העם והאמריקנים עם הגולן, הסורים וחזבאללה פחות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הכרת ארצות הברית ברמת הגולן כ"חלק ממדינת ישראל" היא הישג מדיני חשוב לישראל ולרה"מ נתניהו, אבל לא בטוח שהאופן שבו נעשתה לא יסלים מציאות, שעד כה היתה לגביה הסכמה שבשתיקה.

השבוע נשא מנהיג חזבאללה, השייח' חסן נסראללה, נאום ובו הגיב להכרת הנשיא האמריקני דונלד טראמפ בריבונות ישראל על רמת הגולן. "האפשרות היחידה בפני הסורים להחזיר את הגולן, ושל הלבנונים להחזיר את חוות שבעא ואת ר'גר, והאפשרות היחידה של הפלסטינים לקבל את זכויותיהם הלגיטימיות היא ההתנגדות, וההתנגדות, וההתנגדות", אמר נסראללה. מעבר לגבול, בסוריה ולבנון, קשה להאמין שתהיה סובלנות להכרה בינלאומית ברמה, אותה כבשה ישראל במלחמת ששת הימים (והצליחה לשמור אותה בידיה גם ב-1973 ומאז), כשטח ריבוני ישראלי. הדבר מהווה פתח ותקדים לאפשרות שגם שטחים נוספים ובהם שטח המריבה בגבול עם לבנון בכפר רג'ר, הסכסוך על המים הטריטוריאליים בין ישראל ולבנון וכמובן הגדה המערבית, יוכרו ככאלה. יתרה מכך, מבחינת חזבאללה, שכמאמר הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, "נשמת-אפו היא ההתנגדות", הסכמה להכרה האמריקנית היא ויתור על העיקרון המנחה שלו. בהתחשב בעובדה שחזבאללה ומיליציות שיעיות נוספות הקימו תשתית מבצעית בצד הסורי של הגבול, שתאפשר פעילות כנגד ישראל (כפי שצה"ל חשף החודש, במבצע לוחמת תודעה), ההכרזה של נסראללה היא איום ברור.

בתחילת החודש ביקרו ראשי מפלגת "כחול לבן" בצפון הארץ וסיירו ברמת הגולן ובקריית שמונה. למרות שהארבעה, בני גנץ, משה יעלון, גבי אשכנזי ויאיר לפיד עסקו בעיקר בניסיון לגייס קולות ותומכים, סביר שהצפון מתחבר אצלם בעיקר לחוויות מהשירות הצבאי. הרמטכ"לים לשעבר לחמו שנים ארוכות מעבר לגבול, חלקם מול הסורים, כולם בלבנון, בפשיטות של הצנחנים (יעלון וגנץ) וגולני (אשכנזי), במבצעים ובפעילות ביטחון שוטף. אפילו יאיר לפיד, שהיה כתב צבאי ב"במחנה", בילה (אף שלא כלוחם) זמן ניכר משירותו במוצבים שבלבנון. במהלך הסיור בצפון התייחסו הארבעה לאיומים מצד חזבאללה וסוריה. במסיבת העיתונאים שקיימו הדגיש גנץ כי ישנה "חזית איראנית שיושבת על גבולה של מדינת ישראל. אנחנו נדע לטפל בכל איום, בכל אחת מהזירות, ככל שיידרש", ואילו לפיד מצדו התחייב בשם הארבעה ש"את רמת הגולן לא נחזיר לעולם".

מימין: רה"מ נתניהו והנשיא טראמפ מציגים את הצו הנשיאותי המכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן, (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ).

והנה מי שדאג לכך שלפיד יעמוד בהתחייבות הוא דווקא רה"מ בנימין נתניהו, שבעבר היה בין אלו שניהלו משא ומתן עם הסורים, במסגרתו נידון ויתור על השליטה ברמה. בשבוע שעבר צייץ נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, במדיום החביב עליו, טוויטר, כי הגיע הזמן שארצו תכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן. בביקורו של רה"מ נתניהו השבוע בוושינגטון חתם הנשיא על הצהרה רשמית המכירה בריבונות ישראל על הגולן. גם עבור נתניהו מתקשר הצפון עם מורשת הקרב האישית שלו כ"לוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל", שכוללת מבצע שעליו פיקד לאיסוף מודיעין בסוריה, בתנאי מזג אוויר קשים, שהסתבך, ואת אחד הניסיונות הכושלים לחטוף קצינים סורים ב-72, בו פיקד על כוח חסימה. לא מן הנמנע שרה"מ נזכר באירועים הללו בעת שהנשיא טראמפ חתם על הצו הנשיאותי המכיר ברמת הגולן כ"חלק ממדינת ישראל".

רגע לפני שעלה למטוסו על מנת לשוב לישראל בשל ההסלמה ברצועת עזה, "קיטר" רה"מ באזני העיתונאים על שהם מתמקדים בזירה הדרומית ואינם מקדישים את תשומת הלב הראויה, בעיניו, להישג המדיני שרשם, אף שמדובר בהישג חשוב מאוד. צה"ל כבש את רמת הגולן ב-1967 בכדי לשלול מהסורים שטח ששלט על יישובי צפון הארץ, שממנו פעלו ללא לאות כנגד ישראל. ההכרזה האמריקנית מבטלת (לא לחלוטין) את האפשרות שרמת הגולן, שחיונית כיום להגנת הגבול הצפון-מזרחי של ישראל, תישאר מחוץ לכל משא ומתן אפשרי עם הסורים. 

מהלך חשוב, שנעשה לא נכון

בספרו"לא נרדם בלילות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), התייחס אלוף (מיל') גיורא איילנד למשא ומתן שניהל רה"מ אהוד ברק ב-99' עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד (האב), וטען כי למעשה אסור לה לישראל להסכים למתווה של הסדר שלום עם סוריה, לפיו היא מוותרת על שליטתה ברמת הגולן. איילנד, שלחם במלחמת ההתשה ברמה ובהמשך, כמו גנץ, יעלון ואשכנזי, השתתף בפשיטות בלבנון (באחת מהן, והוא מג"ד הצנחנים, צירף לכוח שלו מפקד מחלקה עקשן בשם עפר שלח, כיום מספר 8 ב"כחול לבן"), שימש בעבר בין היתר כראש אגף מבצעים וראש המועצה לביטחון לאומי. בספר הודה שאת תובנותיו גיבש לאחר שפרש מתפקידיו הביטחוניים, אך ציין שעוד לפני כן קיווה שהמשאים ומתנים שניהלו ברק ובהמשך רה"מ אהוד אולמרט עם סוריה לא יבשילו לכדי הסכם שלום שבמסגרתו תוותר ישראל על השטח. 

לגישתו התבסס רה"מ ברק על שש הנחות שגויות. ראשית, שאם הצבא הסורי יניע כוחות לרמת הגולן ישראל תדע על כך בזמן אמת, מה שאינו בהכרח נכון. שנית, כלל לא בטוח שישראל תבין ותפרש נכון תנועת כוחות סורים שמטרתה מלחמה (ב-73', למשל, ישראל לא הבינה את משמעות תנועת כוחות האויב, אף שזיהתה אותה בזמן). שלישית, "ממשלת ישראל תקבל את ההחלטה הנכונה במהירות שיא. הספק: נניח שנזהה את תנועת האויב בזמן וגם נפרש אותה נכונה. עדיין כדי לנוע לתוך רמת הגולן, נידרש להחלטת ממשלה בלתי-הפיכה שמשמעה כניסה לשטח סורי, כלומר פתיחת מלחמה. בשל הזמן שיידרש להחלטה כזאת, הסורים הם שיגיעו ראשונים לקו ההיערכות הנדרש. המגע עם הסורים לא יתחיל אפוא במצב שבו אנו שולטים לתוך סוריה מקו התִלים, אלא הסורים הם שישלטו על התנועה שלנו בשטח נמוך" (עמוד 222).

מימין: האלוף איילנד בתרגיל, (צילום: "במחנה").

ההנחה הרביעית היא שהסורים יקיימו את חלקם בהסכם במשך שנים, ולכן גם תפיסת ישראל את הזמן והמרחב תהיה תקפה למשך זמן רב. אין הכרח שכך יקרה. חמישית, מנגנון הפיקוח הבינלאומי שיאכוף את ההסכם יוכל אמנם לעקוב אחר אמצעי לחימה כגון טנקים ותותחים, אולם הוא פחות יעיל באיתור טילי קרקע-קרקע מתקדמים בעלי טווח גדול ודיוק רב, וטילי נ"ט, שקל יחסית להסתיר אך השפעתם על המערכה הולכת וגוברת. ההנחה השישית היא שפני השטח ברמת הגולן לא ישתנו וצה"ל יוכל לנוע מהר מהירדן ועד קו התלים דרך השטח הפתוח. אך לא מן הנמנע ש"הסורים ימהרו לעשות שני דברים: לבנות עיירות על צירי האורך המובילים מהירדן לעבר רום הגולן ולבנות תעלות רבות לרוחב הגזרה. התירוץ הראשון לכך יהיה הרצון (הלגיטימי) ליישב את הגולן, והשני יהיה שתעלות אלה הן למעשה תעלות השקיה שנועדו לקדם את החקלאות בגולן. שני שינויים אלה – הפיכת שטחי מפתח ברמה לשטח עירוני ויצירת רשת תעלות – ימנעו מישראל את היכולת להניע במהירות את כוחות הצבא שלה ולתפוס את קו התלים לפני הגעת הסורים" (עמוד 223).

קרב על לגיטימציה ומערכה מול איראן

קשה להתווכח עם הטיעונים של איילנד. מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה שערערה את יציבות משטרו של בשאר אל-אסד (הבן), התקבעה בישראל ההבנה שאל לה לוותר על ריבונותה ברמת הגולן, שכן לצד התרחישים ששירטט, התברר שעשויים להתממש תרחישים מטרידים נוספים. סוריה כמעט והפכה למדינה שסועה שהשלטון המרכזי שבה אינו אפקטיבי, ובגבולה הצפון-מזרחי של ישראל תקום "דעאשסטן" או מרחב בעל שם דומה, הנשלט על-ידי ארגון טרור קיצוני. גם כך השתנתה המציאות באופן שמבהיר מדוע אל לה לישראל לוותר על הגולן. בעקבות הסיוע הצבאי שקיבל הנשיא אל-אסד במלחמת האזרחים מאיראן הוא מאפשר לה להקים תשתיות צבאיות בסוריה ולפעול ממנה כנגד ישראל, שמצדה מנהלת מערכה ארוכה, וחשאית ברובה, לסיכול ולמניעת ההתבססות האיראנית בסוריה. דוגמה לכך, ע"פ פרסומים זרים, היא תקיפה נרחבת שביצע חיל האוויר בחאלב בלילה שבין רביעי לחמישי, במהלכה נפגעו מחסני נשק איראניים. לכן, קשה לראות מצב שבו הפיקוד הבכיר של צה"ל ימליץ לראש ממשלה, שממילא יהסס לשקול זאת, לשאת ולתת על הגולן כפי שעשו בשעתו ראש אמ"ן לשעבר, האלוף אורי שגיא, או פקודו הוותיק מגולני, הרמטכ"ל גבי אשכנזי.

השאלה, אם כן, היא אחרת לגמרי: למה צריך את כל הרעש הזה עכשיו? הגולן בשליטה ישראלית למעלה מחמישים שנה, לאף ישות מדינתית, זולת בהסכמה ישראלית, אין אפשרות להשתלט עליה. זוהי עובדה מוגמרת גם אם לא מדברים עליה. יתרה מכך, ההצהרה של טראמפ, שמצטיירת כאצבע בעין לקהילה הבינלאומית, רק הניעה לפעולה את מערב אירופה, רוסיה, ארצות ערב, איראן וסוריה, המתנגדות למהלך. לא מן הנמנע שההצהרה תגרור מהלך בינלאומי נגדי, בין שיקרה באו"ם או מחוצה לו. הסורים ובני בריתם מאיראן גם עלולים להחליט ל"הטריל" את ישראל בפעולות טרור וגרילה מהצד הסורי של הגבול, ממש כפי שהצהיר נסראללה בנאומו. הצו של הנשיא טראמפ רק יצר עבורם לגיטימציה לפעולה.

