הרמטכ"ל הבא? שיהיה יפה וישתוק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ה"עליהום" על האלוף יאיר גולן הוא בבחינת חציית קו אדום אבל החלק המטריד באמת הוא השיח הציבורי הרדוד אודות מינוי הרמטכ"ל. לציבור לא אכפת מעמדות המועמדים בסוגיות מהותיות והוא רק רוצה רמטכ"ל שיהיה גיבור ושתקן. 

האלוף גולן בבה"ד 1, (צילום: דו"צ).

ה"עליהום" התקשורתי שעשה ארגון הימין הפוליטי "אם תרצו", שרתם לעניין 100 משפחות שכולות, כנגד סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יאיר גולן, היה מקומם. הניסיון לטנף כך על קצין בכיר, שהקדיש כמעט ארבעים שנים לצבא ולמדינה בגלל איזה נאום שנשא, ולטעון שבגינו אסור למנותו לרמטכ"ל, הוא בבחינת חציית קו אדום. היה גם מי שמצא הקלטה של גולן משיחה שבה הסביר את חשיבות טוהר הנשק למכינה קדם צבאית מלפני יותר מעשור, ובחר להציגו כמי שמפקיר את חיי חייליו. מכך שלגולן נרשמה הערה פיקודית, כיוון שהתעלם מהאיסור של בג"ץ על קיום "נוהל שכן" בכדי להבטיח את שלום חייליו, בחרו תוקפיו להתעלם. עוד "הגדיל לעשות" מנכ"ל הארגון, מתן פלג, שהשווה את גולן למרשל פטן, ראש ממשלת וישי הצרפתית ששיתפה פעולה עם הנאצים, אבל הדיון התקשורתי, שבמסגרתו יצאה שורה של אישי ציבור בכירים להגנת גולן ובתוכה שר הביטחון אביגדור ליברמן, רק המחיש עד כמה רדוד השיח הציבורי בישראל אודות הסוגיה הקרדינלית של מינוי הרמטכ"ל

הרמטכ"ל נבחר על-ידי שר הביטחון, ואת בחירתו מאשררים תחילה ראש הממשלה ואז הממשלה כולה. למרות זאת, מקפיד לרוב השר הממנה להיות קשוב לרחשי הציבור וחריג שייבחר במועמד שאינו בקונצנזוס. יוצאי הדופן היו בחירת השר שאול מופז במפקד חיל האוויר לשעבר, דן חלוץ, על-פני גבי אשכנזי (שהחליף, בתפנית מפתיעה, את חלוץ ב-2007) וקודם לכן, מינויו של מופז עצמו על-ידי שר הביטחון יצחק מרדכי, שבחר לסגור חשבון ישן שלו עם סגן הרמטכ"ל והמועמד הבולט דאז, מתן וילנאי, מימיהם בצנחנים.

הרמטכ"ל בישראל, בניגוד למדינות מערביות אחרות, הוא, אולי, האיש הכי חשוב במדינה אחרי ראש הממשלה. בהקדמה לספר שיצא לאחרונה, "הרמטכ"ל" (הוצאת מודן, 2018), מאת תא"ל (מיל') ד"ר מאיר פינקל, מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בין–תחומית של צה"ל, כתב הרמטכ"ל גדי איזנקוט, כי לרמטכ"ל "שלושה תפקידים ייחודיים בצה"ל: ראיית זירת המלחמה הכוללת שעניינה אסטרטגיה; ראייה אסטרטגית רחבה שעניינה בתחום האסטרטגיה-רבתי; וראייה על-זרועית, אופרטיבית" (עמוד 9). כחוליה המקשרת בין הצבא לדרג המדיני, הממשלה ובתוכה הקבינט, הוא גם היועץ להפעלת הכוח ובניינו, וגם מפקד הצבא במערכה כולה וקבלן הביצוע להחלטות הממשלה ולבניין הצבא. הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ גרס שיש בתפקיד "פיקוד וניהול, בניין כוח והפעלתו, הבנה תקציבית…. הבנה מדינית… דמות תקשורתית וחברתית…שחובותיו לא רק מול הממונים עליו אלא מול הציבור כולו…" (עמוד 18). אמנם הרמטכ"ל כפוף לממשלה, אך קשה לדמיין מצב שתמליץ לפעול בניגוד לדעתו. דוגמאות בולטות לכך ניתן למצוא בדומיננטיות של הרמטכ"ל חלוץ בדיוני הממשלה במלחמת לבנון השנייה, ולא פחות מכך בדו"ח של ועדת חוץ וביטחון שבחן את התכנית הרב-שנתית גדעון, אותה יזם איזנקוט. לפי הדו"ח, הממשלה אישרה אותה כמעט ללא בחינה מעמיקה, פשוט בגלל שהרמטכ"ל המליץ עליה. 

בספר הציע פינקל (אין קרבה משפחתית), בעברו מפקד חטיבת שריון, הגדרה משלו לתפקיד. לתפיסתו על הרמטכ"ל "לפרש ולתווך בין הבנות, החלטות וקביעות של הדרג המדיני לבין מבנה צה"ל (בכל המובנים – היקף, ארגון, יכולות וכדומה), ואופן הפעלתו בעימותים השונים, תוך פיתוח כיווני פעולה וגיבוש המלצות להחלטות הדרג המדיני" (עמוד 20). לגישתו, אחראי הרמטכ"ל, גם על קביעת סדרי עדיפויות לארגון כולו והובלת השינויים הנובעים מכך, ועל קביעת והכוונת התרבות הארגונית, כלומר על ערכי הצבא ונורמות ההתנהגות, שלאורם יפעלו המפקדים והחיילים. 

לאן יקחו את צה"ל?

למרות הרעש התקשורתי, שני המועמדים הבולטים לתפקיד הרמטכ"ל הם האלופים אביב כוכבי ויאיר גולן. השניים עשו את עיקר שירותם בצנחנים ובלבנון, שם התבגרו, כהגדרת אחד מהם, ופיקדו על חטיבות הצנחנים והנח"ל באינתיפאדה השנייה ועל אוגדות בלחימה ברצועת עזה ואיו"ש. מאחוריהם מגוון תפקידי מטה חשובים, בין היתר בחטיבת המבצעים של הצבא, כמו גם שירות כסגן רמטכ"ל, תחנה חיונית בהכנה לתפקיד מפקד הצבא. שני המועמדים האחרים, קצינים מרשימים שניהם, מגיעים להתמודדות כשילקוט השירות שלהם חסר. האחד, ניצן אלון, עשה את שירותו בכוחות המיוחדים, בדגש על סיירת מטכ"ל, ואף שנחשב לקצין חריף מחשבה הרי שלא פיקד על גדוד, חטיבה סדירה ואוגדה מתמרנת. בצבא שבו ההכשרה היא דרך התפקידים שאתה ממלא, זה הופך אותו למי שהגיע לדרגת אלוף עם פערי ידע גדולים. השני, אייל זמיר, אמנם עשה קריירה ארוכה כקצין שריון בכל גזרות הלחימה, אולם מאחוריו, כמו אלון, רק שני תפקידי אלוף כאשר אחד מהם הוא מזכירו הצבאי של ראש הממשלה. 

השיח הציבורי והתקשורתי שנגע להתמודדות התמקד כמעט תמיד בדיון שנשמע כמו הפסקה שמופיעה מעל. דיון ברקע של המתמודדים, באילו קרבות לחמו ופיקדו, האם יש בארונם שלדים (שלא לומר פאשלות) וזהו. כמעט אף פעם לא נידונה השאלה האם מסלולם הצבאי של המתמודדים היה מגוון דיו כך שרכשו במהלכו כלים נוספים? מבלי לזלזל בכך שחיוני שהמועמדים לפקד על הצבא יגיעו מליבת הקרביות ושיצטיינו גם בשדה הקרב, הרמטכ"ל, מפאת תפקידו, נדרש לניסיון וסל יכולות מגוון, שאינו כולל רק את ה"סכין בין השיניים". השאלה החשובה ביותר, שבוודאי נידונה בראיונות שמקיים שר הביטחון עם המתמודדים, אך לציבור אין מושג בנוגע לתשובות עליה, היא לאן מתכננים המועמדים לקחת את צה"ל במידה ויתמנו לרמטכ"ל. נסו לשאול את עצמכם מהי עמדת המתמודדים בסוגיות כמו שירות נשים בצה"ל, וביחידות קרביות ומעורבות בפרט, טוהר הנשק ומוסר לחימה, אגב פרשת אלאור אזריה, מבנה צה"ל, משך ומודל השירות (צבא מקצועי, כן או לא?), וכמובן, איך לא, מה תפיסתו את אופן הפעלת הצבא במקרה של עימות.

