ביידן רואה באיראן סכנה חמורה ויפעל בהתאם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הניסיון לצייר את הנשיא הנבחר ביידן כמי שיאפשר לאיראן להצטייד בנשק גרעיני, תלוש מהמציאות. ובכלל, מוטב לישראל לפעול בשיתוף פעולה עם הממשל החדש, במקום להתנכר לו. הניסיון עם ממשל טראמפ הוכיח שזה יעיל בהרבה.

בסרט הפעולה האמריקני "פיסמייקר" משנת 1997, מנסה ד"ר ג'וליה קלי (אותה מגלמת ניקול קידמן), העומדת בראש צוות למניעת הפצת נשק גרעיני של המועצה לביטחון לאומי, לאתר ולעצור את גנרל קודורוב המושחת מהצבא הרוסי, לאחר ששדד רכבת מסע שהובילה מספר ראשי נפץ גרעינים במחוז צ'ליאבינסק שברוסיה. את ראשי הנפץ תיכנן הגנרל למכור לאיראן. לקלי מסייע קצין הקישור של הצוות לצבא, לוטנט־קולונל תומאס דבו (שגילם ג'ורג' קלוני), יוצא רגימנט הריינג'רס ה־75 והכוחות המיוחדים של צבא היבשה, שיש לו חשבון משלו עם גנרל קודורוב.

באחד מרגעי השיא בסרט מפציר דבו בקלי לאשר לו לצאת עם צוות כוחות מיוחדים לפשיטה בדגסטן במטרה ליירט את המשאית שבה מבריח קודורוב את ראשי הנפץ. קלי, שחוששת שהפשיטה תביא להסלמה עם הרוסים, נוטה שלא לאשר וחוששת שקצין הכוחות המיוחדים מונע מרצונו לסגור חשבון עם קודורוב. "את כבר לא בוושינגטון, את בעולם האמיתי. ובעולם האמיתי ישנו נשק גרעיני בדרך לאיראן, ובין שאת מסכימה אתי ובין שלא, תשיגי לי אישור לפעולה", מטיח בה דבו בתגובה.

עתה, משנבחר ג'וזף ביידן לנשיאות ארצות־הברית, יש מי שמבקש לצייר את המציאות ככזו הדומה לזו שתוארה בסרט. לגישתם, איראן עומדת להשיג נשק גרעיני בכל רגע, והדבר היחיד שמנע זאת היה ביטולו של הסכם הגרעין בידי הנשיא הנוכחי, דונלד טראמפ. בהתאם לכך, נתפס ביידן כפייסן שיאפשר לאיראן לחצות את הסף ולהחזיק בנשק גרעיני.

ההסכם היה פתרון חלקי שעבד

המציאות היא כמובן אחרת לגמרי. איראן אכן חותרת להשגת נשק גרעיני, אך הוא אינו מצוי בהישג ידה. יתרה מכך, ביידן אינו מגיע לתפקיד כטירון בענייני ממשל ומדינאות, כפי שהיה קודמו. הוא מדינאי מנוסה, שמאחוריו ניסיון מקיף בסנאט של מעל שלושה עשורים (שכולל תמיכה מתמשכת ובלתי־מתפשרת בישראל). כסגנו של הנשיא אובמה לקח ביידן חלק בעיצוב הסכם הגרעין כמו גם בהחלטות משמעותיות כמו הפשיטה של הקומנדו הימי (הסילס) שבה חוסל מנהיג אל־קאעדה, אוסאמה בן לאדן ב־2011.

הסכם הגרעין שגיבש בשעתו ממשלו של הנשיא ברק אובמה עם איראן היה "פתרון חלקי". אמנם, איראן לא הפכה לשוודיה והמשיכה לממן טרור וחתרנות ברחבי המזרח התיכון, אך תכנית הגרעין שלה הוחזרה לאחור ואימת הפצצה הוסרה מעל תל־אביב וריאד. האלטרנטיבה, בדמות מלחמה אזורית ופעולות נקם בארה"ב ובאירופה באמצעות משמרות המהפכה, היתה גרועה יותר. 

למרות שההסכם היה רחוק ממושלם, היו לו יתרונות. בראיון לכבוד חג הפסח ב"הארץ" ב־2018 ציין הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, כי ישראל לא זיהתה "הפרות איראניות של ההסכם". אם יהיו שינויים בכוונות של איראן, אמר אז איזנקוט, "נדע עליהן. כרגע ההסכם, על מגרעותיו, עובד. והוא דוחה את מימוש החזון הגרעיני של האיראנים ב־10 עד 15 שנה". מערכת הביטחון, אם כן, ראתה בהסכם יותר נכס מאשר נטל.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, לעומת זאת, התנגד להסכם ופעל לבטלו בכל כלי שעמד לרשותו, בין שבכללי המשחק המקובלים ובין שלא (הנאום בקונגרס, למשל). נתניהו הוא האיש שהוביל, כמו היה באחד מניווטי הבדד הארוכים שכולל מסלול הלוחם בסיירת מטכ"ל, דחף, שכנע, התעמת, סיכן את כל הונו הפוליטי והאשראי המדיני הישראלי בכדי לגרום לממשלו של הנשיא דונלד טראמפ לבטל את ההסכם ב־2018.

טראמפ פעל לפי תחושת בטן, ביידן לא

לאורך כהונתו טראמפ נמנע, כמעט באופן מכוון, ללמוד ביסודיות את האתגרים שמולם ניצב ממשלו. בין שהיה מדובר בהסכם הגרעין, היריבות עם סין או ההחלטה להרוג את מפקד כוח קודס האיראני קאסם סולימאני, נראה שטראמפ קיבל את ההחלטות על סמך גחמה או תחושת בטן. לעתים זה הצליח, כמו בחיסול סולימאני או בהסכמי השלום והנורמליזציה שיזם לאחרונה בין ישראל לאיחוד ובחריין, אך לעתים מוטב היה להשקיע זמן נוסף בגיבוש אסטרטגיה ובהבנת המציאות הסבוכה לעומקה. 

הוכחה לכך (למי שנזקק לכזו) היא האופן שבו פיטר טראמפ השבוע את מזכיר ההגנה מארק אספר, אף שממילא בתוך פחות משלושה חודשים יושבע נשיא חדש שימנה מזכיר הגנה חדש. גם הסיבות לפיטורין מטרידות ונובעות מהתנגדות אספר להפעלת הצבא לטיפול במחאה כנגד האלימות המשטרתית.

כמו מזכיר ההגנה הראשון שמינה, גנרל הנחתים בדימוס ג'יימס מאטיס, גם אספר, בוגר ווסט פוינט (בן מחזורו של מזכיר המדינה מייק פומפיאו) שפיקד על פלוגה בדיוויזיה המוטסת ה־101 במלחמת המפרץ, היה מינוי מוצלח. במהלך כהונתו חיסלו כוחות מיוחדים מצבא ארצות־הברית את מנהיג דאעש, אבו-בכר אל-בגדאדי, במחוז אידליב שבסוריה. אבל יושרתו והקפדתו על מנהל תקין ודוגמה אישית (שלא כנשיא טראמפ אספר הקפיד לעטות מסיכה על פניו), היו לו, כך מסתבר, לרועץ.

עתה, עם בחירת ביידן שבה ועולה האפשרות שארצות־הברית תחתור לחדש את הסכם הגרעין. ביידן עצמו, במאמר שפרסם בראשית השנה בכתב העת הנחשב "Foreign Affairs" (יחסים בינלאומיים) טען ביידן כי "דיפלומטיה צריכה להיות המכשיר הראשון של הכוח האמריקני". לתפיסת ביידן דיפלומטיה היא לא רק סדרה של לחיצות יד שמצטלמות היטב. הדיפלומטיה "בונה ומטפלת בקשרים ופועלת לזיהוי תחומים בעלי עניין משותף תוך ניהול נקודות סכסוך. זה דורש משמעת, תהליך מדיניות קוהרנטי וצוות אנשי מקצוע מנוסים".

במאמר מתח ביידן ביקורת על החלטת טראמפ לבטל את ההסכם וטען כי הדבר גרם לאיראן "להפעיל מחדש את תוכנית הגרעין שלה ולהיות פרובוקטיבית יותר, מה שמעלה את הסיכון למלחמה הרת אסון נוספת באזור". ביידן ציין אז שאין לו אשליות לגבי המשטר האיראני, שעסק בערעור יציבות התנהגות ברחבי המזרח התיכון, "אבל יש דרך חכמה להתמודד עם האיום שמציבה איראן על האינטרסים שלנו ודרך שמביסה את עצמה–וטראמפ בחר באחרונה".

ביידן הודה במאמר שהריגת סולימאני, "הסירה שחקן מסוכן אך העלתה גם את הסיכוי למעגל אלימות שהולך ומתגבר באזור, וזה הביא את טהראן לעקור את גבולות הגרעין שנקבעו במסגרת הסכם הגרעין". אם ייבחר לנשיא, כתב, יבקש לחדש את ההסכם ולעבוד "עם בעלות בריתנו לחיזוקו ולהרחבתו, תוך דחיפה יעילה יותר נגד הפעילויות מערערות היציבות האחרות של איראן".

אלוף (מיל.) גיורא איילנד, קצין צנחנים וראש המל"ל לשעבר, אמר השבוע בראיון לתוכנית של אריה אלדד ובן כספית ב־103FM, כי בשעתו הנחה ראש הממשלה נתניהו את הגורמים הרלוונטיים בישראל לא לדבר עם נציגי הממשל שעסקו בגיבוש ההסכם.

האמריקאים, כמו ונדי שרמן ממשרד החוץ, שאלו את מקביליהם בישראל אילו הגבלות הם היו רוצים "שנכניס להסכם". בהתאם להנחיית ראש הממשלה נמנעו הישראלים מלהשיב. "את הטעות הזאת נכון לתקן ולא לעשות ברוגז, וקודם כל לדבר עם האמריקאים. עכשיו, יש לא מעט דברים שאפשר לומר אותם ואפשר להתעקש עליהם, ואני חושב שהאמריקאים גם יקשיבו לנו", אמר איילנד. 

איילנד נמנע מלקבוע איזה נשיא יהיה יותר טוב לישראל, אבל ציין שעצם יכולתו של ביידן לשתף פעולה עם מדינות אירופה היא יתרון משמעותי. "כשטראמפ יצא מתוכנית הגרעין הוא עשה את זה לבד, ולכן האפקטיביות היא לא כזו גבוהה". יתכן, אמר איילנד, שיהיה "הסכם יותר טוב, ולפי דעתי יש לנו לא מעט אינפוט שניתן לתת בעניין הזה, ובזה הייתי מתעסק".

המתיחות בדרום: ישראל צריכה להתחשב בתמונה המלאה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

החזית ההולכת ומתחממת בגבול עזה מחייבת את ישראל לשיקול דעת והסתכלות על מגוון השיקולים.

ישראל נדרשת, כתמיד, לאזן בין זירות, אילוצים ומתחים. בזירה הצפונית אמנם ירדה, במידת מה, רמת המתיחות עם חזבאללה, בשל הפיצוץ ההרסני בנמל ביירות. אך בנאומו האחרון הזהיר חסן נצראללה שהארגון עוד יגיב על הרג פעיל חזבאללה בסוריה לפני כחודש, המיוחס לישראל.

בנוסף, מנתונים שפרסם חיל האוויר תקף החיל בסוריה 955 פעמים בשלוש השנים האחרונות, ונראה כי ישראל ניצלה את משבר מגפת הקורונה כהזדמנות והגדילה את נפח התקיפות בסוריה.

בזירה הדרומית חלה בשבועיים האחרונים התחממות. החמאס שב לשגר בלוני תבערה ורקטות לעבר יישובי עוטף עזה. לעתים החמאס לוקח אחריות על הירי, ולעתים עושים זאת פלגים סוררים, שמאפשרים לחמאס "ללכת עם ולהרגיש בלי".

בתגובה תקף צה"ל בשבוע האחרון כמעט כל לילה, מן האוויר, יעדים של הזרוע הצבאית של החמאס, ובהם מחסני רקטות ותשתיות תת־קרקע. בנוסף חסמה ישראל את הסיוע הכלכלי הקטרי וצמצמה את מרחב הדיג של תושבי הרצועה.

בסוף השבוע האחרון נחשף כי ישראל ואיחוד האמירויות הערביות עתידים לחתום בקרוב על הסכם נורמליזציה. את המהלך המדיני הוביל בהצלחה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אולם ניתן לשער שבטרם החתימה תבקש ישראל להימנע מהסלמה, במיוחד ברצועת עזה.

