כמו שאין פוליטיקה חדשה, אין גם מלחמה אחרת | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המתיחות הגוברת מול עזה מוציאה מהפוליטיקאים הבטחות בחירות על מערכה מכריעה בעזה. אבל כמו שאין פוליטיקה חדשה, אין גם מלחמה אחרת. והמלחמה שישנה מחייבת דרג מדיני שיגבש מדיניות ויהיה נחוש לבצעה. 

השבוע אמר ראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, בראיון לעיתונאים ירון דקל ועמית סגל בתכניתם ב"כאן ב'", כי ככל הנראה לא תהיה ברירה אלא לצאת ל"מלחמה אחרת" בעזה. נתניהו ציין שארגון החמאס מתקשה לשלוט ברצועה ולרסן את הפלגים הסוררים וכי "לא תהיה ברירה להיכנס למערכה, מלחמה, מול עזה".

המציאות ברצועת עזה בשבועות האחרונים היא אכן מתוחה מאוד. לצד ההפגנות הקבועות על הגדר (שהחלו במארס 2018) ישנה עליה בכמות שיגורי הרקטות לעבר יישובי עוטף עזה, ובניסיונות החדירה מהרצועה לשטח ישראל, של חוליות של פעילים חמושים פעילי מהפלגים האסלאמיים והג'יהאד האסלאמי.

החוליות חוסלו, אמנם, בידי כוחות שריון וגולני על גדר המערכת, אולם הם מלמדים, כמאמר רה"מ נתניהו, על היחלשות השליטה של החמאס ברצועה, ויכולתו לרסן את ארגוני הטרור האחרים.

במסגרת קמפיין הבחירות הבטיחו ראש הממשלה נתניהו, יו"ר "הליכוד", ויריבו העיקרי יו"ר מפלגת "כחול לבן", הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, כי יצאו למערכה מכריעה בעזה. זו אינה הפעם הראשונה שנתניהו מבטיח זאת.

יתכן ששני המבצעים שניהל בעצמו כראש ממשלה ברצועה בעשור האחרון, במהלכם היה גנץ רמטכ"ל, ומבצע "עופרת יצוקה", אליו יצאה הממשלה בראשות אהוד אולמרט, היו צריכים ללמד אותו שמדובר בבעיה מורכבת שלא ניתן לפתור כפי שאלכסנדר מוקדון פתר את חידת הקשר הגורדי (הוא חתך אותו באמצע באבחת חרב אחת).

יכולתו של החמאס לשמר שלטון מרכזי אפקטיבי ברצועה, ממנו ניתן לדרוש מימוש ריבונות ואחריות בשטחם, היא, אולי, הנכס המרכזי שבגינו נמנעת ישראל ממערכה רחבה ברצועה.

חמאס הוא השטן המוכר, והכאוס שעלול לשרור ברצועה לאחר הפלתו (בהנחה שהיא אפשרית), יהיה דומה במתכונתו ללבנון בתקופת מלחמת האזרחים, כאשר לישראל לא היתה כתובת ברורה לדרוש ממנה אחריות, בעת שפעלו ארגוני טרור משטח לבנון כנגד יישובי הצפון.

אין חלופות טובות

כאמור, כשזה נוגע להפעלת כוח ברצועה – אין חלופות טובות. כמעט כולן נעות בטווח שבין רעות לבין גרועות. בחירה בשיטת הסיכולים הממוקדים למשל, מאפשרת לצה"ל לפעול בעיקר מן האוויר, מרחוק, ללא סיכון לחייליו.

ההישג, פגיעה בפעיל טרור בכיר, עשוי להיות חיובי. אבל החסרונות ברורים. ראשית, עליה בכמות ההרוגים הפלסטינים מביאה לרוב לעליה בעצימות העימות. שנית, מאחר והצד השני מסלים את המצב בעיתוי הנוח לו, תתקשה ישראל לאתר את בכיריו, שישהו במסתור. שלישית, לאורך זמן קמים מנהיגים חדשים, ולא פעם הם יעילים וקיצוניים מקודמיהם.

לחלופה של הפעלת אש מנגד, החל בירי הרתעתי של כלי טיס ותותחים ועד לפגיעה במבנים או חוליות שיגור, יש יתרונות וחסרונות ברורים. אף שאין סיכון לכוח המבצע, אך מנגד האויב מסתגל, מורתע פחות וישנו סיכון לא מבוטל לפגיעה באזרחים.

החלופה הנוספת היא המערכה הקרקעית, אולם מהלך קרקעי מתמרן הוא יקר. הוא כולל בתוכו סיכון שיהיו נפגעים בקרב הכוחות ועלותו גבוהה. יתרה מכך, לצד פגיעה בפעילי חמאס רבים תכלול המערכה גם פגיעה בלתי מכוונת באזרחים (שכן חמאס מנצל את האוכלוסייה האזרחית להגנתו). ריבוי נפגעים בצד הפלסטיני מהווה קטליזטור להמשך ההסלמה. מערכות שכאלה נוטות להמשך זמן רב וקשה לסיימן בתחושת הישג ברורה.

אבל למרות המורכבות והמחירים שטומנת בתוכה הסוגיה העזתית (שבסוף, כמאמר אלוף במילואים, "מתבטאים בבתי הקברות"), הבטחות בחירות, כך מתברר, הן זולות. אחרי הכל, המועמדים לא הבטיחו לקיים

שלילת יכולות האויב 

אם תצא ישראל למערכה בעזה, יידרש צה"ל לפעול אמנם בזירה מוכרת, אך כלל לא בטוח שיהיה ביכולתו להפגין ביצועים טובים יותר מאלו שהפגין במבצע "צוק איתן". בעיקר יידרש הצבא להשיג את הפגיעה בכוח הצבאי של החמאס ופעיליו מהר יותר ובאופן נמרץ יותר מבעבר, בהנחה שיקבל די חופש פעולה לכך מהדרג המדיני.

יתרה מכך, כלל לא בטוח שצה"ל יילחם רק בחזית אחת, והמתיחות לפני שבוע בגבול לבנון הוכיחה שצה"ל עשוי להידרש ללחום במקביל הן בדרום והן בצפון. להבנה הזו ישנו ביטוי בתכנית האימונים והשבוע קיים הצבא את התרגיל המטכ"לי השנתי, "האבן הראשה", שדימה תרחיש לחימה במתאר רב-זירתי בדגש על חזית הצפון.

הצורך להתאים את הצבא למערכה ולבאר מראש מה יהיו ההישגים שאותם יחפש הצבא להשיג עומדים במוקד עיסוקו של הרמטכ"ל, אביב כוכבי. במאי האחרון הוא קיים שיחה עם חניכי קורס פו"ם אלון, שעתידים בהמשך דרכם להיות מפקדי גדודים ויחידות בצה"ל.

בשיחה שם הרמטכ"ל דגש על כך שבמלחמה הבאה יידרשו המפקדים הצעירים להתמקד בעיקר בשלילת יכולות מהאויב, ולא בכיבוש שטח.

בעבר, ציין, היה השטח המגדיר המרכזי של ההצלחה, ואילו עתה על מפקדי צה"ל להיפרד מהתפישה שזהו הפרמטר המרכזי למדידת הישגים בלחימה. אף שהשטח נותר אחד הפרמטרים לפיהם מודדים את הישגי הכוחות, עתה, אמר, "שלילת היכולות מהאויב הוא מושג מפתח".

עברו כשלושים שנה מאז שכוכבי, אז רס"ן בצנחנים, השלים את פו"ם ברק, תכנית הכשרה ייחודית שיזם ראש מה"ד דאז, האלוף דורון רובין, בסיוע בנימין עמידרור ואל"מ חנן שוורץ, ותמיכת הרמטכ"ל דן שומרון.

שוורץ, שב-1973 לחם כקצין הקשר של חטיבת השריון 188 ועוטר בצל"ש הרמטכ"ל, ורובין, שכקצין צעיר בצנחנים ובוודאי כאלוף נהג לבעוט במוסכמות ולערער על הנחות יסוד במטרה לשפר את הכוחות שעליהם פיקד, יצרו תכנית הכשרה שונה שעודדה את חניכיה לחשוב אחרת, לא רק טקטית אלא גם אסטרטגית.

רובין, שנהג גם לשחק כדורסל עם החניכים, ביקש מהם גם לבחון את צה"ל בראייה ביקורתית. כך למשל השוותה עבודה סמינריונית של אחד החניכים בקורס, "מלחמת שלום הגליל בראי האימונים", את האימונים שקדמו למלחמה והמציאות שפגשו הכוחות בלחימה. מסקנתו, "אין קשר בין האימונים ובין מה שהתרחש במלחמה".

עתה כוכבי הוא הרמטכ"ל, ומוטל עליו לוודא שהאימונים יהיו בהתאם למערכה שבה יפעלו הכוחות. ההיגיון הישן, קבע, כבר לא מתאים, ו"הפרמטר המרכזי הופך להיות כמה השמדת? כמה קטלת? כמה יכולות לקחת מהאויב, כשעשית את התנועה מא' לב'. הרי כשאריק שרון, חזרנו אליו, כובש את אום-כתף – המערך קורס. המערך קורס, וממשיכים הלאה מערבה. עכשיו בואו נעשה תרגיל: אנחנו נכנסים וכובשים עד צור, כולל צור. ואז מסתכלים אחורה ואומרים: 'השמדנו עשרים אחוז'. מה קורה עם העוד שמונים אחוז רקטות? ב'עופרת יצוקה', עד היום האחרון, שכונת הסביבון ירתה רקטות על שדרות ועל מדינת ישראל. הלכנו אליה בלפיתה, אגב. הלכנו אליה בלפיתה. רק באום כתף – לפיתה – עשרים אחוז – המערך קורס. 'עופרת יצוקה' – עשרים אחוז – לא קורה שום דבר. ולכן אתם חייבים להבין את העניין הזה", הדגיש לחניכים.

