מוכנות למשבר ושיתופי פעולה במזרח התיכון: אסטרטגיית צה"ל נחשפת | מאת גבי סיבוני וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל פרסם מסמך שמגדיר את האיומים המרכזיים שעומדים בפניו ודרכי ההתמודדות עמם. מדובר ביצירת נורמה יוצאת דופן של יצירת שיח בינו לבין הציבור. בין היתר ניתנת התייחסות לפוטנציאל שבזהות האינטרסים עם מדינות ערב המתונות ולאפשרות של גיוס מילואים כללי

בשנת 2015 פורסם מסמך "אסטרטגיית צה"ל", שפתח צוהר לתהליכי החשיבה המתקיימים בצבא וראייתו את האתגרים המשמעותיים העומדים בפניו ואת המענה אליהם. כבר אז נקבע כי תהליכי החשיבה האסטרטגיים ועדכונו של המסמך יהיו מתמשכים וקבועים, וזאת על מנת לשפר את השיח בין הצבא לבין הציבור. בשנים שחלפו מאז הפרסום, התקיימו בצה"ל תהליכי חשיבה לבחינת משמעות השינויים שחלו במזרח התיכון על תפיסות הפעולה שלו. כך, בהתאם לגישה זו, פרסם צה"ל באפריל 2018 מסמך אסטרטגיה מעודכן.

בין החידושים העיקריים במסמך המעודכן היו חלוקה של הזירה האסטרטגית של ישראל ל"מכלולי עימות" ו"למכלולי שיתופי פעולה", כשבתוך כך הפוטנציאל שבזהות האינטרסים עם מדינות ערב המתונות למול איומים משותפים. לצד זאת, הוגדרו שתי גישות למענה לאיומים ביטחוניים, שאחת מהן כוללת הכרעה של האויב והשנייה פעולות מניעה ועיצוב מרחב העימות. בנוסף לכך ניתנה התייחסות נרחבת לעקרונות בניין הכוח ובהם מרכזיותו של פיתוח כוח האדם, בסדיר ובמילואים.

מכלולי העימות הוגדרו במסמך כ"קבוצות גורמים בעלי הגיון פוליטי-מדיני משותף, הפועלות בניגוד לאינטרסים של מדינת ישראל וצה"ל". הבנת קשרים אלה בין גורמים במכלול מאפשרת לנתח טוב יותר את נקודות התורפה שלהם ואת דרכי הפעולה מולן.

בהתאם לכך הוגדרו כמה מכלולי עימות, שהראשון שבהם הוא הציר השיעי – מאיראן, דרך חיזבאללה ועד המשטר הסורי והמיליציות השיעיות הפועלות בסוריה. מבין גורמים אלה איראן מהווה את הגורם המרכזי, והיא מקרינה איום ישיר ועקיף, דוגמת מעורבותה בסוריה, בזירה הפלסטינית, בתימן ובעיראק. לצד האידיאולוגיה המשותפת, המאפיינים העיקריים של השחקנים בציר השיעי הם החתירה ליכולת גרעינית ובניית תשתית של מעצמה אזורית בעלת תעשייה צבאית רחבה. איום זה בא לידי ביטוי בניסיונות התבססותה של איראן בסוריה, במעורבותה בעידוד העימותים בעזה וביהודה ושומרון וכן בפעולה מודיעינית והתקפית נגד ישראל במרחב הסייבר.

על פי המסמך, הזירה הפלסטינית מהווה את מכלול העימות בעל פוטנציאל הנפיצות הגבוה ביותר. בעוד שברצועת עזה פועלים חמאס, הג'יהאד האסלאמי וקבוצות טרור נוספות, ביהודה ושומרון פועל החמאס לצד ארגוני טרור נוספים ומפגעים בודדים. מדובר בשני מרחבים עם ישויות פוליטיות ואידיאולוגיות עוינות זו לזו, הנאבקות בישראל ופועלות כדי לפגוע בחופש הפעולה של צה"ל ולגבות מחיר מדיני-כלכלי-משפטי בישראל.

לצד אלה ישנו גם הג'יהאד הסלפי, הפועל בכל העולם ואינו מתמקד רק בישראל. מכלול עימות זה כולל גורמי טרור מארגוני הג'יהאד העולמי, בין היתר בסוריה ובגבול שבין ישראל לבין חצי האי סיני. מניתוח צה"ל עולה כי לישראל ולשחקנים רבים באזור וברחבי העולם עניין משותף בהחלשתו של הג'יהאד הסלפי. לאור זאת צה"ל פועל כדי לפתח שיתופי פעולה מולו.

מסיבה זאת, אסטרטגיית צה"ל כוללת לצד התמודדות עם אותם מכלולי עימות גם שיתוף פעולה: "קבוצות גורמים שיש בין האינטרסים שלהם לבין האינטרסים של מדינת ישראל זהות מסוימת, ומערכות היחסים איתם נעות ברצף שבין שיתוף פעולה להיעדר עימות, לרבות רמות שונות של תיאום". כך למשל, לישראל שותפות אינטרסים עם המדינות הערביות הפרגמטיות, ובהן אלה שיש לה עמן הסכמי שלום, למול התפשטותה של איראן. ניצול שותפות אינטרסים זה עשוי לחזק את ישראל בהתמודדותה מול האיומים השונים.

הכרעה מול השפעה

גישה אחת למימוש יעדי צה"ל היא גישת ההכרעה, החותרת, במקרה של עימות משמעותי, לבטל את רצונו של האויב – ואת יכולתו – להוסיף ולפעול נגד ישראל. הגישה השנייה היא גישת מניעה והשפעה שמטרתה לסכל את האיומים, להרתיע ולהרחיק את העימותים המשמעותיים, ובתוך כך לעצב את מרחב העימות באופן נוח יותר לישראל. זוהי הגישה שלפיה נוהג צה"ל על פי רוב. הגישה הנוכחית משתרעת מפעולות ביטחון שוטף, דרך המערכה שבין המלחמה ועד למבצעים מוגבלים. הדגמה למימוש גישה זו ניתן היה לראות בחודש מאי 2018, במבצע "בית הקלפים", שבו הותקפו תשתיות איראניות וסוללות הגנה אווירית בסוריה.

החלוקה לשתי גישות פעולה אינה דיכוטומית, ומתקיימים יחסי גומלין ביניהן וחפיפה מסוימת. מטרתה, אם כן, היא לצייד את מפקדי צה"ל במושגים שנועדו לבחון את דרכי ההתמודדות עם האיומים, ובעת הסלמה ביטחונית לבחון האם להמשיך ולדבוק במניעה ובהשפעה או לעבור לגישת ההכרעה.

אסטרטגיית צה"ל ממשיכה להדגיש את מרכזיותו של הכוח היבשתי כחלק מעקרונות הפעלת הכוח, זאת בהתאם לדגש שהושם כבר במסמך אסטרטגיית צה"ל משנת 2015. על פי עקרונות ההפעלה, צה"ל יפעיל בגישת ההכרעה "מהלומה משולבת מידית ובו זמנית באמצעות שני מרכיבי יסוד: מאמץ תמרון בעל יכולות מחץ – שריד, מהיר, קטלני וגמיש, הפועל בשילוביות רב-זרועית. [ושני] מאמץ אש מדויקת רחבת היקף, המבוסס על מודיעין איכותי". החידוש במסמך המעודכן הוא קביעת אחריותה של המפקדה הכללית לגיבוש תפיסת התמרון ביבשה ולהכוונה באמצעותה את בניין הכוח. החלטה זו נותנת תוקף להגדרתה של המפקדה הכללית העליונה לכוחות היבשה.

המסמך מדגיש, בנוסף לכך, קשת רחבה של עקרונות בניין כוח הנשענים על הפעלת הכוח מול הגישות השונות. אחד מהשינויים במסמך המעודכן ביחס לנוסח המקורי הוא ההתייחסות הרחבה לבניית המשאב האנושי. בין היתר מצוינת בהבנה בצה"ל כי ייתכנו מצבי משבר שבהם יידרש גיוס כללי של כל משאבי האומה. במסגרת זו תיבנה היכולת לגייס את כל האוכלוסייה בת הגיוס במדינת ישראל במטרה לסייע לצה"ל כשיידרש כוח אדם נוסף לצה"ל ולגופי הביטחון האחרים. הדרך לשם עוד רחוקה – אך מדובר באמירה בעלת ערך רב, התורמת למיצובו של צה"ל כצבא עם ממלכתי.

בנוסף לכך, קיימת במסמך המעודכן התייחסות נרחבת למערך המילואים, המבטאת אולי יותר מכל את משמעות הביטוי "צבא העם". התייחסות זו משקפת את מה שמבוצע כבר כיום על פי התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון", שבמסגרתה נערכה רפורמה במערך המילואים ביבשה. עיקרה של רפורמה זו הוא סיווג היחידות לפי יכולות שונות, תוך השקעות מרובות באימון המערך הלוחם במטרה לגבש את כוחות הסדיר והמילואים כמערכת מבצעית מאוחדת.

לאורך השנים חוברה בצה"ל שורת מסמכי ותפיסות הפעלה, אך מסמך אסטרטגיית צה"ל המקורי וגרסתו המעודכנת יוצאים מן הכלל. זאת, הן בשל פרסומם הפומבי והן בשל היותם מחוברים היטב לעשייה היומיומית בצה"ל – הן בבניין הכוח, הן בשימור המוכנות והן בהפעלת הכוחות במבצעים הגלויים והסמויים. נראה שעם פרסום המסמך עתידה להתקבע נורמה מבורכת לפרסום דומה על ידי מפקדי צה"ל הבאים.

ד"ר אל"מ (מיל') גבי סיבוני, מפקד סיירת גולני לשעבר וראש תכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי, ה-INSS. גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה ב-INSS.
(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 01.06.2018)
מודעות פרסומת

מאמץ התודעה הישראלי – משלים למאמץ הקינטי | מאת גבי סיבוני וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

בתקופה האחרונה מעצים צה"ל את פעילותו במסגרת מאמץ התודעה תוך שהוא מקיים תהליך בניין כוח משמעותי בתחום. בכלל זה פותחה תפיסה למבצעי תודעה וכן מתנהלים פיתוח כלים טכנולוגיים, הכשרת כוח אדם מתאים ובניית מסגרות ארגוניות התומכות את התפיסה. השימוש ביכולות הגלויות של דובר צה"ל מאפשר שיח ישיר עם קהלי יעד רבים במדינות אויב, ובכלל זה שיח עם גורמי טרור ברשתות החברתיות. זאת, תוך שימוש במגוון יכולות שהתפתחו בשנים האחרונות בצה"ל ותכליתן ליצור לגיטימציה בקהלי יעד בינלאומיים, להשפיע על האויב ואף לשמר הרתעה. התפתחות הטכנולוגיה והנוכחות ברשתות החברתיות, בין בגלוי ובין בכיסוי, מהווים נכס אסטרטגי למדינת ישראל לצד נכסים קינטיים מסורתיים.

בסוף ינואר 2018 פרסם דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, מאמר בתקשורת הערבית, שמזהיר את תושבי לבנון מפני "ההתנהלות הבריונית של נצראללה, הקמת תשתיות טרור ומפעלים לייצור אמצעי לחימה מתחת לאפה של ממשלת לבנון והיטמעות צבאית באוכלוסייה באין מפריע". דובר צה"ל הוסיף כי מוטב שתושבי לבנון לא "יאפשרו לאיראן ולחזבאללה לנצל את תמימותם של ראשי מדינת לבנון ולהקים מפעל לטילים מדויקים כפי שהם מנסים בימים אלו", שכן צה"ל ערוך ומוכן, ו"כפי שהוכחנו בשנים האחרונות, ומי שצריך לדעת על כך יודע, הקווים האדומים הביטחוניים שלנו ברורים, ואנו מוכיחים זאת מדי שבוע". מאמר זה סיפק הצצה למגוון פעולות גלויות וחשאיות שצה"ל נוקט במרחב מבצעי התודעה, במטרה להעביר מסרים לקהלי יעד בלבנון, באזור ובעולם, לפיהם מאמצי ההתעצמות של איראן ושלוחתה חזבאללה גלויים לפני ישראל, יש בכוחה לפעול נגדם ומוטב לתושבי לבנון שלא ייתנו ידם לכך, שכן הם מנוצלים כמגן אנושי במערכה שמעורבותם בה אינה כורח המציאות.

