא סיירת גולני שנפצע פעמיים במהלך שירותו הצבאי ובאחת מהן איבד את כף רגלו. 

ב-2018 נתלו ברחבי השומרון כרזות נאצה כנגד מפקד חטיבת שומרון דאז, אל"מ גלעד עמית, בהן נטען כי הוא "יורה ביהודים" ומתנכל להתיישבות. ברקע עמד פינוי מבנה לא חוקי במאחז ראש יוסף שסמוך לאיתמר.

בשל התנגדות התושבים במקום נאלצו חיילי החטיבה המרחבית לירות באוויר, מה שהלהיט את הרוחות והביא, ככל הנראה, לתליית הכרזות. מספר חשודים נעצרו (ושוחררו כעבור מספר שעות).

אירועים כאלה לא נעצרים בדרג המח"ט, ובמרוצת השנים התנכלה ההתיישבות בשטחים גם למפקדי אוגדת איו"ש כמו ניצן אלון, ולאלופי פיקוד מרכז כמו גדי שמני.

בראיון לתוכנית של ינון מגל ויואב לימור ב-103FM הזהיר שמני, שכמו חזות עשה את רוב שירותו בצנחנים, כי אם צה"ל יידרש לפנות את המאחז "קומי אורי". גם תושבי יצהר יתנגדו, "וגם הם יתקפו את חיילי צה"ל. זאת אומרת שיש פה איזשהו שיתוף פעולה. יש פה איזשהו אינטרס של ההתיישבות. הקיצונית. החלקים הקיצוניים בהתיישבות שחלק מהנערים האלה יהיו על הגבעות".

שמני טען שלא ניתן להפריד בין הדברים. "אלימות היא אלימות היא אלימות. ופעם שאתה מאפשר לאנשים לפגוע ברמה יום יומית בפלסטינים, ברכוש שלהם, בסוף זה יגיע לפגיעה בחיילי צה"ל", אמר. אולי המסר החזק ביותר של שמני בראיון, היה הקביעה שלו שלהבנתו בעיני המתנחלים הקיצוניים בשומרון "צה"ל הוא האויב האמיתי שם". יש לקוות שהוא טועה. 

אז לא, יצהר לא מייצגת את כל ההתיישבות, וגם מקרים אחרים שבהם הותקפו חיילים בפינוי יישובים או מבנים לא חוקיים, או לחלופין בעת שניסו למנוע מהמתיישבים להפר את החוק, לא הופכים את כלל מתיישבי יהודה ושומרון להמון פורע חוק. אבל כשהאלימות כנגד חיילי צה"ל היא ביצהר דרך פעולה מקובלת, כדאי להיפרד מהמושג "קומץ". מי שיפקיר את צה"ל לבדו במערכה מול הקיצוניים בהתנחלויות שלא ייתמם בהמשך.‬

מטעם הרמטכ"ל כוכבי יצאה הודעת גינוי לאירועים ביצהר שקבעה "שלא יעלה על הדעת שחיילי צה"ל, שעושים לילות כימים להגנת המתיישבים, יותקפו על ידי אלה המוגנים על ידם". הרמטכ"לים, איש איש בתורו, מגבים את החיילים המבצעים בשטחים משימת שיטור מורכבת. מצד אחד נלחמים בטרור ומצד שני אוכפים את החוק והסדר, על כלל האוכלוסיות החיות מעבר לקו הירוק.

בדרג שמעל לרמטכ"ל, בין שבכנסת או בממשלה, הגיבוי הזה לצבא הוא הרבה פחות אוטומטי והרבה יותר מן הפה ולחוץ. בסוף יש גם בחירות, ובייס ופריימריז, ומהו כבר שלטון החוק ביחס לאלו?

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 23.10.2019)

 

הספר של ברקת מזכיר שכמו בשנתון 1977, הטובים לא נשארים בצה"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש מתאר ניר ברקת קורותיו, מהצנחנים להיי-טק, לראשות עיריית ירושלים, ועתה לכנסת. הקריאה אודות על שירותו הצבאי, מחדדת את ההבנה שכמו ברקת וחבריו לשנתון 1977, גם עכשיו הטובים כמעט שלא חותמים לשירות קבע ארוך, וחשוב שחלקם לפחות, יוסיפו לשרת בצה"ל.