ההשוואה בין הקרב על המתחם המצרי המבוצר באום-כתף שבלב מדבר סיני במלחמת ששת הימים, שניהלה אוגדתו של אריק שרון, לבין הלחימה כנגד מתחם של החמאס בשכונה צפופה בעזה, היא מעט מאולצת, אבל המסר נשאר נכון, ואתו הולך הרמטכ"ל מתרגיל לתרגיל, מכנס לטקס.

אם מפעילים כוח, אז בנחישות

אולם למרות שהמסר מחלחל והצבא אכן מתמקד בשיפור הקטלניות של הכוחות ובהגברת קצב שלילת היכולות מן האויב, הרי שהשינוי הממשי אינו תלוי ביכולת של צה"ל לפגוע במקסימום פעילים, תשתיות ויכולות צבאיות של החמאס (או חזבאללה), אלא בדרג המדיני.

בספרו האוטוביוגרפי, "ידעתי את ארצי" (ידיעות ספרים, 2019), כתב האלוף (מיל') והשר לשעבר מתן וילנאי, שהסתייע בכתיבה בעיתונאי יניב מגל, כי "מה שבעצם מבדיל בין הצלחה לכישלון הוא, במקרים רבים, מידת הנחישות. לפי ניסיוני, נחישות ברוח הצנחנים. וכמובן, גמישות מחשבתית בהתאם לנסיבות המשתנות, ולא פחות מכך, כמה טיפות מזל הנופלות למקום הנכון" (עמוד 14). ומה שתקף לכוחות בשטח, בוודאי תקף לדרג המדיני.

ראש הממשלה ושרי הקבינט נדרשים לגבש מדיניות של ממש מול עזה, ולא רק הצהרות לוחמניות, עם אסטרטגיה והבנה ברורה מה ברצונם להשיג באמצעות הפעלת כוח צבאי, בין שמוגבל ובין שלמטרת מיטוט החמאס. משנקבעו מטרות שכאלה יש להחליט על מימושן הנחוש.

אם לא, אז לאחר תצוגת יכולות מרשימה של הצבא בראשית המערכה, תהיה הפעלת הכוח מגומגמת, מבולבלת ומתמשכת בנוסח המערכות בקיץ 2006 ובקיץ 2014. יתכן שכמו שאין פוליטיקה חדשה, אין גם מלחמה אחרת. אך אם בכל זאת ישנה כזו, הרי שלצד חשיבות רוח הלחימה והמקצוענות של הגייסות, היא מחייבת דרג מדיני שיגבש מדיניות ויוציא אותה בנחישות אל הפועל.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.09.2019)

מודעות פרסומת

גולני והשריון לא השאירו למחבלים סיכוי, אבל אסור להיכנס לשאננות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בסוף השבוע האחרון רשמו כוחות הבטחון הצלחות מרשימות הן בעזה והן באיו"ש. אבל יותר מכל הן מלמדות על מציאות שברירית ועל כך שאסור להיות שאננים.

הבוקר (ראשון) זוהה מחבל חמוש שמנסה לחדור לישראל דרך גדר המערכת, בסמוך לחאן יונס. כוח צה"ל ירה לעברו והרגו. הדיווח הזה מצטרף לשני ניסיונות החדירה במרחב הרצועה בשבועיים האחרונים. 

בשבת לפנות בוקר זיהו התצפיתניות של אוגדת עזה חוליה בת ארבעה מחבלים חמושים, זוחלת לעבר גדר המערכת בדרום הרצועה במטרה לחדור לשטח ישראל. כוחות מגדוד 12 של חטיבת גולני ומגדוד השריון 82 נעו לנקודה, ופתחו לעברם באש. "מפקדי הגדוד והלוחמים חתרו למגע, הסתערו והרגו את המחבלים. תוצאות המפגש מעידות על כוננות וכשירות גבוהה", אמר מפקד גדוד 12, סא"ל א'.

ציוד הלחימה שנמצא על גופות המחבלים, (צילום: דו"צ).

התצפיתניות והגולנצ'יקים, למודי ניסיון מחדירת המחבל סמוך לקיבוץ כיסופים בשבוע שעבר (ששהה בשטח ישראל כשעתיים לפני שנהרג בידי כוח גולני), זיהו הפעם את החוליה במהירות, והכוחות חתרו למגע ביעילות ראויה לציון. "כך ראוי שתסתיים התקלות עם מחבלים", צייץ בטוויטר הכתב הצבאי של "מעריב", טל לב-רם. המחבלים, פעילי הזרוע הצבאית של חמאס לשעבר, היו שייכים, כך נראה, לפלג סלפי. דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, ציין כי אף שלא ברור אם היה בכוונתם לארוב לכוח צה"ל בסמוך לגדר, או לחדור ליישוב סמוך, הרי שלאור ציוד הלחימה שברשותם (רובי סער מסוג קלצ'ניקוב, רימוני יד ומטולי נ"ט מסוג RPG), סוכל "פיגוע גדול מאוד".

החדירות מעזה מזכירות את אלו מלבנון

שתי החדירות, בשבוע שעבר ובסוף השבוע האחרון, עשוי להזכיר מעט את הלחימה שניהל צה"ל על גדר המערכת דווקא בגבול לבנון, בשלהי שנות השמונים. גדודי החי"ר שתפסו קו בגבול לבנון התמודדו אז עם איום גובר של חדירות מחבלים, כשהיישובים, בדומה לעוטף עזה, סמוכים מאוד לגדר. הכוחות נדרשו אז להגיב מהר מאוד בכדי למנוע חדירה ליישוב.

משמאל: מג"ד 890, גנץ, מתדרך את הרמטכ"ל שומרון לאחר ההיתקלויות המוצלחות בגבול לבנון, 1988, (צילום: דו"צ).

בדצמבר 1988, למשל, פיקד סגן מפקד גדוד 890 של הצנחנים על שתי התקלויות מוצלחות עם מחבלים על גדר המערכת בלבנון, למגינת לבו של המג"ד שהחמיץ אותן (אף שפיקד על סיכול אחרות, מורכבות לא פחות), בהן נהרגו שישה מחבלים. לכתב "מעריב" שראיין אותו סיפר הסמג"ד, יוצא פלוגת הנ"ט של הצנחנים, כי הדבר החשוב הוא "שהמחבלים לא הספיקו להגיב באש, כשראו את הסיור המתקרב ומזהה את הפירצה בגדר המערכת. המחבלים ניסו להימלט חזרה מבעד לפירצה לשטח רצועת הבטחון. הצנחנים לא הותירו להם שום צ'אנס, והפכו למעשה את האירוע לחד צדדי". עוד אמר, כי לכוחות במרחב אין מסוכן יותר מאשר "שאננות וזלזול באויב".

בדומה להיתקלות ההיא, לפני כשלושים שנה, גם הפעם לוחמי גולני לא השאירו למחבלים סיכוי. אגב הסמג"ד דאז, הוא האלוף (מיל') יאיר גולן, היום מספר שלוש ברשימת מפלגת "המחנה הדמוקרטי". המג"ד הוא בני גנץ, כיום יו"ר מפלגת "כחול לבן".

המציאות בעזה (ובאיו"ש) שברירית

במסגרת קמפיין הבחירות הבטיח גנץ שאם ייבחר לראשות הממשלה, הסבב הבא עם החמאס "יהיה הסבב האחרון. אנחנו לא נקבל רק הסדרה, אנחנו נחתור להכרעה צבאית של החמאס ולפירוק של כל המערכת שניצבת מולנו". 

היו כבר שהבטיחו זאת לפניו, ובהם ראש הממשלה נתניהו ב-2009 ("אנחנו נמוטט את שלטון הטרור של חמאס"). שני מבצעים גדולים, במהלכם היה גנץ רמטכ"ל, ואינספור סבבי לחימה היו יכולים ללמד אותו שאחרי מבצע "אחת ולתמיד" יגיע, כנראה, "אחת ולתמיד 2". רצועת עזה והחמאס, שהינו הריבון השולט עליה, הינם סוגיה מורכבת מדי מכדי לתמצת אותה במשפט נחוש ולוחמני, או לחלופין לפתור אותה באמצעות הפעלת כוח צבאי גרידא. 

אל"מ (מיל') מיכאל מילשטיין, היועץ לעניינים פלסטיניים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים לשעבר, צייץ בטוויטר בשבת כי הוא מעריך שהאירוע משקף "מגמה עמוקה בזרוע הצבאית. המשיכה לסלפיה לא חדשה אך מתעצמת נוכח ביקורת נגד חמאס בשל אכיפת הריסון ו"הפניית העורף להתנגדות" שיוצרת מבוכה בתנועה, בפרט בכוח הריסון". להערכתו, הפיגוע עלול להוות מודל לחיקוי (פיגוע השראה) עבור פעילי הפלגים האסלאמיים והג'יהאד האסלאמי, ועשוי "ליצור חיכוך בינם לחמאס, אך גם בין ישראל לחמאס". כפי שהעריך לאחר הפיגוע בשבוע שעבר, הדגיש מילשטיין שההבנות בין ישראל לחמאס "רחוקות מלהיות מעצב ומייצב דומיננטי. המציאות שברירית וכל אירוע עלול לדרדר להסלמה לא מתוכננת".

