"שדה הקרב אינו סולח על שגיאות" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הביוגרפיה המצוינת שכתב גנרל הנחתים ג'ים מאטיס הוא סיפורו של מי שבכל רמה, ממ"מ ועד למזכיר ההגנה, לחם, פיקד וקיבל החלטות מתחתית הטקטיקה ועד למרומי האסטרטגיה. תובנותיו ולקחיו החכמים רלוונטיים לכל מי שעוסק במקצוע הצבאי, משום שכפי שקבע "שדה הקרב אינו סולח על שגיאות".

החודש יצא "אות קריאה "כאוס"" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2022), הספר המצוין שכתב גנרל הנחתים בדימוס ומזכיר ההגנה האמריקני לשעבר, ג'ים מאטיס, בסיוע פרנסיס "בינג" ווסט סופר וקצין נחתים לשעבר שלחם בווייטנאם.

ניכר שזהו ספרו של מפקד קרבי מעולה שבו תיאר את מסלול השירות שלו בנחתים ממפקד מחלקה ועד למפקד פיקוד המרכז האמריקני ובהמשך כמזכיר ההגנה בממשל טראמפ. הוא השכיל לשלב בו תובנות מן המסד הטקטי ועד לטפח האסטרטגי, בנוסף ללקחים על מנהיגות, פיקוד והובלת אנשים.

מאטיס הוא מפקד חושב ולומד, ומהקריאה בספר ניכר הדגש שהוא שם, בדומה לגנרל פאטון בשעתו, על חובת המפקד לקרוא וללמוד היסטוריה צבאית, והרבה. "כל מפקד שטוען כי "הוא עסוק מדי מכדי לקרוא" הולך למלא שקים בגופות חייליו, תוך שהוא לומד לפקד בדרך הקשה" (עמוד 54), קבע. 

תבוסתן או נחת אבל לא שניהם

ב־1972, לאחר לימודיו בקולג׳ הוסמך מאטיס, שהתגייס לעתודה האקדמית, כסג"מ בחיל־הנחתים. ככוח ימי, כתב, "הנחתים מאורגנים לעלות על סיפון אוניות ולנחות בחופים עוינים" (עמוד 24).

לאחר מכן עבר "שבעה חודשים באימון בסיסי בקוונטיקו. חריג בין כל הזרועות, מכשיר חיל־נחתים את כל אחד מקציניו קודם כל כקצין חי"ר" (עמוד 22). בהמשך יעבור כל נחת, במידה ולא ימשיך במסלול פיקוד בחי"ר, הכשרה בבית ספר מקצועי ויהפוך לטייס, לקצין לוגיסטיקה, או לתפקיד מקצועי אחר. אבל לפני כל אלה, ציטט את אחת מאמרות השפר של החיל, "כל נחת הוא בראש ובראשונה רובאי" (עמוד 22). 

יתרה מכך, כתב, החיל מלמד את קציניו הצעירים שכל דבר שיעשו במהלך שרותם, לא משנה באיזו דרגה או תפקיד, "משפיע על הטוראי בקצה התוקף את האויב" (עמוד 23).

בתום הכשרתו כקצין חי"ר הוצב מאטיס כמפקד מחלקה בגדוד. אחד המ"פים חנך אותו בהכוונת אש סיוע וארטילריה. בתרגיל האחרון החונך נתן למאטיס לפעול באופן עצמאי לחלוטין. האש שהכווין פגעה היישר במטרה. המסר היה ברור: "תן אמון בכפופים לך לאחר שאימנת אותם" (עמוד 26).

כבר כמ"מ ומ"פ גיבש לעצמו מאטיס מספר כללי אצבע למנהיגות. "הראשון הוא יכולת (competence): הצטיין ביסודות; אל תחפף בעבודתך – עליך לשלוט בה – וזה תקף בכל רמה ככל שאתה מתקדם" (עמוד 27). נתח את עצמך זהה חולשות ושפר אותן. "תרגל שוב ושוב. הלוחמים שלך בונים עליך" (עמוד 27). זכור, כתב, "כקצין אתה צריך לנצח רק בקרב אחד – לזכות בלב חייליך. זכה בליבם, והם ינצחו את הקרבות הבאים" (עמוד 28).

כשפיקד על לשכת גיוס של הנחתים יזם שורת תהליכים כדי להעלות את אחוזי הגיוס במרחב שעליו היה אחראי. אף שהרפורמה שהנהיג הצליחה היא חייבה את פקודיו לעבוד יותר. אחד מהם התלונן על יום העבודה הארוך וסירב לקחת על עצמו נטל נוסף. "אתה יכול להיות תבוסתן או שאתה יכול להיות נחת, אבל אתה לא יכול להיות שניהם" (עמוד 33), השיב מאטיס וסיים את הקריירה של האיש בחיל.

מבצעים מתנהלים במהירות האמון

ב־1990 מונה למג"ד חי"ר בנחתים. הוא חש מלא מרץ ומוכן לתפקיד. "התמחיתי בהפעלת תמרון ואש ובמבצעים אמפיביים – הבסיס לכל קצין נחתים" (עמוד 35). למלחמת המפרץ הוקפץ הגדוד מאימון שאפשר למאטיס להכיר את אנשיו ולדעת "איזה מפקד יתאים לאיזו משימה" (עמוד 37). לדבריו, "המפתח להכנה למי שטרם חווה קרב היה הדמיה. המטרה הייתה להבטיח שכל לוחם "נלחם", נפשית ופיזית, עשרות פעמים לפני שאי פעם ירה את הכדור הראשון שלו בקרב" (עמוד 42).