צה"ל מפעיל מול חזבאללה בלבנון מאמצי תודעה נוספים. האחראי בחטיבת דובר צה"ל על הרשתות החברתיות בעולם הערבי, אביחי אדרעי, מקיים שיח ער ברשת במטרה לעמת את חזבאללה עם קהלי יעד שונים בלבנון. לקראת הבחירות הצפויות להתקיים בלבנון במאי הקרוב, פורסם באתר החדשות הלבנוני IMLebanon מאמר הסוקר את פעילות צה"ל ברשתות החברתיות בלבנון. תחת הכותרת "על מי אתה צוחק?" פונה אדרעי באופן ישיר לנצראללה ושואל אותו: "מי ציווה עליך לשלוח צעירים למות בסוריה? איזה אינטרס היה לך להיגרר למלחמה שאין ללבנון חלק בה אם לא האינטרסים של איראן?" בנוסף עומת נצראללה שוב עם הטענה "למה הרגתם יחד עם האיראנים את באדר א-דין?" קשה עדיין לאמוד את ההשפעה של פעילות זו על חזבאללה, אבל נדמה שהיא מקבלת תהודה רבה בעיתונות הלבנונית ויש לה פוטנציאל השפעה בטווח הארוך.

בתקופה האחרונה מעצים צה"ל את פעילותו במסגרת מאמץ התודעה, תוך שהוא מקיים תהליך בניין כוח משמעותי בתחום. בכלל זה פותחה תפיסה למבצעי תודעה וכן מתנהלים פיתוח כלים טכנולוגיים, הכשרת כוח אדם מתאים ובניית מסגרות ארגוניות התומכות את התפיסה. כן שולב תחום התודעה בתרגילים של צה"ל. חשיבות המאמץ התודעתי אינה עניין חדש והינה חלק מדברי ימי המלחמות מקדמת דנא. "החשיבות לדיכוי רוח הלחימה של היריב אינה נופלת מהרג ממשי של חייליו", קבע בשעתו קרל פון קלאוזביץ והדגיש כי הפעולה הקינטית בשדה הקרב חייבת להיות שזורה גם בפעילות שמטרתה להשפיע על תודעת האויב.

התפתחות הטכנולוגיה מאפשרת להפעיל מגוון מאמצי השפעה ממוקדים על קהלי יעד שונים ולמעשה מייצרת זירת לחימה נוספת על זירות הלחימה הקינטיות הקלאסיות. צבאות ומדינות מוצאים עצמם נדרשים להתמודד מול מאמצי השפעה של האויב, המנצלים את המרחב הטכנולוגי והרשתות החברתיות כדי להשיג הישגים גם ללא הפעלה של אמצעים קינטיים או במשולב עם הפעלתם. תופעה זו מחייבת צבאות ומדינות לפעול הן במישור ההגנתי במטרה לסכל את מאמצי האויב, והן במישור הפרואקטיבי ההתקפי כדי לממש יעדים באמצעות השפעה על קהלי יעד של האויב, ובכלל זה מקבלי החלטות, מפקדים, ולוחמים, כמו גם דעת קהל ביתית ובינלאומית.

ניתן לחלק את מבצעי התודעה לשלושה סוגים: (1) מבצעי תודעה חשאיים, שבמסגרתם היעד המותקף כלל אינו מודע לכך שמתבצע נגדו מאמץ השפעה. במבצעים אלו, המסרים מועברים באופן שאינו מאפשר לקהל היעד לזהות שהוא נתון למאמץ השפעה. דוגמה לכך יכולים להיות מסרים המועברים באמצעות גורמים משוטים; (2) מבצעי התודעה בכיסוי (המכונים גם "מבצעים בדגל כוזב"), שיעדם, בין שיהיה זה ארגון, ציבור או מדינה, מודע לפעולה נגדו אך העומדים מאחורי הפעולה מסתתרים מאחורי זהות בדויה. דוגמה לכך ניתנה במהלך המירוץ לבחירת מושל פלורידה בשנת 1994. פעילים מטעם מועמד המפלגה הדמוקרטית, לוטון צ'ילס, התקשרו לכ-70,000 בוחרים קשישים, הזדהו כנציגי המועמד הרפובליקני, ג'ב בוש, וסיפרו להם כי הוא מתכנן לקצץ בביטוח הלאומי ובסיוע הרפואי לקשישים, תחומים הקרובים ללבם; (3) מבצעי תודעה גלויים, דוגמת הצהרות ומסרים נוסח מאמרו של דובר צה"ל ללבנון, או פעילותו של צה"ל ברשתות החברתיות בלבנון.

המכנה המשותף לכל סוגי המבצעים הוא הימצאות עיקרה של זירת הפעולה במרחב הגלוי, תוך העברת המסרים לקהלי היעד בתקשורת הקלאסית (עיתונות, טלוויזיה ורדיו) וברשת האינטרנט – במסרים ברשתות חברתיות, פורומים, בלוגים ופרסומים באתרים. המאמץ הגלוי נושא עמו את עיקר היכולת להשפיע ולהטות את דעת הקהל, בין שמדובר בציבור גדול או בדרג מקבלי החלטות. הפעולה במרחב הגלוי מחייבת מיומנות, שעיקרה הבנה בפסיכולוגיית המונים, וניתוח קהלי יעד. בהקשר זה, פיתוח היכולות המבצעיות בצבאות בכלל ובצה"ל בפרט יוכל ללמוד גם מהעולם האזרחי. קמפיינים של השפעה על מגוון קהלי יעד הם לחם חוקם של משרדי פרסום ויחסי ציבור בבואם לקדם מכירה של מוצרים, או לחילופין לקדם את מעמדם של פוליטיקאים בבחירות.

בצה"ל, כמו גם בצבאות זרים, מתקיים בשנים האחרונות דיון בשאלה מיהו הגורם שצריך להוביל את מאמץ מבצעי התודעה וההשפעה. ישנה נטייה מסורתית, הנובעת מטיבם ה"רך" של מבצעים אלו ומקרבתם למבצעי לוחמה פסיכולוגית, לשייכם למגרשן של יחידות המודיעין. זאת, גם בשל העובדה שבעבר מבצעים אלו נדרשו להישען על מודיעין ממוקד וכך הוסטה הפעולה למרחב המודיעיני החשאי. עם זאת, לאור העובדה שעיקרם של מבצעים אלו הינו בתחום הגלוי והמיומנות הנדרשת מהעושים במלאכה קשורה בפעולה במרחב הציבורי מול מגוון קהלי יעד, הרי שמוטב כי בצה"ל יובילו את המבצעים הללו מי שמתמחים בפעילות במרחב זה. זאת ועוד, התפתחות השנים האחרונות והעברת זירת הפעולה למרחב הגלוי מחייבת בנייה של יכולות בקנה מידה נרחב, תוך מיצוי כלל היכולות של הפעולה של צבאות בכלל ושל צה"ל בפרט לפעולה במרחב התקשרתי הגלוי.

השימוש ביכולות הגלויות של דובר צה"ל מאפשר שיח ישיר עם קהלי יעד רבים במדינות אויב, ובכלל זה שיח עם גורמי טרור ברשתות החברתיות. זאת, תוך שימוש במגוון יכולות שהתפתחו בשנים האחרונות בצה"ל ותכליתן ליצור לגיטימציה בקהלי יעד בינלאומיים, להשפיע על האויב ואף לשמר הרתעה. התפתחות הטכנולוגיה והנוכחות ברשתות החברתיות, בין בגלוי ובין בכיסוי, מהווים נכס אסטרטגי למדינת ישראל לצד נכסים קינטיים מסורתיים. לפעולה במרחב הגלוי פוטנציאל רב, גם בהקשר המבצעי תוך העצמת פעולות התמרון והאש במרחב הפיזי.

המערכה על התודעה כוללת שלושה מאמצים: מקדים (בטרם עימות), מלווה (במהלכו) ואוחר (בסיום העימות), והיא תומכת את המערכה העיקרית המתרחשת במרחב הפיזי. במערכה על התודעה יש לפעול מתוך תפיסה כוללת, המשלבת את כלל הגופים והרשויות הרלוונטיים במדינה, ובהם הצבא, גופי הביטחון, גורמים משפטיים, כלכליים ודיפלומטיים, והמחייבת הכוונה מתמשכת של מודיעין, איסוף ומחקר. יש לפתח כלים ויכולות לפעולה במרחב התודעתי מול מגוון קהלי יעד ובכלל זה פעולות תגובה נגד איומים קיימים, יכולת סיכול נגד איומים מתהווים, ולבסוף יכולת התקפית פרו-אקטיבית להשגת יעדים מול מגוון קהלי יעד רלבנטיים. הפעילות של צה"ל בתקשורת הגלויה ברשתות החברתיות שלהן קשוב האויב, מדגימה פעילות בעלת פוטנציאל מבצעי עצום עבור מדינת ישראל.

ד"ר אל"מ (מיל') גבי סיבוני, מפקד סיירת גולני לשעבר וראש תכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי, ה-INSS. גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה ב-INSS.

(המאמר פורסם במקור כ"מבט על" גיליון 1028, המכון למחקרי ביטחון לאומי, 28.02.2018)

משבר מוטיבציה בגיוס לשירות קרבי \ מאת גבי סיבוני וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל מתמודד עם תהליך רב-שנים של ירידה במוטיבציית הגיוס ליחידות השדה, שהנתונים שנחשפו לאחרונה ממחישים את עומקו. בצל ההשקעה בתהליך האיתור ובאופן התגמול בטווח הארוך למתגייסים ליחידות מיוחדות וטכנולוגיות, קופחו במובן זה היחידות שמהוות את ליבת צבא היבשה. כדי להתמודד עם האתגר צה"ל נדרש לבנות תפיסת כוח אדם שלמה, שאינה רק עניינם של אנשי משאבי האנוש המקצועיים בצבא. תפיסה זו צריכה להיות מפותחת מתוך ראיה מבצעית רחבה ולהיות מובלת על ידי הפיקוד הבכיר ביותר בצה"ל. הטיפול במשבר המוטיבציה נמצא אמנם באחריות הצבא, אך מדובר גם באתגר חברתי מהמעלה הראשונה.

באחרונה נחשף בתקשורת כי חלה ירידה משמעותית במוטיבציה לגיוס ליחידות הקרביות של צה"ל. הצבא לא ממהר לחשוף נתונים של ממש, אך פורסם כי במחזור גיוס נובמבר 2017 נרשמה ירידה ניכרת במוטיבציה לגיוס בעיקר ליחידות השדה, ובהן חילות האיסוף הקרבי, השריון, הנדסה ותותחנים. מפקד בכיר אף ציין כי צה"ל מייחס את הירידה במוטיבציה לרגיעה הביטחונית כמו גם לכך "שהנוער שואל היום שוב ושוב "מה יוצא לי" מהשירות הצבאי".

אבחנתו של המפקד הבכיר שצוטט מדויקת חלקית בלבד. הירידה במוטיבציה לשרת ביחידות השדה אינה בעיה נקודתית, שאותה ניתן לייחס לרגיעה הביטחונית, אלא היא תוצאה של תהליך רב שנים במהלכו השתנו משמעותית מאפייני השירות בצה"ל והגיוס לשירות. התפתחות הטכנולוגיה והשימוש הנרחב (יש אומרים המוגזם) שצה"ל עושה בה הסיטו את מרכז הכובד של הגיוס מיחידות השדה הלוחמות ליחידות המיוחדות ולמשרתים במערכים הטכנולוגיים.

באופן שיטתי ומובנה, תהליך הגיוס לצה"ל נותן עדיפות למתגייסים ליחידות המיוחדות, לקורסי הטייס, החובלים, ולמתגייסים ליחידות הטכנולוגיות ואגף המודיעין. אלה נהנים מגישה לכוח האדם האיכותי ביותר שאותו מעמידה מדינת ישראל לרשות צה"ל. תהליך איתור כוח האדם ליחידות המודיעין היוקרתיות מתחיל כבר בתיכון באמצעות מערך שיווק מתוחכם, כמו גם הבטחה כי בצבא ירכשו המתגייסים מקצוע וכישורים שישמשו אותם גם באזרחות, בין שבהייטק ובין שבתחומים נוספים. מכאן שיש צדק בטענה כי הנוער שואל איזו תועלת יפיק מהשירות הצבאי. בוגרי היחידות הטכנולוגיות ואנשי הסייבר מבטיחים לעצמם יתרון בבניית עתידם המקצועי לאחר השחרור. די להתבונן בכנסים של בוגרי 8200 כדי לראות עד כמה לבוגרים אלה יתרון משמעותי מול חבריהם ביחידות השדה.

