"אם תושפע מהסיכון שמישהו ימות בכל החלטה, תתקשה להיות יעיל" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרון חכם ותמציתי שטח אדמירל מקרייבן, מהבולטים שבמפקדי הכוחות המיוחדים האמריקניים, עשרה שיעורים שרלוונטיים גם למבצעים מיוחדים, גם לחיילים ומפקדים, אבל גם לאזרחים, שמנסים להשלים את מטלות היומיום ולחזור הביתה בשלום.

באחרונה יצא בעברית הספר "סדר את המיטה שלך" מאת אדמירל ויליאם ה. מקרייבן (הוצאת מטאור, 2020), מהבולטים שבמפקדי הכוחות המיוחדים האמריקניים. בשנת 1976, מקרייבן "התגייס ליחידת ׳אריות הים׳, הקומנדו הימי האמריקני, שם שימש לוחם ולאחר מכן מילא שורת תפקידים מבצעיים ופיקד על כמה מהצוותים ביחידה. הוא לחם במלחמת המפרץ ובהמשך פיקד על צוות הלוחמה בטרור הנחשב למעולה שבצוותים" (עמוד 105). 

הוא לקח חלק במאות מבצעים, ובמאי 2011 "היה מתכננו ומפקדו של מבצע 'חנית נפטון' לחיסול הטרוריסט אוסמה בן לאדן, מנהיג אל־קאעידה" (עמוד 105).

הספר, ספרון למעשה, הוא הרחבה של הרצאה שלו, שנשאה את אותה כותרת, שנתן בשנת 2014 בטקס הבוגרים של אוניברסיטת טקסס באוסטין, שהוא עצמו מבוגריה. בהרצאתו מנה מקרייבן לבוגרים הטריים של האוניברסיטה את עשרת השיעורים שלמד בהכשרה הבסיסית של 'אריות הים', שלתפיסתו רלוונטיים לא רק לאנשי צבא, אלא גם לחיים אזרחיים.

אף אחד לא מסוגל להצליח לבד

אחד השיעורים הבולטים, שממחיש את הספר וסגנונו עוסק בסירת הגומי. עם תחילת ההכשרה חולקו כל החניכים לצוותי סירות גומי שמנו שבעה או שמונה חניכים. לא פעם, "אחד מחברי הסירה חלה או נפצע ולא היה מסוגל לתת מעצמו במאת האחוזים" (עמוד 19). לא פעם היה האיש הזה הוא עצמו. אבל בימים האלה, כתב, "חבריי לצוות נענו לאתגר וחתרו חזק יותר" (עמוד 20). הם חיפו עליו, והוא בתורו החזיר טובה ועשה זאת עבור אחרים במצב דומה".

סירת הגומי עזרה לנו להבין שאף אחד מאיתנו לא היה מצליח לעבור את ההכשרה בכוחות עצמו. שום 'אריה ים' לא מסוגל להצליח בקרב לבד. ובהשלכה לחיים האזרחיים, אתה צריך להיעזר באנשים בחייך כדי להתמודד עם זמנים קשים" (עמוד 20), הדגיש מקרייבן.

זה לא הגודל של הכלב בקרב שקובע

דוגמה אחרת נגעה לחשיבות כוח הרצון. כמועמד לגיוס לקומנדו הימי פגש מקרייבן בבסיס בהיפי צנום, מזוקן וארוך שיער, שנראה בעיניו כאדם האחרון שעשוי להיות קשור, איכשהו, ליחידת העילית. והנה, התברר כי היה זה סגן טום נוריס, 'אריה הים' האחרון שקיבל את עיטור הכבוד של הקונגרס על שירותו במלחמת וייטנאם. נוריס "חדר מעבר לקווי האויב לילה אחר לילה כדי להציל מהשבי שני אנשי חיל האוויר שמטוסם נפל" (עמוד 32).

