נסראללה מחכה להזדמנות: חייבים להציב משוואת הרתעה חדשה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 בשלב הזה, גם חיזבאללה וגם צה"ל לא מעוניינים בהסלמה אבל נסראללה יודע שזו הנחת העבודה של מערכת הביטחון ומחכה לשעת כושר. חייבים להבהיר לו שזה לא ישתלם.

את דרום לבנון החריד לאחרונה פיצוץ סמוך לכפר עין־קנא במחסן נשק של חיזבאללה, ורמת הדריכות בצפון עלתה, אבל בהינתן שרמת המתיחות בין ישראל לחיזבאללה כבר נמשכת מעל חודשיים יש גבול כמה דרוכה יכולה להיות המערכת, המתוחה מדי ממילא, בלי להתנגש חזיתית.

בסדרת ציוצים שפרסם בטוויטר לפני כשבוע, כתב הפרשן הצבאי של אתר "וואלה", ד"ר אמיר בוחבוט, את רשמיו משיחה שקיים עם שר הביטחון, הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ. בהתייחס לאיום של מנהיג חיזבאללה, השייח' חסן נסראללה, להרוג חייל ישראלי, אמר גנץ שהדבר לא יעבור בלי "תגובה משמעותית של צה"ל", אך הודה "שנקודת מתח מתמשכת היא לא טובה".

בראיון ל"ישראל היום" בסוף השבוע שעבר אמר אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, כי למרות ש"דגדג" לו להורות להרוג את החוליה שחדרה בהר דב, עמד לנגד הפיקוד הבכיר של צה"ל היעד האסטרטגי למנוע הסלמה בעת שצפון הארץ עמוס במטיילים ונופשים. שבוע לאחר מכן הרגו כלי טיס של חיל האוויר וכוח מיחידת מגלן חוליית מחבלים שניסתה להטמין מטען חבלה סמוך לגבול ברמת הגולן. "לחוליה הזאת לא רק שלא נתנו לברוח, גם נתתי פקודה להרוג אותם, כי בסוריה יש לנו חופש פעולה הרבה יותר גדול", אמר ברעם. לדבריו, נסראללה מסרב "לרדת מהעץ" משום שהוא רוצה לאותת לישראל שלא תגזים ותשמור על כללי המשחק.

ברעם הוא מפקד מנוסה, שלחם בלבנון מאז שהתגייס לצנחנים בשלהי שנות השמונים ועד לנסיגה בשנת 2000 ובהמשך פיקד על גדוד 890 באינתיפאדה השנייה ועל אוגדת הגליל. לתפיסתו, בטרם יוצאים למערכה, נדרשות לגיטימציה פנימית ובינלאומית, וכן יש לעשות כל מאמץ למנוע הסלמה. אבל כאמור, גם ברעם וגם גנץ, שהיה המח"ט שלו בצנחנים, יודעים שהמתיחות המתמשכת גם היא לא טובה, במיוחד כשמי ששולט בדינמיקה של ההסלמה זה נסראללה.

לכן, כשירו צלפים של החיזבאללה, בחודש שעבר, לעבר כוח צה"ל בגבול (ולא פגעו), הגיב צה"ל באופן נחרץ יותר מאשר בהר דב ותקף מן האוויר עמדות חיזבאללה סמוכות לגבול בלבנון. המסר, אמר ברעם, היה: "איבדת שתי עמדות על ירי בלי נפגעים. ללמדך איך נגיב על ירי עם נפגעים".

חיזבאללה עודנו מורתע מפני מלחמה עם ישראל, בוודאי כיום נוכח המשבר הכלכלי בלבנון, מגפת הקורונה ומאמצי השיקום לאחר הפיצוץ בביירות. צה"ל אמנם לא עמד בציפיות שתלה בו הציבור הישראלי במלחמת לבנון השנייה, אולם המתקפה האווירית קשה שפגעה בנכסיו האסטרטגיים של הארגון בביירות והתמרון היבשתי שפגע במאחזיו בדרום לבנון ובמאות מפעיליו, המחישה את פערי העוצמה בין חיזבאללה לבין ישראל. נסראללה עצמו הודה שלו היה יודע שחטיפת החיילים תוביל למלחמה, לא היה מבצע אותה.

אבל, כאמור, בין אפס מעשה למלחמה יש מנעד רחב של פעולות ולמרות שנסראללה לא רוצה במלחמה הוא ממשיך ללכת על הסף, במעין משחק צ'יקן, אף שהוא יודע שהתוצאה עלולה להיות הסלמה ואף מלחמה. זו דרכו להרתיע את ישראל ולשמר את מעמדו כמגן לבנון.

כמו במלחמה, חיזבאללה משחק על זמן. הזמן פועל כנגד ישראל, שרוצה לחזור לשגרה כמה שיותר מהר, ולטובת חיזבאללה, שיוקרתו עולה ככל שהוא מחזיק זמן רב יותר. ועדיין, נשאלת השאלה איך מסיימים את המתיחות הזו, בלי שתהפוך למערכה ומבלי לוותר על הקווים האדומים של ישראל.

נסראללה לא מאיים בלי לקיים, וככל שזה תלוי בו הוא יבקש להאריך את המתיחות ככל יכולתו, ולבסוף לממש את משוואת ההרתעה שהציב ולפגוע בחייל. כשההסלמה תגיע על צה"ל לנצל אותה. תהיה אז לגיטימציה לפגוע בארגון, ויש לעשות זאת באופן שישרטט לחזבאללה משוואה חדשה שתרתיע את הארגון ותבהיר את כללי המשחק לאורך הגבול.

ההחלטה להקים פיקוד הכשרות ואימונים היתה צריכה לקרות מזמן | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרמטכ"ל כוכבי הזהיר לאחרונה מקיצוץ בתקציב הביטחון. עד שהממשלה תאשר את תקציב הביטחון יוזם הרמטכ"ל שינויים תפיסתיים וארגוניים. חלקם, בעיקר בתחום פיקוד הכשרה ואימונים, עשויים לייעל את הצבא, להתאימו לאתגרים, ולחזק את מוכנותו למלחמה.

ממשלת האחדות הוקמה לפני כחודש, והמרחק לגיבוש ולאישור תקציב שנתי מוסכם עודנו רב. כחלק מזה, גם תקציב הביטחון טרם אושר בממשלה ואתו גם התכנית הרב־שנתית (תר"ש) "תנופה" שמוביל הרמטכ"ל אביב כוכבי. בהתחשב במשבר הכלכלי שנגרם כתוצאה ממגפת הקורונה, ישנה סבירות שהממשלה תחליט על קיצוץ בתקציב הביטחון.

בפורום למידה שקיים צה"ל שבוע שעבר להפקת לקחים ומוכנות לגל שני של נגיף הקורונה בבסיס המכללות הצבאיות בגלילות, הזהיר הרמטכ"ל כוכבי מפני "פרדוקס הביטחון: ככל שיש שקט ויציבות ביטחונית נוטים לשכוח כמה מורכב להשיגם. מתפתחת תחושה מוטעית שפחתו האיומים, וככל שיש שקט, מתפתחת התחושה שניתן לצמצם את הצרכים הביטחוניים. זו טעות חמורה שצבאות ומדינות רבות לאורך ההיסטוריה כולל מדינת ישראל, שילמו עליה מחיר כבד, כבד ביותר".

לאזהרת הרמטכ"ל יש יסודות בהיסטוריה הקרובה של צה"ל. הקיצוצים התקציביים בשנים שקדמו למלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן" גרמו, באופן חלקי, למוכנות הלקויה של צה"ל למערכה. אבל מדובר בגורם חלקי בלבד, משום שצה"ל סירב לקיים שינויים מבניים ותפיסתיים באותן שנים, ולהיערך לטיב האיום. כך למשל, איום המנהרות היה ידוע לצבא בטרם המערכה בקיץ 2014, אבל חומרתו לא הובנה ולא פותחה תפיסה שלמה ללחימה בתווך התת־קרקעי.

גורם אחר שפגע קשות במוכנות למערכה בלבנון הוא האינתיפאדה השנייה, שחייבה את צה"ל להשקיע כוחות ומשאבים עצומים בלחימה בעימות הקשה ביותר שבו לחמה ישראל מאז מלחמת לבנון הראשונה. אבל לא בטוח שהיה אפשר אחרת. כדאי, אגב, לממשלה לקחת בחשבון שהדבר עלול לחזור על עצמו אם תחליט על מהלך הסיפוח והוא בתורו יביא עמו התלקחות ביהודה ושומרון.

הרמטכ"ל הדגיש כי "רק בזכות תיחזוק שרירי הצבא ניתן להתאגרף ולנצח, ביום פקודה. ברוח זו אנו פועלים, ממשיכים בתנופה ומוצאים לפועל את תר"ש "תנופה". תר"ש "תנופה" היא המענה לפערים לסגור, וליתרון שנדרש לפתוח על פני אויבינו".

צה"ל זקוק לתר"ש שתהפוך אותו למתאים ביותר להתמודדות עם אתגרי הביטחון של ההווה והעתיד, וחלק מהותי בהתאמה הזו נוגע להכשרה ואימונים, שיכינו את הצבא למלחמה של מחר, אם תקרה, אבל גם לזו שתפרוץ בעוד כמה שנים.

פיקוד שיאגד את כל אימוני היבשה

למרות שהתר"ש זקוקה למסגרת תקציבית בכדי להתממש במלואה, הרי שחלקה עוסק בשינויים מבניים, תפיסתיים וארגוניים. לפני כחצי שנה אמר ראש אגף המבצעים בצה"ל, האלוף אהרון חליוה, כי בכל התחומים שאינם "חונים ברמה של הצ'ק, אנחנו כבר עמוק בתוך תר"ש תנופה".

אחד השינויים שכוללת תר"ש "תנופה" הוא הקמת פיקוד ההכשרות והאימונים בזרוע היבשה, שיאגד תחתיו את כלל ההכשרות והאימונים שלה ויהיה אחראי לרצף ההכשרה ולאימון לכלל כוחות היבשה בסדיר ובמילואים. זהו שינוי מבני וארגוני שהיה צריך לקרות מזמן. הפיקוד ירכז את כל בסיסי ההדרכה, ההכשרה, האימונים ובתי־הספר בזרוע, ישפר את השקעת המשאבים ויבטל כפילויות ארגוניות.

ההדרכה תמיד היתה מוזנחת מעט בצה"ל, וזולת הפיקוד על בה"ד 1 לא נחשבו (וגם לא היו) תפקידי הפיקוד על בתי הספר הצבאיים, כמקפצה לקידום. צה"ל הוא צבא לוחם, וככזה הוא קידש ומקדש את הפעילות המבצעית והעושים במלאכה. שם, בפיקוד על כוחות בלחימה וביטחון שוטף, מצויה הדרך לעלייה בסולם הדרגות. יש בכך הרבה מן הצדק, והאתוס הזה, לפיו מפקדים לוחמים מתקדמים הלאה הוא ערך שמוטב לשמר.

אבל במקביל, מוטב להיגמל מן המחשבה שהפעילות הזו גם מכשירה למערכה בהיקף רחב (ההתפכחות מכך ב־2006 היתה כואבת במיוחד). יש להשקיע באימונים ובמאמנים, כי שם טמונה הכשירות הנדרשת למלחמה של ממש.

יתכן שדווקא בשינוי שיזם כוכבי, שכולל בתוכו גם החלטה לפיה "המפקדים הטובים ביותר ישובצו לבתי הספר הצבאיים, בעדיפות על שיבוצם לתפקידים אחרים", יצליח צה"ל לעשות את קפיצת המדרגה שגם תייעל את ההכשרות והאימונים, וגם תשים אותם במקומם הראוי, בלב העשייה הצה"לית. 

 לפני כשנה כתב אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ, מפקד סיירת גבעתי לשעבר, בבלוג שלו שורת עצות למפקד זרוע היבשה וחברו לנשק, האלוף יואל סטריק. אין ספק, ציין זלמנוביץ, שחברו מכיר את המורכבויות והאתגרים שעומדים לפניו טוב ממנו, "אבל כולם נותנים עצות, אז גם לי מותר", והמליץ לסטריק לא לעסוק במפקדות העוצבות (החטיבה, האוגדה והגיס) המנופחות גם כך, אלא לקבוע כלל אצבע ולקצץ 30%. "אל תדאג הם יסתדרו, ותדאג כי הן יתנפחו מחדש". 