בעיני ראשי ממשלה בישראל בקהילה הבינלאומית יש אמנם חברות רבות, אבל רק לאחת מהן יש משקל כבד. "היו אלי פניות רבות מחו"ל נגד הפצצת תשתיות בלבנון", נימק רה"מ דאז, אולמרט, את סירובו לאשר את תקיפת תשתיות במלחמת לבנון השנייה. לחו"ל היה רק פירוש אחד – ארצות הברית. תפיסה זו לא השתנתה, ולא בלי צדק. גב אמריקני, גם עתה, הוא אשראי רב עוצמה. במאמר שפרסם בנושא ב"ישראל היום" כתב האלוף (מיל') ישראל זיו, שכמו איילנד שירת כקצין צנחנים ושימש כראש אגף מבצעים, כי בשל ההכרזה "ישראל תידרש לנהל קרב לגיטימציה לא פשוט, בד בבד עם הגברת המאמץ למניעת ההתבססות האיראנית מהעבר השני של רמת הגולן. ההכרזה האמריקנית תסייע ללא ספק לניהול מאמצים אלה". לכן ההכרה בריבונות ישראל בגולן חשובה וכמעט שמקבעת את המצב כליל, אבל האופן שבו נעשתה, לא באמצעות מועצת הביטחון של האו"ם ומבלי לגבש הסכמה רחבה של הקהילה הבינלאומית פוגמים בה. לא בטוח שהסכמה שבשתיקה לשליטה הישראלית ברמה, שהיתה המדיניות האמריקנית עד כה, לא היתה מועילה יותר בעת הזו.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 28.03.2019)

 

מודעות פרסומת

לשלוט בגובה הלהבה כל הדרך לפיצוץ | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

החמאס דילג על מדרגות הסלמה וירה לעבר גוש דן. למרות שצה"ל תקף מעל 100 מטרות בתגובה, לא מן הנמנע שהמסר המרתיע לא נקלט. אם נגזר על ישראל להגיע לעימות עם חמאס, מוטב שתקבע את המועד, התנאים וגם את הדרך אליו.

שתי רקטות, שנורו מעזה, הפתיעו וטלטלו את תושבי מרכז הארץ. החמאס, שבירי הזה דילג על כמה מדרגות הסלמה, הפתיע את ישראל כמעט לחלוטין (מה שבא לידי ביטוי, בין היתר, בכך שהרקטות לא יורטו). הממשלה, שראתה בצדק בחמאס את האחראי לנעשה ברצועה, הורתה לצה"ל לצאת לתקיפה נרחבת בתגובה. דובר צה"ל דיווח שחיל האוויר תקף כ-100 יעדים ברצועת עזה, בהם מתחם המשרדים של מטה הגדה של החמאס בשכונת רימל, שאחראי על הוצאה לפועל של פיגועים באיו"ש (כמו פיגוע הירי הכפול בסמוך לאריאל בראשון בבוקר), מפעל תת-קרקעי לייצור רקטות תקניות ומוצב של הכוח הימי של חמאס המשמש גם הוא לייצור אמצעי לחימה. היה גם מי שדאג להדגיש בתקשורת כי בטרם התקיפה הרמטכ"ל אביב כוכבי בחר את המטרות בעצמו.

כצפוי, החמאס פינה את היעדים מאנשיו בטרם התקיפה ואף שכלל המטרות נהרסו, בתקיפה נפצעו ארבעה אנשים בלבד. התגובה הישראלית היתה מדודה, וניכר שישראל ביקשה לאותת בה כי היא מוכנה להסלמה, אך תאפשר לחמאס להימנע ממנה אם יבחר בכך. חמאס מצדו, טען שאירעה תקלה שבגינה אירע השיגור, ובמטרה להרגיע את המתיחות עם ישראל ריסן את הפגנות יום השישי על גדר המערכת. 

במרכז: רה"מ נתניהו והרמטכ"ל כוכבי בקריה לאחר ירי הרקטות על ת"א, (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון).

בחמאס מיהרו להודיע כי מדובר בטעות, פליטת כדור, רק עם רקטות פאג'ר 75. ההסבר הזה גרר שורה ארוכה של תגובות משועשעות בטוויטר וברשתות החברתיות. כך למשל, צייץ אסף ליברמן מגיש תכנית התחקירים "זמן אמת" ב"כאן 11" על משחק חברה פוטנציאלי: "יושבים במעגל וכל אחד מספר על ערב מביך שבו גם הוא שיגר בטעות שני טילי פאג'ר לעבר תל אביב". זה מצחיק ושנון (לעתים ממש), עד שנזכרים באלפי ההורים שרצו עם ילדיהם למרחב המוגן ובנזק בנפגעים וברכוש שהיה עלול להיגרם. אגב, התיאור הזה הוא שגרה עבור תושבי עוטף עזה. טרור הבלונים, ההפגנות על הגדר, החדירות ואיך לא, שיגור הרקטות, לא גרר אחריו תגובה נחרצת של ישראל.

מפלגת "כחול לבן" פרסמה במוצאי שבת סרטון ובו תקפו ראשיה את ראש הממשלה נתניהו, והתייחסו למציאות הביטחונית בדרום. "השמדנו את הכור בסוריה", הזכיר גבי אשכנזי הישג בולט מתקופתו כרמטכ"ל, "חיסלתי את אחמד ג'עברי רב המרצחים של החמאס. אז אתה אל תלמד אותי על הובלה ומנהיגות", המשיך אותו בני גנץ עם אזכור לתקופתו כרמטכ"ל. אשכנזי הזכיר שלא הוא וחבריו למפלגה שילמו 15 מיליון דולר פרוטקשן לחמאס. ואז שאל גנץ כיצד "500 רקטות ירדו על תושבי הדרום ואתה שתקת", בהתייחס לסבב האחרון עם החמאס, לאחר הסתבכות פעולת הכוח המיוחד בלב עזה בנובמבר האחרון. לכאורה מדובר בתשדיר בחירות, ולא בניתוח אנליטי של המצב. אבל כשמנסים להבין איך הרשה לעצמו החמאס, בהנחה והירי על גוש דן לא היה מוטעה אלא מכוון, לדלג על כל מדרגות ההסלמה היישר לעבר ירי על בירתה הכלכלית של ישראל ועל ריכוז האוכלוסייה הגדול ביותר שלה, קשה שלא להניח שהסיבה היא כמו בבדיחה הישנה, כי הוא יודע שהוא יכול. לישראל אין עניין בהפלתו והוא ייצא מזה, עם מכה קלה בכנף, ולא יותר. 

גם דינמיקה של הסלמה צריך לנהל

בהערכת אמ"ן לשנת 2019 נכתב כי בקיץ חמאס עלול ליזום עימות רחב עם ישראל במטרה להביא למעורבות הקהילה הבינלאומית במצב ההומניטרי הקשה ברצועה. אף שגופי המודיעין בישראל קיבלו את הצהרת חמאס שמדובר בטעות, לא מן הנמנע שהמצב ההומניטרי הקשה ברצועה, מחאות הציבור הפלסטיני בעזה על יוקר המחייה, והערכה שיצליח "לגנוב סוסים" מישראל במהלך תקופת הבחירות, דחפו אותו להקדים את המועד, או לפחות להעלות את גובה ההימור. כך או כך, העימות שלכאורה היה צריך לפרוץ נדחה למועד אחר, בינתיים.

מפגינים פלסטינים בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה, (צילום: דו"צ).

בפודקאסט של רדיו 103FM שמגיש טל לב-רם, התראיין בשבוע שעבר, בטרם הירי על גוש דן, אל"מ (מיל') מיכאל מילשטיין, ששימש בעבר כראש הזירה הפלסטינית באמ"ן וכיועץ לעניינים פלסטיניים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים. מילשטיין, אחד הבקיאים והמעודכנים בסוגיה הפלסטינית ובהתמודדות עם הפגנות החמאס על גדר המערכת, טען שחמאס מנהל כנגד ישראל מערכה שמטרתה לחלצו מהמצוקה הרב-הממדית שבו הוא שרוי, מבלי להסלים את המצב למערכה צבאית רחבת היקף, בדומה לתפיסת המב"מ (מערכה בין המלחמות) של צה"ל. בסוף דבריו אמר מילשטיין כי "אם יהיה שינוי במציאות האזרחית שנובע מתוך שינוי בהתנהלות הישראלית למול עזה, יכול להיות שהקיץ הקרוב, האביב הקרוב, הקוצים והבערות לא יהיו כל כך גבוהים כמו בקיץ הקודם. אנחנו כן צריכים לצפות שאם לא יהיה שינוי בהתנהלות, אני חושב שעזה תלך לכיוונים שאנחנו לא רוצים להגיע אליהם. להסלמה, אולי אפילו למערכה גדולה. אני חושב שאנחנו צריכים להתכונן לתרחיש הזה". 

לאור הערכת אמ"ן, שמתכתבת עם זו של מילשטיין, הורה הרמטכ"ל לאחרונה לתעדף את המוכנות ללחימה בעזה בתכנית העבודה השנתית של צה"ל. בין היתר ביקר כוכבי ביחידות רבות המיועדות לפעול בתרחיש שכזה, בחן את תקפות התכניות האופרטיביות והנחה על בניין כוח שייתן בידי צה"ל עשר סוללות מבצעיות של כיפת ברזל עד סוף השנה. בנוסף, הוקמה מנהלת מטרות מטכ"לית, המשלבת את חיל האוויר ואמ"ן, במטרה לשפר את קצב ייצור המטרות לכלל הגזרות בהן פועל צה"ל. אבל לצד ההכנות בתחום בניין הכוח, אם העימות מגיע, מוטב לה לישראל לשלוט בדינמיקה של ההסלמה ולבחור את העיתוי שבו נוח לה לנהל אותו. כדאי גם לבחור ביותר מדרך אחת להגיב, ואולי ליזום תקיפות ולא רק להגיב על אלו של החמאס.

במאמר שפורסם ב-2006, עוד בטרם מלחמת לבנון השנייה, כתב אל"מ (מיל') גבי סיבוני, בעברו מפקד סיירת גולני, כי "ייתכנו מקרים רבים שהלחימה מנגד תהייה החלופה המבצעית העיקרית (כמו מה שנעשה בעזה, או להבדיל בלבנון). במקרים כאלה מוגבלת ביותר היכולת להשיג הישגים משמעותיים". במאמר, שהופיע בכתב העת "עדכן אסטרטגי" של המכון למחקרי ביטחון לאומי, הזהיר סיבוני מפני ההתאהבות בהפעלת אש מנגד, והמליץ לחפש את התמהיל הנכון בינה לבין המגע הישיר של כוחות היבשה עם האויב. ישנם, ציין, הישגים לפעולה במגע ישיר עם האויב שלא ניתן להשיג בהפעלת אש מן האוויר ובהם הוצאתו משיווי משקל. בנוסף, פעולות קרקעיות, פשיטות, עשויות להקטין את "יכולת היריב ליצור חוסר סימטריה ולמנוע ממנו את ההישג של להיות הגורם ה"חלש", חסר הטכנולוגיה והיכולות המשוכללות". עוד כתב, כי "מימוש היכולת המבצעית לפעול ולהיות נוכח בחלקים גדולים של השטח, לבצע פעולות של מסתערבים ומבצעים אחרים מאפשרים ליצור אפקט הרתעתי רב".

הנוסחה שלפיה חמאס יורה על תושבי עוטף עזה ואילו ישראל מפעילה כנגדו את חיל האוויר לבדו, אינה מספיקה, נדרש מרכיב קרקעי שיממש את המוצע במאמר. הדגש כאן אינו דווקא על מבצעים של יחידות כמו שלדג או חטיבת הקומנדו, אלא על פשיטות שיבצעו גדודי החי"ר, בין שיהיו מגבעתי, הנח"ל והשריון. לפשיטות שכאלה יש ערך מוסף בדמות חיזוק תחושת המסוגלות של המפקדים והלוחמים. בתקופה שקדמה למבצע "עופרת יצוקה", למשל, הובילו עמית פישר ודוד זיני, אז מפקדי גדודים בגולני וכיום מפקדי אוגדות, שורה ארוכה של פשיטות ברצועת עזה. המפקדים והלוחמים ששבו מהן היו בטוחים ביכולתם לפעול ולפקד על כוחות בפשיטה כמו גם עימות רחב. חשוב מכך, בשל שימור הנוכחות הרציפה של כוחות בשטח הרצועה, נחלשה יכולת החמאס לפעול כנגד ישראל, משום שנאלץ למקד מאמצים באבטחה והגנה. לפעולות שכאלה ישנן, כאמור, השפעה מסלימה על המציאות בשטח, אבל הן עשויות להביא את ישראל מוכנה יותר ואת חמאס חלש יותר לעימות שנראה שמגיע בלאו הכי.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.03.2019)

20 שנים חלפו, מוטב שבצה"ל יאמינו ביותר מגישה אחת ללחימה בחזבאללה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע ציינו 20 שנים למותו של תא"ל ארז גרשטיין, שהוביל בלבנון לחימה תחבולנית, שנשענה על יתרונות צה"ל בטכנולוגיה ואש ועיקרה פשיטות ליליות. מתמרון רחב המליץ להימנע. אבל מה שהיה נכון לזמנו, מול חזבאללה, כבר לא בהכרח תקף היום ובמקרה של מלחמה, כמאמר מח"ט 7 גופמן, יש לכוחות המתמרנים "הרבה מה להציע".

