בגלל שהוא בדרך כלל צודק, כשהוא טועה זה מסוכן | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השיחות שקיים אלוף (מיל') עמוס גלעד עם העיתונאי שמעון שיפר, שהתפרסמו עתה כספר, כוללות כמה לקחים שמוטב לשים אליהם לב, במיוחד לפני שיוצאים למלחמה.

בספר "המתריע" (הוצאת ידיעות ספרים, 2019) מתפרסמות שיחות שקיים במשך השנתיים האחרונות, הפרשן המדיני הבכיר של "ידיעות אחרונות", שמעון שיפר, עם האלוף (מיל') עמוס גלעד. השיחות עסקו במגוון רב של סוגיות מדיניות וביטחוניות. גלעד, שהתגייס לצה"ל בשנת 1972, מילא תפקידים רבים בחטיבת המחקר של אגף המודיעין ועבד לצד חמישה ראשי ממשלה. בספר נראה כי גם כשאיש לא היה מוכן לשמוע, הקפיד תמיד לומר את האמת המקצועית שלו.

צה"ל נגרר לאסון

בספר מספר גלעד על ניסיונו כרס"ן צעיר במלחמת לבנון הראשונה (1982). באותן שנים מילא גלעד, אף שאינו קרבי בהכשרתו וניסיונו, תפקיד מודיעיני מרתק ויצא לשליחויות באיראן ובלבנון.

עטיפת ספרו של גלעד, (מקור: אתר סימניה).

לדבריו היה אחד הבודדים שזיהו את הסכנה שבברית שכרתה ישראל עם הפלנגות הנוצריות, אך איש לא שעה לאזהרותיו. "היחיד שיכולתי לדבר איתו והקשיב לי באמת היה אורי שגיא, אז תת-אלוף, רח"ט מבצעים. הוא היה מאוד-מאוד חזק בתפקידו. זה תפקיד חשוב, אבל לא כל אחד שנושא בו נמצא באותו מעמד. אני חושב שאם יש מאה דרגות של עוצמה, אורי היה דרגה מאה. התפקיד של ראש אגף מבצעים לא היה קיים עדיין, כך שהוא היה בעצם ראש האגף, ותוסיף לזה את הרקע שלו כמפקד נערץ בגולני. בקיצור, הוא היה משהו מדהים. ואיכשהו הוא היה מוכן להקשיב לי. הוא תמיד היה קובע לי פגישות בחמש בבוקר, אחרי שהלכתי לישון באחת בלילה" (עמוד 29).

גלעד מספר בספר שהזהיר את שגיא כי הברית של צה"ל עם הפלנגות הנוצריות היא בגדר אשליה מסוכנת שתגרור את צה"ל לאסון. שגיא נטה להסכים עמו, אחרים סירבו לשעות לאזהרותיו. לטענת גלעד איש לא הקשיב לו גם כשהזהיר מפני האפשרות שהפלנגות יטבחו בפלסטינים, כפי שאכן התרחש במחנות הפליטים סברה ושתילה בביירות.

מנגד, ראוי לציין שאלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, פרסם לפני כחמש-עשרה שנים מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "סרן גלעד WHO?", ובו קבע כי הדברים שאומר "האלוף עמוס גלעד על אותם אירועים – חלקם לא היו ולא נבראו, חלקם עוותו תוך האדרת מקומו של סרן עמוס גלעד בנסיבותיהם, וביתר אין ממש".

דרורי אף ציין במאמר כי ניסה ליצור קשר עם גלעד ולברר את טענותיו ולא הצליח בכך. מוטב אם כן לקרוא את גרסתו של גלעד למלחמת לבנון הראשונה, אף שהניתוח שלו אודותיה ואודות לקחיה הוא ללא פגם, בזהירות המתבקשת ועם קורטוב של מלח. 

האיש שמנע מלחמה

בהמשך שימש גלעד כראש לשכת ראש אמ"ן דאז, אהוד ברק, וכעוזרו של תא"ל עזריאל נבו, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה יצחק שמיר. ב-1994 מינה אותו הרמטכ"ל ברק, שכאמור הכיר אותו היטב, לדובר צה"ל.

אחד הפרקים החשובים בספר, במיוחד לאור "ליקוי המאורות" ערב מלחמת יום הכיפורים ב-1973, במהלכו שגה אגף המודיעין בהבנת המידע המודיעיני שהיה ברשותו והחמיץ את הסימנים המעידים למלחמה, נוגע למלחמה שכמעט ופרצה בין ישראל לסוריה בשנת 1996, שבמניעתה היה לגלעד תפקיד מכריע.

באותה עת הציג קצין איסוף (מפעיל הסוכנים) בדימוס של המוסד, יהודה גיל שמו, למערכת מידע מוטעה (שבדה מלבו) על כוונתה של סוריה לפתוח במלחמה כנגד ישראל.

חלק גדול מהמעריכים, ובהם ראש אמ"ן דאז, משה יעלון, נטו לצד החומרה – נטייה כמעט קבועה של אמ"ן בשנים לאחר מלחמת יום הכיפורים. העובדה שגיל נחשב במוסד לקצין איסוף בעל מוניטין חיזקה את מסקנתם. רה"מ נתניהו, חדש בתפקידו, היה באופן טבעי מוטרד מאוד.

גלעד, ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים, חשב אחרת, וטען שגורמי האיסוף והערכה שוללים מסקנה כזו. הוא עצמו ייחס את מניעת המלחמה בעיקר לכך שהצמרת הביטחונית "היתה מורכבת מרמטכ"ל מאוד מנוסה, אמנון ליפקין-שחק, ומשר הביטחון יצחק מרדכי, שלא אוהבים לשבח אותו, אבל גם הוא אדם מנוסה. שניהם, הרמטכ"ל ושר הביטחון, לא אימצו את ההתרעה למלחמה" (עמוד 209). אמונתו של גלעד שכנע את הרמטכ"ל והוא והשר מרדכי, שמאחוריהם שנים של שירות משותף בצנחנים, הצליחו לשכנע את הקבינט וראש הממשלה כי פניה של סוריה למהלך הגנתי עיקרו ושאין מלחמה באופק.

ב-2001 הועלה לדרגת אלוף ומונה למתאם פעולות הממשלה בשטחים. ב-2003 לראש המטה המדיני־ביטחוני של שר הביטחון, והיה מופקד על היחסים הרגישים ביותר עם מצרים, ירדן ומדינות נוספות במזרח התיכון.

גדול הכישלונות הפך להצלחה מפוארת

פרק מרתק בספר מוקדש למבצע "מחוץ לקופסה", המבצע להפצצת הכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007, שגלעד היה חבר בצוות המצומצם שהכין אותו מן הפן המודיעיני.

בספר חוזר שיפר על הפרסומים לפיהם, כך מתברר, אמ"ן היה "עיוור" לאפשרות שסוריה השיקה פרויקט התעצמות בנשק גרעיני. למרבה המזל, ציין גלעד, "מה שעלול היה להיות גדול הכישלונות של המודיעין הישראלי הפך להצלחה מפוארת. אני נותן את האשראי בעיקר לראש המוסד מאיר דגן, שהיה נחוש בעניין וגם הבין את המשמעות העמוקה של המשמעות המלאה של יכולת גרעינית בידי הסורים" (עמוד 162).

למרות שמערכת הביטחון כמעט שפספסה את פרויקט הגרעין הסורי הרי שמרגע שזיהתה אותו, לדעת גלעד, "צריך להצדיע לגופי המודיעין השונים על היכולת המודיעינית שהופגנה ולחיל האוויר על הביצוע המזהיר" (עמוד 164). עוד משבח גלעד את מדיניות העמימות שבה נקטה ישראל לאחר המבצע (הוא מאמין שזכות הציבור שלא לדעת), שאפשרה לסורים להכיל את האירוע.

תקיפת חיל האוויר את הכור בסוריה ב-2007, (צילום: דו"צ).

על תפקוד ראש הממשלה אהוד אולמרט באירוע יש לו רק מילים חמות: "לדעתי, הוא הפגין כאן מנהיגות יוצאת דופן, הבנה עמוקה של חומרת האיום מבחינת ישראל – נחישות. צריך להבחין בין הבנה מודיעינית, שזה כמו דיאגנוזה של רופא, לבין הנחישות למצוא תרופה לאיום. ברור שזאת החלטה קשה ביותר, אבל אולמרט הבין את המשמעות של נשק גרעיני בידיו של אדם כמו אסד" (עמוד 172). 

מנגד, הוא מזניח חלק מן הקברניטים והמפקדים המעורבים. כך למשל, גלעד אינו מזכיר את הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שפיקד על המבצע, ונדרש לא רק להשמיד את הכור אלא גם להכין את הצבא למערכה אפשרית כנגד סוריה, רק שנה לאחר שהסתיימה מלחמת לבנון השנייה.

חובת הדרג המדיני לגופים המקצועיים

השיחות עם גלעד מרתקות, וניכר כי שותפו של שיפר לשיח הוא אדם שלו ראייה מקיפה וניסיון רב הן בעולם המודיעין, בניהול ערוצי משא ומתן חשאי ובעיצוב אסטרטגית העל של ישראל.

מנגד ביטחונו הרב של האלוף (מיל') גלעד בניתוחיו מטריד ומעלה בזיכרון את שאמר עליו בשעתו השר דן מרידור, "בדרך כלל הוא צודק, אבל דווקא משום כך, כשהוא טועה נגרם נזק גדול באמת".

לתפיסת גלעד "זכותו של הדרג המדיני לדחות את ההערכות שמגישים לו גופי המודיעין השונים – אגף המודיעין בצה"ל, המוסד, השב"כ והאגף למחקר של משרד החוץ – ולא לקבל את המסקנות הנובעות מהן. אך בטרם יקבל החלטה, לכאן או לכאן, חובתו של המדינאי לגופים הללו" (עמוד 11).

ההערה הזו מהדהדת נוכח החשיפה של עמוס הראל ב"הארץ" כי לפני כשבועיים (שבוע לפני הבחירות) התכוון ראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו לצאת למבצע צבאי בעזה, שעלול היה להסלים לכדי מערכה רחבה.

