מפקד חטיבת המחץ | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במלאות ארבע שנים למותו של האלוף אביגדור (ינוש) בן-גל ראוי לחזור למסלולו הצבאי וללמוד מספר לקחים שכוחם יפה גם כיום, בכל האמור בקשיחות, רוח לחימה ו"יציאה מן הגדר".

השבוע לפני ארבע שנים נפטר האלוף (מיל.) אביגדור (ינוש) בן-גל, מגיבורי מלחמת יום הכיפורים ואלוף פיקוד הצפון לשעבר. קריאה חוזרת בביוגרפיה אודותיו, "ינוש" (הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2017) מאת אילן כפיר ודני דור, מעלה כמה לקחים שכוחם יפה גם כיום.

שנה לפני מלחמת יום הכיפורים מונה בן-גל, שעשה את כל שירותו בחיל השריון, למפקד חטיבה 7. כמח"ט, הוא העלה על נס את המוכנות לעימות הבא, "טרטר" את פקודיו בתרגילים ושינן להם ללא הרף כי המלחמה בפתח.

"זכרו שאל לנו לנוח על זרי הדפנה כי אם לצפות בעיניים מפוכחות לבאות, להמשיך להעפיל על הישגי החטיבה כך, שבאם תפקוד אותנו השעה, יאמרו אויבינו: כאן שהתה חטיבת המחץ" (עמוד 106), אמר לאנשיו כחודש וחצי לפני המלחמה.

"כשיורד גשם נרטב גם האויב"

ב-6 לאוקטובר 73', כשפרצה המלחמה, הטיל מפקד אוגדה 36, רפאל "רפול" איתן, על חטיבה 7 לבלום את גלי הטנקים הסורים שדהרו לעבר צפון רמת הגולן. 

לפני המלחמה, "ינוש איש השריון ורפול הצנחן כמעט שלא נפגשו" (עמוד 140). אך למרות שמח"ט 7 לא תמיד הכיר בסמכותם של בכירים ממנו, הוא מצא ברפול מפקד "מהזן האהוב עליו: אמיץ, סמכותי וענייני" (עמוד 141). 

 רפול, חסיד של הכלל: "כשיורד גשם נרטב גם האויב" שלמד בפלמ"ח, הורה לינוש ולאנשיו להחזיק מעמד. הם עשו זאת מול יחסי כוחות בלתי אפשריים והשמידו 450 טנקים סורים. אכן חטיבת המחץ.

פקודיו סיפרו שניהג את כוחותיו בקור רוח ושמר עליהם. באחד המקרים, שזכה לפרסום ניכר, עיכב באיומי רובה טייס מסוק פינוי מלהמריא, עד אשר חילץ כוח סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר את חברו, מג"ד השריון יוסי בן-חנן, מתל שאמס.

בכנס שנערך השבוע במכון למחקרי ביטחון לאומי תהה הח"כ והאלוף (מיל.) יאיר גולן, קצין צנחנים ששימש כאלוף פיקוד הצפון וסגן הרמטכ"ל, כיצד העזו ינוש ושאר מפקדי חטיבות השריון בגולן, לעבור מבלימה למתקפת הנגד, כאשר בכל חטיבה עומדים לרשותם רק 26 טנקים כשירים. פחות מגדוד.

"מאיפה החוצפה", שאל גולן, "מי הרשה להם, עם חטיבות מרוסקות כל-כך לעבור להתקפה". ההסבר, לדבריו, טמון בכך שהיתה להם "תחושת העליונות, המקצוענות, הכרת כובד המשימה על כתפיהם בלבד, היא מה שבנתה את זה". בניית רוח הלחימה וחינוך הלוחמים והמפקדים לפעול כך, אמר, היא אחריות שמוטלת לפתחו של הפיקוד הבכיר. 

מחסום תודעתי לפעול מעבר לגדר

במלחמת ההתשה במובלעת הסורית פיקד ינוש על אוגדה 36. המובלעת היה שטח סורי שנתפס והוחזק בידי כוחות צה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים, עד למימוש הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה בסוף מאי 1974. בתגובה, הסורים מצדם הפרו באופן שוטף את הפסקת האש, וקרבות ארטילריה בין הצדדים התנהלו כמעט מדי יום. הלילות נוצלו למארבים ופשיטות.

כך למשל, כשסוללת מרגמות סורית הפגיזה את כוחות צה"ל במובלעת, יזם ינוש פעולת גמול. אף שניתן היה לפגוע בסוללה באש מנגד, באמצעות תותחים או מטוסי קרב, הבין ינוש, במקרה זה וגם באחרים, שלכוח קרקעי הפוגע באויב בשטחו, מעבר לגדר, יש השפעה אחרת על האויב.

"בלילה הבא יצא כוח של סיירת צנחנים, בפיקודו של שאול מופז, ותקף את היעד, לאחר שאת עשרות המטרים האחרונים עשו הלוחמים בזחילה" (עמוד 209). פשיטות שכאלו מערערות את תחושת הביטחון האויב, יוצרות אצלו תחושת נרדפות ומסייעות גם לבניין הכוח ורוח הלחימה.

בשנים 1981-1977, כאלוף פיקוד הצפון, הוא הוביל קו התקפי כנגד ארגוני המחבלים בלבנון. מפקדי חטיבות החי"ר ויחידות עלית דאז, ובהם אורי שגיא ואילן בירן מגולני, אמנון ליפקין-שחק ודורון רובין מהצנחנים ועמי אילון משייטת 13, הובילו אז את כוחותיהם לפשיטות שהפכו לאבן דרך במורשת צה"ל ובהם מבצע איש דמים, מבצע מתח גבוה ומבצע מוביל

הרמטכ"ל לשעבר, שאול מופז, שפיקד על גדוד הצנחנים 202 בפשיטה על רמת ארנון (מבצע מנורה) סיפר למחברי הביוגרפיה כי "ינוש חי את הפעילות המבצעית שלנו. הכיר כל מג"ד וכל מפקד שנבחר להוביל מבצע. הוא ישב בתדריכים, העיר ותיקן. היו בו חוכמה ועין חדה. אם לא עברת את התחקיר המכין שלו טרם מבצע, הוא קבע: לא כשיר לביצוע" (עמוד 236).

מבצע ליטני, בשנת 1978, היה המבצע הגדול ביותר שעליו פיקד באותן שנים, כנגד תשתיות הטרור בדרום לבנון. מפקדי צה"ל, ובהם בן-גל, הפעילו שיקול דעת וכוח מידתי ונמנעו מכניסה לעיר צור, מהלך שהיה עשוי לגבות קורבנות רבים ולהפוך מבצע מוצלח להסתבכות גדולה בהרבה.

הגישה ההתקפית הזו, לפחות בכל האמור למה שיצחק שדה כינה "יציאה מן הגדר", חסרה היום בצבא. אל"מ יהודה ואך, יוצא היחידה המובחרת מגלן ששימש כמג"ד בגבעתי ומפקד כיום על חטיבה מרחבית בגבול לבנון, טען לאחרונה במאמר בכתב העת "בין הקטבים", כי צה"ל נסמך יתר על המידה על גדרות ומכשולים הנדסיים. "חציית הגדר כאופציה סבירה נעדרת מן השיח הפיקודי. נוצר כיום מחסום תודעתי (פסיכולוגי) לפעול מעבר לה, ופוחתת תחושת האחריות והמסוגלות של המפקדים בכל מה שנעשה מעבר לגדר", כתב. 

בספר יש טעויות צורמות

דור וכפיר, כתב צבאי לשעבר שכצנחן במילואים היה בכוח הראשון שצלח את התעלה במלחמת יום הכיפורים, יודעים לספר סיפור. אבל גם בספר הזה הם חוזרים על אותן תקלות שאפיינו ספרים אחרים שלהם. טעויות עובדתיות שקל היה להימנע מהן באמצעות בדיקה פשוטה בגוגל.

דוגמאות לא חסר. על חטיבת גולני במבצע ליטני פיקד אמיר ראובני, ולא אורי שגיא. גבי אשכנזי שמוצג כמג"ד בגולני לצד מנו הרט, היה למעשה סגנו של הרט בגדוד 12. הגדוד ביצע פשיטה רגלית על יעדי מחבלים צפונית למארג' עיון בליל חורף גשום. "תוך כדי הלחימה על היעד, עליתי עם פלוגה אחת, המג"ד עלה עם פלוגה אחרת. הלחימה הייתה מטווח מאוד קצר", סיפר לימים אשכנזי, ולקראת סופה הוא גם נפצע מאש מחבלים. למג"ד בגולני מונה רק כשנתיים לאחר מכן.

טעות אחרת, מביכה לא פחות נוגעת לתא"ל עמוס ירון, "קצין צנחנים ותיק ומוערך" (עמוד 271), שמוצג כמפקד אוגדה 91 במלחמת לבנון, עליה פיקד למעשה איציק מרדכי. ירון פיקד על אוגדה 96 שנחתה מהים.