השבוע ציינו 20 שנים למותו של מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), תא"ל ארז גרשטיין, הקצין הבכיר ביותר של צה"ל שנהרג בשנות השהייה בלבנון. גרשטיין, יוצא סיירת גולני, היה אולי המפקד הנערץ והמוערך ביותר בקרב החיילים ששירתו אז בלבנון. בהקדמה לביוגרפיה אודות גרשטיין, "תמצית געגוע" (ידיעות ספרים, 2007) מאת אהוד ערן, כתב מפקדו בגולני ובפיקוד הצפון, הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ש"ארז היטיב להבין כי הזכות להוביל חיילים נקנית רק במתן דוגמה אישית ובמילוי חובת הכנתם, אימונם והובלתם מלפנים. בהתנהגותו היה תמיד מודל לחיקוי, והערצת החיילים אליו לא ידעה גבול" (עמוד 15). גרשטיין, שעוד בחייו סיפרו אגדות על אומץ ליבו כמפקד ואודות הבוז שגילה לכללים, פקודות ומוסכמות, היה זן נכחד. מיתוס מהלך על שתיים בצבא שהלך ונעשה אפור. לא בכדי מותו, ממטען חבלה שהופעל כנגד השיירה שבה נסע בלבנון, טלטל ונותר מהדהד. בפגיעה בו הצליח חזבאללה לפגוע בסמל של ממש ולהסב פגיעה מורלית קשה לכוחות צה"ל הלוחמים בלבנון ולמדינת ישראל כולה.

בין השנים 2000-1982 ניהל צה"ל בלבנון, כפי שתיאר זאת גרשטיין, מלחמה על אש קטנה. הוא היה מקבלני הביצוע המובילים של צה"ל בה, והצטיין בפיקוד והפעלת כוחות קטנים בפשיטות ומארבים כנגד חזבאללה. שורה ארוכה מאוד של מבצעים מוצלחים רשומה על שמו. הוא פיקד על פלוגה רובאית, על הסיירת החטיבתית, על גדוד 51 – שם הצטרף למחלקה בפיקוד תמיר ידעי, כיום אלוף פיקוד העורף, למארב מוצלח בסמוך לכפר רמיא'א בלבנון (המ"מ, ידעי, הודה לימים שפחד מהמג"ד יותר מאשר משלושת המחבלים שבהם נתקלו ואותם הרגו) – על חטיבה מרחבית וכמובן על גולני, בה עשה כמעט את כל שירותו. 

מימין: מפקד עוצבת חירם, קובי מרום, עם מח"ט גולני, ארז גרשטיין, זמן קצר לאחר אסון השריפה בוואדי סלוקי בלבנון, אוגוסט 1997, (צילום: דו"צ).

בטרם מונה למפקד חטיבת גולני, היה גרשטיין חניך במכללה לביטחון לאומי. בעבודה שכתב, שכותרתה "ההתמודדות מול ארגון חזבאללה", הציע מתווה להתמודדות עם הארגון. בין ההמלצות העדפת הגנה קבועה (מוצבים) על ניידת, ושימת דגש "על יכולת פגיעה באויב בטווחים ארוכים, תוך ניצול היתרונות הטכנולוגיים של צה"ל באמצעי ראיית לילה, תצפית והכוונת אמצעי כינון אוויריים כגון מסוקי קרב ופשיטות ליליות". גרשטיין המליץ לחתור לפגיעה במפקדים מקומיים של הארגון, אך להימנע מפגיעה בדרג הבכיר של הארגון, וציין שחזבאללה "יתקשה להחליף מפקד מקומי החי ומכיר את השטח, בין היתר בשל עקרון המידור בארגון". העיקרון הזה מומש במבצע "טרף קל" ב-1997, במהלכו הניח כוח סיירת גולני מטעני חבלה בכפר אל-כפור, מהם נהרגו מפקד גזרה ומספר פעילים נוספים. גרשטיין היה הרוח החיה מאחורי המבצע. 

בניגוד לפשיטות שעליהן המליץ, התנגד גרשטיין לפעולות קרקעיות יזומות בהיקף נרחב מעבר לקו האדום. לשיטתו "הפשיטות נוסח מיידון (1988) או יעתר (1992) אינן יעילות, בעיקר משום שהן חושפות את הכוחות הגדולים לירי מרחוק (סאגר, ארטילריה). לפיכך, אין מקום להתמיד בהן". היה בכך היגיון רב, שכן כחלק מלקחיו מהתבוסה שספג במיידון, ארגון חזבאללה נמנע מהקמת בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון, המשמשת לו מקור תמיכה ומחסה. הארגון נמנע גם מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל.

לכוחות היבשה יש מה להציע

אבל מאז כאמור זרמו מים רבים בנהר. צה"ל נסוג מלבנון, ניהל בה מערכה נוספת ב-2006 וטרוד כיום בניהול מערכה סיזיפית וממושכת כנגד התבססות איראן, והארגון כשלוחה שלה, בסוריה. בדרום לבנון ערוך חזבאללה בכ-230 כפרים שיעים, בהם הקים מתחים מבוצרים (מעל ומתחת לקרקע). לארגון מגוון יחידות ובהן כוחות חי"ר, כוח הקומנדו רדואן לפשיטות בשטח ישראל, אגד שריון, יחידות מודיעין ומודיעין-נגדי, יחידת כטב"מים, כוחות נ"מ, יחידת רקטות ארוכות טווח ויחידה המפעילה טילי חוף-ים. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש החזבאללה ניסיון מבצעי משמעותי וזכה לחניכה והכשרה מצד הצבא הרוסי. צה"ל מצדו פועל כנגד הכוחות האיראניים ובני בריתם בעיקר בסוריה, במערכה שעיקרה הפעלת כוח אווירי ואש מנגד במבצעים חשאיים שעליהם נמנעת ישראל מלקחת אחריות (מדיניות שמשתנה בימים אלה, כמאמר האלוף טל רוסו בראיון, לאו דווקא משיקולים ביטחוניים, אלא מטעמים פוליטיים). ישראל נסמכת במערכה הזו בדיוק על אותם יתרונות שמנה גרשטיין בעבודתו, בהשוואה לאויביה, בדגש על היכולת לחבר מודיעין עדכני למערכי אש מהירה ומדויקת. גם בדרום, בעזה, מול החמאס, מפעילה ישראל דפוס פעולה דומה. מנגד, מה שתקף למלחמות על אש קטנה, לא בהכרח מתאים למערכה רחבה. 

מימין: אלוף פיקוד מרכז, נומה, עם מח"ט עציון דאז, אל"מ גופמן, (צילום: דו"צ).

על הרקע הזה מהדהדים דבריו של מפקד חטיבת השריון 7, אל"מ רומן גופמן, לרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, בכנס פיקוד בכיר. גופמן, שדבריו נכללו בסרט אודות כהונת איזנקוט שהפיק דובר צה"ל ושודר השבוע ב"כאן", אמר לרמטכ"ל בפתח דבריו שהוא וחבריו מפקדי החטיבות המתמרנות, "מוכנים ורוצים להילחם. אומר שנית, מוכנים ורוצים להילחם. אבל יש בעיה אחת. אתם לא מפעילים אותנו. לאורך זמן יש כאן דפוס מאוד-מאוד בעייתי שמתפתח ובעיקרו להימנע מהפעלת כוחות היבשה. ועדיין, במציאות הנוכחית, יש לנו הרבה מה להציע – ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה, בכל מקום שיידרש". גופמן, קצין שריון שעשה בחיל את כל שירותו, החל בשהייה בלבנון, עבור באינתיפאדה השנייה, במלחמה ב-2006 בלבנון, ובעזה, ומפקד כיום על אחת מחטיבות הדגל של זרוע היבשה, לא דיבר באוויר. בסיכום תרגיל חטיבתי הציע הרמטכ"ל איזנקוט לקציני חטיבה 7 לקחת מחוגה ולעשות עיגול של 1,500 קילומטר ואמר שלא ימצאו "חטיבה כל כך חזקה באמצעים שלה". במציאות של איום חמור על העורף, מלבנון או מעזה, הפתרון האפקטיבי יהיה לממש את הדוקטרינה הבן-גוריונית של העברת המלחמה לשטחו של האויב, ולשם כך צה"ל חייב לתמרן, ומהר.

ועם זאת, כמעט בכל פעם בשני העשורים מאז נסוג צה"ל מלבנון (היוצא דופן היחיד, שמעיד על הכלל, הוא מבצע "חומת מגן"), אמר המח"ט לרמטכ"ל, נאלצו הוא וחבריו לדרג המח"טים להסביר לפקודיהם שיש כלים יותר מתאימים לטיפול באיום כזה או אחר. התוצאה, הזהיר, היא שהאנשים "פחות יהיו איתנו. וזה בקצה משפיע על הרצון להילחם. מה שעושה אותנו למפקדים קרביים לאורך זמן זה חיכוך עם הצד השני. אחרת זה מצב של מוות קליני". 

הרמטכ"ל איזנקוט (שלאחר דבריו של גופמן לחץ את ידו בחום), אמר בסיכום הכנס שהוא מאוד מתחבר לדברים שאמר מח"ט 7. הוא עצמו, אגב, אמר דברים דומים מאוד לפני 20 שנה, בראיון לרגל סיום תפקידו כמח"ט גולני, תפקיד שבו החליף את חברו הטוב גרשטיין. "מאיתנו, המח"טים, הייתי מצפה שנתנהג כמו הגנרל פטון, ששנה לפני מלחמת העולם השנייה, בין קוקטייל לקוקטייל, רק חיפש את מי לתקוף. אסור לנו שנשתכר מהאווירה של מזרח תיכון חדש, לא עכשיו ולא בעוד 30 שנה. לצערי אני מזהה בצה"ל תופעה הולכת ורווחת של התבטאויות פופולריות מתייפייפות, שמתיישרות בהתאם למה שדעת הקהל הישראלית מצפה לשמוע מאיתנו. חייבים למתוח על זה קו", אמר אז.

ראוי לציין שבכהונת איזנקוט כרמטכ"ל אכן הוקצו משאבים רבים לחיזוק זרוע היבשה, באופן חריג לטובה מבעבר, וגם לא התרחשה סיטואציה שבה הפעלה רחבה של כוחות יבשה עמדה על הפרק. 