הרמטכ"ל הנוכחי למשל, שם דגש רב על חשיבות זרוע היבשה והתמרון היבשתי בעימות עתידי, בצפון ובדרום, והשקיע משאבים רבים בהפיכת כוחות היבשה למאומנים ויעילים יותר. צוות קרב החטיבתי הרב-חילי החדש, הקמת חטיבת הקומנדו ורפורמה נרחבת במערך המילואים הן דוגמאות בולטות לתהליכים שאותם יזם. במכתב ששלח לאחרונה נציב קבילות החיילים, אלוף (מיל.) יצחק בריק, נמתחה ביקורת על מצב כוח האדם בצבא, על היעדר המוטיבציה של מפקדים איכותיים להישאר ועל מצבה הירוד של זרוע היבשה ביחס לזרועות המודיעין והאוויר (כדוגמה לכך, ציין, איש מבין האלופים שהוצע להם לא הסכים לפקד עליה). מוטב להתייחס לביקורתו ברצינות, שכן צה"ל יקר לבריק, שנצרב בלקחי המלחמה בה לחם ב-73'. אך למרות המכתב החריף, לא ניתן להתעלם מכך שאיזנקוט קיים שורה של מהלכים משמעותיים במטרה לחזק את זרוע היבשה. 

סגן הרמטכ״ל הבא: אלוף אביב כוכבי

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט וסגנו, האלוף כוכבי, (צילום דו"צ).

אלה הן שאלות מהותיות ובציבור לא עוסקים בהן כלל. אחד המועמדים היה מח"ט שלי בצנחנים, והוא מפקד יוצא דופן באיכותו, אבל מה ידוע לנו על עמדותיו בסוגיות הללו? אנחנו גם לא שואלים. בחודש יוני האחרון קיים בית הספר להיסטוריה ע"ש פרופסור צבי יעבץ שבאוניברסיטת תל אביב, כנס בנושא "התקשורת והיסטוריה בהתהוות". בכנס שוחחו פרופסור אביעד קליינברג וד"ר יעל שטרנהל עם ח"כ עפר שלח, ממפלגת "יש עתיד", שמתח ביקורת על השיח הציבורי הרדוד בנושאי ביטחון. שלח סיפר כי הוא עוסק במערכת הביטחונית ובצבאיות כמקצוע שנים רבות, תחילה כעיתונאי, וכיום כח"כ החבר בוועדת חוץ וביטחון. לתוצרי העבודה שלו כיום "אין קליינטים". השיח, לדבריו, אודות צה"ל ומערכות הביטחון הוא שטחי ולציבור "אין שום עניין בפרקטיקה של מה שאתם מקדישים בשבילו את השנים הכי טובות שלכם ושל הילדים שלכם", כמו גם משאבים, כספים ותמיכה חריגה בעוצמתה ביחס למערכות אחרות בממשל. היטיב לנסח זאת בשעתו שר הביטחון, שאול מופז (שהיה המג"ד שלו בצנחנים), שהסביר לשלח, אז פרשן צבאי, כי למרות שהוא מסכים עם רבות מהצעותיו החשובות אודות בניין הכוח של צה"ל, "מה שעם ישראל רוצה זה שלא יהיו פיגועים. על זה הוא יבחן אותי". זה תקף גם לגבי הרמטכ"ל, וזה לא צריך להיות כך. 

המתקפה הפרועה ושלוחת הרסן על האלוף גולן היא אינה בבחינת מהלך פרסונלי, אלא תופעה רחבה בהרבה. עומד מפקד בכיר בצה"ל ופורש בשורה נרחבת של ראיונות והרצאות שקיים למן הרגע שהגיע לתפקיד אלוף את תפיסת עולמו הערכית והמקצועית, החל ממסרים לציבור כי יידרש לגלות חוסן במידה ויהיה תחת אש טילים, כשהיה אלוף פיקוד העורף, ועד לזיהוי תהליכים מטרידים בחברה, בנאומו ערב יום השואה לפני שנתיים. כמעט אף אחד אחר מן האלופים המתמודדים לא עשה זאת זולתו. אחד מהם, למשל, לא התראיין מאז שהיה תא"ל. ולא בכדי. אפשר לנחש שהבין שמוטב לא להסתבך בפליטות פה מיותרות שיביאו ציבור, שגם כך לא מחבב חריגות מה"בון-טון" של מפלגת השלטון, לרדוף אותו.

בשיח הציבורי של היום, כשאפשר לצייר את האלוף עמי אילון, שכקצין צעיר בקומנדו הימי עוטר בעיטור הגבורה בעבור האומץ שהפגין בפשיטה על האי גרין, כבוגד על שהשתתף בהפגנה כנגד חוק הלאום, מוטב לשתוק. העובדה שכמעט איש מהמועמדים לא התבטא בנושאים שהוצגו קודם לכן מלמדת שהם הבינו את המסר. תשתקו ותהיו אמיצים. בלי נאומים על מוסר, דוגמת "נאום המספריים" שהביא לגל גינויים על הרמטכ"ל, בלי הסברים מפורטים על הצורך והחשיבות שבשירות שיוויוני לנשים בכל יחידה שאפשר (הרי לא תרצו להסתבך עם רבנים). בקיצור, בלי להביע עמדה. בארצות הברית מקיימים חברי ועדת הסנאט לשירותים המזוינים שימוע, שרובו פומבי ומשודר באינטרנט, לכל מועמד לתפקיד מפקד פיקוד וראש מטות משולבים וחוקרים אותו בנוגע לעמדותיו בכל סוגיה ונושא עד שיוצא עשן לבן. אצלנו? לא. אבל החלק המטריד באמת, הוא שגם לא אכפת לנו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.08.2018)

מודעות פרסומת

החטיבה בת 3, אבל עדיין בהקמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אל"מ יעקב הלר נבחר למח"ט הקומנדו הבא ויידרש להוסיף ולבנות את החטיבה, כך שתהיה יותר מיחידת כוחות מיוחדים הפועלת בין המלחמות ויהיה לה משקל של ממש במלחמה הבאה. לפני כשבועיים נכתב כאן שלמח"ט החדש בגולן לא יהיו ימי חסד, מתברר שזו לשון המעטה.

בשבוע שעבר, בעקבות בחירת ראש הממשלה נתניהו במח"ט הקומנדו המכהן, אל"מ אבי בלוט, למזכירו הצבאי, הוחלט בצה"ל למנות את מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה, אל"מ יעקב הלר, למחליפו. למרות שהלר, יוצא סיירת גולני, עשה את עיקר שירותו בחטיבה החומה, הוא אינו זר לקומנדו ופיקד על יחידת דובדבן ב"צוק איתן" וכשצורפה לחטיבת הקומנדו, הכפופה לעוצבת האש המובחרת, לפני כשלוש שנים. בשלושת החודשים האחרונים עסק הלר לא מעט בהתמודדות עם ההפגנות האלימות על גדר המערכת והפעולות ההתקפיות מצד החמאס, אך כשיחליף את בלוט יחכה לו אתגר מסוג חדש, שעיקרו בניין כוח. אף שהחטיבה צברה קילומטרז' משמעותי בתרגילים ואימונים בארץ ובחו"ל, היא עודנה בהקמה, גם אם זכתה לחותמת כשירות מבצעית. רק לאחרונה, למשל, הוחלט לסגור את היחידה הרביעית, רימון, ולהטמיעה כפלגה ייעודית ביחידת מגלן. 

משמאל: אל"מ הלר והרמטכ"ל איזנקוט בתדרוך בדרום, (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, אמר בשעתו כי "חטיבת הקומנדו של צה"ל תשמש כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צבא ההגנה לישראל בעתיד". הרעיון להקים חטיבות מחץ שכאלו, שמהוות "אי של מצוינות" שמושך אחריו כקטר את שאר היחידות המתמרנות אינו חדש, וצבאות רבים כמו גם צה"ל (עם הקמת חטיבת הצנחנים בשנות החמישים) עשו בו שימוש. אולם נראה כי למרות הרצון לרכז כוח מעולה למשימות מיוחדות, הרי שבמלחמה הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות "רגילות", הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם, הביאו לכך שבמרבית המקרים פעלו כמשמר קדמי בתמרונים קרקעיים שבלוניים וחסרי דמיון

לאורך השנים אימצו לא מעט מפקדי יחידות מובחרות בצה"ל את עלילות "מפקד הרפאים", קצין הקומנדו הבריטי דייוויד סטירלינג, שהקים במהלך מלחמת העולם השנייה את יחידת הכוחות המיוחדים המפורסמת השירות האווירי המיוחד (S.A.S), שפעלה מאחורי קווי הגרמנים במדבר המערבי, כמודל לחיקוי עבור יחידתם. היחידה הצטיינה בהחדרת צוותים קטנים לבסיסי אויב בעומק ובהריסת מטוסים כשהם חונים על המסלולים ובהאנגרים, ולאחר המלחמה הפכה ליחידת העילית של הצבא הבריטי ונחשבת עד היום ליחידה הטובה ביותר ללוחמה בטרור ומבצעים מיוחדים. היחידה שהקים סטירלינג אכן סיפקה השראה לשתי יחידות עילית בצה"ל (סיירת מטכ"ל ושלדג) אך פרט להן, ואולי שתיים-שלוש יחידות נוספות, מוטב ללמוד דווקא מיחידה מובחרת אחרת מהמלחמה ההיא שמאפייניה והרקע שלה דומים יותר ושראשיתה, בדומה לחטיבת הקומנדו, בגדוד מובחר אחד וסופה כחטיבת קומנדו – הריינג'רס

הריינג'רס כמודל

ב"מבצע קציצה" (הוצאת עם עובד, 2010), תיאר העיתונאי הבריטי בן מקנטייר את סיפורו המלא של מבצע ההונאה שביצע המודיעין הבריטי במלחמת העולם השנייה במטרה להטעות הגרמנים בנוגע ליעד האמיתי של הפלישה לאירופה ב-1943, כך שיעבירו כוחות מהחזית האיטלקית לבלקן, כשבפועל המטרה היתה סיציליה. אחת היחידות שנטלו במבצע "האסקי", שם הקוד שניתן למערכה, חלק מרכזי היתה גדוד הריינג'רס הראשון של צבא ארצות הברית, שהוקם כשנה קודם לכן בעקבות הצלחת יחידות הקומנדו הבריטיות בפשיטות על חופי נורבגיה וצרפת. בהיסטוריה האמריקנית היו הריינג'רס תמיד שם קוד לקבוצות לוחמי עילית מצומצמות שהתמחו בסיור, שדאות וקליעה. למפקד הגדוד החדש נבחר מייג'ור ויליאם דארבי, בוגר האקדמיה הצבאית ווסט-פוינט וקצין תותחנים שהתנדב לתפקיד.

