ה"חיבוק" שקיבל כוכבי מגורמים בימין הפוליטי, שמשוכנעים שסוף-סוף צה"ל חזר לנצח, חסר אחיזה במציאות |מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הדגש של הרמטכ"ל כוכבי על הניצחון והיוזמה חשוב, אבל גם קודמיו לא היו "צמחוניים".

במאמרה "שעת המבחן האמיתית של אביב כוכבי" (גלובס, 22.11.19) כתבה רשל טויטו כי "בעשור האחרון, תחת שלושת הרמטכ"לים האחרונים, ההרתעה הישראלית נשחקה בצורה משמעותית". את עיקר הבעיה זיהתה הכותבת במה שהגדירה כמדיניות ההכלה שבה נקט צה"ל בכהונת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, "שהחלישה וכרסמה בהרתעה הישראלית, תוך ערעור האמון והביטחון של תושבי הדרום בפרט ואזרחי מדינת ישראל בכלל".

אמנם, מאז מרץ 2018 חיים תושבי עוטף עזה תחת שגרה בלתי-פוסקת של רקטות ומעשי טרור מצד חמאס והג'יהאד האסלאמי, אבל מכאן ועד הקביעה שההרתעה נפגעה משמעותית, רחוקה הדרך.

כרמטכ"ל הוביל גבי אשכנזי את תהליך השיקום של צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה, וגם פיקד עליו בתקיפת הכור הגרעיני בסוריה ומבצע "עופרת יצוקה" בעזה. מחליפו, בני גנץ, פיקד על צה"ל במבצע "עמוד ענן", והיה האיש שהחליט להרוג ב"מכת הפתיחה" שלו את רמטכ"ל החמאס, מוחמד ג'עברי. גנץ, קצין הצנחנים הגבוה, אולי דיבר ברכות, כמאמר תיאודור רוזוולט, אבל אחז במקל גדול. גם תפיסת המערכה בין המלחמות (מב"מ) נולדה בשלהי הקדנציה שלו.

כשמגיעים לאיזנקוט הרי שהדימוי שלו כמי שדוגל בהכלת הטרור שגוי מיסודו. איזנקוט, ששירת כמו אשכנזי שנים ארוכות בחטיבת גולני ובלבנון וליווה כמו שני קודמיו את צמיחת חזבאללה מארגון קטן לכדי ארגון סמי-צבאי בעל יכולות מדינתיות, סירב כרמטכ"ל לאפשר לאיראנים דריסת רגל דומה בסוריה. נקודות השיא היו מבצע "בית הקלפים" במהלכו תקף חיל האוויר בהצלחה כ-50 יעדים איראניים בסוריה, ומבצע "מגן צפוני", במהלכו השמיד צה"ל במהלך מפתיע את מנהרות החדירה של חזבאללה מלבנון לאצבע הגליל. במסגרת המב"מ הוביל איזנקוט את צה"ל בשורה ארוכה של מבצעים חשאיים, בהם פעלו יחידות העילית של צה"ל וחיל האוויר כנגד משלוחי נשק, בסיסים וכוחות ששלחה איראן לסוריה, כמו גם בזירות אחרות.

מדינה שזה הרזומה המבצעי שלה בעשור ומשהו האחרונים, היא מעצמה אזורית מרתיעה, וישראל אכן משמרת מאזן הרתעה חזק מול אויביה בכל האמור למלחמה של ממש ועל עצם קיומה. ישנו אמנם איום על שגרת הקיום, אך מערכת הביטחון של ישראל, ובכלל זה גם צה"ל, מגנה עליה, בסך הכל בהצלחה, יום-יום.

"מאז שכוכבי נכנס לתפקידו כרמטכ"ל, ישנו ניצוץ של תקווה בחזרה לעקרונות צבאיים נכונים ובסיסיים, והם כמובן הכרעה וניצחון", כתבה טויטו.

אביב כוכבי היה המח"ט שלי בצנחנים ומאוד הערכתי אותו. הוא קצין יוצא דופן באיכותו. השינויים שהוא מוביל בצבא עשויים לשפר אותו בצורה ניכרת. בהקדמה לגיליון של כתב העת "בין הקטבים" כתב הרמטכ"ל כי "תכלית השינוי צריכה להיות יצירת פער ניכר מול האויב, שיוביל לניצחון מובהק יותר. ניצחון כזה מבוסס על שלושה משתנים מרכזיים: הישג, מחיר וזמן. ההישג חייב להיות גדול יותר, המחיר צריך להיות הנמוך ביותר האפשרי (באזרחים, בחיילים, בתשתיות ובאמצעים) ומשך הזמן צריך להיות הקצר ביותר".

ב-1998, לאחר שבמהלך התקפת מוצב חדר מחבל חזבאללה למוצב סוג'וד, נאבק עם לוחם ונמלט על נפשו, בחר הרמטכ"ל דאז, שאול מופז (שפיקד על כוכבי בצנחנים), להעביר מסר ש"בסופו של יום, אנחנו צריכים לנצח". המח"ט באירוע היה כוכבי וניכר שהמסר הזה נשאר אתו מאז.

צה"ל בפיקודו השלים רצף תקיפות מוצלח בשבועיים האחרונים. בסבב לחימה שיזמה ישראל מול הג'יהאד האסלאמי בעזה חוסל מפקד בכיר בארגון, בהא אבו אל-עטא, הותקפו יעדים רבים ונהרגו מעל 20 פעילים. ישראל ניהלה את הלחימה בתבונה וידעה לסיים אותה בזמן, עם הישג ברור, לפני שהסלימה לכדי מערכה רחבה. בנוסף ביצע חיל האוויר פעולת תגמול אווירית מוצלחת בסוריה. למרות ההצלחות חשוב לזכור שהמבחן העיקרי של הצבא ומפקדיו הוא במלחמה של ממש, ואין להקיש מהן על מוכנותו אליה.

אבל ה"חיבוק" שקיבל כוכבי מגורמים בימין הפוליטי, שמשוכנעים שסוף-סוף צה"ל חזר לנצח, חסר אחיזה במציאות. האחראית למדיניות מול עזה, ממש כמו בלבנון או בסוריה, היא הממשלה ולא הצבא. כשצה"ל "מכיל" בעזה הוא עושה כן בעיקר משום שמפקדיו שואלים את הקבינט המדיני-ביטחוני מה המדיניות שפעולה התקפית אמורה לשרת ומגלים, על-פי רוב, שאין כזו.

הדגש של הרמטכ"ל כוכבי על הניצחון והיוזמה חשוב, אבל גם קודמיו לא היו "צמחוניים".

(המאמר פורסם במקור באתר "גלובס", בתאריך 24.11.2019)

 

בגלל שהוא בדרך כלל צודק, כשהוא טועה זה מסוכן | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השיחות שקיים אלוף (מיל') עמוס גלעד עם העיתונאי שמעון שיפר, שהתפרסמו עתה כספר, כוללות כמה לקחים שמוטב לשים אליהם לב, במיוחד לפני שיוצאים למלחמה.

בספר "המתריע" (הוצאת ידיעות ספרים, 2019) מתפרסמות שיחות שקיים במשך השנתיים האחרונות, הפרשן המדיני הבכיר של "ידיעות אחרונות", שמעון שיפר, עם האלוף (מיל') עמוס גלעד. השיחות עסקו במגוון רב של סוגיות מדיניות וביטחוניות. גלעד, שהתגייס לצה"ל בשנת 1972, מילא תפקידים רבים בחטיבת המחקר של אגף המודיעין ועבד לצד חמישה ראשי ממשלה. בספר נראה כי גם כשאיש לא היה מוכן לשמוע, הקפיד תמיד לומר את האמת המקצועית שלו.

צה"ל נגרר לאסון

בספר מספר גלעד על ניסיונו כרס"ן צעיר במלחמת לבנון הראשונה (1982). באותן שנים מילא גלעד, אף שאינו קרבי בהכשרתו וניסיונו, תפקיד מודיעיני מרתק ויצא לשליחויות באיראן ובלבנון.

עטיפת ספרו של גלעד, (מקור: אתר סימניה).

לדבריו היה אחד הבודדים שזיהו את הסכנה שבברית שכרתה ישראל עם הפלנגות הנוצריות, אך איש לא שעה לאזהרותיו. "היחיד שיכולתי לדבר איתו והקשיב לי באמת היה אורי שגיא, אז תת-אלוף, רח"ט מבצעים. הוא היה מאוד-מאוד חזק בתפקידו. זה תפקיד חשוב, אבל לא כל אחד שנושא בו נמצא באותו מעמד. אני חושב שאם יש מאה דרגות של עוצמה, אורי היה דרגה מאה. התפקיד של ראש אגף מבצעים לא היה קיים עדיין, כך שהוא היה בעצם ראש האגף, ותוסיף לזה את הרקע שלו כמפקד נערץ בגולני. בקיצור, הוא היה משהו מדהים. ואיכשהו הוא היה מוכן להקשיב לי. הוא תמיד היה קובע לי פגישות בחמש בבוקר, אחרי שהלכתי לישון באחת בלילה" (עמוד 29).