עזה גם אינה בבחינת אי מנותק מיהודה ושומרון, וניכר כי ניסיונות החדירה מתחברים לרצח החייל ותלמיד ישיבת ההסדר, דביר שורק, בגוש עציון בשבוע שעבר. כוחות אוגדת איו"ש, בפיקוד תא"ל ערן ניב, פעלו מהר מאוד ולכדו בתוך 48 שעות את מבצעי הפיגוע, שיזם החמאס. גם הפעם שמו בפיקוד מרכז דגש על פעילות ממוקדת שמבדילה בין הטרור לאוכלוסייה‬ ומתבססת בעיקרה על פעולות של כוחות מיוחדים ומודיעין מדויק‬. 

שני לקחים עולים מהאירועים. הראשון הוא שישראל מגיבה ולא יוזמת. חמאס פועל בשורה של דרכים בכדי לשפר את מצבו, כשהטרור הוא הכלי העיקרי אך לא היחיד, שברשותו. יתרה מכך, פיגוע טרור קשה בשטחי הרשות הפלסטינית כבר היה בעבר (בקיץ 2014) קטליזטור למערכה בעזה. בדרום הולכת ומתפתחת דינמיקה של הסלמה, ואם כך הוא הדבר מוטב לה לישראל לזהות זאת מבעוד מועד, ולקבוע מתי וכיצד. הלקח השני בנאלי, אבל נשאר נכון: אסור להיכנס לשאננות ולזלזל באויב. די לדמיין מה היה קורה לו אחת מתקריות החדירה היתה מסתיימת במסע הרג ביישוב סמוך לגדר (או בחטיפת חייל), בכדי להבין עד כמה מהר יכולה המציאות באזור להשתנות.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 11.08.2019)

 

 

העם והאמריקנים עם הגולן, הסורים וחזבאללה פחות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הכרת ארצות הברית ברמת הגולן כ"חלק ממדינת ישראל" היא הישג מדיני חשוב לישראל ולרה"מ נתניהו, אבל לא בטוח שהאופן שבו נעשתה לא יסלים מציאות, שעד כה היתה לגביה הסכמה שבשתיקה.

השבוע נשא מנהיג חזבאללה, השייח' חסן נסראללה, נאום ובו הגיב להכרת הנשיא האמריקני דונלד טראמפ בריבונות ישראל על רמת הגולן. "האפשרות היחידה בפני הסורים להחזיר את הגולן, ושל הלבנונים להחזיר את חוות שבעא ואת ר'גר, והאפשרות היחידה של הפלסטינים לקבל את זכויותיהם הלגיטימיות היא ההתנגדות, וההתנגדות, וההתנגדות", אמר נסראללה. מעבר לגבול, בסוריה ולבנון, קשה להאמין שתהיה סובלנות להכרה בינלאומית ברמה, אותה כבשה ישראל במלחמת ששת הימים (והצליחה לשמור אותה בידיה גם ב-1973 ומאז), כשטח ריבוני ישראלי. הדבר מהווה פתח ותקדים לאפשרות שגם שטחים נוספים ובהם שטח המריבה בגבול עם לבנון בכפר רג'ר, הסכסוך על המים הטריטוריאליים בין ישראל ולבנון וכמובן הגדה המערבית, יוכרו ככאלה. יתרה מכך, מבחינת חזבאללה, שכמאמר הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, "נשמת-אפו היא ההתנגדות", הסכמה להכרה האמריקנית היא ויתור על העיקרון המנחה שלו. בהתחשב בעובדה שחזבאללה ומיליציות שיעיות נוספות הקימו תשתית מבצעית בצד הסורי של הגבול, שתאפשר פעילות כנגד ישראל (כפי שצה"ל חשף החודש, במבצע לוחמת תודעה), ההכרזה של נסראללה היא איום ברור.

בתחילת החודש ביקרו ראשי מפלגת "כחול לבן" בצפון הארץ וסיירו ברמת הגולן ובקריית שמונה. למרות שהארבעה, בני גנץ, משה יעלון, גבי אשכנזי ויאיר לפיד עסקו בעיקר בניסיון לגייס קולות ותומכים, סביר שהצפון מתחבר אצלם בעיקר לחוויות מהשירות הצבאי. הרמטכ"לים לשעבר לחמו שנים ארוכות מעבר לגבול, חלקם מול הסורים, כולם בלבנון, בפשיטות של הצנחנים (יעלון וגנץ) וגולני (אשכנזי), במבצעים ובפעילות ביטחון שוטף. אפילו יאיר לפיד, שהיה כתב צבאי ב"במחנה", בילה (אף שלא כלוחם) זמן ניכר משירותו במוצבים שבלבנון. במהלך הסיור בצפון התייחסו הארבעה לאיומים מצד חזבאללה וסוריה. במסיבת העיתונאים שקיימו הדגיש גנץ כי ישנה "חזית איראנית שיושבת על גבולה של מדינת ישראל. אנחנו נדע לטפל בכל איום, בכל אחת מהזירות, ככל שיידרש", ואילו לפיד מצדו התחייב בשם הארבעה ש"את רמת הגולן לא נחזיר לעולם".

מימין: רה"מ נתניהו והנשיא טראמפ מציגים את הצו הנשיאותי המכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן, (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ).

והנה מי שדאג לכך שלפיד יעמוד בהתחייבות הוא דווקא רה"מ בנימין נתניהו, שבעבר היה בין אלו שניהלו משא ומתן עם הסורים, במסגרתו נידון ויתור על השליטה ברמה. בשבוע שעבר צייץ נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, במדיום החביב עליו, טוויטר, כי הגיע הזמן שארצו תכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן. בביקורו של רה"מ נתניהו השבוע בוושינגטון חתם הנשיא על הצהרה רשמית המכירה בריבונות ישראל על הגולן. גם עבור נתניהו מתקשר הצפון עם מורשת הקרב האישית שלו כ"לוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל", שכוללת מבצע שעליו פיקד לאיסוף מודיעין בסוריה, בתנאי מזג אוויר קשים, שהסתבך, ואת אחד הניסיונות הכושלים לחטוף קצינים סורים ב-72, בו פיקד על כוח חסימה. לא מן הנמנע שרה"מ נזכר באירועים הללו בעת שהנשיא טראמפ חתם על הצו הנשיאותי המכיר ברמת הגולן כ"חלק ממדינת ישראל".

רגע לפני שעלה למטוסו על מנת לשוב לישראל בשל ההסלמה ברצועת עזה, "קיטר" רה"מ באזני העיתונאים על שהם מתמקדים בזירה הדרומית ואינם מקדישים את תשומת הלב הראויה, בעיניו, להישג המדיני שרשם, אף שמדובר בהישג חשוב מאוד. צה"ל כבש את רמת הגולן ב-1967 בכדי לשלול מהסורים שטח ששלט על יישובי צפון הארץ, שממנו פעלו ללא לאות כנגד ישראל. ההכרזה האמריקנית מבטלת (לא לחלוטין) את האפשרות שרמת הגולן, שחיונית כיום להגנת הגבול הצפון-מזרחי של ישראל, תישאר מחוץ לכל משא ומתן אפשרי עם הסורים. 

מהלך חשוב, שנעשה לא נכון

בספרו"לא נרדם בלילות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), התייחס אלוף (מיל') גיורא איילנד למשא ומתן שניהל רה"מ אהוד ברק ב-99' עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד (האב), וטען כי למעשה אסור לה לישראל להסכים למתווה של הסדר שלום עם סוריה, לפיו היא מוותרת על שליטתה ברמת הגולן. איילנד, שלחם במלחמת ההתשה ברמה ובהמשך, כמו גנץ, יעלון ואשכנזי, השתתף בפשיטות בלבנון (באחת מהן, והוא מג"ד הצנחנים, צירף לכוח שלו מפקד מחלקה עקשן בשם עפר שלח, כיום מספר 8 ב"כחול לבן"), שימש בעבר בין היתר כראש אגף מבצעים וראש המועצה לביטחון לאומי. בספר הודה שאת תובנותיו גיבש לאחר שפרש מתפקידיו הביטחוניים, אך ציין שעוד לפני כן קיווה שהמשאים ומתנים שניהלו ברק ובהמשך רה"מ אהוד אולמרט עם סוריה לא יבשילו לכדי הסכם שלום שבמסגרתו תוותר ישראל על השטח. 

לגישתו התבסס רה"מ ברק על שש הנחות שגויות. ראשית, שאם הצבא הסורי יניע כוחות לרמת הגולן ישראל תדע על כך בזמן אמת, מה שאינו בהכרח נכון. שנית, כלל לא בטוח שישראל תבין ותפרש נכון תנועת כוחות סורים שמטרתה מלחמה (ב-73', למשל, ישראל לא הבינה את משמעות תנועת כוחות האויב, אף שזיהתה אותה בזמן). שלישית, "ממשלת ישראל תקבל את ההחלטה הנכונה במהירות שיא. הספק: נניח שנזהה את תנועת האויב בזמן וגם נפרש אותה נכונה. עדיין כדי לנוע לתוך רמת הגולן, נידרש להחלטת ממשלה בלתי-הפיכה שמשמעה כניסה לשטח סורי, כלומר פתיחת מלחמה. בשל הזמן שיידרש להחלטה כזאת, הסורים הם שיגיעו ראשונים לקו ההיערכות הנדרש. המגע עם הסורים לא יתחיל אפוא במצב שבו אנו שולטים לתוך סוריה מקו התִלים, אלא הסורים הם שישלטו על התנועה שלנו בשטח נמוך" (עמוד 222).