"גדוד הריינג'רס הראשון, יחידת עלית שעברה אימוני תקיפה מיוחדים (מקבילה לקומנדו הנחתים המלכותי) הוקמה בפיקודו של דארבי בשנת 1942. מאז הספיקה לפעול בצפון אפריקה ולהפגין עוז נפש ונאמנות בלי גבול למפקד: "נילחם בצבא בכל אתגר, נלך אחרי דארבי לכל אתר…". "אל דארבו", כפי שכינו אותו חייליו, בן השלושים, נראה כאילו נחצב מתוך הבזלת של ארקנסו: שלוש פעמים בקריירה שלו דחה קידום כדי להוסיף ולעמוד בראש אנשיו, חבורה מגוונת שכללה חצוצרן ג'ז, בלש של בתי מלון, מהמר וקומץ כורי פחם קשוחים. בארזיו שבצפון אפריקה הוביל דארבי את גדוד הריינג'רס הראשון לקרב, אגב השלכת רימונים מול אש מקלעים כבדה, "תמיד בולט בראש חייליו"" (עמוד 173), כתב מקנטייר אודות הגדוד ומפקדו. בדומה ליחידות צה"ליות מובחרות בסדר גדול דומה, כמו גדוד הסיור של הצנחנים, מגלן ואגוז, הריינג'רס הצטיינו כשהופעלו בהתאם לייעוד שלהם, כיחידת פשיטה בעומק וכמשמר קדמי לתפיסת יעדים מבוצרים במיוחד. כאמור, הגדוד פעל היטב במבצע "לפיד", שכלל נחיתה מן הים והשתלטות על יעדים בנמל ארזיו שבאלג'יר, כמו גם בפשיטה בעומק השטח שבשליטת הצבא האיטלקי ובתקיפת מערך עמדות מבוצרות של האיטלקים ברכס בתוניסיה. 

הריינג'רס בקרב על ארזיו, אלג'יריה, (מקור: צבא ארצות הברית).

לאחר המערכה בצפון אפריקה זכה הגדוד לצל"ש הנשיא ליחידה מצטיינת (המקביל לצל"ש רמטכ"ל יחידתי בצה"ל), ודארבי הפך למפקד צוות הקרב החטיבתי ה-6615, שכלל שלושה גדודי ריינג'רס ואת גדוד הצנחנים ה-509. ההיסטוריון הצבאי הבריטי מקס הסטינגס ציין שבצבא ארצות הברית היה פער גדול בין יכולתם הקרבית של כוחות החי"ר ה"רגילים" לבין זו של כוחות הריינג'רס והצנחנים והם נדרשו בחזית. ואכן, מיום הקמתם נטלו הריינג'רס חלק בפשיטות בעורף האויב, אך רק בתקופות שבין המערכות הגדולות. נראה שהאמריקנים, בתהליך התפתחות מהיר מזה שקיים צה"ל, הבינו שאם ברצונם בכוח רגלי מובחר, שייקח חלק במלחמה עצמה ויהיה לו משקל של ממש בשדה הקרב הם אינם יכולים להסתפק בגדוד בודד שיפעל לבדו. הסיבה לכך ברורה, בכדי לייצר אפקט של ממש בקרב היבשתי צריך מסה של אנשים. צה"ל הגיע למסקנה הזו רק לאחר 30 שנים ומלחמה אחת, שניהל בלבנון ב-2006. הרצון של מפקדי צה"ל בפעולות מיוחדות שיהיה להן אפקט מערכתי היה רב, אבל היכולות היו חסרות. גם כך לקח כמעט עשור עד שאוגדו מגלן, דובדבן ואגוז תחת חטיבה אחת. 

בפלישת בעלות הברית לסיציליה הוביל דארבי את צוות הקרב בנחיתה מן הים. בעיירה גלה (Gela) בלם בראש כוח קטן מתקפת טנקים איטלקיים, בעוד הגנרל פאטון צופה מן הצד, ועוטר בשנית בצלב השירות המצוין. בינואר 1944, בעת הפלישה לאיטליה הוטלה על צוות הקרב בפיקודו המשימה לכבוש את העיירה ציסטארנה. במהלך הלחימה על היעד נקלעו שניים מן הגדודים למארב של כוח גרמני עדיף. הכוח ספג נפגעים רבים ולמעשה חדל מלהתקיים ככוח לוחם. באפריל 1945 נהרג דראבי מרסיס פגז, והוא כבר קולונל, בעת ששימש כמפקדה בפועל של דיביזיית החי"ר ה-1, שלחמה בעמק הפו כנגד הגרמנים הנסוגים. לאחר מותו הוענקה לו דרגת בריגדיר-גנרל. גנרל פאטון אמר עליו כי היה "האמיץ מכל בני-האדם" שהכיר.

File:Soldiers resting at Pointe du Hoc.jpg

הריינג'רס בנורמנדי, לאחר כיבוש המצוקים והשמדת סוללות התותחים, (מקור: ויקיפדיה).

בספרו, "ראשי החנית" (הוצאת מערכות, 1965) תיאר קפטן ג'יימס אלטיירי את קורותיו בשורות גדוד הריינג'רס הראשון. אלטיירי התנדב לגדוד בהיותו טוראי, עבר את מסלול ההכשרה המפרך ולחם תחת פיקוד דארבי בצפון אפריקה ובאיטליה. בנחיתה מן הים בארזיו שבאלג'יריה, הפעולה הקרבית הראשונה שלו, לא פחד משום ש"הדבר היה דומה בכל לאימוני הקומנדו שלנו" (עמוד 124). אלטיירי זכה בדרגת קצונה בשדה הקרב ומונה למפקד פלוגה בגדוד הריינג'רים הרביעי. לאחר המארב בו הושמדו שניים מן הגדודים בציסטארנה הועברו החיילים ששרדו לארצות הברית, שם סייעו בהקמת גדודי ריינג'רס נוספים. "בנחיתות בחוף נורמנדיה שבצרפת, הוסיפו גדודי הריינג'רים השני והחמישי, קשוחי-האימון, לשאת בגאון את מסורת הריינג'רים. יחידות אלה, שאומנו והונהגו על-ידי הלויטננט-קולונל מאכס שניידר שלנו, והלויטננט-קולונל ראדר פעלו כחוד-החנית לפלישה, בהעפילם על מצוקי-החוף ביום ה"ע" ובחסלם סוללות-חוף של האויב" (עמודים 317-316). גם שם, כמו בסיציליה ואיטליה, פעל כוח הריינג'רס כצוות קרב חטיבתי.

בסוף המלחמה פורקו הריינג'רס, אך לאחר מלחמת וייטנאם, בשנת 1974, הורה ראש מטה צבא היבשה, הגנרל קרייטון אברהמס, קצין שריון שהצטיין כמג"ד במלחמת העולם השנייה, על הקמתם מחדש כרגימנט הריינג'רס ה-75, אשר הנורמות שלו ישמשו מודל לחיקוי הצבא כולו. עם הקמת חטיבת הקומנדו של צה"ל הציג, כאמור, הרמטכ"ל תפיסה דומהמאז פעלו הריינג'רס כמעט בכל קונפליקט שבו היתה ארצות הברית מעורבת למן היווסדו ב-84'. בין היתר לחמו ברחובות מוגדישו וצנחו בקנדהר. 

השבוע פורסם כי לפני כחודש הציג צה"ל לקבינט סקירה אודות מערכה אפשרית בצפון, על כלל המשמעויות שהיא טומנת בחובה למדינה, לצבא ולעורף האזרחי. בהערכות אמ"ן צה"ל אינו צופה כוונה מצד איראן, סוריה או חזבאללה ליזום מערכה שכזו, אבל הסיכוי ששורה של מהלכים מוטעים יביאו להסלמה כמו ב-2006 (וב-2014 בעזה), בהחלט קיים. מלחמת הצפון הראשונה, בה תתמודד ישראל עם חזית גדולה ומורכבת הכוללת את סוריה ולבנון, על הנוכחות האיראנית בהן, תהיה שונה מאוד בעוצמתה ממלחמת לבנון השנייה. למרות האיום בירי טילים מסיבי, דומה שהציבור אינו מפנים כי לא תינתן לו מעטפת ההגנה האווירית הרחבה שממנה נהנה בעימותים בעזה. זו תופנה להגנה על בסיסי חיל האוויר, ולהגנה על תשתיות קריטיות. בעימות שכזה לצה"ל לא יהיה זמן ולצד חיל האוויר יידרש לו כוח איכותי, זמין ומהיר אבל גם עם בעל מסה שניתן יהיה להפעיל מהר בכדי להשיג פגיעה של ממש במאחזי חזבאללה בלבנון, או ביעדים אחרים. הפיכת חטיבת הקומנדו לכוח שכזה הוא האתגר שיעמוד בקרוב לפתחו של אל"מ הלר. 

