"מי שהעניין חשוב לו – מנצח" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המערכה שניהלו הבריטים במלחמת העולם השנייה באל עלמיין , היתה מכרעת בעיקר עבורם, והרבה פחות עבור המלחמה כולה. מנגד, סיפור ההתמודדות בין הצבא הבריטי לצבאות גרמניה ואיטליה ובמיוחד בין הגנרלים מונטגומרי ורומל עדיין מרתק לקריאה.

בחומר לבגרות בהיסטוריה נכתב שבשנת 1942 התחוללו שלושה קרבות מפנה ששינו את תמונת המלחמה ונתנו את היוזמה בידי בעלות הברית. שלושת קרבות המפנה היו: קרב מידוויי באוקיינוס השקט, קרב אל עלמיין בצפון אפריקה, וקרב סטלינגרד בחזית הרוסית. לבריטים היה מאוד חשוב למצב את ניצחונם במדבר כשווה ערך למערכה ששברה את תנופת הגרמנים בחזית המזרחית ולקרב הימי הגדול במידוויי, שבו הביס הצי האמריקני את הצי היפני. האם המערכה אכן היתה כזו, זו כבר שאלה אחרת.

בספרו המרתק, "אל עלמיין" (הוצאת יבנה, 2004), ביקש ההיסטוריון הבריטי סטיוון באנגיי, לתאר את המערכה, שהיתה למעשה שני קרבות (השני הוא המפורסם שבהם), שניהל הצבא הבריטי כנגד צבאות איטליה וגרמניה במדבר המערבי. המערכה, קבע, היתה מכרעת בעיקר עבור בריטניה והרבה פחות ביחס למלחמה כולה.

בהקדמה לספר כתב ההיסטוריון הצבאי אל"מ (מיל.) ד"ר מאיר פעיל, שהחשש שהגרמנים יכבשו את המזרח התיכון גרם לבריטים לאפשר "את הקמת הפלמ"ח ("פלוגות מחץ") בפיקודו של יצחק שדה, ובו בין השאר גם "המחלקה הגרמנית", שנועדה לבצע משימות מודיעין וחבלה בשורות האויב, וגם המסתערבים הראשונים" (עמוד 8).

פעיל, בעצמו יוצא הפלמ"ח, הזכיר כי בהמשך תקף הצבא הבריטי וכבש את סוריה (ולבנון) שעליהם שלטה ממשלת וישי הצרפתית הפרו־נאצית. "בכיבוש סוריה יכלו להשתתף גם לוחמים משתי הפלוגות הצפוניות של הפלמ"ח, בפיקודם של יגאל אלון ומשה דיין (שאיבד במבצע את עינו האחת), וגם כ־20 מסתערבים" (עמוד 9).

"פיקוד משימה"

היה מעניין במיוחד לקרוא בספר דווקא על מערכה נשכחת אחרת שניהלו הבריטים באפריקה ב־1940, מבצע "מצפן" שמה. הגנרל הבריטי ריצ'רד או'קונור, קצין חי"ר שאת חזהו עיטרה "מדליית הכסף האיטלקית שזכה בה בשנת 1918 על גבורתו במלחמה" (עמוד 20), כשאיטליה ובריטניה היו בעלות־ברית, פיקד על כוח שמנה 35 אלף חיילים, שבתוך 58 ימים התקדם כ־1300 ק"מ, הביס את הארמייה האיטלקית העשירית ושבה כ־130,000 חיילים.

אחת הסיבות העיקריות להצלחתו המרשימה של הכוח הבריטי לגבור על כוח גדול ממנו בהרבה היתה סגנון הפיקוד של מפקדו, הגנרל או'קונור. בניגוד לעמיתיו בפיקוד הבריטי הבכיר, נהג או'קונור "להסביר את כוונתו לקצינים הכפופים לו ואחר כך להעביר לידיהם את מלוא הסמכות. כך ניתן להם חופש פעולה להחליט החלטות מהירות בשטח מבלי לקבל עליהן אישור מלמעלה. עם זאת הם פעלו בביטחון מלא שהם קולעים לכוונותיו" (עמוד 41).

