העם והאמריקנים עם הגולן, הסורים וחזבאללה פחות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הכרת ארצות הברית ברמת הגולן כ"חלק ממדינת ישראל" היא הישג מדיני חשוב לישראל ולרה"מ נתניהו, אבל לא בטוח שהאופן שבו נעשתה לא יסלים מציאות, שעד כה היתה לגביה הסכמה שבשתיקה.

השבוע נשא מנהיג חזבאללה, השייח' חסן נסראללה, נאום ובו הגיב להכרת הנשיא האמריקני דונלד טראמפ בריבונות ישראל על רמת הגולן. "האפשרות היחידה בפני הסורים להחזיר את הגולן, ושל הלבנונים להחזיר את חוות שבעא ואת ר'גר, והאפשרות היחידה של הפלסטינים לקבל את זכויותיהם הלגיטימיות היא ההתנגדות, וההתנגדות, וההתנגדות", אמר נסראללה. מעבר לגבול, בסוריה ולבנון, קשה להאמין שתהיה סובלנות להכרה בינלאומית ברמה, אותה כבשה ישראל במלחמת ששת הימים (והצליחה לשמור אותה בידיה גם ב-1973 ומאז), כשטח ריבוני ישראלי. הדבר מהווה פתח ותקדים לאפשרות שגם שטחים נוספים ובהם שטח המריבה בגבול עם לבנון בכפר רג'ר, הסכסוך על המים הטריטוריאליים בין ישראל ולבנון וכמובן הגדה המערבית, יוכרו ככאלה. יתרה מכך, מבחינת חזבאללה, שכמאמר הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, "נשמת-אפו היא ההתנגדות", הסכמה להכרה האמריקנית היא ויתור על העיקרון המנחה שלו. בהתחשב בעובדה שחזבאללה ומיליציות שיעיות נוספות הקימו תשתית מבצעית בצד הסורי של הגבול, שתאפשר פעילות כנגד ישראל (כפי שצה"ל חשף החודש, במבצע לוחמת תודעה), ההכרזה של נסראללה היא איום ברור.

בתחילת החודש ביקרו ראשי מפלגת "כחול לבן" בצפון הארץ וסיירו ברמת הגולן ובקריית שמונה. למרות שהארבעה, בני גנץ, משה יעלון, גבי אשכנזי ויאיר לפיד עסקו בעיקר בניסיון לגייס קולות ותומכים, סביר שהצפון מתחבר אצלם בעיקר לחוויות מהשירות הצבאי. הרמטכ"לים לשעבר לחמו שנים ארוכות מעבר לגבול, חלקם מול הסורים, כולם בלבנון, בפשיטות של הצנחנים (יעלון וגנץ) וגולני (אשכנזי), במבצעים ובפעילות ביטחון שוטף. אפילו יאיר לפיד, שהיה כתב צבאי ב"במחנה", בילה (אף שלא כלוחם) זמן ניכר משירותו במוצבים שבלבנון. במהלך הסיור בצפון התייחסו הארבעה לאיומים מצד חזבאללה וסוריה. במסיבת העיתונאים שקיימו הדגיש גנץ כי ישנה "חזית איראנית שיושבת על גבולה של מדינת ישראל. אנחנו נדע לטפל בכל איום, בכל אחת מהזירות, ככל שיידרש", ואילו לפיד מצדו התחייב בשם הארבעה ש"את רמת הגולן לא נחזיר לעולם".

מימין: רה"מ נתניהו והנשיא טראמפ מציגים את הצו הנשיאותי המכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן, (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ).

והנה מי שדאג לכך שלפיד יעמוד בהתחייבות הוא דווקא רה"מ בנימין נתניהו, שבעבר היה בין אלו שניהלו משא ומתן עם הסורים, במסגרתו נידון ויתור על השליטה ברמה. בשבוע שעבר צייץ נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, במדיום החביב עליו, טוויטר, כי הגיע הזמן שארצו תכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן. בביקורו של רה"מ נתניהו השבוע בוושינגטון חתם הנשיא על הצהרה רשמית המכירה בריבונות ישראל על הגולן. גם עבור נתניהו מתקשר הצפון עם מורשת הקרב האישית שלו כ"לוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל", שכוללת מבצע שעליו פיקד לאיסוף מודיעין בסוריה, בתנאי מזג אוויר קשים, שהסתבך, ואת אחד הניסיונות הכושלים לחטוף קצינים סורים ב-72, בו פיקד על כוח חסימה. לא מן הנמנע שרה"מ נזכר באירועים הללו בעת שהנשיא טראמפ חתם על הצו הנשיאותי המכיר ברמת הגולן כ"חלק ממדינת ישראל".

רגע לפני שעלה למטוסו על מנת לשוב לישראל בשל ההסלמה ברצועת עזה, "קיטר" רה"מ באזני העיתונאים על שהם מתמקדים בזירה הדרומית ואינם מקדישים את תשומת הלב הראויה, בעיניו, להישג המדיני שרשם, אף שמדובר בהישג חשוב מאוד. צה"ל כבש את רמת הגולן ב-1967 בכדי לשלול מהסורים שטח ששלט על יישובי צפון הארץ, שממנו פעלו ללא לאות כנגד ישראל. ההכרזה האמריקנית מבטלת (לא לחלוטין) את האפשרות שרמת הגולן, שחיונית כיום להגנת הגבול הצפון-מזרחי של ישראל, תישאר מחוץ לכל משא ומתן אפשרי עם הסורים. 

מהלך חשוב, שנעשה לא נכון

בספרו"לא נרדם בלילות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), התייחס אלוף (מיל') גיורא איילנד למשא ומתן שניהל רה"מ אהוד ברק ב-99' עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד (האב), וטען כי למעשה אסור לה לישראל להסכים למתווה של הסדר שלום עם סוריה, לפיו היא מוותרת על שליטתה ברמת הגולן. איילנד, שלחם במלחמת ההתשה ברמה ובהמשך, כמו גנץ, יעלון ואשכנזי, השתתף בפשיטות בלבנון (באחת מהן, והוא מג"ד הצנחנים, צירף לכוח שלו מפקד מחלקה עקשן בשם עפר שלח, כיום מספר 8 ב"כחול לבן"), שימש בעבר בין היתר כראש אגף מבצעים וראש המועצה לביטחון לאומי. בספר הודה שאת תובנותיו גיבש לאחר שפרש מתפקידיו הביטחוניים, אך ציין שעוד לפני כן קיווה שהמשאים ומתנים שניהלו ברק ובהמשך רה"מ אהוד אולמרט עם סוריה לא יבשילו לכדי הסכם שלום שבמסגרתו תוותר ישראל על השטח. 

לגישתו התבסס רה"מ ברק על שש הנחות שגויות. ראשית, שאם הצבא הסורי יניע כוחות לרמת הגולן ישראל תדע על כך בזמן אמת, מה שאינו בהכרח נכון. שנית, כלל לא בטוח שישראל תבין ותפרש נכון תנועת כוחות סורים שמטרתה מלחמה (ב-73', למשל, ישראל לא הבינה את משמעות תנועת כוחות האויב, אף שזיהתה אותה בזמן). שלישית, "ממשלת ישראל תקבל את ההחלטה הנכונה במהירות שיא. הספק: נניח שנזהה את תנועת האויב בזמן וגם נפרש אותה נכונה. עדיין כדי לנוע לתוך רמת הגולן, נידרש להחלטת ממשלה בלתי-הפיכה שמשמעה כניסה לשטח סורי, כלומר פתיחת מלחמה. בשל הזמן שיידרש להחלטה כזאת, הסורים הם שיגיעו ראשונים לקו ההיערכות הנדרש. המגע עם הסורים לא יתחיל אפוא במצב שבו אנו שולטים לתוך סוריה מקו התִלים, אלא הסורים הם שישלטו על התנועה שלנו בשטח נמוך" (עמוד 222).

מימין: האלוף איילנד בתרגיל, (צילום: "במחנה").

ההנחה הרביעית היא שהסורים יקיימו את חלקם בהסכם במשך שנים, ולכן גם תפיסת ישראל את הזמן והמרחב תהיה תקפה למשך זמן רב. אין הכרח שכך יקרה. חמישית, מנגנון הפיקוח הבינלאומי שיאכוף את ההסכם יוכל אמנם לעקוב אחר אמצעי לחימה כגון טנקים ותותחים, אולם הוא פחות יעיל באיתור טילי קרקע-קרקע מתקדמים בעלי טווח גדול ודיוק רב, וטילי נ"ט, שקל יחסית להסתיר אך השפעתם על המערכה הולכת וגוברת. ההנחה השישית היא שפני השטח ברמת הגולן לא ישתנו וצה"ל יוכל לנוע מהר מהירדן ועד קו התלים דרך השטח הפתוח. אך לא מן הנמנע ש"הסורים ימהרו לעשות שני דברים: לבנות עיירות על צירי האורך המובילים מהירדן לעבר רום הגולן ולבנות תעלות רבות לרוחב הגזרה. התירוץ הראשון לכך יהיה הרצון (הלגיטימי) ליישב את הגולן, והשני יהיה שתעלות אלה הן למעשה תעלות השקיה שנועדו לקדם את החקלאות בגולן. שני שינויים אלה – הפיכת שטחי מפתח ברמה לשטח עירוני ויצירת רשת תעלות – ימנעו מישראל את היכולת להניע במהירות את כוחות הצבא שלה ולתפוס את קו התלים לפני הגעת הסורים" (עמוד 223).

קרב על לגיטימציה ומערכה מול איראן

קשה להתווכח עם הטיעונים של איילנד. מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה שערערה את יציבות משטרו של בשאר אל-אסד (הבן), התקבעה בישראל ההבנה שאל לה לוותר על ריבונותה ברמת הגולן, שכן לצד התרחישים ששירטט, התברר שעשויים להתממש תרחישים מטרידים נוספים. סוריה כמעט והפכה למדינה שסועה שהשלטון המרכזי שבה אינו אפקטיבי, ובגבולה הצפון-מזרחי של ישראל תקום "דעאשסטן" או מרחב בעל שם דומה, הנשלט על-ידי ארגון טרור קיצוני. גם כך השתנתה המציאות באופן שמבהיר מדוע אל לה לישראל לוותר על הגולן. בעקבות הסיוע הצבאי שקיבל הנשיא אל-אסד במלחמת האזרחים מאיראן הוא מאפשר לה להקים תשתיות צבאיות בסוריה ולפעול ממנה כנגד ישראל, שמצדה מנהלת מערכה ארוכה, וחשאית ברובה, לסיכול ולמניעת ההתבססות האיראנית בסוריה. דוגמה לכך, ע"פ פרסומים זרים, היא תקיפה נרחבת שביצע חיל האוויר בחאלב בלילה שבין רביעי לחמישי, במהלכה נפגעו מחסני נשק איראניים. לכן, קשה לראות מצב שבו הפיקוד הבכיר של צה"ל ימליץ לראש ממשלה, שממילא יהסס לשקול זאת, לשאת ולתת על הגולן כפי שעשו בשעתו ראש אמ"ן לשעבר, האלוף אורי שגיא, או פקודו הוותיק מגולני, הרמטכ"ל גבי אשכנזי.

