המורדים – גרסת גולני | מאת גל פרל פינקל

המרד האחרון בגולני מוכיח שבחטיבה החומה המרד הוא חלק מהאווירה. מינוי המפקד החדש עשויה להיות סנונית המבשרת שינוי

לוחמי גולני בתרגיל (צילום: דו"צ).

חטיבת גולני היא החטיבה הוותיקה בצה"ל ולה מורשת קרב מרשימה. לא ברור אם כן, מדוע חייליה מרגישים שפריקת עול ומשמעת היא מעלה שיש לעודד. לא עוברת שנה בלי מרד. זה מתחיל ביחסי ותיקים צעירים ("טחינת צעירות") וגם, כמו תמיד, בגומיות שבנעלים. חמור מכך, העובדה שהחיילים מרגישים שרק באמצעות מרד הם ישיגו משהו לא מחמיאה למפקדים.

בשבוע שעבר נטשו 14 לוחמים מחטיבת גולני מוצב ברמת הגולן. זאת במחאה על כך שמפקד הפלוגה הרובאית בה שירתו בגדוד 51 בחר להדיח את חברם למחלקה מתפקידי לחימה, על רקע עברות משמעת רבות. לאחר מספר שעות שבו הלוחמים למוצב, שם טופל האירוע על ידי החטיבה. אולם המרד האחרון אינו עומד לבדו. בחינה של 20 השנים האחרונות מלמדת על בעיית משמעת עקבית, כמעט אינטגרלית בחטיבה.

אירועי משמעת בולטים:

• 1997: 48 חיילים מן הפלוגה המסייעת בגדוד 12 נשפטו ונשלחו לכלא על ידי המח"ט דאז, גדי איזנקוט, לאחר שסירבו להישמע למ"פ, אורן כהן, בטענה כי פגע בזכויות הוותיקים בפלוגה. איזנקוט, שהכיר את הלך הרוח של רובאי החטיבה עוד מן הימים בהם היה מ"מ, לא נענה לפניות הורי החיילים ולאחר המאסר, הדיח את הלוחמים מן החטיבה.
• 1999: פירוק פלוגה ותיקה בגדוד 51 של גולני בגין מרד שנגע למאבקי לוחמים ותיקים-צעירים בפלוגה.
• 2003: המח"ט, משה "צ'יקו" תמיר, הורה על פירוק הפלוגה הרובאית הוותיקה בגדוד 13 שכונתה "שליחי השטן" לאחר שורת סירובי פקודה (החיילים, כאילו היו אוהדי כדורגל, זרקו רימוני עשן על משרדי המג"ד והמ"פ). גם כאן זכויות הוותיקים היוו את סלע המחלוקת.
• 2006: נשפטו 6 לוחמים מן החטיבה על שנטשו מוצב בגבול לבנון במחאה על ביטול הטבות ללוחמים וותיקים.
• 2007: ברחו עשרות חיילים מגדוד 51 מאימון בצאלים בטענה כי המג"ד, דוד זיני, פגע בהטבות ללוחמים הוותיקים.
• 2013: נשלחו 13 לוחמים מן החטיבה ל-20 ימי מחבוש לאחר שסירבו לאבטח בסיס ברמת הגולן.

מרד זה בריאות

חיילי גולני לאחר כיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים (צילום: זאב ספקטור, לע"מ).

נראה כי בגולני, כמו בגולני, המרד הוא חלק מהאווירה. אחד ממפקדיה אף אמר בשעתו כי "כל מרד הוא בריאות לחטיבה." בשנות ה-70' נדרש מפקד רובאית ג' בגדוד 51, שמריהו ויניק (שנהרג כמפקד סיירת גולני במלחמת יום הכיפורים), ליידות אבנים על אוהלי מחלקות החיילים שסירבו להתייצב למסדר הבוקר. השיטה הוכחה את עצמה והחיילים התייצבו.