גישה זו, שפותחה בראשיתה בצבא הפרוסי במאה ה־19 זכתה לכינוי "פיקוד משימה". אך בעוד שתפיסת ה"פיקוד משימה" היתה מושרשת בצבא הגרמני וסייעה לו לקצור הצלחות טקטיות בשדה הקרב, הרי שאו'קונור היה חריג בצבאו.

שועל המדבר

הגנרל ארווין רומל היה היריב המרכזי של הבריטים במדבר. "רומל היה איש חי"ר, אבל כחניך אסכולת גודריאן, שהתבססה על תורתם של פולר ולידל הארט, התאורטיקנים של השריון הבריטי, למד היטב את דרכי השימוש בטנקים" (עמוד 46).

במלחמת העולם הראשונה הצטיין רומל כקצין חי"ר. הוא פיקד על מחלקה ופלוגה ברג'ימנט הוירטמברגי המובחר ללוחמה הררית וזכה בעיטור הגרמני הגבוה ביותר, "ה־Pour le Mérite, על לחימתו האמיצה בקרב העקוב־מדם והקשה בקאפורטו ב־1917" (עמוד 40). לאחר המלחמה השכיל להתחבר להיטלר והדבר סייע לקידומו בצבא.

בראשית מלחמת העולם השנייה, "פיקד בהצלחה מדהימה על דיוויזיית הפאנצרים השביעית בצרפת, שהגיעה לפני כל שאר היחידות לחוף תעלת למאנש" (עמוד 22). רומל היה נערץ על הגרמנים והבריטים כאחד. הביטוי "לעשות רומל" היה רווח בקרב החיילים הבריטים ופירושו היה מעשה מחוכם שנעשה כהלכה.

"הבריטים אפילו שלחו בנובמבר 1941 צוות קומנדו להתנקש בחייו של רומל בתוך מפקדתו. רומל לא היה במקום, והפשיטה הסתיימה בכישלון מוחלט" (עמוד 55). הכוח נחת מן הים בצוללות ופשט על מפקדתו של רומל בקירנה שבלוב, אולם הוא, כאמור, לא היה שם. מפקד הכוח, לויטננט־קולונל ג'פרי קייז, נהרג (ועוטר לאחר מותו ב"צלב ויקטוריה") ומרבית אנשיו, זולת שניים, נפלו בשבי.

ואם כבר הוזכר הקומנדו, אי־אפשר לקרוא ספר על המערכה במדבר המערבי מבלי לציין את תרומתן של יחידות הקומנדו הבריטיות שפעלו במהלכה, ובהן קבוצת המדבר ארוכת הטווח (הקמא"ט), יחידת סיור שאספה מודיעין רב ערך עבור כוחות הארמייה השמינית. 

בהשראת הצלחותיה של הקמא"ט "קיבל לויטננט דיוויד סטירלינג, באמצע שנת 1941, אישור מאוקינלק להקים יחידה מיוחדת, שנועדה להתקיף מהקרקע שדות תעופה מאחורי קווי האויב. במקור תוכנן לאייש את היחידה בצנחנים, ועל כן קראו לה "שירות אווירי מיוחד" או "סאס". אחרי מבצע ראשון כושל, שממנו חזרו רק שליש מהחיילים, נהנתה היחידה משורה של הצלחות, ועד סוף 1942 יכלה לזקוף לזכותה את השמדתם על הקרקע של כ־250 ממטוסי "הציר". מעולם לא חסרו לה מתגייסים חדשים. על חבריה נמנו אנשים שונים לחלוטין זה מזה: למן פאדי מיין הרצחני, ש'בין תכונותיו המובהקות היו התעלמות מוחלטת מכל סכנה ואהבת הלחימה למען הלחימה", ועד לצייר ג'ון ורני" (עמוד 129).

רומל עצמו העריך את סטירלינג כמפקד מוכשר ובעל כושר הסתגלות, וקבע כי היחידה פגעה בכוחות הגרמנים יותר מכל יחידה בריטית אחרת בעצמה דומה. בין הצבאות שאימצו את המודל של "השירות האווירי המיוחד" היה גם צה"ל שהוקמה בו סיירת מטכ"ל, בהשראת היחידה הבריטית. היחידה אף אימצה את המוטו של סטירלינג, "המעז מנצח".