השאלה, אם כן, היא אחרת לגמרי: למה צריך את כל הרעש הזה עכשיו? הגולן בשליטה ישראלית למעלה מחמישים שנה, לאף ישות מדינתית, זולת בהסכמה ישראלית, אין אפשרות להשתלט עליה. זוהי עובדה מוגמרת גם אם לא מדברים עליה. יתרה מכך, ההצהרה של טראמפ, שמצטיירת כאצבע בעין לקהילה הבינלאומית, רק הניעה לפעולה את מערב אירופה, רוסיה, ארצות ערב, איראן וסוריה, המתנגדות למהלך. לא מן הנמנע שההצהרה תגרור מהלך בינלאומי נגדי, בין שיקרה באו"ם או מחוצה לו. הסורים ובני בריתם מאיראן גם עלולים להחליט ל"הטריל" את ישראל בפעולות טרור וגרילה מהצד הסורי של הגבול, ממש כפי שהצהיר נסראללה בנאומו. הצו של הנשיא טראמפ רק יצר עבורם לגיטימציה לפעולה.

בעיני ראשי ממשלה בישראל בקהילה הבינלאומית יש אמנם חברות רבות, אבל רק לאחת מהן יש משקל כבד. "היו אלי פניות רבות מחו"ל נגד הפצצת תשתיות בלבנון", נימק רה"מ דאז, אולמרט, את סירובו לאשר את תקיפת תשתיות במלחמת לבנון השנייה. לחו"ל היה רק פירוש אחד – ארצות הברית. תפיסה זו לא השתנתה, ולא בלי צדק. גב אמריקני, גם עתה, הוא אשראי רב עוצמה. במאמר שפרסם בנושא ב"ישראל היום" כתב האלוף (מיל') ישראל זיו, שכמו איילנד שירת כקצין צנחנים ושימש כראש אגף מבצעים, כי בשל ההכרזה "ישראל תידרש לנהל קרב לגיטימציה לא פשוט, בד בבד עם הגברת המאמץ למניעת ההתבססות האיראנית מהעבר השני של רמת הגולן. ההכרזה האמריקנית תסייע ללא ספק לניהול מאמצים אלה". לכן ההכרה בריבונות ישראל בגולן חשובה וכמעט שמקבעת את המצב כליל, אבל האופן שבו נעשתה, לא באמצעות מועצת הביטחון של האו"ם ומבלי לגבש הסכמה רחבה של הקהילה הבינלאומית פוגמים בה. לא בטוח שהסכמה שבשתיקה לשליטה הישראלית ברמה, שהיתה המדיניות האמריקנית עד כה, לא היתה מועילה יותר בעת הזו.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 28.03.2019)

 

מודעות פרסומת

לשלוט בגובה הלהבה כל הדרך לפיצוץ | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

החמאס דילג על מדרגות הסלמה וירה לעבר גוש דן. למרות שצה"ל תקף מעל 100 מטרות בתגובה, לא מן הנמנע שהמסר המרתיע לא נקלט. אם נגזר על ישראל להגיע לעימות עם חמאס, מוטב שתקבע את המועד, התנאים וגם את הדרך אליו.

שתי רקטות, שנורו מעזה, הפתיעו וטלטלו את תושבי מרכז הארץ. החמאס, שבירי הזה דילג על כמה מדרגות הסלמה, הפתיע את ישראל כמעט לחלוטין (מה שבא לידי ביטוי, בין היתר, בכך שהרקטות לא יורטו). הממשלה, שראתה בצדק בחמאס את האחראי לנעשה ברצועה, הורתה לצה"ל לצאת לתקיפה נרחבת בתגובה. דובר צה"ל דיווח שחיל האוויר תקף כ-100 יעדים ברצועת עזה, בהם מתחם המשרדים של מטה הגדה של החמאס בשכונת רימל, שאחראי על הוצאה לפועל של פיגועים באיו"ש (כמו פיגוע הירי הכפול בסמוך לאריאל בראשון בבוקר), מפעל תת-קרקעי לייצור רקטות תקניות ומוצב של הכוח הימי של חמאס המשמש גם הוא לייצור אמצעי לחימה. היה גם מי שדאג להדגיש בתקשורת כי בטרם התקיפה הרמטכ"ל אביב כוכבי בחר את המטרות בעצמו.

כצפוי, החמאס פינה את היעדים מאנשיו בטרם התקיפה ואף שכלל המטרות נהרסו, בתקיפה נפצעו ארבעה אנשים בלבד. התגובה הישראלית היתה מדודה, וניכר שישראל ביקשה לאותת בה כי היא מוכנה להסלמה, אך תאפשר לחמאס להימנע ממנה אם יבחר בכך. חמאס מצדו, טען שאירעה תקלה שבגינה אירע השיגור, ובמטרה להרגיע את המתיחות עם ישראל ריסן את הפגנות יום השישי על גדר המערכת. 

במרכז: רה"מ נתניהו והרמטכ"ל כוכבי בקריה לאחר ירי הרקטות על ת"א, (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון).

בחמאס מיהרו להודיע כי מדובר בטעות, פליטת כדור, רק עם רקטות פאג'ר 75. ההסבר הזה גרר שורה ארוכה של תגובות משועשעות בטוויטר וברשתות החברתיות. כך למשל, צייץ אסף ליברמן מגיש תכנית התחקירים "זמן אמת" ב"כאן 11" על משחק חברה פוטנציאלי: "יושבים במעגל וכל אחד מספר על ערב מביך שבו גם הוא שיגר בטעות שני טילי פאג'ר לעבר תל אביב". זה מצחיק ושנון (לעתים ממש), עד שנזכרים באלפי ההורים שרצו עם ילדיהם למרחב המוגן ובנזק בנפגעים וברכוש שהיה עלול להיגרם. אגב, התיאור הזה הוא שגרה עבור תושבי עוטף עזה. טרור הבלונים, ההפגנות על הגדר, החדירות ואיך לא, שיגור הרקטות, לא גרר אחריו תגובה נחרצת של ישראל.

מפלגת "כחול לבן" פרסמה במוצאי שבת סרטון ובו תקפו ראשיה את ראש הממשלה נתניהו, והתייחסו למציאות הביטחונית בדרום. "השמדנו את הכור בסוריה", הזכיר גבי אשכנזי הישג בולט מתקופתו כרמטכ"ל, "חיסלתי את אחמד ג'עברי רב המרצחים של החמאס. אז אתה אל תלמד אותי על הובלה ומנהיגות", המשיך אותו בני גנץ עם אזכור לתקופתו כרמטכ"ל. אשכנזי הזכיר שלא הוא וחבריו למפלגה שילמו 15 מיליון דולר פרוטקשן לחמאס. ואז שאל גנץ כיצד "500 רקטות ירדו על תושבי הדרום ואתה שתקת", בהתייחס לסבב האחרון עם החמאס, לאחר הסתבכות פעולת הכוח המיוחד בלב עזה בנובמבר האחרון. לכאורה מדובר בתשדיר בחירות, ולא בניתוח אנליטי של המצב. אבל כשמנסים להבין איך הרשה לעצמו החמאס, בהנחה והירי על גוש דן לא היה מוטעה אלא מכוון, לדלג על כל מדרגות ההסלמה היישר לעבר ירי על בירתה הכלכלית של ישראל ועל ריכוז האוכלוסייה הגדול ביותר שלה, קשה שלא להניח שהסיבה היא כמו בבדיחה הישנה, כי הוא יודע שהוא יכול. לישראל אין עניין בהפלתו והוא ייצא מזה, עם מכה קלה בכנף, ולא יותר. 

גם דינמיקה של הסלמה צריך לנהל

בהערכת אמ"ן לשנת 2019 נכתב כי בקיץ חמאס עלול ליזום עימות רחב עם ישראל במטרה להביא למעורבות הקהילה הבינלאומית במצב ההומניטרי הקשה ברצועה. אף שגופי המודיעין בישראל קיבלו את הצהרת חמאס שמדובר בטעות, לא מן הנמנע שהמצב ההומניטרי הקשה ברצועה, מחאות הציבור הפלסטיני בעזה על יוקר המחייה, והערכה שיצליח "לגנוב סוסים" מישראל במהלך תקופת הבחירות, דחפו אותו להקדים את המועד, או לפחות להעלות את גובה ההימור. כך או כך, העימות שלכאורה היה צריך לפרוץ נדחה למועד אחר, בינתיים.

מפגינים פלסטינים בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה, (צילום: דו"צ).

בפודקאסט של רדיו 103FM שמגיש טל לב-רם, התראיין בשבוע שעבר, בטרם הירי על גוש דן, אל"מ (מיל') מיכאל מילשטיין, ששימש בעבר כראש הזירה הפלסטינית באמ"ן וכיועץ לעניינים פלסטיניים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים. מילשטיין, אחד הבקיאים והמעודכנים בסוגיה הפלסטינית ובהתמודדות עם הפגנות החמאס על גדר המערכת, טען שחמאס מנהל כנגד ישראל מערכה שמטרתה לחלצו מהמצוקה הרב-הממדית שבו הוא שרוי, מבלי להסלים את המצב למערכה צבאית רחבת היקף, בדומה לתפיסת המב"מ (מערכה בין המלחמות) של צה"ל. בסוף דבריו אמר מילשטיין כי "אם יהיה שינוי במציאות האזרחית שנובע מתוך שינוי בהתנהלות הישראלית למול עזה, יכול להיות שהקיץ הקרוב, האביב הקרוב, הקוצים והבערות לא יהיו כל כך גבוהים כמו בקיץ הקודם. אנחנו כן צריכים לצפות שאם לא יהיה שינוי בהתנהלות, אני חושב שעזה תלך לכיוונים שאנחנו לא רוצים להגיע אליהם. להסלמה, אולי אפילו למערכה גדולה. אני חושב שאנחנו צריכים להתכונן לתרחיש הזה". 

לאור הערכת אמ"ן, שמתכתבת עם זו של מילשטיין, הורה הרמטכ"ל לאחרונה לתעדף את המוכנות ללחימה בעזה בתכנית העבודה השנתית של צה"ל. בין היתר ביקר כוכבי ביחידות רבות המיועדות לפעול בתרחיש שכזה, בחן את תקפות התכניות האופרטיביות והנחה על בניין כוח שייתן בידי צה"ל עשר סוללות מבצעיות של כיפת ברזל עד סוף השנה. בנוסף, הוקמה מנהלת מטרות מטכ"לית, המשלבת את חיל האוויר ואמ"ן, במטרה לשפר את קצב ייצור המטרות לכלל הגזרות בהן פועל צה"ל. אבל לצד ההכנות בתחום בניין הכוח, אם העימות מגיע, מוטב לה לישראל לשלוט בדינמיקה של ההסלמה ולבחור את העיתוי שבו נוח לה לנהל אותו. כדאי גם לבחור ביותר מדרך אחת להגיב, ואולי ליזום תקיפות ולא רק להגיב על אלו של החמאס.

