קלאוזביץ עדיין רלוונטי לצה"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שששש,המלחמה משתנה תדיר, הן בעצימותה, הן בהיקפה והן באמצעי הלחימה שמופעלים במהלכה. מנגד, טבע המלחמה נותר כשהיה. ציטוטים מן הספר על המלחמה: מדריך קצר לקלאוזביץ מלמדים עד כמה נותרה הגותו רלוונטית, ועד כמה היא נטועה בתפיסת ההפעלה העכשווית של צה"ל.

לא פעם, בדיונים שונים בצבא ומחוצה לו, נשמעות אמירות ולפיהן המלחמה השתנתה, הצבאות השתנו, האיומים השתנו ובכלל זהו עולם חדש שמחייב הבנות חדשות. זה נכון. צה"ל פועל כיום בשש זירות, מול אויבים מסוגים שונים מבעבר, ונדרש לגבש מענים ויכולות רלוונטיים לאתגרים. אך אף שהשינוי חייב להיות מתמיד, הוא חייב להיעשות בהתאם לאותם כללים ועקרונות של מעשה המלחמה המודרני. ואלה נותרו כשהיו כאשר ניסח אותם הגנרל הפרוסי קרל פיליפ גוטליב פון קלאוזביץ, שכן טבע המלחמה נותר כשהיה.

יש הסכמה מקובלת שקלאוזביץ הוא ההוגה והתיאורטיקן הצבאי המערבי המודרני החשוב ביותר. משנתו, חיבור בן עשרה כרכים בשם על המלחמה, ניתחה את המלחמה על שלל רכיביה, ועקרונותיה נטועים עמוק בצה"ל. קלאוזביץ לא רכש את בקיאותו בענייני המלחמה רק מתוך מחקר אקדמי אלא "דרך הרגליים", כאיש צבא. ב־1792, כצוער ברג'ימנט חי"ר בצבא הפרוסי (והוא רק בן 13), לחם נגד צרפת. בתום לימודיו באקדמיה הצבאית הפרוסית בברלין מונה ב־1803 לשלישו של הנסיך אוגוסט מפרוסיה. בהמשך, ערק לצבא הרוסי ולחם בשירותו במגוון תפקידים נגד צבאו של נפוליאון ברוסיה. ב־1813 היה לראש מטה קורפוס ולמודן, הצטיין בקרב גרדה וב־1815 הועלה לדרגת קולונל והשתתף בקרב ווטרלו כראש המטה של גנרל טילמן. ב־1818 הועלה לדרגת מיור גנרל ומוּנה למנהל האקדמיה הצבאית הפרוסית בברלין.

הקורא העברי עוד לא זכה בתרגום מלא של החיבור הקנוני של קלאוזביץ, ודורות של קציני צה"ל נאלצו להסתפק בספר על המלחמה: מדריך קצר לקלאוזביץ מאת רוג'ר אשלי לאונרד (הוצאת מערכות, 1977). שבו רוכזו העקרונות המרכזיים של משנתו. הבולט והמוכר שבהם: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים" (עמוד 65). ואכן, מאחורי מעשה המלחמה חייבת לעמוד אסטרטגיה סדורה שמטרתה להכווין את הפעלת הכוח הצבאי, כך שתסייע לעצב את המציאות בהתאם לרצון המדינאים. הפעלת כוח שלא כחלק ממדיניות שלמה – סופה שתהיה נואלת.

"המלחמה היא מעשה אלימות, שמטרתו לאכוף את רצוננו על יריבנו" (עמוד 51) קבע קלאוזביץ, וציין כי: "קרבות הם הלבֵנים שהמלחמה בנויה מהן" (עמוד 74). אמנם, יש במלחמה המודרנית יותר מאשר הקרבות לבדם והיא כוללת נדבך מדיני, כלכלי, ציבורי, תקשורתי ועוד, אבל בסופו של דבר ראשית הצירים של המלחמה היא הלחימה.

על החיכוך

בחיבורו ציין קלאוזביץ: "כל פעילות במלחמה קשורה, אפוא, בהכרח בקרב, במישרין או בעקיפין. את החייל מגייסים, מלבישים, ומאמנים; הוא ישן, אוכל, שותה וצועד – הכול רק כדי שיילחם בזמן הנכון ובמקום הנכון" (עמוד 72). קשה לנסח זאת באופן ברור וקולע יותר, ואין זה משנה אם מדובר בטייס קרב, צוות כוחות מיוחדים בעומק האויב, או צוות של סטי"ל, טנק או סוללת כיפת ברזל, ולחלופין במפעילי כטמ"מ שנדרשים להתייצב בזמן בקרון שליטה ולהטיס את כלי הטיס לעבר מטרה ביעד מרוחק. ואולם במלחמה יש חיכוך שמקשה על אלה לעמוד במשימה.

קלאוזביץ הוא האיש שטבע את המושג "חיכוך" בהקשר למלחמה. "חיכוך הוא המושג היחיד המבטא, באופן כללי, את המבדיל בין מלחמה ממשית ובין מלחמה על נייר" (עמוד 89), כתב. במלחמה יש סכנה פיזית, מאמץ פיזי, עייפות, תנאי קרקע, מזג אוויר, אקראיות ואי־ודאות, ועל כן גם הפעולות הפשוטות ביותר קשות הן. הקשיים הללו, שלרוב לא ניתן לצפות מראש, מצטברים לכדי יצירת ה"חיכוך", המגביל, מאט ומעכב את פעולת הכוחות.

הפעילות במלחמה, כתב, "היא תנועה בתווך סמיך. כשם שאדם השרוע במים אינו יכול לבצע בקלות ובאורח סדיר את התנועה הפשוטה והטבעית ביותר, הליכה, כך במלחמה, מי שאינו מתאמץ במיוחד, אינו יכול להגיע אפילו לבינוניות" (עמוד 90). על המפקד, כתב, "להיות מודע לחיכוך, כדי שיוכל להתגבר עליו ככל האפשר" (עמוד 90).

"המלחמה היא נחלת אי־הוודאות"

בהתייחס לקרב רווחת בצה"ל האמירה המפורסמת של קלאוזביץ, שחקוקה על קירות רבים בבסיסי האימונים, ולפיה "המלחמה היא נחלת אי־הוודאות" (עמוד 79). ואכן, שדה הקרב, בוודאי נוכח הקדמה הטכנולוגית שנתנה בידי הצבאות אמצעי לחימה קטלניים מבעבר, הוא סביבה כאוטית, מורכבת ודינמית שמחייבת קשיחות, יכולת קבלת החלטות ומיומנות מקצועית גבוהה.

לאימונים בעבר, אמר בשעתו עפר שלח, שלחם כמ"פ צנחנים במילואים במלחמת לבנון הראשונה: "היה יסוד קדוש אחד – הבלתי נודע. לא ידענו מה הולך לקרות בעוד דקה, בעוד שבוע, בוודאי לא בחודש הבא. התפיסה הזאת גרסה שככה זה יהיה גם במלחמה. במלחמה לא תדע מה קורה, ולכן אתה צריך להיות מוכן להתמודד עם הבלתי נודע בכל זמן שהוא". שלח ציין כי כיום התפיסה בצה"ל גורסת: "שככל שהחייל יודע יותר כך הוא יהיה טוב יותר, מקצועי יותר, מוכן יותר למה שהוא צריך לעשות".

הגישה שבה התאמנו בצה"ל בעבר נבעה מקביעתו של קלאוזביץ, אבל גם זו שרווחת בצה"ל כיום בכל הנוגע להכשרת הכוחות ואימונם נובעת מתפיסתו. אף שהלחימה טומנת בחובה רכיבים שאותם לא ניתן לתרגל (בעיקר או שנוגעים לאויב אמיתי המבקש לפגוע בכוחותינו) הרי שקלאוזביץ הדגיש כי חשוב שהאימונים ידמו ככל שניתן את כל מה כן אפשר לדמות ולתרגל בכדי שאף חייל, בכל דרגה ותפקיד, לא יפגוש במלחמה לראשונה בדברים שעשויים לזעזע ולהפתיע אותו, גם אם נתקל בהם רק פעם אחת לפני כן. "הדברים אמורים אפילו בעייפות גופנית. נחוץ לתרגל אותם יותר למען ההרגל הנפשי מאשר למען ההרגל הגופני" (עמוד 91).

בשל כך, קבע בשעתו אלוף (מיל') דורון רובין, קצין צנחנים שפיקד בין היתר על בה"ד 1, כי: "דווקא האימון הוא הזמן והמקום להיכשל ולבחון, לנסות ולהעז, כך שמטרת האימון היא להביא כל מצב לקצהו, עד לנקודת הקיצון, עד גבול המותר וההגיוני". הכלל המנחה, קבע , הוא ש"מתאמנים כמו שנלחמים".

עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל ב־2007, ציטט רא"ל גבי אשכנזי, יוצא חטיבת גולני שעסק בפיקוד על כוחות יבשה בלחימה ובשגרה במהלך כל שירותו, את ההוגה הפרוסי שקבע כי לצבא יש שני מצבים: "הכנות למלחמה, והמלחמה עצמה" (עמוד 96).

בתקופת אשכנזי כרמטכ"ל בא הדבר לידי ביטוי בעיקר בתנופת אימונים גדולה שכוונה לקראת מלחמה שעלולה הייתה לפרוץ רק שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה, בעקבות תקיפת הכור הגרעיני בסוריה (שלא פרצה לבסוף) ומערכה בעזה, בדמות מבצע "עופרת יצוקה". לימים התברר שיש גם מצב שלישי, המערכה שבין המלחמות, אבל המסר היה ברור – אין תחליף לאימון הכוחות בשדה, כשקר או חם להם, העייפות מצטברת ומשקל הציוד מעיק.

"שלילת יכולות"

לתפיסת קלאוזביץ: "טקטיקה היא התורה של שימוש בכוחות צבא בקרב; אסטרטגיה היא התורה של שימוש בקרבות למען מטרת המלחמה" (עמוד 93). בכל האמור במפקדי הצבא קבע קלאוזביץ כי: "ככל שבכירה הדרגה, כן רב הצורך בכך, שאל העזה יתלווה מוח חושב, כדי שזו לא תהיה סתם התפרצות עיוורת של להט חסר מגמה" (עמוד 111).

בהגותו הדגיש קלאוזביץ את חשיבות התחבולה וההפתעה, ואף ציין כי יש לפעול כך שההפתעה תהיה "מצויה בכל המבצעים" (עמוד 117). תפיסה זו רווחת בצה"ל מיום היווסדו. כך למשל, נהג הרמטכ"ל גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, להדגיש את הצורך לפעול כל העת בדפוס חשיבה האופרטיבי ולפיו: "צה"ל מפתיע בכל דרך". דוגמה מוצלחת לכך היא מבצע "מגן צפוני" בשלהי 2018, שאותו יזם ועליו פיקד, שהפתיע את חזבאללה ושלל את מהארגון את מנהרות החדירה – נשק ההפתעה של הארגון למערכה הבאה.

"בקרב מכוונת כל עשייה כלפי השמדת האויב, או ליתר דיוק השמדת יכולת הלחימה שלו. דבר זה נובע מעצם מושג הקרב. משום כך, חיסול יכולת הלחימה של האויב הוא תמיד האמצעי להשגת היעד בקרב" (עמוד 72), כתב קלאוזביץ. תפיסה זאת שבה והפכה רווחת בצה"ל בשנים האחרונות, בוודאי בכל האמור בקרב היבשתי.

בפעמים האחרונות שצה"ל תמרן בהצלחה היה הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי מח"ט הצנחנים (מבצע "חומת מגן" ב־2002) ורח"ט מבצעים (מבצע "עופרת יצוקה" ב־2008). נראה שהלקח שנשא עימו הוא שהתמרון חייב להיות מוכוון להשמדת נכסיו של האויב וכוחו הצבאי, ובשיחותיו עם מפקדים וחיילים הוא מהדהד את הכלל שניסח קלאוזביץ בחיבורו. כך למשל, במאי 2019, בשיחה שערך עם חניכי קורס פו"ם אלון שעתידים לפקד על גדודים ויחידות מבצעיות, אמר רא"ל כוכבי כי בעבר היה השטח המגדיר המרכזי של ההצלחה, ואילו עתה על מפקדי צה"ל להיפרד מהתפיסה ולפיה זהו הפרמטר המרכזי למדידת הישגים בלחימה. אף שהשטח נותר אחד הפרמטרים שלפיהם מודדים את הישגי הכוחות, עתה: "שלילת היכולות מהאויב הוא מושג מפתח". בהתאם לקביעתו המקורית של קלאוזביץ קבע הרמטכ"ל כי: "הפרמטר המרכזי הופך להיות כמה השמדת? כמה קטלת? כמה יכולות לקחת מהאויב".

תפיסת ההפעלה לניצחון של צה"ל נועדה, לדברי רא"ל כוכבי, "לשלול את יכולת הלחימה של האויב עד להכרעתו. מעל לכול נדרשת שלילת יכולת האש של האויב – זו המכוונת לתקיפה רחבת־היקף ואפקטיבית של העורף האזרחי, של תשתיות המדינה וצה"ל, ושל הכוחות הלוחמים".

טבע המלחמה נותר כשהיה

המלחמה משתנה תדיר, הן בעצימותה, הן בהיקפה והן באמצעי הלחימה שמופעלים במהלכה על־ידי הצבאות הלוחמים. מנגד, טבע המלחמה נותר כשהיה, ועדיין מבקשות מדינות וישויות מדינתיות להשיג באמצעות כוח צבאי אינטרסים שלא ניתן היה להשיג בלעדיו.

טבעו של הקרב גם הוא נותר כשהיה מימי קדם ועד ימינו, ולא בכדי ציין בשעתו תא"ל ערן ניב, לשעבר מפקד בה"ד 1, שחלק ניכר מן האתגרים שיעמדו בפני לוחמי צה"ל בעימות הבא לא השתנו. "קלאוזביץ הוא נצחי: המלחמה היא ממלכת אי הוודאות, לעולם לא תמצא אותה כמו שחשבת. כל מהות האזרחות היא לייצר ודאות. מנגד, הרעיון של מסלול ההכשרה כולו, מהטירונות הקרבית ועד קורס הקצינים, הוא לייצר יכולת תפקוד בתנאי חוסר ודאות. כשאין חיכוך, כולם טובים".

ציטוטים אלה מן הספר מלמדים עד כמה נותרה הגותו של קלאוזביץ רלוונטית לצה"ל, עד כמה היא נטועה בתפיסת ההפעלה העכשווית שלו ועד כמה חשוב הספר התמציתי שריכז את עיקרי הגותו, בהיעדר תרגום של הספר המלא. 

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

מתבוסה לניצחון – ביקורת ספר | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

"מתבוסה לניצחון" (הוצאת מערכות, 1977),

מאת גנרל ויליאם סלים,

Defeat Into Victory", By William Slim"

תרגום: אריה חשביה,

מכיל 390 עמודים.

האתגר שעומד בפני המצביא הצבאי אינו רק להעריך נכונה או "לדמיין", כמאמר לידל הארט, כיצד ערוך האויב (לידל הארט, 1986, עמ' 11), אלא הוא גם לגבש מענה מתאים בדמות תפיסה אסטרטגית ובתוכה תפיסת הפעלת כוח רלוונטית.

הפילדמרשל ויליאם סלים, מפקד קורפוס בורמה של הצבא הבריטי (ובהמשך מפקד הארמיה ה־14) במלחמת העולם השנייה ומצביא שסיפורו הוא בבחינת דוגמה מובהקת למפקד ברמה המערכתית שנדרש לדמיין ולגבש כוח צבאי לכדי כוח לוחם אפקטיבי, הציב מענה רלוונטי מול היערכות האויב. את סוגת ספרי הזיכרונות שכתבו מפקדים (בעיקר בכירים) על המערכות שעליהן פיקדו, יש לקרוא בזהירות ועם "קורטוב של מלח". לא פעם ניתן לסווג ספרים אלו, כמאמר מפקד בכיר בצה"ל, תחת הכותרת "כמה טוב הייתי". אין זה המקרה בכל האמור בספר זה.

ראשית, משום שלמרות הוויכוחים ההיסטוריים שתמיד נלווים לספרים כאלה, ישנה הסכמה ולפיה סלים תיאר את האירועים כהווייתם. שנית, סלים היטיב, יותר מרבים אחרים, לתאר באופן קולח את האירועים, את האופן שבו זיהה את הצורך בשינוי הדרוש בהפעלת הכוח, ואת גיבוש תפיסת ההפעלה והאסטרטגיה הרלוונטית לאתגר המבצעי, את בניין הכוח שקיים כדי שכוחותיו יוכלו לממש את היעדים שהציב, ולבסוף את הפעלת הכוח היה נתון לפיקודו.

בספר שכתב, "מתבוסה לניצחון", אף שהוא בבחינת נחתום המעיד על עיסתו, תיאר סלים באופן קולח, נהיר ומרתק את הדרך שעשו הכוחות תחת פיקודו מן התבוסה והנסיגה מבורמה לעבר הניצחון בזירה זו על הצבא היפני. סלים, קצין חי"ר שלחם במלחמת העולם הראשונה בקרב גליפולי ושעוטר בצלב הצבאי על גבורתו, פיקד בראשית מלחמת העולם השנייה על חטיבת חי"ר הודית שלחמה בצבא האיטלקי באתיופיה, ובהמשך על הדיביזיה ההודית ה־10 בעיראק. ב־1942 הוא הוזעק לקבל את הפיקוד על הקורפוס הבריטי בבורמה שספג תבוסה קשה מידי הצבא היפני.

לנצח בתחרות הלמידה ולחשל את החרב

"היינו כמתאגרף עיוור המבקש להכות ביריב לא־נראה ולבלום מהלומות שאין הוא יודע כי הן מכוונות אליו, עד שהן פוגעות בו" (סלים, 1977, עמ' 25), תיאר סלים את המציאות שאותה פגש כשנכנס לתפקידו.

הצבא הבריטי, קבע סלים, פיגר בתחרות הלמידה אחר אויבו היפני ושילם על כך מחיר כבד. בעיני יחידות הקורפוס, הבריטיות, הנפאליות וההודיות גם יחד, הוא כותב: "היה הג'ונגל מקום זר ואימתני; לנוע ולהילחם בו – זה היה סיוט. נטינו יותר מדי להגדיר את הג'ונגל כ"בלתי־חדיר", ואכן היה בלתי־עביר לתובלה הממונעת שלנו, לאספקה המסורבלת ולחוסר־הניסיון שלנו. בעינינו היה הג'ונגל אך ורק מכשול לתנועה ולראות; בעיני היפאנים הוא היה אמצעי מבורך לתמרון בהסתר ולאפתעה. היפאנים הפעילו עוצבות שאומנו וצוידו במיוחד לשטח מיוער ומבותר על־ידי נהרות, ואילו אנו השתמשנו הגייסות שאימונם וציודם – במידה שהושלמו – נועדו למדבר הפתוח. היפאנים קטפו את הפרי שהיו ראויים לו, בשכר ראיית־הנולד והכנה יסודית: אנו שילמנו את הקנס על מחדלינו בשני התחומים הללו" (סלים, 1977, עמ' 83). נוסף על כך, ציין סלים, בלט הצבא היפני ברוח הלחימה של אנשיו (שם, עמ' 381).

הדבר דומה במידה רבה ליכולת של הצבא המצרי לעקוף את צה"ל במרוץ הלמידה שקדם למלחמת יום הכיפורים, ולייצר באמצעות הצטיידות בטילי נ"מ ונ"ט יתרון טקטי שהביא אותו לעמדת יתרון מערכתית (אלמוג, 1997, עמ' 7).

לאחר הנסיגה מבורמה נדרש סלים להפוך שוב את הקורפוס שלו ליחידה לוחמת ולגבש מענה רלוונטי לאתגר המבצעי שניצב בפניו. העקרונות שלאורם תכנן את כל המבצעים היו אלה: "א) המגמה העיקרית חייבת להיות התקפית; ב) הרעיון המרכזי שעליו תושתת התכנית חייב להיות פשוט; ג) יש לזכור רעיון זה כל העת, ועל כל השאר להיות מוכפף לו; ד) התכנית מוכרחה לכלול את יסוד האפתעה" (סלים, 1977, עמ' 153). את כללי התכנון שלו צריך כל מפקד בצה"ל לראות לנגד עיניו כל העת. אף שאת ניסוח פקודות המבצע למערכה הותיר בידי מטהו, התעקש סלים לנסח תמיד בעצמו סעיף אחד, הקצר ביותר, שנגע לכוונה (בצה"ל נקרא מושג זה המטרה). סעיף זה, כותב סלים, הבהיר "את כוונתו המדויקת של המפקד. זוהי הבעת רצונו הקובעת, שלאורה חייבים לפעול כל קצין וכל חייל בארמיה, במשך כל המבצע. משום כך צריך המפקד בעצמו לנסח סעיף זה" (שם, עמ' 154).

