כדאי שרצף התקיפות המוצלח לא יעלה לנו לראש | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בסבב הלחימה כנגד הג'יהאד האסלאמי בשבוע שעבר ובפעולת התגמול האווירית שביצעה בסוריה הלילה שיגרה ישראל מסר מרתיע לאויביה. אך מוטב שהדרג המדיני ימתן את המסרים המאיימים, שעלולים ללבות את הלהבות לכדי שריפה של ממש.

צה"ל תקף הלילה (בין שלישי לרביעי) מן האוויר כעשרים מטרות בסוריה. התקיפה באה כתגובה לירי רקטות, ארבע במספר, שבוצע משטח סוריה לעבר ישראל ביום שלישי לפנות בוקר. הרקטות יורטו בידי סוללת כיפת ברזל. ישראל לא נהגה עד כה להבליג על ירי מסוריה לשטחה, ונראה שלמרות היירוט המוצלח הוחלט בדרג המדיני והצבאי הבכיר כי אין להבליג גם הפעם. 

בתקיפה תקף חיל האוויר מפקדות, מחסני אמצעי לחימה ובסיסי צבא, השייכים לכוח קודס האיראני ולצבא הסורי. במהלך התקיפה ירה הצבא הסורי טילי נ"מ לעבר מטוסי חיל האוויר ובעקבות זאת הותקפו והושמדו מספר סוללות הגנה אווירית סוריות. הארגון הסורי לזכויות אדם דיווח על כאחד-עשר הרוגים, מהם כשבעה איראנים.

לצד המערכה בין המלחמות (מב"מ) שמנהלת ישראל כנגד ההתבססות האיראנית בסוריה, היא מחזיקה בקו מדיני ברור לפיו תגיב כמעט לכל תקיפה ופרובוקציה כנגדה מסוריה, ותגבה מחיר כואב.

דוגמאות לא חסר, כשהבולטת שבהם היא מבצע "בית הקלפים" במאי 2018. פעולת תגמול אווירית לא מידתית (שתאמה את הקו בו דגל הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט), בתגובה לירי רקטות שביצעו מילציות איראניות לעבר מוצבי צה"ל בגולן. במבצע תקפו מטוסי חיל האוויר מעל ל-50 יעדים בסוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני.

אין רגע דל

כשבוע לאחר שנכנס לתפקידו, בינואר האחרון, נדרש אביב כוכבי למבחן המבצעי המשמעותי הראשון שלו כרמטכ"ל. בתגובה לירי טיל קרקע-קרקע שביצעו כוחות איראניים לעבר החרמון המליץ אז כוכבי לראש הממשלה נתניהו על פעולת תגמול חריפה שהוכנה מראש, מבצע "קלף חדש". בפעולה, תקף חיל האוויר מספר יעדים במרחב דמשק, ובהם סוללות הגנה אווירית של הצבא הסורי, לאחר שאלו ירו לעבר מטוסי חיל האוויר.

נראה שבדומה לרמטכ"ל נכנס שר הביטחון החדש, נפתלי בנט, לתפקיד ללא ימי חסד. עבור שר הביטחון בישראל כל יום, כמאמר השיר, ישנו "או סקנדל או פסטיבל", ובנט אינו יוצא דופן.

בנט נכנס לתפקיד במהלך מבצע "חגורה שחורה" בו ניהל צה"ל עימות יזום עם הגי'האד האסלאמי ברצועת עזה במהלכו פגע במעל 20 פעילים ובנכסים רבים של הארגון. המבצע החל יום לפני כניסתו המתוכננת של בנט לתפקיד בתקיפה שבה נהרגו בהא אבו אל-עטא, מפקד חטיבה הצפונית של הג'יהאד האסלאמי ברצועה, ואשתו.

על-פי פרסומים זרים תקף אז חיל האוויר במקביל את ביתו של אכרם עג'ורי, בכיר בלשכה המדינית של הג'יהאד האסלאמי. עג'ורי נותר בחיים אך בנו ואדם נוסף נהרגו. אם ישראל עמדה מאחורי התקיפה בדמשק, הרי שהיה זה מסר ברור לג'יהאד האסלאמי שהיא מוכנה לשחק נגדו על כל המגרש, ולא רק בעזה.

בנט, כאמור, נכנס לתפקיד יום למחרת, כשהרכבת כבר נוסעת  על הפסים, ויכולתו להשפיע על המדיניות ויעדי המבצע מוגבלת.

ישראל ניהלה את הלחימה בתבונה וידעה לסיים אותה בזמן, עם הישג מוגבל אך ברור, לפני שהסלימה לכדי מערכה רחבה שתכלול גם את ארגון החמאס, שנותר מחוץ ללחימה.

מוטב שהמסרים יהיו מתונים

הפעם, ככל הנראה, היתה לבנט מעורבות גבוהה בתהליך קבלת ההחלטות שקדם לתגובה הישראלית. בהודעה שפרסם הבוקר אמר השר כי "הכללים השתנו: מי שיורה על מדינת ישראל ביום, לא ישן בלילה. כך בשבוע שעבר וכך גם השבוע. המסר שלנו למנהיגי איראן פשוט: אינכם חסינים יותר. בכל מקום בו תשלחו את זרועות התמנון שלכם – אנחנו נגדע אותן".

למרות ההצהרה הלוחמנית, סביר שאין מדובר בתחילתה של מימוש המדיניות התקיפה לה הטיף בנט, כשהיה שר החינוך. אז, טען השר כי ישראל צריכה לפעול במישרין כנגד איראן ("ראש התמנון", כפי שכינה זאת) ולא רק כנגד שליחיה ובהם חזבאללה. 

ניתן להעריך שמסרים תוקפניים לחוד, והקו המדיני השקול והזהיר שמוביל את צעדיה של ישראל בחזית הצפונית לחוד. ועדיין נדרשת זהירות. 

במאמר שכתב בשעתו האלוף (מיל') דורון אלמוג ב"מערכות" הוא הזהיר מפני ההנחה שהניצחון, ובמקרה זה ההישג הצבאי, אינו מבטיח "שהצד האחר יירתע מלנקוט פעולה נגד המנצח. יתר על כן, אף ייתכן מצב שבו רצונו של הצד המובס לנקום יגדל דווקא ככל שתבוסתו קשה יותר ומשפילה יותר. ניצחונה המוחץ של ישראל במלחמת ששת הימים יצר מוטיבציה חזקה מאוד בקרב שכנותיה לצאת לסיבוב נוסף".

אלמוג, שעשה את עיקר שנותיו בצנחנים, למד את הלקח הזה על בשרו כבר בפשיטה הראשונה שבה השתתף, על האי שדואן בעיצומה של מלחמת ההתשה, ואם נזקק מישהו להוכחה סופית ומוחלטת הגיע אוקטובר 1973 והוכיח זאת.

מכאן שמוטב למתן את האיומים והקפות הניצחון שנשמעים מצד הדרג המדיני לעבר הגי'האד האסלאמי כמו גם לעבר האיראנים והסורים. הן משום שלא צריך לייצר תחושת השפלה בצד השני שתגביר את המוטיבציה (הקיימת ממילא) לבוא חשבון, והן משום שהסבב הבא מעבר לפינה, ושם התוצאה עלולה להיות מוצלחת פחות, או לחלופין לגלוש לכדי מערכה רחבה, שבה אין איש רוצה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 20.11.2019)

טראמפ היה משענת קנה רצוץ מלכתחילה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מדיניות הזיג-זג של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ, הותירה במזרח התיכון שורה של שחקנים, בהם ישראל, שמבינים שאמריקה, שעליה התרגלו לסמוך, עוזבת ומשאירה להם להתמודד לבדם עם תורכיה, איראן ורוסיה. 

במאמר שפרסם ב"ישראל היום" כתב אל"מ (מיל') רונן איציק, מפקד חטיבת שריון לשעבר, כי להבנתו ההחלטה של נשיא ארצות הברית להסיג את כוחות הצבא האמריקני מצפון מסוריה, ולאפשר לנשיא תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, לפתוח שם במבצע רחב היקף, "לא באה ממקום אימפולסיבי. אין ספק שהותרת הכורדים במצב הנתון קשה להבנה ולעיכול, אולם הדינאמיקה במזרח התיכון דורשת חשיבה שונה, והמציאות לעיתים אכזרית". המטרה במהלך היתה, לתפיסתו, לייצר מהלך כנגד איראן, שיחתור תחת אסטרטגיית ההתפשטות שלה במרחב. 

הפעולה התורכית, כתב, מהווה הפעלת "שרירים" שמתבצעת בשטחה של בסוריה, בעלת בריתה הקרובה של איראן, וכשמחברים את זה "לתגבור הכוחות האמריקאים בסעודיה, לא נותר אלא להבין שהמטרה האמריקאית היא להכביד את הלחץ על איראן. זאת בשילוב הסנקציות המשתקות, אמורים להביא את האייתולות להחלטה על המשך דרכם – האם לחזור לשולחן המשא ומתן, או להמשיך ולהסלים".

כשקוראים את המאמר, קשה שלא לראות בו פליק-פלאק יצירתי במיוחד, שנועד להסביר מדוע למרות שהנשיא האמריקני הפנה עורף לבעלי בריתו, הכורדים, ופגע באינטרס הביטחוני של בעלת בריתו, ישראל, הוא נותר בחזקת "הנשיא הכי טוב לישראל אי פעם".

המציאות, כנראה, אחרת. תורכיה אינה פועלת כרגע כנגד האינטרס האיראני, ואינה מציבה איום על יציבות שלטונו המרכזי של אסד. תגבור הכוחות האמריקנים בסעודיה מהווה חלופה רפה לעובדה שארצות הברית נמנעה מתגובה של ממש לשורת הפרובוקציות והתקיפות האיראניות האחרונות, ובכלל זה התקיפה המתוחכמת בה נעשה שימוש בטילי שיוט.

תור הזהב נגמר

לנוכחות ארצות הברית בסוריה היתה חשיבות רבה עבור ישראל, ממגוון סיבות. לכוחות, בדגש על אלו המוצבים בבסיס שבטאנף, הסמוך לגבול סוריה עם עיראק וירדן, היתה משמעות הן של חסם פיסי שמבודד ומונע מכוחות איראניים מעבר לסוריה, והן במישור ההרתעתי. כשארצות הברית "מסכנת את עורה" במשחק, במובן של ביטחון חייליה, היא מחויבת יותר לבלימת איראן.

כשאין לאמריקנים שחקנים על המגרש (למרות הנסיגה, אגב, נקלע בשבוע שעבר כוח מיוחד אמריקני, שפעל סמוך לעיירה קובאני, להפגזה ארטילרית של הצבא התורכי ויצא מזה בעור שיניו) הם מחויבים פחות. בינתיים, הכוחות בטאנף לא מתפנים. 