ומכאן לצורך הישראלי לפעול מבלי לגלוש לכדי הסלמה רחבה. בכהונתו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט נמתחה ביקורת על האופן המדוד, המושכל והכירורגי שבו הגיב צה"ל לטרור הבלונים, להפגנות על הגדר (שבהן גם כן שולבו פעולות טרור) ולרקטות בדרום. והנה התברר לבסוף שההכלה בדרום נועדה לאפשר את ביצוע מבצע "מגן צפוני", במהלכו השמיד צה"ל במפתיע את תשתית המנהרות של חזבאללה בגבול לבנון.

כשנכנס הרמטכ"ל אביב כוכבי לתפקידו נשמעו קריאות בתקשורת לפיהן הוא, בניגוד לקודמיו, יחזיר את צה"ל לערכי הניצחון הטובים והישנים. והנה מתברר כי מה שהיה הוא שיהיה, וטוב שכך. הרמטכ"ל הוא אסטרטג, וככזה עליו לראות תמונה רחבה ולפעול בהתאם ולהפעיל את הכוח באופן ובעיתוי הנכון.

מבצע "חגורה שחורה", במהלכו תקף צה"ל, בפיקוד כוכבי, ופגע בפעילים ובתשתיות של הג'יהאד האסלאמי, כדי לייצר אפשרות להסדרה ורגיעה הוא דוגמה טובה לכך. גם עכשיו נדרשת תגובה, אך כזו שלא תגדיש את הסאה ותאפשר את החתימה על ההסכם.

באחרונה מופץ בצה"ל ספרון קטן בשם "חשופים למוות" (הוצאת מטר, 2020) מאת איתן הרלב אודות יחידה מובחרת של מתנדבים שהקים המנהיג המונגולי ג'ינגיס חאן בסמוך לשנת 1200 לספירה. הספר, שיצא במקור בשנת 1969, יצא מחדש ביוזמת תא"ל אבי גיל כשפיקד על עוצבת געש.

בהקדמה למהדורה החדשה הדגיש גיל, שעשה את רוב שירותו בצנחנים ולחם בלבנון, באיו"ש ובעזה וכיום משמש כרח"ט תוה"ד, כי לטכנולוגיה, לאמצעי הלחימה ולטכניקות הקרביות החדשות "יהיה ערך מבצעי-קרבי אפסי ללא מנהיגות סוחפת. מפקדים בעלי חזון, המייצרים ערך עבור אנשיהם, הם אלה שיקבעו את תוצאות הקרבות" (עמוד 3). בהקדמה ציין גיל כי לספר ישנו ערך מעשי ויישומי עבור מפקדי צה"ל כיום, שכן הלקחים שהוא מתאר נותרו בתוקף.

על היחידה פיקד יאסוטאי, אשר "הצטיין במספר קרבות וג'ינגיס חאן מינה אותו כקצין והטיל עליו משימות מיוחדות של חדירות עמוקות לשטחי האויב" (עמוד 21). היחידה פעלה בחזית ובעורף האויב, שיבשה את מערכיו, ופגעה במפקדיו הבכירים.

הספר החכם והקצר (ולכן יש סיכוי שקציני צה"ל גם יקראו בו) שכתב הרלב על היחידה המובחרת של הצבא המונגולי, הדגים היטב את טענתו של האלוף ישראל טל לפיה המלחמה "אינה מדע מדויק אלא היא אמנות המידה הנכונה" של הפעלת הכוח. לעתים אתגר מבצעי מחייב את הפעלתה של אוגדה, לעתים יחידת קומנדו שתבצע פשיטה נועזת, ולעתים כוח קטן, מסווה ומחופש ("מסוערב"). אין טעם בהפעלת פטיש כבד היכן שנדרשת דקירת סיכה. הכל בהתאם לצורך, לאילוצים ולתמונה הרחבה.

 

 

הגנרל הדיפלומט | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי מונה לשר החוץ, ועתה עליו לוודא שיש לו מקום סביב השולחן שבו מתקבלות ההחלטות. שם, עליו ליזום דווקא את המהלך המדיני, גם אם מתוך הרגל הוא חושב קודם כל צבא.

השבוע נכנס לתפקידו כשר החוץ הרמטכ"ל לשעבר והח"כ בהווה גבי אשכנזי. לראשונה מזה זמן רב שקצין בכיר לשעבר יכהן בתפקיד ויתרה מכך, אולי מאז ציפי לבני, ישראל שבה וממנה למשרה אדם שניסיונו, קשריו בקהילה הבינלאומית ומעמדו הציבורי הם כאלה שיש ביכולתו למלא את הנעליים. 

היו לנו כבר בישראל גנרלים מהוללים שכיהנו כדיפלומטים הבכירים בישראל, אבל רק על קצין בכיר אחד בדימוס ניתן לומר שהשאיר חותם של ממש כשר חוץ – הרמטכ"ל לשעבר, משה דיין.

במסלולו הצבאי, הספיק דיין לפקד על גדוד הקומנדו 89 ועל חטיבה במלחמת העצמאות ועל צה"ל כולו במלחמת סיני. כשר ביטחון היה שותף להצלחה במלחמת ששת הימים, ואחד האחראיים הבולטים למחדלי מלחמת יום הכיפורים. 

בהתאם למוטו שלו הוא לא הסביר ולא התנצל ולאחר ה"מהפך" בבחירות 1977, חבר לממשלתו של מנחם בגין כשר חוץ. את כהונתו ניצל כדי לשקם את מעמדו הציבורי לאחר הכתם שדבק בו, והיה לאדריכל הסכם השלום עם מצרים, אחד מנכסיה האסטרטגיים החשובים ביותר של מדינת ישראל. 

הגנרל שעוצב בלבנון

אשכנזי הוא גולנצ'יק, הראשון שהגיע מהחטיבה החומה לתפקיד הרמטכ"ל. הוא התגייס לחטיבת גולני ב־1972 וכצוער בקורס קציני חי"ר לחם במלחמת יום הכיפורים. לאחר המלחמה סיים את הקורס בהצטיינות ולחם כמ"מ בגולני במלחמת ההתשה במובלעת הסורית.

כשהיה מ"פ בגדוד 13 צירף אותו מח"ט גולני, אורי שגיא, לכוח הפושט באנטבה. לימים סיפר שמהמבצע הוא זוכר בעיקר את "הרגעים שאחרי, את המיפגש עם המשוחררים, את הטיסה חזרה לארץ. כאשר התקרבנו לנחיתה הסתכלתי למטה ומעולם לא חשתי את מלוא משמעות המלה 'מדינה' כפי שחשתי באותם רגעים".

לבנון היתה המעצב העיקרי של הקריירה שלו. הפשיטה הראשונה שלו שם כמ"פ, אמר בראיון, אף שלא קרה בה שום דבר דרמטי, הייתה עבורו לחוויה הקרבית המכוננת. "אני זוכר את הבוקר שאחרי. חזרתי לבסיס והרגשתי שזהו זה, שאני מפקד. שעברתי את המבחן העליון של כל לוחם, להוביל חיילים בקרב. מאז השתתפתי בעשרות מבצעים חשובים וגדולים יותר, אבל התחושה הזו לא חזרה על עצמה באף אחד מהם", סיפר.

הוא היה סמג"ד בחטיבה במבצע ליטני (שם גם נפצע בפשיטה על יעד מחבלים), מג"ד 51 בפשיטות בלבנון, כסמח"ט במלחמת לבנון הראשונה פיקד על כוח גולני שכבש את מבצר הבופור וב־1987 פיקד על החטיבה כולה בלחימה בלבנון. 

גם בתפקידי פיקוד בכיר אשכנזי השלים מסלול שלם ומקיף ככל שניתן: רח"ט מבצעים, עוזר ראש אג"ם ואלוף פיקוד צפון. לפני עשרים שנה, החודש, פיקד אשכנזי על נסיגת צה"ל מלבנון, מבצע מסובך בן שני לילות, שהסתיים, כמו שאהבו לומר אחר־כך בצה"ל, כשהחיילים יצאו "ללא שריטה". לאחר מכן שימש כסגנו של הרמטכ"ל משה "בוגי" יעלון. כל זה לא עזר כשראש הממשלה שרון רצה בטייס הקרב דן חלוץ כרמטכ"ל. 

למערכת הביטחון הוא חזר בדלת האחורית, כמנכ"ל משרד הביטחון, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. צה"ל לאחר המלחמה והכשלים שהתגלו בה, היה צבא במשבר. היו כאלה שנזכרו אז בביטוי "הצבא החלול", שתיאר את מצב הצבא האמריקני לאחר מלחמת וייטנאם. עם התפטרות הרמטכ"ל חלוץ בינואר 2007, היה אשכנזי, שלא היה נגוע במשגי המלחמה, בחירה כמעט טבעית להחליפו. 

תחת פיקודו חזר צה"ל להתאמן. אשכנזי נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. האות לכך ניתן כבר ביומו השני בתפקיד, בדברים שאמר בסיום קורס בפו"ם, כשציטט את נאומו המכונן של ראש הממשלה יצחק רבין. "נדמה כי ברבות השנים דבריו של רבין מקבלים משנה תוקף ועלינו להפנים את עוצמתם, את תקפותם וליישם אותם יום יום, שעה שעה. אין מקום ל'סמוך', ל'יהיה בסדר'. יש מקום לתכנון, לירידה לפרטים ולמקצועיות. עלינו לתבוע מעצמנו ומאנשינו רמת ביצוע גבוהה, נקיטת יוזמה, לקיחת אחריות, מתן גיבוי ומעקב מוקפד אחר ביצוע החלטות והנחיות", אמר אז.

במאמר לסיכום כהונתו כרמטכ"ל כתב אלוף (מיל.) גיורא איילנד כי במהלכה "שופרה מאד מוכנות הצבא". איילנד, קצין צנחנים שכיהן כראש אגף מבצעים, נתן ציון גבוה גם להפעלת הכוח הצבאי. "מבצע "עופרת יצוקה" היה מבצע צבאי מוצלח", כתב, וגם תקיפת הכור הגרעיני בסוריה ב־2007 "הייתה מבצע מרשים".

על כהונתו המוצלחת העיבה בעיקר המריבה המתוקשרת (והמיותרת) עם שר הביטחון אהוד ברק על מעמד ציבורי וקרדיט, ובה אף צד לא יצא נקי. בסופו של דבר נקבע כי לא היה "פוטש" בקריה ותיקי החקירה המשטרתיים כנגד הרמטכ"ל ועוזריו נסגרו. האם היה על אשכנזי לפעול אחרת? כנראה שכן, וגם הוא הודה בכך.

דיפלומט עם ידיים קשורות

כשר החוץ יידרש אשכנזי לשקם את היחסים עם המפלגה הדמוקרטית, במיוחד עתה שמגפת הקורונה עשויה לתת לג'ו ביידן ולמפלגה הדמוקרטית סיכוי של ממש בבחירות לנשיאות, ולחזק את קשריה במערב אירופה. אבל למרות שהתפקיד עוסק במדיניות חוץ, שני האתגרים העיקריים שלו היו בבית.

הראשון, והפחות שבהם, יהיה להפוך לשליחה העיקרי של ישראל לענייני מדיניות חוץ. בכהונתו האחרונה הסתמך רה"מ נתניהו בעיקר על שליחים אישיים דוגמת עו"ד יצחק מולכו או ראשי המל"ל, או ראש המוסד ומתאם פעולות צה"ל בשטחים (כשפולי מרדכי כיהן בתפקיד). אף שראש ממשלה, כל ראש ממשלה נעזר גם בשליחים שכאלה, הרי שהנתח העיקרי של המגעים הדיפלומטיים של ישראל צריך להיות מופקד בידי השר הממונה.

השני, יהיה שיקום משרד החוץ. רה"מ נתניהו רוקן, מאז עזב ליברמן את המשרה, את המשרד והעומד בראשו מכל תוכן ממשי, פגע אנושות במעמד המשרד וקיצץ בתקציבו.

המשימה של אשכנזי תהיה, בדומה לכהונתו כרמטכ"ל, לשקם את המשרד, להשיג לו תקציב ראוי ולא פחות חשוב מכך, להחזיר את אנשיו (ואת עצמו) לחדר שבו מתקבלות החלטות.

במלחמת לבנון השנייה קבלה שרת החוץ דאז, ציפי לבני, כי ראש הממשלה נמנע מלתת למהלכים מדיניים ולא צבאיים את המקום הראוי להם וכי התעלם ממנה לא פעם במהלך המלחמה. אולמרט הפגין מאז עקומת למידה מרשימה, וללבני היה תפקיד מפתח בדיונים על תקיפת הכור בסוריה, מבצע "עופרת יצוקה" וכן במשא ומתן עם הפלסטינים.