לכאורה טעויות זניחות, אבל מאחר והמידע הנכון זמין ברשת, זה מעיד על עצלנות וזלזול בקורא. יתרה מכך, זה מעמיד בסימן שאלה את הנתונים והעדויות המדויקים שמופיעים בספר, וחבל. 

לא סיפר סיפורים, לקח אחריות

במלחמת לבנון הראשונה פיקד בן-גל על גיס 446 בגזרה המזרחית. במהלך המלחמה נקלע גדוד שריון מן הגיס, בפיקוד עירא אפרון, עליו הוטל לכבוש צומת דרכים מדרום לכפר סולטאן יעקוב, למארב סורי ערוך היטב. הגדוד כותר ונחלץ רק תודות להפעלה מאסיבית של אש ארטילרית מבלי שהצליחו לכבוש את הצומת.

ניהול הקרב (שגם עליו יצא לאחרונה סוף-סוף ספר) נחשב לאחד הכשלים הגדולים במלחמה. בקרב נהרגו עשרים חיילים ונפצעו שלושים נוספים. שני חיילים נפלו בשבי ושלושה, זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן, הוכרזו כנעדרים. גופתו של באומל אותרה והובאה לקבר ישראל בשנה שעברה, לאחר מבצע מודיעיני מורכב, "זמר נוגה" שמו, שבו הסתייעה ישראל ברוסיה.

בן-גל לא שהה בעמדת הפיקוד על הגיס בתחילת הקרב, שכן שהה בקבוצת פקודות בפיקוד צפון ושב רק בעיצומה של הסתבכות הכוחות. למרות זאת קבע כי הוא לוקח עליו "את האחריות המלאה לתוצאות הקרב" (עמוד 267).

העובדה כי ניכס לעצמו את ניהול הקרב הכושל מנעה מינוש ככל הנראה את תפקיד הרמטכ"ל, אף שנחשב בטרם המלחמה למועמד המוביל. מנגד, הוא הוכיח במעשיו שהאחריות, כערך שמפקד צריך לפעול לאורו בכישלונות כמו בהצלחות, אינה מילה ריקה מתוכן.

בתשובתו למפקד מחלקה בצנחנים שביקש את עצתו כיצד להיות מפקד טוב יותר טמונה כל משנתו הפיקודית: "זכור שחייליך שואבים את רוח לחימתם מהתנהגותך ודבקותך במשימה. היה קשוח בכל הקשור להישגים והקפד על משמעת מבצעית, אבל שמור על לב חם אוהב ורחום כלפי חייליך במחלקה. מעל לכול, זכור שלכל חייל יש אם שהפקידה את בנה בידיך" (עמוד 335).

ינוש היה, כמאמר אלוף (מיל.) גרשון הכהן, "בנדיט". כלומר, קצין סוער, לא ממושמע אבל גם יצירתי, שחושב "מחוץ לקופסא", ומצטיין בפיקוד על כוחות בשדה הקרב. בצה"ל, כתב בשעתו הכהן, ישנם כיום פחות ופחות "בנדיטים" מהסוג של ינוש ודומיו. לא בטוח שדרושים רבים כאלה, אבל בלעדיהם יהיה קשה מאוד במערכה הבאה, כי למרות כל חסרונותיהם בדבר אחד הם טובים, הם רוצים ויודעים לנצח. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.02.2020)

גם העורף האזרחי וגם בסיסי הצבא אינם מוכנים כראוי למערכה הבאה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

תמונות מטוסי הקרב של חיל האוויר בהאנגרים המוצפים מעידות שלא רק העורף הישראלי אלא גם בסיסי צה"ל, מוכנים פחות מהדרוש למערכה הבאה.

זה כבר הפך לשיר מוכר. זמן קצר לאחר אירוע קשה, בין שיהיה זה בשריפה בכרמל, קריסת החניון תת-קרקעי ברמת החייל ועתה ההצפות ברחבי הארץ, עולה השאלה האם ישראל ערוכה כנדרש לטיפול בעורף בשעת חירום קיצונית, בדגש על מלחמה. התשובה, שחוזרת שוב ושוב, היא שכנראה הרבה פחות מכפי הנדרש. 

הציבור בישראל כבר התרגל לתמונות של חיילים מפיקוד העורף מסייעים ללוחמי אש (כבאים), מפנים הריסות ממבנים שקרסו וגבות לא הורמו כשלוחמים מחטיבת הקומנדו, אחת החטיבות המעולות בצה"ל, סייעו לפנות בית-ספר בנהריה המוצפת. 

מנגד, סביר שהציבור חושב בטעות שהתשתיות הצבאיות ערוכות טוב בהרבה מאלו האזרחיות למערכה הבאה. תמונות מטוסי הקרב בהאנגרים שהוצפו במי הגשמים בבסיס חצור, עשויות לשנות את דעתו.

האויב מדלג מעל החזית היישר לעורף

במלחמה הבאה יהיה העורף חזית מרכזית, בזה אין ספק. ב-2012 סיפר הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, בכנס במכון למחקרי ביטחון לאומי, כי כשהיה קצין צעיר בחטיבת גולני, המלחמה היתה שונה. קו המגע עם האויב, החזית, היה ברור.

אשכנזי ציין בדבריו את הקושי שעמו התמודד צה"ל לחשוף את מערכי האויב, בלב השטח האורבני, בטרם מבצע "עופרת יצוקה" בעזה ב-2008, ואת הצורך לפתח "יכולת מאוד גבוהה של פגיעה, עם מהלומות מדויקות מהאוויר ומהיבשה".

בראשית המבצע הפעיל צה"ל מהלומת אש עוצמתית, ומיד לאחריו תמרון יבשתי מוגבל מאוד (אף שמוצלח) בלב רצועת עזה. "עופרת יצוקה" נמשך כשלושה שבועות, ואשכנזי עמד על כך שמאז, הצורך להכריע מהר את האויב, "רק מחריף. בגלל שבעצם הרבה מהמלחמה מתחוללת בעורף הישראלי".

כפי שציין אשכנזי בהרצאתו, החל משנת 2000 פחת האיום מצד צבאות סדירים על ישראל, אך התגבר האיום מצד ארגונים היברידיים, דוגמת חזבאללה וחמאס, המשלבים בין מרכיבי טרור, גרילה וצבא. יתרה מכך גם שדה הקרב אינו מוגדר כבעבר. אף שהסכנה שכוחות גדולים יפלשו לישראל ויכבשו חלקים ממנה היא בבחינת איום כמעט אנכרוניסטי, הרי שניכר כי האויב הפנים את הכלל שקבע בן-גוריון, כי במלחמה על צה"ל להעביר את המלחמה מהר ככל שניתן לשטח האויב. 

בעימותי ההווה והעתיד, בעת שצה"ל פועל בחזית ובעומק שטח לבנון או עזה, אמר אז אשכנזי, "כל מיני חפצים עפים לך מעל הראש" לעבר מרכזי האוכלוסייה בישראל. החפצים אליהם כיוון הם הטילים והרקטות שברשות חמאס וחזבאללה.

חמאס וחזבאללה למדו מבן גוריון

כמעט עשור שעבר מאז ההרצאה ההיא, ואויביה של ישראל כבר לא מסתפקים בהעפת חפצים לעבר עורף ישראל, וארסנל הרקטות שברשותם גדל משמעותית. גם הטווח, הקטלניות והדיוק השתפרו, אף שבהערכת אמ"ן השנתית שפורסמה השבוע, נקבע שחזבאללה טרם הגשים את פרויקט הדיוק, יכולת ייצור עצמי שיטתית של טילים מדויקים ארוכי טווח, והחזקת מערך גדול של טילים כאלו. 

לצד הטילים והרקטות שבאמצעותן הוא "ידלג" מעל קו החזית ויפגע במרכזי האוכלוסייה בישראל, הוקמו כוחות מאומנים (נוחב'ה בחמאס ורדואן בחזבאללה) שייעודם לחדור לשטח ישראל מעל ומתחת לקרקע ולבצע פעולות טרור וגרילה ביישובים וכנגד צירי גישה מרכזיים, שישבשו את יכולתו של צה"ל לגייס את אנשיו, לשנע אותם לקו החזית ולתמרן לשטחו.

לאור זאת, תרחיש הפתיחה של העימות הבא צפוי להיות שונה מאוד מזה שעמד בעבר. עם פרוץ המערכה סביר שהארגון ינחית מהלומת פתיחה שבמסגרתה יופעלו בו-זמנית מאמץ אש רחב היקף, הכולל ירי רקטות מדויקות וארוכות טווח, לצד מאמץ התקפי מתמרן באמצעות כוחות קומנדו שייעודם הוא לחדור לישראל ולהשתלט על יישובים ועל מוצבים.

