האם הקיצוץ באימונים מתיישב עם המתיחות הבטחונית הגוברת? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות הדיווחים בתקשורת על מתיחות גבוהה בצפון, סביר שכל הצדדים ישתדלו ללכת בין הטיפות ולהימנע ממערכה רחבה (שתמיד יכולה לפרוץ בגלל פעולה מוצלחת "מדי"). אבל על רקע המתיחות ראוי לשאול – האם הקיצוץ באימונים שעליו הוחלט הוא נבון?

בתקשורת פורסם לאחרונה כי צה"ל ביטל את מרבית האימונים המתוכננים עד לסוף 2019, בדגש על אימוני כוחות מילואים, וכן את התרגיל המטכ"לי השנתי, "אבן הראשה". עוד פורסם כי הרמטכ"ל, אביב כוכבי, שוקל האם לסגור שתי אוגדות מילואים, במטרה להשקיע את המשאבים ביחידות הנותרות.

בהקשר לכך נזכרתי בסיפור אודות אחת מחטיבות הצנחנים במילואים שבה מתקיים מפגש שנתי בין מפקדי הגדודים והפלוגות בהווה לבין קודמיהם, שלחמו במלחמת ששת הימים. כשנשאלו המפקדים הוותיקים כיצד לדעתם הושג ב-1967 ניצחון כה גדול בזמן כה קצר, השיבו כי הם התאמנו בתקופה שקדמה למלחמה כ-50 ימים בשנה ולכן ניצחו בשישה ימים.

עם השנים נהגו המפקדים בחטיבה לומר בציניות, בפרפרזה על העיקרון הנ"ל, שהיוצרות התהפכו: מתאמנים שישה ימים בשנה והמלחמות מתארכות ונמשכות כחמישים ימים. והנה, לאחרונה אמר אחד המפקדים בחטיבה בהתייחס לקיצוץ החד באימונים שעליו הורה הרמטכ"ל, גם הכלל הזה לא בתוקף.

המתח בצפון: ללכת עם ולהרגיש בלי

לא ברור איך הפרסומים הללו עומדים בכפיפה אחת עם המתיחות הנוכחית בצפון, שעלולה להסלים לכדי מערכה של ממש בה יידרשו כוחות היבשה ללחימה קשה ומורכבת.

במוצאי שבת תקף חיל האוויר בסוריה הרג שני פעילי חזבאללה והשמיד מבנה שבו נערכו פעילי כוח קודס לשגר רחפני תקיפה לעבר מטרות צבאיות ואתרי תשתית בצפון ישראל ובתקיפה נוספת, שחזבאללה מייחס לישראל, תקפו רחפני נפץ מבנה של חזבאללה ברובע הדאחיה בביירות.

יעד התקיפה הזו, על-פי פרסומים זרים, היה ככל הנראה מערבל פלנטארי, שהינו מכשיר חיוני למיזם ייצור הטילים המדויקים של חזבאללה. המערבל נועד לייצור חומרים הודפים שנדרשים לשיפור היכולת של מנועי הטילים. 

הרמטכ"ל, אביב כוכבי, אמר למחרת התקיפה בסוריה, בעת שסייר בפיקוד הצפון ובאוגדת הבשן, האחראית על הגבול הסורי, כי "הפיגוע שסיכלנו הלילה הוא פיגוע איראני, מאדמת סוריה כנגד מדינת ישראל". כוכבי הדגיש כי האיש שיזם ותכנן את הפיגוע הוא מפקד כוח קודס, הגנרל קאסם סולימאני.

ישראל לקחה אחריות על התקיפה בסוריה (מה שלא עשתה בביירות) מאותה סיבה שהזהיר צה"ל את החמאס שירסן את הג'יהאד האסלאמי – מאמץ התודעה הישראלי הוא מאמץ משלים למאמץ הקינטי. השאלה היא האם בצד השני קיבלו את המסר, וזה בכלל לא בטוח‬.

לתקיפה בביירות לעומת זאת, ישראל נמנעת מלהתייחס. אף שמערכת הביטחון הישראלית סימנה את ההתעצמות של חזבאללה בנשק מתקדם כ"קו אדום", ופעלה בשנים האחרונות כמיטב יכולתה לסיכול ההעברות של אמצעי לחימה שכאלו דרך סוריה, הצליח הארגון לבסס גם הוא "קו אדום": אל לה לישראל לפגוע בלבנון ולהפר את ריבונות המדינה.

בשנת 2014, למשל, כאשר נתקפו מטרות חיזבאללה בגבול בין סוריה ללבנון, הגיב הארגון בהנחת מטעני חבלה נגד כוחות צה"ל בגזרת הר דב.

העמימות בנוגע לזהות התוקף לא מנעה ממזכ"ל חזבאללה, השיח' חסן נצראללה, לקבוע בנאומו השבוע כי ישראל היא שעמדה מאחורי התקיפה בביירות, ולאיים כי ארגונו יתקוף בתגובה את כוחות צה"ל שערוכים בגבול הצפון.

הניסיון מלמד שכאשר נצראללה מאיים הוא גם מקיים. ההוכחה ניתנה לא פעם בעבר, באירועים דוגמת הפגיעה באח"י חנית במלחמת לבנון השנייה ואירוע "שמש חורפית" ב-2015, שבו ירה חזבאללה טילי נ"ט לעבר סיור של צה"ל בהר דב, הרג פצע מ"פ בגבעתי וחייל ופצע שבעה נוספים, בתגובה לפעולת סיכול ממוקד בסוריה שיוחסה על-פי פרסומים זרים לישראל, בה נהרגו מספר פעילי חזבאללה, ובהם בנו של עימאד מורנייה וקצין איראני בכיר.

למרות האיומים ההדדיים המתיחות בצפון אינה נראית בשלב זה ככזו שתוביל למלחמה. לישראל, איראן וחזבאללה, אין אינטרס להסלים את המציאות לכדי עימות של ממש. אבל תגובה מוצלחת "מדי" של צה"ל או של חזבאללה עשויה בהחלט להביא לכך.

השנה האבודה של כוכבי

צריך לומר ביושר שהרמטכ"ל, כל רמטכ"ל, אינו שש לקצץ באימונים ובמוכנות הכוחות. כמי שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובפיקוד על יחידות מתמרנות, בסדיר ובמילואים, ברור לכוכבי שיחידות מאומנות משיגות תוצאות טובות יותר במלחמה ובביטחון השוטף. האימון הוא המקום שבו החיילים והמפקדים לומדים לעבוד יחדיו, על בסיס תורת לחימה ותוך הפעלת האמצעים שברשותם, בשטח, באופן שמדמה ככל שניתן את התכנית האופרטיבית.

אבל מאז שנכנס לתפקידו בינואר האחרון נאלץ כוכבי, בשל הבחירות, ולאחר מכן בשל הבחירות החוזרות שעתידות להתקיים בחודש הבא, לנהל את הצבא ללא מתאר תקציבי. זוהי שנה אבודה מבחינת הרמטכ"ל וחלק ניכר מהרפורמות שירצה לממש יאלצו לחכות לשנה הבאה ולתקציב שתאשר הממשלה שתקום.

בפועל, לצה"ל (כמו למוסדות ממשלתיים אחרים) אין כרגע תקציב של ממש והם נאלצים לקצץ היכן שביכולתם ולאגד משאבים. כשזהו המצב מקצצים היכן שאפשר, בכל תקציב שאינו "צבוע", כלומר משועבד לתהליכי הצטיידות ארוכי טווח. התקציב היחיד שבו ניתן לקצץ הוא תקציב האימונים. 

לפני כארבע שנים השכילו שר הביטחון דאז, משה "בוגי" יעלון, והרמטכ"ל באותה עת, גדי איזנקוט, לנצל את היציבות השלטונית ולהגיע למתווה תקציבי מוסכם עם האוצר לארבע שנים.

היתרון של המתווה לא היה שהצבא קיבל את כל הכסף שרצה, אלא בידיעה הברורה כמה כסף בדיוק יש לו לבניין הכוח, החזקתו והפעלתו בשנים הקרובות, בלי הטקס השנתי הקבוע של הפחדות ו"גניבת סוסים" בין משרדי האוצר והביטחון. היציבות הזו אפשרה לאיזנקוט לממש את התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון".

במרכז: הרמטכ"ל איזנקוט בביקור באימון כוחות מילואים, (צילום: דו"צ).

במסגרת תר"ש "גדעון" נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה (ובמערך המילואים) וכשירות היחידות הוגדרה בעדיפות גבוהה, גם על חשבון התעצמות ורכש. במסגרת התכנית חוזקו אוגדות החוד והוקמה חטיבת הקומנדו, מהלך ששידרג את יכולת צה"ל לפעול בעומק האויב. בנוסף, נערכה רפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה, שבמסגרתה הפך המערך לדיפרנציאלי בכשירות שלו, ישנן חטיבות בכשירות גבוהה וכאלו שאינן.

הרפורמה כללה הפחתה של משכי האימונים ושל תדירותם, למשל בתותחנים וביחידות לאבטחת בסיסים, והפניית התקציב שנחסך לאימון החטיבות המתמרנות, חי"ר ושריון. נוסף על כך שוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים לא נחוצים.

איזנקוט, שכמח"ט גולני עוד הספיק לאמן את חטיבתו בהתאם למודל של 17 שבועות אימונים ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית, התעקש והצליח להשיב את חטיבות החי"ר המובילות להתאמן לפי מודל זה. למעשה, בצה"ל נבנו בארבע השנים האחרונות שלושה צבאות, צבא הבט"ש והגנת הגבולות, צבא העתודה וצבא ההתקפה. לכל אחד מהם כוחות ייעודיים לו, ברמת כשירות שונה.