גלעד מספר בספר שהזהיר את שגיא כי הברית של צה"ל עם הפלנגות הנוצריות היא בגדר אשליה מסוכנת שתגרור את צה"ל לאסון. שגיא נטה להסכים עמו, אחרים סירבו לשעות לאזהרותיו. לטענת גלעד איש לא הקשיב לו גם כשהזהיר מפני האפשרות שהפלנגות יטבחו בפלסטינים, כפי שאכן התרחש במחנות הפליטים סברה ושתילה בביירות.

מנגד, ראוי לציין שאלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, פרסם לפני כחמש-עשרה שנים מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "סרן גלעד WHO?", ובו קבע כי הדברים שאומר "האלוף עמוס גלעד על אותם אירועים – חלקם לא היו ולא נבראו, חלקם עוותו תוך האדרת מקומו של סרן עמוס גלעד בנסיבותיהם, וביתר אין ממש".

דרורי אף ציין במאמר כי ניסה ליצור קשר עם גלעד ולברר את טענותיו ולא הצליח בכך. מוטב אם כן לקרוא את גרסתו של גלעד למלחמת לבנון הראשונה, אף שהניתוח שלו אודותיה ואודות לקחיה הוא ללא פגם, בזהירות המתבקשת ועם קורטוב של מלח. 

האיש שמנע מלחמה

בהמשך שימש גלעד כראש לשכת ראש אמ"ן דאז, אהוד ברק, וכעוזרו של תא"ל עזריאל נבו, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה יצחק שמיר. ב-1994 מינה אותו הרמטכ"ל ברק, שכאמור הכיר אותו היטב, לדובר צה"ל.

אחד הפרקים החשובים בספר, במיוחד לאור "ליקוי המאורות" ערב מלחמת יום הכיפורים ב-1973, במהלכו שגה אגף המודיעין בהבנת המידע המודיעיני שהיה ברשותו והחמיץ את הסימנים המעידים למלחמה, נוגע למלחמה שכמעט ופרצה בין ישראל לסוריה בשנת 1996, שבמניעתה היה לגלעד תפקיד מכריע.

באותה עת הציג קצין איסוף (מפעיל הסוכנים) בדימוס של המוסד, יהודה גיל שמו, למערכת מידע מוטעה (שבדה מלבו) על כוונתה של סוריה לפתוח במלחמה כנגד ישראל.

חלק גדול מהמעריכים, ובהם ראש אמ"ן דאז, משה יעלון, נטו לצד החומרה – נטייה כמעט קבועה של אמ"ן בשנים לאחר מלחמת יום הכיפורים. העובדה שגיל נחשב במוסד לקצין איסוף בעל מוניטין חיזקה את מסקנתם. רה"מ נתניהו, חדש בתפקידו, היה באופן טבעי מוטרד מאוד.

גלעד, ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים, חשב אחרת, וטען שגורמי האיסוף והערכה שוללים מסקנה כזו. הוא עצמו ייחס את מניעת המלחמה בעיקר לכך שהצמרת הביטחונית "היתה מורכבת מרמטכ"ל מאוד מנוסה, אמנון ליפקין-שחק, ומשר הביטחון יצחק מרדכי, שלא אוהבים לשבח אותו, אבל גם הוא אדם מנוסה. שניהם, הרמטכ"ל ושר הביטחון, לא אימצו את ההתרעה למלחמה" (עמוד 209). אמונתו של גלעד שכנע את הרמטכ"ל והוא והשר מרדכי, שמאחוריהם שנים של שירות משותף בצנחנים, הצליחו לשכנע את הקבינט וראש הממשלה כי פניה של סוריה למהלך הגנתי עיקרו ושאין מלחמה באופק.

ב-2001 הועלה לדרגת אלוף ומונה למתאם פעולות הממשלה בשטחים. ב-2003 לראש המטה המדיני־ביטחוני של שר הביטחון, והיה מופקד על היחסים הרגישים ביותר עם מצרים, ירדן ומדינות נוספות במזרח התיכון.

גדול הכישלונות הפך להצלחה מפוארת

פרק מרתק בספר מוקדש למבצע "מחוץ לקופסה", המבצע להפצצת הכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007, שגלעד היה חבר בצוות המצומצם שהכין אותו מן הפן המודיעיני.

בספר חוזר שיפר על הפרסומים לפיהם, כך מתברר, אמ"ן היה "עיוור" לאפשרות שסוריה השיקה פרויקט התעצמות בנשק גרעיני. למרבה המזל, ציין גלעד, "מה שעלול היה להיות גדול הכישלונות של המודיעין הישראלי הפך להצלחה מפוארת. אני נותן את האשראי בעיקר לראש המוסד מאיר דגן, שהיה נחוש בעניין וגם הבין את המשמעות העמוקה של המשמעות המלאה של יכולת גרעינית בידי הסורים" (עמוד 162).

למרות שמערכת הביטחון כמעט שפספסה את פרויקט הגרעין הסורי הרי שמרגע שזיהתה אותו, לדעת גלעד, "צריך להצדיע לגופי המודיעין השונים על היכולת המודיעינית שהופגנה ולחיל האוויר על הביצוע המזהיר" (עמוד 164). עוד משבח גלעד את מדיניות העמימות שבה נקטה ישראל לאחר המבצע (הוא מאמין שזכות הציבור שלא לדעת), שאפשרה לסורים להכיל את האירוע.

תקיפת חיל האוויר את הכור בסוריה ב-2007, (צילום: דו"צ).

על תפקוד ראש הממשלה אהוד אולמרט באירוע יש לו רק מילים חמות: "לדעתי, הוא הפגין כאן מנהיגות יוצאת דופן, הבנה עמוקה של חומרת האיום מבחינת ישראל – נחישות. צריך להבחין בין הבנה מודיעינית, שזה כמו דיאגנוזה של רופא, לבין הנחישות למצוא תרופה לאיום. ברור שזאת החלטה קשה ביותר, אבל אולמרט הבין את המשמעות של נשק גרעיני בידיו של אדם כמו אסד" (עמוד 172). 

מנגד, הוא מזניח חלק מן הקברניטים והמפקדים המעורבים. כך למשל, גלעד אינו מזכיר את הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שפיקד על המבצע, ונדרש לא רק להשמיד את הכור אלא גם להכין את הצבא למערכה אפשרית כנגד סוריה, רק שנה לאחר שהסתיימה מלחמת לבנון השנייה.

חובת הדרג המדיני לגופים המקצועיים

השיחות עם גלעד מרתקות, וניכר כי שותפו של שיפר לשיח הוא אדם שלו ראייה מקיפה וניסיון רב הן בעולם המודיעין, בניהול ערוצי משא ומתן חשאי ובעיצוב אסטרטגית העל של ישראל.

מנגד ביטחונו הרב של האלוף (מיל') גלעד בניתוחיו מטריד ומעלה בזיכרון את שאמר עליו בשעתו השר דן מרידור, "בדרך כלל הוא צודק, אבל דווקא משום כך, כשהוא טועה נגרם נזק גדול באמת".

לתפיסת גלעד "זכותו של הדרג המדיני לדחות את ההערכות שמגישים לו גופי המודיעין השונים – אגף המודיעין בצה"ל, המוסד, השב"כ והאגף למחקר של משרד החוץ – ולא לקבל את המסקנות הנובעות מהן. אך בטרם יקבל החלטה, לכאן או לכאן, חובתו של המדינאי לגופים הללו" (עמוד 11).

ההערה הזו מהדהדת נוכח החשיפה של עמוס הראל ב"הארץ" כי לפני כשבועיים (שבוע לפני הבחירות) התכוון ראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו לצאת למבצע צבאי בעזה, שעלול היה להסלים לכדי מערכה רחבה.

לאחר ירי רקטות לאשדוד ואשקלון קיים רה"מ התייעצות עם בכירי מערכת הביטחון, ובהם הרמטכ"ל אביב כוכבי וראש השב"כ נדב ארגמן, ולפי הפרסומים בתקשורת חלק ממשתתפי הפגישה הסתייגו מתקיפה רחבה שכזו. ולבסוף הוחלט על תקיפה מדודה של עמדות חמאס, שבה לא היו לארגון נפגעים. 

החלק מטריד באמת, כפי שפרסם בן כספית ב"מעריב", הוא שנתניהו ביקש לאשר את התקיפה בקבינט מבלי לכנסו, בטלפון, מבלי שעמדת הרמטכ"ל כוכבי תוצג לשרים. רק התעקשות היועץ המשפטי לממשלה, אלוף (מיל') ד"ר אביחי מנדלבליט, שהעמיד את נתניהו בפני העובדה שהחלטה שכזו, מבלי לקיים ישיבת קבינט מסודרת שכוללת סקירות של מערכת הביטחון, אינה חוקית, עצרה את המהלך. 