אל עלמיין – מערכה ראשונה

בקרב אל עלמיין הראשון, ביולי 1942, הצליחה הארמייה השמינית בפיקוד הגנרל קלוד "האוק" אוקינלק לבלום את כוחותיו של רומל, והסבה להם נפגעים רבים. מנגד, אוקינלק ואנשיו לא הצליחו להדוף את צבאות גרמניה ואיטליה מקו אל עלמיין, וספגו גם הם אבדות כבדות.

אחד הסיפורים המעניינים בסר נגע ליחידת האזנה ניידת של הצבא הגרמני שעליה פיקד קצין בשם אלפרד זייבום שאספה מודיעין חיוני על תנועות הארמייה השמינית ואפשרה לרומל לצפות מראש את מהלכיה.

כשהחל הקרב "בריגדה מתוגברת אוסטרלית, בסיוע כוח טנקים, הקיפה את עמדתו מאחור, ניתקה והרסה אותה, הרגה רבים מאנשיו ואת יתרם לקחה בשבי, עם ספרי הצופן שלהם. זייבום עצמו נלקח בשבי, פצוע קשה ברגלו, ומת בבית־חולים שדה באלכסנדריה כעבור ימים מספר" (עמוד 118). הפשיטה המוצלחת שללה מרומל יתרון משמעותי.

הספר העלה על נס את הישגיהם של הגנרל אוקינלק ושל מרשל האוויר קית' פארק. "פארק עצר את ההפצצות על מלטה ואוקינלק עצר את רומל. אין זה מעשה קל־ערך לקחת באמצע המערכה את הפיקוד ממפקד כושל הכפוף לך, לאושש צבא נסוג, להקים קו חזית מאולתר־למחצה בעת נסיגה ולזכות בניצחון. יהיו חסרונותיו של אוקינלק אשר יהיו, קרב אל עלמיין הראשון היה הישג גדול, שהעניק לארמייה השמינית את היוזמה האסטרטגית. מאז ואילך היה רומל מועד לכישלון. פארק הפך את בלימתו של רומל באל עלמיין למשבר. כשלקח לידיו את הפיקוד במלטה, זכה במהירות בניצחון מוחץ באוויר, שאפשר לו מיד אחר כך לעבור למתקפה" (עמוד 231).

אל עלמיין – מערכה שנייה

אולם למרות הצלחותיו של אוקינלק צ'רצ'יל רצה בגנרל שחותר להכרעה ובחר להחליפו בגנרל ברנרד "מונטי" מונטגומרי. במלחמת העולם הראשונה התגייס מונטגומרי לחיל הרגלים ולקח חלק בלחימה "כקצין זוטר, וכעבור חודשיים נפצע קשה. כשהחלים מהפציעה הועלה לדרגת קצין מטה וסיים את המלחמה כראש מטה בדיוויזיית רגלים" (עמוד 150).

כוחו הגדול היה בהכשרת כוחות למלחמה ובמימוש מלא של תכנית הקרב שתכנן מראש. הוא זיהה נכון את חלון הזמן שנקרה בדרכו כדי להכין את צבאו למהלך מכריע וניצל אותו לבניין כוח והיערכות נכונים. "הישגו של מונטגומרי היה כפול. הוא ניהל את הקרב שצבאו היה מסוגל לנצח בו – ויצר צבא שהיה מסוגל לנצח בקרב הזה" (עמוד 231).

באנגיי תיאר את סגנון הפיקוד של "מונטי", על שיגעון הגדלות שלו ועל הבנתו שנוכח הדימוי שנבנה לרומל בתודעת הארמייה השמינית, נדרש מפקדה להצטייר בעיני חייליו כמפקד גדול מהחיים. בפקודת היום שפירסם לחייליו בטרם קרב אל עלמיין השני כתב כי כשקיבל את הפיקוד על הארמייה השמינית אמר כי קיבל מנדט "לחסל את רומל ואת צבאו, וכי נבצע זאת ברגע שנהיה מוכנים. אנחנו מוכנים עכשיו" (עמוד 182).

