בטרם נפטר הספיק אלוף (מיל.) דורון רובין, מאחרוני המפקדים שהיה להם ממד כמעט מיתי בצה"ל, לכתוב ספר קטן ותמציתי, מלא תובנות חכמות על פיקוד ומנהיגות בלחימה. זהו ספר למפקדי השדה בסדיר ובמילואים, לאלו "שעל כתפיהם המלחמה תקום ותיפול", וראוי שיהיה בגדר קריאת חובה.
- פורסם באתר "סימניה"
- 17 בספטמבר 2018
"בתחום העיסוק שלי, לחימה, המלחמה היא המבחן העליון.
בעבורה אתה מתאמן, לקראתה אתה נערך, ואליה הכול מתנקז.
היא – ורק היא – חזות הכול" (עמוד 16).
בטרם נפטר הספיק אלוף (מיל.) דורון רובין לכתוב ספר קטן, תמציתי וחכם ובו פרס את משנתו הצבאית ואת תובנותיו על פיקוד מנהיגות בלחימה. את הספר, "בדרכי שלי" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2018), כתב למפקדי השדה של צה"ל בסדיר ובמילואים, לאלו "שעל כתפיהם המלחמה תקום ותיפול" (עמוד 15).
למרות כל השינויים בצה"ל ובחברה הישראלית, כתב להם, "השירות בצבא הוא עדיין שליחות. בעסקי חיים ומוות רצוי שיעסקו הטובים, השקולים, והאחראים שבינינו. בלי שום קשר להשתייכותם למוקדי כוח כאלה ואחרים" (עמוד 162). ראוי שאמירה זו תהדהד.
גדוד אוטונומי, שלא תלוי באימא חטיבה
"התגייסתי לצנחנים ב־1963. עשיתי מסלול של 14 חודשים, נשלחתי לקורס קצינים, וסיימתי אותו כחניך מצטיין פלוגתי" (עמוד 17), כתב רובין. הוא היה מ"פ בגדוד 890 במלחמת ששת הימים, סמג"ד במלחמת ההתשה, ומפקד קורס המ"כים של החטיבה בפשיטות בלבנון.
שלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים מונה לפקד על גדוד 202 בחטיבה, וניצל את הזמן כדי להטמיע בגדוד את גישתו לפיה "גדוד 202 צריך להיות מסוגל לעשות הכול ולעשות זאת לבד" (עמוד 32). לאנשיו חזר והדגיש: "אתם לבדכם בשטח, אתם עצמאים, ואתם יודעים לעשות הכול. אתם מוכנים לכל סיטואציה שתיווצר, אי אפשר להפתיע אתכם. גדוד 202 הוא גדוד אוטונומי, הוא אינו תלוי באימא חטיבה" (עמוד 32).
בהקדמה לספר תיאר האלוף (מיל.) דורון אלמוג, שהיה מ"פ בגדוד (ולימים מג"ד בצנחנים כשרובין המח"ט), כיצד הוביל אותם רובין "מתחושה של מבוכה והפתעה לאחד הניצחונות הגדולים שהיו במלחמת יום הכיפורים" (עמוד 7), קרב ואדי מבעוק. אלמוג העיד כי לאורך הקרב שמע אותו "ברשת הקשר פוקד בקור רוח על חבורת המפקדים. מנסה להוציא מכל אחד מהם את המקסימום" (עמוד 8).
כשהטנקים המועטים שפעלו תחת פיקודו החלו לסגת מזרחה, עלה מולם המג"ד, רובין, בקשר ותהה לאן הם נוסעים, שכן, "אנחנו משפרים עמדות רק לכיוון אחד – מערב" (עמוד 34), כלומר לעבר האויב. הטנקים, מיותר לציין, שבו ללחימה. הוא הפיק את המרב מגדודו, תוך שהוא ממצה היטב את האמצעים והסיוע שעמדו לרשותו וקצר את פירות ההכנות טרם המלחמה.
בקרב פעלו הצנחנים במשולב עם שני גדודי שריון, תותחנים וחיל האוויר, ובסופו הושמדה חטיבת שריון מצרית. היה זה קרב מופת שנוהל היטב על־ידי כלל היחידות והמפקדים שלחמו בו, והוכרע בעיקר בזכות כוחות השריון והאוויר. התרומה של הצנחנים, חשובה ככל שהיתה, לא התקרבה למה שתואר בספר, וחבל שנופחה.