כבר שנים ארוכות שהחטיבה מככבת בצמרת טבלת המשמעת הצה"לית, ולא לטובה. במבט מן הצד נראה שלוחמים ותיקים בחטיבה מתנהגים, כמו במערכון הישן של הגשש, כמי שמאיימים לשרוף את המועדון אם לא תתקבל דרישתם למועדון חדש, אותו יוכלו לשרוף. חלקם אף טיפחו אתוס על-פיו גולנצ'יק טוב הוא כזה שישב בכלא. נראה כי חלק מן הפיקוד הזוטר בחטיבה – ממפקד כיתה ועד פלוגה – השלימו תפקיד בהצלחה רק משום שבחרו להתעלם מנורמות פסולות ביחידות עליהן פיקדו וחלק נתקלו במרד רק משום שבחרו להתעמת עם אתגר זה.

לוחם גולני בתרגיל ברמת הגולן (צילום: דו"צ).

אבל בגולני כמו בגולני, אין רע בלי טוב. לצד בעיות המשמעת בלטה החטיבה לאורך השנים בשדה הקרב, בין היתר בזכות אותם לוחמים שהפגינו את "הקשיחות וההתקפיות שטבועות עמוק בחטיבה", כהגדרת אחד ממפקדיה. בקרב החרמון בלט בני מסס, שהודח בטרם המלחמה לפלוגת המפקדה משום שהיה "עושה הצרות מספר 1" של הגדוד, כמא"גיסט מצטיין וזכה לפרסום בתארו את החרמון כ"עיניים של המדינה". בקרב בינת' ג'בייל היה זה שירן אמסילי שהצטיין כמקלען ואף זכה בצל"ש הרמטכ"ל ולאחר מכן לקח חלק במרד ונטש בסיס. אבל השילוב הזה הביא לכך שהחטיבה נדרשה לשלם מחיר יקר במעבר משגרה פרועה ללחימה שהתבטא בהרוגים ופצועים. כך היה בקרבות החרמון, בחומת מגן, במלחמת לבנון השנייה ובשנה שעברה בעזה. 

מובילי הטבלה

לוחמי חטיבת גולני בתרגיל מוסק (צילום: דו"צ).

לא שלא היו מרידות ביחידות אחרות. בשנות השהייה בלבנון התרחש מרד בפלוגה המסייעת בגדוד 202 ולוחמי מחזור אוגוסט 2000 בפלוגה המסייעת שבגדוד 890 נטשו מוצב בעיצומה של הלחימה באינתיפאדה השנייה. כולם, אגב, הודחו לאחר מכן מתפקידי לחימה. בשנת 2013 מרדו לוחמים מגדוד שקד בגבעתי לאחר ש"אולצו" לבצע מטלות שבדרך כלל הוטלו על לוחמים צעירים בפלוגה.

תא"ל גל הירש, אשר כמפקד יחידת שלדג נדרש להתמודד עם מרד בקרב אנשי המילואים ביחידה.

גם יחידות עילית אינן חסינות מבעיות משמעת. בעת שפיקד על יחידת שלדג התמודד גל הירש עם מחאת אנשי מילואים ביחידה שגבלה במרד, בשל שינויים שביצע ביחידה וסגנון הפיקוד שלו. הירש זכה לגיבוי והיחידה בפיקודו זכתה להישגים ובהם צל"ש הרמטכ"ל במבצע "ענבי זעם". בשנת 1999 פרץ מרד בימ"מ כנגד מפקד היחידה דאז, חגי פלג (פדידה). בתורו הגיב פלג (שכסמח"ט גולני היה בין אלו שטיפלו במרד בגדוד 12) בחדות והדיח את כלל המעורבים מן היחידה. כך שזה לא קורה רק בגולני, אבל זה קורה בעיקר בגולני.

הבולדוג, קמיע חיל הנחתים האמריקני.