סביר גם שהחזבאללה וחמאס הפנימו את לקחי מבצע "משקל סגולי" (תקיפת חיל האוויר בראשית מלחמת לבנון השנייה, בה הושמדו הטילים ארוכי הטווח של הארגון) ומהלך הפתיחה של מבצע "עמוד ענן", שבמסגרתו הושמדו בתקיפה מהאוויר מחסנים ובורות שיגור שבהם היו רקטות "פג'ר" 5 לטווח של כ- 75 ק"מ. לכן צפוי שבכל חזית, צפונית או דרומית, יפעיל האויב את מערכי השיגור הכבדים שלו בהקדם, מחשש שצה"ל ישמיד אותם עוד לפני שיוכל להשתמש בהם. ההרס שאלה ימיטו על העורף יהיה חמור בהרבה מכפי שאירע בסבבים הקודמים. 

על פיקוד העורף מפקד האלוף תמיר ידעי. כמו כל קודמיו בתפקיד, בוודאי מאז ימי האלוף גרשון יצחק, הוא נציג מובהק של צבא ההתקפה לישראל.

ידעי הוביל לוחמים בגולני למארבים בלבנון (שם, כך סיפר בשעתו, פחד יותר מהמג"ד שלו, ארז גרשטיין, מאשר מהמחבלים שבהם נתקל), את יחידת אגוז לכיבוש המוקטעה ברמאללה ב"חומת מגן" ואת החטיבה החומה כולה במלחמת לבנון השנייה.

בשל חומרת האיום, החליט לאחרונה ידעי לאגד גדודי החי"ר הקל של פיקוד העורף תחת חטיבה אחת. תפקידם של גדודים אלו, כפי שציין מפקד החטיבה, אל"מ (מיל.) ליאור נגר בראיון ל"אתר צה"ל" הוא לסייע בהגנה על היישובים הסמוכים לגבול. "רגע אחד לוחם ידאג למקלט ומזון לאזרחים, וברגע אחריו יסייע בפעולות הנדרשות מול האויב", אמר נגר. 

זהו צעד בכיוון הנכון, ממש כמו פיתוח המערכת מבוססת הלייזר ליירוט רקטות שהושלם לאחרונה, אולם נדרש בדק בית של ממש של תשתיות הצבא במרכזי הגיוס של יחידות המילואים ובבסיסי חיל האוויר. במלחמה הבאה הם יהיו תחת אש, ו"יהיה בסדר" לא יספיק. הדרך לקצר את המערכה הבאה עוברת ביכולת לייצר התקפה יעילה תחת אש, וכמאמר אשכנזי, מהר. 

מפקדת שאמרה אמירה ברורה וחדה

בראיון שפורסם בשבוע שעבר נשאל שר החינוך, הרב רפי פרץ, נשאל בראיון כיצד היה מגיב לו מילדיו היה מגלה נטייה מינית שונה. השר השיב שילדיו "גדלו בצורה טבעית ובריאה", וספג מאז ביקורת קשה. 

הכתב הצבאי של "חדשות 13", אור הלר, פרסם השבוע שאחת המבקרות, אף שעשתה זאת בהתאם למגבלות ולכללים שחלים עליה, היא סא"ל דנה בן עזרא, מפקדת גדוד האיסוף הקרבי 869, שפרסמה דף מפקד(ת) לפקודיה ובו כתבה שבתקופה האחרונה התבטאו גורמים רמי דרג באופן שרמז על נחיתותן של קבוצות בחברה בשל מוצאן או נטייתם המינית.

"אני כמפקדת חשה חובה לפנות אליכם ולומר אמירה ברורה וחדה: השיח המפלג והמסית נגד חלקים בעם הינו בבחינת עשיית זדון במושג 'צבא העם' וביכולתנו להתלכד סביב משימת ההגנה על הארץ", כתבה.

בתפקידה הקודם היתה בן עזרא חלק מצוות ההקמה של גדוד החי"ר הקל "לביאי הבקעה", עליו פיקד סא"ל ניר דופט (שזכור לי משירות משותף בצנחנים), ושימשה כסמג"דית הראשונה שלו. היתה זו הפעם הראשונה שאישה כיהנה בתפקיד זה בגדוד חי"ר בצה"ל, גם אם מדובר בחי"ר קל להגנת גבולות. בראיון ל"אתר צה"ל" הבהירה אז בן עזרא שהיעד שלה הוא פיקוד על גדוד מבצעי. 

בגדוד שעליו היא מפקדת, הדגישה בן עזרא, "משרתים זה לצד זו מיטב הנוער של עם ישראל ללא הבדלי מין, דת, גזע, נטיות מיניות, לאום – יחד אנחנו מבצעים את הקשות שבמשימות".

דף המפקד המדובר, שכבר זכה לגינוי באתר החדשות "0404" המזוהה עם הימין הפוליטי, הוא התבטאות חשובה וערכית של מפקדת בצה"ל, שמבינה שככזו עליה לשמש מצפן ערכי לפקודיה.

נשאלת השאלה מדוע בדרגים שמעליה, בצבא ובמערכת הפוליטית לא נשמעו קולות ברורים מספיק בגנות האמירה ומדוע שר החינוך, שבעברו שימש כרב הצבאי לצה"ל בדרגת תא"ל וכטייס מסוקי יסעור, הרשה לעצמו להתבטא כך.

אבל שאלה חשובה יותר היא מדוע לא כתב את דף המפקד אף מג"ד אחר? במקום לשבח את כותבת המאמר בחרו ב"חדשות 13" לציין את נטייתה המינית (כאילו זה רלוונטי).

מוטב היה לו שאלו מדוע את המאמר לא כתב מג"ד חובש כיפה, בוגר מכינת עלי למשל, באחת מחטיבות החי"ר, או מפקדה של יחידה מובחרת. דף המפקד שכתבה בן עזרא, אף שהוא מעיד טובות עליה, הוא בעיקר תעודת עניות לצבא, על כך שאף מפקד נוסף לא כתב מאמר דומה לו.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 16.01.2020)

 

 

 

 

אין תחליף לתרגול בשטח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל מבטל את תרגילי החטיבות המתמרנות, בכדי להשקיע באימוני הגדודים. למרות שחיוני "להשחיז את הקצה המבצעי", אין תחליף לאימון המסגרת החטיבתית המתמרנת בשטח, בחום ובקור, כשעייפים ומשקל הציוד מעיק. צה"ל שכח זאת במלחמת לבנון השנייה והתוצאה היתה כואבת. 

השבוע פורסם ב"ישראל היום" שבצה"ל הוחלט לבטל את תרגילי החטיבות (תרח"טים) המתמרנות בזרוע היבשה. ההחלטה, כך נכתב, לא נובעת מהקושי התקציבי שמציבה המציאות הפוליטית, אלא משאיפה לשנות את טיב האימונים של כוחות היבשה.

במקום זאת יושקעו המשאבים בעיקר בתרגילי גדודים ופלוגות, בכדי "להשחיז את הקצה המבצעי", כמאמר גורם בצה"ל שצוטט בכתבה, ולהפוך "אותו לקטלני יותר" (ערך שהרמטכ"ל אביב כוכבי מדגיש מאז שנכנס לתפקידו). עוד פורסם בכתבה כי במקום התרח"טים יהיו בכל שנה שני תרגילי אוגדה עיקריים והחטיבות שלא ישתתפו בהם, יתאמנו בסימולטור. 

2006 כקו פרשת מים

מלחמת לבנון השנייה היתה קו פרשת המים. במלחמה התגלתה החלודה שהעלה צה"ל בהפעלת מסגרות מתמרנות גדולות מרמת החטיבה ומעלה, בשל העובדה שבשש השנים שקדמו לה (ובחלק מהמקרים אף למעלה מכך) הוא נמנע מלקיים תרגילים גדולים ליחידותיו. 

צה"ל לא עשה זאת מבלי להבין על מה הוא מוותר. אבל העומס המבצעי שנבע מהאינתיפאדה השנייה בתוספת מגבלות תקציביות, הביאו לכך שגדודים וחטיבות ביצעו לעתים כמעט שנה רצופה של תעסוקה מבצעית ביהודה ושומרון ובעזה, ללא הפוגה של אימון. הפתרון של צה"ל לצורך בכוחות בשטח (תוך גיוס מצומצם ככל שניתן של מילואים) ולמצוקות התקציב היה לקצץ באופן דרסטי באימונים. זה עבד אבל היה לזה מחיר, בידע ובמקצוענות של מפקדי צה"ל בפיקוד על מסגרות גדולות. 