בשנת 1969, כטירון, "נוריס כמעט הודח מההכשרה של 'אריות הים'. אמרו עליו שהוא קטן מדי, רזה מדי ולא חזק מספיק" (עמוד 33). הוא הוכיח לכולם שהם טעו. והפך לאחד הנועזים שבקציני הקומנדו הימי, ולימים גם לאחד ממקימי צוות חילוץ בני־הערובה של הבולשת הפדרלית (ה־.F.B.I).

כשהייתי בשעתו בקורס בגוף ביטחוני, היה תלוי בחדר המנוחה של החניכים שלט גדול ובו ציטוט של הגנרל האמריקני דווייט אייזנהאואר, שפיקד על כוחות בעלות־הברית במערכה על אירופה במלחמת העולם השנייה. מה שקובע, אמר הגנרל, "אינו בהכרח גודלו של הכלב בקרב, אלא גודלה של רוח הקרב בכלב".

אף שזה נשמע כמו סיסמה חבוטה, הרי שהיא הדגימה לרבים מהחניכים, צנומים וקטנים בגודלם, שמה שקובע בקרב הוא הנחישות לנצח. במהלך הקורס, באימוני הקרב מגע המתישים ובתרגילים, הבנו שאייזנהאואר צדק.

"המעז מנצח"

מקרייבן הדגיש בספר את חשיבות ההעזה. כדוגמה תיאר פשיטה, בשנת 2004, לחילוץ שלושה בני־ערובה שהוחזקו בידי פעילי 'אל־קעידה' במתחם מוקף חומה בפאתי בגדד. "הקולונל הממונה על מבצע ההצלה הודיע לי שהלוחמים ייאלצו לבצע פשיטה מסוכנת לאור יום" (עמוד 56), ויתרה מכך שהתרחיש היחיד שבו לכוח יש סיכוי טוב להצליח כולל הנחתת "שלושה מסוקי 'הוק' שחורים, שיטיסו את כוח התקיפה, באמצע המתחם" (עמוד 57).

מקרייבן אישר את המבצע. המסוקים נחתו במתחם, לאור יום, חשופים לאש אויב. "באמצעות שירותי המעקב יכולתי לראות את המסוקים מגיעים אל המתחם. המסוק הראשון טס בצורה מאוזנת ויציבה ואז, כאשר חצה את הקיר, ירד והתמקם בחצר הקטנה. כוח ההצלה יצא מייד מהמסוק ופרץ אל הבניין" (עמוד 58).

היו אמנם תקלות בפשיטה, אך המיומנות הגבוהה של טייסי המסוקים וצוות הכוחות המיוחדים אפשרה להם להנחית את הכוח בבטחה, להרוג את המחבלים ולחלץ את בני־הערובה. "תוך שלושים דקות כוח ההצלה והשבויים המשוחררים היו בדרכם חזרה אל הביטחון. ההימור השתלם" (עמוד 58).

"חיילים נפצעים. חיילים מתים. אם תושפע מהסיכון שמישהו ימות בכל החלטה שתקבל, תתקשה מאוד להיות יעיל" (עמוד 89), כתב מקרייבן. היכולת של המפקד להעז, על סמך ביטחון ביכולת הכוחות ועל בסיס פתרון מקצועי, היא קריטית.

לאחרונה שודר בתכנית "זמן אמת" החלק השני בסרט מרתק אודות מבצע "יער הנגב", פשיטה שביצעה שייטת 13 על מפקדת חוליית שיגור רקטות בלב צור, במהלך מלחמת לבנון השנייה. היתה זו פשיטה שבוצעה בנוהל קרב קצר, בלבה של עיר במדינת אויב, על סמך מודיעין חסר, במטרה להרוג או לשבות בכיר במערך הרקטות של חזבאללה.