על אשכנזי לוודא שיש לו מקום סביב השולחן שבו מתקבלות ההחלטות, ואז ליזום דווקא את המהלך המדיני, גם אם מתוך הרגל הוא חושב קודם כל צבא.

הוא יידרש לעשות את כל זה כשלמעשה סמכויותיו ותחומי האחריות שלו פחותים משמעותית מאלו שהיו בידי רוב קודמיו בתפקיד. הקשר עם המעצמות, רוסיה וארצות הברית, ומינוי השגרירים החשובים ביותר, נותרו במסגרת ההסכם הקואליציוני בידי רה"מ נתניהו.

ולמרות זאת, האדם עושה את התפקיד. בין שאשכנזי יבחר להיות שר חוץ שרק מוסיף מיילים לכרטיס הנוסע המתמיד שלו, ובין שיחליט לנסות ולהשפיע באמת, תלוי בעיקר בו. 

במאמרו מנה איילנד עוד נדבך לכהונת אשכנזי כרמטכ"ל, וציין כי הוא יצר קשרים יוצאים מן הכלל עם מפקדי צבאות רבים, ובהם במצרים, ירדן, וכן באירופה ובארצות הברית. "חשיבות קשרים אלה – המבוססים על אמון והערכה – גבוהה גם בימים כתיקונם יותר מכפי שהעין משגת, אך השפעתם של קשרים אלה בעת משבר היא עצומה. במובן זה הוכיח הרמטכ"ל, כי הוא לא רק 'חייל' אלא גם בעל יכולות גבוהות בתחום המדיני". עכשיו עליו לפרוע את השטר. 

גנץ עשוי להיות שר ביטחון טוב, בתנאי שלא יתנהג כרמטכ"ל-על | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ממשלת האחדות המסתמנת טומנת בחובה את חזרתו של איש מקצוע, הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, למשרד הביטחון. אבל גנץ אינו חייל יותר. הציבור אינו זקוק לרמטכ"ל-על, אלא למפקח על הצבא מטעם הממשלה. אם אכן יהיה כזה, הוא הוא עשוי להיות שר ביטחון שייזכר.

הסכם הקואליציוני שנחתם בין יו"ר מפלגת "הליכוד" וראש ממשלת המעבר, בנימין נתניהו, ליו"ר מפלגת "כחול לבן", בני גנץ, ובו הוסכם על כינון ממשלת אחדות ל-36 חודשים, מחזיר למשרד הביטחון שר שהרקע שלו הוא צבאי למהדרין. כשר ביטחון עשוי גנץ להיות בשורה של ממש, ובתנאי שישכיל לברוח משתי מלכודות שאליהן נפלו לא מעט קצינים בכירים שכיהנו כשרי ביטחון לפניו.

חשוב לומר מראש, אף שישנו קושי מובנה ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה, והשר כבר אינו יכול לצאת לחופשת סמינר כמו בן גוריון בשעתו, עדיף ששר הביטחון יהיה דווקא אדם שהגיע מרקע אזרחי כמו שלושת שרי הביטחון הקודמים, נפתלי בנט, בנימין נתניהו (שהחזיק בתיק כראש ממשלה) ואביגדור ליברמן.

בסופו של יום, וגם בתחילתו, תפקיד שר הביטחון הוא להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. שר שאינו מגיע מהמערכת, יהיה פחות מקובע למוסכמות.

מנגד, שר "אזרחי" שכזה אמנם לא יידרש לבקיאות בטקטיקה צבאית, אך הוא יהיה חייב להיות מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שתאתגר את החשיבה הצבאית. את זה קשה לומר שהביאו לפחות שניים מהאזרחים שכיהנו בתפקיד. נתניהו, אף שנמתחה כאן ביקורת רבה על התפיסה שהביא, לפחות גיבש אחת כזו, גם אם בקווים כלליים

"בני חותא"

כאמור, שלא כמו שלושת קודמיו בתפקיד, גנץ הוא בשר מבשרה של המערכת. בשנת 1977 התגייס גנץ לצה"ל והתנדב לצנחנים. כשהיה קצין צעיר בגדוד הנח"ל המוצנח, צורף ביוני 1980 לכוח בפיקוד המ"פ שלו, אורי ארליך. הכוח של ארליך היה חלק מנבחרת שגיבש מח"ט הצנחנים, דורון רובין, למבצע "איש דמים".

היתה זו "הפשיטה המוסקת הראשונה לדרום לבנון, עוד בטרם ימי של"ג. זה התרחש באזור גשר קסאמייה, גשר בגזרה המערבית של הליטאני. אורי היה מפקד הצוות ואני הייתי סגנו. הגעתי לעמדה וחיפיתי עליו כשהתקרב לבית. מחוץ לבית זיהינו מחבלים ופתחנו באש. אורי התקרב לבית במהירות, והיה צריך להניח מטענים כדי לפוצץ את הבית שהיה ידוע כבית מחבלים", נזכר גנץ בראיון שהעניק לעיתון "במחנה".

בשל רעשים ופיצוצים מתוך הבית גנץ וארליך, שזכרו את שהתרחש במבצע "שלכת" שנה קודם לכן (פשיטה בה נהרגו שני מ"פים מהגדוד, לאחר שפיצוץ הביא לקריסת מפקדת מחבלים והם בתוכה), החליטו לנתק מגע. בעוד הכוח התרחק הבית התפוצץ. הפשיטה נחשבה למוצלחת במיוחד, ורובין קבע שהיוותה "קפיצת מדרגה מוראלית ומקצועית של החטיבה… שחזרה עם קדר מפקדים אחר לחלוטין לאחר המבצע". גנץ היה אחד מאותם מפקדים שסומנו כמי שיגיעו רחוק. 

ב-2010 כתב הפרשן הצבאי ולימים ח"כ, עפר שלח, מאמר ב"מעריב", שבו סקר את המועמדים להחליף את הרמטכ"ל גבי אשכנזי (לימים שותפו הפוליטי של גנץ). שר הביטחון אהוד ברק רצה אז באלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, יוצא שייטת 13, ואילו הרמטכ"ל רצה בפקודו הוותיק מגולני, אלוף פיקוד הצפון גדי איזנקוט. סגן הרמטכ"ל גנץ היה מועמד של פשרה, ובסופה של סאגה פתלתלה גם נבחר לרמטכ"ל

שלח, שהכיר את גנץ עוד מהימים שבהם היו קצינים צעירים בצנחנים, כתב שבמסלולו הצבאי "מופיעים כל המרכיבים של רזומה מכובד: מיחידה חטיבתית בצנחנים (פלחה"ן) דרך יחידת שלדג, חטיבת הצנחנים, אוגדת מילואים, יחידת הקישור ללבנון ועד אוגדת איו"ש. דרכו לצמרת דומה מאוד לזו שעשו רמטכ"לים אדומי כומתה לפניו. איך מילא את תפקידיו זה כבר סיפור אחר. כשהיה מח"ט הצנחנים, כינו אותו קציניו מאחורי גבו "בני חותא"; אצל בני תמיד יש זמן, המשימה תחכה. הייתם מצפים שאדם עם סדרה כזו של תפקידים יותיר אחריו שובל של זיכרונות מאירועים שבהם נטל חלק; אצל גנץ, הזיכרון העיקרי הוא איך התקדם הלאה".

שלח אולי החמיר מעט עם גנץ (וסביר שעתה הוא יהיה ביקורתי עוד יותר), אולם גם לאחרים, ששירתו תחתיו בצנחנים או במטה הכללי, הוא אינו זכור כסכינאי, וסגנון הפיקוד שלו נחשב לנוח וסובלני בהרבה.

כתוצאה מן המחאה החברתית של קיץ 2011 נדרש גנץ כרמטכ"ל להתמודד עם קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון, והורה על סגירת חטיבות שריון וטייסות וביטל חלק מן האימונים. בשל הירידה בכשירות נמנע הצבא מלהפעיל מסגרות מילואים במערכה מבצע "צוק איתן".

למרות סגנונו, קשה היה להגדיר אותו כ"צמחוני". צה"ל בהובלתו ביצע מספר חסר תקדים של מבצעים מיוחדים, גלויים וחשאיים, במסגרת תפיסת המערכה שבין המלחמות (מב"מ).

רצועת עזה היתה זירת המערכה העיקרית של כהונתו. מבצע "צוק איתן" היתה המופע העיקרי שלו כרמטכ"ל, והוא נוהל טוב בהרבה ממלחמת לבנון השנייה, לא מעט בזכותו. גנץ פיקד על הצבא בלחימה מורכבת, שבסופה הושמדו מנהרות לחימה, מפקדות ותשתיות חמאס ונפגעו מחבלים רבים.

מנגד, העובדה שהמערכה בקיץ 2014 נוהלה טוב מכפי שנוהלה המלחמה ב-2006, אין בה בכדי ללמד כי צה"ל, בפיקוד גנץ, הגיע אליה מוכן. דו"ח מבקר המדינה מתח ביקורת חריפה על הזנחת כוחות היבשה בטרם העימות, על היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות ועל טיפול לקוי באוכלוסיית עוטף עזה.

גם ועדת בדיקה פנים-צה"לית בראשות מפקד הגיס המטכ"לי דאז, האלוף יוסי בכר, קבעה כי "ערב המבצע היו המנהרות ההתקפיות עבור רוב מפקדי הכוחות המתמרנים בחזקת נעלם. הייתה הכרה של האיום, אך עוצמתו וממדיו לא נתפסו". הפעלת הכוח של צה"ל, קבעה הוועדה, לא היתה אפקטיבית מספיק ולא חתרה לקיצור משך המערכה.

רמטכ"ל-על או מפקח מטעם הממשלה

גנץ מגיע למשרד הביטחון בתקופה מלאת אתגרים, שהבולט שבהם הוא משבר הקורונה. שותפו העיקרי להתמודדות עמם יהיה הרמטכ"ל אביב כוכבי, שכמותו עשה את עיקר שירותו בצנחנים. השניים מכירים היטב, החל מימיהם המשותפים בגדוד 890, כשהיו שניהם בני טיפוחיו של מח"ט הצנחנים דאז, שאול מופז, וכלה במטה הכללי, שם היה כוכבי ראש אמ"ן תחת הרמטכ"ל גנץ.

לפני מספר חודשים השיק כוכבי תכנית רב-שנתית, "תנופה שמה". התכנית שמה דגש רב על לוחמנות וקטלניות, אבל הסתמכה בעיקר על מודיעין מדויק ואש מנגדנוכח משבר מגפת הקורונה ניתן להעריך שמינויים בכירים ורה-ארגון של המטה הכללי הם כל שיישאר מהתכנית. 

נדרשת חזרה לשולחן השרטוט ותכנית חדשה, כיוון שצה"ל יאלץ בשנים הקרובות להדק את החגורה. כאן עשוי השר החדש לתרום תרומה של ממש ואולי לדאוג שהתכנית שכן תיושם תהיה מאוזנת יותר ולא תשכח בדרך את זרוע היבשה

כשהיה רמטכ"ל, תחת שר הביטחון שאול מופז, התלונן משה יעלון כי מופז מתקשה לפעול במגרש הפוליטי ולכן מנסה להיות רמטכ"ל-על, ולהתערב בתחומי האחריות של הרמטכ"ל. זוהי אכן המכשלה העיקרית שעומדת לפני גנץ, שממנה נמנעו בכישרון שרים כמו דיין, רבין ויעלון ואליה נפלו מופז, שרון, מרדכי וברק.

כמי שעשה את עיקר שנותיו בצבא הוא ירגיש שם בבית, אבל גנץ אינו חייל יותר. הציבור אינו זקוק לעוד דרג פיקודי עליון בצבא זולת הרמטכ"ל, אלא למפקח מטעם הממשלה שיאתגר את המערכת, יעסוק בתקציב, באסטרטגיה ובמדיניות הביטחון, ולא באיגוף השמאלי של גדוד מגבעתי בפשיטה בעזה.

בעוד כשנה וחצי, אם הסכם הרוטציה אכן יתקיים כלשונו (אם, כמו שאמרו בשעתו הספרטנים לפיליפוס מלך מוקדון, היא מילת המפתח), אמור גנץ להחליף את נתניהו ולהתמנות לראש הממשלה. בצה"ל ישנם תפקידי מעבר שהמכהן בהם משתדל לא "לעשות גלים" ולהסתבך, בשל רצונו להתקדם הלאה. אך למרות הרצון להימנע מתקלות ושגיאות ועל אף האילוצים הפוליטיים, על גנץ להתייחס לתקופתו במשרד הביטחון כאל העיקר ולא כאל שלב בדרך. 

