כשהשריפים הופכים לבוררים\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

העולם כבר לא מנוהל ע"י "שריפים", הכופים "פתרונות מושלמים" על שחקנים אחרים; ריבוי השחקנים והדיפוזיה של הכוח מובילה את העולם לכיוון הסדרי – האם טראמפ יצליח להעביר את המסר הזה לישראל ולרשות הפלסטינית, שיאלצו לוותר על "עסקה אולטימטיבית"?

כשהקהילה הבינלאומית לוחצת על צפון-קוריאה לחדול מהתכנית הגרעינית שלה, פיונגיאנג מניפה אצבע משולשת. נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הבן פלש לאפגניסטן ולעיראק כדי "לעשות שם סדר", וראינו כמה מסודרות המדינות האלה. צבא מצרים, תחת ניצוחו של הנשיא א-סיסי, מנהל כבר שלוש שנים מערכה צבאית חסרת תקדים נגד שלוחת דאעש בסיני, והארגון איננו כלה. וגם אצלנו, ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, הוביל את ההתנתקות החד-צדדית מעזה. מה משותף לכל הפעולות האלה?

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

עד השנים האחרונות, העולם התאפיין במציאות מדינית-ביטחונית של "שריפים": מנהיגים חזקים שלא מתביישים לדפוק על השולחן, להגיד "זה מה שאני רוצה וככה זה יהיה" ולכפות "פתרונות מושלמים" על היריבים שלהם, מטרומן וצ'רצ'יל שמחקו את הירושימה ודרזדן מעל פני האדמה, דרך בגין שהפציץ את הכור בעיראק ועד רייגן, שמירוץ החימוש שהוביל הוריד את כלכלת ברית המועצות על הברכיים. האם סוג כזה של פתרונות יכול להתקיים גם בימינו? במילה: לא.

תהליך הדיפוזיה של הכוח נמשך כבר שנים, אך 2007 הייתה שנת השינוי הגדול, עם מהפכת המידע שחוללו הרשתות החברתיות והסמארטפונים, שאפשרה למידע לזרום במהירות שיא בכל רחבי העולם. מהפכת המידע, שתודות לה כל תא רדום יכול לבנות מטען נפץ בחצר האחורית או לבצע מהספה בסלון תקיפת סייבר על תשתיות חיוניות, העלתה משמעותית את רמת המסוכנות של סוכנים (proxy), המסוגלים להוציא לפועל פעולות תגמול על פתרונות בכפייה נוסח טרומן ובגין. מהפכת המידע גם העלתה משמעותית את כוחם של ציבורים ואת יכולתם להתאגד ולהפוך לגורמי כוח, וכשיש גורמי כוח רבים בזירה, היכולת לכפות "פתרון מושלם" מצטמצמת משמעותית.

אובמה בעת שהיה חבר הסנאט של ארצות הברית, (מקור: ויקפדיה).

2007 הייתה גם שנת המהפכה עם עלייתו המטאורית של הסנאטור דאז והנשיא לעתיד ברק אובמה, שקו יסוד במדיניות החוץ והביטחון שלו היה נכונות לנהל משא-ומתן עם אויבים, כולל איראן וסוריה, ככלי להגעה להסדרה. אובמה היה הראשון לזהות כי נגמר עידן "הפתרונות המושלמים". רתיעתו ממעורבות צבאית מקיפה שעלותה בדם ודמים יקרה והרסנית כמו זו של ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן, נמנע הנשיא ה-44 מפעולה צבאית במזה"ת גם במחיר פגיעה בדימוי העוצמה האמריקני ועימותים עם בעלות הברית המסורתיות. במקום זאת, אובמה הפך לסמל של פשרות מדיניות, והחליף את "הפתרונות המושלמים" ב"פתרונות חלקיים".

לאחר שחזר בו מאיומו לתקוף בסוריה, בתגובה לטבח הכימי של 1,500 אזרחים ב-2013, חתם אובמה על "העסקה הכימית" עם מקבילו הרוסי פוטין. סוריה ויתרה על מאגרי הנשק הכימי שלה, ובכך הוסר, למעשה, אחד האיומים הקיומיים הגדולים ביותר על ישראל, ירדן ותורכיה. האם המלחמה נגמרה? לא. האם המצב ההומניטארי בסוריה השתפר? ההפך. אבל העסקה הזו הייתה הטובה ביותר, לארה"ב ולבעלות בריתה, שיכל להשיג בסיכון מינימלי. גם הסכם הגרעין עם איראן הוא דוגמא מצוינת ל"פתרון חלקי". אמנם, איראן לא הפכה לשוודיה והיא ממשיכה לממן טרור וחתרנות ברחבי המזרח התיכון, אך תכנית הגרעין שלה הוחזרה לאחור ואימת הפצצה הוסרה מעל תל-אביב וריאד. האלטרנטיבה, בדמות מלחמה אזורית ופעולות נקם בארה"ב ובאירופה באמצעות משמרות המהפכה, הייתה גרועה יותר.

הנשיא טראמפ ורה"מ נתניהו בביקורו השבוע בישראל, (צילום: קובי גדעון, לע"מ).

אבל החל מה-20 בינואר ישנו "שריף חדש בעיירה". הנשיא האמריקני דונלד טראמפ התחיל כשריף בעולם של בוררים: כשדמויותיהן המיתולוגיות של צ'רצ'יל ורייגן הן נר לרגליו, המועמד טראמפ האמין כי יוכל, בכוח אישיותו ומעצמת-העל העומדת לרשותו, לתקן את עוולות העולם באם רק יאיים מספיק. כיום הוא מוקף ביועצים מנוסים ומתונים (ברובם) שסביר להניח כי יאזנו אותו, ולא רחוק היום בו יבין כי יאלץ לוותר על חלום "העסקה האולטימטיבית", ובפרט בזירה הישראלית-פלסטינית. בשיחותיו עם שני הצדדים, בוושינגטון, בירושלים ובבית-לחם, טראמפ הבהיר כי כדי להגיע להסכם תידרשנה פשרות כואבות: בהתנחלויות, בירושלים, בפליטים, בשיבה, בהכרה ההדדית, בביטחון ובגבולות. בסוגיה הישראלית-פלסטינית, אחרי שנפל לו האסימון כי נגמר עידן "הפתרונות המושלמים", טראמפ הוא יותר אובמה מרייגן: הוא מבין שלא תהיה "עסקה אולטימטיבית" ששני הצדדים יתמוגגו ממנה ושהגעה ל"פתרון החלקי" תחייב פשרות כואבות. עכשיו, זהו תורם של נתניהו ועבאס להבין זאת.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

"כשאתה צריך לירות, תירה. אל תדבר"\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המתקפה המפתיעה האמריקנית בסוריה מסמנת, אולי, על חזרתו של השריף האמריקני למזרח התיכון הפרוע. אבל היא תהיה חסרת משמעות אם לא תהווה נדבך במדיניות אמריקנית חדשה כלפי מלחמת האזרחים בסוריה.

ספינת הצי האמריקני משגרת את אחד מטילי השיוט במתקפה כנגד סוריה, (צילום: רויטרס).

לפנות בוקר ירו כלי שיט של צי ארצות-הברית יותר מחמישים טילי שיוט לעבר בסיס חיל האוויר הסורי, הסמוך לעיר חומס שבסוריה. המתקפה המפתיעה בוצעה בתגובה לשימוש בגז עצבים שעשה צבאו של אסד כנגד המורדים באידליב השבוע. בתקיפה נפגעו כלי טיס, האנגרים, מאגרי תחמושת ודלק ומערכות נ"מ. התגובה האמריקנית היתה מפתיעה. ראשית, משום שבתוך זמן קצר הממשל שינה את מדיניותו ובחר להתערב בנעשה במלחמת האזרחים בסוריה. שנית, בעוצמה שבה עשו זאת. בפעולה היה כל מה שהאמריקנים יכולים לבקש: תקיפה מפתיעה, מדויקת, כואבת, שפגעה במי שצריך ורק בו, תוך שהיא נמנעת משליחת כוח קרקעי, שלו נטייה לפעולות ממושכות. סביר ששיטת הפעולה – תקיפה באמצעות טילי שיוט – נבחרה בכדי למנוע התנגשות עם כוחות רוסים סמוכים, שאף הוזהרו מראש.

"מה שעשינו ב98', אין יותר טוב מזה"

באחרונה פרסם האתר "Foreign Policy" (מדיניות חוץ) רשימת ספרים שמזכיר ההגנה האמריקני, גנרל הנחתים ג'יימס מאטיס, ממליץ לכל מנהיג לקרוא. מאטיס, תלמיד שקדן של היסטוריה צבאית, נהג לקחת אתו לשדה הקרב ספרים שונים ובהם "הרהורים" שכתב הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס, "שערי האש", אודות לחימת הספרטנים בתרמופילי ו"עם החיל הוותיק" שכתב יוג'ין סלדג' אודות קרבות הנחתים בפלליו ואוקינאווה בהם לחם. אחד הבולטים ברשימה הוא הספר "לפני שהכדור הראשון נורה" מאת הגנרל אנתוני זיני וטוני קולץ. זה לא מפתיע, בעיקר משום שמאטיס וזיני דומים מאוד באופיים.

גנרל זיני, כתב בספרו שאסור היה לנשיא אובמה להתקפל לאחר שהציב קו אדום, (מקור: ויקיפדיה).

