מזהים איומים, כאלה שישנם וכאלה שאינם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שר הביטחון החדש, ראש הממשלה נתניהו, נראה כמי שחש בנוח בתפקיד וכבר הספיק למנות סגן רמטכ"ל ולהזהיר מפני איום חמור ומיידי. השר בנט זיהה גם הוא איום חמור, המשפטיזציה בצבא, שמונע מהצבא מלפעול. הבלמים האמיתיים על הצבא הם המקצועיות, המוסר וכמובן החלטות הממשלה, אבל למה להתעסק בעובדות.

בתחילת השבוע שעבר נראה ראש הממשלה נתניהו כמי שחש בתפקידו הנוסף, כשר הביטחון, כדג במים. "לחמתי כלוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל, איבדתי אחים לנשק, את אחי הבכור. בקרב אש בתעלת סואץ במלחמת ההתשה כמעט איבדתי את חיי. נפצעתי בסבנה", סיפר בנאום שנשא ביום ראשון בערב ממשרד הביטחון, בו שזר את ההיסטוריה הקרבית שלו. בהמשך טען שהמציאות הביטחונית הנוכחית מורכבת ושישראל מצויה בעיצומה של מערכה. בתקופה מתוחה זו לא מפילים ממשלה ולא עוסקים פוליטיקה ושיקולים אישיים. רה"מ הביע תקווה ששותפיו הקואליציוניים יראו את הדברים כמו והודיע שהוא, שאינו עוסק בשכאלו, והוא "הולך לעבוד". 

האלוף זמיר, בעת ששימש כפקד חטיבת שריון, (צילום: דו"צ).

מאז נאומו כבר נועד רה"מ ושר הביטחון מספר פעמים עם הרמטכ"ל היוצא, גדי איזנקוט, עם זה העתיד להיכנס, אביב כוכבי, ועם המטה הכללי. בנוסף לכף אישר נתניהו את המלצת כוכבי על האלוף אייל זמיר, ששימש כמזכירו הצבאי של נתניהו וכאלוף פיקוד דרום, לתפקיד סגן הרמטכ"ל הבא. המינוי, שמציב לראשונה מאז האלוף יאנוש בן-גל קצין שריון בעמדת זינוק של ממש לתפקיד הרמטכ"ל, צבע את זמיר שלא באשמתו כאיש של ראש הממשלה במטכ"ל. זמיר אמנם עשה קריירה ארוכה בפיקוד על כוחות שריון אך מאחוריו רק שני תפקידי אלוף (כאשר אחד מהם מתבצע כיום על-ידי תא"ל). כשממנים מפקד לתפקיד בכיר מוטב לנסות לשמר כמה שיותר מפקדים מנוסים במערכת. הפעם, נראה שכלל זה לא עמד לנגד עיניו של שר הביטחון, וסביר שהמתמודד השני על סגנות הרמטכ"ל, אלוף ניצן אלון, יפרוש מצה"ל. אלון, שבניגוד לרמטכ"ל הבא וסגנו שבאים מליבת כוחות היבשה של צה"ל, עשה את עיקר שירותו בכוחות המיוחדים של צה"ל, בסיירת מטכ"ל. עם פרישתו יאבד המטכ"ל ניסיון חשוב לאין ערוך בתחום קריטי שמעסיק רבות את צה"ל בימים אלה, המערכה שבין המלחמות (מב"מ). 

מפרסומים בתקשורת עולה כי האיום שעליו רמז רה"מ נתניהו בנאומו הוא מערך טילים מדויקים וארוכי טווח שברשות חזבאללה. מערך זה, שהוזכר גם בנאומו האחרון של רה"מ באו"ם, מהווה חלק מארסנל של מעל מאה אלף רקטות וטילים שברשות ארגון חזבאללה. מנגד, למרות שזהו איום חמור, קשה להגדיר אותו כסכנה ברורה ומיידית לביטחון המדינה. ביום חמישי האחרון התראיין סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, בתכנית "הקבינט" ברדיו -103FM, ואמר כי "לא כל כוח שנבנה על גבולותינו זה מיד איום שהוא בלתי נסבל ולא ניתן לחיות אתו. זה לא נכון. יש מאזן הרתעה. מאזן ההרתעה, דרך אגב, הוא הדדי. אף צד, זאת אומרת כל צד, מבין שלהפעלת כוח יש משמעויות כבדות מאוד, וצריך לומר ביושר – כושר ההיזק (יכולת ההרס, גפ"פ) של מדינת ישראל לסוריה ולבנון הרבה יותר גדול מכושר ההיזק של חזבאללה ומה שנמצא היום בסוריה עלינו. ולכן בוא נשים את הדברים בפרופורציות. צריך להמשיך ולמנוע ולעכב ולשבש את בניין הכוח של אויבנו, ומן הצד השני לא להפוך כל תופעה של בניין כוח לאסון לאומי כי זה לא אסון לאומי". אלא אם כן יש משבר קואליציוני כמובן.

האיום החמור ביותר

למרות הדברים שאמר האלוף גולן, יש מי הושפע מנאומו של ראש הממשלה. שר החינוך נפתלי בנט הודיע, למחרת הנאום, כי הוא נשאר בתפקידו ומפלגתו אינה פורשת מהקואליציה. בנאומו זיהה שר החינוך בנט איום חמור לא פחות לביטחון המדינה, כשאמר ש"הלוחמים שלנו פוחדים יותר מהפרקליט הצבאי מאשר מיחיא סינוואר". בנט כיוון בדבריו למשקל הרב שניתן בשני העשורים האחרונים להיבט המשפטי בקבלת ההחלטות של הצבא. בהמשך השבוע צייץ השר בטוויטר כי "צריך להוציא את המשפטנים מהחמ"לים", כשהוא נשען על ציטוט שהוצא מהקשרו של הפרופסור אלוף (מיל') ישי בר לפיו המליץ לרמטכ"ל אשכנזי לעשות בדיוק את זה. בגיליון סוף השבוע האחרון של "ישראל היום" פרסם עקיבא ביגמן תחקיר שתיאר את תחושת חוסר האונים שחשים לוחמים בצה"ל, בסדיר ובמיל', נוכח הוראות פתיחה באש המחמירות שבהן מציידים אותם המפקדים בגזרות הלחימה, בדגש על יהודה ושומרון. מסקנתו של ביגמן היא ש"תופעת ההחמרה והסירוס העצמי של הלוחמים היא גורפת", ויש לשים לה סוף.

פרופסור בר, בימיו כאלוף בצה"ל, (צילום: דו"צ).

האלוף בר, שלדבריו התייחס בנט, דיבר ברב-בשיח שקיים המכון הישראלי לדמוקרטיה בשבוע שעבר, הבהיר בתשובה לשאלת עמוס הראל מ"הארץ", כי בניגוד לרושם שיצר השר הדין הבינלאומי חייב לחול בלחימה בשטחים, אך החובה לקיימו מוטלת על המפקדים בשדה ותפקיד המשפטנים הינו לסייע להם בכך. בר, שלצד קריירה ארוכה במילואים כקצין צנחנים (ממפקד פלוגה ועד למפקד אוגדה) היה גם לפרופסור למשפטים, שימש בין היתר כנשיא בית הדין הצבאי לערעורים וכמפקד גיס.  ברב-שיח ציין כי "רוב הערכים באתיקה הצבאית הם ערכים מקצועיים", ומכאן שהפעלת כוח מדוד, שלטענת השר בנט נעשית בשל לחץ המשפטנים שמסרסים את הצבא, נעשית הן מתוקף ערכי מוסר אך גם מתוקף עיקרון מקצועי. לא יורים מחסנית שלמה היכן שנדרש כדור בודד. להמחשת דבריו הדגיש בר "התאמת חימוש למטרה זה עיקרון מקצועי בצבא הרוסי", צבא כוחני בהרבה לאור האופן שבו פעל בעימותים כמו צ'צ'ניה, גיאורגיה וגם בסוריה. 

בין אלו שנחלצו להגן על הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף שרון אפק, היה גם האלוף גולן שפיקד עליו באוגדת יהודה ושומרון. אפק היה היועץ המשפטי של האוגדה שהתמודדה אז עם שלהי האינתיפאדה השנייה. בראיון ברדיו ציין גולן שכמפקד שדה הנושא המשפטי מעולם לא הגביל את כושר הפעולה שלו, ושבאפק הוא מצא גם משפטן מבריק וגם קצין בעל חוש מבצעי בלתי רגיל, שתמיד נתן לו תמיכה משפטית נאותה. כוחות האוגדה הרגו באותה תקופה מעל למאה מחבלים וסיכלו פעולות טרור רבות. 

מאז שנשא את נאומו בחר שר החינוך להמשיך במתקפה נגד אלה אשר שמים חסמים ומגבלות על לוחמי צה"ל ובציוץ בדף הטוויטר שלו ציטט במוצאי שבת את הרמטכ"ל רפאל איתן, שאמר "אתה הולך לשם, זה יכול להיות אלף קילומטר מפה. אתה הרמטכ"ל בשטח. מה שאתה עושה, אני חותם לך עכשיו שאתה מקבל ממני גיבוי, כי אתה שם". בציטוט הזה השתמשו בשעתו גם תומכיו של החייל היורה מחברון, אלאור אזריה, בעת משפטו, בטענה שהוא הופקר על-ידי הרמטכ"ל. הטענה הזו חסרת שחר כמו הטענה שחסמים משפטיים הם שמונעים מהצבא מלהפעיל את מלוא כוחו. צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל איזנקוט, שגורמים בימין מנסים לצייר אותו כצבא שמפחד לפעול ולהילחם, הרג מעל מאתיים מפגינים פלסטינים בסמוך לגדר המערכת בעזה, תקף אינספור פעמים בסוריה, כשהתקיפה הבולטת היא מבצע "בית הקלפים" במהלכה תקף חיל האוויר בהצלחה כ-50 יעדים איראניים בסוריה, ומבצע, כפי שהוכח לפני שבועיים, פעולות חשאיות רבות, ביעדים קרובים ורחוקים. כך לא פועל צבא מרוסן.

הגורמים המרסנים את צה"ל הם שניים. ראשית, כפי שציין האלוף בר, ישנה המקצועיות. הצבא מפעיל כוח להשגת תכלית, היכן שנדרשת אש מדויקת (בין של צלף ובין של טנק או כלי טיס) הוא לא יפעיל אש תותחים. הגורם השני שמרסן את צה"ל, ולא נותן לו לנצח, בפרפראזה על הסלוגן הישן מימי האינתיפאדה השנייה, הוא ממשלת ישראל. הממשלה, בראשות רה"מ נתניהו, מפעילה את הכוח הצבאי בזהירות, לעתים מושכלת ולעתים מופלגת. ועדיפה האחרונה על הפעלת כוח פזיזה כפי שכבר אירע לא אחת במקומותינו. זוהי אותה ממשלה שבחרה בתום סבב הסלמה שהסתיים בתוצאה פחות מטובה עבור ישראל, לחתור לרגיעה. איפוק, ציין האלוף גולן בראיון עמו, הוא "דבר נכון למי שחזק. לא צריך להיות נמהרים בהפעלת כוח, אבל, אבל, פעם כשמפעילים אותו צריך לעשות זאת בצורה נחרצת ולגרום לצד שכנגד להבין שלא כדאי להתעסק איתנו". ההחלטה מתי לפעול ואיך לפעול מתקבלת סביב שולחן הממשלה, שבה חבר השר בנט, ולא בפרקליטות הצבאית. אגב, להימנעות מפעולה יש לעתים צידוקים טובים מאוד, שכן כמאמר גולן, "לשימוש בכוח יש מחירים, והמחירים האלה, אחרי זה, מתבטאים בבתי הקברות"'. טוב יעשו השרים, חברי הממשלה והקבינט המדיני-ביטחוני, אם יזכרו זאת. 

הטור יוצא למילואים, נתראה כשאשוב. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 26.11.2018) 

מודעות פרסומת

האיש שלא היה שם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע התפטר מתפקידו שר הביטחון, אביגדור ליברמן, במחאה על סבב לחימה לא מוצלח עם החמאס. השר, שרצה להיות משה ארנס נוסף, מסיים כשהחותם העיקרי שהוא משאיר הוא מינוי הרמטכ"ל הבא. ישראל מצדה, חייבת לשאוף לתוצאה טובה יותר מול החמאס, בטרם הגעה להסדרה.

במאי 2016 נכנס למשרד הביטחון השר החדש, אביגדור ליברמן, והחליף את שר הביטחון משה יעלוןוהנה, חלפו שנתיים וחצי וליברמן החליט להתפטר מתפקידו, ימים ספורים לאחר סבב הסלמה קצר עם החמאס, מעשה שטל לב רם ב"מעריב" הגדיר כ"לכל הפחות חוסר אחריות וציניות פוליטית לשמה. אין פרס גדול מזה לחמאס". כתוצאה מכך נקלעה הממשלה לטלטלה וחוסר יציבות, רגע אחרי שהסתיים סבב לחימה בתוצאה לא טובה עבור ישראל. 