השבוע קיים צה"ל תרגיל פתע בגזרת הדרום, שדימה לחימה ברצועת עזה. כל רמטכ"ל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, בוחר להקפיץ כוחות בהפתעה בכדי לבחון את דריכות ומוכנות המערכת לאחד מתרחישי העימות הסבירים, העשויים לפרוץ בהתראה קצרה עד אפסית. איזנקוט למשל, הקפיץ בחודש אחד כוחות לתרגילי פתע הן באוגדת או"ש והן באוגדת עזה. הרמטכ"ל כוכבי, ככל הנראה בהמשך להערכת אמ"ן כי החמאס עלול ליזום השנה עימות רחב עם ישראל, עשה כן עם הפנים דרומה. בתרגיל, שעיקרו התקיים בבסיס האימונים בצאלים, השתתף גם גדוד 12 של גולני, שהוקפץ מגזרת הצפון. מפקד פלוגה בגדוד התראיין ל"ynet" ואמר כי הוא "מרגיש שסומכים עלינו ואני רואה את זה גם באישורי התכניות האופרטיביות, ברעיונות שנכנסים ללחימה ברצועה, בשינויים באמצעי הלחימה". יש לקוות שכך הוא הדבר, שכן התחושה בכוחות היבשה היא שמה שהיה הוא שיהיה, וגם בעימות הבא הם יופעלו במשורה, באופן מגומגם ולא כמאמץ העיקרי. הרמטכ"ל מקיים שורה של תהליכים שמטרתם לשנות זאת, יש לקוות שבמערכה הבאה התוצרים לא יישארו על רצפת חדר העריכה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון"בתאריך 02.03.2019)

כשזה נוגע להפעלת כוח ברצועה, אין חלופות טובות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ההסדרה עם החמאס מצויה במבוי סתום, והארגון מאותת לישראל שלא ימתין לנצח. בצה"ל שוקלים לשוב לשיטת הפשיטות, שלה חסרון אחד ברור, היא מובילה כמעט תמיד להסלמה של ממש. מצד שני, הממשלה מחויבת לספק ביטחון לתושבי עוטף עזה.

‏למרות המאמצים בחודשיים האחרונים להשגת הסדרה והפסקת אש בין החמאס לישראל, נותר מכשול אחד בלתי עביר – יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן. בעוד מצרים, קטאר והאו"ם נרתמו לפתור את המשבר בין ישראל לחמאס בטרם יסלים לכדי מערכה רחבה, מסרב אבו מאזן לאפשר לכספים לעבור לעזה. הסכם בין ישראל לחמאס, גם אם באמצעות משא ומתן עקיף, פירושו הישג אדיר לחמאס שגם יוכיח שהארגון מייצג את האינטרס הפלסטיני טוב ממנו, וגם יפגע בלגיטימיות והתמיכה, הנמוכה גם כך, לה הוא זוכה ברחוב הפלסטיני. אבו מאזן גם חש נבגד מצד ישראל וארצות הברית, כמו גם מארצות ערב. הנה הוא, שהצהיר על היותו פרטנר להסדר, שמנגנוני הביטחון שלו פועלים כנגד התבססות ארגוני הטרור בגדה המערבית, בתיאום עם מערכת הביטחון הישראלית, שמנסה להגשים את השאיפות הלאומיות הפלסטיניות בדרכים לא אלימות, הפך ללא רלוונטי. בסוף עם מי מנסים לסגור עסקה? עם החמאס, אויב משותף לרשות ולישראל, שמפעיל טרור, אלימות וכוח. הדרך היחידה מבחינת אבו מאזן להישאר רלוונטי, היא להכריח את כל השחקנים לקחת אותו בחשבון. בהתחשב בכך שצוואר הבקבוק להעברת כספים ודלקים לרצועה עובר דרכו, הצדדים ייאלצו לעשות זאת. 

מתפרעים בקרבת הגדר ברצועת עזה // צילום: דובר צה"ל

מפגינים פלסטיניים בקרבת הגדר ברצועת עזה, (צילום: דו"צ).

חמאס מצדו החל בשבועות האחרונים לחמם מחדש את הגזרה, בכדי להזכיר לכולם שבהיעדר פתרון האפשרות היחידה מבחינתו היא מערכה של ממש, שאחריה, כפי שהיה בסבבים הקודמים, כבר לא יוכלו להתעלם מדרישותיו. אוגדת עזה, עליה מפקד תא"ל יהודה פוקס (שמשלים כהונה ארוכה במיוחד), נדרשת להתמודד כעת עם המשך שיגור בלוני תבערה מהרצועה לעבר ישראל ועם העברת הפגנות יום השישי בעיקר לשעות הערב והלילה. הארגון זיהה את החולשה היחסית של צה"ל להפעיל ביעילות אמצעים לפיזור הפגנות בשעות אלו. מה גם שהפעלת אש מדויקת וצלפים בלילה, אף שקיימת, פחותה באיכותה. במקביל מפעיל החמאס יחידות שמשימתן היא הטרדת כוחות הצבא שעל הגדר באמצעות ניסיונות חדירה לישראל, זריקת מטענים, ירי וכן חבלה בגדר עצמה. כל אלו מביאים לעלייה במספר הנפגעים בצד הפלסטיני ולתחושה שההסלמה קרבה. בצה"ל החליטו לקראת סוף השבוע על תגבור הכוחות ברצועה, ובכלל זה מערכות ההגנה האווירית, מחשש שחמאס עשוי לירות רקטות לעבר יישובי העוטף. 

פעולה קרקעית מוגבלת ומינורית…

במהדורת החדשות של יום שישי האחרון ב"כאן" דיווח הפרשן אמיר בר-שלום כי בצה"ל שוקלים פעולה קרקעית מוגבלת ומינורית ברצועת עזה, בכדי לאותת לחמאס שישראל מוכנה לעימות. המשימה, אם יוחלט על כך, תוטל, באופן טבעי, על אוגדת עזה בפיקוד פוקס, צנחן שעשה את עיקר שירותו בנח"ל. זה לא רעיון חדש. צה"ל ביצע לאורך השנים עשרות פשיטות גלויות שכאלו בכל גזרות הלחימה, דוגמת מבצעי "קלחת" בלבנון. 

שיטת הפשיטות הזו היתה נהוגה גם בתקופה שקדמה להתנתקות ובעיקר לאחריה. מפקדי אוגדת עזה, אביב כוכבי ואחריו משה "צ'יקו" תמיר, הובילו שורה של פשיטות ומבצעים כנגד החמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועה, ובהם מבצע "גשמי קיץ" ב-2006, עליו פיקד כוכבי, ומבצע "חורף חם", עליו פיקד תמיר. בין המבצעים הגדולים יזמו השניים שורה ארוכה של פשיטות ללב השטח שבשליטת הפלסטינים. בינואר 2005 פיקד כוכבי, שרכש בתחום ניסיון ניכר כמח"ט הצנחנים בראשית האינתיפאדה השנייה, על מבצע "צעד מזרחי", שביצע כוח מגדוד שמשון בתגובה לפיגוע במסוף קרני. הכוח חדר ללב שכונת זייתון ולדברי המג"ד, אודי בן מוחא, הפתיע את המחבלים. "זו היתה מכה קשה שארגוני הטרור חטפו. הם היו בשוק". במהלך המבצע פגע הגדוד בכעשרים פעילי טרור והשמיד אמצעי לחימה. תא"ל תמיר, שהחליף את כוכבי באוגוסט 2006, אף הגדיל לעשות, ובאופן שכיום קורה פחות ופחות, הטיל חלק מהביצועים הללו על כוחות מילואים שהיו באותה עת בתעסוקה בקו. 

מימין: תא"ל תמיר, מפקד אוגדת עזה, עם הרמטכ"ל דאז, אשכנזי, (צילום: דו"צ).

לפשיטות של אז היה הגיון מבצעי ברור. "הפעילות שלנו מונעת מהמחבלים להתעסק בפיגועים מעבר לגדר והם נאלצים להתרכז בהגנה", אמר אז תמיר, שהיה מומחה לפעילות מהסוג הזה עוד מימיו בגולני ובלבנוןגם הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שהיה בצבא בדיוק באותם מקומות שבהם שירת תמיר, חשב כמוהו ואישר שורה ארוכה של מבצעים אינטנסיביים, בקנה מידה מצומצם ולא בסדר הגודל של "חומת מגן", שייצרו תחושת נרדפות בקרב המחבלים, וגרמו ללצמצום פעילותם במרחב. למרות שהכוחות שפעלו שלקחו באותם ימים חלק בפעולות הללו טענו שרמת החיילות שהפגינו פעילי החמאס היתה גבוהה משציפו, הרי שהסיכון היה נמוך יחסית. נמוך אבל לא אפסי. מוטב לזכור שלמהלכים שכאלה יש מחירים. באחת הפשיטות הללו, בנובמבר 2007, במהלך התקלות עם חוליית חמאס שנהגה לירות אש מרגמות על קיבוץ כרם-שלום, נהרג לוחם בגדוד צנחנים מילואים, רס"ל אהוד אפרתי. הכוח התעשת, הרג את אחד המחבלים ופצע את השני, שנמלט. "יצאנו 41 איש; חזרנו 40", אמר לאחר המבצע קצין בפלוגת הסיור של הגדוד, בה שירת אפרתי, והמחיש בתמצית את המחיר כולו. 

"ברור שמי שנוקט בפעולה כזו לא יוכל להסתפק לחדירה רק לשטחים פתוחים. סביר, שחדירות אלו יכללו כניסה לשטחים בנויים ומאוכלסים", כתב הפרשן הצבאי הוותיק, זאב שיף, במאמר האחרון שפרסם ב"הארץ" בטרם נפטר, בהתייחס להחלטת הרמטכ"ל אשכנזי על מבצעים מסוג זה. אבל חמאס של אותה עת היה, כפי שתיאר זאת תא"ל (מיל') תמיר בהרצאה ב-2011, אויב "במצב בוסר כזה, לא מוכן, לא מאורגן ולא מבין את היכולות שעומדות מולו". כיום חמאס ערוך היטב ברצועה, וקשה להעריך שישנו מרחב, בוודאי בשטחים הבנויים, שבו לא יידרש הכוח הפושט ללחימה של ממש מול אויב מבוצר ומחופר. התווך התת-קרקעי הפך למרחב לחימה ופעולה עבור הארגון בהיקף משמעותי, כזכור מקיץ 2014, ויש להיערך גם לזה. יתרה מכך, בשנים שבין ההתנתקות למבצע "עופרת יצוקה", לא היו בידי החמאס רקטות בעלות טווח רחב מזה של יישובי העוטף. בצוק איתן, כבר נורו רקטות לעבר נתב"ג ותל-אביב. מכאן שההשלכות של פשיטה גלויה כזו עשויות להיות הסלמה רבתי של המצב, שתשליך על כלל המדינה ותחייב הפעלת כוח משמעותי. 

החלופות בין רע לגרוע

חשוב לומר, כשזה נוגע להפעלת כוח ברצועה אין חלופות טובות. כמעט כולן נעות בטווח שבין רעות לבין גרועות. בחירה בשיטת הסיכולים הממוקדים, למשל, מאפשרת לצה"ל לפעול בעיקר מן האוויר, מרחוק, ללא סיכון לאנשיו. גם ההישג, בדמות פגיעה בפעיל טרור מרכזי בדרג גבוה, עשוי להיות חיובי. אולם לאפשרות זו חסרונות בולטים. ראשית, כאמור, עליה בכמות ההרוגים הפלסטינים מביאה לרוב לעליה בעצימות העימות. שנית, מאחר וחמאס הוא שבוחר את המקום והזמן בהם הוא פועל ומסלים, תתקשה ישראל לאתר את בכיריו, שיתחבאו בבונקרים מבעוד מועד. החיסרון השלישי והמהותי ביותר של השיטה, הוא שלאורך זמן קמו מנהיגים חדשים, ולא פעם הם מתוחכמים ונחושים יותר מקודמיהם, כפי שלמדה ישראל לאחר שחיסלה את מזכ"ל חזבאללה מוסאווי ב-92'.

גם להפעלת אש מנגד, החל מירי הרתעתי של כלי טיס ותותחים ועד לפגיעה במבנים או חוליות שיגור, יש יתרונות וחסרונות ברורים. אמנם אין סיכון לכוח המבצע, אך מנגד האויב מסתגל, מורתע פחות וישנו סיכון לא מבוטל לפגיעה באזרחים. השימוש באש מנגד, אמר תמיר באותה הרצאה "נוח לפעמים לדרג של מחליטים להישאר באש קטנה כזאתי. אבל זה כמובן דבר זמני, והוא טוב כל זמן שהוא נשמר זמני, וצריך לדעת מתי לשנות את כללי המשחק". אבל כשמשנים את הכללים יש לכך מחירים ובעיקר אחריות, כאמור. מי שחושב שהכניסה לשטח תרתיע את חמאס ותרסן אותו, צריך לקחת בחשבון שכוחות צה"ל יפגעו שם בלא מעט מפעיליו, ובתוך כך, למצער גם באזרחים (שכן חמאס מנצל את האוכלוסייה האזרחית להגנתו). ריבוי נפגעים בצד הפלסטיני מהווה קטליזטור להמשך ההסלמה. 