את תקופת האימון ועיצוב הכוחות כינה סלים "חישול החרב". הוא תבע מאנשיו לגלות יוזמה ולוחמנות, אך לצד זאת הוא תבע מהם מקצועיות בהפעלת הכוח (שם, עמ' 130). דרישה זו טבועה בקרב לוחמי צה"ל ומפקדים זוטרים ובכירים כאחד. כך למשל נהג אל"ם דרור וינברג ז"ל, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד על גדוד הצנחנים 890 בלחימה בדרום לבנון (ונהרג לימים כמח"ט יהודה), לומר לפקודיו שהמוטיבציה חשובה: "אבל לא במקום מקצועיות. מוכרחים להוביל את הכוח בצורה נכונה וללא טעויות. מפקד צריך לדעת לכתוב פקודות נכון, לתכנן מארב כמו שצריך וללמד את חייליו הסתוואות תקינה. מוטיבציה גבוהה לא תציל אף אחד מבור שחובבן הכניס אליו את חייליו" (לוינשטיין־מלץ, 2010, עמ' 161).

במקביל לאימונים ביקש סלים לנטוע בלב אנשיו תחושת עליונות על האויב: "עשינו זאת בשורה של מבצעים התקפיים קטנים, מתוכננים בקפידה, אשר בוצעו ככל שהשתפר מזג־האוויר, כנגד פלגות קדומניות של האויב. מבצעים אלה נערכו בקפדנות ובפיקוד מוכשר – וכפי שהקפדתי לוודא תמיד, בעוצמה בעלת עדיפות רבה. תקפנו עמדות פלוגתיות של היפאנים – בחטיבות, בסיוע מלא של ארטילריה ומטוסים; עמדות מחלקתיות – בגדודים. באחד הימים, שעה שבדקתי תכנית למבצע כזה, שהגיש לי המפקד המקומי, אמר קצין־מטה שביקר אצלי: "האינך משתמש בקורנס לפיצוח אגוז?" – "אם יש בידך קורנס", עניתי, "ואם לא איכפת לך שלא יישאר דבר מן האגוז, אין זו שיטה רעה לפיצוחו." בשלב זה לא יכולנו להרשות לעצמנו אפילו כשלונות קטנים. ספגנו מספר קטן מאוד של כשלונות, והעדיפות של הפרט – אשר טופחה בפטרולים מוצלחים – התפתחה להרגשת עדיפות ביחידות ובעוצבות. אזי מוכנים היינו לביצוע מבצעים גדולים יותר" (סלים, 1977, עמ' 136).

לקורא הישראלי עשויה השיטה שבה נקט סלים להזכיר את האופן שבו ביקש הרמטכ"ל משה דיין לחזק את תחושת המסוגלות, היוזמה וההתקפיות בצה"ל, כאשר מפקדיו ולוחמיו התקשו לממש ערכים, כמו חתירה למגע ודבקות במשימה. דיין איחד ב־1954 את יחידת הקומנדו 101 עם גדוד הצנחנים 890 ומינה למפקד גדוד הצנחנים המאוחד את רס"ן אריאל שרון: "שכבר הוכיח את מנהיגותו ואת יכולתו להצליח בפשיטות נועזות בעומק שטח האויב" (בר־און, 2014, עמ' 97). בשלוש השנים הבאות היה הגדוד לכוח שנשא בעיקר פעולות הגמול, אך עם הזמן עמד דיין על כך שבפעולות הגמול תשולבנה יחידות מחטיבות אחרות, שכן: "ביקש להפיח בכל שכבת הקצינים של צה"ל רוח לוחמנית" (שם, עמ' 97).

בהיסטוריה הקרובה יותר ניתן למצוא דמיון גם לאופן שבו פעל הרמטכ"ל גבי אשכנזי בבואו לשקם את צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה. לדבריו השיקום: "היה כרוך בלהכניס את הצבא למשטר מאוד אינטנסיבי, גם של אימונים, של הצטיידות, של ארגון, של תפיסות לחימה מעודכנות, של גיבוש תוכניות מבצעיות, של החזרה של הביטחון והמסוגלות של היחידות ביכולת שלהן לבצע. מהדברים הבסיסיים ביותר של שיתופי פעולה, של הפעלת כוח, של ידע מקצועי. כולל שאלות שעלו דרך המלחמה של מיקום מפקדים" (אשכנזי, 2021). בהמשך לכך דרש אשכנזי מדרג מפקדי החטיבות ומטהו כי "הנורמה היא: המפקדים נמצאים מלפנים!" (אשכנזי, 2007). ואכן כך היה במבצע "עופרת יצוקה".

במקביל אישר אשכנזי לבצע ברצועת עזה פשיטות קרקעיות שיזם תא"ל משה "צי'קו" תמיר, פקודו בחטיבת גולני ומפקד אוגדת עזה דאז. לדברי אשכנזי הוא נקט דרך זאת בין היתר בשל תרומתם: "למסוגלות וגם לביטחון העצמי של המפקדים" (אשכנזי, 2021). בפשיטות אלו היה לכוחות הפושטים, ובהם גדודים מחטיבות הצנחנים, גבעתי וגולני, כמו יחידות מובחרות, יתרון מובהק של עדיפות מקומית שאפשר להם להביא, כמאמר סלים, קורנס במטרה לפצח את האגוז. בפשיטות אלו פגעו הכוחות באויב, השלימו את המשימות ואף חיזקו את ביטחונם של המפקדים ותחושת המסוגלות שלהם לקראת המערכה הבאה.

סלים, בדומה למפקדים רבים בהיסטוריה, המחיש לקורא בספרו כי אחד מתפקידיו המרכזיים של המצביא הוא העמדת מענה תפיסתי רלוונטי לאתגר המבצעי שמולו הוא ניצב, ככלי משמעותי בגיבוש הכוח הלוחם שתחת פיקודו; לעצבו ולחשלו לאור תפיסה זו באופן שחייליו יאמינו ביכולתם לנצח אך גם יהיו מיומנים ומקצועיים דיים לעשות כן.

מיצוי הכוח בחזית ובעומק

למרות שסלים פיקד על מערכה הרחק מישראל, הרי שבכל זאת לאירועים שהתרחשו בארץ ישראל מספר שנים לפני המלחמה הייתה נגיעה והשפעה על עיצובו של אחד מפקודיו הבכירים הבריגדיר־גנרל אורד צ'ארלס וינגייט, אחד מחלוצי לוחמת הכוחות המיוחדים והלחימה בעומק.

יצחק שדה כתב על וינגייט כך: "[את] לימודיו הצבאיים גמר כתותחן, והשגרה הצבאית של חיל הרגלים לא הייתה נהירה לו. אף על פי כן פסק הלכות ובדק אותן בניסיון אש. תמיד היה מגיע מצד שלא ציפו לו, ועשה פעולה שלא התכוננו לקראתה. כל תכסיסיו היו יצירותיו הוא, ובשל מקוריותם היה בהם כל פעם משום הפתעה; כי וינגייט היה מעיין לא אכזב של המצאות. במובן זה לא היה קצין מקצועי. הוא חידש שיטות והתאים אותן" (גרייצר, 2015, עמ' 18). כדי ללחום ביעילות בכנופיות הערביות הוא יזם ב־1938 את הקמת פלגות הלילה המיוחדות (פל"ם) בארץ ישראל ופיקד עליהן. הפל"ם נחשב לאבן דרך חשובה בהתפתחות הכוח המגן העברי. וינגייט טען כי הדרך הנכונה להתמודד עם הכנופיות הערביות הפושטות על יישובים יהודים ועל צינור הנפט אינה "באמצעות חילופי ירי ממרחק, אלא בקרב פנים אל פנים עם פגיון ופצצות" (שם, עמ' 130). תחת פיקודו הצליחו פלגות הלילה המיוחדות לפגוע בכנופיות ולהרתיע אותן מלפעול.

בחזית בורמה פיקד וינגייט על חטיבת חיל רגלים ה־77 ההודית שהפכה תחת פיקודו לחטיבה מובחרת. ניסיונו של וינגייט בפיקוד על כוחות מובחרים בארץ ישראל ובאתיופיה הביא אותו להאמין בפוטנציאל ההשפעה המערכתית שעשויה להיות לכוח מובחר בהיקף גדול שיבצע חדירה ארוכת־טווח לעומק האויב.

לתפיסתו כדי שכוח יוכל לפעול היטב בעומק האויב, עליו להיות גמיש ומהיר בהבנה ובביצוע. לכאורה ניתן להשיג זאת באמצעות אימונים חוזרים ונשנים ובאמצעות "פתרונות בית־ספר" קבועים מראש. אולם, כך קבע וינגייט, הדבר: "יוביל בהכרח לקיבעון של מחשבה ופעולה, וימנע את היכולת להתגמש. לכן צריכים האימונים להשריש בכל דרגי הפיקוד את היכולת לנקוט יוזמה ולהתאים את התרגולות לנסיבות המתהוות של הבעיה שצריך לפתור […] במלחמה אין אפשרות להעתיק, והמפקד הדבק ברוטינה ומסרב להשתנות מעולם לא ניצח, ולעולם לא תהא ידו על העליונה" (שם, עמ' 175). לקח על־זמני זה הוא בחזקת ציווי לכל מצביא ומפקד באשר הוא.

ביוזמה של וינגייט פיתחו שיטות לחימה מתקדמות שבחלקן טמונים היסודות ללא מעט תפיסות וטכניקות קרביות שמשמשות צבאות מודרניים, ובכלל זה צה"ל כיום. כך למשל בכל האמור בסיוע אווירי קרוב. כדי להיות יעילים וקטלניים בעומק אפשר חיל־האוויר המלכותי למפקדי הגדודים או החטיבות של וינגייט את היכולת "לבקש ולקבל סיוע תוך זמן קצר, ולהטיל משקל רב מאוד של חומר־נפץ בטוח של 100 עד 300 מטר מכוחותינו. ללא זרוע חיונית זו לא היו יכולים הכוחות שעל הקרקע להצליח מעולם" (קאלברט, 1955, עמ' 24).

כוחות בעומק תלויים, כאמור, בסיוע אש מתווך אחר (אוויר וים), משום שהם חסרים לרוב עוצמת אש ושריון. שם, בכוח של וינגייט, נזרעו הזרעים שמהם פותחו לימים לא מעט מטכניקות הסיוע אש הקרוב של הצבאות המערביים, לרבות בצה"ל, כמו סגירת מעגלי האש בין כוחות קרקע המכווינים כלי טיס. כוחותיו של וינגייט תפקדו אז, כפי שכוחות שכאלה עושים גם כיום, כקטרים המושכים את הצבאות והמפתחים שיטות לחימה יעילות יותר. כך עושים בצה"ל כיום הכוחות המיוחדים, עוצבת הקומנדו וכן היחידה הרב־ממדית "רפאים", שיש לה יכולת איתור, חשיפה והשמדת אויב באש ותמרון בהיקפים ובמהירות גדולים מבעבר.

ביוני 1942 שב וינגייט מן הפשיטה הראשונה שלו לבורמה. סלים כתב כך: "חטיבתו עברה בין מוצבי־החוץ של הקורפוס ה־15 לאורך הצ׳ינדווין וחדרה לעומק 300 ק"מ מזרחה לתוך בורמה הכבושה בידי היפאנים, כשהיא פועלת במספר שדרות ומקבלת את כל אספקה מן האוויר. אנשיו פוצצו גשרים וצמתי־מסילה" (סלים, 1977, עמ' 115). כמבצע צבאי הייתה הפשיטה כישלון יקר, שכן האבדות שגרמה לאויב היו אפסיות, וכאלף חיילים, כשליש מאנשי הכוח, לא שבו ממנה.

סלים, יוצא "הצבא הגדול", לא חיבב יתר על המידה פעולות כוחות מיוחדים וכוחות מובחרים בעומק, ובעיקר הוא התנגד להשקעה העצומה במשאבים (לווינגייט הוקצו כוח אווירי פרטי וציוד לחימה איכותי) ביחס לתועלת שטמונה בהם. למרות זאת גם הוא הודה כי עצם הדבר: "שבוצעה חדירה עמוקה מעבר לקווים היפאניים וכי הפושטים חזרו – ניתן להציגו כניצחון בריטי על היפאנים בלחימה בג'ונגל" (שם, עמ' 116). סלים עמד כאן על חשיבות התודעה וחיזוק תחושת ההצלחה בקרב החיילים, ואכן הפשיטה הוצגה בכלי התקשורת כהצלחה של ממש.

בשל הפוטנציאל הטמון בה הפך וינגייט למפקד אוגדה מובחרת שבה היו מספר חטיבות לחדירה לעומק. לאחר שורה ארוכה של ויכוחים, מאבקים אישיים וארגוניים הוכפף לבסוף וינגייט לסלים, והשניים השכילו לרתום את כוחות החדירה לעומק של וינגייט לטובת מהלכי הארמייה של סלים.

כמצביא בלט סלים בין היתר גם משום שהצליח לשלב במתקפה שהוציא אל הפועל שיטות לוחמה משולבות וחדישות. לצד עיקר כוחות הארמיה תחת פיקודו, שנעו באופן לינארי, השכיל סלים להפעיל בהצלחה בעומק האויב את האוגדה המובחרת של וינגייט.

במארס 1944 ביצעו כוחותיו של וינגייט חדירה עמוקה לשטח שבידי היפאנים, שנועדה לתמוך את המתקפה של סלים, והתמקמו "בין בני־מעיו של האויב" (שם, עמ' 195). האויב לא זיהה בזמן את החדירה, במיוחד את חדירת החטיבה המוטסת ה־77 שעליה פיקד בריגדיר מייקל קאלברט. "איטיות התגובה מצד האויב אפשרה לחטיבה 77 של קאלברט להנחית את המהלומה הראשונה. ב־16 במארס, אחרי שהשמיד קאלברט פלוגה יפאנית, הוא הכין מסלול־תעופה ומעוז" (שם, שם), וניתק למעשה את עורק־התחבורה הראשי של הכוחות היפניים שלחמו בכוחות האמריקנים והסיניים. פעילות הכוח של וינגייט זרעה בלבול ומהומה בעומק האויב וסייעה גם לפעולות הארמיה ה־14 של סלים.

ב־1945 פיקד סלים על מתקפה משמעותית נגד הצבא היפני בבורמה ונתקל באתגר שבפניו ניצבו היפנים כשתקפו בכיוון ההפוך את כוחותיו שנה קודם לכן – נהר האירוואדי. אך בניגוד לצבא היפני, אנשיו של סלים חצו את הנהר באמצעות גשר ביילי ארוך שחלקיו הועמסו על גבי פרדות והועברו לנקודת הצליחה. יש בכך כדי להזכיר את האופן שבו צלח צה"ל את תעלת סואץ באמצעות גשר הגלילים במלחמת יום הכיפורים. לאחר מכן כבש צבאו את הערים מייקטילה ומאנדאלי והבקיע את קווי היפנים במישורי בורמה.

בקרב על מאנדאלי בלטה הדיביזיה ההודית ה־19 שעליה פיקד גנרל תומאס ויינפורד ריז, קצין חי"ר שלחם במלחמת העולם הראשונה. על הדיביזיה של ריז הוטל לכבוש יעד מבוצר שכונה גבעת מאנדאלי: "בכל שעות היום והלילה של 9 במארס נמשכה לחימה עזה ביותר, פנים אל פנים, שעה שגדוד גורקאי הסתער במעלה המדרונות ופרץ אל תוך בנייני הבטון בחומרי־נפץ ובתת־מקלעים. למחרת הצטרפו אליהם שתי פלוגות מגדוד בריטי, והלחימה המרה נמשכה. היפאנים עמדו עד לאיש האחרון – עד שהושמדו אחרוני המגינים" (שם, עמ' 330). כשביקר סלים את הדיוויזיה בשלהי הלחימה מצא את אנשיה שקועים בשירה ובראשם מפקדם ריז. "הגנרלים שלי התברכו באופי. אנשיהם הכירום והם הכירו את אנשיהם" (שם, עמ' 330), קבע סלים. סלים הפעיל בהצלחה את שני המאמצים, זה שבחזית וזה שבעומק. הכוח שבעומק יצר בלבול רחב היקף וחוסר ודאות בעורף האויב והקל את ההתנגדות למאמץ העיקרי שבחזית.

אהוד ברק, מפקד סיירת מטכ"ל ואוגדת שריון בעברו (ולימים הרמטכ"ל), כתב בעת שכיהן כראש אמ"ן, כי התנאי המרכזי לאיכות פיקוד השדה הבכיר הוא היכולת לשלב "בין ראייה אסטרטגית כוללת לבין יכולת לרדת בנושאים קריטיים עד אחרון הפרטים ולקבל הכרעות נכונות. מחד גיסא, הבנת כוחה של התנופה יחד עם תחושת גבולות הניתן להשגה; ומאידך גיסא, היכול לעצב פרטי טכניקה וטקטיקה" (לידל הארט, 1986, עמ' 9). סלים ומפקדי המשנה הבכירים שלו פעלו בהתאם לציווי זה, וגם כיום בשדה הקרב המודרני נדרש המצביא לדעת להפעיל את כוחות הצבא שלרשותו באופן שימצה את יכולותיהם בחזית ובעומק האויב, ולמרות מערכות הפיקוד והשליטה המתקדמות להיות גם היכן שמתרחשת הלחימה כדי להשפיע באמת.

מתבוסה לניצחון – המקרה הישראלי

גם לצה"ל יש מקרה מובהק של "מתבוסה לניצחון" במערכה קשה. אומנם מלחמת יום הכיפורים ב־1973 אינה דומה בהיקפה ובסדרי הגודל שלה למלחמת העולם השנייה, ואין שדות הקרב במדבריות סיני ומצרים וברמת הגולן דומים לג'ונגלים של בורמה, אך אין ספק כי נוכח תנאי הפתיחה הקשים נדרש רמטכ"ל צה"ל דאז דוד "דדו" אלעזר לאושש את צה"ל ולהובילו מתבוסה לניצחון בשתי חזיתות. כמפקד צעיר בפלמ"ח, בקרב סן־סימון, למד דדו את הכלל שטבע יצחק שדה ולפיו: "כאשר יורד הגשם עלינו – נרטב גם האויב" (ברטוב, 2002, עמ' 29). בימים הראשונים של המלחמה שב דדו ושינן כלל זה לפקודיו במטה הכללי והדגיש כי בקרב מנצח זה שמחזיק מעמד.

דדו היה מי שקיבל את ההחלטה האסטרטגית לתעדף כמאמץ עיקרי של צה"ל את הזירה הצפונית על פני הדרומית (שם, עמ' 408). לדבריו, הוא החליט: "לקחת סיכון – לא להוריד את האוגדה לדרום ולא להשאיר אותה במרכז, כי אם להעלותה מייד לצפון. סיכון דומה לקחתי פעמים אחדות גם לאחר מכן – וסיכונים אלה הוכיחו את עצמם" (שם, עמ' 409). הסיכון השתלם, ותרומת אוגדה 146 שעליה פיקד תא"ל מוסה פלד, הייתה מכרעת לניצחון על הצבא הסורי.

בהמשך המלחמה, במהלכי הכרעה, כמו צליחת התעלה ובלחימה האפורה והשוחקת, ניכרו טביעות האצבע של דדו. בסקירת פעילות צה"ל בפני הממשלה ב־14 באוקטובר הוא תיאר את המצב בחזית הסורית ואמר שתוכנית התקפת המתחמים הסוריים שבלמו את התקדמות השריון לעבר סעסע, ושלביצועה דחף במשך יומיים, בוצעה בלילה שעבר נגד הכוח הסורי המבוצר בתל א־שמס: "היה שם לסורים מעוז מבוצר מאוד בשטחי הלג׳ה, שניסינו כבר לפני כן לעבור עם טנקים, ולא הצלחנו. הלילה ביצעו שם התקפת צנחנים קלאסית – הם הלכו ברגל, תקפו מאחור, נכנסו לתוך המערך וכבשו אותו" (שם, עמ' 578).

"המצביא הטוב", כתב בשעתו הרמטכ"ל אביב כוכבי במאמר על דדו, "אינו רק זה המוציא לפועל בהצלחה תוכניות שעליהן שקד ביסודיות. המציאות בשדה הקרב לעולם כאוטית ורצופה שינויים רבים והפתעות. נוכח אלה נדרש המפקד הטוב לזהות את המצב המתהווה, לגבש בזמן מענה מבצעי, מעודכן ורלוונטי ולהוביל לניצחון" (גולן, 2018, עמ' 90).

בבואו לקרוא את ספרו של סלים הקורא הישראלי צריך לזכור שגם צה"ל מצא עצמו במצב דומה, שבו הופתע ונקלע לעמדת נחיתות קשה, ומצביאיו, הרמטכ"ל בראשם, נדרשו לגבש מענה רלוונטי ולהפעיל את הכוחות בצורה המקצועית והנכונה לאור המצפן האסטרטגי.

גם בעימותים עצימים פחות מהמלחמה ב־1973, כדוגמת המערכה בשנות השהייה בלבנון ובראשית האינתיפאדה השנייה, התקשה צה"ל לפעול באופן רלוונטי עם תפיסה יעילה ומגובשת אל מול אויב גמיש ששינה את אופי העימות. מצב זה עלול להתרחש פעם נוספת. המלחמה לא שינתה את טבעה, אך מאפייני הלחימה השתנו, ומכאן שהמפקדים אינם יכולים לבצע, כמאמר וינגייט, "העתק־הדבק" מן הספר. מנגד, הספר עשוי לתת למפקדי צה"ל כלים והמחשה לאופן שבו מפקד מזהה את הצורך בשינוי בדרך שבה הצבא פועל ולוחם, מגבש מענה רלוונטי ומפעיל את הכוח נכון עד להכרעת האויב.

