תר"ש "גדעון" הייתה טובה לצבא, ובתנאי שיהיה לה המשך | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הקביעה שצה"ל יכול ללחום רק בחזית אחת שגויה ומסוכנת לדימוי המרתיע של ישראל.

השבוע פרסם אלוף (מיל') יצחק בריק טור נוקב ב"גלובס" בגנות התוכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון" שאותה גיבש ומימש הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט. לתפיסתו של בריק, התוכנית דרדרה את "צבא היבשה לנקודות שפל שלא הייתה כמותה ופגעה אנושות במוכנותו למלחמה".

במאמרו יצא בריק, קצין שריון נועז וישר שעוטר על גבורתו כמ"פ במלחמת יום הכיפורים, כנגד התרבות הארגונית הקלוקלת בצה"ל והתופעה המתגברת "של קשר שתיקה ודיווחים לא אמינים בצה"ל". קשה להתווכח עם הטענה נוכח הנתונים הסותרים שפרסם הצבא בנושא גיוס חרדים, פיילוט נשים לוחמות בחיל השריון, הכחשת בכירי צה"ל כי הצבא מתנהל באמצעות "סמארטפונים" ובוואטספ (כשכל מי שהיה במילואים יודע אחרת) ועוד. אבל מה לזה ולתר"ש?

משבר כוח האדם בצה"ל עליו מצביע בריק אמיתי, אבל הוא אינו מסביר מהיכן יבוא הכסף. צה"ל נדרש כל העת להיאבק על השארת הטובים בתפקידי מפתח. אבל משבר זה מתרחש בשל היות ישראל מדינה חזקה עם כלכלה חזקה שמציעה לאזרחיה אפשרויות מפתות להצלחה מחוץ לצבא. זוהי תופעה מבורכת שהדורות הקודמים, ובהם בריק, נלחמו ונאבקו בכדי לממש. בכדי להשאיר את הטובים על צה"ל לפתח מסלולי שירות מסלול משולבים שכוללים תחנות במערכי השדה המודיעין והסייבר למשל, שיבטיח אתגר ואפשרויות תעסוקה באזרחות.

קיצור השירות, שלו מתנגד בריק (ולטענתו גם הרמטכ"ל הנוכחי אביב כוכבי), הוא נקודה שבה יתכן והוא צודק. בפועל, משך ההכשרה ארוך, ונוכח קיצור השירות, הצבא מקבל חיילים מוכשרים לתפקידם תקופה קצרה מדי. כאן מוטב, לבצע חשיבה מחדש. על המשבר בימ"חים והנגדים הצביע בריק, בצדק, לפני שנים. צה"ל, בהובלת ראש אט"ל דאז, אלוף אהרון חליוה, קצין צנחנים מנוסה, יזם מהלך מתקן שבריק עצמו שיבח.

הקביעה של בריק שצה"ל יכול ללחום רק בחזית אחת שגויה ומסוכנת לדימוי המרתיע של ישראל. צה"ל יכול לפעול במגוון חזיתות במקביל. כן, יהיו בעיות, וכן בכדי לסיים את הלחימה מהר צה"ל יפעל באופן אגרסיבי מאוד. אבל, כפי שציין לאחרונה אלוף פיקוד דרום, הרצי הלוי, הצבא בהחלט יכול ללחום בהצלחה במלחמה רב-זירתית.

גם הערעור של בריק על היערכות הצבא למלחמה רק בלבנון ובעזה מוטעה. ישראל, כתב בשעתו ראש אג"ת לשעבר, אלוף (מיל') גיורא איילנד, לוקחת סיכון מחושב בנוגע למוכנות בחזיתות אחרות, ובהן מצרים, עד שתזהה "שינוי אסטרטגי". אז יהיה בידה די זמן להשקיע בבניין כוח ויכולות.

נקודה שבה בריק צודק היא העובדה שהעורף, שעתיד להיות זירה מרכזית במערכה הבאה, אינו ערוך טוב דיו לשעת חירום קיצונית, בדגש על מלחמה. יתרה מכך, מי שחושב שהתשתיות הצבאיות ערוכות טוב בהרבה מאלו האזרחיות למערכה הבאה, מוטב שיסתכל שוב בתמונות מטוסי הקרב בהאנגרים שהוצפו במי הגשמים.

דווקא איזנקוט, יוצא חטיבת גולני שעשה את רוב שנותיו בפיקוד על כוחות יבשה, הבין היטב את חשיבות מוכנות היבשה. צה"ל, תחת פיקודו כרמטכ"ל, התאמן יותר, הרבה יותר. נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה (ובמערך המילואים) וכשירות היחידות הוגדרה בעדיפות גבוהה, גם על חשבון התעצמות ורכש. בנוסף שודרגה יכולת צה"ל לפעול בעומק האויב, באמצעות הקמת חטיבת הקומנדו, שמאז גם מתאמנת בקפריסין בכדי לדמות טוב יותר את אתגריה ביעדים רחוקים בעת מלחמה. למעשה, בצה"ל נבנו בכהונתו שלושה צבאות, צבא הבט"ש והגנת הגבולות, צבא העתודה וצבא ההתקפה. לכל אחד מהם כוחות יעודיים לו, ברמת כשירות שונה.

נשאלת השאלה האם התר"ש, הביאה את הצבא, בסדיר ובמילואים, לרמת מוכנות טובה. התשובה מתחשבת בהרבה משתנים, ובהם מוגבלות המשאבים והאילוצים המבצעיים שעמם התמודד הצבא, ובהם המערכה החשאית כנגד התבססות איראן בסוריה ועוד. בהתחשב בכל אלו, צה"ל מוכן טוב בהרבה מכפי שהיה לפני קיץ 2014. לכל זה אחראית תר"ש "גדעון" שמימש הרמטכ"ל איזנקוט. יתרה מכך, הרמטכ"ל ידע היטב, בניגוד למשל, למה שהתרחש במלחמת לבנון השנייה, איזה צבא עומד לפיקודו ומה ניתן ולא ניתן להשיג בהפעלת הכוח הצבאי.

את מאמרו חתם בריק בטענה שכדי להתמודד עם הנזק שיצרה התכנית ישראל חייבת לגבש ולחתום על ברית הגנה עם ארצות-הברית. פרופסור גבי סיבוני מה-INSS כתב בעבר שהברית "עלולה לצמצם את החופש של ישראל לפעול מול מגוון גורמי האיום במרחב. מדינת ישראל תמצא עצמה מחויבת להכניס שיקולים נוספים בתהליך ניהול הסיכונים בהפעלת הכוח במטרה למזער פגיעה אפשרית באינטרסים אמריקנים באזור".

לו נחתמה ברית שכזו שנים קודם לכן, יתכן והתקיפות האוויריות להריסת הכורים הגרעיניים בעיראק ב-1981 ובסוריה ב-2007 היו מחייבות תיאום והתחשבות באינטרסים אמריקנים, שהיו עלולים לאסור על ביצוען. השותפות בתצורתה הנוכחית מאפשרת לשני הצדדים להסתמך זה על זה בשעת צרה ומנגד לפעול בהתאם לאינטרס הצר שלהן. ובכלל מוטב לישראל להוסיף ולפתור את אתגריה הצבאיים, בכוחות עצמה.

על צה"ל, כפי שכתב בריק, לשפר את מוכנות וכשירות כוחות היבשה. התמרון היבשתי הוא הכלי המיטבי לקיצור משך המערכה שכן הוא, יותר מכל אמצעי אחר, מציב איום של ממש על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב ומכריח אותו להסכים להפסקת אש. שדרוג כוחות היבשה הוא אחד האתגרים המרכזיים שעומדים לפתחו של הרמטכ"ל אביב כוכבי ואסור שנוסיף, כפי שכתב בשעתו האלוף חליוה, לחזק את הרגל החזקה (מודיעין וחיל אוויר) ולהתעלם מהרגל הצולעת.

(המאמר פורסם במקור באתר "גלובס", בתאריך 28.01.2020)

אין תחליף לתרגול בשטח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל מבטל את תרגילי החטיבות המתמרנות, בכדי להשקיע באימוני הגדודים. למרות שחיוני "להשחיז את הקצה המבצעי", אין תחליף לאימון המסגרת החטיבתית המתמרנת בשטח, בחום ובקור, כשעייפים ומשקל הציוד מעיק. צה"ל שכח זאת במלחמת לבנון השנייה והתוצאה היתה כואבת. 

השבוע פורסם ב"ישראל היום" שבצה"ל הוחלט לבטל את תרגילי החטיבות (תרח"טים) המתמרנות בזרוע היבשה. ההחלטה, כך נכתב, לא נובעת מהקושי התקציבי שמציבה המציאות הפוליטית, אלא משאיפה לשנות את טיב האימונים של כוחות היבשה.

במקום זאת יושקעו המשאבים בעיקר בתרגילי גדודים ופלוגות, בכדי "להשחיז את הקצה המבצעי", כמאמר גורם בצה"ל שצוטט בכתבה, ולהפוך "אותו לקטלני יותר" (ערך שהרמטכ"ל אביב כוכבי מדגיש מאז שנכנס לתפקידו). עוד פורסם בכתבה כי במקום התרח"טים יהיו בכל שנה שני תרגילי אוגדה עיקריים והחטיבות שלא ישתתפו בהם, יתאמנו בסימולטור. 