לאחר ירי רקטות לאשדוד ואשקלון קיים רה"מ התייעצות עם בכירי מערכת הביטחון, ובהם הרמטכ"ל אביב כוכבי וראש השב"כ נדב ארגמן, ולפי הפרסומים בתקשורת חלק ממשתתפי הפגישה הסתייגו מתקיפה רחבה שכזו. ולבסוף הוחלט על תקיפה מדודה של עמדות חמאס, שבה לא היו לארגון נפגעים. 

החלק מטריד באמת, כפי שפרסם בן כספית ב"מעריב", הוא שנתניהו ביקש לאשר את התקיפה בקבינט מבלי לכנסו, בטלפון, מבלי שעמדת הרמטכ"ל כוכבי תוצג לשרים. רק התעקשות היועץ המשפטי לממשלה, אלוף (מיל') ד"ר אביחי מנדלבליט, שהעמיד את נתניהו בפני העובדה שהחלטה שכזו, מבלי לקיים ישיבת קבינט מסודרת שכוללת סקירות של מערכת הביטחון, אינה חוקית, עצרה את המהלך. 

נכון, הדרג המקצועי כפוף לדרג המדיני, אבל כמאמר גלעד, חובת האחרון לשמוע את כל המידע וההמלצות, גם אם יחליט בניגוד להן. החלטות ממשלה רעות נולדות כשהדרג המדיני לא מבין (במכוון או שלא במכוון) את המשמעויות המלאות של ההחלטות שלו. כשמדובר במלחמה, אין להם את הפריבילגיה הזו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 23.08.2019)

מודעות פרסומת

כמו שאין פוליטיקה חדשה, אין גם מלחמה אחרת | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המתיחות הגוברת מול עזה מוציאה מהפוליטיקאים הבטחות בחירות על מערכה מכריעה בעזה. אבל כמו שאין פוליטיקה חדשה, אין גם מלחמה אחרת. והמלחמה שישנה מחייבת דרג מדיני שיגבש מדיניות ויהיה נחוש לבצעה. 

השבוע אמר ראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, בראיון לעיתונאים ירון דקל ועמית סגל בתכניתם ב"כאן ב'", כי ככל הנראה לא תהיה ברירה אלא לצאת ל"מלחמה אחרת" בעזה. נתניהו ציין שארגון החמאס מתקשה לשלוט ברצועה ולרסן את הפלגים הסוררים וכי "לא תהיה ברירה להיכנס למערכה, מלחמה, מול עזה".

המציאות ברצועת עזה בשבועות האחרונים היא אכן מתוחה מאוד. לצד ההפגנות הקבועות על הגדר (שהחלו במארס 2018) ישנה עליה בכמות שיגורי הרקטות לעבר יישובי עוטף עזה, ובניסיונות החדירה מהרצועה לשטח ישראל, של חוליות של פעילים חמושים פעילי מהפלגים האסלאמיים והג'יהאד האסלאמי.

החוליות חוסלו, אמנם, בידי כוחות שריון וגולני על גדר המערכת, אולם הם מלמדים, כמאמר רה"מ נתניהו, על היחלשות השליטה של החמאס ברצועה, ויכולתו לרסן את ארגוני הטרור האחרים.

במסגרת קמפיין הבחירות הבטיחו ראש הממשלה נתניהו, יו"ר "הליכוד", ויריבו העיקרי יו"ר מפלגת "כחול לבן", הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, כי יצאו למערכה מכריעה בעזה. זו אינה הפעם הראשונה שנתניהו מבטיח זאת.

יתכן ששני המבצעים שניהל בעצמו כראש ממשלה ברצועה בעשור האחרון, במהלכם היה גנץ רמטכ"ל, ומבצע "עופרת יצוקה", אליו יצאה הממשלה בראשות אהוד אולמרט, היו צריכים ללמד אותו שמדובר בבעיה מורכבת שלא ניתן לפתור כפי שאלכסנדר מוקדון פתר את חידת הקשר הגורדי (הוא חתך אותו באמצע באבחת חרב אחת).

יכולתו של החמאס לשמר שלטון מרכזי אפקטיבי ברצועה, ממנו ניתן לדרוש מימוש ריבונות ואחריות בשטחם, היא, אולי, הנכס המרכזי שבגינו נמנעת ישראל ממערכה רחבה ברצועה.

חמאס הוא השטן המוכר, והכאוס שעלול לשרור ברצועה לאחר הפלתו (בהנחה שהיא אפשרית), יהיה דומה במתכונתו ללבנון בתקופת מלחמת האזרחים, כאשר לישראל לא היתה כתובת ברורה לדרוש ממנה אחריות, בעת שפעלו ארגוני טרור משטח לבנון כנגד יישובי הצפון.

אין חלופות טובות

כאמור, כשזה נוגע להפעלת כוח ברצועה – אין חלופות טובות. כמעט כולן נעות בטווח שבין רעות לבין גרועות. בחירה בשיטת הסיכולים הממוקדים למשל, מאפשרת לצה"ל לפעול בעיקר מן האוויר, מרחוק, ללא סיכון לחייליו.

ההישג, פגיעה בפעיל טרור בכיר, עשוי להיות חיובי. אבל החסרונות ברורים. ראשית, עליה בכמות ההרוגים הפלסטינים מביאה לרוב לעליה בעצימות העימות. שנית, מאחר והצד השני מסלים את המצב בעיתוי הנוח לו, תתקשה ישראל לאתר את בכיריו, שישהו במסתור. שלישית, לאורך זמן קמים מנהיגים חדשים, ולא פעם הם יעילים וקיצוניים מקודמיהם.

לחלופה של הפעלת אש מנגד, החל בירי הרתעתי של כלי טיס ותותחים ועד לפגיעה במבנים או חוליות שיגור, יש יתרונות וחסרונות ברורים. אף שאין סיכון לכוח המבצע, אך מנגד האויב מסתגל, מורתע פחות וישנו סיכון לא מבוטל לפגיעה באזרחים.

החלופה הנוספת היא המערכה הקרקעית, אולם מהלך קרקעי מתמרן הוא יקר. הוא כולל בתוכו סיכון שיהיו נפגעים בקרב הכוחות ועלותו גבוהה. יתרה מכך, לצד פגיעה בפעילי חמאס רבים תכלול המערכה גם פגיעה בלתי מכוונת באזרחים (שכן חמאס מנצל את האוכלוסייה האזרחית להגנתו). ריבוי נפגעים בצד הפלסטיני מהווה קטליזטור להמשך ההסלמה. מערכות שכאלה נוטות להמשך זמן רב וקשה לסיימן בתחושת הישג ברורה.

אבל למרות המורכבות והמחירים שטומנת בתוכה הסוגיה העזתית (שבסוף, כמאמר אלוף במילואים, "מתבטאים בבתי הקברות"), הבטחות בחירות, כך מתברר, הן זולות. אחרי הכל, המועמדים לא הבטיחו לקיים

שלילת יכולות האויב 

אם תצא ישראל למערכה בעזה, יידרש צה"ל לפעול אמנם בזירה מוכרת, אך כלל לא בטוח שיהיה ביכולתו להפגין ביצועים טובים יותר מאלו שהפגין במבצע "צוק איתן". בעיקר יידרש הצבא להשיג את הפגיעה בכוח הצבאי של החמאס ופעיליו מהר יותר ובאופן נמרץ יותר מבעבר, בהנחה שיקבל די חופש פעולה לכך מהדרג המדיני.

יתרה מכך, כלל לא בטוח שצה"ל יילחם רק בחזית אחת, והמתיחות לפני שבוע בגבול לבנון הוכיחה שצה"ל עשוי להידרש ללחום במקביל הן בדרום והן בצפון. להבנה הזו ישנו ביטוי בתכנית האימונים והשבוע קיים הצבא את התרגיל המטכ"לי השנתי, "האבן הראשה", שדימה תרחיש לחימה במתאר רב-זירתי בדגש על חזית הצפון.

הצורך להתאים את הצבא למערכה ולבאר מראש מה יהיו ההישגים שאותם יחפש הצבא להשיג עומדים במוקד עיסוקו של הרמטכ"ל, אביב כוכבי. במאי האחרון הוא קיים שיחה עם חניכי קורס פו"ם אלון, שעתידים בהמשך דרכם להיות מפקדי גדודים ויחידות בצה"ל.

בשיחה שם הרמטכ"ל דגש על כך שבמלחמה הבאה יידרשו המפקדים הצעירים להתמקד בעיקר בשלילת יכולות מהאויב, ולא בכיבוש שטח.

בעבר, ציין, היה השטח המגדיר המרכזי של ההצלחה, ואילו עתה על מפקדי צה"ל להיפרד מהתפישה שזהו הפרמטר המרכזי למדידת הישגים בלחימה. אף שהשטח נותר אחד הפרמטרים לפיהם מודדים את הישגי הכוחות, עתה, אמר, "שלילת היכולות מהאויב הוא מושג מפתח".

עברו כשלושים שנה מאז שכוכבי, אז רס"ן בצנחנים, השלים את פו"ם ברק, תכנית הכשרה ייחודית שיזם ראש מה"ד דאז, האלוף דורון רובין, בסיוע בנימין עמידרור ואל"מ חנן שוורץ, ותמיכת הרמטכ"ל דן שומרון.

שוורץ, שב-1973 לחם כקצין הקשר של חטיבת השריון 188 ועוטר בצל"ש הרמטכ"ל, ורובין, שכקצין צעיר בצנחנים ובוודאי כאלוף נהג לבעוט במוסכמות ולערער על הנחות יסוד במטרה לשפר את הכוחות שעליהם פיקד, יצרו תכנית הכשרה שונה שעודדה את חניכיה לחשוב אחרת, לא רק טקטית אלא גם אסטרטגית.

רובין, שנהג גם לשחק כדורסל עם החניכים, ביקש מהם גם לבחון את צה"ל בראייה ביקורתית. כך למשל השוותה עבודה סמינריונית של אחד החניכים בקורס, "מלחמת שלום הגליל בראי האימונים", את האימונים שקדמו למלחמה והמציאות שפגשו הכוחות בלחימה. מסקנתו, "אין קשר בין האימונים ובין מה שהתרחש במלחמה".

