אלכסנדר הגדול לא היה מתבלבל \ מאת גבי סיבוני, יובל בזק וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

כשהיה הגנרל מאטיס מפקד אוגדת הנחתים בצבא האמריקאי, הוא טען כי "אילו נקלע עכשיו אלכסנדר הגדול לשדה קרב מודרני, הוא לא היה מופתע ולא היה מתבלבל", שכן למרות השינוי באופי המלחמה בעת המודרנית, נותרו עקרונותיה כשהיו. ואולם, בשל היחלשותה של המחשבה הצבאית בצה"ל, שלא השכילה להתמודד עם השינויים שהתחוללו במאפייניו של שדה הקרב ולא עיצבה דוקטרינה עדכנית, הועדפו פתרונות של אש מנגד על פני התמרון. הפעם האחרונה שצה"ל פעל על פי תורת הביטחון והעביר את הלחימה לשטח האויב הייתה במבצע 'חומת מגן' ובשורת הפשיטות ללב הערים הפלסטיניות שלאחריו. לפיכך, השאלה שצריכה להישאל היום איננה אם התמרון עדיין רלוונטי כיסוד מרכזי בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל, אלא איזה תמרון נדרש לצה"ל כדי שיוכל להתמודד כהלכה עם האתגרים הביטחוניים העומדים לפתחנו.

מבוא

המלחמה היא לפני הכול ומעל הכול תופעה אנושית־חברתית, וככזאת עקרונותיה נותרו, וככל הנראה גם ייוותרו בטווח הנראה לעין נאמנים לטבעם של בני האנוש, שאינו משתנה. מתוך הבנה זו שלח גנרל הנחתים ג'יימס מאטיס, לימים שר ההגנה של ארצות־הברית, מייל לקציניו בטרם יציאת האוגדה שבפיקודו לתעסוקה מבצעית בעיראק, ובו טען כי "אילו נקלע עכשיו אלכסנדר הגדול לשדה קרב מודרני, הוא לא היה מופתע ולא היה מתבלבל".

מזווית אחרת אפשר לשאול: אילו עמד אריק שרון עם אוגדתו ב־1967 או ב־1973 אל מול האתגרים של מלחמת לבנון השנייה, האם הוא היה מתבלבל? או במילים אחרות, האם השינוי במלחמה היה כל כך דרמטי, כפי שמנסים לשכנע תאורטיקנים מאסכולה פוסט מודרניסטית? האם אכן התרחשו שינויים בטבע המלחמה, המייתרים את הניסיון של מלחמות העבר והופכים את ניסיון העבר ללא רלוונטי, או שמא מדובר בעוד התפתחות הנובעת מההקשר הספציפי, ודורשת התאמה של עקרונות ישנים וטובים למציאות השונה, לעתים באופן קיצוני, מזו שמולה נקבעו עקרונות אלה.

בעוד טבע האדם נותר קבוע ומכתיב עקרונות אוניברסליים, הסביבה המשתנה מחייבת יישום מותאם, לעתים באופן מרחיק לכת. זהו כנראה האתגר המשמעותי ביותר בעולם המלחמה — איך להתאים עקרונות קבועים לסביבות משתנות. השמרנים נותרים נאמנים לתבניות המסורתיות אשר סופן להתנפץ במפגש הראשון עם המציאות החדשה, ויש המייצרים תבניות חדשות שאינן מעוגנות בעקרונות האוניברסליים. אלה גם אלה סופן להיכשל.

אחד מהיסודות המכוננים של תפיסת הביטחון של מדינת ישראל היה עקרון העברת המלחמה לשטחו של האויב. עיקרון זה הוביל לבנייתו של כוח המחץ ולבחירה בגישת התמרון, ששאפה ליטול את היוזמה ולתמרן לעומק שטחו של האויב כדי להכריעו במהירות האפשרית. במשך שנים אחדות פיתח צה"ל יכולת תמרון מרשימה, שהובילה לניצחונות בשדה הקרב ולערעור תחושתם של האויבים שביכולתם לממש את מטרתם האסטרטגית — השמדת מדינת ישראל באמצעות כיבושה. מאז סוף שנות השבעים אימצו אויביה של מדינת ישראל גישות חדשות על מנת להמשיך לחתור למימוש מטרותיהם ולחיסולו של הפרויקט הציוני. בד בבד שינה גם צה"ל את דרכי פעולתו לצורך התאמתן למציאות המתהווה, ובתוך כך זנח כמעט לחלוטין את גישת התמרון שאפיינה את רוחו ואת עקרונות פעולתו, מתוך אמונה שהלכה ונקבעה כי גישה זו כבר איננה מתאימה ל"מלחמות החדשות". האומנם?

מאמר זה יציג את הטענה כי לא השינוי באופי המלחמות הוביל להעדפת האש מנגד על התמרון, אלא הייתה זו היחלשותה של המחשבה הצבאית, שלא השכילה להתמודד עם השינויים שהתחוללו במאפייניו של שדה הקרב ולא עיצבה דוקטרינה חדשה שתתמודד עם האתגרים שהציב שדה קרב זה, בהתאם לעקרונות תפיסת הביטחון. תחת זאת נזנח התמרון וכובד המשקל הועבר לתפיסות אש מבוססות טכנולוגיה.

הדוקטרינה כמעצב מרכזי

מלחמה היא תופעה חברתית וככזו היא מהווה בבואה של מאפייני התקופה, של רוח הזמן, תפיסת האיום, התגייסות החברה, משאבי האומה, טכנולוגיה זמינה ועוד. המלחמה מושפעת כמובן גם מיחסי הכוחות בין האויבים, מהמצב התודעתי ביחס לצד האחר, מתפיסות אסטרטגיות ואופרטיביות שמתפתחות ומתהליכי בניין כוח. כל אלו גורמים לכך שמלחמה אחת אינה דומה לאחרת.

זוהי גם הסיבה לכך שמעל הכול מלחמה היא אתגר אינטלקטואלי גדול. רכיב ההפתעה תופס בו מקום מרכזי משום שהפתעה מערערת את הביטחון בתפיסות הקיימות וגורמת מבוכה, בלבול ואובדן דרך, ובהמשך — הכרעה. כך קרה לצרפתים שעמדו מול הגרמנים בתחילת מלחמת העולם השנייה, כך אירע לצה״ל בתחילת מלחמת יום הכיפורים, כאשר תפיסותיו בנושא העליונות האווירית והמגננה ההתקפית התפרקו לעיני המנהיגות הצבאית והאזרחית. כך עמדו גם מדינות ערב מול הפתעת ששת הימים. חוסר התפקוד לא נבע רק מכשלים פיזיים אלא מעל הכול — מהפער שנוצר בין ציפיותיהם לאופן שבו תתפתח המלחמה לבין אופן התפתחותה בפועל.

מאז שנות השמונים לא השכיל צה"ל לפתח מענה דוקטרינרי ההולם את יסודות תפיסת הביטחון, ובה בעת הוא מתמודד עם האתגרים החדשים של שדה הקרב. תחת זאת שחק צה"ל את התמרון והמיר אותו ביכולות אש ומודיעין מבוססות טכנולוגיה. במאמר שעסק באתגרי בניין הכוח בצה"ל טען מפקד בכיר כי הניסיון של צה"ל — כמענה לשינויים באופי המלחמות — "להימנע מהקרב היבשתי, הסתכם במלחמות ארוכות יותר ואפקטיביות פחות. אנו מחזקים עוד ועוד את "הרגל הבריאה" שלנו — יכולות האיסוף והתקיפה "מנגד", ומתפלאים שאנו לא יש לשוב ולחזק את נפתרים מה"צליעה" שמקורה ברגל של התמרון היבשתי". יש לשוב ולחזק את החשיבה התחבולנית ואת התפיסה הגורסת כי מגע ישיר ותמרון מהיר ואגרסיבי לשטח האויב הם המפתח להשגת הכרעה בשדה הקרב.

במלחמת יום הכיפורים, אחרי 48 שעות של מבוכה שבו כוחות היבשה של צה"ל וארגנו מחדש את שורותיהם על בסיס דוקטרינה ברורה, כוחות מאומנים ושדרת פיקוד מנוסה. מובן שהעובדה שהן המצרים והן הסורים נעצרו, כתוצאה מהחלטותיהם שלהם, תרמה ליכולת של צה"ל להתעשת, ליטול את היוזמה ולהפוך את הקערה על פיה למרות תנאי הפתיחה הקשים, ולמרות ההפתעה שערערה את ביטחונם של מקבלי ההחלטות. הגם שמלחמת יום הכיפורים נצרבה בתודעתנו ככישלון, היה בה ניצחון צבאי מרשים שהוא תוצר של תפיסת ביטחון ודוקטרינה שעוצבו בשנות החמישים, והלכו והשתכללו באמצעות פיתוח המחשבה הצבאית והניסיון הרב שנצבר.

ללחימה עם הפלסטינים בתחילת שנת 2000 נכנס צה"ל ללא דוקטרינה מתאימה וללא יכולות שיאפשרו לו להתמודד עם אתגרי העימות. התוצאה הייתה שבמשך שנה ומחצה היו אלו הפלסטינים שהובילו את ההתרחשויות, מבלי שהיה לצה"ל ולמערכות הביטחון מענה אפקטיבי. מנהיגות מדינית נחושה ויוזמות של מפקדי שדה הובילו את מערכת הביטחון ובתוכה צה"ל לשנות את תפיסת המנופים והשחיקה ששררה בתחילת העימות, ולגבש תפיסה של הכרעה שהתבססה על כיבוש מחודש של השטח ונטילת היוזמה. צה"ל הוכיח כי באמצעות תמרון מהיר, כפי שביצע במבצע 'חומת מגן', והעברת המלחמה לשטח האויב לפי יסודות הדוקטרינה שהתפתחה בשנות החמישים והשישים, ניתן להכריע את הפלסטינים וליצור את התנאים להביס את הטרור ולנצחו, גם בעימות שמאפייניו שונים לחלוטין. מהלכים צבאיים אלו היוו את התשתית לשיפור דרמטי של ביטחון תושבי ישראל, ובהמשך לצמיחה כלכלית וליצירתם של תנאים לצעדים מדיניים. ביהודה ושומרון שב צה"ל לרעיון של תמרון בתוך שטח האויב. היה זה תמרון שונה לחלוטין מזה שבמלחמות אחרות, והוא הביא הישג עצום שעד היום לא שוחזר באף זירה אחרת בעולם.