נכון, הדרג המקצועי כפוף לדרג המדיני, אבל כמאמר גלעד, חובת האחרון לשמוע את כל המידע וההמלצות, גם אם יחליט בניגוד להן. החלטות ממשלה רעות נולדות כשהדרג המדיני לא מבין (במכוון או שלא במכוון) את המשמעויות המלאות של ההחלטות שלו. כשמדובר במלחמה, אין להם את הפריבילגיה הזו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 23.08.2019)

מי אתם שתזלזלו באומץ של אהוד ברק? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בליכוד מזלזלים בעברו הביטחוני-מדיני של ברק, אף שהתנהלותו – מאביב נעורים דרך היציאה מלבנון ועד הכור הסורי – מחייבת להסיר בפניו את הכובע

חזרתו של אהוד ברק לפוליטיקה העלתה מן האוב את קופת השרצים המשתרכת אחריו: מותו של לוחם מג"ב מדחת יוסף בקבר יוסף, פרשת העמותות, קשריו עם ג'פרי אפשטיין ועוד. כחלק מקמפיין הבחירות התנצל ברק בפני החברה הערבית ומשפחות האזרחים ההרוגים ממהומות אוקטובר 2000, ובמפלגת הליכוד מיהרו להגיב: "פתטי, מחכים שיתנצל על הבריחה מלבנון". ברק הוא מדינאי ופוליטיקאי עם רקורד ארוך ורק מי שלא עושה אינו שוגה. מכאן שיש לא מעט אירועים שנויים במחלוקת בעברו, אבל דומה שיכלו בליכוד לנגח אותו על פרשות אחרות.

מימין: הסא"לים אהוד ברק, שפיקד על כוח סיירת מטכ"ל, ואמנון ליפקין-שחק, שפיקד על כוח הצנחנים, לאחר מבצע "אביב נעורים", (צילום: לע"מ).

לצד השגיאות רשומים על שמו של ברק לא מעט הישגים שבהם נדרשו אומץ, אחריות ויכולת לקבל החלטות. כשבוחנים את עברו הצבאי בולטת התקופה שעשה בסיירת מטכ"ל. בין היתר הוא פיקד על היחידה בהשתלטות על מטוס סבנה החטוף, ובמבצע "אביב נעורים" הוביל כוח שנחת בלבוש אזרחי בחוף הים של ביירות והרג שלושה בכירים בארגון "ספטמבר השחור" בדירותיהם. 46 שנים אחרי הפעולה ההיא זוכרים לברק בעיקר שהיה מחופש לאישה, והרבה פחות את התעוזה שנדרשה אז, הרבה לפני מבצעים כמו חיסול אבו ג'יהאד בטוניס.

כמדינאי, לאחר שנבחר לראשות הממשלה ב-1999, ניגש ברק לממש את התחייבותו מקמפיין הבחירות להוציא את כוחות צה"ל מלבנון, בין שבהסכם עם סוריה ובין אם באופן חד-צדדי.

כמעט במשך כל הלחימה המתמשכת ברצועת הביטחון לא נבחנה כדאיותה ביחס למטרה שלשמה הוקמה. כך למשל, טען בשעתו קצין גולני גדי איזנקוט (לימים הרמטכ"ל), שחיזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל. גם קצין הצנחנים יאיר גולן (לימים סגן הרמטכ"ל וכיום שותפו הפוליטי של ברק), שהיה מח"ט בלבנון, חשב שהמשך השהייה של ישראל ברצועת הביטחון מיותר ועליה לצאת משם, רצוי לאחר שתכה מכה קשה את חזבאללה.

למרות זאת לא התנהל במערכת הביטחון דיון אמיתי על ההישארות. כשהשיחות עם סוריה קרסו וברק נדרש לבחור בגרועה פחות משתי אלטרנטיבות – לסגת ללא הסדר או להישאר – לזכותו יאמר שדבק בהתחייבותו. הוא כפה על צה"ל מהלך שרבים מבכיריו התנגדו לו וקטע את המשך השהייה חסרת הטעם בלבנון.

בהמשך כהונתו כראש ממשלה חשף ברק את ערפאת כמי שאינו פרטנר אמיתי לשלום, אבל השינוי במדיניות הלחימה בטרור הגיע רק בתקופת מחליפו, ראש הממשלה אריאל שרון.

גם בהמשך הקריירה הפוליטית שלו לקח ברק חלק באירועים משמעותיים. כשר הביטחון בממשלת אהוד אולמרט הוא השתתף בתכנון ובהחלטה על תקיפת חיל האוויר שבה הושמד הכור הגרעיני הסורי. במבצע "עופרת יצוקה" בעזה הוא עבד בתיאום עם הרמטכ"ל גבי אשכנזי, לפני שהשניים הסתכסכו ב"פרשת הרפז", וכשר הביטחון בממשלת בנימין נתניהו לקח חלק בניהול מבצע "עמוד ענן".

כאמור, לברק עבר עשיר בהצלחות וכישלונות, אבל במבחן הלבנוני, מבחן המנהיגותי מהמעלה הראשונה, הוא לא מצמץ וקיבל החלטה שראש אגף מבצעים דאז, אלוף (מיל') גיורא איילנד, תיאר בדיעבד כ"חכמה וגם אמיצה".

(המאמר פורסם במקור באתר "Ynet", בתאריך 25.07.2019)

העם והאמריקנים עם הגולן, הסורים וחזבאללה פחות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הכרת ארצות הברית ברמת הגולן כ"חלק ממדינת ישראל" היא הישג מדיני חשוב לישראל ולרה"מ נתניהו, אבל לא בטוח שהאופן שבו נעשתה לא יסלים מציאות, שעד כה היתה לגביה הסכמה שבשתיקה.

השבוע נשא מנהיג חזבאללה, השייח' חסן נסראללה, נאום ובו הגיב להכרת הנשיא האמריקני דונלד טראמפ בריבונות ישראל על רמת הגולן. "האפשרות היחידה בפני הסורים להחזיר את הגולן, ושל הלבנונים להחזיר את חוות שבעא ואת ר'גר, והאפשרות היחידה של הפלסטינים לקבל את זכויותיהם הלגיטימיות היא ההתנגדות, וההתנגדות, וההתנגדות", אמר נסראללה. מעבר לגבול, בסוריה ולבנון, קשה להאמין שתהיה סובלנות להכרה בינלאומית ברמה, אותה כבשה ישראל במלחמת ששת הימים (והצליחה לשמור אותה בידיה גם ב-1973 ומאז), כשטח ריבוני ישראלי. הדבר מהווה פתח ותקדים לאפשרות שגם שטחים נוספים ובהם שטח המריבה בגבול עם לבנון בכפר רג'ר, הסכסוך על המים הטריטוריאליים בין ישראל ולבנון וכמובן הגדה המערבית, יוכרו ככאלה. יתרה מכך, מבחינת חזבאללה, שכמאמר הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, "נשמת-אפו היא ההתנגדות", הסכמה להכרה האמריקנית היא ויתור על העיקרון המנחה שלו. בהתחשב בעובדה שחזבאללה ומיליציות שיעיות נוספות הקימו תשתית מבצעית בצד הסורי של הגבול, שתאפשר פעילות כנגד ישראל (כפי שצה"ל חשף החודש, במבצע לוחמת תודעה), ההכרזה של נסראללה היא איום ברור.

בתחילת החודש ביקרו ראשי מפלגת "כחול לבן" בצפון הארץ וסיירו ברמת הגולן ובקריית שמונה. למרות שהארבעה, בני גנץ, משה יעלון, גבי אשכנזי ויאיר לפיד עסקו בעיקר בניסיון לגייס קולות ותומכים, סביר שהצפון מתחבר אצלם בעיקר לחוויות מהשירות הצבאי. הרמטכ"לים לשעבר לחמו שנים ארוכות מעבר לגבול, חלקם מול הסורים, כולם בלבנון, בפשיטות של הצנחנים (יעלון וגנץ) וגולני (אשכנזי), במבצעים ובפעילות ביטחון שוטף. אפילו יאיר לפיד, שהיה כתב צבאי ב"במחנה", בילה (אף שלא כלוחם) זמן ניכר משירותו במוצבים שבלבנון. במהלך הסיור בצפון התייחסו הארבעה לאיומים מצד חזבאללה וסוריה. במסיבת העיתונאים שקיימו הדגיש גנץ כי ישנה "חזית איראנית שיושבת על גבולה של מדינת ישראל. אנחנו נדע לטפל בכל איום, בכל אחת מהזירות, ככל שיידרש", ואילו לפיד מצדו התחייב בשם הארבעה ש"את רמת הגולן לא נחזיר לעולם".

מימין: רה"מ נתניהו והנשיא טראמפ מציגים את הצו הנשיאותי המכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן, (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ).

והנה מי שדאג לכך שלפיד יעמוד בהתחייבות הוא דווקא רה"מ בנימין נתניהו, שבעבר היה בין אלו שניהלו משא ומתן עם הסורים, במסגרתו נידון ויתור על השליטה ברמה. בשבוע שעבר צייץ נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, במדיום החביב עליו, טוויטר, כי הגיע הזמן שארצו תכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן. בביקורו של רה"מ נתניהו השבוע בוושינגטון חתם הנשיא על הצהרה רשמית המכירה בריבונות ישראל על הגולן. גם עבור נתניהו מתקשר הצפון עם מורשת הקרב האישית שלו כ"לוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל", שכוללת מבצע שעליו פיקד לאיסוף מודיעין בסוריה, בתנאי מזג אוויר קשים, שהסתבך, ואת אחד הניסיונות הכושלים לחטוף קצינים סורים ב-72, בו פיקד על כוח חסימה. לא מן הנמנע שרה"מ נזכר באירועים הללו בעת שהנשיא טראמפ חתם על הצו הנשיאותי המכיר ברמת הגולן כ"חלק ממדינת ישראל".