החודש יצא לאור "רץ למרחקים ארוכים" (הוצאת ידיעות ספרים, 2019), ספרו האוטוביוגרפי הח"כ הטרי מטעם "הליכוד", ניר ברקתעיקר הספר מתמקד, כצפוי, בימיו בעולם העסקים ובתקופה שבה שימש כראש עיריית ירושלים, אבל לכל אורכו הוא מדגיש את העובדה שהונע ופעל בהתאם לערכים שספג בשירותו הצבאי הקרבי.

"את שש שנות שירותי הצבאי עשיתי בצנחנים. נפצעתי ב"מבצע מוביל" בלבנון ונלחמתי שלא יורידו לי פרופיל כדי שאוכל להגשים את משאת חיי ולהיות מ"פ. בשנות השירות הארוכות שלי כלוחם וכקצין, בסדיר ובמילואים, בין הלחימה בלבנון לקסבה של שכם, עוצבה אישיותי. את היכולת להגדיר יעדים ומטרות ולסחוף אחרי אחרים למדתי שם" (עמוד 9), כתב.

הקריאה בפרק אודות הקריירה הצבאית הקצרה שלו מחדדת אבחנה על מצב הקצונה של צה"ל כיום – הטובים לא נשארים בקבע.

שנתון של כוכבים

הוא התגייס לצנחנים ב-1977. זו היתה שנה היתה שנה מוצלחת במיוחד לחטיבה והניבה שורת קצינים צעירים ובולטים שהתחנכו תחת שרביטם של המח"טים אמנון ליפקין-שחק, דורון רובין ויורם יאיר ולקחו חלק שורה ארוכה של פשיטות בלבנון (שבאחת מהן כאמור, נפצע), בשלהי שנות השבעים וראשית שנות השמונים. 

זה קרה, בין היתר, כתוצאה מכך שסיירת שקד פורקה אז ומתגייסיה, שממילא הוכשרו בבסיס הטירונים החטיבתי, שובצו בפלוגות הטירונים של החטיבה שהפכו גדולות ואיכותיות יותר בזכותם. ברקת, שהיה אחד מהם, עשה את המסלול בגדוד 890. את הדיבידנדים קטפו החטיבה הסדירה וחטיבות המילואים שלה במלחמת לבנון הראשונה.

במקביל אליו ולצידו שירתו אז בחטיבה גם בני גנץ, שבהמשך היה לרמטכ"ל ולראש המפלגה הגדולה בכנסת הנוכחית, גדי שמני, מאיר כליפי ויצחק גרשון, שהיו לאלופים, עו"ד אליעד שרגא, לימים יושב ראש התנועה לאיכות השלטון, אל"מ (מיל') יגאל שרון, שהיה מח"ט חברון, וכן דורון אביטל, מפקד סיירת מטכ"ל וח"כ לשעברבן מחזור נוסף, שאינו קצין, הוא הח"כ לשעבר איתן כבל.

ברקת כמ"פ בצנחנים, על הנחתת בדרך ללבנון, (צילום: דו"צ).

כשפרצה מלחמת לבנון ביוני 1982 פיקד על פלוגת מסלול ב-890, אשר "מצאה את עצמה בלבנון במשך כמעט שנה, תקופה אינטנסיבית עם עסקת הכול־כלול: שיט על הנחֶתת "בת שבע" של חיל הים ונחיתה בשפך נהר האוואלי, קרב בדאמור, קרבות בהרי השוף, שמירת קו בכביש ביירות־דמשק, קרבות הכניסה לביירות ועוד. נכנסתי ללבנון עם פלוגה צעירה, שהתבגרה שם מהר מאוד" (עמוד 32).

הפלוגה ומפקדה הצטיינו בלחימה, שכללה קרבות מטווח קצר עם הקומנדו הסורי. ברקת היה מ"פ מעולה, אבל כמו רוב הקצינים המבטיחים מאותו שנתון (כאמור, ארבעה הגיעו בהמשך למטה הכללי), הוא השתחרר זמן קצר לאחר המלחמה.

מאז ועכשיו, הטובים לא נשארים בצבא

במילואים פיקד ברקת על פלוגה בגדוד 7008 שבחטיבת הצנחנים 551 במשך שבע שנים. הפלוגה, כתב, "החליפה שבעה מפקדים בשבע שנים; אחד מהם היה עפר שלח, חבר ובן מחזור שלי מהסדיר" (עמוד 42). כששלח פיקד על פלוגת הצנחנים במילואים בלבנון, הכוח שלו עלה על מטען והוא נפצע קשה ואיבד את אחת מעיניו. לאחר קריירה מצליחה בתקשורת הגיע גם הוא כמו ברקת ואחרים מהשנתון לפוליטיקה, כח"כ מטעם "כחול לבן".

