מי אתם שתזלזלו באומץ של אהוד ברק? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בליכוד מזלזלים בעברו הביטחוני-מדיני של ברק, אף שהתנהלותו – מאביב נעורים דרך היציאה מלבנון ועד הכור הסורי – מחייבת להסיר בפניו את הכובע

חזרתו של אהוד ברק לפוליטיקה העלתה מן האוב את קופת השרצים המשתרכת אחריו: מותו של לוחם מג"ב מדחת יוסף בקבר יוסף, פרשת העמותות, קשריו עם ג'פרי אפשטיין ועוד. כחלק מקמפיין הבחירות התנצל ברק בפני החברה הערבית ומשפחות האזרחים ההרוגים ממהומות אוקטובר 2000, ובמפלגת הליכוד מיהרו להגיב: "פתטי, מחכים שיתנצל על הבריחה מלבנון". ברק הוא מדינאי ופוליטיקאי עם רקורד ארוך ורק מי שלא עושה אינו שוגה. מכאן שיש לא מעט אירועים שנויים במחלוקת בעברו, אבל דומה שיכלו בליכוד לנגח אותו על פרשות אחרות.

מימין: הסא"לים אהוד ברק, שפיקד על כוח סיירת מטכ"ל, ואמנון ליפקין-שחק, שפיקד על כוח הצנחנים, לאחר מבצע "אביב נעורים", (צילום: לע"מ).

לצד השגיאות רשומים על שמו של ברק לא מעט הישגים שבהם נדרשו אומץ, אחריות ויכולת לקבל החלטות. כשבוחנים את עברו הצבאי בולטת התקופה שעשה בסיירת מטכ"ל. בין היתר הוא פיקד על היחידה בהשתלטות על מטוס סבנה החטוף, ובמבצע "אביב נעורים" הוביל כוח שנחת בלבוש אזרחי בחוף הים של ביירות והרג שלושה בכירים בארגון "ספטמבר השחור" בדירותיהם. 46 שנים אחרי הפעולה ההיא זוכרים לברק בעיקר שהיה מחופש לאישה, והרבה פחות את התעוזה שנדרשה אז, הרבה לפני מבצעים כמו חיסול אבו ג'יהאד בטוניס.

כמדינאי, לאחר שנבחר לראשות הממשלה ב-1999, ניגש ברק לממש את התחייבותו מקמפיין הבחירות להוציא את כוחות צה"ל מלבנון, בין שבהסכם עם סוריה ובין אם באופן חד-צדדי.

כמעט במשך כל הלחימה המתמשכת ברצועת הביטחון לא נבחנה כדאיותה ביחס למטרה שלשמה הוקמה. כך למשל, טען בשעתו קצין גולני גדי איזנקוט (לימים הרמטכ"ל), שחיזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל. גם קצין הצנחנים יאיר גולן (לימים סגן הרמטכ"ל וכיום שותפו הפוליטי של ברק), שהיה מח"ט בלבנון, חשב שהמשך השהייה של ישראל ברצועת הביטחון מיותר ועליה לצאת משם, רצוי לאחר שתכה מכה קשה את חזבאללה.

למרות זאת לא התנהל במערכת הביטחון דיון אמיתי על ההישארות. כשהשיחות עם סוריה קרסו וברק נדרש לבחור בגרועה פחות משתי אלטרנטיבות – לסגת ללא הסדר או להישאר – לזכותו יאמר שדבק בהתחייבותו. הוא כפה על צה"ל מהלך שרבים מבכיריו התנגדו לו וקטע את המשך השהייה חסרת הטעם בלבנון.

בהמשך כהונתו כראש ממשלה חשף ברק את ערפאת כמי שאינו פרטנר אמיתי לשלום, אבל השינוי במדיניות הלחימה בטרור הגיע רק בתקופת מחליפו, ראש הממשלה אריאל שרון.

גם בהמשך הקריירה הפוליטית שלו לקח ברק חלק באירועים משמעותיים. כשר הביטחון בממשלת אהוד אולמרט הוא השתתף בתכנון ובהחלטה על תקיפת חיל האוויר שבה הושמד הכור הגרעיני הסורי. במבצע "עופרת יצוקה" בעזה הוא עבד בתיאום עם הרמטכ"ל גבי אשכנזי, לפני שהשניים הסתכסכו ב"פרשת הרפז", וכשר הביטחון בממשלת בנימין נתניהו לקח חלק בניהול מבצע "עמוד ענן".