רגע לפני שעלה למטוסו על מנת לשוב לישראל בשל ההסלמה ברצועת עזה, "קיטר" רה"מ באזני העיתונאים על שהם מתמקדים בזירה הדרומית ואינם מקדישים את תשומת הלב הראויה, בעיניו, להישג המדיני שרשם, אף שמדובר בהישג חשוב מאוד. צה"ל כבש את רמת הגולן ב-1967 בכדי לשלול מהסורים שטח ששלט על יישובי צפון הארץ, שממנו פעלו ללא לאות כנגד ישראל. ההכרזה האמריקנית מבטלת (לא לחלוטין) את האפשרות שרמת הגולן, שחיונית כיום להגנת הגבול הצפון-מזרחי של ישראל, תישאר מחוץ לכל משא ומתן אפשרי עם הסורים. 

מהלך חשוב, שנעשה לא נכון

בספרו"לא נרדם בלילות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), התייחס אלוף (מיל') גיורא איילנד למשא ומתן שניהל רה"מ אהוד ברק ב-99' עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד (האב), וטען כי למעשה אסור לה לישראל להסכים למתווה של הסדר שלום עם סוריה, לפיו היא מוותרת על שליטתה ברמת הגולן. איילנד, שלחם במלחמת ההתשה ברמה ובהמשך, כמו גנץ, יעלון ואשכנזי, השתתף בפשיטות בלבנון (באחת מהן, והוא מג"ד הצנחנים, צירף לכוח שלו מפקד מחלקה עקשן בשם עפר שלח, כיום מספר 8 ב"כחול לבן"), שימש בעבר בין היתר כראש אגף מבצעים וראש המועצה לביטחון לאומי. בספר הודה שאת תובנותיו גיבש לאחר שפרש מתפקידיו הביטחוניים, אך ציין שעוד לפני כן קיווה שהמשאים ומתנים שניהלו ברק ובהמשך רה"מ אהוד אולמרט עם סוריה לא יבשילו לכדי הסכם שלום שבמסגרתו תוותר ישראל על השטח. 

לגישתו התבסס רה"מ ברק על שש הנחות שגויות. ראשית, שאם הצבא הסורי יניע כוחות לרמת הגולן ישראל תדע על כך בזמן אמת, מה שאינו בהכרח נכון. שנית, כלל לא בטוח שישראל תבין ותפרש נכון תנועת כוחות סורים שמטרתה מלחמה (ב-73', למשל, ישראל לא הבינה את משמעות תנועת כוחות האויב, אף שזיהתה אותה בזמן). שלישית, "ממשלת ישראל תקבל את ההחלטה הנכונה במהירות שיא. הספק: נניח שנזהה את תנועת האויב בזמן וגם נפרש אותה נכונה. עדיין כדי לנוע לתוך רמת הגולן, נידרש להחלטת ממשלה בלתי-הפיכה שמשמעה כניסה לשטח סורי, כלומר פתיחת מלחמה. בשל הזמן שיידרש להחלטה כזאת, הסורים הם שיגיעו ראשונים לקו ההיערכות הנדרש. המגע עם הסורים לא יתחיל אפוא במצב שבו אנו שולטים לתוך סוריה מקו התִלים, אלא הסורים הם שישלטו על התנועה שלנו בשטח נמוך" (עמוד 222).

מימין: האלוף איילנד בתרגיל, (צילום: "במחנה").

ההנחה הרביעית היא שהסורים יקיימו את חלקם בהסכם במשך שנים, ולכן גם תפיסת ישראל את הזמן והמרחב תהיה תקפה למשך זמן רב. אין הכרח שכך יקרה. חמישית, מנגנון הפיקוח הבינלאומי שיאכוף את ההסכם יוכל אמנם לעקוב אחר אמצעי לחימה כגון טנקים ותותחים, אולם הוא פחות יעיל באיתור טילי קרקע-קרקע מתקדמים בעלי טווח גדול ודיוק רב, וטילי נ"ט, שקל יחסית להסתיר אך השפעתם על המערכה הולכת וגוברת. ההנחה השישית היא שפני השטח ברמת הגולן לא ישתנו וצה"ל יוכל לנוע מהר מהירדן ועד קו התלים דרך השטח הפתוח. אך לא מן הנמנע ש"הסורים ימהרו לעשות שני דברים: לבנות עיירות על צירי האורך המובילים מהירדן לעבר רום הגולן ולבנות תעלות רבות לרוחב הגזרה. התירוץ הראשון לכך יהיה הרצון (הלגיטימי) ליישב את הגולן, והשני יהיה שתעלות אלה הן למעשה תעלות השקיה שנועדו לקדם את החקלאות בגולן. שני שינויים אלה – הפיכת שטחי מפתח ברמה לשטח עירוני ויצירת רשת תעלות – ימנעו מישראל את היכולת להניע במהירות את כוחות הצבא שלה ולתפוס את קו התלים לפני הגעת הסורים" (עמוד 223).

קרב על לגיטימציה ומערכה מול איראן

קשה להתווכח עם הטיעונים של איילנד. מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה שערערה את יציבות משטרו של בשאר אל-אסד (הבן), התקבעה בישראל ההבנה שאל לה לוותר על ריבונותה ברמת הגולן, שכן לצד התרחישים ששירטט, התברר שעשויים להתממש תרחישים מטרידים נוספים. סוריה כמעט והפכה למדינה שסועה שהשלטון המרכזי שבה אינו אפקטיבי, ובגבולה הצפון-מזרחי של ישראל תקום "דעאשסטן" או מרחב בעל שם דומה, הנשלט על-ידי ארגון טרור קיצוני. גם כך השתנתה המציאות באופן שמבהיר מדוע אל לה לישראל לוותר על הגולן. בעקבות הסיוע הצבאי שקיבל הנשיא אל-אסד במלחמת האזרחים מאיראן הוא מאפשר לה להקים תשתיות צבאיות בסוריה ולפעול ממנה כנגד ישראל, שמצדה מנהלת מערכה ארוכה, וחשאית ברובה, לסיכול ולמניעת ההתבססות האיראנית בסוריה. דוגמה לכך, ע"פ פרסומים זרים, היא תקיפה נרחבת שביצע חיל האוויר בחאלב בלילה שבין רביעי לחמישי, במהלכה נפגעו מחסני נשק איראניים. לכן, קשה לראות מצב שבו הפיקוד הבכיר של צה"ל ימליץ לראש ממשלה, שממילא יהסס לשקול זאת, לשאת ולתת על הגולן כפי שעשו בשעתו ראש אמ"ן לשעבר, האלוף אורי שגיא, או פקודו הוותיק מגולני, הרמטכ"ל גבי אשכנזי.

השאלה, אם כן, היא אחרת לגמרי: למה צריך את כל הרעש הזה עכשיו? הגולן בשליטה ישראלית למעלה מחמישים שנה, לאף ישות מדינתית, זולת בהסכמה ישראלית, אין אפשרות להשתלט עליה. זוהי עובדה מוגמרת גם אם לא מדברים עליה. יתרה מכך, ההצהרה של טראמפ, שמצטיירת כאצבע בעין לקהילה הבינלאומית, רק הניעה לפעולה את מערב אירופה, רוסיה, ארצות ערב, איראן וסוריה, המתנגדות למהלך. לא מן הנמנע שההצהרה תגרור מהלך בינלאומי נגדי, בין שיקרה באו"ם או מחוצה לו. הסורים ובני בריתם מאיראן גם עלולים להחליט ל"הטריל" את ישראל בפעולות טרור וגרילה מהצד הסורי של הגבול, ממש כפי שהצהיר נסראללה בנאומו. הצו של הנשיא טראמפ רק יצר עבורם לגיטימציה לפעולה.

בעיני ראשי ממשלה בישראל בקהילה הבינלאומית יש אמנם חברות רבות, אבל רק לאחת מהן יש משקל כבד. "היו אלי פניות רבות מחו"ל נגד הפצצת תשתיות בלבנון", נימק רה"מ דאז, אולמרט, את סירובו לאשר את תקיפת תשתיות במלחמת לבנון השנייה. לחו"ל היה רק פירוש אחד – ארצות הברית. תפיסה זו לא השתנתה, ולא בלי צדק. גב אמריקני, גם עתה, הוא אשראי רב עוצמה. במאמר שפרסם בנושא ב"ישראל היום" כתב האלוף (מיל') ישראל זיו, שכמו איילנד שירת כקצין צנחנים ושימש כראש אגף מבצעים, כי בשל ההכרזה "ישראל תידרש לנהל קרב לגיטימציה לא פשוט, בד בבד עם הגברת המאמץ למניעת ההתבססות האיראנית מהעבר השני של רמת הגולן. ההכרזה האמריקנית תסייע ללא ספק לניהול מאמצים אלה". לכן ההכרה בריבונות ישראל בגולן חשובה וכמעט שמקבעת את המצב כליל, אבל האופן שבו נעשתה, לא באמצעות מועצת הביטחון של האו"ם ומבלי לגבש הסכמה רחבה של הקהילה הבינלאומית פוגמים בה. לא בטוח שהסכמה שבשתיקה לשליטה הישראלית ברמה, שהיתה המדיניות האמריקנית עד כה, לא היתה מועילה יותר בעת הזו.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 28.03.2019)

 

לשלוט בגובה הלהבה כל הדרך לפיצוץ | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

החמאס דילג על מדרגות הסלמה וירה לעבר גוש דן. למרות שצה"ל תקף מעל 100 מטרות בתגובה, לא מן הנמנע שהמסר המרתיע לא נקלט. אם נגזר על ישראל להגיע לעימות עם חמאס, מוטב שתקבע את המועד, התנאים וגם את הדרך אליו.