2006 כקו פרשת מים

מלחמת לבנון השנייה היתה קו פרשת המים. במלחמה התגלתה החלודה שהעלה צה"ל בהפעלת מסגרות מתמרנות גדולות מרמת החטיבה ומעלה, בשל העובדה שבשש השנים שקדמו לה (ובחלק מהמקרים אף למעלה מכך) הוא נמנע מלקיים תרגילים גדולים ליחידותיו. 

צה"ל לא עשה זאת מבלי להבין על מה הוא מוותר. אבל העומס המבצעי שנבע מהאינתיפאדה השנייה בתוספת מגבלות תקציביות, הביאו לכך שגדודים וחטיבות ביצעו לעתים כמעט שנה רצופה של תעסוקה מבצעית ביהודה ושומרון ובעזה, ללא הפוגה של אימון. הפתרון של צה"ל לצורך בכוחות בשטח (תוך גיוס מצומצם ככל שניתן של מילואים) ולמצוקות התקציב היה לקצץ באופן דרסטי באימונים. זה עבד אבל היה לזה מחיר, בידע ובמקצוענות של מפקדי צה"ל בפיקוד על מסגרות גדולות. 

בנוסף בלט הפער בניסיון ובידע המקצועי של קצינים שעשו את עיקר שירותם ביחידות המיוחדות ועתה פיקדו על מסגרות מתמרנות גדולות דוגמת חטיבה ואוגדה. היחידה עליה פיקדו לא היתה עוד כוח קטן ומובחר אלא מסגרת גדולה, כבדה, לעתים משוריינת, שאנשיה לא התאמנו כנדרש. אומץ לב, קריאת "אחריי" וכושר גופני כבר לא יחפו במקרה שכזה על היעדר מיומנות וניסיון בהפעלת גוף מתמרן בהיקף כזה.

כישרון אינו חלופה לאימונים והכשרה

כך התגלגלה אוגדת השריון במילואים, עליה פיקד תא"ל ארז צוקרמן, מהנועזים שבמפקדי צה"ל באותה עת שצמח בקומנדו הימי והצטיין כמפקדה הראשון של יחידת אגוז בלבנון, ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו. כיחידה צבאית היא כמעט שלא השיגה יעדים, לא עמדה במשימותיה, ואף שאנשיה הצליחו לפגוע במספר פעילי חזבאללה, היה מי שטען שהאוגדה ניצחה במערכה בעיקר את עצמה.

מקרה קיצון אחר הוא זה של מח"ט הנח"ל דאז, מיקי אדלשטיין, אשר סיפר למפקד האוגדה שלו, בשעה שהלה ביקר בתרגיל החטיבתי שעליו פיקד לאחר המלחמה, כי זהו התרח"ט הראשון שלו. מפקד האוגדה, גיא צור, לא התרשם עד שהמח"ט, יוצא יחידת העלית שלדג, הבהיר שזהו התרח"ט הראשון שבו הוא משתתף מאז גיוסו. חטיבת הנח"ל שעליה פיקד לא ביצעה תרח"ט מלא מאז 1998 ועד לאחר המלחמה ב-2006. היעדר הניסיון קיבל ביטויים כואבים בשטח, בקרבות בע'נדוריה, פארון ובסלוקי.

גם הדוגמאות החיוביות מהמלחמה ההיא למפקדים שפיקדו היטב על יחידותיהם, לא נבעו מניסיון והכשרה אלא מכישרון. בספרו, "סיפור מלחמה, סיפור אהבה" (ידיעות ספרים, 2009), מתאר מפקד אוגדת הגליל במלחמה, תא"ל גל הירש, שיחה שניהל עם מפקד גדוד הסיור של הצנחנים, נמרוד אלוני (כיום תא"ל). בשיחתם שאל הירש, שהתרשם מרמת הלחימה הגבוהה של נמרוד וגדודו, מתי לאחרונה הוא עשה תרגיל גדודי? התשובה, הלא מפתיעה, היתה מעולם לא. 

בדומה למרבית מפקדי הגדודים במלחמה, נמרוד מעולם לא פיקד על גדודו בתרגיל. הוא פיקד בשעתו על תרגיל 'נסיגה והשהיה' בעת שהשתלם בפו"מ וזה הכל. "נמרוד השתלט על מרון א־ראס תוך הפעלת פלוגת טנקים, ארטילריה, הנדסה, מסוקי קרב, תצפיות יחמ"מ והכול בנוהל קרב של שעות ספורות ובתיאום מול שני גדודים נוספים ומול מפקדת חטיבה 300. תוצאות הקרב שלו היו חד־משמעיות, האויב הובס" (עמוד 273), כתב הירש.

הסיבות להצלחתו של אלוני הן שבדומה להירש הוא גדל ביחידות החטיבתיות של הצנחנים בתקופה שצה"ל כן התאמן, ונסמך על הניסיון שצבר כשנדרש לכך בלחימה. סיבה נוספת היא שאלוני, כך נראה, הוא מפקד מוכשר. אבל כישרון אינו חלופה לאימונים והכשרה סדורים. 

מאז המלחמה, עם מינויו של גבי אשכנזי לרמטכ"ל, חזר צה"ל להתאמן. אשכנזי, שעשה את עיקר שירותו בגולני, נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. כשנכנס לתפקידו ציטט אשכנזי את קלאוזוביץ ואמר שלצה"ל ישנם שני מצבים: מלחמה וההכנות למלחמה. לימים התברר שיש גם מצב שלישי, המערכה שבין המלחמות, אבל המסר היה ברור – אין תחליף לאימון הכוחות בשדה, כשקר או חם להם, העייפות מצטברת ומשקל הציוד מעיק.

היו שנים שצה"ל הקפיד על כך יותר, היו שנים שפחות. המחאה החברתית, שאירעה במהלך כהונתו של הרמטכ"ל בני גנץ הביאה לקיצוץ בתקציב הביטחון, והיה לכך ביטוי בכמות האימונים. בכהונתו של גדי איזנקוט כרמטכ"ל (יוצא חטיבת גולני אף הוא), הושם דגש רב מבעבר בנושא האימונים וכשירות כוחות היבשה השתפרה.

אבל בין שבשנים הרזות ובין שבשנים הטובות הלך הרוח בצה"ל, כלקח מהמלחמה, היה שהחטיבה (בניגוד לאוגדה) היא עדיין רמה שחייבת להיות מתורגלת בשטח, בסדרי כוחות מקסימליים ככל שניתן.

התמרון חיוני, כדאי שיהיה יעיל

בשל האיום החמור על העורף האזרחי שמציבים חזבאללה וחמאס באמצעות ארסנל הטילים והרקטות שברשותם, לישראל אין את המותרות שבמערכות ממושכות. במלחמה יפעיל צה"ל שני מאמצים. הראשון הוא מאמץ האש מן האוויר, הים והיבשה, שמטרתו, כפי שכתב בשעתו פרופסור גבי סיבוני, היא "לחרוט את זיכרונו של האויב ולשמרו לזמן ארוך ככל האפשר כדי לדחות פעולה נוספת שלו כנגד ישראל לשנים, בנוסף להיותו טרוד בשיקום ארוך וזללן משאבים".

אף שאין להפסיק את הלחימה בטרם מוצה מאמץ האש, הרי שיש לקצרה ככל שניתן. המאמץ השני, התמרון היבשתי, הוא הכלי המיטבי להשיג את קיצור משך המערכה שכן הוא, יותר מכל אמצעי אחר, מציב איום של ממש על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב ומכריח אותו להסכים להפסקת אש.

בנאומו במרכז הבינתחומי בהרצליה לפני שבועיים, אמר הרמטכ"ל כוכבי כי במערכה הבאה "יהיה תמרון, והתמרון הזה צריך להיות תמרון אפקטיבי ותמרון יעיל". כאמור, התמרון חיוני בכדי לקצר את המערכה, אך בכדי שיהיה גם יעיל, יש לאמן את החטיבות המתמרנות. 

לאחר מלחמת לבנון השנייה סיפר מפקד בצה"ל כי בעת שהשתלם בצבא האמריקני ב-2005 ניסה להסביר למארחיו שבצה"ל לומדים תוך כדי הלחימה והדבר מפצה על הזנחת כשירויות. הם מצידם הביטו בו כעל משוגע ויהיר. המלחמה ב-2006 הוכיחה את צדקתם. לא חייבים לחזור על הטעות. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 07.01.2020)

אתו ללבנון: ספר חדש על מלחמה שבחרנו (ואסור) לשכוח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

העיתונאי חיים הר-זהב כתב ספר על ארבע השנים האחרונות שבהן לחם צה"ל בלבנון, 2000-1996. זו מלחמה שצה"ל שכח, והציבור הדחיק. אבל אם לא נזכור את לקחיה, אנו עלולים לחזור על שגיאותיה. 