כאמור, לברק עבר עשיר בהצלחות וכישלונות, אבל במבחן הלבנוני, מבחן המנהיגותי מהמעלה הראשונה, הוא לא מצמץ וקיבל החלטה שראש אגף מבצעים דאז, אלוף (מיל') גיורא איילנד, תיאר בדיעבד כ"חכמה וגם אמיצה".

(המאמר פורסם במקור באתר "Ynet", בתאריך 25.07.2019)
מודעות פרסומת

למרות הטענות גנץ היה מפקד מצוין, אין בכך בכדי ללמד שיהיה פוליטיקאי טוב | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחרונה טענו גורמים בימין כנגד ראש רשימת כחול לבן, בני גנץ, שכמפקד ורמטכ"ל לא חתר למגע ולניצחון מול האויב בצורה מספקת. היה גם מי שפשוט קבע שהוא מסוכן למדינת ישראל (בגלל שיוך לשמאל). זה מופרך, אבל לא הופך אותו למתאים יותר לראשות הממשלה, מבלי שצבר קודם ניסיון במגרש הפוליטי.

שר החינוך וראש מפלגת הימין החדש, נפתלי בנט, מצא את הסיבה שבגינה ישראל הפסיקה לנצח את ארגוני הטרור. בציוץ שפרסם בטוויטר ציטט בנט מכתבת פרופיל שפרסם עיתון "הארץ" בשבוע שעבר על ראש מפלגת כחול לבן, בני גנץ. בכתבה ציינו המחברים, הילו גלזר וניר גונטז', כי כאשר החליף גנץ את ישראל זיו כמפקד חטיבת הצנחנים ב-1995 הוא שינה את המוטו החטיבתי שקבע קודמו. זיו, קצין קפדן שהקדנציה שלו כמח"ט התאפיינה בשורת הצלחות מבצעיות בלבנון (רובן ככולן של היחידות החטיבתיות, בפיקוד קצינים כמו יוסי בכר ואמיר ברעם), קבע ש"מטרת הצנחן לחתור למגע עם האויב, להורגו ולנצחו בקרב". גנץ, משהחליף אותו בתפקידו, מחק מהמשפט את המילה "להורגו".

זו שורש הבעיה, לפי השר, חבר הקבינט המדיני-ביטחוני והמ"פ המצטיין לשעבר ביחידת מגלן (שם היה פקודו של טל רוסו, יוצא שלדג ומספר 2 ברשימת מפלגת העבודה לכנסת). בנט, שתיאר עצמו פעם כמי שהפך בלבנון ל"צייד טילים מדופלם", התחייב שכאשר יקבל את תיק הביטחון יתקן זאת, ו"ישראל תחזור לנצח". זה נשמע יפה, פשוט וחד. אבל בכל זאת העובדות הן אחרות. וכדאי לקחת גם אותן בחשבון. 

גנץ מן הצנחנים

בראיון לעיתון "במחנה" סיפר גנץ בשעתו שהתגייס בשנת 1978 "לגדוד 50, שאז נקרא "נח"ל מוצנח" והיה חלק מהצנחנים, ולאחר מכן הפך לגדוד 101". כטירון הוא מאוד התרשם ממפקד המחלקה שלו, אורי ארליך, שהיה גם מי ששלח אותו לקורס קצינים. ארליך היה לדבריו, "גם בן אדם וגם מפקד, ולא טרח להסתיר את זה. יש כמובן מפקדים אחרים שהם בסדר, אבל הם עושים פוזות, והוא לא עשה פוזות". גנץ, כך נראה, אימץ את המודל. ביקורת מהסוג שהשמיע השר בנט אודות גנץ נמתחה עליו לא פעם, כאמור, לא בטוח שבצדק, אבל התיאור הזה אודות סגנון הפיקוד שלו, חזר ונשמע כמעט מילה במילה

מימין: גנץ כמ"פ בצנחנים בלבנון, (מקור: טוויטר).

