הניסיון לצייר את הנשיא הנבחר ביידן כמי שיאפשר לאיראן להצטייד בנשק גרעיני, תלוש מהמציאות. ובכלל, מוטב לישראל לפעול בשיתוף פעולה עם הממשל החדש, במקום להתנכר לו. הניסיון עם ממשל טראמפ הוכיח שזה יעיל בהרבה.
- פורסם ב"זמן ישראל"
- 10 בנובמבר 2020
בסרט הפעולה האמריקני "פיסמייקר" משנת 1997, מנסה ד"ר ג'וליה קלי (אותה מגלמת ניקול קידמן), העומדת בראש צוות למניעת הפצת נשק גרעיני של המועצה לביטחון לאומי, לאתר ולעצור את גנרל קודורוב המושחת מהצבא הרוסי, לאחר ששדד רכבת מסע שהובילה מספר ראשי נפץ גרעינים במחוז צ'ליאבינסק שברוסיה. את ראשי הנפץ תיכנן הגנרל למכור לאיראן. לקלי מסייע קצין הקישור של הצוות לצבא, לוטנט־קולונל תומאס דבו (שגילם ג'ורג' קלוני), יוצא רגימנט הריינג'רס ה־75 והכוחות המיוחדים של צבא היבשה, שיש לו חשבון משלו עם גנרל קודורוב.
באחד מרגעי השיא בסרט מפציר דבו בקלי לאשר לו לצאת עם צוות כוחות מיוחדים לפשיטה בדגסטן במטרה ליירט את המשאית שבה מבריח קודורוב את ראשי הנפץ. קלי, שחוששת שהפשיטה תביא להסלמה עם הרוסים, נוטה שלא לאשר וחוששת שקצין הכוחות המיוחדים מונע מרצונו לסגור חשבון עם קודורוב. "את כבר לא בוושינגטון, את בעולם האמיתי. ובעולם האמיתי ישנו נשק גרעיני בדרך לאיראן, ובין שאת מסכימה אתי ובין שלא, תשיגי לי אישור לפעולה", מטיח בה דבו בתגובה.
עתה, משנבחר ג'וזף ביידן לנשיאות ארצות־הברית, יש מי שמבקש לצייר את המציאות ככזו הדומה לזו שתוארה בסרט. לגישתם, איראן עומדת להשיג נשק גרעיני בכל רגע, והדבר היחיד שמנע זאת היה ביטולו של הסכם הגרעין בידי הנשיא הנוכחי, דונלד טראמפ. בהתאם לכך, נתפס ביידן כפייסן שיאפשר לאיראן לחצות את הסף ולהחזיק בנשק גרעיני.
ההסכם היה פתרון חלקי שעבד
המציאות היא כמובן אחרת לגמרי. איראן אכן חותרת להשגת נשק גרעיני, אך הוא אינו מצוי בהישג ידה. יתרה מכך, ביידן אינו מגיע לתפקיד כטירון בענייני ממשל ומדינאות, כפי שהיה קודמו. הוא מדינאי מנוסה, שמאחוריו ניסיון מקיף בסנאט של מעל שלושה עשורים (שכולל תמיכה מתמשכת ובלתי־מתפשרת בישראל). כסגנו של הנשיא אובמה לקח ביידן חלק בעיצוב הסכם הגרעין כמו גם בהחלטות משמעותיות כמו הפשיטה של הקומנדו הימי (הסילס) שבה חוסל מנהיג אל־קאעדה, אוסאמה בן לאדן ב־2011.
הסכם הגרעין שגיבש בשעתו ממשלו של הנשיא ברק אובמה עם איראן היה "פתרון חלקי". אמנם, איראן לא הפכה לשוודיה והמשיכה לממן טרור וחתרנות ברחבי המזרח התיכון, אך תכנית הגרעין שלה הוחזרה לאחור ואימת הפצצה הוסרה מעל תל־אביב וריאד. האלטרנטיבה, בדמות מלחמה אזורית ופעולות נקם בארה"ב ובאירופה באמצעות משמרות המהפכה, היתה גרועה יותר.
למרות שההסכם היה רחוק ממושלם, היו לו יתרונות. בראיון לכבוד חג הפסח ב"הארץ" ב־2018 ציין הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, כי ישראל לא זיהתה "הפרות איראניות של ההסכם". אם יהיו שינויים בכוונות של איראן, אמר אז איזנקוט, "נדע עליהן. כרגע ההסכם, על מגרעותיו, עובד. והוא דוחה את מימוש החזון הגרעיני של האיראנים ב־10 עד 15 שנה". מערכת הביטחון, אם כן, ראתה בהסכם יותר נכס מאשר נטל.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, לעומת זאת, התנגד להסכם ופעל לבטלו בכל כלי שעמד לרשותו, בין שבכללי המשחק המקובלים ובין שלא (הנאום בקונגרס, למשל). נתניהו הוא האיש שהוביל, כמו היה באחד מניווטי הבדד הארוכים שכולל מסלול הלוחם בסיירת מטכ"ל, דחף, שכנע, התעמת, סיכן את כל הונו הפוליטי והאשראי המדיני הישראלי בכדי לגרום לממשלו של הנשיא דונלד טראמפ לבטל את ההסכם ב־2018.