נדבך שלא הוזכר בתחקיר נגע לאישור המבצע. כמו מבצעים מיוחדים אחרים במלחמה, גם הפשיטה הזו היא תוצר של שיתוף פעולה בין יחידות העילית של צה"ל (במקרה הזה השייטת) והצוות שריכז אז תא"ל (לימים אלוף) טל רוסו, יוצא שלדג, שפעל באגף המבצעים, תחת ראש האגף האלוף (ולימים הרמטכ"ל) גדי איזנקוט, יוצא גולני.

השניים האמינו בפעולות שכאלה וחשבו שבכוחן לגרום לחזבאללה לחוש כי גם העורף הלבנוני לא מוגן מפני כוחות צה"ל, שביכולתם לפעול בו קרקעית ולא רק מן האוויר, ולחצו לאשר את המבצע. כמו במקרה שתיאר מקרייבן, המבצע אושר משום שהדרג המדיני והצבאי הבכיר סמך ידיו על הכוח המבצע והאמין שלפעמים צריך להעז. 

הכוח הפושט נחת מן הים, חדר ללב העיר צור והתגנב למבנה שממנו פעלה החולייה. במהלך הפעולה במבנה נחשף הכוח, וניהל לחימה מטווחים קרובים עם פעילי חזבאללה במבנה ומחוצה לו. לאחר שספג נפגעים נסוג הכוח, ונחלץ ברגע האחרון בעיקר בזכות אומץ לבם ומיומנותם של הלוחמים, המפקדים וטייסי המסוקים של חיל האוויר. כעשרה פעילי חזבאללה נהרגו בפעולה. 

בסוף הסרט אמר תא"ל גור שרייבמן, יוצא השייטת ולימים מפקדה שהשתתף בפשיטה, שבעיניו המבצע הצליח, משום שהמטרה לא היתה המפקד הבכיר הספציפי. "כל אחד משלושת האנשים שנהרגו בדירה, גם עליו היינו יוצאים לאותו מבצע. המטרה היתה לעצור את ירי הרקטות, והיחידה הזאת לא ירתה רקטות עד סוף המלחמה", אמר.

ישנו, טען שרייבמן, אפקט נוסף למבצעים שכאלו במלחמה, שיוצרים בקרב האויב תחושת הנרדפות ואי־הביטחון. "להרוג את רוב המטה של אותה יחידה ולחזור הביתה, מבחינתי, זה בדיוק סוג המבצעים שמערערים שיווי משקל של צד שני במלחמה". 

אבל בשביל שזה יצליח נדרשים שני תנאים. ראשית, יש להבין שהמבצעים המיוחדים עשויים לתמוך במאמץ העיקרי במערכה, אך אינם יכולים להחליפו. במאמר שפרסם השבוע בכתב העת הצה"לי "בין הקטבים" טען המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, תא"ל אבי בלוט כי יש לשלב בין השניים.

בלוט, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על גדוד 101 במבצע "עופרת יצוקה" ועל חטיבת הקומנדו, כתב כי "שילוב של דפוסי פעולה שונים (התמרון הכבד בהתקפה בצד פשיטות קומנדו בהיקף נרחב) במהלך המלחמה יגביר את האפקטיביות של המעשה המלחמתי, ובמקביל יגדיל את אי הוודאות וחדלות המעש בצד האויב".

התנאי השני, והחשוב לא פחות הוא, כמאמר מקרייבן, להעז. בלי הנכונות להסתכן יהיה קשה להגיע להישגים במערכה הבאה.

"טקסט על שינוי, נחישות, והתגברות על קושי"

תרגום ספרו של מקרייבן קלוקל, ולא פעם יצרה המתרגמת בלבול בין מונחים ודרגות (למה לא פשוט לכתוב מסוקי "בלקהוק"?) שפגם בחוויית הקריאה. מנגד, בעיון מעמיק, כשמנכים מהספר את הסיסמאות וקלישאות הקומנדו, מתגלה ספר תמציתי וחכם שכתב מפקד חושב, ובו זיקק מתוך שירותו הצבאי לקחים למפקדים, חיילים ואזרחים באשר הם. לקחים אודות הביטחון העצמי והאיתנות הנדרשים כדי להצליח בחיים באשר הם.