העיסוק, הדגיש, צריך להיות בכוחות הקטנים, "העושים את לחימת היבשה – כיתת החי"ר, במחלקת ההנדסה, בצוות הטנק, באנשי הסוללה הארטילרית ומקביליהם". אף שהמבנה, הארגון ואמצעי הלחימה של היחידות חשובים, צה"ל מצוי גם כך בעליונות טכנולוגית אדירה ביחס לאויביו, שמפעילים מצידם טכנולוגיה ישנה וזמינה, אבל באופן יעיל מאוד. 

"בנה את המפקדים של הכוחות הללו – הגורמים החשובים ביותר בכוחות החשובים באמת. תאריך את משך שרותם ואת הכשרתם. חזק את מעמדם של המש"קים והנגדים הלוחמים ותומכי הלחימה. בעיקר עסוק ברוח הלחימה באמצעות מנהיגות, הכשרות ואימונים, ומשמעת (כן, כן, משמעת נבונה וקשוחה)", כתב. פיקוד ההכשרות והאימונים הוא צעד בכיוון הנכון.

בטקס ההקמה שהתקיים לפני כשלושה חודשים הדגיש האלוף סטריק כי מטרת סדרת השינויים הארגוניים בזרוע היא "בניין הכוח לתמרון רב מימדי, מדויק וקטלני". 

השבוע ביקר הרמטכ"ל בתרגיל משולב שדימה לחימה בחזית הצפונית, שקיימו בחרמון שניים מהאגרופים היותר כשירים של הצבא, היחידה המובחרת אגוז מחטיבת הקומנדו ויחידת זיק של חיל התותחנים. אבל יחידות אלו, שתמיד יימצאו בלב העשייה והלחימה, הן חלק מהחוד המושחז של הצבא, ואינן משקפים את רמת כל האוגדות והחטיבות. שיפור הכשירות שלהן צריך לעמוד במוקד העשייה של הפיקוד החדש.

המאמן

האיש שמונה למפקד פיקוד ההכשרות והאימונים הוא האלוף מוטי ברוך, המפקד גם על הגיס המטכ"לי. ברוך עשה את רוב שירותו בצנחנים. בשנת 1997 הוא נפצע כשפיקד על סיירת צנחנים במבצע "מרכבות האלים", מבצע מיוחד במרחב זליא ויחמור אל־בקע, 8 ק"מ מצפון לרצועת הביטחון שבלבנון.

בעת שהכוח הטמין מטעני חבלה נפתחה עליהם אש מטווח קצר. "זאביק זומרפלד נפגע מייד ונהרג. גם המקלען נפגע. נשכבנו על הארץ כדי לנהל קרב, ואז נפגעתי גם אני מרסיסים של רימון. ידעתי שלמרות הפציעה אני חייב להמשיך להילחם", סיפר ברוך, אז רב־סרן צעיר, בראיון ביולי אותה שנה לעמיר רפפורט מ"ידיעות אחרונות". 

למרות ההפתעה והנפגעים הכוח שבפיקודו ובפיקוד סגנו, סרן ערן שמיר, התעשת כמעט מיד. "ניהלנו קרב יריות ורימונים במשך כחצי שעה, ובסופו של דבר התקדמנו לכיוון המחבלים, והכוח בראשות ערן הסתער והרג שניים מהם". הפצועים, ובהם ברוך, וההרוג פונו במסוק, ומיד לאחר מכן פתח באש מחבל שלישי, במקביל לאש מרגמות מדויקת שנורתה על הכוח.

שמיר, ולוחם נוסף, רן מזומן, נהרגו. מח"ט הצנחנים דאז ושר הביטחון דהיום, בני גנץ, ששהה בחדר הפיקוד במרג' עיון, ניהל את החילוץ. בשל הנפגעים המבצע זכור ככישלון, אבל כמה שבועות לאחר מכן עלה רכב ובו פעילי חזבאללה על מטעני חבלה שהטמין הכוח בציר, וארבעה מהם, בהם בכיר בארגון, נהרגו.

בסיום הראיון ציין רפפורט שברוך עתיד ללמוד במכללה לפיקוד ומטה, ושכמו "מפקדים קודמים של סיירת הצנחנים, גם עבורו מתוכננים לא מעט תפקידי פיקוד בכירים". ברוך, שמאז פיקד על חטיבת נח"ל, עוצבת הפלדה ועתה גיס ופיקוד ההכשרות והאימונים, פרע את השטר. עכשיו, הוא האיש שיצטרך להילחם על כל שקל, להתעקש על כל אימון, ובעיקר לוודא שהכל נעשה בתאם לתפיסה שלמה ומתאימה, בכדי שכוחות היבשה של צה"ל יהיו כשירים למערכה הבאה.

 

 

הדיון הציבורי על הסיפוח רדוד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ישראל עשויה בקרוב להחיל ריבונות על שטחי יהודה ושומרון ובקעת הירדן, או רק על חלק מהשטח, או בכלל לא. הדיון הציבורי בסוגיה רדוד, וכלל לא ברור מדוע. הרי בסוגיות אחרות, יש כאן ויכוח ציבורי ער. אז למה בנושא אקוטי לביטחון הלאומי אנחנו מסתפקים בססמאות?

מאז הבחירות האחרונות נוכח המושג "סיפוח" בשיח הציבורי בישראל כמשהו ממשי, העומד להתרחש, ולא כשאיפה ותקווה שבינה לבין המציאות הגיאופוליטית אין דבר. ראש הממשלה בנימין נתניהו אפילו הודיע שביולי יתחיל התהליך

אבל נשאלת השאלה באיזה סיפוח מדובר? האם ישראל עומדת לספח את כל השטחים ובקעת הירדן? האם רק חלק מהשטח? האם ישנה הסכמה שבשתיקה מצד בעלות בריתה (ירדן ומצרים למשל)? ואם לא מה ההשלכות האפשריות? מאחר ואין בכוונת ישראל להפוך את הפלסטינים לאזרחים ישראלים שווי זכויות או לגרשם, מה יהיה עליהם? 

אלו הן רק חלק מן השאלות שתשובות שלהם נבחרי הציבור, מימין ומשמאל, והדרג המדיני נמנעים מלספק להן תשובות ברורות. אולי כדאי לספח, ואולי מוטב להימנע? מה שבטוח הוא שדיון ציבורי מקיף ועמוק בסוגיה לא מתקיים.

במקום זה הושמעו הצהרות ריקות, ססמאות כלליות ושאר ירקות. הדיון הציבורי, כרגיל אצלנו כשהדברים אמורים בסוגיות של ביטחון לאומי, נשאר רדוד

צה"ל ומערכת הביטחון כולה החלו לאחרונה לקיים דיונים מהותיים על תרחישים שונים הנוגעים לסיפוח, ההיערכות בשטח, הסיכוי להתלקחות סבב אלים ביהודה ושומרון וכיוצא באלו. הרמטכ"ל, אביב כוכבי, אף הורה על קיום משחק מלחמה בשיתוף השב"כ, שיבחן את ההשלכות האפשריות והמענים שברשות צה"ל

שר הביטחון, בני גנץ, הורה השבוע להאיץ את היערכות הצבא לקראת הצעדים המדיניים העומדים על הפרק בזירה הפלסטינית. עוד ציין כי בקרוב ימנה פרויקטור מטעמו שיעסוק בתיאום המהלכים הנדרשים בזירה זו, ויקים צוות משולב במשרד הביטחון שירכז את ההמלצות האופרטיביות. העובדה שמערכת נדרכת ונערכת לאפשרויות השונות חשובה, אבל כדאי שגם הציבור ידע על מה הולכים להחיל ריבונות. 

בשנתיים האחרונות הפכו ישראלים רבים למומחים של ממש בסוגיות משפטיות כמו הלכת דרעי־פנחסי, עבירת סוביודיצה וחוק יסוד הממשלה. זה נהדר. לא חשוב מה עמדתכם בנוגע להעמדתו לדין של ראש הממשלה נתניהו, טוב שהדיון בסוגיה עוסק בשאלות של מהות ועומק, ולא נשאר רק ברמת ססמאות כמו "הוא זכאי", ו"מושחתים נמאסתם".

אבל כשזה מגיע לסוגיות של ביטחון לאומי, משום מה הציבור, שלפחות חלק ניכר ממנו מכיר את הנדבך הצבאי בתחום "דרך הרגליים", מעדיף שלא לדעת. ססמאות מבית מדרשם של ארגונים כמו "פרויקט הניצחון הישראלי", שקורא לסיפוח מבלי להסביר איך ומה, החליפו דיוני עומק על העלויות והתועלות של המהלך.

כשהוויכוח ציבורי רדוד (והדיון העמוק והמקיף נשאר נחלתם של יודעי ח"ן ספורים) התוצאה כמעט תמיד עגומה. כך דיממה ישראל שמונה־עשרה שנות לחימה בלבנון, ניהלה מערכות ארוכות (מלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן") בלי שלציבור יהיה אכפת מדוע הסתיימו בתחושת החמצה, וגם נמנעת בימים אלה מלהיערך היטב לגל השני של מגפת הקורונה.

לא נורא, נספח וננצח. הפרטים? ההשלכות? כל אלה, כתב פעם יהונתן גפן בסיפור על האיש הירוק, הם "בכלל מסיפור אחר".

ומעניין לעניין באותו עניין. השבוע רחשו הרשתות החברתיות בעקבות סרטון שתיעד תקרית בה הותקפו שני מפקדי פלוגות מגדוד 932 של חטיבת הנח"ל, שרדפו אחר רכב של גנבי ציוד ואמצעי לחימה מן הפזורה הבדואית בבסיס צאלים. רכבים של תושבי הכפר, שיצאו לסייע לגנבים, חסמו את רכבם של הקצינים, והתעמתו עמם. במהלך העימות ירה אחד המ"פים, שחש מאוים, באוויר, ולאחר מכן נסוגו השניים. 

תחקיר שקיים מפקד המרכז לאימונים טקטיים, אל"מ אוהד מאור, קבע כי הקצינים שגו ברודפם אחר הגנבים משום שתפקיד הצבא "הינו למנוע גניבות ולא לבצע מרדפים". יתרה מכך, קבע מאור, קצין שריון, שאין לבצע מרדף מחשש שכלי הרכב יתהפכו במהלך הנסיעה וחיילים ומפקדים יפגעו.

צאלים כבר מזמן הפכה למקור לא אכזב עבור גנבי אמצעי לחימה וציוד צבאי, רובם מן הפזורה הבדואית. חיילי מילואים התלוננו לא אחת על כך גדודים רבים בשנים האחרונות נאלצו להקצות לא מעט משאבים וכוח אדם בכדי לשמור על המאהל בו הם שוהים.

במקום לנצל את מקסימום הזמן והאנשים בכדי להתאמן באופן מיטבי, נדרשות יחידות מילואים וסדיר להקצות כל העת חיילים לשמירה על עצמם ועל ציודם, באמצע מדינת ישראל. בעשור האחרון לא ירד גדוד לאימון בצאלים מבלי שמפקדיו לא הגדירו בהישגים הנדרשים לאימון שלא ייגנב (הם כותבים יאבד) ציוד לחימה.

אז נכון, מכת הגנבות בצאלים היא בעיה משטרתית הרבה לפני שהיא צבאית. והפתרון יחייב הקצאת משאבים, לאורך זמן, שכלל לא בטוח שהמשטרה יכולה להשקיע בלי החלטה וגיבוי של הדרג המדיני. עד שזה יקרה, זו נשארת בעיה של חיילים בסדיר ובמילואים, שעושים כמיטב יכולתם. הכל ידוע, אך בשטח אין שינוי של ממש.

אולי, לפני שמדברים על החלת ריבונות בשטחים, שטרם הוכרע הוויכוח הציבורי והבינלאומי בעניינם, כדאי להחיל את החוק והסדר בנגב, שבינתיים לפחות הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. רק רעיון. 