אין רגע דל

אמצעי לחימה שנמצאו בסריקות לאחר הפגיעה בחוליית דאעש, (צילום: דו"צ).

לפני כשבועיים נכתב כאן כי סביר שכך או אחרת לא יהיו לאל"מ אבינועם אמונה ימי חסד בתפקידו החדש כמפקד עוצבת הגולן, חטיבה מרחבית באוגדת הבשן שאמונה על גזרת רמת הגולן והחרמון. מאז הספיק אמונה, צנחן שפיקד על מגלן בחטיבת הקומנדו, לקחת חלק בפינוי אנשי ארגון ההומינטרי "הקסדות הלבנות" מסוריה בטרם ינקמו בו נאמני משטר אסד, ובסיכול חוליה בת שבעה מחבלים של דאעש סמוך לגדר המערכת, ברביעי בלילה. החוליה שנעה לעבר הגדר במרחב המובלעת, לאחר שאנשיה נמלטו מהצבא הסורי, זוהתה עלי-ידי כוח תצפית מגדוד עיט, גדוד האיסוף הקרבי של האוגדה, ומיד הוזעק כלי טיס שתקף והרג את החוליה. בסריקות שביצע לאחר מכן כוח מגדוד הסיור של הנח"ל נמצאו רובי קלצ'ניקוב ורימונים. נראה, אם כן, שהשתלטות משטר אסד מחדש על רמת הגולן הסורית עשויה אמנם לטמון בחובה יציבות ורגיעה, אך לצד החשש מכך שהמהלך כולל גם התבססות כוחות איראניים בקרבת הגבול, האירוע מהווה תזכורת לכך שישנם איומים נוספים. על כך נאמר, אין רגע דל. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.08.2018)

"אי אפשר להפעיל כוח לא מידתי כשאין איום מהותי על חיי אדם"

אודיו

 

האלופה (במיל') אורנה ברביבאי מראיינת את גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי, ה-INSS, אודות איום עפיפוני התבערה מרצועת עזה, הוויכוח על התגובה להם בקבינט הביטחוני-מדיני והאפשרות של פתיחת מבצע צבאי רחב היקף, והאופן שבו על הצבא להתמודד עם האתגר במונחים של הפעלת כוח, קטלני או לא.

(בתכנית רצועת הביטחון, "גלי-צה"ל", 18.07.2018)

קיץ מתוח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ההסלמה שנרשמה ברצועת עזה בסוף השבוע מלמדת שהחמאס קובע את הטון, ושולט בגובה הלהבות, ואילו ישראל אינה מהרת לצאת למערכה רחבה שסופה ותוצאותיה אינן ברורות. 

בסוף השבוע האחרון נרשמה הסלמה של ממש ברצועת עזה. זה כמאה ימים שחמאס, הצד החלש בעימות, הוא זה שמכתיב את הטון, את גובה הלהבות ואת משך ההסלמה. מקפיד להימנע מפגיעה של ממש באזרחים ומשגר או מעיף בלונים, בעיקר לעוטף עזה. ישראל, אף שאין להמעיט מערך המטרות שהותקפו (מנהרות הן נכס חיוני לחמאס והוא משקיע בהן משאבים רבים), נגררת אחריו כשהאינטרס הממשי היחיד שלה הוא בהשגת שקט במחיר נמוך ככל האפשר. גם הפעם הפסקת האש שהושגה לבסוף בתיווך מצרי תיבחן בהמשך השימוש הפלסטיני בעפיפוני ובלוני התבערה, ומכאן שבהחלטה של החמאס. 

מימין: רה"מ נתניהו ושר הביטחון ליברמן בסיור בגזרת רצועת עזה, (צילום: קובי גדעון/לע"מ).

ישראל, אף שאינה מקלה ראש באיום הנשקף מן השריפות הרבות, חותרת להשיג רגיעה ברצועה בכדי להקדיש את מירב הקשב והתשומות למתרחש בצפון, בסוריה. לכן נמנע צה"ל, עד כה, מלפגוע בחוליות המעיפות את הבלונים והעפיפונים, שכן הגדלת מספר ההרוגים בצד הפלסטיני עלולה, כפי שהביאה בעבר, לגרום להסלמה ולעימות רחב היקף, ממנו שואפת ישראל להימנע. אך נראה שהסוגיה הפכה בישיבת קבינט לוויכוח של ממש בין השר נפתלי בנט, לרמטכ"ל גדי איזנקוט שהתנגד לדרישת השר לתקוף חוליות המעיפות שאל האם השר מצדיק פגיעה בילדים. כמובן שלא, השיב בנט, וטען שיש להסמיך את המפקדים בשטח לפגוע בחוליה כאשר מדובר בבגירים. על כך השיב הרמטכ"ל שתקיפה מן האוויר חוליות שמעיפות בלונים ועפיפונים מנוגדת "לעמדתו הערכית והמבצעית של צה"ל". למחרת כבר הצהירו חברי הקבינט, ובהם השר בנט וגם ראש הממשלה, כי ההדלפות מהקבינט הן סכנה של ממש ויש לחקור ולחפש את המדליף שכן, כמאמר השר כחלון, מדובר "בדיני נפשות". למרות הטונים הנחושים, קשה להניח שתתפתח כאן חקירה של ממש וסביר שגורל המדליף יהיה כגורל זה שהדליף את המצגת המפורסמת שהציג צה"ל בקבינט אודות תרחישי כיבוש הרצועה בעיצומו של מבצע "צוק איתן". 

בראיון לתכנית של בן כספית ופרופסור תא"ל (מיל') אריה אלדד ב"רדיו 103FM" הביע אמנם אלוף (מיל') גיורא איילנד תמיכה מסויגת בעמדת השר בנט, וטען שמי שמעיף עפיפוני נפץ דומה למי שמפעיל מטען חבלה וניתן לפגוע בו. אבל, טען, יש כאן סוגיה ערכית שכן "המעבר בין כלום לפצצת F-16 של 500 קילו זה קצת בעייתי, ואני מניח שאם היו מוצאים פתרון, נוסח הצלפים בקרבת הגדר. דהיינו, שאפשר לפגוע ברגל או בברך, במפריחי העפיפונים האלה, כולם היו אומרים שזה פתרון נכון כי אתה מנטרל את הסכנה, יוצר הרתעה, ואתה עדיין לא הורג נערים בני 12 ו-14". אף שהביע עמדה בשאלה, מתח איילנד, קצין צנחנים שכיהן כראש אמ"ץ וכראש המל"ל, ביקורת על עצם העיסוק של הקבינט בנושא טקטי שכזה וציין שהמדיניות הישראלית נוסעת "לכיוון הלא נכון ויש לשנות את כיוון הנסיעה". לתפיסתו הפכה עזה לפני 12 שנים למדינה של ממש. להגדרתו, למדינה יש גבול ברור, "ממשלה מרכזית אפקטיבית, מדיניות חוץ עצמאית וצבא משלה". לפיכך, עזה היא ישות מדינתית, וישראל, לדבריו, תמיד העדיפה, "לעמוד מול ישות כזו ולא מול ארגוני טרור חסרי אחריות, ולכן עצם המציאות הזו אינה בהכרח רעה אלא מייצרת הזדמנות". 

מאחר ולישראל אין שאיפה למוטט את שלטון החמאס, ממנו ניתן לדרוש מימוש ריבונות ואחריות בשטחם, הרי שמבצע צבאי רחב היקף אינו עומד על הפרק. לפיכך האפשרות הבאה היא חידוש הסיכולים הממוקדים ופגיעה בחוליות שיגור. אולם לאפשרות זו חסרונות בולטים. ראשית, כאמור, עליה בכמות ההרוגים הפלסטינים מביאה לרוב לעליה בעצימות העימות. שנית, מאחר והחמאס הוא הבוחר את המקום והזמן בהם הוא פועל ומסלים, תתקשה ישראל לאתר את בכיריו, שיתחבאו בבונקרים מבעוד מועד. במבצע "עמוד ענן", למשל, הצליחה ישראל להרוג במכת הפתיחה את ראש הזרוע הצבאית של החמאס, אחמד ג'עברי. דוגמה אחרת, רלוונטית יותר, היא זו של התקופה שקדמה להתנתקות כאשר ישראל יזמה שורת מבצעי סיכול ממוקד כנגד הנהגת חמאס בהם נהרגו, בין היתר, אחמד יאסין ועבד אל-עזיז אל-רנטיסי. הרמטכ"ל דאז, משה יעלון, אמר בהתייחס לכך, כי "לפגיעה בצמרת חמאס יש השפעה על הארגון. זה לא יביא להיעלמות חמאס או לוויתור על מטרותיו, אבל אחרי רנטיסי, לא נותר לארגון מנהיג טבעי. יש חשש של הבכירים שנותרו לקבל את תפקיד המנהיג ובוודאי להצהיר על כך פומבית". הדבר אכן פגע בחמאס, אך לאורך זמן קמו מנהיגים חדשים, ולא פעם, וזהו חיסרון מוכר וידוע של שיטת הסיכולים, הם מתוחכמים יותר ונחושים יותר מקודמיהם.