במאמר שפורסם ב-2006, עוד בטרם מלחמת לבנון השנייה, כתב אל"מ (מיל') גבי סיבוני, בעברו מפקד סיירת גולני, כי "ייתכנו מקרים רבים שהלחימה מנגד תהייה החלופה המבצעית העיקרית (כמו מה שנעשה בעזה, או להבדיל בלבנון). במקרים כאלה מוגבלת ביותר היכולת להשיג הישגים משמעותיים". במאמר, שהופיע בכתב העת "עדכן אסטרטגי" של המכון למחקרי ביטחון לאומי, הזהיר סיבוני מפני ההתאהבות בהפעלת אש מנגד, והמליץ לחפש את התמהיל הנכון בינה לבין המגע הישיר של כוחות היבשה עם האויב. ישנם, ציין, הישגים לפעולה במגע ישיר עם האויב שלא ניתן להשיג בהפעלת אש מן האוויר ובהם הוצאתו משיווי משקל. בנוסף, פעולות קרקעיות, פשיטות, עשויות להקטין את "יכולת היריב ליצור חוסר סימטריה ולמנוע ממנו את ההישג של להיות הגורם ה"חלש", חסר הטכנולוגיה והיכולות המשוכללות". עוד כתב, כי "מימוש היכולת המבצעית לפעול ולהיות נוכח בחלקים גדולים של השטח, לבצע פעולות של מסתערבים ומבצעים אחרים מאפשרים ליצור אפקט הרתעתי רב".

הנוסחה שלפיה חמאס יורה על תושבי עוטף עזה ואילו ישראל מפעילה כנגדו את חיל האוויר לבדו, אינה מספיקה, נדרש מרכיב קרקעי שיממש את המוצע במאמר. הדגש כאן אינו דווקא על מבצעים של יחידות כמו שלדג או חטיבת הקומנדו, אלא על פשיטות שיבצעו גדודי החי"ר, בין שיהיו מגבעתי, הנח"ל והשריון. לפשיטות שכאלה יש ערך מוסף בדמות חיזוק תחושת המסוגלות של המפקדים והלוחמים. בתקופה שקדמה למבצע "עופרת יצוקה", למשל, הובילו עמית פישר ודוד זיני, אז מפקדי גדודים בגולני וכיום מפקדי אוגדות, שורה ארוכה של פשיטות ברצועת עזה. המפקדים והלוחמים ששבו מהן היו בטוחים ביכולתם לפעול ולפקד על כוחות בפשיטה כמו גם עימות רחב. חשוב מכך, בשל שימור הנוכחות הרציפה של כוחות בשטח הרצועה, נחלשה יכולת החמאס לפעול כנגד ישראל, משום שנאלץ למקד מאמצים באבטחה והגנה. לפעולות שכאלה ישנן, כאמור, השפעה מסלימה על המציאות בשטח, אבל הן עשויות להביא את ישראל מוכנה יותר ואת חמאס חלש יותר לעימות שנראה שמגיע בלאו הכי.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.03.2019)

אש (לא) ידידותית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר חדש מנתח קצין מילואים בכיר את תופעת האש הידידותית, שאינה ידידותית כלל. בראיון אודות ספרו הוא קובע: הדו"צ הוא חלק מהלחימה. צריך לפעול לצמצם זאת אבל העיקר – לא לתת לזה לפגוע באפקטיביות של הכוח הלוחם.

גדוד צנחנים במילואים בכניסה ללבנון, 2006, (צילום: צחי זקס, ויקיפדיה).

במהלך הקרבות במלחמת לבנון השנייה, לחם גדוד מחטיבת צנחנים מילואים "הנשר", בפיקוד סא"ל נמרוד רגב, בכפר רב-א-תלתין והשתלט על מספר בתים. בשעת בוקר מוקדמת זיהתה הפלוגה של פישמן דמות באחד הבתים הסמוכים, כשהיא יושבת עם הגב לכוח ומפעילה מכשיר קשר. אף שהמ"פ הורה לצלף להיערך לירי במטרה להרוג את הדמות, עדיין קינן בו החשש שמה מדובר בכוח שכן מהפלוגה שבפיקוד ארז. בשל הספק, ביקש פישמן מארז כי כלל לוחמיו יורידו קסדות וישובו לחבוש אותן, ירימו את יד ימין ושמאל לסירוגין וכיוצא בזה, בעוד הצלף ממתין לאישור ירי. "לאחר כשעה החליט פישמן לבצע ירי – כדור אחד בראש. ארז דיווח שאיש אצלו לא נפגע. פישמן נע לעבר הבית שבו נפגע החשוד" (עמוד 280). לאחר מעשה סיפר כי גם כשעמד מעל הגופה לא היה משוכנע מעל לכל ספק כי אין מדובר בחייל צה"ל. רק כשהפך אותו על גבו נרגע, שכן היה זה לוחם חזבאללה. הסיפור הזה שמופיע בספר חדש בשם "חדל אש, צה"ל, צה"ל" (הוצאת מודן ומערכות, 2017) מאת אל"מ (מיל') בועז עמידרור, שפיקד על החטיבה בקרבות ב-2006, ממחיש את מורכבות הלחימה בשדה הקרב המודרני ואת אחד האיומים המרכזיים לכוחות צה"ל בלחימה – צה"ל, או ליתר דיוק אש ידידותית

הרוגי החטיבה מקטיושה אחת ואש ידידותית

חטיבת הצנחנים במילואים "הנשר" לחמה ב-2006 בתשעה כפרים. אל"מ (מיל') עמוס בריזל, מפקד גדוד בחטיבה שפעל במלחמה תחת עמידרור, אמר שהאחרון הכין היטב את החטיבה ללחימה בטרם המלחמה והוביל אותה בהצלחה בכל משימותיה. 15 מלוחמי החטיבה נהרגו במלחמה. שנים–עשר מהם נהרגו כאשר קטיושה פגעה בפלוגת מפקדה של אחד הגדודים שהתמקמה בסמוך לבית העלמין של כפר גלעדי. שלושה לוחמים נוספים נהרגו בשלושה אירועי ירי דו-צדדי (דו"צ). החטיבה ספגה כמאה פצועים, אך הרוגיה בלחימה היו רק מאירועי הירי של כוחותינו על כוחותינו. אף שבמהלך הקרבות השמידו כוחות החטיבה אמצעי לחימה והרגו מחבלים רבים, כמעט דבר מזה לא התפרסם בתקשורת. בראיון שערכתי עם עמידרור לרגל יציאת הספר, שאלתי אותו כיצד זה שההצלחות נעלמו וכל מה שנותר הוא אירוע הקטיושה ותמונתו של מ"פ בחטיבה, תומר בוהדנה, שצולם מסמן "וי" של ניצחון לאחר שנפצע קשה בכפר מרכבה. הוא מצדו מסביר שבניגוד ליחידות מילואים אחרות, חייליו לא חזרו מן המלחמה ממורמרים ומלאי טענות. את הקרדיט לכך הוא מייחס לרוח החטיבה ולאנשיה. הוא גם מעיר בצניעות, שהמחבלים שבהם לחמו לא היו ערוכים בהיקף ובעוצמה שפגשו לוחמי גולני וחטיבת הצנחנים הסדירה בבינת' ג'בייל ובמארון א-ראס

הספר הוא מסמך מקיף וחשוב, (מקור: סימניה).

העובדה שבלחימה עצמה איבד חיילים רק מאש צה"ל לא נתנה לו מנוח והוא החל לחקור את תופעת האש הידידותית לעומק. עמידרור, ששירת 27 שנים בצה"ל, במגוון תפקידי מטה ופיקוד בשורות חטיבת הצנחנים, שימש לאחר המלחמה נספח זרוע היבשה של צה"ל בארצות הברית. התפקיד אפשר לו ללמוד כיצד הנושא נתפס בצבאות זרים, ובדגש על הצבא האמריקני. לאורך השנים התרחשו בצה"ל אירועי ירי כוחותינו על כוחותינו רבים, אך משום מה איש לא חקר לעומק את התופעה. תחילה, סיפר, חשב לגבש את הידע שצבר לכדי סדרת מאמרים או לחלופין לעבודת דוקטורט (החשש שיכונה ד"ר דו"צ הניא אותו מכך). לבסוף בחר לכתוב ספר. שיחה עם חברו לנשק, האלוף יוסי בכר, גרמה לו להבין שהספר צריך לפנות לדרג מפקדי הפלוגות במערך השדה של צה"ל, שכן זהו "הדרג הפיקודי שבו מתרכז ניהול המגע עם האויב" (עמוד 18). לא מעט פרקים בספר מסתיימים ומתחילים בפנייה ישירה למפקד הפלוגה הקורא בספר.

קללה שמלווה את המלחמה

הספר שכתב הינו מסמך מקיף שכולל התייחסות כמעט לכל היבט של התופעה, הרקע ההיסטורי שלה, הסיבות להתרחשותה כמו גם הצעות כיצד לצמצם את נוכחותה בקרב כוחות צה"ל. במחקרו מבהיר המחבר כי סוגיית האש הידידותית מלווה כקללה את הכוחות הלוחמים בכלל הקרבות משחר ההיסטוריה, ותמשיך ללוותם. אחת הדוגמאות ההיסטוריות המרתקות שמופיעות בספר ומדגימות יותר מכל את הבלאגן וערפל הקרב, היא זו של הקרב בקרנסבס שבמערב רומניה, שהתרחש בשנת 1788 במסגרת המלחמה הטורקית-אוסטרית. אנשי כוח חי"ר מן הצבא האוסטרי שנתקל במחנה של כוח סיור שכן, ביקשו מחבריהם הסיירים מעט מן האלכוהול שהיה ברשותם. האחרונים סירבו ובמהלך הוויכוח, הופיע כוח פרשים אוסטרי שזוהה בטעות ככוח טורקי, בין היתר משום שהצבא הורכב מעמים שונים, איטלקים, סלאבים, אוסטרים ועוד. ריבוי השפות גרם לכך שצעקת עצור, "Halt", נשמעה כמו "אללה, אללה". עקב הבלבול הורה קצין בכיר על ירי ארטילרי לעבר המחנה. כעבור יומיים הגיעו לשם כוחות טורקיים, שלא נכחו כלל באירוע, ומצא וכ-10,000 הרוגים ופצועים.

במרכז: הרמטכ"ל אשכנזי מבקר את כוחות חטיבת גבעתי בעזה במהלך "עופרת יצוקה", (צילום: דובר צה"ל).