ניכר כי הרמטכ"ל איזנקוט הבין שצה"ל לא יוכל עוד להחזיק בצבא מילואים ענק, בכשירות נמוכה, והיה נכון להמיר אותו בכוח קטן יותר, אבל "עם שיניים" של ממש (ובמקביל ניהל מערכה ארוכה, חשאית ומוצלחת כנגד איראן בסוריה ואת מבצע "מגן צפוני", ששלל מחזבאללה את תשתית מנהרות החדירה בגבול עם לבנון). אף שלכוכבי ישנן תכניות לא פחות מרחיקות לכת לגבי בניין הכוח של הצבא שבפיקודו, הן יאלצו להמתין לממשלה החדשה שתקום. 

את הניצחון מכינים בבניין הכוח

למרות שלקיצוצים יש הסבר מתקבל על הדעת, הרי שהמתיחות הנוכחית עשויה לחייב בחינה נוספת של הדברים. במאמר ב"ישראל היום" כתבה פנינה שוקר, חוקרת (מלגאית ניובאואר) במכון למחקרי ביטחון לאומי, שהתרחישים להם נערך צה"ל כוללים מלחמה בכמה חזיתות, ומחייבים השגת הכרעה בזמן קצר. 

"חרף היעדר הנכונות להפעילו, צבא המילואים נותר מרכיב מרכזי ביכולות התמרון וההכרעה של צה"ל בחירום, וקיצוץ במערך המילואים פוגם בהן", כתבה שוקר ולא בלי צדק.

המתיחות הרב-זירתית שמולה מתמודד צה"ל בתקופה האחרונה, שבה כמעט בכל גזרה הוא מהלך על חבל דק בין ההכרח לסכל איומים והשאיפה לעשות זאת באופן שלא יביא לפריצת מלחמה, מחייבים צבא כשיר בסדרי כוחות לא מבוטלים.

גנרל בארי מקפארי, צנחן שלחם בווייטנאם ובמלחמת המפרץ הראשונה (1991) פיקד על הדיוויזיה הממוכנת ה-24, אמר בעדות לסנאט באותה שנה כי "המלחמה לא נמשכה 100 שעות כדי שננצח בה. זה נמשך 15 שנה".

גנרל מקאפרי, טען שהניצחון האמריקני במלחמת המפרץ נבנה במשך 15 שנה, (מקור: ויקיפדיה).

מקפארי, שהדיוויזיה בפיקודו ביצעה במלחמה ההיא איגוף שמאלי בן 370 קילומטרים אל תוך עיראק שנחשב לאחד מתמרוני השריון המהירים ביותר בהיסטוריה הצבאית המודרנית (שבמהלכו השמידה 300 טנקים, 300 תותחים, 1200 משאיות, 25 כלי טיס, ושבתה כ-5000 חיילים עיראקיים), התייחס בדבריו למשך הזמן שארך תהליך השיפור והשדרוג של כוחות צבא היבשה האמריקני למן המשבר שחוו בווייטנאם ועד להפעלת הכוח המאוד מרשימה שהפגינו בעיראק.

הלקח של מקפארי נכון גם כאן, תהליך הפיכתו של צה"ל למכשיר היעיל, המאומן והמיומן בנוסח זה שלחם ב-1967 או לחלופין בדומה לצבא האמריקני ב-1991, דורש זמן, מחויבות והתמדה מצד הפיקוד הבכיר של הצבא, ולא פחות מכך מצד הדרג המדיני הבכיר.

בכדי לטפל במשבר בכוחות היבשה תידרש הממשלה שתקום לייצר לרמטכ"ל מתווה תקציבי יציב להמשך כהונתו ולאשר תכנית רב-שנתית שממשיכה את הקו בו התחיל קודמו.

מנגד, אם הקבינט המדיני-ביטחוני שיוקם לאחר הבחירות יהיה דומה במשהו לזה הנוכחי סביר שיעסוק שיעסוק בכל דבר פרט לסוגיות הללו והדומות להן, שבהן הוא אמור לעסוק.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 30.08.2019)

 

מודעות פרסומת

מי אתם שתזלזלו באומץ של אהוד ברק? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בליכוד מזלזלים בעברו הביטחוני-מדיני של ברק, אף שהתנהלותו – מאביב נעורים דרך היציאה מלבנון ועד הכור הסורי – מחייבת להסיר בפניו את הכובע

חזרתו של אהוד ברק לפוליטיקה העלתה מן האוב את קופת השרצים המשתרכת אחריו: מותו של לוחם מג"ב מדחת יוסף בקבר יוסף, פרשת העמותות, קשריו עם ג'פרי אפשטיין ועוד. כחלק מקמפיין הבחירות התנצל ברק בפני החברה הערבית ומשפחות האזרחים ההרוגים ממהומות אוקטובר 2000, ובמפלגת הליכוד מיהרו להגיב: "פתטי, מחכים שיתנצל על הבריחה מלבנון". ברק הוא מדינאי ופוליטיקאי עם רקורד ארוך ורק מי שלא עושה אינו שוגה. מכאן שיש לא מעט אירועים שנויים במחלוקת בעברו, אבל דומה שיכלו בליכוד לנגח אותו על פרשות אחרות.

מימין: הסא"לים אהוד ברק, שפיקד על כוח סיירת מטכ"ל, ואמנון ליפקין-שחק, שפיקד על כוח הצנחנים, לאחר מבצע "אביב נעורים", (צילום: לע"מ).

לצד השגיאות רשומים על שמו של ברק לא מעט הישגים שבהם נדרשו אומץ, אחריות ויכולת לקבל החלטות. כשבוחנים את עברו הצבאי בולטת התקופה שעשה בסיירת מטכ"ל. בין היתר הוא פיקד על היחידה בהשתלטות על מטוס סבנה החטוף, ובמבצע "אביב נעורים" הוביל כוח שנחת בלבוש אזרחי בחוף הים של ביירות והרג שלושה בכירים בארגון "ספטמבר השחור" בדירותיהם. 46 שנים אחרי הפעולה ההיא זוכרים לברק בעיקר שהיה מחופש לאישה, והרבה פחות את התעוזה שנדרשה אז, הרבה לפני מבצעים כמו חיסול אבו ג'יהאד בטוניס.

כמדינאי, לאחר שנבחר לראשות הממשלה ב-1999, ניגש ברק לממש את התחייבותו מקמפיין הבחירות להוציא את כוחות צה"ל מלבנון, בין שבהסכם עם סוריה ובין אם באופן חד-צדדי.

כמעט במשך כל הלחימה המתמשכת ברצועת הביטחון לא נבחנה כדאיותה ביחס למטרה שלשמה הוקמה. כך למשל, טען בשעתו קצין גולני גדי איזנקוט (לימים הרמטכ"ל), שחיזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל. גם קצין הצנחנים יאיר גולן (לימים סגן הרמטכ"ל וכיום שותפו הפוליטי של ברק), שהיה מח"ט בלבנון, חשב שהמשך השהייה של ישראל ברצועת הביטחון מיותר ועליה לצאת משם, רצוי לאחר שתכה מכה קשה את חזבאללה.

למרות זאת לא התנהל במערכת הביטחון דיון אמיתי על ההישארות. כשהשיחות עם סוריה קרסו וברק נדרש לבחור בגרועה פחות משתי אלטרנטיבות – לסגת ללא הסדר או להישאר – לזכותו יאמר שדבק בהתחייבותו. הוא כפה על צה"ל מהלך שרבים מבכיריו התנגדו לו וקטע את המשך השהייה חסרת הטעם בלבנון.

בהמשך כהונתו כראש ממשלה חשף ברק את ערפאת כמי שאינו פרטנר אמיתי לשלום, אבל השינוי במדיניות הלחימה בטרור הגיע רק בתקופת מחליפו, ראש הממשלה אריאל שרון.

גם בהמשך הקריירה הפוליטית שלו לקח ברק חלק באירועים משמעותיים. כשר הביטחון בממשלת אהוד אולמרט הוא השתתף בתכנון ובהחלטה על תקיפת חיל האוויר שבה הושמד הכור הגרעיני הסורי. במבצע "עופרת יצוקה" בעזה הוא עבד בתיאום עם הרמטכ"ל גבי אשכנזי, לפני שהשניים הסתכסכו ב"פרשת הרפז", וכשר הביטחון בממשלת בנימין נתניהו לקח חלק בניהול מבצע "עמוד ענן".

כאמור, לברק עבר עשיר בהצלחות וכישלונות, אבל במבחן הלבנוני, מבחן המנהיגותי מהמעלה הראשונה, הוא לא מצמץ וקיבל החלטה שראש אגף מבצעים דאז, אלוף (מיל') גיורא איילנד, תיאר בדיעבד כ"חכמה וגם אמיצה".

(המאמר פורסם במקור באתר "Ynet", בתאריך 25.07.2019)

דרושה אסטרטגיה למלחמה הבאה ולא רק מפקדים לוחמניים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע ביטא הרמטכ"ל את שאיפתו להשיג "הכרעת בזק" באמצעות מינוי שורת קצינים לוחמניים לתפקידי מפתח. אבל מה שנדרש בכדי למנוע "תיקו עגמומי" במלחמה הבאה אינו רק אוגדונרים ששים אלי קרב, אלא אסטרטגיה ברורה. בהיעדרה, גם הרמטכ"ל ומפקדי השדה ההתקפיים ביותר, לא יעזרו.