מדינת ישראל הדחיקה, שלא לומר שכחה, את 18 שנות השהייה בלבנון. זו המסקנה שאליה הגיע חיים הר-זהב, שחקר לעומק את התקופה, בדגש על השנים 2000-1996, השנים האחרונות להחזקת צה"ל את רצועת הביטחון בלבנון. ספרו, "לבנון: המלחמה האבודה" (הוצאה עצמית, 2019), הוא ניסיון נוסף להציף בתודעה הציבורית את התקופה ההיא ולהזכיר שרגע לפני האינתיפאדה השנייה, וכמעט מיד לאחר שצה"ל נסוג מביירות ב-1983, ניהל צה"ל מלחמה יומיומית כנגד ארגוני המחבלים בדרום לבנון.

הספר מצטרף לרשימה קצרה מדי של ספרים על התקופה, ובהם "דלעת" שכתב מתי פרידמן, "אם יש גן עדן" (רומן על בסיס אירועים אמיתיים) שכתב רון לשם, "סוף סוף ירו על הפלוגה שלנו" מאת סטלה ויחיעם מרט. הספר הבולט ביותר על התקופה הוא "מלחמה ללא אות" מאת תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שעשה בלבנון את כל שנות שירותו מסגן מפקד פלוגה בגולני ועד למפקד חטיבה מרחבית.

הר-זהב, שהתגייס בנובמבר 1995, שירת כלוחם ומפקד בגדוד 931 של הנח"ל. השירות שם היה עבורו, כפי שהיה עבור האנשים שאותם בחר לראיין לספר, משמעותי במיוחד. 

באחד הלילות, כתב, יצא כוח מהפלוגה המסייעת בגדוד להשכיב מארב מצפון למוצב כרכום בגזרה המערבית. על הכוח פיקד מפקד מחלקה, יוצא היחידה המובחרת מגלן, והר-זהב היה סגנו. הכוח כמעט צעד היישר לתוך זירת מטענים "שבה חמישה מטעני כלימגור, ובגלל שהמ"מ התעקש לשנות נתיב הליכה באמצע לבנון רק בשל תחושת בטן" (עמוד 294), נמנע האסון.

מלחמה לכל דבר ועניין

בתחילה הגדיר צה"ל את הלחימה בלבנון כפעולת ביטחון שוטף, אבל בראשית 1995 חל שינוי מהותי. אז "החליטו הרמטכ"ל רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק ואלוף פיקוד הצפון עמירם לוין להגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון מלחמה לכל דבר ועניין" (עמוד 22). לוין, יוצא סיירת מטכ"ל, הוביל בפיקוד הצפון קו לוחמני שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. במקביל הוקמו בית הספר ללוחמת גרילה ויחידת אגוז בחטיבת גולני שהתמחתה בלחימה בשטח הלבנוני.

מפקדה הראשון של יחידת אגוז היה ארז צוקרמן, "איש הקומנדו הימי" (עמוד 39), קצין נועז וחותר למגע. הקמתה התגלתה כמהלך יעיל מאוד, ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמיה עשרות מחבלים.

באחד הקרבות הקשים שניהלה היחידה, ב-19 בספטמבר 1996, סרק כוח גדול בפיקוד צוקרמן את ג'בל סוג'וד ונתקל מטווחים קרובים בפעילי חיזבאללה. "לפחות עשרה אנשי חיזבאללה נהרגו בשורה של היתקלויות באותו בוקר בסבך ליד סוג'וד ופרט לשני ההרוגים של צה"ל – ההרוגים הראשונים של יחידת אגוז – נפצעו שמונה לוחמים אחרים" (עמוד 46).

בספטמבר 1997, כשבוע לאחר שכוח שייטת 13 נתקל במארב חיזבאללה וספג אחד-עשר הרוגים (והרוג נוסף מכוח החילוץ), הרגו לוחמי היחידה, עליה פיקד אז משה תמיר, את בנו של חסן נצראללה, מזכ"ל הארגון. 

"הכוח של אגוז נע ליד מוצב צד"ל בסוג'וד, על מורדות ג'בל רפיע, ופגע בכמה אנשי חיזבאללה בתום קרב שבו השתתפו גם כוחות של צבא לבנון שירו לעבר מסוקי קרב של צה"ל. לאור מעורבותו של צבא לבנון, העריכו בפיקוד צפון כי אפשר שבכיר בחיזבאללה היה בין הנפגעים בקרב" (עמוד 149). תמיר הורה ללוחמי אגוז להביא עמם את גופות פעילי החיזבאללה שנותרו בשטח. 

אחת הגופות היתה זו של האדי נצראללה, וישראל ניצלה את קלף המיקוח הזה בכדי במשא ומתן להשבת גופתו של לוחם הקומנדו הימי שנהרג באסון השייטת, איתמר איליה, שהוחזקה בידי חיזבאללה.

לחימה מתמדת, סיזיפית

אבל עם כל הכבוד ליחידות המובחרות (שחוו, כפי שאמר לי חבר ששירת כקצין בסיירת נח"ל בתקופה המדוברת, עומס יוצא דופן, עם דרישה כמעט בלתי-אפשרית לאפס תקלות ולמאה אחוז הצלחות), מן הספר עולה שלבנון האמיתית היתה שייכת לגדודי השריון והחי"ר, לתצפיתנים, לכוחות ההנדסה והתותחנים, ש"טחנו" קווים במוצבים, והשכיבו מארבים בוואדיות בצורה סיזיפית, מייאשת ושוחקת. 

אחד האירועים המשמעותיים בספר התרחש בשעות הערב ב-9 באוגוסט 1998. פעיל חיזבאללה חדר למוצב סוג'וד של צד"ל, בעת שאויש על-ידי מחלקה מגדוד הצנחנים 101, והפתיע את הלוחמים. סמל המחלקה נאבק עמו, ירה לעברו ופצע אותו, אך המחבל נמלט לסבך.

כל שרשרת הפיקוד שמעל למפקד המחלקה התייחסה בסלחנות מה ללוחמים אבל זה עתיד היה להשתנות במהירות. "עם כניסתו לתפקיד הדגיש הרמטכ"ל שאול מופז את חשיבות הניצחון בעת מגע עם האויב" (עמוד 203). מופז, שאחד מפקודיו בחטיבת הצנחנים תיאר את סגנון הפיקוד שלו כ"יחס מחמיר לתקלות קלות ערך", ניצל את האירוע בכדי לבסס נורמה והחליט להדיח את מפקד המחלקה, הסמל ולוחם נוסף מחטיבת הצנחנים. "עוד החליט לרשום הערה פיקודית למפקד יק"ל תת-אלוף ארז גרשטיין, למח"ט הגזרה המזרחית של יק"ל אלוף-משנה אביב כוכבי ולמפקד גדוד 101 סגן-אלוף איתי וירוב" (עמוד 160). כיום, כרמטכ"ל, כוכבי מדגיש גם הוא את ערך הניצחון, ולא מן הנמנע שהשיעור של מופז נשאר אתו מאז.

הטיפול בגדוד המוכה היה לקוי, אבל למרות שנוח לאמץ את הגישה לפיה מופז החמיר מדי עם הלוחמים והמפקדים, הרי שבסוף קשה להתווכח עם העובדה שמאז ואילך חתרו כוחות צה"ל למגע, ועשו כן גם בהמשך כהונתו של מופז בראשית האינתיפאדה השנייה. בהובלת וירוב הצליח גדוד 101 להתאושש מן האירוע. בקו הבא, ב-12 ביוני 1999, כוח מהגדוד "נתקל בחוליית חיזבאללה, ליד מוצב ריחן" (עמוד 219). למרות שהופתע והמ"מ נפצע, התעשת הכוח, אליו חבר גם המג"ד, והרג ארבעה מחבלים.

אירוע משמעותי אחר הוא מבצע "שבר ענן", כמעט שנה לפני הנסיגה, באוגוסט 1999. כוחות מהפלוגה המסייעת בגדוד 51 של גולני, בפיקוד יואב ירום, ארבו למחבלים בסמוך למבצר הצלבני קלעת דובאי. ירום, שהתגייס "לפלס"ר גולני" (עמוד 224) ולאחר שובו מקורס הקצינים איבד את כף רגלו בפיצוץ מטען בלבנון, שכנע את מפקדיו, מח"ט הגזרה, משה תמיר, ומח"ט גולני, גדי איזנקוט, להוציא פעילות התקפית. 

אחד הכוחות, שהתמקם במבצר, הופתע על-ידי שלושה מחבלי חיזבאללה, וספג פצועים והרוג. בהמשך נתקל כוח התגבורת שהוביל מג"ד 51, אילן אטיאס, במחבלים הנסוגים. בחילופי האש נפצע המג"ד ונהרג לוחם נוסף. לבסוף, "צמצם ירום את הטווח שבין הכוח שלו לבין חוליית החיזבאללה בתחתית הוואדי. כוח המ"פ הסתער על החולייה והרג את שלושת אנשיה" (עמוד 230).

ספר מרתק אבל חד-ממדי

חסרונו העיקרי של הספר התיאור החד-ממדי שלו את המציאות. כמעט כל הספר מלא בתיאורים אודות אנשים, שהתגייסו לצה"ל מלאי מוטיבציה ורצון לתרום, ונהרגו במלחמה שמוצגת כחסרת תכלית. המציאות היתה מורכבת יותר.

אכן, כמעט לאורך כל התקופה לא נבחנה כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט (שלחם בלבנון שנים ארוכות), טען בשעתו כי החיזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים נוסח משגב עם וכפר יובל. רק כאשר נכשל בכך, ירה הארגון על יישובי הצפון.

תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, שפיקד על יחידת הקישור ללבנון, הסביר פעם את מעגל הקסמים השלילי בו היתה ישראל נתונה באמצעות מבצע של סיירת צנחנים, במאי 1995. הכוח, בפיקוד רס"ן יוסי בכר (לימים אלוף), הרג חמישה פעילי חיזבאללה, במארב סמוך למוצב סוג'וד, וחזר בלי נפגעים. בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. בעצם, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הביצועים הבולטים והלוחמניים של פיקוד הצפון, הישיבה בלבנון לא הוסיפה לישראל דבר.

נדמה, כתב המחבר, שכמעט הכול הפך מעגלי בלבנון. "כמו המארבים שהציב צה"ל נגד כוחות חיזבאללה, שהיו בדרכם לארוב לכוחות צה"ל שיוצאים למארבים, כך גם בתחום המדיני: ישראל נכנסה ללבנון ב-1982 ולמעשה יצרה את חיזבאללה" (עמודים 133-132).

הטענה האחרונה אינה מדויקת, בלשון המעטה, ומבטאת ראייה צרה וחסרה של העימות. החיזבאללה הוקם על-ידי איראן כשלוחה שלה, במסגרת ייצוא המהפכה האסלאמית, והוא מנהל כנגד ישראל מלחמת קודש.

בתקופתו של מופז כרמטכ"ל נבחנה סוף סוף המטרה שלשמה שהה צה"ל בדרום לבנון. במקום הגנה על יישובי הצפון נקבעה מטרה חדשה: "הגנה על גבולה הצפוני של ישראל" (עמוד 165). את המטרה הזו, כפי שטענו קבוצות כמו "ארבע אימהות", ניתן למממש בלי להחזיק כוחות בשטח לבנון. אבל כפי שהתברר לאחר הנסיגה מלבנון, האיום ששמו חיזבאללה לא נמוג כשעזב צה"ל את לבנון. 

ביטוי לראייה החד-ממדית המוצגת בספר ישנו בעובדה שכמעט שאינו כולל הצלחות מבצעיות של צה"ל, וכאשר הוא עושה כן, אז הן מסתכמות במשפט לאקוני. ביולי 1997 למשל, "בהיתקלויות של אגוז, פלנ"ט צנחנים, וגדוד 101 של החטיבה" (עמוד 93), נהרגו חמישה מחבלים והכוחות חזרו בלי שריטה. במבצע "מהלך מבריק" ב-1998, שאינו מוזכר בספר, פשט כוח מיחידת אגוז בפיקוד משה תמיר על הכפר ע'נדוריה והרג שמונה מחברי כוח האבטחה של חיזבאללה בכפר.

זוהי הצלחה מבצעית די מרשימה, ומוזר שהיא ודומות לה אינן מוזכרות בספר. אין בכך, כאמור, מלערער את הקביעה שההצלחות המבצעיות לא שירתו שום תכלית מדינית ולא תורגמו לאחת כזו, אבל בלעדיהן הסיפור חסר.

גם העובדה שהיו בצה"ל קולות שקראו בזמן אמיתי לצאת מלבנון לא מוזכרת. אלוף פיקוד הצפון עמירם לוין וקציניו, ובהם יאיר גולן, קצין צנחנים שהיה מח"ט בלבנון (אז גם נפצע בהיתקלות עם מחבלים, והוסיף לפקד על הכוח עד גמר הלחימה), חשבו שהמשך השהייה של ישראל ברצועת הביטחון מיותר ועליה לצאת משם, רצוי לאחר שתכה מכה קשה את חיזבאללה. ליפקין-שחק, כרמטכ"ל, אפשר ללוין להציג את משנתו בפני הדרג המדיני שדגל בקו שמרני, ולמעשה החליט להשאיר את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים. 

לקחים שאסור לשכוח

מלבנון נסוג לבסוף צה"ל כתוצאה מהחלטה שכפה על המערכת ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק. היתה זו החלטה שראש אגף מבצעים דאז, אלוף (מיל') גיורא איילנד, תיאר בדיעבד כ"חכמה וגם אמיצה".

זהו ספר חשוב בשל העובדה שהתקופה כמו נשכחה מהלב. מה גם שהר-זהב יודע לספר סיפור והקורא כמו נשאב לספר וללבנון. אבל כוחו האמיתי של הספר הוא בשלושה לקחים שמופיעים בסופו, שאסור לשכוח.

הראשון שבהם, כתב, הוא שהלחימה המחישה "עד כמה חשוב החינוך של מפקדים זוטרים בצה"ל לפעול ולקבל על עצמם אחריות – "להגדיל ראש" כפי שהדבר נקרא בעגה הצה"לית – אך הדבר נראה טבעי כמעט, שכן הלחימה ברצועת הביטחון בדרום לבנון הייתה כמעט כולה של הפיקוד הזוטר: כזו שבה המ"מ השפיע על התוצאה יותר ממפקד האוגדה, וסמל המחלקה השפיע יותר מהמח"ט. במלחמה הזו לא היו קרבות חטיבתיים ואפילו לא קרבות גדודיים. בפעמים שבהן כוחות לוחמים פגשו אלה את אלה בשדה הקרב הם היו בסדרי גודל של כיתה מול חולייה" (עמוד 282). הלקח הזה, חייב לעמוד לעיני צה"ל בהכשרת הפיקוד הזוטר.

הלקח השני, נוגע לשאלה מדוע נדחקה המלחמה מהתודעה הציבורית בישראל. אחת התשובות שמספק הספר היא שישראל "לא ניצחה במלחמה בדרום לבנון, ואיש לא נהנה לזכור הפסדים" (עמוד 286). ומדוע הפסדנו, או לפחות לא ניצחנו? משום שהמטרה שהוגדרה לצה"ל היתה אמורפית ולא הוגדרו יעדים מדידים וברי השגה. כשאין הגדרה ברורה מה יחשב לניצחון, לא ניתן לנצח.

ישראל, כתב הר-זהב, יצאה מלבנון משום "שנמצאו אזרחים, ובעיקר אזרחיות, שיצביעו על הכישלון המחשבתי של הממשלה ושל צה"ל ויזעקו שאין בכך כל היגיון" (עמוד 289). זהו הלקח השלישי. הלוואי שתמיד יהיו כאלו שיעשו כן.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 17.12.2019)

"גם חיזוק זרוע היבשה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בכירים לשעבר בצה"ל התריעו באחרונה כי צה"ל חייב לחזק את זרוע היבשה ואת המאמץ המתמרן, שכן בלעדיו לא ניתן יהיה לקצר את המערכה ולהכריע. בפועל, למרות שהצבא אוהב להצטייר כהתקפי ויעיל, הרי שישנו פער גדול בין איך שהוא מציג את עצמו, לאיך שהוא באמת. פער שחובה לגשר עליו.

בשבועות האחרונים המסר העיקרי שמגיע מהצבא (ומלשכת שר הביטחון הטרי, נפתלי בנט) הוא שצה"ל חוזר לנצח. ב"הארץ" פרסמו יניב קובוביץ ועמוס הראל כי בצה"ל הופץ מסמך סיכום למבצע "חגורה שחורה" בהנחיית הרמטכ"ל אביב כוכבי. המבצע, קובע המסמך, הסתיים בהצלחה, וזאת למרות שמאז סיומו נורו מספר רקטות לעבר יישובי הדרום. 

"לצד סיכול המפקד הבכיר של הג'יהאד האיסלאמי תקפנו עשרות מטרות טרור של הג'יהאד האיסלאמי ברחבי רצועת עזה ופגענו קשות ביכולת התקיפה שלו. סיכלנו בשעת מעשה חוליות טרור", נכתב במסמך. במאמרם ציטטו קובוביץ והראל בכירים במערכת הביטחון שאמרו להם כי המסמך "מוגזם ביחס לאירוע ולתוצאותיו". חלקם אף טענו שהוא "מזכיר מורשת קרב ממלחמות ישראל ולא סבב לחימה קצר". 

כשבוחנים את המבצע מהצד קשה שלא להתרשם מכך שחיל האוויר הפך במהלך כהונת מפקד החיל הקודם, אלוף אמיר אשל, למכונת מלחמה מרשימה (ולא שלא היה כזה בתקופת קודמיו, האלופים שקדי ונחושתן). הפעלתו נותנת בידי הדרג המדיני יכולת להגיב תוך הימנעות כמעט בטוחה מנפגעים ואפשרות לנתק מגע מהלחימה בתוך זמן קצר.

אך אין להקיש מפעולות תגמול אוויריות בסוריה, וממבצע "חגורה שחורה" בעזה, על מערכה רחבה. המבצע היה מוצלח, אבל מוטב לא להיסחף בטפיחות עצמיות על השכם. אף שחיל האוויר הוא מכשיר יעיל מאוד בפעולת ענישה או גמול נקודתית, במלחמה הבאה, הוא פשוט לא יספיק.

במלחמת לבנון השנייה, למשל, החזבאללה ירה לעבר צפון ישראל כ-4000 רקטות מסוגים שונים. למרות שחיל האוויר נהנה במלחמה מחופש פעולה מבצעי מלא, הודו מפקדיו, כפי שהודו קודמיהם לאחר סבב הלחימה עם אש"ף ב-1981, כי אין בידיהם מענה לרקטות קצרות הטווח.