זיני, קצין נחתים שלחם בווייטנאם, עשה לעצמו שם כקצין חריף, תוקפני שאומר את מה שהוא חושב. בספרו הכיר זיני במורכבות הדילמה שעמדה לפתחו של אובמה בשנת 2013, כאשר נודע שאסד תקף בנשק כימי את כוחות המורדים. כזכור, ניסה תחילה אובמה לגבש תמיכה בבית הנבחרים, כמו גם לרתום את הקהילה הבינלאומית, לתקיפה בסוריה, אך בסוף בחר לגבש דיל עם רוסיה, אותו יזם פוטין, במסגרתו תתפרק סוריה מן הנשק הכימי. לתפיסתו של זיני, היה צעד זה בבחינת מקח טעות, שכן מרגע שהנשיא האמריקני קבע את השימוש בנשק כימי כקו אדום, ארה"ב היתה חייבת לפעול ולהכות. העובדה שהנשיא נרתע מלממש את איומו, פגע לשיטתו, בהרתעה האמריקנית.

בשנת 1998, כמפקד פיקוד המרכז האמריקני, היה זיני אחראי על מבצע "שועל המדבר", פעולת תגמול אמריקנית שעליה הורה הנשיא קלינטון בשנת 1998, בתגובה להחלטת סדאם חוסיין להוציא את פקחי האו"ם מעיראק. במשך ארבעה ימים תקפו האמריקנים והבריטים מן האוויר והים בסיסי צבא, מערכות פיקוד ושליטה ומתקני ייצור נשק להשמדה המונית. "משום שתקפנו מבלי שתגברנו, כהרגלנו, את הכוח כפי שצפו בהנהגה העיראקית," כתב זיני, "פעולה שהיתה קונה לה זמן להיערך למתקפה – הפתענו אותם. כל המטרות הותקפו בדיוק ראוי לציון ועם תוצאות הרסניות יותר למשטר העיראקי משצפינו". התקיפה האמריקנית בסוריה היתה דומה מאוד לאותו מבצע.

השריף הישן, חזר

החלטתו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, שלא להבליג על המתקפה הכימית שביצעו הסורים באידליב, בניגוד להצהרותיו הקודמות כי לממשלו אין כוונה להתערב במלחמת האזרחים המדממת בסוריה, מסמנת, אולי, את חזרתה של אמריקה המוכרת. אותו "שריף" ששומר על סדר במזרח התיכון הפרוע. לצידו פעלו שני שחקני מפתח, מזכיר ההגנה מאטיס, והיועץ לביטחון לאומי, הגנרל הרברט מקמאסטר, שהשבוע גם עמד מאחורי מהלך חשוב אחר – הדחת סטיב באנון, יועצו הקיצוני של טראמפ, מהמועצה לביטחון לאומי. כשבוחנים את הפעולה לא ניתן להמנע מהשוואה לאופן שבו טיפל קודמו, הנשיא אובמה, בסוגיית הנשק הכימי הסורי ארבע שנים קודם לכן. דומה שטראמפ צפה בסרט המופת "הטוב, הרע והמכוער", והפנים השיעור: "כשאתה צריך לירות, תירה. אל תדבר".

הנשיא טראמפ בנאומו אודות התקיפה האמריקנית בסוריה, (מקור: Youtube).

מאחר והפעולה נעשתה כנגד גורם מדינתי, גם אם מוחלש כמו משטר אסד, אפשר שההרתעה, אותו גורם חמקמק שקשה לכמת, תושג. בעוד שמדינות מתקשות להרתיע ארגוני טרור וגרילה, שחסרים מרכזי כובד ברורים, הרי שמדינות הן עניין אחר לחלוטין. למדינה יש מוסדות שלטון, נכסים חיוניים, תשתית קריטית והנהגה, שניתן לפגוע בהם. המתקפה האמריקנית הבהירה לסורים, לרוסים ולאיראנים (וגם לחזבאללה) שה"שריף" הישן חזר, וכדאי לא לבחון את הקווים האדומים שלו. מנגד, הפעולה אינה יכולה להיעשות בחלל ריק, וחייבת להיות נדבך במדיניות כוללת כלפי מלחמת האזרחים בסוריה. אחרת, היא תהיה חסרת משמעות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 07.04.2017)

 

רוסיה של טראמפ היא איראן של אובמה\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

"החיזור" של ממשל טראמפ אחרי הקרמלין נובע מזיהוי אינטרסים משותפים לארה"ב ולרוסיה, ומכוון לוותר על עקרונות ישנים בתמורה לשיתוף פעולה בנושאי ליבה, ובהם המאבק בדאעש. 

אם היינו שואלים את הישראלי הממוצע מה דעתו על איראן, כנראה שהיינו מקבלים תשובות בנוסח, "איראן היא השטן, המדינה המסוכנת ביותר בעולם ואסור לעשות איתה הסכמים בוודאי שלא כאלה שמאפשרים לה להמשיך ולממן את הטרור באזור".

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה, פיתח מדיניות בנושא האיראני שנובעת מזווית ראייה אחרת: איראן היא מעצמה אזורית עם כלכלה שברירית, הנהגה שמנוהלת בסופו של יום ע"י שיקולי ריאל-פוליטיק וציבור שקרוע בין שמרנים רדיקליים לליברלים פרו-מערביים. כמו שאיראן היא חלק מהבעיה במזרח התיכון, כך היא תוכל – בהפעלת מקלות (סנקציות) וגזרים (מו"מ) מתאימים – להיות חלק מהפתרון. שיאו של הפלירט האמריקני-איראני הגיע לשיאו בקיץ 2015 עם החתימה על הסכם הגרעין, שדחה את האיום המיידי שהצבה איראן למדינות המתונות באזור (בהן ישראל) ואמור, בטווח הזמן הרחוק, לקרב את ההנהגות בטהראן ובוושינגטון לקראת פתרון משברים אחרים.

ואז נבחר טראמפ, ובחירתו מעמידה את כל מערכת היחסים הזו, שנבנתה על ההנחה שהיורשת של אובמה תמשיך את תהליך ההתקרבות לאיראן, בסכנה. טראמפ נוהג באופן דומה לקודמו, ומעלה על ראש שמחתו יריבה מסורתית, מסוכנת לא פחות, שאף מציבה איום אסטרטגי לביטחון, לאינטרסים ולערכים האמריקניים במזה"ת ובעולם – רוסיה. על פניו מדובר בפלירט מוזר, שלא לומר פזיז שרבים מייחסים לו מניעים סמויים של טראמפ ואנשיו, עם מעצמת-העל במיל' והמדינה היחידה אי פעם שהייתה מסוגלת להשמיד את ארה"ב. אך בראייתו של טראמפ, רוסיה אינה האנטיכרייסט שהייתה בימי המלחמה הקרה: כלכלתה מקרטעת, גבולותיה מאותגרים ע"י יריבים ממערב (נאט"ו) ומדרום (סין) והיא חולקת עם ארה"ב אינטרסים אסטרטגיים במרחבים שונים, שהמרכזי והמיידי בהם הוא המאבק בשטן של המאה ה-21, הג'האד העולמי (באופן אירוני, אותו יריב משותף שאובמה זיהה לארה"ב ולאיראן).

514793

אם רוסיה כל-כך מעוניינת בכניסה לבוץ הסורי, למה שנפריע לה? אם היא מתערבת בתהליכים הדמוקרטיים במדינות מזרח-אירופה, למה שנתערב אם הן לא מסוגלות ולא מוכנות להגן על עצמן? ואם, במסגרת מגה-דיל בין-מעצמתי, נוכל לסחוט ויתורים ממוסקבה בתחומים שבהם היא פוגעת ישירות בארה"ב (סייבר, התנגשויות בים הצפוני, גרעין וטילים בליסטיים בין-יבשתיים) ולכונן שת"פ מול האויב המיידי (הג'יהאד העולמי) או העתידי (סין), אז מה זה כבר ויתור על זניחת המחויבות למדינת עולם-שלישי אירופית כמו ליטא, לטביה או אסטוניה?

הברית הטרנס-אטלנטית החדשה היא, בחזונו של טראמפ, ברית של נוצרים, שמרנים, לאומנים-לבנים ואוטוקרטים שאינם מייחסים חשיבות יתרה לשיח ערכים של "טוב ורע" אלא רק לכוח ולאלו החזקים מספיק כדי לדורשו. אם לברית טראמפ-פוטין יבקשו להצטרף מנהיגים בעלי דעות דומות כלה-פן או ווילדרס, הם יותר ממוזמנים. רבים זוכרים לטראמפ את אמירתו שברית נאט"ו היא "מיושנת", אך היה גם חלק שני למשפט – נאט"ו מיושנת כיוון שאינה נלחמת בטרור. במסגרת אותו מגה-דיל, יבקשו טראמפ ופוטין לשרטט מחדש את המזרח התיכון, ככל הנראה בהתאם לטעמיו של האחרון בתמורה לוויתורים שיעשה במישור הבילטראלי. מאטיס-שויגו זה הסייקס-פיקו החדש והפעם, מאה שנים מאוחר יותר, הם יחלקו את הלבנט באופן שאמור להתחשב באינטרסים העדתיים והדתיים של מיליוני תושבי עיראק וסוריה, ומתוך אינטרס משותף של פגיעה, קשה ככל הניתן, בג'יהאד העולמי.

אך בכל חדר יש פיל ובמקרה הזה, הפיל הוא אותו פיל שאתו התחלנו את המאמר: בסוריה פזורים מאות (אם לא אלפי) לוחמים איראניים, והם לא ימהרו לסגת מהמסדרון היבשתי שסללו לבני בריתם בלבנון. בכוח לא יוציאו אותם, וסנקציות הן כלי רגיש ונפיץ מדי, מה שמציב סימן שאלה לגבי מה התמורות שארה"ב ורוסיה מסוגלות לתת לאיראנים בתמורה לנסיגה, וכמובן – האם באמת אותה נסיגה חשובה להן מספיק בכדי לשלם?