מפקדת גדוד חמאס בבית להיא, לפני ואחרי תקיפת צה"ל בשבת, (מקור: דו"צ).

הבלונים והעפיפונים, מסוכנים ככל שיהיו (טרם נפגע איש מהשריפות), אינם סיבה מספקת לפתוח במערכה. הרמטכ"ל איזנקוט נוהג לומר שהוא מעריך את להט הקרב של מ"פ ג', אבל נדרש לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר. ומה שחל על רמטכ"ל תקף בוודאי על שר, ואפילו היה מ"פ נועז ביחידה מובחרת, ועל כלל הקבינט. האלוף איילנד ציין בראיון שלישראל ישנו רק אינטרס ביטחוני מול החמאס בעזה – השגת רגיעה. ניתן, לדבריו לשאת ולתת עם הנהגת חמאס ולהגיע להסדר שיכלול הפסקת אש מלאה, חילופי שבויים וגופות ותכנית לשיקום הרצועה שלה ישראל שותפה בסיוע גורמים בינלאומיים. "אנחנו יותר מידי אובססיביים עם סיפורי הצדקנות שלנו, שכמה שהם רשעים וכמה שאנחנו צדיקים ולכן אתם לא נדבר, אז התוצאה היא כפי שהיא". 

סגירת מעברי רפיח המצרי וכרם שלום הישראלי, עליהם הוחלט באחרונה, שיחנקו את הרצועה, עשויים להוות את הדחיפה שתדרדר את האירועים לכדי עימות רחב היקף. על כן מוטב לה לממשלת ישראל לפעול בהתאם לרוח הדברים, אחרת אוגדה 162, המצויה בתרגיל רחב בדרום, עשויה למצוא את עצמה לוחמת בשטחי הרצועה ולא מתאמנת על כיבוש באר שבע, כפי שתוכנן בתרגיל. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.07.2018)

הרמטכ"ל הבא חייב להיות ירוק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בורסת ההימורים על זהות הרמטכ"ל הבא רועשת וגועשת. בחודשים הקרובים שר הביטחון ליברמן צפוי לקבל את ההחלטה על המינוי, כשלאחרונה צץ "מועמד" חדש ומפתיע ברשימה: מפקד חיל האוויר הקודם, אלוף אמיר אשל. למרות שהוא טייס קרב מוערך ומפקד מנוסה, צה"ל חייב רמטכ"ל "ירוק" – כזה שצמח וגדל בזרוע היבשה.

בחודשים הקרובים שר הביטחון ליברמן יחליט מי יהיה הרמטכ"ל הבא ובורסת ההימורים בשיאה. אחד השמות המפתיעים שעלו הוא של אמיר אשל, מפקד חיל האוויר הקודם. במאמר ב"ישראל היום", תא"ל (מיל') אמציה חן, מפקד סיירת שקד לשעבר, פנה לשר ליברמן בבקשה למנות את אשל בטענה שהוא ינחיל לצבא כולו את התרבות של חיל האוויר – המבוססת על "תכנון מפורט, תחקירים והפקת לקחים". למרות שאשל הוא טייס קרב ומפקד מנוסה, הרעיון שגוי מיסודו.

האלוף אשל, אותו הציע חן למנות לרמטכ"ל, (צילום: דו"צ).

יש שיאמרו שההתנגדות למינוי אשל נובעת מתפקודו של הרמטכ"ל ה"כחול" הקודם דני חלוץ במלחמת לבנון השנייה, שנוהלה באופן מהוסס, מוגבל וכושל. אבל אחרי יותר מעשר שנים, מבחן הזמן מלמד אחרת: ישראל שיקמה את ההרתעה מול החיזבאללה ונהנית כיום משקט מוחלט בגבול הלבנוני.

נכון, חלוץ אחראי לביצועים הפושרים – אך גם להצלחה האסטרטגית; הוא בטח לא אחראי לכל הבעיות שהתגלו אז בצה"ל. למבקריו הוא השיב בצדק: "גם מפקד חיל האוויר כרמטכ"ל, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול בשנה אחת לקלקל את כל הקלקולים הללו. אלה קלקולים שנמשכו על פני שנים, אבל אני לא בורח מזה שהם קרו אצלי". הלחץ הציבורי שהופעל עליו גרם לו להתפטר, פשוט כי רבים מאמינים שהדחת הקודקוד תפתור את הבעיה. הם לא מבינים שהבעיה היא כמעט תמיד דווקא מערכתית הרבה יותר מאישית. 

אשל לא מתאים להיות רמטכ"ל לא בגלל תדמית, אלא בגלל טיעונים ענייניים לגמרי. בצה"ל, מפקדי חילות האוויר והים אחראיים על הפעלת הזרוע שבראשה הם עומדים, אך על צבא היבשה מפקד הרמטכ"ל בזמן מלחמה. בני פלד, מפקד חיל האוויר לשעבר, הגדיר את הסיטואציה כ"אבא שיש לו שלוש בנות, רק שהוא נשוי לאחת מהן". לצה"ל היום הסיטואציה הזו מתאימה בהחלט בגלל גודלו והגזרות בהן הוא פועל. מסמך אסטרטגיית צה"ל שפרסם הרמטכ"ל גדי איזנקוט הגדיר זאת במפורש.

ביבשה לומדים "דרך הרגליים"

בהשוואה לכוחות היבשה, חיל האוויר קוסם לדרג המדיני ולמפקדי צה"ל – בעיקר בזכות יכולת התגובה המהירה, החשאיות והגמישות שהוא מפגין. בשביל לדעת להשתמש בו, הרמטכ"ל צריך מומחה אווירי. כשמפעילים כוח יבשתי, לעומת זאת, התוצאות לא ידועות מראש, ודבר אחד ידוע: יהיה מחיר של חיי אדם. החיכוך עם אוכלוסייה זרה והתמרון בשטח אויב דורשים מהרמטכ"ל מומחיות בתחום.

מי שלא צמח בזרוע היבשה לא יכול להכיר את כל החוזקות והחולשות שלה. השלמת פערים, גם אם היא אפשרית, לעולם לא מתקיימת. ההכשרה בזרוע היבשה היא מיליציונית, לעומת ההכשרות המקצועית בזרועות האוויר והים. הכשרה קצרה לתקופה קצרה. מח"טים לומדים את התפקיד "דרך הרגליים".

הדו"ח האחרון של נציב קבילות החיילים רק מחדד למה הרמטכ"ל חייב להיות "ירוק". הנציב, אלוף (מיל') יצחק בריק, תיאר בדו"ח כיצד לחם ב-1973 "בסיני ובמצרים כמ"פ טנקים בגדוד 113", אחד הגדודים שחוו את הלחימה הכי קשה באותה חזית, ונשבע שיעשה הכל "כדי שלא נתפס שוב לא מוכנים". בריק מצא פערים מדאיגים במוכנות למלחמה של יחידות המילואים בצבא היבשה, ואף ביקש במסיבת עיתונאים שלא להשיב לשאלות על המוכנות של צה"ל למלחמה בדרום.

מי שלא בא מזרוע היבשה לא יבין מה יש לו ומה אין לו, מה כשיר ומה מחייב טיפול שורש – וזה בדיוק מה שקרה לרמטכ"ל חלוץ ב-2006. נוסיף למשוואה את האיום על העורף, שידרוש בעימות הבא – כמאמר אלוף יאיר גולן – "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי מאוד ואפקטיבי מאוד", והמסקנה ברורה: הרמטכ"ל העתידי חייב להיות מי שצמח בזרוע היבשה.

מימין: האלופים כוכבי וגולן, עשו מסלול הכשרה מקיף שהכין אותם לתפקיד הרמטכ"ל, (מקור: דו"צ).

כיום יש שני מועמדים ריאליים ומוכשרים מאוד, האלופים יאיר גולן ואביב כוכבי. שניהם עשו את עיקר שירותם בצנחנים ובלבנון. כמפקדי חטיבות הנח"ל והצנחנים באינתיפאדה השנייה, היו שניים מיוזמי הפעולות נגד הטרור הפלסטיני (לצד מקביליהם בגולני ובגבעתי, התא"לים תמיר ופארס, שפרשו מאז מצה"ל) בלב הערים ובמחנות הפליטים הצפופים. הם פיקדו על פשיטות רבות ולחמו במבצע "חומת מגן", המשיכו כמפקדי אוגדות ופיקודים – ואף שירתו כסגן הרמטכ"ל, תחנה קריטית בדרך לתפקיד עצמו. לא צריך לחפש מועמדים אחרים.

(המאמר פורסם במקור בערוץ פז"ם באתר "mako", בתאריך 03.07.2018)

המוהיקני האחרון | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 הדו"ח האחרון שהוציא מתחת ידו נציב קבילות חיילים, אלוף (מיל') בריק, הוא מסמך מטריד, ולא פחות ממנו מטריד המסר ששידר בדבר אי-מוכנות צה"ל למלחמה בדרום. בריק שלקחי 73' נותרו צרובים בו, הוא איש יסודי ומקצועי, כדאי להקשיב לו.