לחנך את המפקדים, ודרכם את החיילים
רובין האמין שתרגילים מתוסרטים שמתנהלים על־פי התכנית ואינם מכניסים ממד של אי־ודאות, שהיא, כמאמר קלאוזוביץ, המאפיין הבולט ביותר של שדה הקרב, לא ידמו את המלחמה כנדרש ולכוחות לא יהיו לקחים של ממש לקחת מהם. כמפקד בה"ד 1 קבע שתרגיל שנכשל "הוא תרגיל שהצליח!", שכן לשיטתו רק מכישלון – שאינו נובע מרשלנות או מבורות מקצועית – ומתחקור נוקב שלו אפשר באמת ללמוד.
"דווקא האימון הוא הזמן והמקום להיכשל ולבחון, לנסות ולהעז, כך שמטרת האימון היא להביא כל מצב לקצהו, עד לנקודת הקיצון, עד גבול המותר וההגיוני" (עמוד 18), כתב. כך נראו התרגילים שאותם עברו הצוערים בפיקודו, וכך גם נראו תרגילי חטיבת הצנחנים שעליה פיקד לאחר מכן.
בצנחנים הוא נחשב למח"ט אגדי, שידו בכל ויד כל בו. אין מפקד או לוחם שלא הכיר, אין תרגיל שבו לא נכח, אין פשיטה שלא הוביל. בראשית כהונתו הוטל על החטיבה לבצע את מבצע "איש דמים", פשיטה על יעדים של ארגון חזית השחרור הערבית בעומק לבנון. היתה זו פעולת תגמול בעקבות פיגוע המיקוח שביצע הארגון בבית הילדים במשגב העם, שהתרחשה כחודש קודם לכן.
רובין בנה את כוח המשימה על טהרת המפקדים, נבחרת מג"דים, מ"פים, מ"מים. לתפיסתו: "זה המבצע הראשון שלי כמח"ט, אני מוביל אותו. אני מניח כאן מודל: אראה למפקדים איך מכינים מבצע לפנֵי, איך יוצאים אליו, איך מבצעים אותו, ואיך חוזרים ממנו" (עמוד 80).
כדי להמחיש את האופן שבו מימש תפיסה זו תיאר כיצד באחד מערבי השישי, בטרם המבצע, "ישבו עִמי מפקדי הגדודים, הפלוגות והמחלקות בחדר לימוד במודיעין פיקוד הצפון. ישבנו, למדנו, טחַנּו, שיננו את ציר התנועה ואת מילות הדיווח והקוד. ישבנו שם שעות, הם ואני. לא הרפיתי, עד שהתרשמתי שכולם שולטים בחומר. חזרתי על אותו נוהל הכנה מוקפד גם בתרגולים על מודל, וביצענו אינספור כאלה, לכל כוח בנפרד, ולכולם יחדיו. סברתי אז, כמו היום, שבדרך זו אנחיל להם, ובאמצעותם לחייליהם, את הנורמות המצופות מהם, את הסטנדרטים שמחייבים את החטיבה מעתה ואילך" (עמוד 80).
בליל ה־29 ביוני 1980 הוטסו הצנחנים בפיקודו ללבנון. "תוך כדי תנועה אל היעד, נתקל כוח החוד בחוליית מחבלים, הסתער, ולא פגע במחבלים שנמלטו" (עמוד 78). למרות ההיתקלות "הכוח המשיך את דרכו לעבר יעדיו. עד עלות השחר חוסלו שמונה מחבלים. כל המבנים שסומנו פוצצו. לא היו נפגעים לכוחותינו" (עמוד 79), כתב בלקוניות. כשנחתו לפנות בוקר בשטח ישראל חיכו לכוחות הקצח"ר, תא"ל מתן וילנאי, ואלוף פיקוד הצפון, יאנוש בן גל. השניים טפחו על שכמו ואמרו לו: "מהבוקר יש לך חטיבה אחרת" (עמוד 82).