אם יהיה כזה גנץ עשוי להיות שר ביטחון שייזכר. אך אם יעביר את הכהונה בניסיון להתחמק מכל תסבוכת או החלטה קשה על בניין הכוח של צה"ל, הוא יהיה, אולי, צודק לגמרי מבחינה פוליטית, אבל לא יעשה את התפקיד שהוטל עליו.

"גם חיזוק זרוע היבשה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בכירים לשעבר בצה"ל התריעו באחרונה כי צה"ל חייב לחזק את זרוע היבשה ואת המאמץ המתמרן, שכן בלעדיו לא ניתן יהיה לקצר את המערכה ולהכריע. בפועל, למרות שהצבא אוהב להצטייר כהתקפי ויעיל, הרי שישנו פער גדול בין איך שהוא מציג את עצמו, לאיך שהוא באמת. פער שחובה לגשר עליו.

בשבועות האחרונים המסר העיקרי שמגיע מהצבא (ומלשכת שר הביטחון הטרי, נפתלי בנט) הוא שצה"ל חוזר לנצח. ב"הארץ" פרסמו יניב קובוביץ ועמוס הראל כי בצה"ל הופץ מסמך סיכום למבצע "חגורה שחורה" בהנחיית הרמטכ"ל אביב כוכבי. המבצע, קובע המסמך, הסתיים בהצלחה, וזאת למרות שמאז סיומו נורו מספר רקטות לעבר יישובי הדרום. 

"לצד סיכול המפקד הבכיר של הג'יהאד האיסלאמי תקפנו עשרות מטרות טרור של הג'יהאד האיסלאמי ברחבי רצועת עזה ופגענו קשות ביכולת התקיפה שלו. סיכלנו בשעת מעשה חוליות טרור", נכתב במסמך. במאמרם ציטטו קובוביץ והראל בכירים במערכת הביטחון שאמרו להם כי המסמך "מוגזם ביחס לאירוע ולתוצאותיו". חלקם אף טענו שהוא "מזכיר מורשת קרב ממלחמות ישראל ולא סבב לחימה קצר". 

כשבוחנים את המבצע מהצד קשה שלא להתרשם מכך שחיל האוויר הפך במהלך כהונת מפקד החיל הקודם, אלוף אמיר אשל, למכונת מלחמה מרשימה (ולא שלא היה כזה בתקופת קודמיו, האלופים שקדי ונחושתן). הפעלתו נותנת בידי הדרג המדיני יכולת להגיב תוך הימנעות כמעט בטוחה מנפגעים ואפשרות לנתק מגע מהלחימה בתוך זמן קצר.

אך אין להקיש מפעולות תגמול אוויריות בסוריה, וממבצע "חגורה שחורה" בעזה, על מערכה רחבה. המבצע היה מוצלח, אבל מוטב לא להיסחף בטפיחות עצמיות על השכם. אף שחיל האוויר הוא מכשיר יעיל מאוד בפעולת ענישה או גמול נקודתית, במלחמה הבאה, הוא פשוט לא יספיק.

במלחמת לבנון השנייה, למשל, החזבאללה ירה לעבר צפון ישראל כ-4000 רקטות מסוגים שונים. למרות שחיל האוויר נהנה במלחמה מחופש פעולה מבצעי מלא, הודו מפקדיו, כפי שהודו קודמיהם לאחר סבב הלחימה עם אש"ף ב-1981, כי אין בידיהם מענה לרקטות קצרות הטווח.

מאז יכולות הארגון רק גדלו, ואתר החדשות "אל-מוניטור" דיווח לאחרונה כי ברשותו בין 120 ל-150 אלף טילים, רחפנים מאיראן וכ-45 אלף לוחמים בסדיר (ובכלל זה כוחות קומנדו מיומנים) ובמילואים, שרכשו ניסיון מבצעי בסוריה וערוכים במתחמים מבוצרים בכפרים בדרום לבנון.

גודל השטח לא יאפשר לחיל לשלוט ביעילות על המרחב. יתרה מכך הצורך לפעול בעומק לבנון ולשמר מוכנות להתלקחות זירות נוספות ובהן איו"ש ועזה, יטיל מגבלות על סדרי הכוחות וההיקפים שבהם יפעל חיל האוויר.

נוכח האיום החמור על העורף צה"ל יידרש להפעיל תמרון יבשתי רחב היקף ללב השטח. התמרון הזה לא יוכל להישען רק על כוחות סדירים, כפי שהיה במבצע "צוק איתן", ויחייב גם שילוב כוחות מילואים בסדרי כוחות גדולים. אבל למרות שצה"ל לכאורה משמיע מסרים לוחמניים ונחושים בנוגע לתמרון בעימות הבא, הרי שבפועל צה"ל עבר תמורה של ממש בכל הנוגע לזרוע היבשה והתמרון היבשתי בעשורים האחרונים.

התמרון הוא כבר לא הבן המועדף

בראשית שנות השמונים, אמר ראש אג"ת דאז, האלוף מנחם עינן, שהוא אינו רואה שום אסטרטגיה או "גישה עקיפה, ותהיה טובה ככל שתהיה, אינה מסוגלת למנוע את המפגש העיקרי, החזיתי, שבו נועד לזרוע היבשה תפקיד מרכזי – תפקיד ההכרעה".

אמנם, עינן דיבר מפוזיציה, שכן הוא עצמו צמח ב"צבא הירוק" ופיקד על אוגדה במלחמת לבנון הראשונה, אבל קשה שלא לחשוב שבעוד שעינן התכוון לדברים שאמר, והם שיקפו את הלך הרוח בפיקוד הבכיר. כיום, בוודאי לאור ההססנות (שלא לומר החשש) של הצבא והממשלה להפעיל מהלך מתמרן בעימותים האחרונים, הלך הרוח שונה מאוד. 

בכנס שהתקיים לפני כשבועיים במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ועסק בתמרון היבשתי, טען אלוף (מיל.) גרשון הכהן שישנה ירידה בנכונות להפעיל מאמץ מתמרן ביחס להפעלת אש מנגד, במיוחד לאור יכולותיה המשופרות והמדויקות. הכהן, קצין שריון מנוסה, סיפר על תרגיל הגיס "שערי שמיים", שנערך ב-1998, ובו הוטל עליו לשמש כמפקד ביום האויב (במקרה הזה צבא סוריה), שנועד לשבש את מהלכי הגיס הצפוני של צה"ל שעליו פיקד האלוף מאיר דגן, ובכללם חטיבת גולני, עליה פיקד אז גדי איזנקוט.

בתחקיר שהתקיים בתום התרגיל הסביר דגן שבמתאר האיומים החדשים שנוצר "והכשירויות שיש לצה"ל, כל מה שהוא מתכוון כמפקד גיס במתקפה לסוריה זה לעשות מהלך קצר עד לסבראני. לעמוד שם. לחכות לדיוויזיות העומק שיבואו להתנפץ עלינו, ונחסל אותן עם יכולות האש". מכאן, שכבר לפני כשני עשורים, החלו בצה"ל לחשוב על תמרון כעל מהלך מוגבל מאוד, שאמור ליצור את התנאים להפעלה מיטבית של מאמץ האש, שיביא את ההכרעה.

הכהן מנה בהרצאתו טעמים שונים להפעלת תמרון, ובכלל זה כיבוש שטח, עיצוב המרחב, והשמדת כוחות אויב , וטען שפכו ללא-רלוונטיים. מנגד, כמו הרמטכ"ל כוכבי, הכהן רואה לתמרון תפקיד משמעותי בשלילת יכולות אויב, ובהן ארסנל הרקטות או לחלופין מערך המנהרות של החמאס ב"צוק איתן". אף שציין שהתמרון הוא שאלה מצביאותית ומדינית, הדגיש הכהן את חשיבות הפגיעה באויב מטווח קרוב. "את זה עושים בקרב החיכוך של היבשה". 

החלטה לא לתמרן

אלוף (מיל.) אבי מזרחי, מפקד זרוע היבשה לשעבר, פתח את דבריו בכנס בקביעה ההומוריסטית לפיה תמרון יבשתי לא יתרחש אלא אם "נחליף את השלטון". אחרי שהצחיק, עבר האלוף לחלק האמנותי. 

לטענתו, מערכת כיפת ברזל עשתה נזק לישראל, אף שהיא פתרון טכנולוגי מרשים. הסיבה, אמר, היא העובדה שהמערכת מונעת פגיעה בנפש, דבר חיובי כשלעצמו. היעדר הנפגעים קונה לדרג המדיני זמן לקבל החלטות בנחת. בפועל, קבע, הם מחליטים לא להחליט. שזו גם החלטה. החלטה לא לתמרן. 

מזרחי עשה את שנותיו הראשונות בצבא בסיירת גולני (ולכן כשעקץ בהרצאה את חטיבת גולני שכמה מבכירי בוגריה, ובהם הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט, ישבו בשורה הראשונה, זה היה בחזקת "הכל נשאר במשפחה"), בהמשך עבר לחיל השריון. בשנים שלאחר מלחמת לבנון השנייה הוא פיקד על זרוע היבשה והעביר אותה את אותו "אימון הקמה", שלדברי אלוף (מיל.) אורי שגיא נדרש לה.

מזרחי היה חבר בוועדה שמינה הרמטכ"ל דאז, איזנקוט, לבחינת טענותיו של האלוף (מיל.) יצחק בריק, נציב קבילות חיילים לשעבר, כי לצה"ל, בדגש על זרוע היבשה, ישנם פערים חמורים במוכנות למלחמה.

בכנס סיפר כי הציג את ממצאיה לראש הממשלה בנימין נתניהו. לדבריו, הניח לפניו שקף שקובע שבמלחמה בצפון, ישראל לא תוכל להכריע את אויביה ללא תמרון, ובתשובה, אמר לו ראש הממשלה כי אינו מסכים איתו, ולהבנת מזרחי אינו מאמין בתמרון. גם כאן התברר שבכל צחוק (במקרה זה הבדיחה בה פתח את הרצאתו), יש קצת אמת

הכרעה תפיסתית שתחליש את היבשה

הדברים שאמר מזרחי בכנס מטרידים במיוחד על רקע הרצאתו של הדובר שקדם לו, ח"כ עפר שלח (מפלגת כחול לבן), לשעבר יו"ר ועדת המשנה לבניין הכוח ומ"פ צנחנים במילואים. שלח תיאר בכנס את תפיסת הביטחון החדשה של ראש הממשלה שעיקרה השקעת כספים ומשאבים ביכולות סייבר, הגנת גבולות, חיזוק מבנים, חימושים מיוחדים וטילים מיירטים.

כשראש הממשלה, אמר שלח, הציג את התכנית לפורום המטה הכללי הוא מיד נשאל מה בנוגע לחיזוק כוחות היבשה. כדי להסביר את תשובתו של נתניהו נדרש שלח לסיפור אודות אריק שרון. במהלך הבחירות בשנת 2000 הציג שרון בכינוס של מרכז הליכוד את רשימת השרים המיועדת מטעם המפלגה בממשלת אחדות שהוא תכנן להקים, ו"שכח" לנקוב בשמו של נתניהו. בתשובה לשאלת הקהל, הוא השיב מיד "גם ביבי". על משקל תשובתו של שרון אז (נתניהו לא מונה לשר בממשלה שהקים שרון), אמר שלח, גם ראש הממשלה השיב למטכ"ל: "גם חיזוק כוחות היבשה". 

למעשה, הזהיר שלח, לאור תפיסת הביטחון החדשה של ראש הממשלה שמתעדפת את מאמצי האש מנגד, המודיעין ומערכות ההגנה האקטיביות דוגמת כיפת ברזל, עלולה להתבצע הכרעה תפיסתית שתביא לכך שזרוע היבשה תהיה חלשה ולא יושקעו בה משאבים, ואז לא יופעל המאמץ המתמרן.

לתפיסת שלח, הסיבה העיקרית שבגללה התמרון נדרש, ויתרה מכך "אין לנו פתרון אלא התמרון, הוא קיצור משך המערכה", שהוא בעיניו, "המטרה מספר אחת של ישראל במערכותיה הבאות". לדבריו, ישנה אשליה שהמערכה יכולה להימשך ולהימשך כמו במלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן" וישראל לא תינזק באמת. "אך אלה לא יהיו פניה של מלחמת לבנון השלישית או מלחמת הצפון הראשונה", אמר.