סיכום

ספרו של סלים הוא מופת של כתיבה צבאית תמציתית אך מלאה כרימון, חכמה ומלאת לקחים על־זמניים על פיקוד, יוזמה, לוחמה בעומק ובחזית בתנאים קשים, והוא מתאר סיפור מרתק על לחימה בחזית כמעט נשכחת. סלים נחשב לאחד המפקדים הגדולים ביותר של הצבא הבריטי, ובזכות ספרו נוכל ללמוד מדוע. הפסקה הכמעט אחרונה בספר טומנת בחובה לקח על־זמני:

המלחמות ישתנו תמיד; איך כיון שמלחמות נטושות בין אנשים, יותר מאשר בין כלי־נשק, יפול הניצחון בידי הצד המאומן יותר ובעל המוראל הגבוה יותר (כאשר החימוש יהיה שקול, יחסית). האימון והמוראל הם יתרונות שלא קל לרוכשם, ולא במהירות רוכשים אותם – אף לא בלי קרבנות, ולא בכסף בלבד, בימי־שלום. המלחמה היא עדיין אמנות, וככל האמנויות יש בה עקרונות בני־קיימא" (סלים, 1977, עמ' 390).

עם זאת, כותב סלים, בשעתו לימד אותו הרב־סמל שלו כי למעשה ישנו רק עקרון־מלחמה אחד: "הכה את האויב בהקדם האפשרי ובעוצמה המירבית, במקום שיכאיב לו ביותר שעה שאין הוא מבחין בך!" (שם, שם). כלל זה נותר נכון.

"מצביאים מקבלים על עצמם את הסיזיפיות שבלמידה עצמית מתמדת ואת ארעיות הידע שהם מפתחים ועליהם למצוא את הדרך לנוע בנינוחות בין הפרספקטיבות המשתנות" (גרייצר, 2015, עמ' 53). כאן יש לפנינו את סיפורו של מצביא שלמד היטב את האתגר והאויב שלפניו, הכיר היטב הכוחות והמפקדים (ובהם וינגייט) שהיו תחת פיקודו, והשכיל לרתום תפיסות פעולה חדישות כדי לפעול בשילוב רב־לאומי, רב־חילי (ובכלל זה שילב בהצלחה בין פעולות כוחות מובחרים ו"רגילים") ורב־זרועי. שומה על צה"ל ללמוד מהצלחתו, שכן סלים מוכיח שרק המפקד הלומד, המתחכך באויב ושוב לומד, מצליח ומביס את האויב.

רשימת מקורות

  • אלמוג, דורון. (1997). "לקחי מש"י כמשבר בהתפתחות תורת הלחימה", מערכות, גיליון 354, 2־9.
  • אשכנזי, גבי. "הרצאה לחניכי פו"ם ברק". מחנה דיין, 13 במאי 2007.
  • בר־און, מרדכי (2014). משה דיין. עם עובד, תל־אביב.
  • ברטוב, חנוך (2002). דדו: 48 שנה ועוד 20 יום. דביר, אור יהודה, 2002.
  • גרייצר, עפרה (2015). שני צעדים לפני כולם. מערכות ומודן, בן־שמן, 2015.
  • כוכבי, אביב (2018)). "מסביב יהום הסער, אך ראשינו לא ישח לפקודה תמיד אנחנו, תמיד אנו, אנו הפלמ"ח", בתוך חגי גולן (עורך), הגיבורים שלנו. משרד הביטחון, תל־אביב.
  • לוינשטיין־מלץ, רונית (2010). וקראתם דרור. ידיעות ספרים, תל־אביב.
  • לידל הארט, באזיל הנרי (1986). הצד השני של הגבעה. מערכות, תל־אביב.
  • סלים, ויליאם (1977). מתבוסה לניצחון. מערכות, תל־אביב.
  • קאלברט, מייקל (1955). אסירי תקווה. מערכות, תל־אביב.
  • ראיון עם רא"ל (מיל.) גבי אשכנזי, תל־אביב, 24 בפברואר 2021.
* גל פרל פינקל הוא חוקר במרכז דדו. בעבר שימש חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והפעיל את הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת". שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. הוא בעל תואר ראשון במדעי החברה מטעם אוניברסיטת בר־אילן ותואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל־אביב. פרל פינקל כתב תזה בנושא השינוי במערך המילואים הישראלי לאור האתגרים האסטרטגיים במאה ה־21, והוא דוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן.
* המילה 'היפאנים' אינה טעות כתיב. זה היה הכתיב המקובל בזמן תרגום הספר. הוא הדין לגבי המילה 'אפתעה', לגבי מילים נוספות המופיעות בהמשך ולגבי סימני פיסוק.

המטכ"ל – "גוף שמתמחה בניהול ובקבלת החלטות" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בתחילת מלחמת העולם השנייה, "תוצאות החשיבה וקבלת ההחלטות במטכ"ל הגרמני הביסו בשדה הקרב את אלו של מקבילו הצרפתי" (עמ' 11). כך כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי בהקדמה לספרו החדש של תת־אלוף (מיל') ד"ר מאיר פינקל על אודות המטכ"ל של צה"ל. יש בכך המחשה ברורה לחשיבותו של דרג המטה הכללי וליכולתו להשפיע על תמונת המערכה, בהווה ובעתיד.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, "תוצאות החשיבה וקבלת ההחלטות במטכ"ל הגרמני הביסו בשדה הקרב את אלו של מקבילו הצרפתי" (עמ' 11). כך כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי בהקדמה לספרו החדש של תת־אלוף (מיל') ד"ר מאיר פינקל, "המטכ"ל" (הוצאת מודן ומערכות, 2020), על אודות המטכ"ל של צה"ל. יש בכך המחשה ברורה לחשיבותו של דרג המטה הכללי וליכולתו להשפיע על תמונת המערכה, בהווה ובעתיד.

לכן כתב כוכבי, "המטכ"ל חייב להיות גוף שמתמחה בניהול ובקבלת החלטות לטווח הזמן המיידי, הקצר, הבינוני והארוך ובאופן מיוחד בזמן מלחמה, שהיא מבחנו העליון. הדבר דורש הכשרה, ידע, מיומנות, עבודת צוות וגישה ביקורתית, סקרנות ויצירתיות" (עמ' 11).

בספר זה ביקש המחבר, מח"ט שריון ומפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית לשעבר, להמשיך את ספרו הקודם "הרמטכ"ל" ולנתח באופן מעמיק ויסודי את תפקודיו ואתגריו של המטכ"ל, שהוא המפקדה האסטרטגית של צה"ל הכוללת אגפי מטה, פיקודים מרחביים ופונקציות נוספות, ולנסות לבאר לקורא כיצד הוא לומד, מתכנן ומתארגן.

הספר כולל ארבעה פרקים שבהם מציג המחבר מקרי בוחן, ובסוף כל פרק מובאים סיכום והמלצות של המחבר, שיסייעו למטכ"ל של צה"ל להימנע מקשיים ומשגיאות שהוצגו בפרק. הפרק החמישי הוא סיכום שבו מציג המחבר את תובנותיו המרכזיות מן המחקר ואת המלצותיו לשיפור עבודת המטכ"ל.

מתודולוגיה

בספר מוצג ניתוח השוואתי של תפקוד המטכ"ל בהתייחס לארבעה תפקידים ואתגרים: תהליכי התכנון במטכ"ל, ובכלל זה התכנון הרב־שנתי לבניין הכוח, התכנון האופרטיבי למלחמה והתכנון תוך כדי מלחמה; תהליכי למידה שונים של המטכ"ל ובהם למידת המטכ"ל מהפקת לקחים ממלחמה, למידה מצבאות זרים ותהליכי השתנות; דפוסי התארגנות אל מול אתגר מתפתח, ובכלל זה הקמת גופי מטה חדשים וניהול ישיר של המטכ"ל; התמודדות רמטכ"לים עם מטכ"ל "לעומתי" שהתנגד לתפיסות ולשינויים שביקשו ליישם, ועם ויכוחים תפיסתיים במטכ"ל.

אף שהמחקר אינו היסטורי תיעודי, הוא התבסס על חומרים ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל ועל ביוגרפיות, פרסומים בתקשורת וראיונות שקיים המחבר עם קצינים בכירים אשר שירתו במטכ"ל לאורך השנים. אומנם כל תקופה נשאה עימה אתגרים שונים והקשרים שונים, אך ניתן למצוא מאפיינים דומים וללמוד מהם על האתגרים, האחריות והתפקידים של המטכ"ל. יש לציין, והמחבר עמד על כך, שקיים קושי בבחינה ההשוואתית, שכן כל תקופה טומנת בחובה את אתגריה וההקשר האסטרטגי שלה.

הניתוח שמציג המחבר מפורט ושיטתי ומציע תובנות מאירות עיניים. כך למשל, בפרק המתאר את התכנון האופרטיבי (תכנון תוכניות מלחמה), שהוא התהליך המרכזי שהמטכ"ל מבצע בתחום הפעלת הכוח, פורס המחבר את המאפיינים המרכזיים של תהליך התכנון המטכ"לי, ובהם מהות התוכנית והנחות היסוד שלה, הצורך בתכנון מודולרי וגמיש, וכן יצירת תיאום וסנכרון בין המטכ"ל, הפיקוד והזרוע (עמ' 97). למרות זאת ציין המחבר את אבחנתו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, כי

"תוכנית אופרטיבית נועדה לאפשר את פיתוח הידע הנדרש ולהוות בסיס לשפה משותפת ו"מצפן" לבניין הכוח […] טבען של תוכניות אופרטיביות להשתנות בעת מעבר מתוכנית לפקודה לאור ההקשר. לכן הרמטכ"ל הדגיש כי התוכנית היא אמצעי. תהליך התכנון, בניין הכוח של היכולות המבצעיות ומוכנות הכוחות – הם החשובים" (עמ' 103).

ואכן, לאורך הפרק ניכר הדגש שמושם על הצורך בגמישות מחשבתית, בתכנון, בבניין הכוח ובגיבוש מענים שניתן להתאים למציאות משתנה.

פרק מרתק במיוחד מתאר כיצד המטכ"ל לומד בעת לחימה, בין היתר באמצעות חיכוך עם האויב (עמ' 219־234). דוגמה לכך היא תהליך הלמידה שקיים המטכ"ל דרך פיקוד המרכז בשנה הראשונה לאינתיפאדה השנייה. המטכ"ל היה נתון אז בדילמה אם להישאר בהיערכות הגנתית או לעבור למהלך התקפי הכולל חדירת כוחות בהיקף גדול ללב מחנות הפליטים – מהלך שטמן בחובו הישגים אפשריים בדמות פגיעה בבכירים בארגוני הטרור והשמדת אמצעי לחימה ותחמושת, כמו גם סיכון לא מבוטל, כיוון שהוא כולל לחימה בשטח אורבני ובלב אוכלוסייה אזרחית.

המחבר ציטט את האלוף (מיל') גיורא איילנד, ששימש אז ראש אגף התכנון, אשר קבע כי

"מי שהוביל לאישור הפעולות היו מפקדי חטיבות החי"ר. צה"ל התברך בעת ההיא בארבעה מח"טים מהטובים שהיו לו אי־פעם: אביב כוכבי מהצנחנים, צ'יקו תמיר מגולני, עימאד פארס מגבעתי ויאיר גולן מהנח"ל. המח"טים, ובעיקר אביב וצ'יקו, שכנעו את מפקד פיקוד המרכז איציק איתן ואת הרמטכ"ל לאשר את הפעולות. ההישגים המבצעיים של פשיטות אלה היו חלקיים, אך העובדה שהפעולות נעשו עם מיעוט נפגעים – הן בקרב החיילים והן בקרב האוכלוסייה האזרחית – נתנה את הביטחון כי יהיה אפשר, בעת הצורך, להיכנס ולהשתלט על ערי הגדה המערבית. כעבור חודש־חודשיים אכן הגיעה השעה [במסגרת מבצע חומת מגן]" (עמ' 228).

אף שהייתה זו דוגמה מרתקת, מוטב היה לכלול בספר מקרה בוחן נוסף, שטרם נחקר ביסודיות, ולבחון את תהליך הלמידה שקיימו המטכ"ל ופיקוד הדרום בשנים 2006־2008. מפקד אוגדת עזה דאז, תת־אלוף (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני, יזם אז "חיכוך מתמיד" עם האויב באמצעות פשיטות שביצעו גדודי חי"ר ושריון, וכן יחידות מובחרות (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020). פשיטות אלו נדרשו, לדברי הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי, בשל הצורך "לטפל בפעילות חבלנית שהיתה מהצד השני של הגדר", ובכלל זה ירי תדיר של קסאמים על העיר שדרות ועל יישובים נוספים. "לא היה לנו 'כיפת ברזל', לא היתה לנו תשובה טובה, והיינו צריכים לבצע פעילות כנגד הדבר הזה, בשביל להחזיר את הביטחון" (ג. אשכנזי, ראיון, 21 בפברואר 2021).

למבצעים הללו קדמה, לדברי תמיר, "הכנה מאוד מסודרת ומאוד דידקטית", שחיזקה את האמון ביכולת הביצוע של הכוחות בקרב דרגי הפיקוד הבכיר שנדרשו לאשר אותם (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020), ובהם אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, יוצא שייטת 13 (לם, 2008) והרמטכ"ל גבי אשכנזי, שהכיר לדבריו בתרומתם "למסוגלות וגם לביטחון העצמי של המפקדים" ובהשפעתם על האויב, עוד מימיו כמ"פ בגולני (ג. אשכנזי, ראיון, 21 בפברואר 2021). מפקדי גדודים, ובהם ירון פינקלמן מהצנחנים (הראל, 2020) ודוד זיני מגולני, הובילו אז פשיטות מעבר לגדר ברצועת עזה ופגעו במחבלים בשטחם (פולק, 2015). מבצעים אלו אפשרו לפיקוד, ודרכו למטכ"ל, לצבור ידע, לנתח את חוזקותיו וחולשותיו של חמאס ולהיערך בהתאם באופן מיטבי ליום פקודה, במבצע עופרת יצוקה.

אף שהמחבר ציין בספר כי לפיקוד הדרום ולמפקדו דאז גלנט היה "משקל רב בקביעת דרך ההפעלה של כוחות היבשה במבצע" (עמ' 273), הוא נמנע מלתאר זאת בפירוט, כמו גם את התהליך שקדם לכך – מהאוגדה לפיקוד ולמטכ"ל. התוצאה המוצלחת של המבצע, קבע משה תמיר, נבעה "מהשילוב של כוחות הקרקע עם האוויר". הם גם הציפו מטרות למאמץ האש, אמר, וגם תמרנו בביטחון ופגעו בפעילי אויב (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020).

מסקנות

המרכיב המרכזי והראשון בייחודיות המטכ"ל, קובע פינקל, "הוא הרמה האסטרטגית שעליה הוא מופקד. משמעות המיקוד ברמה זו היא צורך בלתי פוסק ושיטתי בפרשנות עדכנית למציאות, במציאת מתודולוגיות מתאימות לפיתוח המענה לאתגרים החדשים ובקביעת מנגנוני פיקוד ושיטה לתיאום וסנכרון צה"ל" (עמ' 461).

יתרה מכך, העובדה שלמטכ"ל ממשק עם הדרג המדיני מחייבת אותו לאמץ במקביל הן את השפה הצבאית והן את שפתו של הדרג המדיני, שעולמו ושיקוליו רחבים ושונים משל הצבא. "בניית שפה משותפת עם הדרג המדיני ותחזוקתה, במיוחד אם הוא מתחלף, היא מטלה המחייבת מגוון שיטות, כמו דיונים, ביקורים, משחקי מלחמה משותפים ועוד" (עמ' 462).

המחבר היטיב לבחור מקרי בוחן המתארים את תפקודיו ואתגריו של המטכ"ל, וציין כי הוא נדרש לאזן בין שורה של מתחים ובראשם השאיפה לרלוונטיות מרבית אל מול הרצון לייצר לכידות בין הדרגים וסנכרון מאמצים. כך למשל ציין את החלטת הרמטכ"ל דני חלוץ בעת מלחמת לבנון השנייה – לשנות את התוכנית המבצעית מספר פעמים כדי שלא לבצע תוכנית שאינה מתאימה. מנגד קיימת הגישה שביטא בשעתו הגנרל האמריקאי ג'ורג' פטון, קצין פרשים ושריון שנחשב אחד מטובי המצביאים בהיסטוריה, שלפיה "תוכנית טובה שתבוצע באופן אלים עכשיו, עדיפה על תוכנית מושלמת בשבוע הבא" (Hanson, 1999).

מתח נוסף נוגע לבניין הכוח, שכן יש צורך לשמר ולשפר את כשירות הצבא לאתגרי ההווה, ומנגד יש צורך להטמיע אמצעים חדישים ולנסות לעצב את הצבא לאתגרי העשור הבא. דוגמה לכך, ציין פינקל, ניתן לראות בסיפור הקצר "עליונות" מאת ארתור סי. קלארק, שבו "ניסיון לפתח יכולת מתקדמת הביא לירידה זמנית באפקטיביות ביחס לאפשרות של שיפור המענה הישן ובתבוסה לאויב שנקט ייצור המוני ומהיר של אמצעי מתקדם פחות" (עמ' 463).

המחבר מציין כי ירידה ביעילות המענה הצה"לי עלולה להיות הרת אסון אם מלחמה תפרוץ בעיצומו של עדכון המענה, והדבר חל על תפיסות הפעלה ועל תוכניות אופרטיביות שטרם הוטמעו, ממש כמו על אמצעי לחימה ומערכות טכנולוגיות מתקדמות. לכן, כתב, על בניין הכוח להיות "מבוסס גמישות, במיוחד גמישות ארגונית־טכנולוגית הכוללת מרכיבים של איזון, יתירות, ורסטיליות ויכולת השתנות" (עמ' 464).

בתחום התכנון האופרטיבי ונוכח העובדה שההקשר האסטרטגי משתנה במהירות, המליץ המחבר על גיבוש תוכניות מודולריות. כך, בהינתן מערכה מוגבלת, למשל מבצע עופרת יצוקה, ניתן לממש תוכנית שבמקורה נועדה להכרעת האויב רק באופן חלקי, ולשמור על הרלוונטיות שלה.

מה חסר בספר

זהו מחקר חשוב ומאיר עיניים, אולם בספר חסרה התייחסות עדכנית לעבודת המטה הכללי אל מול הדרג המדיני, לא רק בשלושת העשורים הראשונים לאחר קום המדינה אלא דווקא בשנים האחרונות, נוכח האיומים החדשים ואתגריה הנוכחיים של ישראל. 

בשנתיים האחרונות, למשל, פורסמו עדויות רבות על הדיאלוג שקיים המטכ"ל בראשות הרמטכ"ל איזנקוט עם הדרג המדיני בטרם מבצע מגן צפוני, עד אשר בסוף שנת 2018, ביוזמת הרמטכ"ל איזנקוט ובאישור הדרג המדיני, יצא צה"ל במפתיע לפעולה והרס את תשתית המנהרות של חזבאללה בגבול לבנון (פרחי, 2020).

כמו כן חסרה התייחסות בספר למסלול שירותם של חברי המטכ"ל ולשאלה אם הוכשרו כנדרש לפעול לא רק כמפקדים בדרג הטקטי אלא גם כמצביאים ברמה האסטרטגית. בצה"ל, שבו החל מדרג אלופי־משנה, לרוב ממלאי התפקידים רוכשים את ההכשרה לתפקידיהם תוך כדי ביצוע, לניסיון שנצבר יש משקל עצום. קצינים כמו סגן הרמטכ"ל לשעבר אלוף (מיל') יאיר גולן, שפיקד על פלוגה ועל גדוד בצנחנים בלחימה בשנות השהייה בלבנון, ובהמשך על חטיבה ואוגדה, אך גם שירת בתפקידי הדרכה וכרמ"ח מבצעים באגף המבצעים, או אלוף פיקוד הדרום, אליעזר טולדנו, שכקצין בצנחנים לחם באינתיפאדה השנייה, פיקד על היחידה המובחרת מגלן במלחמה ב־2006 ובפשיטות בעזה שיזם תת־אלוף תמיר, ושימש מזכירו הצבאי של ראש הממשלה (ולכן היה חבר מטכ"ל) – קצינים אלה אכן עברו מסלול שירות שלם ומגוון, שבמהלכו רכשו ניסיון הן ברמה הטקטית והן ברמה האסטרטגית. כאשר מסמנים בצה"ל מפקדים כבעלי פוטנציאל לפיקוד בכיר, ראוי כי תפיסה זו תהווה מצפן לתכנון מסלול השירות שלהם.