מאז יכולות הארגון רק גדלו, ואתר החדשות "אל-מוניטור" דיווח לאחרונה כי ברשותו בין 120 ל-150 אלף טילים, רחפנים מאיראן וכ-45 אלף לוחמים בסדיר (ובכלל זה כוחות קומנדו מיומנים) ובמילואים, שרכושו ניסיון מבצעי בסוריה וערוכים במתחמים מבוצרים בכפרים בדרום לבנון.

גודל השטח לא יאפשר לחיל לשלוט ביעילות על המרחב. יתרה מכך הצורך לפעול בעומק לבנון ולשמר מוכנות להתלקחות זירות נוספות ובהן איו"ש ועזה, יטיל מגבלות על סדרי הכוחות וההיקפים שבהם יפעל חיל האוויר.

נוכח האיום החמור על העורף צה"ל יידרש להפעיל תמרון יבשתי רחב היקף ללב השטח. התמרון הזה לא יוכל להישען רק על כוחות סדירים, כפי שהיה במבצע "צוק איתן", ויחייב גם שילוב כוחות מילואים בסדרי כוחות גדולים. אבל למרות שצה"ל לכאורה משמיע מסרים לוחמניים ונחושים בנוגע לתמרון בעימות הבא, הרי שבפועל צה"ל עבר תמורה של ממש בכל הנוגע לזרוע היבשה והתמרון היבשתי בעשורים האחרונים.

התמרון הוא כבר לא הבן המועדף

בראשית שנות השמונים, אמר ראש אג"ת דאז, האלוף מנחם עינן, שהוא אינו רואה שום אסטרטגיה או "גישה עקיפה, ותהיה טובה ככל שתהיה, אינה מסוגלת למנוע את המפגש העיקרי, החזיתי, שבו נועד לזרוע היבשה תפקיד מרכזי – תפקיד ההכרעה".

אמנם, עינן דיבר מפוזיציה, שכן הוא עצמו צמח ב"צבא הירוק" ופיקד על אוגדה במלחמת לבנון הראשונה, אבל קשה שלא לחשוב שבעוד שעינן התכוון לדברים שאמר, והם שיקפו את הלך הרוח בפיקוד הבכיר. כיום, בוודאי לאור ההססנות (שלא לומר החשש) של הצבא והממשלה להפעיל מהלך מתמרן בעימותים האחרונים, הלך הרוח שונה מאוד. 

בכנס שהתקיים לפני כשבועיים במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ועסק בתמרון היבשתי, טען אלוף (מיל.) גרשון הכהן שישנה ירידה בנכונות להפעיל מאמץ מתמרן ביחס להפעלת אש מנגד, במיוחד לאור יכולותיה המשופרות והמדויקות. הכהן, קצין שריון מנוסה, סיפר על תרגיל הגיס "שערי שמיים", שנערך ב-1998, ובו הוטל עליו לשמש כמפקד ביום האויב (במקרה הזה צבא סוריה), שנועד לשבש את מהלכי הגיס הצפוני של צה"ל שעליו פיקד האלוף מאיר דגן, ובכללם חטיבת גולני, עליה פיקד אז גדי איזנקוט.

בתחקיר שהתקיים בתום התרגיל הסביר דגן שבמתאר האיומים החדשים שנוצר "והכשירויות שיש לצה"ל, כל מה שהוא מתכוון כמפקד גיס במתקפה לסוריה זה לעשות מהלך קצר עד לסבראני. לעמוד שם. לחכות לדיוויזיות העומק שיבואו להתנפץ עלינו, ונחסל אותן עם יכולות האש". מכאן, שכבר לפני כשני עשורים, החלו בצה"ל לחשוב על תמרון כעל מהלך מוגבל מאוד, שאמור ליצור את התנאים להפעלה מיטבית של מאמץ האש, שיביא את ההכרעה.

הכהן מנה בהרצאתו טעמים שונים להפעלת תמרון, ובכלל זה כיבוש שטח, עיצוב המרחב, והשמדת כוחות אויב , וטען שפכו ללא-רלוונטיים. מנגד, כמו הרמטכ"ל כוכבי, הכהן רואה לתמרון תפקיד משמעותי בשלילת יכולות אויב, ובהן ארסנל הרקטות או לחלופין מערך המנהרות של החמאס ב"צוק איתן". אף שציין שהתמרון הוא שאלה מצביאותית ומדינית, הדגיש הכהן את חשיבות הפגיעה באויב מטווח קרוב. "את זה עושים בקרב החיכוך של היבשה". 

החלטה לא לתמרן

אלוף (מיל.) אבי מזרחי, מפקד זרוע היבשה לשעבר, פתח את דבריו בכנס בקביעה ההומוריסטית לפיה תמרון יבשתי לא יתרחש אלא אם "נחליף את השלטון". אחרי שהצחיק, עבר האלוף לחלק האמנותי. 

לטענתו, מערכת כיפת ברזל עשתה נזק לישראל, אף שהיא פתרון טכנולוגי מרשים. הסיבה, אמר, היא העובדה שהמערכת מונעת פגיעה בנפש, דבר חיובי כשלעצמו. היעדר הנפגעים קונה לדרג המדיני זמן לקבל החלטות בנחת. בפועל, קבע, הם מחליטים לא להחליט. שזו גם החלטה. החלטה לא לתמרן. 

מזרחי עשה את שנותיו הראשונות בצבא בסיירת גולני (ולכן כשעקץ בהרצאה את חטיבת גולני שכמה מבכירי בוגריה, ובהם הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט, ישבו בשורה הראשונה, זה היה בחזקת "הכל נשאר במשפחה"), בהמשך עבר לחיל השריון. בשנים שלאחר מלחמת לבנון השנייה הוא פיקד על זרוע היבשה והעביר אותה את אותו "אימון הקמה", שלדברי אלוף (מיל.) אורי שגיא נדרש לה.

מזרחי היה חבר בוועדה שמינה הרמטכ"ל דאז, איזנקוט, לבחינת טענותיו של האלוף (מיל.) יצחק בריק, נציב קבילות חיילים לשעבר, כי לצה"ל, בדגש על זרוע היבשה, ישנם פערים חמורים במוכנות למלחמה.

בכנס סיפר כי הציג את ממצאיה לראש הממשלה בנימין נתניהו. לדבריו, הניח לפניו שקף שקובע שבמלחמה בצפון, ישראל לא תוכל להכריע את אויביה ללא תמרון, ובתשובה, אמר לו ראש הממשלה כי אינו מסכים איתו, ולהבנת מזרחי אינו מאמין בתמרון. גם כאן התברר שבכל צחוק (במקרה זה הבדיחה בה פתח את הרצאתו), יש קצת אמת

הכרעה תפיסתית שתחליש את היבשה

הדברים שאמר מזרחי בכנס מטרידים במיוחד על רקע הרצאתו של הדובר שקדם לו, ח"כ עפר שלח (מפלגת כחול לבן), לשעבר יו"ר ועדת המשנה לבניין הכוח ומ"פ צנחנים במילואים. שלח תיאר בכנס את תפיסת הביטחון החדשה של ראש הממשלה שעיקרה השקעת כספים ומשאבים ביכולות סייבר, הגנת גבולות, חיזוק מבנים, חימושים מיוחדים וטילים מיירטים.

כשראש הממשלה, אמר שלח, הציג את התכנית לפורום המטה הכללי הוא מיד נשאל מה בנוגע לחיזוק כוחות היבשה. כדי להסביר את תשובתו של נתניהו נדרש שלח לסיפור אודות אריק שרון. במהלך הבחירות בשנת 2000 הציג שרון בכינוס של מרכז הליכוד את רשימת השרים המיועדת מטעם המפלגה בממשלת אחדות שהוא תכנן להקים, ו"שכח" לנקוב בשמו של נתניהו. בתשובה לשאלת הקהל, הוא השיב מיד "גם ביבי". על משקל תשובתו של שרון אז (נתניהו לא מונה לשר בממשלה שהקים שרון), אמר שלח, גם ראש הממשלה השיב למטכ"ל: "גם חיזוק כוחות היבשה". 

למעשה, הזהיר שלח, לאור תפיסת הביטחון החדשה של ראש הממשלה שמתעדפת את מאמצי האש מנגד, המודיעין ומערכות ההגנה האקטיביות דוגמת כיפת ברזל, עלולה להתבצע הכרעה תפיסתית שתביא לכך שזרוע היבשה תהיה חלשה ולא יושקעו בה משאבים, ואז לא יופעל המאמץ המתמרן.

לתפיסת שלח, הסיבה העיקרית שבגללה התמרון נדרש, ויתרה מכך "אין לנו פתרון אלא התמרון, הוא קיצור משך המערכה", שהוא בעיניו, "המטרה מספר אחת של ישראל במערכותיה הבאות". לדבריו, ישנה אשליה שהמערכה יכולה להימשך ולהימשך כמו במלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן" וישראל לא תינזק באמת. "אך אלה לא יהיו פניה של מלחמת לבנון השלישית או מלחמת הצפון הראשונה", אמר.

