הצבא של כוכבי חייב לקום כל בוקר ולהתכונן למלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התקיפה שמיוחסת לישראל בסוריה, עשויה להיות גם מענה לניסיון רוסי להצר את צעדיה של ישראל. אבל כלל לא בטוח שהצד השני יימנע מתגובה, בין היתר בכדי לבחון את גבולותיו של הרמטכ"ל החדש.

סוכנות הידיעות הממלכתית הסורית דיווחה היום (ראשון) בצהריים על תקיפה אווירית ישראלית באל כיסווה, הסמוכה לדמשק. בתגובה ירו הסורים טילי נ"מ לעבר המטוסים התוקפים ואלו יורטו מעל סוריה בידי סוללת כיפת ברזל של צה"ל. זוהי, כך נראה, התקיפה הראשונה שמבצע צה"ל תחת פיקוד הרמטכ"ל אביב כוכבי, שנכנס לתפקידו לפני כחמישה ימים, שמתרחשת בשעה שראש הממשלה בנימין נתניהו מבקר בצ'אד. התקיפה עשויה גם עשויה להוות תשובה לפרסום באתר "אל-קודס אל-ערבי" לפיו שיגרה רוסיה מסר לישראל כי לא תאפשר לה לתקוף יותר במרחב שדה התעופה הבינלאומי של דמשק. הסיבה הרשמית היא שבכוונת רוסיה לשפץ את השדה ותקיפות נוספות עשויות לשבש זאת. יתרה מכך, התקיפות מרתיעות חברות תעופה זרות מלשוב ולטוס לסוריה וממנה, דבר שפוגם באינטרס הרוסי לחזק את היציבות והרציפות התפקודית בסוריה.

מטוסי חיל האוויר, כלי עיקרי במב"מ, (צילום: דו"צ).

עיתוי ההודעה הרוסית מוזר, שכן היא פורסמה דווקא על רקע סיומה של סדרת מפגשים שקיימו נציגי צה"ל, ובראשם ראש חטיבת המבצעים, תא"ל יניב עשור, עם משלחת מצבא רוסיה, במטרה לקדם ולשפר את מנגנון התיאום שבין שני הצבאות בזירה הצפונית. המנגנון נועד למנוע חיכוך של צה"ל עם הצבא הרוסי במהלך פעילותו בסוריה. על-פי הודעת דובר צה"ל המשלחות הגיעו להבנות וסיכמו על המשך הדיאלוג. סדרת השיחות באה בהמשך לביקור שקיימה בחודש שעבר משלחת צבאית שבראשה עמד ראש אגף המבצעים, אלוף אהרון חליוה. ישראל אכן מנהלת מערכה חשאית ברחבי המזרח התיכון כולו, ובסוריה בפרט. המערכה שבין המלחמות (מב"מ), תפיסה שגובשה עוד בימי הרמטכ"ל בני גנץ והופעלה ביתר שאת בעת כהונתו של גדי איזנקוט, כללה כמות אדירה של מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות בחתימה משתנה, גלויה וסמויה. מטרתה העיקרית של המערכה היא למנוע מאיראן להתבסס בסוריה ומאמצעי לחימה מתקדמים להגיע לידי חזבאללה. כוכבי, שבמהלך כהונת שני הרמטכ"לים שימש כראש אמ"ן וכמפקד פיקוד הצפון, היה מהאדריכלים וקבלני הביצוע הבולטים של התפיסה. ישראל הרשמית נמנעה מלקחת אחריות על התקיפות, מה שאפשר לכלל השחקנים בזירה להימנע מפעולות גמול, שכן בעוד שהאינטרסים שלהם, ציוד ופעילים נפגעו, לא נגרמה להםמבוכה פומבית. 

פטפטת מיותרת

והנה, בראיונות הפרישה שלו נראה שהרמטכ"ל היוצא ביקש לצייר, בצדק, את כהונתו ככזו שבמהלכה אמנם לא היתה מלחמה, אך צה"ל בפיקודו, כמאמר הנשיא ריבלין, לא חדל להילחם. בין היתר ציין הרמטכ"ל איזנקוט כי בסוריה בוצעו אלפי תקיפות, אך נמנע מלקחת אחריות על תקיפה ספציפית. האלוף (מיל') גיורא איילנד העריך במאמר שפרסם לפני כחודש ב"ידיעות אחרונות", כי למרות ששתי המדינות שיתפו פעולה בסיוע לנשיא בשאר אל-אסד לייצב ולשמר את משטרו, הרי שעתה, כשהמערכה לקראת סיום, הרוסים אינם מוכנים לאפשר לאיראן להשתלט על סוריה כפי שעשו בלבנון. לכן, כתב, "הם ימשיכו להיות סובלניים לתקיפות ישראליות בתוך סוריה – כל עוד המטרות הן איראניות בלבד".

היה בהערכה זו הגיון רב. בין ישראל לרוסיה שוררת מתיחות בעקבות התקרית מספטמבר האחרון בה הפילו הסורים בשגגה מטוס ביון רוסי בניסיונם להגיב לתקיפה ישראלית. למרות זאת ישראל המשיכה, על-פי פרסומים זרים, לתקוף יעדים איראניים בסוריה. לישראל ולרוסיה, אם כן, ישנו מפגש האינטרסים שבמסגרתו רוסיה מאפשרת לישראל לתקוף יעדים איראנים בסוריה במטרה לסלקם מהמרחב, מה שמשרת גם את האינטרס הרוסי.

ההודעה הרוסית על כך שלא תאפשר לישראל לתקוף יצאה אחרי שבניגוד לרמטכ"ל, שאישר שישראל תקפה אך שמר על עמימות, בחר לאחרונה ראש הממשלה נתניהו לקחת אחריות על תקיפה ספציפית. בישיבת הממשלה בה נפרד מהרמטכ"ל איזנקוט הצהיר כי "חיל האוויר תקף מחסנים של איראן עם נשק איראני בשדה התעופה הבינלאומי בדמשק. צבר התקיפות האחרונות מוכיח שאנו נחושים יותר מתמיד לפעול נגד איראן בסוריה". היציאה ממרחב העמימות כמעט שחייבה את הרוסים להגיב, ולהצר עוד יותר את צעדי ישראל במרחב, באמצעות יצירת מעין אזור אסור לטיסה במרחב דמשק

במאמר שכתב בשעתו האלוף (מיל') עמירם לוין, שפיקד על רה"מ נתניהו בסיירת מטכ"ל, הוא הזהיר כי ישראל לא תוכל לאורך זמן להמשיך לבצע פעולות סיכול ומניעה חשאיות בזירה הצפונית, אם ימשיכו מנהיגיה במקביל לאיים, להזהיר ולשגר מסרים מתלהמים לעבר אויביה. גם בצד השני יש צרכים פנימיים, לחצים פוליטיים מבית ודעת קהל שיש לרצות. "תגובות צבאיות מדודות מלוות בדיפלומטיה שקטה מול השחקנים בזירה הצפונית הן המעשה הנכון. בעיקר כשהן מכוונות למניעת התעצמות חיזבאללה ולא ישירות נגד איראן וסוריה. אך כשהן מלוות בהתלהמויות ובהצהרות פופוליסטיות הן הופכות למסוכנות", כתב. העצה הזו, שנכתבה לפני יותר משנה, עדיין בתוקף.

הפוטנציאל להסלמה שתוביל למלחמה "הולך וגובר"

"בלילה שבין ה-18-19 לינואר 1979", כתב ח"כ עפר שלח בעמוד הפייסבוק שלו ביום שישי האחרון, "השתתפתי כחייל בחטיבת הצנחנים במבצע "מנורה" בדרום לבנון, הפשיטה הראשונה שבה נטלתי חלק". הפשיטה, עליה פיקד מח"ט הצנחנים דאז ולימים הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, היתה אחת מני רבות שביצע אז צה"ל כנגד ארגוני המחבלים שהתבססו אז בדרום לבנון ומשם שילחו חוליות טרור שיחדרו לישראל וירו קטיושות על יישובי הצפון. שלח, ששירת בגדוד 202, עליו פיקד שאול מופז (שהחליף לימים את ליפקין-שחק כרמטכ"ל), כתב שמהלילה ההוא הוא זוכר בעיקר "את הקור המקפיא של מי הליטאני כשחצינו אותו, אוחזים בחבל שחיבר אותנו לגדה שממול; את העלייה המאומצת לרמת ארנון, ההמתנה הארוכה ונוקשת השיניים לשאר הכוחות, הירח שהציץ מבין העננים והאיר לרגע את הבית שהיה היעד שלנו, בו היו, מבלי לדעת דבר, המחבלים שנשלחנו להרוג. את הטעם היבש של המתח לפני הפתיחה באש, והרוגע הממוקד שאחרי הלחיצה הראשונה על ההדק. את ההתגנבות המהירה אל הבית, הנחית המטענים, הדף הפיצוץ. ואת המסע המפרך חזרה, שוב דרך הכפור של הליטאני ואז במעלה הדרך הביתה".

מימין: כוכבי כמח"ט צנחנים בתרגיל צניחה, (צילום: דו"צ).

במבצע נהרגו כ-30 מחבלים ונפצעו כעשרה. שלח המשיך וכתב כי התרשם מאוד מהרוגע והשלווה המקצועית שבהם פיקדו ליפקין-שחק ומופז על הכוח. צה"ל של אז, כתב שלח, היה פחות מקצועי ועוצמתי מהצבא שיש ברשותה של ישראל כיום, אבל "היו לו רוח של התקפה ופשיטה, מפקדים שהלכת אחריהם בלי היסוס, מיקוד של צבא שקם כל בוקר להתכונן למלחמה. התפקיד של הרמטכ"ל אביב כוכבי, שהיה אז נער בן 14, הוא להכניס רוח דומה בצבא של זמננו. כל מה שהוא צריך לעשות, אם תשאלו אותי, הוא לשים את המופת של אמנון ומופז לנגד עיניו". יש הרבה אמת בדברים, כפי שנכתב כאן בעבראבל הרוח הזו מחייבת צבא יבשה כשיר, וטיפול בליקויים שחשף נציב קבילות החיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק.