בתקופה שבה תמיר הוביל קו לוחמני בפיקוד הדרום, בגיבוי האלוף גלנט והרמטכ"ל, כתב יועז הנדל ב"מקור ראשון" שבקרוב הממשלה תבין "שתפקידו של צה"ל הוא לאפשר את חייהם התקינים של תושבי שדרות והסביבה". הנדל צדק. האחריות היא של הממשלה. נוכח המבוי הסתום שאלו נקלע באחרונה המשא ומתן המדיני, שלא באשמת ישראל, טוב שמתקיימת חשיבה של ממש על הפעלת הכוח. בצמרת הצבא, שם כוכבי הוא היום סגנו של הרמטכ"ל איזנקוט (גולנצ'יק, שמגיע מאותם מקומות כמו תמיר ואשכנזי), המשמעויות של הפעלת הכוח ברורות, ומכאן גם ההמלצה להימנע מהן כל עוד ניתן. מוטב שגם הממשלה תבין את מלוא המשמעויות של החלטה על פשיטה קרקעית מוגבלת וקצרת מועד, כמו גם של שתי החלופות הנוספות. כבר היו בישראל ממשלות שאישרו מבצע והתגלגלו למלחמה. פשיטה שכזאת, אף שהיא מייצגת מדיניות לוחמנית ונחושה, ממש כפי שהשרים בנט וליברמן רוצים להיראות, עלולה להוביל למקומות שלישראל ממש אין עניין להגיע, ובהם מערכה נוספת בעזה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.10.2018)  

 

לחשוב כמו רמטכ"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מהחווה הסינית ועד אנטבה וממלחמת לבנון ועד שחרור שליט – האלוף איילנד משתמש בסיפור קורות חייו כבסיס ללקחים בנושאי פיקוד וחינוך ואסטרטגיה לניהול מלחמה ושלום

בגיוס אוגוסט 1974 נפל דבר בצנחנים והוחלט לגייס מחזור סדיר ראשון לפלוגת הנ"ט, ה"עורב", של החטיבה. את הטירונות עשה הצוות בפלוגה של גדוד‭ ,890 ‬שעליה פיקד אז סגן צעיר בשם גיורא איילנד. סגן הרמטכ"ל הנוכחי, האלוף אביב כוכבי (שהתגייס לגדוד ב-82'), אמר בשעתו ש"התפתחה בצנחנים אחרי טראומת 73' תרבות ספרטנית, חסרת פרופורציות. התרבות הזו קידשה את הקושי כקושי ואת הלחץ כלחץ ובעצם החמיצה את העניין הכי משמעותי שלימים תיקנו בחטיבה, שהוא הצורך לבנות איתנות ואפקטיביות לחימה". השיטה אז הייתה לשבור את המגויס הטרי ולבנות אותו, בהנחה שיחזיק מעמד, כלוחם. על מאמץ הפירוק וההרכבה של הצוות – ואבא שלי בתוכו – הופקדו המפק"ץ, יגאל סלינגר שהגיע מסיירת צנחנים, ומ"כים בעלי ראש יצירתי לטרטורים ובהם אמאל אסעד, לימים תא"ל. למרות כל זאת, חברי הצוות, שנשארו בקשר עד היום, זוכרים את הטירונות לחיוב, לא מעט בגלל המ"פ שלהם, שבלט כבר אז כבחור חריף ושקול.

לאחרונה פרסם גיורא איילנד, שברבות השנים היה גם אלוף וראש המל"ל, אוטוביוגרפיה, "לא נרדם בלילות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018) שמה. ההערכה הרבה שאבי (שבעקבותיו הלכנו, אחי הצעיר ואני, לצנחנים) רוחש לו הביאה אותי למהר ולקרוא בו. בספר משתמש המחבר בתחנות חייו כפלטפורמה להעברת הלקחים והשיעורים שלמד במעלה הדרך על אודות פיקוד, חינוך, טקטיקה ואסטרטגיה. איילנד, שבצבא היה מאלה המסוגלים גם לרוץ עם סכין בין השיניים וגם לחשוב בעת ובעונה אחת, הוציא מתחת ידו ספר קולח ובהיר, שיעניין את הקורא הישראלי אך מוטב שיגיע גם למקבלי ההחלטות במדינה.

ביקורת עצמית

גיורא איילנד התגייס ב־1970 ובמלחמת יום הכיפורים היה "כבר קצין בצנחנים" (עמ' 20). עוד קודם לכן למד כי מפקד קרבי נדרש "להבין אינטואיטיבית מה האויב עומד לעשות, להעריך נכון את הזמן והמרחב ולמצוא את הפתרון הצבאי הנכון ביותר" (עמ' 17), אבל הקרב בחווה הסינית, שבו לחם לצד מג"ד 890, יצחק מרדכי, היה מבחן קשה במיוחד.

לא נרדם בלילות / גיורא איילנד

איילנד כתב ספר מרתק, מוטב שייקראו בו מקבלי ההחלטות בישראל, (מקור: סימניה).

המשימה הייתה לפתוח את אחד הצירים אל תעלת סואץ כדי למנוע את ניתוק כוח הצנחנים והשריון שצלח את התעלה לילה קודם. הגדוד נתקל במערך מצרי אדיר, במקום בחוליות הנ"ט הספורות שכנגדן נשלח, וספג 41 הרוגים וכ־110 פצועים. המשימה לא הושלמה, אך בזכות העובדה שהצנחנים ריתקו את תשומת הלב של המערך המצרי אליהם נפתח הציר המקביל לתנועה מסיבית של צה"ל, צליחת התעלה הצליחה והושגה הכרעה בחזית הדרום. הוא עצמו, ששב לגדוד אחרי חילוץ חיילים שנתקעו סמוך לעמדות המצריות, היה בטוח שלאור הנפגעים הרבים הגדוד יהיה בטראומה. להפתעתו, "חזר גדוד 890 והתנער כעוף החול" (עמ' 42) ועוד באותו לילה שב לתפקד כמסגרת לוחמת ולמחרת חצה את התעלה והוסיף להילחם. הקרדיט, כתב, מגיע למג"ד, מרדכי, שכן הוא "האדם היחיד שהיה יכול לנער את מאות החיילים, לארגן מחדש את השורות ולהכניס רוח קרב" (עמ' 48).

כמ"פ השתתף איילנד במבצע אנטבה. הוא, שחשב שמתוכננת פעולה לחטיפת מחבלים בכירים בירדן ובלבנון כקלפי מיקוח במשא ומתן עם חוטפי טיסת אייר פראנס 139, ‬הופתע לגלות ש"המשימה היא לטוס לאוגנדה ולשחרר את החטופים" (עמ' 79). בהקדמה הוא מציין כי יש לו קושי להירדם בלילה, ומכאן שם הספר. והנה, במהלך הטיסה לנמל התעופה אנטבה "המטוס היטלטל, אך בכל זאת ישנתי מצוין" (עמ' 81). בני הערובה הוחזקו בטרמינל הישן שעליו השתלטה סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ואילו על הצנחנים, ובהם הכוח שעליו פיקד, הוטל להשתלט על הטרמינל החדש, והם כמעט לא נתקלו בהתנגדות.

החריגה הטרגית היחידה התרחשה כאשר ירה שוטר אוגנדי באחד מחייליו, סורין הרשקו, שהיה לבדו, והותירו משותק לכל חייו. איילנד, שהקפיד בספר להציג את שגיאותיו בכל פרק ואירוע ללא כחל ושרק, ציין שהדבר אירע בשל טעות שלו בשליטה בכוח. לקח אחר שלמד מהמבצע מתייחס לנועזות. "בעת תכנון מבצע החילוץ נשקלו חלופות נוספות, לכאורה מסוכנות פחות מזו שלבסוף נבחרה, אלא שדווקא הדרך הנועזת – נחיתה היישר ב'לוע הארי' – היא שהביאה להצלחה. ככל שהמבצע נועז יותר, כך האויב צופה אותו פחות" (עמ' 84).

נגד עריפת ראשים

למרות שכיהן בשורה של תפקידי מפתח, הרי שאחד התפקידים המשמעותיים ביותר שמילא היה ראש חטיבת (רח"ט) המבצעים של צה"ל. זהו, אולי, תפקיד התא"ל החשוב בצבא, שכן הוא נדרש, כמאמר העצה שנתן לו קודמו בתפקיד, גבי אשכנזי, "לחשוב כמו רמטכ"ל ולפעול כמו קמב"ץ" (עמ' 188). במסגרת תפקידו בחן את הכשלים שהובילו למלחמת יום הכיפורים ומצא כי "הבעיה לא היתה רק המודיעין ואפילו לא הדחייה לרגע האחרון של גיוס המילואים. הבעיה היתה שאת הצבא הסדיר פשוט לא הפעילו כהלכה" (עמ' 30-29).

מפקד שמסוגל לרוץ עם סכין בין השיניים וגם לחשוב בעת ובעונה אחת. גיורא איילנד (מימין) לוחץ יד לעמירם לוין. משמאל: אהוד ברק, (צילום: דו"צ).

צה"ל, במקום להגן ולבלום, חתר להתקיף אף שלא היה ערוך לכך. המחיר היה כבד מנשוא. בנוסף, הזהיר המחבר מפני יכולתו של המוח האנושי להדחיק ולהתעלם מכל עובדה שאינה מתיישבת עם המציאות כפי שהיה רוצה שתהיה. אחדות הדעים במטכ"ל וההיצמדות לקונספציה ב־‭,'73‬ אף שהמודיעין סתר אותה בבירור, הן דוגמה כואבת לכך ולא היחידה.

כמפקד, דגל במתן מרחב פעולה גדול לפקודיו ונהג לומר להם את ה"מה" ולהותיר בידם להחליט "איך". בגישה זו יש סיכון, שכן בהיעדר פיקוח הדוק עלולות להתרחש תקלות, אולם רק כך ניתן להכשיר מפקדים עם "ראש גדול" ואחריות. כמה מהם הפכו לימים למפקדים בולטים בעצמם, ובהם אלוף (מיל') פרופ' ישי בר, ש"היה חייל בפלוגת אוגוסט 74'" (עמוד 94), אלוף יאיר גולן, יוצא פלוגת הנ"ט של הצנחנים שהיה צוער שלו בבה"ד 1, ואת נאומו השנוי במחלוקת בערב יום השואה 2016 שיבח איילנד כ"מעשה אמיץ" (עמוד 182), ונ', לימים בכיר במוסד, שהיה קמב"ץ ומ"פ תחת איילנד, כשפיקד על גדוד 50 של הצנחנים.

כאלוף במילואים תיחקר את חטיפת גלעד שליט ואירוע המרמרה ונמנע, ככל הנראה מתוך אותה תפיסה, מהמלצות הדחה. "אם נדיח קצינים בכל פעם שכשלו מקצועית, נישאר עם צבא בינוני מאוד" (עמ' 378), כתב, ולא בכדי. תרבות עריפת הראשים במקומותינו כבר הפכה רווחת, לעיתים מתוך הנחה, מוטעית לרוב, שהדחת האיש האחראי לכשל תפתור את הבעיה. לרוב הכשל הוא מערכתי הרבה יותר משהוא פרסונלי, והצבא מפסיד מפקדים טובים שמוטב היה להוסיף ולעשות שימוש בכישוריהם ובלקחים שלמדו משיעור קשה.

בניגוד לגישתו, הרי שבצה"ל מאז 1973 הצטמצמו חופש הפעולה של הדרגים הזוטרים והציפיות מהם. ההשלכות השליליות של התופעה ניכרו במלחמת לבנון הראשונה והשנייה. יתרה מכך, כתב, "המוטו של המפקדים במלחמת יום הכיפורים היה: "זה מה יש ועם זה ננצח". מאז הפכו הדברים למורכבים יותר, ומפקדי היחידות החלו לפתח ציפיות מוגזמות כי הבעיות, בין שמדובר במודיעין חסר ובין באמצעים חסרים, ייפתרו על ידי המפקדות הגבוהות" (עמ' 148). בנקודה זו נראה שהמחבר התרפק על העבר שלא בצדק. "זה מה יש ועם זה ננצח" נותר טבוע עמוק במערך הלוחם של צה"ל ובמפקדיו.