השבוע הנחה הפרשן הצבאי של "ישראל היום", יואב לימור, מושב בכנס הרצליה שעסק בשאלה האם ישראל תנצח במלחמה הבאה, תוך מיקוד בתרחישי העימות בחזית הצפונית. סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') יאיר גולן, טען בדיון שבמקרה כזה תפיסת הפעלת הכוח של צה"ל משלושת העשורים האחרונים, המבוססת בעיקרה על אש מנגד, מודיעין מדויק ותמרון מוגבל, אם בכלל, לא תספיק.

"נצטרך לשנות את הפרדיגמה הצבאית ואת הפרדיגמה המדינית ולעבור למבצע של תמרון רחב היקף שתכליתו להכריע את הכוח הצבאי של האויב. ולהכריע את הכוח הצבאי של האויב זה: אחד, להרוג בו ככל שניתן; שתיים, להרוס את מקסימום האמל"ח שנמצא בידו (אמצעי הלחימה שלו); והדבר השלישי, להרוס את מרב התשתית המבצעית שלו", אמר.

מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף אשל, לאחר טיסה ב-F-35, (צילום: סליה גריון, אתר חיל האוויר).

מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל') אמיר אשל, העיר מצדו שבתרחיש מלחמה עם לבנון ראוי לקחת בחשבון שסוריה לא תישאר ניטרלית, "אחרי שחיזבאללה עזר לה לקום מהקרשים. היא כנראה תהיה שותפה בצורה כזאת או אחרת". עוד העריך "שהדוב הרוסי לא ייתן למלחמה כזאת להמשך לאורך זמן רב מאוד. זה מסכן את האינטרסים שלו, את הפרויקטים שלו, ויש לו דרכים להבהיר כשהוא רוצה להגיד 'קצר', זה כנראה יותר קצר ממה שחושבים".

כמו משתתף אחר בפאנל, הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, גם אשל העריך שהמלחמה לא תסתיים בכניעת חיזבאללה, שהעורף ייפגע קשה מכפי שהציבור מדמיין, אך לישראל יש יכולת להנחית עליו מכה "בהיקפים שהוא לא מתאר".

את גישת התמרון הרחב של גולן דחה אשל מכל וכל וציין שהיא בעיניו רומנטית ומתאימה לקרבות דוגמת קרב אל-עלמיין, שניהל הצבא הבריטי בפיקוד מונטגומרי כנגד הצבא הגרמני בפיקוד רומל במישורי המדבר המערבי באפריקה ב-1942. מהלך שכזה מחייב מערכה שתימשך חודשים, לעומק של מאה קילומטרים בלבנון, מחירו יקר והישגו לא מובטח.

אשל אמנם ציין שצה"ל יצטרך לתמרן, אבל בהתאם לעיקרון לפיו אתה עומד היכן שאתה יושב. ניכר שהוא מאמין שאת עיקר הלחימה יש לעשות מן האוויר. 

גולן מצדו השיב שמדיניות הביטחון הלאומי של ישראל היא "לייאש את אויבינו מעצם המלחמה". את זה, אמר, לא "תעשה אם לא תכה בהם מספיק חזק". ביושר, ציין שבוויכוח על השאלה מהי מכה מספיק חזקה, וכיצד היא נעשית בפועל, ישנה בטוח יותר מתשובה אחת ולא בטוח ששלו היא הנכונה ביותר.

הוא ציין גם שאינו מעריך שישראל תהיה נתונה ללחץ מדיני מצד גורם כזה או אחר, ובכלל זה רוסיה, לסיים את המערכה. לגישתו, ישראל תחתור בעימות להשגת הכרעה צבאית. הכרעה שכזו, כנגד אויב כמו חיזבאללה, שאין לו מרכז כובד מובהק, "נמדדת בהיקפי השמדה ובלהביא אותו למצב של חידלון בכושר הפעולה הצבאי שלו".

לתפיסתו, אף שהדבר לא מחייב לפגוע בכל משגר רקטות, סמוך לגבול או בצפון לבנון, את ההישג הזה לא יביאו מאמצי האש לבדם, ויש להפעיל מהלך קרקעי.

משתתף אחר בפאנל, האלוף (מיל') גיורא איילנד חזר על תפיסתו, לפיה במלחמה הבאה יש להגדיר את כלל מדינת לבנון (אבל לדבריו הדבר תקף גם בעזה) כאויב, שכן "יש לישראל לעולם יתרון בלנסות לייצר מצב מול מדינה ולא מול ארגון טרור".

בהתייחס למוכנות צבא היבשה ציין איילנד, בניגוד לטענות האלוף (מיל') בריק, שבעיניו רמת הצבא טובה אך אינה מאה אחוז, "כי למאה אחוז יש מחיר מאוד כבד. תרצה מאה אחוז כשירות של כל הטנקים וכל הנגמ"שים כל הזמן, זה הרבה כסף שיהיה לך חסר במקום אחר".

עם זאת זיהה איילנד שחיקה בצבא היבשה בשני תחומים. האחד, אמר, הוא "במידת היכולת ובמידת העצמאות של יחידות ביבשה". לדבריו, אל"מ מזרוע היבשה הציג לו (איילנד, קצין צנחנים, שימש בעבר כקחצ"ר) לאחרונה את המבנה של גדוד חי"ר בעת הזו ולדעתו, "גדוד חי"ר לפני עשרים שנה היה מצויד יותר טוב מגדוד חי"ר של היום".

שחיקה נוספת שזיהה היא במקצוענות של המפקדים. "אם פעם הצבא המקצועי, בטח בחיל רגלים, היה מתבסס על היכולות של מפקדים להבין שטח ואויב ולתמרן, היום מה שנתפס כמקצועי זה הפעלת גאדג'טים, ואנחנו שוחקים חלק מהיכולות שברגעי אמת עלולים להיות בעייתיים", הזהיר. 

הדיון בכנס הוא האתגר שלהם

התרחישים והדילמות שבהן עסק המושב בכנס עתידות להיות (ולמעשה מהוות כבר) את עיקר עיסוקם של שורה של קצינים שמונו השבוע לתפקידי מפתח בצבא היבשה. בין הקצינים שזכו לקידום בלטו אל"ם רומן גופמן, קצין שריון, שיתמנה למפקד אוגדת הבשן שאחראית על הגבול עם סוריה, אל"ם אבי רוזנפלד, מפקד שלדג לשעבר, שיפקד על עוצבת עידן, ומפקד אוגדת סיני, תא"ל יניב אלאלוף, שיתמנה למפקד אוגדת יהודה ושומרון.

תא"ל ירון פינקלמן, שכמו אלאלוף פיקד על גדוד בחטיבת הצנחנים, יתמנה לראש חטיבת המבצעים באגף המבצעים. זהו, אולי, תפקיד התא"ל החשוב בצבא, שכן הוא נדרש, כמאמר גבי אשכנזי (שכיהן בתפקיד באמצע שנות התשעים), "לחשוב כמו רמטכ"ל ולפעול כמו קמב"ץ". 

מינוי נוסף הוא זה של תא"ל נמרוד אלוני למפקד הבא של אוגדת עזה. זאת תהיה הפעם השלישית בה אלוני, גם הוא קצין צנחנים (שתחת המח"ט כוכבי, פיקד על הסיירת החטיבתית בחומת מגן וזכה לצל"ש), מחליף בתפקיד את מפקד אוגדת עזה הנוכחי, תא"ל אליעזר טולדנו. השניים פיקדו זה אחר זה על יחידת מגלן ועל חטיבת הצנחנים.

אלוני הוא קצין מוערך שפיקד בין היתר בהצלחה על גדוד הסיור של הצנחנים במלחמת לבנון השנייה, בקרבות במארון א-ראס ובינת ג'בייל, אבל עזה היא זירה שבה טרם פעל, ואת האוגדה וזירת הלחימה הנפיצה אינו מכיר "דרך הרגליים".

החורף בא

מימין: אל"מ פינקלמן מחליף את אל"מ וינטר כמח"ט גבעתי. כעת מונה תא"ל וינטר למחליפו של תא"ל פינקלמן, (צילום: דו"צ)

את הכותרות תפסה (איך לא) ההחלטה למנות את תא"ל עופר וינטר למפקד הבא של עוצבת האש המובחרת. וינטר נהנה בציבור מתדמית של קצין נועז, שאינו עושה חשבון וחותר למגע, ולא בלי סיבה. הוא השלים מסלול לוחם בסיירת מטכ"ל, לחם כקצין ביחידת מגלן בלבנון ועבר לחטיבת גבעתי. כשפיקד על גדוד הסיור של החטיבה באינתיפאדה השנייה, הוענק לגדוד, לראשונה בצה"ל, עיטור המופת (וינטר עצמו עוטר בצל"ש אלוף).

ב-2014 פיקד על גבעתי ב"צוק איתן". והנה, מאז שסיים את תקופת הפיקוד על החטיבה נשלח וינטר ל"מקרר". אמנם, כמו שאר מפקדי החטיבות במערכה ההיא קודם גם הוא לתא"ל, אך לתפקידי מטה בלבד. בשני דיוני שיבוצים התעקש הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, שלא למנותו למפקד אוגדה.

ה"סנגורים" שקמו לקצין, רובם המוחלט שלא מטעמו, טענו כי הסיבה שלא קודם לתפקיד בכיר ביחידות השדה היא כי הוא דתי (וינטר הוא מהבוגרים הבולטים של המכינה הקדם צבאית שבעלי). כראייה הציגו את הביקורת שספג על אותה פקודת יום שפרסם בטרם "צוק איתן", שבה, מתוך שאיפה לחזק את רוח הלחימה של חייליו, שילב יסודות דתיים יהודיים יותר וממלכתיים פחות. האמת, כרגיל, יותר מורכבת.