במאמר שהיה חלק מניסיון של עמיתו ב"מעריב", יואב לימור, לשרטט את המטה הכללי של 2008, זיהה שלח בעיית משאבי אנוש, שמאז רק החריפה. מכל חבריו למחזור הגיוס בצנחנים ב-1977, רבע מכלל הגיוס של אותה שנה, רק אחד נשאר בצבא (גדי שמני). "שיטת המשולשים הוותיקה של צה"ל – הטוב משלושת המ"מים יהיה מ"פ, הטוב משלושת המ"פ יהיה מג"ד, וכך הלאה והלאה בסולם – הניחה שכל השלושה אכן רוצים להמשיך הלאה. זה כבר לא עובד ככה. וכשבוחרים אחד מתוך אחד, העובדה שהוא באמת טוב היא כבר מקרה סטטיסטי, שלא קורה בכל מחזור ובכל בחירה", כתב.

שלח טען, בצדק, שהמצב הזה בוודאי טוב מהתקופה שבה כל קצין צנחנים ראה את עצמו כרמטכ"ל בפוטנציה, ושכלל לא בטוח שהחברה הישראלית "צריכה להיות עצובה שניר ברקת, גם הוא בן מחזור, הפך לנשיא בי.אר.אם, העומדת בחוד הטכנולוגי של קצה השפיץ הטכנולוגי, במקום למח"ט הצנחנים".

הדברים חלים כמובן על שאר בוגרי השנתון, אבל את צה"ל "המצב הזה הפך למערכת שרידותית, שבה מספיק לא לעשות טעויות כדי להתקדם. המאבק על הקידום, שפעם כלל טונות צבע, השמצות ועלילות גבורה ושווא, הפך לווריאציה מודרנית על הקלישאה הצבאית, לפיה אם תקשור סג"מ לעץ ותבוא בעוד עשר שנים, תמצא סגן-אלוף".

שלח כתב את המאמר ב-1998. מאז, המצב השתפר רק בעת עימותים גדולים כמו האינתיפאדה השנייה או לאחר מלחמת לבנון השנייה, כאשר תחושת צורך ושבר גדולים הניעו אנשים להישאר בקבע. בשאר הזמן, ובוודאי עכשיו, כפי שקבע נציב קבילות חיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק, בדו"ח שפרסם "צה"ל נכשל בהשארת הטובים", בוודאי לשירות קבע ארוך טווח. 

במילואים, כדברי הקמל"ר לשעבר, תא"ל (מיל') שוקי בן ענת, מורכב דור המ"פים והמג"דים למעשה מ"מי שאשתו מרשה לו". כתוצאה מכך גם מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה (מנמ"ש) כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים הוא במגמת גדילה מתמדת. 

נכון, אלו שמשתחררים כיום מצה"ל נדרשים לחברה הישראלית, שאינה מצויה תחת איום קיומי, עוד יותר משהיו נדרשים בוגרי שנתון 1977. אבל בצבא, בסדיר ובמילואים, ישנו משבר כוח אדם של ממש.  

כוחו של הצבא הוא באנשיו, ולא במערכיו הטכנולוגיים. אחת הדרכים להשאיר את הטובים בשירות, או לפחות את חלקם, היא מסלולי שירות משולבים שכוללים תחנות במערכי השדה, המודיעין והסייבר (שיבטיחו אפשרויות תעסוקה באזרחות). ישנן כמובן דרכים נוספות, אבל בכל מקרה משוואה שתתבסס על תגמולים, שמתורגמים ל"מה יוצא לי מזה", ולא על תחושת משמעות, שייכות וערך לא תחזיק מים. ואת אלו יש לחזק.

למבצע "חומת מגן" למשל, קבע האלוף (מיל) גיורא איילנד הגיע צה"ל עם ארבעה מפקדי חטיבות חי"ר, "מהטובים שהיו לו אי־פעם". המבצע ההוא הצליח לא מעט בגללם, וכדאי שמינויים לתפקיד לא יהיה בגדר מקרה סטטיסטי. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 19.10.2019)

 

 

פגע וברח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התקיפה שביצעו ארה"ב, בריטניה וצרפת בסוריה היא בחזקת "מס שפתיים" שמלמד בעיקר על הרתיעה שלהן משקיעה אפשרית בביצה הסורית המדממת. כשהמערב כן מגדיר איום על שלום העולם, כפי שהיה נפוליאון למשל, הוא יודע לפעול נגדו בכל הכוח. בינתיים ישראל נשארת לבד, על נתיב של עימות ישיר עם איראן.