נוכח ארסנל הרקטות הרב שבידי חזבאללה שמאיים על צפון הארץ, "אנחנו חייבים לייצר את קיצור משך המערכה, וקיצור משך המערכה לא קורה ב-Standoff, לא קורה במנגד, בשום צורה שהיא". שלח הדגיש כי "אנחנו בשביל לקצר את המערכה צריכים לתמרן לשתי מטרות: אחת היא להשמיד. אנחנו לא נגיע לכל רקטה ולכל זה… אבל להשמיד באופן שימחיש לאויב את העוצמה שאנחנו פה, והדבר השני זה לאיים על האויב באיום פיזי קרוב".

התמרון הוא "פתרון ולא בעיה"

הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט, ציין בהרצאתו בכנס כי יכולות זרוע היבשה שופרו במרוצת כהונתו כרמטכ"ל והדגים זאת באמצעות אזכור תרגיל הגיס הגדול שקיים, שכמוהו לא נעשה 19 שנים (מאז תרגיל "שערי שמיים"), ובתיאור יכולות חטיבת השריון 7, שבמובנים מסוימים מתקדמים יותר מאלו שברשות צבא היבשה האמריקני.

איזנקוט ציין שאת צה"ל מובילים שישה עקרונות. הראשון הוא "דפוס החשיבה האופרטיבי של הצבא שאומר: צה"ל מפתיע בכל דרך. גם אם האויב בשגרה, כשהוא בחירום, אנחנו צריכים לבנות יכולות, ונבנו כלים משמעותיים מאוד, להפתיע אותו בכל דרך".

לצד עקרונות נוספים, ובהם יכולות הגנה ויכולות הפעלת אש מנגד, ישנו, אמר, "תמרון, במקסימום כוח מינימום זמן, רצוי גם עם הרבה מאוד תחבולה. אני רואה בתמרון פתרון ולא בעיה, בתנאי שהוא מופעל נכון לעבר מטרות ראויות ויודעים מה רוצים להשיג". העיקרון החמישי שמנה הוא הוצאת העורף מהלחימה. לא סיום המלחמה מהר, הבהיר, אלא הוצאת העורף מהר ממעגל הלחימה. המרכיב האחרון הוא "חתירה לניצחון ברור עד כמה שאפשר, וחופש פעולה לדרג מדיני".

"סטנדרטים נמוכים ובינוניות"

כאמור, בתקופת כהונתו של איזנקוט נעשה תיקון מסוים ויכולות זרוע היבשה שודרגו. אבל נשאלת השאלה, במיוחד לאור התכנית של ראש הממשלה שאותה תיאר שלח בדבריו, מה יהיה מעמדה ואלו משאבים יושקעו בה במהלך כהונת הרמטכ"ל כוכבי. 

שנת 2020 נמצאת ממש מעבר לפינה לאור המציאות הפוליטית (וסבב בחירות שלישי שנראה סביר מאוד), ספק אם תקום ממשלה שתאשר תקציב שיאפשר לצבא להתאמן. התכנית הרב-שנתית של הרמטכ"ל לשנים הקרובות, "תנופה" שמה, תיאלץ להמתין גם היא.

אבל בין שמתאמנים ובין שלא, בתרבות הארגונית של הצבא יש בעיה. בשבוע שעבר פרסם הכתב הצבאי של "מעריב", טל לב-רם, מסמך שכתב רס"ן עידו פיוטרקובסקי, שפיקד עד לאחרונה על קורס קציני שריון, רגע לפני פרישתו מצה"ל.

בהיותו חניך במכללה לפיקוד טקטי, כתב פיוטרקובסקי, הציג למפקד הצוות שלו, אל"מ ערן שני (גם הוא קצין שריון) את תכניתו לתרגיל היערכות בהגנה. שני, כתב, מוטט את תכניתו כששאל על איזה מרחב בהגנה הוא מוותר, שכן קו המגע ייפרץ. "נראה שכדאי שאנחנו נחליט איפה הוא ייפרץ ולא האויב. אתה פחדן, בחרת שלא להחליט, אתה מקבל משכורת בשביל לקבל החלטות ולא בשביל למכור לי חלומות עטופים יפה", אמר לו. אבל את השיעור שלמד ממפקדו, על החשיבות שבתעדוף, הוא אינו מוצא בתרבות הצבאית שמסביבו. 

במקום זאת, כתב, "עודף ההנחיות והפקודות שלא מקוימות, הטקסים, ההשתלמויות, המצגות, התחקירים, הביקורים והביקורות – כל אלה לא יישברו אותנו. אנחנו נעמוד במשימה, באיחור, בצורה עקומה, בלחץ, באופן שטחי ומעוות אבל נעמוד בה. בכל זאת קצינים". התוצאה, כתב לב-רם, היא "סטנדרטים נמוכים ובינוניות במקרה הטוב".

כל מי שהיה במילואים וביקר בצה"ל בשנים האחרונות ראה ביטוי כזה או אחר של התרבות שאותה תיאר כמו גם את הליקויים מפניהם הזהירו מפקדים בכירים במילואים ובהם תא"ל אורן אבמן והאלוף (מיל.) יצחק בריק.

ישנו פער שבין הצבא ההתקפי והיעיל, כמצטייר ממסמך "חגורה שחורה", לבין הצבא שמתואר במסמך שפרסם פיוטרקובסקי. השאלה היא, איך מגשרים עליו?

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 03.12.2019)

מול הגי'האד האסלאמי ישראל משחקת על כל המגרש | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בחיסול אל-עטא אותתה ישראל לג'יהאד האסלמי שגם היא יכולה ליזום ולתקוף וכשהיא רוצה, היא משחקת על כל המגרש. נשאר רק לראות אם החמאס יבין את המסר ויימנע מהסלמת האירוע לכדי מערכה.

חיל האוויר תקף לפנות בוקר בעזה (ולפי פרסומים זרים גם בדמשק). בתקיפה ברצועת עזה נהרגו בהא אבו אל-עטא, מפקד חטיבה הצפונית של הג'יהאד האסלאמי ברצועה, ואשתו. בדמשק הותקף ביתו של אכרם עג'ורי, בכיר בלשכה המדינית של הג'יהאד האסלאמי. עג'ורי, כך נראה, נותר בחיים אך בנו מועאז ואדם נוסף נהרגו. הארגון הגיב בירי רקטות לעבר דרום ישראל ומרכזה, וצה"ל תקף מן האוויר ברצועה. בין היתר הותקפו מן האוויר פעילי ג'יהאד אסלאמי שנסעו על אופנוע בצפון הרצועה.

אל-עטא נחשב קיצוני בעמדותיו גם ביחס לארגוני הטרור האחרים בעזה, "קלף פרוע" שמפקדיו התקשו לשלוט בו. לפני כשבוע וחצי הוא יזם ירי רקטות לעבר יישובי עוטף עזה, במטרה לבסס את מעמדו בארגון ובמרחב. 

זו לא ההסלמה הראשונה שמתרחשת על רקע בחירות ממשמשות ובאות, וגם לא הראשונה שיזמה דווקא ישראל, אבל נראה שהפעם לפחות הפוליטיקה נשארה ברקע.

מערכת הביטחון ובראשה הרמטכ"ל, אביב כוכבי, סימנו את הצורך לגבות מחיר של ממש מהג'יהאד האסלאמי, שמסלים את המציאות בדרום, ומאתגר את שלטון חמאס ברצועה כבר תקופה. מטח הרקטות האחרון רק המחיש את הדחיפות ומשנוצרה הזדמנות לכך, אישר הקבינט המדיני-ביטחוני, בראשות רה"מ בנימין נתניהו (רגע לפני שהוא מסיים את תפקידו כשר הביטחון), את הפעולה.

צעד בכיוון הנכון לשינוי המשוואה

המשוואה בדרום לפיה החמאס והפלגים הסוררים שולטים בגובה הלהבות ומכבים ומדליקים את האש כרצונם, לא יכולה להישאר על כנה. חיסול יזום של מח"ט בג׳יהאד האסלאמי הוא צעד בכיוון הנכון ובתנאי שלא יעשה בחלל ריק וישרת מדיניות רחבה. 

נראה כי ישראל ביקשה לנצל את ההסלמה שתבוא בעקבות חיסול על-עטא ולמקסם הישגים כבר בפתח יום הקרב שעתיד להתרחש. הדבר דומה להחלטת שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר (שהרמטכ"ל כוכבי מעריך במיוחד), ערב מבצע "אביב נעורים" בביירות ב-1973.

היעד המקורי למבצע היה חיסולם של שלושה מבכירי ארגון ספטמבר השחור בידי כוחות מסיירת מטכ"ל בפיקוד אהוד ברק. אז  החליטו דיין ו"דדו" להרחיב את הפעולה, שהרי ישראל אינה תוקפת בביירות מדי יום, ולנצל את ההזדמנות בכדי לתקוף מפקדה של החזית העממית, משימה שהוטלה על כוח צנחנים בפיקוד אמנון ליפקין-שחק, ומתקני ייצור אמל"ח שתקפה שייטת 13. הפעולה נחשבת לאחת הפשיטות המוצלחות שביצע צה"ל מעודו.

יתרה מכך, אם ישראל עמדה מאחורי התקיפה בדמשק, הרי שיש בכך איתות ברור לג'יהאד האסלאמי שהיא מוכנה לשחק נגדו על כל המגרש, ולא רק בעזה, וכשמתרחקים מהמגרש הביתי היתרון הישראלי, כמדינה, הופך ברור לאין שיעור.

היום ייכנס לתפקידו שר הביטחון החדש, ח"כ נפתלי בנט. כמו מ"פ שנקרא לקחת פיקוד על פלוגה שנתונה בלחימה בשדה הקרב, נכנס היום בנט לתפקידו כשישראל בעיצומה של יום קרב. השאלה היא האם יישאר עם מנטליות של מ"פ נועז ממגלן (כפי שאכן היה) או יבין את מגבלות הכוח ומה ניתן, וחשוב מכך מה לא ניתן, להשיג בכוח צבאי.

בינתיים נראה כי ישראל מכווצת שרירים, כשפיקוד העורף מתדרך את האזרחים להתגוננות פסיבית ומערך ההגנה האווירי (כיפת ברזל)  בפריסה מוגברת. דובר צה"ל, תא"ל הדי זילבמן, שיגר מסר לחמאס כשצייץ בטוויטר כי ישראל אינה חוזרת למדיניות הסיכולים, זהו אירוע נקודתי. צה"ל לא מעוניין בהסלמה, אבל אנחנו ערוכים להמשיך ולפעול נגד כל מי שינסה לפגוע בביטחון ישראל".

יתכן והחמאס יסתפק בתגובה סמלית (וירסן את הג'יהאד האסלאמי לנהוג באופן דומה), שהרי הארגון אינו מעוניין בהסלמה בעת הזו. מה גם שלא מן הנמנע שבחדרי חדרים בהנהגת שני הארגונים מרוצים מכך שנפטרו מאותו מפקד פרוע, בו התקשו לשלוט. מצד שני, כמו תמיד במצבים אלו, רק חסר נפץ בדמות פעולה מוצלחת מדי של מי מהצדדים, כדי שהסיפור יתרחב לכדי מערכה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.11.2019)

 

 

בנט מקבל את תיק הביטחון, הסכנה היא שימשיך לחשוב כמו מ"פ | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מינויו של נפתלי בנט לשר הביטחון עשוי להיות זניח, במידה ותקום ממשלה. אך כל עוד הוא יושב על הכיסא מוטב שישכיל ללמוד את מגבלות הכוח, כי בסופו של יום הוא נושא באחריות הכוללת.

ביום שישי, זמן קצר לפני כניסת השבת, הטיל ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו פצצה פוליטית, ובישר כי החליט למנות את ח"כ נפתלי בנט, יו"ר סיעת "הימין החדש", לתפקיד שר הביטחון בממשלת המעבר. בנט עשוי לכהן בתפקיד זמן קצר מאוד, אם תוקם ממשלה במהרה, או לחלופין כחצי שנה לפחות אם פניה של ישראל, פעם נוספת, לבחירות.

מאמצע שנות השמונים היו רוב שרי הביטחון, קצינים בכירים לשעבר בצה"ל, ובהם איציק מרדכי, בנימין בן-אליעזר, שאול מופז ומשה יעלון

למרות זאת, מינויו של אדם מרקע אזרחי לתפקיד שר הביטחון הבא של מדינת ישראל, הוא מבורך. אף שהשר יתקשה ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה (הוא הרי לא יוכל לצאת לסמינר כמו בן גוריון), הרי שתפקידו הוא להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. שר שאינו מגיע מהמערכת, יהיה פחות מקובע למוסכמות ול"מה שהיה הוא שיהיה". 