כוכבי, שכמו שלח היה פקוד של מופז בצנחנים, יידרש לנווט את צה"ל מול שורה של אתגרים ובהם טלטלת הבחירות הקרבה, שעשויה לגרור לתוכה את הצבא על כלל המחלוקות החברתיות והפוליטיות שהוא מעורב בהן (שירות נשים, משפטיזציה ועוד). אבל האתגר העיקרי, זה שאיזנקוט השכיל להימנע ממנו מחד ולהתכונן אליו היטב מאידך, הוא המלחמה. באחרונה ציין ראש אמ"ן, תמיר היימן, כי למרות שהסבירות למלחמה יזומה מצד אויבי ישראל נותרה נמוכה, הפוטנציאל להסלמה שתוביל למלחמה "הולך וגובר". האפשרות שהצד השני יטעה ויגיב באופן לא מחושב לאחת התקיפות שביצעה ישראל במערכה שבין המלחמות עלולה להביא לעימות. "הבדל בין תגובה שלא תביא מערכה נרחבת לתגובה כזאת, תלוי הרבה במזל ובאופן שתגלגל אותה תגובה", אמר. בתגובה לתקיפה שסוריה ייחסה היום לישראל ירה הצבא הסורי, כאמור, טילי נ"מ שיורטו סמוך לגבול עם ישראל. לא מן הנמנע שבזה לא תסתיים התגובה לתקיפה. כמו ילדים והוריהם, ועובדים שמקבלים בוס חדש, גם יריבים ואויבים בוחנים כל העת את גבולות הצד השני, בוודאי ובוודאי כשמתחלף המנהל. הצבא של כוכבי חייב אם כן, לקום כל בוקר ולהתכונן למלחמה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 20.01.2019) 

 

מודעות פרסומת

לראש הממשלה יש תפיסת ביטחון חדשה שמתעלמת מהיבשה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בנאומו בפני צוערי קורס קציני יבשה, הסביר רה"מ נתניהו את חשיבות הצורך להתאים את המענה הביטחוני לאיומים המשתנים ולטפל באתגרים "כשהם קטנים". למרות שהדגיש בפני הצוערים את חשיבותם כמפקדי העתיד של כוחות היבשה, ממה שנחשף אודות תפיסת הביטחון החדשה שלו, היבשה כלל לא חשובה.

בשבוע שעבר נשא ראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, נאום ביום עיון לזכרם של קציני סיירת מטכ"ל סא"ל עמנואל מורנו ואל"מ דרור ויינברג, שהתקיים באוניברסיטת בר אילן. מורנו נהרג במהלך פשיטה, חמישה ימים לאחר שהושגה הפסקת האש שסיימה את מלחמת לבנון השנייה. הפעולה הצליחה אך מורנו נהרג בעת הנסיגה מהיעד, בהתקלות עם פעילי חזבאללה. ויינברג, שעזב את היחידה כמפקד צוות, עבר לחטיבת הצנחנים ונחשב למפקד פלוגה וגדוד נערץ בתקופת השהייה בלבנון (פקודו גיא חזות, לימים תא"ל, אמר שלתאר אותו כ"אמיץ זה כמו להגיד על השמש שהיא זורחת, ברור שהיא זורחת"). הוא נהרג ב-2002 בעת ששימש כמח"ט חברון, בהתקלות עם חוליית ג'יהאד אסלאמי בפיגוע בציר המתפללים. לצד משפחותיהם של שני הקצינים כלל קהל השומעים ביום העיון גם 650 צוערים מקורס קציני יבשה של צה"ל. 

בנאומו העלה על נס רה"מ נתניהו, בעצמו יוצא סיירת מטכ"ל, את גבורתם של שני הקצינים ולאחר מכן העלה זיכרונות משירותו הצבאי. בבה"ד 1, אמר, למד שהציווי הראשון שנדרש ממפקד צבאי הוא לעמוד במשימה. אבל לכך, ציין, נלווה יעד משלים. "השגת המשימה במינימום המחיר. כי מפקד בינוני, אולי יוכל להצליח לבצע את המשימה אבל עם הרבה נפגעים, ולעומת זאת מפקד מעולה יודע להשיג אותה עם כמה שפחות נפגעים". לו עצמו, סיפר, זכורים "קרבות אש מעבר לגבולות, שהשתתפתי בהם", אולם עיקר גאוותו היא שכמפקד צוות בסיירת מטכ"ל לא איבד אף חייל ועמד בכל המשימות שהוטלו עליו.

רה"מ נתניהו ביום עיון לזכרם של קציני סיירת מטכ"ל סא"ל מורנו ואל"מ ויינברג, (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ).

בהמשך נאומו הודה נתניהו, שבטרם יציאתו לקורס קצינים היתה חסרה לו הכשרה והבנה בנוגע לאופן שבו פועל כוח חי"ר "רגיל", שכן ביחידה כלל המסלול אז בעיקר פרקים בלוחמה זעירה, ניווט וקומנדו. בכדי להתגבר על כך ביקש את עצת אחיו הגדול, יוני, ש"היה קצין צנחנים מנוסה, ותיק קרבות" ושירת במקביל אליו כקצין ביחידה. האחים נתניהו יצאו לשטח אש סמוך לבסיס, ושם על גבעה שאל האח הבכור כיצד צריך מפקד כוח חי"ר מוקטן לפעול בתגובה לאש אויב הנפתחת מן הגבעה ממול. הייתי משאיר את המא"גיסט ברתק ולוקח את עיקר הכוח, מאגף את הגבעה, ומפתיע את האויב מן הצד, השיב האח הצעיר. יוני, סיפר רה"מ נתניהו, חשב שהפתרון שהציע בסדר, אבל העיר לו כי שכח עיקרון חשוב. "אתה חייב מעת לעת להציץ, להרים את הראש מהציר הנסתר שלך, תוך כדי ציר התנועה, כדי לוודא שהאויב לא זז. כי גם האויב זז. מלחמה זה לא דבר סטטי. קרב זה לא דבר סטטי. זה דבר דינמי. ולכן אתה כל הזמן חייב לעדכן את המהלכים שלך ולהתאים אותם לשדה הקרב המשתנה". כלל נוסף שמנחה אותו, אמר רה"מ, הוא הצורך "לזהות סכנה בזמן, ולפעול נגדה מבעוד מועד".

היכולת שופרה אבל עוד ארוכה הדרך

כפי שציין רה"מ נתניהו בהרצאתו, הצורך להתאים את המענה שברשות מדינת ישראל לאיומים המשתנים הינו חיוני, שכן אלו אכן משתנים, ואתם המציאות האזורית. האמריקנים הודיעו על כוונתם לסגת מסוריה (במועד כזה או אחר), ואילו הרוסים העמיקו את נוכחותם. בנוסף, כפי שציין רה"מ בכנס, "צה"ל הוא הצבא הסדיר היחיד שנלחם היום בצבא איראן".

מימין: ראש אמ"ן היימן, הרמטכ"ל איזנקוט, ואלוף פיקוד הצפון סטריק, (צילום: דו"צ).

העימות הגלוי עם איראן הודגש גם בכתבות שסיכמו בשבוע שעבר את כהונת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שמסיים את תפקידו ב-15 בינואר. נראה כי הרמטכ"ל, ראה בסוגיה זו עין בעין עם ראש הממשלה, שהדגיש בכנס לזכר קציני סיירת מטכ"ל את הצורך לטפל באיומים בשלב מוקדם, "כשהם קטנים". איזנקוט, שליווה כמפקד פלוגת הנ"ט של גולני, כמג"ד וכמח"ט גולני ובהמשך גם כמפקד פיקוד הצפון, את צמיחת חזבאללה מארגון גרילה וטרור קטן לכדי ארגון היברידי סמי-צבאי בעל יכולות מדינתיות, סירב כרמטכ"ל לאפשר לאיראנים דריסת רגל דומה גם בסוריה. נקודות השיא בשנה האחרונה היו אמנם תקיפת הגמול של צה"ל להפלת מטוס ה-F-16 ומבצע "בית הקלפים" במהלכו תקף חיל האוויר בהצלחה כ-50 יעדים איראניים בסוריה, אולם אלו היו כפי שמתואר בכתבות, רק קצה הקרחון הגלוי מעל פני הים. מתחת, התרחשה שורה ארוכה של מבצעים חשאיים, במסגרת המערכה שבין המלחמות (מב"ם), בהם פעלו יחידות העילית של צה"ל וחיל האוויר והותקפו משלוחי נשק, בסיסים וכוחות ששלחה איראן לסוריה, כמו גם בזירות אחרות. בראיון שנערך אתו כשפיקד על גולני, לפני כשני עשורים, אמר איזנקוט שאף שעשה את כל דרכו הצבאית בגדודים הוא אינו חש שחסר לו משהו מכיוון שלא שירת בסיירת. אם לשפוט על-פי פרסומים זרים אודות מספרן הגדול של הפעולות המיוחדות שבוצעו בהצלחה בכהונתו כרמטכ"ל, ניתן להניח שצדק. 

במאמר שפרסם השבוע ב"ישראל היום" כתב נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS), פרופסור אפרים ענבר, כי יש להשקיע בשיפור ושדרוג כוחות היבשה של צה"ל. עימות עם חזבאללה בלבנון, מחייב לתפיסתו, "כוח פלישה גדול, מעבר לשימוש בחיל אוויר, וגם התרחיש הפחות סביר למלחמה קונבנציונלית רחבת היקף, מחייב הפעלת כוח יבשתי גדול וטוב. בצה"ל נשמעה כבר הביקורת ביחס לדגש שהושם על פעילות אווירית המבוססת על מודיעין מדויק, בכך שהדבר נעשה על חשבון בניית יכולת תמרון יבשתית". לכן יישם איזנקוט, במקביל למערכה החשאית שניהל, את התכנית הרב-שנתית "גדעון", ששמה דגש רב על שיפור כשירות כוחות היבשה של צה"ל. חוזקו אוגדות ההכרעה, הוקמה חטיבת הקומנדו ונערכה רפורמה במערך המילואים ביבשה שיצרה בידול בכשירות היחידות ותיעדפה את אימון החטיבות המתמרנות של המערך. למרות זאת, כפי שמלמדות הטענות של נציב קבילות חיילים היוצא, אלוף (מיל') יצחק בריק, עוד ארוכה הדרך.

מענה ישראלי מתאים לאיומים המשתנים

עוד מימיו כאלוף פיקוד הצפון נהג איזנקוט לחזור על הכלל ש"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה". קביעה זו נכונה הן ליכולות האויב, שבהן פגע הצבא שבפיקודו ללא הרף, והן לחובתו של צה"ל לחזק ולשפר את מוכנותו ליום פקודה. אבל עכשיו איזנקוט מסיים את כהונתו, והרמטכ"ל הנכנס, האלוף אביב כוכבי, יכנס לתפקידו כשמול התפיסה של קודמו, שחיזק משמעותית את כוחות היבשה, ניצבת תפיסה אחרת אותה מוביל ראש הממשלה, שלה דגשים שונים לגמרי לבניין הכוח. לפני מספר חודשים חשף רה"מ כי גיבש מסמך תפיסת ביטחון חדשה. שלא כמו "אסטרטגיית צה"ל" שפרסם בפומבי הרמטכ"ל איזנקוט לפני כארבע שנים (ועודכנה בשנה שעברה), תפיסת הביטחון של נתניהו לא נחשפה לציבור. ראש המל"ל לשעבר, אלוף (מיל') יעקב עמידרור, אמר בשעתו ל"ישראל היום", כי מדובר במסמך חשוב מאוד שיסייע לדרג מקבלי ההחלטות לתעדף את צרכי הביטחון. לדבריו, "המסמך לא בא לפתור בעיה קונקרטית אבל יסייע בדיון על הבעיות הקונקרטיות כאשר יצוצו, כיוון שהוא יזכיר למקבלי ההחלטות את הנושאים בהם עסקו כאשר העמיקו את הדיון על תפיסת הביטחון". יש בכך מן הצדק, משום שתכנית שכזו אכן עשויה לשמש מעין מפת דרכים לבניין הכוח והיכולות של הצבא והמדינה. אבל כדאי בכל זאת להטיל ספק או שניים בכיוון שאליו מצביעה התכנית. 