התקיפה שביצעו ארצות-הברית, צרפת ובריטניה בסוריה הלילה אמנם מהווה איתות לסוריה כי השימוש בנשק הכימי הוא מחוץ למשחק, בתקווה שתבין את המסר. הנשיאים דונלד טראמפ ועמנואל מאקרון כמו גם ראשת הממשלה תרזה מיי סימנו קו אדום ברור האוסר על שימוש בנשק כימי. ניכר כי מתכנני התקיפה, שכללה תקיפה אווירית וטילי שיוט על שמונה יעדים בדמשק, חאלב וחומס ובהם שני מרכזי מחקר שעסקו בייצור נשק כימי, שדות תעופה צבאיים בדמשק ובסיסים ששימשו כוחות איראן וחזבאללה, הקפידו לפגוע ביכולתו של אסד לעשות שימוש בנשק כימי אבל נמנעו מלערער את יציבות משטרו. הקצב מדמשק כבר ספג פגיעות אנושות מכך במהלך מלחמת האזרחים ושרד.

טייס מטוס קרב מסוג טורנדו של חיל האוויר מלכותי הבריטי, רגע לפני שממריא לתקיפה בסוריה, (מקור: Youtube).

נראה כי מדינות המערב שתקפו ביקשו בעיקר להצטייר כמי שנוקטות בפעולה מבלי לשקוע בביצה המדממת ששמה סוריה וגם, ואין להקל בכך ראש, להימנע מעימות של ממש עם פוטין. התקיפה (טראמפ כבר הספיק להגדירה כ"מושלמת" במדיום החביב עליו, טוויטר), לא פגעה באינטרס הרוסי בסוריה ולא ערערה על נוכחותה הגוברת באזור. הרוסים אגב, מושקעים בסוריה יותר ויותר. באחרונה פורסם כי הגנרל סוהיל אלחסן, המכונה "הנמר", ונחשב לאחד המעולים שבקציני הצבא הסורי עתיד להיות מוזמן למוסקבה לפגישה עם שר ההגנה שוייגו ואולי אף עם הנשיא פוטין עצמו, בעקבות שביעות הרצון הרוסית מהישגיו ובהם ההשתלטות המהירה על מזרח ע'וטה. הפיקוד הרוסי מבקש, כך נראה, לקדם את אלחסן ולמנותו למפקד כלל דיביזיות העלית בצבא הסורי. במידה ודיווח זה נכון הוא מלמד על מעורבות רוסית גם בשיבוץ המפקדים הבכירים בצבא, ולמעשה על ניהול המדינה. זהו דפוס ששימש את הרוסים לא פעם בתקופת המלחמה הקרה. 

בישראל הביעו חברי כנסת ובכירים נוספים שביעות רצון על התקיפה, אך מתחו ביקורת על הנסיגה הצפוייה של האמריקנים מסוריה. חבר הכנסת יאיר לפיד, ראש מפלגת "יש עתיד", למשל, פרסם פוסט בפייסבוק בו בירך על התקיפה. "למרות ההיקף המוגבל של התקיפה", כתב, הרי שלאחר "שתיקה ארוכה העולם התרבותי מסמן לאסד שלא ישתוק על רצח ילדים. המבחן האמיתי הוא ביכולתה של הקואליציה להמשיך את הלחץ הצבאי והמדיני על הרודן מדמשק". התקיפה אכן היתה מוגבלת ומכאן עדיף לא לצפות ליותר מדי ממדינות המערב, שכן המהלך היה בעיקרו סמלי וגם סמנטי לחלוטין. אסד, טובח בבני עמו באכזריות ובסיטונות זו השנה השביעית, עם נשק כימי ובעיקר בלעדיו. 

סרטון שמהווה תמרור אזהרה

בשבוע האחרון ביקרתי בבלגיה. כמו כמעט כל ישראלי שמגיע לכנס בחו"ל, מצאתי עצמי נשאל על נושאים שאינם קשורים ישירות לנושא שלשמו באתי. בסוף הדיון היה מי ששאל אותי על שישה-עשר הפלסטינים שנהרגו לפני כשבועיים בגבול רצועת עזה מירי צה"ל. השואל הופתע לגלות שעשרה מהם הינם פעילי חמאס. ומה בנוגע לששת אחרים? שאל. התשובה מורכבת, אז הוא קיבל גרסת "הסברה" קצרה שמביעה תמיכה בצה"ל, ובחיילים שעל הגבול ומודה שלעתים קורות תקלות אבל המספרים קטנים משמעותית ממה שהוא חושב.