השבוע פרסם נציב קבילות חיילים, אלוף (מיל') יצחק בריק, את הדו"ח האחרון שלו. בשתי הקדנציות שלו בתפקיד, מאז שמונה ב-2008, סירב בריק להגביל את עצמו לעיסוק בתלונות של חיילים אודות מפקדיהם והמערכת הצבאית. בדו"ח מטריד שפרסם לפני שנתיים מצא ליקויים חמורים במצב יחידות מחסני החירום (ימ"חים) של צה"ל ובמערך תומך הלחימה של צה"ל, בדגש על הנגדים. את הדו"ח האחרון שלו בחר לפתוח באזכור החוויה המכוננת של חייו, מלחמת יום הכיפורים. בריק, שעשה את כל שירותו בחיל השריון, מחייל ועד מפקד אוגדה, כתב שב-73' לחם "בסיני ובמצרים לאחר חציית תעלת סואץ, כמ"פ טנקים בגדוד 113", אחד מן הגדודים "שעברו את הלחימה הקשה ביותר". רק הוא ושישה חיילים מהגדוד המקורי הגיעו לסוף מסלול הלחימה של הגדוד, לאחר 19 ימי לחימה רצופים. על פועלו, עוטר בעיטור העוז. המלחמה, כפי שהעיד לימים, הותירה אותו "שרוט חיובי" והוא, שעשה את המלחמה כאיש מילואים, שב לשירות קבע מתוך כוונה לעשות הכול "כדי שלא ניתפס שוב לא מוכנים", כפי שאירע אז. 

הבינוניות חותמת קבע

בריק, בימיו כאלוף בצה"ל, (מקור: אתר חטיבה 14).

גם הפעם בחר לבחון את צה"ל מזווית רחבה בהרבה, והדו"ח שהוציא מתחת ידו ממשיך את הקו של שני קודמיו ומתריע על כך שבחלק מן הדברים חלה החרפה, ולאו דווקא שיפור. הנציב זיהה בעיה במוטיבציה של מפקדים איכותיים להישאר בקבע והעיר כי בצה"ל כיום, "לא תמיד הטובים הם אלה הרוצים להישאר בשירות לאור תחושתם, ולפיה לעיתים הבינוניים הם אלו הנשארים". סיבה נוספת לכך, לשיטתו, היא חוסר הביטחון התעסוקתי הנובע ממודל שירות הקבע הצעיר, שבו ישנה "תחנת יציאה" נוספת מהצבא לאחר 14 שנות שירות לקצין שלא קודם לסא"ל."רבים מהקצינים הצעירים חוששים להסתכן בכך שישוחררו מצה"ל בגיל מבוגר יחסית, ללא רשת הביטחון של הפנסיה, ויהיה עליהם להתחיל בחיים האזרחיים בפער גדול מחבריהם שלא נשארו בצבא הקבע ובזמן הזה פנו לקריירה אזרחית". התוצאה, שמורגשת במיוחד בזרוע היבשה, היא שהמפקדים הטובים עוזבים מיד לאחר שהשלימו תפקידי מפקד מחלקה ופלוגה. הבינוניות נשארת. זה תמיד היה כך. כבר ב-2006 הזהיר האלוף ישי בר כי "צה"ל הוא צבא בינוני עם איים של מצוינות", שמשכו אותו קדימה. מה שבריק מזהיר מפניו הוא שעתה ישנם פחות איים. 

בנוסף התריע בריק מפני העובדה שבקורסי הפיקוד בצבא ובהשלמות לקצונה, בחרו מפקדי הקורס לא פעם לשנות נושאים ותכנים שהועברו לחניכים, לפי ראות עיניהם, "לעתים, ללא אישור מהגורם הבכיר או מהגורם המוסמך, וכן – ללא עמידה בקריטריונים ובנהלים המחייבים". כך, התרשם, בחר כל מפקד קורס שמונה לפעול על-פי הבנתו, כשהוא מוחק בהתנהלות הזו לעתים "לקחים שנבנו שנות דור בדם, ביזע ובדמעות. אין חולק כי לאורך השנים נדרש לבצע שינויים בהתאם לאתגרים החדשים ששדה הקרב מציב בפני צה"ל, אולם טיפוח לרוח לחימה, לרֵעות, לערֵבות הדדית של לוחמים, לגיבוש, ללכידות היחידה ולאחוות לוחמים – כל אלו אינם נושאים שמשתנים לאורך השנים". כשקוראים את הדברים קשה שלא לחשוב על מלחמת לבנון השנייה, והתפיסה השגויה שהובילה את ניהול המלחמה ההיא. 

הסמארטפון מחליף את הפיקוד הישיר

תחום נוסף שבו מצא בריק ליקויים קשים הוא סוגיית השימוש בטלפונים ניידים בצבא. לטענתו השימוש הנפוץ וה"בלתי מושכל" בטלפונים סלולריים בקרב יחידות רבות בצבא, פוגע במנהיגות וביכולת הפיקוד של המפקדים על הכפופים להם. "עוצמתה של המנהיגות ברמות הזוטרות היא בקשר הבלתי אמצעי בין המפקד לבין חייליו, בשיח הישיר, במבט בעיניים ובשפת הגוף. כל אלו ועוד יוצרים את הקִרבה ואת האמון בין המפקד לחייליו", כתב, וה"שיח האלקטרוני" שמתקיים בין המפקדים לחיילים עלול להחליף את השיח הישיר וליצור ניכור. לא מן הנמנע שבריק כיוון לכך שהמיילים והמסרונים מאפשרים למפקדים מחד, ולחיילים מאידך, ריחוק שמצמצם את אי-הנעימות שמתלווה להחלטות מסוימות, כמו ענישה והדחה. 

לוחם גולני בתרגיל ברמת הגולן, (צילום: דו"צ).

הדברים מצטרפים לאמירות שאמר כבר לפני כשש שנים מח"ט גולני דאז, אל"מ אופק בוכריס, לעיתונאי עמוס הראל. בוכריס, שעשה את עיקר שירותו בחטיבה החומה ואף עוטר בצל"ש רמטכ"ל על האופן שבו פיקד על גדוד 51 באינתיפאדה השנייה, אמר אז שישנם מקרים שבהם "המפקדים תובעים פחות ואז רוח הלחימה של החיילים נפגעת. הבעיה היא אצל המפקדים. לא היססתי לסיים תפקיד של מ"פ שפחד לפקד. יש כאן הר לכבוש ומי שלא מסוגל לא יהיה אצלי מפקד, גם אם הוא בחור מצוין". בשיחה אחרת, שהופיעה בספרו של הראל "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013) שאל בוכריס את הפרשן הצבאי האם הוא יודע מהי תנועת הנוער הכי פופולרית בישראל. בתשובה, הסיט "את אצבעו משמאל לימין, מחקה את התנועה המשמשת לפתיחת מסך בסמארטפון" (עמוד 110). העובדה שלימים הורשע בוכריס בהתנהגות שאינה הולמת ובבעילה אסורה בהסכמה, הודח מהצבא והורד בדרגה, אינה מבטלת את הניתוח שלו מימיו כמח"ט שמתכתב, כך נראה, אחד לאחד עם הדו"ח של בריק, שמצדו הזהיר גם שהטלפון הנייד עשוי לאפשר לאויב לאכן את כוחות צה"ל בעת עימות ולחשוף את מיקומם, "דבר שעלול להביא לאבדות קשות לכוחותינו." 

מוכנות למלחמה הבאה

בשנים האחרונות, בהובלת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, פועל הצבא לאור התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון" שעיקרה שידוד מערכות כללי בכוחות היבשה וביצוע רפורמה בכוחות המילואים שלה. בנוסף פרסם הרמטכ"ל את מסמך אסטרטגיית צה"ל שמגדיר את התמרון היבשתי כנדבך מרכזי בפעולת צה"ל בעימות הבא. בשלוש השנים שכיהן כרמטכ"ל, מיצב איזנקוט את כשירות היחידות כערך עליון, גם על חשבון התעצמות ורכש. לפני כשלושה חודשים ציין בהקשר הזה ח"כ עפר שלח, חבר ועדת חוץ וביטחון, בראיון ל"כאן רשת ב'", כי "השנה חטיבות החוד של הצבא יתאמנו כמו שהם התאמנו כשאני הייתי קצין בצנחנים לפני ארבעים שנה. בחצי מהזמן יתאמנו, שזה הישג גדול יחסית למה שהיה מקובל בשנים האחרונות"הרפורמות שמתקיימות בזרוע היבשה הן אכן צעד נדרש בכיוון הנכון, אבל לפי בריק עוד ארוכה הדרך. 