מהמעט שפורסם בתקשורת עולה כי התכנית כוללת מהלכים שיחזקו את כושר התקיפה של ישראל ויקנו לה יכולת סייבר מעצמתית, וכן שידרוג של מערכות ההגנה מטילים ומיגון העורף וכן השלמה של בניית המכשולים וגדרות הביטחון בגבולות. מה שפורסם מלמד כי אינה עוסקת ואינה מקדישה תשומות לשדרוג יכולתו ההתקפית של הצבא בשדה הקרב היבשתי, אף שרה"מ הדגיש בנאומו בפני צוערי קורס קציני זרוע היבשה את חשיבותם לביטחון ישראל כמפקדים הבאים של צה"ל. עיקר חיזוק כושר התקיפה יתבטא בהשקעה נוספת בחיל האוויר ובמערכות הפעלת אש מנגד. בסרטון שפרסם ראש הממשלה הוא ציין שמיזמים אלו מחייבים תוספת תקציבית משמעותית. לפי הערכות שונות תקצוב זה כולל תוספת של 40 מיליארד שקלים שתיפרס על-פני עשור. מדובר בתוספת משמעותית לתקציב הביטחון, שרה"מ טוען שהיא הכרחית בכדי להתאים את המענה הישראלי לאיומים משמעותיים. 

קשה להתווכח אתו בהתחשב בכך שבבית הלבן יושב נשיא שאמנם תומך בישראל, אבל מחליט מהיום למחר שאיראן יכולה לעשות בסוריה ככל העולה על רוחה (הצהרה שרוככה מאז בידי פקידי הממשל האמריקני הבכירים), היחסים עם רוסיה מתוחים מאז שהופל מטוס ביון רוסי סמוך ללטקיה, בעזה החמאס מותח את החבל רגע מהסלמה כל העת והאיראנים פועלים להתבסס בסוריה. אבל כשמדובר בהוצאה תקציבית כה גדולה אולי מוטב להסביר לציבור במה בדיוק משקיעים, ולמה במערכות ובתחומים כאלה ולא באחרים. במאמר שכתב בשעתו התריע האלוף אהרון חליוה על כך שבצה"ל "מחזקים עוד ועוד את "הרגל הבריאה" שלנו – יכולות האיסוף והתקיפה "מנגד", ומתפלאים שאנו לא נפתרים מה"צליעה" שמקורה ברגל של התמרון היבשתי". התוצאה של המהלכים הללו, כתב, שנועדו להימנע מהקרב היבשתי, הסתכמה במלחמות ארוכות יותר ואפקטיביות פחות. למרות המסקנה שלו, נראה שתפיסת הביטחון החדשה עושה בדיוק את זה. 

בעת שהציג את מסקנות הבדיקה שקיימה ועדת המשנה למוכנות צה"ל בהתייחס לדו"ח של האלוף בריק, הזהיר ח"כ עמר בר-לב, ש"ראש הממשלה מוביל תפיסת תקצוב לצה"ל 2030 שתנוון את יכולת התמרון היבשתי של צה"ל במערכה הבאה". בעבר נכתב כאן כי האתגר העיקרי של כוכבי כרמטכ"ל יהיה להחדיר במפקדים את אותה תחושת מסוגלות ויוזמה שאפיינה אותו כמח"ט הצנחנים (כמו גם כמה מעמיתיו באותה עת). עתה מסתמן שניצב בפניו אתגר נוסף. הצורך לפתור את המשבר שזיהה בריק במוכנות חלק מכוחות היבשה המתמרנים ולמנוע את בריחתם של מפקדים איכותיים מהצבא, כשמנגד ישנה תפיסת הביטחון החדשה שגיבש רה"מ נתניהו שמחזקת את "הרגל הבריאה", על חשבון זו "הצולעת". 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 10.01.2019) 

 

"התשובה הכנה ביותר היא שאין לי מושג" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

החלטת הנשיא טראמפ להסיג את הכוחות האמריקנים מסוריה התקבלה בקרב הפיקוד האמריקני הבכיר בפליאה, כשמשמעותה לא ברורה להם. ישראל, שאכן מקבלת סיוע כלכלי נדיב מאוד, כמאמר הנשיא, תצטרך פשוט להסתדר עם הסתלקותם הפתאומית מהזירה. 

מפקד חיל הנחתים, גנרל רוברט נלר, ביקר השבוע כוחות צבא אמריקניים המוצבים באפגניסטן. אחד מחייליו שאל אותו מה משמעות ההחלטה להסיג את הכוחות האמריקניים מסוריה, עליה הורה לאחרונה הנשיא טראמפ, עבור הכוחות בשטח. "זו באמת שאלה טובה, והתשובה הכנה ביותר היא שאין לי מושג", השיב הגנרל. נלר, שעשה את עיקר שירותו ביחידות החי"ר של הנחתים, ענה כמו שמצופה מקצין נחתים, בלי להתייפייף ובלי לנסות "למרוח" את אנשיו. אבל אסטרטגיה סדורה היתה טובה יותר.

הכוחות האמריקניים בשטח סוריה, כ-2,000 חיילים בסך הכל (ובהם אנשי כוחות מיוחדים, מדריכים ויועצים לכוחות מיליציה מקומיים, קציני טיפול באוכלוסייה, יחידות רפואה ועוד), היוו נדבך חשוב במאמציה של ישראל לבלימת ההתפשטות האיראנית מערבה משטחה, עבור בעיראק וסוריה, ועד ללבנון. גם הצמרת הביטחונית האמריקנית, ובראשה מי שכנראה היה האיש עם הניסיון הביטחוני הרב ביותר בוושינגטון, שר ההגנה ג'יימס מאטיס, ראתה את נוכחות הצבא האמריקני בשטח, כחיונית למאמץ לבלום את איראן. הנשיא האמריקני לעומת זאת, חשב אחרת ובהינף יד הורה על הסגת הכוחות. כשנשאל על כך השבוע, בעת שביקר במפתיע כוחות צבא אמריקניים בעיראק, ציין הנשיא טראמפ בפשטות "שישראל מקבלת מאיתנו כל שנה 4.5 מיליארד דולר. הם יסתדרו".

מימין: שר ההגנה מאטיס והנשיא טראמפ, (מקור: ויקיפדיה).

שר ההגנה מאטיס, מצדו, בחר להתפטר בעקבות ההחלטה הזו. מאטיס, אולי אחד הגנרלים הבולטים ביותר בצבא האמריקני ב-30 השנים האחרונים, שהצטיין בכל תפקיד בחיל הנחתים, ובכלל זה כמג"ד חי"ר במלחמת המפרץ ב-1991 וכמפקד דיוויזיה בפלישה לעיראק ב-2003, היה המינוי החשוב והמוצלח ביותר שביצע טראמפ מאז נכנס לתפקידו, ושימש כמבוגר האחראי בממשל, במיוחד לאור מינוי אישים בעלי דעות ניציות וקיצוניות לתפקידים בכירים. אבל כבר מעל חצי שנה שתלויה מעל ראשו חרב פיטורין, בשל שורה ארוכה של אי-הסכמות עם הנשיא והיועצים החביבים עליו. סוריה והנסיגה ממנה אמנם היוו את "הקש ששבר את גב הגמל" אבל היו גם מחלוקות נוספות, ובהן המדיניות ביחס לצפון קוריאה לאחר שמנהיגה קים ג'ונג-און הסכים לדון בפירוק מנשק גרעיני, החלטת הנשיא לדלל עוד יותר את הכוח האמריקני באפגניסטן ובחירת יושב ראש המטות המשולבים הבא.

בסוגיה האחרונה ביקש מאטיס למנות את ראש המטה של חיל האוויר של ארצות הברית, גנרל דייוויד גולדפיין, שמוכר היטב למקביליו בחיל האוויר הישראלי, למחליפו של יו"ר המטות המשולבים הנוכחי, גנרל הנחתים ג'וזף דנפורד. על-פני גולדפיין, טייס קרב עתיר ניסיון שכמפקד טייסת F-16 הופל מעל סרביה, בעת "מבצע כוח מאוחד" ב-1999, וחולץ בטרם נלקח בשבי הכוחות הסרבים, העדיף הנשיא טראמפ את ראש מטה הצבא האמריקני, הגנרל מארק מילי. הגנרל, צנחן ואיש כוחות מיוחדים שנחשב למפקד חריף ומנוסה (שגם צבר תארים אקדמיים מפרינסטון וקולומביה), עשה ככל הנראה רושם חיובי על הנשיא והוביל לאחד המקרים הבודדים שבהם הנשיא בחר מועמד שאינו ניצי, קיצוני או שנוי במחלוקת. אם יאשר הסנאט את מינויו של מילי, ימצא הרמטכ"ל הישראלי הבא, אלוף אביב כוכבי, כי מקבילו האמריקני בוושינגטון מגיע מרקע צבאי ואקדמי דומה. לנשיא, ציין מאטיס, מגיע שר הגנה שיסכים עם דעותיו. יתכן. אבל מוטב היה שהנשיא ישמור את שר ההגנה היוצא שלו, שכן ניסיונו, רוחב ראייתו ועומק מחשבתו יכלו לשמש לו משענת טובה בהרבה מזו שאומרי ההן והבדלנים שליקט סביבו.

ישראל תסתדר

לנוכחות ארצות הברית בסוריה היתה חשיבות רבה עבור ישראל, ממגוון סיבות. ראשית משום שלכוחות, בדגש על אלו המוצבים בבסיס שבטאנף, הסמוך לגבול סוריה עם עיראק וירדן, היתה משמעות הן של חסם פיסי שמבודד ומונע מכוחות איראניים מעבר לסוריה, והן במישור ההרתעתי. כשארצות הברית "מסכנת את עורה" במשחק, במובן של ביטחון חייליה, היא מחויבת יותר לבלימת איראן. כשאין לאמריקנים שחקנים על המגרש הם מחויבים פחות. 

אין בנסיגה האמריקנית בכדי להפחית את המאמצים הישראליים לבלימת ההתפשטות האיראנית, להפך, אבל היא בהחלט סייעה. בארבע השנים האחרונות, בהובלת הרמטכ"ל איזנקוט, ובגיבוי ממשלת נתניהו, ניהל צה"ל מערכה ארוכה שכללה פעולות חשאיות וגלויות, כנגד התבססות איראן בסוריה. רגע השיא היה בתקיפה האווירית הרחבה שבמאי האחרון, במהלכה הותקפו מעל 50 יעדים בשטח סוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני. אולם מאז ספטמבר, כשהסורים הפילו מטוס ביון רוסי זמן קצר לאחר שחיל האוויר הישראלי תקף יעדים איראניים בלטקיה, השתררה מתיחות משמעותית עם רוסיה, שעד אז העלימה עין מהמדיניות התקיפה של ישראל. רוסיה השקיעה רבות בשמירה על משטר אסד, במטרה להקים לעצמה בסיס פעולה במזרח התיכון, ולאחר התקרית בה הופל המטוס נקטה שורה של צעדים במטרה להצר את צעדיה של ישראל, ובכלל זה מסירת מערכות הגנה אווירית מתקדמות מסוג S-300 לצבא הסורי.