למרות הרקע הקרבי, שכלל חזרה מקורס בכוחות המיוחדים של צבא היבשה האמריקני היישר לפיקוד על פלוגת צנחנים בביירות, פיקוד על פלוגת ההנדסה החטיבתית בלבנון ותפקיד סמג"ד בשלדג, גנץ לא נחשב לכזה שמחזיק סכין בין השיניים עד שהמח"ט, שאול מופז, מינה אותו במפתיע, והוא רק בן 28, למפקד גדוד 890. לאורך הקריירה שלו הרבה גנץ להזכיר את התקופה בגדוד כיפה ביותר בשירותו הצבאי. עיקר הפעילות היה בלבנון, ובסיכול חדירת חוליות מחבלים לישראל, והמג"ד הצעיר מצא עצמו בלחימה מטווח קרוב ארבע פעמים. באחד המקרים, ב-1988, חדרה חוליית מחבלים דרומית למנרה. כוח מהגדוד וחפ"ק המג"ד קפצו לנקודה ונתקלו במחבלים. "מגיעים לאזור ההיתקלות, אני רואה חילופי אש לפניי. אני פורק, אני רץ אליהם, אנחנו צועקים "קדימה הסתער". אנחנו מסתערים על המחבלים, יוני מגיע מאחוריי וכל… אנחנו מחסלים את המחבלים ואז אני מסתובב, רואה שבכלל הרופא מטפל ביוני מאחור. מאוד מהיר, היה מאוד מאוד מהיר. קרב של שניות. יוני נהרג לידי. ירו עליי, פגעו בו", סיפר גנץ בסרט לזכר הקשר שלו שנהרג, יוני ברנס.

כמח"ט, היה גנץ הנינוח (שזכה לכינוי "בני-חותא") שונה מאוד מזיו הריכוזי וה"פרוסי". הוא שחרר לפקודיו חבל ונתן גב. חלק התקשו להסתגל אבל מפקדי הגדודים שפעלו תחתיו חשבו שזה עבד מצוין. בפן המבצעי, אף שהמילה "להורגו" הושמטה מהמוטו החטיבתי, קשה לומר שהוא היה שונה מקודמו. כך למשל, בשנת 1996 ברצף מארבים של גדוד 101, עליו פיקד יוסי בכר, הרגו לוחמיו חמישה מחבלים וחזרו בלי אף שריטה. שנה אחר כך נתקלה סיירת צנחנים, בפיקוד מוטי ברוך, בחוליית חזבאללה במהלך מבצע "מרכבות האלים" במרחב זליא ויחמור אל-בקע, 8 ק"מ מצפון לרצועת הביטחון שבלבנון. שני מחבלים נהרגו, שלישי נמלט. בקרב הקצר נפצעו ברוך, המ"פ, ומספר לוחמים ונהרגו שלושה, ערן שמיר, סגנו בסיירת, והלוחמים רן מזומן וזאב זומרפלד. גנץ, ששהה בחדר הפיקוד במרג' עיון, ניהל את החילוץ. במבט מן הצד, נוכח הנפגעים, קל לסווג את המבצע ככישלון, אבל כמה שבועות לאחר מכן עלה רכב מחבלים על מטעני חבלה שהטמין הכוח בציר, וארבעה מחבלים, בהם בכיר בחזבאללה, נהרגו. 

גם כרמטכ"ל קשה היה להגדיר אותו כצמחוני. גנץ היה מי שהתעקש לפגוע ברמטכ"ל חמאס במבצע "עמוד ענן", אחמד ג'עברי במהלך שפתח את הלחימה, ובמערכה בקיץ 2014 הפעיל צה"ל בפיקודו, ויעידו הסרטים שפרסמה מפלגתו בראשית הקמפיין שלה, כוח רב מאוד. גנץ, מסתבר, הצליח להישאר "קילר" למרות שאיפתו המוצהרת לחפש פתרון מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני ורתיעתו מחינוך חיילים לשאיפה להרוג. בדרג הטקטי, כשמנצחים בשדה הקרב (אגב סדנת הניצחון שיזם הרמטכ"ל כוכבי, ששירת תחת גנץ בגדוד 890, לפיקוד הבכיר בצה"ל), הרג האויב הוא לרוב חלק מהמשימה. השגת הניצחון מבטאת את זה גם בלי מסרים שנדמה שלקוחים מן העת העתיקה.

פופוליזם במקום עובדות

השר בנט בנאום בכנס של המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, 2016, (מקור: ויקיפדיה).