עתה כוכבי הוא הרמטכ"ל, ומוטל עליו לוודא שהאימונים יהיו בהתאם למערכה שבה יפעלו הכוחות. ההיגיון הישן, קבע, כבר לא מתאים, ו"הפרמטר המרכזי הופך להיות כמה השמדת? כמה קטלת? כמה יכולות לקחת מהאויב, כשעשית את התנועה מא' לב'. הרי כשאריק שרון, חזרנו אליו, כובש את אום-כתף – המערך קורס. המערך קורס, וממשיכים הלאה מערבה. עכשיו בואו נעשה תרגיל: אנחנו נכנסים וכובשים עד צור, כולל צור. ואז מסתכלים אחורה ואומרים: 'השמדנו עשרים אחוז'. מה קורה עם העוד שמונים אחוז רקטות? ב'עופרת יצוקה', עד היום האחרון, שכונת הסביבון ירתה רקטות על שדרות ועל מדינת ישראל. הלכנו אליה בלפיתה, אגב. הלכנו אליה בלפיתה. רק באום כתף – לפיתה – עשרים אחוז – המערך קורס. 'עופרת יצוקה' – עשרים אחוז – לא קורה שום דבר. ולכן אתם חייבים להבין את העניין הזה", הדגיש לחניכים.

ההשוואה בין הקרב על המתחם המצרי המבוצר באום-כתף שבלב מדבר סיני במלחמת ששת הימים, שניהלה אוגדתו של אריק שרון, לבין הלחימה כנגד מתחם של החמאס בשכונה צפופה בעזה, היא מעט מאולצת, אבל המסר נשאר נכון, ואתו הולך הרמטכ"ל מתרגיל לתרגיל, מכנס לטקס.

אם מפעילים כוח, אז בנחישות

אולם למרות שהמסר מחלחל והצבא אכן מתמקד בשיפור הקטלניות של הכוחות ובהגברת קצב שלילת היכולות מן האויב, הרי שהשינוי הממשי אינו תלוי ביכולת של צה"ל לפגוע במקסימום פעילים, תשתיות ויכולות צבאיות של החמאס (או חזבאללה), אלא בדרג המדיני.

בספרו האוטוביוגרפי, "ידעתי את ארצי" (ידיעות ספרים, 2019), כתב האלוף (מיל') והשר לשעבר מתן וילנאי, שהסתייע בכתיבה בעיתונאי יניב מגל, כי "מה שבעצם מבדיל בין הצלחה לכישלון הוא, במקרים רבים, מידת הנחישות. לפי ניסיוני, נחישות ברוח הצנחנים. וכמובן, גמישות מחשבתית בהתאם לנסיבות המשתנות, ולא פחות מכך, כמה טיפות מזל הנופלות למקום הנכון" (עמוד 14). ומה שתקף לכוחות בשטח, בוודאי תקף לדרג המדיני.

ראש הממשלה ושרי הקבינט נדרשים לגבש מדיניות של ממש מול עזה, ולא רק הצהרות לוחמניות, עם אסטרטגיה והבנה ברורה מה ברצונם להשיג באמצעות הפעלת כוח צבאי, בין שמוגבל ובין שלמטרת מיטוט החמאס. משנקבעו מטרות שכאלה יש להחליט על מימושן הנחוש.

אם לא, אז לאחר תצוגת יכולות מרשימה של הצבא בראשית המערכה, תהיה הפעלת הכוח מגומגמת, מבולבלת ומתמשכת בנוסח המערכות בקיץ 2006 ובקיץ 2014. יתכן שכמו שאין פוליטיקה חדשה, אין גם מלחמה אחרת. אך אם בכל זאת ישנה כזו, הרי שלצד חשיבות רוח הלחימה והמקצוענות של הגייסות, היא מחייבת דרג מדיני שיגבש מדיניות ויוציא אותה בנחישות אל הפועל.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.09.2019)

גולני והשריון לא השאירו למחבלים סיכוי, אבל אסור להיכנס לשאננות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בסוף השבוע האחרון רשמו כוחות הבטחון הצלחות מרשימות הן בעזה והן באיו"ש. אבל יותר מכל הן מלמדות על מציאות שברירית ועל כך שאסור להיות שאננים.

הבוקר (ראשון) זוהה מחבל חמוש שמנסה לחדור לישראל דרך גדר המערכת, בסמוך לחאן יונס. כוח צה"ל ירה לעברו והרגו. הדיווח הזה מצטרף לשני ניסיונות החדירה במרחב הרצועה בשבועיים האחרונים. 

בשבת לפנות בוקר זיהו התצפיתניות של אוגדת עזה חוליה בת ארבעה מחבלים חמושים, זוחלת לעבר גדר המערכת בדרום הרצועה במטרה לחדור לשטח ישראל. כוחות מגדוד 12 של חטיבת גולני ומגדוד השריון 82 נעו לנקודה, ופתחו לעברם באש. "מפקדי הגדוד והלוחמים חתרו למגע, הסתערו והרגו את המחבלים. תוצאות המפגש מעידות על כוננות וכשירות גבוהה", אמר מפקד גדוד 12, סא"ל א'.

ציוד הלחימה שנמצא על גופות המחבלים, (צילום: דו"צ).

התצפיתניות והגולנצ'יקים, למודי ניסיון מחדירת המחבל סמוך לקיבוץ כיסופים בשבוע שעבר (ששהה בשטח ישראל כשעתיים לפני שנהרג בידי כוח גולני), זיהו הפעם את החוליה במהירות, והכוחות חתרו למגע ביעילות ראויה לציון. "כך ראוי שתסתיים התקלות עם מחבלים", צייץ בטוויטר הכתב הצבאי של "מעריב", טל לב-רם. המחבלים, פעילי הזרוע הצבאית של חמאס לשעבר, היו שייכים, כך נראה, לפלג סלפי. דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, ציין כי אף שלא ברור אם היה בכוונתם לארוב לכוח צה"ל בסמוך לגדר, או לחדור ליישוב סמוך, הרי שלאור ציוד הלחימה שברשותם (רובי סער מסוג קלצ'ניקוב, רימוני יד ומטולי נ"ט מסוג RPG), סוכל "פיגוע גדול מאוד".

החדירות מעזה מזכירות את אלו מלבנון

שתי החדירות, בשבוע שעבר ובסוף השבוע האחרון, עשוי להזכיר מעט את הלחימה שניהל צה"ל על גדר המערכת דווקא בגבול לבנון, בשלהי שנות השמונים. גדודי החי"ר שתפסו קו בגבול לבנון התמודדו אז עם איום גובר של חדירות מחבלים, כשהיישובים, בדומה לעוטף עזה, סמוכים מאוד לגדר. הכוחות נדרשו אז להגיב מהר מאוד בכדי למנוע חדירה ליישוב.

משמאל: מג"ד 890, גנץ, מתדרך את הרמטכ"ל שומרון לאחר ההיתקלויות המוצלחות בגבול לבנון, 1988, (צילום: דו"צ).

בדצמבר 1988, למשל, פיקד סגן מפקד גדוד 890 של הצנחנים על שתי התקלויות מוצלחות עם מחבלים על גדר המערכת בלבנון, למגינת לבו של המג"ד שהחמיץ אותן (אף שפיקד על סיכול אחרות, מורכבות לא פחות), בהן נהרגו שישה מחבלים. לכתב "מעריב" שראיין אותו סיפר הסמג"ד, יוצא פלוגת הנ"ט של הצנחנים, כי הדבר החשוב הוא "שהמחבלים לא הספיקו להגיב באש, כשראו את הסיור המתקרב ומזהה את הפירצה בגדר המערכת. המחבלים ניסו להימלט חזרה מבעד לפירצה לשטח רצועת הבטחון. הצנחנים לא הותירו להם שום צ'אנס, והפכו למעשה את האירוע לחד צדדי". עוד אמר, כי לכוחות במרחב אין מסוכן יותר מאשר "שאננות וזלזול באויב".

בדומה להיתקלות ההיא, לפני כשלושים שנה, גם הפעם לוחמי גולני לא השאירו למחבלים סיכוי. אגב הסמג"ד דאז, הוא האלוף (מיל') יאיר גולן, היום מספר שלוש ברשימת מפלגת "המחנה הדמוקרטי". המג"ד הוא בני גנץ, כיום יו"ר מפלגת "כחול לבן".

המציאות בעזה (ובאיו"ש) שברירית

במסגרת קמפיין הבחירות הבטיח גנץ שאם ייבחר לראשות הממשלה, הסבב הבא עם החמאס "יהיה הסבב האחרון. אנחנו לא נקבל רק הסדרה, אנחנו נחתור להכרעה צבאית של החמאס ולפירוק של כל המערכת שניצבת מולנו". 

היו כבר שהבטיחו זאת לפניו, ובהם ראש הממשלה נתניהו ב-2009 ("אנחנו נמוטט את שלטון הטרור של חמאס"). שני מבצעים גדולים, במהלכם היה גנץ רמטכ"ל, ואינספור סבבי לחימה היו יכולים ללמד אותו שאחרי מבצע "אחת ולתמיד" יגיע, כנראה, "אחת ולתמיד 2". רצועת עזה והחמאס, שהינו הריבון השולט עליה, הינם סוגיה מורכבת מדי מכדי לתמצת אותה במשפט נחוש ולוחמני, או לחלופין לפתור אותה באמצעות הפעלת כוח צבאי גרידא. 

אל"מ (מיל') מיכאל מילשטיין, היועץ לעניינים פלסטיניים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים לשעבר, צייץ בטוויטר בשבת כי הוא מעריך שהאירוע משקף "מגמה עמוקה בזרוע הצבאית. המשיכה לסלפיה לא חדשה אך מתעצמת נוכח ביקורת נגד חמאס בשל אכיפת הריסון ו"הפניית העורף להתנגדות" שיוצרת מבוכה בתנועה, בפרט בכוח הריסון". להערכתו, הפיגוע עלול להוות מודל לחיקוי (פיגוע השראה) עבור פעילי הפלגים האסלאמיים והג'יהאד האסלאמי, ועשוי "ליצור חיכוך בינם לחמאס, אך גם בין ישראל לחמאס". כפי שהעריך לאחר הפיגוע בשבוע שעבר, הדגיש מילשטיין שההבנות בין ישראל לחמאס "רחוקות מלהיות מעצב ומייצב דומיננטי. המציאות שברירית וכל אירוע עלול לדרדר להסלמה לא מתוכננת".