במרחב התחרותי הזה מנסות להתמודד, לא בהצלחה רבה, יחידות השדה של צה"ל. אלה נאלצות להסתפק במי שלא "יורטו" בתהליך מיון כוח האדם האיכותי ליחידות המיוחדות, לקורסים היוקרתיים ולמערך הטכנולוגי והמודיעיני. מערך השדה אינו יכול להבטיח למתגייסים יתרונות דומים. לעומת זאת, הפניה למתגייסים נסמכת על מוטיבציה, דימויים וערכים.

תהליך הגיוס לצה"ל עבר שינויים מרחיקי לכת בעשרות השנים האחרונות. תחילה צה"ל מיין את כוח האדם לפי צרכיו, כשלמתגייסים הייתה השפעה קלושה על קביעת היחידה בה הם ישרתו. גם מערך ההתנדבות לא היה מפותח כל כך באותן שנים. ואולם, עם התפתחות השיח בנושא זכויות הפרט החל צה"ל לתת אפשרות רבה יותר למתגייס להשפיע על גיוסו תוך ניסיון לרצות את המתגייסים (ולעיתים גם את הוריהם התובעניים). על רקע ההתפתחות הטכנולוגית העצומה והיתרונות שהיא מציעה למתגייסים, מצא עצמו צה"ל בפני ירידה הדרגתית באיכות כוח האדם המתגייס ליחידות השדה. יתכן שהצבא הלך צעד אחד יותר מדי – דרוש לו כוח אדם איכותי ולא רק כמותי ביחידותיו, גם ביחידות מושכות פחות, דוגמת השריון, שבשנים האחרונות סובל מבעיות דימוי ומוטיבציה של ממש.

המגמה הגיעה לשיא בגיוס נובמבר 2016, כאשר 86 מתגייסים אשר שובצו כלוחמים בחיל השריון סירבו להתפנות מן הבקו"ם ולהתגייס לחיל. הצבא טיפל באירוע בנחרצות וביעילות. מחצית מן הסרבנים נשלחו למעצר בבקו"ם ואילו השאר נשלחו למאסר בכלא הצבאי לתקופות מאסר שנעו בין ארבעה לעשרים ימים. במקביל החל הצבא במהלך לשיפור תדמית החייל בעיני המתגייסים, שכלל חשיפה ניכרת בתקשורת של הפעילות המבצעית של כוחות שריון וראיונות עם מפקדים בכירים, איתור מקדים של מועמדים לגיוס לחיל והבטחת הגעתם לשירות בו, וכן שיחות שקיימו מפקדים בחיל עם תלמידי תיכון בטרם גיוס.

הבעיה אינה נוגעת רק לאיכות ולמוטיבציה של המתגייסים לחילות השדה, אלא מקרינה על איכות הפיקוד של צה"ל. מוסכמה אוניברסלית היא, שיחידות השדה הנן ספק שדרת הפיקוד המרכזית של צבאות בכלל ושל צה"ל בפרט. תופעה זו נובעת מטבע המלחמה והמרכזיות של הלחימה היבשתית בה. היעדר כוח אדם איכותי מספיק ביחידות יביא בהכרח ליצירת מפקדים פחות טובים ומקצועיים. כבר עתה ניתן לזהות את התופעה ואת הניסיון לתת לה מענה בדמות מעבר של מפקדים מהיחידות המיוחדות האיכותיות ליחידות השדה במטרה לשפר את רמתו ואת רמת המפקדים בו מחד גיסא, וכן כדי לאפשר לאותם מפקדים אופק קידום פיקודי.

כבר בהיותו מפקד עוצבת הגליל הזהיר האלוף הרצי הלוי מפני הקצאת כוח האדם האיכותי בעדיפות לתפקידי מודיעין וסייבר, העשוי לגרום לכך שצה"ל עלול יהיה למצוא את עצמו בעתיד עם מפקדי פלוגות וחטיבות פחות טובים. בהמשך לכך ציין בשעתו ראש אמ"ן דאז, האלוף אביב כוכבי, כי צה"ל יידרש בעתיד לפתח "מסלולים משולבים, למשל של קצין בחי"ר שיעבור הסבה ויהפוך לאיש מודיעין אחרי תפקיד מ"פ". זאת, בדומה לאופן שבו משלב הצבא קצינים מצבא היבשה בכוחות המיוחדים, ולחלופין מהכוחות המיוחדים בחטיבות החי"ר. דוגמה לכך היא המסלול שעבר הלוי עצמו, מהצנחנים ליחידות של אגף המודיעין ובחזרה.

צה"ל מושתת על עיקרון צבא העם ובשל כך נהנה מהעובדה שהוא מקבל לשורותיו, בניגוד לצבאות מקצועיים מערביים אחרים, גם את עידית הפוטנציאל האנושי של אזרחי המדינה. הפנייתם בעיקר למערכים הטכנולוגיים וליחידות המיוחדות לא תוכל לספק לו ולמדינת ישראל את הביטחון הנדרש. בעת מבחן יידרשו יחידות השדה של צה"ל, יחד עם יכולות האש והמודיעין, לספק את כוח המחץ להכרעת האויב בזמן הקצר ביתר.

נדמה שבשנים האחרונות החלו מפקדי צה"ל להפנים את עומק הבעיה ולנסות לפעול לתיקונה. באחרונה פורסם כי צה"ל יתגמל במגוון אמצעים את המשרתים ביחידות השדה, אולם אין די בכך. צה"ל נדרש לבנות תפיסת כוח אדם שלמה, המתמודדת עם מגוון נושאי יסוד. ביניהם: חלוקה מאוזנת של איכויות המתגייסים לצרכים השונים של צה"ל, צמצום מערך המיון ליחידות המיוחדות, בחינת מודל פיתוח מפקדים, ועוד. פיתוח תפיסת כוח האדם של צה"ל אינה רק עניינם של אנשי משאבי האנוש המקצועיים בצבא. תפיסה זו צריכה להיות מפותחת מתוך ראיה מבצעית רחבה ולהיות מובלת על ידי הפיקוד הבכיר ביותר בצה"ל.

הטיפול במשבר המוטיבציה נמצא אמנם באחריות הצבא, אך מדובר גם באתגר חברתי מהמעלה הראשונה. לישראל נכונו עוד אתגרים ביטחוניים רבים. הצורך בחינוך בני הנוער למערכת ערכים, שאף שאינה מבטלת את הרצון במימוש עצמי היא מקנה תפיסת עולם הרואה בנתינה, בהתנדבות ובהקרבה ערכים חשובים, נותר חיוני לקיומה וביטחונה של המדינה.

ד"ר אל"מ (מיל') גבי סיבוני, מפקד סיירת גולני לשעבר וראש תכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי, ה-INSS. גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה ב-INSS.

(המאמר פורסם במקור כ"מבט על" גיליון 997, המכון למחקרי ביטחון לאומי, 11.12.2017)

אלכסנדר הגדול לא היה מתבלבל \ מאת גבי סיבוני, יובל בזק וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

כשהיה הגנרל מאטיס מפקד אוגדת הנחתים בצבא האמריקאי, הוא טען כי "אילו נקלע עכשיו אלכסנדר הגדול לשדה קרב מודרני, הוא לא היה מופתע ולא היה מתבלבל", שכן למרות השינוי באופי המלחמה בעת המודרנית, נותרו עקרונותיה כשהיו. ואולם, בשל היחלשותה של המחשבה הצבאית בצה"ל, שלא השכילה להתמודד עם השינויים שהתחוללו במאפייניו של שדה הקרב ולא עיצבה דוקטרינה עדכנית, הועדפו פתרונות של אש מנגד על פני התמרון. הפעם האחרונה שצה"ל פעל על פי תורת הביטחון והעביר את הלחימה לשטח האויב הייתה במבצע 'חומת מגן' ובשורת הפשיטות ללב הערים הפלסטיניות שלאחריו. לפיכך, השאלה שצריכה להישאל היום איננה אם התמרון עדיין רלוונטי כיסוד מרכזי בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל, אלא איזה תמרון נדרש לצה"ל כדי שיוכל להתמודד כהלכה עם האתגרים הביטחוניים העומדים לפתחנו.

מבוא

המלחמה היא לפני הכול ומעל הכול תופעה אנושית־חברתית, וככזאת עקרונותיה נותרו, וככל הנראה גם ייוותרו בטווח הנראה לעין נאמנים לטבעם של בני האנוש, שאינו משתנה. מתוך הבנה זו שלח גנרל הנחתים ג'יימס מאטיס, לימים שר ההגנה של ארצות־הברית, מייל לקציניו בטרם יציאת האוגדה שבפיקודו לתעסוקה מבצעית בעיראק, ובו טען כי "אילו נקלע עכשיו אלכסנדר הגדול לשדה קרב מודרני, הוא לא היה מופתע ולא היה מתבלבל".

מזווית אחרת אפשר לשאול: אילו עמד אריק שרון עם אוגדתו ב־1967 או ב־1973 אל מול האתגרים של מלחמת לבנון השנייה, האם הוא היה מתבלבל? או במילים אחרות, האם השינוי במלחמה היה כל כך דרמטי, כפי שמנסים לשכנע תאורטיקנים מאסכולה פוסט מודרניסטית? האם אכן התרחשו שינויים בטבע המלחמה, המייתרים את הניסיון של מלחמות העבר והופכים את ניסיון העבר ללא רלוונטי, או שמא מדובר בעוד התפתחות הנובעת מההקשר הספציפי, ודורשת התאמה של עקרונות ישנים וטובים למציאות השונה, לעתים באופן קיצוני, מזו שמולה נקבעו עקרונות אלה.

בעוד טבע האדם נותר קבוע ומכתיב עקרונות אוניברסליים, הסביבה המשתנה מחייבת יישום מותאם, לעתים באופן מרחיק לכת. זהו כנראה האתגר המשמעותי ביותר בעולם המלחמה — איך להתאים עקרונות קבועים לסביבות משתנות. השמרנים נותרים נאמנים לתבניות המסורתיות אשר סופן להתנפץ במפגש הראשון עם המציאות החדשה, ויש המייצרים תבניות חדשות שאינן מעוגנות בעקרונות האוניברסליים. אלה גם אלה סופן להיכשל.

אחד מהיסודות המכוננים של תפיסת הביטחון של מדינת ישראל היה עקרון העברת המלחמה לשטחו של האויב. עיקרון זה הוביל לבנייתו של כוח המחץ ולבחירה בגישת התמרון, ששאפה ליטול את היוזמה ולתמרן לעומק שטחו של האויב כדי להכריעו במהירות האפשרית. במשך שנים אחדות פיתח צה"ל יכולת תמרון מרשימה, שהובילה לניצחונות בשדה הקרב ולערעור תחושתם של האויבים שביכולתם לממש את מטרתם האסטרטגית — השמדת מדינת ישראל באמצעות כיבושה. מאז סוף שנות השבעים אימצו אויביה של מדינת ישראל גישות חדשות על מנת להמשיך לחתור למימוש מטרותיהם ולחיסולו של הפרויקט הציוני. בד בבד שינה גם צה"ל את דרכי פעולתו לצורך התאמתן למציאות המתהווה, ובתוך כך זנח כמעט לחלוטין את גישת התמרון שאפיינה את רוחו ואת עקרונות פעולתו, מתוך אמונה שהלכה ונקבעה כי גישה זו כבר איננה מתאימה ל"מלחמות החדשות". האומנם?

מאמר זה יציג את הטענה כי לא השינוי באופי המלחמות הוביל להעדפת האש מנגד על התמרון, אלא הייתה זו היחלשותה של המחשבה הצבאית, שלא השכילה להתמודד עם השינויים שהתחוללו במאפייניו של שדה הקרב ולא עיצבה דוקטרינה חדשה שתתמודד עם האתגרים שהציב שדה קרב זה, בהתאם לעקרונות תפיסת הביטחון. תחת זאת נזנח התמרון וכובד המשקל הועבר לתפיסות אש מבוססות טכנולוגיה.

הדוקטרינה כמעצב מרכזי

מלחמה היא תופעה חברתית וככזו היא מהווה בבואה של מאפייני התקופה, של רוח הזמן, תפיסת האיום, התגייסות החברה, משאבי האומה, טכנולוגיה זמינה ועוד. המלחמה מושפעת כמובן גם מיחסי הכוחות בין האויבים, מהמצב התודעתי ביחס לצד האחר, מתפיסות אסטרטגיות ואופרטיביות שמתפתחות ומתהליכי בניין כוח. כל אלו גורמים לכך שמלחמה אחת אינה דומה לאחרת.