חפ"ש מחליף רא"ל

כניסתו של ליברמן לתפקיד נבעה מהמחלוקת שהתגלעה בין השר יעלון לראש הממשלה נתניהו, בנושא מינורי לכאורה, הטיפול בחייל היורה מחברון, אלאור אזריה. בעוד שראש הממשלה הביע תמיכה בחייל ומשפחתו, בחר יעלון לגבות את מפקדי צה"ל. החייל הפך שולי במחלוקת עמוקה וחשובה בהרבה, שנגעה לעליונות שלטון החוק ולמידתיות וחוקיות הפעלת הכוח הצבאי. יעלו בחר להתפטר והוכיח אז שישנו לפחות שר אחד שהישיבה בכיסא בממשלה אינה נראית בעיניו כיעד בפני עצמו, המבטל את כל הערכים האחרים. במהדורה החדשה של ספרו, "דרך ארוכה קצרה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), כתב יעלון כי "גם בדיעבד וממרחק הזמן אני רואה בפרשת אלאור אזריה כישלון מנהיגותי של ראש הממשלה נתניהו. משר החינוך בנט לא היו לי ציפיות. מליברמן ודאי שלא היו לי. אבל מראש הממשלה היו לי ציפיות, ובמקרה זה התאכזבתי" (עמוד 309). את החלל שנוצר בחר נתניהו למלא באמצעות דיל פוליטי עם מפלגת ישראל ביתנו ומנהיגה, ליברמן, שצידד באופן גלוי באזריה, קיבל את תיק הביטחון. 

השר היוצא, יעלון, השתחרר כסמל "בנח"ל המוצנח" (עמוד 47) ושב לקבע ב-1973, לאחר המלחמה. ב-1988 כבר פיקד על סיירת מטכ"ל בפשיטה לחיסול סגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד, בתוניס. "בגלל ההתפתחויות השונות שהיו עשויות להתרחש תוך כדי הפעולה, היה לי ברור כי עדיף שאצטרף לכוח ואפקד על המבצע מהשטח. החלטה כזו מחייבת אישור ראש אמ"ן ורמטכ"ל, והאישור אכן ניתן" (עמוד 65), כתב. המבצע המורכב בוצע בהצלחה. בהמשך שימש כרמטכ"ל צה"ל באינתיפאדה השנייה וכשר ביטחון במבצע "צוק איתן". השר הנכנס, לעומת זאת, שירת בצה"ל כמש"ק הגנה מרחבית בחברון ובמילואים שירת ביחידת תותחנים. אף שליברמן שירת כחפ"ש (חייל פשוט) ולא פיקד על אוגדה, הוא הגיע עם היכרות טובה מאוד של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק. בין היתר שימש כשר החוץ וכחבר בקבינט במערכה בקיץ 2014, וכראש ועדת החוץ והביטחון.

משה ארנס. מהנדס אווירונאוטיקה שהיה לשר ביטחון בולט, (מקור: ויקיפדיה).

כשהישראלי הממוצע חושב על שר ביטחון שמגיע מרקע אזרחי ולשמו לא נצמדת דרגה בכירה כמו תא"ל או רא"ל במיל', הוא מיד חושב על עמיר פרץ. בעבר, התחברו לאסוציאציה הזו מלחמת לבנון השנייה והתמונה המביכה עם המשקפת. כיום נהנה פרץ גם מקרדיט ציבורי לא מבוטל בשל החלטתו להורות על מבצע "משקל סגולי", השמדת הרקטות ארוכות הטווח של חזבאללה, ובעיקר על שהחליט על פיתוח והצטיידות צה"ל במערכת "כיפת ברזל". האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון טובים מאוד (כשהבולט בהם הוא דוד בן-גוריון), שלא בלטו כחיילים, אך הצליחו להשפיע באופן מהותי על הצבא והמדינה. אמנם, השפעה גדולה מזו של האב המייסד, בן-גוריון, שהקים את מערכת הביטחון ועיצב אותה כרצונו, קשה להשיג אבל היו שרים שלא הסתפקו בתפקידם המסורתי כריבון השטחים ובמינוי הרמטכ"ל, תוך ניצול הארכת כהונתו בשנה נוספת כשוט לשמירתו בתלם.

משה ארנס למשל, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית. בכהונתו הראשונה בתפקיד ניצל ארנס את מינוי הרמטכ"ל כאמצעי לכפות על צה"ל את הקמת זרוע היבשה. נראה שליברמן, כמו ארנס בשעתו, שאף לעצב את המערכת שהופקדה בידיו. עם כניסתו לתפקידו אימץ גישה ממלכתית, נמנע מלהתנגש עם הרמטכ"ל איזנקוט בסוגיית החייל היורה, והקפיד לגבות מפקדים שהסתבכו. את הדגש שם על שלושה תחומים: ההכרעה, זרוע היבשה ו"חיל טילים".

רצה ולא יצא: לא הטביע חותם

כבר בהופעתו הראשונה בוועדת חוץ וביטחון הצהיר ליברמן כי "כל עימות חייב להסתיים בהכרעה". למרות שמדובר בשאיפה ראויה, השאלה לאיזו מן הכרעה הוא התכוון נותרה עמומה. האם כיוון בדבריו לכיבוש מלא של עזה ולמיטוט החמאס או ליכולת של ישראל לכפות על הצד השני הפסקת אש על פי תנאיה, כפי שפירש בשעתו יעלון את המושג הכרעה בעימותים בהם לחמה ישראל בשני העשורים האחרונים? לא ברור. השר חזר על חשיבות המושג גם כשהגיעה העת למנות רמטכ"ל והצהיר שייבחר במועמד שידבר איתו "במונחים של הכרעה וניצחון". השר ניהל תהליך ראוי וסדור, שבסופו נבחר מועמד ראוי מאוד, האלוף אביב כוכבי, קצין צנחנים שכיהן כראש אמ"ן, אך נראה שמה שנשאר מההצהרות היא בעיקר עבודת מטה שכתב מועמד אחר לתפקיד, האלוף יאיר גולן. תפיסת הביטחון שכתב גולן, גורסת כי צה"ל חייב לשוב ולחתור להכרעה מול אויבים קטנים דוגמת חמאס, תוך הפעלה נחושה של כוחות היבשה בתמרון קרקעי, אם ברצונו להימנע מלסיימם אחרת ממלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן". למרות שמדובר במסמך מקיף ומנומק, כלל לא ברור אם מערכת הביטחון תאמץ אותו, ומה יחשוב עליה, אם בכלל, השר הבא בתפקיד.

מימין: האלוף כוכבי ושר הביטחון ליברמן, (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון).

בנושא בניין הכוח הדגיש ליברמן את חשיבותה של זרוע היבשה וציין בראיון שמפקדה "צריך להיות במקום השלישי בהיררכיה של המטכ"ל". למרות שקשה לראות מבנה היררכי שבו מפקד זרוע היבשה ייחשב לבכיר ממקביליו באמ"ן, אמ"ץ וחיל האוויר, שדרוג הזרוע הוא חיוני, וגם עולה בקנה אחד עם התפיסה שכתב גולן. אבל, באופן שהמחיש את מצבה הירוד של זרוע היבשה ביחס לזרועות המודיעין והאוויר, השר לא הצליח לשכנע אף אלוף בולט (רוני נומה, אם להזכיר שם אחד) לקחת על עצמו את התפקיד. במקביל יזם השר הצטיידות רחבת היקף ברקטות, מעין "חיל טילים", שתיתן בידי צה"ל מענה מבצעי מהיר, הרסני ומדויק, כחלופה לחיל האוויר. הצבא מצדו, לא אהב את הרעיון, בשל עלות האחזקה הגבוהה ומשום למהלך עשוי להיות מחיר אלטרנטיבי שיגזול משאבים מכשירות של צבא היבשה המתמרן. לגישת המטכ"ל הדרך היחידה לקצר את משך המלחמה הבאה, בוודאי נוכח האיום החמור על העורף, היא באמצעות תמרון קרקעי מהיר

כמו רה"מ נתניהו קיים ליברמן קשרים טובים עם הממשל הרוסי והיה שותף לעיצוב המדיניות ההתקפית של ישראל בחזית הצפון, שבאה לידי ביטוי בשורה ארוכה מאוד של תקיפות חשאיות בסוריה כנגד יעדים איראניים, אוויריות בעיקרן. בחזית הדרום היה המצב שונה. ליברמן היה שותף למדיניות ההכלה והחתירה להסדרה של הממשלה כשלפתע הפך את עורו ודרש לאמץ מדיניות תקיפה יותר. ראש הממשלה חשב אחרת, ובהתחשב בכך שמערכה צבאית עשויה להביא את ישראל בדיוק לאותה נקודה שבה היא נמצאת כעת, ואלמלא האופן שבו הסתיים הסבב האחרון היה בכך מן הצדק. ליברמן מצדו, חש שבכדי לשמר איזושהי מידה של אמינות בקרב בוחריו הוא חייב להתפטר. יתכן וזה הדבר הנכון מבחינתו, אך מוטב היה לחכות שבועיים, ולו רק בכדי לשלול הישג תודעתי מן החמאס.

בסיכומו של יום, ניתן לסכם את כהונתו במשרד כמי שרק עבר בו. המהלך המשפיע היחיד שעשה היה בחירת הרמטכ"ל הבא, כוכבי. זה לא מעט. בסופו של יום המערכת היא האנשים שבה, ובוודאי שזהותו של מפקד הצבא משפיעה עליה באופן מהותי. כך עיצב בן-גוריון את הצבא באמצעות בחירת משה דיין לרמטכ"ל, רגע לפני שסיים את תפקידו ב-1953, וכך עושה, גם אם לא נתכוון לכך, ליברמן שעוזב עכשיו את משרד הביטחון. מנגד, קשה לומר שמדובר בכהונה שתואמת את מודל ארנס ודומיו.

אסטרטגיה שמיישמים בעיתוי הנכון

בסבב ההסלמה האחרון יישם החמאס אסטרטגיה של הליכה על הסף. פעולת הכוח המיוחד של צה"ל בלב עזה, במהלכה נהרגו שבעה פעילי חמאס ובהם מפקד גדוד, רגע אחרי שהושגה הסדרה בין חמאס וישראל, חייבה את הארגון להגיב. אבל אין פירושו של דבר שהחליט "לשבור את הכלים". צפייה בסרטון פגיעת טיל הנ"ט באוטובוס, מלמדת כי הארגון נמנע במכוון מפגיעה בקבוצת חיילים גדולה ופעל באופן מדוד. אף שהחמאס ירה כ-500 רקטות ופגזי מרגמה במהלך הסבב, ניכר כי ניהל את צעדיו בשום שכל. בסבבים שכאלה, בהם שולט הארגון בגובה הלהבות, וקובע את המקום והזמן לעימות, מתקשה צה"ל לפגוע במטרות איכות ובפעילים בכירים, שהקדימו וירדו למחתרת. 

במאמר שפרסם בשעתו אודות מלחמת לבנון השנייה, טען אלוף (מיל') גיורא איילנד כי לצד האפשרויות לנקוט בפעולת תגמול אווירית או קרקעית מוגבלת, הייתה הממשלה יכולה לבחור באפשרות שלישית, לצאת למלחמה. הדוגמה שהציג הייתה ההחלטה על היציאה למלחמת לבנון הראשונה"הייתה זו החלטה אסטרטגית אשר הופרדה מהרמה הטקטית. ברמה הטקטית החליטה הממשלה לא להוציא את החלטתה לפועל באופן מיידי אלא להמתין להזדמנות. בינתיים במשך שנה שלמה, בין קיץ 1981 לקיץ 1982 התכונן הצבא ביסודיות למערכה", כתב. מדובר במודל שמוטב לאמץ. צה"ל כבר יצא, לפחות פעמיים, למבצעים רחבי היקף ברצועה תוך שהוא נשען על אלמנט ההפתעה בכדי להבטיח פגיעה מוצלחת במטרות איכות ובפעילים בכירים. אסור לישראל לקבל תוצאה לא טובה, כמו זו שבה הסתיים הסבב האחרון. בכדי לשמר את דימויה המרתיע בזירה הדרומית כמו גם בזירות נוספות, על ישראל ליזום, בעיתוי הנוח לה, מבצע קרקעי ואווירי ברצועה, שסופו הסדרה עם החמאס. 

המבצע הזה, אם יצא לפועל, יפול על כתפי השר החדש. ההתפטרות תיכנס לתוקפה במוצאי שבת ורשימת המועמדים להחליף את שר הביטחון ארוכה וכוללת, בין היתר, את הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ (על תקן שר מקצועי שאינו ח"כ) ואת יאיר לפיד, על בסיס דיל פוליטי שיכלול את צירוף מפלגתו לקואליציה. המועמד הבולט הוא שר החינוך נפתלי בנט. אך עד כה נראה שהוא נשאר במידה רבה המ"פ הנועז שהיה ביחידת מגלן, לוחמני אך חסר הכרה במגבלות הכוח. בממשלת ימין הוא עשוי להיות מועמד ראוי לתפקיד, אך רק אם ישכיל להבין מה ניתן, וחשוב מכך מה לא ניתן, להשיג באמצעות כוח צבאי. אם יזכה בתפקיד, ובטרם יפנה ליישם את המדיניות התקפית לה הוא מטיף, מוטב שיאמץ כלל שעליו נוהג לחזור אהוד ברק, שכיהן תקופה ממושכת כשר ביטחון וכמו בנט שירת בסיירת מטכ"ל, "סוף מעשה, במחשבה תחילה".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.11.2018) 

"רוב הפעמים המבצעים האלה מסתיימים בבוקר ואזרחי ישראל ממשיכים לישון" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הכוחות המיוחדים של צה"ל יצאו לפעולה שהסתבכה, בלב עזה. בזכות המיומנות והמקצוענות של הכוח נמנע אירוע קשה יותר, אבל הפשיטה הזכירה שבעזה הולכים ישראל והחמאס על חבל דק, בין רגיעה להסלמה.