שתי רקטות, שנורו מעזה, הפתיעו וטלטלו את תושבי מרכז הארץ. החמאס, שבירי הזה דילג על כמה מדרגות הסלמה, הפתיע את ישראל כמעט לחלוטין (מה שבא לידי ביטוי, בין היתר, בכך שהרקטות לא יורטו). הממשלה, שראתה בצדק בחמאס את האחראי לנעשה ברצועה, הורתה לצה"ל לצאת לתקיפה נרחבת בתגובה. דובר צה"ל דיווח שחיל האוויר תקף כ-100 יעדים ברצועת עזה, בהם מתחם המשרדים של מטה הגדה של החמאס בשכונת רימל, שאחראי על הוצאה לפועל של פיגועים באיו"ש (כמו פיגוע הירי הכפול בסמוך לאריאל בראשון בבוקר), מפעל תת-קרקעי לייצור רקטות תקניות ומוצב של הכוח הימי של חמאס המשמש גם הוא לייצור אמצעי לחימה. היה גם מי שדאג להדגיש בתקשורת כי בטרם התקיפה הרמטכ"ל אביב כוכבי בחר את המטרות בעצמו.

כצפוי, החמאס פינה את היעדים מאנשיו בטרם התקיפה ואף שכלל המטרות נהרסו, בתקיפה נפצעו ארבעה אנשים בלבד. התגובה הישראלית היתה מדודה, וניכר שישראל ביקשה לאותת בה כי היא מוכנה להסלמה, אך תאפשר לחמאס להימנע ממנה אם יבחר בכך. חמאס מצדו, טען שאירעה תקלה שבגינה אירע השיגור, ובמטרה להרגיע את המתיחות עם ישראל ריסן את הפגנות יום השישי על גדר המערכת. 

במרכז: רה"מ נתניהו והרמטכ"ל כוכבי בקריה לאחר ירי הרקטות על ת"א, (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון).

בחמאס מיהרו להודיע כי מדובר בטעות, פליטת כדור, רק עם רקטות פאג'ר 75. ההסבר הזה גרר שורה ארוכה של תגובות משועשעות בטוויטר וברשתות החברתיות. כך למשל, צייץ אסף ליברמן מגיש תכנית התחקירים "זמן אמת" ב"כאן 11" על משחק חברה פוטנציאלי: "יושבים במעגל וכל אחד מספר על ערב מביך שבו גם הוא שיגר בטעות שני טילי פאג'ר לעבר תל אביב". זה מצחיק ושנון (לעתים ממש), עד שנזכרים באלפי ההורים שרצו עם ילדיהם למרחב המוגן ובנזק בנפגעים וברכוש שהיה עלול להיגרם. אגב, התיאור הזה הוא שגרה עבור תושבי עוטף עזה. טרור הבלונים, ההפגנות על הגדר, החדירות ואיך לא, שיגור הרקטות, לא גרר אחריו תגובה נחרצת של ישראל.

מפלגת "כחול לבן" פרסמה במוצאי שבת סרטון ובו תקפו ראשיה את ראש הממשלה נתניהו, והתייחסו למציאות הביטחונית בדרום. "השמדנו את הכור בסוריה", הזכיר גבי אשכנזי הישג בולט מתקופתו כרמטכ"ל, "חיסלתי את אחמד ג'עברי רב המרצחים של החמאס. אז אתה אל תלמד אותי על הובלה ומנהיגות", המשיך אותו בני גנץ עם אזכור לתקופתו כרמטכ"ל. אשכנזי הזכיר שלא הוא וחבריו למפלגה שילמו 15 מיליון דולר פרוטקשן לחמאס. ואז שאל גנץ כיצד "500 רקטות ירדו על תושבי הדרום ואתה שתקת", בהתייחס לסבב האחרון עם החמאס, לאחר הסתבכות פעולת הכוח המיוחד בלב עזה בנובמבר האחרון. לכאורה מדובר בתשדיר בחירות, ולא בניתוח אנליטי של המצב. אבל כשמנסים להבין איך הרשה לעצמו החמאס, בהנחה והירי על גוש דן לא היה מוטעה אלא מכוון, לדלג על כל מדרגות ההסלמה היישר לעבר ירי על בירתה הכלכלית של ישראל ועל ריכוז האוכלוסייה הגדול ביותר שלה, קשה שלא להניח שהסיבה היא כמו בבדיחה הישנה, כי הוא יודע שהוא יכול. לישראל אין עניין בהפלתו והוא ייצא מזה, עם מכה קלה בכנף, ולא יותר. 

גם דינמיקה של הסלמה צריך לנהל

בהערכת אמ"ן לשנת 2019 נכתב כי בקיץ חמאס עלול ליזום עימות רחב עם ישראל במטרה להביא למעורבות הקהילה הבינלאומית במצב ההומניטרי הקשה ברצועה. אף שגופי המודיעין בישראל קיבלו את הצהרת חמאס שמדובר בטעות, לא מן הנמנע שהמצב ההומניטרי הקשה ברצועה, מחאות הציבור הפלסטיני בעזה על יוקר המחייה, והערכה שיצליח "לגנוב סוסים" מישראל במהלך תקופת הבחירות, דחפו אותו להקדים את המועד, או לפחות להעלות את גובה ההימור. כך או כך, העימות שלכאורה היה צריך לפרוץ נדחה למועד אחר, בינתיים.

מפגינים פלסטינים בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה, (צילום: דו"צ).

בפודקאסט של רדיו 103FM שמגיש טל לב-רם, התראיין בשבוע שעבר, בטרם הירי על גוש דן, אל"מ (מיל') מיכאל מילשטיין, ששימש בעבר כראש הזירה הפלסטינית באמ"ן וכיועץ לעניינים פלסטיניים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים. מילשטיין, אחד הבקיאים והמעודכנים בסוגיה הפלסטינית ובהתמודדות עם הפגנות החמאס על גדר המערכת, טען שחמאס מנהל כנגד ישראל מערכה שמטרתה לחלצו מהמצוקה הרב-הממדית שבו הוא שרוי, מבלי להסלים את המצב למערכה צבאית רחבת היקף, בדומה לתפיסת המב"מ (מערכה בין המלחמות) של צה"ל. בסוף דבריו אמר מילשטיין כי "אם יהיה שינוי במציאות האזרחית שנובע מתוך שינוי בהתנהלות הישראלית למול עזה, יכול להיות שהקיץ הקרוב, האביב הקרוב, הקוצים והבערות לא יהיו כל כך גבוהים כמו בקיץ הקודם. אנחנו כן צריכים לצפות שאם לא יהיה שינוי בהתנהלות, אני חושב שעזה תלך לכיוונים שאנחנו לא רוצים להגיע אליהם. להסלמה, אולי אפילו למערכה גדולה. אני חושב שאנחנו צריכים להתכונן לתרחיש הזה". 

לאור הערכת אמ"ן, שמתכתבת עם זו של מילשטיין, הורה הרמטכ"ל לאחרונה לתעדף את המוכנות ללחימה בעזה בתכנית העבודה השנתית של צה"ל. בין היתר ביקר כוכבי ביחידות רבות המיועדות לפעול בתרחיש שכזה, בחן את תקפות התכניות האופרטיביות והנחה על בניין כוח שייתן בידי צה"ל עשר סוללות מבצעיות של כיפת ברזל עד סוף השנה. בנוסף, הוקמה מנהלת מטרות מטכ"לית, המשלבת את חיל האוויר ואמ"ן, במטרה לשפר את קצב ייצור המטרות לכלל הגזרות בהן פועל צה"ל. אבל לצד ההכנות בתחום בניין הכוח, אם העימות מגיע, מוטב לה לישראל לשלוט בדינמיקה של ההסלמה ולבחור את העיתוי שבו נוח לה לנהל אותו. כדאי גם לבחור ביותר מדרך אחת להגיב, ואולי ליזום תקיפות ולא רק להגיב על אלו של החמאס.

במאמר שפורסם ב-2006, עוד בטרם מלחמת לבנון השנייה, כתב אל"מ (מיל') גבי סיבוני, בעברו מפקד סיירת גולני, כי "ייתכנו מקרים רבים שהלחימה מנגד תהייה החלופה המבצעית העיקרית (כמו מה שנעשה בעזה, או להבדיל בלבנון). במקרים כאלה מוגבלת ביותר היכולת להשיג הישגים משמעותיים". במאמר, שהופיע בכתב העת "עדכן אסטרטגי" של המכון למחקרי ביטחון לאומי, הזהיר סיבוני מפני ההתאהבות בהפעלת אש מנגד, והמליץ לחפש את התמהיל הנכון בינה לבין המגע הישיר של כוחות היבשה עם האויב. ישנם, ציין, הישגים לפעולה במגע ישיר עם האויב שלא ניתן להשיג בהפעלת אש מן האוויר ובהם הוצאתו משיווי משקל. בנוסף, פעולות קרקעיות, פשיטות, עשויות להקטין את "יכולת היריב ליצור חוסר סימטריה ולמנוע ממנו את ההישג של להיות הגורם ה"חלש", חסר הטכנולוגיה והיכולות המשוכללות". עוד כתב, כי "מימוש היכולת המבצעית לפעול ולהיות נוכח בחלקים גדולים של השטח, לבצע פעולות של מסתערבים ומבצעים אחרים מאפשרים ליצור אפקט הרתעתי רב".