הנשיא מימש, גם הפעם, את הכלל הידוע שטבע הלורד פלמרסטון, ראש ממשלת בריטניה באמצע המאה ה-19, לפיו ביחסים בינלאומיים אין חברים ואויבים קבועים, אלא רק אינטרסים קבועים. החברים והאויבים נקבעים בהתאם להם. עכשיו, קבע טראמפ (שאת יועציו לביטחון לאומי מחליף כמו גרביים), זה לא באינטרס האמריקני להוסיף ולתמוך בכורדים, או לחלופין להתנגש עם איראן ותורכיה.

עוד במרוץ לנשיאות טען טראמפ כי אמריקה לא איבדה כלום במזרח התיכון, ובוודאי שאין בכוונתו לשקוע בעוד מערכה מדממת נוסח עיראק ואפגניסטן. בישראל ובמדינות נוספות פשוט בחרו להתעלם מהדברים, והנה, התברר שהוא התכוון ברצינות. הבעיה עם טראמפ היא, כרגיל, הזיג-זג. המהירות שבה הוא נע ממדיניות אחת לאחרת, מבלי לגלות הבנה עמוקה בפרטים או באופן שבו יש לנהל את מדיניות החוץ של ארצו.

אין בנסיגה האמריקנית בכדי להפחית את המאמצים הישראליים לבלימת ההתפשטות האיראנית, להפך, אבל היא מהווה רוח גבית לכל יריבותיה במרחב. בין שמדובר בשאיפה האיראנית להשגת הגמוניה אזורית, או רצונה של רוסיה של פוטין למצב עצמה כמוציאה והמביאה באזור.

הנשיא טראמפ הצטייר בראשית נשיאותו כשותף קרוב של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כתב השבוע ב"הארץ" חיים תומר, ששימש בעברו כראש אגפי מודיעין ותבל במוסד. מהלכים כמו הפרישה מהסכם הגרעין, פתיחת שגרירות בירושלים וההכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן נראו כאילו "נפתח "תור זהב" וכי לישראל ולראש ממשלתה השפעה אסטרטגית כמעט בלתי מוגבלת על וושינגטון". ההערכה בישראל, בעיקר בימין הפוליטי, היתה כי ארצות הברית עתידה בהשפעת ישראל להכניע את איראן ולגבש הסכם גרעין חדש, "נוקשה ומגביל יותר". 

תומר, שכמו איציק היה מפקד גדוד שריון לפני שעבר למוסד, העריך ש"תור הזהב" הסתיים ומתגבשת "מדיניות טראמפית שונה, הפוכה ב–180 מעלות, ומנוגדת לאינטרסים של ישראל", הכוללת ניסיון להדק את היחסים עם איראן.

בתקיפה בסעודיה, ציין, הפגינה איראן "יכולת פגיעה מדויקת ובחתימה נמוכה. המשמעות היא, שיש ביכולתה לעשות פעולה דומה ולפגוע בישראל", מעיראק למשל, שלאחריה תתנער איראן מאחריות, ותטען כי את הפעולה ביצעו מליציות עיראקיות בתגובה לתקיפות אוויריות המיוחסות לישראל.

בחמש השנים האחרונות, בהובלת הרמטכ"לים גדי איזנקוט ואביב כוכבי, ובגיבוי ממשלת נתניהו, ניהל צה"ל מערכה ארוכה שכללה פעולות חשאיות וגלויות, כנגד התבססות איראן בסוריה. מעתה, הדגיש תומר במאמרו, "צריכה ישראל להביא בחשבון כי המצב הקיים, של העדר תגובה איראנית למערכה אותה היא מנהלת זה מספר שנים, המכונה המב"מ (המערכה בין המלחמות) למניעת התבססות אסטרטגית של איראן בסוריה ובאחרונה כנראה גם בעיראק — עלול להשתנות".

ישראל לבד במגרש, בתמיכה אמריקנית

בכל שנה (כמעט) נאם הרמטכ"ל בעצרת הזיכרון לחללי חטיבת הצנחנים, שמסורתית נערכת יום לפני ערב יום הכיפורים. הפעם, עבור הרמטכ"ל אביב כוכבי מדובר היה בקהל הבית שכן הוא גדל בחטיבה, ומכיר את מרבית המפקדים הבכירים שישבו בקהל, בין שגידל אותם כמח"ט או שירת תחתם כמפקד צעיר.

המסר העיקרי מנאומו, על רקע האפשרות שכללי המשחק משתנים, היה כי צה"ל לא יאפשר "פגיעה במדינת ישראל, ואם תתרחש, נגיב בעוצמה". היה מי שפירש זאת כהפנמה של מערכת הביטחון כי ישראל נותרה לבדה במגרש, ואין לה לסמוך אלא על עצמה. יש בכך צדק מסוים. אך לא לגמרי. 

היחסים ההדוקים, כמעט ברית שאינה כתובה (וטוב שאינה כתובה), בין ישראל לארצות הברית אינם קמים ונופלים על המדיניות של נשיא אחד או של ראש ממשלה המתעקש לזהות את ישראל רק המפלגה הרפובליקנית. ישראל נהנית מסיוע ביטחוני אמריקני ענף, מתמיכה בקונגרס ומאהדה בקרב הציבור האמריקני שמבטיחים תמיכה אמריקנית בעניינה.

את מעשה המלחמה עצמו, כפי שלמד רה"מ אולמרט כשפנה לנשיא האמריקני בוש הבן בבקשה שיפעל צבאית כנגד הכור הגרעיני בסוריה ב-2007, תצטרך ישראל לעשות לבדה.

בשבוע שעבר אמר מי שהיה הרמטכ"ל אז, גבי אשכנזי, בראיון ל"מעריב", כי האתגר הגדול היה כיצד "משמידים את הכור הזה בלי להגיע למלחמה". ישראל עמדה בכך, אבל נהנתה מגיבוי אמריקני. הגיבוי הזה, שראשיתו במלחמת יום הכיפורים שהזכיר כוכבי בנאומו, עתיד להימשך. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 17.10.2019)

 

 

להפסיד במלחמות קטנות – ביקורת ספר | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

Losing Small Wars: British Military Failure in Iraq and Afghanistan

By: Frank Ledwidge

Yale University Press, 2011, second edition 2017.Pages: 288

"הכלי החשוב ביותר שכל חייל נושא עימו אינו נשקו כי אם שכלו. בימים אלו, כמו גם בימים הבאים שיהיו הרחק ככל שאנו יכולים לצפות, הידע שברשות חיילים בכל הדרגות חיוני להצלחתם לפחות כמו יכולתם הפיזית", כתב הגנרל האמריקני דייוויד פטראוס ב־2007. כלל אצבע זה שניסח אחד המפקדים הבולטים בצבא האמריקני בשנים האחרונות, מדגיש את הציווי שמטילים העימותים המודרניים, דוגמת עיראק ואפגניסטן, על הלוקחים בהם חלק. עימותים אלה שתיאר בשעתו הגנרל הבריטי רופרט סמית, יוצא רגימנט הצנחנים הבריטי, כ"מלחמה בקרב האנשים", אינם מתנהלים בהכרח בין צבאות, בוודאי שלא משני הצדדים, ובשדה קרב מבודד. "זו המציאות שבה האזרחים ברחובות, בבתים ובשדות – כל האנשים ובכל מקום הם שדה הקרב. ההתכתשויות הצבאיות והקרבות יכולים להתחולל בכל מקום – בנוכחות אזרחים, נגד אזרחים, בהגנה על אזרחים. האוכלוסייה האזרחית היא המטרה, יעד שיש להשיגו, לא פחות מהכוחות העוינים".

בשל מורכבות זו חייבים מפקדים, כמו חיילים, ללמוד היטב את הזירה שבה הם פועלים, ובכלל זה את האוכלוסייה, את ההיסטוריה, את התרבות, ואת המורכבות הרבה שהיא כוללת. והנה הקריאה בספר המרתק של ד"ר פרנק לדווידג' "להפסיד במלחמות קטנות" (Losing Small Wars) מלמדת שהצבא הבריטי לא טרח לעשות כן, בטרם שקע בשני עימותים ממושכים בעיראק ובאפגניסטן. לדווידג', עורך־דין פלילי ששירת כקצין מודיעין בדרגת לוטננט־קומנדר (רב־סרן) במילואי הצי המלכותי הבריטי, לקח חלק במערכות שניהלה בריטניה בבוסניה, בקוסובו, בעיראק, באפגניסטן ובלוב והתמחה הן בלוחמה בטרור (counter-insurgency) והן בתהליכי ייצוב ושיקום (stabilization). אף ששירת בצי הוצב לדווידג' בארגון המודיעין של השירותים המשולבים, ומשם הייתה קצרה דרכו לשירות ביחידות מודיעין שפעלו בשטח. הפרספקטיבה שלו היא כפולה – של אדם שלחם, ושל זה שלאחר שובו הביתה חקר את התנהלות הצבא הבריטי.

בדומה לאנשי המילואים בצה"ל, גם לדווידג' היה אזרח במדים, ולכן ביקורתו אינה של צופה מן הצד, אלא של אחד הרואה עצמו חלק מהקבוצה והמצביע על שגיאות וכשלים כדי ללמוד מהם ולהשתפר, ומקווה "שלקחים ש'זוהו' הופכים ללקחים ש'נלמדו'".

בשתי הזירות, עירק ואפגניסטן, מדגיש המחבר את הגרסה הצבאית שניסח הגנרל רופרט סמית לעיקרון ה"אל תזיק" משבועת היפוקרטס. "ישנה", כותב סמית, "חשיבות עליונה לכך שהיעדים הצבאיים ייבחרו בהתאם לערך שלהם בהשגת המטרה או היעד המדיני, ולא בגלל היתכנות שלהם מבחינה צבאית. יש להימנע מבלבול בין פעילות ותוצאה". למרות התחושה ונוכח המציאות בשטח ש'חייבים לעשות משהו', והעובדה שלעתים נוצרים תנאים מבצעיים נוחים, ממליץ סמית (ולדווידג' מהדהד זאת) להימנע מהפעלת כוח שאינה משרתת את האסטרטגיה הכוללת, שכן הדבר עשוי להביא לתוצאה הפוכה מהרצויה, והתוצאה כוללת עוינות וניכור מצד האוכלוסייה האזרחית, הזדהות עם גורמי הטרור ותמיכה בהם, והגדלת המוטיבציה שלהם להוסיף ולהילחם.