התשובה הארוכה היא שצה"ל מתמודד עם אירוע מורכב במסגרתו הוא נדרש להתמודד עם מה שהוגדר באינתיפאדה השנייה כ"הפרות סדר בנוכחות אמל"ח". אך בעוד שבאותה עת נדרש צה"ל להתמודד עם הפגנות אלימות\ ימי קרב בצמתים מרכזיות באיו"ש וברצועה, שהיו תחומים למרחב שבו התרחשו, האיום כאן הוא בפריצה המונית של הגדר. הפגנות אינן רק ביטוי למחאה אלא כלי התקפי של ממש, שנועד לנצל את ההמון לפריצת הגדר כמו גם לפעילות התקפית של מחבלים. המנהרה ההתקפית שצה"ל השמיד בסוף השבוע האחרון, בסמוך למרחב בו מתקיימות ההפגנות, נועדה לשמש בדיוק לכך. 

ההתמודדות עם איום מסוג זה מורכבת בהרבה ומחייבת הפעלת כוח מושכלת ומדויקת. מנגד, בצד השני חייבת להיצרב ההבנה שצה"ל יבלום כל ניסיון לחצות את הגדר. סביר שהסרטון שמתעד את הצלף מגולני שירה במפגין, לפי הפקודות כך מסתבר, יגרור שאלות המשך בנושא. מלחמה, וגם עימותים נמוכי עצימות כמו זה שמתרחש כרגע בעזה, אינם מצטלמים יפה. החיילים, גם אם מוטב היה שיקפידו יותר על שפתם ועולם המושגים שלהם, בדרך כלל אינם מחבבים את מי שמוגדר כמטרה לגיטימית לירי. אין בכך חדש. אולם ככל שיימשכו ההפגנות, והן צפויות להימשך, החיילים יישחקו מהעשייה היומיומית הסיזיפית. זהו הפתח לחריגות של ממש, ומוטב להישאר דרוכים. 

הלקח מווטרלו

File:Waterloo 18th of June.JPG

שדה הקרב בווטרלו, ואנדרטת האריה השואג שהוקמה לציון הניצחון הבריטי הסופי על נפוליאון, (מקור: ויקיפדיה).

בסוף פברואר 1815, אחרי גלות קצרה באי אלבה, נמלט מכלאו נפוליאון בונפארטה, קיסר צרפת לשעבר ואחד המצביאים המהוללים בהיסטוריה, ושב לצרפת. הצבא הצרפתי נשלח לעוצרו אך במקום זאת הכתירו בשנית למנהיגו, וכך נפוליאון הוביל אותו לעבר פריז. המלך, לואי ה-18, בחר לברוח מה שהותיר את נפוליאון כשליטה של צרפת בפועל למשך כשלושה חודשים (מה שכונה לימים "שלטון מאת הימים"). המעצמות האירופאיות, שלחמו כנגד (ולצד) נפוליאון זמן כה רב והבינו את הסכנה שטמונה בו לשלום העולם, נחלצו מיד לפעולה, וזמן קצר לאחר מכן הוקמה הקואליציה האנטי-הצרפתית השביעית, בה היו חברות בריטניה, פרוסיה, ממלכת הנובר ודוכסות נסאו, במטרה להביסו. השיא, כפי שתואר בספר "מסכת הפיקוד" מאת ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון קיגן (הוצאת דביר, 1993), היה בקרב ווטרלו ביוני אותה שנה. 

מול נפוליאון ניצב אז הגנרל הבריטי ארתור ולסלי, הדוכס מוולינגטון. מי שהחל את דרכו "כסגן משנה (Ensign) בגדוד הרגלים ה-73" (עמוד 106) ורכש לעצמו מוניטין כמפקד קרבי מצטיין בהודו ובחצי-האי האיברי. וולינגטון היה מפקד ריכוזי שהקפיד להימצא סמוך לקו החזית וללחימה, בכדי שיוכל להשפיע על מהלך העניינים. למרות שהיה כבר מפקד מנוסה, ווטרלוכך אמר לימים היתה המבחן העליון שלו. "בשום קרב, לא טרחתי כה הרבה" (עמוד 94), אמר והוסיף, "באלוהים! אינני מאמין שהדבר היה נעשה לולא הייתי שם!" (עמוד 104). היה בכך מן הצדק, שכן דומה שבקרב עצמו נכח בכל מקום שנדרש, ופיקח מקרוב על כל מהלך.