לא בכדי ברשימת המלצות קריאה, שפורסמה בבלוג של אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ, המליץ תא"ל (מיל.) ד"ר יגאל אייל "לחלק אותו בקורסי פיקוד בצה"ל, וגם לבעלי תפקידים בכירים יותר, שעומדים בנקודות החלטה הרות גורל וזקוקים לעידוד במקום שאין מי שיעודד אותם".

אייל, קצין צנחנים ושריון ששימש כרמ"ח היסטוריה בצה"ל, כתב שהספרון של מקרייבן "עוסק במבחנים פיזיים ונפשיים, וכיצד ניתן לדעתו להתגבר עליהם. זה טקסט על שינוי, נחישות, התגברות על קושי… עוד אחד… ועוד אחד… עד שתבין שהתגברת; עבודת צוות, ועל השראה מאנשים שלצידך".

צה"ל משקיע בכוחות היבשה, אבל מוטב לחכות עם מחיאות הכפיים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל מקים אוגדה חדשה, אוגדה 99, שעשויה לתת לו יתרון במלחמה הבאה, אם יוכל להרשות אותה לעצמו. אם לא, אולי מוטב להשקיע בכשירות היחידות הקיימות.

בשנת 2012 החליט הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, להסב את אוגדת הבשן לאוגדה המרחבית האחראית על מרחב רמת הגולן ולהפוך את עוצבת געש, עוצבת הפלדה ועוצבת האש לאוגדות רב־זירתיות שעליהן יוטל מאמץ התמרון העיקרי בכל זירות הלחימה.

כך נוצר מיקוד יחסי לפיו האוגדות המרחביות יתמחו בהגנה והביטחון השוטף, ואילו אוגדות ההכרעה הרב־זירתיות ימקדו את מאמצי בניין הכוח שלהם לתמרון יבשתי.

אמנם לצה"ל ישנן יכולות אש מרשימות מאוד, שיודעות לפעול בשילוב מודיעין עדכני ולהשמיד מטרות בהיקף רחב ובאופן מדויק, אך נוכח מתארי העימות האפשריים בחזית הצפונית וברצועת עזה, והאיום החמור על העורף שמציבים אויביה של ישראל באמצעות ארסנל רקטות גדול, צה"ל יהיה חייב לתמרן.

ומכאן שמה שנדרש אינו רק עוד אש, מהלך שבו צה"ל משקיע משאבים רבים, כי אם חיזוק של כוחות היבשה. יתכן שהקמתה של אוגדה רב־זירתית נוספת, אוגדה 99 שתוקם רשמית בחודש הבא, תהיה חיזוק שכזה. שלא כמו אחיותיה, שבבניין הכוח כפופות לפיקודים השונים, תוכפף האוגדה למערך התמרון החדש של זרוע היבשה. הקמת האוגדה היא חלק מהתכנית הרב־שנתית (תר"ש) "תנופה", והיא תתבסס על אוגדה בפיקוד מרכז שתפורק.

"עליונות יבשתית היא כתב חידה"

בראש מערך התמרון עומד אלוף יעקב בנג'ו, קצין שריון המפקד גם על הגיס הצפוני. "עליונות יבשתית מוחצת היא כתב חידה, לא הכל פתור בכתב חידה זה. ישנם חלקים ברורים יותר וברורים פחות", אמר בנג'ו בנאום שנשא עם כניסתו לתפקיד. ואכן, היכולת להפעיל תמרון מהיר, גמיש, קטלני ובעיקר אפקטיבי ופרודוקטיבי, בשדה הקרב המודרני היא אתגר של ממש.