בנוסף בלט הפער בניסיון ובידע המקצועי של קצינים שעשו את עיקר שירותם ביחידות המיוחדות ועתה פיקדו על מסגרות מתמרנות גדולות דוגמת חטיבה ואוגדה. היחידה עליה פיקדו לא היתה עוד כוח קטן ומובחר אלא מסגרת גדולה, כבדה, לעתים משוריינת, שאנשיה לא התאמנו כנדרש. אומץ לב, קריאת "אחריי" וכושר גופני כבר לא יחפו במקרה שכזה על היעדר מיומנות וניסיון בהפעלת גוף מתמרן בהיקף כזה.

כישרון אינו חלופה לאימונים והכשרה

כך התגלגלה אוגדת השריון במילואים, עליה פיקד תא"ל ארז צוקרמן, מהנועזים שבמפקדי צה"ל באותה עת שצמח בקומנדו הימי והצטיין כמפקדה הראשון של יחידת אגוז בלבנון, ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו. כיחידה צבאית היא כמעט שלא השיגה יעדים, לא עמדה במשימותיה, ואף שאנשיה הצליחו לפגוע במספר פעילי חזבאללה, היה מי שטען שהאוגדה ניצחה במערכה בעיקר את עצמה.

מקרה קיצון אחר הוא זה של מח"ט הנח"ל דאז, מיקי אדלשטיין, אשר סיפר למפקד האוגדה שלו, בשעה שהלה ביקר בתרגיל החטיבתי שעליו פיקד לאחר המלחמה, כי זהו התרח"ט הראשון שלו. מפקד האוגדה, גיא צור, לא התרשם עד שהמח"ט, יוצא יחידת העלית שלדג, הבהיר שזהו התרח"ט הראשון שבו הוא משתתף מאז גיוסו. חטיבת הנח"ל שעליה פיקד לא ביצעה תרח"ט מלא מאז 1998 ועד לאחר המלחמה ב-2006. היעדר הניסיון קיבל ביטויים כואבים בשטח, בקרבות בע'נדוריה, פארון ובסלוקי.

גם הדוגמאות החיוביות מהמלחמה ההיא למפקדים שפיקדו היטב על יחידותיהם, לא נבעו מניסיון והכשרה אלא מכישרון. בספרו, "סיפור מלחמה, סיפור אהבה" (ידיעות ספרים, 2009), מתאר מפקד אוגדת הגליל במלחמה, תא"ל גל הירש, שיחה שניהל עם מפקד גדוד הסיור של הצנחנים, נמרוד אלוני (כיום תא"ל). בשיחתם שאל הירש, שהתרשם מרמת הלחימה הגבוהה של נמרוד וגדודו, מתי לאחרונה הוא עשה תרגיל גדודי? התשובה, הלא מפתיעה, היתה מעולם לא. 

בדומה למרבית מפקדי הגדודים במלחמה, נמרוד מעולם לא פיקד על גדודו בתרגיל. הוא פיקד בשעתו על תרגיל 'נסיגה והשהיה' בעת שהשתלם בפו"מ וזה הכל. "נמרוד השתלט על מרון א־ראס תוך הפעלת פלוגת טנקים, ארטילריה, הנדסה, מסוקי קרב, תצפיות יחמ"מ והכול בנוהל קרב של שעות ספורות ובתיאום מול שני גדודים נוספים ומול מפקדת חטיבה 300. תוצאות הקרב שלו היו חד־משמעיות, האויב הובס" (עמוד 273), כתב הירש.

הסיבות להצלחתו של אלוני הן שבדומה להירש הוא גדל ביחידות החטיבתיות של הצנחנים בתקופה שצה"ל כן התאמן, ונסמך על הניסיון שצבר כשנדרש לכך בלחימה. סיבה נוספת היא שאלוני, כך נראה, הוא מפקד מוכשר. אבל כישרון אינו חלופה לאימונים והכשרה סדורים. 

מאז המלחמה, עם מינויו של גבי אשכנזי לרמטכ"ל, חזר צה"ל להתאמן. אשכנזי, שעשה את עיקר שירותו בגולני, נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. כשנכנס לתפקידו ציטט אשכנזי את קלאוזוביץ ואמר שלצה"ל ישנם שני מצבים: מלחמה וההכנות למלחמה. לימים התברר שיש גם מצב שלישי, המערכה שבין המלחמות, אבל המסר היה ברור – אין תחליף לאימון הכוחות בשדה, כשקר או חם להם, העייפות מצטברת ומשקל הציוד מעיק.

היו שנים שצה"ל הקפיד על כך יותר, היו שנים שפחות. המחאה החברתית, שאירעה במהלך כהונתו של הרמטכ"ל בני גנץ הביאה לקיצוץ בתקציב הביטחון, והיה לכך ביטוי בכמות האימונים. בכהונתו של גדי איזנקוט כרמטכ"ל (יוצא חטיבת גולני אף הוא), הושם דגש רב מבעבר בנושא האימונים וכשירות כוחות היבשה השתפרה.

אבל בין שבשנים הרזות ובין שבשנים הטובות הלך הרוח בצה"ל, כלקח מהמלחמה, היה שהחטיבה (בניגוד לאוגדה) היא עדיין רמה שחייבת להיות מתורגלת בשטח, בסדרי כוחות מקסימליים ככל שניתן.

התמרון חיוני, כדאי שיהיה יעיל

בשל האיום החמור על העורף האזרחי שמציבים חזבאללה וחמאס באמצעות ארסנל הטילים והרקטות שברשותם, לישראל אין את המותרות שבמערכות ממושכות. במלחמה יפעיל צה"ל שני מאמצים. הראשון הוא מאמץ האש מן האוויר, הים והיבשה, שמטרתו, כפי שכתב בשעתו פרופסור גבי סיבוני, היא "לחרוט את זיכרונו של האויב ולשמרו לזמן ארוך ככל האפשר כדי לדחות פעולה נוספת שלו כנגד ישראל לשנים, בנוסף להיותו טרוד בשיקום ארוך וזללן משאבים".

אף שאין להפסיק את הלחימה בטרם מוצה מאמץ האש, הרי שיש לקצרה ככל שניתן. המאמץ השני, התמרון היבשתי, הוא הכלי המיטבי להשיג את קיצור משך המערכה שכן הוא, יותר מכל אמצעי אחר, מציב איום של ממש על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב ומכריח אותו להסכים להפסקת אש.

בנאומו במרכז הבינתחומי בהרצליה לפני שבועיים, אמר הרמטכ"ל כוכבי כי במערכה הבאה "יהיה תמרון, והתמרון הזה צריך להיות תמרון אפקטיבי ותמרון יעיל". כאמור, התמרון חיוני בכדי לקצר את המערכה, אך בכדי שיהיה גם יעיל, יש לאמן את החטיבות המתמרנות. 

לאחר מלחמת לבנון השנייה סיפר מפקד בצה"ל כי בעת שהשתלם בצבא האמריקני ב-2005 ניסה להסביר למארחיו שבצה"ל לומדים תוך כדי הלחימה והדבר מפצה על הזנחת כשירויות. הם מצידם הביטו בו כעל משוגע ויהיר. המלחמה ב-2006 הוכיחה את צדקתם. לא חייבים לחזור על הטעות. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 07.01.2020)

ה"חיבוק" שקיבל כוכבי מגורמים בימין הפוליטי, שמשוכנעים שסוף-סוף צה"ל חזר לנצח, חסר אחיזה במציאות |מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הדגש של הרמטכ"ל כוכבי על הניצחון והיוזמה חשוב, אבל גם קודמיו לא היו "צמחוניים".

במאמרה "שעת המבחן האמיתית של אביב כוכבי" (גלובס, 22.11.19) כתבה רשל טויטו כי "בעשור האחרון, תחת שלושת הרמטכ"לים האחרונים, ההרתעה הישראלית נשחקה בצורה משמעותית". את עיקר הבעיה זיהתה הכותבת במה שהגדירה כמדיניות ההכלה שבה נקט צה"ל בכהונת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, "שהחלישה וכרסמה בהרתעה הישראלית, תוך ערעור האמון והביטחון של תושבי הדרום בפרט ואזרחי מדינת ישראל בכלל".

אמנם, מאז מרץ 2018 חיים תושבי עוטף עזה תחת שגרה בלתי-פוסקת של רקטות ומעשי טרור מצד חמאס והג'יהאד האסלאמי, אבל מכאן ועד הקביעה שההרתעה נפגעה משמעותית, רחוקה הדרך.

כרמטכ"ל הוביל גבי אשכנזי את תהליך השיקום של צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה, וגם פיקד עליו בתקיפת הכור הגרעיני בסוריה ומבצע "עופרת יצוקה" בעזה. מחליפו, בני גנץ, פיקד על צה"ל במבצע "עמוד ענן", והיה האיש שהחליט להרוג ב"מכת הפתיחה" שלו את רמטכ"ל החמאס, מוחמד ג'עברי. גנץ, קצין הצנחנים הגבוה, אולי דיבר ברכות, כמאמר תיאודור רוזוולט, אבל אחז במקל גדול. גם תפיסת המערכה בין המלחמות (מב"מ) נולדה בשלהי הקדנציה שלו.