רקע אזרחי, עם סכין בין השיניים

כאשר הישראלי הממוצע חושב על כך ששר הביטחון שלו מגיע מרקע אזרחי, הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת. האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון לא רעים בכלל שלא הצטיינו כחיילים (לפרץ למשל, נוטים לשכוח את מבצע "משקל סגולי" בלבנון ואת כיפת ברזל), ובוודאי שלא היו מצוידים ברקע בכוחות המיוחדים כמו בנט.

ביניהם ניתן למנות את דוד בן גוריון, שהגיע לתפקיד ללא ניסיון קרבי, והוביל בהצלחה את הקמת המדינה, ובכלל זה צה"ל, וניהל את מלחמת העצמאות ומבצע קדש, ומשה ארנס, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, שיזם את הקמת זרוע היבשה. משה יעלון ציין בשעתו, כי אף שלארנס לא היתה הבנה בטקטיקה צבאית, הוא הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית.

למרות שבנט, שהשלים מסלול לוחם בסיירת מטכ"ל ושירת כמ"פ ביחידה המובחרת מגלן, מתהדר (בצדק מבחינת העובדות, על הצניעות המתבקשת אפשר להתווכח) בנוצות של קצין נועז יוצא יחידות מובחרות, הרי בסופו של יום כמו שני קודמיו בתפקיד הוא מגיע אליו מרקע אזרחי מובהק. את עיקר ניסיונו המקצועי רכש בעולם העסקי, כיזם היי-טק, ובפוליטיקה.

מגבלות הכוח

כחבר הקבינט במבצע "צוק איתן", היה בנט "הראשון לזהות" את מערך המנהרות של החמאס כאיום חמור. מעלותיו בדיוני הקבינט אז באו לידי ביטוי בנחישות והבקיאות שהפגין, שהזכירו את מפקד הפלוגה במגלן שהיה בצעירותו. חסרונו הגדול גם הוא נובע מהלהיטות שגילה, שמזכירה יותר מ"פ צעיר מאשר שר בכיר בממשלה.

יתכן וההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה בציבור מאיום טקטי לכדי איום קיומי. הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט נהג לומר שהוא מעריך את להט הקרב של מפקד פלוגה ג', אבל נדרש לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר מזו של המ"פ. ומה שחל על הרמטכ"ל, תקף בוודאי על השר.

בנט יביא אתו לתפקיד (בין שפרק הזמן שימלא אותו יהיה קצר או ארוך) את אותה התלהבות וירידה לפרטים שהביא למשרדי הכלכלה והחינוך, גם הם מסממניו של מפקד פלוגה מוכשר, אך הוא יהיה חייב ללמוד, ומהר, מה ניתן, וחשוב מכך מה לא ניתן, להשיג באמצעות כוח צבאי.

מהרטוריקה של בנט, מאז החל את הקריירה הפוליטית שלו ועד עתה ניתן להסיק שהוא נשאר במידה רבה המ"פ הנועז שהיה, ויש בכך בכדי להטריד. 

בראיון לתוכנית של ינון מגל ובן כספית ב-103FM מתח הח"כ יאיר גולן ביקורת על המינוי. גולן, אלוף במילואים וסגן הרמטכ"ל לשעבר נחשב לקצין לוחמני במיוחד בימיו בצנחנים, כמח"ט הנח"ל ב"חומת מגן" וגם כחבר המטה הכללי. תפיסתו על הפעלת הכוח, כפי שניסח אותה ב"על הפיקוד 2" (הוצאת אמ"ץ תוה"ד, 2015), חוברת שכתב עם סיום תפקידו כאלוף פיקוד הצפון, נשמעת נצית בהרבה מזו של השר החדש. 

במקרה של מערכה, כתב גולן על צה"ל לאמץ "גישה בסיסית התקפית שתכליתה להסיר את האיום על העורף בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי. גישה זו גורסת כי האש לעולם תכזיב, וכי גם אש איסטרטגית השפעתה חורגת מתחום הזמן של המערכה הנוכחית. לא תהיה הכרעה ללא תמרון אל עבר ריכוזי הסד"כ של האויב. ה-F-16 ייצור את התנאים, אך לא תהיה הכרעה ללא ה-M-16, גם אם מעשית הוא מכונה "תבור". ההכרח לראות את ה"לבן בעיניים" של האויב אינה בגדר חלופה שאולי נממשה (ועדיף שלא), אלא הכרח בל יגונה שאין בלתו, ושאם לא ניישם אותו – חזקה עלינו שניכשל" (עמוד 25). סביר שבנט יסכים עם כל מילה, ולא בלי צדק. 

למרות זאת טען גולן בראיון לכספית ומגל כי מדובר בעיניו במינוי לא טוב. במדינה בריאה, אמר, "הדרג המקצועי שואף למגע, והדרג המדיני יודע לרסן זאת, על בסיס שיקולים רחבים יותר. העובדה שבמדינת ישראל היוצרות התהפכו, היא בעיני תופעה מסוכנת". הדרג המדיני, גם אם בממשלת מעבר, חייב להבין את מגבלות הכוח

השר שחושב שהפצ"ר מפחיד מסינוואר

כשר ביטחון, כתב עמוס הראל ב"הארץ", יידרש בנט להתמודד עם מטה כללי שאלופיו מבוגרים ממנו. ליברמן נדרש, אולי, להתמודד עם מבוכה מסוימת במפגש עם המטכ"ל לאור תמיכתו בחייל היורה מחברון, אלאור אזריה.

בנט, שתמך גם הוא באזריה, הודיע במסיבת עיתונאים כי הוא מוטרד מאוד מכך ש"הלוחמים שלנו פוחדים יותר מהפרקליט הצבאי מאשר מיחיא סינוואר". 

אין לצפות שהנושא יעלה במפגש שלו עם האלופים, ובהם הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף שרון אפק, אבל אפשר להעריך שהאמון של הפיקוד הבכיר של הצבא בשר הממונה, מתחיל מנקודת שפל של ממש. ואם זה לא מספיק, הרי לא מן הנמנע שהשר החדש יתקשה לגבות את צה"ל בהתנגשות עם תושבי יצהר והתנחלויות אחרות ביהודה ושומרון.

זהו רק שר הביטחון השני שמתחלף בקדנציה של הרמטכ"ל אביב כוכבי, בוודאי לא מקרה קיצון כפי שחווה שאול מופז כרמטכ"ל, ששירת תחת שלושה ראשי ממשלה וחמישה שרי ביטחון. למרות פערי הגיל יש גם נקודות משיקות שיאפשרו להם ליצור יחסי עבודה טובים, ובכלל זה חוויית השירות בלבנון, בנט במגלן וכוכבי בצנחנים, שהיתה מרכזית עבור שניהם, ושאיפת כוכבי לחזק את רוח הלחימה ואת מרכיבי הקטלניות של הצבא, תחומים שבנט קורא כבר שנים לשיפורם.

מה הפערים ביניהם בסוגיות כמו ההתבססות האיראנית בסוריה, או המדיניות מול החמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, רק ימים יגידו.

כובד האחריות

רגע לאחר שיתיישב בכיסא שר הביטחון, ובטרם יפנה ליישם את המדיניות התקפית לה הוא מטיף, מוטב שיאמץ כלל שעליו נוהג לחזור אהוד ברק, שכיהן תקופה ממושכת כשר ביטחון, "סוף מעשה, במחשבה תחילה".

ואולי כדאי שילמד משהו מעוד אחד מקודמיו בתפקיד, שגם הוא הגיע אליו לאחר שנים של שירות בפלמ"ח ובצה"ל, יצחק רבין. אם יש מילה שחוזרת בתיאוריהם של כל מי שזכו לעבוד עם רבין כשר ביטחון, הרי זו המילה אחריות. רבין שקל דברים בכובד ראש, התעמק בנתונים, היסס והתלבט עד שהחליט, ומעולם לא התנער מאחריותו כשר, לאירועים, להחלטות ולאנשים. 

בנאומו בטקס סיום מחזור בפו"ם, ב-1992, אמר רבין כי "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים "יהיה בסדר". צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא "בסדר": יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום".

רבים היללו בשבוע שעבר את האופן שבו הודיע רבין כי הוא האחראי היחיד לכישלון הפעולה שביצעה סיירת מטכ"ל במטרה לחלץ את החייל החטוף נחשון וקסמן ב-1994. למרות שחילוץ בני ערובה היה רחוק מתחום הבנתו, ושיכול היה להאשים בכשל את הכוח המבצע, הדרג הפיקודי ומה לא, בחר רבין לקחת אחריות. הוא קיבל את ההחלטה והוא אחראי לתוצאות.

קל מאוד לקבל אחריות להצלחה. קשה יותר לעשות זאת בעקבות כישלון. שר הביטחון בישראל, בניגוד לתפיסתו של אחד החשובים שבהם, אינו יועץ מיניסטריאלי. הוא האחראי.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 10.11.2019)

בדרום מתקיימת דינמיקה של הסלמה, אבל בינתיים ישראל לא מנהלת אותה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שוב מטח רקטות מעזה ליישובי הדרום, שיזם הגי'האד האסלאמי, ושוב בחרה ישראל, מחשש להתלקחות בצפון, בתגובה שמשדרת לחמאס כי עליו רסן את הפלגים הסוררים. אבל מה בנוגע למחויבות המדינה לביטחון תושבי העוטף, ולצורך לחזק את כושר ההרתעה?

בערב שבת נורה מרצועת עזה מטח בן 10 רקטות לעבר שדרות והמועצה האזורית שער הנגב. לירי אחראי ככל הנראה ארגון הג'יהאד האסלאמי, בשל מאבקי כוח בין החמאס לארגון. משתנה נוסף הוא העובדה שעל החטיבה הצפונית של הג'יהאד ברצועה מפקד בהא אבו אל-עטא, הנחשב קיצוני בעמדותיו גם ביחס לארגוני הטרור האחרים בעזה, השואף לבסס את מעמדו בארגון ובמרחב, ובשל כך יזם את הירי.

צה"ל הגיב בתקיפה אווירית מדודה, שבמסגרתה הושמדו שורה של מטרות צבאיות של חמאס ברצועת עזה. בין היתר הותקפו יעדים של הכוח הימי ושל מערך ההגנה האווירי של חמאס, וכן מתחמים לייצור אמצעי לחימה ותשתיות תת-קרקעיות. בתקיפה נהרג פלסטיני בן 27 ושניים נוספים נפצעו באורח בינוני עד קשה.

המציאות ברצועת עזה בחודשים האחרונים מתוחה מאוד. לצד ההפגנות הקבועות על הגדר (שהחלו במארס 2018) ישנה עליה בכמות שיגורי הרקטות לעבר יישובי עוטף עזה, ובניסיונות החדירה של חוליות פעילים חמושים מהפלגים האסלאמיים והג'יהאד האסלאמי מהרצועה לשטח ישראל, שחוסלו בידי כוחות שריון וגולני על גדר המערכת.

צבר האירועים הללו מלמד, כמאמר רה"מ בנימין נתניהו לפני כחודש וחצי, על היחלשות השליטה של החמאס ברצועה ועל ירידה ביכולתו לרסן את ארגוני הטרור האחרים.

נראה כי בהחלטה לתקוף דווקא עמדות חמאס, ביקשה ישראל לאותת לארגון כי היא רואה בו את הריבון ברצועה והאחראי להפסקת הירי.

הסיבה, כך עולה מפרסומים בתקשורת, היא החשש הישראלי מהתלקחות בחזית הצפונית. איראן עודנה מבקשת להגיב על שורה ארוכה של תקיפות שהיא מייחסת לישראל, בעיראק, בסוריה ובלבנון, וכפי שהוכח באירוע "בין המצרים" (במהלכו ירו חוליות חזבאללה טילי קורנט לרכב "זאבולנס" של צה"ל) לא חסר הרבה בכדי שזו תתרחש.

ישראל מבקשת להימנע בעת הזו מהסלמה בדרום, שאיראן עלולה לנצל בכדי לתקוף אותה בזירה נוספת, ובכך לחייב אותה להתמודד עם מערכה בשתי חזיתות

קו התקפי

בחודש הבא, ב-25 בדצמבר, ימלאו שלושים שנים לפשיטה שכמעט איש אינו זוכר, מבצע "שומרי יער". היתה זו פשיטה של סיירת צנחנים על מפקדת ארגון מחבלים המסונף למפלגה הקומוניסטית הלבנונית סמוך לכפר נבי צפא, 15 ק"מ מחוץ לאזור הביטחון בדרום לבנון. 