לנצח את איראן

איילנד מתח בספר ביקורת על חתירת ישראל לשלום עם סוריה ב־‭1999‬ וב־‭2007‬ וטען כי הדבר דומה לבדיחה על הסנדלר מהעיר חלם שנתפס בגנבה ונידון למוות. הבעיה הייתה שלעיר סנדלר אחד בלבד (ומי יתקן נעליים אם יומת?) ולכן הוחלט להוציא להורג חייט, חף מפשע, שכן בעיר יש שניים. "מאחר שהיה קשה להתקדם עם הפלסטינים במתווה אוסלו, הוחלט לעשות שלום עם מישהו אחר" (עמ' 220). למרות הביקורת שלו על ההסכם שכמעט חתם רה"מ דאז, אהוד ברק, עם הסורים, הוא תיאר את החלטת האחרון לצאת מלבנון בשנת 2000, באופן חד צדדי, כ"חכמה וגם אמיצה" (עמ' 225). בהתאם ליושרה שעליה הקפיד לאורך הספר, ציין שהוא, כראש אמ"ץ, התנגד לה בשעתו וטעה.

ביקורת נוספת מתח איילנד על ניהול מלחמת לבנון השנייה וציין כי בעימות הבא מול חיזבאללה, שנוכח המתיחות בצפון הופך יותר ויותר מוחשי, המערכה "מוכרחה להיות נגד מדינת לבנון" (עמ' 388). לתפיסתו, הדבר עשוי לערער את הלגיטימיות של הארגון בקרב האוכלוסייה הלבנונית, לחזק את ההרתעה וגם לחייב את הקהילה הבינלאומית לפעול להפסקת אש. כדוגמה נתן את הפצצת שכונת הדאחייה במלחמה. "רק אסטרטגיה שתגרום למספר גדול של אירועים מסוג אפקט הדאחייה, וכבר בתחילת המלחמה, תבטיח כי המערכה הבאה תהיה קצרה וישראל תצא ממנה מנצחת" (עמ' 389).

כיום, ובמידה רבה בדומה לתפיסה שהוצגה בספר, צה"ל פועל לאורה של אסטרטגיית צה"ל, שנכתבה ופורסמה לציבור בהנחיית הרמטכ"ל איזנקוט. המסמך, קצר ותמציתי, כנהוג בחטיבת גולני שבה צמח הרמטכ"ל, שם דגש מחודש על מאמץ התמרון היבשתי ונקבע כי בעימות עתידי יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית" הכוללת תמרון מהיר ואגרסיבי ואש מסיבית ומדויקת. התקיפה הנרחבת שביצע לאחרונה חיל האוויר כנגד בסיסי איראן בסוריה, תוך ניצול מוצדק (או שמא ייצור) של ההזדמנות לאחר שהאיראנים ירו על מוצבי צה"ל בגולן, היא מימוש תפיסת הרמטכ"ל, כמו גם תפיסתו של איילנד: הפעלת "כוח לא פרופורציונלי" במטרה לייצר הרתעה ולחייב את האויב להתמקד בשיקום ולא בפעילות עוינת. יש לקוות שהאיראנים קיבלו את המסר. שאם לא כן אנו עשויים להידרש ללקחים שהוצגו בספר.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 25.05.2018)

 

חשיפה: ישראל תקפה כור גרעיני סורי ב-2007. אה, רגע בעצם כולם כבר יודעים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחר 11 שנים הצנזורה אישרה לחשוף את תקיפת חיל האוויר להשמדת הכור הגרעיני בסוריה. המבצע אמנם היה דרמטי, מהסוג שישראל אוהבת אודות "בחורינו המצוינים", אבל חשיפה של ממש לא היתה כאן. תהליך קבלת ההחלטות היה כמעט מושלם, אך ברשות הקברניטים היה זמן רב. כשפורצת מלחמה לרוב אין די זמן, ואותו קונים מראש.

קורי עכביש - סיפורה של מלחמת לבנון השנייה / עמוס הראל

ספרם של הראל ויששכרוף חשף לראשונה את עצם התקיפה בלי המילים "על-פי פרסומים זרים", (מקור: סימניה).

הפרק החותם את ספרם של עמוס הראל ואבי יששכרוף אודות מלחמת לבנון השנייה, "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008), נפתח כך: "ב-6 בספטמבר 2007, לפנות בוקר, תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר יעד מסתורי בצפון מזרח סוריה. פרטי הפרשה עדיין נתונים תחת איפול כבד שהטילה הצנזורה הצבאית בישראל. מפרסומים בכלי התקשורת האמריקנים עולה כי היעד שהופצץ, באזור דיר א-זור, היה מתקן גרעיני שהקימה בחשאי צפון קוריאה עבור המשטר בדמשק. התקיפה הסתיימה בהצלחה והמתקן הושמד" (עמוד 499). לכאורה, במיוחד לאור חשיפת הפרשה, אין כאן חשיפה של ממש. אבל חדי-העין ישימו לב כי אף שאז, שנה לאחר התקיפה, סירבה הצנזורה הצבאית לאשר מה תקפו מטוסי חיל האוויר, הרי שעצם התקיפה אינה מוטלת בספק בתיאור הנ"ל ואינה מחוברת לשילוש הקדוש להכחשה בישראל – "על-פי פרסומים זרים". העובדה שבכך למעשה אישררו את עצם התקיפה חמקה מהם אז.

והנה לאחר 11 שנים הוחלט להסיר את הלוט. הסיבה נעוצה, ככל הנראה, ברצונם של בכירי הדרג המדיני-ביטחוני דאז, ובראשם שני האהודים (ברק ואולמרט) ויתכן שגם כמה קצינים בכירים שלהם אספרציות פוליטיות, בקרדיט על ההישג, שאכן היה משמעותי מאוד. "להצלחה אבות רבים", אמר פעם הנשיא האמריקני ג'ון קנדי, ובמקרה זה הקרדיט מגיע לרבים מאוד ובהם מפקד חיל האוויר אליעזר שקדי, לראש המוסד דאז מאיר דגן ז"ל, לרמטכ"ל אשכנזי ובראש ובראשונה לראש הממשלה אולמרט. "כובד האחריות הסופית, ועימה מירב הקרדיט, הוא על כתפיו של ראש הממשלה. גם את זה ההיסטוריה תזכור לאולמרט – ולטובה", כתב ח"כ עפר שלח בעמוד הפייסבוק שלו .

מנגד, אף שהאירוע היה דרמטי ושהתהליך שניהל הדרג המדיני-ביטחוני הבכיר היה כמעט "לפי הספר", החשיפה בעיקר הצמידה שמות ופנים לציטוטים ותיאורים שפורסמו כבר בעבר בשורה ארוכה-ארוכה של תחקירים. כמו תמיד במבצעים מסוג זה לא מעט פרטים מבצעיים יוותרו תחת מעטה סודיות וטוב שכך. החדשה האמיתית היחידה היא שלאחר מה שתיאר בשעתו האלוף (מיל') אמיר אשל כמספר תלת ספרתי של תקיפות חשאיות שביצעה ישראל בחזית הצפון במהלך כהונת הרמטכ"לים גנץ ואיזנקוט, אין בחשיפת תקיפה, ואפילו תהיה זו השמדת כור גרעיני, בכדי לדרדר את המצב בצפון לכדי מלחמה של ממש.

החשש שמדינת אויב תשיג נשק גרעיני 

הרמטכ"ל אשכנזי בתרגיל ברמת הגולן, (צילום: דו"צ).

המניע לתקיפה היה ברור. חשש מוחשי בישראל ששליט סוריה, הנשיא אסד, יצטייד ביכולת גרעינית, על סף דלתה כמו גם ההבנה שאיש לא יעשה עבורה את המלאכה. מרכיב נוסף שנכנס לשיקולי מקבלי ההחלטות היה מצב המוכנות של הצבא. התקיפה, כפי שזכור לכל מי ששירת בצה"ל במלחמת לבנון השנייה, התרחשה כשברקע עסק צה"ל במלאכת השיקום והחזרתו לכשירות ("אימון הקמה", כפי שקרא לזה בשעתו האלוף אורי שגיא). בעקבות הכשלים שהתגלו במלחמה ההיא היו כאלה בצה"ל שנזכרו בביטוי "הצבא החלול", שתיאר את הצבא האמריקני השבור והמובס בימים שלאחר מלחמת וייטנאם.

הראל ויששכרוף כתבו בספר ש"האיש שהופקד על מלאכת התיקון נשמע, בשבועות שקדמו למינויו בפברואר 2007, מוטרד למדי. בשיחות שניהל גבי אשכנזי עם חברים ויועצים באותה תקופה, הביע דאגה ממה שהספיק ללמוד על מצב הצבא. עם כניסתו לתפקיד, המיר הרמטכ"ל החדש את חששותיו בעשייה אינטנסיבית. צבא, אמר אשכנזי לקציניו, צריך לעולם לפעול באחד משני מצבים: מלחמה, או הכנות למלחמה. אם תפרוץ מלחמה במשמרת שלי, המטרה הראשונה היא שבסיומה לא יהיה הפעם לאיש ספק שישראל ניצחה בה" (עמוד 478). אשכנזי, יוצא גולני (שם היה חביבו של המח"ט, אורי שגיא ששימש גם כיועצו כשמונה לרמטכ"ל), מצא עצמו בנעליו של הרמטכ"ל רפאל איתן ב-81' בעת שצה"ל תקף את הכור בעיראק. בראיון שנתן לאתר "Ynet" אמר אשכנזי כי לתפיסתו נשק גרעיני ברשות סוריה הוא דבר "שישראל לא יכולה לחיות איתו". מה גם שבניגוד לעיראק, לסוריה גבול משותף עם ישראל וארסנל טילי קרקע-קרקע גדול. עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל הגדיר את הטיפול באיום "כסדר העדיפות העליון והראשון של צה"ל. ברור היה שאנחנו צריכים להרוג את הכור הזה, אבל ההגדרה שלי היתה להרוג את הכור בלי להידרדר למלחמה, אבל אם נידרדר למלחמה – להיות מסוגלים לנצח אותה". ההכנות ארכו כחצי שנה ובמהלכן נערך צה"ל לתרחיש הקיצון שבמסגרתו תוביל התקיפה לכדי מלחמה. עם זאת, הנחת העבודה של צה"ל היתה שאם תימנע ישראל מלקחת אחריות ומהשפלת הנשיא הסורי בסיבוב הניצחון של בכיריה, המבצע לא יביא לפרוץ עימות צבאי עם סוריה.

מטוסי חיל האוויר, ביצעו את התקיפה כפי שתוכננה, (צילום: דו"צ).

התקיפה עצמה התרחשה בהתאם לתכנית. בהרצאה שנשא בשעתו אודות מבצע אנטבה ציין האלוף (מיל') שגיא שבמבצע מיוחד, אלא אם מתרחשת תקלה, מתרחש בדיוק מה שצפינו שיקרה. וכך אירע גם הפעם. גם ההערכה שמלחמה לא תפרוץ התממשה. אסד בחר שלא להגיב. יתכן ורצה להימנע מתשומת הלב של הקהיליה הבינלאומית ומחקירה של ממש בנושא מצד הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). הראל וישככרוף הצביעו בספר על סיבה מהותית יותר. נראה שהגורם העיקרי שעמד מאחורי החלטתו של הנשיא הסורי להבליג "נוגע להמחשה הדרמטית שקיבל ביחס לפער האמיתי בין עוצמתו של צה"ל ליכולתו של צבא סוריה. ייתכן שאסד הסיק מהתקיפה, שנגד צבא שיוחס לו מבצע כה מסובך (שילוב יעיל של מודיעין ומבצעים, התחמקות בלא פגע ממערך הנ"מ הסורי) אין לסוריה יכולת התמודדות אמיתית. ברקע עמדו לקחים נוספים מהמלחמה: אחד מהם קשור ב"ליל הפאג'רים" – התקיפה האווירית המוצלחת של הרקטות הבינוניות שבידי חיזבאללה ב-13 ביולי לפנות בוקר. אם חיל האוויר וקהילת המודיעין הישראלית מסוגלים לאגור מידע כה אפקטיבי על מערך חשאי של הארגון ולהשמיד את רובו במהלומה אחת – האם לא יוכלו לפעול ביעילות דומה גם כנגד הטילים של גוף מסודר יותר (וגדול לאין שיעור) כמו צבא סוריה? גם היכולת של צה"ל להפעיל כוחות מיוחדים בנקודות רגישות בעורף האויב צריכה להטריד את הסורים. במטכ"ל משוכנעים כי אסד ידע לתרגם ל"סורית" את המשמעויות" (עמודים 501-500).