כשמגיעים לאיזנקוט הרי שהדימוי שלו כמי שדוגל בהכלת הטרור שגוי מיסודו. איזנקוט, ששירת כמו אשכנזי שנים ארוכות בחטיבת גולני ובלבנון וליווה כמו שני קודמיו את צמיחת חזבאללה מארגון קטן לכדי ארגון סמי-צבאי בעל יכולות מדינתיות, סירב כרמטכ"ל לאפשר לאיראנים דריסת רגל דומה בסוריה. נקודות השיא היו מבצע "בית הקלפים" במהלכו תקף חיל האוויר בהצלחה כ-50 יעדים איראניים בסוריה, ומבצע "מגן צפוני", במהלכו השמיד צה"ל במהלך מפתיע את מנהרות החדירה של חזבאללה מלבנון לאצבע הגליל. במסגרת המב"מ הוביל איזנקוט את צה"ל בשורה ארוכה של מבצעים חשאיים, בהם פעלו יחידות העילית של צה"ל וחיל האוויר כנגד משלוחי נשק, בסיסים וכוחות ששלחה איראן לסוריה, כמו גם בזירות אחרות.

מדינה שזה הרזומה המבצעי שלה בעשור ומשהו האחרונים, היא מעצמה אזורית מרתיעה, וישראל אכן משמרת מאזן הרתעה חזק מול אויביה בכל האמור למלחמה של ממש ועל עצם קיומה. ישנו אמנם איום על שגרת הקיום, אך מערכת הביטחון של ישראל, ובכלל זה גם צה"ל, מגנה עליה, בסך הכל בהצלחה, יום-יום.

"מאז שכוכבי נכנס לתפקידו כרמטכ"ל, ישנו ניצוץ של תקווה בחזרה לעקרונות צבאיים נכונים ובסיסיים, והם כמובן הכרעה וניצחון", כתבה טויטו.

אביב כוכבי היה המח"ט שלי בצנחנים ומאוד הערכתי אותו. הוא קצין יוצא דופן באיכותו. השינויים שהוא מוביל בצבא עשויים לשפר אותו בצורה ניכרת. בהקדמה לגיליון של כתב העת "בין הקטבים" כתב הרמטכ"ל כי "תכלית השינוי צריכה להיות יצירת פער ניכר מול האויב, שיוביל לניצחון מובהק יותר. ניצחון כזה מבוסס על שלושה משתנים מרכזיים: הישג, מחיר וזמן. ההישג חייב להיות גדול יותר, המחיר צריך להיות הנמוך ביותר האפשרי (באזרחים, בחיילים, בתשתיות ובאמצעים) ומשך הזמן צריך להיות הקצר ביותר".

ב-1998, לאחר שבמהלך התקפת מוצב חדר מחבל חזבאללה למוצב סוג'וד, נאבק עם לוחם ונמלט על נפשו, בחר הרמטכ"ל דאז, שאול מופז (שפיקד על כוכבי בצנחנים), להעביר מסר ש"בסופו של יום, אנחנו צריכים לנצח". המח"ט באירוע היה כוכבי וניכר שהמסר הזה נשאר אתו מאז.

צה"ל בפיקודו השלים רצף תקיפות מוצלח בשבועיים האחרונים. בסבב לחימה שיזמה ישראל מול הג'יהאד האסלאמי בעזה חוסל מפקד בכיר בארגון, בהא אבו אל-עטא, הותקפו יעדים רבים ונהרגו מעל 20 פעילים. ישראל ניהלה את הלחימה בתבונה וידעה לסיים אותה בזמן, עם הישג ברור, לפני שהסלימה לכדי מערכה רחבה. בנוסף ביצע חיל האוויר פעולת תגמול אווירית מוצלחת בסוריה. למרות ההצלחות חשוב לזכור שהמבחן העיקרי של הצבא ומפקדיו הוא במלחמה של ממש, ואין להקיש מהן על מוכנותו אליה.

אבל ה"חיבוק" שקיבל כוכבי מגורמים בימין הפוליטי, שמשוכנעים שסוף-סוף צה"ל חזר לנצח, חסר אחיזה במציאות. האחראית למדיניות מול עזה, ממש כמו בלבנון או בסוריה, היא הממשלה ולא הצבא. כשצה"ל "מכיל" בעזה הוא עושה כן בעיקר משום שמפקדיו שואלים את הקבינט המדיני-ביטחוני מה המדיניות שפעולה התקפית אמורה לשרת ומגלים, על-פי רוב, שאין כזו.

הדגש של הרמטכ"ל כוכבי על הניצחון והיוזמה חשוב, אבל גם קודמיו לא היו "צמחוניים".

(המאמר פורסם במקור באתר "גלובס", בתאריך 24.11.2019)

 

בגלל שהוא בדרך כלל צודק, כשהוא טועה זה מסוכן | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השיחות שקיים אלוף (מיל') עמוס גלעד עם העיתונאי שמעון שיפר, שהתפרסמו עתה כספר, כוללות כמה לקחים שמוטב לשים אליהם לב, במיוחד לפני שיוצאים למלחמה.

בספר "המתריע" (הוצאת ידיעות ספרים, 2019) מתפרסמות שיחות שקיים במשך השנתיים האחרונות, הפרשן המדיני הבכיר של "ידיעות אחרונות", שמעון שיפר, עם האלוף (מיל') עמוס גלעד. השיחות עסקו במגוון רב של סוגיות מדיניות וביטחוניות. גלעד, שהתגייס לצה"ל בשנת 1972, מילא תפקידים רבים בחטיבת המחקר של אגף המודיעין ועבד לצד חמישה ראשי ממשלה. בספר נראה כי גם כשאיש לא היה מוכן לשמוע, הקפיד תמיד לומר את האמת המקצועית שלו.

צה"ל נגרר לאסון

בספר מספר גלעד על ניסיונו כרס"ן צעיר במלחמת לבנון הראשונה (1982). באותן שנים מילא גלעד, אף שאינו קרבי בהכשרתו וניסיונו, תפקיד מודיעיני מרתק ויצא לשליחויות באיראן ובלבנון.

עטיפת ספרו של גלעד, (מקור: אתר סימניה).

לדבריו היה אחד הבודדים שזיהו את הסכנה שבברית שכרתה ישראל עם הפלנגות הנוצריות, אך איש לא שעה לאזהרותיו. "היחיד שיכולתי לדבר איתו והקשיב לי באמת היה אורי שגיא, אז תת-אלוף, רח"ט מבצעים. הוא היה מאוד-מאוד חזק בתפקידו. זה תפקיד חשוב, אבל לא כל אחד שנושא בו נמצא באותו מעמד. אני חושב שאם יש מאה דרגות של עוצמה, אורי היה דרגה מאה. התפקיד של ראש אגף מבצעים לא היה קיים עדיין, כך שהוא היה בעצם ראש האגף, ותוסיף לזה את הרקע שלו כמפקד נערץ בגולני. בקיצור, הוא היה משהו מדהים. ואיכשהו הוא היה מוכן להקשיב לי. הוא תמיד היה קובע לי פגישות בחמש בבוקר, אחרי שהלכתי לישון באחת בלילה" (עמוד 29).

גלעד מספר בספר שהזהיר את שגיא כי הברית של צה"ל עם הפלנגות הנוצריות היא בגדר אשליה מסוכנת שתגרור את צה"ל לאסון. שגיא נטה להסכים עמו, אחרים סירבו לשעות לאזהרותיו. לטענת גלעד איש לא הקשיב לו גם כשהזהיר מפני האפשרות שהפלנגות יטבחו בפלסטינים, כפי שאכן התרחש במחנות הפליטים סברה ושתילה בביירות.

מנגד, ראוי לציין שאלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, פרסם לפני כחמש-עשרה שנים מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "סרן גלעד WHO?", ובו קבע כי הדברים שאומר "האלוף עמוס גלעד על אותם אירועים – חלקם לא היו ולא נבראו, חלקם עוותו תוך האדרת מקומו של סרן עמוס גלעד בנסיבותיהם, וביתר אין ממש".

דרורי אף ציין במאמר כי ניסה ליצור קשר עם גלעד ולברר את טענותיו ולא הצליח בכך. מוטב אם כן לקרוא את גרסתו של גלעד למלחמת לבנון הראשונה, אף שהניתוח שלו אודותיה ואודות לקחיה הוא ללא פגם, בזהירות המתבקשת ועם קורטוב של מלח. 

האיש שמנע מלחמה

בהמשך שימש גלעד כראש לשכת ראש אמ"ן דאז, אהוד ברק, וכעוזרו של תא"ל עזריאל נבו, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה יצחק שמיר. ב-1994 מינה אותו הרמטכ"ל ברק, שכאמור הכיר אותו היטב, לדובר צה"ל.