על גדודו הוטל לפרוץ את מערך המוצבים העיראקי. המח"ט שלו ייעץ לו: "אל תיתקע בהתקפה אפילו פעם אחת. אם דבר אחד אינו עובד, שנה לדבר אחר; החלף כל הזמן הילוכים, אל תאבד מומנטום. אלתר" (עמוד 40). על גדודו הוטל לפרוץ את מערך המוצבים העיראקי. המח"ט שלו ייעץ לו: "אל תיתקע בהתקפה אפילו פעם אחת. אם דבר אחד אינו עובד, שנה לדבר אחר; החלף כל הזמן הילוכים, אל תאבד מומנטום. אלתר" (עמוד 40). יש בגישה דמיון לקביעתו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, יוצא גולני, לפיה את התמרון יש לבצע "במקסימום כוח, מינימום זמן, רצוי גם עם הרבה מאוד תחבולה".

מאטיס, ברוח מפקדו ונוכח ההערכה שבפריצה יפגעו כמחצית מחיילי הגדוד, דרש מקציניו שתכנית האש לתחילת המתקפה תהיה קטלנית במיוחד. לאחר שהאש תופעל על היעדים, אמר, "אני רוצה שהכל ימות, כולל התולעים" (עמוד 42). 

ב־24 בפברואר 1991 החלה המתקפה הקרקעית. לאחר שהארטילריה והסיוע האווירי פגעו ברצועת ההגנה העיראקית הראשונה וכוחות נחתים הבקיעו את קו המוצבים, הוטל על גדוד הנחתים של מאטיס, צוות קרב גדודי שכלל כוחות חי"ר על גבי נגמ"שים ושריון, להבקיע דרך רצועת ההגנה השנייה. "באימונים הפריצה המהירה ביותר ארכה 21 דקות. בקרב הנוכחי עשינו זאת ב־11 – החזרות הבלתי נלאות השתלמו" (עמוד 46).

בהמשך הלחימה, כתב, העביר את השליטה על הגדוד לקצין מטה, "על מנת שאעבור לפקד מלפנים על ההתקפה הגדודית" (עמוד 241). הוא עשה כן משום שהבין שאף שהמקום הטוב ביותר לשלוט ממנו, כמאמר תא"ל גיא חזות, קצין צנחנים, בשעתו בהרצאה לצוערי בה"ד 1, הוא מאחור, הרי ש"המקום הטוב ביותר לפקד הוא מלפנים". האתגר הוא במציאת האיזון הנכון בין השניים. היעד, מיותר לציין, נכבש במהירות בסיוע אש מטוסי קרב.

במהלך קרב ההתקדמות חלף צוות הקרב הגדודי דרך מחצבה. מאטיס, המג"ד, היה עם הכוח הקדמי בשדרה הגדודית, כאשר לפתע מצא עצמו תחת אש טנקים ומקלעים שירו כוחות צבא עיראקי שהיו ערוכים בחזית. במקביל, פלוגה עיראקית של חי"ר ממוכן, שהיתה מוסווית במחצבה, תקפה את הרכבים האחרונים בשיירה, פלוגת המפקדה. העובדה שמ"פ המפקדה, סגן ג'ף הוקס ורב־סמל קנדל האף, בוגר מלחמת וייטנאם, אימנו את כל אנשי הפלוגה, חובשי התאג"ד, הטבחים, הנהגים, החבלנים, הפקידים, ומכונאי הרכב, ללחום כלוחמי חי"ר השתלמה.

"הם פגעו ברכב אויב בזמן שהמרגמות שלנו ירו בו־זמנית לדרום ולצפון על האויב שבמחצבה וזה שבחזיתנו. ככל שהעיראקים הגיחו, טבחים וחבלנים הגיבו במרץ עם מקלעים ועם מטולי רקטות נגד טנקים שנטרלו את כלי הרכב העיראקיים" (עמוד 48). הקרב הסתיים בתוך 12 דקות.

לאחר הקרב שאל המח"ט את מאטיס מה למד. "שנינו ידענו שהנחתים שלי חילצו אותי במחצבה" (עמוד 49), כתב מאטיס, והשיב שלמד. טוב, ענה המח"ט והלך. המסר היה ברור.

לאחר הפיגוע במגדלי התאומים מאטיס פיקד על "כוח משימה 58", שהוטס במסוקים מספינות הצי באוקיינוס ההודי לאפגניסטן כדי לפתוח חזית נוספת לעבר קנדהאר. "כל דור נלחם בכלים שעיצבו הדורות שקדמו לו. כך היה לי ב־2001 ארגז כלים שלא היה ניתן להעלות על הדעת במלחמות קודמות. כמה מפקדים ופוליטיקאים עדיין דמיינו את הנחיתה באיוו ג'ימה כשדיברו על נחיתה מהים. ברגע שאדמירל מור הצביע במפה על אפגניסטן המרוחקת מאות מיל מכל חוף, ידעתי שאוכל נחות שם עם אלפי נחתים" (עמוד 73). 

לדבריו, "מההתחלה ועד הסוף נדרשו לצוות שלנו מהצי, מהנחתים, מהצבא, מהכוחות המיוחדים וממשרד החוץ 28 ימים בלבד לעבד, לתכנן, לרתום ולבצע את הפלישה לאפגניסטן" (עמוד 76). מבצעים, כתב, "מתנהלים במהירות האמון" (עמוד 155).