חמישה ימים לאחר שהושגה הפסקת האש שסיימה את מלחמת לבנון השנייה, ב-19 באוגוסט 2006, כבר החל ארגון חיזבאללה לחדש את ארסנל הרקטות שלו באמצעות משלוחי נשק מסוריה. בספרם "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) תיארו עפר שלח ויואב לימור כיצד, "מתוך רצון לבלום את השטף הזה, התארגנה במהירות – לדעת רבים במטכ"ל, במהירות רבה מדי –פעולה של סיירת מטכ"ל, שנועדה לפגוע בהברחת הקטיושות ללבנון ולהציג הוכחות לכך שסוריה וחיזבאללה מפרים את הפסקת האש" (עמוד 261). הכוח הפושט הונחת ממסוקים בעומק לבנון, במרחב בעלבכ. כשבועיים קודם לכן, במבצע "חד וחלק", פשטו כוחות מהיחידה ומיחידת העילית שלדג על יעדי חיזבאללה באותו מרחב, והרגו 19 מחבלים. בפשיטה ההיא הפגינו הכוחות כניסה ויציאה ללא דופי, ואילו זו שלאחר הפסקת האש נחשפה בשלב מוקדם, ואף פורסמה בזמן אמת בתקשורת הלבנונית. למרות זאת הוחלט להמשיך במשימה על-פי התכנית.

כוח סיירת מטכ"ל מציג אמצעי לחימה שאיתר במרפאה עליה פשט במהלך מבצע "חד וחלק", (צילום: דו"צ).

בספר נכתב ש"הכוח השלים את משימתו והחל בתנועה חזרה" (עמוד 262), כאשר לפי פרסומים זרים נעצרה שיירת הג'יפים שבה נסע במחסום שאיישו פעילי חיזבאללה. התפתח קרב יריות שבמהלכו נפצע קל קצין ביחידה ונהרג קצין אחר, סא"ל עמנואל מורנו. הכוח נחלץ במהירות הודות לאומץ לבם של הלוחמים בשטח וטייסי המסוקים שחילצו אותם. פעולות סיירת מטכ"ל נועדו, על-פי רוב, להישאר עלומות, וכמאמר אחד ממפקדי היחידה בשעתו, האויב כלל לא אמור לדעת במהלך הפעולה ולאחריה שהכוח פעל שם. העובדה שהכוח נחשף הפכה את הפעולה המוצלחת בסך הכל, לכזו שנזקה רב על תועלתה שכן היא העמידה את סיום המלחמה בסימן שאלה. ישראל העלתה כוננות והחיזבאללה בחר שלא להגיב. הפסקת האש נשמרה, ובסך הכל נשמרת גם כעת. 

נראה שאתמול בלילה נתקל כוח מיוחד שפעל בעזה, בלב חאן יונס, בסיטואציה דומה. בתגובה שפרסם דובר צה"ל הבוקר, הגדיר הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, את המבצע כ"בעל חשיבות גבוהה לביטחון ישראל". במהלך הפעולה התפתחו חילופי אש, במהלכם נהרג קצין בכיר בכוח, סא"ל מ', וקצין נוסף נפצע באורח בינוני. עוד ציין הרמטכ"ל כי "הכוח וכוחות חיל-האוויר ניהלו קרב אמיץ בקור רוח ובגבורה". הכוח הרג כשבעה פעילים, ובהם נור בראכה, בכיר בזרוע הצבאית של הארגון, וחולץ ארצה במהירות בסיוע חיל האוויר. בתגובה נורו 17 רקטות מהרצועה לעבר יישובי עוטף עזה. מערך כיפת ברזל ירט שלושה שיגורים והשאר נחתו בשטחים פתוחים. בניגוד לפרסומים ראשוניים ברשתות אודות הפעולה, סביר שמטרת הפעולה לא היתה סיכול ממוקד בבכיר כזה או אחר. אבל כך או כך, ממש כמו במבצע ההוא לפני 12 שנים בלבנון, עלולה המתיחות שנוצרה לפגוע בהפסקת האש המתוחה ממילא בין ישראל לחמאס. 

בשבוע שעבר אפשרה ישראל לקטאר להעביר כספים לרצועה במטרה לנסות להגיע להסדרה עם החמאס. היו מי שכינו את המהלך, שאישר הקבינט המדיני-ביטחוני, כתשלום פרוטקשן לחמאס, אבל נקודת מבט שכזו מתעלמת מכך שיש גבול למה שניתן להשיג בכוח צבאי, וחלק מאלו המשמיעים אותה אף מתנערים מאחריותם כשרים וחברי ממשלה. החלטת הקבינט, בין שהתנגדו לה ובין שלא, מחייבת אותם כאחראים לה. לממשלת ישראל אין כוונה לצאת לפעולה צבאית רחבה שמטרתה מיטוט החמאס והשתלטות ארוכת זמן על הרצועה. בהינתן שאלו פני הדברים טוב עשה ראש הממשלה בנימין נתניהו, כאשר נהג באחריות ומיצה כל ניסיון ואפשרות להימנע ממהלך צבאי. במסיבת עיתונאים שכינס אתמול בפריז אמר ראש הממשלה כי הוא רואה "בחורים צעירים הולכים ליחידות שלהם, לוקחים צ'ימידן, נפרדים מההורים, הולכים לשם ויודעים בפני מה הם עומדים, וחלק לא חוזרים". המחיר, שמוכר לו היטב (אחיו, יוני, נהרג כשפיקד על סיירת מטכ"ל באנטבה), כבד. עוד אמר נתניהו, שכל ראש ממשלה ישראלי חייב לקחת זאת בחשבון, "כי זה המצרך היקר ביותר שאתה מחזיק: אתה אחראי לביטחון, ואם יש צורך לשלוח אנשים לסכן את חייהם – אתה עושה את זה. אבל צריך לראות אם יש דרך להימנע מזה ולהשיג אותה תוצאה". זהו תפקידה של הנהגה נבחרת, להחליט החלטות קשות. יתכן שאת ההחלטה הזו היה ניתן לקבל גם קודם לכן, אבל גם כך, זו החלטה ראויה. 

אין דבר כזה "אפס תקלות"

תרגיל של חטיבת הקומנדו בקפיריסין, (צילום: דו"צ).

בשנים האחרונות מיישמת ישראל בכל חזיתות הפעולה, בדגש על סוריה ולבנון אך גם בעזה, את תפיסת המערכה שבין המלחמות (מב"מ). שורה ארוכה עד מאוד של מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות, לרוב בחתימה נמוכה, שמטרתם לפגוע בהתעצמות האויב ולהביא את צה"ל לעמדת יתרון במקרה שמלחמה תפרוץ. תפיסת המב"מ, שהחלה לקרום עור וגידים תחת הרמטכ"ל גנץ, קיבלה תאוצה בארבע שנות כהונתו של הרמטכ"ל איזנקוט. מפרסומים זרים עולה שישראל משיגה בפעולות אלו הישגים של ממש, הן בתחום ההרתעתי והן כשזה מגיע למניעה וסיכול הגעת אמצעי לחימה מתקדמים לידי אויביה. אבל למרות ההצלחות, ממש כפי שהומחש לפני כחודש וחצי כאשר הסורים הפילו בטעות מטוס ביון רוסי בתגובה לתקיפה שביצע חיל האוויר בלטקיה, תקלות קורות, גם אם משתדלים ליישם מדיניות של "אפס תקלות".

דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, אמר במשדר באולפן "Ynet"כי לכל מבצע מיוחד קודם "הליך תכנון מפורט מאוד: אישורי תכנית רחבים, הצגה לדרג המדיני והצבאי והפיקוד עליו הוא פיקוד בכיר מאוד. במקרה הזה הרמטכ"ל מפקד באופן ישיר על המבצע יחד עם ראש אמ"ן ומפקדים נוספים. רוב הפעמים המבצעים האלה מסתיימים בבוקר ואזרחי ישראל ממשיכים לישון". סביר שהפעם, נוכח העובדה שהמבצע נעשה בעזה, מרחב פעולה קטן יחסית אך מורכב ונפיץ, בהכנות ובאישורי התכניות לקחו חלק אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, ומפקד אוגדת עזה, תא"ל אליעזר טולדנו, שניהם קציני צנחנים ששירתו גם בסיירת מטכ"ל (הלוי גם פיקד על היחידה באינתיפאדה השנייה). הסתבכות של הפעולה, כפי שאכן אירע, הופכת את הפעולה מחשאית ומודיעינית בעיקרה, לכדי הסלמה שכלל לא ברור מה יהיה היקפה. 

העובדה שכוח צה"ל הצליח להתפנות מהשטח מבלי שנחטף חייל, לאחר שפגע במספר מחבלים, כמו גם היעדר נפגעים מקרב תושבי מרחב עוטף עזה, אפשרה לישראל להכיל את התקרית. החמאס מצידו, מתגאה בהצלחתו לשבש מבצע חשאי של כוח מיוחד של צה"ל ולהניס אותו משטח הרצועה, מה שמאפשר גם להם להמשיך ולשמר את מאמצי ההסדרה והרגיעה עם ישראל. האלוף (מיל') ישראל זיו, ראש אגף המבצעים אמר בראיון ל"כאן" כי בדרך כלל, כשהאירועים הם על סף ההסלמה, החמאס מנצל את השעות הראשונות, "כשהדם חם או כשהמקרה הוא חם, כדי להרתיח את המים ולא להרגיע אותם". הפעם, אמר, פעולות חמאס מעידות באופן ברור שאין בכוונתו לנצל את האירוע לכדי הסלמה רבתי. ביולי 1981, בעיצומם של ימי קרב ארטילרי בין כוחות אש"ף שבלבנון וצה"ל, פיקד זיו על סיירת צנחנים בפשיטה על בסיס מחבלים שהסתבכה בעומק לבנון. הכוח השלים את משימתו, פגע במחבלים, וחולץ במסוקים. לאחר הפשיטה ההיא הושגה הפסקת אש בין ישראל לאש"ף, שהחזיקה מעמד כשנה, עד לפרוץ מלחמת שלום הגלילכמו במבצע שבסופו נהרג סא"ל מורנו בשלהי מלחמת לבנון השנייה, בחרו ישראל והחמאס, להוסיף ולשמור על איפוק. מאמצי ההסדרה נמשכים, אבל בדומה לפשיטה שבה לקח חלק האלוף זיו, המלחמה עשויה תמיד להיות מעבר לפינה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 12.11.2018) 

 

 

אחרי שנבחר רמטכ"ל, הקרב הוא על זהות סגנו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ראש הממשלה ושר הביטחון סיימו את שבוע שעבר כשהם מסכימים (סוף סוף) על זהות הרמטכ"ל הבא ומיד עברו להתכתש על זהות סגנו, עם אותם מועמדים. מנגד, נראה שהדרג המדיני מוכן להכיר פומבית בכך שלמצב בעזה נדרש פתרון מדיני. 

בבוקר יום שישי שעבר פרסם שר הביטחון, אביגדור ליברמן, את בחירתו באלוף אביב כוכבי לרמטכ"ל הבא. החוק קובע שהשר הוא הבוחר מבין המועמדים את הרמטכ"ל, ואילו ראש הממשלה מאשר את הבחירה (או לא), אך אינו יכול להציע מועמדים משלו. לאחר מכן מוגש שם המועמד הנבחר לוועדה למינוי בכירים והממשלה מצביעה ומאשרת את המינוי. בדרך כלל תופס המועמד שנבחר את עיקר השיח התקשורתי בימים לאחר בחירתו, כשהפרשנים השונים מנתחים את האתגרים אתם יידרש להתמודד כמפקד הצבא ומפליגים בסיפורים על אודותיו

הפעם, בשל האופן שבו נעשה הדבר, התמקדה התקשורת בכך שהשר ניצל את היעדרותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ששהה בביקור מדיני חשוב בסולטנות עומאן, בכדי ליהנות מאור הזרקורים לבדו, ולכאורה לקבוע עובדות בשטח בנוגע לבחירת הרמטכ"ל. רה"מ בתורו נמנע מלהגיב זמן ממושך, ובירך על הבחירה רק זמן קצר לפני כניסת השבת.

מחטף בהודעה לא במהות

מימין: ראש הממשלה נתניהו והאלוף זמיר, (צילום: לע"מ).

בטרם הבחירה פורסם שראש הממשלה מעוניין שאת התפקיד יקבל האלוף אייל זמיר, קצין שריון ששימש כמזכירו הצבאי וכאלוף פיקוד דרום, ואילו השר רצה את האלוף ניצן אלון, יוצא סיירת מטכ"ל ששימש כאלוף פיקוד מרכז וראש אגף המבצעים. לשניים, שעשו מסלול שירות מרשים, ישנם פערים משלימים בקריירה. בעוד שהראשון מכיר היטב את צבא היבשה ואת הקומה האסטרטגית, מתמחה השני בתחום המודיעיני ובמבצעים המיוחדים. שני המועמדים שכיהנו כסגני רמטכ"ל, כוכבי וגולן, לכאורה לא השתתפו במירוץ. למרות האופן שבו בחר ליברמן להודיע, סביר שהבחירה נעשתה על דעתו ובהסכמתו של ראש הממשלה, שכעס בעיקר על כך שנשאר מחוץ לחגיגות. או שהיתה זו פשרה מפא"יניקית או שהשר רצה בכוכבי, והסווה את רצונו באמצעות הבעת תמיכה באלון, ביודעו שכך תתקבל הבחירה בכוכבי ככזו שלוקחת בחשבון את רצונו של ראש הממשלה. 