עזה גם אינה בבחינת אי מנותק מיהודה ושומרון, וניכר כי ניסיונות החדירה מתחברים לרצח החייל ותלמיד ישיבת ההסדר, דביר שורק, בגוש עציון בשבוע שעבר. כוחות אוגדת איו"ש, בפיקוד תא"ל ערן ניב, פעלו מהר מאוד ולכדו בתוך 48 שעות את מבצעי הפיגוע, שיזם החמאס. גם הפעם שמו בפיקוד מרכז דגש על פעילות ממוקדת שמבדילה בין הטרור לאוכלוסייה‬ ומתבססת בעיקרה על פעולות של כוחות מיוחדים ומודיעין מדויק‬. 

שני לקחים עולים מהאירועים. הראשון הוא שישראל מגיבה ולא יוזמת. חמאס פועל בשורה של דרכים בכדי לשפר את מצבו, כשהטרור הוא הכלי העיקרי אך לא היחיד, שברשותו. יתרה מכך, פיגוע טרור קשה בשטחי הרשות הפלסטינית כבר היה בעבר (בקיץ 2014) קטליזטור למערכה בעזה. בדרום הולכת ומתפתחת דינמיקה של הסלמה, ואם כך הוא הדבר מוטב לה לישראל לזהות זאת מבעוד מועד, ולקבוע מתי וכיצד. הלקח השני בנאלי, אבל נשאר נכון: אסור להיכנס לשאננות ולזלזל באויב. די לדמיין מה היה קורה לו אחת מתקריות החדירה היתה מסתיימת במסע הרג ביישוב סמוך לגדר (או בחטיפת חייל), בכדי להבין עד כמה מהר יכולה המציאות באזור להשתנות.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 11.08.2019)

 

 

בזירות קרובות ומרוחקות ישראל מתמודדת עם מציאות נפיצה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ישראל משמרת מציאות ביטחונית שבירה שיכולה להסלים בכל רגע, עד כדי מערכה ביותר מחזית אחת.

השבוע פרסם העיתון "א-שרק אל-אווסט", היוצא לאור בלונדון, כי מטוסי F-35 של חיל האוויר הישראלי תקפו ב-19 ביולי בסיס שבצפון-מערב עיראק, המשמש מיליציה פרו-איראנית. בהמשך לכך דיווחה רשת "אל-ערבייה", כי בתקיפה נהרגו מספר בני אדם ובהם (לפי פרסומים באיראן) מפקד בכח קודס האיראני, ושמטרתה היתה טילים מתוצרת איראן. טילים אלו, על-פי הערכות, נועדו להישלח לסוריה ולבנון במקרה של מלחמה עם ישראל. הערכות אחרות גורסות שאיראן הציבה טילים אלו בכדי לשגרם על ישראל מעיראק במקרה של מלחמה.

הפעם האחרונה שישראל תקפה באופן מוצהר בעיראק היתה לפני כמעט 38 שנים, ב-1981, במבצע "אופרה". אז תקפו שמונה מטוסי F-16 של חיל האוויר (עליהם חיפו שישה מטוסי F-15) את הכור הגרעיני שהקים שליט עיראק דאז, צדאם חוסיין, סמוך לבגדד והשמידו אותו. בין הטייסים היו מפקד התקיפה זאב רז (שעוטר לאחר מכן בצל"ש הרמטכ"ל), יפתח ספקטור, אילן רמון ועמוס ידלין, לימים אלוף וראש אמ"ן.

אז לקחה ישראל אחריות על התקיפה, עתה מסתפקים הבכירים בדרג הצבאי והמדיני ברמזים בלבד. כך למשל, פרסמה דוברות מפלגת הליכוד סרטון ישן בו נראה רה"מ נתניהו בנאום שבו הזהיר את האיראנים כי "נפעל נגדכם בעיראק".

בחודשים האחרונים הזכירו בכירי מערכת הביטחון, ובהם הרמטכ"ל אביב כוכבי, ראש אמ"ן תמיר היימן וראש המוסד יוסי כהן, בנאומים פומביים את עיראק כזירה חדשה שמעסיקה את ישראל. אם ישראל אכן עמדה מאחורי התקיפה הדבר מלמד על נכונות ישראלית לפעול כנגד איראן לא רק בסוריה, שם חוסל לאחרונה זידאן משהור, פעיל בפרויקט "תיק הגולן" של חזבאללה (חיסול שיוחס גם הוא לישראל), אלא גם בזירות מרוחקות בהרבה.

עזה קרובה מעיראק ונפיצה יותר

אבל נראה שלמרות החזית המרוחקת שמתפתחת בעיראק, לישראל יש דאגות מידיות וקרובות יותר. השבוע השלימה אוגדת עזה, בפיקוד תא"ל אליעזר טולדנו, תרגיל גדול. לפי פרסומים בתקשורת התרגיל כלל הפעלת אש מדויקת ועצימה, וכן תמרון קרקעי כבר מהשלבים המוקדמים של המבצע. בסבב הלחימה הקודם עם החמאס, במאי האחרון, שם הרמטכ"ל כוכבי דגש על כך שיש לפגוע בפעילי חמאס. בהמשך לכך פורסם עתה כי יעדי התכניות המבצעיות יהיו לפגוע קשות בפעילי החמאס ובתשתיות הצבאיות של הארגון, אולם כצפוי אין בהן כוונה למוטט את שלטון החמאס.

ועדיין ההצהרה אודות הפעלת התמרון מעלה תהייה. לאחרונה ראיין הפרשן הצבאי של אתר "וואלה!", אמיר בוחבוט, את סא"ל אלי ג'ינו, שפיקד במבצע "צוק איתן" על גדוד הסיור של חטיבת גבעתי. ג'ינו שתיאר בראיון את נתיב הקרבות של גדודו ברצועת עזה, למן פתיחת השלב הקרקעי של המבצע ועד ללחימה שניהל לאחר חטיפת גופת אחד מקציניו, סגן הדר גולדין, ביקש להדגיש את חשיבותו של התמרון הקרקעי. "לתמרון יש מחיר, אבל הוא מרתיע, זה אמפירי", אמר. יש בכך הרבה מן הצדק, אבל בניגוד לסבבי לחימה ופשיטות יזומות בתקופה שקדמה למבצע "עופרת יצוקה", הרי שצה"ל נמנע כעת מהפעלת כוחות קרקעיים ברצועה, וכלל לא בטוח שהדרג המדיני והצבאי הבכיר לא יבקש להימנע מכך ככל שניתן גם בעתיד, שכן כפי שציין ג'ינו, לתמרון יש מחיר. 

לוחם גולני בעת אירוע החדירה בסמוך לכיסופים, (צילום: דו"צ).

רגע אחרי שהאוגדה סיימה תרגיל מקיף, התרחש אירוע שעשוי להוות סיפתח לסבב לחימה נוסף (ימי קרב כפי שהגדירם מחדש הרמטכ"ל). בתקרית שאירעה לפנות בוקר חדר פעיל חמאס מרצועת עזה סמוך לקיבוץ כיסופים. תצפיתניות איתרו את המחבל והכווינו כוח מגדוד של גולני לנקודה. למרות שזוהה בתצפית, המחבל הצליח להפתיע את הכוח, לפתוח ראשון באש ולהשליך רימון. הקצין ושני לוחמים נפצעו. כוח אחר מהגדוד שחתר למגע הרג את המחבל.

באוגדת עזה בוודאי יתחקרו כיצד למרות זיהוי החדירה והמחבל בידי התצפיתניות, הופתע הכוח שהוזנק לעברו. אך האמת המרה היא שדברים כאלה קורים.

אל"מ (מיל') מיכאל מילשטיין, ראש הזירה הפלסטינית באמ"ן לשעבר, צייץ בטוויטר כי להערכתו ארגון חמאס אינו עומד מאחורי חדירת המחבל ("אחרת היה יותר מוצלח"), אך היא משקפת "שוליים מתרופפים ומתרחבים בזרוע הצבאית". הפיגוע, הזהיר, עלול להוות מודל לחיקוי (פיגוע השראה) עבור פעילי הפלגים האסלאמיים והג'יהאד האסלאמי. בנוסף ציין שלחמאס אין בעת הזו אינטרס בהסלמה, אך ההסדרה או הבנות עם החמאס "פריכות למדי וכי מערכה גדולה היא עניין של זמן". היעדר האינטרס בהסלמה אין בו בכדי הבטחה שלא יפרוץ יום קרב או יותר. ישראל מצאה עצמה לא פעם בסבבי הסלמה ואף במערכות של ממש מבלי שלה או לצד השני היה רצון בכך.

באיו"ש רגוע, בינתיים

ביהודה ושומרון יסיים בקרוב מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ערן ניב, כהונה רגועה יחסית, ולא שחסרו אירועים שיכלו להפוך אותה לסוערת בהרבה, כמו הפיגוע באזור התעשייה בברקן. רק היום (חמישי) דיווח דובר צה"ל על ירי לעבר רכב ביטחון במרחב החטיבה המרחבית שומרון. הפעם לא היו נפגעים.

ניב, שאחד מפקודיו תיאר אותו פעם כאחד מהמפקדים הבודדים בצבא שמסוגלים לחשוב "וגם לרוץ עם סכין בין השיניים", השכיל להבין שביכולת של צה"ל לפעול באופן ממוקד שמבדיל בין הטרור לאוכלוסייה, טמון המפתח להרגעת השטח. במקום כתרים וסגרים הופעלו כוחות מיוחדים, מסוערבים, ובוצעו פעולות מעצר וסיכול ממוקד כירורגיות שנשענו על מודיעין מדויק.

תא"ל ניב, משלים כהונה מוצלחת באיו"ש, (צילום: דו"צ).