בצה"ל לא בודקים מה יש למפקדי השדה מתחת לקסדה. במהלך התקופה בה שימש וינטר כמח"ט גבעתי התרחשה בחטיבה סדרת אירועים מטרידה שבגינה רשם לו הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, הערה פיקודית. סביר גם שבמטכ"ל לא אהבו את זה שוינטר, ככל הנראה, תדרך ללא אישור את השר נפתלי בנט, חברו לנשק, אודות המנהרות בראשית "צוק איתן".

אירוע חטיפת גופתו של הדר גולדין בשלהי "צוק איתן" לא סייע לו גם כן. וינטר, שהפעיל "נוהל חניבעל" אגרסיבי, קרא נכון את תמונת הקרב, אך ספג לאחר מכן גם ביקורת קשה על האש המסיבית שהורה להפעיל, ממנה נהרגו אזרחים פלסטינים רבים שלא היו מעורבים בטרור.

זה לא חדש. לאחר "חומת מגן" מונה מח"ט גולני דאז, משה "צ'יקו" תמיר, לראש מטה פיקוד המרכז, ורק לאחר מכן למפקד אוגדת עזה. קצין בכיר תיאר אז את המהלך כ"סדרת חינוך קטנה" מצד הרמטכ"ל, נוכח שורת תקלות שהתרחשו בחטיבה עליה פיקד. לא מן הנמנע שכך קרה גם הפעם. החלטתו של כוכבי למנותו למפקד על אחת משלוש אוגדות ההכרעה של צה"ל, ועוד לזו שתפקידה לתמרן בעומק, מלמדת ש"ריצה את עונשו" והגיע הזמן להמשיך הלאה.

וינטר הוא לוחם, אבל כמו תא"ל אלוני באוגדת עזה, הוא מקבל לידיו אוגדה שבה לא שירת מאז שעזב את יחידת מגלן. ואם זה לא מספיק, הרי שהאוגדה היא האוגדה בה"א הידיעה של הרמטכ"ל הנוכחי. שם הוא גדל מהיותו חייל בצנחנים, דרך היותו מג"ד ובשני תפקיד מח"ט וכמפקדה. הוא שגידל את מפקדיה במילואים ובקבע. כך למשל, מפקד מגלן הנוכחי ומפקד חטיבת חוד החנית, אל"מ יניב בארוט, שירתו תחתיו כקצינים צעירים בצנחנים. 

מנגד, מסלול השירות השלם והמלא של וינטר בכוחות המיוחדים, בחי"ר וכמח"ט מילואים, כמו גם ההבנה במורכבויות האסטרטגיות שרכש בתפקידו כמזכיר הצבאי של שר הביטחון (שהוא במקרה גם ראש הממשלה, שמיהר לברכו בטוויטר: "תוביל אותם לניצחון. בהצלחה!"), אמור לאפשר לו לסגור פערים ומהר

אז איך מנצחים?

במאמר ב"וואלה" טען הפרשן אמיר אורן שמינוי וינטר וגופמן, הנחשבים ללוחמניים במיוחד, למפקדי אוגדות מבטא את שאיפת הרמטכ"ל "להכרעת בזק, בעיקר של חיזבאללה, כדי להשיג בזריזות את התכלית, להגיע ליעדים הקרקעיים ולצמצם את הפגיעה בעורף הישראלי". 

זוהי שאיפה ראויה שכן יתרונו הגדול של צה"ל בא לידי ביטוי בראשית המלחמה, ועליו לפעול לקצרה ככל שניתן. הימשכותה, משחקת לידי האויב. היא גם מתכתבת עם הדברים שאמרו איילנד וגולן בכנס ועם הדגש ששם הרמטכ"ל, עם היכנסו לתפקיד, על הקטלניות של צה"ל בלחימה.

אבל חשוב לזכור שבשני העשורים האחרונים לא סבל צה"ל מהיעדר אוגדונרים ששים אלי קרב. הבעיה היתה, ועודנה, כפי שציין איילנד בדבריו, שהקבינט הביטחוני אינו למד כראוי את הסוגיות האסטרטגיות וכשהאירוע שמביא להסלמה מתרחש, השרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, ומנסים ללמוד אותו תוך שהם מתמרנים בין ניתוחי מודיעין אסטרטגיים ודיווחים טקטיים מהשטח. ככה לא מגבשים אסטרטגיה. וכשאין אסטרטגיה, גם הרמטכ"ל הכי התקפי והאוגדונרים הכי לוחמניים לא יעזרו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 04.07.2019)

הכוחות המיוחדים חשובים, אבל לא יותר מהצבא ה"רגיל" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בסוף השבוע האחרון פורסמו בתקשורת מספר כתבות אודות הכוחות המיוחדים של צה"ל. למרות שזה נחשב ל"סקסי" ומושך קוראים, מוטב היה להקדיש תשומת לב גם למפקדים וליחידות "אפורות" יותר, הנושאות על גבן את נטל הבט"ש ומכריעות את המלחמה.

בסוף השבוע האחרון פורסמו בתקשורת שתי כתבות אודות אלופי משנה בתפקידי מפתח בצה"ל. הראשונה, ב"ישראל היום", עסקה במפקד סיירת מטכ"ל הקודם, אל"מ ח', הפורש מצה"ל. השנייה, ב"ידיעות אחרונות", היתה ראיון שערכו יוסי יהושוע וראובן וייס עם אל"מ אבי רוזנפלד, שסיים לאחרונה לפקד על החטיבה הצפונית ברצועת עזה. דובר צה"ל, מצידו, פרסם כתבה אודות תרגיל שקיימו השבוע חיל האוויר והיחידה המובחרת אגוז, מחטיבת הקומנדו, בקפריסין.

בכתבה על אל"מ רוזנפלד אמנם עסקו בפעילות המבצעית השוחקת בגבול הרצועה, אך גם שם בחרו המראיינים להדגיש את עברו של הקצין בכוחות המיוחדים, והוא עצמו תיאר בעיקר פעולות שבהן פגעו יחידות מאגוז ומגלן במחבלים בגזרתו. רוזנפלד, כתבו יהושוע ווייס, החל את שירותו "כלוחם בפלוגת הסיור של חטיבת הנח"ל, היה מפקד צוות ומפקד פלגה בפלס"ר וגם מ"פ באחד הגדודים, אך כבר כקצין צעיר יחסית עבר לשלדג, שם ביצע שורה של תפקידי פיקוד, כולל במלחמת לבנון השנייה".

אחרי שפיקד על גדוד הסיור של הנח"ל מונה ב־2012 למפקד שלדג. "בצוק איתן עשינו הרבה מאוד מבצעים, ואני באופן אישי השתתפתי בלא מעט מבצעים גם בלבנון השנייה. יצא לי די הרבה פעמים להביא אבנים מכל מיני מקומות", אמר בראיון, והתייחס לאותו נוהג של יחידות עילית להביא איתן למזכרת אבן מהמקום בו פעלו מעבר לקווי האויב. מה הוא חושב על הכשרת מפקדי הכיתות בחיל הרגלים, תחום שעליו הוא עתיד להיות אחראי בתפקידו הבא כמפקד חטיבת ביסלמ"ח, או כשירות כוחות היבשה ותפקידם בעימות הבא, הוא לא אמר. 

בכתבה על אל"מ ח', ניסו חבריו ומכריו להזים את השמועות כי פרישתו נובעת מכישלון פעולת הכוח המיוחד ברצועת עזה, בנובמבר האחרון. בפעולה, נעצר הכוח בפיקוד סא"ל מ', יוצא סיירת צנחנים, בידי מחסום של החמאס בסמוך לחאן יונס. רגע לפני שנחשף ונלכד, פתח מ' ואחריו הכוח כולו באש, והרג מספר פעילי חמאס ובהם מפקד גדוד, נור בראכה שמו. תחת אש חולץ הכוח בידי מסוק של חיל האוויר, שנחת בשטח הרצועה. קור הרוח שגילו הלוחמים ומפקדם מנעו אסון גדול בהרבה, שהיה עלול להביא להסלמה.

בכתבה תיאר הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט את הרגעים הללו כמתוחים ביותר בקדנציה שלו, ומהקשים בשירותו הצבאי. "החשש היה מנפגעים רבים לכוח, ומכך שחלק מהלוחמים ייחטפו. במקרה כזה היינו נכנסים למלחמה", אמר. גם כך פרץ בעקבות המבצע סבב קצר מול החמאס שבמהלכו נורו כ-500 רקטות על יישובי הדרום, והחלטת הקבינט על תגובה מתונה יחסית הובילה להתפטרות שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן.

את אל"מ ח', שעשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל ויצא ממנה רק לתפקידים באמ"ן וביחידה 8200 (ולא לצה"ל הגדול), תיארו חבריו כקצין יוצא דופן באיכותו. "המיוחד שבין המיוחדים", אמר עליו מפקדו לשעבר, אלוף ניצן אלון. לפי הכתבה ח' פורש מצה"ל משום שהוא אינו מעוניין להתקדם בצה"ל. "הוא אוהב מבצעים מיוחדים, והוא נשאר כדי להיות מפקד סיירת מטכ"ל. אם היה יכול להישאר בתפקיד הזה, כנראה היה ממשיך, אבל מרגע שסיים, האתגר נגמר והוא רצה ללכת הביתה", אמר עליו תא"ל (מיל') אהוד שניאורסון, מפקד 8200 לשעבר. הוא לא יהיה הראשון.