השאלה כיצד להפעיל את כוחות היבשה כך שישיגו הכרעה או לחלופין יאפשרו את סיום העימות בתנאים נוחים לישראל, היא שאלה שמעסיקה את הצבא רבות. בעימותים שלחם צה"ל בשני העשורים האחרונים (זולת "חומת מגן" ו"עופרת יצוקה") קשה לומר שהצליח בכך.

הרמטכ"ל אביב כוכבי, כך נראה, רואה חשיבות רבה בצורך להפעיל את הכוח היבשתי באופן משולב, רב־זרועי, מהיר ויעיל, בכדי לשלול ולהשמיד יכולות אויב.

בשיחה שקיים עם מפקדי גדוד ההנדסה 601 באימון באפריל האחרון, אמר כוכבי שבמלחמה הבאה ההישג של התמרון יהיה "איזה מן קומבינציה של המקום הפיסי שאליו הגעתי, עם האויב שהשמדתי, עם התשתיות שהשמדתי, עם האמל"ח שהשמדתי, ואתם יודעים מה, אפילו עם האפקט שכל זה יוצר. כי מה לעשות, האויב מזהה שבא מולו גל נחוש, עם עוצמה, עם רוח לחימה, עם יכולות".

בדומה לאחותה, "עוצבת האש", תכלול אוגדה 99 כוחות סדיר ומילואים כאחד. חטיבות המילואים שיעברו לאוגדה יהיו עוצבת ראם, חטיבת השריון במילואים "ראם" עליה מפקד אל"מ ניסים חזן, חטיבת החי"ר במילואים "יפתח", חטיבה שמאיישים בוגרי יחידת אגוז ועליה מפקד אל"מ יונתן מופז, יוצא יחידת עילית, וכן "שועלי מרום", חטיבת צנחנים במילואים עליה מפקד אל"מ אליאב אלבז, בעברו מפקד גדוד 890. 

הכוח הסדיר של האוגדה, שיהווה את השלד המרכזי שלה יהיה חטיבת כפיר, עליה מפקד אל"מ ערן אוליאל. בשנים האחרונות קיימה החטיבה שורה של תהליכי בניין כוח (ובהם הקמת גדוד הסיור חרוב) שהפכו אותה מחטיבה שמתמחה בביטחון שוטף לחטיבה מתמרנת של ממש. בנוסף תוכפף לאוגדה יחידת "רפאים", היחידה הרב־ממדית החדשה שעליה מפקד סא"ל ע', שפיקד קודם לכן על גדוד בחטיבת הצנחנים ועל יחידת דובדבן, שמתמחה באיתור, חשיפה והשמדת אויב בקצב גבוה. 

על האוגדה יפקד אל"מ אבי רוזנפלדמפקד חטיבת ביסלמ"ח. רוזנפלד, החל את שירותו בפלוגת הסיור של חטיבת הנח"ל, בה שירת מחייל ועד למפקד פלגה, ולאחר מכן עבר ליחידת העילית שלדג. כקצין ביחידה לחם במלחמת לבנון השנייה ומאז הספיק לפקד על גדוד הסיור של הנח"ל, על יחידת שלדג במבצע "צוק איתן", על חטיבת חי"ר במילואים ועל החטיבה הצפונית ברצועת עזה.

סימני שאלה מתבקשים

על הנייר מדובר במהלך מתבקש, הכרחי אפילו. אבל ישנם בכל זאת כמה סימני שאלה. הראשון שבהם נוגע לתקציב. צבאות זקוקים לתר"ש כמצפן שלאורו בונים את הכוח, ולכן מתעקש הרמטכ"ל להיאבק ולממש את התכנית גם נוכח המשבר הכלכלי שנגרם כתוצאה ממגפת הקורונה, והעובדה שטרם גובש ואושר חוק תקציב בממשלה.

אבל בהיעדר תקציב ביטחון, שנגזר מחוק התקציב, ובהינתן שהממשלה טרם אישרה את התר"ש (מהתנהלות הממשלה עד כה לא מן הנמנע שהתר"ש לא תאושר ואפילו לא תעלה לדיון בממשלה עד שכוכבי יסיים את כהונתו), לא ברור מהיכן יגיעו המשאבים לבניין הכוח של האוגדה.