הנוסחה שלפיה חמאס יורה על תושבי עוטף עזה ואילו ישראל מפעילה כנגדו את חיל האוויר לבדו, אינה מספיקה, נדרש מרכיב קרקעי שיממש את המוצע במאמר. הדגש כאן אינו דווקא על מבצעים של יחידות כמו שלדג או חטיבת הקומנדו, אלא על פשיטות שיבצעו גדודי החי"ר, בין שיהיו מגבעתי, הנח"ל והשריון. לפשיטות שכאלה יש ערך מוסף בדמות חיזוק תחושת המסוגלות של המפקדים והלוחמים. בתקופה שקדמה למבצע "עופרת יצוקה", למשל, הובילו עמית פישר ודוד זיני, אז מפקדי גדודים בגולני וכיום מפקדי אוגדות, שורה ארוכה של פשיטות ברצועת עזה. המפקדים והלוחמים ששבו מהן היו בטוחים ביכולתם לפעול ולפקד על כוחות בפשיטה כמו גם עימות רחב. חשוב מכך, בשל שימור הנוכחות הרציפה של כוחות בשטח הרצועה, נחלשה יכולת החמאס לפעול כנגד ישראל, משום שנאלץ למקד מאמצים באבטחה והגנה. לפעולות שכאלה ישנן, כאמור, השפעה מסלימה על המציאות בשטח, אבל הן עשויות להביא את ישראל מוכנה יותר ואת חמאס חלש יותר לעימות שנראה שמגיע בלאו הכי.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.03.2019)

20 שנים חלפו, מוטב שבצה"ל יאמינו ביותר מגישה אחת ללחימה בחזבאללה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע ציינו 20 שנים למותו של תא"ל ארז גרשטיין, שהוביל בלבנון לחימה תחבולנית, שנשענה על יתרונות צה"ל בטכנולוגיה ואש ועיקרה פשיטות ליליות. מתמרון רחב המליץ להימנע. אבל מה שהיה נכון לזמנו, מול חזבאללה, כבר לא בהכרח תקף היום ובמקרה של מלחמה, כמאמר מח"ט 7 גופמן, יש לכוחות המתמרנים "הרבה מה להציע".

השבוע ציינו 20 שנים למותו של מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), תא"ל ארז גרשטיין, הקצין הבכיר ביותר של צה"ל שנהרג בשנות השהייה בלבנון. גרשטיין, יוצא סיירת גולני, היה אולי המפקד הנערץ והמוערך ביותר בקרב החיילים ששירתו אז בלבנון. בהקדמה לביוגרפיה אודות גרשטיין, "תמצית געגוע" (ידיעות ספרים, 2007) מאת אהוד ערן, כתב מפקדו בגולני ובפיקוד הצפון, הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ש"ארז היטיב להבין כי הזכות להוביל חיילים נקנית רק במתן דוגמה אישית ובמילוי חובת הכנתם, אימונם והובלתם מלפנים. בהתנהגותו היה תמיד מודל לחיקוי, והערצת החיילים אליו לא ידעה גבול" (עמוד 15). גרשטיין, שעוד בחייו סיפרו אגדות על אומץ ליבו כמפקד ואודות הבוז שגילה לכללים, פקודות ומוסכמות, היה זן נכחד. מיתוס מהלך על שתיים בצבא שהלך ונעשה אפור. לא בכדי מותו, ממטען חבלה שהופעל כנגד השיירה שבה נסע בלבנון, טלטל ונותר מהדהד. בפגיעה בו הצליח חזבאללה לפגוע בסמל של ממש ולהסב פגיעה מורלית קשה לכוחות צה"ל הלוחמים בלבנון ולמדינת ישראל כולה.

בין השנים 2000-1982 ניהל צה"ל בלבנון, כפי שתיאר זאת גרשטיין, מלחמה על אש קטנה. הוא היה מקבלני הביצוע המובילים של צה"ל בה, והצטיין בפיקוד והפעלת כוחות קטנים בפשיטות ומארבים כנגד חזבאללה. שורה ארוכה מאוד של מבצעים מוצלחים רשומה על שמו. הוא פיקד על פלוגה רובאית, על הסיירת החטיבתית, על גדוד 51 – שם הצטרף למחלקה בפיקוד תמיר ידעי, כיום אלוף פיקוד העורף, למארב מוצלח בסמוך לכפר רמיא'א בלבנון (המ"מ, ידעי, הודה לימים שפחד מהמג"ד יותר מאשר משלושת המחבלים שבהם נתקלו ואותם הרגו) – על חטיבה מרחבית וכמובן על גולני, בה עשה כמעט את כל שירותו. 

מימין: מפקד עוצבת חירם, קובי מרום, עם מח"ט גולני, ארז גרשטיין, זמן קצר לאחר אסון השריפה בוואדי סלוקי בלבנון, אוגוסט 1997, (צילום: דו"צ).

בטרם מונה למפקד חטיבת גולני, היה גרשטיין חניך במכללה לביטחון לאומי. בעבודה שכתב, שכותרתה "ההתמודדות מול ארגון חזבאללה", הציע מתווה להתמודדות עם הארגון. בין ההמלצות העדפת הגנה קבועה (מוצבים) על ניידת, ושימת דגש "על יכולת פגיעה באויב בטווחים ארוכים, תוך ניצול היתרונות הטכנולוגיים של צה"ל באמצעי ראיית לילה, תצפית והכוונת אמצעי כינון אוויריים כגון מסוקי קרב ופשיטות ליליות". גרשטיין המליץ לחתור לפגיעה במפקדים מקומיים של הארגון, אך להימנע מפגיעה בדרג הבכיר של הארגון, וציין שחזבאללה "יתקשה להחליף מפקד מקומי החי ומכיר את השטח, בין היתר בשל עקרון המידור בארגון". העיקרון הזה מומש במבצע "טרף קל" ב-1997, במהלכו הניח כוח סיירת גולני מטעני חבלה בכפר אל-כפור, מהם נהרגו מפקד גזרה ומספר פעילים נוספים. גרשטיין היה הרוח החיה מאחורי המבצע. 

בניגוד לפשיטות שעליהן המליץ, התנגד גרשטיין לפעולות קרקעיות יזומות בהיקף נרחב מעבר לקו האדום. לשיטתו "הפשיטות נוסח מיידון (1988) או יעתר (1992) אינן יעילות, בעיקר משום שהן חושפות את הכוחות הגדולים לירי מרחוק (סאגר, ארטילריה). לפיכך, אין מקום להתמיד בהן". היה בכך היגיון רב, שכן כחלק מלקחיו מהתבוסה שספג במיידון, ארגון חזבאללה נמנע מהקמת בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון, המשמשת לו מקור תמיכה ומחסה. הארגון נמנע גם מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל.

לכוחות היבשה יש מה להציע

אבל מאז כאמור זרמו מים רבים בנהר. צה"ל נסוג מלבנון, ניהל בה מערכה נוספת ב-2006 וטרוד כיום בניהול מערכה סיזיפית וממושכת כנגד התבססות איראן, והארגון כשלוחה שלה, בסוריה. בדרום לבנון ערוך חזבאללה בכ-230 כפרים שיעים, בהם הקים מתחים מבוצרים (מעל ומתחת לקרקע). לארגון מגוון יחידות ובהן כוחות חי"ר, כוח הקומנדו רדואן לפשיטות בשטח ישראל, אגד שריון, יחידות מודיעין ומודיעין-נגדי, יחידת כטב"מים, כוחות נ"מ, יחידת רקטות ארוכות טווח ויחידה המפעילה טילי חוף-ים. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש החזבאללה ניסיון מבצעי משמעותי וזכה לחניכה והכשרה מצד הצבא הרוסי. צה"ל מצדו פועל כנגד הכוחות האיראניים ובני בריתם בעיקר בסוריה, במערכה שעיקרה הפעלת כוח אווירי ואש מנגד במבצעים חשאיים שעליהם נמנעת ישראל מלקחת אחריות (מדיניות שמשתנה בימים אלה, כמאמר האלוף טל רוסו בראיון, לאו דווקא משיקולים ביטחוניים, אלא מטעמים פוליטיים). ישראל נסמכת במערכה הזו בדיוק על אותם יתרונות שמנה גרשטיין בעבודתו, בהשוואה לאויביה, בדגש על היכולת לחבר מודיעין עדכני למערכי אש מהירה ומדויקת. גם בדרום, בעזה, מול החמאס, מפעילה ישראל דפוס פעולה דומה. מנגד, מה שתקף למלחמות על אש קטנה, לא בהכרח מתאים למערכה רחבה. 

מימין: אלוף פיקוד מרכז, נומה, עם מח"ט עציון דאז, אל"מ גופמן, (צילום: דו"צ).