ברצועת עזה, לעומת זאת, המשיך צה"ל בתפיסה של הפעלת אש מנגד, בעיקר מתוך תחושה שניתן להכיל את הטרור על בסיס הגדר. בן־גוריון הגיע למסקנה כי עם לא נשבר תחת הפצצות כששהה בלונדון בזמן הבליץ במלחמת העולם השנייה, והניסיון להוכיח אחרת מתנפץ מול המציאות פעם אחר פעם. גישה זו נכשלה. הטרור מיהודה ושומרון שהיווה בעיה אסטרטגית אקוטית צומצם באופן דרמטי, אולם האיום מכיוון רצועת עזה גבר והתעצם. הנה כי כן, המלחמה היא אותה מלחמה, האויב הוא אותו אויב, החברה היא אותה חברה וגם הזירה הבינלאומית זהה. ההבדל המרכזי בין שתי הזירות היה בהחלטה לאמץ פרדיגמה של הכרעה ביהודה ושומרון מול שימורה של פרדיגמת ההכלה בעזה, והתוצאות ניכרות עד היום.

בלחימה נגד אויב המשתמש בשיטות של גרילה וטרור עומדות שתי תפיסות מסורתיות זו מול זו — לחימה מנגד הכוללת הפעלת אש מדויקת מרחוק, ותפיסת המגע הישיר, החותרת למגע קרבי ישיר עם האויב בשטח שלו. הפעלתה של תפיסת הלחימה מנגד מבטיחה הישגים מבצעיים טקטיים, אך יש לה מגבלות רבות: ראשית, פרק הזמן של העדיפות הטכנולוגית מוגבל, והיריב ימצא דרכים לצמצם אותו; שנית, לחימה מנגד מאדירה את התנגדות, משום שהשימוש התדיר במערכות הנשק מתוחכמות יוצר "מצע להאדרה של האבן ביד הילדים מול המסוק, והמטען המאולתר מול המטוס", שלישית, הנזק האגבי שיוצרת הפעולה מנגד, הכולל לצד פגיעה בפעילי טרור רבים פגיעה באזרחים בלתי מעורבים. לחלופין, גישת המגע הישיר מחייבת העברת הלחימה לשטח האויב, תנועה ואש בקצב גבוה, קיום פשיטות בספיקה גבוהה תוך מימוש פעילות חשאית, ניצול גורם ההפתעה ומזעור נזק אגבי.

השוני בין תפיסות מבצעיות אלה מתבטא גם בממד הפיקודי. בתפיסת הלחימה מנגד ממוקם הפיקוד המבצעי במרכזים טכנולוגיים מרוחקים, ואילו בתפיסת המגע הישיר הפיקוד הוא "ישיר ובלתי אמצעי של מפקד כוחות הקרקע על מרחב המבצעים".

במשך שנים רבות, החל בתקופת שהייתו של צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון ובתהליך איטי ומתמשך, נטש צה"ל בהדרגה את יסודותיו הדוקטרינריים. התמרון היבשתי שהיה לבו של כוח המחץ איבד מכושרו ויותר מכך, הלך ואיבד את ביטחונו. רק בשנת 2006 ניתנה למגמה זו גושפנקה במסמך רשמי של צה"ל. תפיסת ההפעלה שפורסמה בשנה זו על ידי המטה הכללי גרסה כי טבע המלחמות השתנה, וכי נדרש לאמץ גישה חדשה שבמרכזה האש מבוססת המודיעין. לתמרון היבשתי ניתן בתפיסה זו תפקיד משני בלבד. התוכנית הרב־שנתית 'קשת' שעליה עמלו אגפי המטכ"ל ביטאה גישה זו ופנתה לקיצוץ חד ביכולות ובסדר כוחות היבשה, בכלל זה פירוקן של מפקדות הגייסות. מלחמת לבנון השנייה שפרצה מספר חודשים לאחר מכן חייבה את צה"ל לחשב מסלול מחדש. הנה כי כן, כל דוקטרינה היא פרי בחירתו של המצביא.

גישה דוקטרינרית כמעט לעולם אינה עומדת כברירה היחידה, היא לרוב פרי בחירתו של מצביא. ניתן בהחלט לשער שתחת מנהיגות שונה, המלחמות שניהלה מדינת ישראל עם מדינות ערב בראשית ימיה היו מתנהלות באופן שונה. גישת ההכרעה מבית מדרשו של בן־גוריון לא הייתה תולדה של מצב נתונים עובדתי המוביל לחלופה אחת בלתי ניתנת לערעור, אלא בעיקר פרי החלטה מנהיגותית של בן־ גוריון, שהקדיש זמן רב ללימוד בעיות הביטחון הצפויות למדינת ישראל, והבין כי מלחמות ארוכות דוגמת מלחמת העצמאות, על המחירים העצומים שהיא תבעה מהמדינה שנולדה זה מקרוב, יפעלו נגד האינטרסים החיוניים של המפעל הציוני.

זאת ועוד, מלחמת העצמאות שאליה נקלע היישוב ובהמשך — המדינה הייתה בעלת מאפיינים שונים לחלוטין מאלו שאליהם כיוון בן־גוריון את תפיסת הביטחון ואת הדוקטרינה שעוצבה בהמשכו. הבנתו כי המלחמות הבאות יהיו שונות בתכלית וכי צה"ל נדרש להיבנות כצבא מקצועי עם דוקטרינה אופנסיבית עמדו בלב לבו של הוויכוח בינו לבין יוצאי ה'הגנה'. כלומר, הבחירה בגישה הכרעתית שאותה אימץ בן־גוריון לא רק שלא הייתה מסקנה מתבקשת ובחירה "טבעית" לנוכח מציאות עובדתית נתונה שהתקיימה בסוף שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים, אלא רחוק מכך. מעטים ראו באותה תקופה את התמונה שהחלה להתעצב בראשו של בן־גוריון. הדינמיקה שהתקיימה במנגנוני הביטחון דחפה לכיוונים אחרים לגמרי.

מחשבה צבאית בלב מעשה המלחמה

המלחמה משנה את פניה כל העת. המנצח הוא זה שמשכיל להבין ראשון את המאפיינים הייחודיים של המלחמות העתידיות ומסגל יכולת השתנות בכדי לפעול ביעילות בתנאים אלו. התופעה של התכוננות למלחמות העבר היא תופעה מוכרת, ונובעת בדרך כלל משמרנות ומקיפאון מחשבת.

מעטים הם המצביאים המצליחים לצפות אל מעבר לערפל ולפענח את צפונותיו של שדה הקרב העתידי, נדירים מתוכם הם אלו המוכנים לשים את כל כובד משקלם כדי לנפץ פרדיגמות שתקפותן חלפה ולבנות מסד חדש תחתן.

המחשבה הצבאית הישראלית ינקה בראשית ימיה משלושה מקורות עיקריים: הראשון — החשיבה הצבאית הבריטית שהביאו עמם בעיקר יוצאי הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, אשר גישתם לצבא כמקצוע הייתה מבוססת על מתודולוגיה פרופסיונלית. השני — הניסיון הקרבי הרב שצברו מפקדי ההגנה בקרבות מלחמת העצמאות ובתקופות שקדמו לה. אלו שמו את הדגש על הרוח המיוחדת של הפלמ"ח ונטו לדחות את רעיון ההתמקצעות וההתמסדות במעבר מיישוב למדינה. המקור השלישי היה הניסיון האוניברסלי הרב שנצבר במהלך מלחמת העולם השנייה, ממנה לדוגמה נשאב רעיון (בליצקריג) ש"עבר גיור" ומתוכו צמח כוח המחץ הישראלי שהתבסס, לא במקרה, על חיל האוויר וכוחות יבשה ניידים המיועדים להעביר במהירות את המלחמה לשטח האויב ולפרוץ לעומק שטחו. נוסף על אלו היווה תהליך הכשרת המפקדים הבכירים במכללות צבאיות בחו"ל נדבך מהותי בפיתוח המחשבה הצבאית הישראלית, ששימש בסיס לפיתוח המסד המקצועי־אינטלקטואלי.

מאז מלחמת ששת הימים, וביתר שאת לאחר מלחמת יום הכיפורים, עברה המחשבה הצבאית הישראלית תהליך מתמשך של שינוי, תוך שהיא מאמצת יותר ויותר את קו המחשבה והגישות האמריקאיות — גישות מבוססות טכנולוגיה. גישת השחיקה. האמריקאית עמדה בניגוד גמור לגישת התמרון הישראלית ששלטה עד תחילת שנות השמונים. המחשבה שניתן לשחוק את יכולות האויב — בהתבסס על יתרונות הטכנולוגיה ועוצמה עדיפה ולהביא לכניעתו — היא גישה אמריקאית טיפוסית, אלא שהיא לא התאימה כלל לצה״ל, לא מבחינת אורך הנשימה הנדרש, לא במרכיב הלגיטימציה הבינלאומית שמאפשרת את חופש הפעולה הנדרש ליישומה של גישה זו, וודאי לא ברמת האיום המתמשך על העורף. הניסיונות לפתח דפוס של מערכות שוחקות מבוססות טכנולוגיה, שאותו החל לאמץ צה"ל בראשית שנות התשעים, נועד מראש לכישלון. הניסיון של צה"ל להמשיך לדבוק בגישה זו, שעמדה מראשיתה בניגוד מוחלט לתפיסת הביטחון, הוא לב לבה של הבעיה, ולא השינוי של שדה הקרב.

אומנות המלחמה היא מקצוע חמקמק. כרוך בו סיכון עצום ועל כפות המאזניים מונחים כבוד, יוקרה, חיי אדם ואינטרסים לאומיים. הם אלה שהפכו את המצביאים הדגולים לנערצים והוקיעו את הנכשלים לדראון עולם. מצביאות דורשת הכרה והבנה מעמיקה בהיסטוריה של המלחמות, בלקחי הקרבות ובעקרונות והכללים שעוצבו בעטיים. היא דורשת גם יכולת הפשטה, דמיון, יצירתיות והבנת ההתפתחויות של שדה הקרב כדי להכין את הגייסות למלחמה שתתרחש בעתיד, ומאפייניה יהיו שונים לחלוטין מאלה של המלחמות הקודמות. נדרשת הבנה מעמיקה כי שדה הקרב ישנה תמיד את פניו, ולעולם יפתיע מחדש את מי שלא נערך אליו כראוי. אבל מעל הכול דורשת מצביאות עילאית אומץ לב בהכנת צבא לקרב ובהובלת הגייסות בעת התרחשותו. אומץ לב כזה מצריך הכרעות קשות ואימוץ גישות ודפוסי פעולה חדשים, כדי להתאים את הצבא ואת דפוסי המחשבה שלו לאתגרים העתידיים.