שניים ממפקדיה בשנות התשעים, יובל רחמילביץ' ודורון אביטל בחרו לפרוש מצה"ל למרות שסיימו, בסך הכל, קדנציה מוצלחת (זו של אביטל אמנם החלה באקורד צורם באסון "צאלים ב'", אבל נגמרה במבצע המוצלח בו חטפו לוחמי היחידה את מוסטפא דיראני מלבנון). אביטל, למשל, שהגיע מהצנחנים כמ"פ ליחידה והתקדם עד לפיקוד עליה, השתמש בנימוק דומה לזה של שניאורסון וציין בראיון שנתן בשעתו כי העדיף לפנות למסלול אקדמי ולהשלים דוקטורט.

ממש כמו עולם המבצעים המיוחדים, פיקוד על יחידות בצבא היבשה המתמרן הוא מקצוע שצריך ללמוד "דרך הרגליים". חלק ממפקדי היחידה כמו אהוד ברק ועמירם לוין, ששירתו גם כמפקדים זוטרים בשריון, או משה יעלון והרצי הלוי, שהגיעו מהצנחנים ושבו לחטיבה, הקפידו שמסלול שירותם יכלול תחנות בצבא הגדול. מי שבשירותו לא הקפיד לעבור גם שם, ויוצנח לפיקוד בכיר בשלב מאוחר, יתקשה למצוא את ידיו ורגליו. מכאן שבהחלט יתכן שלח' אין משבצת להתקדם אליה, ועושה נכון כשהוא חותך בזמן.

כוח שריון, הנושא בנטל הבט"ש והמלחמה, בתרגיל, (צילום: דו"צ).

נראה שמושאי הסיקור נבחרו בהתאם להיותם נושאים "סקסיים" וקורצים לקוראים, אבל עם כל הכבוד למבצעים המיוחדים וליחידות המובחרות, עיקר פעילות הביטחון השוטף (בט"ש) נעשית בידי כוחות "רגילים" לגמרי.

גדודי הנדסה, שריון ותותחנים (שלא לומר כוחות מילואים) שנוטלים חלק בפעילות שאינה זוהרת במהותה, אבל חיונית לא פחות. חטיבת הבקעה, למשל, אחראית על גזרה גדולה פי כמה מזו של החטיבה הצפונית ברצועה עזה. מפקדה הוא אל"מ אודי צור, קצין שריון שבמלחמה לבנון השנייה פיקד בהצלחה על סיירת חטיבה 7, ומיועד לפקד בהמשך על החטיבה כולה. אבל עליו אין כתבות.

בפעם הבאה שמתלוננים על הירידה במוטיבציה להתגייס לצה"ל, כדאי לזכור שרובם של המתגייסים לא יגיעו לאגוז, שלדג או ליחידה, ושהתרומה של היחידות הללו אף שהיא חשובה, לא עולה על זו של אלו שמשרתים ביחידות "אפורות", שנושאות על גבן את נטל הבט"ש וההכרעה במלחמה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 01.06.2019)

נצראללה חושב שלישראל אין את הנחישות לפתוח במערכה קרקעית, לא בטוח שהוא טועה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בנאום שנשא לאחרונה אמר מנהיג חזבאללה, נצראללה, כי לישראל אין את הנחישות לפתוח במערכה קרקעית. הבעיה היא שלא בטוח שהוא טועה.

השבוע נאם מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, בכינוס של תנועת הצופים בביירות ואמר כי למרות כוחו של חיל האוויר הישראלי, תמו הימים שבהם היתה ישראל יכולה להכריע את הארגון מן האוויר. התיאור הזה חוטא במקצת לאמת בשני מובנים. הראשון, נצראללה עדיין מבלה חלק ניכר מזמנו בבונקרים תת-קרקעיים מחשש מתקיפה של חיל האוויר הישראלי, זה שזלזל בו בנאומו. השני, הימים שעליהם הוא מדבר מעולם לא היו. היו בצה"ל מי שקיוו (ואולי עדיין מקווים) להביס את חזבאללה באמצעות מערכה אווירית בעיקרה, ולהימנע ממערכה קרקעית, אולם זה מעולם לא עבד, וסביר שגם לא יעבוד בעתיד. כאן מגיעה האמירה החשובה של נצראללה בנאום. אם ישראל תרצה לפתוח במלחמה נגד חזבאללה, אמר, "היא תזדקק למתקפה קרקעית וכוחותיה אינם יכולים להוציא אל הפועל מערכה כזאת, משום שהם אינם מוכנים לכך".

ישראל מנהלת כנגד חזבאללה מערכה סיזיפית, שהתרחבה בשנים האחרונות גם לחזית הסורית. חשיפת דובר צה"ל והראיונות שפורסמו בתקשורת עם מפקד אוגדת הבשן, תא"ל עמית פישר הגולנצ'יק, ופקודו, מפקד החטיבה המרחבית, אל"מ אבינועם אמונה הצנחן, מלמדים שחזבאללה מקים תשתית התקפית בסוריה, סמוך לגבול עם ישראל. לצד האזהרות הגלויות בראיונות גם תקף צה"ל בפברואר, על-פי פרסומים זרים, עמדות של הארגון הסמוכות לגבול באש טנקים. ישראל וחזבאללה אם כן, שומרים על מתח וחיכוך קבועים כבר זמן רב. מלחמה "על אש קטנה". 

נצראללה הוא תלמיד שקדן של ישראל, ובמהלך השנים הוא היטיב לקרוא ולזהות את חוזקותיה וחולשותיה. לא שלא היו לו טעויות. כשאמר בנאום "קורי העכביש" המפורסם שלו, לאחר נסיגת צה"ל מלבנון, שהחברה הישראלית חלשה, חוששת מנפגעים ועייפה ממלחמות (וצדק במידה מסוימת), בוודאי לא ציפה שישראל תצא למלחמה בגין חטיפת שני חיילים. הפעם, יש בדברים לא מעט אמת. בין האזהרות של אלוף (מיל') בריק בנוגע למוכנות כוחות היבשה, לרתיעה הברורה שגילו הדרג המדיני והצבאי הבכיר מהפעלה משמעותית שלהם בעימות, קשה לזהות נכונות אמיתית לכך. במאמר שפרסם לאחרונה בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", ניסח סא"ל (מיל') עמר דנק, ששירת בחיל האוויר ובאגף התכנון, את תפיסת הפעלת כוח הישראלית לכדי שלוש מילים קולעות: "הפצץ וקווה לסיום".

כשבוחנים את שורת העימותים שבהם לחמה ישראל מאז מלחמת של"ג קשה להתווכח עם האבחנה שלו. בכל פעם הפעילה ישראל אש מנגד (תותחים, טנקים מהגבול, ירי מהים וכוח אווירי), במינונים משתנים, בתקווה שזה יספיק ולא יהיה צורך במהלך קרקעי. לעתים זה עבד כמו במבצע "עמוד ענן", לעתים הוחלט מראש על תמרון יבשתי סמלי כמו מבצע "עופרת יצוקה", ולפעמים פשוט אי-אפשר היה להימנע מזה, וצה"ל תמרן בחוסר חשק ומוכנות בולטים, כשם שאירע במערכות ב-2006 ו-2014.

חיל האוויר הוא מכונת מלחמה מרשימה

בתקשורת פורסמו באחרונה מספר ראיונות עם טייסי קרב ומפקדים בחיל האוויר, שהשתתפו בכמה מהתקיפות המשמעותיות שביצע צה"ל בסוריה בשנה החולפת, שמהן היה ניתן ללמוד עד כמה החיל הוא הזרוע הכשירה, הזמינה והחזקה ביותר של צה"ל, שהפעלתו נותנת בידי הקברניטים יכולת להגיב תוך הימנעות כמעט בטוחה (אין פעולות "על האפס") מנפגעים לצה"ל ואפשרות לנתק מגע מהלחימה בתוך זמן קצר. כתבה אחת, בערוץ 13, סיפקה הצצה למבצע "בית הקלפים, פעולת תגמול אווירית לא מידתית, בהתאם לקו שבו דגל הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט. מטוסי חיל האוויר תקפו אז מעל ל-50 יעדים בסוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני.

תקיפת סוללת נ"מ סורית בידי חיל האוויר במבצע "קלף חדש", (צילום: דו"צ).

כתבה אחרת, הפעם ב"מעריב", סיפקה הצצה למבצע "קלף חדש", שהיה המבחן המבצעי המשמעותי הראשון של הרמטכ"ל הנוכחי, אביב כוכבי, והיה תגובה לירי טיל קרקע-קרקע שביצעו כוחות איראניים לעבר החרמון. בפעולה הותקפו מן האוויר מספר יעדים במרחב דמשק, אך גם סוללות הגנה אווירית של הצבא הסורי, לאחר שאלו ירו לעבר מטוסי חיל האוויר. כשנשאל איך ההרגשה לנהל קרב עם סוללת טילי נ"מ שיורה לעברו, השיב אחד המשתתפים בתקיפה, כי "בסוף, יש לך דקה וחצי בערך שאתה מול האויב, מסתכל לו בעיניים. אתה רואה פיזית את המקום, מגיב בזמן אמת, רואים את ההבזקים בחוץ, ובפנים שקט". הסוללות הושמדו. התיאור, אגב, נשמע דומה לדברים שאמרו לוחמים ביחידות מובחרות על תחושתם בעת כניסה לחדר שיורים ממנו. 