לבריטים יש צבא עם מסורת ומורשת ארוכות שנים, והוא היה החלוץ העיקרי בהיסטוריה המודרנית בהפעלת לוחמה לא סדירה, כוחות קומנדו וכוחות מיוחדים. בעת המרד הערבי (1936) יזם קצין תותחנים בריטי שהוצב בארץ ישראל, אורד צ'ארלס וינגייט שמו, את הקמת "פלגות הלילה המיוחדות", יחידה ייעודית שמטרתה לחימה בכנופיות הערביות שניסו לפגע בצינור הנפט. במלחמת העולם השנייה יזמו הבריטים את ההקמה של יחידות מובחרות רבות, אולם הנודעת שבהן היא יחידת השירות האווירי המיוחד (S.A.S). את היחידה הקים סגן דייוויד סטירלינג, יוצא גדוד הקומנדו ה־8 ,במהלך הלחימה נגד האיטלקים והגרמנים במדבר המערבי. הוא ואנשיו פשטו על שדות תעופה ובסיסים בעורף הגרמני והשמידו מטוסים, רכב, מאגרי דלק ותחמושת בכמות שהסבה נזק של ממש לצבא של הגנרל רומל.

כך גם בעימותים נמוכי־עצימות, שנשאו אופי של ביטחון שוטף, נגד כוחות טרור וגרילה במלאיה בשנים 1960-1952 ובצפון־אירלנד, מתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת ועד הסכמי "יום שישי הטוב" שסיימו את הסכסוך ב־1998, הפעיל הצבא הבריטי בהצלחה יחידות מודיעין, כוחות חי"ר וכוחות מיוחדים. הצלחתו בשני סוגי העימותים, מלחמה בצבאות סדירים ולחימה נגד כוחות טרור וגרילה, הקנתה לו מוניטין של צבא איכותי ברחבי העולם, והפכה אותו למקור השראה וחיקוי לצבאות רבים. צה"ל הושפע רבות מאופן החשיבה הצבאית הבריטית באופן כללי, בעיקר מהשיטות שהביאו עימם יוצאי הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, אשר גישתם לצבא כמקצוע הייתה מבוססת על מתודולוגיה פרופסיונלית. אומנם לצד המסורת הבריטית המיובאת נשענה החשיבה הצבאית הישראלית על הניסיון הקרבי הרב שצברו מפקדי ההגנה והפלמ"ח בקרבות מלחמת העצמאות ובתקופות שקדמו לה, אך קשה להמעיט בחשיבות התרומה של המסורת, החשיבה והניסיון של הצבא הבריטי (והיהודים אשר שירתו בו) להתפתחות צה"ל.

אלוף (במיל') ישראל טל שלחם בשורות הבריגדה היהודית כמפקד כיתת חי"ר, סיפר לימים על תרומת יוצאי הצבא הבריטי לצה"ל: "הם קיבלו את המטען המקצועי של צבא סדיר ושל ניסיון מלחמת העולם. הם נתנו לצה"ל את הממד המקצועי. הם הקימו את החילות המקצועיים, בלעדיהם בכלל לא ידעו מה זה חיילוּת. הם לימדו ועיצבו את תורות הלחימה".

גם הכוחות המיוחדים של צה"ל הושפעו מן הצבא הבריטי. למשל אברהם ארנן, מייסד סיירת מטכ"ל, התרשם מאוד ממעללי סטירלינג ויחידתו והקים את יחידת העילית של צה"ל במתכונת דומה. היחידה אף אימצה את המוטו שטבע סטירלינג – "המעז מנצח".

באמצע שנות התשעים נשלח אל"ם שמואל זכאי להשתלמות בצבא בריטניה במטרה ללמוד כיצד פועל הגוף המכשיר בצבא זה את היחידות העתידות להישלח לתעסוקה מבצעית בצפון־אירלנד ולפעול כנגד המחתרת האירית הרפובליקנית (I.R.A). כששב לישראל הקים זכאי ב־1997 את בית־הספר ללוחמה נגד גרילה, כגוף המקצועי בצבא והלוחמה ההררית של לבנון.

אך למרות הניסיון, ואולי אף בגללו, הבריטים הגיעו לבצרה שבעיראק ולמחוז הלמאנד שבאפגניסטן והם סומכים על הניסיון המוצלח שצברו בעת הלחימה במלאיה ובצפון־אירלנד, בלי להבין שהמציאות המבצעית והגיאופוליטית שבה הם פועלים שונה לחלוטין. בשני העימותים, במלאיה ובצפון־אירלנד, שלטו הבריטים בממשל המקומי, לא נדרשו לפעול ולתחזק בריתות שבירות עם סיעות שונות ומפוצלות, נהנו ממודיעין יעיל, מדויק ועדכני שנשען על ניסיון רב (למשל באירלנד הם דיברו את שפת המקומיים), והפעילו כוח גדול ומיומן של שוטרים וחיילים, במיוחד כוחות מיוחדים. אף אחד מהיתרונות החיוניים הללו לא עמד לרשותם בעיראק או באפגניסטן. אולם אחת ה"רעות החולות" שמהן "סובלים" צבאות ברחבי העולם, היא הניסיון להעתיק שיטה שהצליחה בזירת לחימה אחת, לאחרת בלי לעשות את ההתאמות הנדרשות. דוגמה בולטת לכך היא הניסיון של צה"ל לפעול במלחמת לבנון השנייה בהתאם לדפוסים המוצלחים שסיגל לעצמו בלחימה באינתיפאדה השנייה. דוגמה אחרת ניתן למצוא במכתב של קצין איטלקי שלחם נגד הצבא הבריטי במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה: "אנחנו מנסים להילחם במלחמה הזאת כאילו הייתה זאת מלחמה קולוניאלית באפריקה. אבל זאת מלחמה אירופית באפריקה, שנלחמים בה בכלי נשק אירופיים נגד אויב אירופי". ברוב המקרים הדבר יוביל לכישלון.

תחילה תיאר המחבר את הלחימה שניהל הצבא הבריטי בבצרה, ואת השגיאות הטקטיות של הכוחות שפעלו בזירה זו. כזכור ב־2003 פלשו כוחות הקואליציה בהובלת ארצות הברית לעיראק והביסו עד מהרה את הצבא העיראקי. התוכנית לכיבוש עיראק לא כללה תוכנית סדורה לייצוב המדינה לאחר מיטוט שלטון צדאם חוסיין. לכן נותרה ללא מענה השאלה המפורסמת של הגנרל פטראוס, קצין צנחנים שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה־101 בעת כיבוש עיראק, "כיצד זה מסתיים?". בהיעדר תכנית כזו הפכה עיראק עד מהרה לזירה כאוטית שבה לחמו כוחות הקואליציה וכוחות השיטור והצבא העיראקי (שהקימה הקואליציה) במערכה ארוכה ומדממת נגד מיליציות חמושות.

חייל חי"ר בריטי במהלך הקרב על בצרה, 2003, (מקור: ויקיפדיה).

לדווידג' מאבחן את הכישלון הבריטי בבצרה בעובדה שהכוח הבריטי לא הצליח להגדיר את האויב שנגדו הוא לוחם. ב־2003 הוטל על הדיוויזיה המשוריינת ה־1, בפיקוד גנרל רובין ברימס, להשתלט על בצרה. האויב היה ברור וכלל את נאמני מפלגת בעת' של צדאם ואת פעילי הפדאין. אך לאחר שכבשו את העיר, שגה הפיקוד הבריטי ולא שעה לאזהרות הכוחות בשטח ולבקשות התושבים לספק להם הגנה מפני המיליציות החמושות שהחלו להתגבש בעיר. הדיוויזיה הבריטית חיפשה אויב שלמעשה לא היה שם – פעילי אל־קעאדה.

הכשל בזיהוי האויב הנכון הביא במהרה לעליית הכוח של מיליציות שיעיות ובראשן המיליציה שהנהיג מוקתדא א־סאדר. ב־2006 כבר היה ברור שהעיר נשלטת בפועל בידי המיליציות, והבריטים ספגו אש מרגמות ורקטות על בסיסיהם בעיר כמו אבדות (פצועים והרוגים) על בסיס יומי. כתגובה הכוח הבריטי יצא למספר מבצעים גדולים. המחבר מזכיר מבצע שבו השתתף ושכלל צוות קרב בן 600 לוחמים שמטרתו היתה ללכוד מספר סוחרים, שעל פי המודיעין תכננו להפיל מטוסים בריטיים במרחב שדה התעופה של בצרה. הכוחות לכדו את הסוחרים, אולם אז התברר שהסוחרים הופללו בידי קבוצת סוחרים יריבה שהעלילה עליה כדי שהבריטים יסלקו עבורם את המתחרים. בעיראק ובאפגניסטן, כותב לדווידג', היה הצבא הבריטי פעמים רבות מדי "אדיוט שימושי" בידי הכנופיות והמיליציות היריבות שניצלו אותו, כדי שיפגע עבורם בקבוצה מתחרה או יריבה. ב־2007 כבר החלה בריטניה בהסגת כוחות ממרחב העיר ולבסוף פינתה אותה לחלוטין, והמיליציות החמושות ביססו את שליטתן בעיר.

באותה עת, במקביל לנסיגת הבריטים, החליט הפיקוד האמריקני הבכיר לשנות אסטרטגיה. האמריקנים, כותב לדווידג', "החליטו לנצח". בניגוד לבריטים, הוא מציין, האמריקנים לא היססו לפתח דוקטרינה משלהם ללחימה בטרור, לגייס אנתרופולוגים ולהשקיע מאמצים ומשאבים כדי ללמוד את התרבות, ואת הצרכים והאינטרסים של האוכלוסייה שבקרבה לחמו. גנרל פטראוס מונה למפקד כוחות הקואליציה בעיראק והוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge) שכללה פריסת כוחות אמריקניים נוספים בעיראק, לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, קיום נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה לשתף פעולה עם הצבא האמריקני נגד הטרור. בבגדד, כותב לדווידג', סיפקו האמריקנים לתושבים בדיוק את מה שהבריטים כשלו לספק לתושבי בצרה: ביטחון ושירותים עירוניים מתפקדים. בהנהגת פטראוס השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אפשר פגיעה קשה במחבלים, והפגיעה הביאה לרמה גבוהה יותר, אם כי לא מוחלטת, של יציבות וסדר וייצרה את התנאים שאפשרו את נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה בשנת 2011.

ב־2008 השתלט על בצרה הצבא של הממשל העיראקי החדש שכוננה הקואליציה, בסיוע כוחות אמריקניים במבצע שכונה "מתקפת האבירים". הצבא הבריטי כבר לא היה שם כשזה קרה, ולתפיסת לדווידג' כישלון הבריטים לשלוט במרחב בצרה הביא לפגיעה קשה במוניטין של הצבא הבריטי ככוח לוחם.