אף שכבר נכתב כאן בעבר אודות הדמיון של החטיבה לחיל הנחתים האמריקני בכל האמור בתוקפנות, גאוות היחידה וביכולת לתפקד היטב במצבים קשים, הרי שבתחום המשמעת לא יכלו להיות יחידות שונות יותר. הנחתים מקדשים את המשמעת, מחנכים לשמירה קפדנית עליה (עד כדי פגיעה בעצמאות המחשבה) ומענישים על כל הפרה שלה בחומרה רבה. הדבר קשור קשר הדוק להיותם צבא מקצועי (שם, בניגוד לצה"ל, לא משרתים "ילדים" אלא חיילים שבחרו בכך). ובכל זאת אי אפשר שלא לתהות כיצד האמריקנים השכילו לשמר את התוקפנות של הבולדוג עם משמעת קפדנית ואילו בצה"ל נותרו עם חטיבה שעליה אמר פעם אלוף כי יש להחזיקה ב"אחסנה יבשה".

דרוש מפקד לבדק בית

מינוי אל"מ ש' למפקד החטיבה עשוי להוות צעד ראשון בכיוון הנכון. בניגוד לרבים מקודמיו בתפקיד (מאז אורי שגיא ב-76') שצמחו כמעט כולם בגולני, ש' לא גדל בחטיבה. הוא שירת בסיירת מטכ"ל בכל התפקידים מלוחם ועד למפקד היחידה, זולת גיחה אחת החוצה כמפקד אגוז, שם זכה בהיכרות (גם אם חטופה) עם חטיבת האם. לכאורה יש משהו תמוה במינוי מפקד מחוץ לחטיבה, שכן יחידה נמדדת גם ביכולתה לגדל את מפקדיה בעצמה. אזי מדוע לבחור בקצין שאינו מכיר את החטיבה וחיל הרגלים "דרך הרגליים"?

מח"ט גבעתי, ירון פינקלמן, יוצא הצנחנים, הובא מחוץ לחטיבה במטרה "לעשות סדר" (צילום: דו"צ).

לאחר המלחמה בקיץ שעבר החליט הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, למנות לחטיבה האחות, גבעתי, מח"ט שצמח מחוץ לחטיבה – בצנחנים – במטרה להשליט סדר לאחר שורת תקלות ובעיות שהתגלו בחטיבה (בין שב"יום שישי השחור ברפיח" ובין שבגדוד שבפיקוד חג'בי). שורת האירועים הבעייתית שהתרחשו בשנים האחרונות בגולני, כמו גם חלק מן ה"ברדק" ששרר בחטיבה במהלך "צוק איתן" בקרב בשג'עייה, גם אם לצד גילויי אומץ רב, שמים אותה בנקודה דומה. 

אמת, השירות ביחידת עילית שונה מאוד מן הפיקוד על חטיבת החי"ר הגדולה, על אלפי לוחמיה ולא פחות חשוב מכך על אופיה הייחודי. יתרה מזאת, בגולני, כמו בגולני, לא אהבו אף פעם מפקדים עם כומתה אדומה, ושמחו מאוד שהמח"ט האחרון עם כומתה כזו היה אורי שמחוני יוצא הצנחנים (גם הוא מפקד אגוז) שפיקד עליה ב-74'. אבל כבר היו תקדימים (בגולני מסורת זה חשוב) – ארז צוקרמן, יוצא הקומנדו הימי שהקים את יחידת אגוז.

קצין שכזה לא יהיה שבוי בתבניות ולא יהיה כבול למסורת גולני עד כדי חוסר יכולת לעשות שינוי ולאמץ, לצד שימור הלוחמנות והמקצועיות שטבועות עמוק בחטיבה, גם קוד משמעת נוקשה יותר כפי שקיים בחיל הנחתים. נוכח מצבה של החטיבה מסתמן כי כוונת הרמטכ"ל היא לפתור את בעיית המשמעת בחטיבה בה שירת ופיקד. ש', שפיקד בהצטיינות על היחידה במלחמה האחרונה עשוי להיות התשובה.