צה"ל כאמור, אינו פטור מקללה זו, ובשל היותו צבא המבוסס על שירות חובה ולא צבא מקצועי בהגדרתו, הוא חשוף לה אף יותר. לאחר מלחמת לבנון השנייה אמר מפקד זרוע היבשה דאז, האלוף בני גנץ, כי "סביבת הלחימה מורכבת ותהפוך להיות מורכבת יותר, דבר המגביר את פוטנציאל הדו"צ" (עמוד 27). במערכה הבאה, מבצע "עופרת יצוקה", נהרגו 11 לוחמים. שלושה מהם כתוצאה מפגיעת פגז טנק של צה"ל במבנה בו התמקם חפ"ק מח"ט גולני. באירוע נפצעו גם 29 לוחמים ובהם מפקד החטיבה, אבי פלדשלמרות פציעתו חזר לפקד על החטיבה בעזה. האם המבצע היה מוסיף להיחשב כמוצלח, תוהה עמידרור, לו היו נמנים בסופו כארבעים חללים מירי כוחותינו על כוחותינו? האם הרמטכ"ל גבי אשכנזי (שלדברי עמידרור הביע עניין רב בספר, וקבע כי מדובר ב"ספר חובה למפקד הפלוגה"היה נחשב אז למי ששיקם את צה"ל לאחר 2006? הדבר היחיד שהשתנה מאז, מציין עמידרור, הוא קטלניות אמצעי הלחימה. לו היה אירוע דו"צ שכזה מתרחש במבצע "צוק איתן" היו נהרגים כלל החיילים בבית, משום שהפגז שנורה הוא קטלני בהרבה מזה שבו השתמש צה"ל ב-2009. 

למה זה קורה?

"כל אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו הוא ייחודי ואין אירוע זהה לו, אף שיש דומים לו. ממש כשם שאין קרב אחד זהה למשנהו", אומר עמידרור. לחימה היא סיטואציה מלחיצה, שבה פועלים הלוחמים בתנאי אי-ודאות, כשלרוב, תמונת הקרב שברשותם חלקית ולא ברורה. לו היו מראים בסרטי קולנוע קרב כפי שהוא באמת, הוא אומר, היה הצופה רואה רק עשן, או חייילים מאחורי מחסה, שומעים יריות ואינם מזהים במשך זמן רב מהיכן יורים עליהם. זוהי הסיבה שרוב החוקרים בצבאות בעולם, גורסים כי בכל פעם שהתרחש אירוע של דו"צ התברר שהיה קיים פער בהבנת "המודעות המצבית" של הכוחות המעורבים בו. כלומר, הבנת הכוחות: היכן הם נמצאים, איפה ממוקמים הכוחות השכנים ביחס אליהם והיכן נמצא האויב, היא המפתח לפתרון.

כוח נח"ל במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

בחודש שעבר נשא שר הביטחון לשעבר, משה (בוגי) יעלון, הרצאה אודות מנהיגות צבאית במאה ה-21 בטקס הענקת הפרס על-שם יצחק שדה לספרות צבאית. יעלון ביקש להמחיש לקהל עד כמה התקדם צה"ל מבחינה טכנולוגית. לשם כך תיאר יעלון כיצד בראשית מלחמת לבנון הראשונה הוטל עליו כמפקד כוח בסיירת מטכ"ל לפעול כנגד כוח קומנדו סורי במרחב שכונה "המיוערת". המודיעין לגבי היעד ניתן להם לפנות בוקר, רגע לפני הכניסה ללבנון. היה זה תצלום אוויר מפוענח עדכני ככל שניתן, אבל לדבריו, אודות "האויב שהיה שם אתמול בעשר בבוקר. כשכוחותינו נכנסו לעזה ב"צוק איתן", לכוחות היה מודיעין של מה קורה עכשיו". השינוי, אינו נובע רק מן הקידמה אלא משום שהאויב הפך דינמי יותר.

ב-1982 כוח אויב שהתמקם בנקודה מסוימת יום קודם, היה עשוי בהחלט להישאר שם למחרת. כיום, מחבל שיופיע בבית בלב עזה הוא בבחינת "מטרת חטף", רגע הוא שם ורגע כבר לא. הדבר, מציין עמידרור, יוצר לחץ נוסף על הלוחמים לפעול מהר, לעתים על בסיס מידע חלקי. בספר מציג עמידרור אירוע שבו היה מעורב אחד מגדודי חטיבת הצנחנים במילואים שעליה פיקד במלחמת לבנון השנייה. "בעת לחימת גדוד הסיור ברחובות הכפר אל-עודייסה זיהתה תצפית של פלוגת הסיור מתחתיה שבעה לוחמים עם מדים, אפודים ופק"לים רצים. כיוון תנועתן של שבע הדמויות היה עם כיוון תנועת הכוחות ואולם לא במיקום ובתזמון המוכרים, אף שציוד הלחימה של החוליה נראה ציוד מצ'וקמק לא פתח הכוח באש. לפתע זיהה אחד הצלפים כי אחת הדמויות נועלת נעלי פומה אדומות בוהקות. הספק הוסר מבחינתו והוא ירה ופגע בבעל הנעליים האדומות, והמחבל נהרג. מסקנה: אל תצאו לקרב מצ'וקמקים" (עמוד 129). האירוע ההוא נגמר במזל גדול. לא פעם זה נגמר אחרת. באירוע אחר ספר, שהדגים את אותה המורכבות שאתה מתמודדים הכוחות, תואר כיצד, במהלך מבצע "חומת מגן", זיהה קלע בגדוד צנחנים סדיר דמות בחלון בית ונאלץ להחליט תוך שבריר שנייה אם לירות או לא. הוא ירה והרג קצין צה"ל בדרגת רב-סרן.

אין פתרון קסם, זולת השגת המשימה

בספר פירט המחבר שורה של תופעות שעשויות להתרחש ביחידה שחוותה אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו ובהם אובדן אמון במנהיגות מפקדי היחידה, בשרשרת הפיקוד שמעליה ובכוחות סיוע ובכוחות שכנים; אי-שמירה על ערך החתירה למגע עם האויב וזהירות מוגזמת. למעשה, מציין עמידרור, הסכנה האמיתית של אירועים אלו הם בכך שהם פוגעים באפקטיביות של הכוח. אבל תופעות אלו אינן מחויבות מציאות. כך למשל ציין, ספג אחד הגדודים בחטיבה, עליו פיקד נמרוד רגב, מספר רב של נפגעים בשני אירועים קשים: פגיעת הקטיושה בפלוגת המפקדה בכפר גלעדי ומקרה של ירי כוחותינו על כוחותינו שבו נהרג לוחם ונפצעו 12 נוספים. עם זאת, ציין עמידרור בגאווה, "לחימת הגדוד ויכולתו למלא משימות רבות נוספות לא נפגעו. רוח הלחימה, המקצועיות והמנהיגות של המג״ד ושל סגנו, מטה הגדוד ומפקדי הפלוגות, בצד לכידות הגדוד, הם שעשו את ההבדל" (עמוד 51).

גנרל ג'יימס מאטיס, גרס שאין פתרון טכנולוגי לתופעת הדו"צ, (מקור: ויקיפדיה).

אין לתופעת האש הידידותית פתרון קסם טכנולוגי. בספר מופיעה קביעתו של גנרל חיל הנחתים האמריקני, ג'יימס מאטיס (לימים שר ההגנה), כי לא ניתן לפתור את "בעיית הזיהוי הקרבי עם טכנולוגיה לבדה. בכל פעם שמתרחש ירי כוחותינו על כוחותינו, יש אדם – גורם אנושי – ששגה. התשובה היא ביחידות מגובשות ומאומנות היטב" (עמוד 149). כמו מאטיס, גם עמידרור אינו חסיד של הטכנולוגיה, ואף מזהיר מפני הישענות יתר עליה. אימונים, הטמעת לקחים (בהקשר לכך מלין עמידרור כי צה"ל אינו מיטיב לשמר את הידע ותחקירי האירועים בקרב היחידות) והשארתם של מפקדים בעלי ניסיון, שחוו אירועי דו"צ במערכת ובצבא הם הפתרון. בשיחה עמו הדגיש עמידרור שצה"ל דווקא יודע לשמר ואף לקדם מפקדים שתחת פיקודם התרחש אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו, ובתנאי שלא התרשלו ("במלחמות", הוא אומר, "לא טועים רק אלו שלא היו שם"). רק בסבב המינויים שהתקיים השבוע קודם לאלוף קצין שפיקד על גדוד צנחנים ב"חומת מגן", באירוע הדו"צ שהוזכר קודם לכן. הוא לא התרשל וניתן להעריך שבעקבות האירוע הוא ושכמותו צרובים במודעות לנושא, ומטיפים לזהירות, לצד הצורך לחתור למגע עם האויב. שכן, המסר העיקרי של עמידרור הוא שאסור שהדו"צ והחשש ממנו יפגע באפקטיביות המבצעית ויאט עד יסרס את הכוח. "דווקא השגת המשימה, מהר ככל שניתן, היא שתצמצם את כמות הנפגעים, וכתוצאה מכך גם את מספר נפגעי הדו"צ".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.11.2017)

"באופן ודאי היה שם מארב" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סרטו של עמרי אסנהיים ב"עובדה" אודות אסון השייטת הביא לראשונה, בקולם שלהם, את סיפורם של מי ששרדו, והראה את מה שבמשך שנים התכחשו לו בצה"ל – הכוח נפגע כתוצאה ממארב חיזבאללה.

לפני כמעט עשרים שנה, בלילה שבין 4 ל־5 בספטמבר 1997, יצא כוח שייטת 13 למבצע "שירת הצפצפה" – פשיטה בעומק בלבנון. בתכנית סיום העונה של תכנית התחקירים "עובדה", חזר עמרי אסנהיים למבצע ההוא, שמוכר יותר בתודעה הישראלית כאסון השייטת בו נהרגו 12 לוחמים, וראיין את חמשת הלוחמים ששרדו. בסרטו המרתק, "לילה אחד באנצריה", הוצג לראשונה (במגבלות ביטחון מידע) סיפורם של אלו שחוו אותו מכלי ראשון, תחת אש ובעומק לבנון, ונותרו בחיים בכדי לספר על אחד האירועים הקשים ביותר בתולדות הכוחות המיוחדים של צה"ל.

"אל תשמחו בלבנון"

כוח סיירת גולני, כפי שתועד במצלמת לילה, בפעולה בלבנון בשנת 1998, (מקור: Youtube).

בסרט נחשף כי הפשיטה תוכננה במקור כמבצע משולב לקומנדו הימי ולסיירת גולני. בהמשך הופרדו המבצעים, ובראשית אוגוסט הסיירת ביצעה ראשונה. כוח גולני הוטס במסוקים לקרבת הכפר אל-כפור, כשמטרתו לפגוע בבכירים בחיזבאללה ורשם הצלחה. הפעולה, שכונתה "טרף קל" הסתבכה, אולם הכוח, בפיקוד רביב ניר, הצליח להטמין את המטענים ואף להרוג שני מחבלים בהם נתקל. למחרת נפגעו מהמטענים חמישה מחבלים נוספים, ובהם חוסיין זין קוצר, אשר פיקד מטעם חיזבאללה על הגזרה המרכזית בדרום לבנון והיה אחראי לירי קטיושות על ישובי גבול הצפון, והשייח תייסיר בדראן.