בקרב אל עלמיין השני, שנערך בין 23 באוקטובר ל־4 בנובמבר 1942, הביסה הארמייה השמינית בפיקוד מונטגומרי את כוחותיו הגרמנים והאיטלקים של רומל. לאחר התבוסה נסוגו כוחות הציר לעבר תוניסיה, שם נכנעו במאי 1943, לאחר שלמערכה נוספו כוחות הצבא האמריקני שנחתו באפריקה במסגרת מבצע "לפיד".

המחבר הסביר כי הניצחון הבריטי הושג לבסוף משום שהיה חיוני עבור בריטניה. "צ'רצ'יל נלחם במזרח התיכון כדי לנצח. היטלר נלחם כדי לא להפסיד. היוזמה האסטרטגית היתה על כן בידי צ'רצ'יל, ולבסוף הוא, הצב, ניצח באמצעות שיתוף הפעולה בזירה כולה בין כוחות האוויר, הים והיבשה, בעוד ש"הציר" החמיץ את ההזדמנות לעשות זאת" (עמוד 230).

רומל היה מפקד נועז, ולכן מינה אותו היטלר לתפקיד מלכתחילה. אבל, קבע באנגיי, זה היה מקרה של "מי שהעניין חשוב לו – מנצח" (עמוד 230). הבריטים היו זקוקים לניצחון, והיו זקוקים לו במזרח התיכון. הם השיגו אותו, והאיש שעשה זאת עבורם היה "מונטי".

"זהו העניין, ונבצע אותו באוגדה אחת" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספטמבר 1944 ביקשו בעלות- הברית לסיים את מלחמת העולם השנייה בחזית אירופה באבחה אחת, באמצעות תפיסתם של חמישה גשרים בהולנד. ספרו המופתי של קורנליוס ראיין תיאר מדוע מראש התכנית נידונה לכישלון ומדוע היה זה "גשר אחד יותר מדי".

מבצע "מארקטגארדן" שהיה המבצע המוטס הרחב ביותר בהיקפו שנערך במלחמת העולם השנייה. בספטמבר 1944 תמך אייזנהאואר ביוזמתו של הגנרל הבריטי ברנרד לו מונטגומרי, "מונטי", להשגת הכרעה מהירה במלחמה נגד גרמניה הנאצית באמצעות עקיפת קו זיגפריד מצפון על-ידי הצנחת מספר אוגדות מוטסות בהולנד, תפיסת גשרי מפתח וכיבוש ראש גשר מעבר לנהר הריין.

את התכנית יזם הגנרל מונטגומרי, קצין חי"ר שקנה את עולמו כשפיקד על הארמיה ה-8 בקרב אל עלמיין, בו הביס את הפילדמרשל הגרמני ארווין רומל. מונטגומרי, כמו שאר הבריטים ראה במבצע גם הזדמנות להשיב את ההובלה בדינמיקה בין בעלות-הברית לידי הבריטים וגם צורך חיוני שכן ממרחבי הולנד שוגרו רבות מרקטות ה-V2 לעבר בריטניה. לקורא הישראלי קל להבין לליבם של הבריטים, נוכח האיום החמור על העורף הישראלי שמציבים חזבאללה וחמאס באמצעות ארסנל הרקטות שבידיהם.

בספרו "גשר אחד רחוק מדי" (הוצאת זמורהביתן, מודן, 1979) תיאר ההיסטוריון והכתב הצבאי קורנליוס ראיין, את המבצע על היצירתיות שבו, על התעלמות מתכנניו מהמודיעין ומהאילוצים הלוגיסטיים, על גבורת המפקדים והלוחמים ועל סופו העגום. 

הספר עובד בשנת 1977 לסרט בשם זהה, בכיכובם של שון קונרי, אנתוני הופקינס, דירק בוגארד, לורנס אוליביה, ג'יימס קאן, ג'ין הקמן ומייקל קיין.

"השגיאה החמורה ביותר של המלחמה"

מונטגומרי הציג את התכנית לגנרל פרדריק בראונינג, סגן מפקד הארמיה המוטסת הראשונה של בעלות-הברית. הכוחות המוטסים נדרשו להשתלט על מספר מעברים, "חמישה מהם גשרים עיקריים, בכללם על הנהרות הרחבים מאס, ואל והריין התחתון – ברצועה של למעלה מ-100 קילומטר בין הגבול ההולנדי לבין ארנם. בנוסף היה עליהם לפתוח את המסדרון – לרוב כביש יחיד צפונה – שבו ינוע השריון הבריטי. על מנת שמיאוץ השריון יצליח, היה על כל הגשרים להילכד בשלמותם. הסכנות היו ברורות, אך בדיוק לסוג זה של סער-פתע אומנו הכוחות המוטסים" (עמוד 65).