בשבוע שעבר פורסם ראיון שערך בן כספית, הפרשן הפוליטי של "מעריב", עם ניב אודות הפיגוע בציר המתפללים בחברון בנובמבר 2002, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. הפיגוע היה לאחד האירועים המעצבים בקריירה שלו. "המלחמה היא ממלכת אי הוודאות, לעולם לא תמצא אותה כמו שחשבת", אמר פעם בראיון, וציין שניתן לצמצם את ההפתעה שחווה הלוחם באמצעות אימון והכנה. הוא עצמו למד זאת באותו לילה בחברון.

חוליית מחבלים מהג'יהאד אסלאמי הרגה 12 חיילים ואזרחים ופצעה 14 נוספים. מח"ט חברון, אל"מ דרור ויינברג, שהסתער ראשון על המחבלים היה בין ההרוגים הראשונים. לאחר מותו איש לא תפס פיקוד וארגן את הכוחות כראוי. מפקד כיתת הכוננות של היישוב היהודי בחברון, אליהו ליבמן, קצין מילואים יוצא סיירת גולני (וכיום ראש מועצת קריית ארבע), הוביל את חילוץ הפצועים באומץ רב. 

את שירותו הצבאי של ניב עד אז עיצבה בעיקר התקופה שעשה בלבנון. הוא התגייס לצנחנים ב-1989 ועם סיום קורס המ"כים עבר לחטיבת הנח"ל ועשה בה מסלול שלם כמפקד מחלקה ופלוגה. ב-1997 פיקד על פלוגת הנ"ט החטיבתית. בראיון שהעניק בשעתו לנחום ברנע מ"ידיעות אחרונות" תיאר את הפער העצום בין המציאות בלבנון לחיים בעורף. חברתו, סיפר, "קיטרה" לו שהתקלקל דוד-השמש שבדירתה. "אני לא הלכתי שלושה שבועות למקלחת, ולה הלך דוד-שמש".

ניב שפיקד באותה עת על גדוד 931 של הנח"ל, שהיה בתעסוקה בגזרה, הוזעק לחברון מדירתו בתל אביב. מחבל אחד נהרג בתחילת הקרב, אך הבלבול ששרר בזירה וחוסר יכולתם של הכוחות לאתר את שני המחבלים הנוספים הביא לכך שכאשר הגיע למקום, הלחימה טרם נגמרה. הוא אלתר כוח קטן (שכלל שני קצינים מיחידת דובדבן, מ"פ מגדוד 101 של הצנחנים שגר ביישוב סמוך וסמ"פ וקשר מהנח"ל) ואיגף את המחבלים. הכוח בפיקוד ניב ניהל קרב מטווח קצר כנגד אחד המחבלים שבמהלכו, סיפר לכספית, "אנחנו מסתערים על המחבל והורגים אותו סופית". המחבל שנותר, נהרג בידי כוח נוסף מגדוד 931. 

מאז הפיגוע בחברון הספיק לפקד ניב על חטיבת צנחנים במילואים, על בית הספר לקצינים ועל אוגדת איו"ש. אף שהוא משלים כהונה מוצלחת, הרי שבכל האמור בשטחים, המציאות יכולה להשתנות מהר מאוד. החמאס משקיע לאחרונה מאמצים ניכרים, בסיוע איראן, בהקמת תשתיות טרור ביהודה ושומרון. בשנה האחרונה סיכלו כוחות האוגדה ניסיונות פיגוע של כ-130 חוליות מחבלים שהכווין חמאס. מי שייפתח את הטוויטר בכל בוקר, ימצא שם הודעה לקונית של דובר צה"ל בדבר מספר המעצרים ופשיטות שביצעו כוחות האוגדה, אמצעי לחימה וכספי הטרור שנתפסו. זוהי תחזוקה שוטפת (שנסמכת גם על תיאום ביטחוני עם הרשות הפלסטינית) של מציאות שבירה. 

הסך השלם של התנהלות ישראל בזירות השונות מלמד שקברניטיה מנווטים אותה בזהירות ובהצלחה בין הסכנות והאיומים. אולם הסלמה במוקד אחד, עלולה להביא לפריצתה של אחת נוספת במקביל. ההערכה במערכת הביטחון היא שבמקרה של מלחמה בזירה הצפונית למשל, מול חזבאללה, יפתח חמאס (לבקשת איראן) חזית בדרום במטרה לגרום לישראל לפצל את משאביה, הן בתחום הכוח האווירי, הן ביבשה והן בפריסת מערכות הגנה אווירית. הדבר דומה במקצת לתכנית המצרית-סורית במלחמת יום הכיפורים בדבר מלחמה בשתי חזיתות, ומסוכן לא פחות.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 01.08.2019)

 

 

 

 

כמו שהסערה באה ככה היא הלכה, עד הפעם הבאה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הנה הושגה הפסקת אש וימי הקרב בין ישראל לחמאס נגמרו, לבינתיים. צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל כוכבי, תקף 320 יעדים ופגע בכל מטרה שסימן לעצמו, אבל כשהיוזמה כולה בצד השני קשה לנצח. זה לא חייב להיות ככה.

כמו בסיפור ידוע מראש, כשם שהסערה הגיעה, הנה היא חלפה. עוד סבב הסלמה הסתיים, בנוהל, בהפסקת אש שברירית. ההסלמה שהחלה בגלל עיכוב הכספים מקטאר, עבור בירי הצלף הפלסטיני שפצע גשש וחיילת, ותגובת צה"ל בתקיפה אווירית של מוצב חמאס שבה נהרגו שני פעילים, וסופה בשני ימי קרב בין ישראל לחמאס והג'יהאד האסלאמי. אם המינוח הזה מזכיר למישהו התנגשויות עם הצבא הסורי בתקופות שקדמו למלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, הרי זה משום שהרמטכ"ל אביב כוכבי ביקש לשוב למונח הישן, שכן המשגה משפיעה גם על תפיסת המציאות והפעולה. במהלך ימי הקרב נהרגו ארבעה ישראלים ועשרים ושלושה פלסטינים. צה"ל תקף כ-320 יעדים בעזה ואילו החמאס שיגר כ-700 טילים, פגזי מרגמה ורקטות. 

טנק של צה"ל סמוך לגדר המערכת ברצועת עזה, (צילום: דו"צ).

הפעם כאמור, ראש הממשלה בנימין נתניהו נתן לצבא חבל ארוך יותר מבדרך כלל, ובתקשורת פורסם כי עם התגברות ירי הרקטות הורה הרמטכ"ל להרוג פעילי טרור, בין שמדובר בחוליות שיגור ובין שבכירים בארגונים, גם כשהסיכון לפגיעה באזרחים שאינם מעורבים גדול יותר. הלחימה נוהלה הן מהקריה והן מפיקוד הדרום. במקביל לתקיפות האוויריות ואש הטנקים מהגדר, הורדו לשטחי כינוס החטיבות 7 וגולני, במקרה שימי הקרב יהפכו למערכה של ממש, ויידרש מרכיב קרקעי. 

בסרטון שפרסם דובר צה"ל פירט אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, כי "ב-36 שעות האחרונות תקפנו מגוון רחב מאוד של תקיפות. נתקפו פעילים שעסקו בשיגור רקטות, עסקו בהכנת טילי נ"ט לשיגור, בהיערכות לצליפה בכוחות שלנו וכמות הפעילים ההרוגים בתוך רצועת עזה הולכת ועולה". בנוסף, אמר, תקף צה"ל תשתיות לייצור רקטות ואמצעי לחימה (אמל"ח) ו"בתים של פעילים שהפכו את הבית שלהם למחסנים של אמל"ח. הבתים האלה נתקפו והאמל"ח הושמד". הלוי גם התייחס לסיכול הממוקד שביצעו צה"ל והשב"כ באחמד עבד חודרי, ואמר כי "נתקף פעיל כספים ראשי, שעוסק בהעברת כספים מאיראן לתשתיות הטרור בעזה, והדברים האלה צפויים להימשך".

בלי להפחית מהיכולות להן נדרשו השב"כ וצה"ל כדי להרוג את חודרי וחוליות פעילים נוספות, חשוב להבין שעם העליה במספר ההרוגים הפלסטינים הסלמה נוטה להתגבר. יתרה מכך, עימותים שנפתחים ביוזמת חמאס נפתחים כאשר בכירי מפקדיו במסתור וקשה לפגוע בהם. צריך להודות שחודרי, אף שהפגיעה בו תכאב לארגון, אינו מוחמד דף. יתרה מכך, כפי שהוכח בחיסול מזכ"ל חזבאללה מוסאווי, לעתים המחליפים מסוכנים מקודמיהם. אין זה אומר שצריך להימנע מכך אבל חשוב להבין שהיוזמה היא חיונית בעימות מהסוג הזה. הצד שיוזם ומנהל את הדינמיקה של ההסלמה הוא זה שמצליח לפגוע מהר וקשה בצד השני. בפועל, אף שישראל אכן הוסיפה ופגעה במספר חוליות שיגור, הרי שעד למועד כניסת הפסקת האש לתוקף, לא נפגעו פעילים בכירים נוספים. 

כשכל היוזמה בידי החמאס, קשה לנצח.

מימין: מפקד אוגדת עזה, תא"ל טולדנו, הרמטכ"ל כוכבי ומפקד פיקוד דרום, אלוף הלוי, (צילום: דו"צ).

מסלול השירות של הרמטכ"ל כוכבי ואלוף הפיקוד הלוי דומה: שניהם עשו את עיקר שירותם בצנחנים, בגדודים ולא בסיירת, פיקדו על פלוגת הנ"ט החטיבתית בלבנון (הלוי עבר לאחר מכן לסיירת מטכ"ל וגם פיקד עליה), ושימשו כמפקדי חטיבת הצנחנים וכראשי אמ"ן. שניהם גם סומנו כרמטכ"לים לעתיד. בספרם "בומרנג" (הוצאת כתר, 2005), כתבו עפר שלח ורביב דרוקר, שכוכבי (והדברים תקפים גם להלוי הצעיר ממנו בשלוש שנים) היה חלק מדור מפקדים "ששירת בלבנון מאז גיוסו לצה"ל, זו הייתה התמודדות יומיומית עם אויב קשה – שאף על פי שלהבנתם חזרו וניצחו אותו פעם אחר פעם, הרי כשפתחו עיתון התברר להם שהם מפסידים" (עמוד 195). סביר שגם עתה, כשיפתחו מפקדי צה"ל אתר חדשות או עיתון יסתבר להם שפני הדברים נותרו זהים. צה"ל אמנם פגע שוב ושוב באויב, אבל התוצאה היתה ידועה מראש. כשכל היוזמה בידי החמאס, והלחץ להרגיע את השטח בטרם ימי הזיכרון והעצמאות דוחק, קשה לנצח.