קובץ:Wellington at Waterloo Hillingford.jpg

ציור המתאר את הדוכס מוולינגטון, במרכז, מפקד על הצבא הבריטי בקרב ווטרלו, (מקור: ויקיפדיה).

באחד מרגעי המפתח בקרב, הורה נפוליאון להכניס ללחימה את את עתודת המשמר הקיסרי, רגימנט העילית שלו שמעולם לא הובס בקרב. "וולניגטון פקד על חיילי המשמר הבריטי לשכב. כשנכנסו הצרפתים לטווח אש הרובים, הוא פקד: "המשמר, קום. היכון, אש!" המטח הלם בחוד השדרה הצרפתית בעוצמה שהדפה אותו, פיזית, לאחור, כתיאור משקיף. חלק מהצרפתים הספיק להשיב אש, אולם או אז נעו הבריטים קדימה ברובים מכודנים בעוד גדוד הרגלים הקל ה-52 יורה מטחים מן האגף. שדרת המשמר הקיסרי החלה להתפזר מאחור ועד מהרה נמצאה כולה נוהרת על עקביה לנקודת מוצאה" (עמוד 102). היתה זו המתקפה האחרונה של הצרפתים. לאחריה, הבריטים מן הצד האחד כסדן, והפרוסים בפיקוד בליכר שהגיעו מן האגף ששימשו כפטיש, סגרו על הכוח הצרפתי והביסו אותו, פעם אחת אחרונה.

בשאר אסד כמובן, אינו נפוליאון בונפארטה. קשה לחשוב על טיפוסים שונים כל כך כמו הגנרל הצרפתי השאפתן שכבש חלקים גדולים כל-כך מאירופה, השפיע על החשיבה הצבאית והמדינית עד לימינו אלה, ומיסד חוקים ונורמות שלטוניות רבים כל-כך, ורופא העיניים הסורי שנעשה רודן אכזר וצמא דם. אבל הסיור שערכתי בשבוע שעבר בשדה הקרב שבווטרלו, במסגרת הביקור בבלגיה, המחיש שהשוני המטריד באמת נעוץ בכך שבעוד שכאשר שב נפוליאון לשלטון בצרפת, לפני כמאתיים שנים, התארגנה מיד קואליציה לבלום אותו. לעומת זאת, במקרה של סוריה, 2018, נדרש זמן לא מבוטל בכדי שתתגבש קואליציה של מדינות מערביות, שתתקוף באופן שנראה כמו מכה על היד למי שהורג את בני עמו באמצעות נשק כימי.

"מעצמנו נדרוש"

בתחילת השבוע שעבר פרסם ח"כ עפר שלח, גם הוא מ"יש עתיד", פוסט בפייסבוק ובו היכה על חטא וכתב שבדיעבד טעתה ישראל, וטעה גם הוא, בקביעה ש"כל התערבות ישראלית במה שקורה בסוריה – מעבר לקווים האדומים שנקבעו אז ותקפים עד היום, ונוגעים לאינטרסים הביטחוניים המובהקים של ישראל – לא תועיל ואולי תרע". היה צריך לעשות יותר, כתב. יתכן. אבל גם הרצון להותיר בעל בית בסוריה, כתובת ברורה וריבונית, והחשש משקיעה נוספת בבוץ כפי ששקעו האמריקנים בעיראק וישראל בלבנון, הן סיבות לגיטימיות להימנע מפעולה שכזו. גם כך וגם כך מתברר לישראל שלמרות הברית האסטרטגית עם האמריקנים והקשרים המתהדקים עם מדינות המפרץ, בסופו של יום היא לבד. איש לא ינקוף אצבע במטרה למנוע התבססות איראנית בסוריה והעובדה שאיש אינו פועל ברצינות לסילוק אסד, למרות רצחנותו, מלמד שמשטרו, הוא עצמו, ושותפיו הטבעיים – איראן (על גרורותיה) ורוסיה – הם כאב הראש שלה ורק שלה. 

ליפקין-שחק במהלך תרגיל של חטיבת הצנחנים (צילום: זן ארליך, דובר צה"ל)

מימין: הרמטכ"ל ליפקין-שחק בתרגיל של חטיבת הצנחנים, (צילום: דו"צ).