אף שהדו"ח שחיבר לא עסק בכך במישרין, ניכר כי בריק מוטרד מפערים ברמת המוכנות של זרוע היבשה, בדגש על יחידות המילואים שלה. במסיבת העיתונאים שכינס כדי לפרסם את הדו"ח נשאל בריק על-ידי כתב "Ynet" יואב זייתון, אודות רמת המוכנות של צה"ל למלחמה קרובה בדרום. בצעד חריג, ביקש שלא להשיב, מהלך שרק חיזק את התחושה שהמצב פחות מטוב. כשמחברים זאת לחלק מהתבטאויות של מפקדי שדה בכירים בצה"ל בתקשורת השנה, הופכים למודאגים יותר וקשה שלא לחשוב על התבטאויות דומות מ-73', אבל לא רק. "הציפייה שלי היא שבמספר ימים בודדים נכריע גדוד של חמאס", אמר בראיון ל"מעריב" מפקד אוגדה לפני כארבעה חודשים, וציין שאת המחבלים יהרגו "בתוך המנהרות, מרמת חיל האוויר ועד מטען החבלה שהלוחם שלי יזרוק פנימה לתוך הפיר". במערכה בקיץ 2014, אף שעמד מול אויב שהיה חלש ממנו בכל רמה, התקשה צה"ל לייצר את ההכרעה הזו. מוטב, אולי, להיות צנועים יותר, במיוחד לאור העובדה שהמתיחות ברצועת עזה הופכת את הסבב הבא ליותר ויותר מוחשי. 

הרמטכ"ל איזנקוט, בעת טקס הוקרה למערך המילואים השבוע בכנסת, (צילום: דו"צ).

בצה"ל, מיותר לציין, לא ממש אהבו את הביקורת, ולמחרת, בטקס בכנסת לכבוד מערך המילואים של צה"ל, נשמע נאום הרמטכ"ל כאילו נועד להשיב לדו"ח שפרסם הנציב. "במסגרת תר"ש גדעון נעשתה קפיצת מדרגה משמעותית בהבטחת מוכנות צה"ל למלחמה", אמר בנאומו. בחלק מהפרסומים בתקשורת אף נכתב שבכירים בצה"ל רמזו בזהירות שהאיש רואה את הדברים בפריזמה של מלחמת יום כיפורים נוספת, ואילו האיומים השתנו משמעותית. יש בזה משהו, אין כיום כוח שיכול להציב איום של ממש על צוות קרב חטיבתי של צה"ל שנע קדימה, גם אם מספר הטנקים שלו קטן מזה שהיה במלחמות הגדולות. ועדיין, שווה להקשיב לו, ורצוי גם לטפל בליקויים שעליהם הוא מצביע. 

באסופה "מכתבי יוני" (ספרית מעריב, 1978), שבה כינסו בני משפחתו מכתבים שכתב סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במבצע אנטבה, מופיעים דברים שאמר בטקס הפרידה מגדוד השריון 71 שעליו פיקד. נתניהו, ששירת בצנחנים ובסיירת מטכ"ל עשה לאחר מלחמת יום הכיפורים הסבה לשריון ופיקד על גדוד טנקים ברמת הגולן. בנאומו ציין מספר עקרונות שלדעתו הינם הכרחיים להחזקת מסגרת צבאית. "הייתי רוצה שאנשי הגדוד יסתובבו תמיד קצת מודאגים – שמא יש דבר נוסף שיכולנו להספיק, שיכולנו לשפר ולא עשינו" (עמוד 275), אמר אז לחייליו. כלל זה נכון גם היום. ניכר שהוא מוביל את בריק, כדאי שיוביל גם את צה"ל.

לפני כשנה, הפיקו חבריו של בריק סרט לרגל יום הולדתו השבעים. בסרט נכללה ברכה מאת שר הביטחון ליברמן, שכינה אותו "המוהיקני האחרון". בריק אכן הביא אתו לתפקיד את קולו של דור שחווה, כמאמר האלוף (מיל') יוסי פלד, גם הוא קצין שריון שלחם כמח"ט ב73', את "השבר הגדול במנהיגות הכל יכולה והכל יודעת", שהתגלתה אז במערומיה. הדור הוא נמנע מאז להאמין ש"יהיה בסדר", ובריק ניצל את תפקידו, יש שיגידו ללא סמכות מתאימה, כדי לאלץ את המערכת לטפל במה שלא בסדר, לפני שיהיה מאוחר מדי. כדאי גם לשאול מי יחליף אותו. השר ליברמן מחפש כל העת מקומות שבהם יטביע את חותמו על המערכת. אחד מהם הוא במינוי נציב קבילות חיילים שיהיה דומה ברוחו לבריק, ופחות לקודמיו שהיו נוחים למערכת. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 29.06.2018)

דתיים או לא, צה"ל מקדם עניינית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מונו שורה של קצינים לתפקידי מפתח בצה"ל. הדיון הציבורי והתקשורתי התמקד דווקא במי שלא מונה, תא"ל עופר וינטר, והתעלם מהנימוקים העניינים שעמדו לחובתו. בצה"ל 2018 לא בודקים מה יש למפקדי השדה מתחת לקסדה. מחוץ לצבא דווקא כן. 

השבוע התקיים דיון שיבוצים ובו מונו מספר קצינים לתפקידי מפתח בצבא. אל"מ גל שוחמי מפקד חטיבת השריון 188 מונה למפקד אוגדת המפץ, שם יחליף את נדב לוטן, שריונר גם הוא שמונה למפקד בסיס האימונים צאלים. תא"ל עודד בסיוק, קצין שריון מוערך המפקד על עוצבת הפלדה, מונה לראש חטיבת התכנון באגף התכנון. בסבב בלט גם קידומם של יוצאי היחידות המיוחדות. בין היתר מונו אל"מ שלומי בינדר למפקד אוגדת הגליל, ואל"מ גור שרייבמן למפקד אוגדת אדום. בינדר ושרייבמן עשו מסלול מקביל, כאשר הראשון עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, פיקד עליה ב"צוק איתן" ובהמשך היה מח"ט גולני, ואילו השני צמח בקומנדו הימי, עם גיחות קצרות לגבעתי, ולאחר שפיקד על היחידה במערכה בעזה ב-2014 מונה למפקד בית הספר לקצינים, בה"ד 1. עוד הוחלט למנות את מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא למפקד המכללה לפיקוד ומטה. מילוא, שכמו שרייבמן עשה מסלול ארוך בשייטת 13, מלוחם ועד למפקדה, מחזיק גם בכרטיס עבודה מלא בזרוע היבשה ושימש כמ"פ, ומג"ד בגולני ומח"ט מילואים (ובאמתחתו גם שני צל"שים). למרות הרקע בחיל הים סביר שמילוא, כמו השר גלנט לפניו, יתמודד בהמשך על תפקידי אלוף "ירוקים במהותם". 

שומרון אל

אל"מ בר, כמח"ט שומרון, (צילום: דו"צ).

מינוי נוסף הוא זה של אל"מ יצחק (איציק) בר. הקריירה של בר, קצין צנחנים שלחם בלבנון ופיקד על גדוד 101 באינתיפאדה השנייה, סטתה מהמסלול לאחר שספג הערה פיקודית מהרמטכ"ל אשכנזי כשכיהן כמח"ט שומרון בעקבות מותם של ארבעה פלסטינים שנורו בניגוד להוראות הפתיחה באש, בשני אירועים שונים. העובדה שבמהלך כהונתו הסתבך עם המתנחלים בוודאי לא סייעה גם להמשך קידומו והוא עבר לפיקוד העורף. עתה מונה בר לראש מטה הפיקוד בדרגת תא"ל. נשאר לחכות ולראות אם הפיקוד יצמיח מתוכו מפקד שעשה בו תפקידי ליבה, או שכמו אמ"ן יוסיף לקבל מפקדים שמוצנחים מבחוץ. שם יש בכך הגיון שכן החיבור בין מפקד שדה שמבין את צרכי הצבא למודיעין, מאפשר התאמה של יכולות החיל למשימות. פיקוד העורף, בדומה לחילות הים והאוויר ובמיוחד לאור האיום הגובר על העורף, הוא מקצוע. בינתיים זה לא קורה.

לא בגלל הכיפה

מי שלא מונה בסבב המינויים הוא תא"ל עופר וינטר, ראש מטה פיקוד המרכז ומח"ט גבעתי לשעבר, שהתמודד על תפקיד מפקד אוגדה גם בסבב המינויים הקודם וגם אז לא מונה. וינטר, בוגר המכינה הקדם צבאית בעלי, עשה את רוב שירותו בראש הטור, היכן שירו ולחמו, ונחשב למפקד נועז ויצירתי. הוא התגייס לסיירת מטכ"ל אך לאחר קורס הקצינים עבר ליחידת מגלן וכמ"פ לקח חלק במבצע "ענבי זעם" בלבנון. משם המשיך לחטיבת גבעתי שבה עשה את עיקר שירותו. הוא פיקד על הסיירת, על גדוד הסיור (שם גם עוטר בצל"ש אלוף ואילו לגדוד הוענק, לראשונה בצה"ל, עיטור המופת) ועל החטיבה כולה ב"צוק איתן". רגע לפני שהסתיימה המערכה, נתקל כוח מהחטיבה בפאתי רפיח. מפקד הסיירת, בניה שראל, נהרג ועמו הלוחם ליאל גדעוני וסגן הדר גולדין. המחבלים חטפו את גופת גולדין ונמלטו באמצעות מנהרה. במטרה לסכל את החטיפה הפעיל וינטר "נוהל חניבעל" אגרסיבי. אף שקרא נכון את תמונת הקרב, ספג לאחר מכן גם ביקורת קשה על האש המסיבית שהורה להפעיל, ממנה נהרגו אזרחים פלסטינים רבים שלא היו מעורבים בטרור. 

תוצאת תמונה עבור עימאד פארס דן הראל

מימין: אלוף פיקוד דרום דן הראל ומח"ט גבעתי, אל"מ עימאד פארס, (צילום: דו"צ).