הלך עם האמת שלו, וכדאי ללמוד ממנה
רובין, ששימש כראש מה"ד וכמפקד המפקדה למשימות מיוחדות (מפקדת העומק בגלגולה הראשון), סלד מפוליטיקה. הוא נהג לומר את האמת שלו בבוטות גם כשרצו וגם כשלא. נכונותו לקחת אחריות ולהודות בטעויות ובכשלים זכתה להערכה רבה מצד הרמטכ"לים רפאל איתן ודן שומרון (שגם פיקדו עליו קודם בצנחנים).
בין הכשלים הללו ניתן למנות את האופן שבו פיקד על תחילת הקרב שניהלה חטיבת השריון 500 בעין זחלתא במלחמת לבנון הראשונה (בהמשך התעשתו הוא והחטיבה והכריעו את הכוח הסורי בעיירה), ואת מבצע "כחול וחום", פשיטת גולני והשייטת על מפקדת ארגונו של אחמד ג'יבריל בעיירה נועיימה, עליה פיקד מסטי"ל בלב ים. רובין קיבל על עצמו את האחריות במלואה, הגם שהיו נסיבות מקלות שמאחוריהן היה יכול להתחבא.
אחרים, ובהם אהוד ברק, לא אהבו את העובדה שחייב גם אותם לאותו סטנדרט, ונהג להצביע גם על משגיהם של אחרים. כשברק מונה לרמטכ"ל הוא מיהר להיפטר ממנו. בצה"ל של היום אין, כמעט, קצינים כמותו. אומץ ומקצוענות יש גם יש, אבל יושרה כזו, עד כדי חיתוך בבשר החי, ותעוזה, הרבה פחות.
בצה"ל, כתב בצדק, כמעט שלא ניתנו צל"שים "כהוקרה על נורמות פיקוד ועל הובלת חיילים בקרב, על קור רוח, על תבונה, על ביצוע נקי של המשימה, על נחישות ומקצועיות" (עמוד 121). צה"ל כמעט שאינו מתגמל על אלו, וחבל. מנגד, ניתן גם לומר שבצה"ל, בעיקר בתקופתו, האמינו שהערכים הלו הם הסטנדרט הנדרש ממפקד בצה"ל, ושלא יצפה שאם ימלא אותן יבוא מישהו ויעניק לו צל"ש. להפך. אוי למפקד שיחרוג מן השורה וייכשל בכך.
המוטו העיקרי בספר, והמסר החשוב שיש לקחת ממנו, הוא: "מתאמנים כמו שנלחמים. לנקודה ארכימדית זו, הממנפת את הלקחים כולם, הטפתי בקנאות לאורך כל שירותי הצבאי, בכל תפקיד שמילאתי: חייבת להיות הלימה מלאה בין שדה הקרב לזירת האימונים. את הדוֹגמה האחרת חייבים לעקור מן השורש" (עמוד 18).
למרות התובנות החכמות, ישנם בספר גם אמירות מיותרות שמקטינות מדמות המחבר, לא תומכות אותן ואפשר היה בלעדיהן. אך גם כך התוצאה היא ספר חשוב, כתוב היטב, שראוי שיהיה בגדר קריאת חובה לדרג הפיקוד הטקטי בצה"ל.
רובין היה מאחרוני המפקדים שהיה להם ממד כמעט מיתי. קלינט איסטווד (אף שדמה לפול ניומן) של החיים האמיתיים. פקודיו, שהעריצו אותו, סיפרו בשלל מאמרים, ראיונות והספדים ברשתות החברתיות, על מפקד קר־רוח, ישר ואכפתי. לרוב, אלו מליצות שאין להם כיסוי, או לחלופין אשליה שמתקיימת בין מפקד לפקודיו בתחילת הדרך ומתפכחים ממנה בהמשך. הכלל הזה לא חל על רובין. שורה ארוכה של קציני מילואים בכירים ואישי ציבור, שבה ותיארה מפקד שירד לפרטים, הכיר כל חייל ומפקד זוטר, הוביל מלפנים.
בהספד שכתב בשעתו העיתונאי אביחי בקר על אלוף אמיר דרורי, שהיה המח"ט שלו בגולני כשהיה מ"פ ב־73', הוא ציטט מהספר "עוג מלך הבשן" מאת המשורר נתן אלתרמן. "עכשיו אין אנשים כאלה", כתב אלתרמן. "אולי הם לא דרושים בכלל", הוסיף. כלל וכלל לא בטוח שצדק.
על הכוונת 