בעקבות ההצלחה יצאו מפקדי צה"ל בפיקוד הצפון בהצהרות יהירות, מן הסוג שרווח כאן לאחר ששת הימים. הפעם הוחלף "נאצר מחכה לרבין" בקביעה שצה"ל מחקה בהצלחה את שיטות החיזבאללה. "ארגון חיזבאללה צריך להבין, שאנו נמשיך לפגוע באנשיו בבתיהם כאשר יש לנו מודיעין טוב. אין כל בעיה לפגוע במחבלים בשטחם, בביתם ובכל מקום", אמר אז מח"ט גולני ארז גרשטיין, שהיה הרוח החיה מאחורי המבצע, ואף ציין שהכוח פגע במחבלים שיש להם דם של חיילי גולני על הידיים. בקיצור, סגרנו חשבון.

בעקבות זאת פרסם הפרשן הצבאי עפר שלח (לימים ח"כ) מאמר נוקב ב"מעריב" שבו התריע ממה שהגדיר כהתהללות לא חכמה ובעיקר מסוכנת. שלח, שכקצין צנחנים לקח חלק במספר פשיטות שכאלה, העיר ש"בפעולת הסיירת, נועזת ומתוחכמת ככל שהיתה, היה מעורב, לצד המקצוענות והמיומנות, גם לא מעט מזל. ולא צריך להיות פון קלאוזוביץ כדי לדעת שהמזל בשדה הקרב לא תמיד נופל באותו צד". יתרה מכך, ציין, היא נעשתה בחלל ריק, מבלי שלישראל ישנה מדיניות וכיוון ברורים בלבנון. "אל תשמחו בלבנון", כתב אז שלח, כתב ולא ידע עד כמה הוא צודק.

אקדח שמופיע במערכה הראשונה…

כוח שייטת 13 בטרם זמן קצר מבצע שירת הצפצפה.

כוח השייטת מתארגן על הספינה ליציאה לפשיטה, (מקור: Youtube).

בספטמבר הגיע תורה של השייטת. היעד, בכיר בארגון אמל, שהתגורר בעיירה אנצריה, כארבעים קילומטרים מגבול ישראל. כוח הקומנדו הימי, שמנה 16 לוחמים בפיקודו של סגן אלוף יוסי קורקין, פרק מספינת טילים של חיל הים בלב-ים ושחה לחוף. משם, לאחר התארגנות קצרה, החלו הלוחמים לנוע לעבר היעד כשהם נושאים על גבם משקלים כבדים, בעיקר מטעני חומר-נפץ. זמן קצר לאחר מכן הגיע הכוח לכביש החוף הלבנוני. כוח החוד, בפיקוד סרן רוני פולט, חצה את הכביש ואז אירע פיצוץ. 11 מלוחמי הכוח העיקרי נפגעו ובהם קורקין. במקביל נפתחה אש מקלעים לעבר הכוח. כוח החוד, שגם לוחמיו נפצעו, והקשר של מפקד הכוח, סער ישראלי (הלוחם היחיד שלא נפגע), פעלו מיד כפי שאומנו והשיבו באש. מן הדיווחים והעדויות בסרט ניכר כי המיומנויות ש"תוכנתו" לתוכם במהלך מסלול הלוחם המפרך בשייטת, הובילו לתגובות כמעט אוטומטיות. כך למשל, דיווחיו של סער בקשר נשמעים כאילו היה בתרגיל. ניר כספי, הלוחם היחיד בכוח העיקרי שנותר בחיים, העיד כי דיווחיו של סער בקשר היו כה רגועים וברורים עד כי ניתן היה לחשוב שהוא ב"דופק אפס".

כוח החילוץ, שהורכב מלוחמים מן השייטת ו-669, יחידת החילוץ של חיל האוויר, נחת במקום כשבמקביל בשמיים ריחפו מסוקי קרב שירו אש לחיפוי. בין היתר העמיד בכוננות הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, כוח תגבורת מיחידת אגוז. לאחר שעות ארוכות של לחימה, ותחת אש מקלעים ומרגמות, חולצו רוב הפצועים וההרוגים. במהלך החילוץ נהרג רופא כוח החילוץ, שהפך להרוג ה-12 באותו לילה. הפצועים וההרוגים הועמסו על המסוק, אך שניים מלוחמי הכוח לא אותרו. במטה חיל האוויר הורו אז לטייס היסעור להמריא מיד, מחשש לשלמות המסוק וכתוצאה מכך לכוח כולו. מה שקרה אז, מציין אסנהיים בסרטו, היה כנראה הרגע הדרמטי ביותר באותו לילה.

עשרים שנה קודם לכן: דילמה זהה

הרמטכ"ל דאז, ליפקין-שחק, בתרגיל של חטיבת הצנחנים , (צילום: דו"צ).

כמעט עשרים שנים קודם לכן, בלילה שבין 8 ל-9 ביוני 1978, ביצע צה"ל את מבצע "שלכת" – פשיטה מהים של כוחות מחטיבת הצנחנים ושייטת 13, על בסיס אימונים של הפת"ח בראס דהר אל-בורג' שבלבנון. מפקד הכוח היה מח"ט הצנחנים דאז, ליפקין-שחק. הפעולה התחילה כמתוכנן. הכוחות נעו לעבר היעדים, כשאת כוח הצנחנים הובילה הסיירת החטיבתית, בפיקוד משה "בוגי" יעלון. ואז, הסתבכה. כוח מגדוד הנח"ל המוצנח פרץ לאחד הבתים וניהל קרב עם המחבלים. אירע פיצוץ והבית הדו-קומתי התמוטט כשבתוכו גופות שני מפקדי פלוגות, יפתח עיין וניר זהבי. לימים סיפר יעלון "שהאדמה פשוט בלעה אותם. פינוי האבנים התחיל כשאמנון הגיע עם החפ"ק. הוא דאג להבהיר שאנו לא עוזבים את המקום בלי הגופות וכך היה". קור-הרוח של ליפקין-שחק היה מן המפורסמות. חמש שנים קודם לכן, כאשר לכוח צנחנים שעליו פיקד אירעה הסתבכות דומה במבצע "אביב נעורים", התעקש להשלים את המשימה, פיצוץ מפקדת החזית העממית בלב ביירות, ורק אז לסגת. גם במבצע "שלכת", אף שהכוח התגלה והיה לחץ מן הפיקוד הבכיר להתפנות, סירב, השלים את פינוי הנפגעים ואת יעדי הפעולה, ורק אז הורה על נסיגה.

כמעט עשרים שנים מאוחר יותר, ניצב מפקד כוח החילוץ, סגן בועז וענונו מהשייטת, באותה דילמה והחליט, לאשר לטייס המסוק להמריא אך התעקש להישאר בשטח עם לוחמיו, כמו גם רוני פולט, במטרה לאתר את הנעדרים. אף שבסרט נמנע אסנהיים מלעסוק בכך, סביר שההחלטה יצרה דרמה לא קטנה בבור השליטה בקריה, כאשר הפעם ליפקין-שחק הוא הרמטכ"ל במוצב הפיקוד. ניתן להעריך כי הוא אישר את החלטת מפקד כוח החילוץ משום שהבין בדיוק מה עומד מאחוריה. אין מדובר בהחלטה פשוטה. כמעט עשור קודם לכן, במבצע "כחול וחום", קיבל הרמטכ"ל דן שומרון, החלטה הפוכה והורה לכוח שייטת 13 וגולני להתפנות משטח לבנון כשהם מותירים מאחוריהם כוח קטן של לוחמים שהיו בחזקת נעדרים. אלו, חולצו מאוחר יותר במסוקים, לאחר שלחמו על חייהם מספר שעות.

ההתעקשות השתלמה. הכוח הצליח לאתר את גופתו של לוחם נוסף אך בהוראת שר הביטחון נאלץ להתפנות לפני אור ראשון. מאחור נותרה גופת לוחם השייטת איתמר איליה שלא נמצאה. זו הוחזרה רק לאחר משא ומתן עם החיזבאללה בו הושבה לארגון גופת בנו של השייח' חסן נסראללה, שנהרג בקרב עם לוחמי יחידת אגוז.

חיכו להם

תצלומי המזל"ט שהציג נצראללה מהפשיטת השייטת.

בדיעבד, כך מתברר, חיזבאללה תחקר לעומק את הצלחת כוח גולני, והגביר את העירנות והכוננות בעמדותיו בלבנון. בנוסף, כפי שחשף מנהיג חיזבאללה, נצראללה, בשנת 2010 היה לארגון מידע מוקדם אודות המבצע, כתוצאה מכך שקלט את שידורי המזל"טים של צה"ל שאספו על האזור מודיעין מקדים. בתחילה הכחישו בצה"ל את טענתו, אך שינו את עמדתם והכירו בכך שמדובר באפשרות בהחלט סבירה. למסקנה דומה הגיע בשעתו תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר, שכתב בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005), כי קשה לו "לקבל את הקביעה שמדובר במארב אקראי" (עמוד 163). לא ברור מה היתה רמת הכוננות של חיזבאללה בגזרה. האם אכן הבינו בארגון את המשמעות של שידורי המז"לטים, או שמא המארב הוצב שם כתוצאה מהגברת כוננות ועירנות כתוצאה מהצלחת מבצע "טרף קל". כך או כך, כוח השייטת הגיע ליעד באופן שונה, במקום בו לא ציפו לו ונתקל באויב שעל-פי כל ההערכות המקדימות לא היה אמור להיות שם. את המסקנה המתבקשת קבע בשעתו קשר הכוח, סער, בראיון עיתונאי. לדבריו, "הם שמו שם זירת מטענים ומיקמו אותה טוב. לדעתי לא היו שם הרבה לוחמים של החיזבאללה, אולי שניים, שלושה, אבל באופן ודאי היה שם מארב".

שייטת 13 בתרגיל שקיימה לאחרונה עם הקומנדו הימי האמריקני, (צילום: דו"צ).

האסון, פגע קשות בשייטת. אולם היחידה השתקמה, לא מעט בזכות מי שמונה שנתיים לאחר האסון כמפקדה, ארז צוקרמן. כמפקד הקומנדו הימי, שינה צוקרמן (שקודם לכן עזב את השייטת כדי להקים ולפקד על יחידת אגוז בלבנון) מסלול הכשרת הלוחם בשייטת, תוך שימת דגש על המסגרת הצוותית, בדומה לסיירות החי"ר, ויזם מבצעים התקפיים בכל גזרות הלחימה היבשתיות של צה"ל, בין היתר במהלך האינתיפאדה השנייה. אף שהשייטת ספגה נפגעים והרוגים בלחימה ההיא, הרי שהמהלך הוכח כמוצלח. האסון ההוא משמש כדוגמה קבועה לשאלה מה יכול להשתבש במבצעים מסוג זה, שאלה שיושבת חזק בתודעה של יחידות העילית של צה"ל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.04.2017)

לצבא האמריקני יש פתרון לכל בעיה, גם לאלו שהוא לא פותר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעבור הצבא האמריקני פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) הוא כלי חיוני בלוחמה בטרור. מנגד, נראה שהממשל "התאהב" בפתרון והוא נוטה להשתמש בו גם כשהוא מתאים לבעיה וגם כשלא.