זוהי גם הסיבה לכך שמעל הכול מלחמה היא אתגר אינטלקטואלי גדול. רכיב ההפתעה תופס בו מקום מרכזי משום שהפתעה מערערת את הביטחון בתפיסות הקיימות וגורמת מבוכה, בלבול ואובדן דרך, ובהמשך — הכרעה. כך קרה לצרפתים שעמדו מול הגרמנים בתחילת מלחמת העולם השנייה, כך אירע לצה״ל בתחילת מלחמת יום הכיפורים, כאשר תפיסותיו בנושא העליונות האווירית והמגננה ההתקפית התפרקו לעיני המנהיגות הצבאית והאזרחית. כך עמדו גם מדינות ערב מול הפתעת ששת הימים. חוסר התפקוד לא נבע רק מכשלים פיזיים אלא מעל הכול — מהפער שנוצר בין ציפיותיהם לאופן שבו תתפתח המלחמה לבין אופן התפתחותה בפועל.

מאז שנות השמונים לא השכיל צה"ל לפתח מענה דוקטרינרי ההולם את יסודות תפיסת הביטחון, ובה בעת הוא מתמודד עם האתגרים החדשים של שדה הקרב. תחת זאת שחק צה"ל את התמרון והמיר אותו ביכולות אש ומודיעין מבוססות טכנולוגיה. במאמר שעסק באתגרי בניין הכוח בצה"ל טען מפקד בכיר כי הניסיון של צה"ל — כמענה לשינויים באופי המלחמות — "להימנע מהקרב היבשתי, הסתכם במלחמות ארוכות יותר ואפקטיביות פחות. אנו מחזקים עוד ועוד את "הרגל הבריאה" שלנו — יכולות האיסוף והתקיפה "מנגד", ומתפלאים שאנו לא יש לשוב ולחזק את נפתרים מה"צליעה" שמקורה ברגל של התמרון היבשתי". יש לשוב ולחזק את החשיבה התחבולנית ואת התפיסה הגורסת כי מגע ישיר ותמרון מהיר ואגרסיבי לשטח האויב הם המפתח להשגת הכרעה בשדה הקרב.

במלחמת יום הכיפורים, אחרי 48 שעות של מבוכה שבו כוחות היבשה של צה"ל וארגנו מחדש את שורותיהם על בסיס דוקטרינה ברורה, כוחות מאומנים ושדרת פיקוד מנוסה. מובן שהעובדה שהן המצרים והן הסורים נעצרו, כתוצאה מהחלטותיהם שלהם, תרמה ליכולת של צה"ל להתעשת, ליטול את היוזמה ולהפוך את הקערה על פיה למרות תנאי הפתיחה הקשים, ולמרות ההפתעה שערערה את ביטחונם של מקבלי ההחלטות. הגם שמלחמת יום הכיפורים נצרבה בתודעתנו ככישלון, היה בה ניצחון צבאי מרשים שהוא תוצר של תפיסת ביטחון ודוקטרינה שעוצבו בשנות החמישים, והלכו והשתכללו באמצעות פיתוח המחשבה הצבאית והניסיון הרב שנצבר.

ללחימה עם הפלסטינים בתחילת שנת 2000 נכנס צה"ל ללא דוקטרינה מתאימה וללא יכולות שיאפשרו לו להתמודד עם אתגרי העימות. התוצאה הייתה שבמשך שנה ומחצה היו אלו הפלסטינים שהובילו את ההתרחשויות, מבלי שהיה לצה"ל ולמערכות הביטחון מענה אפקטיבי. מנהיגות מדינית נחושה ויוזמות של מפקדי שדה הובילו את מערכת הביטחון ובתוכה צה"ל לשנות את תפיסת המנופים והשחיקה ששררה בתחילת העימות, ולגבש תפיסה של הכרעה שהתבססה על כיבוש מחודש של השטח ונטילת היוזמה. צה"ל הוכיח כי באמצעות תמרון מהיר, כפי שביצע במבצע 'חומת מגן', והעברת המלחמה לשטח האויב לפי יסודות הדוקטרינה שהתפתחה בשנות החמישים והשישים, ניתן להכריע את הפלסטינים וליצור את התנאים להביס את הטרור ולנצחו, גם בעימות שמאפייניו שונים לחלוטין. מהלכים צבאיים אלו היוו את התשתית לשיפור דרמטי של ביטחון תושבי ישראל, ובהמשך לצמיחה כלכלית וליצירתם של תנאים לצעדים מדיניים. ביהודה ושומרון שב צה"ל לרעיון של תמרון בתוך שטח האויב. היה זה תמרון שונה לחלוטין מזה שבמלחמות אחרות, והוא הביא הישג עצום שעד היום לא שוחזר באף זירה אחרת בעולם.

ברצועת עזה, לעומת זאת, המשיך צה"ל בתפיסה של הפעלת אש מנגד, בעיקר מתוך תחושה שניתן להכיל את הטרור על בסיס הגדר. בן־גוריון הגיע למסקנה כי עם לא נשבר תחת הפצצות כששהה בלונדון בזמן הבליץ במלחמת העולם השנייה, והניסיון להוכיח אחרת מתנפץ מול המציאות פעם אחר פעם. גישה זו נכשלה. הטרור מיהודה ושומרון שהיווה בעיה אסטרטגית אקוטית צומצם באופן דרמטי, אולם האיום מכיוון רצועת עזה גבר והתעצם. הנה כי כן, המלחמה היא אותה מלחמה, האויב הוא אותו אויב, החברה היא אותה חברה וגם הזירה הבינלאומית זהה. ההבדל המרכזי בין שתי הזירות היה בהחלטה לאמץ פרדיגמה של הכרעה ביהודה ושומרון מול שימורה של פרדיגמת ההכלה בעזה, והתוצאות ניכרות עד היום.

בלחימה נגד אויב המשתמש בשיטות של גרילה וטרור עומדות שתי תפיסות מסורתיות זו מול זו — לחימה מנגד הכוללת הפעלת אש מדויקת מרחוק, ותפיסת המגע הישיר, החותרת למגע קרבי ישיר עם האויב בשטח שלו. הפעלתה של תפיסת הלחימה מנגד מבטיחה הישגים מבצעיים טקטיים, אך יש לה מגבלות רבות: ראשית, פרק הזמן של העדיפות הטכנולוגית מוגבל, והיריב ימצא דרכים לצמצם אותו; שנית, לחימה מנגד מאדירה את התנגדות, משום שהשימוש התדיר במערכות הנשק מתוחכמות יוצר "מצע להאדרה של האבן ביד הילדים מול המסוק, והמטען המאולתר מול המטוס", שלישית, הנזק האגבי שיוצרת הפעולה מנגד, הכולל לצד פגיעה בפעילי טרור רבים פגיעה באזרחים בלתי מעורבים. לחלופין, גישת המגע הישיר מחייבת העברת הלחימה לשטח האויב, תנועה ואש בקצב גבוה, קיום פשיטות בספיקה גבוהה תוך מימוש פעילות חשאית, ניצול גורם ההפתעה ומזעור נזק אגבי.

השוני בין תפיסות מבצעיות אלה מתבטא גם בממד הפיקודי. בתפיסת הלחימה מנגד ממוקם הפיקוד המבצעי במרכזים טכנולוגיים מרוחקים, ואילו בתפיסת המגע הישיר הפיקוד הוא "ישיר ובלתי אמצעי של מפקד כוחות הקרקע על מרחב המבצעים".

במשך שנים רבות, החל בתקופת שהייתו של צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון ובתהליך איטי ומתמשך, נטש צה"ל בהדרגה את יסודותיו הדוקטרינריים. התמרון היבשתי שהיה לבו של כוח המחץ איבד מכושרו ויותר מכך, הלך ואיבד את ביטחונו. רק בשנת 2006 ניתנה למגמה זו גושפנקה במסמך רשמי של צה"ל. תפיסת ההפעלה שפורסמה בשנה זו על ידי המטה הכללי גרסה כי טבע המלחמות השתנה, וכי נדרש לאמץ גישה חדשה שבמרכזה האש מבוססת המודיעין. לתמרון היבשתי ניתן בתפיסה זו תפקיד משני בלבד. התוכנית הרב־שנתית 'קשת' שעליה עמלו אגפי המטכ"ל ביטאה גישה זו ופנתה לקיצוץ חד ביכולות ובסדר כוחות היבשה, בכלל זה פירוקן של מפקדות הגייסות. מלחמת לבנון השנייה שפרצה מספר חודשים לאחר מכן חייבה את צה"ל לחשב מסלול מחדש. הנה כי כן, כל דוקטרינה היא פרי בחירתו של המצביא.

גישה דוקטרינרית כמעט לעולם אינה עומדת כברירה היחידה, היא לרוב פרי בחירתו של מצביא. ניתן בהחלט לשער שתחת מנהיגות שונה, המלחמות שניהלה מדינת ישראל עם מדינות ערב בראשית ימיה היו מתנהלות באופן שונה. גישת ההכרעה מבית מדרשו של בן־גוריון לא הייתה תולדה של מצב נתונים עובדתי המוביל לחלופה אחת בלתי ניתנת לערעור, אלא בעיקר פרי החלטה מנהיגותית של בן־ גוריון, שהקדיש זמן רב ללימוד בעיות הביטחון הצפויות למדינת ישראל, והבין כי מלחמות ארוכות דוגמת מלחמת העצמאות, על המחירים העצומים שהיא תבעה מהמדינה שנולדה זה מקרוב, יפעלו נגד האינטרסים החיוניים של המפעל הציוני.

זאת ועוד, מלחמת העצמאות שאליה נקלע היישוב ובהמשך — המדינה הייתה בעלת מאפיינים שונים לחלוטין מאלו שאליהם כיוון בן־גוריון את תפיסת הביטחון ואת הדוקטרינה שעוצבה בהמשכו. הבנתו כי המלחמות הבאות יהיו שונות בתכלית וכי צה"ל נדרש להיבנות כצבא מקצועי עם דוקטרינה אופנסיבית עמדו בלב לבו של הוויכוח בינו לבין יוצאי ה'הגנה'. כלומר, הבחירה בגישה הכרעתית שאותה אימץ בן־גוריון לא רק שלא הייתה מסקנה מתבקשת ובחירה "טבעית" לנוכח מציאות עובדתית נתונה שהתקיימה בסוף שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים, אלא רחוק מכך. מעטים ראו באותה תקופה את התמונה שהחלה להתעצב בראשו של בן־גוריון. הדינמיקה שהתקיימה במנגנוני הביטחון דחפה לכיוונים אחרים לגמרי.

מחשבה צבאית בלב מעשה המלחמה

המלחמה משנה את פניה כל העת. המנצח הוא זה שמשכיל להבין ראשון את המאפיינים הייחודיים של המלחמות העתידיות ומסגל יכולת השתנות בכדי לפעול ביעילות בתנאים אלו. התופעה של התכוננות למלחמות העבר היא תופעה מוכרת, ונובעת בדרך כלל משמרנות ומקיפאון מחשבת.

מעטים הם המצביאים המצליחים לצפות אל מעבר לערפל ולפענח את צפונותיו של שדה הקרב העתידי, נדירים מתוכם הם אלו המוכנים לשים את כל כובד משקלם כדי לנפץ פרדיגמות שתקפותן חלפה ולבנות מסד חדש תחתן.

המחשבה הצבאית הישראלית ינקה בראשית ימיה משלושה מקורות עיקריים: הראשון — החשיבה הצבאית הבריטית שהביאו עמם בעיקר יוצאי הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, אשר גישתם לצבא כמקצוע הייתה מבוססת על מתודולוגיה פרופסיונלית. השני — הניסיון הקרבי הרב שצברו מפקדי ההגנה בקרבות מלחמת העצמאות ובתקופות שקדמו לה. אלו שמו את הדגש על הרוח המיוחדת של הפלמ"ח ונטו לדחות את רעיון ההתמקצעות וההתמסדות במעבר מיישוב למדינה. המקור השלישי היה הניסיון האוניברסלי הרב שנצבר במהלך מלחמת העולם השנייה, ממנה לדוגמה נשאב רעיון (בליצקריג) ש"עבר גיור" ומתוכו צמח כוח המחץ הישראלי שהתבסס, לא במקרה, על חיל האוויר וכוחות יבשה ניידים המיועדים להעביר במהירות את המלחמה לשטח האויב ולפרוץ לעומק שטחו. נוסף על אלו היווה תהליך הכשרת המפקדים הבכירים במכללות צבאיות בחו"ל נדבך מהותי בפיתוח המחשבה הצבאית הישראלית, ששימש בסיס לפיתוח המסד המקצועי־אינטלקטואלי.