כעיתונאי פרסם שלח ב-1996 ראיון "במעריב" עם חברו לפלוגה בצנחנים, אל"מ ג' (גדי שמני). במאמר תיאר שלח את האתוס שעיצב בשעתו הרמטכ"ל דיין ושמאז נותר בצה"ל, ובמובן הביטחוני הפך גם למוטו של ישראל (ראה ערך תקיפת הכור הגרעיני הסורי ב-2007 שנחשפה לאחרונה), שאותו "קיבלו כמובן מאליו חיילים צעירים וקצינים מידיו של המח"ט אמנון ליפקין, ובהם גם אל"מ ג' וגם החתום כאן. מעצמנו נדרוש"אם ישראל אכן עומדת מאחורי תקיפת שדה התעופה T-4הסמוך לעיר חומס ומרוחק 250 קילומטרים מישראל, לפני כשבוע, זה מה שעמד מאחורי התקיפה.

ישראל תקפה את הבסיס, שמשמש גם את כוחות קודס איראנים, בגלוי לפני כחודשיים והשמידה את קרון השליטה של המל"ט האיראני שחדר לישראל (שבאחרונה נחשף כי היה מל"ט תקיפה). גם הפעם כך נראה, הותקף הבסיס מן האוויר, במה שהוגדר על-פי פרסומים זרים כתקיפה ישראלית נוספת. בניגוד לתקיפת הקרון, הפעם הודו האיראנים בגלוי ששבעה מתוך ארבעה-עשר ההרוגים בתקיפה הם מאנשיהם, ובהם קולונל בכיר במערך המל"טים האיראני, והתחייבו לתבוע מישראל מחיר. איראן מנהלת כבר שנים רבות, כהגדרת הרמטכ"ל איזנקוט, כנגד ישראל "מלחמה באמצעות שליחים". אולם עד השנה נשמר העימות תחת מעטה החשאיות וישראל מצידה פגעה בעיקר בשלוחיה של איראן, ובהם חזבאללה וארגוני טרור נוספים. עתה נראה שתרחשה עליית מדרגה והעימות הפך ישיר במידת מה.

תוצאת תמונה עבור קרון איראני

השמדת קרון השליטה האיראני, (מקור: דו"צ).

בכירים במערכת הביטחון ובקבינט התבטאו בעניין באחרונה, תוך הבעת תמימות דעים חריגה, כי ישראל רואה בנוכחות האיראנית בסוריה קו אדום ולא תאפשר הקמת מרחב פעולה כנגד ישראל, הדומה לזה שהקימה איראן בלבנון באמצעות חזבאללה. הרוסים מצידם לא אהבו את עליית המדרגה והביעו, כך פורסם, מורת רוח מפעילותה של ישראל במרחב הצפוני. למרות ההסלמה המתרחשת בגזרת רצועת עזה, נראה שהמתיחות המשמעותית כרגע היא בגזרה הצפונית, שם מנהלת ישראל משחק "צ'יקן" מול מספר רב של יריבים ובהם אסד, שביטחונו העצמי עלה לאור הישגיו במלחמת האזרחים, רוסיה שמעוניינת לשמר את ההשקעה שלה בסוריה ואיראן. כדאי לזכור שבמשחק הזה איראן משחקת רחוק מן הבית, מה שמעניק לישראל יתרון משמעותי מבחינת יחסי העוצמה אבל גם הופך אותה פגיעה וקרובה יותר לתקיפה מצד כוחות הפועלים בחסות איראנית וכאמור מצד כוחות איראן בסוריה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.04.2018)

אמת מטרידה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

האלוף במיל' גדי שמני הצהיר לאחרונה שישראל היא אלופת העולם בכיבוש, אבל בעצם הסביר ששליטת צה"ל על 2.5 מיליון פלסטינים מסיטה אותו מהפעילות העיקרית שלו ומקשה עליו "להיערך לאיומים שעליו להתמודד עימם". אמת מטרידה.

שמני בימיו כאלוף פיקוד המרכז, (צילום: דו"צ).

שמני בימיו כאלוף פיקוד המרכז, (צילום: דו"צ).

בערב עיון שהתקיים באחרונה במרכז הבינתחומי הרצליה, אמר האלוף במיל' גדי שמני, אלוף פיקוד המרכז לשעבר, כי "הבאנו את הכיבוש לרמה של אמנות. אנחנו אלופי העולם בכיבוש. הייתי אלוף פיקוד המרכז. אלוף הכיבוש. ואני שואל את עצמנו, זה מה שאנחנו רוצים להיות?" בהמשך דבריו ציין שמני שמאחר ומדינת ישראל לא תסכים לעולם להסדר שלא עונה על דרישותיה הביטחוניות, ואילו הפלסטינים מצידם יוסיפו להתנגד להמשך הכיבוש, הפתרון האפשרי היחיד הוא היפרדות בהסכם מהפלסטינים. לדבריו, מאחר וישראל היא המדינה החזקה באזור, היא יכולה וחייבת לקחת סיכונים מחושבים כדי לשפר את מצבה האסטרטגי. מיד לאחר מכן ספג שמני גינויים מימין ומשמאל. בימין הטילו ספק במניעיו וביושרתו, והיו מי שקראו לו סוכן בשירות גורמים זרים, ואילו בשמאל התקוממו על כך ש"התעורר מאוחר" ושאלו מדוע לא אמר את הדברים בעת שלבש מדים.