זהו לקח שכוחו יפה תמיד, בכל האמור בתיאום בין כוחות, זרועות וחילות. בנוסף, אף שרוח הלחימה ונחישות הגייסות יהיו תמיד הרכיב המשמעותי ביותר, הכשירות המקצועית קובעת חלק מהותי מהיכולת לבצע, והדבר מקבל משנה תוקף בכל האמור בכוחות יבשה. כמאמר ביטוי רווח בצה"ל, "רוח הלחימה קובעת את התוצאה, אך המקצועיות קובעת את המחיר". מי שרוצה לבצע במחיר נמוך יחסית, מוטב שישקיע בכשירות ובאימון הכוחות.

הבנה משותפת של "למה, ומדוע"

את ספרו חילק מאטיס לשלושה חלקים: הראשון עסק בחוויותיו בעת שפיקד באופן ישיר על חיילים, השני במצביאות ומנהיגות והשלישי באסטרטגיה.

בפקודה, קבע, "המידע הקריטי זו 'הכַּוָּנַה' |המטרה| שלך המסתכמת בביטוי "על מנת"" (עמוד 56). היכולת של מפקד להבהיר אותה לפקודיו היא שתאפשר להם לפעול בעצמאות מתואמת, המבוססת "על הבנה משותפת של "למה, ומדוע" של המשימה, והיא המפתח שמאפשר תעוזה" (עמוד 56).

בכל האמור באסטרטגיה הוא התרשם מאוד מהאופן שבו במלחמת המפרץ הגדיר הנשיא ג'ורג' בוש האב, ששירת בשעתו כטייס קרב בצי במלחמת העולם השנייה, "מצב סיום ברור ומוגבל והשתמש בדיפלומטיה להקים קואליציה שכללה בעלות ברית שמעולם לא נלחמו לצידנו בעבר. הוא הקשיב לנקודות מבט מנוגדות והנחה את ההכנות בלי להעליב או למדר אף בעל עניין, אך בלי לוותר כהוא זה על מטרתו האסטרטגית" (עמוד 50).

תחת הנהגתו החכמה, כתב, "לא הייתה משימה שסבלה מ"התרחבות זוחלת", משימה שהתרחבה עד שיצאה משליטה" (עמוד 50). זהו, ציין, כלל שארצות הברית לא הקפידה לשמור עליו בעתיד.

הספר שהוציא מתחת ידו (כאמור, בסיוע ווסט) הוא מסמך מרתק, כתוב היטב (שתורגם כהלכה בידי אורן האס), מלא לקחים רלוונטיים ותובנות למפקדים בכל דרג.

מאטיס שהוביל גדוד נחתים, כוח משימה ואוגדה לקרבות בעיראק ואפגניסטן (ושוב בעיראק), שינן לעצמו כל העת כי "שדה הקרב אינו סולח על שגיאות" (עמוד 102) ופעל בהתאם. ספר נקי מהתייפייפות וחירטוטים של מי שהבין את השינויים באופי הלחימה אך ידע שטבע המלחמה לא השתנה.

"אחד הוא הלוחם – והוא מחזיר את השאר הביתה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר שהיה פופולארי בקרב מפקדי השדה של צה"ל, ניתח קולונל המרינס, בריאן מק'קוי, את אתגרי הפיקוד הקרבי. למפקדים, כתב, צריכה להיות תחושת אחריות גדולה, משום שהמשאב שהם מוציאים במלחמה הוא חיי אדם.

הספר "להט הפיקוד" מאת קולונל חיל הנחתים האמריקני ("המרינס") בריאן מק'קוי (הוצאת אמ"ץ-תוה"ד, 2009), הוא מסמך תמציתי, כתוב היטב אודות הפיקוד על לוחמים בקרב, שהיה פופולארי מאוד בקרב מפקדי השדה של צה"ל, בסדיר ובמילואים.

"מק'קוי, מפקד גדוד ב'מרינס' במבצע "חירות לעיראק" (2003), בוחן את היסודות ואת ההרגלים שלימד ועל בסיסם אימן את חייליו לפני הקרב: קליעה קרבית, התנהגות בתנאי הקרב, פינוי נפגעים, תרגולות קרב ומשמעת, ובעיקר הוא חוקר את המשמעויות הנובעות מהיותו מפקד ואת מנהיגותו תחת אש" (עמוד 5).

"הציווי המוסרי של המנהיגות"

לשיטתו, אמנות הפיקוד היא "היכולת לזכות באהבת אנשיך, ואז ביום מן הימים תוכל להשתמש באהבה זו כדי לגרום להם להסתכן מרצון בפציעה איומה או במוות, וליטול באלימות את חייהם של אחרים" (עמוד 118).

בספרו הקצר סיכם מק'קוי את שלמד במשך 28 שנות שירות במגוון תפקידי פיקוד ומטה ביחידות הרגלים של חיל הנחתים. כקצין צעיר לחם ב"סופה במדבר" ובתפקידו האחרון שירת כקצין המבצעים של פיקוד המרכז האמריקני. במהלך שירותו עוטר בכוכב הארד ובלב הארגמן על פציעה בקרב.