כוכבי הוא בחירה טובה גם כך וגם כך. הרקורד שלו מלא והוא עבר בכל תחנה נדרשת בדרך. מח"ט הצנחנים באינתיפאדה השנייה, מפקד אוגדת עזה בהתנתקות ולאחריה (שם גם התרחשה אחת התקלות היחידות בשירותו, חטיפת גלעד שליט), רח"ט מבצעים במבצע "עופרת יצוקה" וראש אמ"ן במבצעים "עמוד ענן" ו"צוק איתן". על המערכה בעזה בקיץ 2014 ספג אגף המודיעין בראשות כוכבי ביקורת על איום המנהרות שחומרתו לא הובנה עד תום, כמו גם על העובדה שכוונת חמאס לפתוח במלחמה ונחישותו להוסיף ולהילחם במשך 51 ימים ולא הוערכו כיאות. במקביל גרף שבחים על תפיסת הלוחמה מוכוונת המודיעין (לוחמ"ם) שפיתח, ששיפרה משמעותית את המודיעין שניתן לכוחות הלוחמים בשטח, באופן עדכני ומקיף. ב"צוק איתן" התפיסה אפשרה איכון מדויק ומהיר של מטרות וזיהוין כמטרות לגיטימיות לפגיעה בזמן אמת, ובמקביל סיפקה מודיעין עדכני שהזהיר את הכוחות בשטח מפני מטענים, מארבים ובתים ממולכדים. התחנה הבאה היתה פיקוד הצפון, ושם התמקד כוכבי בהכנת הפיקוד למלחמה ובמערכה שבין המלחמות, תחום שבו עסק גם באמ"ן.

והנה לאחר שנבחר המועמד והוסכם ממשיכים השר וראש הממשלה להתכתש על זהות מי שיכהן כסגנו. ליברמן טוען, ולא בלי צדק, שהנושא אינו בתחום סמכותו (וגם לא צריך להיות בתחום עיסוקו) של ראש הממשלה, ואת זהות הסגן מסכמים ביניהם שר הביטחון והרמטכ"ל הבא. נראה שראש הממשלה, מצדו, מנסה לכפות את מינוי זמיר בכדי להוכיח שהוא זה שקובע את הטון. הפרשן הצבאי הוותיק זאב שיף, כתב בשעתו שבין הקריטריונים למינוי רמטכ"ל חשוב שלמועמד שנבחר "יהיה ניסיון קרבי וניסיון בפיקוד יבשתי", ועוד ציין שחייבת להיות לו רגישות גבוהה להיבט החברתי-הפנימי, שכן חשיבותו תלך ותגדל. לצד אלו חייב המינוי "להביא לפרישה מינימלית של אנשים טובים בצמרת צה"ל". הבחירה בכוכבי מאפשרת את השארתם של אלון וזמיר במערכת, אך אם ייכנע ליברמן לדרישת נתניהו, יש סיכוי שאלון יפרוש, ומכאן שמוטב למצוא פשרה.

יש ערכים שחשובים יותר מתפקיד בכיר

באוטוביוגרפיה שכתב ויצאה לאחר מותו, "בדרכי שלי" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2018), תיאר האלוף (מיל') דורון רובין מפגש שהיה לו, זמן קצר לאחר שסיים את תפקיד מח"ט הצנחנים, עם האלוף יאנוש בן גל, אז אלוף פיקוד הצפון. יאנוש, שרובין היה מחביביו, העיר לו שאף שיש לו את כל מה שצריך, לא יתמנה לרמטכ"ל. כוונתו של יאנוש היתה שלרובין היה "פה גדול", והוא התבטא בביקורתיות, שאותה לא חסך גם מעצמו, על כל נושא ובעל תפקיד. התכונה הזו גם עלתה לו בקידומו לאלוף פיקוד ואף למעלה מכך. למרות שידע שיש אמת בדברים השיב רובין, לקונית, שאם לא אז לא, אבל העריך, כפי שאכן קרה, שגם יאנוש (שהיה מועמד מוביל לרמטכ"ל) לא יזכה לכך. בן גל הודה שאכן זה המצב, "אבל עליך קצת חבל, לא?" (עמוד 132). 

עטיפת ספרו של האלוף רובין, שגישתו הביקורתית בלמה את קידומו, (מקור: סימניה).

שיחה שכזו, אף שלא התרחשה, היתה יכולה להתקיים בין אלוף דמוי יאנוש ובין האלוף יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל לשעבר שהיה גם הוא מועמד לתפקיד הרמטכ"ל. גולן, שהיה חייל צעיר בצנחנים כשרובין היה המח"ט וכמוהו נחשב למפקד בולט בכל דרג שבו שירת, הסתבך לפני שנתיים בתקרית מן הסוג שאליה נקלע רובין חדשות לבקרים. בנאום שנשא בערב יום השואה לפני שנתיים אמר ש"אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז — לפני 70, 80 ו–90 שנה — ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום, ב–2016". סביר שאלמלא הנאום היה הדרג הפוליטי, שהנאום נתפס כביקורת עליו ולא כפי שהיה באמת – תמרור אזהרה לחברה כולה, שוקל את מועמדתו של גולן ברצינות של ממש. לאחר מכן, נמנעו הפוליטיקאים מכך, וחבל. המציאות שבה נאום כזה או אחר ולא התפיסה האסטרטגית, הפיקוד בשדה הקרב והעולם הערכי הם המדד שייקבע אם קצין מסוים יקודם ואם לאו, מטרידה. 

מההודעה שפרסם בעקבות העובדה שלא נבחר, ניכר שהרמטכ"לות, אף שהיתה יעד שאליו שאף, לא היתה עבורו אובססיה אלא אופציה. "יש לנו צבא מצוין, מאחל הצלחה לכוכבי, לא מצטער על הדברים שאמרתי במשואה, לא חונכתי להצטער על האמת", מסר במוצאי שבת שעברה. גולן שצדקת נאומו הוכחה כמעט ברגע שירד מהבמה, הוכיח שוב שיש דברים חשובים גם מהקידום והדרגה ושעמוד שדרה אינו בגד שפושטים ולובשים כשנוח. 

אין ימי חסד ואין גם פתרון צבאי

סוף השבוע שעבר, שכלל ירי רקטות שביצע הג'יהאד האסלאמי לעבר יישובי עוטף עזה ובתגובה תקיפות של צה"ל מן האוויר ברצועה, היווה מבחן ראשון למפקד אוגדת עזה הטרי, אליעזר טולדנו, שנכנס לתפקידו ביום רביעי בבוקר. טולדנו שהחליף בתפקיד את תא"ל יהודה פוקס אחרי כהונה ארוכה במיוחד, הגיע לתפקיד כשבילקוט השירות שלו שתי תחנות חשובות: מח"ט הצנחנים במבצע "צוק איתן" והמזכיר הצבאי של רה"מ. שני התפקידים הללו הכשירו אותו לראות את הדברים מהרמה הטקטית לאסטרטגית. בעזה, המרחק בין אירוע על הגדר והפגנה אלימה שעמה מתמודדים הכוחות שבשטח, לכדי אירוע שבו דן הקבינט המדיני ביטחוני, קצר במיוחד. הניסיון שרכש טולדנו שנחשף לשתי הרמות, ישרת אותו היטב. בתום גל התקיפות של צה"ל הושגה הפסקת אש ותם הסבב, לעת עתה. ברצועה, כמו בכדורגל, משחקים משבת לשבת. 

בספרם, "בומרנג" (הוצאת כתר, 2005), תיארו עפר שלח ורביב דרוקר כיצד ב"מבצע חומת מגן", בטרם תחילת המתקפה על העיר שכם, "בעוד חטיבת הצנחנים מרוכזת בנתניה, הגיע מופז לביקור. זו הייתה החטיבה שלו, הוא שגידל את הקצינים שעמדו בראשה, והוא היה מפורש מאוד בדבריו: הגאוגרפיה לא מספיקה לי, אמר. אין שום טעם בזה שתיכנסו למרכז העיר ותגידו "כבשנו". בקלקיליה כולם ברחו, ומה יצא לנו מזה? אתם חייבים לגבות מחיר, כדי שהפלסטינים יראו מה הם משלמים על פיגועים. פרט להוראה הזאת, שהיה קל מאוד ליישם אותה – אחרי הכול, לא חסרו בשכם פלסטינים להרוג – לא הוצג למפקד החטיבה כוכבי ולקציניו כל יעד אמיתי" (עמוד 220). הלקח הזה נשאר עם כוכבי, כמו גם עם קצינים בכירים במטה הכללי שלקחו חלק באותה מערכה סיזיפית וקשה, ובהם הרמטכ"ל איזנקוט, אותו יחליף בעוד כחודשיים. היעדר יעד של ממש בעזה שמולו אפשר להפעיל כוח ולהגיע להישגים, וההבנה שהפתרון הנדרש הוא מדיני ולא צבאי במהותו, הם הסיבה שהפיקוד הבכיר של צה"ל נמנע מלהציג גישה התקפית שתהיה תואמת לזו שמציגים חלק מהשרים חברי הקבינט בתקשורת. התפקיד של הצבא הוא להכיל את האירועים ככל שניתן ולמנוע מהם להסלים (במילים פשוטות להימנע מהרוגים), כך שהדרג המדיני לא ייאלץ לצאת למערכה שאינו רוצה בה.

השבוע צוטט בתקשורת גורם מדיני בכיר שאמר כי ראש הממשלה נתניהו מעוניין למצות את הניסיונות להשיג הפסקת אש ברצועת עזה, באמצעות המגעים עם האו"ם, קטאר ומצריםלדבריו, ראש הממשלה "רוצה שתהיה תכלית לפעולה צבאית בעזה. אפשר לכבוש את עזה ולהחליף את חמאס, אבל אין מתנדבים לקחת מאיתנו את עזה. אם היה למי לתת את עזה, אולי היינו כובשים אותה כבר מחדש". אף שהגורם ציין שבמידת הצורך יונחתו "מכות קשות על עזה ללא כיבוש הרצועה" הוא ציין שלמהלך כזה, שעיקרו הפעלת אש, החמאס יגיב באש משלו וישראל תמצא את עצמה בדיוק באותה הנקודה שבה היא נמצאת היום. לכן ראש הממשלה מוכן לספוג את הביקורת, שמגיעה גם מצד שותפיו הקואליציוניים, ולמצות את המגעים עד תום. הוא יודע, אמר הגורם המדיני הבכיר, "שאם ייצא למבצע בעזה בשעתיים הראשונות כולם ימחאו כפיים, אבל אחר כך כולם ישנו את דעתם וימתחו עליו ביקורת". הביקורת, אגב, תגיע מאותם אנשים שמבקרים את האיפוק שלו היום.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 01.11.2018)

האביב הגיע מוקדם השנה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות שזה לקח זמן רב מדי, נראה שלבסוף בחר שר הביטחון לרמטכ"ל ה-22 של צה"ל במועמד שמגיע עם כרטיס עבודה מלא. האלוף כוכבי יידרש להתמודד עם לא מעט אתגרים שמשאיר לו הרמטכ"ל איזנקוט וכדאי, כפי שייעץ פעם למפקדים צעירים, שיישאר תמיד מוטרד.

זה לקח יותר מדי זמן, אבל בסוף החליט שר הביטחון ליברמן על זהות הרמטכ"ל ה-22, ובחר בסגן הרמטכ"ל המכהן, האלוף אביב כוכבי. ניתן להעריך שהמהלך הוא על דעתו של ראש הממשלה נתניהו. שנה לפני שמונה בני גנץ לרמטכ"ל, העריך פרשן צבאי ותיק את סיכוייו להתמנות לתפקיד. הפרשן הימר שבסופו של דבר גנץ יתמנה, וצדק, אבל ציין כי למרות שורת התפקידים שבהם כיהן גנץ בטרם הפך לסגנו של אשכנזי, נשאלת השאלה האם לא רק עבר בהם, מבלי להותיר חותם? אפשר להתווכח עם הביקורת הזו, וגנץ נחשב למג"ד מעולה בצנחנים, כמו גם למח"ט בולט ועוד. אבל מה שבטוח, שאיש אינו יכול להצמיד ביקורת שכזו לכוכבי. מח"ט באיו"ש באינתיפאדה השנייה, מפקד אוגדה בעזה, ואלוף פיקוד צפון, הוא בקי בכל זירות הלחימה האפשריות. בדרך פיקד גם על כוחות מילואים ועמד בראש אגף המודיעין. כל אלו ביחד יוצרים כרטיס עבודה מלא. 

סגן הרמטכ"ל כוכבי בטקס סיום קורס קצינים (צילום: דו"צ).