נוכח ארסנל הרקטות הרב שבידי חזבאללה שמאיים על צפון הארץ, "אנחנו חייבים לייצר את קיצור משך המערכה, וקיצור משך המערכה לא קורה ב-Standoff, לא קורה במנגד, בשום צורה שהיא". שלח הדגיש כי "אנחנו בשביל לקצר את המערכה צריכים לתמרן לשתי מטרות: אחת היא להשמיד. אנחנו לא נגיע לכל רקטה ולכל זה… אבל להשמיד באופן שימחיש לאויב את העוצמה שאנחנו פה, והדבר השני זה לאיים על האויב באיום פיזי קרוב".

התמרון הוא "פתרון ולא בעיה"

הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט, ציין בהרצאתו בכנס כי יכולות זרוע היבשה שופרו במרוצת כהונתו כרמטכ"ל והדגים זאת באמצעות אזכור תרגיל הגיס הגדול שקיים, שכמוהו לא נעשה 19 שנים (מאז תרגיל "שערי שמיים"), ובתיאור יכולות חטיבת השריון 7, שבמובנים מסוימים מתקדמים יותר מאלו שברשות צבא היבשה האמריקני.

איזנקוט ציין שאת צה"ל מובילים שישה עקרונות. הראשון הוא "דפוס החשיבה האופרטיבי של הצבא שאומר: צה"ל מפתיע בכל דרך. גם אם האויב בשגרה, כשהוא בחירום, אנחנו צריכים לבנות יכולות, ונבנו כלים משמעותיים מאוד, להפתיע אותו בכל דרך".

לצד עקרונות נוספים, ובהם יכולות הגנה ויכולות הפעלת אש מנגד, ישנו, אמר, "תמרון, במקסימום כוח מינימום זמן, רצוי גם עם הרבה מאוד תחבולה. אני רואה בתמרון פתרון ולא בעיה, בתנאי שהוא מופעל נכון לעבר מטרות ראויות ויודעים מה רוצים להשיג". העיקרון החמישי שמנה הוא הוצאת העורף מהלחימה. לא סיום המלחמה מהר, הבהיר, אלא הוצאת העורף מהר ממעגל הלחימה. המרכיב האחרון הוא "חתירה לניצחון ברור עד כמה שאפשר, וחופש פעולה לדרג מדיני".

"סטנדרטים נמוכים ובינוניות"

כאמור, בתקופת כהונתו של איזנקוט נעשה תיקון מסוים ויכולות זרוע היבשה שודרגו. אבל נשאלת השאלה, במיוחד לאור התכנית של ראש הממשלה שאותה תיאר שלח בדבריו, מה יהיה מעמדה ואלו משאבים יושקעו בה במהלך כהונת הרמטכ"ל כוכבי. 

שנת 2020 נמצאת ממש מעבר לפינה לאור המציאות הפוליטית (וסבב בחירות שלישי שנראה סביר מאוד), ספק אם תקום ממשלה שתאשר תקציב שיאפשר לצבא להתאמן. התכנית הרב-שנתית של הרמטכ"ל לשנים הקרובות, "תנופה" שמה, תיאלץ להמתין גם היא.

אבל בין שמתאמנים ובין שלא, בתרבות הארגונית של הצבא יש בעיה. בשבוע שעבר פרסם הכתב הצבאי של "מעריב", טל לב-רם, מסמך שכתב רס"ן עידו פיוטרקובסקי, שפיקד עד לאחרונה על קורס קציני שריון, רגע לפני פרישתו מצה"ל.

בהיותו חניך במכללה לפיקוד טקטי, כתב פיוטרקובסקי, הציג למפקד הצוות שלו, אל"מ ערן שני (גם הוא קצין שריון) את תכניתו לתרגיל היערכות בהגנה. שני, כתב, מוטט את תכניתו כששאל על איזה מרחב בהגנה הוא מוותר, שכן קו המגע ייפרץ. "נראה שכדאי שאנחנו נחליט איפה הוא ייפרץ ולא האויב. אתה פחדן, בחרת שלא להחליט, אתה מקבל משכורת בשביל לקבל החלטות ולא בשביל למכור לי חלומות עטופים יפה", אמר לו. אבל את השיעור שלמד ממפקדו, על החשיבות שבתעדוף, הוא אינו מוצא בתרבות הצבאית שמסביבו. 

במקום זאת, כתב, "עודף ההנחיות והפקודות שלא מקוימות, הטקסים, ההשתלמויות, המצגות, התחקירים, הביקורים והביקורות – כל אלה לא יישברו אותנו. אנחנו נעמוד במשימה, באיחור, בצורה עקומה, בלחץ, באופן שטחי ומעוות אבל נעמוד בה. בכל זאת קצינים". התוצאה, כתב לב-רם, היא "סטנדרטים נמוכים ובינוניות במקרה הטוב".

כל מי שהיה במילואים וביקר בצה"ל בשנים האחרונות ראה ביטוי כזה או אחר של התרבות שאותה תיאר כמו גם את הליקויים מפניהם הזהירו מפקדים בכירים במילואים ובהם תא"ל אורן אבמן והאלוף (מיל.) יצחק בריק.

ישנו פער שבין הצבא ההתקפי והיעיל, כמצטייר ממסמך "חגורה שחורה", לבין הצבא שמתואר במסמך שפרסם פיוטרקובסקי. השאלה היא, איך מגשרים עליו?

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 03.12.2019)

דברים שאמרתי בפאנל בנושא "התמרון ככלי בביטחון הלאומי"

וידאו

 

המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) קיים בשבוע שעבר כנס בנושא "התמרון ככלי בביטחון הלאומי", ובמסגרתו התקיים פאנל באותו נושא בהנחיית ד"ר ענת קורץ, ובהשתתפות ח"כ מרב מיכאלי (מפלגת העבודה), סא"ל יפית דינור ואנוכי, שניתח את האתגרים השונים של התמרון היבשתי ככלי חיוני בביטחון הלאומי.

ד"ר קורץ העלתה בפאנל מספר שאלות אודות התמרון ובהן שאלת נחיצותו, שכן הסוגיה האיראנית מחייבת פתרונות אחרים. שאלה נוספת היא מי יוזם את המערכה הבאה, ישראל או אויביה והאם יש מקום למלחמת מנע, הכוללת תמרון יבשתי.

ח"כ מרב מיכאלי (מפלגת העבודה), לשעבר חברת ועדת המשנה לבניין הכוח, טענה בפאנל שבשל הרקע האזרחי שלה היא היתה יכולה בשבתה בוועדת חוץ וביטחון לשאול שאלות, לכאורה בסיסיות, שיטלטלו את המערכת.

מיכאלי שיבחה את העבודה שכתבו הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט ופרופסור גבי סיבוני במסגרת המכון, "קווים מנחים לתפיסת ביטחון לישראל", משום שמאחר והדרג המדיני נמנע מלהניח על השולחן מסמך שכזה עד כה, מאפשר המסמך שכתבו השניים לקיים דיון ותהליכי חשיבה בנושא בציבור ובממשלה. לא ניתן, אמרה מיכאלי, "לדבר על הפעלת הכוח בלי לדבר על התכלית שאנחנו רוצות ורוצים להשיג מהפעלת הכוח. התכלית האסטרטגית. וזאת כבר הרבה מאוד שנים נקודת התורפה של מדינת ישראל".

מיכאלי ציינה שהאויב הצליח, באמצעות ארסנל הרקטות שלו, להעביר את המלחמה לשטח ישראל ויעשה כן גם אם במקביל צה"ל יתמרן באופן אפקטיבי לשטח האויב. יתרה מכך, "ההישגים שאפשר להשיג מול האויב שעומד בפנינו היום, בגבולות בצפון ובדרום, הם לא ההישגים שאפשר היה להשיג בתמרון מול צבאות סדירים. גם מבחינה מעשית בתוך התמרון עצמו זה מתנהל אחרת, מי כמוכם יודע, וגם ברמת ההישג המדיני בסופו של המהלך הכולל".

מיכאלי טענה שלא ניתן להגיע לאותם הישגים למבחינה מעשית ולא מבחינה תודעתית. לפיכך יש לדון בנחיצות התמרון ובאופן שיש לעשותו רלוונטי ומתאים לאתגר הנוכחי, כמו למשל באמצעות חיזוק מרכיבי התמרון המבוזר שכוללים כוחות מיוחדים וקומנדו.

סא"ל יפית דינור, מפקדת המעבדה התפיסתית, אמרה בפאנל כי לפני כשנתיים בהוראת הרמטכ"ל איזנקוט התבקשה המעבדה התפיסתית להוביל את פיתוחה של תפיסה לתמרון היבשתי הרב זרועי, מתוך ההבנה לא ניתן להביס כוחות אויב בכוח אש בלבד אלא בתמרון קרקעי שיעביר את הלחימה לצד האויב.

דינור ציטטה מתוך דברים שכתב תא"ל (מיל.) גיורא סגל ז"ל, מפקד המעבדה בעבר, ואמרה כי "הצורך בתמרון יבשתי במזרח התיכון על מנת להכריע במלחמה, אינו צורך טקטי ואף לא אופרטיבי. זהו צורך תרבותי המשפיע ברמה האסטרטגית וברמה האסטרטגית-רבתי על השגתו או אי-השגתו של ניצחון. התמרון לא איבד מחשיבותו לנוכח המגמות המאפיינות את העימותים המתפתחים במזרח התיכון, אלא הוא הופך למשמעותי יותר, בלחימה מול כוחות הפועלים לקדם אידאולוגיה דתית קיצונית באמצעות הפעלת כוח צבאי".