משלחת צה"ל עם מקבליהם הרוסים, החודש במוסקבה, (צילום: דו"צ).

המדיניות הישראלית ההתקפית שמטרתה למנוע את התבססות איראן בסוריה, כמו גם את הגעתם של אמצעי לחימה מתקדמים לידי חזבאללה בלבנון, נמשכה אמנם, אך תוך משנה זהירות בכדי שלא "לדרוך על הרגליים" של הרוסים. יישום של המדיניות הזו, על-פי פרסומים זרים (ובהם פרסום של סוכנות הידיעות AP כי בכיר ישראלי אישר שישראל אכן ביצעה אותה), ניתן לראות בתקיפה האווירית שבוצעה השבוע סמוך לדמשק. בתקיפה הושמדו, על-פי הפרסומים בתקשורת, מבנים שבהם אוחסנו טילים מסוג "פאג'ר-5" איראניים. לאחרונה ביקרה ברוסיה משלחת צבאית שבראשה עמד ראש אגף המבצעים, אלוף אהרון חליוה, קצין צנחנים מנוסה. אף שהמשלחת מהווה צעד לשיפור התיאום הביטחוני בין ישראל לרוסיה, הרי שחשוב להבין שהנשיא הרוסי, ולדימיר פוטין, יגלה הבנה רק למה שלא יסכן את האינטרסים שלו בסוריה. האלוף (מיל') גיורא איילנד כתב השבוע, במאמר ב"ידיעות אחרונות", כי הרוסים, שמעוניינים לשלוט בסוריה "דרך ממשל הבובה של בשאר אסד, לא מוכנים לאפשר לאיראן להשתלט על סוריה כפי שהשתלטה על לבנון, ולכן הם ימשיכו להיות סובלניים לתקיפות ישראליות בתוך סוריה – כל עוד המטרות הן איראניות בלבד". 

ישראל, אם כן, מוצאת את עצמה מתמודדת מול מאמצי ההתבססות של איראן בסוריה (ומאמצי ההתעצמות של חזבאללה בלבנון) כשההבנה הרוסית לצרכיה פוחתת ואיתה במקביל גם הנוכחות האמריקנית בזירה. הרמטכ"ל איזנקוט ציין השבוע, בכנס לזכר הרמטכ"ל לשעבר, אמנון ליפקין-שחק, כי אף שהסגת הכוחות האמריקניים מסוריה היא אירוע משמעותי "לא צריך להפריז בו". יש בכך מן הצדק. ממשל טראמפ גם גילה הבנה לא מבוטלת לצרכי הביטחון הישראליים בשנים האחרונות, בין היתר בהחזרת הסנקציות על איראן. מנגד, מוטב שבירושלים יבינו כי הנשיא האמריקני הנוכחי מקבל החלטות מעכשיו לעכשיו, שאינן בהכרח עולות בקנה אחד עם הרוחות שנושבות מהפנטגון. כדאי לקחת גם את זה בחשבון. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 28.12.2018) 

 

מוכנים או לא? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בשורה של דו"חות שהפיקו נציב קבילות חיילים, האלוף (מיל') בריק, מבקר צה"ל וועדת המשנה למוכנות של הכנסת, נמצאו פערים במוכנות צה"ל למלחמה. שניים מהדו"חות מצאו שלמרות זאת צה"ל מוכן למערכה הבאה, ואילו הנציב משוכנע שלא. בריק אמנם נשמע כנביא זעם, אבל מוטב להקשיב גם לו, לפני בוא הסערה.

בשנת 2002 קיים הצבא האמריקני את תרגיל "אתגר המילניום". היה זה התרגיל הגדול ביותר בהיסטוריה הצבאית המודרנית, אשר נועד לבחון את מוכנות הצבא האמריקני ולפתח טקטיקות ואמצעי לחימה חדשים כנגד מתארי העימותים שבהם יתקלו הכוחות האמריקנים. הצוות "הכחול" דימה את הכוחות האמריקניים ואילו הצוות "האדום", האויב, ייצג את צבאה של מדינה מזרח תיכונית שזהותה לא הוגדרה. על הצוות ה"אדום" פיקד הגנרל בדימוס פול ואן רייפר, קצין נחתים מעוטר, שבחר לאתגר את מתכנני התרגיל וניצל את חולשות הכוח היריב אחת לאחת. הכוח בפיקודו שיגר טילי קרקע-ים וים-ים רבים כנגד הצי האמריקני, ובכלל זה נושאות מטוסים, והטביע 13 ספינות. ואן רייפר בחר בפתרון יצירתי בכדי להתמודד עם הכוח האמריקני בזירה הימית והפעיל סירות דיג וגומי, ולמעשה סירות נפץ, שתקפו את כלי השיט של הצוות "הכחול". בצעד מקורי נוסף התבססה התקשורת של הכוח ה"אדום" על שליחים רכובים על גבי אופנועים שהעבירו מסרים מהמפקדה הראשית לכוחותיו המבוזרים, באופן שמנע מהכוח ה"כחול" לנטר אותה ולצפות את מהלכיו.

גנרל ואן רייפר, סירב לשתף פעולה עם תרגיל מכור מראש, (מקור: ויקיפדיה).

שיטה זו, כמו האופן שבו הפעיל את כוחותיו בקרב הימי, עשתה שימוש בכלים פשוטים ולכאורה לא מתקדמים, אך בפועל, היא נשענה על חשיבה מעמיקה והוכיחה שהנחות הבסיס לפיהם בנה הצבא האמריקני את כוחו ומוכנותו לעימותי ההווה והעתיד, היו חסרות. בשל הצלחת הכוח ה"אדום" הכתיבו מפקדי התרגיל לגנרל ואן רייפר כללי משחק חדשים שירסנו אותו, ולמעשה יבטיחו את הצלחת הכוח ה"כחול". במבט לאחור נראה שמי שבחר בו כמפקד הכוח ה"אדום" פשוט לא הכיר אותו. ב-1969, כמפקד פלוגת נחתים במלחמת וייטנאם, הוביל ואן רייפר הסתערות במעלה יעד מבוצר שהחזיק גדוד מצבא צפון-וייטנאם, אף שהכוח שעליו פיקד היה מצוי בנחיתות. לאחר קרב הלילה שניהל נכבש היעד, והפלוגה בפיקודו הרגה שישים חיילי אויב. ואן רייפר, שעוטר על אומץ לבו בכוכב הכסף, לא ויתר אז ובמרוצת השנים שחלפו נראה שנותר נחוש לא פחות. הוא נטש את התרגיל ומתח עליו ביקורת קשה בכלי התקשורת.

דו-קרב בצהרי היום

הסיפור הזה שב ועלה בדעתי נוכח הביקורת הקשה שמותח נציב קבילות חיילים, האלוף (מיל') יצחק בריק, על מוכנות צה"ל לעימות הבא. בריק, שעוטר על אומץ לבו כמ"פ טנקים במלחמת יום הכיפורים, נראה נחוש עתה בעימות שיזם עם צה"ל, ממש כשהיה בשדות הקרב של סיני ב-1973. בחצי השנה האחרונה, מאז פרסם את הדו"ח האחרון שלו כנציב, מנהל בריק עימות מתוקשר עם הפיקוד הבכיר של צה"ל, שלא לומר דו-קרב בצהרי היום, וטוען בתוקף כי הצבא, בדגש על צבא היבשה, אינו מוכן לעימות הבא. בין היתר, קבע כי "צה"ל נכשל בהשארת הטובים", בוודאי לשירות קבע ארוך טווח, כי ישנה תרבות ארגונית שגויה הכוללת שימוש גובר באפליקציית וואטסאפ ודומיה ככלי פיקודי ("במלחמה הוואטסאפ לא יעבוד", אמר פעם), וכי ישנה בעיה בהטמעת מערכות לחימה ביחידות מילואים, ובכלל זה מערכת השליטה והבקרה החדישה צי"ד (צבא יבשה דיגיטלי). מאחר וזו "הרכיבה האחרונה" של המפקד הוותיק, ניכר שהוא רוצה להקנות לה משמעות. זה עשוי להוות הסבר אחד לכך שהוא מתנגד לוועדת הבדיקה הפנימית שהקים הצבא, לאחר שהרמטכ"ל החליט באיחור לבחון את טענותיו של בריק, שולח מסרונים לחברי כנסת כמי שכפאו שד, גם בשבת, ומנהל את השיח שלו עם צמרת הצבא בעיקר דרך התקשורת והכנסת. הסבר אחר הוא שבריק צרוב בלקחי המלחמה הקשה שחווה לפני כ-45 שנים, ובכוונתו לעשות הכל בכדי "שלא ניתפס שוב לא מוכנים".

הצבא מצדו, טוען כי בתקופת כהונתו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט צה"ל מתאמן יותר, הרבה יותר. במסגרת התכנית הרב שנתית "גדעון" נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה (ובמערך המילואים) וכשירות היחידות הוגדרה בעדיפות גבוהה, גם על חשבון התעצמות ורכש. תחת פיקודו מתאמנות חטיבות החי"ר המובילות במודל של 17 שבועות אימונים ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית, ומתקיים תהליך לשדרוג יכולות צוותי הקרב החטיבתיים, כך שיפעלו באופן רב-חילי, מתואם ומסונכרן יותר. בנוסף, הוקמה חטיבת הקומנדו, מהלך ששידרג את יכולת צה"ל לפעול בעומק האויב. יש בכך מן הצדק. מה גם שתמיד אפשר להיות יותר מוכנים. למעשה, בצה"ל נבנו בארבע השנים האחרונות שלושה צבאות, צבא הבט"ש והגנת הגבולות, צבא העתודה וצבא ההתקפה. לכל אחד מהם כוחות יעודיים לו, ברמת כשירות שונה. השאלה הנשאלת, או שצריכה להישאל, היא האם התהליכים שהתקיימו בארבע השנים האחרונות, הביאו את הצבא, בסדיר ובמילואים, לרמת מוכנות מספקת ואף מיטבית לעימותים הבאים. התשובה לשאלה הזו צריכה לקחת בחשבון הרבה מאוד גורמים, ובהם העובדה שהמשאבים בזמן, כסף וכוח אדם מוגבלים, שישנם אילוצים מבצעיים שעמם מתמודד הצבא בשוטף כל העת, וכן שהמצב חייב את הצבא לתעדף בין יחידות, פרויקטים ואפילו זירות. בהינתן כל אלו, כמו גם פרמטרים נוספים, צה"ל מצוי במצב שונה וטוב בהרבה מכפי שהיה לפני קיץ 2014. אבל בכל האמור בזרוע היבשה, נדרש עוד שיפור רב. 

הדיון בוועדה לביקורת המדינה בכנסת. משמאל: תא"ל גורדין, ח"כ יחימוביץ והאלוף (מיל') בריק, (צילום: שי ניר).