למרות זאת, . בראונינג היה מוטרד. הוא הצביע על הצפוני שבגשרים, זה שמעל לריין התחתון בארנם, ושאל את מונטגומרי כמה זמן יידרש לשריון להגיע לכוח הצנחנים שישתלט עליו. יומיים, השיב מונטגומרי. בראונינג השיב שהצנחנים יוכלו להחזיק בו ארבעה ימים, "אבל המפקד, דומני שאנו עלולים להרחיק לכת – גשר אחד רחוק מדי" (עמוד 66).

התכנית, כמאמר בראונינג, הייתה יותר מדי, מהר מדי בפחות מדי. כשבחן הגנרל ג'יימס גייוין, מפקד האוגדה המוטסת ה82, את המשימות שהוטלו על אוגדתו הלין ראש המטה שלו שכדי להשלים את כולן יידרשו שתי אוגדות. גייוין הסכים, ואמר "זהו העניין, ונבצע אותו באוגדה אחת" (עמוד 85).

כדי לאפשר ל"מונטי" לבצע את התכנית נתן אייזנהאואר קדימות לצרכי הלוגיסטיקה והאספקה של כוחותיו על חשבון כוחות הארמיה השלישית, בפיקוד הגנרל ג'ורג' פאטון, שניהלה באותה עת קרב התקדמות מוצלח במיוחד על פני צרפת והשמידה כוחות גרמנים רבים. הארמיה עמדה לנוע לעבר הסאר ודהירתה נעצרה בעקבות ההחלטה. פאטון טען כי הייתה זו "השגיאה החמורה ביותר של המלחמה" (עמוד 52). יתכן מאוד שצדק.

"מישהו הגה סיוט אמיתי"

ב-17 בספטמבר 1944 החל המבצע. הכוחות המוצנחים ומוטסי הדאונים (מודאים) נחתו בהצלחה והחלו להשתלט על רוב היעדים המתוכננים. עם זאת, ניכר הפער בין הגייסות האמריקנים חדורים ברוח לחימה, יוזמה והתקפיות לגייסות הבריטים המותשים משנים רבות יותר של לחימה, אשר התרבות הצבאית ששררה בהם שמה על כך פחות דגש (עניין שמונטגומרי נאבק בו כבר בקרב אל עלמיין).

הגנרל גייוין, למשל, מהבולטים שבמפקדים האמריקנים במלחמה בכלל ובצנחנים בפרט, "שהתלווה לצניחת חטיבה 505" (עמוד 154), הוביל את אנשיו מלפנים. רוח הלחימה והתוקפנות הטבעית שהפגין, שהייתה כמעט נחלת הכלל בגייסות המוטסים האמריקנים, והיוותה אנטיתזה לכוחות הבריטים, ובכלל זה אף לצנחנים. ואכן, זמן קצר לאחר הצניחה "לכדה חטיבה 504 של אוגדה 82, שבפיקוד בריגדירגנרל ג'יימס גייוין, את גשר כראבה החיוני" (עמוד 202).

הבריטים מצדם, לא הבינו עד תום את חשיבות המהירות עבור כוחות הפועלים בעומק, את הצורך להשלים את המשימה בעוד האויב מופתע מהימצאות הכוח בעומק שטחו וטרם הספיק להתאושש ולהיערך בהתאם.

בספר הציג ראיין את מחדלי המבצע, עוד בשלבי התכנון, וכי התוצאה הייתה ידועה מראש עוד בטרם יצא אל הפועל. כן תיאר ראיין את התמודדות הגרמנים עם המתקפה המפתיעה, והעלה על נס את יכולתם להתעשת, ולצאת, בפיקוד הגנרל הוותיק גרד פון רונדשטט, למתקפת נגד כנגד הטובים והמנוסים בחיילי בעלותהברית.