המסקנה של סגל, הדגישה דינור, היא שלא ניתן להביס את הכוחות האלה באמצעות הפעלת אש מנגד בלבד, אלא "אך ורק באמצעות תמרון שיעביר את המלחמה לשטח האויב. וזו הגישה שהיתה לנו במעבדה התפיסתית כשבאנו לפתח את התפיסה: לא האם נדרשים כוחות יבשה, אלא איזה כוחות יבשה על מנת להתמודד עם אתגרי שדה הקרב העתידי. וזו שאלה כבדת משקל, שהצריכה את המעבדה לבצע תהליך מחקר עמוק ומקיף עם הרבה מאוד גורמים בתוך הצבא".

בתהליך נועצו אנשי המעבדה, באמ"ן, כדי להבין את התפתחות האויב, בזרוע היבשה, וגם בממד"ה, כדי להבין את יחסי הצבא-חברה והשפעתם על השימוש בתמרון ככלי בביטחון הלאומי. פיתוח תפיסת התמרון בהובלת האל"מים (מיל.) יובל בזק וגבי סיבוני עסק בהתפתחותו של התמרון, אתגרי זירת הקרב החדשה, וכיצד בונים כושר תמרון. תרחיש הייחוס במחקר נבחר ככזה בעל סבירות שיתממש והוא מלחמה שפורצת בהפתעה, כשאר דוקטרינת אש האויב כוללת מטרות אזרחיות וצבאיות אסטרטגיות. מטרת התמרון, אמרה, היא להסיר איומים אלה מהר ככל האפשר.

בפאנל השתתפתי גם אני, ובדברי הדגשתי את חשיבות מערך מילואים כשיר ומאומן לתמרון היבשתי. אי-אפשר לצמצם את האיום על העורף ולהגיע לאיזושהי הכרעה מול ארגונים כמו חמאס וחזבאללה בלי תמרון. הסיבות, כפי שמנה אותן פרופסור אל"מ (מיל.) גבי סיבוני בדברי הפתיחה לכנס, הן הצורך להשיג פגיעה משמעותית ביכולת האויב לפגוע באש באזרחי המדינה ותשתיותיה, ולקצר את משך הלחימה. האש מנגד לבדה, ציין, מוגבלת ביכולתה לעשות כן, ונדרשת יכולת לאיים ממש על מרכזים האויב, היכן שהמערכת השלטונית שלו נמצאת, אם זה בעזה או אם זה בלבנון. "בלעדי יכולת לאיים ממש, לא בבלוף, אלא ממש לחשוב שיש יכולת להגיע לשם, שהאויב יהיה משוכנע, ואם צריך גם להגיע", אמר, לא ניתן יהיה לסכל את איום האש של האויב על העורף.

לכן צריך מהלך מתמרן. אם לצטט את סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, אזי "ה-F-16 ייצור את התנאים, אך לא תהיה הכרעה ללא ה-M-16". זה מחייב כוחות מילואים. כוחות מילואים שיהיו כשירים, שיודעים שיש להם משמעות, שהם מעוגנים לתכניות האופרטיביות. כשהם יודעים את זה, אנשי המילואים מגיעים לאימון, לקו, לכל זימון. וזה גם משמר את המוטיבציה יותר מכל משוואת תגמולים כזו או אחרת שמנסים ליצור.

נושא נוסף שהדגשתי הוא שלצד האימונים צריך לבנות את הרוח של תחושת המסוגלות. החיילים של חטיבה 55 שצלחו את התעלה ראשונים, היו בוגרי פעולות התגמול של אריק שרון. הם נלחמו בעימותים קטנים ובנו את תחושת המסוגלות שלהם. לא צריך לחפש מלחמות. אבל בכל זאת, גם אני צנחן, גם אני גדלתי על אותה מורשת. אם אנחנו נמצאים בדינמיקה של הסלמה, אנחנו צריכים לדעת לנצל אותה גם לבניין הכוח וגם מסיבה נוספת. התמרון היבשתי, גם הקטן שעושים עם פלוגה, למשל ברצועת עזה, התמרון הזה גם מערער את האויב, גם מייצר אצלו תחושת נרדפות, וגם מחזיר מ"פ ומג"ד אחרים לגמרי הביתה. מג"ד שכשהוא יהיה מח"ט יידע שהוא יכול לעשות דברים.

(המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, 21.11.2019)

ה"חיבוק" שקיבל כוכבי מגורמים בימין הפוליטי, שמשוכנעים שסוף-סוף צה"ל חזר לנצח, חסר אחיזה במציאות |מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הדגש של הרמטכ"ל כוכבי על הניצחון והיוזמה חשוב, אבל גם קודמיו לא היו "צמחוניים".

במאמרה "שעת המבחן האמיתית של אביב כוכבי" (גלובס, 22.11.19) כתבה רשל טויטו כי "בעשור האחרון, תחת שלושת הרמטכ"לים האחרונים, ההרתעה הישראלית נשחקה בצורה משמעותית". את עיקר הבעיה זיהתה הכותבת במה שהגדירה כמדיניות ההכלה שבה נקט צה"ל בכהונת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, "שהחלישה וכרסמה בהרתעה הישראלית, תוך ערעור האמון והביטחון של תושבי הדרום בפרט ואזרחי מדינת ישראל בכלל".

אמנם, מאז מרץ 2018 חיים תושבי עוטף עזה תחת שגרה בלתי-פוסקת של רקטות ומעשי טרור מצד חמאס והג'יהאד האסלאמי, אבל מכאן ועד הקביעה שההרתעה נפגעה משמעותית, רחוקה הדרך.

כרמטכ"ל הוביל גבי אשכנזי את תהליך השיקום של צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה, וגם פיקד עליו בתקיפת הכור הגרעיני בסוריה ומבצע "עופרת יצוקה" בעזה. מחליפו, בני גנץ, פיקד על צה"ל במבצע "עמוד ענן", והיה האיש שהחליט להרוג ב"מכת הפתיחה" שלו את רמטכ"ל החמאס, מוחמד ג'עברי. גנץ, קצין הצנחנים הגבוה, אולי דיבר ברכות, כמאמר תיאודור רוזוולט, אבל אחז במקל גדול. גם תפיסת המערכה בין המלחמות (מב"מ) נולדה בשלהי הקדנציה שלו.

כשמגיעים לאיזנקוט הרי שהדימוי שלו כמי שדוגל בהכלת הטרור שגוי מיסודו. איזנקוט, ששירת כמו אשכנזי שנים ארוכות בחטיבת גולני ובלבנון וליווה כמו שני קודמיו את צמיחת חזבאללה מארגון קטן לכדי ארגון סמי-צבאי בעל יכולות מדינתיות, סירב כרמטכ"ל לאפשר לאיראנים דריסת רגל דומה בסוריה. נקודות השיא היו מבצע "בית הקלפים" במהלכו תקף חיל האוויר בהצלחה כ-50 יעדים איראניים בסוריה, ומבצע "מגן צפוני", במהלכו השמיד צה"ל במהלך מפתיע את מנהרות החדירה של חזבאללה מלבנון לאצבע הגליל. במסגרת המב"מ הוביל איזנקוט את צה"ל בשורה ארוכה של מבצעים חשאיים, בהם פעלו יחידות העילית של צה"ל וחיל האוויר כנגד משלוחי נשק, בסיסים וכוחות ששלחה איראן לסוריה, כמו גם בזירות אחרות.

מדינה שזה הרזומה המבצעי שלה בעשור ומשהו האחרונים, היא מעצמה אזורית מרתיעה, וישראל אכן משמרת מאזן הרתעה חזק מול אויביה בכל האמור למלחמה של ממש ועל עצם קיומה. ישנו אמנם איום על שגרת הקיום, אך מערכת הביטחון של ישראל, ובכלל זה גם צה"ל, מגנה עליה, בסך הכל בהצלחה, יום-יום.

"מאז שכוכבי נכנס לתפקידו כרמטכ"ל, ישנו ניצוץ של תקווה בחזרה לעקרונות צבאיים נכונים ובסיסיים, והם כמובן הכרעה וניצחון", כתבה טויטו.

אביב כוכבי היה המח"ט שלי בצנחנים ומאוד הערכתי אותו. הוא קצין יוצא דופן באיכותו. השינויים שהוא מוביל בצבא עשויים לשפר אותו בצורה ניכרת. בהקדמה לגיליון של כתב העת "בין הקטבים" כתב הרמטכ"ל כי "תכלית השינוי צריכה להיות יצירת פער ניכר מול האויב, שיוביל לניצחון מובהק יותר. ניצחון כזה מבוסס על שלושה משתנים מרכזיים: הישג, מחיר וזמן. ההישג חייב להיות גדול יותר, המחיר צריך להיות הנמוך ביותר האפשרי (באזרחים, בחיילים, בתשתיות ובאמצעים) ומשך הזמן צריך להיות הקצר ביותר".