המבצע היה חלק מן הקו ההתקפי שהוביל אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, כנגד ארגוני המחבלים בדרום לבנון

פלד עשה את עיקר שירותו בחיל השריון. הוא פיקד על חטיבת מילואים 205 במתקפת הנגד ברמת הגולן ב-1973, ועל "כוח יוסי", כוח מאולתר שכלל גדוד שריון, גדוד צנחנים במילואים וכוח מילואים מסיירת מטכ"ל, שכבש את הכפר משע'רה ולחם ממזרח לאגם קרעון בלבנון ב-1982.

בספר שכתב עם העיתונאית רונית ורדי "איש צבא" (הוצאת מעריב, 1993), תיאר את מסלולו הצבאי ובעיקר את תקופתו בפיקוד הצפון, בשנים בין 1991-1986. 

המבצע הראשון שאותו יזם, בספטמבר 1986, היה פשיטה של "סיירת גולני בפיקודו של הרס"ן דאז, אמיר מיטל ז"ל. המשימה: תקיפת שני מבני מחבלים בכפר זביקין. אחת המטרות: להביא שבוי לצורך קבלת אינפורמציה על התארגנות המחבלים באזור. המשימה מבוצעת, ומצרור בודד שנורה לעבר הכוח, יש לכוחותינו הרוג אחד. יואב, בנו של האלוף עמנואל סקל" (עמוד 295).

במהלך חמש שנותיו בצפון הוסיף פלד ויזם שורה ארוכה של פשיטות נקודתיות שכאלו, כמו גם נרחבות יותר, דוגמת מבצע "חוק וסדר"הפשיטה על מפקדת המחבלים בנבי צפא ב-1989, היתה מורכבת בהרבה וחייבה את הכוח, סיירת צנחנים בפיקוד שלמה בן-דוד (בנדה), לגמוע מרחק רב, ברגל, בשטח קשה והררי.

מח"ט הצנחנים דאז, דורון אלמוג, כתב לימים כי "הכוח הצליח להגיע ליעד מבלי להתגלות ולפתוח במכת אש מתוזמנת של צלפים ונ"ט משופעים בסמני לייזר (במודלים זה נראה כמו דיסקוטק). לאחר הריגת המחבלים ופיצוץ הבתים, הכוח נסוג עוד עשרה קילומטרים נוספים לחבירה עם טור משוריין שהוחזר להוציאו מהשטח". עשרה מחבלים נהרגו בפשיטה.

"הצנחנים הלכו 24 ק"מ ברגל, ביצעו תקיפה, התפנו. רמת הביצוע היתה גבוהה" (עמוד 361), כתב פלד וציין שמכל הפעולות שבוצעו בתקופת פיקודו בצפון זו אחת הפעולות שתהווה ציון-דרך ליכולת ולרמת הביצוע של צה"ל.

ההמשלה מחויבת לתושבי הדרום?

הקו שבו נקט פלד היה ביטוי למחויבות הממשלה לביטחונם של תושבי הצפון. הנכונות של צה"ל לפעול כנגד ארגוני המחבלים בלבנון, גם על הקרקע, אמנם לא הביאה לרגיעה מוחלטת בצפון אבל הפכה את החזבאללה לארגון נרדף. יתרה מכך, ישנם הישגים לפעולה במגע ישיר עם האויב שלא ניתן להשיג בתקיפה אווירית, ובהם הוצאתו משיווי משקל. לפשיטות שכאלה יש ערך מוסף בדמות חיזוק תחושת המסוגלות של המפקדים והלוחמים, שאותה יביאו לידי מימוש במערכות הגדולות. 

בסוף השבוע צייץ בטוויטר בועז גולן, מגיש "האולפן הפתוח" בערוץ 20, ותיאר תרחיש שבו בני גנץ, יו"ר מפלגת "כחול לבן", הוא ראש הממשלה והחמאס שב ויורה על יישובי הדרום. גנץ, לפי גולן מתקשר לח"כ אחמד טיבי, שותפו הקואליציוני, והלה מאיים עליו ש"עוד בעם אחת אתה מטלבן אליי על זה – אתה עב הביתה". מעבר לנימה הגזענית שעולה מהציוץ, איזה ציון הוא נותן למדיניות ממשלת הימין בראשות נתניהו מול החמאס?

גנץ, מצדו, אכן צייץ בטוויטר שממשלה בראשותו "לא תסבול איום על תושבי הדרום ולא תקבל שום פגיעה בריבונותה. נחזיר את ההרתעה בכל מחיר, גם אם נצטרך לפגוע אישית במי שמובילים את ההסלמה".

זוהי התחייבות אמורפית ואפשר שגם אם יצליח להרכיב ממשלה ימצא עצמו גנץ נוהג בדיוק כמו האיש שהוא שואף להחליף בתפקיד. אבל בינתיים האחריות לביטחון מצויה בידי שר הביטחון וראש הממשלה נתניהו, ובכל האמור לקיום הצד של המדינה בחוזה שבינה לבין תושבי עוטף עזה, קשה לומר שמדינת ישראל עושה כל שביכולתה להבטיח את ביטחונם ושגרת הקיום שלהם.

מאז נובמבר שעבר, לאחר שהסתבכה פעולת הכוח המיוחד ברצועה והחמאס ירה כ-500 רקטות על יישובי הדרום במהלך סבב לחימה, עוצבה משוואה לפיה החמאס והג'יהאד האסלאמי הם שקובעים את גובה הלהבות, וקובעים את המקום והזמן הנוחים להם להסלמה.

הרמטכ"ל אביב כוכבי ואלוף הפיקוד הרצי הלוי (וגם גנץ), היו קצינים צעירים בצנחנים ובלבנון כשפלד היה אלוף פיקוד הצפון. התפיסה שהוא דגל בה, לפיה אם לא יהיה שקט בצפון אז גם בלבנון לא יהיה שקט, מוכרת להם היטב. כלל לא בטוח שמלבד בפן הרטורי, בהצהרות מתלהמות לתקשורת, היא מוכרת לממשלה. 

ישראל חייבת לשנות את המשוואה בדרום, גם נוכח המורכבות בצפון (כי זו אינה עתידה להיעלם בזמן הקרוב). אם מתקיימת דינמיקה של ההסלמה, אזי על ישראל, שחזקה יותר מאויביה לאין שיעור, לשלוט בה. כדאי גם לצאת מעמדת המגיב, ואולי ליזום תקיפות, גם קרקעיות, במידת הצורך.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 03.11.2019)

הספר של ברקת מזכיר שכמו בשנתון 1977, הטובים לא נשארים בצה"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש מתאר ניר ברקת קורותיו, מהצנחנים להיי-טק, לראשות עיריית ירושלים, ועתה לכנסת. הקריאה אודות על שירותו הצבאי, מחדדת את ההבנה שכמו ברקת וחבריו לשנתון 1977, גם עכשיו הטובים כמעט שלא חותמים לשירות קבע ארוך, וחשוב שחלקם לפחות, יוסיפו לשרת בצה"ל.

החודש יצא לאור "רץ למרחקים ארוכים" (הוצאת ידיעות ספרים, 2019), ספרו האוטוביוגרפי הח"כ הטרי מטעם "הליכוד", ניר ברקתעיקר הספר מתמקד, כצפוי, בימיו בעולם העסקים ובתקופה שבה שימש כראש עיריית ירושלים, אבל לכל אורכו הוא מדגיש את העובדה שהונע ופעל בהתאם לערכים שספג בשירותו הצבאי הקרבי.

"את שש שנות שירותי הצבאי עשיתי בצנחנים. נפצעתי ב"מבצע מוביל" בלבנון ונלחמתי שלא יורידו לי פרופיל כדי שאוכל להגשים את משאת חיי ולהיות מ"פ. בשנות השירות הארוכות שלי כלוחם וכקצין, בסדיר ובמילואים, בין הלחימה בלבנון לקסבה של שכם, עוצבה אישיותי. את היכולת להגדיר יעדים ומטרות ולסחוף אחרי אחרים למדתי שם" (עמוד 9), כתב.

הקריאה בפרק אודות הקריירה הצבאית הקצרה שלו מחדדת אבחנה על מצב הקצונה של צה"ל כיום – הטובים לא נשארים בקבע.

שנתון של כוכבים

הוא התגייס לצנחנים ב-1977. זו היתה שנה היתה שנה מוצלחת במיוחד לחטיבה והניבה שורת קצינים צעירים ובולטים שהתחנכו תחת שרביטם של המח"טים אמנון ליפקין-שחק, דורון רובין ויורם יאיר ולקחו חלק שורה ארוכה של פשיטות בלבנון (שבאחת מהן כאמור, נפצע), בשלהי שנות השבעים וראשית שנות השמונים. 

זה קרה, בין היתר, כתוצאה מכך שסיירת שקד פורקה אז ומתגייסיה, שממילא הוכשרו בבסיס הטירונים החטיבתי, שובצו בפלוגות הטירונים של החטיבה שהפכו גדולות ואיכותיות יותר בזכותם. ברקת, שהיה אחד מהם, עשה את המסלול בגדוד 890. את הדיבידנדים קטפו החטיבה הסדירה וחטיבות המילואים שלה במלחמת לבנון הראשונה.

במקביל אליו ולצידו שירתו אז בחטיבה גם בני גנץ, שבהמשך היה לרמטכ"ל ולראש המפלגה הגדולה בכנסת הנוכחית, גדי שמני, מאיר כליפי ויצחק גרשון, שהיו לאלופים, עו"ד אליעד שרגא, לימים יושב ראש התנועה לאיכות השלטון, אל"מ (מיל') יגאל שרון, שהיה מח"ט חברון, וכן דורון אביטל, מפקד סיירת מטכ"ל וח"כ לשעברבן מחזור נוסף, שאינו קצין, הוא הח"כ לשעבר איתן כבל.

ברקת כמ"פ בצנחנים, על הנחתת בדרך ללבנון, (צילום: דו"צ).

כשפרצה מלחמת לבנון ביוני 1982 פיקד על פלוגת מסלול ב-890, אשר "מצאה את עצמה בלבנון במשך כמעט שנה, תקופה אינטנסיבית עם עסקת הכול־כלול: שיט על הנחֶתת "בת שבע" של חיל הים ונחיתה בשפך נהר האוואלי, קרב בדאמור, קרבות בהרי השוף, שמירת קו בכביש ביירות־דמשק, קרבות הכניסה לביירות ועוד. נכנסתי ללבנון עם פלוגה צעירה, שהתבגרה שם מהר מאוד" (עמוד 32).

הפלוגה ומפקדה הצטיינו בלחימה, שכללה קרבות מטווח קצר עם הקומנדו הסורי. ברקת היה מ"פ מעולה, אבל כמו רוב הקצינים המבטיחים מאותו שנתון (כאמור, ארבעה הגיעו בהמשך למטה הכללי), הוא השתחרר זמן קצר לאחר המלחמה.

מאז ועכשיו, הטובים לא נשארים בצבא

במילואים פיקד ברקת על פלוגה בגדוד 7008 שבחטיבת הצנחנים 551 במשך שבע שנים. הפלוגה, כתב, "החליפה שבעה מפקדים בשבע שנים; אחד מהם היה עפר שלח, חבר ובן מחזור שלי מהסדיר" (עמוד 42). כששלח פיקד על פלוגת הצנחנים במילואים בלבנון, הכוח שלו עלה על מטען והוא נפצע קשה ואיבד את אחת מעיניו. לאחר קריירה מצליחה בתקשורת הגיע גם הוא כמו ברקת ואחרים מהשנתון לפוליטיקה, כח"כ מטעם "כחול לבן".

במאמר שהיה חלק מניסיון של עמיתו ב"מעריב", יואב לימור, לשרטט את המטה הכללי של 2008, זיהה שלח בעיית משאבי אנוש, שמאז רק החריפה. מכל חבריו למחזור הגיוס בצנחנים ב-1977, רבע מכלל הגיוס של אותה שנה, רק אחד נשאר בצבא (גדי שמני). "שיטת המשולשים הוותיקה של צה"ל – הטוב משלושת המ"מים יהיה מ"פ, הטוב משלושת המ"פ יהיה מג"ד, וכך הלאה והלאה בסולם – הניחה שכל השלושה אכן רוצים להמשיך הלאה. זה כבר לא עובד ככה. וכשבוחרים אחד מתוך אחד, העובדה שהוא באמת טוב היא כבר מקרה סטטיסטי, שלא קורה בכל מחזור ובכל בחירה", כתב.