האש והמודיעין יקבלו תנופה, והיבשה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרמטכ"ל הודיע השבוע שהצבא החל לממש את תר"ש "תנופה", ששמה דגש בעיקר על יכולות האש והמודיעין. למרות המגבלות התקציביות, יש לחזק גם את כוחות היבשה. אחרת, צה"ל יגיע למלחמה הבאה כשברשותו קלף חזק אחד, ללא חלופה או מהלך משלים. אם זה יספיק מה טוב, ואם לא?

השבוע עדכן הרמטכ"ל, אביב כוכבי, את קציני צה"ל מדרגת סא"ל ומעלה כי התוכנית רב־שנתית (תר"ש) "תנופה" יצאה לדרך. כוכבי ציין כי התוכנית שמה דגש על התקפה (70 אחוזים מן המשאבים יושקעו בחיזוק יכולות התקפיות) לעומת הגנה. 

כוכבי ציין כי צה"ל אינו יכול להתעלם מן המשבר הכלכלי שנגרם כתוצאה ממגפת הקורונה, והיקף התוכנית "וקצב מימושה יהיה תלוי בכמה גורמים בהם תקציב, סדר העדיפויות של הדרג המדיני וצה"ל וקצב השלמת הפיתוחים. כדי לנצח באופן מובהק, חובתנו להמשיך את מימוש התוכנית גם בתנאים החדשים".

באמירה של הרמטכ"ל יש בבחינת קביעת עובדות בשטח לממשלה שזה עתה קמה. אבל בהתחשב בכך ששנה וחצי כבר מתנהל הצבא ללא תר"ש, ולמעשה ללא מצפן שלאורו הצבא פועל ובונה את הכוח, מוטב לאשר משהו, ומהר.

בראיון ל"ישראל היום" אמר הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט, כי "תוכנית רב־שנתית היא לא פריבילגיה לצבא, היא צורך תפקודי. צה"ל חייב תוכנית רב־שנתית, והוא חייב מתווה תקציבי לחמש שנים כדי שיוכל לטפל בכל המרכיבים הקריטיים – אימונים, מלאים, חימוש, פעילות מבצעית, אנשים, קיום שוטף והתעצמות".

למימוש התוכנית, נדרשת מסגרת תקציבית סדורה, כמו זו שעליה הסכימו משרדי הביטחון והאוצר בתר"ש "גדעון". הממשלה מצדה, כך חשף הפרשן הכלכלי של "כאן 11", שאול אמסטרדמסקי, דנה בישיבתה השבועית בתוכנית שר החינוך החדש, אלוף (מיל.) יואב גלנט, לפיה כל תלמיד יסייר שלוש פעמים בירושלים במהלך לימודיו, ביסודי בחטיבה ובתיכון.

ירושלים היא נושא חינוכי חשוב, ציין אמסטרדמסקי, אבל מה עם מיליון האזרחים שהפכו למובטלים כתוצאה ממשבר הקורונה? אולי מוטב שהממשלה תתמקד בטיפול בהם, לפני שתעסוק בתכנים חינוכיים, חשובים ככל שיהיו. על הדרך, כדאי יהיה לגבש בהקדם חוק תקציב, שממנו ייגזר תקציב הביטחון ותתוקצב התר"ש.

"עליונות המודיעין וכוח האש"

בשבוע שעבר, בטקס חילופי מפקד פיקוד העורף (אורי גורדין, יוצא סיירת מטכ"ל, החליף את תמיר ידעי, יוצא גולני), ביקש הרמטכ"ל כוכבי, לשגר מסר מרתיע לחזבאללה ולחמאס, וציין כי המרחב הבנוי שבו התמקם האויב, והכפרים בהם פרס טילים ורקטות, לא יהוו עבור צה"ל מחסום לתקיפה.

הרמטכ"ל ציין כי בעוד שבצה"ל עושים כל שניתן כדי להימנע מפגיעה באזרחים, האויב עושה כל מאמץ כדי לפגוע באזרחים. לדבריו, בעימות הבא צה"ל יפעל "באופן התקפי וערכי כאחד, על בסיס פעולה מבוססת מודיעין וצורך מבצעי. עשרות תקיפות, שבוצעו בחודשים האחרונים, מוכיחות את עליונות המודיעין וכוח האש של צה"ל".

גם אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, העביר מסר דומה השבוע, בראיון ל"גלי צה"ל" לרגל 20 השנים לנסיגה מלבנון. במאי 2000, כשנסוגו כוחות צה"ל מלבנון, פיקד ברעם על סיירת צנחנים, שפעלה בעורף הכוחות שנסוגו מהמוצבים בגזרה המזרחית, והנסיגה זכורה לו כמהלך סדור, מתוכנן וגם נכון.

"הלוחמים שלי לא הצטלמו עם דגלי ישראל. לא הרימו טלפון לאמא בשאגות שמחה, כשהם יצאו מהשער. הם פעלו בשקט, בחושך, מעל הצירים ומעל השערים, תוך שהם מחפים לאחור, מניחים מוקשים איפה שצריך, ומאפשרים שהנסיגה הזאת תהיה נסיגה תקינה. כשיצאנו החוצה, האמת היא, חשתי מוטרד. אני מוטרד עד היום", סיפר.

ברעם, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על יחידות מובחרות, אמר שאין זה נכון לתפיסתו לעסוק בשאלה האם תהיה או לא תהיה בקיץ הבא מלחמה. הן משום שאינו יודע, והן מפני שהמציאות משתנה בקצב מהיר וקשה להעריך מה יהיה. מנגד, ציין, אף שאיש אינו רוצה מלחמה יש להיערך לה.

אם תפרוץ מלחמה אמר, מדינת ישראל תשלם מחיר, אך היא תתאושש במהרה. חזבאללה, לעומת זאת, והאוכלוסייה השיעית שתומכת בו, "ישלמו מחיר כבד ביותר. גם באש וגם בכוח שיצטרך להגיע לשם ולייצר מרחב אבטחה ליישובים ולעיירות שלנו. ולכן אנחנו מכינים את כל המענים לעניין הזה, גם באש, גם בתמרון, גם בצורה גלויה וגם באופן חשאי".

מה עם הרגל הצולעת?

הרמטכ"ל לא הזכיר את התמרון היבשתי בנאומו כלל, ואילו אלוף פיקוד הצפון הזכיר אותו רק במשפט, ויש בכך כדי להטריד. מהפרסומים בתקשורת אודות תר"ש "תנופה" ניכר כי היא שמה את עיקר הדגש, כמאמר הרמטכ"ל, על יכולות המודיעין והאש, ומזניחה את היבשה.

לישראל אכן ישנן כבר עתה, יכולות אש מודיעין מרשימות ויעילות מאוד, הפועלות במשולב. חיל האוויר הפך, בפיקוד האלוף אמיר אשל (שמונה לאחרונה למנכ"ל משרד הביטחון), לגוף שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום. אבל יכולות אלו היו מרשימות, ביחס לאיום שהציבו חמאס וחזבאללה, גם ב־2006 וגם ב־2014. וגם אז האש המדויקת, שחוברה למודיעין עדכני ומדויק, לא הספיקה.

מה יקרה כאשר למרות הפעלת האש העוצמתית של צה"ל ימשיך חזבאללה לירות לעבר עורף ישראל? בדיוק לשם כך דרושה לצבא גם יכולת יבשתית משלימה, שכוללת כוחות סדיר ומילואים, שניתן יהיה לגייס ולהפעיל בתמרון מהיר לשטח לבנון, שיאיים באופן ישיר על שרידותו השלטונית של חזבאללה ויפגע בכוחו הצבאי.

נציב קבילות חיילים לשעבר, אלוף (מיל.) יצחק בריק, פרסם לאחרונה מאמר ב"הארץ" ובו קבע, שוב, "שצבא היבשה אינו מוכן למלחמה". כרגיל, מאז שהפך עצמו למתריע בשער, בריק טועה וצודק כאחד. תיאוריו החוזרים של בריק את מצב מוכנות הכוחות לאחר כהונת איזנקוט מוגזמים ורחוקים מהמציאות. תחת פיקודו של איזנקוט צה"ל, בדגש על כוחות היבשה בסדיר ובמילואים, התאמן יותר מבעבר, והושקעו משאבים רבים בכדי לחזק את כשירות זרוע היבשה, "הרגל הצולעת שלנו" כפי שתיאר אותה בשעתו אלוף במטכ"ל.

אז היכן בריק צודק? הפלונטר הפוליטי של השנה האחרונה שמנע גיבוש מסגרת תקציבית סדורה, שהביאה לקיצוץ באימונים (שהוחרף כתוצאה ממשבר הקורונה) והעובדה שהצבא, כבר אמרנו, מתנהל כבר כשנה ללא תר"ש, הביאו לכך שהצליעה עוד אתנו.

לפני כשבוע מונה הרמטכ"ל לשעבר, ח"כ בני גנץ, לתפקיד שר הביטחון. בטקס החילופים עם קודמו הודה גנץ שלמרות שעשה אלפי פעמים את הדרך מלשכת הרמטכ"ל ללשכת שר הביטחון, הוא, בנם של ניצולי שואה ומי שהתגייס לצנחנים ב־1977, התרגש מאוד מן המעמד.

גנץ הוא שר הביטחון הרביעי שתחתיו משרת כוכבי (ועדיין מוביל את הטבלה שאול מופז ששירת תחת חמישה שרי ביטחון). הוא הגיע לתפקיד מצויד בהבנה יסודית ורחבה בתחום הביטחוני, כמו גם בקשר טוב עם הרמטכ"ל, שהיה פקודו בצנחנים וגם אחר־כך במטה הכללי. הבחירה שלו בקבלן ביצוע מוכשר כמו האלוף (מיל.) אמיר אשל, יש בה בכדי לסמן שברצונו לעבוד ולא רק לבוא לעבודה. 

זמן אין לו. בשנה וחצי שבה יכהן בתפקיד הוא יידרש להשיג את המתווה התקציבי עבור התר"ש ולפקח מטעם הממשלה על יישומה.

צה"ל נדרש עתה לקיים תהליכי בניין כוח כשברקע מרחפים תרחישים כמו סיפוח, גל שני של קורונה, מיתון כלכלי שיביא עמו קיצוץ חד בתקציב הביטחון, וכמו תמיד האפשרות של התלקחות באיו"ש או עימות בזירה הדרומית והצפונית (וכלל לא בטוח שבנפרד). התוכנית של הרמטכ"ל תידרש לייצר אופטימליות במוכנות הצבא לתרחישים השונים, תוך הנעת תהליכי בניין כוח לעתיד, וגם לוותר ולקצץ בחלק מהמקומות. 

אז נכון, היה כבר מי שאמר שצה"ל קטן ביחס לסך האיומים והאתגרים אבל גדול על המדינה, ויש גבול לכמה משאבים, כוח־אדם וזמן ניתן להשקיע, ועדיין, יש לחזק את כוחות היבשה. אחרת, צה"ל יגיע למלחמה הבאה כשברשותו קלף חזק אחד, ללא חלופה או מהלך משלים. אם זה יספיק מה טוב, ואם לא?

 

גנץ עשוי להיות שר ביטחון טוב, בתנאי שלא יתנהג כרמטכ"ל-על | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ממשלת האחדות המסתמנת טומנת בחובה את חזרתו של איש מקצוע, הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, למשרד הביטחון. אבל גנץ אינו חייל יותר. הציבור אינו זקוק לרמטכ"ל-על, אלא למפקח על הצבא מטעם הממשלה. אם אכן יהיה כזה, הוא הוא עשוי להיות שר ביטחון שייזכר.

הסכם הקואליציוני שנחתם בין יו"ר מפלגת "הליכוד" וראש ממשלת המעבר, בנימין נתניהו, ליו"ר מפלגת "כחול לבן", בני גנץ, ובו הוסכם על כינון ממשלת אחדות ל-36 חודשים, מחזיר למשרד הביטחון שר שהרקע שלו הוא צבאי למהדרין. כשר ביטחון עשוי גנץ להיות בשורה של ממש, ובתנאי שישכיל לברוח משתי מלכודות שאליהן נפלו לא מעט קצינים בכירים שכיהנו כשרי ביטחון לפניו.