מאז מלחמת ששת הימים, וביתר שאת לאחר מלחמת יום הכיפורים, עברה המחשבה הצבאית הישראלית תהליך מתמשך של שינוי, תוך שהיא מאמצת יותר ויותר את קו המחשבה והגישות האמריקאיות — גישות מבוססות טכנולוגיה. גישת השחיקה. האמריקאית עמדה בניגוד גמור לגישת התמרון הישראלית ששלטה עד תחילת שנות השמונים. המחשבה שניתן לשחוק את יכולות האויב — בהתבסס על יתרונות הטכנולוגיה ועוצמה עדיפה ולהביא לכניעתו — היא גישה אמריקאית טיפוסית, אלא שהיא לא התאימה כלל לצה״ל, לא מבחינת אורך הנשימה הנדרש, לא במרכיב הלגיטימציה הבינלאומית שמאפשרת את חופש הפעולה הנדרש ליישומה של גישה זו, וודאי לא ברמת האיום המתמשך על העורף. הניסיונות לפתח דפוס של מערכות שוחקות מבוססות טכנולוגיה, שאותו החל לאמץ צה"ל בראשית שנות התשעים, נועד מראש לכישלון. הניסיון של צה"ל להמשיך לדבוק בגישה זו, שעמדה מראשיתה בניגוד מוחלט לתפיסת הביטחון, הוא לב לבה של הבעיה, ולא השינוי של שדה הקרב.

אומנות המלחמה היא מקצוע חמקמק. כרוך בו סיכון עצום ועל כפות המאזניים מונחים כבוד, יוקרה, חיי אדם ואינטרסים לאומיים. הם אלה שהפכו את המצביאים הדגולים לנערצים והוקיעו את הנכשלים לדראון עולם. מצביאות דורשת הכרה והבנה מעמיקה בהיסטוריה של המלחמות, בלקחי הקרבות ובעקרונות והכללים שעוצבו בעטיים. היא דורשת גם יכולת הפשטה, דמיון, יצירתיות והבנת ההתפתחויות של שדה הקרב כדי להכין את הגייסות למלחמה שתתרחש בעתיד, ומאפייניה יהיו שונים לחלוטין מאלה של המלחמות הקודמות. נדרשת הבנה מעמיקה כי שדה הקרב ישנה תמיד את פניו, ולעולם יפתיע מחדש את מי שלא נערך אליו כראוי. אבל מעל הכול דורשת מצביאות עילאית אומץ לב בהכנת צבא לקרב ובהובלת הגייסות בעת התרחשותו. אומץ לב כזה מצריך הכרעות קשות ואימוץ גישות ודפוסי פעולה חדשים, כדי להתאים את הצבא ואת דפוסי המחשבה שלו לאתגרים העתידיים.

ההתפתחות בצה"ל

בשני העשורים האחרונים פחת האיום הקונוונציונלי על ישראל מצד צבאות מדינות ערב, ובמקביל עלה האיום התת־קונוונציונלי מצד ארגונים צבאיים, ובהם חמאס, חזבאללה וארגוני טרור נוספים. סכנת הפלישה רחבת ההיקף לישראל נעשתה אנכרוניסטית כמעט, אך גבר האיום מצד הארגונים הצבאיים הלא־מדינתיים, שלהם מערכי נשק תלול מסלול בהיקף ניכר. שינוי זה מחייב את ישראל לפתח יכולת להתמודד עם איום קונוונציונלי — איום צבאי קלאסי; איום תת־קונוונציונלי — מצד ארגונים צבאיים וארגוני טרור; איום בלתי קונוונציונלי — נשק גרעיני, ביולוגי וכימי; איום קיברנטי — פגיעה במערכות מחשבים ותקשורת. למרות השינוי באיומים גבר הנתק בין המטה הכללי של צה"ל לבין תהליכי בניין כוח, שהפכו בעבור המטה הכללי לאסופה של פרויקטים שיזמו הזרועות וגופי בניין הכוח. במקביל המפקדה הכללית, שהייתה תמיד מפקדת הפעלת כוחות היבשה, "מסרה את המקל" לידי מפקדת חילות השדה, ובהמשך לזרוע היבשה.

תהליכים אלו, לצד הפעלה מהוססת של כוחות יבשה בעימותים שבהם לחם צה"ל בשלושים השנים האחרונות, יצרו תחושה בקרב מקבלי החלטות כי הכוח היבשתי של צה"ל רלוונטי פחות לאתגרי שדה הקרב בהווה ובעתיד, לעומת כוחות האוויר והמודיעין. בעוד צה"ל השקיע עוד ועוד בכוחות אלו, הלכה ונפגעה כשירותם של כוחות היבשה לבצע תמרון רחב היקף בחזית ובעומק, ובתוך כך כשירותו של מערך המילואים היבשתי, שהיווה את עמוד התווך של התמרון הצה"לי. 

צה"ל, שנהנה בשנותיו הראשונות מזרוע אינטלקטואלית של יוצאי צבא בריטניה בעיקר, אשר הניחה את המסד לתורות הלחימה ולמערך ההדרכה, ומקצונה עתירת ניסיון קרבי במלחמות, הלך ואיבד במהלך השנים את המשענת העיקרית שהיוותה את ליבת איכותו. ככל שפחת הידע הדוקטרינרי פנה צה"ל יותר ויותר החוצה אל התעשיות השונות, כדי למצוא מענה המבוסס על פתרונות טכנולוגיים, תוך שהוא ומזניח את "פיתוח האונה האינטלקטואלית". ככל שזו הלכה ונשחקה מצא עצמו צה"ל ללא ידע דוקטרינרי מספק, שעליו ניתן לבסס את המענה לאתגרים שהלכו והתפתחו. גם אם ברמה הטקטית עוד זכו קציני צה"ל להכשרה מסודרת וצברו ניסיון מסוים בשדות הלחימה של העימות המוגבל, ניכרו פערים הולכים ומעמיקים ברמות החשיבה הגבוהות — האסטרטגית והאופרטיבית — שאחראיות בעיקר לפיתוח התפיסות המעצבות את בניין כוחו של צה"ל ואת הגישות להפעלתו. הדומיננטיות הטכנולוגית שהלכה וקנתה לה אחיזה על חשבון האיכות הדוקטרינרית הובילה לעלייה דרמטית בהשקעות באש מדויקת ובמודיעין, ולהזנחה מתמשכת בתמרון היבשתי. ליקוייה של תפיסה זו התבלטו במהלך מלחמת לבנון השנייה (2006).

כשנכנס הרמטכ"ל גדי איזנקוט לתפקידו בשנת 2015, חל שינוי במגמה זו והושם דגש ניכר על התמרון היבשתי ככלי ההכרעה העיקרי של צה"ל. אף שהנתק בין המטה הכללי לנושא היבשה טרם תוקן, בתחילת 2017 נקבע בצה"ל כי המפקדה הכללית היא זו שתגבש את תפיסת התמרון היבשתי, ובכך תכווין את בניין הכוח ביבשה (שימשיך להתבצע על ידי זרוע היבשה). החלטה זו מחזירה למעשה את המפקדה הכללית לתפקידה כמפקדת כוחות היבשה — דבר שממנו נמנעה במשך שנים רבות. זהו צעד חשוב בדרך לפתרון, אך עוד ארוכה הדרך לתיקון הנדרש.

סיכום

לא השינוי בטבע המלחמות הוא זה שהוביל להזנחת התמרון היבשתי, גם לא השינוי שחל בחברה, אלא היחלשות דוקטרינרית שהובילה להסתמכות הולכת וגוברת על טכנולוגיה, על חשבון אומנות המלחמה. מאז שנות השמונים ניסה צה"ל פעם אחר פעם לפעול בגישה של שחיקה תוך הפעלת מנופים. גישה זו נוגדת באופן בולט את תפיסת הביטחון, ששאפה לקצר את המלחמות על ידי שאיפה להכרעה מהירה באמצעות העברת המלחמה לשטחו של האויב, ותמרון מהיר לעומק שטחו. פעם אחר פעם מסיים צה"ל את המבצעים הללו בתחושת החמצה, ופעם אחר פעם פונה מחדש לחזק את המודיעין ואת האש כדי לנסות לשפר את ביצועיהם בעימות הבא. התמרון היבשתי הפך מהגורם המכריע לגורם שמשתמשים בו בהססנות ובמשורה, אם בכלל, בדרך כלל בשלבים מאוחרים יחסית, ולמשימות מצומצמות בהיקפן. המעגל פועל כך שככל שמנמיכים את הציפיות מהכוחות המתמרנים, כך יורד גם כושר הביצוע שלהם, ואולי יותר מכול הולכת ומתפוגגת הרוח שאפיינה את התמרון היבשתי — רוחם של הסוסים הדוהרים.

בפעם היחידה בשלושים השנים האחרונות שצה"ל פעל על פי תורת הביטחון של מדינת ישראל והעביר את המלחמה לשטחי הרשות הפלסטינית — במסגרת מבצע 'חומת מגן' שביצעו כוחות פיקוד המרכז 20 ו'מכסחת הדשא' שהופעלה אחריו בשורה ארוכה של מבצעים ופשיטות בלב הערים הפלסטיניות — הוא הצליח למגר את הטרור וליצור את התנאים להשגת מטרותיו האסטרטגיות.

הנה כי כן, לא המלחמה היא זו ששינתה את טבעה אלא הייתה זו בחירתה — קרוב לוודאי שלא מדעת — של מערכת הביטחון. השאלה שצריכה להישאל כיום לפיכך אינה אם התמרון עדיין רלוונטי כיסוד מרכזי בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל, אלא איזה תמרון נדרש לצה"ל, ומהם הכישורים והיכולות הנדרשים לו כדי שיוכל להתמודד כהלכה עם האתגרים הביטחוניים העומדים לפתחנו.

המצביאים הגדולים הבינו באנשים — מה מניע אותם, מה מפחיד אותם, מה שובר אותם ומה גורם להם להתעלות מעל ליכולותיהם. אלה היו ונותרו היסודות שמהם עשויה המלחמה. ככל שעולים מהרמה הטקטית, המושפעת משינויים של הסביבה והטכנולוגיה, לרמה האופרטיבית והאסטרטגית המושפעת בעיקר מתודעתם של בני אנוש, הופכת אומנות המלחמה לדומיננטית הרבה יותר. שם באה לידי ביטוי הגאונות, שם גם מצויה עליונותה של המצביאות, היודעת להפוך תובנות עמוקות לתבניות מלחמתיות מנצחות. אלכסנדר הגדול היה גאון שהבין היטב את אומנות המלחמה.

למרות הזמן שחלף, הטכנולוגיה המתקדמת והשינויים והתהפוכות שהתרחשו באופי המערכות מאז ימי אלכסנדר הגדול ועד עתה, הרי בסיכומו של דבר, אותם עקרונות שהנחו אותו ושחייבו ללמוד את המלחמה כמקצוע, לפעול באופן תחבולני, להכיר בחשיבותו של השטח, לדעת להפיק ממנו את המרב והצורך לבוא במגע ישיר עם האויב — כל אלה נותרו רלוונטיים כפי שהיו בימיו. אכן, נראה שגם אילו ניצב אלכסנדר הגדול מול אתגרי שדה הקרב הנוכחי, מצויד בעקרונות עתיקי יומין ובגאונותו הצבאית, היה נדרש לו פרק זמן ללימוד המאפיינים הייחודיים של שדה הקרב המודרני, אבל קרוב לוודאי שהוא לא היה מתבלבל.

ד"ר, אל"ם במיל' גבי סיבוני הוא ראש תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
אל"ם במיל' יובל בזק הוא מפקד המעבדה התפיסתית של צה"ל.
גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
(המאמר פורסם במקור בכתב העת של המכון למחקרי ביטחון לאומי, "עדכן אסטרטגי", כרך 20, גיליון 3, אוקטובר 2017. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

איך ללמוד להשתפר מבלי להפסיד: לקחים מששת הימים \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אתר חדש שהשיק המכון למחקרי ביטחון לאומי לציון יובל למלחמת ששת הימים, בוחן את השלכותיה ארוכות הטווח ומנתח את האתגרים הביטחוניים והמדיניים הניצבים לפתחה של ישראל. 

מימין: מפקד הנחתים, גנרל נלר, מבקר יחידת נחתים באפגניסטן, 2014, (מקור: ויקיפדיה).