סיכום

ספרו המרתק והמקיף של תת־אלוף (מיל') מאיר פינקל הוא בבחינת תוספת מחקרית חשובה להבנה טובה יותר של תפקיד המטכ"ל והעומד בראשו, לשיח שלו עם הדרג המדיני, לתחומי אחריותו, לאתגרים שניצבים לפניו, לתהליכים ולתפקודים, אשר להם השפעה אדירה על המדינה כולה.

אם בספרו הקודם התמקד המחבר ברמטכ"ל כפונקציה המרכזית, הרי עתה ניתח לרוחב ולעומק את המטה הכללי על אגפיו השונים (תכנון, מודיעין מבצעים, לוגיסטיקה וכמובן הפיקודים המרחביים), התומך את הרמטכ"ל, לומד, מתכנן, ומבצע – בשגרה ובמלחמה.

בסיום הקריאה ראוי שתהדהד אמירה שטבע גבי אשכנזי בעת שכיהן כסגן רמטכ"ל, שלפיה נדרש המטכ"ל לזכור "את חשיבות המערך הלוחם. הם לא רק משלמים על השגיאות שלנו, הם גם מתקנים אותן. לכן גם היום, עם כל מצוקות התקציב, הלקח שלי – חזֵק את המערך הלוחם!" (פאנל אלופים, 2003).

גל פרל פינקל הוא חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי. המחבר מבקש להבהיר כי אין בינו לבין כותב הספר, תא"ל (מיל.) ד"ר מאיר פינקל, שום קרבה משפחתית.

(המקורות מופיעים בפרסום במקור)

כל האקשן לא בספר לא יעזור אם העלילה לא חכמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מותחני ריגול מצטיירים תמיד כסבירים יותר כשקוראים אותם על רקע המציאות. אך המתיחות בין רוסיה וארצות־הברית לא שיפרה את הספר של בראד תור על הסוכן הקשוח סקוט הארוות כי אין בו שום תחכום, ותחכום הוא כל העניין בעולם החשאי כמו גם בספרי המתח.

המתיחות הנוכחית בין ארצות־הברית לרוסיה סביב ריכוז כוחות צבא רוסיה סמוך לגבול המזרחי של אוקראינה, היכן שמתרחשת לחימה בין בדלנים רוסים לבין הצבא האוקראיני. המודיעין הצבאי האוקראיני אף האשים את רוסיה בכך שהיא מלבה פרובוקציות חדשות בכדי שתהיה לה עילה לשלוח כוחות צבא לאזור.

בעקבות ריכוז הכוחות שוחח הנשיא האמריקני, ג'וזף ביידן, עם נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, והביע תמיכה אמריקנית באוקראינה למול התוקפנות המתמשכת של רוסיה בדונבאס ובחצי האי קרים. גם יו"ר המטות המשולבים, הגנרל מארק מילי, ניהל שיחה בנושא, הפעם עם מקבילו, הרמטכ"ל הרוסי ולרי גרסימוב, במהלכה והביע דאגה מריכוז הכוחות.

הגיבור של אמריקה השמרנית

המתיחות שימשה רקע מעניין לקריאת הספר "תגובה נגדית" (דני ספרים, 2020) מאת בראד תור, אנליסט לשעבר במשרד להגנת המולדת, שתיאר עימות חשאי בין האמריקנים לרוסים. הספר, ה־18 בסדרה שכתב תור אודות סוכן ה־CIA הקשוח סקוט הארוות, נפתח כאשר מטוס תובלה ובו צוות מיחידת עלית של הביון הרוסי התרסק במחוז מורמנסק.

במטוס היה גם הארוות, שנחטף כנקמה על פועלו רב־השנים כנגד הרוסים. הצוות פשט על בית בניו־המפשייר, רצח את אהובתו וחבריו הטובים ביותר של הארוות וחטף אותו. לאחר ששרד את ההתרסקות, הוא נדרש לשרוד בטונדרה הקפואה במטרה לחצות בבטחה את הגבול פינלנד, וכמובן לנקום באלו שרצחו את היקרים לו מכל.

הארוות, יוצא הקומנדו הימי של הצי האמריקני, "היה לוחם ביחידת אריות הים הרבה שנים" (עמוד 43). תחילה שירת "בצוות שתיים, המומחים ללוחמת חורף, וסיים בצוות שש. הוא לכד את תשומת ליבה של הסוכנות וביצע כמה עבודות עבורה" (עמוד 43).

מדובר בגיבור מהסוג שאמריקה הישנה, השמרנית והרפובליקנית אוהבת לאהוב: אירי במוצאו, גבוה, חסון וכחול עיניים, שבא להציל אותה מכוחות הרשע (כמעט תמיד מדובר באותם רשעים) ויהיו אלה הסינים, האסלאם הקיצוני, הצפון־קוריאנים, וכמובן הרוסים.

במקביל לבריחתו לעבר פינלנד נחת בשטח ההתרסקות צוות שכירי חרב רוסי שמטרתו לצוד אותו. בדומה לסרט "הנמלט", הורה מפקדו, גרסה רוסית של טומי לי ג'ונס מן הסרט, הורה לאנשיו "לערוך חיפוש מדוקדק אחר הרופא הנמלט בכל "תחנת דלק, בית מגורים, מחסן, חווה, לול תרנגולות, בית שימוש ומלונה" ברדיוס החיפוש שנקבע" (עמוד 95).

הרוסים לא משחקים לפי הכללים

רוסיה תוארה בספר כפי שהיא נתפסת בדעת הקהל האמריקנית. הרוסים "יזמו מהפכות, פלשו לשטחי אומות ריבוניות אחרות וסיפחו את שטחיהן, הפרו הסכמים בינלאומיים, רצחו עיתונאים ומתנגדי משטר, והתאמצו להשפיע מבחוץ על בחירות דמוקרטיות ותהליכים דמוקרטיים אחרים של מדינות אחרות" (עמוד 50).

האסטרטגיה הרוסית, הכוללת מהלכים לא צפויים, חלקם צבאיים וחלקם במרחבים כמו המרחב הקיברנטי (התערבות בבחירות בארצות הברית מישהו?), הביאה למיצוי את יתרונותיה היחסיים של רוסיה ושמרה את נאט"ו על קצות האצבעות כשהיא עסוקה בלנחש מה תעשה. בדיוק איפה שפוטין רוצה אותם. סביר שכך הוא המצב גם במתיחות הנוכחית.

ספרות ריגול שכזו, שהיא כמו אקטואלית, נוטה לתאר את האירועים כמתרחשים מתחת לפני השטח, בעומק הים והרחק מעין הציבור, ב"חתימה נמוכה". המטרה היא לטעת בלב הקוראים את התחושה כי ייתכן וכל שתואר בספר התרחש או יכול היה להתרחש במציאות.

כך למשל, מפקד המצוד אחר הארוות, קולונל קאזימיר טֶפְלוב, המכונה "ואגנר", קצין לשעבר בכוחות המיוחדים של רוסיה.

"טפלוב היה מעריץ נלהב של הרייך השלישי, ולפי השמועה הרווחת הוא בחר בעצמו את הכינוי המבצעי שלו, כהוקרה לאחד המלחינים האהובים ביותר על היטלר. קבוצת שכירי החרב הפרטית שטפלוב הקים נשאה אף היא שם זה" (עמוד 87).

קבוצת ואגנר קיימת במציאות. זוהי מיליציה פרטית בבעלות המיליארדר יבגני פריגוזין, שמקורב לנשיא פוטין. בקבוצה משרתים בעיקר יוצאי יחידות מובחרות של צבא רוסיה, ובראשה עומד הגנרל דימיטרי אוטקין, שעשה את עיקר שירותו ביחידות הכוחות המיוחדים, "ספצנאז", של מינהל המודיעין הראשי של הצבא הרוסי (GRU). ממש כפי שציין תור, אוטקין, שהעריץ את הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, זכה בעקבות זאת לכינוי "ואגנר", ובהמשך זה הפך להיות כינויה של המיליציה כולה.

לכאורה, מדובר בחברה פרטית אולם בפועל מדובר בזרוע נוספת של המודיעין הרוסי שמאפשרת לו לפעול ולשמר במקביל יכולת הכחשה. 

"הם היו "האנשים הקטנים והירוקים" של הקרמלין. המוני חיילי עילית לשעבר, אשר קיבלו שכר גבוה מאוד ונשלחו אל מחוץ למדינה, למקומות כמו סוריה, אוקראינה וחצי האי קרים, כדי לבצע את העבודה המלוכלכת של מוסקבה, בלי להותיר עקבות" (עמוד 87).

ב־2018 הדפו 40 אנשי כוחות מיוחדים אמריקניים כוח משולב של מיליציות סוריות, איראניות וכן "כוח ואגנר", שניסה להשתלט על שדה הנפט קונקו שבשליטת האוטונומיה הכורדית. לאחר ארבע שעות, שבמהלכן ניהלו לוחמי כוח דלתא גם קרבות מטווחים קרובים, נסוג הכוח הסורי־איראני־רוסי לאחר שספג בין 200 ל־300 נפגעים.

כמעט מלחמה, מתחת לפני השטח

כדי לחזק את תחושת הריאליות, ספרים אלה נשענים על מפרט טכני, ביוגרפיות של דמויות, טכניקות קרביות ומיומנויות מקצועיות אמיתיות. אחד הספרים הבולטים בז'אנר הוא "המרדף אחר אוקטובר האדום" מאת טום קלנסי (הוצאת ספרית מעריב, 1987), בו טען ג'ק ראיין, בעברו "סג"מ בחיל־הנחתים" (עמוד 109) העובד כאנליסט ב־CIA, "שאוקטובר האדום מנסה לערוק לארצות הברית" (עמוד 95).

ראיין נדרש להוכיח את נכונות התיאוריה שלו, ובשיאו של הספר התרחש קרב תת־ימי בין צוללות וקרב יריות בלתי נשכח בצוללת בין סוכן GRU לראיין. הסוכן "היה בפנייה כאשר פלט ראיין שישה כדורים. ראיין לא שמע את עצמו צועק. שני כדורים פגעו" (עמוד 302), והסוכן נהרג.

ראיין לא היה גיבור כל־יכול אלא אנליסט שנדרש לשכלו החריף, למיומנויות שלמד בשעתו בנחתים, ולא פעם גם למזל, כדי להשלים את המשימה בהצלחה ולמנוע ממלחמת העולם השלישית מלפרוץ. 

השיטה הזו קיימת גם בסדרות טלוויזיה. לפני שנכנס לפוליטיקה יצר יאיר לפיד את הסדרה "חדר־מלחמה" שהציגה גוף בדיוני הדומה למטה לביטחון לאומי, שבראשו עמד רענן אורן (שגילם ליאור אשכנזי), אל"מ במילואים יוצא הצנחנים.

במרכז הפרק השישי של הסדרה התקבל מידע שסגנו של נצראללה עתיד להיפגש בשעות הקרובות עם נציגי ממשל סוריים בבסיס צבאי בקרבת קוניטרה, ועלתה הדילמה האם לתקוף מן האוויר את הבסיס, ולהוכיח כי חזבאללה בקשר הדוק עם סוריה (היום זה כבר ברור לגמרי). כאשר התברר שבפגישה משתתף סגן הרמטכ"ל הסורי הפכה הדילמה למורכבת בהרבה.

באחד הרגעים המותחים בפרק עמד מפקד היחידה, רענן אורן, עם אוזנייה, כשבצד השני של הקו קצין בכיר בצה"ל ("גבי, רגע" פנה אליו אורן, ויצר את הרושם שמדובר בגבי אשכנזי, סגן הרמטכ"ל דאז, והגביר את אמינות הסצנה), והתלבט אם לאשר את התקיפה.

לבסוף הזהיר חילבי (שגילם ששון גבאי המצוין), קצין מודיעין בכיר, שאמנם רוב הסיכויים שהמהלך יצליח והסורים יימנעו מתגובה, אבל "האחוז האחרון זה מלחמה". אורן קיבל את עצתו והמליץ לראש הממשלה להימנע מתקיפה. גם כאן, כאמור, תואר אירוע ב"חתימה נמוכה".

אין לדעת כמה "כמעטים" כאלה מתרחשים במערכת הביטחון בשנה נתונה. אחד הבולטים שבהם הוא המבצע שבו תקף והשמיד צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל גבי אשכנזי, את הכור הגרעיני הסורי ב־2007, מבלי שהפעולה תגרום לסורים לפתוח במלחמה.

ספר אקשן חסר תחכום

תור יודע לספר סיפור, אך הבעיה העיקרית בספרו היא שהוא נעדר כל תחכום. כל הפרטים על אמצעי הלחימה וכל האזכורים לאירועים שהיו באמת לא יעזרו אם בסופו של דבר הספר בעיקר הסתכם בגיבור־על חסר חולשות שמכה באויביו.

האקשן, ואת זה הבינו כל גדולי הז'אנר ובהם קלנסי, הוא נחמד וכיפי לקריאה אבל רק אם מתחתיו ישנו רובד נוסף, איזו סדרת מהלכים מורכבת שמניע הגיבור, שמשמעותה נפרשת במלואה לעיני הקוראים רק בסוף הספר, או איזו תפנית חכמה של ממש. אחרת, כבר עדיף לצפות בזה על המסך.

בשעתו כתב לפיד גם כמה ספרי מתח כמו "החידה השישית" (הוצאת קשת, 2001) שגיבורם היה ג'וש שירמן, שלאחר "השיחרור מגולני" (עמוד 8) הפך לבלש משטרה ובהמשך לבלש פרטי קשוח. שמענו עליך, אמרה לשירמן אישה בספר, "אתה לא דובי, אתה רוטוויילר. אתה שם את השיניים שלך במטרה שלך ואתה לא תעזוב עד שלא תקבל תשובות" (עמוד 172). קשה לכתוב ספרי בלש ברחובות תל־אביב (לפיד הצליח, אבל בקושי) והוא היה די ראשוני בז'אנר הבלש, אבל עם השנים ניסו גם אחרים ליצור בלש פרטי "כחול לבן".

אחד מאלה שהצליחו הוא סופר שכותב בשם העט א. סלע. בספרו השני "ילד הקיץ" (ספרי ניב, 2020) נקלע הבלש הפרטי ברהמס (ברי) לוין, יוצא אחת "היחידות המובחרות בצה"ל" (עמוד 52) ובהמשך איש מבצעים בשב"כ, לפרשת ריגול שמעורבים בה טייס קרב בחיל האוויר, משרד עורכי דין ידוע לשמצה ואנדריאה, אשתו לשעבר של חברו הטוב, הזקוקה נואשות לעזרתו.

סלע הצליח לטוות עלילת ריגול חכמה ומורכבת בלי לוותר על האקשן. לא בכדי, סיפר לוין בספר, התעקש מפקדו בשב"כ ללמד אותו לירות בשני אקדחים בו־זמנית. מתישהו, נהג לומר, "ימצאו אותך מת. כשזה יקרה, רצוי שזה יהיה עם כלי בכל יד" (עמוד 117). לפעמים לא חייבים מתח תוצרת חוץ ואפשר להסתפק גם במותחן ישראלי. הרי אצלנו המציאות תמיד מתוחה.

"אמביציה ותשוקה לא מרוסנת לאקשן" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש והמרתק תיאר רון בן ישי את דרכו העיתונאית, אבל בעיקר אירועים מרכזיים, ידועים יותר ופחות, בתולדות צה"ל, שאותם ליווה, כמו תמיד, מהקו הראשון.

רון בן ישי הוא אחד הפרשנים הצבאיים החשובים והוותיקים בישראל. מי שהיה שייך לדור שעליו נמנו גם זאב שיף, יעקב ארז, איתן הבר ואורי דן. אלו שעיצבו בגופם ובכתיבתם את האופן שבו מסקרים כאן מלחמות בכלל ואת צה"ל בפרט. 

ספרו החדש, "חי במלחמה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2021), הוא מסמך מרתק שמתאר אירועים מרכזיים בתולדות צה"ל מהזווית של מי שדיווח עליהם תמיד מהקו הראשון, גם תחת אש

בשונה מכותבים בתחום בן ישי הגיע למקצועו מליבת הקרביות. כבוגר הפנימיה הצבאית שבחיפה הוא התנדב בשנת 1961 "לצנחנים, לגדוד 890" (עמוד 16). לאחר קורס קציני חי"ר הוצב כמ"מ בגולני והשתחרר לאחר ששירת כסגן מפקד פלוגה. בעת שלמד כלכלה וגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית התקבל לעבוד ככתב ב"קול ישראל".

המניע העיקרי לרצונו להיעשות לעיתונאי היה מה שכינה כ"סינדרום מיכאל סטרוגוב" (עמוד 23), על שם ספר הרפתקאות נפלא מאת ז'ול וורן, שתיאר מסע שערך מיכאל סטרוגוב, קצין נועז וקר־רוח ביחידת השליחים המיוחדת של הצאר, לסיביר, על־מנת להזהיר את אחיו של הצאר מפני בוגד ומתנקש. הסינדרום, הסביר, בא לידי ביטוי ברצונו להגיע למקומות מרוחקים "ולהיות בסיטואציות שנודף מהן ריח של סכנה" (עמוד 23).

במלחמת ששת הימים, ב־1967, היה בן ישי קצין מילואים והשתתף בקרב אום כתף. מסוקים הנחיתו בעורף המערך המצרי "שני גדודי צנחנים במילואים: את גדוד 65 בפיקודו של סגן־אלוף לוי חופש, ואת גדוד 57 בפיקודו של אפרים ברנד – המג"ד שלי" (עמוד 37). המשימה היתה לתקוף סוללות תותחים מצריות.

"הגדוד של לוי חופש ספג חמישה הרוגים ו־11 פצועים כשתקפו בדרכם אל היעד שיירת תחמושת מצרית. המשימה הושלמה כאשר התותחנים המצרים, שראו את משאיות התחמושת מתפוצצות, נסו על נפשם" (עמוד 40).

הגדוד של ברנד, ובו בן ישי, לא הספיק להשתתף בלחימה.

הציץ, נפגע והמשיך לדווח

אחרי המלחמה כבר היה לכתב צבאי, וביסס את מעמדו כמי שאינו חושש להצטרף לכוחות, לשהות בקווים הקדמיים ולדווח על המתרחש. במלחמת ההתשה, ב־1969, נפצע מאש מקלעים כשהצטרף לכוח סיירת שקד שטס במסוקים לסיור מעל בסיס מחבלים בפטרה שבירדן

ביוני 1970 נפצע שוב, מרסיס של פגז, כשהצטרף לפשיטה שביצעה חטיבת השריון 188 על מוצבי הצבא הסורי. בן ישי היה העיתונאי היחיד שצורף לכוחות, וצפה בלחימה מטנק המח"ט, אל"ם משה "בריל" בר כוכבא

בנוסף, סיקר בן ישי את המערכה שניהל אלוף פיקוד הדרום דאז, אריק שרון, כנגד טרור הפלסטיני ברצועת עזה. שרון נתן לו "חופש פעולה בלתי־מוגבל כמעט. אולי מפני שזיהה אצלי אמביציה ותשוקה לא מרוסנת לאקשן, שבאמצעותם חשב לגייס אותי לצדו – כבר אז הוא היה פוליטיקאי – ואולי מפני שהייתי צנחן שצמח באותו בית גידול, שהוא היה בין מקימיו וקובעי ערכיו" (עמוד 137). 

כך למשל, התיר לו שרון להתלוות לפעולות סיירת המסתערבים רימון, עליה פיקד "סרן נמוך קומה ושחום מהצנחנים, מאיר דגן" (עמוד 137).

התפכחות כואבת מההיבריס הישראלי

במלחמת יום הכיפורים מיהר בן ישי, ששימש אז ככתב הטלוויזיה הישראלית במערב גרמניה, לשוב לישראל וסיקר את הקרבות בחזית הדרום. כשגדוד הסיור של אוגדת שרון, גדס"ר 87, עליו פיקד סא"ל יואב ברום, ערך סיור שאיתר את ה"תפר" שבין שתי הארמיות המצריות, היה בן ישי אתם. המידע שהושג בסיור אפשר בהמשך את צליחת התעלה. 

בהמשך הצטרף לכוח מגדוד צנחנים מילואים, שיצא לחלץ את המג"ד, סא"ל (מיל.) דן זיו, וחבורת הפיקוד שלו, לאחר שנקלעו ללב המתחם המצרי שבסרפאום. במהלך הלחימה, כתב, נתקל בחייל מצרי מטווח קרוב.

"הוא היה משותק מהפתעה – כמוני. למזלי, התעשתי במהירות. שמטתי את המצלמה, לפתתי את העוזי בשתי ידַי ויריתי צרור ארוך מהמותן. הוא המשיך לעמוד ולהביט בי כמה שניות, ואז השתופף וקרס תחתיו. הרמתי את המצלמה שנפלה, חלפתי על פניו בריצה ונכנסתי למבנה כלשהו שדלתו היתה פתוחה. כשעיני התרגלו לחשיכה, הכנסתי את המצלמה לתרמיל והחלפתי מחסנית; נשמתי עמוק ויצאתי חזרה אל הרחוב, עדיין אוחז בעוזי בשתי ידַי. חדלתי להיות עיתונאי והפכתי כעת לשורד במשרה מלאה" (עמוד 233).