חשוב לומר מראש, אף שישנו קושי מובנה ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה, והשר כבר אינו יכול לצאת לחופשת סמינר כמו בן גוריון בשעתו, עדיף ששר הביטחון יהיה דווקא אדם שהגיע מרקע אזרחי כמו שלושת שרי הביטחון הקודמים, נפתלי בנט, בנימין נתניהו (שהחזיק בתיק כראש ממשלה) ואביגדור ליברמן.

בסופו של יום, וגם בתחילתו, תפקיד שר הביטחון הוא להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. שר שאינו מגיע מהמערכת, יהיה פחות מקובע למוסכמות.

מנגד, שר "אזרחי" שכזה אמנם לא יידרש לבקיאות בטקטיקה צבאית, אך הוא יהיה חייב להיות מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שתאתגר את החשיבה הצבאית. את זה קשה לומר שהביאו לפחות שניים מהאזרחים שכיהנו בתפקיד. נתניהו, אף שנמתחה כאן ביקורת רבה על התפיסה שהביא, לפחות גיבש אחת כזו, גם אם בקווים כלליים

"בני חותא"

כאמור, שלא כמו שלושת קודמיו בתפקיד, גנץ הוא בשר מבשרה של המערכת. בשנת 1977 התגייס גנץ לצה"ל והתנדב לצנחנים. כשהיה קצין צעיר בגדוד הנח"ל המוצנח, צורף ביוני 1980 לכוח בפיקוד המ"פ שלו, אורי ארליך. הכוח של ארליך היה חלק מנבחרת שגיבש מח"ט הצנחנים, דורון רובין, למבצע "איש דמים".

היתה זו "הפשיטה המוסקת הראשונה לדרום לבנון, עוד בטרם ימי של"ג. זה התרחש באזור גשר קסאמייה, גשר בגזרה המערבית של הליטאני. אורי היה מפקד הצוות ואני הייתי סגנו. הגעתי לעמדה וחיפיתי עליו כשהתקרב לבית. מחוץ לבית זיהינו מחבלים ופתחנו באש. אורי התקרב לבית במהירות, והיה צריך להניח מטענים כדי לפוצץ את הבית שהיה ידוע כבית מחבלים", נזכר גנץ בראיון שהעניק לעיתון "במחנה".

בשל רעשים ופיצוצים מתוך הבית גנץ וארליך, שזכרו את שהתרחש במבצע "שלכת" שנה קודם לכן (פשיטה בה נהרגו שני מ"פים מהגדוד, לאחר שפיצוץ הביא לקריסת מפקדת מחבלים והם בתוכה), החליטו לנתק מגע. בעוד הכוח התרחק הבית התפוצץ. הפשיטה נחשבה למוצלחת במיוחד, ורובין קבע שהיוותה "קפיצת מדרגה מוראלית ומקצועית של החטיבה… שחזרה עם קדר מפקדים אחר לחלוטין לאחר המבצע". גנץ היה אחד מאותם מפקדים שסומנו כמי שיגיעו רחוק. 

ב-2010 כתב הפרשן הצבאי ולימים ח"כ, עפר שלח, מאמר ב"מעריב", שבו סקר את המועמדים להחליף את הרמטכ"ל גבי אשכנזי (לימים שותפו הפוליטי של גנץ). שר הביטחון אהוד ברק רצה אז באלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, יוצא שייטת 13, ואילו הרמטכ"ל רצה בפקודו הוותיק מגולני, אלוף פיקוד הצפון גדי איזנקוט. סגן הרמטכ"ל גנץ היה מועמד של פשרה, ובסופה של סאגה פתלתלה גם נבחר לרמטכ"ל

שלח, שהכיר את גנץ עוד מהימים שבהם היו קצינים צעירים בצנחנים, כתב שבמסלולו הצבאי "מופיעים כל המרכיבים של רזומה מכובד: מיחידה חטיבתית בצנחנים (פלחה"ן) דרך יחידת שלדג, חטיבת הצנחנים, אוגדת מילואים, יחידת הקישור ללבנון ועד אוגדת איו"ש. דרכו לצמרת דומה מאוד לזו שעשו רמטכ"לים אדומי כומתה לפניו. איך מילא את תפקידיו זה כבר סיפור אחר. כשהיה מח"ט הצנחנים, כינו אותו קציניו מאחורי גבו "בני חותא"; אצל בני תמיד יש זמן, המשימה תחכה. הייתם מצפים שאדם עם סדרה כזו של תפקידים יותיר אחריו שובל של זיכרונות מאירועים שבהם נטל חלק; אצל גנץ, הזיכרון העיקרי הוא איך התקדם הלאה".

שלח אולי החמיר מעט עם גנץ (וסביר שעתה הוא יהיה ביקורתי עוד יותר), אולם גם לאחרים, ששירתו תחתיו בצנחנים או במטה הכללי, הוא אינו זכור כסכינאי, וסגנון הפיקוד שלו נחשב לנוח וסובלני בהרבה.

כתוצאה מן המחאה החברתית של קיץ 2011 נדרש גנץ כרמטכ"ל להתמודד עם קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון, והורה על סגירת חטיבות שריון וטייסות וביטל חלק מן האימונים. בשל הירידה בכשירות נמנע הצבא מלהפעיל מסגרות מילואים במערכה מבצע "צוק איתן".

למרות סגנונו, קשה היה להגדיר אותו כ"צמחוני". צה"ל בהובלתו ביצע מספר חסר תקדים של מבצעים מיוחדים, גלויים וחשאיים, במסגרת תפיסת המערכה שבין המלחמות (מב"מ).

רצועת עזה היתה זירת המערכה העיקרית של כהונתו. מבצע "צוק איתן" היתה המופע העיקרי שלו כרמטכ"ל, והוא נוהל טוב בהרבה ממלחמת לבנון השנייה, לא מעט בזכותו. גנץ פיקד על הצבא בלחימה מורכבת, שבסופה הושמדו מנהרות לחימה, מפקדות ותשתיות חמאס ונפגעו מחבלים רבים.

מנגד, העובדה שהמערכה בקיץ 2014 נוהלה טוב מכפי שנוהלה המלחמה ב-2006, אין בה בכדי ללמד כי צה"ל, בפיקוד גנץ, הגיע אליה מוכן. דו"ח מבקר המדינה מתח ביקורת חריפה על הזנחת כוחות היבשה בטרם העימות, על היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות ועל טיפול לקוי באוכלוסיית עוטף עזה.

גם ועדת בדיקה פנים-צה"לית בראשות מפקד הגיס המטכ"לי דאז, האלוף יוסי בכר, קבעה כי "ערב המבצע היו המנהרות ההתקפיות עבור רוב מפקדי הכוחות המתמרנים בחזקת נעלם. הייתה הכרה של האיום, אך עוצמתו וממדיו לא נתפסו". הפעלת הכוח של צה"ל, קבעה הוועדה, לא היתה אפקטיבית מספיק ולא חתרה לקיצור משך המערכה.

רמטכ"ל-על או מפקח מטעם הממשלה

גנץ מגיע למשרד הביטחון בתקופה מלאת אתגרים, שהבולט שבהם הוא משבר הקורונה. שותפו העיקרי להתמודדות עמם יהיה הרמטכ"ל אביב כוכבי, שכמותו עשה את עיקר שירותו בצנחנים. השניים מכירים היטב, החל מימיהם המשותפים בגדוד 890, כשהיו שניהם בני טיפוחיו של מח"ט הצנחנים דאז, שאול מופז, וכלה במטה הכללי, שם היה כוכבי ראש אמ"ן תחת הרמטכ"ל גנץ.

לפני מספר חודשים השיק כוכבי תכנית רב-שנתית, "תנופה שמה". התכנית שמה דגש רב על לוחמנות וקטלניות, אבל הסתמכה בעיקר על מודיעין מדויק ואש מנגדנוכח משבר מגפת הקורונה ניתן להעריך שמינויים בכירים ורה-ארגון של המטה הכללי הם כל שיישאר מהתכנית. 

נדרשת חזרה לשולחן השרטוט ותכנית חדשה, כיוון שצה"ל יאלץ בשנים הקרובות להדק את החגורה. כאן עשוי השר החדש לתרום תרומה של ממש ואולי לדאוג שהתכנית שכן תיושם תהיה מאוזנת יותר ולא תשכח בדרך את זרוע היבשה

כשהיה רמטכ"ל, תחת שר הביטחון שאול מופז, התלונן משה יעלון כי מופז מתקשה לפעול במגרש הפוליטי ולכן מנסה להיות רמטכ"ל-על, ולהתערב בתחומי האחריות של הרמטכ"ל. זוהי אכן המכשלה העיקרית שעומדת לפני גנץ, שממנה נמנעו בכישרון שרים כמו דיין, רבין ויעלון ואליה נפלו מופז, שרון, מרדכי וברק.

כמי שעשה את עיקר שנותיו בצבא הוא ירגיש שם בבית, אבל גנץ אינו חייל יותר. הציבור אינו זקוק לעוד דרג פיקודי עליון בצבא זולת הרמטכ"ל, אלא למפקח מטעם הממשלה שיאתגר את המערכת, יעסוק בתקציב, באסטרטגיה ובמדיניות הביטחון, ולא באיגוף השמאלי של גדוד מגבעתי בפשיטה בעזה.

בעוד כשנה וחצי, אם הסכם הרוטציה אכן יתקיים כלשונו (אם, כמו שאמרו בשעתו הספרטנים לפיליפוס מלך מוקדון, היא מילת המפתח), אמור גנץ להחליף את נתניהו ולהתמנות לראש הממשלה. בצה"ל ישנם תפקידי מעבר שהמכהן בהם משתדל לא "לעשות גלים" ולהסתבך, בשל רצונו להתקדם הלאה. אך למרות הרצון להימנע מתקלות ושגיאות ועל אף האילוצים הפוליטיים, על גנץ להתייחס לתקופתו במשרד הביטחון כאל העיקר ולא כאל שלב בדרך. 

אם יהיה כזה גנץ עשוי להיות שר ביטחון שייזכר. אך אם יעביר את הכהונה בניסיון להתחמק מכל תסבוכת או החלטה קשה על בניין הכוח של צה"ל, הוא יהיה, אולי, צודק לגמרי מבחינה פוליטית, אבל לא יעשה את התפקיד שהוטל עליו.

לאור הקורונה, כל שנותר מתכנית הרמטכ"ל הוא מינויי הקצינים הבכירים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בחודש האחרון מינה הרמטכ"ל שורת קצינים לתפקידים בכירים. נראה כי לאור מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי שיבוא בעקבותיה, המינויים הם כמעט כל שנותר מהתכנית הרב-שנתית שהשיק הרמטכ"ל. מצד שני, כמו בכל תחום בחיים, בסוף הכל מסתכם באנשים. הם אלה שקובעים את התוצאות.

משבר מגפת הקורונה השפיע על צה"ל, כפי שהשפיע על שאר המשק. חלק מהיחידות עברו לעבוד במתכונת מצומצמת, במשמרות, וחלקן, בעיקר יחידות לוחמות הסתגרו מן העולם והתרכזו או באימוני הטירונים או במשימות המבצעיות. החיילים, בין שבבסיס ובין שבבית, יאלצו להתנחם בפתגם שטבעו הרובאים בגולני לפיו "עוד לא נולד המנייאק שיעצור את הזמן". 

בינתיים, כמאמר מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, האלוף בני פלד, מוכרחים להמשיך לנגן, והרמטכ"ל, אביב כוכבי, החליט על שורת מינויים בכירים שמצטרפים לשורת מינויים עליהם החליט בחודש שעבר

בין היתר הוחלט למנות אלוף פיקוד העורף את תמיר ידעי, המתמודד כעת עם המשבר האפידמיולוגי הראשון בתולדותיה של ישראל, לאלוף פיקוד המרכז.