בדיון שהתקיים לפני כשבועיים בוועדת הכנסת לביקורת המדינה, בראשות ח"כ שלי יחימוביץ', התעמתו כמה מקציני צה"ל הבכירים עם טענות הנציב. ראש מטה זרוע היבשה, תא"ל אורי גורדין, אמר בדיון שלמיטב שיפוטו, "הצבא מוכן למלחמה". גורדין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד על חטיבת הנח"ל, אמר עוד כי על חלק גדול מטענות בריק יש הסכמה, ובכלל זה הפערים בכוח האדם ואתגרי המשאבים, אך ציין שגם הדרך שבה מותחים ביקורת חשובה, ורמז לאופן שבו בחר בריק להתעמת עם הצבא במקום לשתף פעולה עמו. תא"ל גורדין הודה כי ישנה מגמה של שימוש הולך וגובר בסמארטפונים בקרב חיילים ומפקדים אך ציין ש"יש פקודה של הרמטכ"ל שלא מורידים פקודות בוואטסאפ. המפקדים מקיימים פקודות". הפקודה אכן קיימת, אבל למרות דברי גורדין, כלל לא בטוח שהיא מתקיימת. 

בדיון בוועדה תמך ח"כ איתן כבל בנציב ובדרישתו להקים ועדת ביקורת חיצונית לצה"ל. "אנחנו נחשפים כאזרחים ליחידות המיוחדות, לחיל האוויר, לכל מה שהוא השמנה וסלתה של צה"ל. צה"ל מורכב מיחידות שדה, שריון, אלה שיעשו את ההכרעה. צה"ל הוא אפילו לא אוגדה 98". את שירות המילואים שלו (עליו הקפיד גם כח"כ) עשה כבל באחת מחטיבות הצנחנים באוגדה 98, האוגדה המובחרת של צה"ל, ואת הפער בינה לבין שאר הצבא הוא מכיר דרך הרגליים. עוד אמר הח"כ כי למערכת ישנו קושי לבדוק את עצמה. ועדיין, הדרישה הזו, מוצדקת ככל שתהיה, אינה ריאלית. למערכת הביטחון, ובכלל זה לראשיה, אין עניין בוועדה שכזאת וכלל לא בטוח גם שהדו"ח שתפרסם יועיל, שכן היא תחשוף ליקויים שצה"ל אינו מעוניין שאויביה של ישראל יהיו מודעים להם, ובוודאי לא לחומרתם.

מבוכת היבשה

בשבוע שעבר הוגשו במקביל שני דו"חות התגובה לטענות בריק: דו"ח הוועדה הפנימית עליה הורה הרמטכ"ל, בראשות מבקר צה"ל, תא"ל (מיל') אילן הררי, והדו"ח שגיבשה ועדת המשנה למוכנות צה"ל בכנסת בראשות ח"כ עמר בר-לב. שני הדו"חות אמנם מצאו, כפי שגם העיד תא"ל גורדין עצמו, כי ישנם פערים וחוסרים במוכנות הצבא, אך חומרתם פחותה משמעותית מכפי שטוען בריק והצבא, ככלל, מוכן למלחמה. הדו"ח של הוועדה בראשות בר-לב, בעצמו אל"מ (מיל') שפיקד בעבר על סיירת מטכ"ל, מצא כי "רמת המוכנות של צה"ל למלחמה השתפרה באופן משמעותי מאז "צוק איתן". כמעט בכל מדד כמותי הייתה עלייה ברמת המוכנות – אם זה במספר האימונים, אם במצב מלאי החימוש, אם מלאי חלקי החילוף ועוד". מנגד, הזהיר בר-לב בעת שהציג את ממצאי הדו"ח בכנסת, כי אף שצה"ל מוכן למלחמה, ראש הממשלה בנימין נתניהו מוביל תפיסת תקצוב לצה"ל 2030, ששמה דגש על רכש מערכות מיגון מטילים וכוח אוויר, "שתנוון את יכולת התמרון היבשתי של צה"ל במערכה הבאה". 

אך למרות הדו"חות ישנם החושבים שבריק צודק בלא מעט מהטענות, או לפחות ראוי להישמע. בשל כך נפגש אתמול ראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו עם האלוף (מיל') בריק, ממש בעת שפורום מטכ"ל דן בדו"חות שהפיקו הוועדות בראשות בר-לב והררי. תומך נוסף בנציב הוא תא"ל (מיל') משה תמיר, מפקד אוגדת עזה לשעבר. לפני כשבועיים, בראיון לרדיו 103FM, אמר תמיר כי הנציב מהווה בעיניו מודל ל"קצין מדווח ומתעקש על דעתו. הרבה זמן לא ראינו כאן קצין, כמו שקצין צריך להיות, עומד על שתי רגליו, אומר את מה שהוא אומר ומתעקש והולך עם האמת שלו עד הסוף", בעוד שהנטייה לקונפורמיזם וההימנעות מהבעת עמדה עצמאית נפוצים בצבא הרבה יותר. בהסתכלות רחבה, הוסיף, "הביצועים של צבא היבשה, במיוחד, שעליו הוא מדבר, במערכות האחרונות הם לא היו מבריקים, בטח לא ב"צוק איתן". וכשהמצב הוא כזה, אז בטח שצריך לבדוק את הדברים שבעתיים". לדבריומערך היבשה של צה"ל מתמודד עם אתגרים חדשים, בהצלחה חלקית בלבד. "ואני חושב שהמבוכה הזו ניכרת בכל המעגלים שלו. זאת אומרת, מה שבריק מביא לנו לשולחן זה יותר סימפטום של תופעה מרכזית של מבוכה של צבא היבשה, שבו הוא לא מוצא את מקומו במערכות החדשות, והוא לא מצליח למצוא את אופן הפעולה המיטבי שלו". תמיר ציין שהתופעות השונות עליהם הצביע בריק, ובהן התרבות הארגונית הקלוקלת ונשירת מפקדים איכותיים, הינם לדעתו תוצר של תופעה מרכזית יותר. הבעיה הזו שמכונה לא פעם כ"מבוכת היבשה" מונחת כעת לפתחו של הרמטכ"ל הבא, האלוף אביב כוכבי, ועליו תוטל מלאכת התיקון.

בהקשר הזה, ניתן לומר שאיזנקוט עסק בבניין הכוח ובמוכנות, ועל כוכבי יוטל להחדיר במפקדים את תחושת המסוגלות. האמונה שביכולתם לפעול ולהכריע, גם כשמדובר בתמרון קרקעי לעומק שטח האויב, ושסופו אינו נראה לעין במרחק קילומטרים ספורים מן הגבול. לפני כמעט שני עשורים בלטו המח"טים תמיר (גולני) וכוכבי (צנחנים) בתוך קבוצה קטנה של מפקדי שדה נחושים, בדרג בינוני, שבמהלך האינתיפאדה השנייה שידרה לדרג המדיני והצבאי הבכיר שנכונה לכל אתגר שיוטל עליה, ובכלל זה ללחימה במחנות הפליטים הפלסטינים ובשטחים העירוניים הצפופים. חלק לא מבוטל מתפקידו של כוכבי יהיה לגדל דור מפקדי שדה שכזה, כמו הדור שהוא היה חלק ממנו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 25.12.2018) 

 

מזהים איומים, כאלה שישנם וכאלה שאינם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שר הביטחון החדש, ראש הממשלה נתניהו, נראה כמי שחש בנוח בתפקיד וכבר הספיק למנות סגן רמטכ"ל ולהזהיר מפני איום חמור ומיידי. השר בנט זיהה גם הוא איום חמור, המשפטיזציה בצבא, שמונע מהצבא מלפעול. הבלמים האמיתיים על הצבא הם המקצועיות, המוסר וכמובן החלטות הממשלה, אבל למה להתעסק בעובדות.

בתחילת השבוע שעבר נראה ראש הממשלה נתניהו כמי שחש בתפקידו הנוסף, כשר הביטחון, כדג במים. "לחמתי כלוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל, איבדתי אחים לנשק, את אחי הבכור. בקרב אש בתעלת סואץ במלחמת ההתשה כמעט איבדתי את חיי. נפצעתי בסבנה", סיפר בנאום שנשא ביום ראשון בערב ממשרד הביטחון, בו שזר את ההיסטוריה הקרבית שלו. בהמשך טען שהמציאות הביטחונית הנוכחית מורכבת ושישראל מצויה בעיצומה של מערכה. בתקופה מתוחה זו לא מפילים ממשלה ולא עוסקים פוליטיקה ושיקולים אישיים. רה"מ הביע תקווה ששותפיו הקואליציוניים יראו את הדברים כמו והודיע שהוא, שאינו עוסק בשכאלו, והוא "הולך לעבוד". 

האלוף זמיר, בעת ששימש כפקד חטיבת שריון, (צילום: דו"צ).

מאז נאומו כבר נועד רה"מ ושר הביטחון מספר פעמים עם הרמטכ"ל היוצא, גדי איזנקוט, עם זה העתיד להיכנס, אביב כוכבי, ועם המטה הכללי. בנוסף לכף אישר נתניהו את המלצת כוכבי על האלוף אייל זמיר, ששימש כמזכירו הצבאי של נתניהו וכאלוף פיקוד דרום, לתפקיד סגן הרמטכ"ל הבא. המינוי, שמציב לראשונה מאז האלוף יאנוש בן-גל קצין שריון בעמדת זינוק של ממש לתפקיד הרמטכ"ל, צבע את זמיר שלא באשמתו כאיש של ראש הממשלה במטכ"ל. זמיר אמנם עשה קריירה ארוכה בפיקוד על כוחות שריון אך מאחוריו רק שני תפקידי אלוף (כאשר אחד מהם מתבצע כיום על-ידי תא"ל). כשממנים מפקד לתפקיד בכיר מוטב לנסות לשמר כמה שיותר מפקדים מנוסים במערכת. הפעם, נראה שכלל זה לא עמד לנגד עיניו של שר הביטחון, וסביר שהמתמודד השני על סגנות הרמטכ"ל, אלוף ניצן אלון, יפרוש מצה"ל. אלון, שבניגוד לרמטכ"ל הבא וסגנו שבאים מליבת כוחות היבשה של צה"ל, עשה את עיקר שירותו בכוחות המיוחדים של צה"ל, בסיירת מטכ"ל. עם פרישתו יאבד המטכ"ל ניסיון חשוב לאין ערוך בתחום קריטי שמעסיק רבות את צה"ל בימים אלה, המערכה שבין המלחמות (מב"מ). 

מפרסומים בתקשורת עולה כי האיום שעליו רמז רה"מ נתניהו בנאומו הוא מערך טילים מדויקים וארוכי טווח שברשות חזבאללה. מערך זה, שהוזכר גם בנאומו האחרון של רה"מ באו"ם, מהווה חלק מארסנל של מעל מאה אלף רקטות וטילים שברשות ארגון חזבאללה. מנגד, למרות שזהו איום חמור, קשה להגדיר אותו כסכנה ברורה ומיידית לביטחון המדינה. ביום חמישי האחרון התראיין סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, בתכנית "הקבינט" ברדיו -103FM, ואמר כי "לא כל כוח שנבנה על גבולותינו זה מיד איום שהוא בלתי נסבל ולא ניתן לחיות אתו. זה לא נכון. יש מאזן הרתעה. מאזן ההרתעה, דרך אגב, הוא הדדי. אף צד, זאת אומרת כל צד, מבין שלהפעלת כוח יש משמעויות כבדות מאוד, וצריך לומר ביושר – כושר ההיזק (יכולת ההרס, גפ"פ) של מדינת ישראל לסוריה ולבנון הרבה יותר גדול מכושר ההיזק של חזבאללה ומה שנמצא היום בסוריה עלינו. ולכן בוא נשים את הדברים בפרופורציות. צריך להמשיך ולמנוע ולעכב ולשבש את בניין הכוח של אויבנו, ומן הצד השני לא להפוך כל תופעה של בניין כוח לאסון לאומי כי זה לא אסון לאומי". אלא אם כן יש משבר קואליציוני כמובן.