מרגע שפורסם כי וינטר לא מונה לתפקיד מפקד אוגדה החלה סערה תקשורתית זוטא. מיד נטען שוינטר לא קודם בשל היותו דתי ובשל אותה פקודת יום שפרסם בטרם "צוק איתן", שבה, מתוך שאיפה לחזק את רוח הלחימה של חייליו, שילב בפקודה יסודות דתיים יהודיים יותר וממלכתיים פחות. ברשתות החברתיות היה כבר מי, כמו ח"כ סמוטריץ', שקרא לו לפשוט מדים שכן "מערכת שלא יודעת להעריך אותו לא ראויה לו". עוד טען סמוטריץ' כי בצה"ל שואפים "להשאיר את שולחן המטכ"ל נקי מכיפות". אחרים, כמו העיתונאי עמית סגל, טענו שהחלטה היתה צפויה ושאינה נוגעת לכך שוינטר הוא קצין חובש כיפה אלא לאופיו. "בדור האחרון הצבא מקפיד להיפטר מהמטען העודף של קצינים שלא הולכים בתלם המקובע והמרובע", צייץ סגל. בשורה של התבטאויות בתקשורת קראו קצינים בכירים ובהם האלופים במילואים עמירם לוין וגרשון הכהן ותא"ל עימאד פארס, לרמטכ"ל לשנות את החלטתו ולמנות את וינטר למפקד אוגדה. פארס, שכמח"ט גבעתי פיקד על וינטר בשורת מבצעים בעזה, ציין שראה "את וינטר תחת אש. הוא מפקד עם ניסיון שאסור לוותר עליו". בדומה לוינטר, גם פארס שהאלוף (מיל') גיורא איילנד הגדיר כמפקד השדה "הטוב האמיץ בדורו", נחשב בשעתו לקצין סוער שנטה להסתבך ונאלץ לפרוש לאחר שהתברר שלא דיווח אמת למפקדיו בנושא שולי.

משום מה בחרו כלל ה"סנגורים" שקמו לקצין, רובם המוחלט שלא מטעמו, להתעלם מכך שבמהלך התקופה בה שימש כמח"ט גבעתי התרחשה בחטיבה סדרת אירועים מטרידה, שכללה את החריגות והתקלות בגדוד צבר, עליו פיקד סא"ל לירן חג'בי (שגם הורשע והורד בדרגה בשל התנהגות בלתי הולמת על רקע מיני כלפי חיילת). וינטר נחקר באזהרה במצ"ח בחשד לשיבוש הליכים בפרשה משום שהסמג"ד של חג'בי התלונן בפניו והוא דחה אותו מכל וכל. הסמג"ד, שחשף את הפרשה, שילם בגינה מחיר אישי קשה. הוא, שהיה קצין מצטיין ששירת ב-669 וביחידות המובחרות של גבעתי, הודח מן החטיבה וקידומו עוכב. ליחס דומה זכו מהמח"ט שני לוחמים בחטיבה שהוטרדו מינית על-ידי המ"מ שלהם. בסופו של דבר רשם הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, לוינטר הערה פיקודית. סביר גם שבמטה הכללי לא אהבו את זה שוינטר היה, ככל הנראה, הקצין שתדרך ללא אישור את השר נפתלי בנט, ששירת אתו ביחידה ובהמשך גם ביחידת מגלן, אודות המנהרות בראשית "צוק איתן". נראה אם כן שההחלטה שלא לקדמו נבעה משיקולים עניינים ואיש לא בחר להתנכל לקצין ממניעים כאלה ואחרים. הגורמים הפוליטיים "עשו סיבוב" על וינטר (בדומה לאופן שבו פעלו "למען" אלאור אזריה בשעתו) וניצלו את סוגית אי-קידומו כקרדום לחפור בו. מוטב היה לו היה מתנער מהם. הרעש התקשורתי ואירועים שעמדו לחובתו לא סייעו לו. גם הצהרות מקורביו שבמידה ולא יקבל פיקוד על אוגדה יפרוש, הזיקו יותר מאשר הועילו.

אין אנשים שאין להם תחליף

בטענות שצה"ל מונע את קידומם של קצינים דתיים אין ממש. אלוף (מיל') אלעזר שטרן שהתגייס לצנחנים ב-74' העיד שהיה "מ"מ דתי לבד, מ"פ דתי לבד", באותה תקופה היה בצה"ל רק מח"ט דתי אחד, יעקב חסדאי, גם הוא מהצנחנים שפיקד על חטיבת בית הספר למ"כים. אבל מאז הזמנים השתנו. תא"ל ב', יוצא יחידת העילית של חיל האוויר שלדג, כתב בעת שלמד במכללה לביטחון לאומי, עבודה שבחנה את שיעור חובשי הכיפה בקרב הקצונה הזוטרה בצבא. השורה התחתונה ידועה – ישנה עלייה תלולה בכמות הקצינים הדתיים. ההסבר לכך נבע, לדעתו, הן כתוצאה מן האינתיפאדה השנייה, שנתפסה אצל רבים בציבור הדתי כ"מאבק לאומי על הבית", והן בשל השינוי ביחס הציונות הדתית לצה"ל. לפי התפיסה החדשה, שנבעה גם מהקמת המכינות הקדם צבאיות ובראשן עלי, שמתחקיר "המקור" ששודר השבוע מצטיירת כגוף עם אג'נדה דתית לאומית קיצונית, סגורה ואליטיסטית, הגיע תורם של הדתיים הלאומיים להוביל את החברה והצבא. את תוצאות השינוי ראה ב' מכלי ראשון, שכן כשעשה מסלול לוחם ביחידת שלדג, היו הוא וכל חבריו לצוות חילוניים, זולת שניים (שבסוף המסלול הסירו את הכיפה). כמעט שני עשורים לאחר מכן, כשפיקד על היחידה, היו כ-40% ממפקדי הצוותים וכ-30% מהמפקדים בדרג הבכיר ביחידה, עם כיפה לראשם. 

בראיון ל"מקור ראשון" אמר בשעתו מח"ט הצנחנים הרצי הלוי, כיום אלוף פיקוד הדרום, כי מבחינתו "לא משנה מה יש לחייל על הראש. אני שואל אותם איפה הם גרים מתוך רצון להכיר, לא כדי לברר את מידת הדתיות שלהם. אני לא מוכן לשים סטיגמות על עצמי, וכך גם על אחרים". תמיד יהיה גם ממד אישי לשיקולים שבגינם מקדמים קצינים, אבל הנוכחות המרשימה של הציונות הדתית בכל דרגי הפיקוד כיום מעידה יותר מכל שבצה"ל 2018, ממש כפי שתיאר הלוי (שאשתו צייצה השבוע בטוויטר שבניגוד לטענות דווקא "יש אלוף דתי" סביב שולחן המטכ"ל), לא בודקים מה יש למפקדי השדה מתחת לקסדה, ומקדמים על בסיס ענייני ככל שניתן. 

גם בטענות שצה"ל לא מקדם קצינים לוחמניים שמאתגרים את הדרג שמעליהם אין הרבה. תא"ל (מיל') שמואל זכאי, יוצא גולני שפרש מצה"ל לאחר שנחשד בהדלפה, אמר פעם בראיון ש"קצינים שממלאים טפסים כמו שצריך ובזה יכולתם, לא יהפכו את הכרוב לחמוץ". לטענתו מפקד נדרש להיות יצירתי ואמיץ, ולהיות מסוגל לקבל החלטות ולחשוב באופן לא שגרתי. לדבריו, "כל ניצחון במלחמה זה ניצול הזדמנויות. לעשות צעדים שמוציאים את הצד השני משיווי משקל. את זה בוקים לא יודעים לעשות". צה"ל אינו סובלני כבעבר למפקדים מן הסוג הזה ומספר קצינים בולטים, שאמנם רשמו הישגים מבצעיים מרשימים, נאלצו לפרוש לאחר שהתברר שלא הקפידו על נהלים ומשמעת. אך "קצין שמשדר לפקודיו מסר שאפשר לעבור על החוקים כי "המטרה מקדשת" ישרה אווירה רעה בה פקודיו יעשו דין לעצמם", כתב בנובמבר האחרון בפייסבוק איתמר קרמר, יוצא פלנ"ט גבעתי המשמש במילואים כסמג"ד. המסר הזה נשאר נכון

תא"ל וינטר, בתרגיל בבקעת הירדן, (צילום: דו"צ).

כשמחליטים את מי לקדם תמיד יהיו כאלה שיישארו מאחור. הטענה שבצה"ל מעדיפים מפקדים אפורים וצייתנים מקטינה מיכולתם של הקצינים שכן קודמו, ומתעלמת מנוכחותם וקידומם של מפקדים נועזים למטה הכללי. אחד מהם תיאר בשעתו את הרמטכ"ל וסגנו ככאלה שדווקא "יחפשו לשמוע כיוון אחר, וישמחו אם תאתגר אותם". צה"ל יודע להכיל מפקדים שבילקוט השירות שלהם אירעו תקלות ואף להוסיף ולקדם אותם. בצבא לא מחפשים אומרי הן, אבל היוזמה והאומץ אינם יכולים לבוא על חשבון התנהלות תקינה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.06.2018)