כוכבי גדל בקריית ביאליק, והיה חניך ב"מחנות העולים" (תחת המדריך טל רוסו) וב-1982 התגייס לצה"ל והתנדב לצנחנים. הוא שובץ בגדוד 890, עליו פיקד אז משה "בוגי" יעלון, והספיק לחוות את שלהי מלחמת לבנון הראשונה כבר במסלול ההכשרה. בספר המסלול של הפלוגה ההיא נכתב עליו שהוא מתאים לפיקוד. לבנון היתה לזירה המרכזית של החצי הראשון של שירותו, שם היה מפקד מחלקה ופלוגה בגדוד. ב-1988 מינה אותו המח"ט דאז, שאול מופז, למפקד פלוגת הנ"ט החטיבתית, ה"עורב". מופז ויעלון היו למפקדים שעיצבו אותו והשפיעו עליו, בצנחנים וגם אחר-כך. צה"ל התמקצע מאז וחלק מהיחידות המובחרות שבו מאוגדות תחת חטיבה אחת, והפלוגות הייעודיות של חטיבות החי"ר גובשו לגדוד סיור אחוד, אולם בשלהי שנות השמונים ביצעו היחידות החטיבתיות מבצעים מיוחדים ופשיטות בלבנון. אחד החיילים בפלוגה, אמיר ברעם, הפך בהמשך למג"ד תחת פיקודו באינתיפאדה השנייה, ומכהן כעת, כאלוף, כמפקד המכללות והגיס הצפוני. כוכבי העריך מאוד את ברעם, עוד מהימים שהיה טירון בפלוגת הנ"ט של הצנחנים, ולא מן הנמנע שיהפוך להיות אחד האלופים המשפיעים במטכ"ל שלו. 

כוכבי שימש כקצין אג"מ של החטיבה ובשנים 1994-1993 פיקד על גדוד הצנחנים 101. עיקר התקופה ההיא זכור מפעילות מבצעית ברצועת הביטחון בלבנון, אבל כוכבי מצא זמן גם לתחרות שהתנהלה בין הגדודים בחטיבה. המתחרה הבולט, שגדודו גם זכה בתואר הגדוד המצטיין 3 פעמים ברציפות, היה מג"ד 202, נועם תיבון, יוצא סיירת מטכ"ל. השניים גם התחרו בהמשך על תפקיד מפקד חטיבת הצנחנים, וכוכבי לקח את הבכורה. בהמשך פיקד על החטיבה המזרחית בלבנון ועל חטיבת צנחנים מובחרת במילואים. התפקיד שבו באמת בלט היה הפיקוד על חטיבת הצנחנים הסדירה במהלך האינתיפאדה השנייה. כשמונה לתפקיד ב-2001 קרא לו הרמטכ"ל מופז לפגישה והסביר לו את ציפיותיו מהחטיבה בה עשה את עיקר שירותו. אתם צריכים להגיע למצב, אמר מופז, "שכל דבר יגידו… כמו בחטיבת הצנחנים". כוכבי, הפנים את המסר. 

התפקיד שעשה אותו

כוכבי כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

בספרו, "לא נרדם בלילות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), כתב האלוף (מיל') גיורא איילנד, שבאותה עת כיהן כראש אג"ת, שצה"ל היה נתון באותם ימים בדילמה בנוגע לשאלה האם להמשיך במדיניות ההגנתית או לפעול, באמצעות כניסת כוחות נרחבת, במחנות הפליטים הפלסטינים ביהודה, שומרון ורצועת עזה. אף שלצבא היה מודיעין טוב, שהצדיק זאת, ואפשר הגעה ישירה לפעילי טרור בכירים ולמקומות בהם אוחסנו אמצעי לחימה, היה בפעולה שכזאת סיכון רב. הכוחות יידרשו לפעול בשטח אורבני צפוף, בלב אוכלוסייה אזרחית. "ההחלטה הפורמלית התקבלה ברמת המטכ"ל ואפילו שר הביטחון, אך מי שהוביל לאישור הפעולות היו מפקדי חטיבות החי"ר. צה"ל התברך בעת ההיא בארבעה מח"טים מהטובים שהיו לו אי־פעם: אביב כוכבי מהצנחנים, צ'יקו תמיר מגולני, עימאד פארס מגבעתי ויאיר גולן מהנח"ל. המח"טים, ובעיקר אביב וצ'יקו, שכנעו את מפקד פיקוד המרכז איציק איתן ואת הרמטכ"ל לאשר את הפעולות" (עמוד 274).

כוכבי הוביל את החטיבה בהצלחה בשורה של מבצעי פשיטה שהבולט שבהם היה מבצע "מסע בצבעים", בפברואר 2002, במחנה הפליטים בלטה שבשכם. בנאום הפרידה שלו מהחטיבה, שנה לאחר מכן, סיפר כי המתח לפני הפעולה היה רב, שכן לראשונה מזה עשרות שנים עומדת חטיבה של צה"ל להילחם במחנה פליטים. כשעה לפני שנתן את פקודת ה"פעל" לכוחות, שוחח עמו בטלפון מפקד אוגדת איו"ש, יצחק גרשון, שהעיר לו שאינו נשמע לחוץ. "אני סומך עליהם", ענה לו. בפשיטה תקפו כוחות החטיבה את מחנה הפליטים ממספר כיוונים, ונעו במחנה באופן מאובטח בין מבנים תוך שהם פורצים קירות במעבר מבית לבית. במהלך המבצע נהרג לוחם אחד מסיירת צנחנים ונפגעו מחבלים רבים. כוכבי הוביל את החטיבה גם במבצע "חומת מגן" ובמספר מבצעים לאחר מכן. 

תואם ליפקין-שחק

בהמשך פיקד על עוצבת האש המובחרת ובנובמבר 2004 החליף את מפקד אוגדת עזה שפרש (יש שייאמרו הודח), תא"ל שמואל זכאי, ופיקד עליה במבצעים כנגד תשתיות הטרור הפלסטיני. ביוני 2006, רגע לפני שסיים את תפקידו כמפקד האוגדה, תקפה חוליית קומנדו של החמאס שחדרה דרך מנהרה, טנק של צה"ל על גדר המערכת הרגה שני חיילים ופצעה שלישי. החוליה נמלטה לעזה דרך המנהרה כשבידי אנשיה החייל הרביעי, גלעד שליט. האלוף (מיל') גיורא איילנד, שהוביל את התחקיר הצה"לי אודות האירוע, לא מצא כל דופי בפעילותו של מפקד האוגדה, כוכבי, ונמנע מהמלצות להדחה. כוכבי עצמו פיקד אז על פעולת התגמול של צה"ל בעזה, מבצע "גשמי קיץ", במהלכו הרגו כוחות האוגדה בפיקודו כ-180 מחבלים. במהלך חודש אוגוסט אותה שנה סיים את תפקידו. הפעם היה לו מזל. חודש קודם פרצה מלחמת לבנון השנייה. העובדה שלא היה מעורב בבלגן ששרר בצפון, שהביא לסיומן של לא מעט קריירות צבאיות מבטיחות, רק הפכה אותו לבולט יותר בשכבת הגיל שלו בצבא. 

במאמר באסופה "על המנהיגות הצבאית" (הוצאת משרד הביטחון, 2007) כתב כוכבי, שבספר מוזכר כמי שקודם לכן שימש כמפקד אוגדת עזה "וכמפקד הצנחנים" (עמוד 159), על שבעה כללים למנהיגות ביחידות שדה. הכלל הראשון, כתב, הוא יצירת שותפות ובניית צוות. את הרעיון המבצעי שלאורו נוהלו "לא מעט קרבות מופת לאורך ההיסטוריה פיתחו מפקדים בשיתוף עם פקודיהם. כך קורה בשנים האחרונות בלחימה של צה"ל עם הפלסטינים. מח"ט מעצב תוכנית עם המג"דים שלו ומג"ד עם פקודיו" (עמוד 66). הכלל השני שציין הוא חזון, מדיניות ונהלים, שיהוו את המצפן ואמות המידה שלאורם תפעל היחידה. הכלל השלישי הוא יצירת הזדהות, רתימה ושותפות ואילו הרביעי הוא יצירת שיטה, ניהול בקרה ודרך פעולה. הכלל החמישי, הוא לימוד, ליווי וחניכה. אל למפקד, כתב, להסתפק בהצבעה על הכיוון אליו יש ללכת. "עליו ללמד את פקודיו גם איך עליהם לצעוד" (עמוד 68). הכלל השישי הינו הקפדה על גישה אישית ואנושית והשביעי, שבלעדיו אי-אפשר, הוא דוגמה אישית. המפקד, כתב, חייב להוות דוגמה ומודל לפקודיו. בנימה אישית הכללים הללו זכורים גם לי מימי כמפקד בצנחנים, כשהוא המח"ט, הן כדגשים שלו, לנו המפקדים, והן ככללים שלאורם פעל.

באזכרה במלאת 30 יום לפטירת הרמטכ"ל לשעבר, אמנון לפקין-שחק, ספד לו כוכבי, כראש אמ"ן, והזכיר את יכולתו של המנוח לדחוס תפיסה שלמה "למספר משפטים קצרים, מושחזים, מדוייקים, קולעים ללב העניינים המרכזיים שעל הפרק. דוקרים את העבר ומתעלמים מהטפל". אמנם, כפי שציין אז, הוא הצטרף "לחטיבת הצנחנים שנים רבות" אחרי שליפקין-שחק פיקד עליה, אך לדבריו, שמו נותר "מהדהד, כאילו נתפס בין צמרות האקליפטוסים של בית ליד". כרמטכ"ל היה ליפקין-שחק שונה מאוד מהרמטכ"ל שיחליף כוכבי, והרבה להתעמת עם הדרג המדיני בראשות ראש הממשלה נתניהו. כוכבי, שתמיד נחשב לקצין דעתן, עשוי לפעול באותו אופן, בין היתר בכדי למצב את מעמדו בעיני הציבור בדרך לתחנה הבאה, אבל גם כדי לסגור חשבון על מריטת הנוצות שעבר (שלא לומר זובור) בדרך לתפקיד הנכסף. 

תמיד מוטרד

חלק מהאתגרים שעמם יצטרך כוכבי להתמודד הם ירושה שמשאיר לו הרמטכ"ל איזנקוט. ראשית, יידרש כוכבי להמשיך לשמר את צה"ל כצבא עם ממלכתי, מעל מחלוקות פוליטיות, מבלי שיידרש להתפשר על ערכיו. איזנקוט עמד במבחן הקשה הזה, בפרשיות דוגמת אלאור אזריה, נאום המספריים, העברת ענף תודעה יהודית מן הרבנות הצבאית לאחריות ראש אגף אכ"א ועוד. המחיר היה גבוה (איומים על חיי הרמטכ"ל נוסח: "גדי, גדי תיזהר…" מצד גורמים קיצוניים בימין ועוד). אתגר נוסף שבו עסק הרמטכ"ל לאורך כל כהונתו הוא שיפור כשירותם ומוכנותם של כוחות היבשה לעימות הבא. כוכבי יידרש להמשיך בכך, ובמקביל ליצור אמון רב יותר בקרב הדרג המדיני בתועלת שתצמח מהפעלת תמרון קרקעי. עזה והחזית הצפונית, שתי זירות שמוכרות לו היטב, עתידות להישאר במרכז העיסוק המבצעי של צה"ל גם במהלך כהונתו. 

במאמר שתרם אז לאסופה על המנהיגות הצבאית מנה כוכבי עוד עצה אחת. אם המפקד, כתב אז, "יאמץ לעצמו את הכלל של "כל הזמן מוטרד", הוא יצליח עוד יותר. הוא יבדוק מה עוד לא סגור, מה עוד לא תואם, מה הובן לא נכון ומה יכול לעבור שיפור נוסף. "להיות מוטרד" פירושו להיות ההיפך מזחוח, ההיפך משבע רצון, ולרצות לממש מצוינות" (עמוד 70). עכשיו כוכבי נבחר לרמטכ"ל. הכלל הזה, כדאי שיישב אצלו חזק בראש. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 26.10.2018)

"בואו נתקוף ונראה מה יהיה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות ההסלמה זוטא בין ישראל לחמאס, כלל לא בטוח שהקבינט מגבש מדיניות סדורה וברורה. הרבה יותר סביר שבפעם הבאה שהגזרה תתחמם, כמו ב-2006, ישראל תתקוף "ונראה מה יהיה".

בספרם אודות מלחמת לבנון השנייה, "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008), ראיינו עמוס הראל ואבי יששכרוף את ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, אלוף (מיל') גיורא איילנד, בנוגע לישיבת הממשלה בה הוחלט, למעשה, על יציאה למלחמה. הממשלה, אמר איילנד, היתה צריכה לדון בשלוש אופציות לפעולה, שלא הוצגו בפניה. השתיים הראשונות היו החלטה על תקיפה אווירית שתימשך יום או יומיים, או לחלופין פעולה קרקעית מוגבלת (מדרום לליטני). החלופה השלישית היתה החלטה עקרונית על יציאה למלחמה בלבנון, על כל המשתמע מכך, במטרה לשנות מן היסוד את המשוואה. לו היתה הממשלה מקבלת את האפשרות השלישית, היה עליה לבחון את מוכנות הצבא, להורות על סגירת פערים ולדאוג לשיפור המוכנות, בכדי לפתוח במלחמה במועד שנוח לה. כך קרה במלחמת לבנון הראשונה, שההחלטה על עצם היציאה אליה התקבלה בפועל כשנה לפני שביוני 1982 התרחשה הפרובוקציה המתאימה בכדי לממשה. 