אחד הפרקים החשובים בספר, במיוחד לאור "ליקוי המאורות" ערב מלחמת יום הכיפורים ב-1973, במהלכו שגה אגף המודיעין בהבנת המידע המודיעיני שהיה ברשותו והחמיץ את הסימנים המעידים למלחמה, נוגע למלחמה שכמעט ופרצה בין ישראל לסוריה בשנת 1996, שבמניעתה היה לגלעד תפקיד מכריע.

באותה עת הציג קצין איסוף (מפעיל הסוכנים) בדימוס של המוסד, יהודה גיל שמו, למערכת מידע מוטעה (שבדה מלבו) על כוונתה של סוריה לפתוח במלחמה כנגד ישראל.

חלק גדול מהמעריכים, ובהם ראש אמ"ן דאז, משה יעלון, נטו לצד החומרה – נטייה כמעט קבועה של אמ"ן בשנים לאחר מלחמת יום הכיפורים. העובדה שגיל נחשב במוסד לקצין איסוף בעל מוניטין חיזקה את מסקנתם. רה"מ נתניהו, חדש בתפקידו, היה באופן טבעי מוטרד מאוד.

גלעד, ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים, חשב אחרת, וטען שגורמי האיסוף והערכה שוללים מסקנה כזו. הוא עצמו ייחס את מניעת המלחמה בעיקר לכך שהצמרת הביטחונית "היתה מורכבת מרמטכ"ל מאוד מנוסה, אמנון ליפקין-שחק, ומשר הביטחון יצחק מרדכי, שלא אוהבים לשבח אותו, אבל גם הוא אדם מנוסה. שניהם, הרמטכ"ל ושר הביטחון, לא אימצו את ההתרעה למלחמה" (עמוד 209). אמונתו של גלעד שכנע את הרמטכ"ל והוא והשר מרדכי, שמאחוריהם שנים של שירות משותף בצנחנים, הצליחו לשכנע את הקבינט וראש הממשלה כי פניה של סוריה למהלך הגנתי עיקרו ושאין מלחמה באופק.

ב-2001 הועלה לדרגת אלוף ומונה למתאם פעולות הממשלה בשטחים. ב-2003 לראש המטה המדיני־ביטחוני של שר הביטחון, והיה מופקד על היחסים הרגישים ביותר עם מצרים, ירדן ומדינות נוספות במזרח התיכון.

גדול הכישלונות הפך להצלחה מפוארת

פרק מרתק בספר מוקדש למבצע "מחוץ לקופסה", המבצע להפצצת הכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007, שגלעד היה חבר בצוות המצומצם שהכין אותו מן הפן המודיעיני.

בספר חוזר שיפר על הפרסומים לפיהם, כך מתברר, אמ"ן היה "עיוור" לאפשרות שסוריה השיקה פרויקט התעצמות בנשק גרעיני. למרבה המזל, ציין גלעד, "מה שעלול היה להיות גדול הכישלונות של המודיעין הישראלי הפך להצלחה מפוארת. אני נותן את האשראי בעיקר לראש המוסד מאיר דגן, שהיה נחוש בעניין וגם הבין את המשמעות העמוקה של המשמעות המלאה של יכולת גרעינית בידי הסורים" (עמוד 162).

למרות שמערכת הביטחון כמעט שפספסה את פרויקט הגרעין הסורי הרי שמרגע שזיהתה אותו, לדעת גלעד, "צריך להצדיע לגופי המודיעין השונים על היכולת המודיעינית שהופגנה ולחיל האוויר על הביצוע המזהיר" (עמוד 164). עוד משבח גלעד את מדיניות העמימות שבה נקטה ישראל לאחר המבצע (הוא מאמין שזכות הציבור שלא לדעת), שאפשרה לסורים להכיל את האירוע.

תקיפת חיל האוויר את הכור בסוריה ב-2007, (צילום: דו"צ).

על תפקוד ראש הממשלה אהוד אולמרט באירוע יש לו רק מילים חמות: "לדעתי, הוא הפגין כאן מנהיגות יוצאת דופן, הבנה עמוקה של חומרת האיום מבחינת ישראל – נחישות. צריך להבחין בין הבנה מודיעינית, שזה כמו דיאגנוזה של רופא, לבין הנחישות למצוא תרופה לאיום. ברור שזאת החלטה קשה ביותר, אבל אולמרט הבין את המשמעות של נשק גרעיני בידיו של אדם כמו אסד" (עמוד 172). 

מנגד, הוא מזניח חלק מן הקברניטים והמפקדים המעורבים. כך למשל, גלעד אינו מזכיר את הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שפיקד על המבצע, ונדרש לא רק להשמיד את הכור אלא גם להכין את הצבא למערכה אפשרית כנגד סוריה, רק שנה לאחר שהסתיימה מלחמת לבנון השנייה.

חובת הדרג המדיני לגופים המקצועיים

השיחות עם גלעד מרתקות, וניכר כי שותפו של שיפר לשיח הוא אדם שלו ראייה מקיפה וניסיון רב הן בעולם המודיעין, בניהול ערוצי משא ומתן חשאי ובעיצוב אסטרטגית העל של ישראל.

מנגד ביטחונו הרב של האלוף (מיל') גלעד בניתוחיו מטריד ומעלה בזיכרון את שאמר עליו בשעתו השר דן מרידור, "בדרך כלל הוא צודק, אבל דווקא משום כך, כשהוא טועה נגרם נזק גדול באמת".

לתפיסת גלעד "זכותו של הדרג המדיני לדחות את ההערכות שמגישים לו גופי המודיעין השונים – אגף המודיעין בצה"ל, המוסד, השב"כ והאגף למחקר של משרד החוץ – ולא לקבל את המסקנות הנובעות מהן. אך בטרם יקבל החלטה, לכאן או לכאן, חובתו של המדינאי לגופים הללו" (עמוד 11).

ההערה הזו מהדהדת נוכח החשיפה של עמוס הראל ב"הארץ" כי לפני כשבועיים (שבוע לפני הבחירות) התכוון ראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו לצאת למבצע צבאי בעזה, שעלול היה להסלים לכדי מערכה רחבה.

לאחר ירי רקטות לאשדוד ואשקלון קיים רה"מ התייעצות עם בכירי מערכת הביטחון, ובהם הרמטכ"ל אביב כוכבי וראש השב"כ נדב ארגמן, ולפי הפרסומים בתקשורת חלק ממשתתפי הפגישה הסתייגו מתקיפה רחבה שכזו. ולבסוף הוחלט על תקיפה מדודה של עמדות חמאס, שבה לא היו לארגון נפגעים. 

החלק מטריד באמת, כפי שפרסם בן כספית ב"מעריב", הוא שנתניהו ביקש לאשר את התקיפה בקבינט מבלי לכנסו, בטלפון, מבלי שעמדת הרמטכ"ל כוכבי תוצג לשרים. רק התעקשות היועץ המשפטי לממשלה, אלוף (מיל') ד"ר אביחי מנדלבליט, שהעמיד את נתניהו בפני העובדה שהחלטה שכזו, מבלי לקיים ישיבת קבינט מסודרת שכוללת סקירות של מערכת הביטחון, אינה חוקית, עצרה את המהלך. 

נכון, הדרג המקצועי כפוף לדרג המדיני, אבל כמאמר גלעד, חובת האחרון לשמוע את כל המידע וההמלצות, גם אם יחליט בניגוד להן. החלטות ממשלה רעות נולדות כשהדרג המדיני לא מבין (במכוון או שלא במכוון) את המשמעויות המלאות של ההחלטות שלו. כשמדובר במלחמה, אין להם את הפריבילגיה הזו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 23.08.2019)

מי אתם שתזלזלו באומץ של אהוד ברק? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בליכוד מזלזלים בעברו הביטחוני-מדיני של ברק, אף שהתנהלותו – מאביב נעורים דרך היציאה מלבנון ועד הכור הסורי – מחייבת להסיר בפניו את הכובע

חזרתו של אהוד ברק לפוליטיקה העלתה מן האוב את קופת השרצים המשתרכת אחריו: מותו של לוחם מג"ב מדחת יוסף בקבר יוסף, פרשת העמותות, קשריו עם ג'פרי אפשטיין ועוד. כחלק מקמפיין הבחירות התנצל ברק בפני החברה הערבית ומשפחות האזרחים ההרוגים ממהומות אוקטובר 2000, ובמפלגת הליכוד מיהרו להגיב: "פתטי, מחכים שיתנצל על הבריחה מלבנון". ברק הוא מדינאי ופוליטיקאי עם רקורד ארוך ורק מי שלא עושה אינו שוגה. מכאן שיש לא מעט אירועים שנויים במחלוקת בעברו, אבל דומה שיכלו בליכוד לנגח אותו על פרשות אחרות.