ידעי, יוצא חטיבת גולני, מצא עצמו במשבר שונה מזה שעמו התמודדו כל קודמיו בתפקיד. הם נדרשו להתמודד בעיקר עם איום הטילים והרקטות על העורף האזרחי, איום אותו הכירו והבינו היטב. לא כך הפעם. למרות זאת, אמר בתדרוך לכתבים הצבאיים, כי פיקוד העורף מצוי "באירוע הזה מהרגע שהוא התחיל עם נציגות כזו או אחרת, במל"ל או במשרד הבריאות".

ישראל מצויה רק בראשיתו של המשבר, ועם העלייה במספר החולים סביר שעל הפיקוד של ידעי יוטלו עוד ועוד משימות. כבר כעת, סיפר, נערכים אנשיו למודל הדרום קוריאני של בדיקות "דרייב אין", שבהן מגיע אדם עם רכבו, נבדק וממשיך הלאה. 

מסומנים

מחליפו של ידעי בפיקוד העורף הוא תא"ל אורי גורדין שצמח בסיירת מטכ"ל, יחידת העילית של צה"ל. במלחמת לבנון השנייה הוא פיקד על כוח במבצע "חד וחלק", פשיטת כוחות סיירת מטכ"ל ושלדג על יעדי חזבאללה בבעלבכ. בשנים 2010-2007 פיקד גורדין על היחידה בשורת מבצעים חשאיים, שעל אחד מהם הוענק לה צל"ש, ובמבצע "צוק איתן" פיקד על חטיבת הנח"ל שלחמה בבית חאנון.

גורדין עשה מסלול מקיף ושלם, אך נשאלת השאלה מדוע הוחלט למנות את מי שהתמחה במהלך שירותו בפעילות בעורף האויב, דווקא לפיקוד העורף ולא למפקדה של מפקדת העומק

בנוסף הוחלט על קידומם של שני מפקדים בכירים מחיל האוויר, התא"לים טל קלמן ותומר בר. כחלק מהרה-ארגון עליו החליט הרמטכ"ל, במסגרת התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "תנופה", יעמוד קלמן בראש אגף אסטרטגיה ואיראן החדש, ואילו בר יעמוד בראש אגף בניין הכוח.

השניים עשו את עיקר שירותם כטייסי מטוסי קרב. קלמן פיקד על טייסת F-16I במלחמת לבנון השנייה וכראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון. בר כיהן כראש מחלקת מבצעים של החיל, בין היתר במבצע "עופרת יצוקה". זהו תפקיד מפתח ובין הקצינים שכיהנו בו ניתן למנות את האלופים אמיר אשל, נמרוד שפר וכן את מפקד החיל הנוכחי, עמיקם נורקין, שכיהן בתפקיד במהלך מלחמת לבנון השנייה ובעת תקיפת הכור הסורי ב-2007. בקידומם סימן הרמטכ"ל את מי שיהיו מועמדיו להחליף את נורקין בפיקוד על חיל האוויר.

מקפצה לאלופים

מינוי נוסף הוא זה של תא"ל אבי גיל, מפקד עוצבת געש, לראש חטיבת התורה וההדרכה (תוה"ד) באגף המבצעים. תפקיד החטיבה הוא "לשאת באחריות לתורות היסוד של צה"ל, להפקת לקחים, לאימונים ולהדרכה ולתחום היסטוריה הצבאית, להוות מוקד ידע לתחום האיכות ותפיסות הניהול בצה"ל".

כמו ראש תוה"ד הנוכחי, האלוף יעקב בנג'ו, גם גיל הוא איש ספר, אך בניגוד לבנג'ו השריונר הוא עשה כמעט את כל שירותו בצנחנים. מפקד פלוגת הנ"ט בשלהי השהייה בלבנון, ומפקד גדוד הסיור החטיבתי בשורת המבצעים שלאחר "חומת מגן".

בהמשך שימש כמפקד היחידה המובחרת דובדבן והוביל אותה לשורה של הצלחות מבצעיות כנגד הטרור הפלסטיני. בתקופתו כמפקד היחידה נדרש גיל להתמודד עם אירוע בו סירבו מפקד צוות ושלושה מלוחמיו לצאת למבצע מעצרים בג'נין. ברקע עמד מבצע קודם, בעיירה קבטיה הסמוכה לג'נין, במהלכו לחם במשך כשלוש שעות כוח קטן מהיחידה, תחת אש עזה, במחבלים. אף שהפעולה ההיא הסתיימה בהצלחה והכוח הרג שניים מהמחבלים, ניכר כי האירוע השפיע בעיקר על סגל הפיקוד של הצוות והם חששו לצאת לפעילות נוספת.

גיל מצדו פנה אל הלוחמים במילים קשות, אולם הם נותרו בעמדתם. ועדת בדיקה מיוחדת לפרשה, שבראשה עמד אל"מ (לימים אלוף) ניצן אלון, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, מצאה כי הלוחמים ביקשו סיוע נפשי בטרם האירוע אך מפקדי היחידה התמהמהו בטיפול בבעיה. 

גיל הדיח מתפקידי לחימה שניים מהסרבנים, מפקד הצוות והסמל, ובעקבות ממצאי ועדת הבדיקה רשם לו הרמטכ"ל, דן חלוץ, הערה פיקודית. במבט לאחור קל לטעון שגיל היה צריך להיות קשוב לאנשיו, אבל בצה"ל, בטח ביחידות כמו דובדבן ובטח במהלך הלחימה באינתיפאדה השנייה, מפקדים קרביים צריכים לחתור למגע, ולדרוש זאת מפקודיהם, אחרת הם במקצוע הלא נכון.

ב"צוק איתן" פיקד גיל, כמפקד בית הספר לקצינים על חטיבת מילואים, חטיבה 261 של בה"ד 1, שהיתה צוות הקרב החטיבתי היחיד במערך המילואים שלחם ברצועה. בעיקר בגלל התעקשות של גיל להיות היכן שנלחמים ויורים.

קצין מילואים בכיר בחטיבה סיפר שגיל העריך מראש, בחודשים שקדמו ל"צוק איתן", שהצבא בדרך לעימות בדרום. הוא גייס את גדודי המילואים של החטיבה לסדרות מקצועיות בשטחי בה"ד 1, "ובכך העלה את הכשירות של הכוחות, וחשוב לא פחות, את ביטחונם העצמי ואת תחושת המסוגלות שלהם".

גם במינוי הזה סימן הרמטכ"ל מסלול ברור, שכן כל ארבעת קודמיו של גיל בראשות תוה"ד ובהם תמיר ידעי, תמיר היימן, מוטי ברוך ובנג'ו עצמו, היו לאלופים. 

עם או בלי תר"ש צה"ל חייב לנצח

נוכח משבר הקורונה ניתן להעריך שהמינויים והרה-ארגון של המטה הכללי הם כל שיישאר מהתר"ש של כוכבי. אם קודם לכן הבעיה המרכזית היתה העובדה שבישראל מכהנת רק ממשלת מעבר שאינה יכולה לחוקק חוק תקציב שנתי ולמעשה להקצות לתכנית את המשאבים הדרושים, באה המחלה וקברה את התכנית כמעט באופן סופי.

כשהמחלה תחלוף יישאר כאן המשבר הכלכלי וצה"ל בפיקוד כוכבי יידרש להדק חגורה, ולהיערך לקיצוץ ניכר בתקציבו. הקורונה כ"ברבור שחור" שאיש לא צפה את בואו, טרפה את חפיסת הקלפים, המעורבבת גם כך, של הרמטכ"ל.

שלוש השנים הבאות שבהן יכהן כוכבי בתפקידו עשויות להיות דומות מאוד לכהונת אחד מקודמיו, בני גנץ, שכמותו עשה את רוב שירותו בצנחנים. גנץ נדרש להתמודד עם קיצוץ תקציבי עמוק שנבע מהמחאה החברתית ב-2011. 

בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", כתב סא"ל (מיל.) עמר דנק, ששירת בחיל האוויר ובאגף התכנון, שבהתחשב בשלוש מערכות הבחירות, הכאוס הפוליטי והקורונה, "הלכה גם התכנית הרב שנתית של צה"ל". צריך, קבע, לחזור לשולחן השרטוט ולתכנן מחדש.

דנק צודק, אך הוא טועה בקביעה שתכנון התר"ש הוא "המשימה החשובה ביותר של הרמטכ"ל". למרות חשיבות התר"ש לצבא, שמהווה מצפן שלאורו הוא פועל ובונה את הכוח, המבחן והמשימה המרכזית של הרמטכ"ל הוא המלחמה, כפי שהדגימה באופן כואב מלחמת לבנון השנייה.

טענותיו של הרמטכ"ל חלוץ כי כשירותו הירודה של הצבא נבעה מהחלטות שקיבלו קודמיו נפלו, ממש כמו טענות גנץ על כך שהקיצוץ התקציבי השפיע על מוכנות הצבא למערכה בקיץ 2014, על אוזניים ערלות. הסיבה היא, כמאמר הרמטכ"ל כוכבי אודות חשיבות ערך הניצחון, שבמלחמה מצופה מהצבא להשיג תוצאות, לא תירוצים.

מי שזיהה נכון את הבעיה המרכזית במלחמה ב-2006 היה סגנו של חלוץ במהלכה ולאחריה, האלוף משה קפלינסקי. בראיון הפרישה שנתן ל"ידיעות אחרונות" בשלהי 2007 סיפר קפלינסקי כי שירת במקומות "המורכבים והקשים ביותר ובכל תפקידי הפיקוד. מ"מ, מפקד סיירת גולני במלחמת שלום הגליל, מג"ד, מח"ט בשלושה תפקידים, שני תפקידי מפקד אוגדה, אלוף פיקוד מרכז בתקופה קשה מאוד של לחימה בטרור הפלסטיני, סגן רמטכ"ל". מתוקף ניסיונו, קבע, המטה הכללי, ובכלל זה הוא עצמו, היה צריך "לאפשר לפיקוד הצפון ולאוגדות שלנו לפעול בצורה יותר נכונה, יותר תורתית ויותר משוחררת כדי להסיר את האיום".

יש בכך משהו מעודד כי בסוף, כמאמר המיליארדר מורטון מנדל, "הכול תלוי באנשים". לפני התר"ש, ההצטיידות והאימונים, המפקדים שימנה הרמטכ"ל וחופש הפעולה והגיבוי שייתן להם, הם שיקבעו את יכולתם להצליח במלחמה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 17.03.2020)

"חיסול סולימאני ועסקת המאה – פוטנציאל לתפניות אסטרטגיות" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בשבוע שעבר אמר ראש אגף מבצעים, אלוף אהרון חליוה, כי המערכה בין המלחמות לא נגמרה וכי התכנית הרב-שנתית "תנופה" תשים את הצבא במקום אחר בנוגע למוכנות, גם של כוחות היבשה. אבל ישנם סימני שאלה סביב התכנית כולה. גם את ההנחה שכלל השחקנים בזירה האזורית שואפים להימנע ממלחמה של ממש – מוטב לקחת בערבון מוגבל

בשבוע שעבר, חתמה את הכנס הבינלאומי השנתי ה-13 של המכון למחקרי ביטחוו לאומי (INSS) שיחה בין ראש המכון, אלוף (מיל.) עמוס ידלין, לבין האלוף אהרון חליוה, ראש אגף המבצעים בצה"ל אודות תהליכי בניין הכוח של צה"ל והן על האתגרים שעומדים בפני הצבא בהווה ובעתיד. לאורך השנים נחשב חליוה לקצין כריזמטי עם "פה גדול" שמושך אש. הפעם נראה שבחר את תשובותיו בזהירות והשתדל שלא לעורר גלים. 

הוא עשה את רוב שירותו בצנחנים. הוא היה מ"מ בפשיטה שהוביל המח"ט שאול מופז על בסיס החזבאללה בכפר מיידון שבלבנון. חליוה, שרק חודש קודם לכן סיים את קורס הקצינים, פיקד במבצע על כוח חסימה שבודד את הכפר. הכוח בפיקודו זיהה שני מחבלים שהסתתרו מאחורי שיח. "זה נגמר בזה שפתחנו באש מטורפת לתוך השיח והרגנו אותם", סיפר לימים. למרות שהפשיטה המוצלחת היתה פרק חשוב בחייו הצבאיים, גם רמת החיילות הגבוהה, והתעוזה שהפגינו פעילי החזבאללה הותירו עליו רושם חזק. 