האיום החמור ביותר

למרות הדברים שאמר האלוף גולן, יש מי הושפע מנאומו של ראש הממשלה. שר החינוך נפתלי בנט הודיע, למחרת הנאום, כי הוא נשאר בתפקידו ומפלגתו אינה פורשת מהקואליציה. בנאומו זיהה שר החינוך בנט איום חמור לא פחות לביטחון המדינה, כשאמר ש"הלוחמים שלנו פוחדים יותר מהפרקליט הצבאי מאשר מיחיא סינוואר". בנט כיוון בדבריו למשקל הרב שניתן בשני העשורים האחרונים להיבט המשפטי בקבלת ההחלטות של הצבא. בהמשך השבוע צייץ השר בטוויטר כי "צריך להוציא את המשפטנים מהחמ"לים", כשהוא נשען על ציטוט שהוצא מהקשרו של הפרופסור אלוף (מיל') ישי בר לפיו המליץ לרמטכ"ל אשכנזי לעשות בדיוק את זה. בגיליון סוף השבוע האחרון של "ישראל היום" פרסם עקיבא ביגמן תחקיר שתיאר את תחושת חוסר האונים שחשים לוחמים בצה"ל, בסדיר ובמיל', נוכח הוראות פתיחה באש המחמירות שבהן מציידים אותם המפקדים בגזרות הלחימה, בדגש על יהודה ושומרון. מסקנתו של ביגמן היא ש"תופעת ההחמרה והסירוס העצמי של הלוחמים היא גורפת", ויש לשים לה סוף.

פרופסור בר, בימיו כאלוף בצה"ל, (צילום: דו"צ).

האלוף בר, שלדבריו התייחס בנט, דיבר ברב-בשיח שקיים המכון הישראלי לדמוקרטיה בשבוע שעבר, הבהיר בתשובה לשאלת עמוס הראל מ"הארץ", כי בניגוד לרושם שיצר השר הדין הבינלאומי חייב לחול בלחימה בשטחים, אך החובה לקיימו מוטלת על המפקדים בשדה ותפקיד המשפטנים הינו לסייע להם בכך. בר, שלצד קריירה ארוכה במילואים כקצין צנחנים (ממפקד פלוגה ועד למפקד אוגדה) היה גם לפרופסור למשפטים, שימש בין היתר כנשיא בית הדין הצבאי לערעורים וכמפקד גיס.  ברב-שיח ציין כי "רוב הערכים באתיקה הצבאית הם ערכים מקצועיים", ומכאן שהפעלת כוח מדוד, שלטענת השר בנט נעשית בשל לחץ המשפטנים שמסרסים את הצבא, נעשית הן מתוקף ערכי מוסר אך גם מתוקף עיקרון מקצועי. לא יורים מחסנית שלמה היכן שנדרש כדור בודד. להמחשת דבריו הדגיש בר "התאמת חימוש למטרה זה עיקרון מקצועי בצבא הרוסי", צבא כוחני בהרבה לאור האופן שבו פעל בעימותים כמו צ'צ'ניה, גיאורגיה וגם בסוריה. 

בין אלו שנחלצו להגן על הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף שרון אפק, היה גם האלוף גולן שפיקד עליו באוגדת יהודה ושומרון. אפק היה היועץ המשפטי של האוגדה שהתמודדה אז עם שלהי האינתיפאדה השנייה. בראיון ברדיו ציין גולן שכמפקד שדה הנושא המשפטי מעולם לא הגביל את כושר הפעולה שלו, ושבאפק הוא מצא גם משפטן מבריק וגם קצין בעל חוש מבצעי בלתי רגיל, שתמיד נתן לו תמיכה משפטית נאותה. כוחות האוגדה הרגו באותה תקופה מעל למאה מחבלים וסיכלו פעולות טרור רבות. 

מאז שנשא את נאומו בחר שר החינוך להמשיך במתקפה נגד אלה אשר שמים חסמים ומגבלות על לוחמי צה"ל ובציוץ בדף הטוויטר שלו ציטט במוצאי שבת את הרמטכ"ל רפאל איתן, שאמר "אתה הולך לשם, זה יכול להיות אלף קילומטר מפה. אתה הרמטכ"ל בשטח. מה שאתה עושה, אני חותם לך עכשיו שאתה מקבל ממני גיבוי, כי אתה שם". בציטוט הזה השתמשו בשעתו גם תומכיו של החייל היורה מחברון, אלאור אזריה, בעת משפטו, בטענה שהוא הופקר על-ידי הרמטכ"ל. הטענה הזו חסרת שחר כמו הטענה שחסמים משפטיים הם שמונעים מהצבא מלהפעיל את מלוא כוחו. צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל איזנקוט, שגורמים בימין מנסים לצייר אותו כצבא שמפחד לפעול ולהילחם, הרג מעל מאתיים מפגינים פלסטינים בסמוך לגדר המערכת בעזה, תקף אינספור פעמים בסוריה, כשהתקיפה הבולטת היא מבצע "בית הקלפים" במהלכה תקף חיל האוויר בהצלחה כ-50 יעדים איראניים בסוריה, ומבצע, כפי שהוכח לפני שבועיים, פעולות חשאיות רבות, ביעדים קרובים ורחוקים. כך לא פועל צבא מרוסן.

הגורמים המרסנים את צה"ל הם שניים. ראשית, כפי שציין האלוף בר, ישנה המקצועיות. הצבא מפעיל כוח להשגת תכלית, היכן שנדרשת אש מדויקת (בין של צלף ובין של טנק או כלי טיס) הוא לא יפעיל אש תותחים. הגורם השני שמרסן את צה"ל, ולא נותן לו לנצח, בפרפראזה על הסלוגן הישן מימי האינתיפאדה השנייה, הוא ממשלת ישראל. הממשלה, בראשות רה"מ נתניהו, מפעילה את הכוח הצבאי בזהירות, לעתים מושכלת ולעתים מופלגת. ועדיפה האחרונה על הפעלת כוח פזיזה כפי שכבר אירע לא אחת במקומותינו. זוהי אותה ממשלה שבחרה בתום סבב הסלמה שהסתיים בתוצאה פחות מטובה עבור ישראל, לחתור לרגיעה. איפוק, ציין האלוף גולן בראיון עמו, הוא "דבר נכון למי שחזק. לא צריך להיות נמהרים בהפעלת כוח, אבל, אבל, פעם כשמפעילים אותו צריך לעשות זאת בצורה נחרצת ולגרום לצד שכנגד להבין שלא כדאי להתעסק איתנו". ההחלטה מתי לפעול ואיך לפעול מתקבלת סביב שולחן הממשלה, שבה חבר השר בנט, ולא בפרקליטות הצבאית. אגב, להימנעות מפעולה יש לעתים צידוקים טובים מאוד, שכן כמאמר גולן, "לשימוש בכוח יש מחירים, והמחירים האלה, אחרי זה, מתבטאים בבתי הקברות"'. טוב יעשו השרים, חברי הממשלה והקבינט המדיני-ביטחוני, אם יזכרו זאת. 

הטור יוצא למילואים, נתראה כשאשוב. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 26.11.2018) 

האיש שלא היה שם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע התפטר מתפקידו שר הביטחון, אביגדור ליברמן, במחאה על סבב לחימה לא מוצלח עם החמאס. השר, שרצה להיות משה ארנס נוסף, מסיים כשהחותם העיקרי שהוא משאיר הוא מינוי הרמטכ"ל הבא. ישראל מצדה, חייבת לשאוף לתוצאה טובה יותר מול החמאס, בטרם הגעה להסדרה.

במאי 2016 נכנס למשרד הביטחון השר החדש, אביגדור ליברמן, והחליף את שר הביטחון משה יעלוןוהנה, חלפו שנתיים וחצי וליברמן החליט להתפטר מתפקידו, ימים ספורים לאחר סבב הסלמה קצר עם החמאס, מעשה שטל לב רם ב"מעריב" הגדיר כ"לכל הפחות חוסר אחריות וציניות פוליטית לשמה. אין פרס גדול מזה לחמאס". כתוצאה מכך נקלעה הממשלה לטלטלה וחוסר יציבות, רגע אחרי שהסתיים סבב לחימה בתוצאה לא טובה עבור ישראל. 

חפ"ש מחליף רא"ל

כניסתו של ליברמן לתפקיד נבעה מהמחלוקת שהתגלעה בין השר יעלון לראש הממשלה נתניהו, בנושא מינורי לכאורה, הטיפול בחייל היורה מחברון, אלאור אזריה. בעוד שראש הממשלה הביע תמיכה בחייל ומשפחתו, בחר יעלון לגבות את מפקדי צה"ל. החייל הפך שולי במחלוקת עמוקה וחשובה בהרבה, שנגעה לעליונות שלטון החוק ולמידתיות וחוקיות הפעלת הכוח הצבאי. יעלו בחר להתפטר והוכיח אז שישנו לפחות שר אחד שהישיבה בכיסא בממשלה אינה נראית בעיניו כיעד בפני עצמו, המבטל את כל הערכים האחרים. במהדורה החדשה של ספרו, "דרך ארוכה קצרה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), כתב יעלון כי "גם בדיעבד וממרחק הזמן אני רואה בפרשת אלאור אזריה כישלון מנהיגותי של ראש הממשלה נתניהו. משר החינוך בנט לא היו לי ציפיות. מליברמן ודאי שלא היו לי. אבל מראש הממשלה היו לי ציפיות, ובמקרה זה התאכזבתי" (עמוד 309). את החלל שנוצר בחר נתניהו למלא באמצעות דיל פוליטי עם מפלגת ישראל ביתנו ומנהיגה, ליברמן, שצידד באופן גלוי באזריה, קיבל את תיק הביטחון. 

השר היוצא, יעלון, השתחרר כסמל "בנח"ל המוצנח" (עמוד 47) ושב לקבע ב-1973, לאחר המלחמה. ב-1988 כבר פיקד על סיירת מטכ"ל בפשיטה לחיסול סגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד, בתוניס. "בגלל ההתפתחויות השונות שהיו עשויות להתרחש תוך כדי הפעולה, היה לי ברור כי עדיף שאצטרף לכוח ואפקד על המבצע מהשטח. החלטה כזו מחייבת אישור ראש אמ"ן ורמטכ"ל, והאישור אכן ניתן" (עמוד 65), כתב. המבצע המורכב בוצע בהצלחה. בהמשך שימש כרמטכ"ל צה"ל באינתיפאדה השנייה וכשר ביטחון במבצע "צוק איתן". השר הנכנס, לעומת זאת, שירת בצה"ל כמש"ק הגנה מרחבית בחברון ובמילואים שירת ביחידת תותחנים. אף שליברמן שירת כחפ"ש (חייל פשוט) ולא פיקד על אוגדה, הוא הגיע עם היכרות טובה מאוד של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק. בין היתר שימש כשר החוץ וכחבר בקבינט במערכה בקיץ 2014, וכראש ועדת החוץ והביטחון.