ביוני האחרון נשא מפקד חיל הנחתים, גנרל רוברט נלר, הרצאה בפני חניכי מכללת המלחמה של הצי האמריקני, בה תיאר את שורת האתגרים העומדים בפני החיל כיום. בין היתר אמר שהחיל עושה מאמצים לשפר את היחס בין אימונים לתעסוקה מבצעית ליחידותיו, העומד על שנת אימונים אל מול חצי שנת תעסוקה מעבר לים. זוהי דילמה שמעסיקה גם את צה"ל, ששואף לשנות את יחס התעסוקה המבצעית לחטיבות החי"ר מ-20 שבועות תעסוקה ו-13 שבועות אימון, ל-17 שבועות אימונים והכשרה ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית, וחוזר חלילה. אתגר נוסף שבו עסק נלר, שעשה את עיקר שירותו ביחידות החי"ר של הנחתים, הוא הצורך לפתח תפיסה מבצעית רלוונטית לעימותי ההווה והעתיד. גם זו סוגיה שמעסיקה רבות את צה"ל. ב-2015, פרסם הרמטכ"ל איזנקוט את מסמך אסטרטגיית צה"ל, המהווה דוקטרינת הפעלה אסטרטגית לצבא, ובצה"ל עוסקים בעדכונו. נלר סיפר בהרצאה על פגישתו עם מאמן נבחרת הרוגבי של ניו זילנד (ה"אול-בלאקס") שהציג לו את האתגר העיקרי שעומד בפניו, שהוא גם האתגר העיקרי שעומד לפתחם של נלר והחיל כולו. "אני לא רוצה להיות חייב להפסיד בשביל ללמוד ולהשתפר", אמר המאמן. בניגוד לקבוצת רוגבי, ציין נלר, חיל הנחתים אינו יכול לשוב ממערכה עם התשובה "לקחנו מקום שלישי". הם צריכים לנצח.

הכישלון וההפסד הם המורים הטובים ביותר, אבל היקרים ביותר. האתגר ללמוד ולהשתפר מבלי להפסיד, עומד לפתחו של כל צבא. צה"ל, למשל, לא הפיק לקחים מן המערכה שניהל ב-67' וכתוצאה מכך עמד על סף תבוסה במלחמת יום הכיפורים. באתר שהשיק המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) לציון יובל למלחמת ששת הימים פורסמה אסופת מאמרים שערכו ד"ר גבי סיבוני, ד"ר קובי מיכאל וד"ר ענת קורץ. מטרת האסופה, שתצא בקרוב כספר, היא לבחון את האירועים הקשורים בה ישירות ואת השלכותיה ארוכות הטווח בהסתכלות רחבה ושקולה יותר (גילוי נאות, החתום מטה הוא מתאם המערכת של האתר והספר). בין הכותבים השר לשעבר משה "בוגי" יעלון, פרופסור שלמה אבינרי, תא"ל (מיל') ד"ר דב תמרי, ורבים נוספים. "למידת העבר והפקת תובנות מהמלחמה ותוצאותיה", כתבו העורכים, "גם מאפשרות לנתח את האתגרים הביטחוניים והמדיניים המורכבים הניצבים לפתחה של מדינת ישראל בעת הנוכחית וגם להעריך את אלה הגלומים בתרחישים עתידיים". ​חלק מן המאמרים באסופה מציגים את אתגרי צה"ל במערכות הבאות.

מכה מקדימה, רלוונטי?

אחד המאמרים באסופה, שכתבו ד"ר איתן שמיר וד"ר עדו הכט, בוחן את תקפותה של המכה המקדימה, דוגמת זו שביצעה ישראל ב-67', במציאות הנוכחית. שמיר עשה את שירותו בצנחנים ועבד בעבר במרכז דדו ובמשרד לעניינים אסטרטגיים. הכט, סא"ל (מיל') שימש כמדריך אקדמי במכללה לפיקוד ולמטה. השניים, חוקרים בכירים במרכז בגין־סאדאת באוניברסיטת בר אילן, טוענים כי אף שפורמלית תפיסת הביטחון של ישראל לא השתנתה, הרי שחל שינוי במציאות הגיאו-אסטרטגית. "הטראומה של מלחמת יום הכיפורים מצד אחד, והאיומים החדשים שמולם עומדת ישראל – בעיקר נשק תלול מסלול אל מרכזי אוכלוסייה – מצד שני, הביאו לכך שהיא משתמשת כיום תכופות במכה מקדימה ו/או מונעת. אלא שמערכת השיקולים והאילוצים סביב סוג כזה של פעולה, במיוחד אל מול מאפייני המערכת הבין-לאומית של זמננו, הינה מורכבת הרבה יותר מבעבר". במאמרם מנתחים השניים מקרי בוחן של מכה מקדימה ובהם המערכה ב-67', שהיתה כולה בבחינת מכה מקדימה ותקיפת הכור הגרעיני בעיראק ב-81'.

תקיפת משגר רקטות בלבנון בידי חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

לטענתם פער העוצמה בין ישראל לארגוני הטרור והגרילה, כמו גם סיבות מדיניות בין-לאומיות, מקשים עליה להצדיק מלחמת מנע נגדם. כך למשל, נאלצה ישראל להמתין זמן רב בטרם גייסה לגיטימציה בין-לאומית ופנימית על-מנת לפתוח במבצע "חומת מגן". אם זאת, מציינים השניים, כי במידה והתעצמות הארגונים השונים המאיימים על ישראל תגיע לנקודה שבה עוצמות ודיוק האש ההתקפי עשויים להוות איום אסטרטגי, חשיבות שיקולי הלגיטימציה תפחת. אז, כשלישראל ולצה"ל לא יהיה מרווח סיכון גדול, "הממשלה תיאלץ, ככל הנראה, לצאת שוב למכה מקדימה". בשולי המאמר מזהירים המחברים כי הוא עסק רק במערכות שנוגעות להתמודדות עם אמצעי לחימה קונבנציונאליים, שכן האיום הנשקף מנשק גרעיני כה חמור, עד שהוא מחייב דיון נפרד ושונה. לשיטתם, המענה היעיל היחיד כיום כנגד נשק גרעיני הוא מניעת האויב מלהשיגו. "אם תידרש פעולה צבאית כדי למנוע הצטיידות כזו, תהיה עוצמתה אשר תהיה", כתבו, "המחיר של התפוצצות ולו פצצה גרעינית אחת במרכז אוכלוסייה ישראלית הינו גבוה פי כמה".

העימות הבא לא ייקח 6 ימים ויתרחש במרחב העירוני

לאור מורכבותה של אפשרות המכה המקדימה, מוטב להבין את אופיים של עימותי ההווה והעתיד. "הניצחון בששת הימים ממשיך לסמן את רף הציפיות מצה"ל לנצח במלחמה, ללא הבדל ממשי בין ימין לשמאל בחברה הישראלית. מכאן גם נובע התסכול מהתמשכותם של מבצעים צבאיים, כמו הלחימה במבצע "צוק איתן" בקיץ 2014 שנמשכה 51 יום. גם אלופים במילואים, מפקדי מלחמת ששת הימים, תובעים מצה"ל ניצחון כמו אז. למרות ציפיות אלו, ראוי לתת את הדעת על שינוי מהותי שהתרחש מאז בעולם המלחמה ולא רק בסביבתה הקרובה של ישראל". את הדברים האלה כתב האלוף (מיל') גרשון הכהן במאמר אחר באסופה, שבו הוא טוען כי עיקר הלחימה בעידן המודרני עברה במידה רבה מן השטח הפתוח אל לב הערים וריכוזי האוכלוסייה והיא נעשית "בהשתתפותם האקטיבית של האזרחים". מכאן שההפרדה בין המרחב הצבאי לאזרחי היטשטשה.

האלוף (מיל.) הכהן בתרגיל של חטיבת הצנחנים ב-2012, (מקור: ויקיפדיה).

הכהן נשען במאמר על "התועלת שבכוח" (הוצאת מערכות, 2011), ספרו החשוב של הגנרל הבריטי רופרט סמית, יוצא רגימנט הצנחנים הבריטי. בספר הגדיר סמית את המלחמה המודרנית כ"מלחמה בקרב האנשים" שבמסגרתה אין עוד "שדה קרב מבודד שבו נלחמים הצבאות, וגם שהמלחמה אינה מתרחשת בהכרח בין צבאות, בוודאי לא בשני הצדדים […] זו המציאות שבה האזרחים ברחובות, בבתים ובשדות – כל האנשים ובכול מקום הם שדה הקרב. ההתכתשויות הצבאיות והקרבות יכולים להתחולל בכול מקום – בנוכחות אזרחים, נגד אזרחים, בהגנה על אזרחים. האוכלוסייה האזרחית היא המטרה, יעד שיש להשיגו, לא פחות מהכוחות העוינים" (עמוד 19). המערכים הצבאיים של ארגונים דוגמת החמאס וחזבאללה, שולבו בגלוי ובסמוי במרקם החיים והתשתיות האזרחיות שבעזה ולבנון. מגמה זו מחייבת כל כוח תוקף לחדור אל לב המרחב הבנוי ולהילחם בתוכו. מנגד, העובדה שעיקר הלחימה מתבצע במרחב העירוני, פירושה שהפעלת נשק כבד וסיוע אווירי עלולה לגרום לפגיעה באזרחים בלתי מעורבים, שלא ניתן יהיה להבטיח את פינויים קודם לכן. הדבר עשוי להביא לאובדן לגיטימציה פנימית ובין-לאומית, "עד כדי הצבת איום על עצם השגתן של מטרות המלחמה".

הכהן, שעשה את עיקר שירותו כקצין שריון וכמפקד אוגדה וגיס, מותח ביקורת על תמיכתם של מרבית בכירי מערכות הביטחון בפתרון שתי המדינות לבעיה הפלסטינית. תמיכתם נובעת מאמונתם כי גם בנסיגה לקווי 67', למרות הוויתור על מרחביי העומק האסטרטגי, ישראל תצליח להגן ביעילות על ריבונותה ועל ביטחון תושביה, וכי במידת הצורך צה"ל יוכל לשוב ולהשתלט על אותם שטחים. "אלא שמאז השתנה הכול. לבקש שנית ניצחון דומה לזה של מלחמת ששת הימים נראה כמו לבקש שנית את קריעת ים סוף". למעשה, כתב הכהן, במקרה שלאחר נסיגה מאיו"ש יתעורר הצורך לכבוש את השטח מחדש בשל איום ביטחוני, סביר שהערים הפלסטיניות לא ייפלו בידי צה"ל באותה מהירות וללא התנגדות, כפי שהיה בששת הימים. זה יהיה דומה יותר לסוג הלחימה, העקובה מדם והממושכת, שפגשו האמריקנים בפלוג'ה. אם כך תראה מערכה אפשרית, טוען הכהן, אסור לסגת משטחי הגדה המערבית.

לבנות את הכוח למלחמה הנכונה

גנרל סמית, הזהיר מהתכוננות צבאות למערכה הלא נכונה, (צילום: רויטרס).

אולי האתגר המשמעותי ביותר לצה"ל נוכח מורכבות המציאות הגיאופוליטית וטיב העימותים הוא בניין הכוח הצבאי למערכה הבאה. מאמר נוסף באתר שכתבו אל"מ (מיל') גבי סיבוני והחתום מטה, משווה בין תהליכי בניין הכוח שביצע צה"ל בטרם מלחמת ששת הימים לבין אלו המתקיימים בו כיום. בספרו כתב הגנרל רופרט סמית ש"הצבאות אינם מתכוננים למלחמה האחרונה, אלא מתכוננים בדרך כלל למלחמה הלא נכונה" (עמוד 10), משום שהממשלות מקצות את המשאבים רק אל מול האיום העיקרי, ואילו טבע האויב הוא לאתר את נקודות התורפה במערכי היריב ולהימנע מחיכוך בנקודות החוזק שלו. למרות זאת, קבע סמית, כי היערכות צה"ל למלחמת ששת הימים היא יוצאת הדופן מן הכלל, שכן ניכר שתהליך בניין הכוח שקדם לה, צפה היטב את מאפייניה ואת צורכי הצבא במהלכה.

בניין הכוח שקדם למערכה ב-67' נעשה באופן מרוכז בהנחיית המטכ"ל ומה"ד ובתיאום עמם. אך בשנים שחלפו מאז, "התפרקות המטה הכללי מתפקידו כמפקדה העליונה להפעלת כוחות היבשה, וביזור תהליכי בניין הכוח ממנו למפקדת זרוע היבשה, לצד הפעלה מהוססת של כוחות היבשה בעימותים שבהם לחם צה"ל בשלושים השנים האחרונות, יצרו תחושה בקרב מקבלי ההחלטות כי הכוח היבשתי פחות רלוונטי לאתגרי צה"ל בהווה ובעתיד, לעומת זרועות האוויר והמודיעין", שבהן הושקעו עוד ועוד משאבים.