ההתפתחות בצה"ל

בשני העשורים האחרונים פחת האיום הקונוונציונלי על ישראל מצד צבאות מדינות ערב, ובמקביל עלה האיום התת־קונוונציונלי מצד ארגונים צבאיים, ובהם חמאס, חזבאללה וארגוני טרור נוספים. סכנת הפלישה רחבת ההיקף לישראל נעשתה אנכרוניסטית כמעט, אך גבר האיום מצד הארגונים הצבאיים הלא־מדינתיים, שלהם מערכי נשק תלול מסלול בהיקף ניכר. שינוי זה מחייב את ישראל לפתח יכולת להתמודד עם איום קונוונציונלי — איום צבאי קלאסי; איום תת־קונוונציונלי — מצד ארגונים צבאיים וארגוני טרור; איום בלתי קונוונציונלי — נשק גרעיני, ביולוגי וכימי; איום קיברנטי — פגיעה במערכות מחשבים ותקשורת. למרות השינוי באיומים גבר הנתק בין המטה הכללי של צה"ל לבין תהליכי בניין כוח, שהפכו בעבור המטה הכללי לאסופה של פרויקטים שיזמו הזרועות וגופי בניין הכוח. במקביל המפקדה הכללית, שהייתה תמיד מפקדת הפעלת כוחות היבשה, "מסרה את המקל" לידי מפקדת חילות השדה, ובהמשך לזרוע היבשה.

תהליכים אלו, לצד הפעלה מהוססת של כוחות יבשה בעימותים שבהם לחם צה"ל בשלושים השנים האחרונות, יצרו תחושה בקרב מקבלי החלטות כי הכוח היבשתי של צה"ל רלוונטי פחות לאתגרי שדה הקרב בהווה ובעתיד, לעומת כוחות האוויר והמודיעין. בעוד צה"ל השקיע עוד ועוד בכוחות אלו, הלכה ונפגעה כשירותם של כוחות היבשה לבצע תמרון רחב היקף בחזית ובעומק, ובתוך כך כשירותו של מערך המילואים היבשתי, שהיווה את עמוד התווך של התמרון הצה"לי. 

צה"ל, שנהנה בשנותיו הראשונות מזרוע אינטלקטואלית של יוצאי צבא בריטניה בעיקר, אשר הניחה את המסד לתורות הלחימה ולמערך ההדרכה, ומקצונה עתירת ניסיון קרבי במלחמות, הלך ואיבד במהלך השנים את המשענת העיקרית שהיוותה את ליבת איכותו. ככל שפחת הידע הדוקטרינרי פנה צה"ל יותר ויותר החוצה אל התעשיות השונות, כדי למצוא מענה המבוסס על פתרונות טכנולוגיים, תוך שהוא ומזניח את "פיתוח האונה האינטלקטואלית". ככל שזו הלכה ונשחקה מצא עצמו צה"ל ללא ידע דוקטרינרי מספק, שעליו ניתן לבסס את המענה לאתגרים שהלכו והתפתחו. גם אם ברמה הטקטית עוד זכו קציני צה"ל להכשרה מסודרת וצברו ניסיון מסוים בשדות הלחימה של העימות המוגבל, ניכרו פערים הולכים ומעמיקים ברמות החשיבה הגבוהות — האסטרטגית והאופרטיבית — שאחראיות בעיקר לפיתוח התפיסות המעצבות את בניין כוחו של צה"ל ואת הגישות להפעלתו. הדומיננטיות הטכנולוגית שהלכה וקנתה לה אחיזה על חשבון האיכות הדוקטרינרית הובילה לעלייה דרמטית בהשקעות באש מדויקת ובמודיעין, ולהזנחה מתמשכת בתמרון היבשתי. ליקוייה של תפיסה זו התבלטו במהלך מלחמת לבנון השנייה (2006).

כשנכנס הרמטכ"ל גדי איזנקוט לתפקידו בשנת 2015, חל שינוי במגמה זו והושם דגש ניכר על התמרון היבשתי ככלי ההכרעה העיקרי של צה"ל. אף שהנתק בין המטה הכללי לנושא היבשה טרם תוקן, בתחילת 2017 נקבע בצה"ל כי המפקדה הכללית היא זו שתגבש את תפיסת התמרון היבשתי, ובכך תכווין את בניין הכוח ביבשה (שימשיך להתבצע על ידי זרוע היבשה). החלטה זו מחזירה למעשה את המפקדה הכללית לתפקידה כמפקדת כוחות היבשה — דבר שממנו נמנעה במשך שנים רבות. זהו צעד חשוב בדרך לפתרון, אך עוד ארוכה הדרך לתיקון הנדרש.

סיכום

לא השינוי בטבע המלחמות הוא זה שהוביל להזנחת התמרון היבשתי, גם לא השינוי שחל בחברה, אלא היחלשות דוקטרינרית שהובילה להסתמכות הולכת וגוברת על טכנולוגיה, על חשבון אומנות המלחמה. מאז שנות השמונים ניסה צה"ל פעם אחר פעם לפעול בגישה של שחיקה תוך הפעלת מנופים. גישה זו נוגדת באופן בולט את תפיסת הביטחון, ששאפה לקצר את המלחמות על ידי שאיפה להכרעה מהירה באמצעות העברת המלחמה לשטחו של האויב, ותמרון מהיר לעומק שטחו. פעם אחר פעם מסיים צה"ל את המבצעים הללו בתחושת החמצה, ופעם אחר פעם פונה מחדש לחזק את המודיעין ואת האש כדי לנסות לשפר את ביצועיהם בעימות הבא. התמרון היבשתי הפך מהגורם המכריע לגורם שמשתמשים בו בהססנות ובמשורה, אם בכלל, בדרך כלל בשלבים מאוחרים יחסית, ולמשימות מצומצמות בהיקפן. המעגל פועל כך שככל שמנמיכים את הציפיות מהכוחות המתמרנים, כך יורד גם כושר הביצוע שלהם, ואולי יותר מכול הולכת ומתפוגגת הרוח שאפיינה את התמרון היבשתי — רוחם של הסוסים הדוהרים.

בפעם היחידה בשלושים השנים האחרונות שצה"ל פעל על פי תורת הביטחון של מדינת ישראל והעביר את המלחמה לשטחי הרשות הפלסטינית — במסגרת מבצע 'חומת מגן' שביצעו כוחות פיקוד המרכז 20 ו'מכסחת הדשא' שהופעלה אחריו בשורה ארוכה של מבצעים ופשיטות בלב הערים הפלסטיניות — הוא הצליח למגר את הטרור וליצור את התנאים להשגת מטרותיו האסטרטגיות.

הנה כי כן, לא המלחמה היא זו ששינתה את טבעה אלא הייתה זו בחירתה — קרוב לוודאי שלא מדעת — של מערכת הביטחון. השאלה שצריכה להישאל כיום לפיכך אינה אם התמרון עדיין רלוונטי כיסוד מרכזי בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל, אלא איזה תמרון נדרש לצה"ל, ומהם הכישורים והיכולות הנדרשים לו כדי שיוכל להתמודד כהלכה עם האתגרים הביטחוניים העומדים לפתחנו.

המצביאים הגדולים הבינו באנשים — מה מניע אותם, מה מפחיד אותם, מה שובר אותם ומה גורם להם להתעלות מעל ליכולותיהם. אלה היו ונותרו היסודות שמהם עשויה המלחמה. ככל שעולים מהרמה הטקטית, המושפעת משינויים של הסביבה והטכנולוגיה, לרמה האופרטיבית והאסטרטגית המושפעת בעיקר מתודעתם של בני אנוש, הופכת אומנות המלחמה לדומיננטית הרבה יותר. שם באה לידי ביטוי הגאונות, שם גם מצויה עליונותה של המצביאות, היודעת להפוך תובנות עמוקות לתבניות מלחמתיות מנצחות. אלכסנדר הגדול היה גאון שהבין היטב את אומנות המלחמה.

למרות הזמן שחלף, הטכנולוגיה המתקדמת והשינויים והתהפוכות שהתרחשו באופי המערכות מאז ימי אלכסנדר הגדול ועד עתה, הרי בסיכומו של דבר, אותם עקרונות שהנחו אותו ושחייבו ללמוד את המלחמה כמקצוע, לפעול באופן תחבולני, להכיר בחשיבותו של השטח, לדעת להפיק ממנו את המרב והצורך לבוא במגע ישיר עם האויב — כל אלה נותרו רלוונטיים כפי שהיו בימיו. אכן, נראה שגם אילו ניצב אלכסנדר הגדול מול אתגרי שדה הקרב הנוכחי, מצויד בעקרונות עתיקי יומין ובגאונותו הצבאית, היה נדרש לו פרק זמן ללימוד המאפיינים הייחודיים של שדה הקרב המודרני, אבל קרוב לוודאי שהוא לא היה מתבלבל.

ד"ר, אל"ם במיל' גבי סיבוני הוא ראש תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
אל"ם במיל' יובל בזק הוא מפקד המעבדה התפיסתית של צה"ל.
גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
(המאמר פורסם במקור בכתב העת של המכון למחקרי ביטחון לאומי, "עדכן אסטרטגי", כרך 20, גיליון 3, אוקטובר 2017. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)
מודעות פרסומת

המוקד הוא לא באוויר, אלא ביבשה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חמישים שנים לאחר מלחמת ששת הימים, הגיע הזמן לערער על הקביעה שחיל האוויר הכריע את המערכה. בצה"ל 2017 חוזרים למקורות ושמים דגש על התמרון היבשתי.

בסיס חיל אוויר מצרי שהותקף במבצע "מוקד", (מקור: ויקיפדיה).