מימין: האלוף איילנד בתרגיל, (צילום: "במחנה").

ההנחה הרביעית היא שהסורים יקיימו את חלקם בהסכם במשך שנים, ולכן גם תפיסת ישראל את הזמן והמרחב תהיה תקפה למשך זמן רב. אין הכרח שכך יקרה. חמישית, מנגנון הפיקוח הבינלאומי שיאכוף את ההסכם יוכל אמנם לעקוב אחר אמצעי לחימה כגון טנקים ותותחים, אולם הוא פחות יעיל באיתור טילי קרקע-קרקע מתקדמים בעלי טווח גדול ודיוק רב, וטילי נ"ט, שקל יחסית להסתיר אך השפעתם על המערכה הולכת וגוברת. ההנחה השישית היא שפני השטח ברמת הגולן לא ישתנו וצה"ל יוכל לנוע מהר מהירדן ועד קו התלים דרך השטח הפתוח. אך לא מן הנמנע ש"הסורים ימהרו לעשות שני דברים: לבנות עיירות על צירי האורך המובילים מהירדן לעבר רום הגולן ולבנות תעלות רבות לרוחב הגזרה. התירוץ הראשון לכך יהיה הרצון (הלגיטימי) ליישב את הגולן, והשני יהיה שתעלות אלה הן למעשה תעלות השקיה שנועדו לקדם את החקלאות בגולן. שני שינויים אלה – הפיכת שטחי מפתח ברמה לשטח עירוני ויצירת רשת תעלות – ימנעו מישראל את היכולת להניע במהירות את כוחות הצבא שלה ולתפוס את קו התלים לפני הגעת הסורים" (עמוד 223).

קרב על לגיטימציה ומערכה מול איראן

קשה להתווכח עם הטיעונים של איילנד. מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה שערערה את יציבות משטרו של בשאר אל-אסד (הבן), התקבעה בישראל ההבנה שאל לה לוותר על ריבונותה ברמת הגולן, שכן לצד התרחישים ששירטט, התברר שעשויים להתממש תרחישים מטרידים נוספים. סוריה כמעט והפכה למדינה שסועה שהשלטון המרכזי שבה אינו אפקטיבי, ובגבולה הצפון-מזרחי של ישראל תקום "דעאשסטן" או מרחב בעל שם דומה, הנשלט על-ידי ארגון טרור קיצוני. גם כך השתנתה המציאות באופן שמבהיר מדוע אל לה לישראל לוותר על הגולן. בעקבות הסיוע הצבאי שקיבל הנשיא אל-אסד במלחמת האזרחים מאיראן הוא מאפשר לה להקים תשתיות צבאיות בסוריה ולפעול ממנה כנגד ישראל, שמצדה מנהלת מערכה ארוכה, וחשאית ברובה, לסיכול ולמניעת ההתבססות האיראנית בסוריה. דוגמה לכך, ע"פ פרסומים זרים, היא תקיפה נרחבת שביצע חיל האוויר בחאלב בלילה שבין רביעי לחמישי, במהלכה נפגעו מחסני נשק איראניים. לכן, קשה לראות מצב שבו הפיקוד הבכיר של צה"ל ימליץ לראש ממשלה, שממילא יהסס לשקול זאת, לשאת ולתת על הגולן כפי שעשו בשעתו ראש אמ"ן לשעבר, האלוף אורי שגיא, או פקודו הוותיק מגולני, הרמטכ"ל גבי אשכנזי.

השאלה, אם כן, היא אחרת לגמרי: למה צריך את כל הרעש הזה עכשיו? הגולן בשליטה ישראלית למעלה מחמישים שנה, לאף ישות מדינתית, זולת בהסכמה ישראלית, אין אפשרות להשתלט עליה. זוהי עובדה מוגמרת גם אם לא מדברים עליה. יתרה מכך, ההצהרה של טראמפ, שמצטיירת כאצבע בעין לקהילה הבינלאומית, רק הניעה לפעולה את מערב אירופה, רוסיה, ארצות ערב, איראן וסוריה, המתנגדות למהלך. לא מן הנמנע שההצהרה תגרור מהלך בינלאומי נגדי, בין שיקרה באו"ם או מחוצה לו. הסורים ובני בריתם מאיראן גם עלולים להחליט ל"הטריל" את ישראל בפעולות טרור וגרילה מהצד הסורי של הגבול, ממש כפי שהצהיר נסראללה בנאומו. הצו של הנשיא טראמפ רק יצר עבורם לגיטימציה לפעולה.

בעיני ראשי ממשלה בישראל בקהילה הבינלאומית יש אמנם חברות רבות, אבל רק לאחת מהן יש משקל כבד. "היו אלי פניות רבות מחו"ל נגד הפצצת תשתיות בלבנון", נימק רה"מ דאז, אולמרט, את סירובו לאשר את תקיפת תשתיות במלחמת לבנון השנייה. לחו"ל היה רק פירוש אחד – ארצות הברית. תפיסה זו לא השתנתה, ולא בלי צדק. גב אמריקני, גם עתה, הוא אשראי רב עוצמה. במאמר שפרסם בנושא ב"ישראל היום" כתב האלוף (מיל') ישראל זיו, שכמו איילנד שירת כקצין צנחנים ושימש כראש אגף מבצעים, כי בשל ההכרזה "ישראל תידרש לנהל קרב לגיטימציה לא פשוט, בד בבד עם הגברת המאמץ למניעת ההתבססות האיראנית מהעבר השני של רמת הגולן. ההכרזה האמריקנית תסייע ללא ספק לניהול מאמצים אלה". לכן ההכרה בריבונות ישראל בגולן חשובה וכמעט שמקבעת את המצב כליל, אבל האופן שבו נעשתה, לא באמצעות מועצת הביטחון של האו"ם ומבלי לגבש הסכמה רחבה של הקהילה הבינלאומית פוגמים בה. לא בטוח שהסכמה שבשתיקה לשליטה הישראלית ברמה, שהיתה המדיניות האמריקנית עד כה, לא היתה מועילה יותר בעת הזו.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 28.03.2019)

 

לשלוט בגובה הלהבה כל הדרך לפיצוץ | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

החמאס דילג על מדרגות הסלמה וירה לעבר גוש דן. למרות שצה"ל תקף מעל 100 מטרות בתגובה, לא מן הנמנע שהמסר המרתיע לא נקלט. אם נגזר על ישראל להגיע לעימות עם חמאס, מוטב שתקבע את המועד, התנאים וגם את הדרך אליו.

שתי רקטות, שנורו מעזה, הפתיעו וטלטלו את תושבי מרכז הארץ. החמאס, שבירי הזה דילג על כמה מדרגות הסלמה, הפתיע את ישראל כמעט לחלוטין (מה שבא לידי ביטוי, בין היתר, בכך שהרקטות לא יורטו). הממשלה, שראתה בצדק בחמאס את האחראי לנעשה ברצועה, הורתה לצה"ל לצאת לתקיפה נרחבת בתגובה. דובר צה"ל דיווח שחיל האוויר תקף כ-100 יעדים ברצועת עזה, בהם מתחם המשרדים של מטה הגדה של החמאס בשכונת רימל, שאחראי על הוצאה לפועל של פיגועים באיו"ש (כמו פיגוע הירי הכפול בסמוך לאריאל בראשון בבוקר), מפעל תת-קרקעי לייצור רקטות תקניות ומוצב של הכוח הימי של חמאס המשמש גם הוא לייצור אמצעי לחימה. היה גם מי שדאג להדגיש בתקשורת כי בטרם התקיפה הרמטכ"ל אביב כוכבי בחר את המטרות בעצמו.

כצפוי, החמאס פינה את היעדים מאנשיו בטרם התקיפה ואף שכלל המטרות נהרסו, בתקיפה נפצעו ארבעה אנשים בלבד. התגובה הישראלית היתה מדודה, וניכר שישראל ביקשה לאותת בה כי היא מוכנה להסלמה, אך תאפשר לחמאס להימנע ממנה אם יבחר בכך. חמאס מצדו, טען שאירעה תקלה שבגינה אירע השיגור, ובמטרה להרגיע את המתיחות עם ישראל ריסן את הפגנות יום השישי על גדר המערכת. 

במרכז: רה"מ נתניהו והרמטכ"ל כוכבי בקריה לאחר ירי הרקטות על ת"א, (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון).

בחמאס מיהרו להודיע כי מדובר בטעות, פליטת כדור, רק עם רקטות פאג'ר 75. ההסבר הזה גרר שורה ארוכה של תגובות משועשעות בטוויטר וברשתות החברתיות. כך למשל, צייץ אסף ליברמן מגיש תכנית התחקירים "זמן אמת" ב"כאן 11" על משחק חברה פוטנציאלי: "יושבים במעגל וכל אחד מספר על ערב מביך שבו גם הוא שיגר בטעות שני טילי פאג'ר לעבר תל אביב". זה מצחיק ושנון (לעתים ממש), עד שנזכרים באלפי ההורים שרצו עם ילדיהם למרחב המוגן ובנזק בנפגעים וברכוש שהיה עלול להיגרם. אגב, התיאור הזה הוא שגרה עבור תושבי עוטף עזה. טרור הבלונים, ההפגנות על הגדר, החדירות ואיך לא, שיגור הרקטות, לא גרר אחריו תגובה נחרצת של ישראל.