כתוצאה מכך נפגעו כשירותם של כוחות היבשה לבצע תמרון רחב היקף בחזית ובעומק, ושל מערך המילואים. "אתוס הפעולה של צה"ל הדגיש את רוח הלחימה של הלוחמים, היכולת התחבולנית של מפקדיו להוציא את האויב משיווי משקל וחתירה למגע ללא פשרות עד ניצחון מלא", אך במהלך חמישים השנים שעברו מאז 67', התמקד צה"ל בעוצמת החומר ואמצעי הלחימה, ובחיפוש מענה טכנולוגי לבעיות המבצעיות. מסמך אסטרטגיית צה"ל מסמן את תחילת תהליך השינוי, שבו מושם דגש מחודש על מרכזיות התמרון היבשתי, כפועל יוצא של השתנות האיומים. במקביל, החלו בצה"ל תהליכים להשבת אחריות המטה הכללי, כפיקוד העליון, להפעלת כוחות היבשה.

כוח צה"ל בתרגיל, (צילום: דו"צ).

אולם, המשך הישענותו של צה"ל על פתרונות טכנולוגיים מצד אחד, והמשקל היחסי הנמוך שניתן לפיתוח המאמץ האינטלקטואלי מצד שני, מנציחים את הפער החמור ביכולות המענה הכולל של צה"ל. המענה הטכנולוגי אינו הפתרון לכלל הבעיות המבצעיות. לאורך השנים פותחו בצה"ל פתרונות טכנולוגיים שמסייעים להתמודד עם איומים מסוגים שונים ובהם האיום הרקטי ואיום המנהרות. אך כפי שהוכח גם במלחמת לבנון השנייה וב"צוק איתן", צה"ל חייב לשפר את מוכנותו, הן בתחום המקצועי של הפעלת התמרון המהיר ללב מערכי האויב ולעומק, והן בפיתוח המחשבה היצירתית והתחבולנית שתהפוך מהלך שכזה למהיר, חזק, ואם לא אלגנטי אז לפחות יעיל, כפי שהיה במלחמת ששת הימים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.08.2017)

 

החיבור בין המודיעין לצבא היבשה עשוי להוות מכפיל כוח \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע תיאר סגן הרמטכ"ל היוצא, יאיר גולן, את העימות הבא כקשה מקודמיו, בחזית ובעורף. הלוחמה מוכוונת המודיעין, שמומשה כבר ב"צוק איתן", עשויה להוות מכפיל כוח בהשגת הניצחון הצבאי, בתנאי שתתגבר על כמה חולשות. 

השבוע התייחס סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, בראיון לאתר צה"ל, להיערכות הצבא למערכה הבאה. כמו רבים אחרים, הודה גולן בכך שהחלטת מפקדי צה"ל בטרם מלחמת לבנון השנייה לקצץ בכשירות הכוחות ובאימונים הובילה (אף שגולן סייג וציין שלא היה זה הגורם היחידי) למה שהוא כינה כביצועים "הלא משכנעים" במלחמה ב-2006. בטרם מבצע "צוק איתן", ציין, היתה מגמה דומה וגם היא בתורה פגעה במוכנות הכוחות למערכה. לדבריו, פערי מוכנות שכאלה מביאים לפגיעה אנושה בביטחון העצמי של החיילים והמפקדים, "שזה מה שקובע רמת לחימה. זה לא סוג האמל"ח, לא הטכנולוגיה, ולא המודיעין – הדבר המרכזי ביותר הוא האמונה של האנשים ביכולתם להיכנס לסיטואציות מסוכנות ולצאת כשידם על העליונה, להרוג את האויב ולא להיהרג".

האלוף גולן בתרגיל של חטיבת הצנחנים ב-2014, (צילום: משרד הביטחון)

גולן, קצין צנחנים ששימש הן כמפקד פיקוד העורף והן כמפקד פיקוד הצפון, העריך כי המלחמה תתרחש במקביל בחזית ובעורף. המלחמה הבאה, ציין, "תהיה קשה וקטלנית יותר ממלחמות 30 השנים האחרונות", אף שהבהיר כי לא תהיה קשה כמו אלו שבהן לחם צה"ל במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. האלוף לא התייחס ליכולות האויב, אולם ניתן להניח שדבריו כוונו לכך שהן חזבאללה והן חמאס, כארגוני גרילה, יעדיפו להימנע מלחימה בכוחות צה"ל וימקדו את מאמציהם בניסיון לפגוע באוכלוסיה האזרחית שבעורף. ארסנל רקטות והטילים המדויקים שברשותם נועד בדיוק מטרה זו. הניסיון לפענח את היערכות האויב ולצפות את אופיה של המערכה הבאה הוא אחד האתגרים המורכבים שניצבים לפתחה של קהילת המודיעין בישראל, אך אינו היחיד.

ספרם של אבן וסימן טוב, (מקור: אתר INSS).

באחרונה פורסמה, בהוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), אסופת מאמרים תחת הכותרת "אתגרי קהילת המודיעין בישראל", בעריכת אל"מ (מיל.) ד"ר שמואל אבן, ודודי סימן טוב. השניים שירתו שנים ארוכות באגף המודיעין של צה"ל. אבן שימש, בין היתר, כמשנה לענייני הערכה לראש חטיבת המחקר, וסימן טוב שירת בתפקידי מחקר ואיסוף באמ"ן ובאג"ת. בישראל, הדגישו השניים בהקדמה לספר, למודיעין ישנה חשיבות רבה בשל "מגוון האיומים הביטחוניים החריגים על המדינה, והתלות היום-יומית של כוחות הביטחון במודיעין לסיכול איומים ולהפעלת הכוח. הדבר מתבטא, בין היתר, בזמן הרב שמקדיש הדרג המדיני והביטחוני הבכיר לנושא המודיעין ובמשאבים הרבים שמדינת ישראל מקצה למודיעין בכל הרמות". הספר שערכו מנתח באמצעות שישה-עשר מאמרים, שכתבו מומחים מהאקדמיה ומקהילת המודיעין, שורה של אתגרים המונחים לפתחם של ארגוני המודיעין בישראל. בין הנושאים בהם עוסק הספר ניתן למנות את הקשיים שעומדים בפני המודיעין להעריך ולצפות התפתחויות בעידן של אי-יציבות, טרור וחתרנות במגזר היהודי, החשיבות העולה של מודיעין תרבותי־אופרטיבי ליצירת תמונת מודיעין עדכנית על אוכלוסיות אזרחיות, המהוות גורם מפתח במלחמה בטרור ותפקידם של כלי-טיס בלתי-מאוישים בשירות המודיעין.

שיתוף הפעולה בין אמ"ן לכוחות בשטח

תפיסת הלוחמ"ם פותחה באמ"ן בעת שעמד בראשו האלוף כוכבי, (צילום: דו"צ).

אחד המאמרים בספרם של אבן וסימן טוב הוא "לוחמת יבשה מוכוונת מודיעין" מאת ד"ר גבי סיבוני, ראש תכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (שאותה, למען הגילוי הנאות, אני מתאם), ושגיא בן יעקב. המאמר מנתח את תפיסת הלוחמה מוכוונת מודיעין, לוחמ"ם, שפותחה באמ"ן בעת שעמד בראשו האלוף אביב כוכבי, בדגש על משמעויותיה בתחום התמרון הקרקעי. שלא כמאמרים אחרים מתייחס מאמר זה דווקא לסיוע שמספק המודיעין לכוחות בשדה הקרב. בהתחשב בכך שהמחברים עשו את עיקר שירותם הצבאי בשדה, אל"מ (מיל.) סיבוני שירת כמפקד סיירת גולני וראש מטה אוגדה וסא"ל (מיל.) בן יעקב משמש כמג"ד מילואים, אין בכך בכדי להפתיע.

במאמרם מתארים השניים את השינוי והמורכבות של שדה הקרב, ועומדים על כך שאויביה של ישראל שהפכו מאויב נוכח לאויב "נעלם". בעבר היה הכוח הצבאי של מדינות דוגמת מצרים וסוריה, גלוי ונוכח במרחב. כיום פועלים אויביה של ישראל, חזבאללה וחמאס, בהתאם להיגיון מערכתי אחר לחלוטין, שמומש במערכות דוגמת מלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן". שני הארגונים הפעילו "מערכות מבוססות אש מנגד, מבוזרות ונשענות על ממד עומק גיאוגרפי ותת־קרקעי, הפועלות מתוך מרחבים מיושבים באזרחים ונעדרות כמעט לחלוטין מרכיב של תמרון. יריבים חלשים יחסית בוחרים לעשות שימוש ברעיון אופרטיבי זה במטרה לבטל את היתרון היחסי שיש לצבאות מדינתיים במערכות תמרון, ולהפכו לחיסרון". השניים מציינים כי בעוד שהיריבים השתנו ו"נעלמו" נותרו הצבאות הסדירים בלא מענה רלוונטי ועליהם לפתח פתרון אפקטיבי לאיום החדש. לאחר מלחמת לבנון השנייה התברר כי למרות המשאבים שהושקעו באיסוף המודיעין, הרי שהוא פשוט לא הגיע לידי הכוחות בשדה הקרב, בין היתר בשל מידור גבוה של המידע. המחברים מזהים את הלקחים ממבצעי הסיכול הממוקד שנעשו במשותף עם השב"כ, ואת התפתחותה של טכנולוגית שליטה ובקרה (שו"ב), כגורמים שאפשרו את פיתוח תפיסת הלוחמ"ם, המהווה שיפור משמעותי של המודיעין שמסופק לכוחות הלוחמים בשטח, שנשען על שיתוף פעולה בין אמ"ן לזרוע היבשה.

טירוני צנחנים באימון "שבוע מלחמה", (צילום: דו"צ).

מבצע "צוק איתן" ב-2014 היווה נקודת שיא ביישום התפיסה, לפחות בכל הקשור להתמודדות עם החמאס בשטח בנוי. כשזה מגיע להתמודדות עם המנהרות, מציינים השניים, מדובר באתגר שונה, שהתפיסה החדשה טרם סיפקה לו מענה. הלוחמ"ם באה לידי ביטוי במערכה בשורה של תחומים. ראשית, היא אפשרה איכון מדויק ומהיר של מטרות וזיהוין כמטרות לגיטימיות לפגיעה בזמן אמת. שנית, אפשרה התפיסה להזהיר את הכוחות הפועלים בשטח מפני מטענים, מארבים ובתים ממולכדים. יכולת זו, כתבו, "יצרה תמונת מצב אויב עשירה ואפשרה למפקדים להגות רעיונות מבצעיים תחבולניים, ובמקביל לכך להגן על כוחותיהם מאש האויב. היא דרשה איסוף ממוקד־תמרון ממגוון כלים וחיישנים, אימון כוחות היבשה במתארים רלוונטיים, הטמעת הידע שנצבר במודיעין של אוגדת עזה, הקצאת מפענחים למפקדות החטיבות, וחוקרי שבויים שהתלוו לכוחות". התפיסה עשויה, אם כן, להוות מכפיל כוח שיהפוך את התמרון הקרקעי של צה"ל למדויק, מהיר ויעיל בהרבה. תמרון שכזה, אם יעשה נכון, עשוי בהחלט לממש את יעדיו בזמן קצר, ולהשיג הישגים של ממש, עד כדי הכרעה צבאית.

גם לאויב יש זכות בחירה

לצד היתרונות הרבים המאמר מציג גם את האתגרים שיעמדו בפני הכוחות במימוש התפיסה. אחד מהם הוא החשש ש"היקף המודיעין הרב והנוחות השוררת במפקדות הנייחות עשויים לגרום לכך שמפקדים בדרג מח"ט יחושו שהם יעילים הרבה יותר במפקדה מאשר בשטח. בכך טמונה סכנה כפולה – הן לאובדן המגע הבלתי אמצעי עם השטח מתוך הנחה מוטעית שהמידע הנדרש כולו נמצא בערכות השו"ב ובקשר, והן לעיסוק יתר של הפיקוד בפרטי פרטים". כך היה במלחמת לבנון השנייה בה נטו חלק מהמפקדים, שהורגלו לכך בשל אופי הלחימה באינתיפאדה השנייה, לפקד על כוחותיהם מאחור מתוך מוצבי פיקוד בצדו הישראלי של הגבול (וכונו אחר-כך "מפקדי הפלזמות").

רשת תצפיות של חזבאללה שנחשפה בגבול הצפון. גם האויב לומד ומשתפר, (צילום: דו"צ).