לאורך המלחמה בעיראק הוא הקפיד, למרות הסיכון הכרוך בכך, להוביל את פקודיו מלפנים. "בכל הנוגע להרג האויב, מעולם לא היו לי ולעולם לא יהיו לי הרהורי חרטה. למעשה, הפקתי מזה סיפוק אז, כמו גם עתה. אך זה אינו נובע מתאוות-דם. זה דומה יותר לסיפוק אשר מרגיש כלב רועים לאחר שהגן בהצלחה על העדר מפני הטורף. עיתונאי ששולב בכוח שאל אותי לאחר הקרב באפאק (Afak), במהלכו הרגתי שני לוחמי אויב שניסו לירות לאגפינו, כיצד אני מרגיש בנוגע לזה. תגובתי הייתה לא יותר עמוקה מביטוי על היותי "בקיא" במשימה יום-יומית, כמו ביצוע עסקה. כיום, שנתיים אחרי המקרה, רגשותיי לא השתנו" (עמוד 113).

אולם, סיפורו האישי, הסיפור הגדודי, ואירועים שהתרחשו ביחידות שהובילו עמיתיו הם רק אמצעי בידי המחבר להמחשת מורכבות האתגר שבפיקוד על יחידה קרבית בלחימה.

כמפקדים, כתב, "הציווי המוסרי של המנהיגות הוא להכין את עצמנו פיזית, מוסרית, רוחנית ואינטלקטואלית" (עמוד 97). הסיבה לתחושת האחריות הגדולה שצריכה להיות להם נובעת, כמאמר גנרל חיל הנחתים ג'ון א. לג'ון, מן העובדה כי "המשאב אשר הם מוציאים במלחמה הוא חיי אדם" (עמוד 97).

בספרו טען המחבר כי המפקד חייב ללמוד מן ההיסטוריה הצבאית ולהימנע מלחזור על טעויות העבר. כשהיה קצין צעיר הסביר לו מפקד הדיוויזיה שלו, הגנרל פול ואן רייפר, אחד המפקדים היצירתיים והמקוריים בחיל, שמאחר ויש בנמצא כ-5,000 שנים של היסטוריה מתועדת, "אין תירוץ לחוסר של לימוד מתמיד" (עמוד 97). מק'קוי הבין אז כי הרשה לעצמו לנוח על ההכשרה שחיל הנחתים סיפק לו ולא פעל כדי להרחיב את מסד הידע שלו.

מאז, כתב, "דגרתי על מדריכי שדה ועל חוזרי האימונים; למדתי פילוסופיה, פסיכולוגיה ופיזיולוגיה; קראתי על המפקדים הגדולים; וחיפשתי אחר מורים רוחניים; ספגתי ככל יכולתי מיוצאי קרבות, בין מכתיבתם או משיחות עימם. עליי להודות, בהיותי לקטן אינטלקטואלי, חיפשתי לקחים על הטבע האנושי אפילו בשירה, במחזות ובטקסטים קדושים. בקיצור, פרסתי את רשתי למרחק. תליתי רבות בציווי המוסרי של הפיקוד. מעולם לא רציתי להביט במראה ולעמוד מול העובדה שגרמתי לאנשים להיהרג עקב מגבלות שהצבתי על עצמי כתלמיד של הפיקוד" (עמוד 98).

הצורך לגלות סקרנות מקצועית הוא ציווי אוניברסלי שחל על מפקדים בכל הצבאות. כך למשל, כתב תא"ל (מיל.) גל הירש, קצין צנחנים שפיקד על אוגדת הגליל במלחמת לבנון השנייה, בספרו, "אנחנו לפני אני" (הוצאת גפן, 2019), כי "קבלת החלטות כרוכה בתרבות של פיתוח ידע רציף ומתמשך. מנהיג חייב לעסוק בקביעות בניתוח ובלמידת המצב, ובפיתוח ידע על התחום שהוא עוסק בו" (עמוד 46). לכן, המליץ הירש, "למד ברציפות וחתור להיות מקצוען" (עמוד 75).

"אינסטינקט מאומן"

בהקדמה לספר כתב הסופר פרנסיס "בינג" ווסט, בעצמו קצין נחתים שלחם בווייטנאם, אודות "הקרב, פעולה אל מול אויב שכוונתו להרוג אותך. ברגע זה איש אינו חושב על היסודות; במקום, אתה מבצע אותם ופועל באורח אוטומטי לפי תרגולת ששוננה. אתה מנהל אש או מתמרן בזמן שאחרים מסייעים לך באש. בכל אחד מהמקרים, אתה מסתמך אינסטינקטיבית על חבריך לצוות שיעשו את העבודה. אינסטינקט מאומן" (עמוד 11). ווסט מציין כי במלחמה בעיראק הכוחות האמריקנים כמעט שלא נאלצו להתמודד עם מצב שבו היו בנחיתות אל מול האויב.

מנגד, היו גם חריגים. למרות קביעתו של ווסט ארב כוח עיראקי, כמעט שווה בכוחו ובעוצמתו, לגדודו של מק'קוי בסמוך לעיר אל-כות'. המשמר הקדמי של הגדוד, ובכלל זה הוא עצמו, נתקל והיה נתון בלב שטח השמדה. "הורדתי עתה לרמת רובאי. באמצע שטח ההשמדה, אני מצליח להעביר דיווח מגע קצר לכוח המשימה 'דרקסייד'. הדיווח על המגע הזה יפתח סדרה של פעולות, המבוססות על הרגלים שנוצרו לאחר חודשים ארוכים של אימונים, אין-סוף חזרות, והבנה מוחלטת של האחד את רעהו" (עמוד 31).