השבוע מלאו חמישים שנים למלחמת ששת הימים. כיום זכורה המלחמה כמערכה בין ישראל לבין שלושה צבאות – הסורי, הירדני והמצרי – אולם בטרם פרצה תוכננה הפעולה הצבאית בעיקר כנגד מצרים, שנתפסה כאיום הקיומי העיקרי. במאמר שפרסם פרופסור אלון קדיש בגיליון האחרון של כתב-העת הצה"לי, "בין הקטבים", הוא ערער במובלע על הקביעה כי במבצע "מוקד", המתקפה האווירית בראשית מלחמת ששת הימים שהשמידה, הלכה למעשה, את חיל האוויר המצרי, הכריע חיל האוויר את המלחמה כולה.

החיל ראה את משימתו העיקרית בהשגת עליונות אווירית וניטרול יכולתו של חיל האוויר המצרי מלפעול. רק לאחר מכן, בשלב שני, נועד לקחת חלק בקרב המשולב ולסייע לכוחות היבשה. מאחר והכרעה, בהגדרתה הקלאסית, היא נטילת כוח הרצון והיכולת של האויב להוסיף ולהילחם, לא ניתן להסביר את הלחימה הקשה על הקרקע, ביומה הראשון של המלחמה מבלי לקבוע שהפגיעה בחיל האוויר המצרי לא היתה גורם מכריע. לכן, לתפיסתו של קדיש, "ההכרעה במלחמת ששת הימים בסיני הייתה בשני קרבות הבקעה אוגדתיים של אוגדת טל (84), – בציר הצפוני, ושל אוגדת שרון (38) באום כתף – בציר המרכזי. בשניהם השתתפות מטוסי חיל האוויר הייתה מינורית ביותר". מנגד, ברור שאין להפחית בשל כך מתרומת החיל במלחמה, שבאה לידי ביטוי בהשמדת חיל האוויר המצרי (ובהמשך גם את אלו של ירדן וסוריה) ומכך שבהמשך המערכה פעל כנגד ריכוזי כוחות שריון מצריים שנעו בצירים מן התעלה מזרחה. נראה כי הבנת המשקל האמיתי של "מוקד" קיימת גם בקרב אלו שנטלו בו חלק. בראיון שפורסם השבוע באתר צה"ל, קבע סא"ל (מיל') אברהם שלמון, טייס קרב שהשתתף ב"מוקד", כי החיל אמנם מסוגל לנצח את המערכה באוויר, "אבל הוא לא יכול לכבוש את היבשה".

המלחמה הוכרעה על הקרקע

ספר ההיסטוריה הרשמי של צה"ל אודות חזית הדרום ב-1967, (מקור: סימניה).

בחודש שעבר יצא לאור הספר "סופת אש במדבר" (הוצאת מודן, 2017) בעריכת בועז זלמנוביץ', חוקר במחלקה להיסטוריה של צה"ל ובעברו סגן מפקד חטיבת גבעתי. הספר הינו חלק מסדרה בת ארבעה כרכים על המלחמה, המהווה את ההיסטוריה הרשמית של צה"ל. בגב הספר כתב ראש מחלקת היסטוריה הנוכחי, אל"מ (מיל') ד"ר יגאל אייל, כי מיד לאחר המלחמה התארגן ענף ההיסטוריה דאז לחקור אותה ובקיץ 1973 הושלם המחקר והונח על שולחנו של הרמטכ"ל אלעזר. עתה רואים אור, לראשונה, המחקרים המקוריים על המלחמה. אייל, שכקצין בחטיבת הצנחנים הסדירה לחם ב-67' בצומת רפיח, כתב כי מחקרים ייחודיים אלה "מהווים אבן יסוד בהיסטוריוגרפיה של מלחמות ישראל, וראויים לשמש משענת מקיפה ועובדתית בחקר מלחמת ששת הימים בכל הזירות ובכל רמות המלחמה". הספר הנ"ל, אם כן, מתאר את חזית הדרום ב-1967 ומאיר את הלחימה בחזית המערכה העיקרית באור יותר מאוזן.

בספר מתוארים בהרחבה קרבות ההכרעה אליהם התייחס פרופסור קדיש במאמרו, ובהם הקרב שניהלה אוגדה 38, בפיקוד אריק שרון, על מתחמי אום כתף ואבו-עגילה. שלא כקרבות אחרים במלחמה, שכללו בעיקר התקפות חזיתיות על מערכי אויב, בלט קרב זה ביצירתיות, שליטה בכוחות ותחכום, מן הסוג שהקנו לצה"ל את שמו הטוב. שרון בחר לתקוף את המתחם המצרי המבוצר מכמה כיוונים ועם כמה כוחות במקביל, כך שכוחות האוגדה יבואו לידי מיצוי מרבי. על חטיבת צנחנים במילואים, בפיקוד דני מט, הוטל לתקוף את סוללות הארטילריה בעורף המתחם. היתה זו הפעם הראשונה שצה"ל ביצע פעולה מוסקת בקנה מידה כה רחב. חטיבת השריון 14 ביצעה התקפה חזיתית על המתחם, חטיבת החי"ר 99 תקפה מהאגף הצפוני וטיהרה את התעלות ואילו גדוד השריון 63 תקף מהעורף. לצד כל אלו סיפק אגד התותחנים האוגדתי סיוע צמוד ומתגלגל.

צנחנים בתום הקרב באום כתף, (מקור: מערכות).

הכוח בפיקוד מט, שכלל שני גדודים, הונחת ממסוקים בדיונות, ארבעה קילומטרים מעמדות הארטילריה המצריות באום כתף והוטל עליו לשתקן. "על פעולת הצנחנים הקשו הדיונות הטובעניות ומתלולי החול, שהשתרעו בדרך למטרותיהם, וכמובן האויב, אשר המשיך ללוותם באש ארטילרית גם לאחר שהתרחקו כ-3-2 ק"מ מהטרפזים שסימנו את נקודות הנחיתה. כמו כך, היה קושי בזיהוי המטרות שנקבעו לכוחות, דבר שתרם אף הוא לעיכוב. קיצורו של דבר, רק חלק מכוחות הצנחנים שנועדו לכך פעלו למעשה נגד האויב. הם הצליחו לחסל במהלך פעולתם מספר סוללות פעילות של ארטילריה (מספר קטן מן החזוי) ותקפו שיירות רכב שנעו על הכביש בקטע אום כתף-אבו עגילה, שלא על-פי התכנון" (עמוד 261). פעולה זו יצרה אנדרלמוסיה בקרב הכוחות המצריים, אך בסופה ספגו הצנחנים נפגעים רבים לאחר שהתחמושת באחת המשאיות שתקפו, התפוצצה. בשל כך פקד מפקד האוגדה, שרון, על הצנחנים להיערך לפינוי מהשטח, אולם זה התרחש רק למחרת בבוקר, ועד אז מתו כמה מן הפצועים.

הלחימה נמשכה כל הלילה והוכרעה עם פריצת חטיבת החי"ר 99 לתעלות המתחם. קולונל מצרי שנפל בשבי כוחות צה"ל הלין כי כוחות האוגדה לא לחמו באופן הוגן, כי תקפו מן האגף. לטענתו, הצבא המצרי היה ערוך לבלום את כוחות השריון של צה"ל, "כי לזה היינו בנויים. מה ששבר אותנו זה הכוחות של הצנחנים [המצרים חשבו, שגם הכוחות של חטיבה 99 הם צנחנים] שבאו וחדרו לתוך התעלות שלנו ונלחמו בנו בקרבות פנים-מול-פנים. נגד הכול היינו עומדים, אבל העובדה שבאים פתאום צנחנים ונכנסים לנו מהעורף ונלחמים בנו בתוך התעלות, היא ששברה אותנו והכריעה אותנו" (עמוד 267). כיבוש המתחם, שהיה אחד החשובים במערכת ההגנה המצרית בסיני, הביא כבר ביומה השני של המלחמה להתפרקות המבנה והארגון המצריים ואפשרה לכוחות צה"ל לנוע מהר לתעלת סואץ. הקרב, לצד המהלומה האווירית בראשית המערכה, הוגדר כמלאכת מחשבת צבאית ונלמד באקדמיות צבאיות ברחבי העולם כמודל לקרב המשולב, והקנה לצבא הישראלי הצעיר מוניטין בינלאומי של צבא יעיל, תחבולני ומיומן. תהילה דומה נקשרה גם בשמו של מפקד האוגדה, אריק שרון, שזכור מאז, כנראה בצדק, לא רק כמפקד הצנחנים ופעולות התגמול אלא גם כמפקד השדה הטוב ביותר בתולדות צה"ל.

מה שעשינו ב-67'

הרמטכ"ל איזנקוט השבוע בתרגיל בפיקוד הצפון, (צילום: דו"צ).

בהקדמה שכתב לספר החדש ציין הרמטכ"ל איזנקוט כי גם כיום מפיק צה"ל לקחים מן המלחמה, "מהמוכנות שאפיינה את כוחות הצבא עם פרוץ המלחמה והביאה לידי ניצחון, מאופן קבלת ההחלטות החל בדרגים הגבוהים וכלה ברמת השטח ומדרכי הפעולה המהירות והיעילות שננקטו בכל הזירות" (עמוד 14). כחלק מחיזוק המוכנות התקיים השבוע תרגיל פתע מטכ"לי בפיקוד הצפון שבחן את מוכנות אוגדת הגליל להתמודדות עם מתקפה מפתיעה ורחבת היקף של החזבאללה. בתרגיל, ששם את עיקר הדגש על הכוחות הסדירים, הוקפצו אלפי לוחמים, בין היתר מגולני ומחטיבת הקומנדו, לגבול לבנון. התרגיל מצטרף לשורת תרגילים שמתקיימים בצה"ל בשנתיים האחרונות, שבבסיסם ההבנה כי המערכה הבאה עשויה לפרוץ ללא התרעה.