מפלגת "כחול לבן" פרסמה במוצאי שבת סרטון ובו תקפו ראשיה את ראש הממשלה נתניהו, והתייחסו למציאות הביטחונית בדרום. "השמדנו את הכור בסוריה", הזכיר גבי אשכנזי הישג בולט מתקופתו כרמטכ"ל, "חיסלתי את אחמד ג'עברי רב המרצחים של החמאס. אז אתה אל תלמד אותי על הובלה ומנהיגות", המשיך אותו בני גנץ עם אזכור לתקופתו כרמטכ"ל. אשכנזי הזכיר שלא הוא וחבריו למפלגה שילמו 15 מיליון דולר פרוטקשן לחמאס. ואז שאל גנץ כיצד "500 רקטות ירדו על תושבי הדרום ואתה שתקת", בהתייחס לסבב האחרון עם החמאס, לאחר הסתבכות פעולת הכוח המיוחד בלב עזה בנובמבר האחרון. לכאורה מדובר בתשדיר בחירות, ולא בניתוח אנליטי של המצב. אבל כשמנסים להבין איך הרשה לעצמו החמאס, בהנחה והירי על גוש דן לא היה מוטעה אלא מכוון, לדלג על כל מדרגות ההסלמה היישר לעבר ירי על בירתה הכלכלית של ישראל ועל ריכוז האוכלוסייה הגדול ביותר שלה, קשה שלא להניח שהסיבה היא כמו בבדיחה הישנה, כי הוא יודע שהוא יכול. לישראל אין עניין בהפלתו והוא ייצא מזה, עם מכה קלה בכנף, ולא יותר. 

גם דינמיקה של הסלמה צריך לנהל

בהערכת אמ"ן לשנת 2019 נכתב כי בקיץ חמאס עלול ליזום עימות רחב עם ישראל במטרה להביא למעורבות הקהילה הבינלאומית במצב ההומניטרי הקשה ברצועה. אף שגופי המודיעין בישראל קיבלו את הצהרת חמאס שמדובר בטעות, לא מן הנמנע שהמצב ההומניטרי הקשה ברצועה, מחאות הציבור הפלסטיני בעזה על יוקר המחייה, והערכה שיצליח "לגנוב סוסים" מישראל במהלך תקופת הבחירות, דחפו אותו להקדים את המועד, או לפחות להעלות את גובה ההימור. כך או כך, העימות שלכאורה היה צריך לפרוץ נדחה למועד אחר, בינתיים.

מפגינים פלסטינים בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה, (צילום: דו"צ).

בפודקאסט של רדיו 103FM שמגיש טל לב-רם, התראיין בשבוע שעבר, בטרם הירי על גוש דן, אל"מ (מיל') מיכאל מילשטיין, ששימש בעבר כראש הזירה הפלסטינית באמ"ן וכיועץ לעניינים פלסטיניים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים. מילשטיין, אחד הבקיאים והמעודכנים בסוגיה הפלסטינית ובהתמודדות עם הפגנות החמאס על גדר המערכת, טען שחמאס מנהל כנגד ישראל מערכה שמטרתה לחלצו מהמצוקה הרב-הממדית שבו הוא שרוי, מבלי להסלים את המצב למערכה צבאית רחבת היקף, בדומה לתפיסת המב"מ (מערכה בין המלחמות) של צה"ל. בסוף דבריו אמר מילשטיין כי "אם יהיה שינוי במציאות האזרחית שנובע מתוך שינוי בהתנהלות הישראלית למול עזה, יכול להיות שהקיץ הקרוב, האביב הקרוב, הקוצים והבערות לא יהיו כל כך גבוהים כמו בקיץ הקודם. אנחנו כן צריכים לצפות שאם לא יהיה שינוי בהתנהלות, אני חושב שעזה תלך לכיוונים שאנחנו לא רוצים להגיע אליהם. להסלמה, אולי אפילו למערכה גדולה. אני חושב שאנחנו צריכים להתכונן לתרחיש הזה". 

לאור הערכת אמ"ן, שמתכתבת עם זו של מילשטיין, הורה הרמטכ"ל לאחרונה לתעדף את המוכנות ללחימה בעזה בתכנית העבודה השנתית של צה"ל. בין היתר ביקר כוכבי ביחידות רבות המיועדות לפעול בתרחיש שכזה, בחן את תקפות התכניות האופרטיביות והנחה על בניין כוח שייתן בידי צה"ל עשר סוללות מבצעיות של כיפת ברזל עד סוף השנה. בנוסף, הוקמה מנהלת מטרות מטכ"לית, המשלבת את חיל האוויר ואמ"ן, במטרה לשפר את קצב ייצור המטרות לכלל הגזרות בהן פועל צה"ל. אבל לצד ההכנות בתחום בניין הכוח, אם העימות מגיע, מוטב לה לישראל לשלוט בדינמיקה של ההסלמה ולבחור את העיתוי שבו נוח לה לנהל אותו. כדאי גם לבחור ביותר מדרך אחת להגיב, ואולי ליזום תקיפות ולא רק להגיב על אלו של החמאס.

במאמר שפורסם ב-2006, עוד בטרם מלחמת לבנון השנייה, כתב אל"מ (מיל') גבי סיבוני, בעברו מפקד סיירת גולני, כי "ייתכנו מקרים רבים שהלחימה מנגד תהייה החלופה המבצעית העיקרית (כמו מה שנעשה בעזה, או להבדיל בלבנון). במקרים כאלה מוגבלת ביותר היכולת להשיג הישגים משמעותיים". במאמר, שהופיע בכתב העת "עדכן אסטרטגי" של המכון למחקרי ביטחון לאומי, הזהיר סיבוני מפני ההתאהבות בהפעלת אש מנגד, והמליץ לחפש את התמהיל הנכון בינה לבין המגע הישיר של כוחות היבשה עם האויב. ישנם, ציין, הישגים לפעולה במגע ישיר עם האויב שלא ניתן להשיג בהפעלת אש מן האוויר ובהם הוצאתו משיווי משקל. בנוסף, פעולות קרקעיות, פשיטות, עשויות להקטין את "יכולת היריב ליצור חוסר סימטריה ולמנוע ממנו את ההישג של להיות הגורם ה"חלש", חסר הטכנולוגיה והיכולות המשוכללות". עוד כתב, כי "מימוש היכולת המבצעית לפעול ולהיות נוכח בחלקים גדולים של השטח, לבצע פעולות של מסתערבים ומבצעים אחרים מאפשרים ליצור אפקט הרתעתי רב".

הנוסחה שלפיה חמאס יורה על תושבי עוטף עזה ואילו ישראל מפעילה כנגדו את חיל האוויר לבדו, אינה מספיקה, נדרש מרכיב קרקעי שיממש את המוצע במאמר. הדגש כאן אינו דווקא על מבצעים של יחידות כמו שלדג או חטיבת הקומנדו, אלא על פשיטות שיבצעו גדודי החי"ר, בין שיהיו מגבעתי, הנח"ל והשריון. לפשיטות שכאלה יש ערך מוסף בדמות חיזוק תחושת המסוגלות של המפקדים והלוחמים. בתקופה שקדמה למבצע "עופרת יצוקה", למשל, הובילו עמית פישר ודוד זיני, אז מפקדי גדודים בגולני וכיום מפקדי אוגדות, שורה ארוכה של פשיטות ברצועת עזה. המפקדים והלוחמים ששבו מהן היו בטוחים ביכולתם לפעול ולפקד על כוחות בפשיטה כמו גם עימות רחב. חשוב מכך, בשל שימור הנוכחות הרציפה של כוחות בשטח הרצועה, נחלשה יכולת החמאס לפעול כנגד ישראל, משום שנאלץ למקד מאמצים באבטחה והגנה. לפעולות שכאלה ישנן, כאמור, השפעה מסלימה על המציאות בשטח, אבל הן עשויות להביא את ישראל מוכנה יותר ואת חמאס חלש יותר לעימות שנראה שמגיע בלאו הכי.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.03.2019)

למרות הטענות גנץ היה מפקד מצוין, אין בכך בכדי ללמד שיהיה פוליטיקאי טוב | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחרונה טענו גורמים בימין כנגד ראש רשימת כחול לבן, בני גנץ, שכמפקד ורמטכ"ל לא חתר למגע ולניצחון מול האויב בצורה מספקת. היה גם מי שפשוט קבע שהוא מסוכן למדינת ישראל (בגלל שיוך לשמאל). זה מופרך, אבל לא הופך אותו למתאים יותר לראשות הממשלה, מבלי שצבר קודם ניסיון במגרש הפוליטי.

שר החינוך וראש מפלגת הימין החדש, נפתלי בנט, מצא את הסיבה שבגינה ישראל הפסיקה לנצח את ארגוני הטרור. בציוץ שפרסם בטוויטר ציטט בנט מכתבת פרופיל שפרסם עיתון "הארץ" בשבוע שעבר על ראש מפלגת כחול לבן, בני גנץ. בכתבה ציינו המחברים, הילו גלזר וניר גונטז', כי כאשר החליף גנץ את ישראל זיו כמפקד חטיבת הצנחנים ב-1995 הוא שינה את המוטו החטיבתי שקבע קודמו. זיו, קצין קפדן שהקדנציה שלו כמח"ט התאפיינה בשורת הצלחות מבצעיות בלבנון (רובן ככולן של היחידות החטיבתיות, בפיקוד קצינים כמו יוסי בכר ואמיר ברעם), קבע ש"מטרת הצנחן לחתור למגע עם האויב, להורגו ולנצחו בקרב". גנץ, משהחליף אותו בתפקידו, מחק מהמשפט את המילה "להורגו".