התקיפות הללו מציגות יכולת מרשימה של החיל לפעול בזירה מורכבת, וכשמצרפים אותן למבצעים כמו משקל סגולי", במהלכו הושמד רוב מאגר הרקטות ארוכות הטווח של חזבאללה בראשית מלחמת לבנון השנייה, ולהצהרות כי מאז החיל רק השתדרג מבינים איזו מכונת מלחמה יש ברשות ישראל ליום פקודה. הבעיה היא שכלל לא בטוח שזה יספיק. בדומה לצנחנים של אריק שרון בשנות החמישים, גם חיל האוויר משיג תוצאות מעולות בפעולות תגמול. וכפי שבמלחמת סיני בצנחנים (טובים ככל שהיו) לא היה די בכדי להכריע את הצבא המצרי, וההצלחה נבעה מהפעלה נכונה של צה"ל הגדול, על חטיבותיו הפחות מיומנות וכשירות, כך גם מול ארסנל הרקטות (בדגש על קצרות הטווח), המתחמים המבוצרים שבנה שנועדו לעמוד בהפגזות צה"ל, וכוחות הקומנדו של חזבאללה נדרש תמרון קרקעי. 

במלחמה, לא על חיל האוויר לבדו

צנחנים באימון בגרמניה החודש, (צילום: דו"צ).

במאמר שפורסם לאחר המלחמה ב-2006, כתב הפרשן הצבאי הוותיק של "הארץ", זאב שיף, כי "המלחמה האחרונה בעבור החיל היתה יוצאת דופן, משום שנערכה מבחינתו בתנאים אידיאליים למדי: ללא חיל אוויר יריב מולו; בלא שלאויב יהיו טילי קרקע-אוויר, אלא מעט נשק נ"מ; הקרב התנהל קרוב מאוד לבסיסיו של חיל האוויר שהיו מוגנים, ועמד לרשותו זמן רב". כל אלו, כפי שהמחישה הפלת מטוס F-16 בידי הסורים בפברואר 2018, הן מותרות שהיו ואינם. זה לא אומר שלחיל אין פתרונות ויכולות שיאפשרו לו להתמודד, בהצלחה, עם האתגרים הללו, אבל זה אומר שהעימות הבא, בין שיהיה מלחמת הצפון הראשונה, כפי שכונתה מלחמה אפשרית עם סוריה ולבנון, ובין שיהיה בלבנון לבדה יהיה מורכב בהרבה מבחינתו.

במאמר אחר שכתב לאחר המלחמה, עמד שיף על כך שהלחימה באינתיפאדה השנייה "קילקלה" את צה"ל כצבא סדיר ומתקדם. צה"ל, כתב שיף, "התפרסם כצבא שהצטיין במהלכי "בליץ-קריג", באיגופי עומק, בנחיתות מהים ומהאוויר, בהכרעה מהירה בגישות עוקפות וגם בפשיטות נועזות. הצבא כיום, או מרביתו, עסק במשך שנים בדברים שונים ומכבידים מבחינה רגשית ופוליטית. החל מתפיסת חוליות טרור, בפיגועי התאבדות, ועד סגרים ועוצרים של אוכלוסיות אזרחיות גדולות". ללא קשר לעמדה הפוליטית בנושא, צריך להודות, שפעילות השיטור בשטחים גבתה וגובה מחיר משמעותי מכשירות צבא היבשה, שבא לידי ביטוי בין היתר, כהגדרת קצין בכיר בשעתו, ב"ביצועים הלא משכנעים" של הכוחות מלחמת לבנון השנייה. בתקופת הרמטכ"ל איזנקוט הושקעו מאמצים רבים בחיזוק כוחות היבשה. בין היתר, שב הצבא למודל 17 שבועות אימונים והכשרה ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית. ביטוי נוסף לכך הוא תרגילים שמבצעים כוחות נבחרים בחו"ל, עם צבאות זרים. חטיבת הקומנדו, למשל, מתאמנת תדיר בקפריסין ואילו חטיבת הצנחנים שלחה לאחרונה, זו הפעם השנייה, כוח בפיקוד מפקד גדוד הסיור החטיבתי, סא"ל עודד זימן, לאימון עם צבאות נאט"ו בגרמניה. הפעולה והניווט בשטח זר ומרוחק, והלחימה בו מייצרים אתגר משמעותי למפקדים ולכוחות ומאפשרים התפתחות של הידע המבצעי ויכולות הלחימה.

למרות המאמצים שנעשו ניכר כי ביבשה יש עוד מה לשפר, וכלל לא בטוח שמגמות התכנית הרב-שנתית של הרמטכ"ל כוכבי מלמדות על כוונה להשקיע בשיפור יכולת התמרון. להפך. הדגש שהושם על מרכיב ה"קטלניות" פירושו השקעה ביכולות אש ועוד אש, עוצמתית ומדויקת. במקרה כזה ניתן יהיה לתייג את התכנית תחת הכותרת, "עוד מאותו הדבר". כלומר, המשך חיזוק יכולות האש המרשימות של צה"ל על חשבון יכולתו לפעול בכוחות גדולים מעבר לגבולאולם גם צבא כשיר פחות, כפי שהיה ב-2006, יהיה מסוגל להביא תוצאות טובות יותר במידה ויופעל באופן נחוש יותר בידי הדרג המדיני והצבאי הבכיר. התוצאות הללו לא יבואו בלי מחיר, בנפגעים בחזית ובעורף. נצראללה חושב שישראל לא מוכנה לשלם אותו. במלחמה הבאה, נוכח האיום החמור על העורף והיעדר היכולת של חיל האוויר לטפל בארסנל הרקטות לטווח קצר, לא בטוח שתהיה לה ברירה.

20 שנים חלפו, מוטב שבצה"ל יאמינו ביותר מגישה אחת ללחימה בחזבאללה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע ציינו 20 שנים למותו של תא"ל ארז גרשטיין, שהוביל בלבנון לחימה תחבולנית, שנשענה על יתרונות צה"ל בטכנולוגיה ואש ועיקרה פשיטות ליליות. מתמרון רחב המליץ להימנע. אבל מה שהיה נכון לזמנו, מול חזבאללה, כבר לא בהכרח תקף היום ובמקרה של מלחמה, כמאמר מח"ט 7 גופמן, יש לכוחות המתמרנים "הרבה מה להציע".

השבוע ציינו 20 שנים למותו של מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), תא"ל ארז גרשטיין, הקצין הבכיר ביותר של צה"ל שנהרג בשנות השהייה בלבנון. גרשטיין, יוצא סיירת גולני, היה אולי המפקד הנערץ והמוערך ביותר בקרב החיילים ששירתו אז בלבנון. בהקדמה לביוגרפיה אודות גרשטיין, "תמצית געגוע" (ידיעות ספרים, 2007) מאת אהוד ערן, כתב מפקדו בגולני ובפיקוד הצפון, הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ש"ארז היטיב להבין כי הזכות להוביל חיילים נקנית רק במתן דוגמה אישית ובמילוי חובת הכנתם, אימונם והובלתם מלפנים. בהתנהגותו היה תמיד מודל לחיקוי, והערצת החיילים אליו לא ידעה גבול" (עמוד 15). גרשטיין, שעוד בחייו סיפרו אגדות על אומץ ליבו כמפקד ואודות הבוז שגילה לכללים, פקודות ומוסכמות, היה זן נכחד. מיתוס מהלך על שתיים בצבא שהלך ונעשה אפור. לא בכדי מותו, ממטען חבלה שהופעל כנגד השיירה שבה נסע בלבנון, טלטל ונותר מהדהד. בפגיעה בו הצליח חזבאללה לפגוע בסמל של ממש ולהסב פגיעה מורלית קשה לכוחות צה"ל הלוחמים בלבנון ולמדינת ישראל כולה.

בין השנים 2000-1982 ניהל צה"ל בלבנון, כפי שתיאר זאת גרשטיין, מלחמה על אש קטנה. הוא היה מקבלני הביצוע המובילים של צה"ל בה, והצטיין בפיקוד והפעלת כוחות קטנים בפשיטות ומארבים כנגד חזבאללה. שורה ארוכה מאוד של מבצעים מוצלחים רשומה על שמו. הוא פיקד על פלוגה רובאית, על הסיירת החטיבתית, על גדוד 51 – שם הצטרף למחלקה בפיקוד תמיר ידעי, כיום אלוף פיקוד העורף, למארב מוצלח בסמוך לכפר רמיא'א בלבנון (המ"מ, ידעי, הודה לימים שפחד מהמג"ד יותר מאשר משלושת המחבלים שבהם נתקלו ואותם הרגו) – על חטיבה מרחבית וכמובן על גולני, בה עשה כמעט את כל שירותו. 

מימין: מפקד עוצבת חירם, קובי מרום, עם מח"ט גולני, ארז גרשטיין, זמן קצר לאחר אסון השריפה בוואדי סלוקי בלבנון, אוגוסט 1997, (צילום: דו"צ).

בטרם מונה למפקד חטיבת גולני, היה גרשטיין חניך במכללה לביטחון לאומי. בעבודה שכתב, שכותרתה "ההתמודדות מול ארגון חזבאללה", הציע מתווה להתמודדות עם הארגון. בין ההמלצות העדפת הגנה קבועה (מוצבים) על ניידת, ושימת דגש "על יכולת פגיעה באויב בטווחים ארוכים, תוך ניצול היתרונות הטכנולוגיים של צה"ל באמצעי ראיית לילה, תצפית והכוונת אמצעי כינון אוויריים כגון מסוקי קרב ופשיטות ליליות". גרשטיין המליץ לחתור לפגיעה במפקדים מקומיים של הארגון, אך להימנע מפגיעה בדרג הבכיר של הארגון, וציין שחזבאללה "יתקשה להחליף מפקד מקומי החי ומכיר את השטח, בין היתר בשל עקרון המידור בארגון". העיקרון הזה מומש במבצע "טרף קל" ב-1997, במהלכו הניח כוח סיירת גולני מטעני חבלה בכפר אל-כפור, מהם נהרגו מפקד גזרה ומספר פעילים נוספים. גרשטיין היה הרוח החיה מאחורי המבצע. 