קוד השתיקה לא חל על כולם

אגב, לא כולם צייתו לקוד השתיקה. לאחרונה פרסם העיתונאי בן כספית ביוגרפיה מרתקת אודות ראש הממשלה הנוכחי. הספר, "נתניהו" (ידיעות ספרים, 2017), נקרא כסיפור מתח אף שלעתים נופל לאי-דיוקים. כך למשל, במלחמת ההתשה, בעת שנתניהו שירת כלוחם בסיירת מטכ"ל, הוא השתתף בפשיטה מעבר לתעלת סואץ שהשתבשה, "בפיקודו של מפקד הסיירת עמירם לוין" (עמוד 35). לוין אמנם פיקד על הכוח, במה שהיה אמנם אחד מבין עשרות פשיטות שעליהן פיקד, אך על הסיירת כולה פיקד רק כעשור לאחר מכן.

הביוגרפיה אודות ראש הממשלה נתניהו היא מסמך מקיף ומרתק, (מקור: סימניה).

מנגד, כשזה מגיע לעיקר את הספר קשה להניח מן היד. בין היתר מתואר שם כיצד מספר ימים לאחר התקיפה, נתן בנימין נתניהו, אז ראש האופוזיציה, ריאיון לחיים יבין ב"מבט" בערוץ הראשון, במהלכו נשאל האם ידוע לו משהו אודות הפעולה בסוריה. כספית כתב כי "נתניהו השיב ברצון ובפירוט. "הייתי שותף מהרגע הראשון", התפאר. "בירכתי את אולמרט באופן אישי. כשראש ממשלה נוקט פעולות חיוניות לביטחון המדינה, אני תומך ומגבה. בענייני ביטחון אין קואליציה או אופוזיציה"." (עמוד 204). בלשכת ראש הממשלה אולמרט, מיותר לציין, כמעט מרטו את שערות ראשם מרוב כעס. כספית אף כתב שראש הממשלה אולמרט רצה תחילה לשטוף את נתניהו אך בחר, בדומה לאסד לאחר התקיפה, להבליג מחשש ששיחה כזו עלולה לדלוף לשירותי ביון זרים ולדמשק ותתקבל כלקיחת אחריות רשמית. אולמרט החליט שהסיכון לא שווה את זה. מאז, כאמור, היה זה נתניהו שאישר תקיפות עלומות רבות בחזית הצפונית. מיותר לציין שעל רובן נמנעה ישראל הרשמית מלקחת אחריות. 

"בחורינו המצוינים"

המבצע מציג את ישראל כפי שהיא – על אזרחיה, מנהיגיה וגם אוהדיה בעולם – אוהבת להצטייר. נוכח איום קיומי מקבלים מנהיגיה החלטה נחושה ומגבשים מדיניות מקיפה בכדי להתמודד עם האיום, מפקדינו ו"בחורינו המצוינים" מוציאים לפועל תקיפה שמסירה את האיום. אין פגיעה בבלתי-מעורבים, אין חשש לפלילים. בקיצור החומר שממנו עשויים סרטי קולנוע. באתר צה"ל הקדישו למבצע סיקור ניכר והעלו מספר ראיונות עם בכירים בצבא אז והיום שתיארו את המבצע מנקודת ראותם. ראש מחלקת המבצעים בחיל האוויר דאז ומפקד חיל האוויר דהיום, האלוף עמיקם נורקין, ביקש משומעיו לתאר לעצמם "שהיום היה כור גרעיני בסוריה – לאיזה מצב היינו מגיעים. ולכן בראייה היסטורית אני חושב שההחלטה של מדינת ישראל לפעול ולהשמיד את הכור היא אחת ההחלטות החשובות ביותר שבוצעו כאן בשבעים שנים האחרונות". ראש אגף המבצעים דאז, האלוף (מיל') טל רוסו ציין כי לתפיסתו "האירוע של 'מחוץ לקופסה' זה בעיני אירוע דוגמה ומופת בתהליך, באירועים המקדימים, באירוע המרכזי ובאירועים האוחריים". לרוסו, יוצא יחידת שלדג שפיקד במלחמת לבנון השנייה על מפקדה מאולתרת למבצעים מיוחדים, יש קילומטראז' שעושה אותו לבעל סמכות בנושא.

הרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט, מונה כחודש לאחר המלחמה ב-2006 לאלוף פיקוד צפון והפך לשותף סוד לתכנונים. בסרטון שעלה לאתר צה"ל תיאר כיצד כינס בצריפין, יום לפני התקיפה בקיץ 2007, את סגל המפקדים הבכיר של הפיקוד והציג בפניהם את "תמונת המודיעין באופן כללי. אני לא נותן להם בדיוק את הפרטים של היעד ושל מהותו אבל אני אומר שהולכת להיות תקיפה משמעותית מאוד במהלך ה-24–48 השעות הקרובות, אירוע שבסבירות נמוכה יכול להוביל גם למלחמה. נמוכה מבחינתי גם אם זה 15 או 20 אחוז זה המון. ואמרתי להם שהעיקרון פה הוא הפתעה על חשבון מוכנות, ולכן לא עושים כלום, חוץ מפתיחת מפקדת פיקוד שפתחנו אותה בסמוך לתקיפה".

מפקד חיל האוויר, האלוף נורקין, תיאר את התקיפה כ"אחת ההחלטות החשובות ביותר שבוצעו כאן בשבעים שנים האחרונות", (צילום: דו"צ).

האירוע היה, ככל הנראה, הנקודה בה ישראל היתה קרובה ביותר למלחמה בצפון מאז המלחמה בקיץ 2006 ועד ליום הקרב שאירע לאחרונה בין ישראל סוריה, במהלכו הופל מטוס קרב מסוג F-16 והושמדו סוללות נ"מ וכן מטרות איראניות בסוריה. מה שהפך את הטיפול בכור הגרעיני הסורי למרשים היה התהליך המקיף שנוהל, שכלל דיוני עומק שבהם נותחו המשמעויות, תהליכי נוהל קרב ובניין כוח ארוכים וסדורים ושילוב זרועות וגופים מיטבי. כל אלו יכולים להתקיים, וככל הנראה מתקיימים, כשזה נוגע לאיומים שזוהו מראש ויש למערכת הביטחון ולמדינה די זמן להיערך ולטפל בהם. לעומת זאת, באירועים שמסלימים לכדי מלחמה, דוגמת חטיפת חיילים על הגבול או פיגוע קשה בלב גוש דן, הרי שזמן הופך למצרך מבוקש וחסר ("בקשו ממני הכול, רק לא זמן", נהג נפוליאון לומר לקציניו ולא בכדי). מה שלא הוכן מראש איננו. את הזמן במקרים כאלו קונים מראש. בדיוני עומק בקבינט, בתרגילים ואימונים בצבא ובמהלכים דיפלומטיים לקניית אשראי מדיני שנעשו קודם לכן.

לדברי הרמטכ"ל איזנקוט, המסר המרכזי שיש לקחת מתקיפת הכור בסוריה הוא שצה"ל צריך "להימצא במוכנות גבוהה מאוד להסלמה עד כדי מלחמה כציווי עליון לצבא. וההבנה שהייתה בעבר שיש "זמן יקר" שהצבא ישלים פערים, אני חושב שזה לא קיים בשכונה שאנחנו חיים בה, והזמן פועל עבור מי שיודע להשתמש בו נכון, ולהשתמש בו נכון זה להיות בכשירות גבוהה מאוד לאמן את הכוחות, לבנות את המפקדים נכון למצב של מלחמה". נוכח המצב המסלים בהדרגה ברצועת עזה והסלמה אפשרית בצפון, מוטב לקנות את הזמן מראש ולהתכונן. הנשיא קנדי, כאמור, תיאר את ההצלחה כילדה שלה אבות רבים, אבל "הכישלון יתום". מוטב שנעסוק בקרב על הקרדיט מאשר בוועדת החקירה הבאה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.03.2018)

אש (לא) ידידותית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר חדש מנתח קצין מילואים בכיר את תופעת האש הידידותית, שאינה ידידותית כלל. בראיון אודות ספרו הוא קובע: הדו"צ הוא חלק מהלחימה. צריך לפעול לצמצם זאת אבל העיקר – לא לתת לזה לפגוע באפקטיביות של הכוח הלוחם.

גדוד צנחנים במילואים בכניסה ללבנון, 2006, (צילום: צחי זקס, ויקיפדיה).

במהלך הקרבות במלחמת לבנון השנייה, לחם גדוד מחטיבת צנחנים מילואים "הנשר", בפיקוד סא"ל נמרוד רגב, בכפר רב-א-תלתין והשתלט על מספר בתים. בשעת בוקר מוקדמת זיהתה הפלוגה של פישמן דמות באחד הבתים הסמוכים, כשהיא יושבת עם הגב לכוח ומפעילה מכשיר קשר. אף שהמ"פ הורה לצלף להיערך לירי במטרה להרוג את הדמות, עדיין קינן בו החשש שמה מדובר בכוח שכן מהפלוגה שבפיקוד ארז. בשל הספק, ביקש פישמן מארז כי כלל לוחמיו יורידו קסדות וישובו לחבוש אותן, ירימו את יד ימין ושמאל לסירוגין וכיוצא בזה, בעוד הצלף ממתין לאישור ירי. "לאחר כשעה החליט פישמן לבצע ירי – כדור אחד בראש. ארז דיווח שאיש אצלו לא נפגע. פישמן נע לעבר הבית שבו נפגע החשוד" (עמוד 280). לאחר מעשה סיפר כי גם כשעמד מעל הגופה לא היה משוכנע מעל לכל ספק כי אין מדובר בחייל צה"ל. רק כשהפך אותו על גבו נרגע, שכן היה זה לוחם חזבאללה. הסיפור הזה שמופיע בספר חדש בשם "חדל אש, צה"ל, צה"ל" (הוצאת מודן ומערכות, 2017) מאת אל"מ (מיל') בועז עמידרור, שפיקד על החטיבה בקרבות ב-2006, ממחיש את מורכבות הלחימה בשדה הקרב המודרני ואת אחד האיומים המרכזיים לכוחות צה"ל בלחימה – צה"ל, או ליתר דיוק אש ידידותית

הרוגי החטיבה מקטיושה אחת ואש ידידותית

חטיבת הצנחנים במילואים "הנשר" לחמה ב-2006 בתשעה כפרים. אל"מ (מיל') עמוס בריזל, מפקד גדוד בחטיבה שפעל במלחמה תחת עמידרור, אמר שהאחרון הכין היטב את החטיבה ללחימה בטרם המלחמה והוביל אותה בהצלחה בכל משימותיה. 15 מלוחמי החטיבה נהרגו במלחמה. שנים–עשר מהם נהרגו כאשר קטיושה פגעה בפלוגת מפקדה של אחד הגדודים שהתמקמה בסמוך לבית העלמין של כפר גלעדי. שלושה לוחמים נוספים נהרגו בשלושה אירועי ירי דו-צדדי (דו"צ). החטיבה ספגה כמאה פצועים, אך הרוגיה בלחימה היו רק מאירועי הירי של כוחותינו על כוחותינו. אף שבמהלך הקרבות השמידו כוחות החטיבה אמצעי לחימה והרגו מחבלים רבים, כמעט דבר מזה לא התפרסם בתקשורת. בראיון שערכתי עם עמידרור לרגל יציאת הספר, שאלתי אותו כיצד זה שההצלחות נעלמו וכל מה שנותר הוא אירוע הקטיושה ותמונתו של מ"פ בחטיבה, תומר בוהדנה, שצולם מסמן "וי" של ניצחון לאחר שנפצע קשה בכפר מרכבה. הוא מצדו מסביר שבניגוד ליחידות מילואים אחרות, חייליו לא חזרו מן המלחמה ממורמרים ומלאי טענות. את הקרדיט לכך הוא מייחס לרוח החטיבה ולאנשיה. הוא גם מעיר בצניעות, שהמחבלים שבהם לחמו לא היו ערוכים בהיקף ובעוצמה שפגשו לוחמי גולני וחטיבת הצנחנים הסדירה בבינת' ג'בייל ובמארון א-ראס

הספר הוא מסמך מקיף וחשוב, (מקור: סימניה).