בהרצאה שנשא השבוע בכנס לציון חמישים שנים למלחמת ששת הימים, שהתקיים ביד יצחק בן-צבי בשיתוף המכון למחקרי ביטחון לאומי, תיאר האלוף תמיר היימן, מפקד המכללות הצבאיות והגיס הצפוני, את התפתחות אסטרטגיית צה"ל. היימן, קצין שריון שפיקד קודם לכן על אוגדה 36, הסביר בהרצאה כיצד המסמכים התפיסתיים של צה"ל משני העשורים האחרונים הגדירו את השטח כ"משני בחשיבותו בהשוואה לפגיעה באויב". תפיסה זו מומשה במערכות שהתרחשו בעשור האחרון בלבנון ובעזה, בהן ניכר משקלו של חיל האוויר בהשוואה לכוחות היבשה. אף שהיימן לא התייחס לכך, היו כבר קצינים בחיל האוויר שהשוו ברצינות גמורה את "עופות דורסים", התקיפה האווירית המפתיעה שפתחה את "עופרת יצוקה", למבצע "מוקד", אף שבפעולה בעזה פעלו טייסי החיל מול אויב שחסר כל הגנה אווירית.

לדברי היימן "אסטרטגיית צה"ל", שפרסם הרמטכ"ל איזנקוט ב-2015, היא בבחינת חזרה למקורות, המציבה את התמרון הקרקעי במרכז העשייה, כשם שהיה לפני חמישים שנה. "איך נממש את זה", אמר, "זה תלוי נסיבות". אחת מאותן נסיבות היא הרתיעה וההססנות של הדרג המדיני מהפעלת כוח מתמרן בהיקף רחב, בין היתר בשל החשש מנפגעים ומהתמשכות המערכה. אם יש לקח אחד שלמדו פה מאז 67' זה שהמערכה הבאה כבר לא תמשך רק שישה ימים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 09.06.2017)

החטיבה שעמדה במשימה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש יצא אבירם ברקאי לספר את סיפורה של חטיבה 500 במלחמת שלום הגליל, מלחמה שנשכחה וחטיבה שעמדה בכל משימותיה, עד שהתייצבה על "השחור", כביש ביירות-דמשק. מנגד, הספר מסתיים שם, בכביש, ואילו צה"ל נותר בלבנון עוד 18 שנים.

ברקאי, (צילום: ויקיפדיה).

ברקאי, ערך בטרם כתיבת הספר מחקר מעמיק, (מקור: ויקיפדיה).

לאחרונה יצא לאור "אנחנו על השחור" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2016), מאת אבירם ברקאי, שחיבר בין היתר את הספר "על בלימה" אודות לחימת חטיבה 188 בקרבות הבלימה ברמת הגולן. הפעם בחר המחבר לעסוק בספר דווקא במלחמת לבנון הראשונה, 1982, באמצעות סיפורה של חטיבה 500, חטיבת שריון סדירה. ברקאי, שכקצין שריון לחם ונפצע ב-1973 ובהמשך דרכו שימש כקצין הניוד בשלדג ובסיירת מטכ"ל, ערך במשך שלוש שנים מחקר מעמיק במסגרתו קיים 170 ראיונות אותם גיבש, לצד דו"חות, מאמרים וספרים לרוב לכדי סיפור מרתק שלא ניתן להניח מן היד.

חטיבת שריון מקבלת מח"ט צנחן

רובין, צילום: דו"צ).

רובין בימיו כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, הידועה גם בשם מבצע שלום הגליל, מונה למפקד חטיבה 500 אל"מ דורון רובין, לאחר שהתעקש כי בטרם יקודם לתא"ל עליו לצבור ניסיון פיקודי בשריון. רובין, בצנחנים מיומו הראשון בצה"ל, נחשב למפקד נערץ ולמקצוען אמיתי. במלחמת יום הכיפורים פיקד על גדוד הצנחנים 202 בקרב המפורסם בוואדי מבעוק, במהלכו השמיד הגדוד, שהיה נתון בנחיתות קשה, בסיוע חיל האוויר וכוחות שריון חטיבת טנקים מצרית. בהמשך "היה מפקד בית הספר לקצינים ומפקדה של חטיבת הצנחנים הסדירה. בתקופתו בוצעו ככל הנראה הכי הרבה פעולות ופשיטות מבצעיות מאז יציקת אבן הפינה לחטיבה האדומה" (עמוד 52).

מן הספר עולה כי עם כניסתו לתפקיד שר הביטחון, תכנן אריק שרון, לכונן סדר חדש בלבנון, שבשטחה ייסד אש"ף מדינה בתוך מדינה ופעל כנגד ישראל. משנמצאה העילה, ניסיון ההתנקשות בחיי שגריר ישראל בלונדון (שנפצע אנושות), אישרה הממשלה את התכנית שהציע. בהתאם לתכנית האופרטיבית אמורה היתה אוגדת השריון 162, עליה פיקד תא"ל מנחם עינן, לנוע "בגב שדרת הרי השוף כשממזרח וממערב ינועו כוחות שכנים בכיוון הבקאע וציר החוף. ב'ש' + 48 יגיעו כוחות האוגדה לכביש ביירות-דמשק" (עמוד 65). מטרתה – ניתוק ביירות מכוחות הצבא הסורי. החוד של האוגדה היה חטיבה 500 בפיקוד רובין. החטיבה בפיקודו היתה למעשה צוות קרב חטיבתי שכלל שלושה גדודי שריון סדירים, גדוד ההנדסה 601, גדוד הנח"ל 932 וכן שני גדודי צנחנים (מחטיבות מילואים שונות). אף שהספר אינו מתייחס לכך, האופן שבו פעלה אז החטיבה, כשמצוותים לה גדודי מילואים בכשירות גבוהה, תואם את תפיסת הפעלת כוחות המילואים החדשה של צה"ל, על-פיה שולבו כוחות מילואים, גדודים ופלוגות, בתוך עוצבות סדירות.

תקועים בדרך

החטיבה נעה מהר בציר ההררי, ובמספר התקלויות מהירות השמידה כוח סורי וספגה נפגעים ראשונים. אחד מהם היה מפקד גדוד השריון 433, סא"ל בני בית אור, שכמו רובין "הגיע מהצנחנים" (עמוד 28), נפצע קשה. בכדי להצילו נדרש לפנותו לישראל, אך נוכח הקירבה לכוחות האויב סירב טייס מסוק הפינוי לנחות. המח"ט, רובין, שאל את הטייס בקשר אם הוא מבין עם מי הוא מדבר ונענה שלא. "מפקד חטיבת הצנחנים לשעבר מוריד את הקסדה מראשו, בלוריתו המכסיפה מתנופפת ברוח, ונושא תפילה שבחופת המסוק נמצא מישהו שעבד מולו בעברו האדום" (עמוד 109). הטייס זיהה אותו ונחת. חייו של בית אור ניצלו והוא שב לפקד על הגדוד בהמשך המלחמה.

984551

כריכת הספר, (מקור: סימניה).

יומיים לאחר פרוץ המלחמה, ב-8 ביוני, נתקלים כוחות החטיבה המצויים בתנועה לעבר הכפר עין זחלתא, בשני גדודי קומנדו ובגדוד שריון של הצבא הסורי הערוכים היטב בנקודות שולטות על הציר. מספר טנקים של החטיבה נפגעים ואחד מהם אף מתדרדר אל התהום בצד הדרך. עד מהרה נוצר פקק והחטיבה אינה מצליחה להתקדם. חילוץ הנפגעים נעשה תחת אש והכוחות התקשו לזהות את מיקום הסורים. לצד השבחים, לגבורת הלוחמים והמפקדים, ברקאי אינו חוסך שבטו מן החטיבה, בדגש על מפקדה. לתפיסתו, "גם בלי ידיעות מבוססות על אויב ראוי היה שמח"ט 500 יפעל אחרת, שיתייחס לגזרת עין זחלתא כאל אזור מסוכן במיוחד" (עמוד 266). מנגד, קובע המחבר, כי בכוח אישיותו, מנהיגותו ורמתו המקצועית הגבוהה, הצליח רובין להוביל את אנשיו, ממצב קשה לכדי ניצחון ועמידה במשימה.

אחד מגבורי הקרב הוא סרן עופר חקלאי, "מפקד הצוות מסיירת הצנחנים" (עמוד 204) בשירותו הסדיר. חקלאי, שהפך למפקד פלוגת צנחנים במילואים לאחר פציעתו של מפקדה, נדרש להוביל אותה במשימות חילוץ פצועים והשתלטות על הכפר. אי-אפשר שלא להתרשם מסיפור לחימתו של חקלאי, לבדו ובראש הפלוגה. באחד הבתים בכפר, למשל, נתקל המ"פ, חקלאי, בחייל סורי מטווח אפס. אין "מקום לשניים בחדר הזה, ועופר מהיר יותר, והכדור שהוא שולח מטיח את הסורי על גבו, והוא רואה את עיניו מאבדות את ניצוץ החיים וכבות" (עמוד 304). הסיפור אודות פלוגה שמפקדה נפצע וסגנו מוביל אותה בהצלחה, חזק גם ללא דרמה שמזכירה יותר את סרטיו של קלינט איסטווד מאשר ספרות צבאית.

ב-10 ביוני הוביל רובין את החטיבה להתקפה משולבת, בסיוע ארטילרי ואווירי. הצנחנים תקפו את המערך הסורי מעורפו, ואילו השריון תקף את הסורים מחזיתם. ההתקפה הצליחה, מרחב עין זחלתא נכבש וגופות הנעדרים נמצאו. לאחר הקרב המשיכה החטיבה קדימה עד שב-24 ביוני, שמונה-עשר יום לאחר תחילת המלחמה, השלימה חטיבה 500 את המשימה המקורית שהוטלה עליה והתייצבה על כביש ביירות-דמשק. "אנחנו על השחור" (עמוד 410), דיווח המח"ט למפקד האוגדה, תא"ל מנחם עינן, ושמע ממנו כי כלל הפיקוד הצה"לי משבח את החטיבה על הישגה, שלדעת רובין (לימים אלוף במיל'), תרם תרומה משמעותית למנוף הלחצים שהביא את המחבלים להיכנע ולהתפנות מלבנון לתוניס.

בגין הכיר ואישר את מטרות המלחמה

"שמור מרחק מרשת קורי העכביש ומשדות המוקשים הנפיצים של הפוליטיקה הגלויה והנסתרת שקדמה לשליחת כוחות צה"ל למבצע שלום הגליל" (עמוד 457), אמר לעצמו המחבר במהלך הכתיבה, אך לא הצליח להתאפק. בספר כלול ראיון עם סא"ל (מיל') עודד שמיר, מזכירו הצבאי של אריק שרון כמעט מראשית כהונתו כשר הביטחון. למרות שנכח כמעט בכל הדיונים ונחשף לכלל החומר שנגע למלחמה ולתקופה שקדמה לה, לא ביקש מי מאלו שחקרו את המלחמה לשמוע את גרסתו עד עתה.

ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון בסיור בבופור בבוקר שאחרי הקרב sum - Copy

ראש הממשלה בגין ושר הביטחון שרון בסיור בבופור למחרת הקרב, (צילום: דו"צ).

לדברי שמיר, כלל מטרות המלחמה ובהן חיסול אש"ף כיישות צבאית ומדינית בלבנון, השמדת מערך הטילים הסורי בבקאע, סילוק הצבא הסורי במידה ויתערב במערכה, התמיכה בנוצרים וכינון ממשלה אוהדת לישראל בלבנון, היו ידועות לראש הממשלה מנחם בגין והיו על דעתו. גם הממשלה הכירה אותן. בניגוד לטענות שהושמעו לאחר המלחמה, אמר שמיר, "שרון לא כופף את היד לבגין. ראש הממשלה הוא שהתווה את היעדים. לא היה צורך לכופף לו את היד. שר הביטחון כמובן היה שותף ליעדים" (עמוד 460). דומה שברקאי לא הצליח להחליט אם לקבל את גרסתו, אך נותר משוכנע כי אפילו אם שרון אכן "תחמן" את הממשלה, הרי שהאיש שהיה "מפקדה של יחידת העילית 101 ושל חטיבת הצנחנים, מפקד האוגדה שדחף למהלך הצליחה שהוביל למפנה במלחמת יום הכיפורים" (עמוד 467), פעל במטרה להבטיח את האינטרסים החיוניים למדינת ישראל ולהגן עליה, כפי שעשה לפני ואחרי כן.

במובן מסוים עשה לעצמו המחבר "חיים קלים", שכן הוא ניתח את המלחמה עד לשנת 1983, למרות שניתן לטעון שנמשכה לפחות עוד שנתיים אם לא למעלה מזה, עד נסיגת צה"ל בשנת 2000. ועדיין השאלות שהוא מציב מטרידות. חלק מיעדי המלחמה, בוודאי בנוגע לחיסול תשתית אש"ף בלבנון וגירושו מתחומה, הושגו. גם הפגיעה בצבא הסורי היתה מרשימה. מדוע אם כן, נחשבה המלחמה לכישלון כה צורב? כשקוראים את הספר אודות חטיבה 500 בשל"ג, עולה בזיכרון ספר אחר אודות חטיבה באותה מלחמה, "אתי מלבנון" שכתב האלוף במיל' יורם יאיר. גם הוא תיאר, בכישרון רב, את לחימת חטיבת הצנחנים הסדירה שעליה פיקד (הוא החליף בתפקיד את רובין שעבר, כאמור, לשריון) למן הנחיתה מן הים ועד לביירות. אז נגמר הספר. צה"ל לעומת זאת, נשאר בלבנון עוד 18 שנים. אולי זו הסיבה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.01.2017)

לבנון: המלחמה שהדחקנו\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

למלחמת לבנון הראשונה יצאה ישראל, לכאורה, בכדי להבטיח את שלום הגליל. בפועל, היה זה ניסיון לכונן ממשלה פרו-ישראלית בביירות. בזיכרון הציבורי לא נותר ממנה יותר מדי. חבל, כי יש בה שיעור חשוב על מגבלות הכוח ואחריותה של ממשלה.

השבוע מלאו 34 שנים לפריצת מלחמת שלום הגליל (של"ג). מטרתה המוצהרת של המלחמה היתה הוצאת יישוביי הצפון מטווח האש של המחבלים. מטרה זו נשענה על הסכמה לאומית רחבה בשל ההכרה בצורך הדחוף לשנות את המצב הביטחוני ששרר בגבולה הצפוני של ישראל. אבל עם התמשכות המלחמה התגלה כי אין זה כך. מטרת המלחמה היתה למעשה, כפי שהגדירה לימים שר הביטחון אריק שרון, לכונן באמצעות צה"ל "ממשלה חוקית בלבנון, שהיא חלק מהעולם החופשי וחיה בשלום עם ישראל". במאמר שכתב בנושא בביטאון "מערכות", כינה אל”ם במיל' יהודה וגמן, יוצא חיל השריון, את מטרות המלחמה האמיתיות, שלא היו כלולות בהחלטת הממשלה המקורית עליה, כדימיוניות.

הרמטכ"ל רפאל איתן ומנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומאייל, (צילום: מיקי צרפתי, (במחנה").

הרמטכ"ל רפאל איתן ומנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומאייל, (צילום: "במחנה").

וגמן כותב כי מטרות אלו "נקבעו לאורה של "תפיסה חד-ממדית של מציאות מורכבת" בזירה הלבנונית הסבוכה ורבת הסתירות. המאמץ להשיג אותם הביא לבזבוז זמן רב ולשחיקה של משאבים יקרים ובעיקר של מוראל ושל קונסנזוס לאומי, שבלעדיהם לא הייתה ולא תהיה לצה"ל היכולת לממש את מלוא עוצמתו. הניסיון העיקש להציב בלבנון ממשלה נוצרית אוהדת לישראל, הנתמכת בקני התותחים של צה"ל – רעיון שהיה אבן הראשה של התפיסה האסטרטגית שעמדה בבסיס כוונותיו הנסתרות של שר הביטחון שרון – שחק בסופו של דבר לא רק את ההישג המיידי של הרחקת האש מהגליל, אלא גם את ההישג החשוב של גירוש מפקדת אש"ף מביירות". בהשאילו פראפרזה ממבצע "מרקט גארדן" במלחמת העולם השנייה, ציין וגמן כי היעד המקורי הוא בחזקת "מטרה אחת יותר מדי".

הצנחנים בכותל המערבי, (צילום: דוד רובינגר).

הצנחנים בכותל, (צילום: דוד רובינגר).

למרות היקפה ומשכה (בין 3 חודשים ל-18 שנים, תלוי איך סופרים) נותרה המלחמה כמעט מחוץ לזיכרון הציבורי ומעט ספרים נכתבו עליה, סרטים דווקא היו יותר ("שתי אצבעות מצידון" ו"ואלס עם באשיר" אם להזכיר שניים). אפילו על מלחמת לבנון השנייה נכתבו יותר ספרים ופורסמו יותר מחקרים מאשר על מלחמת הברירה הראשונה של צה"ל. כשמגיע חודש יוני מעדיפים בישראל להיזכר בכיבוש הכותל ורמת הגולן בששת הימים, כשהיינו יפים וצודקים.

בלי ספרים, בלי גיבורים

הספר המקיף היחיד על מלחמת של"ג – "מלחמת שולל" מאת זאב שיף ואהוד יערי, הוצאת שוקן 1984.

הספר המקיף היחיד על של"ג.

גם על מבצע של"ג אין כמעט ספרים, זולת ספרם החשוב והמקיף של זאב שיף ואהוד יערי, "מלחמת שולל" (הוצאת שוקן 1984). אליו מתווסף ספרו של יורם יאיר ("יה-יה"), אודות מסע המלחמה של הצנחנים בלבנון, אך זהו ספר מצומצם המציג זווית צרה וממוקדת. על 18 שנות הלחימה שלאחריה נכתבו אולי שניים-שלושה ספרים בולטים (שנכתבו או בגלל כעסם של לוחמים על ההדחקה הציבורית או בגלל המלחמה ב-2006) ודי. רק לשם ההשוואה על מלחמת יום הכיפורים נכתבו עשרות ספרים. לצד מחדלים וקרבות כושלים דוגמת "החווה הסינית" התקבעו בזיכרון הציבורי קרבות גבורה כמו "עמק הבכא" והמערכה לצליחת התעלה וגיבורים כמו אביגדור קהלני ואריק שרון.

ממלחמת לבנון נותרו בזיכרון הציבורי רק אסונות וקרבות מיותרים ובהם קרב סולטן יעקב, ההסתבכות של חטיבה 500, בפיקוד דורון רובין, בעין זחלתא, שם נקלעה למארב נ"ט של הקומנדו הסורי (את העובדה שהחטיבה נחלצה מן המצב הקשה ועמדה בכל משימותיה במלחמה, דווקא שכחו), ותקרית "אש כוחותינו" הנוראה שנודעה לימים כקרב קמ"ט קק"ש, במהלכה ירו זה על זה שני גדודי שריון של צה"ל.

ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון בסיור בבופור בבוקר שאחרי הקרב sum - Copy

ראש הממשלה בגין ושר הביטחון שרון בסיור בבופור למחרת הקרב, (צילום: דו"צ).

הקרב הבולט של המלחמה הוא דווקא הקרב על הבופור, במהלכו כבשו לוחמי סיירת גולני את המבצר הצלבני בו התבצרו מחבלי אש"ף. הכוח ספג נפגעים, גם בקרב מפקדיו, אך הפגין נחישות וכבש את היעדים. בפרמטרים צבאיים מדובר בהצלחה, גם אם לא הכרחית ולא מושלמת. אולם, בשל ריבוי הנפגעים והעובדה שניתן היה לעקוף את המבצר ולהימנע מן הקרב סומן הבופור בתודעה הציבורית ככישלון.

ההצלחות נותרו על רצפת חדר העריכה 

ההצלחות המבצעיות והגיבורים לא חלחלו לתודעה הציבורית. משלושת חודשי הלחימה, במהלכם כיתרו כוחות צה"ל את ביירות וכבשו חלקים ממנה (ולמעשה עד לנסיגה לרצועת הביטחון) לא נותר כמעט זכר. יש מי שזוכר את ההצלחה המבצעית הגדולה של חיל האוויר (מבצע ערצב 19) במהלכה הושמדו 19 סוללות טילי קרקע-אוויר, והופלו כ-97 כלי-טיס של חיל האוויר הסורי בבקעת הלבנון, אבל זהו. לעומת זאת, המהלך שהכריע את קרב ההתקדמות לביירות, ובתוך צבא נלמד לעומקו, נותר, 34 שנים לאחר מכן, כמעט אנונימי ולא מוכר בציבור הרחב.

מח"ט הצנחנים, יה-יה (ראשון מימין), נע עם החפ"ק שלו בלבנון.

מח"ט הצנחנים, יה-יה (ראשון מימין), נע עם החפ"ק שלו בלבנון.