עם זאת המחבר מונה בספרו שני מבצעים יעילים מאוד שבהם היו מעורבים כוחות בריטיים בעת הלחימה בעיראק. המבצע הראשון היה פעילות כוח משימה של ה־אס־אי־אס כחלק מכוח המשימה האמריקני, שעליו פיקד הגנרל סטנלי מקריסטל, יוצא הכוחות המוטסים והריינג'רס. כוח המשימה של מקריסטל כלל אגד כוחות מיוחדים שקיים שיתוף פעולה מבצעי הדוק בין מודיעין עדכני לבין צוותי לוחמים מובחרים וניהל מערכה מוצלחת שבשיאה הגיעה לכ־300 פשיטות בחודש. במהלך הפשיטות פגעו לוחמי האגד בפעילי טרור בעיראק ומוטטו תשתיות טרור במהירות מרשימה. אם רוצים למוטט את הרשת, מוכרחים לפגוע לרוחב בכלל העוסקים במלאכה, מהפעילים הזוטרים ועד לבכירים, גורס מקריסטל, וקובע: "דרושה רשת בכדי להביס רשת". המבצע השני, שעליו פיקד הגנרל הבריטי גראהם לאמב, קצין חי"ר שפיקד אז על הכוחות המיוחדים הבריטיים, היה מבצע שבמהלכו רתמו וגייסו בהצלחה כוחות בריטיים ("כוחות מיוחדים שהובלו, אומנו וציודו בצורה מעולה") שבטים מקומיים בעיראק לפעול וללחום עבור כוחות הממשל העיראקי החדש. אין זה מקרה ששני המבצעים המוצלחים התבססו על מודיעין עדכני ועל הפעלת כוח מדויקת נגד האויב הנכון במקום ובזמן הנכון.

לקורא הישראלי עשוי "הנחשול" להזכיר את לחימת צה"ל ביהודה ושומרון באנתיפאדה השנייה, ובמיוחד את התפיסה המבצעית לאחר מבצע "חומת מגן" שאותה הוביל בשנים 2005-2003 מפקד אוגדת איו"ש תא"ל גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני. "מול טרור של מתאבדים, נשק תלול מסלול וירי, אפשר להילחם באופן אפקטיבי רק תוך שליטה בשטח", אמר איזנקוט. במסגרת השיטה צומצמו משמעותית כוחות השריון במרחב, ובמקום זאת הופעלו כוחות מיוחדים וחי"ר מעולה שקיימו נוכחות קבועה בשטח ופעלו בשורה ארוכה של מבצעים ופשיטות בלב הערים הפלסטיניות. גם הפשיטות התבססו על מודיעין מדויק, והן בוצעו תוך שימת הדגש על אבחנה מדויקת בין מחבלים לאזרחים בלתי מעורבים. מחליפו, תא"ל יאיר גולן, יוצא הצנחנים, המשיך באותו הקו גם בשנתיים שלאחר מכן, ובסיום כהונתו ציין גולן שכוחות צה"ל "פועלים בכל הקסבות ובמחנות הפליטים. כך לדוגמה, תשתית חמאס בשכם סוכלה עד אחרון אנשיה, והכל בזכות חופש פעולה מבצעי". השיטה מיגרה את טרור המתאבדים הפלסטיני באיו"ש ודיכאה למעשה את האנתיפאדה השנייה ביהודה ושומרון.

לאחר ניתוח שני המבצעים המוצלחים ממשיך המחבר ומנתח את הלחימה שניהל הצבא הבריטי במחוז הלמאנד שבאפגניסטן בשנת 2007. הצבא הבריטי לחם ופעל באפגניסטן מהפלישה ב־2001. בנובמבר אותה שנה, באחד המבצעים הראשונים במערכה באפגניסטן בכלל ובהלמאנד בפרט, פשט כוח אס־אי־אס בפיקוד לוטננט־קולונל (סגן אלוף) אד באטלר (בהמשך מפקד חטיבת הסער האווירית ה־16 שהוצבה בהלמאנד) על בסיס של אל־קעאדה. בקרב קשה הרגו לוחמי יחידת העילית כמאה פעילי אל־קעאדה והוכיחו שוב את היעילות של כוח מיומן הפועל לאור מודיעין עדכני.

החל מ־2006 פעלו הכוחות הבריטיים במחוז הלמאנד גם מתוך שאיפה לשקם את תדמית הצבא שנפגעה בבצרה. שוב פעל הצבא בכוח רב בלי להבחין בין אויב לחבר ובלי שאיתר את האויב הנכון. את התעסוקה המבצעית שביצעה חטיבת הסער האווירית ה־16 (צנחנים) הגדיר לדווידג' "הרסנית". לטענתו קשה יהיה למצוא חטיבה מתאימה פחות למשימת השלטת סדר וייצוב מרחב כמו חטיבת הצנחנים המדוברת, שחייליה הם חיילי הסער הטובים בצבא. כוח שהוכשר למצבי לחימה מובהקים בצבאות סדירים ובארגוני גרילה ולא למשימות שיטור. אילוצי כוח האדם והמשאבים הביאו את הצבא להציב בזירה הנפיצה דווקא את הכוח הלא נכון.

כוח מגדוד הצנחנים ה-3 הבריטי בהיתקלות עם פעילי טאליבן במחוז הלמנד, 2008, (מקור: ויקיפדיה).

חטיבת הקומנדו ה־3 של חיל הנחתים המלכותי החליפה את הצנחנים. אנשיה באו מוכנים יותר מקודמיהם, אבל גם הם עסקו בעיקר בחיפוש אחר אויב שאותו יוכלו להרוג, ולא בניסיון לייצר שיתופי פעולה עם האוכלוסייה ולרתום אותה למאמץ המלחמתי ("לזכות בלבבות ובמוחות"). את התעסוקה המבצעית של הנחתים סיכם לדווידג' במשפט לקוני: "הרבה לוחמי 'אויב' נהרגו. כמו תמיד, כל קרב נוצח. כמו תמיד, במלחמות אזרחים (כפי שזו היתה), זה היה חסר משמעות". התיאור הזה מהדהד שיחה אחרת המצוטטת בספר החשוב של אמיל סימפסון, שלחם באפגניסטן כקצין חי"ר בצבא הבריטי (בין היתר במחוז הלמאנד). בשיחה שהתקיימה שבוע לפני נפילת סייגון, באפריל 1975 ,הקולונל האמריקני הארי סאמרס הטיח בקולונל טו, מקבילו מצבא צפון־וייטנאם, כי הצבא האמריקני ניצח אותם בכל קרב. "זה אולי נכון", השיב הווייטנאמי, "אבל גם לא רלוונטי". הלקח, אם כן, היה מונח על רצפת ההיסטוריה הרבה לפני המערכות באפגניסטן ובעיראק, וניכר שגם מפקדי צה"ל ולוחמיו, שלחמו בשלושים השנים האחרונות בלבנון וביהודה ושומרון, ימצאו אותו רלוונטי. למשל בשנות השהייה בלבנון ניצח צה"ל כמעט בכל היתקלות או קרב גדול, אך המדינאים והפיקוד הבכיר לא תרגמו הישגים אלו להישג מדיני או צבאי של ממש.

נקודה נוספת שאליה מתייחס המחבר בספרו, נוגעת לאיכות החשיבה האסטרטגית והפיקוד הבריטי הבכיר. הרוב המוחלט של קציני הצבא הבריטי שפגש, כותב המחבר, התגלו כאינטליגנטים, ולצד היותם מנהיגים קרביים מעולים הם הפגינו חשיבה ביקורתית מפותחת כלפי עצמם וסביבתם. עם זאת, טוען לדווידג', נמנע הפיקוד הבריטי הבכיר לקדם קצינים שהעזו להביע דעה אחרת מדעה הרווחת. חשיבה קבוצתית שכזו היא תופעה מוכרת בכל צבא, ובצה"ל הזהירו מפניה אלופים גרשון הכהן ואמיר אבולעפיה. קצינים בצה"ל "נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם", כותב אבולעפיה. הדבר נובע מתרבות המינויים בצבא ומכך שמפקדים רבים בצבא תופסים אי־הסכמה עם עמדתם כך: "התנגדות אישית להם". לטענתו המציאות שבה קצינים רבים בצבא חסרים את האומץ לחלוק על מפקדיהם, תוביל ל"תוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי". לטענת לדווידג' קצינים הנכונים למתוח ביקורת ולהשמיע דעה עצמאית כדוגמת הרברט מקמאסטר, קצין בצבא ארצות הברית שהצטיין כמ"פ טנקים במלחמת המפרץ ובהמשך כשפיקד על חטיבת שריון במלחמת עיראק, נדירים בצבא הבריטי, וככלל הצבא האמריקני פתוח יותר לכך שמפקדיו הבכירים ישמיעו דעות סותרות לתפיסה המקובלת. 

חמורה לא פחות, מציין המחבר, היא נטיית הפיקוד הבריטי הבכיר להימנע מהכרה בכישלון. הלחימה בבצרה, לדברי אחד מבכירי המפקדים הבריטיים, הייתה הצלחה מבריקה, אף שלא הייתה כזו. כישלון, כותב לדווידג', "רע לקריירה", ולכן הפיקוד העליון נמנע מהודאה שהוא התרחש. המחבר מעלה על נס את מדינת ישראל שבה קצינים ומדינאים שנמצאו אחראיים לכישלונות צבאיים, נדרשו לפרוש מן השירות, ולעתים הם אף לקחו אחריות ובחרו לעשות זאת מרצונם. דומה שכאן המחבר שוגה לחשוב שהדחת מפקדים שכשלו היא הפתרון. אכן, לעתים נדרשים המדינאים והמפקדים האחראים לשלם מחיר אישי ומקצועי על כישלון, אך כפי שכותב אלוף (במיל') גיורא איילנד, קצין צנחנים ששימש ראש אמ"ץ, "אם נדיח קצינים בכל פעם שכשלו מקצועית, נישאר עם צבא בינוני מאוד". ההנחה הרווחת שהדחת האיש האחראי לכשל תפתור את הבעיה, מתבררת לרוב כמוטעית. פעמים רבות הכשל הוא מערכתי הרבה יותר משהוא פרסונלי, והצבא מפסיד מפקדים טובים שמוטב היה להוסיף ולעשות שימוש בכישוריהם ובלקחים שלמדו משיעור קשה. עם זאת צודק המחבר שהנכונות להודות בכישלון, בבחינת הכרה בבעיה, היא הצעד הראשון לפתרון.

לדווידג', אם כן, הוציא מתחת ידו ספר המדגיש את הצורך במלחמות המתרחשות "בקרב האנשים", בלימוד קפדני של זירת המערכה, של ההקשר הייחודי ושל האוכלוסייה החיה בה, על כלל הסיעות אליהן היא מתחלקת, בזיהוי אל נכון את האויב ורק אז לפעול נגדו בכוח מקצועי ומיומן המבחין בין פעילי האויב לאוכלוסייה שאינה מעורבת. מי שיפעל במקום זאת בכוח רב, אך נגד האויב הלא נכון, יחטא למטרה ויפעיל כוח כדי "לעשות משהו" ולא כמהלך המשרת את התכלית המדינית.