כשקוראים את התיאור הזה, קשה שלא להיזכר בדברים שכתב מייקל הר, שבשנים 1967–1969 שימש כשליח המגזין "אסקווייר" בווייטנאם. מתקפת הטט פרצה כשביקר במחנה של הכוחות המיוחדים של צבא היבשה האמריקני ("הכומתות הירוקות"), שכותר בידי הווייטקונג וצבא צפון־וייטנאם. "היינו באלאמו, לא בשום מקום אחר, ואני לא הייתי כתב, אני הייתי רובאי", כתב הר. 

בן ישי, אגב, שחויל בידי דובר צה"ל על־מנת שיוכל להצטרף לכוחות בחזית, עוטר בצל"ש הרמטכ"ל על האומץ שגילה בעת שחבש וחילץ צנחני מילואים שנקלעו להפגזה סמוך לאיסמעיליה. המלחמה עיצבה יותר מכל את השקפת עולמו. "באוקטובר 73' נרפאתי סופית משיכרון הכוח שאחז בנו, הישראלים, אחרי מלחמת ששת הימים" (עמוד 237).

ההתפכחות שלו באה לידי ביטוי במלחמה הבאה שבה לחמה ישראל, מלחמת לבנון הראשונה. הוא היה הראשון שחשף את דבר הטבח שביצעו אנשי הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים הפלסטינים בביירות, סברה ושתילה.

להיות שם כשהדברים קורים

בן ישי, שזכה במהלך הקריירה שלו גם בפרס ישראל, הוסיף לסקר מקרוב את הלחימה שניהל צה"ל גם לאחר המלחמות הגדולות. כך למשל, באוקטובר 1987, הצטרף לפשיטה שביצעה חטיבת גולני בפיקוד המח"ט דאז, אל"ם גבי אשכנזי, על בסיסי חזבאללה בכפרים זאותר א־שרקיה ומזרעת אל־חמרה שבלבנון.

"יש ממד אחר מבחינת האויב ברגע שהוא יודע שאתה מסתובב באזור היעדים, כלומר באזור שלו" (עמוד 318), אמר לו אשכנזי בטרם הפשיטה, והדגיש כי החזבאללה "צריכים לדעת שהם אינם חסינים מפגיעה" (עמוד 318). 

תיאור הפשיטה, מבצע שכמעט שנשכח מדברי הימים של צה"ל, ממחיש את איכות הכתיבה והניתוח של בן ישי כפרשן צבאי. איכות שהולכת ונעלמת ממחוזותינו.

"שני הכוחות היו למעשה נבחרות שהתאמנו והותאמו לביצוע פשיטה זו. המשימה לא היתה מסובכת, אבל חייבה ניווט מדויק, תיאום ותזמון הדוקים בין שני הכוחות, שפעלו כל אחד בנפרד, ומיומנות רבה בהתגנבות אל קרבת היעד – משימה לא קלה כשאתה נושא על גבך כ־20 ויותר קילוגרמים של ציוד, ההולכים ונעשים כבדים ממי הגשם" (עמוד 318).

הכוח נע בשקט. "הצללית של הבופור מתנשאת עתה על קו הרקיע הרחק שמאחורינו, ואנו מרבים להתפקד תוך כדי תנועה כדי לוודא שאיש לא יאבד בחשכה ההולכת ומתעבה. ארץ עצבנית היא לבנון, ומשהו מן העצבנות הזאת דבק גם בך – ומהדק את אחיזתך בנשק למשמע פיצוץ עמום של פגז מרגמה או צרור רחוק" (עמוד 319).

כשניתן האות תקפו הכוחות את שני היעדים. "שכובים מאחורי טרסת אבנים נמוכה, אני רואה את פצצת האר־פי־ג'י נכנסת לתוך הקיר כאילו היה עשוי נייר. המקלענים שולחים צרורות ארוכים אל הפתחים, ומפקד הכוח שואל: "למה לא שומעים יותר אש?" כאילו היה זה ערב שירה בציבור. עוד כמה גלילונים מצטרפים, ואז דעתו נחה" (עמוד 317), תיאר את הלחימה במזרעת אל־חמרה.

בכפר זאותר א־שרקיה, שתקפה סיירת גולני בפיקוד רס"ן ארז גרשטיין (שלימים נהרג בלבנון כמפקד יק"ל), "הצליחו אנשי גולני להתקרב עד למרחק של עשרה מטרים מהשומר ולחסלו לפני שגילה אותם. אחר כך פגעו בוודאות בעוד שניים ואולי גם ביותר, עד ששיתקו לגמרי את האש שנורתה עליהם" (עמוד 320).

המבצע היה מוצלח, והכוחות שבו לבסיס ללא פגע.

לא דובר צה"ל

גם במלחמת לבנון השנייה, והוא כבר בן 63, הצטרף בן ישי לכוחות הלוחמים, לחפ"ק של מח"ט הצנחנים דאז, אל"ם חגי מרדכי, במבצע המוטס שבסוף המלחמה. הכוח הוטס לעומק לבנון והחל לפעול כנגד החזבאללה. "צוות נ"ט של אנשי המילואים משמיד משגר רב־קני של קטיושות שיצא מאחד הכפרים. אחריו מושמד רכב משוריין של חיזבאללה בכפר אחר" (עמוד 377). אבל אז, כתב בכעס, הגיעה הפקודה על הפסקת האש.

בן ישי לא חסך שבטו מצה"ל לאור כשלי המלחמה ההיא, שנתפסה בעיניו כעיוות של כל העקרונות הצבאיים שהכיר, במיוחד בכל האמור בלוחמת היבשה. 

במלחמה, קבע, "צה"ל ערך סדרה של פעולות צבאיות נפרדות, שאולי לכל אחת מהן היו היגיון ויעדים טקטיים משלה, אך הן לא הצטרפו יחד לניהול מערכה צבאית קוהרנטית, שיש לה מטרות ויעד אסטרטגי ברור" (עמוד 372). מאז, טען, ההרתעה של ישראל אינה כשהיתה.

אפשר להתווכח עם קביעתו כי "צבא היבשה מפגין בסבבי ההסלמה בעזה יכולת טובה בביצוע תמרון יבשתי מוגבל בהיקף ובזמן" (עמוד 382). זה היה נכון ב"עופרת יצוקה", עליו פיקד הרמטכ"ל אשכנזי לאחר תהליך השיקום שהוביל, אך הפעלת הכוח היבשתי במבצע "צוק איתן" כללה לא מעט ליקויים

בסופו של דבר, ציין, ההרתעה שיוצרים סבבי ההסלמה והמערכה בין המלחמות (מב"מ), שבהם צה"ל ידע "להנחית – בעיקר מהאוויר – מכות אש עזות ומדויקות, מבוססות על מודיעין איכותי" (עמוד 382), היא מוגבלת. היא דומה, העיר, "לארטיק בקיץ. זה טעים – אבל נמס במהירות" (עמוד 383).

להערכתו, ישראל לא תפסיד במלחמה הבאה, אך כלל לא בטוח שתנצח בה. לתפיסתו, הדבר לא נובע ממוכנות לקויה של צה"ל. להפך. הצבא מצוי במוכנות טובה למלחמה ביותר מחזית אחת.

"המהפכה בתחומים הצבאיים – התפיסתית והטכנולוגית־דיגיטלית – שצה"ל החל בה בניצוח הרמטכ"ל אביב כוכבי ב־2020, עשויה לאפשר לצה"ל להכריע צבאית את אויביו מהר יותר ובפחות אבידות מאשר בעבר" (עמוד 383).

אבל מה שימנע מישראל להשיג הכרעה צבאית וניצחון תודעתי ברורים הן תופעות חברתיות ובהן, כתב בעבר, רגישות מוגזמת לנפגעים ולהשבת גופות חללים ושבויים שבידי האויב, תרבות עריפת הראשים של מפקדים ששגו, ומעורבות יתר של הורי חיילים בנעשה בצבא.

קל לפטור את בן ישי בטענה שהוא "מתנהג כמו דובר צה"ל", אך אין זה כך. הוא כותב על צה"ל, הצבא שבו שירת כמפקד (בן ישי הוא סא"ל במילואים) ושעל הפרקים המרשימים בהיסטוריה הצבאית שרשם דיווח מהשטח, כפי שהיה רוצה לראותו ומניסיונו "דרך הרגליים" ו"המשקפיים".

העימות בין ישראל לאיראן במגמת הסלמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ב־2011 פרסמו יועז הנדל ויעקב כץ ספר ובו טענו שישראל ואיראן נתונות בעימות מתמשך. אז זה נראה כהגזמה. עשור מאוחר יותר התברר שהם המעיטו בחומרת האיום.

בספרם "ישראל נגד איראן" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011) טענו ד"ר יועז הנדל, פרשן ב"ידיעות אחרונות" ובעברו לוחם וקצין בקומנדו הימי (ולימים ח"כ ושר), ויעקב כץ, הפרשן הצבאי של "הג'רוזלם פוסט" (וכיום עורך העיתון), כי טביעות האצבע האיראניות ניכרות בכל אירוע ביטחוני משמעותי שמולו ניצבה ישראל מאז קיץ 2006, ואף קודם לכן.

אז, ב־2011, הטענה שישראל ואיראן נתונות במלחמה נראתה קיצונית, או לפחות כזו שיצאה מבית מדרשו של ראש הממשלה דאז (והיום) בנימין נתניהו. בדיעבד התברר שצדקו.

בין היתר תיארו המחברים את פועלו של הגנרל קאסם סולימאני, "איש משמרות המהפכה האיראניים ומפקד כוח אל־קודס – יחידה איראנית העוסקת בסיוע לבנות בריתה וגרורותיה של איראן" (עמוד 19), ובהם חזבאללה וחמאס. סולימאני נחשב לאסטרטג חריף ולמפקד צבאי מוכשר שיזם והנחה מאות פעולות טרור. לפי פרסומים זרים ישראל ביקשה להרוג סולימאני יותר מפעם אחת ונתקלה בווטו אמריקני. 

דמות מפתח אחרת שהוזכרה בספר היא זו של מוחסן פח'ריזאדה, "האחראי לתוכנית הגרעין הצבאית האיראנית" (עמוד 274), תוכנית שמהווה אחד האתגרי הביטחונים הגדולים שמלם ניצבת ישראל.

מלחמת לבנון השנייה סימנה את השינוי

קו פרשת המים, כתבו, היה מלחמת לבנון השנייה כנגד חזבאללה. ישראל לחמה בה כנגד דיוויזיה קדמית איראנית, מבלי שהבינה זאת עד שתמו הקרבות.

את השינוי בגישה זיהו המחברים עם מינוי גבי אשכנזי לתפקיד הרמטכ"ל בפברואר 2007. עם כניסתו לתפקיד הציג אשכנזי את תפיסתו הצבאית, שהיתה, ציינו, תפיסה צפויה "של איש חטיבת גולני: לצבא יש שני מצבים הראשון מלחמה והשני הכנות למלחמה. המלחמה שאליה יתכונן צה"ל תהיה מלחמה קלאסית, ואל מול המלחמה בעצימות נמוכה נעשה את ההתאמות" (עמוד 52).

תחת פיקודו חזר צה"ל (בדגש על כוחות היבשה) להתאמן, הן בסדיר והן במילואים. אשכנזי נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. במקביל, השיגו אמ"ן והמוסד בתחילת 2007 ישראל מודיעין לפיו סוריה הקימה כור גרעיני בדיר א־זור, במזרח סוריה.

בכדי לוודא את נכונות המידע, כתבו, אישר ראש הממשלה אהוד אולמרט פשיטה של סיירת מטכ"ל לאיסוף מודיעין בסוריה:

"כמה ימים של שהייה בשטח עם אמצעי תצפית לטווח רחוק ועמדות הסוואה גרמו לשני אלופים, לשר ביטחון ולראש ממשלה אחד נדודי שינה. אבל אחרי שהכוח שב לארץ ותוצאות המעבדה התקבלו, היה אפשר לברך על המוגמר. בידי ישראל היתה כעת הוכחה מוחשית לכוונות הגרעין הסוריות. אם אולמרט היה זקוק לעוד דחיפה הוא קיבל אותה בעזרת סיירת מטכ"ל" (עמוד 121). 

בספטמבר אותה שנה תקף חיל האוויר והשמיד את הכור. ישנה אי־בהירות בנוגע למידת המעורבות של האיראנים בפרויקט הגרעין הסורי, אולם המחברים רמזו שהיתה כזו.

"כדאי להם להיזהר"

בספר תואר המוסד, שבראשו עמד אז אלוף (מיל.) מאיר דגן, כגוף התקפי שהיווה את חוד החנית של ישראל בסיכול המאמצים האיראניים. דגן החל "את דרכו בחטיבת הצנחנים. שם טיפס לאטו בסולם הדרגות תוך שהוא מתבלט כחייל נועז ועם זה כטקטיקן מתוחכם" (עמוד 142). 

בתקופת דגן יוחסו למוסד, במיוחד לאחר מלחמת לבנון השנייה, שורה של מבצעי סיכול והתנקשויות, שהבולט שבהם, על־פי פרסומים זרים, הוא הריגת עימאד מורנייה, רמטכ"ל חזבאללה, בלב דמשק בפברואר 2008. "החיסול פגע בלב לבו של המשולש איראן־חזבאללה־סוריה" (עמוד 136), שמורנייה היווה בו שחקן וגורם מקשר מרכזי. 

חצי שנה מאוחר יותר, בהמשך לתקיפת הכור בסוריה, חוסל בביתו שבטרטוס, גם יועצו הבכיר של בשאר אל־אסד, הגנרל מוחמד סולימאן, שהיה אחראי על תוכנית הגרעין הסורית. "ההתנקשות היתה פרי שיתוף פעולה בין המוסד ושייטת 13" (עמוד 145). גם כאן, כמו בתקיפת הכור בסוריה וכמו בחיסול מורנייה, נמנעה ישראל מלקחת אחריות.

קצין מודיעין בכיר הסביר בספר את חשיבות ההתנקשויות הללו. לדבריו, "זה מעביר שלושה מסרים ברורים: שארגון הטרור או המדינה שהמחוסל השתייך אליהם חדירים; שמנהיגי הארגון עלולים גם הם למצוא את מותם; ושכדאי להם להיזהר" (עמוד 146). 

"עוד מעט זה עזה"…

לאחר שסקרו את הטיפול באתגרים מצפון, נפנו המחברים לתאר את המערכה כנגד ארגוני הטרור הפלסטיניים ברצועת עזה. איראן סיפקה באותה עת לחמאס ולג'יהאד האסלאמי תמיכה ניכרת, ובכלל זה אמצעי לחימה, ידע צבאי וסיוע כספי. כוחות פיקוד הדרום, עליו פיקד אז האלוף יואב גלנט, "איש שייטת ראשון שקיבל פיקוד מרחבי בצה"ל" (עמוד 182), יצאו אז לשורה של פשיטות ומבצעים ברצועת עזה.

בסוף 2008, לאחר סבב הסלמה עם החמאס, הורתה ממשלת אולמרט לצה"ל, בפיקוד אשכנזי, לצאת למבצע "עופרת יצוקה", מערכה מוגבלת ומושכלת.

"אחת מנקודות החוזק שבה התגאה צה"ל במהלך המבצע היתה הקרב המשולב – קרב שבו משתלבות היחידות השונות – לא רק חטיבות החי"ר והשריון עם חיל האוויר אלא גם ובעיקר המודיעין" (עמוד 213).

מאז, צה"ל רק שידרג ושיפר חלק מהיכולות שהפגין במבצע, בדגש על החיבור בין המודיעין העדכני לאש המדויקת. האתגר טמון בחיזוק יכולות אלו מבלי לפגוע בכשירות כוחות היבשה לבצע קרב משולב, רב־חילי ורב־זרועי, שכן הוא חיוני לא פחות ממאמץ האש, וההישג במבצע נבע מהפעלה מוצלחת של שני המאמצים.

גם כך וגם כך, ההישג היה מוגבל ועזה נותרה זירה מתוחה גם לאחר שני מבצעים נוספים. צה"ל נדרש מאז להוסיף להיערך לפעולה דומה במתכונתה למבצע "עופרת יצוקה".

הנדל וכץ סיפרו סיפור מרתק שתיאר את המערכה בין המדינות. מנגד, הספר סובל ממספר אי־דיוקים וחסרה בו גם ראייה ביקורתית. אם ספרים דוגמת אלו שכתב הד"ר רונן ברגמן נוטים לתאר את ההתמודדות בין ישראל לאויביה כמצב שבו, כמאמר הפרופסור (אל"מ במיל.) גבי סיבוני, "כל החכמים נמצאים בצד השני והאהבלים נמצאים כאן," הרי שספרם של כץ והנדל פועל בגישה ההפוכה. טוב להתמקד בחיובי, אבל לא להסתנוור ממנו.

מסתבר שיש מערכה

הספר נכתב לפני כעשור. מאז איראן השכילה לנצל את חוסר היציבות האזורי שהחל באביב הערבי על־מנת להתפשט ולהתבסס מערבה, הן בעיראק, הן בתימן, והן בסוריה, והיא מפעילה במרחבים אלו את כוח אל־קודס, ארגוני פרוקסי כמו חזבאללה ומיליציות פרו־איראניות.

ישראל מצדה מנהלת את המערכה בין המלחמות (מב"מ). זוהי מערכה ארוכה, חשאית ברובה, לסיכול התבססות איראן בסוריה, שבמסגרתה נוהלו מאות מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות. המערכה נמשכת גם במהלך כהונת הרמטכ"ל אביב כוכבי, בה יוחסו לישראל תקיפות רבות כנגד יעדים איראניים בסוריה ובעיראק.

בנוסף, בנובמבר האחרון, הרגו מתנקשים במבצע מתוחכם גם את ראש תוכנית הנשק הגרעיני של איראן, מוחסן פח'ריזאדה, בעיירה ליד טהרן. הפעולה יוחסה, על־פי פרסומים זרים, למוסד בראשות יוסי כהן

כהן, שעשה את שירות החובה שלו בצנחנים ולאחר מכן התגייס לקורס קציני איסוף במוסד, פיקד על אגף "צומת" (האחראי על גיוס והפעלת סוכנים) בתקופה שבה עמד דגן בראש הארגון. נראה שבראשותו, ממשיך הארגון בקו ההתקפי שהוביל דגן.

למרות רצף ארוך של תקיפות מוצלחות, הרי שבחשבון כולל נראה שההישג האסטרטגי שלהן מסתכם במניעה, צמצום וסיכול הצטיידות הכוחות האיראניים (וחזבאללה) באמצעי לחימה מתקדמים, בדגש על טילים בעלי טווח גדול ודיוק גבוה. באשר לנוכחות כוחות איראניים בסוריה, דומה המאמץ לניסיון לרוקן את הים בכפית.

יתרה מכך, כבר היה מי שהזהיר (האלוף מיל. ניצן אלון), כי "הרוצה במב"מ ייכון למלחמה", משום שהפעולות הללו, אף שנועדו להרחיק את המערכה ולהחליש את האויב, עלולות לקרב אותה.

העימות עולה מדרגה

לאחרונה דומה שהעימות מול איראן עלה מדרגה, והתרחב לשחקנים נוספים. כך למשל, בהוראת הנשיא דאז, דונלד טראמפ תקף הצבא האמריקני מן האוויר את השיירה שבה נסע בבגדאד מפקד כוח אל־קודס, הגנרל קאסם סולימאני, והרג אותו. מותו היווה פגיעה מורלית ותפקודית לאיראן ושלוחיה.

נראה שגם חילופי השלטון לא שינו את הנכונות האמריקנית לפגוע בכוחות איראניים. בשבוע שעבר אישר הנשיא, ג'וזף ביידן, בהמלצת מזכיר ההגנה, לויד אוסטין, תקיפה אווירית כנגד מיליציות פרו־איראניות במזרח סוריה, בתגובה לפעילות טרור שהכווינה איראן כנגד כוחות אמריקניים בעיראק.

עליית המדרגה באה לידי ביטוי הן בתקיפה האמריקנית האחרונה, הן ברצף תקיפות ארוך בסוריה כנגד יעדים איראניים שיוחס לישראל והן, מן הצד השני, בהתקפה שמיוחסת לאיראן על ספינה בבעלות ישראלית, שרק במזל לא הסתיימה בנזק כבד ובנפגעים.

בראיון שפורסם ב"מעריב" המליץ תא"ל (מיל.) חסון חסון, בעברו מ"פ בגולני ובהמשך קצין מודיעין בכיר, לא לנוח על זרי הדפנה. האיראנים, אמר, לא מתכוונים לוותר על המטרות האסטרטגיות שלהם במזרח התיכון.

"הם יודעים לחטוף ולא נרתעים. הם עם היד על הדופק כל הזמן, פועלים בחוכמה, הולכים שני צעדים קדימה, אחד אחורה, לא מותחים את החבל, לא מסתבכים בהרפתקאות, אבל גם לא נרתעים מכלום", אמר.