אתגר נוסף נוגע לפוטנציאל שטמון ביכולת לקבל במהירות מידע רב עשוי גם לפתות רבים "לנטוש טכניקות פשוטות ובסיסיות, כמו שימוש בשקפים ובטוּשים, מתן פקודות בקשר דיבור ואיסוף מודיעין עצמאי". סביר שגם האויב ינסה לנצל נטייה זו של הכוחות ולהפעיל מִבצעי הונאה ולהציף את הרשת במידע שגוי. כשמדברים על התמרון הקרקעי, הדגישו המחברים, יש לזכור שרשת התקשורת היא גם נקודת תורפה וגם תנאי מבצעי הכרחי להצלחתו. התפיסה אם כן, מוצלחת ומצליחה, אבל רחוקה מלהיות מושלמת. בצבא האמריקני נהוג לומר שגם לאויב יש זכות בחירה והוא אינו בהכרח פועל בהתאם למה שציפו ממנו אנשי המודיעין והמפקדים. סביר להניח שלאחר המערכה ב-2014, ניתחו גם חמאס ואחרים את השיפור שהפגין צה"ל בהתכת מודיעין לכדי מטרות במהירות ואת הרשתיות שבין הכוחות והפיקו לקחים משלהם. מוטב לסגור את הפערים בהקדם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 14.07.2017)

תרגילי צה"ל בכרתים וקפריסין | מאת גבי סיבוני וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחרונה השלים צה”ל תרגיל צבאי, שהתקיים באי קפריסין ובו השתתפו כ-500 לוחמים מחטיבת הקומנדו וטייסות מסוקים. לתרגיל קדם גם תרגיל דומה (קטן יותר בהיקפו) שקיימה החטיבה בכרתים. תרגילים אלו מסמנים את השת”פ המתהדק של ישראל עם יוון וקפריסין כמשקל נגד לטורקיה, אבל גם מצביעים על הבנה נוספת בדבר הצורך בחיזוק מרכיב התמרון היבשתי ככלי ההכרעה העיקרי של צה”ל, גם על ידי אימונים בשטחים זרים.

לאחרונה השלים צה"ל תרגיל צבאי, שהתקיים באי קפריסין. בתרגיל השתתפו כ-500 לוחמים מחטיבת הקומנדו, בהם יחידת אגוז (שמתמחה בלחימה בשטח סבוך, בשדאות, הסוואה ובלוחמה זעירה), צוותי כלבנים, לוחמי הנדסה קרבית ועוד כ-200 אנשי חיל האוויר. פרסומים בעיתונות ציינו שמתווה התרגיל כלל הטסה של הכוח הלוחם מבסיס נבטים במטוסי תובלה מסוג "שמשון" (C-130J סופר הרקולס), חבירה למסוקי סער מסוג בלקהוק בקפריסין ומשם הטסה לתרגיל מתמשך ברכס הרי הטרודוס. הלוחמים תרגלו פשיטות, לחימה בשטח פתוח ובנוי, השתלטות על מרחבים מהם מתבצע ירי רקטות והתמודדות עם מנהרות. עוד פורסם, כי לאימון הצטרפו גם כ-100 לוחמים מהכוחות המיוחדים של צבא קפריסין שהשתתפו בתרגיל.

צה"ל מקיים כבר שנים אימונים משותפים עם צבאות זרים במדינות ידידותיות, דוגמת האימון האווירי "דגל אדום" שמתקיים בארצות הברית. לרוב השתתפו בתרגילים אלה נציגים וכלים מזרועות האוויר והים. בנוסף מקיים חיל האוויר הישראלי שורה של אימונים משותפים עם חיל האוויר היווני, שמאפשרים לו לתרגל משימות בטווחים רחוקים וכן לתרגל את יכולותיו אל מול מערכת טילי הנ"מ S-300 מתוצרת רוסיה, שברשות צבאות סוריה ואיראן.

כוחות היבשה השתלבו בפעילות זו לראשונה לפני כחצי שנה, כאשר יחידת מגלן, אף היא מחטיבת הקומנדו, קיימה אימון קטן יותר בהיקפו באי היווני כרתים. הפרסומים אודות האמונים בקפריסין מאפשרים הצצה להתפתחות שיטות האימון של צה"ל, כמו גם לתועלות שיש באימון במדינות שכנות הן בהיבטים הצבאיים והן בחיזוק הקשרים עם מדינות באזור.

אחד ממפקדי צה"ל ציין בראיון לעיתונות את היתרון שבאימון בשטח זר, שאינו מוכר כלל ללוחמים ולמפקדים. מפקד אגוז אמר כי "נחתנו בעומק שטח האויב ואת המשימה קיבלנו במטוס בדרך ליעד. היו לנו בימוי אויב מגוון ולחימה במתארים שונים ורבים". חיל האוויר של קפריסין אף פרס מערכות נגד מטוסים בכדי לדמות איום של ממש על מסוקי חיל האוויר הישראלי.

אף כי המפקדים בתרגיל נמנעו מלהתייחס לכך במפורש, הרי שהמתווה הטופוגרפי של קפריסין דומה באופן מובהק לזה של הרי הלבנון. אין להמעיט בחשיבות האימון בשטחים שאינם מוכרים, ובמיוחד כשהם דומים לשטחים מעבר לגבול בהם הכוחות עשויים להילחם. שטחי האימונים במדינת ישראל מצומצמים ומקשים מאוד על יצירה של סביבות אימון העונות לצרכי הלחימה היבשתית של צה"ל מול חיזבאללה בצפון, ומול החמאס וארגוני הג'יהאד בדרום. הנחיתה במסוקים, התנועה והניווט בשטח לא מוכר, והלחימה בו, תוך ריחוק מהבית, מייצרים אתגר משמעותי למפקדים ולכוחות ומאפשרים התפתחות של הידע המבצעי ויכולות הלחימה.

הבחירה לחזק את מרכיב הקומנדו בצבא מצביעה על הבנה נוספת. זו מתבטאת בתיאור של חבר-הכנסת עפר שלח, בעברו מפקד פלוגה בחטיבת הצנחנים, את חשיבותה של הפשיטה כאמצעי נגד איומי הייחוס של צה"ל בעידן הזה בספרו "האומץ לנצח". לתפיסתו, "את בנייתו של צה"ל כצבא התקפי ויוזם בשנות החמישים ואת דפוס פעולתו הובילה אחר כך במשך שנים תפיסת הפשיטה. בניגוד לקונוטציה המיידית, פשיטה היא לא רק מבצע לילי של כוח קטן, החוזר עם שחר הביתה. זו תפיסה שלמה של הפעלת הכוח, בפעולות ניידות בגדלים משתנים, במטרה לערער את האויב וליצור הפתעה, תחושת נרדפות ופגיעה, שלאחריה יוצאים חזרה אל מעבר לגבול".

שיתוף הפעולה של ישראל עם קפריסין אינו מסתכם רק בתחום הצבאי. שתי המדינות חתמו על הסכם סיוע בעת חירום. יש לציין שהקפריסאים היו הראשונים ששלחו מטוס כיבוי לישראל במטרה לסייע לה באסון הכרמל בשנת 2010. בשנת 2016, בעקבות שריפת ענק שפרצה בעיר פאפוס, שלחה ישראל בתורה משלחת סיוע שכללה שלושה מטוסי כיבוי ומטוס תובלה של חיל האוויר. ישראל קיימה גם שורה של תרגילים משותפים לחילות הים שלה ושל קפריסין. הידוק היחסים בין ישראל ליוון החל בעקבות הידרדרות היחסים עם טורקיה והחל וצבר תאוצה לאחר משט המרמרה ב-2010, שנתפס על ידי היוונים והקפריסאים כביטוי לאסרטיביות טורקית. בעקבות זאת, מנעה ממשלת יוון ב-2011 מתריסר ספינות לצאת מנמלי יוון למשט מחאה נוסף לרצועת עזה.

אף שלא היו התבטאויות פומביות, ניתן להניח שהתרגיל יצר גם מתיחות מול טורקיה, אשר בחרה לקיים אימון של חיל הים הטורקי מדרום לפאפוס. למרות הסכם הפיוס בין ישראל לטורקיה שנחתם ב-2016, וחזרתם של השגרירים לאנקרה ותל אביב, הרי שזו האחרונה מוסיפה לקיים קשרים הדוקים עם חמאס. בטורקיה אף פועלת מפקדה של הזרוע הצבאית של חמאס, שב-2014 אף הייתה הגורם שהנחה את פעילי החמאס לחטוף ולרצוח את שלושת תלמידי הישיבה בגוש עציון – פעולת טרור שהביאה בעקבותיה להידרדרות למלחמה ברצועת עזה ("צוק איתן"). למרות שהסכם הפיוס מחייב את טורקיה למנוע כל פעילות טרור או צבא כנגד ישראל משטחה, ובכלל זה גיוס כספים, הרי שהיא אינה מקיימת סעיף זה במלואו. בכיר הזרוע הצבאית, צלאח אל־ערורי, עזב את המדינה, אך פעילי הזרוע הצבאית מוסיפים לפעול כנגד ישראל משטח טורקיה. ממשל ארדואן התעלם מהמחאות ששיגרה ישראל בנושא.

בינואר 2016 אף התקיימה בניקוסיה פגישת פסגה בין מנהיגי יוון, ישראל וקפריסין שמטרתה לייצר גוש גיאופוליטי חדש במזרח הים התיכון, בין היתר גם כמשקל נגד לטורקיה. מפגש טרילטראלי שלישי בין ראשי הממשלות התקיים ביוני השנה ביוון. במסגרת המפגש האחרון בסלוניקי אמר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שאם המדינות תצלחנה לממש את רעיון צינור ה- East-Med (רעיון שאפתני לבניית צינור גז באורך כ-2,000 ק"מ שיגיע עד איטליה ויעבור בקפריסין ויוון), תהיה זו "מהפכה".

ניתן להעריך כי הסיבה לחשיפת הפעילויות המשותפות בתקשורת נובעת מרצונה של ממשלת ישראל, כמו גם ממשלות קפריסין ויוון, להעביר מסרים למדינות וארגונים לא-מדינתיים באזור דווקא בעת הנוכחית. ראשית, משום שהשאיפה לנצל את הפוטנציאל שטמון במאגרי הגז בים התיכון היא סוגיה ראשונה במעלה עבור כלל המדינות המעורבות, שגם יוצרת מתיחות בין יוון וקפריסין לטורקיה. שנית, הקשרים ההדוקים בין טורקיה לקטאר ולחמאס, המתיחות בין ישראל לרצועת עזה על רקע משבר החשמל וכן ההצהרות הלוחמניות שהשמיע מזכ"ל חזבאללה, חסן נצראללה בחודשים האחרונים, עשויים להיות הגורמים שבעקבותיהם חשפה ישראל את התרגיל. תרגיל זה מצטרף גם לשורת תרגילי פתע שקיימה ישראל באחרונה בצפון ובדרום, בין היתר בעוצבת הגליל ובעוצבות מילואים, שנועדו גם הם להגביר את מוכנות הכוחות להסלמה לא צפויה.

בהיבט הצבאי מציף התרגיל את חשיבות העמקת האימונים בשטחים שאינם מוכרים גם ליחידות יבשה נוספות ואף ללחימה משולבת הכוללת חי"ר, שריון, ארטילריה והנדסה. בצה"ל מתקיים תהליך בתחום החשיבה האופרטיבית ובתחום בניין הכוח שמטרתו להחזיר את התמרון היבשתי למרכז העשייה ככלי מרכזי להשגת הכרעה בעימות הבא. המבצעים המיוחדים ואימוני חטיבת הקומנדו יוכלו לתמוך את המאמץ העיקרי במערכה אולם לא יוכלו להחליפו. על כן ישנה חשיבות גדולה להעמיק ולשדרג את האימונים גם ליחידות היבשה העיקריות של צה"ל ולפתח מודלים לאימונים משותפים של כוחות אלו בחו"ל, למרות עלותם היקרה יחסית לאימונים בארץ, שכן כוחות אלו נושאים בעיקר נטל מאמץ התמרון שתכליתו פגיעה באויב, כיבוש שטח, צמצום הירי משטחים שנכבשו לעורף ישראל, תפיסה והשמדה של תשתיות צבאיות ופגיעה בשרידותו השלטונית של האויב.

ד"ר אל"מ (מיל') גבי סיבוני, מפקד סיירת גולני לשעבר וראש תכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי, ה-INSS. גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה ב-INSS.

(המאמר פורסם במקור כ"מבט על" גיליון 945, המכון למחקרי ביטחון לאומי, 27.06.2017)