בלילה שבין שלישי לרביעי פגעה רקטה ששוגרה מרצועת עזה בבית בבאר שבע. צה"ל תקף מן האוויר שורת מטרות ברצועה, במה שכבר אפשר לכנות כריטואל הרגיל. החמאס והג'יהאד האסלאמי מצדם, מיהרו להודיע שמדובר בירי שביצעו ארגונים סוררים. כחלק מהריטואל נשמעו השרים, חברי הקבינט, מתבטאים במסרים לוחמניים (שהסאבטקסט שלהם הוא כמובן "תחזיקו אותי") אודות מיטוט החמאס. גם אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, שיגר את מסרי הריטואל הקבועים. בסרטון שפרסם דובר צה"ל, ציין האלוף שהתקיפות שביצע צה"ל בתגובה היו "תקיפות משמעותיות". בין המטרות היו אתרי יצור אמצעי לחימה, מפקדות, מוצבים וגם מנהרות. "כל מה שנתקף נהרס", אמר האלוף והדגיש כי צה"ל מוכן ומכין את עצמו לתרחישים בהמשך. 

במרכז: ראש הממשלה נתניהו, השבוע בביקור באוגדת עזה, (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ).

ההסלמה הנוכחית החלה כאשר הרמטכ"ל איזנקוט שהה בוושינגטון, בכנס הרמטכ"לים שמארח הגנרל ג'וזף דנפורד, יו"ר המטות המשולבים האמריקני. ממלא מקומו הוא סגנו, אלוף אביב כוכבי, מתמודד מוביל על תפקיד הרמטכ"ל הבא. הירי שבוצע מעזה הפך את מילוי המקום לסטאז' של ממש, שלא לומר אודישן. נוכח האירועים קיצר הרמטכ"ל את ביקורו בארצות הברית, ושב ארצה. ישיבת הקבינט התקיימה בלילה, ואפשרה לו להספיק להגיע ולהשתתף בה. אבל בסיור ראש הממשלה באוגדת עזה ובהערכות המצב שקדמו לה, ייצג את עמדת הצבא סגן הרמטכ"ל. במונחים פרסונליים עשויה להיות לכך משמעות, ויתכן וכוכבי מיצב את עצמו טוב יותר בהתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל, אבל במונחים של עמדת מערכת הביטחון, הרבה פחות. המטה הכללי משמיע כבר זמן רב עמדה אחידה שלפיה מוטב למצות את כל הדרכים כולן בטרם יוצאים למבצע רחב היקף בעזה.

בימין הפוליטי ישנם מי שמשוכנעים כי בכוחה של ישראל למגר את שלטון החמאס ולהחליפו בשלטון יציב ונוח לישראל, או לפחות שאינו נוקט בטרור כמדיניות. אל"מ (מיל') רונן איציק, מפקד חטיבת שריון לשעבר, נתן ביטוי לתפיסה זו במאמר שפרסם ב"ישראל היום", בו טען כי מבצע שכזה יכלול מהלך דו-שלבי שראשיתו בפעולה קרקעית רחבה להשמדת תשתיות החמאס והג'יהאד האסלאמי. בשלב השני יבואו שורה של מבצעי הייצוב, שתכליתם "השלמה של טיהור השטח ממחבלים ותשתיות, תוך השלטת מערכת הסדרית שתכלול גם יצירת יכולות מודיעיניות בשטח. התהליך בכללותו ייערך לא יותר משנה, אך הוא בהחלט ישנה את המצב מן היסוד". בצה"ל לעומת זאת עדיין צרובה בלב הפיקוד הבכיר השהייה הארוכה בלבנון (18 שנים) שבסופן נסוג צה"ל מוכה וחבול. האלופים יאיר גולן ואביב כוכבי, למשל, שירתו בלבנון כקצינים צעירים בצנחנים, ובהמשך כמפקדי חטיבות מרחביות, שניהלו מערכה ללא מטרה ברורה וללא קץ נראה לעין. גם הצבא האמריקני האדיר גילה שהאתגר האמיתי בעיראק התחיל רגע אחרי שנסתיים שלב הכיבוש. כ-8 שנים לאחר מכן נסוגו האמריקנים מעיראק כשלרוב הציבור לא ברור מדוע נכנסו לשם מלכתחילה ועל שום מה ולמה נהרגו כ-5,000 חיילים. הצלחה גדולה מול הטרור לא היתה שם. 

בתום ישיבת הקבינט, לפי הפרסומים בתקשורת לא התקבלה החלטה של ממש זולת החלטה להגדיל את אזור החיץ בגבול הרצועה ולהגיב באום תקיף יותר לבלוני התבערה. אפשר שהתקבלה שם החלטה מרעישה, מסווגת וסודית, אבל מכריעה, כי בהינתן עילה של ממש (ירי רקטות, פגיעה בחיילים על הגדר וכו') תצא ישראל למבצע קרקעי ואווירי שמטרתו תנוע בין חידוש משוואת ההרתעה ועד לפגיעה קשה בחמאס. על מיטוטו אין על מה לדבר ואיש גם אינו מכוון לכך. אפשר אבל לא סביר. למרות החלופות שהציג בספרם של הראל ויששכרוף, קבע האלוף איילנד כי ישיבת הממשלה הגורלית ב-2006 התנהלה אחרת. "המודיעין סיפר כמה הערבים רעים. השרים שאלו את הצבא מה הוא מציע לעשות. הקצינים השיבו: בואו נתקוף ונראה מה יהיה. וכך היה" (עמוד 176). סביר שגם בהסלמה הבאה, ואפשר לסמוך על זה שהיא תגיע, תתנהל הממשלה כפי שתיאר איילנד. ללא תכנית סדורה וללא אסטרטגיה ברורה לאן היא רוצה להגיע.

רמטכ"ל טוב

בראיון שהעניק בחודש שעבר ל"ישראל היום" סיפר האלוף (מיל') מתן וילנאי על חוויותיו מ"מבצע הלם", פעולת קומנדו מורכבת בעלת השלכות אסטרטגיות, עליה פיקד במלחמת ההתשה. וילנאי, שעם גיוסו לצנחנים ביקש להתקבל לסיירת וסורב (בטענה שאינו קיבוצניק) ונאלץ להסתפק בגדודים, כבר סיים לפקד על סיירת הצנחנים ושימש כסמג"ד 202. והנה, נוכח מורכבות הפעולה, עשו אז בצה"ל משהו שלא נהוג לעשותו, והצניחו אותו מעל מפקד פלוגת הסיור החטיבתית, גד נגבי. הכוח, 14 לוחמים, נדרש לפשוט על תחנת טרנספורמציה בנג'ע חמאדי שדרכה עבר, כהגדרתו, "כל החשמל למצרים", ולהרוס אותה. לאחר טיסה לעומק מצרים במסוקי סופר-פרלון, הכוח ניווט בהצלחה ליעד, והתגנב לתחנת הטרנספורמציה. בעת שהלוחמים הצמידו את מטעני החבלה לשנאים בתחנה, נתקלו וילנאי ואנשיו בארבעה חיילים מצרים ששמרו על התחנה. "פתחנו באש מטווח חמישה מטרים, 'השכבנו' את כל הארבעה. היו צרחות. התחילו לירות עלינו מכל הכיוונים, התחלנו לחטוף אש ואפילו לא זיהינו מאיפה. רצנו לאורך הפתיל הרועם (של המטענים) החוצה". בעוד הכוח נסוג נשמע פיצוץ אדיר ותחנת הטרנספורמציה נהרסה כליל. 

מימין: ראש הממשלה נתניהו, סגן הרמטכ"ל וילנאי ומנכ"ל משרד ראש הממשלה ליברמן ב-1996, (צילום: יעקב סער, לע"מ).

הכוח פונה במסוק לישראל, ללא נפגעים. הפעולה הביאה לרגיעה בת ארבעה חודשים בפעולות ההתקפיות של מצרים לאורך תעלת סואץ, בשל הצורך של מצרים לשקם את התשתיות שנהרסו ולהקים כוח להגנה על מאות מטרות אסטרטגיות בעומק המדינה. ישראל ניצלה את הזמן הזה בכדי להשלים את בניית קו המוצבים לאורך התעלה, שנקרא על שם הרמטכ"ל דאז חיים בר-לב. כשנחתו וילנאי ואנשיו בשארם א־שייח, חיכו להם שר הביטחון, משה דיין, וסגן הרמטכ"ל, עזר ויצמן. דיין התקשר לאביו של מפקד הכוח, הפרופסור הידוע זאב וילנאיואמר לו שאין לו ספק שבנו יהיה רמטכ"ל, "אם הם ירצו רמטכ"ל טוב. אבל לא בטוח שהם ירצו". ואכן, ב-1998, כשהתמודד על תפקיד הרמטכ"ל נבחר דווקא הסגן המכהן, שאול מופז, פקודו של וילנאי כשזה היה מג"ד בצנחנים. הסיבה, טינתו (שלא לומר קנאתו) ארוכת השנים של שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, לוילנאי, שבתגובה לא שכח ולא סלח את "מעשה הנבלה" שנעשה לו כהגדרתו. מופז, שנחשב לאנדרדוג בהתמודדות, התגלה כרמטכ"ל טוב, שהוביל את צה"ל בהצלחה הן בנסיגה מלבנון והן בראשית הלחימה באינתיפאדה השנייה, ובכלל זה במבצע "חומת מגן". בין שנבחר מופז ובין שהיה נבחר וילנאי, ברור היה למרדכי שעליו לבחור בין האלופים שכיהנו כסגן רמטכ"ל. 

ב-31 בדצמבר עתידה להסתיים כהונת הרמטכ"ל איזנקוט, לאחר ארבע שנים. לפי כל הפרשנים, ואפילו לפי נציב קבילות חיילים, האלוף (מיל') יצחק בריק, הרמטכ"ל לא הותיר אבן לא הפוכה בצבא. אין תחום שבו לא נגע, ואין עניין עליו לא השפיע. על אף הביקורת, זרוע היבשה חוזקה, המערכה שבין המלחמות רשמה הישגים של ממש וצה"ל הצליח לשמור על מקומו כצבא עם ממלכתי. נשארו לו חודשיים וחצי. בזמן הזה נדרש שר הביטחון לבחור רמטכ"ל, ולאחר מכן, ואין זה משנה במי ייבחר, לסכם עם המועמד הנבחר על זהות סגנו. לאחר מכן תידרש תקופת חפיפה בינם לבין הקצינים שיחליפו. לכל זה נדרש זמן. לו רצה שר הביטחון לבחור במי מן המועמדים שלא כיהן כסגן רמטכ"ל הרי שהיה צריך לעשות זאת זמן רב קודם לכן. בשל הזמן הקצר שנשאר עד תום הכהונה, הצורך בניסיון שמקנה תפקיד הסגן (ולא פחות חשוב מכך ההיכרות עם הזירה הצפונית), מוטב שהשר ייבחר באחד משני המועמדים ששימשו כסגניו של איזנקוט, גולן או כוכבי. זאת אומרת, אם הוא רוצה רמטכ"ל טוב.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.10.2018) 

גיוס והפעלה של עוצבות המילואים בתרחישי העימותים הצפויים | מאת גבי סיבוני וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

 כללי

"ביטחוננו בנוי קודם כול ובעיקר על חיל המילואים", דוד בן־גוריון (1949).

חלפו כמעט 70 שנה מאז קבע בן־גוריון שביטחונה של ישראל תלוי בראש ובראשונה בכוחו של חיל המילואים שלה, והקביעה הזאת נותרה נכונה במידה רבה גם היום. מי שהיה קצין המילואים הראשי, תא"ל הושע פרידמן, ציין ב־2013 כי צה"ל אינו מסוגל לממש שום תוכנית אופרטיבית רחבה ללא מערך המילואים. בהתאם לכך מוצגת במאמר הזה חשיבה מחודשת על מודל לגיוס המילואים בחירום. מודל הגיוס הוא התהליך שכולל את השלבים הבאים: מסירת ההודעה לחייל על הגיוס, התנועה למרכזי הגיוס, קליטת כוח המילואים במרכזי הגיוס ובמחסני החירום (ימ"ח), חיול, הצטיידות, התארגנות ולבסוף יציאת היחידה הלוחמת לביצוע המשימה. המודל הנוכחי של גיוס המילואים במלחמה מבוסס בחלקו על התובנות ועל איומי הייחוס שגובשו בעקבות מלחמת יום הכיפורים. על פי המודל הזה נדרש הצבא הסדיר להחזיק מעמד במאמץ הבלימה עד שעוצבות המילואים יתגייסו ויהפכו לכוח העיקרי במאמץ ההכרעה. המאמר הזה הוא ניסיון לבחון עד כמה נותרה התפיסה הזאת רלוונטית נוכח התפתחות האיומים בדור הנוכחי.

בעימותי ההווה ובעימותים שצפויים בעתיד הנראה לעין יהיו מרכזי הגיוס, צירי התנועה וכן תשתיות אזרחיות נתונים לאש תלולת מסלול (תמ"ס) – אולי בהיקפים חסרי תקדים. תהליך הגיוס ייתקל בקשיים רבים מבעבר ובהם: קשיי הגעה של חיילי מילואים למרכזי הגיוס בשל אש על צירים ועל צומתי תנועה, עומסים כבדים בכבישים בשל תנועת כוחות לעבר זירות המבצעים והחזיתות השונות מצד אחד, ובשל תנועת אזרחים המתפנים מאזורי העימות מצד אחר. חיילי המילואים שיצליחו להגיע לבסיסי היחידות יתקשו להשלים גיוס סדור משום שניתן להניח כי גם הבסיסים יותקפו באש כמו גם שטחי הכינוס. מודל גיוס עדכני נדרש להתאים את עצמו למצב החדש. לכן ראוי לבחון פיתוח של מודל לגיוס מהיר שיאפשר כניסה מהירה ללחימה בהיקף משמעותי.