כשזו המציאות, ישראל חייבת לפעול בשיתוף פעולה עם המדינות המתונות באזור ובעיקר עם הממשל האמריקני, שנחוש להגיע להסכם מחודש עם האיראנים. אין אם בהיסטוריה, אבל לא מן הנמנע שקו פחות לעומתי כלפי יוזמת ממשל הנשיא אובמה להשיג הסכם עם האיראנים בשעתו, היה מאפשר לישראל להשפיע על המתווה שלו השפעה ממשית. הסכם שכזה היה עשוי לכלול סעיפים האוסרים על הכוונת טרור ואספקת אמצעים לחימה לארגוני טרור ברחבי המזרח התיכון.

כאמור, הספינה הזו הפליגה, אבל עתה, ישראל יכולה לפעול בשיתוף פעולה עם ממשל ביידן ולהשפיע על קווי היסוד ועל הפרטים של הסכם הגרעין המחודש שאותו מבקש הנשיא לגבש. אסור לתת להזדמנות הזו לחלוף.

"לרמטכ"ל יש שני מבחנים: אחד – הפעלת הכוח, שני – בניין הכוח" | מאת גל פרל פינקל

וידאו

רמטכ"ל במלחמה נדרש לפעול בשיח קרוב עם הדרג המדיני, לעצב ולגבש אסטרטגיה, לשלוט בטקטיקה ולהשפיע בנקודות הכובד, וכמעט להיות בכל מקום כל הזמן. 

במסגרת סדרת המפגשים שהינה שיתוף הפעולה בין המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והמרכז למלחמת יום הכיפורים, התראיין שר החוץ והרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, בפרק שעסק בסוגיית רמטכ"ל במלחמה, ותיאר את האתגרים שעמם התמודד כרמטכ"ל בדגש על מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה, שהוא דוגמה לסוג המערכות שבהן לוחם צה"ל כיום.

מלחמת יום הכיפורים, סיפר אשכנזי, פרצה בעת שהיה צוער בקורס קציני חי"ר בבה"ד 1. "לשם נשלחתי מחטיבת גולני. ציפיתי לסיים את הקורס ולקבל את המחלקה שלי. לצורך כך הלכתי לקורס, גם כבוגר הפנימייה הצבאית".

במסגרת בה"ד 1, אמר, "ירדנו לדרום, למעברים. ומשם הצטרפנו למאמץ הלחימה, עד אחרי הצליחה, כגדוד של בית־הספר לקצינים, במסגרת הקרבות שהיו עם חטיבה 14, ואחרי זה בחיץ החקלאי. קצת לפני סוף המלחמה החזירו אותנו מהר לבה"ד 1 על־מנת שנסיים. צה"ל היה חסר במפקדים".

כשנשאל על לקחיו מן המלחמה, הודה כי הלקחים הם תולדה של הבנה שהתפתחה אצלו במעלה השירות הצבאי. "חזרתי כל פעם לחוויה המעצבת הזאת כלוחם", סיפר.

לקח ראשון נגע למודיעין. כרמטכ"ל שאל עצמו כל הזמן איך הוא מונע מצב שהוא מופתע, ומשמר צניעות בהערכה, פתיחות לביקורת והיערכות מול כוונות אויב.

שם גם למד "את החשיבות של כושר הלחימה". כל מי שהיה במלחמה, ציין, "הבין שמה שעשה את ההבדל באמת, זה היחידות הלוחמות. בסופו של דבר, הדרג הטקטי חיפה על הכישלונות של פתיחת המלחמה".

לדבריו, שם רכש את "ההבנה הזו של חשיבות המשימה, שהאחריות לגורל המלחמה הזו באמת מונח על הכתפיים שלך. היכולת המקצועית, הנחישות, ההקרבה". החובה שלנו כמפקדים, אמר, היא "לוודא שאלה מתחתינו יצליחו". כרמטכ"ל, סיפר, נהג להדגיש ליחידות את חשיבות המוכנות ואמר לחיילים באופן ישיר "שהצבא נמצא באחד משני מצבים: או שהוא מתכונן למלחמה, או שהוא נלחם ומנצח".

יש לכך חשיבות, הדגיש, "גם במובן יותר עמוק. במובן של המורל, של היכולת לבצע. של האמון והמסוגלות של האנשים ביכולת שלהם לבצע את המשימה. זה נבנה על ידי פיקוד נכון ואינסוף אימונים"

לקח נוסף שלמד מהמלחמה היה "החשיבות של המילואים. אני אומר את זה גם היום. אם יהיה אירוע גדול בכמה חזיתות, הצבא הסדיר שגדל משמעותית מאז מלחמת יום הכיפורים, וטוב שכך, לא יוכל לבצע לבד את המשימות. ובאמת עיקר עוצמתו של הצבא, אגב גם באוויר לא רק ביבשה, זה באמת כוח המילואים שלנו. ולכן חשוב שכל רמטכ"ל ומטה כללי יוודא שהמילואים כשירים, מוכנים, מאומנים ויודעים לבצע את המשימות שלהם. זה גם מאגר ענק של ניסיון קרבי, של ניסיון מבצעי, של שכל ישר, של אחריות. וכל זמן שאנחנו נתמודד ביותר מזירה אחת, ביותר מחזית אחת, אנחנו נזדקק לצבא המילואים".

מרוץ נגד הזמן

מאז שסיים את קורס הקצינים עבר אשכנזי מסלול שלם ומקיף שכלל שורה של תפקידי פיקוד בחטיבת גולני ובהם מ"פ במבצע אנטבה, סמג"ד במבצע ליטני (שם גם נפצע מאש מחבלים), מג"ד בפשיטות בלבנון וסמח"ט במלחמת לבנון הראשונה. בהמשך היה למח"ט גולני ולקצין אג"ם פיקוד הצפון, למפקד אוגדה ומפקד יק"ל, ולאחר מכן שירת כרח"ט מבצעים, אלוף פיקוד צפון וסגן רמטכ"ל.

ב־2005 פרש מצה"ל לאחר שלא מונה לרמטכ"ל, אולם כשנתיים לאחר מכן, בפברואר 2007, לאחר מלחמת לבנון השנייה, שב לצה"ל ומונה לרמטכ"ל ונדרש לשקם את צה"ל לאור כשלי המלחמה.

לדבריו, בגלל המלחמה "נפגע האמון והביטחון בין החברה לבין הצבא, נפגע הביטחון העצמי של היחידות בתוך הצבא. היתה ביקורת מאוד גדולה על התוצאות ועל הביצועים, והצבא היה עם פערים מאוד גדולים גם בכל מה שקשור למוכנות למלחמה, לאימונים, וגם במובן של מלאים".

שיקום הצבא, אמר, "היה כרוך בלהכניס את הצבא למשטר מאוד אינטנסיבי, גם של אימונים, של הצטיידות, של ארגון, של תפיסות לחימה מעודכנות, של גיבוש תכניות מבצעיות, של החזרה של הביטחון והמסוגלות של היחידות ביכולת שלהן לבצע. מהדברים הבסיסיים ביותר של שיתופי פעולה, של הפעלת כוח, של ידע מקצועי. כולל שאלות שעלו דרך המלחמה של מיקום מפקדים, עם כל הטכנולוגיה שהיתה". בהקשר הזה אשכנזי דרש מרמת מפקדי החטיבות ומטה לשוב ולפקד מלפנים בלחימה, ואכן עשו כן במבצע "עופרת יצוקה".

"אבל לקושי הזה התלווה עוד קושי", הודה. חודש אחרי שנכנס לתפקידו הציגו לו ראשי אמ"ן והמוסד דאז, אלוף עמוס ידלין ואלוף (מיל.) מאיר דגן, מידע מודיעיני לפיו הסורים מקימים כור גרעיני פלוטוגני במזרח סוריה. אשכנזי ציין שהופתע מאוד, אך שהיה ברור לו "שאנחנו נצטרך לטפל בכור הזה, ואנחנו נצטרך לטפל בזה באופן שנמנע מלחמה, אבל להיות מוכנים לנצח בה אם היא תקרה". רק חצי שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה ניצבה ישראל נוכח הסכנה שתפרוץ מלחמה קשה בהרבה כנגד סוריה, שכוללת איום חמור בהרבה על העורף האזרחי.

הבעיה היתה פערי הזמנים. "אני זוכר שאני הולך לאימונים, אחרי שהחזרנו את הצבא למשטר אימונים מאוד אינטנסיבי, אני זוכר שאני הולך לתרגילי חטיבה בלילה, ואני רואה שאנשים פעם ראשונה עושים את זה. כמובן שהם עשו את זה יותר מפעם אחת אז הם גם רכשו את האמון וכולי. אבל זה גם לקח זמן, ואני הייתי במרוץ של הזמן. זאת אומרת, במובן של מצד אחד להתכונן לטפל בכור, מצד שני לגמור להכין את הצבא".

אגף המודיעין, סיפר, גיבש הערכה כי אם ישראל תשמיד את הכור בפעולה חשאית, ותימנע מלקיחת אחריות רשמית, שתשפיל את הנשיא הסורי, הוא יכיל את האירוע ויימנע מתגובה.

"אני זוכר", סיפר, "שהיינו ב'בור' וחיל האוויר תקף, ושמענו את המילה 'אריזונה' (מילת הקוד שפירושה שהכור הושמד, גפ"פ) כולם שמחו. אני מאותו רגע התחלתי להיות דרוך, כי לא היה לי ספק שחיל האוויר יבצע את המשימה. אבל הייתי דרוך מאוד. אני זוכר שאני משקיף על תל־אביב מהקומה ה־14, עיר שמתעוררת לה, לפנות בוקר. אני שואל את עצמי האם לא נתעורר עוד מעט עם 'צבע אדום' ואיזה סקאדים שעפים לכאן. אבל ככל שנקף הזמן הבנו שכנראה הצלחנו. אסד מכחיש והאיום הזה חלף". 

חיזוק תחושת המסוגלות של המפקדים

בראשית כהונתו כרמטכ"ל, יצא צה"ל לפשיטות רבות ברצועת עזה, לאחר שרק שנה קודם לכן חווה לחימה יבשתית לא פשוטה, ובחלקה לא מוצלחת. פשיטות אלו נדרשו, לדבריו, בשל הצורך "לטפל בפעילות חבלנית שהיתה מהצד השני של הגדר", ובכלל זה ירי תדיר של קסאמים על העיר שדרות ויישובים נוספים. "לא היה לנו 'כיפת ברזל', לא היתה לנו תשובה טובה, והיינו צריכים לבצע פעילות כנגד הדבר הזה, בשביל להחזיר את הביטחון".

בראיון עבר סיפר אשכנזי על פשיטה שלו כמ"פ בגולני בלבנון, הראשונה שעליה פיקד כמ"פ, ואמר שלאחריה, אף שלא קרה בה שום דבר דרמטי, חש שעמד במבחן הגדול שלו כמפקד, הובלת חיילים בלחימה. ואכן, תחושת המסוגלות והביטחון של המפקדים והלוחמים נרכשים באמצעות אימונים, הכשרות, וניסיון מבצעי. גם הפעם, ציין, "הדבר הזה תרם למסוגלות וגם לביטחון העצמי של המפקדים".

לדבריו, ב־2007 צה"ל עוד לא היה מוכן למבצע רחב היקף בעזה, בשל פערים בכשירות, אימונים ומלאים. בנוסף, "כרמטכ"ל אתה צריך גם לדרג את האיומים ואת הקדימויות, ואני נתתי תעדוף לכור הסורי באופן טבעי, ולאפשרות שתתלקח הזירה הצפונית. משזה לא קרה, אז באמת הכנו באופן יותר מעשי את המבצע".

עד אז, אמר, "הדרך לטפל באיום בעזה היתה דרך סדרה של פשיטות, והיו באמת סדרה ארוכה של פשיטות שעשינו שם. אני חושב שצ'יקו (תא"ל משה תמיר, גפ"פ) היה אז מפקד האוגדה, יואב גלנט אלוף הפיקוד. באמת עשו את זה בצורה מקצועית. זה נתן תשובה מסוימת אבל לא מספקת". לכן, אמר נדרש מבצע "עופרת יצוקה".

"הרמטכ"ל אחראי על זירת המלחמה"

בדצמבר 2008 הסלים העימות עם החמאס. זה הגיע, ציין, למצב שנדרש פינוי של אוכלוסיית שדרות לכל מיני ערי אוהלים, שהיתה תחת ירי בלתי־נסבל של קסאמים. "והיה ברור לי שנדרשת פעולה רחבת היקף על־מנת לפגוע בחמאס, לגבות ממנו מחיר, להחזיר ההרתעה למקומה וגם את המצב הביטחוני"

הפעולה שתוכננה, אמר, "היתה צריכה להיות מבוססת על תפיסה מבצעית של מהלומה אווירית ופעולה קרקעית. והחלק של הפעולה הקרקעית הרגשתי שהוא כבר בשל. באמת הכנו אותו באופן ארוך, כבר מ… כל 2008. אני זוכר שאחרי שגיבשנו את התפיסה, היחידות, החטיבות, ממש התאמנו בדרום, בצאלים. מי שהוביל את התהליך הזה זה מפקד האוגדה, צ'יקו. וממש בנינו סרגל של הכנות, וכשהרגשנו שאנחנו מוכנים אז פעלנו". 

קדם למבצע דיאלוג ארוך ויסודי עם הדרג המדיני. לדבריו, השיח הזה חיוני, שכן "הקבינט לא מתכנס קבוע לדיונים. זה תפקיד שלנו לוודא שהוא מתכנס. אנחנו צריכים שם להסביר, לתווך בין מה אפשר להשיג ומה אי־אפשר להשיג". שם, אמר עוצבו מטרות המבצע שעיקרן פגיעה קשה בחמאס ושיפור המציאות הביטחונית. 

זהו תפקיד הרמטכ"ל, אמר, "כמתווך בין הצבא לבין הדרג המדיני, כמעצב את זירת המבצעים, וגם מסתכל על זירת המלחמה. שזה התפקיד של הרמטכ"ל. הרמטכ"ל הוא היחידי האחראי על זירת המלחמה". כדוגמה הזכיר אשכנזי כיצד במהלך המבצע דיווח לו אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט (לימים הרמטכ"ל), כי ארגון פלסטיני המסונף לחמאס ירה קטיושות על נהריה, ונפצעו מספר אזרחים.

הרמטכ"ל, אמר, "צריך לדעת לנהל את המאמצים האלה באופן נכון. וזה כבר מהתחום של האסטרטגיה". העובדה שלא נהרגו אזרחים (היו מספר פצועים) כתוצאה מהירי, אפשרה לישראל להגיב בירי ארטילרי ולהכיל את האירוע. אחרת, עלולה היתה להיפתח חזית נוספת.

השיח עם הדרג המדיני, אמר, הוא "חובה של הרמטכ"ל, משום ששם הוא יוצר את התנאים, את ההבנה, את התיאום, הן לגבי ההישג, הן לגבי מצבי הסיום, הן לגבי מנגנוני הסיום, אבל הוא עושה עוד דבר – הוא מבטיח את התנאים להצלחת המשימה. ופה, אני אומר לך, זה אחד הדברים הכי חשובים שהרמטכ"ל צריך לזכור, כי החוזה בסופו של דבר, מה שאני קורא החוזה האמיתי של הרמטכ"ל, הוא על המשימות שמוטלות על צה"ל והאנשים שנתנו לו לבצע אותן. ואתה צריך לראות שאתה באמת עם הדרג המדיני באמת מייצר את התנאים האלה".

אשכנזי ציין שהדיאלוג עם הדרג המדיני היה טוב. דוגמה לכך היתה מהלך הפתיחה של המבצע. "אני ביססתי את 'עופרת יצוקה', מבחינת התפיסה המבצעית, על מהלך פתיחה של מהלומה מפתיעה באש. 'עופות דורסים' קראנו לזה, של חיל האוויר. כי אני חושב שמול אויב כזה אתה חייב להתחיל בהישג מאוד גבוה. קשה להביא אותו אחרי זה, בהמשך. והתנאי הוא הפתעה".

הממשלה החליטה על יציאה לפעולה, אך בשל הדלפות כי המבצע עומד להתחיל ביקש אשכנזי משרי הממשלה לדחות את הפעולה, כי הרעיון המבצעי שפותח אותה לא יכול להתממש. החמאס, שעקב אחר הפרסומים בתקשורת הישראלית, פינה את פעיליו מהעמדות והמפקדות למרחבים מוגנים. "אבל בגלל שעשינו סדרה של דיונים, ובגלל שהם הבינו את הרעיון המבצעי, הם נתנו לי אישור מאוד חריג. הם הסכימו לקבל את הבקשה שלי שאנחנו נפתח ביום שנוכל להביא את ההישג".

צה"ל ביצע שורה של פעולות הונאה, ובכלל זה אישר לחיילים לצאת הביתה, וכאשר המודיעין זיהה, בשבת בבוקר (27 בדצמבר 2008), כי פעילי החמאס שבו לאייש את העמדות. ואז, אמר, "באמת פתחנו, וזה מה שהביא את ההישג". 

במקביל לתקיפות חיל האוויר גויסו כוחות המילואים, וצה"ל החל לרכז ולהכין את כוחות היבשה לשלב הקרקעי של המבצע. הדבר נובע, הסביר, "מהאופן שבו אני חושב שאני חושב שאנחנו צריכים לפעול אל מול סוג של אויב כזה. זה נובע מתפיסה. אני חושב שעם כל החשיבות שיש לאש המדויקת, למהלומה האווירית, אי־אפשר שבארגז הכלים של צה"ל, בתנאים של מדינת ישראל, אי־אפשר שלא יהיה לנו גם בארגז הכלים את המרכיב של היכולת של התמרון הקרקעי".

"מול אויב כמו חזבאללה, מול אויב כמו חמאס, הצורך להביא הישג משמעותי בפרק זמן מאוד מאוד קצר, הציווי הזה של קיצור משך המלחמה, רק התעצם כתוצאה מהאיום על העורף, מחייב להפעיל מהלך קרקעי מכריע", אמר.

לכן, אמר, "הכנו את המהלך הזה. הכנו אותו עם החטיבות הסדירות ומכיוון שחשבנו שהיקף הפעולה הוא כזה שמצריך גם חטיבות מילואים, גם הן הוכנסו לתכנית. הם התאמנו". כעבור שישה ימים מפתיחת המבצע, ולאחר שבעקבות תנאי מזג אוויר נדחה המהלך ביממה, "הכנסנו את המהלך הקרקעי שבעצם היה פירוק מרכז וצפון הרצועה על־ידי החדרה של צח"מים, של צוותי־קרב חטיבתיים, שישה, מכמה כיוונים, באופן שמערער את תפיסת ההגנה של חמאס שהיתה ברורה לנו אז". 

בהקשר הזה הזכיר אשכנזי את הפשיטות שקדמו למבצע. לדבריו, "רבים מהמפקדים שהובילו את הכוחות הכירו את הקרקע, את השטח, את האויב מאותן פעילויות שהם עשו עוד קודם. דבר שתרם לביטחון שלהם. בין אם זה חטיבה 35 (חטיבת הצנחנים הסדירה, גפ"פ) שהלכה לאורך החוף, או גבעתי שנכנסה מהדרום, או גולני שנכנסו דרך שג'אעיה, או 401 שחצתה את הרצועה, וכן הלאה וכן הלאה. ובמובן הזה, אני חושב שהפתיחה של המהלומה באש והכנסת הכוח הקרקעי באמת הביאה להישג". לתפיסתו, צה"ל פגע קשות בחמאס והמבצע היה מוצלח.

"אני ראיתי את החטיבות האלה בהכנות שלהן, נכחתי בתרגילים שלהם, באופן אישי הלכתי לראות אותן כשהם התכוננו מול השטח האורבני. והיה לי ביטחון מלא בביצוע. אני גם פגשתי את כל המג"דים לפני הכניסה, לוודא שאנחנו מתואמים מבחינת הציפיות, והיה לי ביטחון מוחלט שהם יבצעו את המשימה".

אתגרי צה"ל 2021

כשנשאל על אתגרי העת הנוכחית השיב אשכנזי שצה"ל "הוא צבא שמתמודד כמעט על כל מנעד האיומים שיש", ובכלל הזה האיום מצד צבא סדיר, שפחת במידת מה, העימות הא־סימטרי כנגד ארגוני טרור כמו גם מול חמאס וחזבאללה ("שזה כבר צבא", אמר), "וכמובן האיום הבלתי־קונבנציונאלי".

לדבריו, יש לבנות את הצבא "באופן שיהיה רובוסטי ויהיה עם יכולות שיוכלו להתמודד עם מנעד האפשרויות. הדברים אמורים הן לגבי חיל האוויר, הן לגבי היבשה, כמובן חיל הים, אבל בעיקר גם לעניין המודיעין. האיום המידי שלנו, התרחיש שאליו צריך להתכונן, זה כמובן הזירה הצפונית, הצירוף של חזבאללה ומה שמתהווה בסוריה".

בנוסף, הדגיש, נדרשת לצה"ל יכולת של זרוע ארוכה. "זאת יכולת ליבה, גנרית, שצריכה להיות. לא רק בגלל איראן. במזרח התיכון צה"ל פעל רחוק ממדינת ישראל להסרת איומים, ולכן בארגז הכלים של צה"ל, במיוחד בחיל האוויר, צריכה להיות יכולת של זרוע ארוכה".