העובדה שבלחימה עצמה איבד חיילים רק מאש צה"ל לא נתנה לו מנוח והוא החל לחקור את תופעת האש הידידותית לעומק. עמידרור, ששירת 27 שנים בצה"ל, במגוון תפקידי מטה ופיקוד בשורות חטיבת הצנחנים, שימש לאחר המלחמה נספח זרוע היבשה של צה"ל בארצות הברית. התפקיד אפשר לו ללמוד כיצד הנושא נתפס בצבאות זרים, ובדגש על הצבא האמריקני. לאורך השנים התרחשו בצה"ל אירועי ירי כוחותינו על כוחותינו רבים, אך משום מה איש לא חקר לעומק את התופעה. תחילה, סיפר, חשב לגבש את הידע שצבר לכדי סדרת מאמרים או לחלופין לעבודת דוקטורט (החשש שיכונה ד"ר דו"צ הניא אותו מכך). לבסוף בחר לכתוב ספר. שיחה עם חברו לנשק, האלוף יוסי בכר, גרמה לו להבין שהספר צריך לפנות לדרג מפקדי הפלוגות במערך השדה של צה"ל, שכן זהו "הדרג הפיקודי שבו מתרכז ניהול המגע עם האויב" (עמוד 18). לא מעט פרקים בספר מסתיימים ומתחילים בפנייה ישירה למפקד הפלוגה הקורא בספר.

קללה שמלווה את המלחמה

הספר שכתב הינו מסמך מקיף שכולל התייחסות כמעט לכל היבט של התופעה, הרקע ההיסטורי שלה, הסיבות להתרחשותה כמו גם הצעות כיצד לצמצם את נוכחותה בקרב כוחות צה"ל. במחקרו מבהיר המחבר כי סוגיית האש הידידותית מלווה כקללה את הכוחות הלוחמים בכלל הקרבות משחר ההיסטוריה, ותמשיך ללוותם. אחת הדוגמאות ההיסטוריות המרתקות שמופיעות בספר ומדגימות יותר מכל את הבלאגן וערפל הקרב, היא זו של הקרב בקרנסבס שבמערב רומניה, שהתרחש בשנת 1788 במסגרת המלחמה הטורקית-אוסטרית. אנשי כוח חי"ר מן הצבא האוסטרי שנתקל במחנה של כוח סיור שכן, ביקשו מחבריהם הסיירים מעט מן האלכוהול שהיה ברשותם. האחרונים סירבו ובמהלך הוויכוח, הופיע כוח פרשים אוסטרי שזוהה בטעות ככוח טורקי, בין היתר משום שהצבא הורכב מעמים שונים, איטלקים, סלאבים, אוסטרים ועוד. ריבוי השפות גרם לכך שצעקת עצור, "Halt", נשמעה כמו "אללה, אללה". עקב הבלבול הורה קצין בכיר על ירי ארטילרי לעבר המחנה. כעבור יומיים הגיעו לשם כוחות טורקיים, שלא נכחו כלל באירוע, ומצא וכ-10,000 הרוגים ופצועים.

במרכז: הרמטכ"ל אשכנזי מבקר את כוחות חטיבת גבעתי בעזה במהלך "עופרת יצוקה", (צילום: דובר צה"ל).

צה"ל כאמור, אינו פטור מקללה זו, ובשל היותו צבא המבוסס על שירות חובה ולא צבא מקצועי בהגדרתו, הוא חשוף לה אף יותר. לאחר מלחמת לבנון השנייה אמר מפקד זרוע היבשה דאז, האלוף בני גנץ, כי "סביבת הלחימה מורכבת ותהפוך להיות מורכבת יותר, דבר המגביר את פוטנציאל הדו"צ" (עמוד 27). במערכה הבאה, מבצע "עופרת יצוקה", נהרגו 11 לוחמים. שלושה מהם כתוצאה מפגיעת פגז טנק של צה"ל במבנה בו התמקם חפ"ק מח"ט גולני. באירוע נפצעו גם 29 לוחמים ובהם מפקד החטיבה, אבי פלדשלמרות פציעתו חזר לפקד על החטיבה בעזה. האם המבצע היה מוסיף להיחשב כמוצלח, תוהה עמידרור, לו היו נמנים בסופו כארבעים חללים מירי כוחותינו על כוחותינו? האם הרמטכ"ל גבי אשכנזי (שלדברי עמידרור הביע עניין רב בספר, וקבע כי מדובר ב"ספר חובה למפקד הפלוגה"היה נחשב אז למי ששיקם את צה"ל לאחר 2006? הדבר היחיד שהשתנה מאז, מציין עמידרור, הוא קטלניות אמצעי הלחימה. לו היה אירוע דו"צ שכזה מתרחש במבצע "צוק איתן" היו נהרגים כלל החיילים בבית, משום שהפגז שנורה הוא קטלני בהרבה מזה שבו השתמש צה"ל ב-2009. 

למה זה קורה?

"כל אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו הוא ייחודי ואין אירוע זהה לו, אף שיש דומים לו. ממש כשם שאין קרב אחד זהה למשנהו", אומר עמידרור. לחימה היא סיטואציה מלחיצה, שבה פועלים הלוחמים בתנאי אי-ודאות, כשלרוב, תמונת הקרב שברשותם חלקית ולא ברורה. לו היו מראים בסרטי קולנוע קרב כפי שהוא באמת, הוא אומר, היה הצופה רואה רק עשן, או חייילים מאחורי מחסה, שומעים יריות ואינם מזהים במשך זמן רב מהיכן יורים עליהם. זוהי הסיבה שרוב החוקרים בצבאות בעולם, גורסים כי בכל פעם שהתרחש אירוע של דו"צ התברר שהיה קיים פער בהבנת "המודעות המצבית" של הכוחות המעורבים בו. כלומר, הבנת הכוחות: היכן הם נמצאים, איפה ממוקמים הכוחות השכנים ביחס אליהם והיכן נמצא האויב, היא המפתח לפתרון.

כוח נח"ל במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

בחודש שעבר נשא שר הביטחון לשעבר, משה (בוגי) יעלון, הרצאה אודות מנהיגות צבאית במאה ה-21 בטקס הענקת הפרס על-שם יצחק שדה לספרות צבאית. יעלון ביקש להמחיש לקהל עד כמה התקדם צה"ל מבחינה טכנולוגית. לשם כך תיאר יעלון כיצד בראשית מלחמת לבנון הראשונה הוטל עליו כמפקד כוח בסיירת מטכ"ל לפעול כנגד כוח קומנדו סורי במרחב שכונה "המיוערת". המודיעין לגבי היעד ניתן להם לפנות בוקר, רגע לפני הכניסה ללבנון. היה זה תצלום אוויר מפוענח עדכני ככל שניתן, אבל לדבריו, אודות "האויב שהיה שם אתמול בעשר בבוקר. כשכוחותינו נכנסו לעזה ב"צוק איתן", לכוחות היה מודיעין של מה קורה עכשיו". השינוי, אינו נובע רק מן הקידמה אלא משום שהאויב הפך דינמי יותר.

ב-1982 כוח אויב שהתמקם בנקודה מסוימת יום קודם, היה עשוי בהחלט להישאר שם למחרת. כיום, מחבל שיופיע בבית בלב עזה הוא בבחינת "מטרת חטף", רגע הוא שם ורגע כבר לא. הדבר, מציין עמידרור, יוצר לחץ נוסף על הלוחמים לפעול מהר, לעתים על בסיס מידע חלקי. בספר מציג עמידרור אירוע שבו היה מעורב אחד מגדודי חטיבת הצנחנים במילואים שעליה פיקד במלחמת לבנון השנייה. "בעת לחימת גדוד הסיור ברחובות הכפר אל-עודייסה זיהתה תצפית של פלוגת הסיור מתחתיה שבעה לוחמים עם מדים, אפודים ופק"לים רצים. כיוון תנועתן של שבע הדמויות היה עם כיוון תנועת הכוחות ואולם לא במיקום ובתזמון המוכרים, אף שציוד הלחימה של החוליה נראה ציוד מצ'וקמק לא פתח הכוח באש. לפתע זיהה אחד הצלפים כי אחת הדמויות נועלת נעלי פומה אדומות בוהקות. הספק הוסר מבחינתו והוא ירה ופגע בבעל הנעליים האדומות, והמחבל נהרג. מסקנה: אל תצאו לקרב מצ'וקמקים" (עמוד 129). האירוע ההוא נגמר במזל גדול. לא פעם זה נגמר אחרת. באירוע אחר ספר, שהדגים את אותה המורכבות שאתה מתמודדים הכוחות, תואר כיצד, במהלך מבצע "חומת מגן", זיהה קלע בגדוד צנחנים סדיר דמות בחלון בית ונאלץ להחליט תוך שבריר שנייה אם לירות או לא. הוא ירה והרג קצין צה"ל בדרגת רב-סרן.

אין פתרון קסם, זולת השגת המשימה

בספר פירט המחבר שורה של תופעות שעשויות להתרחש ביחידה שחוותה אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו ובהם אובדן אמון במנהיגות מפקדי היחידה, בשרשרת הפיקוד שמעליה ובכוחות סיוע ובכוחות שכנים; אי-שמירה על ערך החתירה למגע עם האויב וזהירות מוגזמת. למעשה, מציין עמידרור, הסכנה האמיתית של אירועים אלו הם בכך שהם פוגעים באפקטיביות של הכוח. אבל תופעות אלו אינן מחויבות מציאות. כך למשל ציין, ספג אחד הגדודים בחטיבה, עליו פיקד נמרוד רגב, מספר רב של נפגעים בשני אירועים קשים: פגיעת הקטיושה בפלוגת המפקדה בכפר גלעדי ומקרה של ירי כוחותינו על כוחותינו שבו נהרג לוחם ונפצעו 12 נוספים. עם זאת, ציין עמידרור בגאווה, "לחימת הגדוד ויכולתו למלא משימות רבות נוספות לא נפגעו. רוח הלחימה, המקצועיות והמנהיגות של המג״ד ושל סגנו, מטה הגדוד ומפקדי הפלוגות, בצד לכידות הגדוד, הם שעשו את ההבדל" (עמוד 51).

גנרל ג'יימס מאטיס, גרס שאין פתרון טכנולוגי לתופעת הדו"צ, (מקור: ויקיפדיה).

אין לתופעת האש הידידותית פתרון קסם טכנולוגי. בספר מופיעה קביעתו של גנרל חיל הנחתים האמריקני, ג'יימס מאטיס (לימים שר ההגנה), כי לא ניתן לפתור את "בעיית הזיהוי הקרבי עם טכנולוגיה לבדה. בכל פעם שמתרחש ירי כוחותינו על כוחותינו, יש אדם – גורם אנושי – ששגה. התשובה היא ביחידות מגובשות ומאומנות היטב" (עמוד 149). כמו מאטיס, גם עמידרור אינו חסיד של הטכנולוגיה, ואף מזהיר מפני הישענות יתר עליה. אימונים, הטמעת לקחים (בהקשר לכך מלין עמידרור כי צה"ל אינו מיטיב לשמר את הידע ותחקירי האירועים בקרב היחידות) והשארתם של מפקדים בעלי ניסיון, שחוו אירועי דו"צ במערכת ובצבא הם הפתרון. בשיחה עמו הדגיש עמידרור שצה"ל דווקא יודע לשמר ואף לקדם מפקדים שתחת פיקודם התרחש אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו, ובתנאי שלא התרשלו ("במלחמות", הוא אומר, "לא טועים רק אלו שלא היו שם"). רק בסבב המינויים שהתקיים השבוע קודם לאלוף קצין שפיקד על גדוד צנחנים ב"חומת מגן", באירוע הדו"צ שהוזכר קודם לכן. הוא לא התרשל וניתן להעריך שבעקבות האירוע הוא ושכמותו צרובים במודעות לנושא, ומטיפים לזהירות, לצד הצורך לחתור למגע עם האויב. שכן, המסר העיקרי של עמידרור הוא שאסור שהדו"צ והחשש ממנו יפגע באפקטיביות המבצעית ויאט עד יסרס את הכוח. "דווקא השגת המשימה, מהר ככל שניתן, היא שתצמצם את כמות הנפגעים, וכתוצאה מכך גם את מספר נפגעי הדו"צ".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.11.2017)