בניגוד לפשיטות שעליהן המליץ, התנגד גרשטיין לפעולות קרקעיות יזומות בהיקף נרחב מעבר לקו האדום. לשיטתו "הפשיטות נוסח מיידון (1988) או יעתר (1992) אינן יעילות, בעיקר משום שהן חושפות את הכוחות הגדולים לירי מרחוק (סאגר, ארטילריה). לפיכך, אין מקום להתמיד בהן". היה בכך היגיון רב, שכן כחלק מלקחיו מהתבוסה שספג במיידון, ארגון חזבאללה נמנע מהקמת בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון, המשמשת לו מקור תמיכה ומחסה. הארגון נמנע גם מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל.

לכוחות היבשה יש מה להציע

אבל מאז כאמור זרמו מים רבים בנהר. צה"ל נסוג מלבנון, ניהל בה מערכה נוספת ב-2006 וטרוד כיום בניהול מערכה סיזיפית וממושכת כנגד התבססות איראן, והארגון כשלוחה שלה, בסוריה. בדרום לבנון ערוך חזבאללה בכ-230 כפרים שיעים, בהם הקים מתחים מבוצרים (מעל ומתחת לקרקע). לארגון מגוון יחידות ובהן כוחות חי"ר, כוח הקומנדו רדואן לפשיטות בשטח ישראל, אגד שריון, יחידות מודיעין ומודיעין-נגדי, יחידת כטב"מים, כוחות נ"מ, יחידת רקטות ארוכות טווח ויחידה המפעילה טילי חוף-ים. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש החזבאללה ניסיון מבצעי משמעותי וזכה לחניכה והכשרה מצד הצבא הרוסי. צה"ל מצדו פועל כנגד הכוחות האיראניים ובני בריתם בעיקר בסוריה, במערכה שעיקרה הפעלת כוח אווירי ואש מנגד במבצעים חשאיים שעליהם נמנעת ישראל מלקחת אחריות (מדיניות שמשתנה בימים אלה, כמאמר האלוף טל רוסו בראיון, לאו דווקא משיקולים ביטחוניים, אלא מטעמים פוליטיים). ישראל נסמכת במערכה הזו בדיוק על אותם יתרונות שמנה גרשטיין בעבודתו, בהשוואה לאויביה, בדגש על היכולת לחבר מודיעין עדכני למערכי אש מהירה ומדויקת. גם בדרום, בעזה, מול החמאס, מפעילה ישראל דפוס פעולה דומה. מנגד, מה שתקף למלחמות על אש קטנה, לא בהכרח מתאים למערכה רחבה. 

מימין: אלוף פיקוד מרכז, נומה, עם מח"ט עציון דאז, אל"מ גופמן, (צילום: דו"צ).

על הרקע הזה מהדהדים דבריו של מפקד חטיבת השריון 7, אל"מ רומן גופמן, לרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, בכנס פיקוד בכיר. גופמן, שדבריו נכללו בסרט אודות כהונת איזנקוט שהפיק דובר צה"ל ושודר השבוע ב"כאן", אמר לרמטכ"ל בפתח דבריו שהוא וחבריו מפקדי החטיבות המתמרנות, "מוכנים ורוצים להילחם. אומר שנית, מוכנים ורוצים להילחם. אבל יש בעיה אחת. אתם לא מפעילים אותנו. לאורך זמן יש כאן דפוס מאוד-מאוד בעייתי שמתפתח ובעיקרו להימנע מהפעלת כוחות היבשה. ועדיין, במציאות הנוכחית, יש לנו הרבה מה להציע – ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה, בכל מקום שיידרש". גופמן, קצין שריון שעשה בחיל את כל שירותו, החל בשהייה בלבנון, עבור באינתיפאדה השנייה, במלחמה ב-2006 בלבנון, ובעזה, ומפקד כיום על אחת מחטיבות הדגל של זרוע היבשה, לא דיבר באוויר. בסיכום תרגיל חטיבתי הציע הרמטכ"ל איזנקוט לקציני חטיבה 7 לקחת מחוגה ולעשות עיגול של 1,500 קילומטר ואמר שלא ימצאו "חטיבה כל כך חזקה באמצעים שלה". במציאות של איום חמור על העורף, מלבנון או מעזה, הפתרון האפקטיבי יהיה לממש את הדוקטרינה הבן-גוריונית של העברת המלחמה לשטחו של האויב, ולשם כך צה"ל חייב לתמרן, ומהר.

ועם זאת, כמעט בכל פעם בשני העשורים מאז נסוג צה"ל מלבנון (היוצא דופן היחיד, שמעיד על הכלל, הוא מבצע "חומת מגן"), אמר המח"ט לרמטכ"ל, נאלצו הוא וחבריו לדרג המח"טים להסביר לפקודיהם שיש כלים יותר מתאימים לטיפול באיום כזה או אחר. התוצאה, הזהיר, היא שהאנשים "פחות יהיו איתנו. וזה בקצה משפיע על הרצון להילחם. מה שעושה אותנו למפקדים קרביים לאורך זמן זה חיכוך עם הצד השני. אחרת זה מצב של מוות קליני". 

הרמטכ"ל איזנקוט (שלאחר דבריו של גופמן לחץ את ידו בחום), אמר בסיכום הכנס שהוא מאוד מתחבר לדברים שאמר מח"ט 7. הוא עצמו, אגב, אמר דברים דומים מאוד לפני 20 שנה, בראיון לרגל סיום תפקידו כמח"ט גולני, תפקיד שבו החליף את חברו הטוב גרשטיין. "מאיתנו, המח"טים, הייתי מצפה שנתנהג כמו הגנרל פטון, ששנה לפני מלחמת העולם השנייה, בין קוקטייל לקוקטייל, רק חיפש את מי לתקוף. אסור לנו שנשתכר מהאווירה של מזרח תיכון חדש, לא עכשיו ולא בעוד 30 שנה. לצערי אני מזהה בצה"ל תופעה הולכת ורווחת של התבטאויות פופולריות מתייפייפות, שמתיישרות בהתאם למה שדעת הקהל הישראלית מצפה לשמוע מאיתנו. חייבים למתוח על זה קו", אמר אז.

ראוי לציין שבכהונת איזנקוט כרמטכ"ל אכן הוקצו משאבים רבים לחיזוק זרוע היבשה, באופן חריג לטובה מבעבר, וגם לא התרחשה סיטואציה שבה הפעלה רחבה של כוחות יבשה עמדה על הפרק. 

השבוע קיים צה"ל תרגיל פתע בגזרת הדרום, שדימה לחימה ברצועת עזה. כל רמטכ"ל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, בוחר להקפיץ כוחות בהפתעה בכדי לבחון את דריכות ומוכנות המערכת לאחד מתרחישי העימות הסבירים, העשויים לפרוץ בהתראה קצרה עד אפסית. איזנקוט למשל, הקפיץ בחודש אחד כוחות לתרגילי פתע הן באוגדת או"ש והן באוגדת עזה. הרמטכ"ל כוכבי, ככל הנראה בהמשך להערכת אמ"ן כי החמאס עלול ליזום השנה עימות רחב עם ישראל, עשה כן עם הפנים דרומה. בתרגיל, שעיקרו התקיים בבסיס האימונים בצאלים, השתתף גם גדוד 12 של גולני, שהוקפץ מגזרת הצפון. מפקד פלוגה בגדוד התראיין ל"ynet" ואמר כי הוא "מרגיש שסומכים עלינו ואני רואה את זה גם באישורי התכניות האופרטיביות, ברעיונות שנכנסים ללחימה ברצועה, בשינויים באמצעי הלחימה". יש לקוות שכך הוא הדבר, שכן התחושה בכוחות היבשה היא שמה שהיה הוא שיהיה, וגם בעימות הבא הם יופעלו במשורה, באופן מגומגם ולא כמאמץ העיקרי. הרמטכ"ל מקיים שורה של תהליכים שמטרתם לשנות זאת, יש לקוות שבמערכה הבאה התוצרים לא יישארו על רצפת חדר העריכה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון"בתאריך 02.03.2019)

"הרוצה במב"מ ייכון למלחמה", אבל גם "המשכיל בעת ההיא יידום" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

באחרונה סטתה ישראל הרשמית ממדיניות העמימות שלה אודות המערכה בין המלחמות. בכירי הדרג המדיני והצבאי התבטאו בתקשורת ולקחו אחריות על תקיפות שביצעה ישראל בסוריה. למרות הצורך להרתיע את כלל השחקנים באזור, עדיף לשתוק ולעשות. 

בחודש האחרון ישנו עיסוק גובר במערכה החשאית שמנהלת ישראל בסוריה ובמקומות אחרים. בפאנל פתוח אודות "דוקטרינת איזנקוט", ולמעשה במערכה שבין המערכות (מב"מ), שהתקיים השבוע בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי, אמר האלוף ניצן אלון כי "הרוצה במב"מ ייכון למלחמה". אלון, יוצא סיירת מטכ"ל שכיהן כראש אגף המבצעים, הסביר שמי שרוצה לנהל מערכה חשאית שכזו חייב שתהיה לו מוכנות וכשירות גבוהה למלחמה, שכן למרות הרצון להימנע מהסלמה, הרי שזו אפשרית. אלון הוסיף והסביר שהתפיסה שהוביל הרמטכ"ל היוצא, גדי איזנקוט, הפכה את פעילות הסיכול החשאית, שהצבא תמיד עסק בה, למערכה של פעולות רבות המתנהלות באופן שגרתי, במסגרת שניתן לכמת ולמדוד את תרומתה לשיפור מצבה האסטרטגי של ישראל.