האירוע הדרמטי ביותר בספר נגע לצליחת נהר ואל וכיבוש גשר ניימכן, שהיה מכשול המים האחרון בדרך לארנם. הדרך היחידה להשתלט על הגשר, אמר גנרל גייוין לאנשיו, "היא להסתער עליו בו זמנית – משני צידיו" (עמוד 281). המשימה הוטלה על הגדוד השלישי שבחטיבת החי"ר המוצנח ה504 שבאוגדה המוטסת ה-82, עליו פיקד ג'וליאן קוק, בוגר האקדמיה הצבאית שבווסט פוינט.

בסרט ישנה סצנה נפלאה שבמהלכה ניגש הגנרל גייוין (אותו גילם ראיין אוניל) למפקד הגדוד השלישי, רס"ן קוק (שגילם רוברט רדפורד) ואמר לו שהוא שולח שתי פלוגות לצלוח את הנהר ולכבוש את הגשר. "אני צריך אדם עם תכונות מאוד מיוחדות שיוביל אותן. הוא צריך להיות מספיק קשוח כדי לעשות את זה, הוא צריך להיות מספיק מנוסה כדי לעשות את זה. ועוד דבר אחד. הוא צריך להיות מספיק טיפש כדי לעשות את זה… תתחיל להתכונן". כשנשאל אחר כך המג"ד מה רצה מפקד האוגדה, השיב, "מישהו הגה סיוט אמיתי. סיוט אמיתי".

תחת חיפוי מטוסי קרב ואש טנקים הוביל "רב-סרן ג'וליאן קוק בן ה-27 את הגל הראשון של אחת הנועזות שבצליחות-הנהר מעולם" (עמוד 297). הגרמנים המטירו עליהם אש תופת. "קוק ידע, שאבידותיו כבדות, אך לא היה לו פנאי לאומדן. פלוגותיו נחתו בכל מקום לאורך רצועת-החוף החשופה" (עמוד 302), והחלו להשיב מלחמה שערה.

"לבדם ובקבוצות קטנות, הסתערו הצנחנים, שישבו חסרי-ישע בסירות בנפול חבריהם לידם, על חיילי אויב פי ארבעה וחמישה ממספרם, ברימונים, תת-מקלעים וכידונים. ביעילות חייתית כרו את הגרמנים מעמדותיהם ובלא מנוחה או ארגון-מחדש המשיכו בהסתערותם הדורסנית. הם לחמו בשדות, בגנים ובבתים שמתחת לסוללה, תחת אש המקלעים וסוללות הנ"מ, שהלמו בהם ממצודת הוף ואן הולנד שהיישר לפנים. קבוצות אחרות נעו מזרחה, לאורך דרך-הסוללה ואל הגשרים, בעוד" (עמוד 304). אף שספגו נפגעים רבים הצליחו קוק ואנשיו לכבוש את הגשר.

אך למרות נחישותם של הצנחנים, כתוצאה מהתאוששות כוחות הוורמאכט נכשלו בעלותהברית בהשגת יעדו העיקרי – חציית מכשול המים הגדול של הריין, ואבטחת ראש גשר מצפון לנהר – וכוחותיהם המוטסים ספגו אבידות כבדות. המבצע גבר מחיר כבד מאוד מבעלות-הברית, שכלל מעל 15 אלף פצועים, הרוגים ושבויים (האוגדה המוטסת הבריטית ה-1 פסקה לתפקד כיחידה לוחמת) ולכישלונו ביטל למעשה את האפשרות לסיים את המלחמה באירופה לפני תום שנת 1944.

ראיין הוציא מתחת ידיו ספר מרתק לקריאה (שתורגם היטב לעברית בידי אמיר אורן, לימים פרשן צבאי ב"הארץ") שהגנרל ג'יימס גייוין, מפקד האוגדה ה82 במבצע, קבע שהוא "תיאור מדויק, מרגש ומעורר הערצה של האומץ האנושי". 

מאז יצא פורסם הספר הפך שמו, "גשר אחד רחוק מדי", לביטוי רווח לתיאור מהלכים שבהם מתקיים עיקרון "תפסת מרובה לא תפסת". לאור החורים הגדולים בתכנית שזעקו מראש למרחוק, מוטב ללמוד מן המבצע בעיקר ש"סוף מעשה במחשבה תחילה".