עיקשים, אמיצים ותוקפנים | מאת גל פרל

בספרון דק ותמציתי על קורותיה של פלוגה אחת של גולני במלחמת יום הכיפורים, תיאר אביחי בקר מיקרוקוסמוס של המלחמה כולה. הספר מרתק, והמחבר לא נמנע מביקורת נוקבת לצד תיאור מטלטל של פני המלחמה החזקה ההיא, על הכשלים, הפחדים וגבורת הלוחמים, לה נדרשו לאחר שכל השאר הכזיב.

• פורסם באתר "סימניה"
• 18 באוקטובר 2012

הספר "אינדיאנים על גבעה 16" (הוצאת משרד הביטחון, 2003) שכתב אביחי בקר, תיאר את קורותיה של פלוגה רובאית ג' מגדוד 51 של חטיבת גולני במלחמת יום הכיפורים. הספר הוא תוצר של מחקר מקיף שערך בקר, שהיה אז עיתונאי וכתב צבאי. הוא נבר במסמכים ובחומר היסטורי, קיים ראיונות עם חיילי הפלוגה ומפקדים בחטיבת גולני, והוציא מתחת ידו ספרון מרתק ומטלטל.

זה בוודאי לא הזיק שבקר, יוצא חטיבת גולני, הכיר "דרך הרגליים" את הווי הרובאים בחטיבה, את דמויות המפתח שבה וחווה מקרוב את "פני המלחמה החזקה" ההיא של אוקטובר 1973. הוא עצמו פיקד במלחמה על פלוגה בגדוד 12 של החטיבה (עד שנפצע בקרב ההבקעה לרמה הסורית).

"עם הנמנם הזה נלך לקרב?"

על הפלוגה פיקד סרן יגאל פסו, חברו למחזור של בקר מהפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הריאלי בחיפה. את המחזור סימן מח"ט גולני דאז, אל"ם יקותיאל "קותי" אדם, ככזה שיכול לשפר את איכות המפקדים בחטיבה. עם גיוסם, בשנת 1969, "שטיח אדום קידם את הקבוצה ופסו בתוכה שנהרה לגולני" (עמוד 26). לפנימיונים שנענו לאתגר הגה מח"ט גולני דאז, אל"ם קותי אדם, הכשרה ייחודית.

"בחודשיים הראשונים לגיוסם, בטרם התפזרו להיות מ"כים בגדודים, הוא הציב את הפנימיונים שלו כצוות נפרד בסיירת גולני" (עמוד 27). המח"ט ראה למרחוק וצדק. ב־1973 היו 12 מתוך 16 מפקדי הפלוגות בחטיבה בוגרי הפנימייה הצבאית. "פרויקט הגמר של פרק הסיירת היה חדירה מעבר לירדן" (עמוד 27).

פסו מונה למפקד הפלוגה כחצי שנה לפני שפרצה המלחמה, והתקשה לבסס את מנהיגותו. מאבקו בנורמות פסולות של הלוחמים הוותיקים, לנעליים הגדולות שהשאיר המ"פ הקודם, שמריהו ויניק, שעבר לפקד על סיירת גולני. הרובאים בפלוגה הטילו ספק ביכולותיו כמפקד קרבי. "עם הנמנם הזה נלך לקרב?" (עמוד 9). 

כשפרצה המלחמה לקחה הפלוגה חלק בקרבות הבלימה, ואף סיכלה חדירה של הקומנדו הסורי, בהמשך המלחמה, ב־9 באוקטובר, שנחת במסוקים סמוך לנפח. "יותר פרי אלתור מאשר קרב סדור זה היה. הם רצו בין גדרות האבנים תוך ירי והטלת רימונים, כדורים ופצצות RPG שרקו" (עמוד 41).