תרגיל של צוות 6 במחנה קמפ סלבי, מיסיסיפי, (צילום: Staff Sgt.Chris Griffin / U.S. A).

תרגיל של צוות 6 במחנה סלבי, מיסיסיפי, (צילום: Staff Sgt.Chris Griffin / U.S. A).

בתחילת השבוע פשט כוח מן הקומנדו הימי האמריקני, ה-Navy SEALs, על מפקדה של אל-קאעדה במחוז ביידה שבמרכז תימן. הפשיטה היתה המבצע הקרקעי הראשון שאישר טראמפ מאז הושבע כנשיא. בקרב, שנמשך כשעתיים, נהרגו שלושה מבכירי הארגון בתימן, אבו ראוף אל-דאהב, סולטאן אל דאהב וסייף אל נימס, וכן 11 פעילים נוספים. למרות שהפעולה הוגדרה כמוצלחת הרי שקשה להגדירה "נקיה" וחפה מתקלות. מש"ק בצוות הקומנדו, ויליאם אואנס שמו, נהרג בפעולה ושני לוחמים נפצעו. מסוק פינוי מדגם V-22 אוספריי שהוזנק לאירוע נפגע מאש המחבלים והתרסק. בדומה למה שהתרחש בפשיטה שבה חוסל בן לאדן, המסוק הושמד על-ידי לוחמי הקומנדו בטרם נסוגו. לאחר שהכוח פונה במסוקים תקף את המפקדה מל"ט אמריקני. כמה עשרות בלתי-מעורבים נפצעו ונהרגו בפעולה, בהם בתו בת ה-8 של בכיר הארגון אנוואר אל-אוולקי שחוסל ב-2011.

"דרושה רשת בכדי להילחם ברשת"

הפעולה בתימן תוכננה במשך מספר חודשים על-ידי פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), אליו כפופות יחידות העילית האמריקניות כוח דלתא וצוות 6 של הקומנדו הימי. הפיקוד הוקם כלקח ממבצע "ציפורן הנשר", פשיטת הנפל לחילוץ בני הערובה האמריקנים מטהרן ב-79'. מאז מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר היווה פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים את חוד החנית האמריקני בלוחמה בטרור ואנשיו אחראים לפגיעה בבכירי אל-קאעדה, המדינה האסלאמית ואל-שבאב. הבולט במבצעי הפיקוד, אותו ריכז והוביל ב-2011 מפקד JSOC דאז, האדמירל ויליאם "ביל" מקרייבן, איש הקומנדו הימי, היה הפשיטה בה חוסל בן לאדן.

גנרל סטנלי מק'קריסטל, פיקד על מבצעי JSOC בעיראק, (מקור: וקיפדיה).

גנרל מק'קריסטל, פיקד על מבצעי JSOC בעיראק, (מקור: וקיפדיה).

למרות שבתקופת הנשיא אובמה גדל משמעותית נפח הפעולה של הפיקוד, הרי שאת השינוי במקום שהוא תפס יש לייחס דווקא לממשל הנשיא בוש הבן ולמהפכה שהוביל מפקדו באותם ימים, קצין צנחנים גבוה ורזה, הגנרל סטנלי מק'קריסטל. בהרצאה שנשא ב-2013 בספריה הצבאית על-שם פריצקר בשיקאגו ציין מק'קריסטל כי כשקיבל את הפיקוד על JSOC בשנת 2001 ביצע הפיקוד כ-18 פשיטות בחודש. על-מנת לפרק רשתות טרור, קבע הגנרל, אין די ב"עריפת ראש הנחש", שכן פגיעה בראש הארגון וסגנו לא תמוטט את הארגון. יתרה מזאת, נהג להתבדח, אם יעשו זאת בפנטגון הצבא דווקא ישתפר. אם רוצים למוטט את הרשת מוכרחים לפגוע לרוחב בכלל העוסקים במלאכה, מהפעילים הזוטרים ועד לבכירים. מערכה מתמשכת שכזו חייבה גוף שונה מזה שעליו פיקד. "דרושה רשת בכדי להביס רשת", היה המוטו שלו, והוא הפך את הפיקוד לגוף שמרושת טוב יותר טוב ומקיים "שיתוף פעולה מבצעי" בין מודיעין עדכני לצוותי לוחמים מובחרים. קצין המודיעין של מק'קריסטל ב-JSOC, שלדבריו סייע לו רבות להזרים את המידע המודיעיני העדכני היישר ללוחמים בשדה, היה קולונל בשם מייקל פלין, כיום היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית. כשמק'קריסטל סיים את תפקידו ביצעו לוחמיו כ-300 פשיטות בחודש, בהן פגעו בפעילי טרור בעיראק ומוטטו תשתיות טרור במהירות מרשימה.

בשנים האחרונות פעלו לוחמי JSOC כנגד בכירי המדינה האסלאמית ואל-שבאב, בעיראק, סוריה וסומליה, בין היתר בשורת פשיטות לשחרור בני ערובה. לאחר אחת מהן, בה חולץ מידי הטאליבן באפגניסטן הרופא האמריקני דיליפ ג'וזף, החליט הנשיא אובמה להעניק את עיטור הכבוד של הקונגרס לרב-המלחים אדוארד באיירס, איש צוות 6 של הקומנדו הימי. בשל כך מהווה הפיקוד "מקפצה" לתפקידי פיקוד בכירים. הגנרל ג'וזף ווטל למשל, שצנח בראש גדוד ריינג'רס באפגניסטן ב-2003 ופיקד על JSOC, הוא כיום מפקד פיקוד המרכז האמריקני. בדומה למק'קריסטל (כמו גם כמה גנרלים ישראלים, בהם הרצי הלוי ובוגי יעלון) גם מפקדו הנוכחי של JSOC, הגנרל אוסטין "סקוט" מילר, החל את שירותו כמפקד מחלקה בדיוויזיה המוטסת ה-82 ובהמשך ברגימנט הריינג'רס ה-75 של צבא היבשה, כוח סער חי"ר מובחר המחבר בין החי"ר הקל למבצעים המיוחדים. כמפקד פלוגה בכוח דלתא לחם בקרב מוגדישו ובהמשך פיקד על היחידה כולה בעיראק ועל מבצעים מיוחדים באפגניסטן‏. לאחר מכן שב ל"צבא הגדול" כמפקד המרכז למצוינות בתמרון. הפשיטה בתימן היתה גם למבצע הגלוי הראשון בתקופתו כמפקד JSOC, אך קדמו לה פשיטות רבות שנותרו חסויות.

לא "כדור כסף" לכל בעיה

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

מאז 2001 הגדילה ארצות הברית את מערכי הכוחות המיוחדים שלה, בדגש על אלו המיועדים למלחמה בטרור באופן ניכר. עד לשנת 2006 למשל, היו היחידות המיוחדות של חיל הנחתים (ה"מארינס") נפרדות מן פיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא (SOCOM). הדבר נבע, בעיקר, משום שהנחתים תמיד נחשבו ל"בן המקופח" של המטות המשולבים בתקציב, כוח-אדם וציוד. אולם האתגרים שבמלחמה כנגד ארגוני הטרור הפועלים, כפי שהגדיר זאת הגנרל הבריטי רופרט סמית, "בקרב האנשים" כשהם מנצלים את האוכלוסייה המקומית לסיוע וכמחסה, חייבו שינוי של השיטה. הצורך בשילוביות מוגברת, שיתוף ידע וניסיון מבצעי ופיתוח שיטות חדשניות שנשענות על מיטב המוחות בכלל הזרועות, עליו עמד הגנרל מק'קריסטל ב-JSOC, הביא להקמת המפקדה למבצעים מיוחדים של הנחתים (MARSOC) המאגדת תחתיה את כלל הכוחות המיוחדים של החיל – רגימנט הנחתים למבצעים מיוחדים ("הפושטים") – וכפופה לפיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא. באוגוסט האחרון גם הוחלט להעניק ל"פושטים" סיכת לוחם ייחודית עם הסיסמה "רוח בלתי­-מנוצחת".

בעת שהתרחשה הפעולה בתימן הנחה הנשיא טראמפ את שר ההגנה, ג'יימס מאטיס, לגבש בתוך 30 ימים אסטרטגיה אגרסיבית ויעילה יותר להבסת המדינה האסלאמית. מאטיס, גנרל בדימוס שעשה את עיקר שירותו שבפיקוד על יחידות הרגלים של חיל הנחתים, עשוי להציג דוקטרינה שונה מזו של קודמיו, אך הסיכוי שזו תכלול "מגפיים על הקרקע" בהיקף רחב, בדמות חטיבות מתמרנות כנגד דאעש נמוך. סביר גם תחת ממשל טראמפ תיזהר ארצות הברית מלסבך את חייליה בביצה טובענית דוגמת מלחמות וייטנאם ועיראק שאין להם יעדים ברורים ואסטרטגיית יציאה מוגדרת מראש. יידרש אירוע בסדר גודל משמעותי (שלא לומר עוד 11 בספטמבר) בכדי שאמריקה תטיל את חייליה למערכה ממושכת.

חוסר נכונות להתערב באופן משמעותי בלחימה בעיראק ובסוריה יביא, ככל הנראה, להמשך השימוש הגובר בכוחות מיוחדים כ"משככי כאבים". אולם במערכה כנגד דאעש יכולים כוחות אלו לתמוך את המערכה, ולא להחליף את המסה הקריטית הדרושה. כנגד דאעש, ש"משחק על כל המגרש" הן כמדינה דה-פקטו, האחראית לשטח ולאוכלוסיה שחיה בו, והן כארגון ג'יהאד עולמי, התקיפות האוויריות וסיכולים כירורגים עם מל"טים וכוחות מיוחדים לא יספיקו, מה גם שכוחות מקומיים לא מצליחים "לספק את הסחורה" ולהכריע בלחימה הקרקעית. "התאהבות" של הממשל האמריקני בחלופה זו על פני מערכה רחבה, ותפיסתו אותה כ"כדור כסף" הפותר כל בעיה, גם כשהיא אכן הפתרון המתאים וגם כשלא, יש בהם כדי להדאיג. היא עשויה לעכב את הכרעת דאעש ולשוות לארצות הברית דימוי של מי שנרתעת מכל עימות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.02.2017)

בלדה לעוזב משרד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע סיים "בוגי" יעלון את כהונתו כשר הביטחון והפגין עמוד שדרה מוסרי ● במקומו ימונה אביגדור ליברמן, אזרח, שעשוי, אם יבין את מגבלות הכוח ואת תפקידו האמיתי בממשלה, לחולל שינוי מהותי במערכת.