הדברים מקוממים מכמה סיבות. ראשית, משום ששמני תמיד נחשב לקצין ישר במיוחד שלא מתחמק גם מאמיתות קשות ("קצין ששריר הקריצה לא עובד בעין שלו," כתב עליו פעם אחד מבני מחזורו בצנחנים). שנית, משום שמשקל השנים הרבות שעשה בשירות המדינה, תמיד בראש הטור ובחזית, גדול מכדי שיבטלו את דבריו כאילו היה אחרון האופורטוניסטים. כמפקד סיירת צנחנים הוא נפצע קל במארב בעומק לבנון. "צעקתי 'נפגעתי'," סיפר לימים, "הורדתי את הקסדה ונגעתי בראש והיה דם, ואז חבר שהיה איתי אמר לי 'זה שטחי'. שמתי שוב את הקסדה, המשכנו להסתער והרגנו חמישה מששת המחבלים שהיו שם, וגם הבאנו איתנו בחזרה את נשק הצלפים שפגע בי". כשפיקד על גדוד בחטיבה נפצע קשה כשרכבו התהפך בסמוך לגדר המערכת בגבול לבנון, אך התעקש לשוב ולפקד על יחידות שדה.

כוח צה"ל במעצר במהלך מבצע "שובו אחים", יוני 2014, (צילום: דו"צ).

כוח צה"ל במהלך מבצע "שובו אחים", יוני 2014, (צילום: דו"צ).

יתרה מכך, ההנחה שהמשרתים בצה"ל בוחרים את משימותיהם, שגויה. כן, שמני אכף את שליטת צה"ל בשטחים. אבל, כאלוף פיקוד המרכז, היה גם אמון על מוכנות אוגדות שלמות ללחימה בלבנון ובסוריה, זירות שבינן לבין הכיבוש אין כל קשר. הצבא שיילחם שם הוא אותו צבא. לא הגון לתמוך בו בלחימה שם, ולגנותו כשהוא מבצע משימות כפויות טובה, בשם הממלכתיות. האמת הקשה, כפי שהגדירה בהרצאתו, היא פשוטה – שליטת צה"ל על אוכלוסייה של 2.5 מיליון אזרחים מסיטה אותו מהפעילות העיקרית שלו. לדבריו, "צה"ל מתקשה להיערך לאיומים שעליו להתמודד עימם. הצבא מאבד מהערכיות ומהכושר שלו והופך לשק חבטות של פוליטיקאים." כך, במשפט אחד, תמצת שמני את המציאות המורכבת בשטחים ואת המחיר הביטחוני שגלום בשליטה בשטחי יהודה ושומרון. בעוד שלכאורה השליטה בשטח מביאה לחיזוק הביטחון מפני איומי הטרור הפלסטיני, הרי שהיא מחלישה את המוכנות לאיומים אחרים.

מותר להתנגד לקו שמציגים שמני ואחרים ולטעון שלא ניתן (ואולי אף לא צריך) לוותר על הריבונות הישראלית באיו"ש, אבל לקבוע שבכירי מערכת הביטחון בדימוס שחושבים אחרת אינם פועלים מתוך אותו מניע ציוני ערכי שבשמו פעלו למען ביטחון ישראל, זו צביעות לשמה. "האיום הפנימי צריך להדאיג אותנו יותר מהאיום החיצוני", ציין לפני שבועיים תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר. היכולת של הפלגים בחברה להקשיב זה לזה, מתוך כבוד הדדי, והבנה שגם אם אין הסכמה הרי שעצם הדיאלוג חשוב, והוא מכפיל כוח שאסור שיאבד. בכירי מערכת הביטחון מבקשים להתריע על מה שהם תופסים כאיומים על החברה שבילו חיים שלמים בהגנה עליה, כדאי שנקשיב להם. האמת שלהם חשובה, גם אם היא לא נעימה לאוזן.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 12.09.2016)