כל מה שהתרחש לאחר הדיווח של המג"ד היה "אלימות נטו מתואמת. 35 הנחתים של מחלקה 3 מפלוגת 'קילו' הגיחו מתוך הנגמ"שים הסגורים שלהם היישר אל תוך אש האויב. לא היה להם מושג על כוחו או פריסתו של האויב כל מה שהם ידעו היה שזו תרגולת קרב "מגע מימין", וזה מה שאנחנו עושים בתרגולת" (עמוד 33).

נראה כי כל שעות האימונים השתלמו. אנשיו אכן פעלו מתוך אינסטינקט מאומן והכוח העיראקי שספג נפגעים רבים, הוכרע במהירות. לתפיסתו, "הגורם שהעניק לנו את היתרון העל האויב היה ההכנה השכלית והפיזית המצוינת של הלוחמים, שהניבה רצון להילחם – רצון לנצח" (עמוד 37).

בספר מופיע כלל אצבע שניסח הפילוסוף היווני הרקליטוס, שחי במאה ה-5 לפנה"ס, אודות האדם בקרב: "מכל מאה אנשים בקרב, עשרה לא צריכים להיות שם כלל. שמונים מהווים לא יותר מאשר מטרות. תשעה הם חיילים אמיתיים. אנו בני מזל שיש לנו אותם משום שהם מכריעים את הקרב. אה, אך האחד – אחד הוא הלוחם – והוא מחזיר את השאר הביתה" (עמוד 95).

על-פי מק'קוי יחס זה, שנקבע לפני אלפי שנים תקף גם כיום. אולם לשיטתו, כשהמפקד, הוא הלוחם, מצליח לזכות ב"לבבות ובמוחות" של אנשיו, הרי שהשמונים נלחמים כמו התשעה. זהו הקסם, זוהי אמנות הפיקוד.

טראמפ עוזב את סוריה, בלי להתייעץ ולעזאזל ההשלכות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הקריאה בספר "פחד" אודות נשיאות הנשיא טראמפ משאירה את הקורא מוטרד או מפוחד. בנסיגה מסוריה, כמו במקרים אחרים, הנשיא החליט ולעזאזל התוצאות. הנסיגה, ובמקביל לה הגברת הנוכחות האיראנית בסוריה, יוצרת מתיחות לישראל, אבל הפוטנציאל האמיתי לעימות מצוי בדרום.

הקריאה בספר "פחד" (ידיעות ספרים, 2019) מאת העיתונאי האמריקני עטור הפרסים בוב וודוורד, דווקא על רקע החלטת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ להכריז על "מצב חירום" בכדי לממן את הקמת החומה בגבול עם מקסיקו, משאירה את הקורא המצוי, מוטרד במקרה הטוב, ומפוחד במקרה הרע. וודוורד, בוגר ייל ששירת חמש שנים כקצין בצי האמריקני, שמאחוריו באחת הקריירות המרשימות ביותר בעולם העיתונות (בין היתר חשף, עם שותפו קארל ברנסטין, את פרשת ווטרגייט שהביאה להתפטרות הנשיא ניקסון), טוען בספר שהנשיא מקבל החלטות באופן קפריזי, לא אחראי ומסוכן. חמור מכך, חמור מכך, לעתים נראה כבעיניו עצם ההצהרה על החלטה חשובה מעצם מימושה בפועל. 

לזרוק פצצה וללכת

הקריאה בספר מותירה את הקורא מוטרד, (מקור: אתר סימניה).

דוגמה שממחישה את הטענה היטב נוגעת לעניין שירותם של טרנסג'נדרים בכוחות המזוינים של ארצות הברית. הנשיא, כמפקד העליון של הצבא, הוא מי שהסוגיה מוטלת לפתחו. מדובר בנושא טעון שלו משמעויות חוקתיות, משפטיות, צבאיות וכלכליות. ב-26 ביולי 2017 היה אמור הנשיא טראמפ לקיים דיון בסוגיה בשעה 10:00 בבוקר. זה לא מנע ממנו לצייץ שעה קודם לכן במדיום החביב עליו, טוויטר, כי לאחר שהתייעץ עם הגנרלים ועם המומחים הצבאיים שלו, הוא מודיע שממשלת ארצות הברית לא אפשר "שירות של טרנסג'נדרים בזרועות הצבא של ארה"ב בכל תפקיד שהוא. צבאנו חייב להתמקד בניצחון החלטי ומכריע ואין להעמיס עליו את העלויות הרפואיות האדירות ואת השיבושים שיהיו כרוכים בשירות טרנסג'נדרים בצבא. תודה רבה". העובדה שהתייעצות שכזו לא התרחשה היתה חסרת משמעות וכמוה גם העובדה שבפנטגון כלל לא התלהבו ליישם אותה. כשהגיעה ההוראה מהבית הלבן עיכב שר ההגנה ג'יימס מטיס את ביצועה עד שבתי המשפט בלמו אותה, בצדק גמור, והפכו אותה לריקה מתוכן.