מימין: הסא"לים אהוד ברק, שפיקד על כוח סיירת מטכ"ל, ואמנון ליפקין-שחק, שפיקד על כוח הצנחנים, לאחר מבצע "אביב נעורים", (צילום: לע"מ).

לצד השגיאות רשומים על שמו של ברק לא מעט הישגים שבהם נדרשו אומץ, אחריות ויכולת לקבל החלטות. כשבוחנים את עברו הצבאי בולטת התקופה שעשה בסיירת מטכ"ל. בין היתר הוא פיקד על היחידה בהשתלטות על מטוס סבנה החטוף, ובמבצע "אביב נעורים" הוביל כוח שנחת בלבוש אזרחי בחוף הים של ביירות והרג שלושה בכירים בארגון "ספטמבר השחור" בדירותיהם. 46 שנים אחרי הפעולה ההיא זוכרים לברק בעיקר שהיה מחופש לאישה, והרבה פחות את התעוזה שנדרשה אז, הרבה לפני מבצעים כמו חיסול אבו ג'יהאד בטוניס.

כמדינאי, לאחר שנבחר לראשות הממשלה ב-1999, ניגש ברק לממש את התחייבותו מקמפיין הבחירות להוציא את כוחות צה"ל מלבנון, בין שבהסכם עם סוריה ובין אם באופן חד-צדדי.

כמעט במשך כל הלחימה המתמשכת ברצועת הביטחון לא נבחנה כדאיותה ביחס למטרה שלשמה הוקמה. כך למשל, טען בשעתו קצין גולני גדי איזנקוט (לימים הרמטכ"ל), שחיזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל. גם קצין הצנחנים יאיר גולן (לימים סגן הרמטכ"ל וכיום שותפו הפוליטי של ברק), שהיה מח"ט בלבנון, חשב שהמשך השהייה של ישראל ברצועת הביטחון מיותר ועליה לצאת משם, רצוי לאחר שתכה מכה קשה את חזבאללה.

למרות זאת לא התנהל במערכת הביטחון דיון אמיתי על ההישארות. כשהשיחות עם סוריה קרסו וברק נדרש לבחור בגרועה פחות משתי אלטרנטיבות – לסגת ללא הסדר או להישאר – לזכותו יאמר שדבק בהתחייבותו. הוא כפה על צה"ל מהלך שרבים מבכיריו התנגדו לו וקטע את המשך השהייה חסרת הטעם בלבנון.

בהמשך כהונתו כראש ממשלה חשף ברק את ערפאת כמי שאינו פרטנר אמיתי לשלום, אבל השינוי במדיניות הלחימה בטרור הגיע רק בתקופת מחליפו, ראש הממשלה אריאל שרון.

גם בהמשך הקריירה הפוליטית שלו לקח ברק חלק באירועים משמעותיים. כשר הביטחון בממשלת אהוד אולמרט הוא השתתף בתכנון ובהחלטה על תקיפת חיל האוויר שבה הושמד הכור הגרעיני הסורי. במבצע "עופרת יצוקה" בעזה הוא עבד בתיאום עם הרמטכ"ל גבי אשכנזי, לפני שהשניים הסתכסכו ב"פרשת הרפז", וכשר הביטחון בממשלת בנימין נתניהו לקח חלק בניהול מבצע "עמוד ענן".

כאמור, לברק עבר עשיר בהצלחות וכישלונות, אבל במבחן הלבנוני, מבחן המנהיגותי מהמעלה הראשונה, הוא לא מצמץ וקיבל החלטה שראש אגף מבצעים דאז, אלוף (מיל') גיורא איילנד, תיאר בדיעבד כ"חכמה וגם אמיצה".

(המאמר פורסם במקור באתר "Ynet", בתאריך 25.07.2019)

העם והאמריקנים עם הגולן, הסורים וחזבאללה פחות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הכרת ארצות הברית ברמת הגולן כ"חלק ממדינת ישראל" היא הישג מדיני חשוב לישראל ולרה"מ נתניהו, אבל לא בטוח שהאופן שבו נעשתה לא יסלים מציאות, שעד כה היתה לגביה הסכמה שבשתיקה.

השבוע נשא מנהיג חזבאללה, השייח' חסן נסראללה, נאום ובו הגיב להכרת הנשיא האמריקני דונלד טראמפ בריבונות ישראל על רמת הגולן. "האפשרות היחידה בפני הסורים להחזיר את הגולן, ושל הלבנונים להחזיר את חוות שבעא ואת ר'גר, והאפשרות היחידה של הפלסטינים לקבל את זכויותיהם הלגיטימיות היא ההתנגדות, וההתנגדות, וההתנגדות", אמר נסראללה. מעבר לגבול, בסוריה ולבנון, קשה להאמין שתהיה סובלנות להכרה בינלאומית ברמה, אותה כבשה ישראל במלחמת ששת הימים (והצליחה לשמור אותה בידיה גם ב-1973 ומאז), כשטח ריבוני ישראלי. הדבר מהווה פתח ותקדים לאפשרות שגם שטחים נוספים ובהם שטח המריבה בגבול עם לבנון בכפר רג'ר, הסכסוך על המים הטריטוריאליים בין ישראל ולבנון וכמובן הגדה המערבית, יוכרו ככאלה. יתרה מכך, מבחינת חזבאללה, שכמאמר הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, "נשמת-אפו היא ההתנגדות", הסכמה להכרה האמריקנית היא ויתור על העיקרון המנחה שלו. בהתחשב בעובדה שחזבאללה ומיליציות שיעיות נוספות הקימו תשתית מבצעית בצד הסורי של הגבול, שתאפשר פעילות כנגד ישראל (כפי שצה"ל חשף החודש, במבצע לוחמת תודעה), ההכרזה של נסראללה היא איום ברור.

בתחילת החודש ביקרו ראשי מפלגת "כחול לבן" בצפון הארץ וסיירו ברמת הגולן ובקריית שמונה. למרות שהארבעה, בני גנץ, משה יעלון, גבי אשכנזי ויאיר לפיד עסקו בעיקר בניסיון לגייס קולות ותומכים, סביר שהצפון מתחבר אצלם בעיקר לחוויות מהשירות הצבאי. הרמטכ"לים לשעבר לחמו שנים ארוכות מעבר לגבול, חלקם מול הסורים, כולם בלבנון, בפשיטות של הצנחנים (יעלון וגנץ) וגולני (אשכנזי), במבצעים ובפעילות ביטחון שוטף. אפילו יאיר לפיד, שהיה כתב צבאי ב"במחנה", בילה (אף שלא כלוחם) זמן ניכר משירותו במוצבים שבלבנון. במהלך הסיור בצפון התייחסו הארבעה לאיומים מצד חזבאללה וסוריה. במסיבת העיתונאים שקיימו הדגיש גנץ כי ישנה "חזית איראנית שיושבת על גבולה של מדינת ישראל. אנחנו נדע לטפל בכל איום, בכל אחת מהזירות, ככל שיידרש", ואילו לפיד מצדו התחייב בשם הארבעה ש"את רמת הגולן לא נחזיר לעולם".

מימין: רה"מ נתניהו והנשיא טראמפ מציגים את הצו הנשיאותי המכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן, (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ).

והנה מי שדאג לכך שלפיד יעמוד בהתחייבות הוא דווקא רה"מ בנימין נתניהו, שבעבר היה בין אלו שניהלו משא ומתן עם הסורים, במסגרתו נידון ויתור על השליטה ברמה. בשבוע שעבר צייץ נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, במדיום החביב עליו, טוויטר, כי הגיע הזמן שארצו תכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן. בביקורו של רה"מ נתניהו השבוע בוושינגטון חתם הנשיא על הצהרה רשמית המכירה בריבונות ישראל על הגולן. גם עבור נתניהו מתקשר הצפון עם מורשת הקרב האישית שלו כ"לוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל", שכוללת מבצע שעליו פיקד לאיסוף מודיעין בסוריה, בתנאי מזג אוויר קשים, שהסתבך, ואת אחד הניסיונות הכושלים לחטוף קצינים סורים ב-72, בו פיקד על כוח חסימה. לא מן הנמנע שרה"מ נזכר באירועים הללו בעת שהנשיא טראמפ חתם על הצו הנשיאותי המכיר ברמת הגולן כ"חלק ממדינת ישראל".

רגע לפני שעלה למטוסו על מנת לשוב לישראל בשל ההסלמה ברצועת עזה, "קיטר" רה"מ באזני העיתונאים על שהם מתמקדים בזירה הדרומית ואינם מקדישים את תשומת הלב הראויה, בעיניו, להישג המדיני שרשם, אף שמדובר בהישג חשוב מאוד. צה"ל כבש את רמת הגולן ב-1967 בכדי לשלול מהסורים שטח ששלט על יישובי צפון הארץ, שממנו פעלו ללא לאות כנגד ישראל. ההכרזה האמריקנית מבטלת (לא לחלוטין) את האפשרות שרמת הגולן, שחיונית כיום להגנת הגבול הצפון-מזרחי של ישראל, תישאר מחוץ לכל משא ומתן אפשרי עם הסורים. 