 מודל הגיוס המסורתי

לאחר מלחמת העצמאות נדרשה ישראל לאמץ מודל גיוס שיאפשר לה להתמודד טוב יותר עם העדיפות הגדולה של אויביה בכוח אדם, בעומק אסטרטגי ובמשאבים ויאפשר לה – בפרוץ עימות – לרכז כוח מחץ משמעותי בשדה הקרב. טעות רווחת היא שצה"ל אימץ את מודל המילואים השווייצרי. האמת היא שהמודל השווייצרי מתאים למדינה שלא נשקפות לה סכנות מיידיות – מה שהופך אותו ללא מתאים לישראל. למעשה, צה"ל גיבש מודל מילואים ייחודי לאחר שחקר לעומק את המודלים של צבאות אוסטרליה, דרום־אפריקה, קנדה ופינלנד וכן את מבנה ההגנה במלחמת העצמאות.

כבר בראשית הדרך עמד בן־גוריון על אחד החסרונות העיקריים הטמונים בהפיכתו של צבא המילואים לכוח המחץ העיקרי של ישראל: משך הזמן שדרוש לגיוסו. לכן נשענה תפיסת הביטחון של ישראל גם על הצורך במודיעין שיאפשר התרעה מספקת לגיוס המילואים. ב־1953, בסקירתו הביטחונית בפני הממשלה, אמר ראש הממשלה בן־גוריון כי הוא "חייב להזהיר את החברים… שגורלנו לחיים ולמוות יהיה תלוי… במהירות הגיוס של צבא המילואים – אם אויבינו יחליטו לתקוף אותנו שנית. איחור של יום אחד עלול להיות פטלי".

על פי המודל שאומץ, נקבע שירות חובה בן שנתיים. השנה הראשונה יועדה להכשרה צבאית בסיסית ולעבודה חקלאית, ואילו שנת השירות הנוספת יוחדה כולה לשירות צבאי. לאחר מכן – כך נקבע – ישתחרר החייל מהצבא הסדיר ויהפוך ל"חייל בחופשה של 11 חודש", קרי, לאיש מילואים. במקרה של מלחמה או של עימות צבאי אחר יגויסו האזרחים למילואים ובתוך זמן קצר יגובשו לכוח לוחם מלוכד ביחידותיהם, ינועו לעבר החזית וישתתפו בלחימה. בסיסי היחידות מוקמו בהתאם לאילוצים שונים, ונוצר מצב שבסיסי חטיבות מוקמו במרכז הארץ אפילו כאשר ייעודן האופרטיבי היה בגזרה מרוחקת.

מערך המילואים, כפי שנבנה, התבסס על התפיסה שכלל משאבי האדם והחומר שלהם נזקק הצבא במלחמה מגויסים בתוך זמן קצר – בתוך שעות עד כמה ימים. בניית הכוח הלוחם, המעבר מאזרחוּת לחיילוּת, היה אמור להתרחש כמעט ללא שלבי ביניים ממושכים. ריתוק חלקים נכבדים של המשק למאמץ הביטחוני היה אמור לסייע במימוש התפיסה. ואכן במלחמות ישראל עד לשלהי שנות ה־80 של המאה ה־20 נשען המענה המבצעי היבשתי של צה"ל על המילואים ששימשו כוח המחץ, ואילו תפקיד הצבא הסדיר בעת חירום היה לספק את המענה הראשוני ולהשתלב בכוח המחץ המגויס.

מלחמת יום הכיפורים הייתה מבחן עליון לתפיסה של בן־גוריון, שכן נוכח מתקפת הפתע המשולבת של צבאות סוריה ומצרים נדרש צה"ל להשלים את גיוסם של כל כוחות המילואים בתוך 24 עד 36 שעות. בשעות הקריטיות עד להגעת המילואים נשא הצבא הסדיר בעיקר מאמץ הבלימה הראשוני של כוחות האויב. הגעת המילואים לחזיתות איפשרה להפוך את תמונת המלחמה על פיה. יחידות המילואים הפגינו רמת לחימה גבוהה ומילאו תפקידי מפתח במבצעי צה"ל בשתי החזיתות. כך, למשל, בלטו בחזית הדרום חטיבת השריון 274 (בקרבות הבלימה בסיני) וחטיבת הצנחנים 247 (שהייתה הכוח הראשון שצלח את תעלת סואץ במסגרת "מבצע אבירי לב"). בחזית הצפון בלטו חטיבת השריון 679 (שלחמה בקרבות הבלימה בגולן) וחטיבת הצנחנים 317 (שכבשה באיגוף אנכי את החרמון הסורי). כל אלה היו עוצבות מילואים שהשלימו משימות מורכבות בתנאים קשים.

המלחמה חיזקה – שוב – את התלות של צה"ל במערך המילואים שלו בשעת מבחן ואת האמון שלו בו. לאור הצלחת המודל במלחמת יום הכיפורים הוא נשאר על כנו, אך עודכן כך שיתאים למציאות החדשה שנוצרה לאחר החתימה על הסכם השלום עם מצרים. במודל המעודכן הושם הדגש על הזירה הצפונית: הוקמו ימ"חים, ונבחרו אתרי כינוס אוגדתיים במרחק מה מהחזית.

מלחמת לבנון הראשונה הייתה נקודת מפנה שסימנה שינוי בתפיסת המילואים. בתהליך איטי וקבוע הוגדל הנטל על הצבא הסדיר, והחל תהליך שאותו ניתן להגדיר "שקיעתו של צבא המילואים". צה"ל נטה כבר מ־1985 להפחית את גיוס המילואים, בעיקר מסיבות תקציביות. בהמשך ישיר לכך, במהלך האינתיפאדה השנייה, בחרו מפקדי צה"ל להטיל על הצבא הסדיר את עיקר נטל הלחימה ביהודה ושומרון ובעזה, ואילו כוחות המילואים הופנו בעיקר לתעסוקה מבצעית במחיר של הזנחת האימונים. המטרה העיקרית של גיוס המילואים הייתה לשחרר את הצבא הסדיר להפוגות אימונים.

באותה העת הלך וגדל מחירן של מערכות הנשק. העלות הגבוהה של מערכות החימוש המודרניות והמתקדמות, כמו גם של מערכות התמיכה שלהן, הביאה את צבאות העולם, ובכלל זה את צה"ל, להפנות את התקציבים למפעיליהן – בעיקר אנשי צבא הקבע. משמעות הדבר הייתה הצורך "לוותר על צבאות ההמונים – בראש ובראשונה על המילואים ועל כשירותם למלחמה". צה"ל הקטין את היקפו של מערך המילואים, קיצץ באימוניו וברכש ציוד חדש בעבורו והפך אותו למעשה למערך משני בחשיבותו ובכשירותו.

מלחמת לבנון השנייה הציפה את ההזנחה המתמשכת של צבא המילואים הן באימונים והן בכשירות של מחסני החירום. בשנים שקדמו למלחמה פותחה בצבא תפיסת "זמן יקר" שלפיה בעת עימות, בטרם יוכנסו ללחימה, יינתנו ליחידות המילואים כמה ימים שבהם יוכלו להתאמן ולהתכונן באופן שיפצה על שנים נטולי אימון והכשרה נאותים. לאחר המלחמה נעשו "אימוני הקמה" במסגרת תהליך החזרה לכשירות. בסך הכול נערכו בשנים 2010-2007 קרוב ל־500 תרגילי חטיבות ואוגדות שבהם אומנו רוב חטיבות המילואים והסדיר של צה"ל.

עוד לפני מלחמת לבנון השנייה החל צה"ל להיערך לגיוס מילואים תחת אש מתוך הבנה שרבים מהימ"חים יהיו מטוּוחים על ידי האויב, ותידרש העתקה שלהם לאתרים חלופיים. לאחר המלחמה – שבמהלכה התממשה ההנחה הזאת, ואנשי המילואים גויסו, חוילו והתארגנו ללחימה בעודם נתונים להפגזות – קיים צה"ל סדרת תרגילים שבהם גויסו אנשי המילואים בשטחי כינוס שמחוץ למרכזי הגיוס ולימ"חים.

ב־2015 הורה הרמטכ"ל על רפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה, שבמסגרתו הוא אמור היה להפוך לדיפרנציאלי ולכלול כמה סוגים של יחידות בהתאם למשימותיהן. כמו כן כללה הרפורמה הפחתה של משכי האימונים ושל תדירותם במערכים העורפיים, למשל במערך התותחנים וביחידות לאבטחת בסיסים. הכסף שנחסך אמור היה להיות מושקע בחטיבות המתמרנות של צה"ל, חי"ר ושריון, כדי שיקיימו יותר אימונים לשימור ולשיפור של מוכנותן הקרבית. נוסף על כך נקבע כי ישוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים שהוגדרו "לא נחוצים".

 ב־2002 טען אלוף ישי בר כי "עד שנת 1989-1988 חטיבת צנחנים במילואים שהתאמנה פעם שנה הייתה טובה יותר מהמקבילה הסדירה שלה" בשל ניסיונם המצטבר של מפקדיה ושל לוחמיה הן באימונים והן בלחימה. מימוש הרפורמה של הרמטכ"ל אמור היה לתת יתר תוקף לקביעה של אלוף ישי בר ובמקביל צריך היה לשמר כוחות בעלי כשירות קרבית נמוכה יותר לקראת תרחיש של "מקרה הכול", שבו יידרש צה"ל ללחום בכמה זירות ובכמה חזיתות בעת ובעונה אחת.

המודל של גיוס המילואים עמד במבחן של מלחמת יום הכיפורים כמו גם בכמה מהעימותים שהתרחשו לאחר מכן, כולל מבצע "חומת מגן" במהלך האינתיפאדה השנייה (2002), שבהם נהנה צה"ל מחופש פעולה רב בתוך שטחי הפעולה. עם השינוי באופי העימותים ראוי לבחון עד כמה מתאים להם המערך הקיים של גיוס המילואים.

השתנות האיום

החל משנת 2000 חווה המזרח התיכון טלטלות גיאו־פוליטיות, שכתוצאה מהן חלה ירידה באיום הקונוונציונלי של מדינות ערב על ישראל, ולעומת זאת ישנה עלייה באיום התת־קונוונציונלי של ארגוני טרור שונים, ובהם חזבאללה וחמאס. הארגונים האלה אומנם צברו אמצעי לחימה רבים ובעיקר שיפרו את מערכי הנשק תלול המסלול לסוגיו, אך במקביל הפכה סכנת הפלישה רחבת ההיקף לישראל לאיום כמעט אנכרוניסטי.

הכשירות הנדרשת ממערך המילואים כדי שיוכל לפעול בשדה הקרב המודרני הפכה להיות מורכבת יותר. גם משימות התמרון הקרקעי של צה"ל השתנו: לא עוד בלימה של צבא האויב במגננה, התקפה וכיבוש שטח לשם שליטה בו, כי אם, כפי שהדבר מוגדר באסטרטגיית צה"ל, תמרון מהיר ועוצמתי בחזית ובעומק "שמטרתו פגיעה באויב, כיבוש שטח, צמצום הירי מהשטח שנכבש, תפיסה והשמדה של תשתיות צבאיות ופגיעה בשרידות השלטונית של האויב". התמרון הזה מתנהל במקביל ל"הפעלת אש אסטרטגית־מערכתית רחבת היקף המבוססת על חופש פעולה אווירי ועל מודיעין איכותי" – אש שהיא מרכיב הכרחי כדי לשבור את אסטרטגיית הלחימה של האויב.

השתנות האיומים מחייבת יכולת להתמודד גם עם איום קונוונציונלי, גם עם איום תת־קונוונציונלי (של ארגונים צבאיים כמו חזבאללה וחמאס ושל ארגוני טרור) וגם עם איום בלתי קונוונציונלי: נשק גרעיני, ביולוגי וכימי וכן איום קיברנטי (פגיעה במערכות מחשבים וברשתות תקשורת).

תרחיש הפתיחה של העימות הבא, בין שיהיה בצפון או בדרום, צפוי להיות שונה מאוד מזה שעמד בפני צה"ל ב־1973. חזבאללה התעצם מאז מלחמת לבנון השנייה ורכש יכולות משמעותיות ואף ניסיון מבצעי. צה"ל ימצא מולו בלבנון כוח לוחם מיומן ומאורגן שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות (מעל הקרקע ומתחתיה). הארגון עלול להנחית מהלומת פתיחה שבמסגרתה יופעלו בו־זמנית מאמץ אש רחב היקף, הכולל ירי רקטות מדויקות וארוכות טווח, לצד מאמץ התקפי מתמרן באמצעות כוחות קומנדו שייעודם הוא לחדור לישראל ולהשתלט על יישובים ועל מוצבים. ניתן להניח שבחזבאללה למדו את הלקח ממבצע "משקל סגולי" (מהלך הפתיחה במלחמת לבנון השנייה, שבו הושמדו הטילים ארוכי הטווח של הארגון) ולכן צפוי שהארגון יפעיל את מערכי השיגור הכבדים שלו בהקדם, מחשש שצה"ל ישמיד אותם עוד לפני שיופעלו. ההנחה הזאת, בשינויים המתבקשים, תקפה גם במקרה של עימות בדרום.