בספר העיר בקר כי "לאזור הקרב שניהלה פלוגה ג' נזעק במקביל כוח של סיירת מטכ"ל עליו פיקד רס"ן יוני נתניהו. במהלך לחימתם של אלה נהרגו שניים מאנשי היחידה ושבעה נפצעו. עשרות גופות של סורים נותרו פזורות בשטח. אלא שמספרי תולדות מלחמת יום כיפור נעלם כלא היה חלקה המכריע במידה שווה של פלוגה ג' באירוע; משום מה הוא משויך באופן בלעדי לסיירת מטכ"ל" (עמוד 43).

כך או כך שם קנה פסו את עולמו. "הספקות שניקרו אודות כישוריו התחלפו בהערכה עצומה. לאחר שבעה חודשים בתפקיד, מ"פ חדש נולד" (עמוד 44).

"הולך קשה"

אבל אז הגיעה משימת החרמון. הקרב, מהקשים שבקרבות החי"ר שניהל צה"ל, כל כולו מופת של עקשנות וכוח רצון של רובאים בודדים, מתואר בספר לפרטיו. המבצע היה מהלך דו־חטיבתי. גולני תגיע רגלית, מלמטה למעלה, דוך־אנ־דוך, ותכבוש את מוצב החרמון הישראלי.

בתדריך ללוחמי החטיבה אמר המח"ט, אל"מ אמיר דרורי, כי זוהי ההזדמנות לבטל את ההישג הקרקעי היחיד שנותר בידי הסורים, שכן למחרת עתידה להיכנס לתוקפה הפסקת האש. "מוצב החרמון הוא העיניים והאוזניים של המדינה, חסר לנו שהוא יישאר אצלם, אנחנו חייבים לעשות את זה" (עמוד 7). דרורי הדגיש כי הוא מצפה לראות בבוקר למחרת הקרב "את דגל ישראל ואת דגל גולני מונפים על החרמון, אנחנו ניקח אותו ביי הוק אור ביי קרוק. גולני, גולני, רק גולני יעשה את זה" (עמוד 7).

אבל כל המילים הגדולות לא חיפו על כך שלמעשה, בבחירה בדרך הפעולה הזו שיחק צה"ל לידי הסורים שהחזיקו בשטח השולט ונערכו מבעוד מועד. גם מודיעין עדכני על היערכות הסורים בהר לא ממש היה. מג"ד 51, סא"ל יודק'ה פלד, אמר לאנשיו שהוא "לא יודע איפה בדיוק נפגוש את הסורים" (עמוד 6). 

על החלק השני של מבצע "קינוח", כיבוש החרמון הסורי, "הופקדו שני גדודי מילואים מחטיבה 317 של הצנחנים, שהונחתו בעורף המערך באמצעות מסוקים. ההתנגדות הייתה קלה, ההתקפה עלתה בהרוג ושלושה פצועים בלבד" (עמוד 71).

בשל הרצון, ככל הנראה, למקד את הספר בגולני תואר הקרב שניהלה חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"מ חיים נדל באופן לקוני. אף שהוא כמעט ונשכח מהזיכרון הציבורי היה זה קרב מהספרים. שניים מגדודי החטיבה, שעליהם פיקדו הסא"לים (מיל.) חזי שלח ואלישע שלם, הוטסו במסוקי יסעור לשטח הררי קשה לתנועה והוטל עליהם לכבוש שני יעדים מבוצרים.

אחד המג"דים, חזי שלח, כתב לימים כי "הצנחנים תיכננו את הקרב שלהם כך, שלא יעמוד מולם אויב רציני. בכוונת מכוון. לא תמיד זה מצליח. באותו לילה זה הצליח". הצנחנים הפתיעו את הקומנדו הסורי, וניהלו את הקרב במקצועיות ובקור רוח, והקפידו, כתב שלח להפעיל חיפוי ארטילרי צמוד, לנוע לאט "ולהשתמש בהרבה אש ובלחימה מבוקרת", עד לכיבוש מוצב החרמון הסורי. הקרב של גולני נראה אחרת לגמרי.