שלח טען, בצדק, שהמצב הזה בוודאי טוב מהתקופה שבה כל קצין צנחנים ראה את עצמו כרמטכ"ל בפוטנציה, ושכלל לא בטוח שהחברה הישראלית "צריכה להיות עצובה שניר ברקת, גם הוא בן מחזור, הפך לנשיא בי.אר.אם, העומדת בחוד הטכנולוגי של קצה השפיץ הטכנולוגי, במקום למח"ט הצנחנים".

הדברים חלים כמובן על שאר בוגרי השנתון, אבל את צה"ל "המצב הזה הפך למערכת שרידותית, שבה מספיק לא לעשות טעויות כדי להתקדם. המאבק על הקידום, שפעם כלל טונות צבע, השמצות ועלילות גבורה ושווא, הפך לווריאציה מודרנית על הקלישאה הצבאית, לפיה אם תקשור סג"מ לעץ ותבוא בעוד עשר שנים, תמצא סגן-אלוף".

שלח כתב את המאמר ב-1998. מאז, המצב השתפר רק בעת עימותים גדולים כמו האינתיפאדה השנייה או לאחר מלחמת לבנון השנייה, כאשר תחושת צורך ושבר גדולים הניעו אנשים להישאר בקבע. בשאר הזמן, ובוודאי עכשיו, כפי שקבע נציב קבילות חיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק, בדו"ח שפרסם "צה"ל נכשל בהשארת הטובים", בוודאי לשירות קבע ארוך טווח. 

במילואים, כדברי הקמל"ר לשעבר, תא"ל (מיל') שוקי בן ענת, מורכב דור המ"פים והמג"דים למעשה מ"מי שאשתו מרשה לו". כתוצאה מכך גם מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה (מנמ"ש) כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים הוא במגמת גדילה מתמדת. 

נכון, אלו שמשתחררים כיום מצה"ל נדרשים לחברה הישראלית, שאינה מצויה תחת איום קיומי, עוד יותר משהיו נדרשים בוגרי שנתון 1977. אבל בצבא, בסדיר ובמילואים, ישנו משבר כוח אדם של ממש.  

כוחו של הצבא הוא באנשיו, ולא במערכיו הטכנולוגיים. אחת הדרכים להשאיר את הטובים בשירות, או לפחות את חלקם, היא מסלולי שירות משולבים שכוללים תחנות במערכי השדה, המודיעין והסייבר (שיבטיחו אפשרויות תעסוקה באזרחות). ישנן כמובן דרכים נוספות, אבל בכל מקרה משוואה שתתבסס על תגמולים, שמתורגמים ל"מה יוצא לי מזה", ולא על תחושת משמעות, שייכות וערך לא תחזיק מים. ואת אלו יש לחזק.

למבצע "חומת מגן" למשל, קבע האלוף (מיל) גיורא איילנד הגיע צה"ל עם ארבעה מפקדי חטיבות חי"ר, "מהטובים שהיו לו אי־פעם". המבצע ההוא הצליח לא מעט בגללם, וכדאי שמינויים לתפקיד לא יהיה בגדר מקרה סטטיסטי. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 19.10.2019)

 

 

טראמפ היה משענת קנה רצוץ מלכתחילה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מדיניות הזיג-זג של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ, הותירה במזרח התיכון שורה של שחקנים, בהם ישראל, שמבינים שאמריקה, שעליה התרגלו לסמוך, עוזבת ומשאירה להם להתמודד לבדם עם תורכיה, איראן ורוסיה. 

במאמר שפרסם ב"ישראל היום" כתב אל"מ (מיל') רונן איציק, מפקד חטיבת שריון לשעבר, כי להבנתו ההחלטה של נשיא ארצות הברית להסיג את כוחות הצבא האמריקני מצפון מסוריה, ולאפשר לנשיא תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, לפתוח שם במבצע רחב היקף, "לא באה ממקום אימפולסיבי. אין ספק שהותרת הכורדים במצב הנתון קשה להבנה ולעיכול, אולם הדינאמיקה במזרח התיכון דורשת חשיבה שונה, והמציאות לעיתים אכזרית". המטרה במהלך היתה, לתפיסתו, לייצר מהלך כנגד איראן, שיחתור תחת אסטרטגיית ההתפשטות שלה במרחב. 

הפעולה התורכית, כתב, מהווה הפעלת "שרירים" שמתבצעת בשטחה של בסוריה, בעלת בריתה הקרובה של איראן, וכשמחברים את זה "לתגבור הכוחות האמריקאים בסעודיה, לא נותר אלא להבין שהמטרה האמריקאית היא להכביד את הלחץ על איראן. זאת בשילוב הסנקציות המשתקות, אמורים להביא את האייתולות להחלטה על המשך דרכם – האם לחזור לשולחן המשא ומתן, או להמשיך ולהסלים".

כשקוראים את המאמר, קשה שלא לראות בו פליק-פלאק יצירתי במיוחד, שנועד להסביר מדוע למרות שהנשיא האמריקני הפנה עורף לבעלי בריתו, הכורדים, ופגע באינטרס הביטחוני של בעלת בריתו, ישראל, הוא נותר בחזקת "הנשיא הכי טוב לישראל אי פעם".

המציאות, כנראה, אחרת. תורכיה אינה פועלת כרגע כנגד האינטרס האיראני, ואינה מציבה איום על יציבות שלטונו המרכזי של אסד. תגבור הכוחות האמריקנים בסעודיה מהווה חלופה רפה לעובדה שארצות הברית נמנעה מתגובה של ממש לשורת הפרובוקציות והתקיפות האיראניות האחרונות, ובכלל זה התקיפה המתוחכמת בה נעשה שימוש בטילי שיוט.

תור הזהב נגמר

לנוכחות ארצות הברית בסוריה היתה חשיבות רבה עבור ישראל, ממגוון סיבות. לכוחות, בדגש על אלו המוצבים בבסיס שבטאנף, הסמוך לגבול סוריה עם עיראק וירדן, היתה משמעות הן של חסם פיסי שמבודד ומונע מכוחות איראניים מעבר לסוריה, והן במישור ההרתעתי. כשארצות הברית "מסכנת את עורה" במשחק, במובן של ביטחון חייליה, היא מחויבת יותר לבלימת איראן.

כשאין לאמריקנים שחקנים על המגרש (למרות הנסיגה, אגב, נקלע בשבוע שעבר כוח מיוחד אמריקני, שפעל סמוך לעיירה קובאני, להפגזה ארטילרית של הצבא התורכי ויצא מזה בעור שיניו) הם מחויבים פחות. בינתיים, הכוחות בטאנף לא מתפנים. 

הנשיא מימש, גם הפעם, את הכלל הידוע שטבע הלורד פלמרסטון, ראש ממשלת בריטניה באמצע המאה ה-19, לפיו ביחסים בינלאומיים אין חברים ואויבים קבועים, אלא רק אינטרסים קבועים. החברים והאויבים נקבעים בהתאם להם. עכשיו, קבע טראמפ (שאת יועציו לביטחון לאומי מחליף כמו גרביים), זה לא באינטרס האמריקני להוסיף ולתמוך בכורדים, או לחלופין להתנגש עם איראן ותורכיה.

עוד במרוץ לנשיאות טען טראמפ כי אמריקה לא איבדה כלום במזרח התיכון, ובוודאי שאין בכוונתו לשקוע בעוד מערכה מדממת נוסח עיראק ואפגניסטן. בישראל ובמדינות נוספות פשוט בחרו להתעלם מהדברים, והנה, התברר שהוא התכוון ברצינות. הבעיה עם טראמפ היא, כרגיל, הזיג-זג. המהירות שבה הוא נע ממדיניות אחת לאחרת, מבלי לגלות הבנה עמוקה בפרטים או באופן שבו יש לנהל את מדיניות החוץ של ארצו.

אין בנסיגה האמריקנית בכדי להפחית את המאמצים הישראליים לבלימת ההתפשטות האיראנית, להפך, אבל היא מהווה רוח גבית לכל יריבותיה במרחב. בין שמדובר בשאיפה האיראנית להשגת הגמוניה אזורית, או רצונה של רוסיה של פוטין למצב עצמה כמוציאה והמביאה באזור.

הנשיא טראמפ הצטייר בראשית נשיאותו כשותף קרוב של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כתב השבוע ב"הארץ" חיים תומר, ששימש בעברו כראש אגפי מודיעין ותבל במוסד. מהלכים כמו הפרישה מהסכם הגרעין, פתיחת שגרירות בירושלים וההכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן נראו כאילו "נפתח "תור זהב" וכי לישראל ולראש ממשלתה השפעה אסטרטגית כמעט בלתי מוגבלת על וושינגטון". ההערכה בישראל, בעיקר בימין הפוליטי, היתה כי ארצות הברית עתידה בהשפעת ישראל להכניע את איראן ולגבש הסכם גרעין חדש, "נוקשה ומגביל יותר". 

תומר, שכמו איציק היה מפקד גדוד שריון לפני שעבר למוסד, העריך ש"תור הזהב" הסתיים ומתגבשת "מדיניות טראמפית שונה, הפוכה ב–180 מעלות, ומנוגדת לאינטרסים של ישראל", הכוללת ניסיון להדק את היחסים עם איראן.

בתקיפה בסעודיה, ציין, הפגינה איראן "יכולת פגיעה מדויקת ובחתימה נמוכה. המשמעות היא, שיש ביכולתה לעשות פעולה דומה ולפגוע בישראל", מעיראק למשל, שלאחריה תתנער איראן מאחריות, ותטען כי את הפעולה ביצעו מליציות עיראקיות בתגובה לתקיפות אוויריות המיוחסות לישראל.

בחמש השנים האחרונות, בהובלת הרמטכ"לים גדי איזנקוט ואביב כוכבי, ובגיבוי ממשלת נתניהו, ניהל צה"ל מערכה ארוכה שכללה פעולות חשאיות וגלויות, כנגד התבססות איראן בסוריה. מעתה, הדגיש תומר במאמרו, "צריכה ישראל להביא בחשבון כי המצב הקיים, של העדר תגובה איראנית למערכה אותה היא מנהלת זה מספר שנים, המכונה המב"מ (המערכה בין המלחמות) למניעת התבססות אסטרטגית של איראן בסוריה ובאחרונה כנראה גם בעיראק — עלול להשתנות".

ישראל לבד במגרש, בתמיכה אמריקנית

בכל שנה (כמעט) נאם הרמטכ"ל בעצרת הזיכרון לחללי חטיבת הצנחנים, שמסורתית נערכת יום לפני ערב יום הכיפורים. הפעם, עבור הרמטכ"ל אביב כוכבי מדובר היה בקהל הבית שכן הוא גדל בחטיבה, ומכיר את מרבית המפקדים הבכירים שישבו בקהל, בין שגידל אותם כמח"ט או שירת תחתם כמפקד צעיר.

המסר העיקרי מנאומו, על רקע האפשרות שכללי המשחק משתנים, היה כי צה"ל לא יאפשר "פגיעה במדינת ישראל, ואם תתרחש, נגיב בעוצמה". היה מי שפירש זאת כהפנמה של מערכת הביטחון כי ישראל נותרה לבדה במגרש, ואין לה לסמוך אלא על עצמה. יש בכך צדק מסוים. אך לא לגמרי. 

היחסים ההדוקים, כמעט ברית שאינה כתובה (וטוב שאינה כתובה), בין ישראל לארצות הברית אינם קמים ונופלים על המדיניות של נשיא אחד או של ראש ממשלה המתעקש לזהות את ישראל רק המפלגה הרפובליקנית. ישראל נהנית מסיוע ביטחוני אמריקני ענף, מתמיכה בקונגרס ומאהדה בקרב הציבור האמריקני שמבטיחים תמיכה אמריקנית בעניינה.

את מעשה המלחמה עצמו, כפי שלמד רה"מ אולמרט כשפנה לנשיא האמריקני בוש הבן בבקשה שיפעל צבאית כנגד הכור הגרעיני בסוריה ב-2007, תצטרך ישראל לעשות לבדה.

בשבוע שעבר אמר מי שהיה הרמטכ"ל אז, גבי אשכנזי, בראיון ל"מעריב", כי האתגר הגדול היה כיצד "משמידים את הכור הזה בלי להגיע למלחמה". ישראל עמדה בכך, אבל נהנתה מגיבוי אמריקני. הגיבוי הזה, שראשיתו במלחמת יום הכיפורים שהזכיר כוכבי בנאומו, עתיד להימשך. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 17.10.2019)