סוגיה נוספת היא הבחירה בחטיבת כפיר ככוח הסדיר העיקרי של האוגדה. הפיכתה לחטיבה סדירה נוספת שאותה יוכל צה"ל להטיל ללחימה בצפון או בדרום, תשלול מאוגדת איו"ש את אחד מכוחות הביטחון השוטף המיומנים והעיקריים שלה, לצד משמר הגבול ודובדבן.

במזכר "עליית האיומים בעצימות בינונית והצורך בכוחות ממוכנים ניכרים בצה"ל" (הוצאת מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, 2017) הזהירו ד"ר עדו הכט וד"ר איתן שמיר כי הקמה של "מסגרות יבשתיות גדולות דורשת זמן ממושך בעיקר בכל הקשור בהכשרה של דרגי הפיקוד והמטה המקצועיים שאורכת שנים" (עמוד 60).

לתפיסתם, "זקוק צה"ל לכוח יבשתי גדול, משוריין/ ממוכן, כשיר ודרוך – גם אם חלק ניכר מכוח זה מצויד בכלי רק"ם ובכלי ארטילריה מדור ישן, המשודרגים רק במרכיבים חיוניים מסוימים" (עמוד 61). מרכיבים חיוניים אלו, ציינו, יהיו בעיקר מיגון דוגמת "מעיל רוח" ומערכות נשק יעילות נגד אדם ומבנים.

על היקף הכוח הדרוש לצה"ל ועל תמהיל הכוח המשוריין\ ממוכן שהוא צריך לכלול בכדי לבצע מהלכים התקפיים משמעותיים בשתי זירות בו־זמנית אפשר להתווכח, אבל כל כוח שיוגדר כרב־זירתי יידרש להיות כשיר, ואפילו כשיר מאוד.

ב־2012 ראיין הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, את מפקד הגיס המטכ"לי לשעבר, אלוף (מיל.) פרופסור ישי בר, שבו מתח בר ביקורת קשה על היחס של צה"ל לנושא כשירות ואימונים. בר התגייס לצנחנים ב־1974 והשתחרר לאחר שפיקד על פלוגה. את עיקר שירותו, עד דרגת תא"ל עשה במילואים. 

בר היה האיש שהזהיר, יממה לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה, את הרמטכ"ל חלוץ וראש הממשלה אולמרט כי כשירות צבא היבשה כמוה כ"צ'ק ללא כיסוי". כמח"ט צנחנים במילואים (של אותה חטיבה שעתה מוכפפת לאוגדה 99), עשה בר "כל שנה תרגיל חטיבתי מלא. היום אף אחד לא עושה את זה, לא בסדיר ולא במילואים. צה"ל איבד לגמרי את כושר התמרון, היכולת לנוע בשטח ולכבוש". למחרת פרצה המלחמה וכולם ידעו שבר צדק.

ישנה הצדקה לכל אמצעי לחימה חדיש שצה"ל רוכש, אמר בר בראיון, אולם צה"ל אינו יכול להרשות אותם לעצמו ובנוסף לעמוד ברמה מינימלית של אימון וציוד. עיקר התקציב לשיטתו שועבד לפרויקטים ארוכי טווח. ושכצה"ל נאלץ לקצץ, כפי שעשוי לקרות לאור תקציב הביטחון המסתמן, הוא מקצץ באימונים ובימי מילואים, וכשירות היחידות נפגעת.

לתפיסתו, האימונים הם השקעה. "יחידה מאומנת כהלכה עם ציוד סביר תבצע את משימותיה בצורה טובה מאוד בהשוואה ליחידה עתירת אמצעי לחימה שאינה מאומנת". הדברים הללו רלוונטיים גם עכשיו.