ב-1998, לאחר שבמהלך התקפת מוצב חדר מחבל חזבאללה למוצב סוג'וד, נאבק עם לוחם ונמלט על נפשו, בחר הרמטכ"ל דאז, שאול מופז (שפיקד על כוכבי בצנחנים), להעביר מסר ש"בסופו של יום, אנחנו צריכים לנצח". המח"ט באירוע היה כוכבי וניכר שהמסר הזה נשאר אתו מאז.

צה"ל בפיקודו השלים רצף תקיפות מוצלח בשבועיים האחרונים. בסבב לחימה שיזמה ישראל מול הג'יהאד האסלאמי בעזה חוסל מפקד בכיר בארגון, בהא אבו אל-עטא, הותקפו יעדים רבים ונהרגו מעל 20 פעילים. ישראל ניהלה את הלחימה בתבונה וידעה לסיים אותה בזמן, עם הישג ברור, לפני שהסלימה לכדי מערכה רחבה. בנוסף ביצע חיל האוויר פעולת תגמול אווירית מוצלחת בסוריה. למרות ההצלחות חשוב לזכור שהמבחן העיקרי של הצבא ומפקדיו הוא במלחמה של ממש, ואין להקיש מהן על מוכנותו אליה.

אבל ה"חיבוק" שקיבל כוכבי מגורמים בימין הפוליטי, שמשוכנעים שסוף-סוף צה"ל חזר לנצח, חסר אחיזה במציאות. האחראית למדיניות מול עזה, ממש כמו בלבנון או בסוריה, היא הממשלה ולא הצבא. כשצה"ל "מכיל" בעזה הוא עושה כן בעיקר משום שמפקדיו שואלים את הקבינט המדיני-ביטחוני מה המדיניות שפעולה התקפית אמורה לשרת ומגלים, על-פי רוב, שאין כזו.

הדגש של הרמטכ"ל כוכבי על הניצחון והיוזמה חשוב, אבל גם קודמיו לא היו "צמחוניים".

(המאמר פורסם במקור באתר "גלובס", בתאריך 24.11.2019)

 

כדאי שרצף התקיפות המוצלח לא יעלה לנו לראש | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בסבב הלחימה כנגד הג'יהאד האסלאמי בשבוע שעבר ובפעולת התגמול האווירית שביצעה בסוריה הלילה שיגרה ישראל מסר מרתיע לאויביה. אך מוטב שהדרג המדיני ימתן את המסרים המאיימים, שעלולים ללבות את הלהבות לכדי שריפה של ממש.

צה"ל תקף הלילה (בין שלישי לרביעי) מן האוויר כעשרים מטרות בסוריה. התקיפה באה כתגובה לירי רקטות, ארבע במספר, שבוצע משטח סוריה לעבר ישראל ביום שלישי לפנות בוקר. הרקטות יורטו בידי סוללת כיפת ברזל. ישראל לא נהגה עד כה להבליג על ירי מסוריה לשטחה, ונראה שלמרות היירוט המוצלח הוחלט בדרג המדיני והצבאי הבכיר כי אין להבליג גם הפעם. 

בתקיפה תקף חיל האוויר מפקדות, מחסני אמצעי לחימה ובסיסי צבא, השייכים לכוח קודס האיראני ולצבא הסורי. במהלך התקיפה ירה הצבא הסורי טילי נ"מ לעבר מטוסי חיל האוויר ובעקבות זאת הותקפו והושמדו מספר סוללות הגנה אווירית סוריות. הארגון הסורי לזכויות אדם דיווח על כאחד-עשר הרוגים, מהם כשבעה איראנים.

לצד המערכה בין המלחמות (מב"מ) שמנהלת ישראל כנגד ההתבססות האיראנית בסוריה, היא מחזיקה בקו מדיני ברור לפיו תגיב כמעט לכל תקיפה ופרובוקציה כנגדה מסוריה, ותגבה מחיר כואב.

דוגמאות לא חסר, כשהבולטת שבהם היא מבצע "בית הקלפים" במאי 2018. פעולת תגמול אווירית לא מידתית (שתאמה את הקו בו דגל הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט), בתגובה לירי רקטות שביצעו מילציות איראניות לעבר מוצבי צה"ל בגולן. במבצע תקפו מטוסי חיל האוויר מעל ל-50 יעדים בסוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני.

אין רגע דל

כשבוע לאחר שנכנס לתפקידו, בינואר האחרון, נדרש אביב כוכבי למבחן המבצעי המשמעותי הראשון שלו כרמטכ"ל. בתגובה לירי טיל קרקע-קרקע שביצעו כוחות איראניים לעבר החרמון המליץ אז כוכבי לראש הממשלה נתניהו על פעולת תגמול חריפה שהוכנה מראש, מבצע "קלף חדש". בפעולה, תקף חיל האוויר מספר יעדים במרחב דמשק, ובהם סוללות הגנה אווירית של הצבא הסורי, לאחר שאלו ירו לעבר מטוסי חיל האוויר.

נראה שבדומה לרמטכ"ל נכנס שר הביטחון החדש, נפתלי בנט, לתפקיד ללא ימי חסד. עבור שר הביטחון בישראל כל יום, כמאמר השיר, ישנו "או סקנדל או פסטיבל", ובנט אינו יוצא דופן.

בנט נכנס לתפקיד במהלך מבצע "חגורה שחורה" בו ניהל צה"ל עימות יזום עם הגי'האד האסלאמי ברצועת עזה במהלכו פגע במעל 20 פעילים ובנכסים רבים של הארגון. המבצע החל יום לפני כניסתו המתוכננת של בנט לתפקיד בתקיפה שבה נהרגו בהא אבו אל-עטא, מפקד חטיבה הצפונית של הג'יהאד האסלאמי ברצועה, ואשתו.

על-פי פרסומים זרים תקף אז חיל האוויר במקביל את ביתו של אכרם עג'ורי, בכיר בלשכה המדינית של הג'יהאד האסלאמי. עג'ורי נותר בחיים אך בנו ואדם נוסף נהרגו. אם ישראל עמדה מאחורי התקיפה בדמשק, הרי שהיה זה מסר ברור לג'יהאד האסלאמי שהיא מוכנה לשחק נגדו על כל המגרש, ולא רק בעזה.

בנט, כאמור, נכנס לתפקיד יום למחרת, כשהרכבת כבר נוסעת  על הפסים, ויכולתו להשפיע על המדיניות ויעדי המבצע מוגבלת.

ישראל ניהלה את הלחימה בתבונה וידעה לסיים אותה בזמן, עם הישג מוגבל אך ברור, לפני שהסלימה לכדי מערכה רחבה שתכלול גם את ארגון החמאס, שנותר מחוץ ללחימה.

מוטב שהמסרים יהיו מתונים

הפעם, ככל הנראה, היתה לבנט מעורבות גבוהה בתהליך קבלת ההחלטות שקדם לתגובה הישראלית. בהודעה שפרסם הבוקר אמר השר כי "הכללים השתנו: מי שיורה על מדינת ישראל ביום, לא ישן בלילה. כך בשבוע שעבר וכך גם השבוע. המסר שלנו למנהיגי איראן פשוט: אינכם חסינים יותר. בכל מקום בו תשלחו את זרועות התמנון שלכם – אנחנו נגדע אותן".

למרות ההצהרה הלוחמנית, סביר שאין מדובר בתחילתה של מימוש המדיניות התקיפה לה הטיף בנט, כשהיה שר החינוך. אז, טען השר כי ישראל צריכה לפעול במישרין כנגד איראן ("ראש התמנון", כפי שכינה זאת) ולא רק כנגד שליחיה ובהם חזבאללה. 

ניתן להעריך שמסרים תוקפניים לחוד, והקו המדיני השקול והזהיר שמוביל את צעדיה של ישראל בחזית הצפונית לחוד. ועדיין נדרשת זהירות. 

במאמר שכתב בשעתו האלוף (מיל') דורון אלמוג ב"מערכות" הוא הזהיר מפני ההנחה שהניצחון, ובמקרה זה ההישג הצבאי, אינו מבטיח "שהצד האחר יירתע מלנקוט פעולה נגד המנצח. יתר על כן, אף ייתכן מצב שבו רצונו של הצד המובס לנקום יגדל דווקא ככל שתבוסתו קשה יותר ומשפילה יותר. ניצחונה המוחץ של ישראל במלחמת ששת הימים יצר מוטיבציה חזקה מאוד בקרב שכנותיה לצאת לסיבוב נוסף".

אלמוג, שעשה את עיקר שנותיו בצנחנים, למד את הלקח הזה על בשרו כבר בפשיטה הראשונה שבה השתתף, על האי שדואן בעיצומה של מלחמת ההתשה, ואם נזקק מישהו להוכחה סופית ומוחלטת הגיע אוקטובר 1973 והוכיח זאת.

מכאן שמוטב למתן את האיומים והקפות הניצחון שנשמעים מצד הדרג המדיני לעבר הגי'האד האסלאמי כמו גם לעבר האיראנים והסורים. הן משום שלא צריך לייצר תחושת השפלה בצד השני שתגביר את המוטיבציה (הקיימת ממילא) לבוא חשבון, והן משום שהסבב הבא מעבר לפינה, ושם התוצאה עלולה להיות מוצלחת פחות, או לחלופין לגלוש לכדי מערכה רחבה, שבה אין איש רוצה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 20.11.2019)