מימין: האלוף אלון והרמטכ"ל גנץ בעת מבצע "שובו אחים", (מקור: ויקיפדיה).

משתתף אחר בפאנל, מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף (מיל') אמיר אשלהגדיר את המב"מ כמערכה שמטרותיה הן: פגיעה באיומים קיימים מתהווים, ובהם אמצעי לחימה ותשתיות לפיתוחו; פגיעה בהתבססות האיראנית בסוריה, "כשהפעולה הצבאית היא סוג של קטר שתפקידו להניע מאמץ מדיני, לאו דווקא ישראלי, מאמץ מדיני בהמשך להוציא את האיראנים מסוריה"; יצירת הרתעה ודחיית מלחמה, שכן הפגיעה באויב מרתיעה אותו; במקרה של מלחמה יהיה האויב, בשל הישגי המב"מ, מוחלש ככל שניתן. כשנשאל האלוף אלון האם הצליחה ישראל לעצור את ההתבססות האיראנית בסוריה, השיב שבמידה רבה אכן כן, אולם מדובר באינטרס ישראלי שמחייב תחזוקה שוטפת ומאמץ מתמיד. 

הפאנל הפתוח הצטרף להצהרות האחרונות בתקשורת של הדרג הצבאי והמדיני הבכיר על המערכה החשאית הישראלית בסוריה. גם הרמטכ"ל איזנקוט (בראיונות הפרישה שלו), גם ראש הממשלה נתניהו, וגם שרי קבינט בכירים התבטאו בתקשורת אודות התקיפות והמבצעים החשאיים שמנהלת ישראל במזרח התיכון, בדגש על סוריה. רק שנה קודם לכן, במושב דומה בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי, אמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') משה קפלינסקי, כי בכל הנוגע למב"מ מתקיים שיח מאוד טוב בין הדרג הצבאי לדרג המדיני, שבא לידי ביטוי בניהול נכון ומושכל של המערכה ובכך שהדרגים הבכירים החליטו "לא 'לרוץ לספר לחבר'ה'. עושים את הדברים בשקט, עושים את הדברים נכון. כמו שצריך להיות". ישראל הרשמית נמנעה מלקחת אחריות על התקיפות, מה שאפשר לכלל השחקנים בזירה להימנע מלהגיב עליהן, שכן בעוד שהאינטרסים שלהם, ציוד ופעילים נפגעו, כבודם הלאומי נפגע פחות. שנה מאוחר יותר ומדיניות העמימות בה דגלה ישראל הרשמית השתנתה מהותית.

פעם ידעו לא "לרוץ לספר לחבר'ה"

יתכן שהסיבה להצהרות הפומביות כי ישראל תקפה פעמים רבות בסוריה, היא הצורך לייצר הרתעה ומהלכים גם בקרב שחקנים וקהלים נוספים זולת אלה שמולם פועלת ישראל במישור הקינטי הישיר, כלומר באמצעות תקיפות מדויקות מן האוויר ופעולות מיוחדות. האלוף אשל ציין בהקשר לכך בפאנל, כי אחת ממטרות המב"מ היא להניע תהליך רחב להוצאת איראן מסוריה או בלימת התבססותה שם. לכן, "המלים מצטרפות לטילים". גם אלון וגם אשל אמרו שההחלטה על יציאת איראן מסוריה תתקבל בטהרן, אך האחרון הוסיף שללא לחץ רוסי החלטה כזו לא תתקבל. 

תקיפת סוללת נ"מ סורית בידי חיל האוויר בשבוע שעבר, (צילום: דו"צ).

מאז ספטמבר האחרון שוררת מתיחות בין ישראל לרוסיה, שמקורה בתקרית בה הפילו הסורים בשגגה מטוס ביון רוסי בניסיונם להגיב לתקיפה ישראלית. הרוסים השקיעו רבות בסיוע למשטר אסד, במטרה להקים להם בסיס פעולה במזרח התיכון ולמצב את עצמם כמעצמה המוציאה והמביאה במרחב. לאחר התקרית נקטו הרוסים בשורה של צעדים להצר את צעדי ישראל בסוריה, אך התקיפות נמשכו. מנגד, נראה שישראל הקפידה לתקוף רק יעדים איראניים ונמנעה ככל שניתן מפגיעה בכוחות הסוריים, ששלומם יקר לרוסים השואפים לייצב את סוריה. גם בעת ההסלמה הקצרה בצפון בשבוע שעבר, השתדל צה"ל לשמור על כללים אלו. חיל האוויר, כך נראה, תקף משלוח נשק איראני בנמל התעופה הבינלאומי של דמשק. בתגובה ירו כוחות איראניים טיל קרקע-קרקע לעבר החרמון, שיורט באמצעות מערכת כיפת ברזל. בתגובה המליץ הרמטכ"ל אביב כוכבי לראש הממשלה נתניהו על פעולת תגמול חריפה שהוכנה מראש. בפעולה הותקפו מן האוויר מספר יעדים במרחב דמשק, אך גם סוללות הגנה אווירית של הצבא הסורי, לאחר שאלו ירו לעבר מטוסי חיל האוויר.

היה זה המבצע הגלוי הראשון עליו פיקד כוכבי כרמטכ"ל, ובתקשורת מיהרו לקשור לו כתרים. אכן המבצע, כפי שכתב אחד הפרשנים, עבר "על האפס", ללא תקלות. הנחישות, בוודאי לאחר איסור רוסי לפעול במרחב דמשק, חשובה, אולם דווקא בגלל ההישג המבצעי, קשה שלא לתהות האם נדרש גם סיבוב הניצחון בתקשורת. האם מעבר לגבול, וגם ברוסיה, לא מבינים נוכח הריסות סוללות הפנציר-S1 המתקדמות מתוצרת רוסית שנפגעו בתקיפה, את יכולתו של חיל האוויר הישראלי? האם גם ללא תמונות, סרטונים והצהרות לא ברור לכלל השחקנים במרחב כי צה"ל מסוגל לתקוף כל נקודה שירצה בסוריה, ולהשמיד, מהר, כמות מטרות גדולה?

מדיניות חשאית הופכת לחפלת רייטינג

אבל ישנה אפשרות נוספת, מטרידה, לפיה הסטייה ממדיניות העמימות נועדה לצרכים פוליטיים. כבר היו דברים בעבר, ולא מן הנמנע שההסבר הכי מתקבל על הדעת לכך שישראל סטתה ממדיניות העמימות הוא, ש"זה הבחירות, טמבל". הדרג הפוליטי להוט להציג מדיניות התקפית, נחושה, עם הצלחות מוכחות בפני הבוחר, ולעזאזל האינטרס הביטחוני. בנאום השקת קמפיין הבחירות שלו השבוע, נראה שהדברים הפריעו גם לרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ. "במשך 38 שנים הייתי חייל, לוחם ומפקד. קיבלתי החלטות קשות ואמיצות. הובלתי לוחמים אל מעבר לקווי האויב ועניתי לטלפונים באישון לילה. כמי שצעד את כל הדרך ממושב קטן ליד קריית מלאכי ועד לקודש הקודשים של ביטחון ישראל, בקומה ה-14, אני יכול לומר לכם שביטחון עושים במעשים ולא במילים", אמר. 

גנץ, שעשה מסלול שירות ארוך בצנחנים, ביחידת שלדג, בהמשך כמפקד אוגדה באיו"ש ובלבנון, וכרמטכ"ל במבצע "צוק איתן", היה הרמטכ"ל שבתקופתו החל להתעצב רעיון המערכה שבין המלחמות. אז, נמנע הדרג המדיני מלהתייחס לפעילות החשאית שביצעה ישראל בצפון. כך למשל, רגע לפני שסיים גנץ את כהונתו ביצע צה"ל, על-פי פרסומים זרים, פעולת סיכול ממוקד בסוריה והרג מספר פעילי חזבאללה, ובהם ג'יהאד, בנו של רמטכ"ל הארגון עימאד מורנייה (שגם חיסולו מיוחס ישראל), וקצין איראני בכיר. ישראל הרשמית מעולם לא לקחה אחריות.

בנאומו ציין גנץ, כמו ראש הממשלה ופוליטיקאים אחרים, כי יפעל לסכל את השאיפה האיראנית לכתר את ישראל, ואיים כי במידה ולא "יובן המסר במילים, הוא יובן במהלומות כואבות ומדויקות". אולם רגע לאחר מכן, מתח הרמטכ"ל לשעבר והפוליטיקאי בהווה ביקורת ברורה על הסטייה ממדיניות העמימות בנוגע למב"מ וקבע כי יש להפסיק מיד "את המנהג המגונה שבו מדיניות הביטחון החשאית שלנו הופכת לחפלת רייטינג, והמבצעים הרגישים שלנו – לתוכניות ריאליטי. נגמרו הימים של מסיבות עיתונאים בנושאי קודשי הביטחון. לא צוברים נקודות על התרברבות, אלא על מעשים". עד לאחרונה היה גנץ שתקן בלתי נלאה, עכשיו כשהוא מדבר הוא אומר שיש דברים שהשתיקה יפה להם. כשזה מגיע למב"מ שווה להקשיב לו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.01.2019)