נראה כי החלטת טראמפ לסגת מסוריה, לפני כחודש וחצי, התקבלה באפן דומה לביטול שירותם של טרנסג'דרים מלפני כשנתיים. הכוחות האמריקניים בסוריה, כ-2,000 חיילים ובהם מדריכים לכוחות מיליציה מקומיים, קציני טיפול באוכלוסייה יחידות רפואה וכן צוותי כוחות מיוחדים, היו חיוניים למאמץ לבלום את התפשטות האיראנית מערבה משטחה, עבור בעיראק וסוריה, ועד ללבנון, וסייעו לבלום גם שחקנים נוספים. לפני כשנה, למשל, לחמו 40 אנשי כוחות מיוחדים אמריקנים בכוח משולב של מיליציות סוריות, איראניות וכן כוח שכירי חרב רוסי המכונה "כוח ואגנר", בקרבת שדה הנפט קונקו הסמוך לדיר א-זור שבסוריה. הכוח הסורי-איראני- ורוסי המשולב, ניסה ככל הנראה לבצע מחטף ולהשתלט על שדה הנפט שבשליטת האוטונומיה הכורדית. בתוך ארבע שעות, שבמהלכן ניהל לוחמי כוח דלתא גם קרבות מטווחים קרובים, נהדף הכוח התוקף כשהוא סופג בין 200 ל-300 נפגעים. למרות זאת הנשיא טראמפ הורה על הסגת הכוחות.

מפקד פיקוד המרכז האמריקני, הגנרל ג'וזף ווטל, שאחראי מתוקף תפקידו על הכוחות האמריקנים המוצבים בסוריה, העיד בפני ועדת השירותים המזוינים של הסנאט כי איש לא נועץ בו בטרם ההחלטה. ווטל, קצין מנוסה שפיקד על הריינג'רס בלחימה באפגניסטן ב-2001, הוסיף שבניגוד להצהרת הנשיא, המערכה כנגד דאעש טרם הסתיימה, והארגון לא הובס. גם אואן ווסט, עוזר שר ההגנה למבצעים מיוחדים, העיד לפני הוועדה. ווסט נשאל האם לדעתו שר ההגנה הקודם, מטיס, טעה לגבי התנגדותו לנסיגה. "לא, אדוני", השיב ווסט, קצין נחתים לשעבר שעבד קודם לכן כבנקאי בגולדמן סאקס. הסיכויים שווסט, שלחם תחת פיקודו של מטיס, כשזה האחרון פיקד על אוגדת הנחתים הראשונה במלחמת עיראק (ואביו, בינג, כתב שני ספרים שתיארו את פועלו של מטיס במלחמה בחיוב), ישיב אחרת היו נמוכים מלכתחילה אבל תמימות הדעים שלו ושל ווטל מטרידה ומלמדת על מגמה. שוב, נראה שהנשיא בחר פשוט "להטיל פצצה" וללכת. מה יקרה בפועל, ואת מי משאירים מאחור לאנחות, חסר חשיבות.

אין ואקום בטבע. יציאה של שחקן אחד, תפנה את המקום לכניסתו או להגברת פעילותו של שחקן אחר. היציאה של האמריקנים מן הזירה, רק מגבירה את ה"תיאבון" של האיראנים להתבסס בסוריה ומאדירה את מעמדה של רוסיה כמוציאה והמביאה במרחב. בתקשורת דווח השבוע שהערכת אמ"ן לשנה הקרובה גורסת כי הסבירות לעימות בצפון נמוכה, אך יתכנו ימי קרב בעצימות גבוהה מאלו שהיו עד כה. קדימון לכך ניתן בשבועיים האחרונים בשתי תקריות שבהן תקף צה"ל יעדים איראניים (תקיפה אווירית נרחבת בתגובה לירי טיל קרקע קרקע וירי טנקים לעבר עמדות סמוכות לגבול, ששימשו את חזבאללה וכוחות קודס). הנסיגה האמריקנית הממשמשת ובאה מסוריה וההצהרות של רוסיה כי לא תסבול תקיפות ישראליות במרחב דמשק, הפכו את החזית הצפונית למורכבת בהרבה משהיתה.

דרום אדום

משמאל: הרמטכ"ל כוכבי בביקור בתרגיל, (צילום: דו"צ).

למרות המתיחות בצפון, נראה שבצה"ל מסתכלים דרומה. ישראל, שוב, צופה עימות ברצועת עזה בקיץ. בהערכת אמ"ן לשנת 2019, שפורסמה השבוע, נכתב שהחמאס עלול ליזום עימות רחב עם ישראל במטרה להביא למעורבות הקהילה הבינלאומית במצב ההומניטרי הקשה ברצועה. בשל כך החליט הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתעדף את המוכנות ללחימה בעזה כיעד עליון בתכנית העבודה השנתית של צה"ל. לפי הפרסומים בתקשורת הרמטכ"ל ביקר בשורה ארוכה של יחידות המיועדות לפעול בעזה, בחן את תקפות התכניות האופרטיביות, הנחה על שינויים נחוצים בחלק קטן מהן ואישר את רובן כמות שהן. בנוסף הנחה על בניין כוח שייתן בידי צה"ל עשר סוללות מבצעיות של כיפת ברזל עד סוף השנה, שתיים מהן במילואים, ועל הקמת מנהלת מטרות מטכ"לית, המשלבת את חיל האוויר ואמ"ן. המנהלת, בפיקוד אל"מ רונן גייגר, שפיקד על מרכז האש בעזה במבצע "צוק איתן", תשפר את קצב ייצור המטרות לכלל הגזרות, תאגד את כל יצרני המטרות, ותחזק את הקשר שלהם לכוחות בשטח. 