"אתה שואל אותי, בגדול, לרמטכ"ל יש שני מבחנים, אם נפשט את זה, אחד – הפעלת הכוח, שני – בניין הכוח. בתחום הפעלת הכוח המבחן העליון זה כמובן המלחמה. צריך לנצח בה. זה מאוד ברור", אמר.

בתחום בניין הכוח, ציין, הרמטכ"ל נדרש "לבנות לצה"ל יכולות שהוא ככל הנראה, ברוב המקרים, גם לא ייהנה מהן, אבל הוא בונה את זה קדימה. כי האופן שבו אנחנו בונים את הכוח הוא ארוך טווח. ורמטכ"ל מחליט על תכניות של בניין כוח, כנגזרת מתפיסה מבצעית. אנחנו מנסים להבין, לתאר, את המציאות ואת הסביבה המבצעית שתהיה בעוד כמה שנים ואליה לבנות כוח רלוונטי. זאת אמנות לא פשוטה".

ניכר, אם כן, כי רמטכ"ל במלחמה נדרש לפעול בשיח קרוב עם הדרג המדיני, לעצב ולגבש אסטרטגיה, לשלוט בטקטיקה ולהשפיע בנקודות הכובד, וכמעט להיות בכל מקום כל הזמן.

רק בדיעבד מתברר אם אלה ימי קרב או מלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל נערך לאפשרות של ימי קרב עם חזבאללה בגבול לבנון, בדומה לסבבי הלחימה ברצועת עזה. אבל כשכל התרגילים שמדמים זאת מסלימים לכדי מלחמה, כשגם נצראללה מזהיר שיהיה קשה לרסן את האש, כדאי לבדוק את הנחות הבסיס.

בהערכת אמ"ן שפורסמה לאחרונה נכתב כי עלתה הסבירות שחזבאללה ייזום הסלמה מוגבלת וקצרה (ימי קרב), בדומה לסבבי הלחימה ברצועת עזה. מאז יולי האחרון מצוי פיקוד הצפון בדריכות מוגברת אל מול חזבאללה. ראשיתה בתקיפה שיוחסה לישראל בסוריה, שבה נהרג פעיל של הארגון. בעקבות המשוואה שהציב מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, לפיה הארגון יגבה מחיר בחיי אדם בתגובה לכל פעיל שייהרג, הן בלבנון והן בסוריה, שוררת מתיחות בצפון.

הארגון ניסה מספר פעמים "לסגור חשבון" עם ישראל, אך עד כה ללא הצלחה. במקביל יוחסו לישראל שורה של תקיפות כנגד יעדים איראניים בסוריה, שניתן להסיק מהן שהמשוואה שהציב נצראללה אינה מקובלת עליה. אף שחזבאללה עודנו מורתע ממלחמה עם ישראל (וישראל אינה מורתעת גם היא ממלחמה עם חזבאללה?), הרי שבכל האמור מתחת לרף המלחמה, הכל הולך.

גם ישראל המשיכה לפעול מתחת לסף המלחמה במערכה בין המלחמות (מב"מ), אך אין בכוחה של מערכה זו לעצב את המרחב, והישגה העיקרי הוא בצמצום ומניעת הגעת אמצעי לחימה מתקדמים (בדגש על טילים מדויקים) לידי אויביה של ישראל.

תפיסת ימי הקרב מעלה שלוש שאלות שראוי לבחון:

  1. האם ניתן לנהל את ימי הקרב הללו באופן מבוקר? כלל לא בטוח, נוכח יכולות ההיזק של ישראל וחזבאללה כאחד, שאכן יוכלו לנהל חילופי אש מוגבלים במהותם, בוודאי אם מי מן הצדדים יספוג קורבנות בנפש. או אז, ייתכן שתגובה ותגובת־נגד יובילו לעימות נרחב ואף למלחמה, וזו עלולה לכלול בתוכה גם את החזית הסורית.
  2. האם זה נכון לישראל לנהל את העימות, מרגע שפרץ, כימי קרב או שמא יש במערכה שכזו גם הזדמנות לעיצוב נכון יותר של המרחב? הדברים תלויים בחומרת האירועים, אך מוטב לה לישראל שתיזהר מעיצוב המרחב ושתזכור את מגבלות הכוח.
  3. אם תהפוך ההסלמה למלחמה איך צריכה ישראל לנהל אותה? כאן, דומה שהכלל שניסח הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט בכנס השנתי האחרון של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מתאים. בהינתן מערכה כנגד חזבאללה בהכוונה איראנית, אמר איזנקוט, על צה"ל לפעול כך שתסתיים "צבאית בתחושת הפסד ובהפסד, גם של איראן וגם של השלוחים שלה". 

לפני כשנה כתבה פרשנית "ידיעות אחרונות", שמרית מאיר, כי יש בישראל "נטייה כרונית להניח שהצד השני רוצה לחזל"ש (לחזור לשגרה, גפ"פ). השלכה קלאסית".

למעשה, אנו משליכים על האויב את האינטרסים, התפיסות והרצונות שלנו, וכלל לא בטוח שהם זהים לשלו. להפך. די להיזכר בהערכות אמ"ן ב"צוק איתן" על סיומה הקרב של המערכה, שהתנפצו לרסיסים בכל פעם שחמאס בחר לחדש את הלחימה ולהפר את הפסקת האש, בכדי להבין שסבב הלחימה הבא עשוי להיות ארוך מהצפוי.

לא ימי קרב, מלחמה

צה"ל מצדו פועל כל העת להגברת המוכנות למקרה של עימות, ובהתאם לכך קיים לאחרונה שני תרגילים שדימו הסלמה בצפון. השבוע ערך חיל האוויר את "ורד הגליל", תרגיל שדימה מערכה בצפון שראשיתה במטוס של החיל שנפגע מטיל ששוגר מלבנון, המשכה בימי קרב והסלימה לכדי מערכה בלבנון.

בתרגיל תקף החיל יותר מ־3,000 מטרות ביום, עדות ליכולתו של חיל האוויר להשמיד יותר מטרות על הקרקע. יכולת זו גדלה משמעותית בכהונת מפקדיו האחרונים, ובהם האלופים אמיר אשל ועמיקם נורקין, והיא מהווה רכיב מרכזי במענה הצה"לי.

שבוע קודם לכן, בתרגיל "סערת ברקים", עוצבת הגליל, בפיקוד תא"ל שלומי בינדר, תרגלה הסלמה בגבול שראשיתה בירי צלפי חזבאללה לעבר כוח צה"ל, והמשכה בחילופי אש שסופם מלחמה. 

בינדר, יוצא סיירת מטכ"ל שגם פיקד עליה ועל חטיבת גולני, פרסם בספטמבר האחרון בכתב העת "בין הקטבים" מאמר שניתח את מצביאותו של אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, שלקחיו רלוונטיים גם לאתגרים מולם ניצבת עוצבת הגליל כיום.

האלוף חופי, כתב בינדר, "הצליח לנצל היטב את העלאות הכוננות ברמת הגולן לצורך האצת תהליכי בניין הכוח הפיקודיים". מנגד, ציין, חלק מן השיפורים שיזם בבניין הכוח "היו מוטים לתרחיש יום הקרב ולא לתרחיש של מלחמה כוללת". מחיר ההטיה הזו, ב־1973, היה כואב.

הלקח, כמאמר אחד מקודמיו של בינדר בפיקוד על גולני, הרמטכ"ל גבי אשכנזי (שהסתמך על קלאוזוביץ), הוא ש"צבא צריך לעולם לפעול באחד משני מצבים: מלחמה, או הכנות למלחמה". יש להתכונן למלחמה (ולא פחות מכך) כל העת, ולעשות את התאמות הנדרשות נוכח חומרת האיום כשמתלקחת לחימה. אחרת, התוצאה תהיה כואבת. 

בדיון של פורום מטכ"ל השבוע הוצגה "פסיפס הצפון", האסטרטגיה שגיבש פיקוד הצפון לזירה הצפונית. בדיון אמר מפקד הפיקוד, אלוף אמיר ברעם, כי "השילוב ההדוק בין האסטרטגיה והאופרציות השונות הוא הבסיס לניצחון".

סביר שברעם, שעשה את מרבית שירותו בצנחנים, מודע היטב לקשר הרופף עד לא קיים שהיה בין חלק מהמהלכים הצבאיים במלחמת לבנון השנייה לבין האסטרטגיה שנועדו לשרת. "עלינו להעמיק בכל אלו על מנת להגיע חזקים ומוכנים לעימותים שעלולים להתפתח בזירה הצפונית", אמר.

אם כל התרגילים מלמדים על כך שימי הקרב לא יישארו כאלה ויהפכו לעימות של ממש, מוטב לבחון את הנחות הבסיס, ולתרגל, לצד הפעלה נרחבת של חיל האוויר, גם גיוס והפעלה מהירה, אגרסיבית וקטלנית של מהלך תמרון יבשתי. אחרת, ישראל תדרדר במהירות לדו שיח באש עם חזבאללה ללא תכלית, וללא כלים נוספים בארסנל לסיימו במהירות.

השבוע נשא מזכ"ל חזבאללה, חסן נצראללה, נאום ובו התייחס להערכת אמ"ן. לא ניתן להבטיח, אמר נצראללה, כי "כמה ימי לחימה קצרים לא יתדרדרו לכדי מלחמה כוללת".

יש בכך מסר ברור לישראל – כשהאש תפרוץ יהיה קשה עד בלתי אפשרי לעצור אותה, וכדאי לקחת את זה בחשבון. ובכלל, ההבנה כי מדובר בימי קרב, היא תמיד בדיעבד. וכדאי לזכור גם את זה.

 

 

מתווה הרכש שאישרה הממשלה לצבא מלמד על סדר העדיפויות האמיתי שלו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ועדת השרים להצטיידות החליטה השבוע לאשר לצה"ל תכנית רכש יקרה ומקיפה, המקדישה משאבים רבים ליכולות האש שלו. מה בין התכנית למאמץ התמרון הקרקעי, ולחלופין לאמונה של הצבא בחשיבותו, זו כבר שאלה אחרת.

במאמר שפרסם לאחרונה בכתב עת "בין הקטבים", טען אלוף (מיל.) יעקב עמידרור, בעברו ראש המטה לביטחון לאומי, כי:

"הצעד הראשון והחשוב ביותר בחשיבה הצבאית הישראלית על המלחמה הבאה בלבנון צריך להיות הדיון בשאלה – לשם מה? כל יתר שלבי החשיבה והמעשה לפני המלחמה, במהלכה ולאחריה, צריכים להיות בהלימה לתשובה שתינתן לשאלה הזאת".

זוהי כמובן קביעה נכונה, וכלל לא בטוח שממשלת ישראל גיבשה לעצמה את היעדים הללו בשנים האחרונות. 

עמידרור מצדו, טען שיעדיה הצבאיים של ישראל במערכה שכזו צריכים להיות הריסת רוב רובה של היכולת הצבאית של חזבאללה ורובה של תשתית הארגון. המערכה, כתב, צריכה להתנהל בשני שלבים.

השלב הראשון יימשך כשבועיים־שלושה ויכלול תמרון קרקעי לכיבוש שטח במקביל לתקיפה נרחבת של חיל האוויר להשמדת מטרות בלבנון כולה. בלחימה, כתב, יהיו לצה"ל לא מעט נפגעים, אך היא תשיג פגיעה של ממש בכוחו הצבאי של הארגון ואת "עיקר המשימה: השמדת יכולותיו".

לאחר מכן יבוא תור השלב השני, שבמהלכו יופעל בעיקר הצבא הסדיר, במשך כמה חודשים, ויהרוס תשתיות ואמצעי לחימה של הארגון לאחר סיום שלב הלחימה האינטנסיבית.

עמידרור לא התייחס במאמרו לכך שבשלב זה, בדרך כלל, שוקעים הכוחות במערכה מתישה כנגד כוחות גרילה וטרור, בדומה לאלו שניהלו האמריקנים בעיראק ואפגניסטן, או צה"ל בלבנון. מערכות אלו, לרוב, הופכות מבצעי בזק מוצלחים למלחמות התשה ממושכות ומבולבלות, ויתכן שהן בבחינת "גשר אחד רחוק מדי" , ומוטב להסתפק בהישג מוגבל בהרבה.

אף שהצבא נותר מחויב במוצהר לשימור היכולת לבצע לפחות את השלב הראשון בתפיסה שהציג עמידרור במאמרו, שבבסיסה תמרון קרקעי, נשאלת השאלה מה בין הרכש עליו החליטה השבוע ועדת השרים להצטיידות לבין השלב הראשון, ועד כמה היא תומכת אותו או תכנית דומה לו.

בהתאם להחלטת הוועדה, ירכוש צה"ל מטוסי אף־35, מטוסי תובלה, מסוקים וחימושים מתקדמים, בעלות כתשעה מיליארד דולרים, באמצעות הלוואה שתתווסף להלוואה קיימת שנלקחה בכדי לממן הצטיידות קודמת. ראוי לשאול האם לא ניתן היה לקיים את התהליך באופן יעיל יותר ולחסוך חלק מההוצאות, לו ההחלטות היו מתקבלות קודם לכן, כמו גם לבחון האם בעיצומם של משבר כלכלי ומגפה נכון להשקיע משאבים כה רבים במערכות נשק. 

אין בדברים בכדי להפחית מהצרכים המבצעיים של צה"ל, אבל ראוי לבחון איזו תפיסת ביטחון נועדה ההצטיידות הזו לשרת. כשבוחנים את דרישות ההצטיידות של צה"ל ניכר כי את מרב המשאבים הוא מבקש להקדיש למאמץ הפעלת האש, שתהיה מדויקת, קטלנית והרסנית, ולמי לא נשאר? למאמץ התמרון. 

מה הופך יחידה צבאית לפלדה?

בשבוע שעבר פורסם כי בדיון שיבוצים שקיים מפקד זרוע היבשה, אלוף יואל סטריק, הוחלט למנות את סא"ל נתנאל שמכה למפקד גדוד בבית הספר לקצינים, בה"ד 1. שמכה מפקד כעת על גדוד הסיור של חטיבת גבעתי, בו גם החל את שירותו. 

בפברואר 2008 היה שמכה מפקד צוות צעיר בפלוגת הנ"ט של גבעתי ולקח חלק במבצע "חורף חם", מבצע חטיבתי בג'בלייה במהלכו נהרג אחד מחייליו בהיתקלות עם מחבלים בטווח קרוב. "התחלנו לנהל אש עם שמונה עד 12 מחבלים, הצלחנו לפגוע בחלקם וגם נכנסנו לשטח הבנוי. חטפנו אש מכל מיני כיוונים והיתה שם הרבה לחימה", סיפר בשעתו בראיון ל"ישראל היום".

באותה עת הוביל מפקד אוגדת עזה, תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, קו התקפי כנגד ארגוני המחבלים ברצועת עזה שכלל פשיטות ומארבים מעבר לגדר בהיקפים משתנים. "הפעילות שלנו מונעת מהמחבלים להתעסק בפיגועים מעבר לגדר והם נאלצים להתרכז בהגנה", אמר אז תמיר.

נוכח התחושות הקשות של המפקדים בצבא היבשה במלחמת לבנון השנייה, סביר להניח כי תמיר ביקש לחזק את יכולתם וביטחונם העצמי של פקודיו בהובלת כוחות בלחימה ובמערכה. אלוף הפיקוד, יואב גלנט, יוצא שייטת 13, והרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שפיקד על תמיר בגולני ובפיקוד הצפון, חשבו כמוהו ואישרו את הפעילות ההתקפית.

שבועיים לאחר מבצע "חורף חם", במבצע "סולם יעקב", לקחו שמכה וצוותו חלק בפשיטה על שכונת שג'עייה בעזה. גם הפעם נתקל הצוות בפיקודו במחבלים מטווח קרוב. שמכה, נכתב בכתב הצל"ש שהעניק לו לאחר מכן מפקד האוגדה תמיר, "שינה את נתיב ההתקדמות והסתער בראש הכוח על המבנה ממנו נפתחה האש. הכוח בפיקודו ביצע ירי אל עבר המחבלים והשתלט על המבנה".

שמכה וקצינים כמו אל"ם אביחי זפרני ואל"ם יאיר פלאי, שפיקדו אז על פלוגות בגולני ובאגוז, וסא"ל נמרוד לוטן ואל"ם יניב בארוט, שפיקדו אז על פלוגות בגדס"ר צנחנים, רכשו בפשיטות אלו ביטחון ביכולתם לפקד בצורה מיטבית על כוחות בלחימה ולפגוע באויב.

מאז הספיק שמכה לשמש כמ"פ, סמג"ד ומג"ד ולקחת חלק בפעילות מבצעית ענפה, ובכלל זה במבצעים "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן". עכשיו הוא אמור לקחת את הניסיון שצבר ולהנחיל אותו לצוערים שיהיו במהרה מפקדי מחלקות. אולם היכן נוטע הצבא ניסיון דומה בקרב הקצינים הזוטרים? 

בספר "אנשי פאנפילוב" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001), שהיווה נכס צאן ברזל למפקדים בצה"ל עוד מימי תש"ח, מתוארת לחימת באטאליון רגלים (גדוד) בצבא האדום בקרב ההגנה על מוסקבה במלחמת העולם השנייה. במהלך הקרבות חונך מפקד האוגדה, הגנרל פאנפילוב, את מפקד הגדוד, מומיש־אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות.

"התדע, חבר מומיש־אולי, מה עוד חסר לבאטאליון? פעם אחת לחבול בגרמנים!" (עמוד 94), הסביר הגנרל לפקודו. "ואז, חבר מומיש־אולי, יהיה זה לא באטאליון, – לא, זאת תהיה עשת!" (עמוד 94). ומה שהוטבע בעשת (פלדה) הדגיש פאנפילוב, דבר בעולם לא יוכל למחוק.

ואכן כוח מן הגדוד יוצא לפשיטה מעבר לקווי הגרמנים, והמפקדים והחיילים שהשתתפו בה חוזרים ממנה בתחושת מסוגלות וביטחון עצמי ששירתו את הגדוד לאורך המערכה כולה.

אין בתהייה הזו חרחור מלחמה והמלצה לחפש עימותים רק בכדי שמפקדי צה"ל ירכשו ניסיון מבצעי, אולם ככל שהצבא מזניח ומתרחק מאמונה ברעיון התמרון, הן בפשיטות גמול בעת מתיחות ביטחונית בזירות השונות והן במערכה רחבה יותר, יתקשו מפקדיו הזוטרים לרכוש ניסיון קרבי, תחושת מסוגלות ובעיקר אמונה כי הם חלק ממערך חשוב ומכריע. להזנחת צבא היבשה עלולה גם להיות השפעה ארוכת טווח על המוטיבציה לשרת בו, שכן אנשים מעוניינים לשרת במקומות נחשבים בהם יזכו לקשב, משאבים ומשמעות.

החלופה לניסיון קרבי, במיוחד כשאין לחימה, היא אימונים ועוד אימונים. כאן עשוי "חודש המלחמה", תרגיל מטכ"לי שיימשך כחודש וידמה מלחמה רב־זירתית עליו החליט הרמטכ"ל אביב כוכבי, להיות בשורה של ממש. בתנאי שיכלול תרגילים מלאים בהיקפם ומדמים ככל שניתן. 

"התחמקות מדיון בסוגיית התמרון"

במאמר שפרסם השבוע הח"כ לשעבר עפר שלח ב"דה מרקר" הוא ציין כי עד כה טרם התקבלה החלטה באיזה מסוק סער (תובלה) יצטייד חיל האוויר. החלופות הן מסוק הצ'ינוק או מסוק היסעור מדגם K (מודל משופר ומתקדם מזה שישנו ברשות חיל האוויר), ולחלופין תמהיל שיכלול מספר קטן יותר של מסוקים מאחד הדגמים ולצדם כמה מסוקי V–22, שעיקר ייעודם מבצעים מיוחדים.

אין מחלוקת, כתב, שצה"ל חייב להחליף בהקדם את צי מסוקי התובלה שלו, מדגם יסעור, שנרכשו בחלקם לפני כ־50 שנים. אולם ב"גם וגם" הזה נמנע הצבא מלהכריע אם הוא "שם את הדגש על מבצעים מיוחדים במרחקים גדולים, או על המשימה העיקרית של צי מסוקי התובלה שלו: הובלת כוחות לצורכי תמרון לעומק במעגל הראשון".

שלח, שכקצין בצנחנים לקח חלק במבצע "צלצל" במהלכו פשט ב־1981 כוח מהחטיבה, שהוטס ביסעורים, בפיקוד המח"ט יורם יאיר, על יעדי מחבלים בלבנון, ציין כי "הסוגיה הזאת לא הוכרעה עד היום בשום דיון מעמיק, לא במטכ"ל ולא בקבינט. זהו חלק מההתחמקות הנמשכת מדיון בסוגיה החשובה ביותר בבניין הכוח הצה"לי – סוגיית התמרון".