אוגדה 99 עשויה לחזק את כוחות היבשה, אך רק בתנאי שמדובר במהלך שלם וסדור, שלא ייעשה בשיטת ה"טלאי על טלאי" ובצה"ל יקצו לו משאבים מתאימים. בכל מקרה, כפי שקבעו הכט ושמיר, מדובר במהלך של שנים.

אולם, אם יש סיכוי שהמהלך ייתקע באמצע, בשל מחסור במשאבים וקיצוץ תקציבי, אולי מוטב, בטרם מקימים יחידות חדשות, לוודא שאלה שהוקמו בשנים האחרונות כבר מוכנות, ואלה שישנן כשירות למשימותיהן.

השילוביות הבין־חילית עוד רחוקה

כחלק מהדגש ששם הפיקוד הבכיר של הצבא לשפר את השילוביות בין החילות השונים בזרוע היבשה מונה קציו שריון, סא"ל מאיר בידרמן, לסגן מפקד חטיבת הצנחנים. בנוסף עתיד לכהן קצין הנדסה כסגן מפקד חטיבת שריון. זהו רעיון מבורך שעשוי לתת לקצינים אלו ניסיון והבנה טובים יותר אודות האופן שבו פועלים כוחות אלו.

לשילוביות הזו יש מגבלות. ראשית, המגבלה הפיסית. המאמץ הפיסי בחי"ר הוא כזה, שכלל לא בטוח שמפקד פלוגה שגדל בשריון יוכל לעמוד בו. מנגד, מדוע לא ישרתו קציני חי"ר בתפקידי פיקוד זוטרים בשריון, כבעבר? מוסה פלד ועמנואל סקל הם דוגמאות מובהקות של קציני גולני שהוסבו בהצלחה לשריון. שנית, הנטייה בצה"ל לדלג על תחנות קריטיות של הכשרה במסלול השירות של קצין, ובכלל זה קורסים ותפקידים חיוניים, עשויה להפוך את המהלך לריק מתוכן. 

אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ, מפקד סיירת גבעתי לשעבר, כתב בבלוג שלו לאחרונה כי "בהכשרתם צריכים המ"פים מכל החילות לדעת לפקד בקרב על צוות הקרב הפלוגתי. האם הם יודעים לעשות זאת כיום, זו נקודת המפתח שצריכה לכיוון את ההכשרה והאימונים. והאם הם מצוידים לכך ובנויים מבחינת כוח האדם והאמצעים לכך"? יש בצה"ל מכשולים רבים, ארגוניים, מבניים, לכך שמה שמציע זלמנוביץ יצליח, אך חובה לשאוף לשם. 

צבא שבו מתמנים מפקדים יוצאי הכוחות המיוחדים, שלא עשו מסלול משולב בצבא הגדול בתפקידים דוגמת מ"פ, קצין אג"ם ומג"ד, למפקדי חטיבות חי"ר רחוק מאוד מהיום לטעון "שבקרוב יוכל תותחן לפקד גם על גדוד צנחנים", כפי שנכתב ב"אתר צה"ל".

יש פה אולי שילוביות, אבל אין פה למידה, והקצינים, מפקדים מצוינים ונועזים, נדרשים לעבוד קשה מאוד בכדי לגשר על פערים שהיה ניתן, במסלולי הכשרה ושירות משולבים ושלמים יותר, למנוע. המסקנה המתחייבת, להתחיל את השילוביות מדרג המ"פ.

בין שיהיה זה מסלול משולב כפי שעשה רוזנפלד בין הנח"ל לשלדג ובחזרה, או מסלול דומה לזה שעשה אהוד ברק שדילג בין סיירת מטכ"ל לפיקוד על פלוגה, גדוד וחטיבת שריון, צריך לייצר מסלולים כאלה מוקדם בשירות בכדי למצות את הפוטנציאל שלהם במלואו. אחרת, זה נשאר בתור כותרת יפה ולא הרבה מעבר.