כאמור, הקורא הישראלי ימצא בוודאי נקודות דמיון בניסיון הבריטי להשיג שליטה בבצרה ובהלמאנד ולרתום את אהדת התושבים ללחימת צה"ל בתקופת השהייה בלבנון משנת 1983 ועד הנסיגה ובאינתיפאדה השנייה, כמו בפעילות הבט"ש שמקיים צה"ל כיום ביהודה ושומרון ובגבול עזה. לא כמו הצבא הבריטי, שהוא בעיקרו חיל משלוח הנלחם הרחק ממדינתו, היתרון של צה"ל, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, הוא הידיעה היכן, כל הנראה, יילחם בעימות עתידי. שומה על מפקדיו ולוחמיו להוסיף ולמצות יתרון זה, כשם שעשו בעבר.

המחבר חותם את ספרו בציטוט של ההיסטוריון הבריטי הנודע סר מייקל הווארד, בעצמו קצין חי"ר שהצטיין בקרב על מונטה קאסינו ב־1944 ,שאמר כי אף שאינו יודע על איזו דוקטרינה עובדים כעת בצבא, הרי שהוא מתפתה להכריז דוגמטית: "שהם עושים זאת לא נכון. מה שקובע הוא יכולתם לעשות זאת נכון ובמהירות כשהרגע מגיע". כוונת הווארד, כפי שמבין אותה לדווידג', היא שהתוכנית שהכין הצבא, ושהמציאות שאותה יפגשו הכוחות, יהיו שונים מכפי שצפו. יכולתם להשתנות, להסתגל ולהתאים עצמם למצב תקבע את יכולתם לנצח. בפקודת היום הראשונה שפרסם, כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי כי על צה"ל "לדעת להשתנות בהתאמה למאפייני הלחימה הנוכחיים ולאתגרי העתיד". הצבא הבריטי לא עשה כן בעיראק ובאפגניסטן. צה"ל יכול לפעול אחרת וחייב לעשות כן הן בפעילותו בביטחון השוטף ביהודה ושומרון ולאורך הגבולות והן במלחמה הבאה.

גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית 'צבא ואסטרטגיה' במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ומפעיל הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת". בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. הוא בעל תואר ראשון במדעי החברה מטעם אוניברסיטת בר־אילן ותואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק פרל פינקל בצה"ל, במערך המילואים שלו, בדוקטרינות ובאסטרטגיות צבאיות וביחסי חברה־צבא בישראל.
(המאמר פורסם במקור בכתב העת של מרכז דדו לחשיבה צבאית בין-תחומית, "בין הקטבים", גיליון 23-22, ביטחון שוטף – חלק ג', אוקטובר 2019. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

האם הקיצוץ באימונים מתיישב עם המתיחות הבטחונית הגוברת? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות הדיווחים בתקשורת על מתיחות גבוהה בצפון, סביר שכל הצדדים ישתדלו ללכת בין הטיפות ולהימנע ממערכה רחבה (שתמיד יכולה לפרוץ בגלל פעולה מוצלחת "מדי"). אבל על רקע המתיחות ראוי לשאול – האם הקיצוץ באימונים שעליו הוחלט הוא נבון?

בתקשורת פורסם לאחרונה כי צה"ל ביטל את מרבית האימונים המתוכננים עד לסוף 2019, בדגש על אימוני כוחות מילואים, וכן את התרגיל המטכ"לי השנתי, "אבן הראשה". עוד פורסם כי הרמטכ"ל, אביב כוכבי, שוקל האם לסגור שתי אוגדות מילואים, במטרה להשקיע את המשאבים ביחידות הנותרות.

בהקשר לכך נזכרתי בסיפור אודות אחת מחטיבות הצנחנים במילואים שבה מתקיים מפגש שנתי בין מפקדי הגדודים והפלוגות בהווה לבין קודמיהם, שלחמו במלחמת ששת הימים. כשנשאלו המפקדים הוותיקים כיצד לדעתם הושג ב-1967 ניצחון כה גדול בזמן כה קצר, השיבו כי הם התאמנו בתקופה שקדמה למלחמה כ-50 ימים בשנה ולכן ניצחו בשישה ימים.

עם השנים נהגו המפקדים בחטיבה לומר בציניות, בפרפרזה על העיקרון הנ"ל, שהיוצרות התהפכו: מתאמנים שישה ימים בשנה והמלחמות מתארכות ונמשכות כחמישים ימים. והנה, לאחרונה אמר אחד המפקדים בחטיבה בהתייחס לקיצוץ החד באימונים שעליו הורה הרמטכ"ל, גם הכלל הזה לא בתוקף.

המתח בצפון: ללכת עם ולהרגיש בלי

לא ברור איך הפרסומים הללו עומדים בכפיפה אחת עם המתיחות הנוכחית בצפון, שעלולה להסלים לכדי מערכה של ממש בה יידרשו כוחות היבשה ללחימה קשה ומורכבת.

במוצאי שבת תקף חיל האוויר בסוריה הרג שני פעילי חזבאללה והשמיד מבנה שבו נערכו פעילי כוח קודס לשגר רחפני תקיפה לעבר מטרות צבאיות ואתרי תשתית בצפון ישראל ובתקיפה נוספת, שחזבאללה מייחס לישראל, תקפו רחפני נפץ מבנה של חזבאללה ברובע הדאחיה בביירות.

יעד התקיפה הזו, על-פי פרסומים זרים, היה ככל הנראה מערבל פלנטארי, שהינו מכשיר חיוני למיזם ייצור הטילים המדויקים של חזבאללה. המערבל נועד לייצור חומרים הודפים שנדרשים לשיפור היכולת של מנועי הטילים. 

הרמטכ"ל, אביב כוכבי, אמר למחרת התקיפה בסוריה, בעת שסייר בפיקוד הצפון ובאוגדת הבשן, האחראית על הגבול הסורי, כי "הפיגוע שסיכלנו הלילה הוא פיגוע איראני, מאדמת סוריה כנגד מדינת ישראל". כוכבי הדגיש כי האיש שיזם ותכנן את הפיגוע הוא מפקד כוח קודס, הגנרל קאסם סולימאני.

ישראל לקחה אחריות על התקיפה בסוריה (מה שלא עשתה בביירות) מאותה סיבה שהזהיר צה"ל את החמאס שירסן את הג'יהאד האסלאמי – מאמץ התודעה הישראלי הוא מאמץ משלים למאמץ הקינטי. השאלה היא האם בצד השני קיבלו את המסר, וזה בכלל לא בטוח‬.

לתקיפה בביירות לעומת זאת, ישראל נמנעת מלהתייחס. אף שמערכת הביטחון הישראלית סימנה את ההתעצמות של חזבאללה בנשק מתקדם כ"קו אדום", ופעלה בשנים האחרונות כמיטב יכולתה לסיכול ההעברות של אמצעי לחימה שכאלו דרך סוריה, הצליח הארגון לבסס גם הוא "קו אדום": אל לה לישראל לפגוע בלבנון ולהפר את ריבונות המדינה.

בשנת 2014, למשל, כאשר נתקפו מטרות חיזבאללה בגבול בין סוריה ללבנון, הגיב הארגון בהנחת מטעני חבלה נגד כוחות צה"ל בגזרת הר דב.

העמימות בנוגע לזהות התוקף לא מנעה ממזכ"ל חזבאללה, השיח' חסן נצראללה, לקבוע בנאומו השבוע כי ישראל היא שעמדה מאחורי התקיפה בביירות, ולאיים כי ארגונו יתקוף בתגובה את כוחות צה"ל שערוכים בגבול הצפון.

הניסיון מלמד שכאשר נצראללה מאיים הוא גם מקיים. ההוכחה ניתנה לא פעם בעבר, באירועים דוגמת הפגיעה באח"י חנית במלחמת לבנון השנייה ואירוע "שמש חורפית" ב-2015, שבו ירה חזבאללה טילי נ"ט לעבר סיור של צה"ל בהר דב, הרג פצע מ"פ בגבעתי וחייל ופצע שבעה נוספים, בתגובה לפעולת סיכול ממוקד בסוריה שיוחסה על-פי פרסומים זרים לישראל, בה נהרגו מספר פעילי חזבאללה, ובהם בנו של עימאד מורנייה וקצין איראני בכיר.

למרות האיומים ההדדיים המתיחות בצפון אינה נראית בשלב זה ככזו שתוביל למלחמה. לישראל, איראן וחזבאללה, אין אינטרס להסלים את המציאות לכדי עימות של ממש. אבל תגובה מוצלחת "מדי" של צה"ל או של חזבאללה עשויה בהחלט להביא לכך.

השנה האבודה של כוכבי

צריך לומר ביושר שהרמטכ"ל, כל רמטכ"ל, אינו שש לקצץ באימונים ובמוכנות הכוחות. כמי שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובפיקוד על יחידות מתמרנות, בסדיר ובמילואים, ברור לכוכבי שיחידות מאומנות משיגות תוצאות טובות יותר במלחמה ובביטחון השוטף. האימון הוא המקום שבו החיילים והמפקדים לומדים לעבוד יחדיו, על בסיס תורת לחימה ותוך הפעלת האמצעים שברשותם, בשטח, באופן שמדמה ככל שניתן את התכנית האופרטיבית.

אבל מאז שנכנס לתפקידו בינואר האחרון נאלץ כוכבי, בשל הבחירות, ולאחר מכן בשל הבחירות החוזרות שעתידות להתקיים בחודש הבא, לנהל את הצבא ללא מתאר תקציבי. זוהי שנה אבודה מבחינת הרמטכ"ל וחלק ניכר מהרפורמות שירצה לממש יאלצו לחכות לשנה הבאה ולתקציב שתאשר הממשלה שתקום.

בפועל, לצה"ל (כמו למוסדות ממשלתיים אחרים) אין כרגע תקציב של ממש והם נאלצים לקצץ היכן שביכולתם ולאגד משאבים. כשזהו המצב מקצצים היכן שאפשר, בכל תקציב שאינו "צבוע", כלומר משועבד לתהליכי הצטיידות ארוכי טווח. התקציב היחיד שבו ניתן לקצץ הוא תקציב האימונים. 

לפני כארבע שנים השכילו שר הביטחון דאז, משה "בוגי" יעלון, והרמטכ"ל באותה עת, גדי איזנקוט, לנצל את היציבות השלטונית ולהגיע למתווה תקציבי מוסכם עם האוצר לארבע שנים.

היתרון של המתווה לא היה שהצבא קיבל את כל הכסף שרצה, אלא בידיעה הברורה כמה כסף בדיוק יש לו לבניין הכוח, החזקתו והפעלתו בשנים הקרובות, בלי הטקס השנתי הקבוע של הפחדות ו"גניבת סוסים" בין משרדי האוצר והביטחון. היציבות הזו אפשרה לאיזנקוט לממש את התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון".

במרכז: הרמטכ"ל איזנקוט בביקור באימון כוחות מילואים, (צילום: דו"צ).