בליל ה-7 ביוני לאחר שסיירת צנחנים, בפיקוד ישראל זיו, הונחתה ממסוקים וביצעה תצפית מקדימה על היעד ולאחר שלוחמי שייטת 13 תפסו ואבטחו אותו, נחתה חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד יורם יאיר ("יה-יה"), וכוח שריון בשפך נהר האוואלי בלבנון. המהלך, איגוף אנכי כפי שהוא מוגדר בתורה הצבאית, היה מבצע מרשים לא פחות מצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים או מכיבוש מתחמי אום-כתף בששת הימים. בן רגע הופיעה עוצבת האש (שכונתה אז "כוח סלע"), כוח אוגדתי מוקטן שעליו פיקד תא"ל עמוס ירון, בעורף האויב הסורי והפלסטיני בלבנון. בספרם של שיף ויערי מצוטט ראש הממשלה בגין כמי שהגדיר את תמרון הנחיתה עמוק הטווח כ"מהלך של חניבעל" (עמוד 146).

 מי שעיניו בראשו, היה יכול להבין כבר כשתוכנן המהלך שמטרת המלחמה רחבה יותר מטיהור רצועה באורך 40 קילומטרים בלבנון. בספר מתברר כי אלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, אשר הכיר את שרון משנים של שירות משותף, צפה מראש את הרחבת הפעולה ואמר לתא"ל ירון שלאחר הנחיתה יקבל "ודאי הוראה להתקדם צפונה יותר" (עמוד 145). יומיים אחר כך, מציינים שיף ויערי, כבר אמר יורם יאיר לצנחנים שלו שיביא אותם "לביירות, לכביש הראשי" (עמוד 225).

סא''ל דורון אלמוג, שהוביל את יחידות הצנחנים תחת השם ''כוח עוגן'', מהנחיתה בשפך נהר האוואלי ועד ביירות

סא"ל דורון אלמוג, שהוביל את כוחות הצנחנים מהנחיתה ועד ביירות.

"נחתנו באוואלי והלכנו ברגל עד ביירות, 70 קילומטרים. במהלך הלחימה היבשתית הזו השמדנו שני גדודי קומנדו סורים והרגנו עשרות מחבלים", סיפר לימים דורון אלמוג, שפיקד במלחמה על גדוד הסיור של הצנחנים שפעל כמשמר הקדמי החטיבתי. בניגוד לתכנית המקורית החליט אל"מ יאיר לנוע דווקא בציר הררי עוקף. הצנחנים בפיקודו, ובהם גדודו של אלמוג, לחמו במסע קרבות קשה ומפרך, ספגו מעט אבדות, הביסו כוחות עדיפים, והיו לכוח הראשון שהגיע לביירות. מאז ביצעה ישראל מספר רב של מבצעים צבאיים, בהם גם הנחתת כוח גדול ממסוקים בלבנון בשלהי מלחמת לבנון השנייה, אך מבצע איגוף אנכי בקנה מידה שכזה שוב לא בוצע. אולי הדבר תלוי בטיב המחליטים שכן את המבצע ההוא אריק שרון ורפול, שניים מהנועזים שבמפקדי צה"ל. באחרונה הוקמה בצה"ל חטיבת הקומנדו תחת עוצבת האש, אוגדת העומק של צה"ל. ועדיין, למרות שלצה"ל ישנו רמטכ"ל נחוש לא פחות מרפול, הרי שמהלך דומה לזה שביצעה האוגדה בשל"ג מחייב לא רק אומץ צבאי, אלא גם נכונות של הדרג המדיני ללקיחת אחריות על מהלכים כאלה.

מוכרחים ליזום

בספרם מכירים שיף ויערי ב"חיסול המדינה שבתוך מדינה" (עמוד 386) של אש"ף בלבנון כהישג משמעותי, אבל עומדים על-כך ששורשי הבעיה הפלסטינית מקורם באיו"ש ובעזה ולא בלבנון ושם פתרונה. בנוסף, אף שצה"ל הסב לצבא הסורי פגיעה קשה, הרי שמאז סוריה רק חיזקה את מעמדה כגורם כוח משמעותי בלבנון. היא גם היתה מלחמת הברירה הראשונה שיזמה ישראל שלא נשענה על קונסנזוס ציבורי מוחלט.

דגן

דגן, כמח"ט שריון, בביירות, (צילום: יוסי בן חנן).

אז נכון, מלחמת לבנון הראשונה היתה שיעור במגבלות הכוח. מאז משתדלות ממשלות ישראל, לפתוח במערכה צבאית בהתאם לכלל שניסח בשעתו מאיר דגן (שבמלחמה פיקד על חטיבת השריון 188), רק "כשאנחנו מותקפים, או שהחרב מונחת, איך אומרים, מתחילה לחתוך בבשר החי". המלחמה היתה תולדה של תפיסה אסטרטגית שלא היתה יכולה להתממש ושל יומרנות שישראל תוכל בכוחה לכונן משטר פרו-ישראלי בלבנון. אולם, המלחמה היא גם תולדה של יוזמה ישראלית, של הכרה בכך שבאחריותה וביכולתה של הממשלה להניע מהלכים, ליזום ולשנות את המציאות. גיבוש ומימוש אסטרטגיה מדינית היא בהכרח מלאכה של ניהול סיכונים. כשמנהלים סיכונים, ציין בשעתו בהרצאה סגן הרמטכ"ל יאיר גולן (ששל"ג היוותה עבורו טבילת אש), אפשר גם להיכשל. אבל מוכרחים לנסות.

האתוסים התעייפו\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו החדש של תא"ל אלישיב שמשי מנתח שורת קרבות עליהם פיקדו קצינים בכירים בעת שהיו מפקדי פלוגות. אולם הצבא השתנה וקצינים כאלה, עצמאיים ודעתניים, כבר אינם מתקדמים בו.

סיירת צנחנים בטרם מבצע בלבנון 1999

סיירת צנחנים בהכנות למבצע בו נהרג מפקדה, איתן בלחסן, (צילום: דו"צ).

גם כיום, כשבע-עשרה שנים מאז המקרה, מוכר בצה"ל הסיפור אודות המקלען מסיירת הצנחנים, שלא הסתער עם חבריו לנשק במהלך התקלות עם מחבלי חזבאללה בקרבת קלעת ג'אבור. תוצאות האירוע היו קשות. מפקד הפלוגה, רס"ן איתן בלחסן, נהרג ואיתו שני קצינים נוספים. היו מי שהאשימו את הלוחם במורך לב. היה גם מי שטען שהעובדה שהלוחם הגיע מבית שתמך בנסיגה מלבנון הביאה להחלטתו להישאר מאחורי הסלע (אף שבהמשך הקרב התעשת ולקח חלק בלחימה). בספרו החדש "ממני תראו וכן תעשו" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2016) בוחן תא"ל במיל' אלישיב שמשי סוגיות מהותיות בתחום הטקטיקה והמנהיגות הצבאית ומנסה לברר מדוע לוחמים מתפקדים ביעילות בתנאי הלחץ של שדה הקרב ומה בעצם מניע לוחם לקום ולהסתער מול אש האויב?

Eliashiv_Shimshi

תא"ל במיל' שמשי, מתמחה בחקר הפיקוד הטקטי בשדה הקרב.

המחבר, תא"ל אלישיב שמשי, שירת שנים ארוכות בחיל השריון ועל פועלו כמג"ד במלחמת יום הכיפורים עוטר בעיטור המופת. ספריו הקודמים שעסקו בניתוח קרבות ברמה הטקטית והמערכתית היו מאירי עיניים. בין הבולטים שבהם ניתן למנות את "איפה אני נמצא לעזאזל?", העוסק בחשיבות ההתמצאות במרחב הלחימה, "ולא אשוב עד כלותם", הבוחן קרבות פלוגתיים במלחמת יום הכיפורים שטרם זכו לפרסום (דוגמת לחימת פלוגת הצנחנים בפיקוד אריק מורן בחזית המצרית) ודן בחשיבות מפקד הפלוגה כמנהיג קרבי, ו"עוד ניצחון כזה…", המנתח קרבות גדודיים במלחמת לבנון השנייה.

980852

הספר מנתח קרבות בהם הפגינו מפקדים דוגמה אישית גבוהה.

שם הספר נלקח מן הציווי של השופט גדעון לאנשיו בטרם הפשיטה על מחנה מדיין, "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים, ז', יז), על-פיו מתחנכים קציני ומפקדי צה"ל. הבחירה אינה מקרית שכן לגישתו של שמשי לדוגמה האישית שמפגין מפקד הכוח השפעה ישירה על רוח הלחימה של פקודיו בשדה הקרב. בספר מציג המחבר שישה־עשר קרבות שבהם "מפקדים צעירים הנהיגו לוחמים במצבי לחץ ובערפל קרב. לעתים לא היה למפקדים זמן להסביר ללוחמים את המהלכים שהם עומדים לבצע, והיו מקרים שהלוחמים התקשו להבין את מה שנאמר להם בהמולת הקרב, ובכל זאת הם המשיכו להילחם כשהם רואים את מפקדם ופועלים כמוהו" (עמוד 11). אף שהספר מרתק הרי שסגנונו (בשונה מבעבר) דומה יותר לנוסח כתב הצל"ש בצה"ל מאשר לניתוח קרב.

להוביל תחת לחץ ובערפל קרב

אריק שרון כמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, (צילום: ארכיון צה"ל).

אריק שרון כמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, (צילום: ארכיון צה"ל).

הקרב לכיבוש לטרון (1948), בו שימש אריק שרון כמפקד מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני, הוא הקרב הראשון שמנתח שמשי בספרו. הקרב הפך מהתקפת לילה לחילוץ ונסיגה באור יום. שרון פיקד על אנשיו "בקרב נסיגה בתנאים קשים של שטח נחות, מזג אוויר שרבי ומחסור במים. הוא שימש דוגמה אישית ללוחמיו ולמרות פציעתו הקשה גילה חוזק פיזי וחוסן נפשי, קרא נכון את הקרב וחילץ את הכוח עם הפצועים מן התופת הנורא" (עמוד 12). שרון העיד לימים כי לקחי הקרב הכושל, ובהם האיסור על הפקרת פצועים, נותרו טבועים בו.