משה ארנס. מהנדס אווירונאוטיקה שהיה לשר ביטחון בולט, (מקור: ויקיפדיה).

כשהישראלי הממוצע חושב על שר ביטחון שמגיע מרקע אזרחי ולשמו לא נצמדת דרגה בכירה כמו תא"ל או רא"ל במיל', הוא מיד חושב על עמיר פרץ. בעבר, התחברו לאסוציאציה הזו מלחמת לבנון השנייה והתמונה המביכה עם המשקפת. כיום נהנה פרץ גם מקרדיט ציבורי לא מבוטל בשל החלטתו להורות על מבצע "משקל סגולי", השמדת הרקטות ארוכות הטווח של חזבאללה, ובעיקר על שהחליט על פיתוח והצטיידות צה"ל במערכת "כיפת ברזל". האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון טובים מאוד (כשהבולט בהם הוא דוד בן-גוריון), שלא בלטו כחיילים, אך הצליחו להשפיע באופן מהותי על הצבא והמדינה. אמנם, השפעה גדולה מזו של האב המייסד, בן-גוריון, שהקים את מערכת הביטחון ועיצב אותה כרצונו, קשה להשיג אבל היו שרים שלא הסתפקו בתפקידם המסורתי כריבון השטחים ובמינוי הרמטכ"ל, תוך ניצול הארכת כהונתו בשנה נוספת כשוט לשמירתו בתלם.

משה ארנס למשל, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית. בכהונתו הראשונה בתפקיד ניצל ארנס את מינוי הרמטכ"ל כאמצעי לכפות על צה"ל את הקמת זרוע היבשה. נראה שליברמן, כמו ארנס בשעתו, שאף לעצב את המערכת שהופקדה בידיו. עם כניסתו לתפקידו אימץ גישה ממלכתית, נמנע מלהתנגש עם הרמטכ"ל איזנקוט בסוגיית החייל היורה, והקפיד לגבות מפקדים שהסתבכו. את הדגש שם על שלושה תחומים: ההכרעה, זרוע היבשה ו"חיל טילים".

רצה ולא יצא: לא הטביע חותם

כבר בהופעתו הראשונה בוועדת חוץ וביטחון הצהיר ליברמן כי "כל עימות חייב להסתיים בהכרעה". למרות שמדובר בשאיפה ראויה, השאלה לאיזו מן הכרעה הוא התכוון נותרה עמומה. האם כיוון בדבריו לכיבוש מלא של עזה ולמיטוט החמאס או ליכולת של ישראל לכפות על הצד השני הפסקת אש על פי תנאיה, כפי שפירש בשעתו יעלון את המושג הכרעה בעימותים בהם לחמה ישראל בשני העשורים האחרונים? לא ברור. השר חזר על חשיבות המושג גם כשהגיעה העת למנות רמטכ"ל והצהיר שייבחר במועמד שידבר איתו "במונחים של הכרעה וניצחון". השר ניהל תהליך ראוי וסדור, שבסופו נבחר מועמד ראוי מאוד, האלוף אביב כוכבי, קצין צנחנים שכיהן כראש אמ"ן, אך נראה שמה שנשאר מההצהרות היא בעיקר עבודת מטה שכתב מועמד אחר לתפקיד, האלוף יאיר גולן. תפיסת הביטחון שכתב גולן, גורסת כי צה"ל חייב לשוב ולחתור להכרעה מול אויבים קטנים דוגמת חמאס, תוך הפעלה נחושה של כוחות היבשה בתמרון קרקעי, אם ברצונו להימנע מלסיימם אחרת ממלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן". למרות שמדובר במסמך מקיף ומנומק, כלל לא ברור אם מערכת הביטחון תאמץ אותו, ומה יחשוב עליה, אם בכלל, השר הבא בתפקיד.

מימין: האלוף כוכבי ושר הביטחון ליברמן, (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון).

בנושא בניין הכוח הדגיש ליברמן את חשיבותה של זרוע היבשה וציין בראיון שמפקדה "צריך להיות במקום השלישי בהיררכיה של המטכ"ל". למרות שקשה לראות מבנה היררכי שבו מפקד זרוע היבשה ייחשב לבכיר ממקביליו באמ"ן, אמ"ץ וחיל האוויר, שדרוג הזרוע הוא חיוני, וגם עולה בקנה אחד עם התפיסה שכתב גולן. אבל, באופן שהמחיש את מצבה הירוד של זרוע היבשה ביחס לזרועות המודיעין והאוויר, השר לא הצליח לשכנע אף אלוף בולט (רוני נומה, אם להזכיר שם אחד) לקחת על עצמו את התפקיד. במקביל יזם השר הצטיידות רחבת היקף ברקטות, מעין "חיל טילים", שתיתן בידי צה"ל מענה מבצעי מהיר, הרסני ומדויק, כחלופה לחיל האוויר. הצבא מצדו, לא אהב את הרעיון, בשל עלות האחזקה הגבוהה ומשום למהלך עשוי להיות מחיר אלטרנטיבי שיגזול משאבים מכשירות של צבא היבשה המתמרן. לגישת המטכ"ל הדרך היחידה לקצר את משך המלחמה הבאה, בוודאי נוכח האיום החמור על העורף, היא באמצעות תמרון קרקעי מהיר

כמו רה"מ נתניהו קיים ליברמן קשרים טובים עם הממשל הרוסי והיה שותף לעיצוב המדיניות ההתקפית של ישראל בחזית הצפון, שבאה לידי ביטוי בשורה ארוכה מאוד של תקיפות חשאיות בסוריה כנגד יעדים איראניים, אוויריות בעיקרן. בחזית הדרום היה המצב שונה. ליברמן היה שותף למדיניות ההכלה והחתירה להסדרה של הממשלה כשלפתע הפך את עורו ודרש לאמץ מדיניות תקיפה יותר. ראש הממשלה חשב אחרת, ובהתחשב בכך שמערכה צבאית עשויה להביא את ישראל בדיוק לאותה נקודה שבה היא נמצאת כעת, ואלמלא האופן שבו הסתיים הסבב האחרון היה בכך מן הצדק. ליברמן מצדו, חש שבכדי לשמר איזושהי מידה של אמינות בקרב בוחריו הוא חייב להתפטר. יתכן וזה הדבר הנכון מבחינתו, אך מוטב היה לחכות שבועיים, ולו רק בכדי לשלול הישג תודעתי מן החמאס.

בסיכומו של יום, ניתן לסכם את כהונתו במשרד כמי שרק עבר בו. המהלך המשפיע היחיד שעשה היה בחירת הרמטכ"ל הבא, כוכבי. זה לא מעט. בסופו של יום המערכת היא האנשים שבה, ובוודאי שזהותו של מפקד הצבא משפיעה עליה באופן מהותי. כך עיצב בן-גוריון את הצבא באמצעות בחירת משה דיין לרמטכ"ל, רגע לפני שסיים את תפקידו ב-1953, וכך עושה, גם אם לא נתכוון לכך, ליברמן שעוזב עכשיו את משרד הביטחון. מנגד, קשה לומר שמדובר בכהונה שתואמת את מודל ארנס ודומיו.

אסטרטגיה שמיישמים בעיתוי הנכון

בסבב ההסלמה האחרון יישם החמאס אסטרטגיה של הליכה על הסף. פעולת הכוח המיוחד של צה"ל בלב עזה, במהלכה נהרגו שבעה פעילי חמאס ובהם מפקד גדוד, רגע אחרי שהושגה הסדרה בין חמאס וישראל, חייבה את הארגון להגיב. אבל אין פירושו של דבר שהחליט "לשבור את הכלים". צפייה בסרטון פגיעת טיל הנ"ט באוטובוס, מלמדת כי הארגון נמנע במכוון מפגיעה בקבוצת חיילים גדולה ופעל באופן מדוד. אף שהחמאס ירה כ-500 רקטות ופגזי מרגמה במהלך הסבב, ניכר כי ניהל את צעדיו בשום שכל. בסבבים שכאלה, בהם שולט הארגון בגובה הלהבות, וקובע את המקום והזמן לעימות, מתקשה צה"ל לפגוע במטרות איכות ובפעילים בכירים, שהקדימו וירדו למחתרת. 

במאמר שפרסם בשעתו אודות מלחמת לבנון השנייה, טען אלוף (מיל') גיורא איילנד כי לצד האפשרויות לנקוט בפעולת תגמול אווירית או קרקעית מוגבלת, הייתה הממשלה יכולה לבחור באפשרות שלישית, לצאת למלחמה. הדוגמה שהציג הייתה ההחלטה על היציאה למלחמת לבנון הראשונה"הייתה זו החלטה אסטרטגית אשר הופרדה מהרמה הטקטית. ברמה הטקטית החליטה הממשלה לא להוציא את החלטתה לפועל באופן מיידי אלא להמתין להזדמנות. בינתיים במשך שנה שלמה, בין קיץ 1981 לקיץ 1982 התכונן הצבא ביסודיות למערכה", כתב. מדובר במודל שמוטב לאמץ. צה"ל כבר יצא, לפחות פעמיים, למבצעים רחבי היקף ברצועה תוך שהוא נשען על אלמנט ההפתעה בכדי להבטיח פגיעה מוצלחת במטרות איכות ובפעילים בכירים. אסור לישראל לקבל תוצאה לא טובה, כמו זו שבה הסתיים הסבב האחרון. בכדי לשמר את דימויה המרתיע בזירה הדרומית כמו גם בזירות נוספות, על ישראל ליזום, בעיתוי הנוח לה, מבצע קרקעי ואווירי ברצועה, שסופו הסדרה עם החמאס. 

המבצע הזה, אם יצא לפועל, יפול על כתפי השר החדש. ההתפטרות תיכנס לתוקפה במוצאי שבת ורשימת המועמדים להחליף את שר הביטחון ארוכה וכוללת, בין היתר, את הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ (על תקן שר מקצועי שאינו ח"כ) ואת יאיר לפיד, על בסיס דיל פוליטי שיכלול את צירוף מפלגתו לקואליציה. המועמד הבולט הוא שר החינוך נפתלי בנט. אך עד כה נראה שהוא נשאר במידה רבה המ"פ הנועז שהיה ביחידת מגלן, לוחמני אך חסר הכרה במגבלות הכוח. בממשלת ימין הוא עשוי להיות מועמד ראוי לתפקיד, אך רק אם ישכיל להבין מה ניתן, וחשוב מכך מה לא ניתן, להשיג באמצעות כוח צבאי. אם יזכה בתפקיד, ובטרם יפנה ליישם את המדיניות התקפית לה הוא מטיף, מוטב שיאמץ כלל שעליו נוהג לחזור אהוד ברק, שכיהן תקופה ממושכת כשר ביטחון וכמו בנט שירת בסיירת מטכ"ל, "סוף מעשה, במחשבה תחילה".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.11.2018) 

"רוב הפעמים המבצעים האלה מסתיימים בבוקר ואזרחי ישראל ממשיכים לישון" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הכוחות המיוחדים של צה"ל יצאו לפעולה שהסתבכה, בלב עזה. בזכות המיומנות והמקצוענות של הכוח נמנע אירוע קשה יותר, אבל הפשיטה הזכירה שבעזה הולכים ישראל והחמאס על חבל דק, בין רגיעה להסלמה.