רותם אורג הוא סופר, ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

לצבא האמריקני יש פתרון לכל בעיה, גם לאלו שהוא לא פותר | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעבור הצבא האמריקני פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) הוא כלי חיוני בלוחמה בטרור. מנגד, נראה שהממשל "התאהב" בפתרון והוא נוטה להשתמש בו גם כשהוא מתאים לבעיה וגם כשלא.

תרגיל של צוות 6 במחנה קמפ סלבי, מיסיסיפי, (צילום: Staff Sgt.Chris Griffin / U.S. A).

תרגיל של צוות 6 במחנה סלבי, מיסיסיפי, (צילום: Staff Sgt.Chris Griffin / U.S. A).

בתחילת השבוע פשט כוח מן הקומנדו הימי האמריקני, ה-Navy SEALs, על מפקדה של אל-קאעדה במחוז ביידה שבמרכז תימן. הפשיטה היתה המבצע הקרקעי הראשון שאישר טראמפ מאז הושבע כנשיא. בקרב, שנמשך כשעתיים, נהרגו שלושה מבכירי הארגון בתימן, אבו ראוף אל-דאהב, סולטאן אל דאהב וסייף אל נימס, וכן 11 פעילים נוספים. למרות שהפעולה הוגדרה כמוצלחת הרי שקשה להגדירה "נקיה" וחפה מתקלות. מש"ק בצוות הקומנדו, ויליאם אואנס שמו, נהרג בפעולה ושני לוחמים נפצעו. מסוק פינוי מדגם V-22 אוספריי שהוזנק לאירוע נפגע מאש המחבלים והתרסק. בדומה למה שהתרחש בפשיטה שבה חוסל בן לאדן, המסוק הושמד על-ידי לוחמי הקומנדו בטרם נסוגו. לאחר שהכוח פונה במסוקים תקף את המפקדה מל"ט אמריקני. כמה עשרות בלתי-מעורבים נפצעו ונהרגו בפעולה, בהם בתו בת ה-8 של בכיר הארגון אנוואר אל-אוולקי שחוסל ב-2011.

"דרושה רשת בכדי להילחם ברשת"

הפעולה בתימן תוכננה במשך מספר חודשים על-ידי פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), אליו כפופות יחידות העילית האמריקניות כוח דלתא וצוות 6 של הקומנדו הימי. הפיקוד הוקם כלקח ממבצע "ציפורן הנשר", פשיטת הנפל לחילוץ בני הערובה האמריקנים מטהרן ב-79'. מאז מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר היווה פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים את חוד החנית האמריקני בלוחמה בטרור ואנשיו אחראים לפגיעה בבכירי אל-קאעדה, המדינה האסלאמית ואל-שבאב. הבולט במבצעי הפיקוד, אותו ריכז והוביל ב-2011 מפקד JSOC דאז, האדמירל ויליאם "ביל" מקרייבן, איש הקומנדו הימי, היה הפשיטה בה חוסל בן לאדן.

גנרל סטנלי מק'קריסטל, פיקד על מבצעי JSOC בעיראק, (מקור: וקיפדיה).

גנרל מק'קריסטל, פיקד על מבצעי JSOC בעיראק, (מקור: וקיפדיה).

למרות שבתקופת הנשיא אובמה גדל משמעותית נפח הפעולה של הפיקוד, הרי שאת השינוי במקום שהוא תפס יש לייחס דווקא לממשל הנשיא בוש הבן ולמהפכה שהוביל מפקדו באותם ימים, קצין צנחנים גבוה ורזה, הגנרל סטנלי מק'קריסטל. בהרצאה שנשא ב-2013 בספריה הצבאית על-שם פריצקר בשיקאגו ציין מק'קריסטל כי כשקיבל את הפיקוד על JSOC בשנת 2001 ביצע הפיקוד כ-18 פשיטות בחודש. על-מנת לפרק רשתות טרור, קבע הגנרל, אין די ב"עריפת ראש הנחש", שכן פגיעה בראש הארגון וסגנו לא תמוטט את הארגון. יתרה מזאת, נהג להתבדח, אם יעשו זאת בפנטגון הצבא דווקא ישתפר. אם רוצים למוטט את הרשת מוכרחים לפגוע לרוחב בכלל העוסקים במלאכה, מהפעילים הזוטרים ועד לבכירים. מערכה מתמשכת שכזו חייבה גוף שונה מזה שעליו פיקד. "דרושה רשת בכדי להביס רשת", היה המוטו שלו, והוא הפך את הפיקוד לגוף שמרושת טוב יותר טוב ומקיים "שיתוף פעולה מבצעי" בין מודיעין עדכני לצוותי לוחמים מובחרים. קצין המודיעין של מק'קריסטל ב-JSOC, שלדבריו סייע לו רבות להזרים את המידע המודיעיני העדכני היישר ללוחמים בשדה, היה קולונל בשם מייקל פלין, כיום היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית. כשמק'קריסטל סיים את תפקידו ביצעו לוחמיו כ-300 פשיטות בחודש, בהן פגעו בפעילי טרור בעיראק ומוטטו תשתיות טרור במהירות מרשימה.

בשנים האחרונות פעלו לוחמי JSOC כנגד בכירי המדינה האסלאמית ואל-שבאב, בעיראק, סוריה וסומליה, בין היתר בשורת פשיטות לשחרור בני ערובה. לאחר אחת מהן, בה חולץ מידי הטאליבן באפגניסטן הרופא האמריקני דיליפ ג'וזף, החליט הנשיא אובמה להעניק את עיטור הכבוד של הקונגרס לרב-המלחים אדוארד באיירס, איש צוות 6 של הקומנדו הימי. בשל כך מהווה הפיקוד "מקפצה" לתפקידי פיקוד בכירים. הגנרל ג'וזף ווטל למשל, שצנח בראש גדוד ריינג'רס באפגניסטן ב-2003 ופיקד על JSOC, הוא כיום מפקד פיקוד המרכז האמריקני. בדומה למק'קריסטל (כמו גם כמה גנרלים ישראלים, בהם הרצי הלוי ובוגי יעלון) גם מפקדו הנוכחי של JSOC, הגנרל אוסטין "סקוט" מילר, החל את שירותו כמפקד מחלקה בדיוויזיה המוטסת ה-82 ובהמשך ברגימנט הריינג'רס ה-75 של צבא היבשה, כוח סער חי"ר מובחר המחבר בין החי"ר הקל למבצעים המיוחדים. כמפקד פלוגה בכוח דלתא לחם בקרב מוגדישו ובהמשך פיקד על היחידה כולה בעיראק ועל מבצעים מיוחדים באפגניסטן‏. לאחר מכן שב ל"צבא הגדול" כמפקד המרכז למצוינות בתמרון. הפשיטה בתימן היתה גם למבצע הגלוי הראשון בתקופתו כמפקד JSOC, אך קדמו לה פשיטות רבות שנותרו חסויות.

לא "כדור כסף" לכל בעיה

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

מאז 2001 הגדילה ארצות הברית את מערכי הכוחות המיוחדים שלה, בדגש על אלו המיועדים למלחמה בטרור באופן ניכר. עד לשנת 2006 למשל, היו היחידות המיוחדות של חיל הנחתים (ה"מארינס") נפרדות מן פיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא (SOCOM). הדבר נבע, בעיקר, משום שהנחתים תמיד נחשבו ל"בן המקופח" של המטות המשולבים בתקציב, כוח-אדם וציוד. אולם האתגרים שבמלחמה כנגד ארגוני הטרור הפועלים, כפי שהגדיר זאת הגנרל הבריטי רופרט סמית, "בקרב האנשים" כשהם מנצלים את האוכלוסייה המקומית לסיוע וכמחסה, חייבו שינוי של השיטה. הצורך בשילוביות מוגברת, שיתוף ידע וניסיון מבצעי ופיתוח שיטות חדשניות שנשענות על מיטב המוחות בכלל הזרועות, עליו עמד הגנרל מק'קריסטל ב-JSOC, הביא להקמת המפקדה למבצעים מיוחדים של הנחתים (MARSOC) המאגדת תחתיה את כלל הכוחות המיוחדים של החיל – רגימנט הנחתים למבצעים מיוחדים ("הפושטים") – וכפופה לפיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא. באוגוסט האחרון גם הוחלט להעניק ל"פושטים" סיכת לוחם ייחודית עם הסיסמה "רוח בלתי­-מנוצחת".

בעת שהתרחשה הפעולה בתימן הנחה הנשיא טראמפ את שר ההגנה, ג'יימס מאטיס, לגבש בתוך 30 ימים אסטרטגיה אגרסיבית ויעילה יותר להבסת המדינה האסלאמית. מאטיס, גנרל בדימוס שעשה את עיקר שירותו שבפיקוד על יחידות הרגלים של חיל הנחתים, עשוי להציג דוקטרינה שונה מזו של קודמיו, אך הסיכוי שזו תכלול "מגפיים על הקרקע" בהיקף רחב, בדמות חטיבות מתמרנות כנגד דאעש נמוך. סביר גם תחת ממשל טראמפ תיזהר ארצות הברית מלסבך את חייליה בביצה טובענית דוגמת מלחמות וייטנאם ועיראק שאין להם יעדים ברורים ואסטרטגיית יציאה מוגדרת מראש. יידרש אירוע בסדר גודל משמעותי (שלא לומר עוד 11 בספטמבר) בכדי שאמריקה תטיל את חייליה למערכה ממושכת.