שלח הזהיר כי למעשה:

"ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושרי הביטחון המתחלפים שלו משלמים לתמרון מס שפתיים. הרמטכ"ל הנוכחי, כמו קודמו, מדבר עליו כעל נדבך מרכזי במערכה הבאה. עם זאת, בפועל, ממשיך להתקיים המצב שבא לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן: יש רתיעה גדולה, עד כדי תחושה בכל הדרגים, שאין באמת כוונה להפעיל את הכוח היבשתי במלוא עוצמתו. ביום פקודה הוא מופעל רק לאחר היסוסים רבים ושבועות של דשדוש (כלשונה של ועדת וינוגרד), למטרות לא ברורות וביכולת נמוכה".

צה"ל אמנם משקיע במאמץ התמרון, ורק בשנה האחרונה הוקמה אוגדה רב־זירתית חדשה, עוצבת הבזק (99), ואף מצטייד במערכת שליטה ובקרה מתקדמת יותר (צי"ד 750), שאת הטמעתה תרגלו לאחרונה חטיבות הקומנדו וגולניאבל עיקר המשאבים מופנה, כך נראה, למאמץ האש ובכלל זה יחידת "רפאים" שעיקרה יכולת חשיפה ותקיפה (באש מנגד) של כוחות אויב בהיקפים גדולים וביעילות רבה מבעבר.

החלטת ועדת השרים על מתווה הרכש שהציג צה"ל רק מחזקת זאת. אלוף במילואים אמר כי כשרוצים לדעת אם בצה"ל מתכוונים למשהו ברצינות יש לבדוק היכן שמו את הכסף והיכן הציבו את האנשים (הטובים ביותר). צה"ל, כך נראה, לא מתכוון ברצינות לתמרן.

מבחן תפקודו של רמטכ"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו ביקש פינקל להציג כיצד מוסד הרמטכ"לות מהל באופן ייחודי את תפקיד ראש המטות המשולבים, כפי שהוא מוכר בצבאות אחרים, עם תפקיד ראש המטה הכללי. כוחו של מוסד זה, לטענת פינקל, נובע מחולשתו של מנגנון התיווך בין המערכת הצבאית לבין המערכת הפוליטית־ מדינית: ראש הממשלה, שר הביטחון, ועדת חוץ וביטחון וכן המועצה לביטחון לאומי.

בניגוד למדינות מערביות אחרות, בישראל – ראש המטה הכללי של צה"ל, מפקד הצבא, הוא אולי האיש הכי חשוב במדינה אחרי ראש הממשלה בכל האמור לסוגיות ביטחון. הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה הן בהיותו אמון על הפעלת הכוח, הן משום שהוא מפקד הגוף האחראי על כלל עבודת המטה המאורגנת ביותר שבו נעזרת הממשלה, והן משום שלרוב הוא האיש עם הניסיון הרב ביותר בחדר, שכן השרים מגיעים לדיוני הקבינט כמעט ללא ידע רלוונטי מוקדם (שלח, 2015).

אומנם הרמטכ"ל כפוף לממשלה, אך קשה לדמיין מצב שזו תמליץ לפעול בניגוד לדעתו. דוגמאות בולטות לכך ניתן למצוא בדומיננטיות של הרמטכ"ל דן חלוץ בדיוני הממשלה במלחמת לבנון השנייה (שם), ולא פחות מכך בדוח של ועדת חוץ וביטחון שבחן את התוכנית הרב־שנתית ׳גדעון׳, שאותה יזם הרמטכ"ל גדי איזנקוט. לפי הדוח, הממשלה אישרה אותה כמעט ללא בחינה מעמיקה, בעיקר משום שהרמטכ"ל המליץ עליה (הכנסת, ספטמבר 2017).

לכן הספר, "הרמטכ"ל" (הוצאת מודן, 2018), שכתב תת־אלוף (מיל׳) ד"ר מאיר פינקל, בעברו מח"ט שריון ומפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית, חשוב כל כך.

על פי חוק יסוד הצבא הרמטכ"ל הוא "הדרג הפיקודי העליון בצבא", והוא "נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון" (הכנסת, 9 באפריל 1976). מסמך ׳אסטרטגיית צה"ל׳ שפרסם הרמטכ״ל איזנקוט הרחיב את היריעה והגדיר את הרמטכ״ל כ"מפקד המערכה" וכ"קובע את הרעיון והתפישה להשגת המשימה" (עמ׳ 17 בספר).

בהקדמה לספר כתב הרמטכ"ל איזנקוט כי לרמטכ"ל "שלושה תפקידים ייחודיים בצה"ל: ראיית זירת המלחמה הכוללת שעניינה אסטרטגיה; ראייה אסטרטגית רחבה שעניינה בתחום האסטרטגיה־רבתי; וראייה על־זרועית, אופרטיבית" (עמ׳ 9). למעשה הוא מתפקד הן כחוליה המקשרת בין הצבא לדרג המדיני, הממשלה ובתוכה הקבינט, הן כיועץ להפעלת הכוח ובניינו והן כמפקד הצבא במערכה כולה, וכקבלן הביצוע של החלטות הממשלה ושל בניין הצבא.

בספר הציע פינקל הגדרה משלו לתפקיד. לתפיסתו על הרמטכ"ל "לפרש ולתווך בין הבנות, החלטות וקביעות של הדרג המדיני לבין מבנה צה"ל (בכל המובנים – היקף, ארגון, יכולות וכדומה) ואופן הפעלתו בעימותים השונים, תוך פיתוח כיווני פעולה וגיבוש המלצות להחלטות הדרג המדיני". לגישתו, הרמטכ"ל אחראי גם על קביעת סדרי עדיפויות לארגון כולו והובלת השינויים הנובעים מכך, ועל קביעה והכוונה של התרבות הארגונית, כלומר על ערכי הצבא ונורמות ההתנהגות שלאורם יפעלו המפקדים והחיילים. לשיטתו של המחבר, במונח "תרבות צה"ל" נכללים הערכים שלאורם יפעלו המפקדים והחיילים – נורמות התנהגות – החל בדבקות במשימה ועד התייחסות לעבירות משמעת והיחס להטרדות מיניות (עמ׳ 20).

מן הקריאה בספר עולה כי בספרו ביקש פינקל להציג כיצד מוסד הרמטכ"לות מהל באופן ייחודי את תפקיד ראש המטות המשולבים, כפי שהוא מוכר בצבאות אחרים, עם תפקיד ראש המטה הכללי. כוחו של מוסד זה, לטענת פינקל, נובע מחולשתו של מנגנון התיווך בין המערכת הצבאית לבין המערכת הפוליטית־מדינית: ראש הממשלה, שר הביטחון, ועדת חוץ וביטחון וכן המועצה לביטחון לאומי.

מתודולוגיית המחקר

המחבר מציג ניתוח השוואתי של תפקוד רמטכ"לים שונים בהתייחס לשישה היבטים שונים, שאותם הגדיר כמשמעותיים. את הניתוח ההשוואתי ביסס על חומרים ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל, על ביוגרפיות אישיות, על פרסומים בתקשורת וכן על ראיונות שקיים עם קצינים בכירים ועם חלק מן הרמטכ"לים עצמם.

אומנם כל תקופה נשאה עימה אתגרים שונים והקשרים שונים, אך ניתן למצוא מאפיינים דומים וללמוד מהם על האתגרים, האחריות והתפקידים שכולל מוסד הרמטכ"לות.

המחקר אינו היסטורי/תיעודי ואינו כולל את כל הרמטכ"לים, אלא רק 15 מהם. המחבר הניח מראש שלא תתאפשר הערכה כוללת על תקופת כהונתו של כל אחד מן הרמטכ"לים המוצגים בו. יתרה מכך, חלק מן הרמטכ"לים והתמודדותם עם מצבים נתונים מופיעים בכמה פרקים, וחלקם רק בפרק אחד. עוד סייג המחבר והצהיר כי למרות שמדובר בדמות אחת – הרמטכ"ל – הרי בפועל מדובר בחלק ממערכת מורכבת העוטפת את הרמטכ"ל ושאיתה הוא מנהל מערכות יחסים מורכבות – שר הביטחון, ראש הממשלה, הקבינט והמערכת הפוליטית והמטה הכללי.

המחבר בחר לבחון דפוסי פעולה ומרכיבי פיקוד שהמאפיינים שלהם הם פעולה במצבי קיצון: מלחמה, שינוי מצב אסטרטגי או שינוי בבניין הכוח. לשם כך הוגדרו שישה אתגרים או היבטים שבהתייחס אליהם נותחה התמודדות מספר רמטכ"לים במצבים דומים (עמ׳ 21-20):

  1. "תפקיד הרמטכ"ל בזיהוי השינוי במציאות, בהכרזה עליו ובהנעת ההשתנות של הצבא לאורו".
  2. "היכרות הרמטכ"ל היבשתי את אופן הפעלת חיל האוויר בתוכניות המלחמה ובמלחמה (ולהפך – היכרות רמטכ"ל יוצא ח"א עם היבשה)".
  3. "משבר אמון – אבדן אמון של הרמטכ"ל באלוף תוך כדי לחימה".
  4. "פיקוד על הצבא במשבר, אחרי מלחמה שתוצאותיה נתפשות ככישלון".
  5. "הובלת שינוי מגמה בבניין הכוח".
  6. "יחסי העבודה של הרמטכ"ל עם הדרג המדיני בנושאי בניין הכוח".

מלכתחילה טען המחבר שקיים קושי בבחינה ההשוואתית. כך למשל, תפקיד הרמטכ"ל כמי שמתווך את ההבנות וההחלטות של הדרג המדיני לפעולות צה"ל בוצע במלחמת העצמאות על ידי שר הביטחון וראש הממשלה דוד בן־גוריון, ואילו במלחמת סיני על ידי הרמטכ"ל משה דיין. במלחמת ששת הימים ביצע זאת אלוף פיקוד הצפון דוד (דדו) אלעזר. במלחמת יום הכיפורים אלעזר שב וביצע זאת בתפקידו כרמטכ"ל, ואילו במלחמת לבנון הראשונה ביצע זאת שר הביטחון אריאל שרון.

רוצה לומר, לכל תקופה ולכל התרחשות נוספים מרכיבים שמשפיעים על הדיאלוג והתיווך בין השחקנים, אשר נובעים מחוזקות ומחולשות של חלקים אחרים במערכת. אולם ניתוח תפקודם של מספר רמטכ"לים מול אותם אתגרים אפשר למחבר לגבש מסקנה מבוססת בדבר מהות תפקודם של אותם רמטכ"לים, ולהקיש מכך לגבי האופן שבו פועל או עשוי לפעול רמטכ"ל מול אתגר דומה נתון.

הניתוח שהציג המחבר מפורט ושיטתי ומציע תובנות מאירות עיניים. דוגמה מאלפת המופיעה בפרק על אודות תפקיד הרמטכ"ל בזיהוי שינוי מציאות היא של הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ברצועת הביטחון בלבנון בשנת 1995. חשיבותה רבה משום מיעוט המחקר והכתיבה על 18 השנים שבהן לחם צה"ל בלבנון.

קודמיו של ליפקין־שחק בתפקיד תפסו את שהיית צה"ל ברצועת הביטחון כפעולת ביטחון שוטף (בט"ש) שלא הושקע בה מאמץ מטכ"לי מיוחד בתחום הכוונת המודיעין, הארגון או פיתוח אמצעי הלחימה, ואילו הוא, שנכנס באותה שנה (1995) לתפקידו, "הכריז כי מדובר ב׳לחימה בארגון טרור וגרילה ולא בבט"ש'" (עמ׳ 39). הרמטכ"ל הפנה משאבים מודיעיניים, הנחה על פיתוח אמל"ח ייעודי ועל הקמת יחידה ייעודית ללחימה בחזאבללה, יחידת אגוז, וכן הוביל קו לוחמני ונחוש בלחימה בחזבאללה.

השינוי שעליו הורה הרמטכ"ל ליפקין־שחק שיפר באופן משמעותי את הישגי צה"ל בלחימה בחזבאללה לבנון, אך המחבר הקפיד לציין כי למרות שהרמטכ"ל זיהה אל נכון את השינוי, הרי ללא שותפות "סוכני השינוי" בפיקוד באוגדות ובחטיבות, הוא לא היה מתרחש (עמ׳ 44-41).

מסקנות המחקר

"תפקיד הרמטכ"ל הוא תפקיד אתגרי המצריך הבנה עמוקה במגוון תחומים, יכולת ניהול ופיקוד ברמה המאפשרת לו להוות סמכות עליונה, חושים חדים לזיהוי שינויים, יכולת הנעת תהליכים והתמודדות עם התנגדות להם (פנימית וחיצונית), קור רוח במצבים קשים ועוד ועוד" (עמ׳ 215). המחבר היטיב לבחור מקרי בוחן שבהם נמדד הרמטכ"ל, והניתוח ההשוואתי העלה תובנות רבות ומעניינות. בין היתר ציין כי עצם זיהוי שינוי המציאות אינו מספיק, ועל הרמטכ"ל לגבות זאת בפעולות מוחשיות.

המחבר קובע בצדק, בהתייחס לאתגר ההיכרות של הרמטכ"ל ה"ירוק" עם חיל האוויר (ולהפך), כי עליו להכיר את יכולות ותוכניות החיל ואף להיות מעורב בעיצובן. מסקנה זו, אף שהיא נכונה, קשה לאימוץ בשל מבנה צה"ל ובשל העובדה שחיל האוויר נפרד מזרוע היבשה.

מסקנה נוספת נוגעת למצב שבו הרמטכ"ל מאבד אמון במפקד בעת לחימה. אף שלא ניתן למנוע את המתח, ניתן לייצר מראש וגם במהלך הלחימה פורומים של למידה, שבהם מלובנות מחלוקות באופן דיסקרטי ותוך הימנעות ממלחמת גנרלים. כך אירע בעת מבצע ׳חומת מגן׳, כשהיו חיכוכים בין הרמטכ"ל מופז לאלוף פיקוד המרכז יצחק איתן, ויש ללמוד מכך.

המחבר ציין כי מגוון התפקידים ותחומי האחריות שמונחים לפתחו של הרמטכ"ל רחבים מכדי שיוכל להם אדם אחד לבדו. לכן, ציין, פיצלו האמריקאים את תפקיד "מפקד הצבא" בין יושב ראש המטות המשולבים, האחראי על בניין הכוח ומייעץ לנשיא על הפעלת הכוח, לבין מפקדי הפיקודים המרחביים, הכפופים גם הם ישירות לנשיא.

מאחר שבישראל המצב שונה, מנה המחבר מספר גורמים שיכולים לסייע לרמטכ"ל בהתמודדות: ניסיונו האישי, מינוי ממלאי תפקידים משלימים (כדוגמת סגן רמטכ"ל מהיבשה, כאשר הרמטכ"ל מגיע מחיל האוויר), קיום תהליכי למידה פעילה וראייה בשר הביטחון "בר־שיח" ושותף אמיתי לנשיאה בנטל (עמ׳ 224-216.)

מה חסר בספר

אף שמדובר במחקר מקיף, הוא נמנע מעיסוק במגוון היבטים של תפקיד הרמטכ"ל. אומנם כשבוחנים מחקר בדיעבד אפשר תמיד לטעון זאת, אולם דומה כי תפקיד הרמטכ"ל בסוגיית ההתמודדות עם האיום בנשק גרעיני על ישראל, סוגיה שהייתה ונותרה רלוונטית, חייב בחינה וניתוח.

אף שחלק ניכר מן הדיונים והמקורות בכל האמור בהתמודדות עם תוכנית הגרעין האיראנית ובשאלה אם לתקוף ואם לאו נותרו חסויים ובדין, ניתן היה ומוטב היה לעסוק בתפקיד שמילאו הרמטכ"לים רפאל איתן וגבי אשכנזי בדיונים שקדמו לתקיפות הכורים הגרעיניים בעיראק (1981) ובסוריה (2007), בהובלתם את היערכות הצבא למשימה ובהשלכותיה, ולהסיק מכך על תהליכים עתידיים.

אתגרי בניין הכוח שנותחו בפרק "פיקוד על הצבא במשבר" בנוגע לתקופת כהונתו של גבי אשכנזי כרמטכ"ל חסרו את הרקע, שלפיו נדרש להכין את הצבא למערכה שעלולה לפרוץ בצפון רק כשנה לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה, שכן חזבאללה והצבא הסורי היו עלולים להגיב, והאירוע יכול היה בנקל להסלים לכדי מלחמה (כץ, 2020).

לימים סיפר אשכנזי כי עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל הגדיר את הטיפול באיום הגרעיני הסורי "כסדר העדיפות העליון והראשון של צה"ל. ברור היה שאנחנו צריכים להרוג את הכור הזה, אבל ההגדרה שלי היתה להרוג את הכור בלי להידרדר למלחמה, אבל אם נידרדר למלחמה – להיות מסוגלים לנצח אותה" (בן ישי ושומפלבי, 2018).

מפרסומים מאוחרים יותר נראה כי האופציה של תקיפה מן האוויר, שבה תמכו בדיונים הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר אליעזר שקדי, היא זו שבחר הקבינט בראשות ראש הממשלה אהוד אולמרט לאשר (כץ, 2020), ומכאן שהייתה לרמטכ"ל השפעה מכרעת גם על הדרך שבה בוצעה הפעולה ואחריות על השלכותיה האפשריות, ובהן מלחמה.

מהספר עולות שתי תובנות עיקריות. הראשונה היא חשיבות הרמטכ"ל לתהליכי בניין הכוח, שכן הוא "נוטע חרובים" שלא הוא ייהנה מפירותיהם אלא מחליפו, ואולי זה שיבוא אחריו. התובנה השנייה שמדגיש הספר היא שהמבחן העליון של הרמטכ"ל הוא המלחמה. ובמלחמה, כמאמר הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור,"אין תחליף לניצחון".

נדבך נוסף שחסר בספר נוגע לרקע הצבאי של הרמטכ"לים השונים. רמטכ"ל לא נולד כזה. הוא גדל במערכת הצבאית החל מהיותו טירון ומפקד זוטר ועד הפיכתו למפקד בכיר, ולבסוף למפקד הצבא כולו. מסלול זה קובע את מידת בקיאותו בנושאים שונים, ולא בכדי בחן המחבר במסגרת פרק בספר את מידת בקיאות הרמטכ"לים אנשי היבשה בהפעלת הכוח האווירי בעת לחימה. כך למשל, כאשר מונה הרמטכ"ל גבי אשכנזי לאחר מלחמת לבנון השנייה ונדרש לשקם את זרוע היבשה, היתה לניסיונו הרב, כיוצא חטיבת גולני שעסק בפיקוד על כוחות יבשה בלחימה ובשגרה לאורך כל שירותו, משמעות עצומה (הנדל וכץ, 2011).

סיכום

ספרו המרתק של תת־אלוף (מיל׳) מאיר פינקל הוא בבחינת תוספת חשובה להבנה טובה יותר של הציבור באשר לתפקיד הרמטכ"ל, לאחריות ולאתגרים שניצבים לפניו.

אחד מהאתגרים החשובים הוא עיצוב רוח הלחימה של צה"ל ותחושת המסוגלות של הצבא. בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו כתב ח"כ עפר שלח על חוויותיו משנת 1979, עת השתתף "כחייל בחטיבת הצנחנים במבצע ׳מנורה׳ בדרום לבנון", הפשיטה הראשונה שבה נטל חלק. הוא ציין כי התרשם מאוד מהרוגע ומהשלווה המקצועית שהפגינו מח"ט הצנחנים דאז אמנון ליפקין־שחק ומפקד הגדוד שלו שאול מופז (שניהם רמטכ"לים לעתיד) בפיקודם על הכוח. צה"ל של אז, כתב, היה פחות מקצועי ועוצמתי מהצבא של ישראל כיום, אבל "היו לו רוח של התקפה ופשיטה, מפקדים שהלכת אחריהם בלי היסוס, מיקוד של צבא שקם כל בוקר להתכונן למלחמה". שלח כתב שהתפקיד של רמטכ"ל צה"ל הנוכחי, אביב כוכבי, שכמוהו היה פקוד של שאול מופז בצנחנים, "הוא להכניס רוח דומה בצבא של זמננו" (שלח, 2019).

אתגר זה העומד לפתחו של כוכבי ניצב בפני כל רמטכ"ל ונותר מרכזי כשהיה, כפי שהדגים המחבר כשבחן את פעולות הרמטכ"ל משה דיין לשינוי רוח הלחימה של צה"ל לפני מלחמת סיני.

מהספר עולות שתי תובנות עיקריות. הראשונה היא חשיבות הרמטכ"ל לתהליכי בניין הכוח, שכן הוא "נוטע חרובים" שלא הוא ייהנה מפירותיהם אלא מחליפו, ואולי זה שיבוא אחריו. התובנה השנייה שמדגיש הספר היא שהמבחן העליון של הרמטכ"ל הוא המלחמה. ובמלחמה, כמאמר הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור, "אין תחליף לניצחון".

גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי. המחבר מודה לאמו, ד"ר גילי פרל דיין ז"ל, על הערותיה הטובות למאמר. כמו כן מבקש המחבר להבהיר כי אין בינו לבין כותב הספר, תא"ל (מיל׳) מאיר פינקל, שום קרבה משפחתית.

(הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)