זו שורש הבעיה, לפי השר, חבר הקבינט המדיני-ביטחוני והמ"פ המצטיין לשעבר ביחידת מגלן (שם היה פקודו של טל רוסו, יוצא שלדג ומספר 2 ברשימת מפלגת העבודה לכנסת). בנט, שתיאר עצמו פעם כמי שהפך בלבנון ל"צייד טילים מדופלם", התחייב שכאשר יקבל את תיק הביטחון יתקן זאת, ו"ישראל תחזור לנצח". זה נשמע יפה, פשוט וחד. אבל בכל זאת העובדות הן אחרות. וכדאי לקחת גם אותן בחשבון. 

גנץ מן הצנחנים

בראיון לעיתון "במחנה" סיפר גנץ בשעתו שהתגייס בשנת 1978 "לגדוד 50, שאז נקרא "נח"ל מוצנח" והיה חלק מהצנחנים, ולאחר מכן הפך לגדוד 101". כטירון הוא מאוד התרשם ממפקד המחלקה שלו, אורי ארליך, שהיה גם מי ששלח אותו לקורס קצינים. ארליך היה לדבריו, "גם בן אדם וגם מפקד, ולא טרח להסתיר את זה. יש כמובן מפקדים אחרים שהם בסדר, אבל הם עושים פוזות, והוא לא עשה פוזות". גנץ, כך נראה, אימץ את המודל. ביקורת מהסוג שהשמיע השר בנט אודות גנץ נמתחה עליו לא פעם, כאמור, לא בטוח שבצדק, אבל התיאור הזה אודות סגנון הפיקוד שלו, חזר ונשמע כמעט מילה במילה

מימין: גנץ כמ"פ בצנחנים בלבנון, (מקור: טוויטר).

למרות הרקע הקרבי, שכלל חזרה מקורס בכוחות המיוחדים של צבא היבשה האמריקני היישר לפיקוד על פלוגת צנחנים בביירות, פיקוד על פלוגת ההנדסה החטיבתית בלבנון ותפקיד סמג"ד בשלדג, גנץ לא נחשב לכזה שמחזיק סכין בין השיניים עד שהמח"ט, שאול מופז, מינה אותו במפתיע, והוא רק בן 28, למפקד גדוד 890. לאורך הקריירה שלו הרבה גנץ להזכיר את התקופה בגדוד כיפה ביותר בשירותו הצבאי. עיקר הפעילות היה בלבנון, ובסיכול חדירת חוליות מחבלים לישראל, והמג"ד הצעיר מצא עצמו בלחימה מטווח קרוב ארבע פעמים. באחד המקרים, ב-1988, חדרה חוליית מחבלים דרומית למנרה. כוח מהגדוד וחפ"ק המג"ד קפצו לנקודה ונתקלו במחבלים. "מגיעים לאזור ההיתקלות, אני רואה חילופי אש לפניי. אני פורק, אני רץ אליהם, אנחנו צועקים "קדימה הסתער". אנחנו מסתערים על המחבלים, יוני מגיע מאחוריי וכל… אנחנו מחסלים את המחבלים ואז אני מסתובב, רואה שבכלל הרופא מטפל ביוני מאחור. מאוד מהיר, היה מאוד מאוד מהיר. קרב של שניות. יוני נהרג לידי. ירו עליי, פגעו בו", סיפר גנץ בסרט לזכר הקשר שלו שנהרג, יוני ברנס.

כמח"ט, היה גנץ הנינוח (שזכה לכינוי "בני-חותא") שונה מאוד מזיו הריכוזי וה"פרוסי". הוא שחרר לפקודיו חבל ונתן גב. חלק התקשו להסתגל אבל מפקדי הגדודים שפעלו תחתיו חשבו שזה עבד מצוין. בפן המבצעי, אף שהמילה "להורגו" הושמטה מהמוטו החטיבתי, קשה לומר שהוא היה שונה מקודמו. כך למשל, בשנת 1996 ברצף מארבים של גדוד 101, עליו פיקד יוסי בכר, הרגו לוחמיו חמישה מחבלים וחזרו בלי אף שריטה. שנה אחר כך נתקלה סיירת צנחנים, בפיקוד מוטי ברוך, בחוליית חזבאללה במהלך מבצע "מרכבות האלים" במרחב זליא ויחמור אל-בקע, 8 ק"מ מצפון לרצועת הביטחון שבלבנון. שני מחבלים נהרגו, שלישי נמלט. בקרב הקצר נפצעו ברוך, המ"פ, ומספר לוחמים ונהרגו שלושה, ערן שמיר, סגנו בסיירת, והלוחמים רן מזומן וזאב זומרפלד. גנץ, ששהה בחדר הפיקוד במרג' עיון, ניהל את החילוץ. במבט מן הצד, נוכח הנפגעים, קל לסווג את המבצע ככישלון, אבל כמה שבועות לאחר מכן עלה רכב מחבלים על מטעני חבלה שהטמין הכוח בציר, וארבעה מחבלים, בהם בכיר בחזבאללה, נהרגו. 

גם כרמטכ"ל קשה היה להגדיר אותו כצמחוני. גנץ היה מי שהתעקש לפגוע ברמטכ"ל חמאס במבצע "עמוד ענן", אחמד ג'עברי במהלך שפתח את הלחימה, ובמערכה בקיץ 2014 הפעיל צה"ל בפיקודו, ויעידו הסרטים שפרסמה מפלגתו בראשית הקמפיין שלה, כוח רב מאוד. גנץ, מסתבר, הצליח להישאר "קילר" למרות שאיפתו המוצהרת לחפש פתרון מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני ורתיעתו מחינוך חיילים לשאיפה להרוג. בדרג הטקטי, כשמנצחים בשדה הקרב (אגב סדנת הניצחון שיזם הרמטכ"ל כוכבי, ששירת תחת גנץ בגדוד 890, לפיקוד הבכיר בצה"ל), הרג האויב הוא לרוב חלק מהמשימה. השגת הניצחון מבטאת את זה גם בלי מסרים שנדמה שלקוחים מן העת העתיקה.

פופוליזם במקום עובדות

השר בנט בנאום בכנס של המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, 2016, (מקור: ויקיפדיה).

למרות שהעובדות ידועות, גם לשר שהיה חבר קבינט ב"צוק איתן" והכיר היטב את נכונותו של גנץ להפעיל כוח מידתי בעזה, ובזירות נוספות, בחר בנט להאשים במורך לב ובהיעדר מוטיבציה. מישהו עוד יכול להפוך את זה לסלוגן בנוסח "מפסיקים להתנצל, מתחילים לחסל". מאוד דומה לאופן שבו ניסח זאת המח"ט זיו בשעתו. אלא שזה האחרון היה מפקד קרבי בלחימה ואילו השר נדרש לראות דברים במובן הרחב, האסטרטגי. זה בוודאי יותר פשוט מאשר לקחת אחריות על מדיניות הממשלה בנוגע לעזה, איו"ש וזירות נוספות. הריסון שבו נוקט צה"ל בעזה, למשל, הוא תוצר ישיר של החלטות קבינט בו חבר בנט. לממשלת ישראל אין כוונה לצאת לפעולה צבאית רחבה שמטרתה מיטוט החמאס והשתלטות ארוכת זמן על הרצועה. החמאס, כפי שכתב השבוע טל לב-רם ב"מעריב", קובע את גובה הלהבות, וכשמגיעה הסלמה כמאמר האלוף (מיל') גיורא איילנד, הממשלה מחליטה לתקוף ולראות מה יהיה. בניגוד לנעשה בחזית הצפונית, בדרום אין מדיניות ברורה, אסטרטגיה וניסיון של ממש לעצב את המציאות. היה מי שטען השבוע שהרמטכ"ל כוכבי מוביל קו תקיף יותר מול זורקי המטענים ומפריחי הבלונים. יתכן. אולם ככלל, צה"ל מפעיל את הכוח באופן מדוד, בהתאם להנחיה שקיבל. 

זו לא הפעם הראשונה שהשר מצביע על איום חמור על ביטחון ישראל כאשר העובדות אינן עומדות לצדו. לפני כארבעה חודשים טען ש"הלוחמים שלנו פוחדים יותר מהפרקליט הצבאי מאשר מיחיא סינוואר". העובדות והמפקדים הבכירים של צה"ל אמרו אחרת, אבל זה לא מנע ממנו לטעון זאת. לא יותר משזה מנע מגוף פוליטי אחר, הפעם מפלגת הימין הקיצוני עוצמה יהודית, להעלות סרטון שמציג את מערכת המשפט הצבאית ככזו הפוגעת בביטחון החיילים והמדינה. שיא שלילי של ממש (אחרי שהניסיון "למרוח" אותו עם פרשת מדחת יוסוף לא צלח) נרשם בשבוע שעבר כשסרטון של הליכוד ובו מצולם העיתונאי אבישי עברי, כשמאחוריו תמונת חלקת קברים בבית עלמין צבאי, קובע כי "גנץ הוא שמאל, ושמאל זה מסוכן" משום שהשמאל מפקיר את ביטחון ישראל. העובדה שכלל הטענות שהועלו בסרטון שקריות ומסולפות, אין בה בכדי לשנות. העיקרון לפיו זה לא מוכרח להיות נכון, מספיק שנזרוק את זה על הצד השני ומשהו כבר יידבק, עובד. ועובד בכל פעם. 