לוחמי גולני טיפסו במעלה החרמון ונתקלו בסורים בסמוך לגבעות שכונו במפות גבעה 16 (ומכאן שם הספר) ו־17. במקביל, סיירת גולני בפיקוד רס"ן שמריהו ויניק (המ"פ הקודם של פלוגה ג') נתקלה בכוח סורי ברכבל העליון. ויניק, שבמלחמה לא היה לילה "שלא נתבע למארב או לפשיטה" (עמוד 52), נהרג. 

הקרב היה קשה ואכזרי. "גבעה 16 לא זקוקה היתה למצביאים באותו לילה אלא לעיקשים, לאמיצים ולתוקפנים" (עמוד 61). מג"ד 51, פלד, דיווח למח"ט באנדרסטייטמנט של המלחמה כי "הולך קשה" (עמוד 63).

הגיבור האלמוני של הקרב היה קצין האג"ם החטיבתי, רס"ן יואב לוי "יוצא שקד" (עמוד 50). משנפצעו המח"ט והמג"ד, עבר הפיקוד אליו. לוי הורה ללוחמי גולני שהוסיפו להילחם לסגת מגבעה 17, "ולאחר שווידא שאין יותר חיילים על גבעה 17 הפעיל ארטילריה לעברה. זה היה המהלך שהכריע סופית את הסורים" (עמוד 65). את המוצב כבשו לבסוף חיילי גדוד העתודה של גולני, עליו פיקד דוד כץ.

תכנון מחוכם היה חוסך את הגבורה

רק מחצית מלוחמי הפלוגה שרדו את המלחמה מבלי שנפצעו או נהרגו. לקרב החרמון עלתה הפלוגה כשהיא מונה 60 לוחמים ומפקדים. כשעלה השחר ותם הקרב נותרו רק 19 מאנשיה שאינם פצועים או הרוגים. חטיבת גולני כולה איבדה בקרב 56 מאנשיה.

בין ההרוגים היה גם המ"פ, פסו, שנפל בקרב החרמון לצד מ"פ א' בגדוד וחברו למחזור מהפנימייה הצבאית, סרן שוקי ויאטר. מחזור ט"ו בפנימייה הצבאית, שחבריו כתבו טרם גיוסם כתבו בספר המחזור "להתראות בישיבות המטכ"ל" (עמוד 26), איבדו שישה מחבריהם בקרבות. למטה הכללי הגיעו רק דורון אלמוג, שעשה את המלחמה כמ"פ צנחנים בסיני, והיה לימים לאלוף פיקוד דרום, אביחי רונצקי, שלחם כמ"פ בסיירת שקד (ולאחר שחזר בתשובה היה לרב ובהמשך לרב הצבאי הראשי) ורון כתרי, ששירת כקצין מודיעין בפיקוד הדרום ובתפקידו האחרון שימש כדובר צה"ל.

בקר היטיב לתאר, בעברית שכבר אינה מצויה במקומותינו, את ההוויה בצה"ל באותן שנים, ובחטיבת גולני בפרט. תיאוריו של בקר את גבורת הרובאים הפשוטים והמפקדים, כמו גם גילוי מורך לב ואירועים של תופסים את הקורא ולא מרפים ממנו. הספר כתוב בתמצות ובקיצור אבל כל שורה, כך דומה, מעבירה היטב את המסר.

יתרה מכך, הוא גם לא חסך שבטו מאיש מן המעורבים, מהלל את הגיבורים האלמוניים ומטיח ביקורת באלו הראויים לה, בין שיהיו בכירי המפקדים או סוכני הזיכרון הלאומי. "תכנון מחוכם יותר בדרגים הגבוהים היה חוסך את משאבי הגבורה הבלתי נדלים שנדרשו מהרובאים של גדוד 51" (עמוד 73), קבע בצדק. ועדיין כשמגיעים לחרמון ומביטים למעלה, קשה שלא להשתאות מהאומץ של אלו שעלו כל הדרך למעלה, כנגד כל הסיכויים.