חוסר נכונות להתערב באופן משמעותי בלחימה בעיראק ובסוריה יביא, ככל הנראה, להמשך השימוש הגובר בכוחות מיוחדים כ"משככי כאבים". אולם במערכה כנגד דאעש יכולים כוחות אלו לתמוך את המערכה, ולא להחליף את המסה הקריטית הדרושה. כנגד דאעש, ש"משחק על כל המגרש" הן כמדינה דה-פקטו, האחראית לשטח ולאוכלוסיה שחיה בו, והן כארגון ג'יהאד עולמי, התקיפות האוויריות וסיכולים כירורגים עם מל"טים וכוחות מיוחדים לא יספיקו, מה גם שכוחות מקומיים לא מצליחים "לספק את הסחורה" ולהכריע בלחימה הקרקעית. "התאהבות" של הממשל האמריקני בחלופה זו על פני מערכה רחבה, ותפיסתו אותה כ"כדור כסף" הפותר כל בעיה, גם כשהיא אכן הפתרון המתאים וגם כשלא, יש בהם כדי להדאיג. היא עשויה לעכב את הכרעת דאעש ולשוות לארצות הברית דימוי של מי שנרתעת מכל עימות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.02.2017)

סדר הוא המוצא הטוב ביותר? \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

נפילת חאלב גרמה לרבים ברחבי העולם למחות על אדישות המעצמות נוכח ההרג חסר ההבחנה שביצעו אסד ותומכיו באוכלוסיה האזרחית בעיר. אולם כשבוחנים ביצות מדממות אחרות במזרח התיכון לא ניתן שלא תהות האם סדר, כל סדר, הוא לא המוצא הטוב ביותר?

הרס העיר חאלב, (מקור: ויקיפדיה).

הרס העיר חאלב, (מקור: ויקיפדיה).

נפילתה של חאלב בידי כוחותיו של אסד השבוע, לאחר כשלוש וחצי שנות לחימה מהווה הישג עצום לרודן הסורי ולתומכיו, ובהם רוסיה, איראן וחזבאללה. במהלך הלחימה הרגו כוחות אסד ותומכיו אזרחים סורים שלא היו מעורבים בלחימה באופן – והדברים נכתבים בזהירות כי אין מערכה דומה בתכלית למשנתה – שהזכיר את שהתרחש ברואנדה, קמבודיה ובוסניה. התמונות הקשות מחאלב מציגות מחזה קורע לב שמזכיר, בוודאי לישראלים, תמונות מימים חשוכים בתולדות אירופה, בטרם קום המדינה. יש גם מי שטוען שבשמם היה על ישראל, שקמה לאחר השואה, לגלות מעורבות גדולה יותר בנעשה. העיתונאי ירון טן-ברינק כתב השבוע בפייסבוק ש"העולם יודע. העולם שותק. העולם עומד מנגד ואינו עושה דבר. זוהי דרכו של עולם: כל זה קרה בעבר וכל זה יקרה שוב. אל תחשבו על חאלב וכשיגיע תורכם איש לא יחשוב עליכם".

יתכן, זוהי דרכו של עולם. אבל אלו השופטים זאת בחומרה כה רבה, ראוי שיזכרו כי המצב הגיאופוליטי בסוריה סבוך ומורכב כקשר גורדי. ההנחה כי ניתן היה לבתק את הקשר באבחת חרב אחת, כשם שעשה אלכסנדר מוקדון, מזלזלת במורכבות הזירה ובעובדה שכיום המעצמות זהירות יותר בשליחת חיילים לביצות מדממות, דוגמת סוריה, מבלי שיובטח להן רווח משמעותי. עבורן זהו מניע חזק בהרבה מן ההיבט המוסרי. הטענה כי בעבר פעלה ארצות הברית לשחרורה של עיראק מעולו של הרודן סדאם חוסיין, מעלה את התהייה מדוע לא עשתה כן ב-91', ומדוע, עד להתקוממות העממית כנגדו, לא פעלה להפיל את קדאפי בלוב.

עניי עירך קודמים

(מקור: ויקיפדיה).

מטוס קרב רוסי מסוג סוחוי-34 תוקף יעדי מורדים בסוריה, (מקור: ויקיפדיה).

במאמר שפרסם השבוע באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, הגדיר השר לשעבר יעלון את הימנעות ממשל הנשיא אובמה מתקיפת מתקני הייצור הנשק הכימי בסוריה ב-2013, בו השתמש אסד תוך חציית "קו אדום" אמריקני מוצהר, כ"מכה קשה למעמדה של ארצות הברית באזור". רוסיה, שזיהתה את הוואקום, יזמה פשרה, במסגרתה התפרקה סוריה מנשקה הכימי, והפכה לכוח שיש להתחשב בו באזור. יעלון כתב כי רוסיה הצדיקה את מעורבותה הצבאית והמדינית בסוריה כפעולה להצלת משטר אסד ולמניעת התפתחות מצב כאוטי במדינה, מן הסוג ששורר בעיראק ובלוב, ובמטרה "להרוג על אדמת סוריה את 2,000 הג'האדיסטים דוברי הרוסית שהצטרפו למורדים, מאשר להתמודד איתם ברוסיה עצמה". ניכר, כתב, כי רוסיה רשמה השיגים נוספים ממעורבותה במלחמת האזרחים הסורית. בין היתר מיצבה עצמה שוב ב"מגרש המשחקים של המעצמות", כמוציאה והמביאה של כל מהלך משמעותי (מדיני וצבאי) בסוריה, הסיטה בהצלחה את תשומת הלב העולמית מן העימות שלה עם אוקראינה למתרחש בסוריה, ושמרה על נכסיה הצבאים במדינה בדמות בסיסי אוויר, ים ומודיעין.

אולם לא רק שאלת הרווח, כי אם גם שאלת ההפסד, מניעה את המעצמות, ולא רק אותן. מורכבותם של העימותים בעת הנוכחית מלמדים שאין למהר לשלוח כוחות למשימה בטרם גובשו אסטרטגיה סדורה ומצב סיום מוגדר. כך למשל, נמנע הנשיא אובמה משליחת כוחות קרקעיים למערכה כנגד דאעש בעיראק, שכן אלו עשויים בהחלט לשקוע במלחמת התשה ממושכת. שר ההגנה האמריקני המיועד, הגנרל בדימוס ג'יימס מאטיס, ויושב ראש המטות המשולבים הנוכחי, הגנרל ג'וזף דנפורד, למשל, צרובים מן הניסיון המר שרכשו בעת שלחמו בפלוג'ה. השניים, שלחמו כמפקד דיוויזיית הנחתים ה-1 וכמפקד צוות-קרב חטיבתי במסע המלחמה המרשים לכיבוש בגדד ב-2003, מצאו עצמם, שנה לאחר מכן, לוחמים בקרב אכזרי עוד יותר כנגד פעילי ג'יאהד עולמי בעיר פלוג'ה. במערכה הקשה וחסרת התהילה ההיא גילו הנחתים שתמיכת העם העיראקי, אותו פטרו מעולו של רודן רצחני, אינה נתונה להם. במבט לאחור כלל לא בטוח שהפלתו של הרודן העיראקי היטיבה עם העם העיראקי.

ישראל מאחלת הצלחה לשני הצדדים

המדיניות הישראלית ביחס למלחמת האזרחים בסוריה מסתכמת במעקב ועמידה מנגד, תוך איחולי "הצלחה לשני הצדדים", ומתוך תקווה שהביצה השואבת והמדממת בסוריה תתיש את יריביה ותישאר בצד המזרחי של הגבול. הקווים האדומים של ישראל במערכה כללו מניעת העברת אמצעי-לחימה מתקדמים לארגוני טרור מצד איראן או סוריה (שבאה לידי ביטוי, על-פי פרסומים זרים, בסדרת תקיפות אוויריות כנגד שיירות נשק), מניעת חומרים או כלי נשק כימיים לגורמי טרור וסיכול כל ניסיון לפגוע בריבונות ישראל, בדגש על רמת הגולן. בחמש השנים האחרונות שמרה ישראלה על קווים אלה בקפדנות, אך גם סיפקה טיפול רפואי לפליטים מן המלחמה.

אף שנראה במבט מן הצד כי ישראל מתנהלת נוכח מלחמת האזרחים באופן קר וריאליסטי, ראוי לזכור שעליה לנווט בזירה צפונית מורכבת, הכוללת שורה של ארגוני טרור (חלקם נאמנים לדאעש ולאל-קאעדה) ואת ארגון חזבאללה המחזיק בארסנל רקטות אדיר היכול לפגוע בכל נקודה מדן ועד אילת. פריסת הכוחות הרוסים בסוריה מוסיפה למורכבות, שכן הרוסים מחזיקים ביכולות מכ"ם ונ"מ מרשימות המאתגרות את ישראל ומחייבות אותה לפתח יכולת התמודדות בסביבה מרובת שחקנים עם מגוון אינטרסים שונים. הגעתם של צמד מטוסי האף-35 הראשונים לישראל בראשית השבוע, גם אם לא בלי תקלות, וההודעה כי ישראל מתכוונת לרכוש כ-50 מטוסים מסוג זה, מהווה סמן להתאמות שעושה ישראל בכדי לשמר את יתרונה הצבאי האיכותי בזירה, גם מול הנוכחות הרוסית באזור.