מתוך הסרטון של קמפיין הליכוד כנגד גנץ, (מקור: ויקיפדיה).

העובדה שהשר בנט, כמו גם גורמים אחרים, מעלים כנגד גנץ טענות פופוליסטיות ושגויות מצערת, אבל הפרכתן לא עונה על השאלות החשובות באמת. העובדה שגנץ היה מפקד מוכשר בחטיבת צנחנים ומחוצה לה, אין בה בכדי ללמד על כך שיהיה ראש ממשלה ופוליטיקאי מוצלח. רמטכ"ל בצה"ל צובר ניסיון של ממש בניהול מערכת גדולה, בהנהגה ופיקוד, וכן ברמה כזו או אחרת בפוליטיקה ארגונית. מכאן ועד ניהול מדינה, על האספקטים הכלכליים, החברתיים, המדיניים וגם הביטחוניים, במובן הרחב שלהם ולא רק הצבאי, עוד ארוכה הדרך. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.03.2019) 

משחק הכיסאות 2.0 | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מינה הרמטכ"ל כוכבי שורה של קצינים לתפקידי מפתח, שזהותם מלמדת על החשיבות שהוא רואה לזרוע היבשה ולתמרון הקרקעי. 

השבוע החליטו הרמטכ"ל כוכבי וראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, על מינוי האלוף הוותיק, יואל סטריק, לתפקיד מפקד זרוע היבשה. זהו מינוי נכון, שמלמד על החשיבות שרואה הרמטכ"ל לשדרוג וחיזוק זרוע היבשה, שכן אף שבמהלך כהונת הרמטכ"ל איזנקוט התקיים בניין כוח משמעותי ששיפר את כשירותה המבצעית, הרי שטענות שהעלה נציב קבילות החיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק, מלמדות שנדרשת עוד עבודה רבה בכדי לגשר על הפערים הרבים במוכנות הכוחות ליום פקודה. כבר נכתב כאן שהאינדיקציה לחשיבות תחום מסוים נמדדת במשאבים שמוקצים לו ובאנשים ששמים לעמוד בראשו. מינוי סטריק, שזה יהיה תפקידו השלישי כאלוף ומאחוריו קריירה ארוכה במהלכה פיקד על חטיבת גבעתי, אוגדת הגליל ופיקוד הצפון, מהווה אפשרות לשינוי, אך הוא יהיה חייב לבוא, כפי שציין יואב לימור ב"ישראל היום" עם הבטחה לסמכויות, תקציבים וגיבוי ותמיכה מצד הרמטכ"ל.

מימין: הרמטכ"ל גנץ ומח"ט הצנחנים ברעם בתרגיל חטיבתי, 2011, (צילום: דו"צ).

מחליפו של סטריק בפיקוד הצפון יהיה האלוף אמיר ברעם (שהיה מג"ד שלי בצנחנים, והערכתי מאוד). זירת לבנון מוכרת לו היטב משנים ארוכות של לחימה. לפני כ-25 שנים, פיקד ברעם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים במבצע מורכב בסמוך לכפר מזרעת כפרה בלבנון, במהלכו הכווין הכוח מסוקי קרב שפגעו והרגו ארבעה מחבלי חזבאללה. כמה שנים מאוחר יותר הוזעק ברעם לפקד על הסיירת החטיבתית, לאחר שמפקדה איתן בלחסן נהרג בהתקלות בדרום לבנון. ברעם שיקם את הפלוגה ואף הספיק להוביל את לוחמיה בהתקלות מוצלחת עם מחבלים, זמן קצר לפני שנסוג צה"ל מלבנון. באינתיפאדה השנייה פיקד על גדוד 890, ובהמשך פיקד על יחידת מגלן, חטמ"ר שומרון, חטיבת הצנחנים הסדירה ושתי אוגדות. ברעם, פקוד ותיק של הרמטכ"ל עוד מהתקופה שבה האחרון היה מפקד פלוגה בצנחנים, צפוי להיות חבר חשוב במטכ"ל של כוכבי. שלא כמו חלק מבכירי מערכת הביטחון, ברעם הוא חסיד של התמרון היבשתי. "אני אוהב את כיפת ברזל, אבל בסוף היא תמצה את עצמה. מגיע השלב שבו כל כיפה צריכה פטיש לידה. ואז נצטרך לשלוף מהזיכרון את מה שעשינו בחומת מגן", אמר בשעתו בראיון ל"הארץ"במקרה של מערכה בלבנון יידרש ברעם לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף. סטריק יהיה האיש שיידרש עכשיו לסגור את פערי הכשירות ולוודא שכוחות היבשה יהיו כשירים ונכונים לבצע אותו. 

שני קצינים נוספים שקודמו בסבב המינויים הם התא"לים איתי וירוב ויהודה פוקס, שיתמנה לנספח צה"ל בארצות הברית. וירוב, שפיקד בהצלחה על חטיבת צנחנים מילואים בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת עזה, יחליף את ברעם כמפקד המכללות הצבאיות. פוקס, שפיקד על חטיבת הנח"ל והחליף את וירוב באוגדת עזה, הוא קצין מוכשר, אבל מוטב היה שהנציג הביטחוני הבכיר ביותר לבעלת הברית האסטרטגית של ישראל לא יהיה אלוף בתפקיד ראשון, מוכשר ככל שיהיה, שחסר ניסיון במטה הכללי ובקומה האסטרטגית של המדינה. 

מודל מופז

לפני 16 שנים פרסם העיתונאי אביחי בקר (בעצמו גולנצ'יק) כתבה ב"הארץ" אודות האלוף, לימים הרמטכ"ל, בני גנץ לרגל מינויו לתפקיד אלוף פיקוד הצפון. "איכשהו קרה שכל הקצינים שהתקבצו סביב שולחן הישיבות של מח"ט הצנחנים אל"מ מופז מפקדים היום על כל הגזרות הרגישות והחשובות ביותר של צה"ל", כתב בקר. דוגמאות לא חסרו לו: מפקד אוגדת איו"ש היה יצחק "ג'רי" גרשון, שהיה מפקד גדוד 202 בחטיבה ולחם תחת מופז בפשיטה החטיבתית על מעוז החזבאללה במיידון, מפקד אוגדת הגליל היה מאיר כליפי, קצין האג"ם החטיבתי באותה פשיטה. ישראל זיו פיקד על גדוד 50 באותה עת ובמקביל פיקד גנץ עצמו על 890. "איך שלא בוחנים את התופעה, מתעוררת תהייה כיצד כל החוכמה והמקצועיות הצבאית נובעות ממקור אחד בלבד – חטיבת הצנחנים של מופז", נכתב שם.

עם מינוי כוכבי לרמטכ"ל שבה ועלתה התהייה הזו, שכן סביב שולחן המטכ"ל שלו יושבים שלושה אלופים ששירתו תחתיו כמפקדי גדודים: אמיר ברעם, מפקד המכללות, אהרון חליוה, ראש אגף מבצעים, ומיקי אדלשטיין, נספח צה"ל בארה"ב. אליהם מצטרף בקרוב, כאמור, איתי וירוב ששימש כמפקד בסיס האימונים החטיבתי תחת כוכבי (וזה לא שאין במטכ"ל צנחנים נוספים כמו הרצי הלוי ומוטי ברוך, שלא שירתו תחתיו). על פניו, קודמו מפקדים ראויים לתפקידים שבהם יוכלו להביא את יתרונותיהם וניסיונם לכלל מימוש מיטבי, אבל בכדי למנוע את הסיכון שסביב שולחן המטכ"ל ישבו אנשים שחושבים באופן דומה, כי צמחו באותו בית גידול, מוטב שבמינויים הבאים יינתן מקום גם למי שצמחו בשריון, בתותחנים ואולי אף בהנדסה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 19.02.2019) 

 

"הרוצה במב"מ ייכון למלחמה", אבל גם "המשכיל בעת ההיא יידום" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

באחרונה סטתה ישראל הרשמית ממדיניות העמימות שלה אודות המערכה בין המלחמות. בכירי הדרג המדיני והצבאי התבטאו בתקשורת ולקחו אחריות על תקיפות שביצעה ישראל בסוריה. למרות הצורך להרתיע את כלל השחקנים באזור, עדיף לשתוק ולעשות. 

בחודש האחרון ישנו עיסוק גובר במערכה החשאית שמנהלת ישראל בסוריה ובמקומות אחרים. בפאנל פתוח אודות "דוקטרינת איזנקוט", ולמעשה במערכה שבין המערכות (מב"מ), שהתקיים השבוע בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי, אמר האלוף ניצן אלון כי "הרוצה במב"מ ייכון למלחמה". אלון, יוצא סיירת מטכ"ל שכיהן כראש אגף המבצעים, הסביר שמי שרוצה לנהל מערכה חשאית שכזו חייב שתהיה לו מוכנות וכשירות גבוהה למלחמה, שכן למרות הרצון להימנע מהסלמה, הרי שזו אפשרית. אלון הוסיף והסביר שהתפיסה שהוביל הרמטכ"ל היוצא, גדי איזנקוט, הפכה את פעילות הסיכול החשאית, שהצבא תמיד עסק בה, למערכה של פעולות רבות המתנהלות באופן שגרתי, במסגרת שניתן לכמת ולמדוד את תרומתה לשיפור מצבה האסטרטגי של ישראל.