בשל היכולות האלה של האויב נתונה החזית האזרחית לאיום משמעותי בהרבה מכפי שהייתה במערכות הקודמות. מבחינה של סבבי הלחימה השונים ממלחמת לבנון השנייה (2006) ועד למבצע "צוק איתן" (2014) ניתן ללמוד שלצה"ל לא תהיה פעם נוספת תקופת המתנה. כבר במבצע "עמוד ענן" (2012) ירו פעילי חמאס רקטות קצרות טווח לעבר אזורים שבהם התרכזו כוחות מילואים – למשל בבסיסי האימונים ובימ"חים – כדי לשבש ולעכב את פעילותם. הירי גרם לנפגעים בקרב הכוחות והקשה עליהם להתארגן ולהתכונן ללחימה. סביר להניח שכוחות המילואים שיתגייסו בכל תרחיש עתידי ייאלצו אף הם להתארגן בעודם נתונים לאש, שכן בסיסי הגיוס והימ"חים יהיו מטוּוחים, וכן סביר להניח שלא יינתן לכוחות המילואים לממש את תפיסת "זמן יקר" כדי להתכונן כנדרש ללחימה. יתר על כן, מאחר שהבסיסים של יחידות המילואים ממוקמים בחלקם הרחק מקו החזית, עלול שינוע הכוחות להתעכב בגלל אש תלולת מסלול של האויב. מהדברים האלה עולה כי המקום הטוב ביותר שבו יכולים הכוחות הלוחמים להימצא הוא בחזית ובעומק שטחו של האויב.

ב־2010 ציין אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט, כי מערכות ההגנה האווירית, כמו "כיפת ברזל", צריכות להיות מופנות "בראש ובראשונה לשימור היכולת ההתקפית של צה"ל ולא להגנת אזרחים". לכן יש להניח כי במתאר עימות רחב יגנו המערכות האלה על תשתיות חיוניות, על בסיסי צה"ל ועל ריכוזי כוחות מתוך הבנה כי רק מהלך התקפי של צה"ל יביא בתוך זמן קצר להפחתה משמעותית של הירי ולפגיעה מצטברת באויב. עם זאת ייתכן שהצורך לשמר רציפות תפקודית לחיל האוויר ובמקביל לחץ של הציבור להגן על נכסים אזרחיים יביאו להקצאה שונה של סוללות "כיפת ברזל" כך שנקודות הריכוז של הגייסות יזכו לתעדוף נמוך. "השמיכה קצרה", וצה"ל לא יוכל להגן באמצעות "כיפת ברזל" על הכול: גם על יעדים צבאיים, גם על יעדים אזרחיים וגם על תשתיות. מכל מקום, השתנות האיום כפי מוצג כאן מחייבת גם שינוי במענה. במיוחד יש צורך לשפר את היכולת לרכז, לצייד ולשלח כוחות – גם מילואים – בהיקף משמעותי ובלוח זמנים קצר.

המודל המוצע

המערכה הבאה עלולה לפרוץ, כקודמותיה, מאירוע קיצוני שיתגלגל להסלמה רחבה. הדבר יחייב את צה"ל לרכז כוחות כדי להוציא אל הפועל מהלך מתמרן מהיר ותוקפני לתוך שטח האויב ובמקביל להנחית עליו מהלומת אש משמעותית כדי להשיג שתי מטרות: שיקום ההרתעה לשנים רבות ככל האפשר והפחתת הפגיעה בעורף. יש לזכור שמהלך כזה מחייב גם מאמץ הגנתי רחב שמטרתו היא למנוע מהאויב הישגים. כדי לשפר את יכולתו של צה"ל לפעול כאמור יש לגבש מודל מתאים לגיוסו ולכניסתו לקרב של מערך המילואים.

אחד המקורות למודל המוצע הוא תפיסת ההגנה המרחבית שהתגבשה בעת הקמת צה"ל. אז נבנו כמה מחטיבות צה"ל על בסיס כוח אדם שגויס במרחבי האחריות של החטיבות הלוחמות. חטיבת גולני, למשל, התבססה עם הקמתה בראשית מלחמת העצמאות על בני ההתיישבות העובדת בצפון הארץ ושימשה חטיבה מרחבית. בקרבות משמר העמק לחמה פלוגה של החטיבה, בפיקוד מאיר עמית, שאנשיה היו תושבי עמק יזרעאל, והנשק שברשותה אוחסן במשקי הסביבה. לאחר המלחמה, שבה מילאו היישובים תפקיד משמעותי בלחימה נגד צבאות ערב הפולשים, פותחה תפיסת ההגנה המרחבית (הגמ"ר). יחידות נח"ל הקימו יישובים באזורי ספר, והוטל עליהן לקיים אותם הן מההיבט הביטחוני והן מההיבט ההתיישבותי־חקלאי. על פי התפיסה הזאת הפכו יישובי הספר הסמוכים לקווי העימות למעוזים שמהם פעלו כוחות צה"ל נגד האויב.

בשנים 1951-1949 הוגדרה בצה"ל הזיקה בין ההגנה המרחבית לבין מערך העתודה (מילואים) הנסמך על תושבי הערים. האוכלוסייה בישראל התגוררה ברובה בערים, ולכן התבססו חטיבות המילואים על כוח אדם עירוני. במקביל הוחלט בצה"ל למזג את פיקודי המחוזות ואת חטיבות העתודה למסגרת אחת באזורים הכפריים. מפקד המחוז הפך גם למפקדה של חטיבת העתודה במרחב, והמטה המורחב הנתון לפיקודו חולק למטה ההגמ"ר ולמטה החטיבה. מטרת הצעד הזה הייתה לנתק במקרה הצורך את החטיבה ממערכת ההגמ"ר ולאפשר את העתקתה לגזרה אחרת. במקרה כזה אמורה הייתה מפקדת ההגמ"ר ליטול אחריות על יחידות חיל המשמר ועל הבסיסים במרחב. בניין הכוח וארגון הפיקוד והשליטה באופן הזה נועדו להשיג "גיוס מהיר של כוחות ההגנה המרחבית לבלימת התקפה לפי קריאת הפיקודים (המרחביים) וללא תלות בגיוס במרכזים העירוניים, ובו בזמן [נועדו להשיג] גיוס העתודות העירוניות כאגרופים אופרטיביים לאופנסיבה". נדמה שהרציונל הזה תקף גם כיום. בשל כך מוצע לבנות ולגייס את הכוח באופן שיאפשר לקצר טווח באופן משמעותי בתהליך הגיוס באמצעות הישענות על קרבה של חלק מהכוחות לזירות הלחימה שלהם.

המרכיבים העיקריים במודל המוצע

  1. הגנה מרחבית הייתה אחד הרכיבים המרכזיים בתפיסת הביטחון של ישראל מימיה הראשונים. היא גובשה כדי להתמודד עם העובדה שישראל הייתה מדינה נטולת עומק. את המענה לפער שבין מתן ההתרעה לבין הגעת המילואים צריך היה למלא באמצעות כוחות סדירים שאותם ניתן היה לתגבר בכוחות מילואים מרחביים המגויסים מתוך הגזרה. מאחר שישראל שוב נתונה לסכנה של תקיפות לתוך שטחה עולה הצורך לבחון יישום מחודש של העיקרון הבסיסי הזה.
  2. יחידות מילואים טריטוריאליות מאפשרות לפרוס במהירות מערך הגנה יעיל, שכן הן אינן צריכות לבזבז זמן יקר על תנועות ארוכות וממושכות. זהו יתרון חשוב בכל מצב חירום ובמיוחד במקרה של התרעה קצרה. כך, למשל, חטיבת מילואים עשויה לכלול גדוד אחד שאנשיו מתגוררים בסמוך לקו העימות או, לחלופין, ניתן להקים גדוד כזה בחטיבה המרחבית האחראית להגנת הגזרה. בגבול לבנון, לדוגמה, ניתן להקים 3-2 גדודים כאלה במסגרת חטיבות המילואים השונות –- גדודים המסוגלים להתגייס במהירות בעת עימות ולהעמיד לרשות פיקוד הצפון בתוך זמן קצר ביותר סדר כוחות השווה בעוצמתו לחטיבה. נוסף על כך, כדי לתת מענה לתרחישי הפתעה כמו פשיטת אויב על יישובי קו העימות יהיה בידי הפיקודים כוח תגובה משמעותי, זמין וגמיש.
  3. מרכזי הגיוס וציוד הלחימה של הגדודים האלה יוצבו בסמוך למרחב הלחימה. על פי המודל הזה, בסיסה של חטיבת חי"ר במילואים המיועדת לפעול בגזרת עזה יהיה בנגב המערבי.
  4. התמודדות עם אש האויב. בשל האפשרות שמרכזי הגיוס החטיבתיים יהיו נתונים לאש מסיבית יש לבחון את האפשרות לבזר את מאמץ הגיוס למרכזים גדודיים – מה שיחייב את האויב לבזר את התקפותיו ויהפוך אותן לפחות אפקטיביות. ביזור כזה גם ירחיב את הגמישות של כוחותינו ויקטין באופן משמעותי את היכולת של האויב לנתק את הצירים בין מרכזי הגיוס למרחבי המגע.
  5. הפעלה מהירה של מפקדות. גם המפקדות (או רכיבים שלהן כמו מרכזי אש) הן טריטוריאליות, וניתן לגייסן במהירות. אלה יוכלו לקבל אחריות על הכוחות הקיימים עוד לפני הגיוס המלא של היחידות – מה שיאפשר שליטה טובה כבר בקרב ההגנה הראשוני.
  6. כניסה מיידית לקרב על ידי שיגור כוחות מילואים ממרכזי הגיוס ישירות ללחימה בלי שיהיה צורך בריכוז כוחות בשטחי כינוס לצורך התארגנות וביצוע נוהל קרב. אלה ייעשו תוך כדי תנועת הכוח (מה שמחייב רמת כשירות גבוהה של יחידות מילואים במערך החוד).
  7. נדרשת חלוקה של יחידות המילואים לשלוש רמות כשירות בסיסיות:
  • א. רמת כשירות א שזהה לרמת הכשירות של יחידות סדירות. יחידות מילואים כאלה ישמשו למשימות חוד בחזית ויוכלו להיכנס לקרב באופן מיידי (עד 48 שעות מהגיוס).
  • ב. רמת כשירות ב. אלה יהיו יחידות מילואים מרחביות שמיועדות למשימות הגנה. מוכנותן צריכה להיות ברמה הגבוהה יותר (כניסה ללחימה בתוך 24 שעות מהגיוס).
  • ג. רמת כשירות ג. אלה יהיו יחידות מילואים לתרחישי קיצון. הן יוכשרו לרמה בסיסית ויוכלו להרחיב את הכשירות שלהן בתוך כמה חודשים. בהפעלתן יהיה צורך רק בהקשרים של תפנית אסטרטגית כמו עימות קונוונציונלי רחב היקף (מקרה הכול).

סיכום

נוכח השתנות האיומים ראוי לבחון את האפשרות לעדכן את מודל הגיוס של מערך המילואים לקראת הפעלתו בעת חירום. האיום הגובר על העורף ובתוך כך גם על מרכזי הגיוס ועל נקודות הכינוס של הכוחות, העומס על צירי התנועה לעבר החזית וממנה והסכנה שהאויב יפשוט על יישובים ועל בסיסים הסמוכים לגבול – כל אלה מחייבים את צה"ל להתאים חלק מיחידות המילואים שלו ואת מודל הגיוס שלהן כך שבפרוץ עימות ניתן יהיה לגייס במהירות סדרי כוחות משמעותיים ולהטיל אותם לקרב ללא עיכובים.

במלחמה "הזמן פועל לטובת מי שיודע להשתמש בו נכון". בשל כך על צה"ל לשמר את עוצבות המילואים שהוגדרו "עוצבות חוד" ושמצויות בכשירות גבוהה, שכן לא יעמוד לרשותו "זמן יקר". נוסף על כך יש לבחון את האפשרות להקים גדודי מילואים בחטיבות המרחביות או לחלופין בעוצבות המילואים – גדודים המבוססים על כוח אדם המתגורר בסמוך לקו העימות שבו מיועד לפעול הגדוד בעת חירום. את ציודם של הכוחות האלה יש לרכז בקרבת קו העימות כדי לקצר עוד יותר את תהליך גיוסם, ציודם ושילוחם לקרב. את הכוחות האלה יש להכניס מיד ללחימה כדי להפחית את חשיפתם לסכנת הנשק תלול המסלול. במקביל יש לגייס גם את המפקדות הרלוונטיות כך שיוכלו לתפקד ברמת שליטה גבוהה כבר בקרב ההגנה בראשית הלחימה.

כשנשאל פעם גנרל נייתן בדפורד פורסט מצבא הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית כיצד ניצח בקרבות שבהם לחם, השיב כי תמיד הגיע לשדות הקרב "ראשון ועם הכי הרבה כוחות" ("get there firstest with the mostest"). שומה על צה"ל לבנות יכולת לגייס ולרכז כוחות שתאפשר לו לעשות בדיוק את זה.

ד"ר, אל"ם במיל' גבי סיבוני הוא ראש תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
(המאמר פורסם במקור במזכר "מערך המילואים לאן?" בעריכת מאיר אלרן, כרמית פדן רוני טיארג'אן־אור, הושע פרידמן בן־שלום, הוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי, מזכר 183, אוקטובר 2018. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)