במסגרת תר"ש "גדעון" נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה (ובמערך המילואים) וכשירות היחידות הוגדרה בעדיפות גבוהה, גם על חשבון התעצמות ורכש. במסגרת התכנית חוזקו אוגדות החוד והוקמה חטיבת הקומנדו, מהלך ששידרג את יכולת צה"ל לפעול בעומק האויב. בנוסף, נערכה רפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה, שבמסגרתה הפך המערך לדיפרנציאלי בכשירות שלו, ישנן חטיבות בכשירות גבוהה וכאלו שאינן.

הרפורמה כללה הפחתה של משכי האימונים ושל תדירותם, למשל בתותחנים וביחידות לאבטחת בסיסים, והפניית התקציב שנחסך לאימון החטיבות המתמרנות, חי"ר ושריון. נוסף על כך שוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים לא נחוצים.

איזנקוט, שכמח"ט גולני עוד הספיק לאמן את חטיבתו בהתאם למודל של 17 שבועות אימונים ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית, התעקש והצליח להשיב את חטיבות החי"ר המובילות להתאמן לפי מודל זה. למעשה, בצה"ל נבנו בארבע השנים האחרונות שלושה צבאות, צבא הבט"ש והגנת הגבולות, צבא העתודה וצבא ההתקפה. לכל אחד מהם כוחות ייעודיים לו, ברמת כשירות שונה.

ניכר כי הרמטכ"ל איזנקוט הבין שצה"ל לא יוכל עוד להחזיק בצבא מילואים ענק, בכשירות נמוכה, והיה נכון להמיר אותו בכוח קטן יותר, אבל "עם שיניים" של ממש (ובמקביל ניהל מערכה ארוכה, חשאית ומוצלחת כנגד איראן בסוריה ואת מבצע "מגן צפוני", ששלל מחזבאללה את תשתית מנהרות החדירה בגבול עם לבנון). אף שלכוכבי ישנן תכניות לא פחות מרחיקות לכת לגבי בניין הכוח של הצבא שבפיקודו, הן יאלצו להמתין לממשלה החדשה שתקום. 

את הניצחון מכינים בבניין הכוח

למרות שלקיצוצים יש הסבר מתקבל על הדעת, הרי שהמתיחות הנוכחית עשויה לחייב בחינה נוספת של הדברים. במאמר ב"ישראל היום" כתבה פנינה שוקר, חוקרת (מלגאית ניובאואר) במכון למחקרי ביטחון לאומי, שהתרחישים להם נערך צה"ל כוללים מלחמה בכמה חזיתות, ומחייבים השגת הכרעה בזמן קצר. 

"חרף היעדר הנכונות להפעילו, צבא המילואים נותר מרכיב מרכזי ביכולות התמרון וההכרעה של צה"ל בחירום, וקיצוץ במערך המילואים פוגם בהן", כתבה שוקר ולא בלי צדק.

המתיחות הרב-זירתית שמולה מתמודד צה"ל בתקופה האחרונה, שבה כמעט בכל גזרה הוא מהלך על חבל דק בין ההכרח לסכל איומים והשאיפה לעשות זאת באופן שלא יביא לפריצת מלחמה, מחייבים צבא כשיר בסדרי כוחות לא מבוטלים.

גנרל בארי מקפארי, צנחן שלחם בווייטנאם ובמלחמת המפרץ הראשונה (1991) פיקד על הדיוויזיה הממוכנת ה-24, אמר בעדות לסנאט באותה שנה כי "המלחמה לא נמשכה 100 שעות כדי שננצח בה. זה נמשך 15 שנה".

גנרל מקאפרי, טען שהניצחון האמריקני במלחמת המפרץ נבנה במשך 15 שנה, (מקור: ויקיפדיה).

מקפארי, שהדיוויזיה בפיקודו ביצעה במלחמה ההיא איגוף שמאלי בן 370 קילומטרים אל תוך עיראק שנחשב לאחד מתמרוני השריון המהירים ביותר בהיסטוריה הצבאית המודרנית (שבמהלכו השמידה 300 טנקים, 300 תותחים, 1200 משאיות, 25 כלי טיס, ושבתה כ-5000 חיילים עיראקיים), התייחס בדבריו למשך הזמן שארך תהליך השיפור והשדרוג של כוחות צבא היבשה האמריקני למן המשבר שחוו בווייטנאם ועד להפעלת הכוח המאוד מרשימה שהפגינו בעיראק.

הלקח של מקפארי נכון גם כאן, תהליך הפיכתו של צה"ל למכשיר היעיל, המאומן והמיומן בנוסח זה שלחם ב-1967 או לחלופין בדומה לצבא האמריקני ב-1991, דורש זמן, מחויבות והתמדה מצד הפיקוד הבכיר של הצבא, ולא פחות מכך מצד הדרג המדיני הבכיר.

בכדי לטפל במשבר בכוחות היבשה תידרש הממשלה שתקום לייצר לרמטכ"ל מתווה תקציבי יציב להמשך כהונתו ולאשר תכנית רב-שנתית שממשיכה את הקו בו התחיל קודמו.

מנגד, אם הקבינט המדיני-ביטחוני שיוקם לאחר הבחירות יהיה דומה במשהו לזה הנוכחי סביר שיעסוק שיעסוק בכל דבר פרט לסוגיות הללו והדומות להן, שבהן הוא אמור לעסוק.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 30.08.2019)

 

מי אתם שתזלזלו באומץ של אהוד ברק? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בליכוד מזלזלים בעברו הביטחוני-מדיני של ברק, אף שהתנהלותו – מאביב נעורים דרך היציאה מלבנון ועד הכור הסורי – מחייבת להסיר בפניו את הכובע

חזרתו של אהוד ברק לפוליטיקה העלתה מן האוב את קופת השרצים המשתרכת אחריו: מותו של לוחם מג"ב מדחת יוסף בקבר יוסף, פרשת העמותות, קשריו עם ג'פרי אפשטיין ועוד. כחלק מקמפיין הבחירות התנצל ברק בפני החברה הערבית ומשפחות האזרחים ההרוגים ממהומות אוקטובר 2000, ובמפלגת הליכוד מיהרו להגיב: "פתטי, מחכים שיתנצל על הבריחה מלבנון". ברק הוא מדינאי ופוליטיקאי עם רקורד ארוך ורק מי שלא עושה אינו שוגה. מכאן שיש לא מעט אירועים שנויים במחלוקת בעברו, אבל דומה שיכלו בליכוד לנגח אותו על פרשות אחרות.

מימין: הסא"לים אהוד ברק, שפיקד על כוח סיירת מטכ"ל, ואמנון ליפקין-שחק, שפיקד על כוח הצנחנים, לאחר מבצע "אביב נעורים", (צילום: לע"מ).

לצד השגיאות רשומים על שמו של ברק לא מעט הישגים שבהם נדרשו אומץ, אחריות ויכולת לקבל החלטות. כשבוחנים את עברו הצבאי בולטת התקופה שעשה בסיירת מטכ"ל. בין היתר הוא פיקד על היחידה בהשתלטות על מטוס סבנה החטוף, ובמבצע "אביב נעורים" הוביל כוח שנחת בלבוש אזרחי בחוף הים של ביירות והרג שלושה בכירים בארגון "ספטמבר השחור" בדירותיהם. 46 שנים אחרי הפעולה ההיא זוכרים לברק בעיקר שהיה מחופש לאישה, והרבה פחות את התעוזה שנדרשה אז, הרבה לפני מבצעים כמו חיסול אבו ג'יהאד בטוניס.

כמדינאי, לאחר שנבחר לראשות הממשלה ב-1999, ניגש ברק לממש את התחייבותו מקמפיין הבחירות להוציא את כוחות צה"ל מלבנון, בין שבהסכם עם סוריה ובין אם באופן חד-צדדי.

כמעט במשך כל הלחימה המתמשכת ברצועת הביטחון לא נבחנה כדאיותה ביחס למטרה שלשמה הוקמה. כך למשל, טען בשעתו קצין גולני גדי איזנקוט (לימים הרמטכ"ל), שחיזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל. גם קצין הצנחנים יאיר גולן (לימים סגן הרמטכ"ל וכיום שותפו הפוליטי של ברק), שהיה מח"ט בלבנון, חשב שהמשך השהייה של ישראל ברצועת הביטחון מיותר ועליה לצאת משם, רצוי לאחר שתכה מכה קשה את חזבאללה.

למרות זאת לא התנהל במערכת הביטחון דיון אמיתי על ההישארות. כשהשיחות עם סוריה קרסו וברק נדרש לבחור בגרועה פחות משתי אלטרנטיבות – לסגת ללא הסדר או להישאר – לזכותו יאמר שדבק בהתחייבותו. הוא כפה על צה"ל מהלך שרבים מבכיריו התנגדו לו וקטע את המשך השהייה חסרת הטעם בלבנון.

בהמשך כהונתו כראש ממשלה חשף ברק את ערפאת כמי שאינו פרטנר אמיתי לשלום, אבל השינוי במדיניות הלחימה בטרור הגיע רק בתקופת מחליפו, ראש הממשלה אריאל שרון.

גם בהמשך הקריירה הפוליטית שלו לקח ברק חלק באירועים משמעותיים. כשר הביטחון בממשלת אהוד אולמרט הוא השתתף בתכנון ובהחלטה על תקיפת חיל האוויר שבה הושמד הכור הגרעיני הסורי. במבצע "עופרת יצוקה" בעזה הוא עבד בתיאום עם הרמטכ"ל גבי אשכנזי, לפני שהשניים הסתכסכו ב"פרשת הרפז", וכשר הביטחון בממשלת בנימין נתניהו לקח חלק בניהול מבצע "עמוד ענן".

כאמור, לברק עבר עשיר בהצלחות וכישלונות, אבל במבחן הלבנוני, מבחן המנהיגותי מהמעלה הראשונה, הוא לא מצמץ וקיבל החלטה שראש אגף מבצעים דאז, אלוף (מיל') גיורא איילנד, תיאר בדיעבד כ"חכמה וגם אמיצה".

(המאמר פורסם במקור באתר "Ynet", בתאריך 25.07.2019)

דרושה אסטרטגיה למלחמה הבאה ולא רק מפקדים לוחמניים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע ביטא הרמטכ"ל את שאיפתו להשיג "הכרעת בזק" באמצעות מינוי שורת קצינים לוחמניים לתפקידי מפתח. אבל מה שנדרש בכדי למנוע "תיקו עגמומי" במלחמה הבאה אינו רק אוגדונרים ששים אלי קרב, אלא אסטרטגיה ברורה. בהיעדרה, גם הרמטכ"ל ומפקדי השדה ההתקפיים ביותר, לא יעזרו.

השבוע הנחה הפרשן הצבאי של "ישראל היום", יואב לימור, מושב בכנס הרצליה שעסק בשאלה האם ישראל תנצח במלחמה הבאה, תוך מיקוד בתרחישי העימות בחזית הצפונית. סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') יאיר גולן, טען בדיון שבמקרה כזה תפיסת הפעלת הכוח של צה"ל משלושת העשורים האחרונים, המבוססת בעיקרה על אש מנגד, מודיעין מדויק ותמרון מוגבל, אם בכלל, לא תספיק.