ניתן להעריך שתנאי הפסקת האש שהושגה זהים להבנות שהושגו בתיווך מצרי סמוך לבחירות, ואם כך הוא הדבר, הרי שהחמאס יצא מהעימות כשידו על העליונה וכל דרישותיו נענו. זה לא אומר שלא ניתן לעצב את המציאות בהתאם לרצונה של ישראל, אבל זה כאמור, מחייב יוזמה והחלטה. ראש הממשלה נמנע במכוון לכנס את הקבינט המדיני-ביטחוני זה זמן רב, בשורה ארוכה של נושאים ובהם קריסתה הכלכלית של הרשות הפלסטינית בגדה וההתמודדות עם החמאס בעזה. אתמול, כשכבר כונס הקבינט נראה היה שהוא עוסק פחות בהחלטה על המשך האסטרטגיה של ישראל – כמו בקבלת דיווח על הפסקת האש שבקרוב תושג. זה לא מפחית, כמובן, מאחריותם של השרים החברים בו, אבל הם הפכו לפורום שמיידעים ולא לפורום של מחליטים. וניתן להחליט. החוק שמקנה סמכות להחליט על מלחמה לראש הממשלה ושר הביטחון אולי בוטל, אבל בפועל רה"מ ושר הביטחון נתניהו מנהל את מדיניות הביטחון של ישראל כמעט לבדו, כשלצידו מצויה רק הפקידות המקצועית. חבר הכנסת החוזר מהליכוד, גדעון סער, צייץ הבוקר בטוויטר כי הפסקת האש נעדרת הישגים לישראל ועל-כן, "המערכה לא נמנעה אלא נדחתה". אם המערכה בפתח, מוטב שישראל (ויש בדברים מעין הדהוד לדבריו של קאטו הזקן) תהיה זאת שקובעת מתי וכיצד. זה מחייב החלטה, היערכות, וכן – גם פעולה קרקעית בדומה לזו שהיתה במבצע "עופרת יצוקה". אם לא, אז השינוי שבכינוי הסבבים ימי קרב הוא סמנטי ותו לא. ובקרוב יבוא סבב נוסף.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 07.05.2019)

אתגרי שר הביטחון החדש, מי שלא יהיה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הבחירות הסתיימו ונשאלת השאלה מי יכהן כשר הביטחון בממשלתו החמישית של נתניהו. לא מן הנמנע שיהיה זה הוא עצמו. גם כך וגם כך, לצד האתגרים הביטחוניים יידרש השר לעסוק בבניין הכוח, תחום שגם לרמטכ"ל כוכבי יש מה לומר עליו. לא בטוח שהשניים יראו עין בעין.

הבחירות נגמרו ונראה שראש הממשלה בנימין נתניהו ירכיב את ממשלתו החמישית. הממשלה שיקים תידרש להתמודד עם שורה של אתגרים ביטחוניים שלא ישתנו בשל הרכבה ובשל וזהות שר הביטחון. ברצועת עזה קיימת מציאות נפיצה, שלמרות הרגיעה הזמנית, סביר שתלך ותסלים ואילו בצפון ישנה מלחמה קרה (שמתחממת לעתים, מעל ומתחת לרדאר) בחזית שכוללת את איראן, סוריה וחזבאללה. במרכז, בשטחים, נדרשת ישראל להתמודד עם הרשות הפלסטינית, השותף השקט של ישראל לריסון הטרור מיהודה ושומרון והיריב המדיני הקשה ביותר שלה בזירה המדינית. מעל מרחפת תכניתו המדינית של הנשיא טראמפ, ואם זה לא מספיק ישנם גם תקציב הביטחון והצורך בעיצוב תכנית רב-שנתית לצה"ל. בקיצור, מי שייבחר יקבל תיק של ממש לידיים. 

המועמדים

השר גלנט נואם במרכז הבינתחומי הרצליה, 2016, (מקור: ויקיפדיה).

ומי הם המועמדים לתפקיד? למרות הקולות הקוראים לממשלת אחדות, קשה להאמין שזו תקום ושאחד הרמטכ"לים לשעבר, גנץ, יעלון או אשכנזי יכהן כשר ביטחון בממשלת נתניהו. כשבוחנים את הרכב הממשלה הפוטנציאלי אזי בליכוד ישנם כמה ח"כים בולטים, שעשויים לזכות בתפקיד. לכאורה המועמד בעל הניסיון הרב ביותר לזכות בתפקיד הוא אלוף (מיל') יואב גלנט, יוצא שייטת 13 ואלוף פיקוד הדרום במבצע "עופרת יצוקה". גלנט שימש בממשלה הקודמת כשר השיכון וכחבר קבינט ויביא עמו ניסיון צבאי נרחב לתפקיד.

למרות שזה בוודאי לא מזיק, היכולת לקרוא מרשם קרב אוגדתי והשליטה ברזי ראשי התיבות והקיצורים הצה"ליים, אינם בגדר תנאי הכרחי לתפקיד האזרח המופקד על המערכת הביטחונית. לרוב, ויצחק רבין הוא ככל הנראה יוצא הדופן היחיד, ראו עצמם קצינים בכירים שכיהנו כשרי ביטחון כראשי ועד העובדים של אנשי הקבע. כבר היו לנו שרי ביטחון שחיילות אינה הפרק המזהיר ברזומה שלהם, משה ארנס למשל, שהיו מהחשובים שבשרי הביטחון שהיו כאן והביאו אתם לתפקיד תפיסה אזרחית מגובשת שאתגרה את הצבא וחייבה אותו להשתפר. זה המקום שבו לרוב מזכירים שארנס כפה על צה"ל את הקמת מפקדת זרוע היבשה, אבל רוב המהפכות והשינויים ההכרחיים שעבר צה"ל ברבות השנים התרחשו כשעמד בראש המשרד שר ביטחון שבא מרקע אזרחי, כשראש וראשון לכולם הוא כמובן, דוד בן-גוריון.

לעומת גלנט, לח"כים כמו צחי הנגבי וישראל כ"ץ, אין ניסיון צבאי נרחב (שניהם שירתו בצנחנים, כ"ץ כקצין זוטר והנגבי כלוחם), אך בחירה בהם תהיה מינוי של אדם שיביא עמו את הניסיון של מי שכיהן שנים רבות כשר בממשלה, כחבר הקבינט המדיני-ביטחוני וכן כח"כ בוועדת חוץ וביטחון. מערכת הביטחון, על מורכבותה, מפת האינטרסים הביטחוניים והמדיניים של ישראל והאופן שבו מגבשים אסטרטגיה ומדיניות, אינם זרים להם. מנגד, הם יהיו חייבים לבוא כשבידם חזון אזרחי ברור לגבי בניין הכוח והפעלתו וכדאי שגם כמה "לשעברים" (בכירים בצבא שפרשו) לצדם בכדי למנוע מהם לשקוע בטקטיקה שבה לא ימצו את ידיהם ורגליהם. אחרת, לא תהיה להם השפעה של ממש. 

מועמד נוסף הוא אביגדור ליברמן, אזרח מובהק שכיהן כשר הביטחון עד נובמבר האחרון. הוא עשוי להגיע לתפקיד עם משנה סדורה שגיבש בינתיים. לכאורה, תנאי הכניסה שלו הם אופטימליים שכן הוא מכיר את המערכת, את המטה הכללי (אפילו הרמטכ"ל אביב כוכבי הוא מינוי שלו) ואת הזירות השונות. בקדנציה הקודמת, בין היתר בגלל שרה"מ קיים ערוץ עוקף שר עם הרמטכ"ל, הוא נכשל בקידום והוצאה אל הפועל של תכניות כמו הצטיידות רחבת היקף ברקטות, מעין "חיל טילים", כחלופה לחיל האוויר, ובקידום מדיניות נוקשה וניצית יותר מזו של נתניהו בנוגע לרצועת עזה. כשהתפטר, לאחר סבב הסלמה קצר (תוך שהוא מגיש לחמאס ניצחון תודעתי), נראה של רווה נחת של ממש מהשנתיים שלו בתפקיד. לאחרונה הצהיר שתנאיו לכניסה לממשלה יהיו קבלת תיק הביטחון וכן העברת חוק הגיוס, שאותו לא הצליח להעביר בכנסת הקודמת. בשל התנגדות החרדים לחוק, נוסחת פשרה אפשרית עשויה להיות ויתור של ליברמן על חוק הגיוס, בתמורה לנקיטת קו התקפי יותר מול החמאס בעזה.

ישנו כמובן עוד מועמד אחד לתפקיד, השר הנוכחי. ניכר שרה"מ, המחזיק גם בתיק הביטחון, מרגיש נוח מאוד בתפקיד. גם הוא, אגב, מגיע מרקע אזרחי (אף שהוא מקפיד לציין תכופות את שירותו כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל). לא מן הנמנע שיבחר, כמו בן-גוריון, רבין וברק להמשיך ולהחזיק בתיק הביטחון גם בממשלתו הבאה. גם כך וגם כך, סביר שנתניהו ימשיך להיות הפוסק האחרון בכל עניין ביטחוני, בין שיחזיק בתיק ובין שיחזיק בו חבר אחר בממשלתו. 