הנה זה קרה לו שוב. שוב מצא עצמו שר הביטחון יעלון (ממש כבאותם ימים ב-2005) נדחק החוצה מתפקידו משום שהתעקש על ערכיו. בטרם מונה לרמטכ"ל העריך קצין בכיר כי מי שלא התפלח אף פעם לאוטובוס יתקשה להיות רמטכ"ל. יעלון, כנראה הוחמא מן הדברים. החיכוכים שהתגלו בחודשים האחרונים בין שר הביטחון יעלון וראש הממשלה נתניהו הקלו על האחרון להציע לליברמן את התפקיד. שורת התבטאויות ואירועים (החייל היורה, ונאומו של סגן הרמטכ"ל גולן אם להזכיר כמה) שבהן שמר השר על עליונות שלטון החוק, מידתיות וחוקיות הפעלת הכוח והבטחת חופש הביטוי ועצמאות המחשבה של מפקדי צה"ל היוו, ככל הנראה, את הקש ששבר את גב הגמל.

דרך ארוכה קצרה

68110_173300092703177_6616676_n

יעלון כרמטכ"ל בשיחה עם לוחמי גדוד 890, (צילום: דו"צ).

בספרו, "דרך ארוכה קצרה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2008), מספר שר הביטחון היוצא, משה "בוגי" יעלון כי הוא בכלל לא התכוון לחתום קבע. "לקראת תום קורס המ"כים הזמין אותי לראיון נחמיה תמרי ז"ל, מפקד פלוגת המ"כים בגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח של חטיבת הצנחנים הסדירה (35) וביקש ממני לצאת לקורס קצינים לאחר תקופת פיקוד קצרה כמפקד כיתה. ידעתי לשם מה הוזמנתי, ועוד לפני שהתייצבתי אצלו, כבר היה מנוי וגמור עִמי להשיב בשלילה" (עמוד 43). ואכן, יעלון, סמל מחלקה מוערך בצנחנים, השתחרר עם חבריו לגרעין והשתקע בקיבוץ גרופית. מלחמת יום הכיפורים, בה לחם כאיש במילואים בחטיבתו של דני מט, שכנעה אותו לשוב לשירות צבאי. מאז, בעקבות מפקדו תמרי, שימש בשורת תפקידי מפתח בצה"ל ובהם מפקד סיירת מטכ"ל, מפקד אוגדת איו"ש וראש אמ"ן.

הקדנציה המוצלחת שלו כרמטכ"ל באינתיפאדה השנייה "קוצרה" (שם יפה להדחה) בהחלטת מופז ושרון על רקע מחלוקת בהקשר לתכנית ההתנתקות מעזה. עם סיום תפקידו בטרם עת לקח יעלון פסק זמן מן החיים הציבוריים במהלכו גיבש משנה מדינית וביטחונית סדורה. עם כניסתו לחיים הפוליטיים שימש כשר לנושאים אסטרטגיים ורק ב-2013, לאחר שצבר ניסיון בכנסת ובממשלה מונה לתפקיד שר הביטחון.

ידיים יציבות על ההגה

גולן ויעלון בתרגיל של חטיבת הצנחנים, 2014 צילום משהבט)

יעלון בתרגיל של חטיבת הצנחנים, 2014, (צילום: משהב"ט).

כהונתו במשרד נראית כתשליל של קודמו, אהוד ברק. יעלון שיקם את הקשר שבין המטכ"ל לשר הביטחון, שנפגע במהלך הסכסוך המתוקשר בין השר ברק לרמטכ"ל אשכנזי. הוא גם היה שותפו הבכיר של נתניהו בניהול המערכה בעזה בקיץ 2014, שאף שהיו בה הצלחות הרי שהתארכה יתר על המידה (דווקא ברק ידע לגמור בזמן). שורת צעדים מדודים שנקטו הוא והרמטכ"ל בשטחים סייעה להכיל את האינתיפאדה השלישית ולמנוע ממנה מלהסלים. שימור ושיפור המצב הוא אתגר שהשר החדש ייאלץ להתמודד אתו. בתחום בניין הכוח, חתום יעלון, כשר הממונה, על הרפורמה המקיפה שעורך הרמטכ"ל איזנקוט בצבא – תר"ש גדעון – שנועדה להתאים את צה"ל לאתגרי ההווה והעתיד. מנגד, היו לו גם רגעים פחות מוצלחים ובהם תמיכתו בעמדת החרדים בהקשר לחוק הגיוס וההחלטתו הנואלת על הפרדה בין יהודים לערבים באוטובוסים ביהודה ושומרון (הוא חזר בו כשהבין את משמעויותיה). בנוסף הצליח יעלון להסתכסך עם בכירי הדרג המדיני  האמריקני, שעכשיו עשויים להתגעגע אליו.

כאיש צבא מנוסה צבר יעלון הבנה טובה מאוד של מגבלות הכוח. את העימותים שניהלה ישראל בעשור האחרון כנגד חמאס וחזבאללה הגדיר יעלון, כבר ב-2005, כניסיון להכניס "כפפת אגרוף לשק מלא מסמרים. הוא לא פוגע בהרבה, ורק חוטף אינספור שריטות". בשל כך היה יעלון שמרן בהפעלת העוצמה הצבאית. שמרן מדי, יש שיאמרו (השר בנט, למשל), אבל בוודאי לא פזיז.

הוא עוד ישוב

בכל שנותיו בצבא ובפולטיקה האמין יעלון (שלמד זאת ממפקדיו תמרי וליפקין-שחק) במנהיגות מתוך דוגמה אישית, ולא נרתע מהתמודדות עם אתגרים ומהחלטות שטמנו בחובן ביקורת ציבורית קשה. כך כשהחליט כמח"ט הצנחנים לאסור על ביקורי הורים בחטיבה, משום שהאמין שהם מתערבים בעבודת המפקדים, וכך כשהורה כרמטכ"ל לשלוח כוחות לחילוץ גופות ההרוגים בעזה באסונות הנגמ"שים בעזה תוך סיכון לוחמים נוספים ועבור בהתנגדותו לתכנית ההתנתקות מסיבות עקרוניות (לא בטוח שצדק בכך). כל אחת מאלו היתה בעבורו בחירה בין מה שהגדיר כדרך הנכונה לבין הדרך הנוחה, אך השגויה מוסרית. בוגי כמו בוגי, שמאמין שיש "לנווט לפי מצפן ולא לפי שבשבת", בחר תמיד בערכיו על פני המוצא הקל.

השר יעלון נפרד מפורום מטכ"ל, (צילום: משהב"ט).

השר יעלון נפרד מפורום מטכ"ל, (צילום: משהב"ט).

"הפורום הזה לא יהיה מובטל בשנים הקרובות", אמר יעלון בנאום הפרידה שלו מן המטה הכללי, "אבל תזכרו: צבא צריך לנצח, אבל צריך להישאר בני אדם". בנאום הפרישה שלו הבטיח יעלון שישוב לזירה הפוליטית. כנווט מוכשר, הצליח לנווט את הכוחות בפיקודו ואת מסלולו הצבאי היישר ליעד הנכסף שהציב לעצמו. לא מן הנמנע שיצליח גם הפעם. בשנת 1985 הופיע טוביה צפיר בקליפ פרודי בשם "עם אחד – שר אחד" בתכנית הבידור "סיבה למסיבה" (בערוץ הראשון כמובן). בקליפ גילם צפיר את דמויותיהם של שמעון פרס, יצחק שמיר, אריאל שרון, דוד לוי, יצחק רבין ורבים נוספים כשהוא שר את הפזמון "עם אחד עם שיר אחד והכיסא לעולם יישאר". התפטרותו של יעלון מלמדת שישנו לפחות שר אחד שהישיבה בכיסא בממשלה אינה נראית בעיניו כיעד בפני עצמו, המבטל את כל הערכים האחרים.

זה שבא

מינויו של אדם שהרקע המקצועי שלו אזרחי לתפקיד שר הביטחון הבא של מדינת ישראל הוא דבר ראוי. זאת, על אף העובדה ששר מכהן יתקשה ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה (שר כבר לא יכול לצאת לסמינר כמו בן גוריון). בארצות הברית למשל, גנרל לשעבר אינו יכול לכהן כשר ההגנה משום שלגישתם על מערכת הביטחון צריכה לפקח המערכת האזרחית, שכן היא משרתם אותם ולא להפך. בישראל המצב הפוך. מאמצע שנות השמונים (זולת ארנס ופרץ) מילאו את התפקיד רק יוצאי המערכת, כמעט כולם רמטכ"לים. דוגמה בולטת לכך הוא שאול מופז, אשר כשר ביטחון תפקד למעשה כרמטכ"ל-על משום שטען, בצדק מצדו, שהציבור לא מודד אותו על דבר זולת מניעת פיגועים.

שר הביטחון דאז, עמיר פרץ, מנסה לצפות בתרגיל צבאי ברמת הגולן, מבעד למשקפת שעדשותיה מכוסות, כשלצדו הרמטכ"ל גבי אשכנזי, פברואר 2007.

שר הביטחון פרץ והמשקפת שעדשותיה מכוסות, פברואר 2007, (צילום: אפי שריר).

אז נכון, כשמעלים בפני הישראלי הממוצע את הרעיון ששר הביטחון הבא שלו יהיה אזרח, הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת, אבל האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון לא רעים בכלל, שחיילות היא לא הפרק המפואר ביותר בביוגרפיה שלהם (לפרץ למשל, נוטים לשכוח את מבצע "משקל סגולי" בלבנון ואת כיפת ברזל). ראש וראשון להם הוא דוד בן גוריון, שהגיע לתפקיד ללא ניסיון קרבי. למרות זאת הוביל בן גוריון בהצלחה את הקמת המדינה, ובכלל זה צה"ל, וניהל את מלחמת העצמאות ומבצע קדש. מן הצד הימני של המפה ניתן למנות את שר הביטחון משה ארנס, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, שיזם את הקמת זרוע היבשה.

250px-Avigdor_Lieberman_-_2011

ח"כ אביגדור ליברמן יתמנה לשר הביטחון.

ח"כ אביגדור ליברמן אינו מגיע למשרה ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה של המערכת. מדובר באדם הבקי היטב בנבכי הסוגיות האסטרטגיות המורכבות של המדינה, אשר שימש בעשור האחרון כחבר בקבינט, בין היתר במבצע צוק איתן, כשר החוץ וכראש ועדת החוץ והביטחון. גם הניסיון לציירו כתלמיד הסובל מהפרעות קשב וריכוז קשות אינו במקומו. ליברמן מגיע מן הצד הימני של המפה הפוליטית (יש שיאמרו ימני קיצוני), אולם הוא בראש ובראשונה פרגמטיסט. התבטאויותיו בעבר אמנם מציירות אותו כמי שעשוי להפעיל כוח רב במקרה של עימות וכמחרר מלחמה. מנגד, בדומה לדונלד טראמפ בארצות הברית, מיצובו כתוקפן נותן לו מנעד פעולות רחב. בתפקידו הנוכחי הוא יצטרך ללמוד שדברים שרואים (ואומרים) משם, לא רואים ובטח לא עושים כשר הביטחון.

69550010991295640360no

הרמטכ"ל איזנקוט, צריך מעליו שר ולא מ"כ, (צילום: דו"צ).