"נצטרך לשנות את הפרדיגמה הצבאית ואת הפרדיגמה המדינית ולעבור למבצע של תמרון רחב היקף שתכליתו להכריע את הכוח הצבאי של האויב. ולהכריע את הכוח הצבאי של האויב זה: אחד, להרוג בו ככל שניתן; שתיים, להרוס את מקסימום האמל"ח שנמצא בידו (אמצעי הלחימה שלו); והדבר השלישי, להרוס את מרב התשתית המבצעית שלו", אמר.

מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף אשל, לאחר טיסה ב-F-35, (צילום: סליה גריון, אתר חיל האוויר).

מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל') אמיר אשל, העיר מצדו שבתרחיש מלחמה עם לבנון ראוי לקחת בחשבון שסוריה לא תישאר ניטרלית, "אחרי שחיזבאללה עזר לה לקום מהקרשים. היא כנראה תהיה שותפה בצורה כזאת או אחרת". עוד העריך "שהדוב הרוסי לא ייתן למלחמה כזאת להמשך לאורך זמן רב מאוד. זה מסכן את האינטרסים שלו, את הפרויקטים שלו, ויש לו דרכים להבהיר כשהוא רוצה להגיד 'קצר', זה כנראה יותר קצר ממה שחושבים".

כמו משתתף אחר בפאנל, הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, גם אשל העריך שהמלחמה לא תסתיים בכניעת חיזבאללה, שהעורף ייפגע קשה מכפי שהציבור מדמיין, אך לישראל יש יכולת להנחית עליו מכה "בהיקפים שהוא לא מתאר".

את גישת התמרון הרחב של גולן דחה אשל מכל וכל וציין שהיא בעיניו רומנטית ומתאימה לקרבות דוגמת קרב אל-עלמיין, שניהל הצבא הבריטי בפיקוד מונטגומרי כנגד הצבא הגרמני בפיקוד רומל במישורי המדבר המערבי באפריקה ב-1942. מהלך שכזה מחייב מערכה שתימשך חודשים, לעומק של מאה קילומטרים בלבנון, מחירו יקר והישגו לא מובטח.

אשל אמנם ציין שצה"ל יצטרך לתמרן, אבל בהתאם לעיקרון לפיו אתה עומד היכן שאתה יושב. ניכר שהוא מאמין שאת עיקר הלחימה יש לעשות מן האוויר. 

גולן מצדו השיב שמדיניות הביטחון הלאומי של ישראל היא "לייאש את אויבינו מעצם המלחמה". את זה, אמר, לא "תעשה אם לא תכה בהם מספיק חזק". ביושר, ציין שבוויכוח על השאלה מהי מכה מספיק חזקה, וכיצד היא נעשית בפועל, ישנה בטוח יותר מתשובה אחת ולא בטוח ששלו היא הנכונה ביותר.

הוא ציין גם שאינו מעריך שישראל תהיה נתונה ללחץ מדיני מצד גורם כזה או אחר, ובכלל זה רוסיה, לסיים את המערכה. לגישתו, ישראל תחתור בעימות להשגת הכרעה צבאית. הכרעה שכזו, כנגד אויב כמו חיזבאללה, שאין לו מרכז כובד מובהק, "נמדדת בהיקפי השמדה ובלהביא אותו למצב של חידלון בכושר הפעולה הצבאי שלו".

לתפיסתו, אף שהדבר לא מחייב לפגוע בכל משגר רקטות, סמוך לגבול או בצפון לבנון, את ההישג הזה לא יביאו מאמצי האש לבדם, ויש להפעיל מהלך קרקעי.

משתתף אחר בפאנל, האלוף (מיל') גיורא איילנד חזר על תפיסתו, לפיה במלחמה הבאה יש להגדיר את כלל מדינת לבנון (אבל לדבריו הדבר תקף גם בעזה) כאויב, שכן "יש לישראל לעולם יתרון בלנסות לייצר מצב מול מדינה ולא מול ארגון טרור".

בהתייחס למוכנות צבא היבשה ציין איילנד, בניגוד לטענות האלוף (מיל') בריק, שבעיניו רמת הצבא טובה אך אינה מאה אחוז, "כי למאה אחוז יש מחיר מאוד כבד. תרצה מאה אחוז כשירות של כל הטנקים וכל הנגמ"שים כל הזמן, זה הרבה כסף שיהיה לך חסר במקום אחר".

עם זאת זיהה איילנד שחיקה בצבא היבשה בשני תחומים. האחד, אמר, הוא "במידת היכולת ובמידת העצמאות של יחידות ביבשה". לדבריו, אל"מ מזרוע היבשה הציג לו (איילנד, קצין צנחנים, שימש בעבר כקחצ"ר) לאחרונה את המבנה של גדוד חי"ר בעת הזו ולדעתו, "גדוד חי"ר לפני עשרים שנה היה מצויד יותר טוב מגדוד חי"ר של היום".

שחיקה נוספת שזיהה היא במקצוענות של המפקדים. "אם פעם הצבא המקצועי, בטח בחיל רגלים, היה מתבסס על היכולות של מפקדים להבין שטח ואויב ולתמרן, היום מה שנתפס כמקצועי זה הפעלת גאדג'טים, ואנחנו שוחקים חלק מהיכולות שברגעי אמת עלולים להיות בעייתיים", הזהיר. 

הדיון בכנס הוא האתגר שלהם

התרחישים והדילמות שבהן עסק המושב בכנס עתידות להיות (ולמעשה מהוות כבר) את עיקר עיסוקם של שורה של קצינים שמונו השבוע לתפקידי מפתח בצבא היבשה. בין הקצינים שזכו לקידום בלטו אל"ם רומן גופמן, קצין שריון, שיתמנה למפקד אוגדת הבשן שאחראית על הגבול עם סוריה, אל"ם אבי רוזנפלד, מפקד שלדג לשעבר, שיפקד על עוצבת עידן, ומפקד אוגדת סיני, תא"ל יניב אלאלוף, שיתמנה למפקד אוגדת יהודה ושומרון.

תא"ל ירון פינקלמן, שכמו אלאלוף פיקד על גדוד בחטיבת הצנחנים, יתמנה לראש חטיבת המבצעים באגף המבצעים. זהו, אולי, תפקיד התא"ל החשוב בצבא, שכן הוא נדרש, כמאמר גבי אשכנזי (שכיהן בתפקיד באמצע שנות התשעים), "לחשוב כמו רמטכ"ל ולפעול כמו קמב"ץ". 

מינוי נוסף הוא זה של תא"ל נמרוד אלוני למפקד הבא של אוגדת עזה. זאת תהיה הפעם השלישית בה אלוני, גם הוא קצין צנחנים (שתחת המח"ט כוכבי, פיקד על הסיירת החטיבתית בחומת מגן וזכה לצל"ש), מחליף בתפקיד את מפקד אוגדת עזה הנוכחי, תא"ל אליעזר טולדנו. השניים פיקדו זה אחר זה על יחידת מגלן ועל חטיבת הצנחנים.

אלוני הוא קצין מוערך שפיקד בין היתר בהצלחה על גדוד הסיור של הצנחנים במלחמת לבנון השנייה, בקרבות במארון א-ראס ובינת ג'בייל, אבל עזה היא זירה שבה טרם פעל, ואת האוגדה וזירת הלחימה הנפיצה אינו מכיר "דרך הרגליים".

החורף בא

מימין: אל"מ פינקלמן מחליף את אל"מ וינטר כמח"ט גבעתי. כעת מונה תא"ל וינטר למחליפו של תא"ל פינקלמן, (צילום: דו"צ)

את הכותרות תפסה (איך לא) ההחלטה למנות את תא"ל עופר וינטר למפקד הבא של עוצבת האש המובחרת. וינטר נהנה בציבור מתדמית של קצין נועז, שאינו עושה חשבון וחותר למגע, ולא בלי סיבה. הוא השלים מסלול לוחם בסיירת מטכ"ל, לחם כקצין ביחידת מגלן בלבנון ועבר לחטיבת גבעתי. כשפיקד על גדוד הסיור של החטיבה באינתיפאדה השנייה, הוענק לגדוד, לראשונה בצה"ל, עיטור המופת (וינטר עצמו עוטר בצל"ש אלוף).

ב-2014 פיקד על גבעתי ב"צוק איתן". והנה, מאז שסיים את תקופת הפיקוד על החטיבה נשלח וינטר ל"מקרר". אמנם, כמו שאר מפקדי החטיבות במערכה ההיא קודם גם הוא לתא"ל, אך לתפקידי מטה בלבד. בשני דיוני שיבוצים התעקש הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, שלא למנותו למפקד אוגדה.

ה"סנגורים" שקמו לקצין, רובם המוחלט שלא מטעמו, טענו כי הסיבה שלא קודם לתפקיד בכיר ביחידות השדה היא כי הוא דתי (וינטר הוא מהבוגרים הבולטים של המכינה הקדם צבאית שבעלי). כראייה הציגו את הביקורת שספג על אותה פקודת יום שפרסם בטרם "צוק איתן", שבה, מתוך שאיפה לחזק את רוח הלחימה של חייליו, שילב יסודות דתיים יהודיים יותר וממלכתיים פחות. האמת, כרגיל, יותר מורכבת.

בצה"ל לא בודקים מה יש למפקדי השדה מתחת לקסדה. במהלך התקופה בה שימש וינטר כמח"ט גבעתי התרחשה בחטיבה סדרת אירועים מטרידה שבגינה רשם לו הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, הערה פיקודית. סביר גם שבמטכ"ל לא אהבו את זה שוינטר, ככל הנראה, תדרך ללא אישור את השר נפתלי בנט, חברו לנשק, אודות המנהרות בראשית "צוק איתן".

אירוע חטיפת גופתו של הדר גולדין בשלהי "צוק איתן" לא סייע לו גם כן. וינטר, שהפעיל "נוהל חניבעל" אגרסיבי, קרא נכון את תמונת הקרב, אך ספג לאחר מכן גם ביקורת קשה על האש המסיבית שהורה להפעיל, ממנה נהרגו אזרחים פלסטינים רבים שלא היו מעורבים בטרור.

זה לא חדש. לאחר "חומת מגן" מונה מח"ט גולני דאז, משה "צ'יקו" תמיר, לראש מטה פיקוד המרכז, ורק לאחר מכן למפקד אוגדת עזה. קצין בכיר תיאר אז את המהלך כ"סדרת חינוך קטנה" מצד הרמטכ"ל, נוכח שורת תקלות שהתרחשו בחטיבה עליה פיקד. לא מן הנמנע שכך קרה גם הפעם. החלטתו של כוכבי למנותו למפקד על אחת משלוש אוגדות ההכרעה של צה"ל, ועוד לזו שתפקידה לתמרן בעומק, מלמדת ש"ריצה את עונשו" והגיע הזמן להמשיך הלאה.