על הרקע הזה מהדהדים דבריו של מפקד חטיבת השריון 7, אל"מ רומן גופמן, לרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, בכנס פיקוד בכיר. גופמן, שדבריו נכללו בסרט אודות כהונת איזנקוט שהפיק דובר צה"ל ושודר השבוע ב"כאן", אמר לרמטכ"ל בפתח דבריו שהוא וחבריו מפקדי החטיבות המתמרנות, "מוכנים ורוצים להילחם. אומר שנית, מוכנים ורוצים להילחם. אבל יש בעיה אחת. אתם לא מפעילים אותנו. לאורך זמן יש כאן דפוס מאוד-מאוד בעייתי שמתפתח ובעיקרו להימנע מהפעלת כוחות היבשה. ועדיין, במציאות הנוכחית, יש לנו הרבה מה להציע – ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה, בכל מקום שיידרש". גופמן, קצין שריון שעשה בחיל את כל שירותו, החל בשהייה בלבנון, עבור באינתיפאדה השנייה, במלחמה ב-2006 בלבנון, ובעזה, ומפקד כיום על אחת מחטיבות הדגל של זרוע היבשה, לא דיבר באוויר. בסיכום תרגיל חטיבתי הציע הרמטכ"ל איזנקוט לקציני חטיבה 7 לקחת מחוגה ולעשות עיגול של 1,500 קילומטר ואמר שלא ימצאו "חטיבה כל כך חזקה באמצעים שלה". במציאות של איום חמור על העורף, מלבנון או מעזה, הפתרון האפקטיבי יהיה לממש את הדוקטרינה הבן-גוריונית של העברת המלחמה לשטחו של האויב, ולשם כך צה"ל חייב לתמרן, ומהר.

ועם זאת, כמעט בכל פעם בשני העשורים מאז נסוג צה"ל מלבנון (היוצא דופן היחיד, שמעיד על הכלל, הוא מבצע "חומת מגן"), אמר המח"ט לרמטכ"ל, נאלצו הוא וחבריו לדרג המח"טים להסביר לפקודיהם שיש כלים יותר מתאימים לטיפול באיום כזה או אחר. התוצאה, הזהיר, היא שהאנשים "פחות יהיו איתנו. וזה בקצה משפיע על הרצון להילחם. מה שעושה אותנו למפקדים קרביים לאורך זמן זה חיכוך עם הצד השני. אחרת זה מצב של מוות קליני". 

הרמטכ"ל איזנקוט (שלאחר דבריו של גופמן לחץ את ידו בחום), אמר בסיכום הכנס שהוא מאוד מתחבר לדברים שאמר מח"ט 7. הוא עצמו, אגב, אמר דברים דומים מאוד לפני 20 שנה, בראיון לרגל סיום תפקידו כמח"ט גולני, תפקיד שבו החליף את חברו הטוב גרשטיין. "מאיתנו, המח"טים, הייתי מצפה שנתנהג כמו הגנרל פטון, ששנה לפני מלחמת העולם השנייה, בין קוקטייל לקוקטייל, רק חיפש את מי לתקוף. אסור לנו שנשתכר מהאווירה של מזרח תיכון חדש, לא עכשיו ולא בעוד 30 שנה. לצערי אני מזהה בצה"ל תופעה הולכת ורווחת של התבטאויות פופולריות מתייפייפות, שמתיישרות בהתאם למה שדעת הקהל הישראלית מצפה לשמוע מאיתנו. חייבים למתוח על זה קו", אמר אז.

ראוי לציין שבכהונת איזנקוט כרמטכ"ל אכן הוקצו משאבים רבים לחיזוק זרוע היבשה, באופן חריג לטובה מבעבר, וגם לא התרחשה סיטואציה שבה הפעלה רחבה של כוחות יבשה עמדה על הפרק. 

השבוע קיים צה"ל תרגיל פתע בגזרת הדרום, שדימה לחימה ברצועת עזה. כל רמטכ"ל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, בוחר להקפיץ כוחות בהפתעה בכדי לבחון את דריכות ומוכנות המערכת לאחד מתרחישי העימות הסבירים, העשויים לפרוץ בהתראה קצרה עד אפסית. איזנקוט למשל, הקפיץ בחודש אחד כוחות לתרגילי פתע הן באוגדת או"ש והן באוגדת עזה. הרמטכ"ל כוכבי, ככל הנראה בהמשך להערכת אמ"ן כי החמאס עלול ליזום השנה עימות רחב עם ישראל, עשה כן עם הפנים דרומה. בתרגיל, שעיקרו התקיים בבסיס האימונים בצאלים, השתתף גם גדוד 12 של גולני, שהוקפץ מגזרת הצפון. מפקד פלוגה בגדוד התראיין ל"ynet" ואמר כי הוא "מרגיש שסומכים עלינו ואני רואה את זה גם באישורי התכניות האופרטיביות, ברעיונות שנכנסים ללחימה ברצועה, בשינויים באמצעי הלחימה". יש לקוות שכך הוא הדבר, שכן התחושה בכוחות היבשה היא שמה שהיה הוא שיהיה, וגם בעימות הבא הם יופעלו במשורה, באופן מגומגם ולא כמאמץ העיקרי. הרמטכ"ל מקיים שורה של תהליכים שמטרתם לשנות זאת, יש לקוות שבמערכה הבאה התוצרים לא יישארו על רצפת חדר העריכה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון"בתאריך 02.03.2019)

כשזה נוגע להפעלת כוח ברצועה, אין חלופות טובות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ההסדרה עם החמאס מצויה במבוי סתום, והארגון מאותת לישראל שלא ימתין לנצח. בצה"ל שוקלים לשוב לשיטת הפשיטות, שלה חסרון אחד ברור, היא מובילה כמעט תמיד להסלמה של ממש. מצד שני, הממשלה מחויבת לספק ביטחון לתושבי עוטף עזה.

‏למרות המאמצים בחודשיים האחרונים להשגת הסדרה והפסקת אש בין החמאס לישראל, נותר מכשול אחד בלתי עביר – יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן. בעוד מצרים, קטאר והאו"ם נרתמו לפתור את המשבר בין ישראל לחמאס בטרם יסלים לכדי מערכה רחבה, מסרב אבו מאזן לאפשר לכספים לעבור לעזה. הסכם בין ישראל לחמאס, גם אם באמצעות משא ומתן עקיף, פירושו הישג אדיר לחמאס שגם יוכיח שהארגון מייצג את האינטרס הפלסטיני טוב ממנו, וגם יפגע בלגיטימיות והתמיכה, הנמוכה גם כך, לה הוא זוכה ברחוב הפלסטיני. אבו מאזן גם חש נבגד מצד ישראל וארצות הברית, כמו גם מארצות ערב. הנה הוא, שהצהיר על היותו פרטנר להסדר, שמנגנוני הביטחון שלו פועלים כנגד התבססות ארגוני הטרור בגדה המערבית, בתיאום עם מערכת הביטחון הישראלית, שמנסה להגשים את השאיפות הלאומיות הפלסטיניות בדרכים לא אלימות, הפך ללא רלוונטי. בסוף עם מי מנסים לסגור עסקה? עם החמאס, אויב משותף לרשות ולישראל, שמפעיל טרור, אלימות וכוח. הדרך היחידה מבחינת אבו מאזן להישאר רלוונטי, היא להכריח את כל השחקנים לקחת אותו בחשבון. בהתחשב בכך שצוואר הבקבוק להעברת כספים ודלקים לרצועה עובר דרכו, הצדדים ייאלצו לעשות זאת. 

מתפרעים בקרבת הגדר ברצועת עזה // צילום: דובר צה"ל

מפגינים פלסטיניים בקרבת הגדר ברצועת עזה, (צילום: דו"צ).

חמאס מצדו החל בשבועות האחרונים לחמם מחדש את הגזרה, בכדי להזכיר לכולם שבהיעדר פתרון האפשרות היחידה מבחינתו היא מערכה של ממש, שאחריה, כפי שהיה בסבבים הקודמים, כבר לא יוכלו להתעלם מדרישותיו. אוגדת עזה, עליה מפקד תא"ל יהודה פוקס (שמשלים כהונה ארוכה במיוחד), נדרשת להתמודד כעת עם המשך שיגור בלוני תבערה מהרצועה לעבר ישראל ועם העברת הפגנות יום השישי בעיקר לשעות הערב והלילה. הארגון זיהה את החולשה היחסית של צה"ל להפעיל ביעילות אמצעים לפיזור הפגנות בשעות אלו. מה גם שהפעלת אש מדויקת וצלפים בלילה, אף שקיימת, פחותה באיכותה. במקביל מפעיל החמאס יחידות שמשימתן היא הטרדת כוחות הצבא שעל הגדר באמצעות ניסיונות חדירה לישראל, זריקת מטענים, ירי וכן חבלה בגדר עצמה. כל אלו מביאים לעלייה במספר הנפגעים בצד הפלסטיני ולתחושה שההסלמה קרבה. בצה"ל החליטו לקראת סוף השבוע על תגבור הכוחות ברצועה, ובכלל זה מערכות ההגנה האווירית, מחשש שחמאס עשוי לירות רקטות לעבר יישובי העוטף. 