סדר, כל סדר שהוא

sicario_poster

כרזת הסרט סיקאריו, (מקוד: ויקיפדיה).

בסרט המתח "סיקאריו", העוסק במאבק שמנהלות רשויות ארצות הברית כנגד קרטלי הסמים המקסיקניים (אזהרת ספוילר) תוהה סוכנת ה-FBI, בגילומה של אמילי בלאנט, מה מייצג השם מדיין, שבשמו פועל מתנקש מקסיקני אותו מגלם בניסיו דל-טורו. איש האגף לפעולות מיוחדות של ה-CIA, אותו מגלם ג'וש ברולין, משיב לה כי "השם מדיין מתייחס לתקופה שבה קבוצה אחת שלטה בכל היבט של הסחר בסמים. זה העניק לנו מידת סדר שיכולנו לשלוט בה. ועד שמישהו ימצא דרך לשכנע 20 אחוז מהאוכלוסייה להפסיק להסניף ולעשן את החרא הזה, סדר הוא המוצא הטוב ביותר". עצוב ככל שזה נשמע, יתכן שזו המסקנה המתבקשת גם כאן.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.12.2016)

כשארגון הטרור הטלוויזיוני קיים במציאות ופועל בסייבר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בית הקלפים בועטת בכוח בגבולות בין המציאות לדמיון ● בסדרה, נשיא ארצות הברית פרנק אנדרווד, נאלץ להתמודד עם ארגון טרור אסלאמי קיצוני בשם ICO ● שני ניחושים את מי זה מזכיר לכם?

חטופים המוחזקים בסדרה בידי ICO.

חטופים המוחזקים בסדרה בידי ICO.

במהלך העונה הרביעית של סדרת הטלוויזיה "בית הקלפים" נדרש נשיא ארצות הברית, פרנק אנדרווד, להתמודד עם ארגון טרור אסלאמי קיצוני בשם ICO (ר"ת Islamic Caliphate Organization) הזורע הרס, מוות ופחד ברחבי המזרח התיכון, ומפעיל קמפיין יצירתי וסוחף ברשתות החברתיות.

אנשי הארגון משתלטים על שדות נפט במרחב שבין עיראק לסוריה ומאלצים את אנדרווד, שאינו נלהב להסתבך במלחמה במזרח התיכון, להפעיל כנגדם בתחילה צוותי כוחות מיוחדים. בהמשך, כתוצאה מפיגוע קשה, מחליט אנדרווד לפתוח כנגדם במלחמה של ממש.

אם הסיפור הזה נשמע מוכר הרי שאין בו חדש. ICO שבסדרה כמוהו כדאעש שבמציאות, ואף שהוא ככל הנראה רחוק כמזרח ממערב מדמותו של הנשיא אנדרווד שבסדרה, גם הנשיא ברק אובמה מוצא עצמו נדרש להקצות עוד כוחות ועוד משאבים בכדי לפגוע בארגון. עד עתה נשענה האסטרטגיה על תקיפות אוויריות ופשיטות קומנדו, אולם כפי שכבר אירע בעבר, שורת התקפות טרור נוסח פריז בארצות הברית עשויות לשנות את המדיניות.

כשזה מגיע לסייבר נראה כי ארגון המדינה האסלאמית אינו מחזיק בידו כיום יכולות המקנות לו אפשרות לפגוע משמעותית בתשתיות ומערכים קריטיים לארצות הברית. אולם על-פי דברים שאמר בשבוע שעבר עוזר פרקליט המדינה האמריקני לביטחון לאומי, ג'ון קרלין, אנשי הארגון "פועלים להשגת יכולות אלו כל העת". אף שקרלין ציין שיכולות שכאלו טרם הושגו "כי אילו היתה להם היכולת, הם היו מממשים אותה".

הפצת פחד ואיומים באמצעות המרחב הקיברנטי

עד שהיכולת תהיה ברשותם, מתמקדים פעילי הסייבר של המדינה האסלאמית בהפצת פחד ואיומים באמצעות המרחב הקיברנטי. כך למשל, פרסמו החודש ברשת רשימת חיסול שבה נמצאים 36 שוטרים ממשטרת מינסוטה. איומים שכאלו מתכתבים עם המאמץ הקיברנטי הנוסף של דאעש – גיוס פעילים ברשת והפעלתם כמפגעים בודדים.

אולם שלא כמו במקרים קודמים, בהם הגיב הממשל האמריקני לתקיפה קשה ולא צפויה (אסון התאומים הוא דוגמה בולטת), משרד ההגנה האמריקני אינו ממתין עד אשר דאעש יחזיק יכולות שכאלו במרחב הקיברנטי.

שר ההגנה קרטר בביקור באחת מפלגות הסייבר של המשמר הלאומי.

השר קרטר בביקור באחת מפלגות הסייבר של המשמר הלאומי.

בתחילת החודש הצהיר שר ההגנה, אשטון קרטר, כי פלגות הסייבר של המשמר הלאומי (כוח המילואים של ארצות הברית) עתידות להגביר את נפח פעילותן בהקשר להערכת פגיעותן של תשתיות קיברנטיות קריטיות, ואף עשוי לקחת חלק בהתמודדות כנגד המדינה האסלאמית בתחום זה. הצבא האמריקני, ובכלל זה כוחות המשמר הלאומי, מקים מעל 120 פלגות סייבר כמענה למתקפות הסייבר ולסיכולן מצד גורמים עוינים.

דוגמה לפלגה שכזו היא פלגת הסייבר ה-262 של המשמר הלאומי שבה משרתים אנשי מילואים שכאזרחים מועסקים בחברות מובילות בתעשייה ובהן מיקרוסופט (Microsoft) וגוגל (Google). אנשי היחידה מהווים מכפיל כוח שכן מומחיותם האזרחית מאפשרת להם להיות טובים יותר במקצועם הצבאי. במהלך שירותם ביחידה כבר ביצעו אנשיה משימות אבחון תשתיות תקשורת קריטיות ליחידות של הפיקוד האסטרטגי של חיל האוויר האמריקני ולמחוז במדינת וושינגטון. זאת בחסכון אדיר לממשל בהשוואה להטלת משימות שכאלו על חברה מן המגזר הפרטי.

אולם ההצהרה של שר ההגנה קרטר טומנת בחובה גם את ההבנה כי ארצות הברית עשויה למצוא עצמה במערכה ממושכת כנגד דאעש שתחייב הישענות גם על כוחות מילואים, גם במרחב הסייבר.

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 23.03.2016)

בפשיעה מקוונת הסכנה היא באיכות ולא בכמות\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

עצם היותה "חסרת פנים", הופכת את שיקולי העלות-תועלת שמבצע העבריין בטרם המעשה לכאלה הנוטים יותר לכיוון התועלת – שכן ללא זיהוי לא יהיה עונש ● למעשה מדובר בפשיעה ללא גבולות או הגבלים, והיא מהווה מוקד משיכה גדול

נוכח העובדה שאיום הפשיעה המקוונת מצוי בשיח באופן תדיר, נשאלת השאלה האם אכן טמון בה פוטנציאל נזק כה חמור או שמא מדובר ב"ניפוח מספרים" ואיומים לצרכים מסחריים או פוליטיים? אולם הפשיעה במרחב הסייבר אינה עוד איום ביטחוני על הפרט או הכלל הנמדד בכמותו, כי אם איום הנבחן באיכותו. עומק הפגיעה, ולו של מעשה אחד, עשוי להיות הרסני.

פשיעה מקוונת באופן הבא: שימוש במרחב הסייבר למטרות אסורות, תוך ניצול מאפייניו ובהם המהירות, המיידיות, יכולת הפעולה מרחוק

פשיעה מקוונת משתמשת במרחב הסייבר למטרות אסורות.

ניתן להגדיר פשיעה מקוונת באופן הבא: שימוש במרחב הסייבר למטרות אסורות, תוך ניצול מאפייניו ובהם המהירות, המיידיות, יכולת הפעולה מרחוק, הצפנה והסוואה המאפשרים לפושע להיוותר נסתר. פעולות אלו עשויות לכלול פריצה למערכות ורשתות, התקנת תוכנות "זדונה" לפגיעה במערכות או במטרה להביא ל"דלף" מידע מהן, שימוש בסייבר כדרך תקשורת בין עבריינים, הפצת מידע פוגעני או איום בכך למטרות סחיטה ועוד.

בכך שונה פשיעה זו מן הפשיעה הקלאסית המחייבת נוכחות פיזית, והיותה "חסרת פנים" ונסתרת יותר הופכת את שיקולי העלות-תועלת שמבצע העבריין בטרם המעשה לכאלה הנוטים יותר לכיוון התועלת שכן ללא זיהוי לא יהיה עונש. למעשה מדובר בפשיעה ללא גבולות או הגבלים, והיא מהווה מוקד משיכה גדול.

הפשיעה המקוונת באה לידי ביטוי בפעולות יחידים דוגמת ההאקר הסעודי אשר חשף וגנב בשנת 2012 כ-15 אלף חשבונות אשראי של החברות ישראכרט, לאומי קארד ו-Cal, או לחלופין בקבוצות פשע מאורגנות, אשר בונות עסקים סביב פיתוח, תחזוקת ומכירת רשתות בוטנט (Botnet).