וינטר הוא לוחם, אבל כמו תא"ל אלוני באוגדת עזה, הוא מקבל לידיו אוגדה שבה לא שירת מאז שעזב את יחידת מגלן. ואם זה לא מספיק, הרי שהאוגדה היא האוגדה בה"א הידיעה של הרמטכ"ל הנוכחי. שם הוא גדל מהיותו חייל בצנחנים, דרך היותו מג"ד ובשני תפקיד מח"ט וכמפקדה. הוא שגידל את מפקדיה במילואים ובקבע. כך למשל, מפקד מגלן הנוכחי ומפקד חטיבת חוד החנית, אל"מ יניב בארוט, שירתו תחתיו כקצינים צעירים בצנחנים. 

מנגד, מסלול השירות השלם והמלא של וינטר בכוחות המיוחדים, בחי"ר וכמח"ט מילואים, כמו גם ההבנה במורכבויות האסטרטגיות שרכש בתפקידו כמזכיר הצבאי של שר הביטחון (שהוא במקרה גם ראש הממשלה, שמיהר לברכו בטוויטר: "תוביל אותם לניצחון. בהצלחה!"), אמור לאפשר לו לסגור פערים ומהר

אז איך מנצחים?

במאמר ב"וואלה" טען הפרשן אמיר אורן שמינוי וינטר וגופמן, הנחשבים ללוחמניים במיוחד, למפקדי אוגדות מבטא את שאיפת הרמטכ"ל "להכרעת בזק, בעיקר של חיזבאללה, כדי להשיג בזריזות את התכלית, להגיע ליעדים הקרקעיים ולצמצם את הפגיעה בעורף הישראלי". 

זוהי שאיפה ראויה שכן יתרונו הגדול של צה"ל בא לידי ביטוי בראשית המלחמה, ועליו לפעול לקצרה ככל שניתן. הימשכותה, משחקת לידי האויב. היא גם מתכתבת עם הדברים שאמרו איילנד וגולן בכנס ועם הדגש ששם הרמטכ"ל, עם היכנסו לתפקיד, על הקטלניות של צה"ל בלחימה.

אבל חשוב לזכור שבשני העשורים האחרונים לא סבל צה"ל מהיעדר אוגדונרים ששים אלי קרב. הבעיה היתה, ועודנה, כפי שציין איילנד בדבריו, שהקבינט הביטחוני אינו למד כראוי את הסוגיות האסטרטגיות וכשהאירוע שמביא להסלמה מתרחש, השרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, ומנסים ללמוד אותו תוך שהם מתמרנים בין ניתוחי מודיעין אסטרטגיים ודיווחים טקטיים מהשטח. ככה לא מגבשים אסטרטגיה. וכשאין אסטרטגיה, גם הרמטכ"ל הכי התקפי והאוגדונרים הכי לוחמניים לא יעזרו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 04.07.2019)

הכוחות המיוחדים חשובים, אבל לא יותר מהצבא ה"רגיל" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בסוף השבוע האחרון פורסמו בתקשורת מספר כתבות אודות הכוחות המיוחדים של צה"ל. למרות שזה נחשב ל"סקסי" ומושך קוראים, מוטב היה להקדיש תשומת לב גם למפקדים וליחידות "אפורות" יותר, הנושאות על גבן את נטל הבט"ש ומכריעות את המלחמה.

בסוף השבוע האחרון פורסמו בתקשורת שתי כתבות אודות אלופי משנה בתפקידי מפתח בצה"ל. הראשונה, ב"ישראל היום", עסקה במפקד סיירת מטכ"ל הקודם, אל"מ ח', הפורש מצה"ל. השנייה, ב"ידיעות אחרונות", היתה ראיון שערכו יוסי יהושוע וראובן וייס עם אל"מ אבי רוזנפלד, שסיים לאחרונה לפקד על החטיבה הצפונית ברצועת עזה. דובר צה"ל, מצידו, פרסם כתבה אודות תרגיל שקיימו השבוע חיל האוויר והיחידה המובחרת אגוז, מחטיבת הקומנדו, בקפריסין.

בכתבה על אל"מ רוזנפלד אמנם עסקו בפעילות המבצעית השוחקת בגבול הרצועה, אך גם שם בחרו המראיינים להדגיש את עברו של הקצין בכוחות המיוחדים, והוא עצמו תיאר בעיקר פעולות שבהן פגעו יחידות מאגוז ומגלן במחבלים בגזרתו. רוזנפלד, כתבו יהושוע ווייס, החל את שירותו "כלוחם בפלוגת הסיור של חטיבת הנח"ל, היה מפקד צוות ומפקד פלגה בפלס"ר וגם מ"פ באחד הגדודים, אך כבר כקצין צעיר יחסית עבר לשלדג, שם ביצע שורה של תפקידי פיקוד, כולל במלחמת לבנון השנייה".

אחרי שפיקד על גדוד הסיור של הנח"ל מונה ב־2012 למפקד שלדג. "בצוק איתן עשינו הרבה מאוד מבצעים, ואני באופן אישי השתתפתי בלא מעט מבצעים גם בלבנון השנייה. יצא לי די הרבה פעמים להביא אבנים מכל מיני מקומות", אמר בראיון, והתייחס לאותו נוהג של יחידות עילית להביא איתן למזכרת אבן מהמקום בו פעלו מעבר לקווי האויב. מה הוא חושב על הכשרת מפקדי הכיתות בחיל הרגלים, תחום שעליו הוא עתיד להיות אחראי בתפקידו הבא כמפקד חטיבת ביסלמ"ח, או כשירות כוחות היבשה ותפקידם בעימות הבא, הוא לא אמר. 

בכתבה על אל"מ ח', ניסו חבריו ומכריו להזים את השמועות כי פרישתו נובעת מכישלון פעולת הכוח המיוחד ברצועת עזה, בנובמבר האחרון. בפעולה, נעצר הכוח בפיקוד סא"ל מ', יוצא סיירת צנחנים, בידי מחסום של החמאס בסמוך לחאן יונס. רגע לפני שנחשף ונלכד, פתח מ' ואחריו הכוח כולו באש, והרג מספר פעילי חמאס ובהם מפקד גדוד, נור בראכה שמו. תחת אש חולץ הכוח בידי מסוק של חיל האוויר, שנחת בשטח הרצועה. קור הרוח שגילו הלוחמים ומפקדם מנעו אסון גדול בהרבה, שהיה עלול להביא להסלמה.

בכתבה תיאר הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט את הרגעים הללו כמתוחים ביותר בקדנציה שלו, ומהקשים בשירותו הצבאי. "החשש היה מנפגעים רבים לכוח, ומכך שחלק מהלוחמים ייחטפו. במקרה כזה היינו נכנסים למלחמה", אמר. גם כך פרץ בעקבות המבצע סבב קצר מול החמאס שבמהלכו נורו כ-500 רקטות על יישובי הדרום, והחלטת הקבינט על תגובה מתונה יחסית הובילה להתפטרות שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן.

את אל"מ ח', שעשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל ויצא ממנה רק לתפקידים באמ"ן וביחידה 8200 (ולא לצה"ל הגדול), תיארו חבריו כקצין יוצא דופן באיכותו. "המיוחד שבין המיוחדים", אמר עליו מפקדו לשעבר, אלוף ניצן אלון. לפי הכתבה ח' פורש מצה"ל משום שהוא אינו מעוניין להתקדם בצה"ל. "הוא אוהב מבצעים מיוחדים, והוא נשאר כדי להיות מפקד סיירת מטכ"ל. אם היה יכול להישאר בתפקיד הזה, כנראה היה ממשיך, אבל מרגע שסיים, האתגר נגמר והוא רצה ללכת הביתה", אמר עליו תא"ל (מיל') אהוד שניאורסון, מפקד 8200 לשעבר. הוא לא יהיה הראשון.

שניים ממפקדיה בשנות התשעים, יובל רחמילביץ' ודורון אביטל בחרו לפרוש מצה"ל למרות שסיימו, בסך הכל, קדנציה מוצלחת (זו של אביטל אמנם החלה באקורד צורם באסון "צאלים ב'", אבל נגמרה במבצע המוצלח בו חטפו לוחמי היחידה את מוסטפא דיראני מלבנון). אביטל, למשל, שהגיע מהצנחנים כמ"פ ליחידה והתקדם עד לפיקוד עליה, השתמש בנימוק דומה לזה של שניאורסון וציין בראיון שנתן בשעתו כי העדיף לפנות למסלול אקדמי ולהשלים דוקטורט.

ממש כמו עולם המבצעים המיוחדים, פיקוד על יחידות בצבא היבשה המתמרן הוא מקצוע שצריך ללמוד "דרך הרגליים". חלק ממפקדי היחידה כמו אהוד ברק ועמירם לוין, ששירתו גם כמפקדים זוטרים בשריון, או משה יעלון והרצי הלוי, שהגיעו מהצנחנים ושבו לחטיבה, הקפידו שמסלול שירותם יכלול תחנות בצבא הגדול. מי שבשירותו לא הקפיד לעבור גם שם, ויוצנח לפיקוד בכיר בשלב מאוחר, יתקשה למצוא את ידיו ורגליו. מכאן שבהחלט יתכן שלח' אין משבצת להתקדם אליה, ועושה נכון כשהוא חותך בזמן.

כוח שריון, הנושא בנטל הבט"ש והמלחמה, בתרגיל, (צילום: דו"צ).

נראה שמושאי הסיקור נבחרו בהתאם להיותם נושאים "סקסיים" וקורצים לקוראים, אבל עם כל הכבוד למבצעים המיוחדים וליחידות המובחרות, עיקר פעילות הביטחון השוטף (בט"ש) נעשית בידי כוחות "רגילים" לגמרי.

גדודי הנדסה, שריון ותותחנים (שלא לומר כוחות מילואים) שנוטלים חלק בפעילות שאינה זוהרת במהותה, אבל חיונית לא פחות. חטיבת הבקעה, למשל, אחראית על גזרה גדולה פי כמה מזו של החטיבה הצפונית ברצועה עזה. מפקדה הוא אל"מ אודי צור, קצין שריון שבמלחמה לבנון השנייה פיקד בהצלחה על סיירת חטיבה 7, ומיועד לפקד בהמשך על החטיבה כולה. אבל עליו אין כתבות.

בפעם הבאה שמתלוננים על הירידה במוטיבציה להתגייס לצה"ל, כדאי לזכור שרובם של המתגייסים לא יגיעו לאגוז, שלדג או ליחידה, ושהתרומה של היחידות הללו אף שהיא חשובה, לא עולה על זו של אלו שמשרתים ביחידות "אפורות", שנושאות על גבן את נטל הבט"ש וההכרעה במלחמה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 01.06.2019)