איזה צבא יהיה כאן

בספרו "ביטחון לאומי" (הוצאת דביר, 1996) כתב האלוף ישראל טל כי האסטרטגיה הישראלית, שהתבססה על "כוח המחץ באמצעות תנועה, מתקפה, העברת המלחמה לעומק שטח האויב, הכרעת סער ומלחמה קצרה קובעת את הכישורים הנדרשים מכוחה הצבאי של ישראל, את הרכבו ואת העדיפות בבניין סדר הכוחות כלהלן: א. מודיעין; ב. הכוח האווירי; ג. העוצבות הניידות והמשוריינות; ד. כוחות מיוחדים ("קומנדו") וכוחות עילית רגליים; ה. כל האחרים" (עמוד 84). הקביעה הזו לא מפתיעה כשלוקחים בחשבון את זהות מחבר הספר. טל אמנם החל את דרכו בחיל הרגלים, כמפקד כיתה בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה וכמ"פ במלחמת העצמאות, אבל הוא זכור בעיקר כ"מר שריון" המיתולוגי שפיקד על אוגדת הפלדה במלחמת ששת הימים. קשה להאמין שטל היה אובייקטיבי בניתוח שלו, אבל העיקרון הזה לבניין הכוח הצבאי נשמר שנים רבות, ככל הנראה עד אמצע שנות התשעים. מאז, דומה שהאיזונים השתנו ועיקר המשאבים הופנו לסעיפים א' וב', תוך הזנחת שאר המרכיבים. טל מצדו, אמנם הכיר בצורך לחזק את מרכיבי האש המדויקת והעוצמתית באוויר וביבשה, אך הדגיש כבר בפתח הספר כי ההנחה שהאש תתפוס את מקומו של התמרון "הופרכה פעמים רבות" (עמוד 18).

כאמור, חלק ניכר מתחום עיסוקו של שר הביטחון הוא עיצוב ובניין צה"ל במטרה לגבש מענה ביטחוני לאיומים והאתגרים שבפני מדינת ישראל. לא לכלל המועמדים שהוזכרו כאן יש תפיסה ברורה מהם הכיוונים שלאורם יש לבנות את הכוח, אבל לחלקם דווקא יש. השר גלנט למשל, פרסם לפני כמה חודשים מאמר ב"מעריב" בו הציג את תפיסתו הביטחונית, ובמשתמע את התחומים שעליהם הצבא צריך לשים דגש. במאמר ציין כי הוא מסכים עם הדברים שאמר הרמטכ"ל כוכבי בטקס שבו מונה לתפקיד, שבכוונתו להגדיל את "כושר הפגיעה באויב, והעמדת צבא קטלני, יעיל וחדשני". משימת צה"ל במערכה הבאה, כתב גלנט, תהיה: "השמדת מרב נכסי האויב תוך מזעור המחיר עבור ההישג". ניתן, אם כן, להעריך שהוא תומך בתפיסה שגיבש ראש הממשלה נתניהו לעשור הקרוב, לפיה לצה"ל דרושות עוד יכולות אש מנגד, בין שמן האוויר ובין שמהיבשה, ועוד מערכות הגנה אווירית.

מימין: הרמטכ"ל כוכבי מבקר בתרגיל בצפון, (צילום: דו"צ).

בצה"ל, לעומת זאת, כלל לא בטוח שרואים עם התפיסה עין בעין, שכן היא מזניחה (שלא לומר מתעלמת) מזרוע היבשה. השבוע חשף צה"ל את שני העקרונות המובילים בתכנון התכנית הרב-שנתית (תר"ש) החדשה שישיק בהמשך הרמטכ"ל כוכבי, מוכנות והשתנות. כלומר, שימור הכשירות למלחמה והתאמת הצבא לאתגרי ההווה והעתיד. כוכבי, עוד מימיו בצנחנים, היה מפקד שהקפיד לחדש ולשנות (לפקודיו נהג לצטט את שירו של יהודה עמיחי ובו שתי הדברות הנוספות "הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, 'לא תִּשְׁתַּנֶּה' וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, 'הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה'"). בין היתר פיתח את תפיסת הלחימה דרך קירות באינתיפאדה השנייה ואת תפיסת הלוחמה מבוססת המודיעין (לוחמ"מ) כראש אמ"ן, שחיברה מודיעין עדכני לכוחות הלוחמים.

התר"ש היא הדרך העיקרית שבאמצעותה מעצב הרמטכ"ל את בניין הכוח של הצבא, תוך דיאלוג עם הממשלה, בדגש על השר הממונה. תר"ש "גדעון", שבה הושם דגש ניכר על חיזוק זרוע היבשה, עמדה במוקד כהונתו של קודמו של כוכבי, איזנקוט, וזו שיעצב הרמטכ"ל הנוכחי תגדיר במידה רבה את כהונתו, בתנאי שיושג מתווה תקציבי שיאפשר אותה. כבר עתה החליט הרמטכ"ל על הקמת היחידה הרב-מימדית, שתשלב יכולות חי"ר, הנדסה, נ"ט, אש, אוויר ומודיעין ותהווה מודל לשינויים עתידיים ביחידות המתמרנות, ועל הקמת חטיבה לחדשנות, בפיקוד תא"ל. עוד החליט הרמטכ"ל לתעדף את מה שהוא מגדיר כ"קצה המבצעי" ולהקצות משאבים לשיפור יכולות בקצה המבצעי של צה"ל (נ"ט, אוויר), בכדי שהכוחות הלוחמים יהיו מסוגלים "להשמיד אויב ולשלול את יכולותיו בעוצמה רבה יותר ובמהירות רבה יותר".

אלו הם וקטורים חשובים לבניין הכוח, שמהם תיגזר גם הפעלתו. אך זו תהיה טעות להניח שבשל הצטיידות באמצעים טכנולוגיים ובחימוש מונחה מדויק, "גם המלחמה נעשית "מתמטית" ומדויקת. המלחמה היא לעולם "סטיטסטית" ותוצאות המלחמה הקונוונציונלית היו, הינן ותהיינה גם בעתיד תלויות במטרות הלאומיות, ביחסי הכוחות הלאומיים הכלליים, הכמותיים והאיכותיים, ובמנהיגות" (עמוד 226), כתב האלוף טל בספרו. תוצאת המלחמה הבאה, אם כן, תלויה בשיח בין הדרג הצבאי למדיני, וכן באופן שבו יובילו הרמטכ"ל כוכבי ומפקדי השדה את הצבא. עתה על הרמטכ"ל לוודא שכיוונים אלה לא יוותרו בגדר אוסף אקלקטי של רעיונות עם שם מפוצץ ויהפכו למכפילי כוח שמוטמעים היטב בתכניות האופרטיביות של צה"ל. המבחן עשוי להיות מהר מכפי שחושבים, כבר בקיץ הקרוב.

העם והאמריקנים עם הגולן, הסורים וחזבאללה פחות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הכרת ארצות הברית ברמת הגולן כ"חלק ממדינת ישראל" היא הישג מדיני חשוב לישראל ולרה"מ נתניהו, אבל לא בטוח שהאופן שבו נעשתה לא יסלים מציאות, שעד כה היתה לגביה הסכמה שבשתיקה.

השבוע נשא מנהיג חזבאללה, השייח' חסן נסראללה, נאום ובו הגיב להכרת הנשיא האמריקני דונלד טראמפ בריבונות ישראל על רמת הגולן. "האפשרות היחידה בפני הסורים להחזיר את הגולן, ושל הלבנונים להחזיר את חוות שבעא ואת ר'גר, והאפשרות היחידה של הפלסטינים לקבל את זכויותיהם הלגיטימיות היא ההתנגדות, וההתנגדות, וההתנגדות", אמר נסראללה. מעבר לגבול, בסוריה ולבנון, קשה להאמין שתהיה סובלנות להכרה בינלאומית ברמה, אותה כבשה ישראל במלחמת ששת הימים (והצליחה לשמור אותה בידיה גם ב-1973 ומאז), כשטח ריבוני ישראלי. הדבר מהווה פתח ותקדים לאפשרות שגם שטחים נוספים ובהם שטח המריבה בגבול עם לבנון בכפר רג'ר, הסכסוך על המים הטריטוריאליים בין ישראל ולבנון וכמובן הגדה המערבית, יוכרו ככאלה. יתרה מכך, מבחינת חזבאללה, שכמאמר הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, "נשמת-אפו היא ההתנגדות", הסכמה להכרה האמריקנית היא ויתור על העיקרון המנחה שלו. בהתחשב בעובדה שחזבאללה ומיליציות שיעיות נוספות הקימו תשתית מבצעית בצד הסורי של הגבול, שתאפשר פעילות כנגד ישראל (כפי שצה"ל חשף החודש, במבצע לוחמת תודעה), ההכרזה של נסראללה היא איום ברור.

בתחילת החודש ביקרו ראשי מפלגת "כחול לבן" בצפון הארץ וסיירו ברמת הגולן ובקריית שמונה. למרות שהארבעה, בני גנץ, משה יעלון, גבי אשכנזי ויאיר לפיד עסקו בעיקר בניסיון לגייס קולות ותומכים, סביר שהצפון מתחבר אצלם בעיקר לחוויות מהשירות הצבאי. הרמטכ"לים לשעבר לחמו שנים ארוכות מעבר לגבול, חלקם מול הסורים, כולם בלבנון, בפשיטות של הצנחנים (יעלון וגנץ) וגולני (אשכנזי), במבצעים ובפעילות ביטחון שוטף. אפילו יאיר לפיד, שהיה כתב צבאי ב"במחנה", בילה (אף שלא כלוחם) זמן ניכר משירותו במוצבים שבלבנון. במהלך הסיור בצפון התייחסו הארבעה לאיומים מצד חזבאללה וסוריה. במסיבת העיתונאים שקיימו הדגיש גנץ כי ישנה "חזית איראנית שיושבת על גבולה של מדינת ישראל. אנחנו נדע לטפל בכל איום, בכל אחת מהזירות, ככל שיידרש", ואילו לפיד מצדו התחייב בשם הארבעה ש"את רמת הגולן לא נחזיר לעולם".

מימין: רה"מ נתניהו והנשיא טראמפ מציגים את הצו הנשיאותי המכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן, (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ).