כמ"פ השתתף בפשיטה הגדודית הכושלת על מאחזי חזבאללה בכפר יעטר ופיקד על גדוד 202 בלחימה בצומת איו"ש באירועי יום הנכבה בשנת 2000. בהמשך פיקד על בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים (שם היה גם המג"ד שלי) והשלים ארבעה תפקידי מח"ט, ובהם פיקוד על בית הספר לקצינים ועל חטיבת הצנחנים הסדירה.

הוא שימש כמפקד עוצבת האש ועמד בראש חטיבת המבצעים של צה"ל בעת מבצע "צוק איתן". כראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בתקופת הרמטכ"ל איזנקוט הוביל חליוה מהלך לטיפול במשבר הימ"חים והנגדים עליו הצביע נציב קבילות חיילים דאז, אלוף (מיל.) יצחק בריק. במטה הכללי של הרמטכ"ל אביב כוכבי הוא משמש כראש אגף המבצעים, שהינו למעשה האלוף השני בחשיבותו לאחר סגן הרמטכ"ל.

לישראל צפוי עשור סוער

בשיחה, שאל האלוף (מיל.) ידלין כיצד צה"ל מתמודד עם ההתבססות האיראנית בסוריה, בהתחשב בכך שקצב הפעולות של צה"ל בסוריה ירד ובכך שהאיראנים הולכים ומעתיקים את פעילותם למדינות שבהן מורכב יותר לצה"ל לפעול, עיראק ולבנון.

"הפרסים אכן המציאו את השח, אבל אני פגשתי לא מעט יהודים שלמדו איך נותנים מט", השיב חליוה וציין שהמב"מ (המערכה בין המלחמות) רחוקה מסיום. "צה"ל ממשיך גם בשנה האחרונה, בכל העוצמה ובכל הכלים, רובם נסתרים מן העין, וטוב שכך, למנוע התבססות איראנית במרחב", אמר. אך ישנם, הוסיף, אינטרסים ושחקנים נוספים שיש לקחת בחשבון ובהם הרוסים והאמריקנים

לתפיסתו, "גם סיכולו של סולימאני על ידי ארצות הברית של אמריקה בתחילת חודש ינואר, וגם ההכרזה על עסקת המאה, הם שני אירועים עם פוטנציאל משמעותי לתפניות אסטרטגיות, ולזה צה"ל נערך". אם אירועים אלו, העיר, מלמדים משהו על העשור הקרוב צפוי לישראל עשור סוער.

ידלין, טייס קרב שלקח חלק בתקיפת הכור בעיראק ב-1981 ושימש כראש אמ"ן, ציין שלאור פרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין איראן עלולה "לזחול" לעבר ייצור נשק גרעיני ושאל האם צה"ל מוכן, כברירה אחרונה, להתמודד עם הגרעין האיראני? "אם נדרש לכך, נדע לעשות את זה", אמר חליוה ולא יסף. 

חליוה מצדו, שאל האם המכון צפה מראש את חיסולו של גנרל קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס האיראני? ידלין הודה שהמכון, כמו גם אמ"ן, לא צפו מראש את האפשרות הזו, וציין שאמנם יתכן והיה צריך לבחון מחדש האם התפיסה לפיה האמריקנים עוזבים את המזרח התיכון וידם של האיראנים על העליונה, עדיין רלוונטית.

להערכתו מוטב עדיין "לא להפוך את התפיסה הזו", שכן צריך לראות אם חיסול סולימאני מלמד על נכונות אמריקנית מתמשכת להפעיל כוח במרחב. בינתיים עוד מוקדם לקבוע. 

היבשה תדע לתמרן להיכן שתידרש?

"אני חתום על כל התכניות האופרטיביות של צה"ל, בכל זירת המלחמה בחזיתות השונות. בכל התכניות האלה יש פעולה ממשית, אמיתית, מתמרנת של כוחות היבשה. אני אומר לך כאן, עוד פעם… לא רוצה להישמע, חלילה, שחצן, יהיו לעניין הזה מחירים, לפעמים מחירים כבדים. מלחמה היא דבר לא נעים בכלל, ושני הצדדים משלמים בו מחירים. אבל אני אומר בצורה ברורה, כוחות היבשה מוכנים עכשיו לבצע את המשימות שלהם", השיב חליוה לשאלתו של ידלין אודות מוכנות כוחות היבשה של צה"ל. 

האם יש פערים? בוודאי, הוסיף חליוה. תמיד יהיו. לדבריו, גם מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין, לו היה נשאל, היה מצביע על כך שמסוקי הסער של החיל, בדגש על מסוקי היסעור, מיושנים, ועל מחסור בחימושים שונים. וגם בביתו שלו, אמר, "יש רטיבות באחד הקירות, ובאיזה מקום בטיח צריך להחליף איזה ידית בדלת. אותו דבר ביבשה ואותו דבר בכל צה"ל כולו, בגלל זה בונים תכניות רב-שנתיות". 

לדבריו, שבאו על רקע הביקורת שהשמיע האלוף (מיל.) בריק אודותיה, התכנית רב-שנתית (תר"ש) "גדעון", שהוביל הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, שיפרה בצורה משמעותית את כוחות היבשה, אך עדיין קיימים פערים במוכנות וכשירות הכוחות. 

בהקשר הזה הוסיף, תר"ש "תנופה" שמוביל הרמטכ"ל כוכבי, אמורה להביא ליבשה חיזוק משמעותי, במטרה להשיג במלחמה הבאה ניצחון מהיר יותר, במחירים נמוכים יותר. אבל גם כיום, הדגיש חליוה, "בתור אחד שעסק בחלק מהתכניות אתמול, היבשה תדע לתמרן להיכן שהיא תידרש, להכריע את האויב שהיא תפגוש בדרך ולהביא לתוצאה הרצויה עבור הביטחון של מדינת ישראל".

צה"ל, ציין, כבר החל ליישם את תר"ש "תנופה", שכוללת תפיסה אחרת, שיטות לחימה חדשות ושיטות אימונים חדשניות, ומביאה "כושר התקפי וקטלניות אחרות ליבשה ולצה"ל כולו".

כיצד שיטות הלחימה והאימונים הללו, שכוללות בתוכן את ביטול התרגילים החטיבתיים והתמקדות בעיקר בתרגילי גדודים ופלוגות, יהפכו את החטיבות הללו לכשירות יותר ללחימה, נותר עוד לראות. ניסיון העבר מראה שחטיבות שלא נהגו להתאמן, בשטח, כמסגרת מתמרנת, בטרם לחימה, השיגו תוצאות פחות טובות כשזו התרחשה. 

לאחרונה פורסם ששר הביטחון, נפתלי בנט, אישר את מתווה התר"ש, אך בשל המציאות הפוליטית כל אישור לתכנית הינו ריק מתוכן. ממשלת המעבר אינה יכולה להעביר חוק תקציב, וללא מסגרת תקציבית ברורה התכנית עלולה ללכת בעקבות אלו שנכתבו בכהונתו של בני גנץ כרמטכ"ל. צה"ל, אמר גנץ ב-2013, יכול לתת לעצמו "ציון טוב בתכנון תר"שים". המימוש, כתוצאה מהקיצוץ התקציבי שנבע מהמחאה החברתית, היה סיפור אחר לגמרי. 

לא בטוח שהצד השני רוצה לחזל"ש

חליוה התייחס למשחק מלחמה שעסק בתרחיש הסלמה בזירה הצפונית שנערך במכון, והזכיר כי המנהלת של המשחק לא הצליחה להניע את השחקנים השונים, בהם חזבאללה, איראן, וסוריה, להחריף את התגובה שלהם מול ישראל לכדי מלחמה של ממש. כל הצדדים חתרו לסגירה מהירה של סבב ההסלמה וחזרה לשגרה.

הסיבה לכך לתפיסתו, היא הבנתם את פערי העוצמה בינם לבין ישראל, ואת חוסר התוחלת במלחמה מולה. במידה ויתרחש עימות, אמר חליוה, "התוצאה צריכה להיות כזאת, שבקצה שלה האויב מרחיק במספר שנים רב את הרצון שלו להילחם איתנו". 

פרשנית "ידיעות אחרונות", שמרית מאיר, מתחה השבוע בטוויטר ביקורת על הערכה זו וציינה, כי "יש אצלנו נטייה כרונית להניח שהצד השני רוצה לחזל"ש (לחזור לשגרה, גפ"פ). השלכה קלאסית". אנו משיתים על הצד השני את המניעים, התפיסות והרצונות שלנו, וכלל לא בטוח שזה מה שהאויב רוצה וחושב.

די להיזכר בהצהרות אמ"ן ב"צוק איתן" אודות סיומה הקרב של המערכה, שהתנפצו לרסיסים בכל פעם שחמאס בחר לחדש את הלחימה ולהפר את הפסקת האש, בכדי להבין שסבב הלחימה הבא עשוי להיות ארוך מהצפוי.

נושא אחד שבו השיחה כמעט שלא עסקה היה הנושא הפלסטיני. חליוה נשאל על מוכנות הצבא להשלכות של "עסקת המאה", אותו מתווה לפתרון הסכסוך שפרסם הנשיא טראמפ לפני כשבוע, אולם הסתפק בתשובה עמומה, בנוסח זו שנתן בנושא התקיפה באיראן.

רצועת עזה, שם מזהה הצבא כבר זמן מה הזדמנות להשגת הסדרה או רגיעה, לא עלתה בשיחה כלל. נראה כי למרות הערכות אמ"ן בדבר הסדרה אפשרית, החמאס מוסיף להעלות את גובה הלהבות בניסיון לסחוט מישראל ויתורים נוספים. הבלונים, הרקטות וניסיונות החדירה של חוליות מחבלים, הם בעצם כלים במשא ומתן.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 05.02.2020)

אין תחליף לתרגול בשטח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל מבטל את תרגילי החטיבות המתמרנות, בכדי להשקיע באימוני הגדודים. למרות שחיוני "להשחיז את הקצה המבצעי", אין תחליף לאימון המסגרת החטיבתית המתמרנת בשטח, בחום ובקור, כשעייפים ומשקל הציוד מעיק. צה"ל שכח זאת במלחמת לבנון השנייה והתוצאה היתה כואבת. 

השבוע פורסם ב"ישראל היום" שבצה"ל הוחלט לבטל את תרגילי החטיבות (תרח"טים) המתמרנות בזרוע היבשה. ההחלטה, כך נכתב, לא נובעת מהקושי התקציבי שמציבה המציאות הפוליטית, אלא משאיפה לשנות את טיב האימונים של כוחות היבשה.

במקום זאת יושקעו המשאבים בעיקר בתרגילי גדודים ופלוגות, בכדי "להשחיז את הקצה המבצעי", כמאמר גורם בצה"ל שצוטט בכתבה, ולהפוך "אותו לקטלני יותר" (ערך שהרמטכ"ל אביב כוכבי מדגיש מאז שנכנס לתפקידו). עוד פורסם בכתבה כי במקום התרח"טים יהיו בכל שנה שני תרגילי אוגדה עיקריים והחטיבות שלא ישתתפו בהם, יתאמנו בסימולטור. 

2006 כקו פרשת מים

מלחמת לבנון השנייה היתה קו פרשת המים. במלחמה התגלתה החלודה שהעלה צה"ל בהפעלת מסגרות מתמרנות גדולות מרמת החטיבה ומעלה, בשל העובדה שבשש השנים שקדמו לה (ובחלק מהמקרים אף למעלה מכך) הוא נמנע מלקיים תרגילים גדולים ליחידותיו. 

צה"ל לא עשה זאת מבלי להבין על מה הוא מוותר. אבל העומס המבצעי שנבע מהאינתיפאדה השנייה בתוספת מגבלות תקציביות, הביאו לכך שגדודים וחטיבות ביצעו לעתים כמעט שנה רצופה של תעסוקה מבצעית ביהודה ושומרון ובעזה, ללא הפוגה של אימון. הפתרון של צה"ל לצורך בכוחות בשטח (תוך גיוס מצומצם ככל שניתן של מילואים) ולמצוקות התקציב היה לקצץ באופן דרסטי באימונים. זה עבד אבל היה לזה מחיר, בידע ובמקצוענות של מפקדי צה"ל בפיקוד על מסגרות גדולות. 