טראמפ פעל לפי תחושת בטן, ביידן לא
לאורך כהונתו טראמפ נמנע, כמעט באופן מכוון, ללמוד ביסודיות את האתגרים שמולם ניצב ממשלו. בין שהיה מדובר בהסכם הגרעין, היריבות עם סין או ההחלטה להרוג את מפקד כוח קודס האיראני קאסם סולימאני, נראה שטראמפ קיבל את ההחלטות על סמך גחמה או תחושת בטן. לעתים זה הצליח, כמו בחיסול סולימאני או בהסכמי השלום והנורמליזציה שיזם לאחרונה בין ישראל לאיחוד ובחריין, אך לעתים מוטב היה להשקיע זמן נוסף בגיבוש אסטרטגיה ובהבנת המציאות הסבוכה לעומקה.
הוכחה לכך (למי שנזקק לכזו) היא האופן שבו פיטר טראמפ השבוע את מזכיר ההגנה מארק אספר, אף שממילא בתוך פחות משלושה חודשים יושבע נשיא חדש שימנה מזכיר הגנה חדש. גם הסיבות לפיטורין מטרידות ונובעות מהתנגדות אספר להפעלת הצבא לטיפול במחאה כנגד האלימות המשטרתית.
כמו מזכיר ההגנה הראשון שמינה, גנרל הנחתים בדימוס ג'יימס מאטיס, גם אספר, בוגר ווסט פוינט (בן מחזורו של מזכיר המדינה מייק פומפיאו) שפיקד על פלוגה בדיוויזיה המוטסת ה־101 במלחמת המפרץ, היה מינוי מוצלח. במהלך כהונתו חיסלו כוחות מיוחדים מצבא ארצות־הברית את מנהיג דאעש, אבו-בכר אל-בגדאדי, במחוז אידליב שבסוריה. אבל יושרתו והקפדתו על מנהל תקין ודוגמה אישית (שלא כנשיא טראמפ אספר הקפיד לעטות מסיכה על פניו), היו לו, כך מסתבר, לרועץ.
עתה, עם בחירת ביידן שבה ועולה האפשרות שארצות־הברית תחתור לחדש את הסכם הגרעין. ביידן עצמו, במאמר שפרסם בראשית השנה בכתב העת הנחשב "Foreign Affairs" (יחסים בינלאומיים) טען ביידן כי "דיפלומטיה צריכה להיות המכשיר הראשון של הכוח האמריקני". לתפיסת ביידן דיפלומטיה היא לא רק סדרה של לחיצות יד שמצטלמות היטב. הדיפלומטיה "בונה ומטפלת בקשרים ופועלת לזיהוי תחומים בעלי עניין משותף תוך ניהול נקודות סכסוך. זה דורש משמעת, תהליך מדיניות קוהרנטי וצוות אנשי מקצוע מנוסים".
במאמר מתח ביידן ביקורת על החלטת טראמפ לבטל את ההסכם וטען כי הדבר גרם לאיראן "להפעיל מחדש את תוכנית הגרעין שלה ולהיות פרובוקטיבית יותר, מה שמעלה את הסיכון למלחמה הרת אסון נוספת באזור". ביידן ציין אז שאין לו אשליות לגבי המשטר האיראני, שעסק בערעור יציבות התנהגות ברחבי המזרח התיכון, "אבל יש דרך חכמה להתמודד עם האיום שמציבה איראן על האינטרסים שלנו ודרך שמביסה את עצמה–וטראמפ בחר באחרונה".
ביידן הודה במאמר שהריגת סולימאני, "הסירה שחקן מסוכן אך העלתה גם את הסיכוי למעגל אלימות שהולך ומתגבר באזור, וזה הביא את טהראן לעקור את גבולות הגרעין שנקבעו במסגרת הסכם הגרעין". אם ייבחר לנשיא, כתב, יבקש לחדש את ההסכם ולעבוד "עם בעלות בריתנו לחיזוקו ולהרחבתו, תוך דחיפה יעילה יותר נגד הפעילויות מערערות היציבות האחרות של איראן".
אלוף (מיל.) גיורא איילנד, קצין צנחנים וראש המל"ל לשעבר, אמר השבוע בראיון לתוכנית של אריה אלדד ובן כספית ב־103FM, כי בשעתו הנחה ראש הממשלה נתניהו את הגורמים הרלוונטיים בישראל לא לדבר עם נציגי הממשל שעסקו בגיבוש ההסכם.
האמריקאים, כמו ונדי שרמן ממשרד החוץ, שאלו את מקביליהם בישראל אילו הגבלות הם היו רוצים "שנכניס להסכם". בהתאם להנחיית ראש הממשלה נמנעו הישראלים מלהשיב. "את הטעות הזאת נכון לתקן ולא לעשות ברוגז, וקודם כל לדבר עם האמריקאים. עכשיו, יש לא מעט דברים שאפשר לומר אותם ואפשר להתעקש עליהם, ואני חושב שהאמריקאים גם יקשיבו לנו", אמר איילנד.
איילנד נמנע מלקבוע איזה נשיא יהיה יותר טוב לישראל, אבל ציין שעצם יכולתו של ביידן לשתף פעולה עם מדינות אירופה היא יתרון משמעותי. "כשטראמפ יצא מתוכנית הגרעין הוא עשה את זה לבד, ולכן האפקטיביות היא לא כזו גבוהה". יתכן, אמר איילנד, שיהיה "הסכם יותר טוב, ולפי דעתי יש לנו לא מעט אינפוט שניתן לתת בעניין הזה, ובזה הייתי מתעסק".
על הכוונת 