למרות שהעובדות ידועות, גם לשר שהיה חבר קבינט ב"צוק איתן" והכיר היטב את נכונותו של גנץ להפעיל כוח מידתי בעזה, ובזירות נוספות, בחר בנט להאשים במורך לב ובהיעדר מוטיבציה. מישהו עוד יכול להפוך את זה לסלוגן בנוסח "מפסיקים להתנצל, מתחילים לחסל". מאוד דומה לאופן שבו ניסח זאת המח"ט זיו בשעתו. אלא שזה האחרון היה מפקד קרבי בלחימה ואילו השר נדרש לראות דברים במובן הרחב, האסטרטגי. זה בוודאי יותר פשוט מאשר לקחת אחריות על מדיניות הממשלה בנוגע לעזה, איו"ש וזירות נוספות. הריסון שבו נוקט צה"ל בעזה, למשל, הוא תוצר ישיר של החלטות קבינט בו חבר בנט. לממשלת ישראל אין כוונה לצאת לפעולה צבאית רחבה שמטרתה מיטוט החמאס והשתלטות ארוכת זמן על הרצועה. החמאס, כפי שכתב השבוע טל לב-רם ב"מעריב", קובע את גובה הלהבות, וכשמגיעה הסלמה כמאמר האלוף (מיל') גיורא איילנד, הממשלה מחליטה לתקוף ולראות מה יהיה. בניגוד לנעשה בחזית הצפונית, בדרום אין מדיניות ברורה, אסטרטגיה וניסיון של ממש לעצב את המציאות. היה מי שטען השבוע שהרמטכ"ל כוכבי מוביל קו תקיף יותר מול זורקי המטענים ומפריחי הבלונים. יתכן. אולם ככלל, צה"ל מפעיל את הכוח באופן מדוד, בהתאם להנחיה שקיבל. 

זו לא הפעם הראשונה שהשר מצביע על איום חמור על ביטחון ישראל כאשר העובדות אינן עומדות לצדו. לפני כארבעה חודשים טען ש"הלוחמים שלנו פוחדים יותר מהפרקליט הצבאי מאשר מיחיא סינוואר". העובדות והמפקדים הבכירים של צה"ל אמרו אחרת, אבל זה לא מנע ממנו לטעון זאת. לא יותר משזה מנע מגוף פוליטי אחר, הפעם מפלגת הימין הקיצוני עוצמה יהודית, להעלות סרטון שמציג את מערכת המשפט הצבאית ככזו הפוגעת בביטחון החיילים והמדינה. שיא שלילי של ממש (אחרי שהניסיון "למרוח" אותו עם פרשת מדחת יוסוף לא צלח) נרשם בשבוע שעבר כשסרטון של הליכוד ובו מצולם העיתונאי אבישי עברי, כשמאחוריו תמונת חלקת קברים בבית עלמין צבאי, קובע כי "גנץ הוא שמאל, ושמאל זה מסוכן" משום שהשמאל מפקיר את ביטחון ישראל. העובדה שכלל הטענות שהועלו בסרטון שקריות ומסולפות, אין בה בכדי לשנות. העיקרון לפיו זה לא מוכרח להיות נכון, מספיק שנזרוק את זה על הצד השני ומשהו כבר יידבק, עובד. ועובד בכל פעם. 

מתוך הסרטון של קמפיין הליכוד כנגד גנץ, (מקור: ויקיפדיה).

העובדה שהשר בנט, כמו גם גורמים אחרים, מעלים כנגד גנץ טענות פופוליסטיות ושגויות מצערת, אבל הפרכתן לא עונה על השאלות החשובות באמת. העובדה שגנץ היה מפקד מוכשר בחטיבת צנחנים ומחוצה לה, אין בה בכדי ללמד על כך שיהיה ראש ממשלה ופוליטיקאי מוצלח. רמטכ"ל בצה"ל צובר ניסיון של ממש בניהול מערכת גדולה, בהנהגה ופיקוד, וכן ברמה כזו או אחרת בפוליטיקה ארגונית. מכאן ועד ניהול מדינה, על האספקטים הכלכליים, החברתיים, המדיניים וגם הביטחוניים, במובן הרחב שלהם ולא רק הצבאי, עוד ארוכה הדרך. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.03.2019)