חמישה ימים לאחר שהושגה הפסקת האש שסיימה את מלחמת לבנון השנייה, ב-19 באוגוסט 2006, כבר החל ארגון חיזבאללה לחדש את ארסנל הרקטות שלו באמצעות משלוחי נשק מסוריה. בספרם "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) תיארו עפר שלח ויואב לימור כיצד, "מתוך רצון לבלום את השטף הזה, התארגנה במהירות – לדעת רבים במטכ"ל, במהירות רבה מדי –פעולה של סיירת מטכ"ל, שנועדה לפגוע בהברחת הקטיושות ללבנון ולהציג הוכחות לכך שסוריה וחיזבאללה מפרים את הפסקת האש" (עמוד 261). הכוח הפושט הונחת ממסוקים בעומק לבנון, במרחב בעלבכ. כשבועיים קודם לכן, במבצע "חד וחלק", פשטו כוחות מהיחידה ומיחידת העילית שלדג על יעדי חיזבאללה באותו מרחב, והרגו 19 מחבלים. בפשיטה ההיא הפגינו הכוחות כניסה ויציאה ללא דופי, ואילו זו שלאחר הפסקת האש נחשפה בשלב מוקדם, ואף פורסמה בזמן אמת בתקשורת הלבנונית. למרות זאת הוחלט להמשיך במשימה על-פי התכנית.

כוח סיירת מטכ"ל מציג אמצעי לחימה שאיתר במרפאה עליה פשט במהלך מבצע "חד וחלק", (צילום: דו"צ).

בספר נכתב ש"הכוח השלים את משימתו והחל בתנועה חזרה" (עמוד 262), כאשר לפי פרסומים זרים נעצרה שיירת הג'יפים שבה נסע במחסום שאיישו פעילי חיזבאללה. התפתח קרב יריות שבמהלכו נפצע קל קצין ביחידה ונהרג קצין אחר, סא"ל עמנואל מורנו. הכוח נחלץ במהירות הודות לאומץ לבם של הלוחמים בשטח וטייסי המסוקים שחילצו אותם. פעולות סיירת מטכ"ל נועדו, על-פי רוב, להישאר עלומות, וכמאמר אחד ממפקדי היחידה בשעתו, האויב כלל לא אמור לדעת במהלך הפעולה ולאחריה שהכוח פעל שם. העובדה שהכוח נחשף הפכה את הפעולה המוצלחת בסך הכל, לכזו שנזקה רב על תועלתה שכן היא העמידה את סיום המלחמה בסימן שאלה. ישראל העלתה כוננות והחיזבאללה בחר שלא להגיב. הפסקת האש נשמרה, ובסך הכל נשמרת גם כעת. 

נראה שאתמול בלילה נתקל כוח מיוחד שפעל בעזה, בלב חאן יונס, בסיטואציה דומה. בתגובה שפרסם דובר צה"ל הבוקר, הגדיר הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, את המבצע כ"בעל חשיבות גבוהה לביטחון ישראל". במהלך הפעולה התפתחו חילופי אש, במהלכם נהרג קצין בכיר בכוח, סא"ל מ', וקצין נוסף נפצע באורח בינוני. עוד ציין הרמטכ"ל כי "הכוח וכוחות חיל-האוויר ניהלו קרב אמיץ בקור רוח ובגבורה". הכוח הרג כשבעה פעילים, ובהם נור בראכה, בכיר בזרוע הצבאית של הארגון, וחולץ ארצה במהירות בסיוע חיל האוויר. בתגובה נורו 17 רקטות מהרצועה לעבר יישובי עוטף עזה. מערך כיפת ברזל ירט שלושה שיגורים והשאר נחתו בשטחים פתוחים. בניגוד לפרסומים ראשוניים ברשתות אודות הפעולה, סביר שמטרת הפעולה לא היתה סיכול ממוקד בבכיר כזה או אחר. אבל כך או כך, ממש כמו במבצע ההוא לפני 12 שנים בלבנון, עלולה המתיחות שנוצרה לפגוע בהפסקת האש המתוחה ממילא בין ישראל לחמאס. 

בשבוע שעבר אפשרה ישראל לקטאר להעביר כספים לרצועה במטרה לנסות להגיע להסדרה עם החמאס. היו מי שכינו את המהלך, שאישר הקבינט המדיני-ביטחוני, כתשלום פרוטקשן לחמאס, אבל נקודת מבט שכזו מתעלמת מכך שיש גבול למה שניתן להשיג בכוח צבאי, וחלק מאלו המשמיעים אותה אף מתנערים מאחריותם כשרים וחברי ממשלה. החלטת הקבינט, בין שהתנגדו לה ובין שלא, מחייבת אותם כאחראים לה. לממשלת ישראל אין כוונה לצאת לפעולה צבאית רחבה שמטרתה מיטוט החמאס והשתלטות ארוכת זמן על הרצועה. בהינתן שאלו פני הדברים טוב עשה ראש הממשלה בנימין נתניהו, כאשר נהג באחריות ומיצה כל ניסיון ואפשרות להימנע ממהלך צבאי. במסיבת עיתונאים שכינס אתמול בפריז אמר ראש הממשלה כי הוא רואה "בחורים צעירים הולכים ליחידות שלהם, לוקחים צ'ימידן, נפרדים מההורים, הולכים לשם ויודעים בפני מה הם עומדים, וחלק לא חוזרים". המחיר, שמוכר לו היטב (אחיו, יוני, נהרג כשפיקד על סיירת מטכ"ל באנטבה), כבד. עוד אמר נתניהו, שכל ראש ממשלה ישראלי חייב לקחת זאת בחשבון, "כי זה המצרך היקר ביותר שאתה מחזיק: אתה אחראי לביטחון, ואם יש צורך לשלוח אנשים לסכן את חייהם – אתה עושה את זה. אבל צריך לראות אם יש דרך להימנע מזה ולהשיג אותה תוצאה". זהו תפקידה של הנהגה נבחרת, להחליט החלטות קשות. יתכן שאת ההחלטה הזו היה ניתן לקבל גם קודם לכן, אבל גם כך, זו החלטה ראויה. 

אין דבר כזה "אפס תקלות"

תרגיל של חטיבת הקומנדו בקפיריסין, (צילום: דו"צ).

בשנים האחרונות מיישמת ישראל בכל חזיתות הפעולה, בדגש על סוריה ולבנון אך גם בעזה, את תפיסת המערכה שבין המלחמות (מב"מ). שורה ארוכה עד מאוד של מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות, לרוב בחתימה נמוכה, שמטרתם לפגוע בהתעצמות האויב ולהביא את צה"ל לעמדת יתרון במקרה שמלחמה תפרוץ. תפיסת המב"מ, שהחלה לקרום עור וגידים תחת הרמטכ"ל גנץ, קיבלה תאוצה בארבע שנות כהונתו של הרמטכ"ל איזנקוט. מפרסומים זרים עולה שישראל משיגה בפעולות אלו הישגים של ממש, הן בתחום ההרתעתי והן כשזה מגיע למניעה וסיכול הגעת אמצעי לחימה מתקדמים לידי אויביה. אבל למרות ההצלחות, ממש כפי שהומחש לפני כחודש וחצי כאשר הסורים הפילו בטעות מטוס ביון רוסי בתגובה לתקיפה שביצע חיל האוויר בלטקיה, תקלות קורות, גם אם משתדלים ליישם מדיניות של "אפס תקלות".

דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, אמר במשדר באולפן "Ynet"כי לכל מבצע מיוחד קודם "הליך תכנון מפורט מאוד: אישורי תכנית רחבים, הצגה לדרג המדיני והצבאי והפיקוד עליו הוא פיקוד בכיר מאוד. במקרה הזה הרמטכ"ל מפקד באופן ישיר על המבצע יחד עם ראש אמ"ן ומפקדים נוספים. רוב הפעמים המבצעים האלה מסתיימים בבוקר ואזרחי ישראל ממשיכים לישון". סביר שהפעם, נוכח העובדה שהמבצע נעשה בעזה, מרחב פעולה קטן יחסית אך מורכב ונפיץ, בהכנות ובאישורי התכניות לקחו חלק אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, ומפקד אוגדת עזה, תא"ל אליעזר טולדנו, שניהם קציני צנחנים ששירתו גם בסיירת מטכ"ל (הלוי גם פיקד על היחידה באינתיפאדה השנייה). הסתבכות של הפעולה, כפי שאכן אירע, הופכת את הפעולה מחשאית ומודיעינית בעיקרה, לכדי הסלמה שכלל לא ברור מה יהיה היקפה. 

העובדה שכוח צה"ל הצליח להתפנות מהשטח מבלי שנחטף חייל, לאחר שפגע במספר מחבלים, כמו גם היעדר נפגעים מקרב תושבי מרחב עוטף עזה, אפשרה לישראל להכיל את התקרית. החמאס מצידו, מתגאה בהצלחתו לשבש מבצע חשאי של כוח מיוחד של צה"ל ולהניס אותו משטח הרצועה, מה שמאפשר גם להם להמשיך ולשמר את מאמצי ההסדרה והרגיעה עם ישראל. האלוף (מיל') ישראל זיו, ראש אגף המבצעים אמר בראיון ל"כאן" כי בדרך כלל, כשהאירועים הם על סף ההסלמה, החמאס מנצל את השעות הראשונות, "כשהדם חם או כשהמקרה הוא חם, כדי להרתיח את המים ולא להרגיע אותם". הפעם, אמר, פעולות חמאס מעידות באופן ברור שאין בכוונתו לנצל את האירוע לכדי הסלמה רבתי. ביולי 1981, בעיצומם של ימי קרב ארטילרי בין כוחות אש"ף שבלבנון וצה"ל, פיקד זיו על סיירת צנחנים בפשיטה על בסיס מחבלים שהסתבכה בעומק לבנון. הכוח השלים את משימתו, פגע במחבלים, וחולץ במסוקים. לאחר הפשיטה ההיא הושגה הפסקת אש בין ישראל לאש"ף, שהחזיקה מעמד כשנה, עד לפרוץ מלחמת שלום הגלילכמו במבצע שבסופו נהרג סא"ל מורנו בשלהי מלחמת לבנון השנייה, בחרו ישראל והחמאס, להוסיף ולשמור על איפוק. מאמצי ההסדרה נמשכים, אבל בדומה לפשיטה שבה לקח חלק האלוף זיו, המלחמה עשויה תמיד להיות מעבר לפינה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 12.11.2018)