פעולה קרקעית מוגבלת ומינורית…

במהדורת החדשות של יום שישי האחרון ב"כאן" דיווח הפרשן אמיר בר-שלום כי בצה"ל שוקלים פעולה קרקעית מוגבלת ומינורית ברצועת עזה, בכדי לאותת לחמאס שישראל מוכנה לעימות. המשימה, אם יוחלט על כך, תוטל, באופן טבעי, על אוגדת עזה בפיקוד פוקס, צנחן שעשה את עיקר שירותו בנח"ל. זה לא רעיון חדש. צה"ל ביצע לאורך השנים עשרות פשיטות גלויות שכאלו בכל גזרות הלחימה, דוגמת מבצעי "קלחת" בלבנון. 

שיטת הפשיטות הזו היתה נהוגה גם בתקופה שקדמה להתנתקות ובעיקר לאחריה. מפקדי אוגדת עזה, אביב כוכבי ואחריו משה "צ'יקו" תמיר, הובילו שורה של פשיטות ומבצעים כנגד החמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועה, ובהם מבצע "גשמי קיץ" ב-2006, עליו פיקד כוכבי, ומבצע "חורף חם", עליו פיקד תמיר. בין המבצעים הגדולים יזמו השניים שורה ארוכה של פשיטות ללב השטח שבשליטת הפלסטינים. בינואר 2005 פיקד כוכבי, שרכש בתחום ניסיון ניכר כמח"ט הצנחנים בראשית האינתיפאדה השנייה, על מבצע "צעד מזרחי", שביצע כוח מגדוד שמשון בתגובה לפיגוע במסוף קרני. הכוח חדר ללב שכונת זייתון ולדברי המג"ד, אודי בן מוחא, הפתיע את המחבלים. "זו היתה מכה קשה שארגוני הטרור חטפו. הם היו בשוק". במהלך המבצע פגע הגדוד בכעשרים פעילי טרור והשמיד אמצעי לחימה. תא"ל תמיר, שהחליף את כוכבי באוגוסט 2006, אף הגדיל לעשות, ובאופן שכיום קורה פחות ופחות, הטיל חלק מהביצועים הללו על כוחות מילואים שהיו באותה עת בתעסוקה בקו. 

מימין: תא"ל תמיר, מפקד אוגדת עזה, עם הרמטכ"ל דאז, אשכנזי, (צילום: דו"צ).

לפשיטות של אז היה הגיון מבצעי ברור. "הפעילות שלנו מונעת מהמחבלים להתעסק בפיגועים מעבר לגדר והם נאלצים להתרכז בהגנה", אמר אז תמיר, שהיה מומחה לפעילות מהסוג הזה עוד מימיו בגולני ובלבנוןגם הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שהיה בצבא בדיוק באותם מקומות שבהם שירת תמיר, חשב כמוהו ואישר שורה ארוכה של מבצעים אינטנסיביים, בקנה מידה מצומצם ולא בסדר הגודל של "חומת מגן", שייצרו תחושת נרדפות בקרב המחבלים, וגרמו ללצמצום פעילותם במרחב. למרות שהכוחות שפעלו שלקחו באותם ימים חלק בפעולות הללו טענו שרמת החיילות שהפגינו פעילי החמאס היתה גבוהה משציפו, הרי שהסיכון היה נמוך יחסית. נמוך אבל לא אפסי. מוטב לזכור שלמהלכים שכאלה יש מחירים. באחת הפשיטות הללו, בנובמבר 2007, במהלך התקלות עם חוליית חמאס שנהגה לירות אש מרגמות על קיבוץ כרם-שלום, נהרג לוחם בגדוד צנחנים מילואים, רס"ל אהוד אפרתי. הכוח התעשת, הרג את אחד המחבלים ופצע את השני, שנמלט. "יצאנו 41 איש; חזרנו 40", אמר לאחר המבצע קצין בפלוגת הסיור של הגדוד, בה שירת אפרתי, והמחיש בתמצית את המחיר כולו. 

"ברור שמי שנוקט בפעולה כזו לא יוכל להסתפק לחדירה רק לשטחים פתוחים. סביר, שחדירות אלו יכללו כניסה לשטחים בנויים ומאוכלסים", כתב הפרשן הצבאי הוותיק, זאב שיף, במאמר האחרון שפרסם ב"הארץ" בטרם נפטר, בהתייחס להחלטת הרמטכ"ל אשכנזי על מבצעים מסוג זה. אבל חמאס של אותה עת היה, כפי שתיאר זאת תא"ל (מיל') תמיר בהרצאה ב-2011, אויב "במצב בוסר כזה, לא מוכן, לא מאורגן ולא מבין את היכולות שעומדות מולו". כיום חמאס ערוך היטב ברצועה, וקשה להעריך שישנו מרחב, בוודאי בשטחים הבנויים, שבו לא יידרש הכוח הפושט ללחימה של ממש מול אויב מבוצר ומחופר. התווך התת-קרקעי הפך למרחב לחימה ופעולה עבור הארגון בהיקף משמעותי, כזכור מקיץ 2014, ויש להיערך גם לזה. יתרה מכך, בשנים שבין ההתנתקות למבצע "עופרת יצוקה", לא היו בידי החמאס רקטות בעלות טווח רחב מזה של יישובי העוטף. בצוק איתן, כבר נורו רקטות לעבר נתב"ג ותל-אביב. מכאן שההשלכות של פשיטה גלויה כזו עשויות להיות הסלמה רבתי של המצב, שתשליך על כלל המדינה ותחייב הפעלת כוח משמעותי. 

החלופות בין רע לגרוע

חשוב לומר, כשזה נוגע להפעלת כוח ברצועה אין חלופות טובות. כמעט כולן נעות בטווח שבין רעות לבין גרועות. בחירה בשיטת הסיכולים הממוקדים, למשל, מאפשרת לצה"ל לפעול בעיקר מן האוויר, מרחוק, ללא סיכון לאנשיו. גם ההישג, בדמות פגיעה בפעיל טרור מרכזי בדרג גבוה, עשוי להיות חיובי. אולם לאפשרות זו חסרונות בולטים. ראשית, כאמור, עליה בכמות ההרוגים הפלסטינים מביאה לרוב לעליה בעצימות העימות. שנית, מאחר וחמאס הוא שבוחר את המקום והזמן בהם הוא פועל ומסלים, תתקשה ישראל לאתר את בכיריו, שיתחבאו בבונקרים מבעוד מועד. החיסרון השלישי והמהותי ביותר של השיטה, הוא שלאורך זמן קמו מנהיגים חדשים, ולא פעם הם מתוחכמים ונחושים יותר מקודמיהם, כפי שלמדה ישראל לאחר שחיסלה את מזכ"ל חזבאללה מוסאווי ב-92'.

גם להפעלת אש מנגד, החל מירי הרתעתי של כלי טיס ותותחים ועד לפגיעה במבנים או חוליות שיגור, יש יתרונות וחסרונות ברורים. אמנם אין סיכון לכוח המבצע, אך מנגד האויב מסתגל, מורתע פחות וישנו סיכון לא מבוטל לפגיעה באזרחים. השימוש באש מנגד, אמר תמיר באותה הרצאה "נוח לפעמים לדרג של מחליטים להישאר באש קטנה כזאתי. אבל זה כמובן דבר זמני, והוא טוב כל זמן שהוא נשמר זמני, וצריך לדעת מתי לשנות את כללי המשחק". אבל כשמשנים את הכללים יש לכך מחירים ובעיקר אחריות, כאמור. מי שחושב שהכניסה לשטח תרתיע את חמאס ותרסן אותו, צריך לקחת בחשבון שכוחות צה"ל יפגעו שם בלא מעט מפעיליו, ובתוך כך, למצער גם באזרחים (שכן חמאס מנצל את האוכלוסייה האזרחית להגנתו). ריבוי נפגעים בצד הפלסטיני מהווה קטליזטור להמשך ההסלמה. 

בתקופה שבה תמיר הוביל קו לוחמני בפיקוד הדרום, בגיבוי האלוף גלנט והרמטכ"ל, כתב יועז הנדל ב"מקור ראשון" שבקרוב הממשלה תבין "שתפקידו של צה"ל הוא לאפשר את חייהם התקינים של תושבי שדרות והסביבה". הנדל צדק. האחריות היא של הממשלה. נוכח המבוי הסתום שאלו נקלע באחרונה המשא ומתן המדיני, שלא באשמת ישראל, טוב שמתקיימת חשיבה של ממש על הפעלת הכוח. בצמרת הצבא, שם כוכבי הוא היום סגנו של הרמטכ"ל איזנקוט (גולנצ'יק, שמגיע מאותם מקומות כמו תמיר ואשכנזי), המשמעויות של הפעלת הכוח ברורות, ומכאן גם ההמלצה להימנע מהן כל עוד ניתן. מוטב שגם הממשלה תבין את מלוא המשמעויות של החלטה על פשיטה קרקעית מוגבלת וקצרת מועד, כמו גם של שתי החלופות הנוספות. כבר היו בישראל ממשלות שאישרו מבצע והתגלגלו למלחמה. פשיטה שכזאת, אף שהיא מייצגת מדיניות לוחמנית ונחושה, ממש כפי שהשרים בנט וליברמן רוצים להיראות, עלולה להוביל למקומות שלישראל ממש אין עניין להגיע, ובהם מערכה נוספת בעזה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.10.2018)