מתקפת "פרל הארבור מקוונת"

דוגמה נוספת היא לשימוש ברשת האינטרנט כמקום מקלט לפשעים ממינים שונים ובהם סחר בסמים ונשק, סחר בנשים וילדים ורצח, וזו הרשת האפלה (Darknet) המשתמשת בשיטת ניתוב הבצל שפיתח במקור הצי האמריקני כדי להצפין מידע מסווג על פעולותיו ברשת. אתרי האינטרנט הלא חוקיים המופעלים במסגרת רשת זו הם גופי פשיעה מאורגנים לכל דבר הפועלים במרחב המקשה על גופי אכיפת החוק לתפוס ולעצור אותם.

אף כי כיום הפשיעה הקיברנטית אינה מביאה לכדי פגיעה פיזית בבני אדם כפי שקורה בפשיעה הקלאסית, הרי שבעתיד הקרוב עשוי מצב זה להשתנות. רק באחרונה נתבשרנו כי החדשנות הטכנולוגית בתחום המכשור הביתי תביא לכך שכל הרוצה בכך יוכל לאסור מידע אודות הנעשה במרחב הפרטי בלא כל קושי. לצד גניבת רכוש וסחיטה, יוכלו פושעים מקוונים לפרוץ למערכות הפעלה של מכוניות, מכשירים רפואיים, מפעלים ועוד, ולשבש את פעולתם עד כדי פגיעה קריטית והשמדה.

הנשיא אובמה במסיבת העיתונאים בנוגע למתקפת הטרור בפריז.

תקיפת סייבר יכולה לגרום ל"פרל הרבור מקוונת", כהגדרת הנשיא אובמה.

מצב זה יביא לכדי איום ישיר על תושבי המדינות ועל תשתיות קריטיות במדינה. תקיפת סייבר שבמהלכה השתלט תוקף על מערכות השליטה של מטוס נוסעים שהיה בעיצומה של טיסה כבר התרחשה. מאחר וכך, ל"ניפוח המספרים" אין כל משמעות. כשמחברים את יכולתם הפוטנציאלית של תוקפים, בדגש על פושעים, להביא על מדינה מתקפת "פרל הארבור מקוונת", כהגדרת נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, יחד עם יכולתם להישאר אנונימיים, מקבלים איום חמור על הביטחון הלאומי והאישי.

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 16.03.2016)

יחי הקיסר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספר המתח "אחי לנשק" מתאר מציאות מזרח-תיכונית עתידית בדיונית, שמתכתבת עם מדיניות ה"שב ואל תעשה" האמריקנית הנוכחית במזרח התיכון, כשהוא נשען על ניתוח גיאופוליטי מעמיק, ריאליזם גבוה והרבה אקשן. 

אחי לנשק

ספרו של פרספילד מתאר מציאות שעשויה בהחלט להתרחש בעוד שני עשורים.

הספר "אחי לנשק" (הוצאת אריה ניר, 2012) מאת סטיבן פרספילד, מתאר מציאות גאופוליטית עתידנית בדיונית במזרח התיכון רווי האלימות והסכסוכים. אף שמבחינה גאוגרפית חלק מהאזורים שבהם הוא מתאר מלחמות וקרבות שורר כעת שלום, אינה אומרת שכך יהיה בעתיד והתרחיש שהוא מתאר סביר בהחלט. כאמור, בניגוד לשני ספריו הקודמים והמשובחים של פרספילד, "להרוג את רומל" (אודות יחידות הקומנדו הבריטיות במלחמת העולם השנייה) ו"שערי האש" (אודות קרב הספרטנים בתרמופילי), שהסתמכו על אירועים היסטוריים, הספר הוא בחזקת מדע-בדיוני. למרות זאת הריאליזם שבו, רמת המתח הגבוהה וכאמור בקיאות המחבר בנבכי הטכנו-טקטיקה, האסטרטגיה וההיסטוריה הופכים אותו לאמין וטוב כמעט כמותם. עלילתו מתכתבת היטב עם מדיניות ה"שב ואל תעשה" האמריקנית הנוכחית במזרח התיכון (בין היתר במלחמת האזרחים בסוריה) ועם מעורבותן הגוברת של רוסיה, סין ואיראן.

הגנרל

גנרל דאגלס מקארתור, מפקד כוחות המשלוח במלחמת קוריאה.

גנרל מק'ארתור, מפקד כוחות המשלוח במלחמת קוריאה, התעמת עם הנשיא טרומן על אופן ניהולה.

בשנת 2022 פיקד גנרל ג'יימס סאלטר, איש חיל הנחתים האמריקני (המארינס), על כוח משלוח של למדינה אפריקנית בה שררה מלחמת אזרחים. שם, הואשם באחריות לטבח שביצע אחד הצדדים באזרחי הצד השני ובמקביל מצא עצמו על סף עימות גרעיני עם הצבא הסיני שפלש לאפריקה והיה בעמדות עדיפות על הכוח הנחתים בפיקודו. "תגובתו של סאלטר הייתה נועזת ותוקפנית. הוא ערך פשיטה לילית מעבר לגבול עם שתי פלוגות רובאים מתוגברות ותפס שטח שולט שנקרא מונס אוריינטל, מה שחייב את הסינים לסגת. הוא הורה לקדם את הנשק הגרעיני הטקטי שלו" (עמוד 125) בסיטואציה זו, שחלקה שאב השראה מאירועים ממלחמת לבנון הראשונה (הטבח בסברה ושתילה) וחלקה ממלחמת קוריאה (המחלוקת בין טרומן למק'ארתור) החליט הנשיא להדיח את סאלטר מן הפיקוד, להסיג את הכוחות האמריקנים מן המדינה ולפטרו מן השירות.

עשור מאוחר יותר, מלחמת איראן-עיראק השלישית הסתיימה וזה עתה נכשל ניסיון ההפיכה בערב-הסעודית. האיראנים שולחים כוחות שריון גדולים דרומה במטרה לכבוש את שדות הנפט. חברות אנרגיה (המחבר ממזג, בכישרון רב, שמות של תאגידי תקשורת ואנרגיה לכדי תאגידים גדולים עוד יותר ובכך מחזק את אמינות הספר), בנקים וממשלות מעסיקים צבאות שכירי חרב גדולים (נראה כי במקרה זה שואב המחבר השראה מתאגיד שכירי החרב "בלאקווטר" שהוקם על-ידי יוצא הקומנדו הימי האמריקני) במטרה להשליט סדר בכאוס העולמי ולהשתלט על משאבים.

צבא השכירים, הטוב, הגדול המאורגן והמיומן ביותר הוא גוף המכונה "כוח חדירה" שבראשו עומד עתה הגנרל סאלטר. באופן מקורי מכנה המחבר את היחידות בצבא השכירים בשמות הלקוחות מלטינית שמקורם בצבא הרומי. כך למשל ארמטורה היא יחידה בסדר גודל של אוגדה מוטסת, שלה שלושה "אלמנטים מתמרנים, שנקראים ליגיונות, שכל אחד מהם הוא פחות או יותר בגודל של חטיבה או צוות קרב גדודי של המארינס" (עמוד 85).

החייל

גיבור הספר הוא גילברט גֶ'נטילוֹם, המכונה גֶ'נט, קולונל בנחתים לשעבר ושכיר חרב בהווה. ג'נט פגש את הגנרל סאלטר לראשונה בשנת 2016. "זה היה בעיראק. הייתי סמל מחלקה בן עשרים ושש בגדוד השלישי של חטיבת הנחתים השביעית, שהייתה פרושה במוסול לקראת סוף מלחמת עיראק-איראן השנייה" (עמוד 29). הגנרל היה אז "פטריוט נלהב, כוכב עולה לא רק בחיל הנחתים (שבמסגרתו כבר השיג שתי הצלחות טקטיות מזהירות בתימן ובניגריה) אלא בצבא כולו" (עמוד 32). תחת פיקודו התקדם ג'נט בסולם הדרגות ולחם בכל סכסוך מדמם אפשרי. לאחר הדחתו של סאלטר שיחק ג'נט תפקיד מרכזי באירוע בעל משמעות עמוקה לגנרל, ונעשה יקר לו כבן. כשסאלטר שואל את ג'נט אם הוא יילך לאן שהוא יישלח אותו, עונה האחרון כי הוא יטוס "אפילו לגיהינום אם תשלח אותי לשם" (עמוד 37).

יוליוס קיסר חוצה את נהר הרוביקון.

יוליוס קיסר חוצה את נהר הרוביקון.

נראה כי המחבר יצר את דמותו של הגנרל העריץ\ מושיע, סאלטר, "בדמותו של מק'ארתור בקוריאה, יוליוס קיסר בגאליה ואלקיביאדס בספרטה" (עמוד 126), כמו גם כ"בן דמותו העכשווי של ברט לנקסטר בסרט שבעה ימים במאי" (עמוד 129). סאלטר וצבא השכירים שלו משתלטים במהירות על שדות נפט וגז עצומים במזרח התיכון והופכים לכוח שיש להכיר ולהתחשב בו. אולם בעבור סאלטר, כקיסר העומד לפני הרוביקון, זהו רק השלב הראשון בתכנית מורכבת יותר. רצונו הוא לנקום במי שהיו אחראים להגלייתו. ג'נט מגלה כי למעשה חזרתו של סאלטר לארצות הברית כוללת גם את ביטולה של הרפובליקה האמריקנית, בדומה למלחמת האזרחים ברומא, שבסופה ביטל קיסר, ואחריו יורשו אוגוסטוס, את שלטון הסנאט ונעשה לשליט יחיד. או אז יוצא ג'נט למערכה אחרונה ונואשת במטרה למנוע ממפקדו מלהפוך לדיקטטור השולט בארצות הברית.

הסופר

הורד (3)

סטיבן פרספילד, ערך תחקיר מקיף בטרם כתב את הספר.