הוא צריך לבוא כמי שמוכן ללמוד, כשהוא יודע שהוא סובל מפערי ידע גדולים מאוד, וכי להפעלת הכוח במאה-21 יש לא פחות מגבלות מאפשרויות. הוא צריך להיות מישהו שמכיר ומוקיר את מערך המילואים, ולזכור בכל פעם שהוא מבקש תוספת תקציבית שהכסף היה אמור ללכת למשרדי החינוך והבריאות. הוא צריך לדעת את כל זה ולחשוב טוב טוב מה באמת צריך. הרמטכ"ל איזנקוט הוא בעל ניסיון רב בפיקוד על כוחות בלחימה ובעבודת המטה הכללי. הוא אינו צריך שר שיהיה בחזקת המ"כ שמעליו. שר הביטחון שדרוש לו, למטכ"ל בראשותו ובעיקר לנו, האזרחים, צריך להיות אדם בעל עמוד שדרה ערכי, יכולת למידה וקבלת החלטות ובסופו של יום לזכור שתפקידו לפקח על המערכת הגדולה הזו באופן שתשרת את האזרחים ולא את אנשיה שלה.

סגן הרמטכ"ל תקע את האצבע בחור שבסכר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בנאומו בערב יום השואה אודות החברה הישראלית היה סגן הרמטכ"ל גולן כאותו ילד בסיפור ההולנדי שסותם באצבעו את החור שבסכר המתקפה כנגדו מוכיחה עד כמה צדק

ליפקין דוצ1111

הרמטכ"ל ליפקין-שחק טען כי צה"ל הפך לשק החבטות של החברה הישראלית, (צילום: דו"צ).

בשנת 1996, ביום השנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, נשא הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין-שחק נאום מלא תוכחה על חוסר הגיבוי שהעניקה החברה הישראלית באותם ימים לצה"ל. בנאומו התריע הרמטכ"ל כי צה"ל מאבד ממעמדו. "נכון, אין פרות קדושות ולא צריך שיהיו; אבל הביקורת הנוקבת שבאה מרצון לתקן, מאהבה, פינתה במידה רבה את מקומה לניכור. הקשר הבלתי-אמצעי בין צה"ל לחברה האזרחית, שהיה נשמת אפו של הצבא, חלק מהייחוד שלו ומרכיב בעוצמתו – הקשר הזה הפך למעיק, לא תמיד ענייני, קצת חונק". 

בנאומו ציין ליפקין-שחק כי "הקיטוב, הנהנתנות, הסקטוריאליות, האדישות, האופורטוניזם והמניפוליטביות, ניתבו עצמם אל לב הקונסנסוס. ושם, במרכז הזירה, מצאו שק אגרוף לחבטות. כוחו של צה"ל בהיותו צבא העם, לא רק כור היתוך אלא חתך של החברה, מראה המשקפת את דמותה על כל מרכיביה, ולא במהופך". בשל הנאום מתחו גורמים בפוליטיקה ובתקשורת ביקורת קשה על הרמטכ"ל, אולם הוא לא חזר בו.

נאום אחד יותר מדי

עשרים שנה מאוחר יותר מצא עצמו סגן הרמטכ"ל יאיר גולן במקום דומה. הצבא, שבו הוא משרת כמספר 2 בשרשרת הפיקוד, הפך לשק החבטות של הימין בשל האיפוק, המידתיות והפעלת הכוח השקולה עליה מקפידים מפקדיו. בחודשים האחרונים הוטחה במפקדי הצבא, ובראשם הרמטכ"ל איזנקוט, ביקורת קשה בעקבות "נאום המספריים" ופרשת "החייל היורה". הדעת נותנת שהדברים עמדו לנגד עיניו של גולן בשעה שחיבר את הנאום שנשא בטקס בערב יום השואה בשבוע שעבר.

סגן הרמטכ"ל גולן בטקס, (צילום: אסף שילה/ישראל סאן)

סגן הרמטכ"ל גולן, מודאג מתהליכים המתרחשים בחברה הישראלית, (צילום: אסף שילה/ישראל סאן).

בנאומו ציין גולן (בעצמו דור שני לשואה) כי הוא מוצא כיום עדויות לקיומם של תהליכים מטרידים, מן הסוג שהתרחש באירופה בכלל ובגרמניה בפרט בעת עליית הנאצים לשלטון, בחברה הישראלית. לדבריו, השואה "חייבת להוביל אותנו לחשיבה יסודית על איך אנו, כאן ועכשיו, נוהגים בגר, ביתום ובאלמנה, ובאלו שדומים להם. הרי אין יותר קל ופשוט מלשנוא את הזר. אין יותר קל ופשוט מלעורר חרדות ומלהלך אימים. אין יותר קל ופשוט מהתבהמות, התקרנפות והתחסדות. ביום השואה ראוי לדון ביכולתנו שלנו לעקור מקרבנו ניצנים של חוסר סובלנות, ניצנים של אלימות, ניצנים של הרס עצמי בדרך ההתדרדרות המוסרית". 

גולן אמר כי בדומה לכך שיום הכיפורים הוא יום של חשבון נפש פרטי, צריך יום השואה לשמש כיום של חשבון נפש לאומי. בהמשך התייחס גולן לסוגיית טוהר הנשק באומרו כי "חריגות בשימוש בנשק ופגיעה בטוהר הנשק, אירעו בתולדות צה"ל מאז היווסדו. גאוותו של צה"ל מאז ומעולם נסובה סביב יכולתנו לתחקר אירועים קשים ללא משוא פנים וליטול אחריות מלאה על הטוב, אך גם על הרע ועל הפסול. לא הצטדקנו, לא כיסינו, לא טייחנו, לא קרצנו ולא תירצנו. דרכנו היתה ותהיה דרך האמת והנשיאה באחריות, גם אם האמת קשה והאחריות כבדה. אנו מאמינים מאוד בצדקת דרכנו, אך לא כל דבר שאנו עושים צודק. אנו בוטחים ברמתו המוסרית של צה"ל כארגון, אך איננו מתעלמים מחריגות של פרטים".

קצין שמדבר דוגרי

האלוף גולן בתרגיל, (צילום: דו"צ).

האלוף גולן בתרגיל, (צילום: דו"צ).

כמו ליפקין-שחק עשה יאיר גולן, שהתגייס ב-1980, את עיקר שירותו בצנחנים, אולם באישיותו הוא מזכיר דווקא את קצינים אחרים שפיקדו על החטיבה (דורון רובין, דורון אלמוג וגם משה יעלון אם להזכיר כמה) שהצטיינו בטקטיקה בשדה הקרב אך לא בטקט תקשורתי. כצוער בקורס קציני חי"ר, תחת המג"ד גיורא איילנד, לחם במלחמת לבנון הראשונה. לימים כתב כי הלחימה במזרח ביירות כללה "ניהול קרבות פנים מול פנים עם לוחמים שיורים לעברנו בנשק קל ורקטות אר.פי.ג'י", וכי למד ממנה "שהאימון הוא בעצם ניסיון לתאר ללוחם את מה שצפוי לו בדמיון, בתחושה ובתודעה. השיח עם הלוחמים של היום בנושאים אלו הוא שנותן להם את הכוח, ולעתים הוא חשוב פי כמה מהמיומנות המקצועית".

בשנות הלחימה הארוכות בלבנון ובמהלך הלחימה באינתיפאדה השנייה נודע גולן כקצין לוחמני, סוער האומר את שעל ליבו, כמעט מבלי להתחשב בהשלכות. כמח"ט הנח"ל פיקד על 21 מבצעים חטיבתיים, חלקם קטנים וחלקם גדולים ובהם "חומת מגן". במלחמת לבנון השנייה, והוא מפקד אוגדת איו"ש, ביקר אצל פקודו משכבר, מח"ט גולני אל"מ תמיר ידעי. כשידעי ציין בפניו כי אינו יודע איזה מטרה שירת הקרב בבינת-ג'בייל, השיב לו כי "דבקות במשימה לאור המטרה היא העיקרון הראשון של פעולה צבאית. אתה רוצה להגיד לי שיצאת לקרב בלי להבין את המשימה?" לאחר השיחה עם המח"ט שלח גולן מכתב לרמטכ"ל חלוץ בו הציע לפתוח במבצע קרקעי רחב היקף. ההצעתו לא התקבלה.

הרצאתו בכנס באוניברסיטת בר אילן לפני כחודשיים היא דוגמה טובה לכך שסגן הרמטכ"ל משוכנע כי כל אמת יכולה להישמע. בין היתר התייחס גולן בהרצאה לאינטרסים המשותפים של ישראל ורוסיה בסוריה, ציין כי בעיניו מהווה טורקיה תחת שלטון ארדואן "גורם בעייתי ביותר" וביקר את מדיניות הפעלת הכוח האמריקנית. אף שאבחנותיו היו ברובן נכונות הרי שהמקום והזמן היו מתאימים פחות. הכנס תועד וההרצאות הועלו ליוטוב, אין זה מפתיע שהרצאתו אינה זמינה עוד לצפייה ברשת.

לאחר נאומו בשבוע שעבר ספג גולן גינויים מצד בכירים במערכת הפוליטית ובהם שר החינוך בנט, ראש הממשלה נתניהו ועוד. בתקשורת וברשתות החברתיות היו מי שהאשימו את סגן הרמטכ"ל כי גלש לפוליטיקה ודן בסוגיות שלא לו. למרות הקריאות לפטרו (הגזמה של ממש) וגם הטענות חסרות השחר שחרג מגבולות הגזרה, סביר שגולן ימשיך לכהן בתפקידו. אם יש לקח שהופנם ממלחמת לבנון השנייה הרי שנדרש צוות מנוסה על יד ההגה. הדברים מתחדדים נוכח ההסלמה ברצועת עזה והמשך הלחימה בסוריה (שעשויה להשפיע גם על ישראל). גולן, שפיקד על פיקוד העורף ועל פיקוד הצפון, הוא עתיר ניסיון.

גולן ויעלון בתרגיל של חטיבת הצנחנים, 2014 צילום משהבט)

גולן ויעלון בתרגיל של חטיבת הצנחנים, 2014, (צילום: משהב"ט).

למרות הגיבוי לו זכה מן השר יעלון (שפיקד עליו בצנחנים ומעריך אותו מאוד), מיהר גולן להבהיר למחרת כי לא התכוון להשוות בין צה"ל ומדינת ישראל לגרמניה לפני 70 שנה. המסר רוכך אך חומרתו נותרה מהדהדת. בנאומו בערב יום השואה אודות החברה הישראלית היה סגן הרמטכ"ל גולן כאותו ילד בסיפור ההולנדי שסותם באצבעו את החור שבסכר. הסערה הציבורית מלמדת עד כמה התהליכים מפניהם הזהיר אכן מתרחשים. ההוכחה, כפי שנאמר בפרסומת הישנה, היא בפודינג. מי שתוקף את גולן יודע, ככל הנראה, שסגן הרמטכ"ל התכוון אליו ממש.