בנוסף בלט הפער בניסיון ובידע המקצועי של קצינים שעשו את עיקר שירותם ביחידות המיוחדות ועתה פיקדו על מסגרות מתמרנות גדולות דוגמת חטיבה ואוגדה. היחידה עליה פיקדו לא היתה עוד כוח קטן ומובחר אלא מסגרת גדולה, כבדה, לעתים משוריינת, שאנשיה לא התאמנו כנדרש. אומץ לב, קריאת "אחריי" וכושר גופני כבר לא יחפו במקרה שכזה על היעדר מיומנות וניסיון בהפעלת גוף מתמרן בהיקף כזה.

כישרון אינו חלופה לאימונים והכשרה

כך התגלגלה אוגדת השריון במילואים, עליה פיקד תא"ל ארז צוקרמן, מהנועזים שבמפקדי צה"ל באותה עת שצמח בקומנדו הימי והצטיין כמפקדה הראשון של יחידת אגוז בלבנון, ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו. כיחידה צבאית היא כמעט שלא השיגה יעדים, לא עמדה במשימותיה, ואף שאנשיה הצליחו לפגוע במספר פעילי חזבאללה, היה מי שטען שהאוגדה ניצחה במערכה בעיקר את עצמה.

מקרה קיצון אחר הוא זה של מח"ט הנח"ל דאז, מיקי אדלשטיין, אשר סיפר למפקד האוגדה שלו, בשעה שהלה ביקר בתרגיל החטיבתי שעליו פיקד לאחר המלחמה, כי זהו התרח"ט הראשון שלו. מפקד האוגדה, גיא צור, לא התרשם עד שהמח"ט, יוצא יחידת העלית שלדג, הבהיר שזהו התרח"ט הראשון שבו הוא משתתף מאז גיוסו. חטיבת הנח"ל שעליה פיקד לא ביצעה תרח"ט מלא מאז 1998 ועד לאחר המלחמה ב-2006. היעדר הניסיון קיבל ביטויים כואבים בשטח, בקרבות בע'נדוריה, פארון ובסלוקי.

גם הדוגמאות החיוביות מהמלחמה ההיא למפקדים שפיקדו היטב על יחידותיהם, לא נבעו מניסיון והכשרה אלא מכישרון. בספרו, "סיפור מלחמה, סיפור אהבה" (ידיעות ספרים, 2009), מתאר מפקד אוגדת הגליל במלחמה, תא"ל גל הירש, שיחה שניהל עם מפקד גדוד הסיור של הצנחנים, נמרוד אלוני (כיום תא"ל). בשיחתם שאל הירש, שהתרשם מרמת הלחימה הגבוהה של נמרוד וגדודו, מתי לאחרונה הוא עשה תרגיל גדודי? התשובה, הלא מפתיעה, היתה מעולם לא. 

בדומה למרבית מפקדי הגדודים במלחמה, נמרוד מעולם לא פיקד על גדודו בתרגיל. הוא פיקד בשעתו על תרגיל 'נסיגה והשהיה' בעת שהשתלם בפו"מ וזה הכל. "נמרוד השתלט על מרון א־ראס תוך הפעלת פלוגת טנקים, ארטילריה, הנדסה, מסוקי קרב, תצפיות יחמ"מ והכול בנוהל קרב של שעות ספורות ובתיאום מול שני גדודים נוספים ומול מפקדת חטיבה 300. תוצאות הקרב שלו היו חד־משמעיות, האויב הובס" (עמוד 273), כתב הירש.

הסיבות להצלחתו של אלוני הן שבדומה להירש הוא גדל ביחידות החטיבתיות של הצנחנים בתקופה שצה"ל כן התאמן, ונסמך על הניסיון שצבר כשנדרש לכך בלחימה. סיבה נוספת היא שאלוני, כך נראה, הוא מפקד מוכשר. אבל כישרון אינו חלופה לאימונים והכשרה סדורים. 

מאז המלחמה, עם מינויו של גבי אשכנזי לרמטכ"ל, חזר צה"ל להתאמן. אשכנזי, שעשה את עיקר שירותו בגולני, נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. כשנכנס לתפקידו ציטט אשכנזי את קלאוזוביץ ואמר שלצה"ל ישנם שני מצבים: מלחמה וההכנות למלחמה. לימים התברר שיש גם מצב שלישי, המערכה שבין המלחמות, אבל המסר היה ברור – אין תחליף לאימון הכוחות בשדה, כשקר או חם להם, העייפות מצטברת ומשקל הציוד מעיק.

היו שנים שצה"ל הקפיד על כך יותר, היו שנים שפחות. המחאה החברתית, שאירעה במהלך כהונתו של הרמטכ"ל בני גנץ הביאה לקיצוץ בתקציב הביטחון, והיה לכך ביטוי בכמות האימונים. בכהונתו של גדי איזנקוט כרמטכ"ל (יוצא חטיבת גולני אף הוא), הושם דגש רב מבעבר בנושא האימונים וכשירות כוחות היבשה השתפרה.

אבל בין שבשנים הרזות ובין שבשנים הטובות הלך הרוח בצה"ל, כלקח מהמלחמה, היה שהחטיבה (בניגוד לאוגדה) היא עדיין רמה שחייבת להיות מתורגלת בשטח, בסדרי כוחות מקסימליים ככל שניתן.

התמרון חיוני, כדאי שיהיה יעיל

בשל האיום החמור על העורף האזרחי שמציבים חזבאללה וחמאס באמצעות ארסנל הטילים והרקטות שברשותם, לישראל אין את המותרות שבמערכות ממושכות. במלחמה יפעיל צה"ל שני מאמצים. הראשון הוא מאמץ האש מן האוויר, הים והיבשה, שמטרתו, כפי שכתב בשעתו פרופסור גבי סיבוני, היא "לחרוט את זיכרונו של האויב ולשמרו לזמן ארוך ככל האפשר כדי לדחות פעולה נוספת שלו כנגד ישראל לשנים, בנוסף להיותו טרוד בשיקום ארוך וזללן משאבים".

אף שאין להפסיק את הלחימה בטרם מוצה מאמץ האש, הרי שיש לקצרה ככל שניתן. המאמץ השני, התמרון היבשתי, הוא הכלי המיטבי להשיג את קיצור משך המערכה שכן הוא, יותר מכל אמצעי אחר, מציב איום של ממש על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב ומכריח אותו להסכים להפסקת אש.

בנאומו במרכז הבינתחומי בהרצליה לפני שבועיים, אמר הרמטכ"ל כוכבי כי במערכה הבאה "יהיה תמרון, והתמרון הזה צריך להיות תמרון אפקטיבי ותמרון יעיל". כאמור, התמרון חיוני בכדי לקצר את המערכה, אך בכדי שיהיה גם יעיל, יש לאמן את החטיבות המתמרנות. 

לאחר מלחמת לבנון השנייה סיפר מפקד בצה"ל כי בעת שהשתלם בצבא האמריקני ב-2005 ניסה להסביר למארחיו שבצה"ל לומדים תוך כדי הלחימה והדבר מפצה על הזנחת כשירויות. הם מצידם הביטו בו כעל משוגע ויהיר. המלחמה ב-2006 הוכיחה את צדקתם. לא חייבים לחזור על הטעות. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 07.01.2020)

ה"חיבוק" שקיבל כוכבי מגורמים בימין הפוליטי, שמשוכנעים שסוף-סוף צה"ל חזר לנצח, חסר אחיזה במציאות |מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הדגש של הרמטכ"ל כוכבי על הניצחון והיוזמה חשוב, אבל גם קודמיו לא היו "צמחוניים".

במאמרה "שעת המבחן האמיתית של אביב כוכבי" (גלובס, 22.11.19) כתבה רשל טויטו כי "בעשור האחרון, תחת שלושת הרמטכ"לים האחרונים, ההרתעה הישראלית נשחקה בצורה משמעותית". את עיקר הבעיה זיהתה הכותבת במה שהגדירה כמדיניות ההכלה שבה נקט צה"ל בכהונת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, "שהחלישה וכרסמה בהרתעה הישראלית, תוך ערעור האמון והביטחון של תושבי הדרום בפרט ואזרחי מדינת ישראל בכלל".

אמנם, מאז מרץ 2018 חיים תושבי עוטף עזה תחת שגרה בלתי-פוסקת של רקטות ומעשי טרור מצד חמאס והג'יהאד האסלאמי, אבל מכאן ועד הקביעה שההרתעה נפגעה משמעותית, רחוקה הדרך.

כרמטכ"ל הוביל גבי אשכנזי את תהליך השיקום של צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה, וגם פיקד עליו בתקיפת הכור הגרעיני בסוריה ומבצע "עופרת יצוקה" בעזה. מחליפו, בני גנץ, פיקד על צה"ל במבצע "עמוד ענן", והיה האיש שהחליט להרוג ב"מכת הפתיחה" שלו את רמטכ"ל החמאס, מוחמד ג'עברי. גנץ, קצין הצנחנים הגבוה, אולי דיבר ברכות, כמאמר תיאודור רוזוולט, אבל אחז במקל גדול. גם תפיסת המערכה בין המלחמות (מב"מ) נולדה בשלהי הקדנציה שלו.

כשמגיעים לאיזנקוט הרי שהדימוי שלו כמי שדוגל בהכלת הטרור שגוי מיסודו. איזנקוט, ששירת כמו אשכנזי שנים ארוכות בחטיבת גולני ובלבנון וליווה כמו שני קודמיו את צמיחת חזבאללה מארגון קטן לכדי ארגון סמי-צבאי בעל יכולות מדינתיות, סירב כרמטכ"ל לאפשר לאיראנים דריסת רגל דומה בסוריה. נקודות השיא היו מבצע "בית הקלפים" במהלכו תקף חיל האוויר בהצלחה כ-50 יעדים איראניים בסוריה, ומבצע "מגן צפוני", במהלכו השמיד צה"ל במהלך מפתיע את מנהרות החדירה של חזבאללה מלבנון לאצבע הגליל. במסגרת המב"מ הוביל איזנקוט את צה"ל בשורה ארוכה של מבצעים חשאיים, בהם פעלו יחידות העילית של צה"ל וחיל האוויר כנגד משלוחי נשק, בסיסים וכוחות ששלחה איראן לסוריה, כמו גם בזירות אחרות.

מדינה שזה הרזומה המבצעי שלה בעשור ומשהו האחרונים, היא מעצמה אזורית מרתיעה, וישראל אכן משמרת מאזן הרתעה חזק מול אויביה בכל האמור למלחמה של ממש ועל עצם קיומה. ישנו אמנם איום על שגרת הקיום, אך מערכת הביטחון של ישראל, ובכלל זה גם צה"ל, מגנה עליה, בסך הכל בהצלחה, יום-יום.

"מאז שכוכבי נכנס לתפקידו כרמטכ"ל, ישנו ניצוץ של תקווה בחזרה לעקרונות צבאיים נכונים ובסיסיים, והם כמובן הכרעה וניצחון", כתבה טויטו.

אביב כוכבי היה המח"ט שלי בצנחנים ומאוד הערכתי אותו. הוא קצין יוצא דופן באיכותו. השינויים שהוא מוביל בצבא עשויים לשפר אותו בצורה ניכרת. בהקדמה לגיליון של כתב העת "בין הקטבים" כתב הרמטכ"ל כי "תכלית השינוי צריכה להיות יצירת פער ניכר מול האויב, שיוביל לניצחון מובהק יותר. ניצחון כזה מבוסס על שלושה משתנים מרכזיים: הישג, מחיר וזמן. ההישג חייב להיות גדול יותר, המחיר צריך להיות הנמוך ביותר האפשרי (באזרחים, בחיילים, בתשתיות ובאמצעים) ומשך הזמן צריך להיות הקצר ביותר".