מהלך חשוב, שנעשה לא נכון

בספרו"לא נרדם בלילות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), התייחס אלוף (מיל') גיורא איילנד למשא ומתן שניהל רה"מ אהוד ברק ב-99' עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד (האב), וטען כי למעשה אסור לה לישראל להסכים למתווה של הסדר שלום עם סוריה, לפיו היא מוותרת על שליטתה ברמת הגולן. איילנד, שלחם במלחמת ההתשה ברמה ובהמשך, כמו גנץ, יעלון ואשכנזי, השתתף בפשיטות בלבנון (באחת מהן, והוא מג"ד הצנחנים, צירף לכוח שלו מפקד מחלקה עקשן בשם עפר שלח, כיום מספר 8 ב"כחול לבן"), שימש בעבר בין היתר כראש אגף מבצעים וראש המועצה לביטחון לאומי. בספר הודה שאת תובנותיו גיבש לאחר שפרש מתפקידיו הביטחוניים, אך ציין שעוד לפני כן קיווה שהמשאים ומתנים שניהלו ברק ובהמשך רה"מ אהוד אולמרט עם סוריה לא יבשילו לכדי הסכם שלום שבמסגרתו תוותר ישראל על השטח. 

לגישתו התבסס רה"מ ברק על שש הנחות שגויות. ראשית, שאם הצבא הסורי יניע כוחות לרמת הגולן ישראל תדע על כך בזמן אמת, מה שאינו בהכרח נכון. שנית, כלל לא בטוח שישראל תבין ותפרש נכון תנועת כוחות סורים שמטרתה מלחמה (ב-73', למשל, ישראל לא הבינה את משמעות תנועת כוחות האויב, אף שזיהתה אותה בזמן). שלישית, "ממשלת ישראל תקבל את ההחלטה הנכונה במהירות שיא. הספק: נניח שנזהה את תנועת האויב בזמן וגם נפרש אותה נכונה. עדיין כדי לנוע לתוך רמת הגולן, נידרש להחלטת ממשלה בלתי-הפיכה שמשמעה כניסה לשטח סורי, כלומר פתיחת מלחמה. בשל הזמן שיידרש להחלטה כזאת, הסורים הם שיגיעו ראשונים לקו ההיערכות הנדרש. המגע עם הסורים לא יתחיל אפוא במצב שבו אנו שולטים לתוך סוריה מקו התִלים, אלא הסורים הם שישלטו על התנועה שלנו בשטח נמוך" (עמוד 222).

מימין: האלוף איילנד בתרגיל, (צילום: "במחנה").

ההנחה הרביעית היא שהסורים יקיימו את חלקם בהסכם במשך שנים, ולכן גם תפיסת ישראל את הזמן והמרחב תהיה תקפה למשך זמן רב. אין הכרח שכך יקרה. חמישית, מנגנון הפיקוח הבינלאומי שיאכוף את ההסכם יוכל אמנם לעקוב אחר אמצעי לחימה כגון טנקים ותותחים, אולם הוא פחות יעיל באיתור טילי קרקע-קרקע מתקדמים בעלי טווח גדול ודיוק רב, וטילי נ"ט, שקל יחסית להסתיר אך השפעתם על המערכה הולכת וגוברת. ההנחה השישית היא שפני השטח ברמת הגולן לא ישתנו וצה"ל יוכל לנוע מהר מהירדן ועד קו התלים דרך השטח הפתוח. אך לא מן הנמנע ש"הסורים ימהרו לעשות שני דברים: לבנות עיירות על צירי האורך המובילים מהירדן לעבר רום הגולן ולבנות תעלות רבות לרוחב הגזרה. התירוץ הראשון לכך יהיה הרצון (הלגיטימי) ליישב את הגולן, והשני יהיה שתעלות אלה הן למעשה תעלות השקיה שנועדו לקדם את החקלאות בגולן. שני שינויים אלה – הפיכת שטחי מפתח ברמה לשטח עירוני ויצירת רשת תעלות – ימנעו מישראל את היכולת להניע במהירות את כוחות הצבא שלה ולתפוס את קו התלים לפני הגעת הסורים" (עמוד 223).

קרב על לגיטימציה ומערכה מול איראן

קשה להתווכח עם הטיעונים של איילנד. מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה שערערה את יציבות משטרו של בשאר אל-אסד (הבן), התקבעה בישראל ההבנה שאל לה לוותר על ריבונותה ברמת הגולן, שכן לצד התרחישים ששירטט, התברר שעשויים להתממש תרחישים מטרידים נוספים. סוריה כמעט והפכה למדינה שסועה שהשלטון המרכזי שבה אינו אפקטיבי, ובגבולה הצפון-מזרחי של ישראל תקום "דעאשסטן" או מרחב בעל שם דומה, הנשלט על-ידי ארגון טרור קיצוני. גם כך השתנתה המציאות באופן שמבהיר מדוע אל לה לישראל לוותר על הגולן. בעקבות הסיוע הצבאי שקיבל הנשיא אל-אסד במלחמת האזרחים מאיראן הוא מאפשר לה להקים תשתיות צבאיות בסוריה ולפעול ממנה כנגד ישראל, שמצדה מנהלת מערכה ארוכה, וחשאית ברובה, לסיכול ולמניעת ההתבססות האיראנית בסוריה. דוגמה לכך, ע"פ פרסומים זרים, היא תקיפה נרחבת שביצע חיל האוויר בחאלב בלילה שבין רביעי לחמישי, במהלכה נפגעו מחסני נשק איראניים. לכן, קשה לראות מצב שבו הפיקוד הבכיר של צה"ל ימליץ לראש ממשלה, שממילא יהסס לשקול זאת, לשאת ולתת על הגולן כפי שעשו בשעתו ראש אמ"ן לשעבר, האלוף אורי שגיא, או פקודו הוותיק מגולני, הרמטכ"ל גבי אשכנזי.

השאלה, אם כן, היא אחרת לגמרי: למה צריך את כל הרעש הזה עכשיו? הגולן בשליטה ישראלית למעלה מחמישים שנה, לאף ישות מדינתית, זולת בהסכמה ישראלית, אין אפשרות להשתלט עליה. זוהי עובדה מוגמרת גם אם לא מדברים עליה. יתרה מכך, ההצהרה של טראמפ, שמצטיירת כאצבע בעין לקהילה הבינלאומית, רק הניעה לפעולה את מערב אירופה, רוסיה, ארצות ערב, איראן וסוריה, המתנגדות למהלך. לא מן הנמנע שההצהרה תגרור מהלך בינלאומי נגדי, בין שיקרה באו"ם או מחוצה לו. הסורים ובני בריתם מאיראן גם עלולים להחליט ל"הטריל" את ישראל בפעולות טרור וגרילה מהצד הסורי של הגבול, ממש כפי שהצהיר נסראללה בנאומו. הצו של הנשיא טראמפ רק יצר עבורם לגיטימציה לפעולה.

בעיני ראשי ממשלה בישראל בקהילה הבינלאומית יש אמנם חברות רבות, אבל רק לאחת מהן יש משקל כבד. "היו אלי פניות רבות מחו"ל נגד הפצצת תשתיות בלבנון", נימק רה"מ דאז, אולמרט, את סירובו לאשר את תקיפת תשתיות במלחמת לבנון השנייה. לחו"ל היה רק פירוש אחד – ארצות הברית. תפיסה זו לא השתנתה, ולא בלי צדק. גב אמריקני, גם עתה, הוא אשראי רב עוצמה. במאמר שפרסם בנושא ב"ישראל היום" כתב האלוף (מיל') ישראל זיו, שכמו איילנד שירת כקצין צנחנים ושימש כראש אגף מבצעים, כי בשל ההכרזה "ישראל תידרש לנהל קרב לגיטימציה לא פשוט, בד בבד עם הגברת המאמץ למניעת ההתבססות האיראנית מהעבר השני של רמת הגולן. ההכרזה האמריקנית תסייע ללא ספק לניהול מאמצים אלה". לכן ההכרה בריבונות ישראל בגולן חשובה וכמעט שמקבעת את המצב כליל, אבל האופן שבו נעשתה, לא באמצעות מועצת הביטחון של האו"ם ומבלי לגבש הסכמה רחבה של הקהילה הבינלאומית פוגמים בה. לא בטוח שהסכמה שבשתיקה לשליטה הישראלית ברמה, שהיתה המדיניות האמריקנית עד כה, לא היתה מועילה יותר בעת הזו.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 28.03.2019)