הנחיות הרמטכ"ל, אף שמתייחסות לצרכי המוכנות בזירה הדרומית, מעלות שאלות על מוכנות הצבא במובן הרחב. באחרונה נפגש הרמטכ"ל עם נציב קבילות החיילים הקודם, האלוף (מיל') יצחק בריק, שלו טענות קשות על מוכנות הצבא. סגירת הפערים הזו, בתחומים שנראים בסיסיים (בין היתר הוחלט על רכש אמצעים אופטיים, טילי נ"ט, ומקלעים מסוג נגב), מעלה שאלות לגבי כשירות הכוחות עליה הצהירו הרמטכ"ל היוצא והפיקוד הבכיר של הצבא. אבל במקרה הזה תפיסת ההפעלה חשובה בהרבה. לפני כחודש פרסם השר יואב גלנט מאמר ב"מעריב" בו טען כי הגדרת הרמטכ"ל כוכבי את "יכולת ה"קטלניות" של צה"ל כיעד ראשון במעלה, מקבעת כיוון רב-חשיבות הנובע מההפנמה כי חל שינוי מהותי בקלאסיקה של ההישג המלחמתי: לא עוד כיבוש מרב השטח במינימום זמן ותוך השמדת מרב כוחות האויב". מאחר וצה"ל יימצא, כתב, בסיומו של כל סבב לחימה באותם קווי גבול הקיימים היום, כיבוש השטח וגורם הזמן יפנו מקומם למשימה חדשה: "השמדת מרב נכסי האויב תוך מזעור המחיר עבור ההישג".

אף שגלנט, יוצא שייטת 13 ששימש כאלוף פיקוד הדרום, הדגיש כי לצד מערכות הנשק, הרכיבים העיקריים שיכריעו את המערכה יהיו "רוחו של המפקד, נחישותו של הלוחם והתחבולה, אשר תאפשר להוציא את האויב משיווי משקלו", הרי שלתפיסתו, בהתאם לתפיסת הביטחון שגיבש ראש הממשלה לעשור הקרוב, לצה"ל דרושות עוד יכולות אש. התמרון הקרקעי? הוא פחות חשוב. העובדה שמערכות שבהם התבסס צה"ל בעיקר על הפעלת אש מנגד (ממבצע "דין וחשבון" ועד למבצע "צוק איתן") הביאו הישגים מועטים מאוד נראה שנותרה על רצפת חדר העריכה. 

לפני כשבועיים תועדה מחלוקת בין ראש הממשלה נתניהו לרמטכ"ל בעת שהשניים ביקרו בבסיס חטיבת צנחנים מילואים במרכז הארץ. הביקור נעשה במסגרת בדיקת הטיפול בטענות האלוף בריק וכשמדובר בחטיבה הזו, הוא משול ל"חיפוש מטבע מתחת לפנס", שכן כשירותה גבוהה מאוד. רה"מ העלה את האפשרות שבעת עימות בשטחים ניתן יהיה לשלוח את כוחות החטיבה לערים הפלסטיניות על גבי ג'יפים חמושים במקלעים. הרמטכ"ל כוכבי, שבאינתיפאדה השנייה פיקד על חטיבת הצנחנים, הסתייג ותיקן שלפי תורת הלחימה, "בשטח בנוי אתה נלחם מחלון למרפסת, לא עובר עם האמר ברחוב הראשי". הרמטכ"ל צודק, אבל ממילא נראה שלרה"מ אין עניין לאשר תמרון שכזה, או להשקיע בו. אמצעים לחטיבות החי"ר ושיפור מודל האימונים לשריון ולהנדסה עליהם החליט הרמטכ"ל השבוע אינם בטלים בשישים, אבל כשרוצים לדעת כמה חשוב נושא מסוים ראוי לבחון היכן מושקע הכסף ואת מי שמים בראשו. זהות האלוף שיעמוד בראש זרוע היבשה, תלמד הרבה על חשיבות הנושא בעיני הרמטכ"ל החדש. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.02.2019)

 

עליונות אמריקנית בשדה הקרב, לא בסייבר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לצבא האמריקני יש עוצמת אש ללא תחרות ● אך מצב זה לא תורגם עד כה לכדי עליונות ביכולות התקיפה בסייבר ● יש להסב את פיקוד הסייבר לכזה השווה במעמדו ובעצמאותו לפיקודים האחרים

ר1

הספר "להט הפיקוד".

בהקדמה לספר "להט הפיקוד" (הוצאת משרד הביטחון, 2009) מאת קולונל חיל הנחתים האמריקני בריאן מק'קוי, כתב הסופר פרנסיס "בינג" ווסט, בעצמו קצין נחתים שלחם בווייטנאם, כי בעת המודרנית כוחות אמריקנים כמעט שלא מצאו עצמם במצב שבו הייתה לכוחות האויב עליונות באש. מצב שבו, כהגדרת ווסט, "אתה בנחיתות או מחוץ לעמדותיך, והתוצאה של תנועה קדימה תניב יותר נפגעים מבלי להעלות את הסיכויים לכיבוש היעד. כיום, ברוב המקרים (בשונה ממלחמת העולם השנייה לדוגמה) וברוב הקרבות – כוח האש והתקשורת האמריקנית הופכים את המצב הזה ללא סביר".