מימין: האלוף אלון והרמטכ"ל גנץ בעת מבצע "שובו אחים", (מקור: ויקיפדיה).

משתתף אחר בפאנל, מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף (מיל') אמיר אשלהגדיר את המב"מ כמערכה שמטרותיה הן: פגיעה באיומים קיימים מתהווים, ובהם אמצעי לחימה ותשתיות לפיתוחו; פגיעה בהתבססות האיראנית בסוריה, "כשהפעולה הצבאית היא סוג של קטר שתפקידו להניע מאמץ מדיני, לאו דווקא ישראלי, מאמץ מדיני בהמשך להוציא את האיראנים מסוריה"; יצירת הרתעה ודחיית מלחמה, שכן הפגיעה באויב מרתיעה אותו; במקרה של מלחמה יהיה האויב, בשל הישגי המב"מ, מוחלש ככל שניתן. כשנשאל האלוף אלון האם הצליחה ישראל לעצור את ההתבססות האיראנית בסוריה, השיב שבמידה רבה אכן כן, אולם מדובר באינטרס ישראלי שמחייב תחזוקה שוטפת ומאמץ מתמיד. 

הפאנל הפתוח הצטרף להצהרות האחרונות בתקשורת של הדרג הצבאי והמדיני הבכיר על המערכה החשאית הישראלית בסוריה. גם הרמטכ"ל איזנקוט (בראיונות הפרישה שלו), גם ראש הממשלה נתניהו, וגם שרי קבינט בכירים התבטאו בתקשורת אודות התקיפות והמבצעים החשאיים שמנהלת ישראל במזרח התיכון, בדגש על סוריה. רק שנה קודם לכן, במושב דומה בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי, אמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') משה קפלינסקי, כי בכל הנוגע למב"מ מתקיים שיח מאוד טוב בין הדרג הצבאי לדרג המדיני, שבא לידי ביטוי בניהול נכון ומושכל של המערכה ובכך שהדרגים הבכירים החליטו "לא 'לרוץ לספר לחבר'ה'. עושים את הדברים בשקט, עושים את הדברים נכון. כמו שצריך להיות". ישראל הרשמית נמנעה מלקחת אחריות על התקיפות, מה שאפשר לכלל השחקנים בזירה להימנע מלהגיב עליהן, שכן בעוד שהאינטרסים שלהם, ציוד ופעילים נפגעו, כבודם הלאומי נפגע פחות. שנה מאוחר יותר ומדיניות העמימות בה דגלה ישראל הרשמית השתנתה מהותית.

פעם ידעו לא "לרוץ לספר לחבר'ה"

יתכן שהסיבה להצהרות הפומביות כי ישראל תקפה פעמים רבות בסוריה, היא הצורך לייצר הרתעה ומהלכים גם בקרב שחקנים וקהלים נוספים זולת אלה שמולם פועלת ישראל במישור הקינטי הישיר, כלומר באמצעות תקיפות מדויקות מן האוויר ופעולות מיוחדות. האלוף אשל ציין בהקשר לכך בפאנל, כי אחת ממטרות המב"מ היא להניע תהליך רחב להוצאת איראן מסוריה או בלימת התבססותה שם. לכן, "המלים מצטרפות לטילים". גם אלון וגם אשל אמרו שההחלטה על יציאת איראן מסוריה תתקבל בטהרן, אך האחרון הוסיף שללא לחץ רוסי החלטה כזו לא תתקבל. 

תקיפת סוללת נ"מ סורית בידי חיל האוויר בשבוע שעבר, (צילום: דו"צ).

מאז ספטמבר האחרון שוררת מתיחות בין ישראל לרוסיה, שמקורה בתקרית בה הפילו הסורים בשגגה מטוס ביון רוסי בניסיונם להגיב לתקיפה ישראלית. הרוסים השקיעו רבות בסיוע למשטר אסד, במטרה להקים להם בסיס פעולה במזרח התיכון ולמצב את עצמם כמעצמה המוציאה והמביאה במרחב. לאחר התקרית נקטו הרוסים בשורה של צעדים להצר את צעדי ישראל בסוריה, אך התקיפות נמשכו. מנגד, נראה שישראל הקפידה לתקוף רק יעדים איראניים ונמנעה ככל שניתן מפגיעה בכוחות הסוריים, ששלומם יקר לרוסים השואפים לייצב את סוריה. גם בעת ההסלמה הקצרה בצפון בשבוע שעבר, השתדל צה"ל לשמור על כללים אלו. חיל האוויר, כך נראה, תקף משלוח נשק איראני בנמל התעופה הבינלאומי של דמשק. בתגובה ירו כוחות איראניים טיל קרקע-קרקע לעבר החרמון, שיורט באמצעות מערכת כיפת ברזל. בתגובה המליץ הרמטכ"ל אביב כוכבי לראש הממשלה נתניהו על פעולת תגמול חריפה שהוכנה מראש. בפעולה הותקפו מן האוויר מספר יעדים במרחב דמשק, אך גם סוללות הגנה אווירית של הצבא הסורי, לאחר שאלו ירו לעבר מטוסי חיל האוויר.

היה זה המבצע הגלוי הראשון עליו פיקד כוכבי כרמטכ"ל, ובתקשורת מיהרו לקשור לו כתרים. אכן המבצע, כפי שכתב אחד הפרשנים, עבר "על האפס", ללא תקלות. הנחישות, בוודאי לאחר איסור רוסי לפעול במרחב דמשק, חשובה, אולם דווקא בגלל ההישג המבצעי, קשה שלא לתהות האם נדרש גם סיבוב הניצחון בתקשורת. האם מעבר לגבול, וגם ברוסיה, לא מבינים נוכח הריסות סוללות הפנציר-S1 המתקדמות מתוצרת רוסית שנפגעו בתקיפה, את יכולתו של חיל האוויר הישראלי? האם גם ללא תמונות, סרטונים והצהרות לא ברור לכלל השחקנים במרחב כי צה"ל מסוגל לתקוף כל נקודה שירצה בסוריה, ולהשמיד, מהר, כמות מטרות גדולה?

מדיניות חשאית הופכת לחפלת רייטינג

אבל ישנה אפשרות נוספת, מטרידה, לפיה הסטייה ממדיניות העמימות נועדה לצרכים פוליטיים. כבר היו דברים בעבר, ולא מן הנמנע שההסבר הכי מתקבל על הדעת לכך שישראל סטתה ממדיניות העמימות הוא, ש"זה הבחירות, טמבל". הדרג הפוליטי להוט להציג מדיניות התקפית, נחושה, עם הצלחות מוכחות בפני הבוחר, ולעזאזל האינטרס הביטחוני. בנאום השקת קמפיין הבחירות שלו השבוע, נראה שהדברים הפריעו גם לרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ. "במשך 38 שנים הייתי חייל, לוחם ומפקד. קיבלתי החלטות קשות ואמיצות. הובלתי לוחמים אל מעבר לקווי האויב ועניתי לטלפונים באישון לילה. כמי שצעד את כל הדרך ממושב קטן ליד קריית מלאכי ועד לקודש הקודשים של ביטחון ישראל, בקומה ה-14, אני יכול לומר לכם שביטחון עושים במעשים ולא במילים", אמר. 

גנץ, שעשה מסלול שירות ארוך בצנחנים, ביחידת שלדג, בהמשך כמפקד אוגדה באיו"ש ובלבנון, וכרמטכ"ל במבצע "צוק איתן", היה הרמטכ"ל שבתקופתו החל להתעצב רעיון המערכה שבין המלחמות. אז, נמנע הדרג המדיני מלהתייחס לפעילות החשאית שביצעה ישראל בצפון. כך למשל, רגע לפני שסיים גנץ את כהונתו ביצע צה"ל, על-פי פרסומים זרים, פעולת סיכול ממוקד בסוריה והרג מספר פעילי חזבאללה, ובהם ג'יהאד, בנו של רמטכ"ל הארגון עימאד מורנייה (שגם חיסולו מיוחס ישראל), וקצין איראני בכיר. ישראל הרשמית מעולם לא לקחה אחריות.

בנאומו ציין גנץ, כמו ראש הממשלה ופוליטיקאים אחרים, כי יפעל לסכל את השאיפה האיראנית לכתר את ישראל, ואיים כי במידה ולא "יובן המסר במילים, הוא יובן במהלומות כואבות ומדויקות". אולם רגע לאחר מכן, מתח הרמטכ"ל לשעבר והפוליטיקאי בהווה ביקורת ברורה על הסטייה ממדיניות העמימות בנוגע למב"מ וקבע כי יש להפסיק מיד "את המנהג המגונה שבו מדיניות הביטחון החשאית שלנו הופכת לחפלת רייטינג, והמבצעים הרגישים שלנו – לתוכניות ריאליטי. נגמרו הימים של מסיבות עיתונאים בנושאי קודשי הביטחון. לא צוברים נקודות על התרברבות, אלא על מעשים". עד לאחרונה היה גנץ שתקן בלתי נלאה, עכשיו כשהוא מדבר הוא אומר שיש דברים שהשתיקה יפה להם. כשזה מגיע למב"מ שווה להקשיב לו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.01.2019)