והנה מי שדאג לכך שלפיד יעמוד בהתחייבות הוא דווקא רה"מ בנימין נתניהו, שבעבר היה בין אלו שניהלו משא ומתן עם הסורים, במסגרתו נידון ויתור על השליטה ברמה. בשבוע שעבר צייץ נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, במדיום החביב עליו, טוויטר, כי הגיע הזמן שארצו תכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן. בביקורו של רה"מ נתניהו השבוע בוושינגטון חתם הנשיא על הצהרה רשמית המכירה בריבונות ישראל על הגולן. גם עבור נתניהו מתקשר הצפון עם מורשת הקרב האישית שלו כ"לוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל", שכוללת מבצע שעליו פיקד לאיסוף מודיעין בסוריה, בתנאי מזג אוויר קשים, שהסתבך, ואת אחד הניסיונות הכושלים לחטוף קצינים סורים ב-72, בו פיקד על כוח חסימה. לא מן הנמנע שרה"מ נזכר באירועים הללו בעת שהנשיא טראמפ חתם על הצו הנשיאותי המכיר ברמת הגולן כ"חלק ממדינת ישראל".

רגע לפני שעלה למטוסו על מנת לשוב לישראל בשל ההסלמה ברצועת עזה, "קיטר" רה"מ באזני העיתונאים על שהם מתמקדים בזירה הדרומית ואינם מקדישים את תשומת הלב הראויה, בעיניו, להישג המדיני שרשם, אף שמדובר בהישג חשוב מאוד. צה"ל כבש את רמת הגולן ב-1967 בכדי לשלול מהסורים שטח ששלט על יישובי צפון הארץ, שממנו פעלו ללא לאות כנגד ישראל. ההכרזה האמריקנית מבטלת (לא לחלוטין) את האפשרות שרמת הגולן, שחיונית כיום להגנת הגבול הצפון-מזרחי של ישראל, תישאר מחוץ לכל משא ומתן אפשרי עם הסורים. 

מהלך חשוב, שנעשה לא נכון

בספרו"לא נרדם בלילות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), התייחס אלוף (מיל') גיורא איילנד למשא ומתן שניהל רה"מ אהוד ברק ב-99' עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד (האב), וטען כי למעשה אסור לה לישראל להסכים למתווה של הסדר שלום עם סוריה, לפיו היא מוותרת על שליטתה ברמת הגולן. איילנד, שלחם במלחמת ההתשה ברמה ובהמשך, כמו גנץ, יעלון ואשכנזי, השתתף בפשיטות בלבנון (באחת מהן, והוא מג"ד הצנחנים, צירף לכוח שלו מפקד מחלקה עקשן בשם עפר שלח, כיום מספר 8 ב"כחול לבן"), שימש בעבר בין היתר כראש אגף מבצעים וראש המועצה לביטחון לאומי. בספר הודה שאת תובנותיו גיבש לאחר שפרש מתפקידיו הביטחוניים, אך ציין שעוד לפני כן קיווה שהמשאים ומתנים שניהלו ברק ובהמשך רה"מ אהוד אולמרט עם סוריה לא יבשילו לכדי הסכם שלום שבמסגרתו תוותר ישראל על השטח. 

לגישתו התבסס רה"מ ברק על שש הנחות שגויות. ראשית, שאם הצבא הסורי יניע כוחות לרמת הגולן ישראל תדע על כך בזמן אמת, מה שאינו בהכרח נכון. שנית, כלל לא בטוח שישראל תבין ותפרש נכון תנועת כוחות סורים שמטרתה מלחמה (ב-73', למשל, ישראל לא הבינה את משמעות תנועת כוחות האויב, אף שזיהתה אותה בזמן). שלישית, "ממשלת ישראל תקבל את ההחלטה הנכונה במהירות שיא. הספק: נניח שנזהה את תנועת האויב בזמן וגם נפרש אותה נכונה. עדיין כדי לנוע לתוך רמת הגולן, נידרש להחלטת ממשלה בלתי-הפיכה שמשמעה כניסה לשטח סורי, כלומר פתיחת מלחמה. בשל הזמן שיידרש להחלטה כזאת, הסורים הם שיגיעו ראשונים לקו ההיערכות הנדרש. המגע עם הסורים לא יתחיל אפוא במצב שבו אנו שולטים לתוך סוריה מקו התִלים, אלא הסורים הם שישלטו על התנועה שלנו בשטח נמוך" (עמוד 222).

מימין: האלוף איילנד בתרגיל, (צילום: "במחנה").

ההנחה הרביעית היא שהסורים יקיימו את חלקם בהסכם במשך שנים, ולכן גם תפיסת ישראל את הזמן והמרחב תהיה תקפה למשך זמן רב. אין הכרח שכך יקרה. חמישית, מנגנון הפיקוח הבינלאומי שיאכוף את ההסכם יוכל אמנם לעקוב אחר אמצעי לחימה כגון טנקים ותותחים, אולם הוא פחות יעיל באיתור טילי קרקע-קרקע מתקדמים בעלי טווח גדול ודיוק רב, וטילי נ"ט, שקל יחסית להסתיר אך השפעתם על המערכה הולכת וגוברת. ההנחה השישית היא שפני השטח ברמת הגולן לא ישתנו וצה"ל יוכל לנוע מהר מהירדן ועד קו התלים דרך השטח הפתוח. אך לא מן הנמנע ש"הסורים ימהרו לעשות שני דברים: לבנות עיירות על צירי האורך המובילים מהירדן לעבר רום הגולן ולבנות תעלות רבות לרוחב הגזרה. התירוץ הראשון לכך יהיה הרצון (הלגיטימי) ליישב את הגולן, והשני יהיה שתעלות אלה הן למעשה תעלות השקיה שנועדו לקדם את החקלאות בגולן. שני שינויים אלה – הפיכת שטחי מפתח ברמה לשטח עירוני ויצירת רשת תעלות – ימנעו מישראל את היכולת להניע במהירות את כוחות הצבא שלה ולתפוס את קו התלים לפני הגעת הסורים" (עמוד 223).

קרב על לגיטימציה ומערכה מול איראן

קשה להתווכח עם הטיעונים של איילנד. מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה שערערה את יציבות משטרו של בשאר אל-אסד (הבן), התקבעה בישראל ההבנה שאל לה לוותר על ריבונותה ברמת הגולן, שכן לצד התרחישים ששירטט, התברר שעשויים להתממש תרחישים מטרידים נוספים. סוריה כמעט והפכה למדינה שסועה שהשלטון המרכזי שבה אינו אפקטיבי, ובגבולה הצפון-מזרחי של ישראל תקום "דעאשסטן" או מרחב בעל שם דומה, הנשלט על-ידי ארגון טרור קיצוני. גם כך השתנתה המציאות באופן שמבהיר מדוע אל לה לישראל לוותר על הגולן. בעקבות הסיוע הצבאי שקיבל הנשיא אל-אסד במלחמת האזרחים מאיראן הוא מאפשר לה להקים תשתיות צבאיות בסוריה ולפעול ממנה כנגד ישראל, שמצדה מנהלת מערכה ארוכה, וחשאית ברובה, לסיכול ולמניעת ההתבססות האיראנית בסוריה. דוגמה לכך, ע"פ פרסומים זרים, היא תקיפה נרחבת שביצע חיל האוויר בחאלב בלילה שבין רביעי לחמישי, במהלכה נפגעו מחסני נשק איראניים. לכן, קשה לראות מצב שבו הפיקוד הבכיר של צה"ל ימליץ לראש ממשלה, שממילא יהסס לשקול זאת, לשאת ולתת על הגולן כפי שעשו בשעתו ראש אמ"ן לשעבר, האלוף אורי שגיא, או פקודו הוותיק מגולני, הרמטכ"ל גבי אשכנזי.

השאלה, אם כן, היא אחרת לגמרי: למה צריך את כל הרעש הזה עכשיו? הגולן בשליטה ישראלית למעלה מחמישים שנה, לאף ישות מדינתית, זולת בהסכמה ישראלית, אין אפשרות להשתלט עליה. זוהי עובדה מוגמרת גם אם לא מדברים עליה. יתרה מכך, ההצהרה של טראמפ, שמצטיירת כאצבע בעין לקהילה הבינלאומית, רק הניעה לפעולה את מערב אירופה, רוסיה, ארצות ערב, איראן וסוריה, המתנגדות למהלך. לא מן הנמנע שההצהרה תגרור מהלך בינלאומי נגדי, בין שיקרה באו"ם או מחוצה לו. הסורים ובני בריתם מאיראן גם עלולים להחליט ל"הטריל" את ישראל בפעולות טרור וגרילה מהצד הסורי של הגבול, ממש כפי שהצהיר נסראללה בנאומו. הצו של הנשיא טראמפ רק יצר עבורם לגיטימציה לפעולה.

בעיני ראשי ממשלה בישראל בקהילה הבינלאומית יש אמנם חברות רבות, אבל רק לאחת מהן יש משקל כבד. "היו אלי פניות רבות מחו"ל נגד הפצצת תשתיות בלבנון", נימק רה"מ דאז, אולמרט, את סירובו לאשר את תקיפת תשתיות במלחמת לבנון השנייה. לחו"ל היה רק פירוש אחד – ארצות הברית. תפיסה זו לא השתנתה, ולא בלי צדק. גב אמריקני, גם עתה, הוא אשראי רב עוצמה. במאמר שפרסם בנושא ב"ישראל היום" כתב האלוף (מיל') ישראל זיו, שכמו איילנד שירת כקצין צנחנים ושימש כראש אגף מבצעים, כי בשל ההכרזה "ישראל תידרש לנהל קרב לגיטימציה לא פשוט, בד בבד עם הגברת המאמץ למניעת ההתבססות האיראנית מהעבר השני של רמת הגולן. ההכרזה האמריקנית תסייע ללא ספק לניהול מאמצים אלה". לכן ההכרה בריבונות ישראל בגולן חשובה וכמעט שמקבעת את המצב כליל, אבל האופן שבו נעשתה, לא באמצעות מועצת הביטחון של האו"ם ומבלי לגבש הסכמה רחבה של הקהילה הבינלאומית פוגמים בה. לא בטוח שהסכמה שבשתיקה לשליטה הישראלית ברמה, שהיתה המדיניות האמריקנית עד כה, לא היתה מועילה יותר בעת הזו.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 28.03.2019)