ניכר כי בטרם כתיבת הספר ביצע פרספילד מחקר מקיף אודות טקטיקה צבאית, ההווי הרווח ביחידות מובחרות וביחידות שכירי חרב וכן בתולדות המלחמות למן העת העתיקה, ועד עתה. כך למשל, כלל בספר פעילות של כוח מסתערבים, "המילה המקובלת בצה"ל למשימה שמתבצעת בלבוש של ערבים מקומיים" (עמוד 178). בין היתר נעזר המחבר ביוצאי "הכוחות המיוחדים של צבא ארצות-הברית" (עמוד 271) אולם הספר, שנכתב בשנת 2011, מתעלם מחתירתו של הנשיא אובמה להבטחת עצמאות אנרגטית לארצות הברית, ומניח כי למרות החיפוש הגובר אחר מקורות אנרגיה חלופיים לנפט, יוותר זה האחרון כמשאב האנרגיה החשוב ביותר גם בעוד עשור.

הילארי לאחר הניצחון בסופר טיוזדיי

הילארי קלינטון לאחר הניצחון בסופר טיוזדיי. גם לה, כמו לשאר המועמדים אין ניסיון צבאי.

בנוסף מתעלם המחבר מדעיכת הילת הגנרלים (והשירות הצבאי) בקרב מדינות המערב. אף שבעבר נתפסו מפקדים צבאיים, ובהם אייזנהאואר בארצות הברית, דה גול בצרפת ורבין בישראל, כנושאי התקווה לעתיד טוב יותר, במאה ה-21 אין בכך ממש. שמות שנחשבו להבטחה גדולה מצאו עצמם מחוץ למירוץ לתמיד (כמו דיוויד פטראוס) או לפחות זמנית (כמו גבי אשכנזי). מבט מהיר על הבחירות המקדימות המתקיימות כעת בארצות הברית. איש (או אישה) מן המתמודדים השואפים לזכות במועמדות מטעם מפלגתם לנשיאות לא שירת זמן רב (או למעשה בכלל) בצבא או בגוף ביטחוני. כך גם בבחירות האחרונות שנערכו בישראל ובבריטניה.

למרות שהוא מתעלם מן החיפוש אחר מקורות אנרגיה חלופיים לנפט (ומעצמאותה האנרגטית של ארצות הברית) ומהיעדרם של גנרלים מן ההתמודדות על הנהגת מדינות העולם המערבי, הרי שפרספילד מצייר בספרו תרחיש סביר בהחלט. עולם שבו המזרח התיכון מוסיף להיות זירה מדממת רוויית קונפליקטים שסין ורוסיה מגבירות את מעורבותן בה ואילו ארצות הברית מנתקת ממנה מגע.

הנשיא אובמה מבין סייבר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אובמה הוא אולי הנשיא שפעל יותר מכל נשיא אמריקני אחר בתחום הקיברנטי ● הדבר נובע כאמור גם מן העובדה שבימיו הפך מרחב הסייבר למשמעותי בהרבה מבעבר

הנשיא אובמה תופס את מרחב הסייבר כמשמעותי במיוחד.

הנשיא אובמה תופס את מרחב הסייבר כמשמעותי במיוחד.

החודש הגיש נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, לסנאט את הצעת התקציב האחרונה שלו כנשיא. בין היתר ביקש להקצות 19 מיליארד דולר לאבטחה מקוונת בממשל בשנת 2017. ההצעה כוללת גם מרכיב חשוב בה – תכנית הפעולה הלאומית לביטחון במרחב הקיברנטי (CNAP) שעלותה כשלושה מיליארד דולר. תכנית זו נועדה לשדרג את מערכי המחשב בכלל משרדי הממשל.

על-פי התכנית תתוקנן משרה חדשה – הממונה על אבטחת המידע הפדרלי – שתפקידו להוביל את הרפורמה בממשל, והקמת גוף קיברנטי מקצועי שיהיה אמון על יישום התכנית בכלל רמות הממשל השונות.

מטרות התכנית היא לחזק את הקשר של הממשל עם המגזר הפרטי, לאתר, להרתיע ולסכל איומים על תשתיות קריטיות במרחב הקיברנטי. בנוסף, הממשל בשיתוף המגזר הפרטי משיק קמפיין להגברת המודעות לאיומים שצופן בחובו המרחב הקיברנטי, ולעידוד הציבור האמריקני להגביר את האבטחה על המידע האישי המקוון שלהם, בין היתר באמצעות חתימה ביומטרית. עוד הודיע הנשיא על הקמת ועדה שתכלול נציגים דמוקרטים ורפובליקנים שתהיה אמונה על פיתוח פתרונות אבטחה לאומיים לטווח ארוך במרחב הקיברנטי.

אובמה הוא אולי הנשיא שפעל יותר מכל נשיא אמריקני אחר בתחום הקיברנטי, הן בגיבוש תשתית חוקית, הן בהקצאת משאבים והן בחיזוק יכולות ההגנה וההתקפה של ארצות הברית. הדבר נובע כאמור גם מן העובדה שבימי משלו הפך מרחב הסייבר למשמעותי בהרבה מבעבר.

לעכב את תכנית הגרעין האיראנית

הבניין שממנו פועלת יחידה 613398 הסינית.

הבניין שממנו פועלת יחידה 613398 הסינית.

בתקופת ממשל אובמה התרחשו בין היתר אירועים כמו המתקפה הקיברנטית על סוני (Sony), שמאחוריה עמדה ככל הנראה צפון קוריאה, ותקיפות הסייבר שניהלה יחידה 61398 הסינית כנגד חברות מובילות בארצות הברית. בנוסף פורסם שארצות הברית עצמה הגבירה את פעילותה ההתקפית בתחום הסייבר כנגד איראן, במטרה לעכב את תכנית הגרעין האיראנית.

הצורך בתכניתו של הנשיא אובמה קיבל חיזוק לאור תקיפת סייבר שביצעה קבוצת האקרים שבמהלכה פרסמה בטוויטר (Twitter) פרטי מידע אישיים אודות 20 אלף מעובדי לשכת החקירות הפדרלית, ה-FBI, ויותר מ-9,000 מעובדי המשרד להגנת המולדת. בין היתר חשפו התוקפים את תפקידיהם וכתובות הדוא"ל של העובדים. בלינק שפרסמו טענו התוקפים כי עשו זאת למען שחרור פלסטין. צורת התקיפה דומה לאופן שבו נפרצו בשנה שעברה חשבונות הדוא"ל של ראש סוכנות הביון המרכזית, CIA, ג'ון ברנן, ומנהל המודיעין הלאומי, הגנרל ג'יימס קאלפר. אף שלכאורה לא נחשפו סודות מדינה משמעותיים, הרי שמדובר בשני גופי ממשל האמונים על הביטחון הלאומי שניתן היה להניח כי המידע שהם אוצרים מאובטח כנדרש, ולא כך הוא הדבר.

יריבותיה של ארצות הברית הוכיחו בשנים האחרונות כי הן הפנימו את פוטנציאל תקיפה הטמון במרחב הקיברנטי ופועלות להעצמת יכולותיהם בתחום זה, כפי שהוכיחה לאחרונה רוסיה במערכה באוקראינה ולחלופין באופן שעושה זאת סין כבר שנים ארוכות. אפילו דאעש מבצע פעולות התקפיות במרחב הסייבר כנגד ארצות הברית.

התקפה מהירה הרבה יותר מהגנה

הנשיא אובמה, שמודע היטב לכך ש"התקפה מהירה הרבה יותר מהגנה", כפי שאמר בשעתו בדיון עם מומחי סייבר, הוכיח במהלך כהונתו כי הוא מבין את הסיכונים, כמו גם את היתרונות הטמונים במרחב הסייבר. התכנית שהוא משיק מהווה הזדמנות עבור משרדי הממשל, שכמאמר הפתגם פועלים "לאט אך בביטחון", לפעול בשיתוף המגזר הפרטי, הגמיש והמשתנה תדיר, בכדי ליצור מערך הגנתי חזק יותר אל מול איומי העתיד.

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 24.02.2016)

אובמה מעדיף שדאעש תחכה לינואר 2017\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הנשיא אובמה מתנגד לשליחת כוחות כנגד דאעש, למרות שבמשרד ההגנה כבר שוקלים זאת. לנשיא מגוון שיקולים ותקווה אחת – לדחות את הטיפול בבעיה לינאר 2017.

הממשל האמריקני שוקל באחרונה שליחת כוחות קרקעיים ללחימה כנגד דאעש. הנשיא אובמה טרם אישר זאת ונראה כי הוא מתקשה לוותר על אסטרטגיית ההתשה באמצעות מערכה אווירית בה דגל עד כה. הדבר נובע הן מכך שאובמה נבחר על מצע שכלל צימצום מעורבותה הקרקעית של ארצות הברית בלחימה במזרח התיכון, והן משום שהוא מאמין באסטרטגיה הגורסת כי עריפת ראש הנחש היא הפתרון האפקטיבי ביותר. הסיבה לכך היא ככל הנראה ניסיונו המוצלח יותר אל מול אל-קאעדה.

אובמה והסיכול הממוקד

964212[1]

הספר "בן לאדן – החיסול" מאת מרק בודן.