ב-1998, לאחר שבמהלך התקפת מוצב חדר מחבל חזבאללה למוצב סוג'וד, נאבק עם לוחם ונמלט על נפשו, בחר הרמטכ"ל דאז, שאול מופז (שפיקד על כוכבי בצנחנים), להעביר מסר ש"בסופו של יום, אנחנו צריכים לנצח". המח"ט באירוע היה כוכבי וניכר שהמסר הזה נשאר אתו מאז.

צה"ל בפיקודו השלים רצף תקיפות מוצלח בשבועיים האחרונים. בסבב לחימה שיזמה ישראל מול הג'יהאד האסלאמי בעזה חוסל מפקד בכיר בארגון, בהא אבו אל-עטא, הותקפו יעדים רבים ונהרגו מעל 20 פעילים. ישראל ניהלה את הלחימה בתבונה וידעה לסיים אותה בזמן, עם הישג ברור, לפני שהסלימה לכדי מערכה רחבה. בנוסף ביצע חיל האוויר פעולת תגמול אווירית מוצלחת בסוריה. למרות ההצלחות חשוב לזכור שהמבחן העיקרי של הצבא ומפקדיו הוא במלחמה של ממש, ואין להקיש מהן על מוכנותו אליה.

אבל ה"חיבוק" שקיבל כוכבי מגורמים בימין הפוליטי, שמשוכנעים שסוף-סוף צה"ל חזר לנצח, חסר אחיזה במציאות. האחראית למדיניות מול עזה, ממש כמו בלבנון או בסוריה, היא הממשלה ולא הצבא. כשצה"ל "מכיל" בעזה הוא עושה כן בעיקר משום שמפקדיו שואלים את הקבינט המדיני-ביטחוני מה המדיניות שפעולה התקפית אמורה לשרת ומגלים, על-פי רוב, שאין כזו.

הדגש של הרמטכ"ל כוכבי על הניצחון והיוזמה חשוב, אבל גם קודמיו לא היו "צמחוניים".

(המאמר פורסם במקור באתר "גלובס", בתאריך 24.11.2019)

 

בדרום מתקיימת דינמיקה של הסלמה, אבל בינתיים ישראל לא מנהלת אותה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שוב מטח רקטות מעזה ליישובי הדרום, שיזם הגי'האד האסלאמי, ושוב בחרה ישראל, מחשש להתלקחות בצפון, בתגובה שמשדרת לחמאס כי עליו רסן את הפלגים הסוררים. אבל מה בנוגע למחויבות המדינה לביטחון תושבי העוטף, ולצורך לחזק את כושר ההרתעה?

בערב שבת נורה מרצועת עזה מטח בן 10 רקטות לעבר שדרות והמועצה האזורית שער הנגב. לירי אחראי ככל הנראה ארגון הג'יהאד האסלאמי, בשל מאבקי כוח בין החמאס לארגון. משתנה נוסף הוא העובדה שעל החטיבה הצפונית של הג'יהאד ברצועה מפקד בהא אבו אל-עטא, הנחשב קיצוני בעמדותיו גם ביחס לארגוני הטרור האחרים בעזה, השואף לבסס את מעמדו בארגון ובמרחב, ובשל כך יזם את הירי.

צה"ל הגיב בתקיפה אווירית מדודה, שבמסגרתה הושמדו שורה של מטרות צבאיות של חמאס ברצועת עזה. בין היתר הותקפו יעדים של הכוח הימי ושל מערך ההגנה האווירי של חמאס, וכן מתחמים לייצור אמצעי לחימה ותשתיות תת-קרקעיות. בתקיפה נהרג פלסטיני בן 27 ושניים נוספים נפצעו באורח בינוני עד קשה.

המציאות ברצועת עזה בחודשים האחרונים מתוחה מאוד. לצד ההפגנות הקבועות על הגדר (שהחלו במארס 2018) ישנה עליה בכמות שיגורי הרקטות לעבר יישובי עוטף עזה, ובניסיונות החדירה של חוליות פעילים חמושים מהפלגים האסלאמיים והג'יהאד האסלאמי מהרצועה לשטח ישראל, שחוסלו בידי כוחות שריון וגולני על גדר המערכת.

צבר האירועים הללו מלמד, כמאמר רה"מ בנימין נתניהו לפני כחודש וחצי, על היחלשות השליטה של החמאס ברצועה ועל ירידה ביכולתו לרסן את ארגוני הטרור האחרים.

נראה כי בהחלטה לתקוף דווקא עמדות חמאס, ביקשה ישראל לאותת לארגון כי היא רואה בו את הריבון ברצועה והאחראי להפסקת הירי.

הסיבה, כך עולה מפרסומים בתקשורת, היא החשש הישראלי מהתלקחות בחזית הצפונית. איראן עודנה מבקשת להגיב על שורה ארוכה של תקיפות שהיא מייחסת לישראל, בעיראק, בסוריה ובלבנון, וכפי שהוכח באירוע "בין המצרים" (במהלכו ירו חוליות חזבאללה טילי קורנט לרכב "זאבולנס" של צה"ל) לא חסר הרבה בכדי שזו תתרחש.

ישראל מבקשת להימנע בעת הזו מהסלמה בדרום, שאיראן עלולה לנצל בכדי לתקוף אותה בזירה נוספת, ובכך לחייב אותה להתמודד עם מערכה בשתי חזיתות

קו התקפי

בחודש הבא, ב-25 בדצמבר, ימלאו שלושים שנים לפשיטה שכמעט איש אינו זוכר, מבצע "שומרי יער". היתה זו פשיטה של סיירת צנחנים על מפקדת ארגון מחבלים המסונף למפלגה הקומוניסטית הלבנונית סמוך לכפר נבי צפא, 15 ק"מ מחוץ לאזור הביטחון בדרום לבנון. 

המבצע היה חלק מן הקו ההתקפי שהוביל אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, כנגד ארגוני המחבלים בדרום לבנון

פלד עשה את עיקר שירותו בחיל השריון. הוא פיקד על חטיבת מילואים 205 במתקפת הנגד ברמת הגולן ב-1973, ועל "כוח יוסי", כוח מאולתר שכלל גדוד שריון, גדוד צנחנים במילואים וכוח מילואים מסיירת מטכ"ל, שכבש את הכפר משע'רה ולחם ממזרח לאגם קרעון בלבנון ב-1982.

בספר שכתב עם העיתונאית רונית ורדי "איש צבא" (הוצאת מעריב, 1993), תיאר את מסלולו הצבאי ובעיקר את תקופתו בפיקוד הצפון, בשנים בין 1991-1986. 

המבצע הראשון שאותו יזם, בספטמבר 1986, היה פשיטה של "סיירת גולני בפיקודו של הרס"ן דאז, אמיר מיטל ז"ל. המשימה: תקיפת שני מבני מחבלים בכפר זביקין. אחת המטרות: להביא שבוי לצורך קבלת אינפורמציה על התארגנות המחבלים באזור. המשימה מבוצעת, ומצרור בודד שנורה לעבר הכוח, יש לכוחותינו הרוג אחד. יואב, בנו של האלוף עמנואל סקל" (עמוד 295).

במהלך חמש שנותיו בצפון הוסיף פלד ויזם שורה ארוכה של פשיטות נקודתיות שכאלו, כמו גם נרחבות יותר, דוגמת מבצע "חוק וסדר"הפשיטה על מפקדת המחבלים בנבי צפא ב-1989, היתה מורכבת בהרבה וחייבה את הכוח, סיירת צנחנים בפיקוד שלמה בן-דוד (בנדה), לגמוע מרחק רב, ברגל, בשטח קשה והררי.

מח"ט הצנחנים דאז, דורון אלמוג, כתב לימים כי "הכוח הצליח להגיע ליעד מבלי להתגלות ולפתוח במכת אש מתוזמנת של צלפים ונ"ט משופעים בסמני לייזר (במודלים זה נראה כמו דיסקוטק). לאחר הריגת המחבלים ופיצוץ הבתים, הכוח נסוג עוד עשרה קילומטרים נוספים לחבירה עם טור משוריין שהוחזר להוציאו מהשטח". עשרה מחבלים נהרגו בפשיטה.

"הצנחנים הלכו 24 ק"מ ברגל, ביצעו תקיפה, התפנו. רמת הביצוע היתה גבוהה" (עמוד 361), כתב פלד וציין שמכל הפעולות שבוצעו בתקופת פיקודו בצפון זו אחת הפעולות שתהווה ציון-דרך ליכולת ולרמת הביצוע של צה"ל.

ההמשלה מחויבת לתושבי הדרום?

הקו שבו נקט פלד היה ביטוי למחויבות הממשלה לביטחונם של תושבי הצפון. הנכונות של צה"ל לפעול כנגד ארגוני המחבלים בלבנון, גם על הקרקע, אמנם לא הביאה לרגיעה מוחלטת בצפון אבל הפכה את החזבאללה לארגון נרדף. יתרה מכך, ישנם הישגים לפעולה במגע ישיר עם האויב שלא ניתן להשיג בתקיפה אווירית, ובהם הוצאתו משיווי משקל. לפשיטות שכאלה יש ערך מוסף בדמות חיזוק תחושת המסוגלות של המפקדים והלוחמים, שאותה יביאו לידי מימוש במערכות הגדולות. 

בסוף השבוע צייץ בטוויטר בועז גולן, מגיש "האולפן הפתוח" בערוץ 20, ותיאר תרחיש שבו בני גנץ, יו"ר מפלגת "כחול לבן", הוא ראש הממשלה והחמאס שב ויורה על יישובי הדרום. גנץ, לפי גולן מתקשר לח"כ אחמד טיבי, שותפו הקואליציוני, והלה מאיים עליו ש"עוד בעם אחת אתה מטלבן אליי על זה – אתה עב הביתה". מעבר לנימה הגזענית שעולה מהציוץ, איזה ציון הוא נותן למדיניות ממשלת הימין בראשות נתניהו מול החמאס?

גנץ, מצדו, אכן צייץ בטוויטר שממשלה בראשותו "לא תסבול איום על תושבי הדרום ולא תקבל שום פגיעה בריבונותה. נחזיר את ההרתעה בכל מחיר, גם אם נצטרך לפגוע אישית במי שמובילים את ההסלמה".

זוהי התחייבות אמורפית ואפשר שגם אם יצליח להרכיב ממשלה ימצא עצמו גנץ נוהג בדיוק כמו האיש שהוא שואף להחליף בתפקיד. אבל בינתיים האחריות לביטחון מצויה בידי שר הביטחון וראש הממשלה נתניהו, ובכל האמור לקיום הצד של המדינה בחוזה שבינה לבין תושבי עוטף עזה, קשה לומר שמדינת ישראל עושה כל שביכולתה להבטיח את ביטחונם ושגרת הקיום שלהם.

מאז נובמבר שעבר, לאחר שהסתבכה פעולת הכוח המיוחד ברצועה והחמאס ירה כ-500 רקטות על יישובי הדרום במהלך סבב לחימה, עוצבה משוואה לפיה החמאס והג'יהאד האסלאמי הם שקובעים את גובה הלהבות, וקובעים את המקום והזמן הנוחים להם להסלמה.

הרמטכ"ל אביב כוכבי ואלוף הפיקוד הרצי הלוי (וגם גנץ), היו קצינים צעירים בצנחנים ובלבנון כשפלד היה אלוף פיקוד הצפון. התפיסה שהוא דגל בה, לפיה אם לא יהיה שקט בצפון אז גם בלבנון לא יהיה שקט, מוכרת להם היטב. כלל לא בטוח שמלבד בפן הרטורי, בהצהרות מתלהמות לתקשורת, היא מוכרת לממשלה. 

ישראל חייבת לשנות את המשוואה בדרום, גם נוכח המורכבות בצפון (כי זו אינה עתידה להיעלם בזמן הקרוב). אם מתקיימת דינמיקה של ההסלמה, אזי על ישראל, שחזקה יותר מאויביה לאין שיעור, לשלוט בה. כדאי גם לצאת מעמדת המגיב, ואולי ליזום תקיפות, גם קרקעיות, במידת הצורך.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 03.11.2019)