לצבא האמריקני אכן יש עוצמת אש ללא תחרות כמו גם יכולות גבוהות, בדומה לצה"ל, ברשתיות שבין היחידות. הצבא האמריקני מסוגל, כשם שמק'קוי מתאר בספרו שעשה בעיראק, להתיך מידע מבצעי בשדה הקרב לכדי תמונה ברורה ובנוסף להעביר מידע במהירות מיחידה ליחידה. לחבר בין גדוד נחתים שעל הקרקע למסוק קרב באוויר.

הספר "להט הפיקוד".

קולונל מק'קוי (משמאל) מפקד על הגדוד בלחימה בעיראק, 2003.

בראשית המלחמה בעיראק (2003) לחם גדודו של מק'קוי בכוח אויב, כמעט שווה לו בכוחו ובעוצמתו, בסמוך לעיר אל-כות'. המשמר הקדמי של הגדוד, ובכלל זה הוא עצמו, נתקל והיה נתון בלב שטח השמדה. בספרו העיד כיצד הורד "לרמת רובאי. באמצע שטח ההשמדה, אני מצליח להעביר דיווח מגע קצר לכוח המשימה 'דרקסייד'. הדיווח על המגע הזה יפתח סדרה של פעולות, המבוססות על הרגלים שנוצרו לאחר חודשים ארוכים של אימונים, אין-סוף חזרות, והבנה מוחלטת של האחד את רעהו". התוצאה הישירה של הדיווח היתה "אלימות נטו מתואמת", והכוח העיראקי שספג נפגעים רבים, הוכרע במהירות.

יתרונות הצבא מתבטלים

במלחמות שניהלה ארצות הברית בעיראק ובאפגניסטן לחמו האמריקנים בצבא מיושן, נחות טכנולוגית ובקבוצות קטנות של פעילי טרור. אל מול רובה הקלצ'ניקוב ומטול ה-RPG העמידו האמריקנים מערכות מודיעין מתקדמות שאספו מודיעין וסיפקו מטרות למטוסי קרב, מל"טים, טנקים ויחידות כוחות מיוחדים. במערכות ההן לא היה בידי היריב יכולת לשבש את מערכיה של ארצות הברית, לחסום את התקשורת בין היחידות ולמנוע ממנה לממש בשדה הקרב את כל יתרונותיה הטכנולוגיים והאנושיים.

אולם לא לעולם חוסן. המצב הזה, שהיה נכון אז, אינו תקף בעימותים אל מול יריבים בסדרי גודל של מדינות מתקדמות. בעימות אפשרי כנגד מדינות דוגמת רוסיה וסין, חלק ניכר מיתרונות הצבא האמריקני מתבטלים ובמקביל הפכו הן את המרחב הקיברנטי לנדבך מרכזי ביכולותיהן ההתקפיות. אין בכך בכדי להפתיע.

בניגוד לעלויות הכלכליות (כמו גם בחיי אדם) הגבוהות שמחייבות השקעה בכוח צבאי הפועל בים, ביבשה ובאוויר, הסייבר מאפשר הצטיידות זולה יחסית בעלת יכולת פגיעה גבוהה. תחנת כוח שהוגדרה בעבר כיעד לתקיפה אווירית מהווה כיום גם יעד למתקפה קיברנטית. הוא גם מאפשר (בניגוד לתמרון קרקעי) ניהול מערכה בלתי מחייבת, בדומה להפעלת חיל אוויר בתגובה לירי תלול מסלול מרצועת עזה.

לפני המבול

רוסיה מפעילה מבצעי סייבר באוקראינה כחלק משמעותי מפעילותה. סין מנהלת מבצעי סייבר כנגד ארצות הברית בקנה מידה רחב, במהלכם תקפה, ככל הנאה, תשתיות קריטיות ואספה מודיעין יקר ערך. בשבועות האחרונים למשל, הטרידו מטוסי קרב רוסיים מטוסי סיור אמריקנים בים הבלטי ובאסיה. במקרה של עימות עלול מטוס הסיור האמריקני להיפגע לאו דווקא מטיל ממטוס קרב רוסי כמו מווירוס מחשבים. לא בכדי הצהירה לוקהיד-מרטין (Lockheed Martin) כי במטוס ה-F-35, הותקנו מערכות אבטחה מקוונת מתקדמות במטרה למנוע זאת.

שר ההגנה קרטר ומפקד פיקוד הסייבר, אדמירל רוג'רס.

מפקד פיקוד הסייבר, אדמירל רוג'רס, ושר ההגנה קרטר.

העליונות האמריקנית בעוצמת האש לא תורגמה עד כה לכדי עליונות ביכולות התקיפה (וההגנה) בסייבר וזאת בניגוד לכמה מיריבותיה, אף שברשות ארצות הברית יכולות ניכרות בתחום. בכדי לשנות זאת, על ארצות הברית לראות בסייבר "רגל" נוספת בתפיסת הביטחון שלה, ולהסב את פיקוד הסייבר (כפי ששואפים שר ההגנה והאדמירל רוג'רס העומד בראשו) לכדי פיקוד מבצעי שווה במעמדו ובעצמאותו לפיקודים האחרים. אבל גופים שכאלה משתנים לאט. לעתים לאט מדי.

בסרט "משחקי ריגול" שואל סוכן CIA ותיק (בגילומו של רוברט רדפורד) את מזכירתו מתי בנה נוח את התיבה. כשהיא אינה יודעת הוא משיב, "לפני המבול".

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 04.05.2016)