הספר "בן לאדן – החיסול" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, שנת 2012), מאת העיתונאי מרק בודן (מחבר "התרסקות במוגדישו" ו"'אורחיו' של האייתוללה") מספק צוהר לאופן שבו תופס הנשיא אובמה את הלחימה בג'יהאד העולמי. הוא עושה כן באמצעות תיאור השתלשלות האירועים שהובילה למבצע "חנית נפטון", במהלכו, ב-2 במאי 2011, פשטו באישון לילה לוחמי הקומנדו הימי האמריקני על מתחם מגורים באבּוֹטאבּאד שבפקיסטן, והרגו את אוסאמה בן לאדן, מנהיג אל-קאעדה ואדריכל פיגועי 11 בספטמבר 2001, לאחר מצוד שארך כעשר שנים.

mcraven_H8AGM_40597

אדמירל מקרייבן, מפקד JSOC ויוצא הקומנדו הימי.

בודן ערך תחקיר מעמיק וקיים ראיונות עם מקורות מוסמכים ושותפי סוד: הנשיא אובמה, בכירים בסי-איי-אי ובפנטגון, מפקדים בכוחות המיוחדים המשולבים של ארצות הברית ולוחמי "אריות הים" שהשתתפו בפשיטה. מצד שני, תיאוריו מזכירים יותר פרק בסדרה "הבית הלבן" מאשר את ספריו הקודמים. בודן מספר את הסיפור דרך שתי נקודות מבט עיקריות. נקודת המבט הראשונה היא של אדמירל ויליאם מקרייבן, ראש פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים של ארצות הברית (JSOC), תיכנן ופיקד עליו. מקרייבן, "קצין יחידת העילית "אריות הים"" (עמוד 23), התאמן "לקראת משימות נועזות במשך כל חייו הבוגרים" (עמוד 24) ולחם במלחמת המפרץ. בטרם בחירתו של אובמה לנשיאות שימש מקרייבן כסגנו של מפקד JSOC, הגנרל סטנלי מקריסטל, יוצא הריינג'רס והכוחות המיוחדים של צבא היבשה, בלחימה בעיראק. שם, "צוותי JSOC בפיקודו של מקריסטל החלו ב-2007 וב-2008 לפרק רשתות טרור בקצב הולך וגובר ולמוטט אותן, עוד לפני שאלה הבינו מה קורה" (עמוד 112).

נקודת המבט השנייה היא של הנשיא ברק אובמה. למרות שנתפס לעיתים כהססן בהפעלת כוח, בין היתר כתוצאה מן המחיר בחיי חיילים בלחימה במרג'ה שבאפגניסטן שנה קודם לכן, אובמה מצטייר בספר כאסטרטג זהיר שמכיר במגבלות הכוח ומוכן להפעילו רק כשהדבר דרוש. בממשל של אובמה הפנימו את הישגי ה-JSOC והבינו כי הפגיעה בפעילים בכירים משפיעה על כלל הארגון. הגישה ללחימה באל-קאעדה השתנתה – יותר סיכולים ממוקדים ופחות "מגפיים על הקרקע". אובמה עצמו הורה להגביר את ההתנקשויות באמצעות מל"טים ברחבי המזרח התיכון, בין היתר בפקיסטן ובתימן.

הנשיא אובמה וצוותו בחדר מצב בבית הלבן במהלך הפשיטה על המתחם באבוטבאד.

הנשיא אובמה וצוותו בחדר מצב בבית הלבן במהלך הפשיטה על המתחם באבוטבאד.

ככוח המבצע בחר מקרייבן ב"צוות 6" של הקומנדו הימי האמריקני (SEAL Team Six), יחידת העילית של הצי ללוחמה בטרור, הן מתוך נאמנות ליחידה בה צמח (בעניין הזה כמעט כל הצבאות דומים) והן משום ש"כוח דלתא", היחידה המקבילה של צבא היבשה, "תפסו קו" באפגניסטן ו"אריות הים" היו פנויים. בודן מתאר בספרו את הדילמות שעמדו לפתחו של הנשיא ואת התהליך המרתק והסבוך של קבלת ההחלטה על הפשיטה. בראיון לספר ציין אובמה כי נשען על האדמירל מ"אריות הים" כשקיבל את ההחלטה, "מקרייבן – יש בו משהו שנוסך ביטחון. ואני לחצתי אותו אל הקיר". (עמוד 201). מנגד, בעוד מקרייבן ראה את הדברים כשאלה של יכולת, נדרש אובמה לפרספקטיבה רחבה יותר בין היתר משום שארצות הברית עמדה להפר את ריבונותה של מדינה ידידותית. למרות זאת הודיע הנשיא כי "יש אור ירוק" (עמוד 202).

אתרי הפיגועים

הלוחמים בפשיטה, כפי שהוצגה בסרט ההוליוודי "כוננות עם שחר", 2012.

הלוחמים הוטסו מאפגניסטן לפקיסטן במסוקי בלק-הוק (שעל-פי מספר פרסומים היו מדגם חדיש ו"חמקני"). במהלך הנחיתה ביעד התרסק אחד המסוקים בחצר המתחם (והושמד בטרם פינוי הכוחות). בחמ"ל הפיקוד באפגניסטן דיווח מקרייבן שאנשיו "מוכנים למקרה כזה והם יתמודדו איתו" (עמוד 218). לוחמי הקומנדו הימי נעו בזריזות לעבר הבתים במתחם. כוח אחד התגבר במהירות על ההתנגדות המועטה מצד חלק קטן מן השוהים במתחם והרגו שני גברים ושתי נשים בקרב יריות. כוח נוסף נע לבית שהוגדר כיעד העיקרי. שלושה מן הלוחמים החלו לטפס במדרגות לקומה העליונה כשנתקלו בבן לאדן. "לפחות אחד הלוחמים ירה בו. האיש נסוג במהירות לתוך חדר השינה, והלוחמים בעקבותיו. בחדר השינה הם מצאו שתי נשים שרכנו מעל בן לאדן, אשר נפצע אנושות לאחר שנורה בראשו. הלוחם הראשון הדף את שתי הנשים מדרכו ושני האחרים נעמדו מעל בן לאדן וירו כמה פעמים נוספות בחזהו" (עמוד 221).

הנשיא אובמה והאדמירל מקרייבן בפגישה לאחר הפשיטה.

הנשיא אובמה והאדמירל מקרייבן בפגישה לאחר הפשיטה.

מיד לאחר מכן התפנו הלוחמים במסוקים לעבר אפגניסטן (ללא נפגעים). לאחר תשאול הלוחמים דיווח מקרייבן לנשיא כי בן לאדן נהרג. ""בלי דנ"א אני לא יכול להגיד לך שאני בטוח במאה אחוז," אמר האדמירל. "אבל אני די בטוח, קיבינימט"" (עמוד 226). במפגש עם הלוחמים בשובם מן המבצע אמר הנשיא אובמה ללוחמי הקומנדו הימי, "קיבלתי את ההחלטה שקיבלתי כי היה לי ביטחון של מאה אחוז ביכולת שלכם" (עמוד 250).

מה שעבד מול אל-קאעדה לא בהכרח מתאים מול דאעש.

מל"ט מסוג פרדטור, שהופעל רבות במבצעי סיכול ממוקדים כנגד אלקאעדה

מל"ט מסוג פרדטור, שהופעל רבות במבצעי סיכול ממוקדים כנגד אל-קאעדה.

אולם מוצלחת ככל שהתגלתה חלופת הסיכולים הממוקדים על פני המערכה הקרקעית כנגד אל-קאעדה אין בה בכדי ללמד כי היא (ומערכה האווירית) מתאימה כנגד המדינה האסאלמית. הסיבה לכך נובעת מכך שהיא משחקת על כל המגרש, הן כמדינה דה-פקטו, האחראית לשטח ולאוכלוסיה שחיה בו, והן כארגון ג'יהאד עולמי. בחינה צרה של המערכות שניהלה ישראל באחרונה אל מול הארגונים ההיברדיים חמאס וחזבאללה מלמדת כי נדרשה מעורבות של כוחות קרקעיים במטרה להשיג פגיעה משמעותית בארגון. בשל כך תקיפות אוויריות וסיכולים כירורגים עם מל"טים וכוחות מיוחדים לא יספיקו, מה גם שכוחות מקומיים לא מצליחים "לספק את הסחורה" ולנצח בלחימה הקרקעית.

דומה כי נדרש מהלך רב ממדי, הכולל שליחת "מגפיים על הקרקע" (יחידות רגלים וכוחות מיוחדים) ללחימה בעיראק כשבמקביל יפעלו נגדו ארגוני מודיעין ומשטרה ברחבי העולם במבצעי סיכול (בדומה לאלו שמבצע השב"כ בישראל). חרף נאומו התקיף של נשיא צרפת לאחר הפיגועים בפריז סביר הרבה יותר שצרפת תנהל את המלחמה ב"שלט רחוק" מאשר שתחייב את כוחותיה למערכה ארוכה ומדממת במזרח התיכון. הדבר נכון גם לשאר מדינות מערב אירופה. הדגש ששם אובמה במסיבת העיתונאים על החשיבה בטרם הפעולה, בין היתר על המצב שתיצור זו בעיראק, חשוב אף הוא. לו הממשל הקודם היה מקדיש לסוגיה את התשומות הראויות עיראק היתה נראית אחרת. אבל זו כמובן רק השערה. כך או כך, נראה שללא מוכנות מצד אירופה להתחייב לאסטרטגיה אגרסיבית יותר כנגד דאעש גם אובמה יבחר שלא לסכן את כוחותיו במערכה שכזו, כשהוא מקווה לדחות את הבעיה עד לאחרי ינואר 2017. אז זו כבר תהיה הבעיה של נשיא (או נשיאה) אחר. לא בטוח שהבחירה בידו.