קרב אחר הוא הפשיטה שביצעה סיירת גולני בפיקוד סרן אורי שגיא, שנחשב למפקד תובעני ש"נאה דורש ונאה מקיים", על מוצב החרוט שבירדן (1968). משימת הסיירת היתה "לחצות את הירמוך בלילה, לכבוש את מוצב החרוט ולהרוג את כל מי שיימצא שם, לפוצץ אותו ולחזור עוד באותו לילה לשטח ישראל" (עמוד 173). רגע לפני כיבוש המוצב התגלו לוחמי גולני והירדנים פתחו באש מרגמות על מרחב הפעולה. חרף החשש כי הכוח ספג נפגעים פקד שגיא "להסתער ופרץ מיד עם חמישה לוחמים אל תוך היעד" (עמוד 179). הכוח בפיקודו פוצץ את המוצב ונסוג לאחר שהרג לפחות חמישה-עשר חיילים ירדנים. לסיירת היו במבצע הרוג (סגן רוני שרון, בן למשפחה שכולה) ושני פצועים .

אלוף הפיקוד זאבי מתחקר את הסמל מופז (שלישי משמאל) לאחר המארב שבזכותו יצא לקורס קצינים.

אלוף הפיקוד זאבי מתחקר את הסמל מופז (שלישי משמאל) לאחר המארב שבזכותו יצא לקורס קצינים.

דוגמה שונה במקצת, בה נדרש אומץ לב מסוג אחר לחלוטין, ניתן לראות בפשיטה הכושלת שביצעה סיירת צנחנים, בפיקוד סרן שאול מופז, בעומק סוריה במלחמת יום הכיפורים (1973). דרכו של מופז לתפקיד לא היתה קלה. הוא התגייס בשנת 66', "התנדב לצנחנים, ובעקבות תפקודו המוצלח בפעילות מבצעית התקבל לקורס קצינים אף כי נדחה בתחילה בשל נתונים לא מתאימים" (עמוד 202). לילה קודם פיקד על פשיטה מוצלחת בעומק סוריה במהלכה פגע הכוח בשני גשרונים ובשיירה של הצבא העיראקי ועיכב את הגעת התגבורת העיראקית לחזית רמת הגולן. אך הצלחה זו הביאה לכך שהפעם הסורים היו בכוננות גבוהה. לאחר שהנחית מסוק היסעור את הסיירת, החלו מכתרים אותם מאות חיילים סורים. מופז הורה על מכת אש והכוח בפיקודו ניתק מגע. למרות המצב הקשה נותר מופז קר-רוח. הוא הודיע לחפ"ק, בניגוד לאתוס הצה"לי, שהתנאים בשטח אינם מאפשרים לבצע והורה על נסיגה. הכוח נחלץ ברגע האחרון בזכות עוז רוחו של טייס המסוק כמו גם בזכות האומץ שהפגין מופז שלא "התאבד על היעד".

עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון, בתמונה מהקרב.

עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון, בתמונה מהקרב.

שמשי עומד בספר על כך שהמפקד נדרש לא רק ליכולת קבלת החלטות טובה אלא גם לחוסן פיזי. דוגמה לכך היא כיבוש שיא החרמון, 2814 מטרים מעל פני הים, מידי הקומנדו הסורי (1974). רס"ן עמירם לוין מסיירת מטכ"ל שפיקד על הכוח, החלים באותה עת מפציעה קשה אך התעקש לפקד על המבצע. הכוח התגלה כשהוא בשטח נחות בסמוך ליעד ולוין, שקרא נכון את פני הקרב, הוביל הסתערות חפוזה. לימים העיד כי "זה היה קשה ודרש מאמץ בלתי רגיל להסתער בשלג לעבר יעד שולט כשיורים עליך ואתה פועל בשארית כוחותיך. בגבהים האלה היה קשה לנשום. הרגשתי שאני נלחם עם שארית האוויר שנותרה לי" (עמוד 229). בקרב נהרגו 12 חיילי קומנדו סורים. בלחימה ובהפגזות נפצעו 17 מחייליו של לוין, שעמדו במשימה וכבשו את היעד.

כלל המפקדים שנסקרו לעיל, ולמעשה כל המפקדים שפיקדו על הקרבות שבספר, התקדמו בסולם הדרגות עד למטה הכללי (חמישה מהם אף מונו לרמטכ"ל). אריאל שרון נחשב למפקד הטקטי המוכשר בתולדות צה"ל, אורי שגיא היה לראש אמ"ן דעתן וכאלוף פיקוד צפון מימש עמירם לוין, הסוער והיצירתי, תפיסת לחימה כנגד גרילה שפגעה קשות בחזבאללה. שאול מופז כיהן כרמטכ"ל ה-16 של צה"ל.

"יש שינוי של סגנון בהנהגה"

הספר מנתח קרבות מתש"ח ועד שנת לפשיטת הקומנדו הימי בחוף לבנון ב-1987, עליה פיקד יואב גלנט (לימים אלוף פיקוד הדרום), ולא בכדי. משלהי שנות התשעים החל להסתמן שינוי בצה"ל שהשתרש במערכת ונותר טבוע בה גם כעת. קצינים בכירים (רבים מהם יוצאי גולני) ובהם אפי איתם, גיורא ענבר, שמואל זכאי ועימאד פארס, שכפסע היה ביניהם לבין הקידום למטכ"ל, מצאו עצמם נדחקים לפרישה מצה"ל מסיבות שונות (חלקן מוצדקות וחלקן פחות).

תא"ל ארז גרשטיין, הקפיד להביע עמדה עצמאית.

תא"ל ארז גרשטיין, הקפיד להביע עמדה עצמאית.

האלוף גרשון הכהן כתב ב-2011 מאמר העוסק בהיעדרם של "בנדיטים", אותם קצינים שמאתגרים את מפקדיהם, אינם נכנעים לתכתיבי המערכת ולמגבלות אך גם מכופפים את הכללים לא פעם, מן הפיקוד הבכיר בצה"ל. קצינים אלו, שהם בבחינת "סוסים אבירים", כמאמר משה דיין, כבר לא מגיעים למטה הכללי. יתרה מזו, קצינים דוגמת תא"ל ארז גרשטיין, שעוד בחייו סיפרו אגדות על אומץ ליבו כמפקד בגולני ואודות הבוז שגילה לכללים, פקודות ומוסכמות, הם זן נכחד. אירוע דוגמת זה שבו התבטא בכנסי הסגל הצבאי הבכיר (בהם נכח הרמטכ"ל) בזכות הקטנת הפער בין משכורות קצינים בכירים ואנשי קבע זוטרים, ובעד צמצום מספר האלופים במטכ"ל והעברת המשאבים הנחסכים מכך ליחידות הלוחמות כבר לא מתרחש.

תא''ל משה צ'יקו תמיר דוצ

תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, (צילום: דו"צ).

בספרו המצוין "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013) כלל הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", עמוס הראל, ראיון עם תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, המפקד הקרבי הבולט של דורו, שנאלץ לעזוב את הצבא ב-2010 אחרי הסתבכות בדיווח שקר על תאונה של בנו הצעיר ברכב צבאי. בראיון טען תמיר שככל שעובר הזמן הצבא מוכן לקחת פחות ופחות סיכונים במינויים בכירים. "קצינים מוכשרים הולכים הביתה. כאלה שלא יאתגרו את הפיקוד הבכיר נשארים. מה חושב מ"פ בגבעתי שכל חייו הלך אחרי הגב הרחב של עימאד פארס במבצעים? הדברים עוד מתחדדים כשמתברר שהפיקוד הבכיר לא אוכף על עצמו את הסטנדרטים שהוא דורש מהדרגים שמתחתיו, כפי שהתגלה בפרשת הרפז. אני תמיד חשבתי שהמ"פים למטה יסדרו את כל הבעיות שלנו, כמו שקרה במלחמת יום הכיפורים. הארגון חי על האתוסים שלו, אבל היום האתוסים התעייפו. כבר לא יהיה מ"פ בסיירת גולני שיתנהג כמוני או כמו ארז גרשטיין. הצבא הישן היה בנוי על הירואיקה, על דבקות מטורפת במשימה, על יכולת יוצאת דופן של מפקדי שדה. עכשיו הכול מבוסס על עוצמה אווירית, על טכנולוגיה ועל עוצמת אש עדיפה. הצרות מתחילות כשהדברים לא עובדים בהתאם לתוכנית. ב-1973 בגולן טנקים בודדים תפקדו כאילו הם אוגדות שלמות. היום זה כבר לא בנוי כך" (עמודים 323-324).

ישראל זיו דוצ11

האלוף במיל' זיו, ציין כי בצה"ל "יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה", (צילום: דו"צ).

גם האלוף במיל', ישראל זיו, יוצא הצנחנים, אמר בשעתו דברים דומים עם הדחת תמיר בצה"ל. לדבריו"משהו קורה בצה"ל בשנים האחרונות, יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה." לדבריו המערכת צריכה לדעת לספוג את החריגות והשגיאות ו"להראות עמידות", בכדי לשמר בתוך הצבא קצינים העשויים "מהחומרים הפיקודיים שבעזרתם צה"ל הצליח להתמודד עם האתגרים המורכבים".

כשמצרפים לדברים את המאמר "האומץ להביע עמדה עצמאית", שפרסם בביטאון "מערכות" תא"ל אמיר אבולעפיה הדברים מקבלים משנה תוקף. במאמר תיארו שמונה קצינים בכירים (בעילום שם), בדרגות תת-אלוף ואלוף בסדיר ובמילואים, מצב בו קצינים בצה"ל "נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם." הדבר בעיקר נובע מתרבות המינויים בצבא ומכך שמפקדים רבים בצבא תופסים אי-הסכמה עם עמדתם כ"התנגדות אישית להם." אבולעפיה קובע במאמר כי המצב שבו לקצינים רבים בצבא חסר האומץ לחלוק על מפקדיהם יוביל ל"תוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי." בראיון שפורסם ב-2012 ב"מעריב" מנה מח"ט הצנחנים דאז, אמיר ברעם, את האלוף גדי איזנקוט, כאחד מאותם קצינים שפתוחים לשמוע דעה אחרת, שמאתגרת את הקונצנזוס. היום איזנקוט הוא הרמטכ"ל ועליו מוטל למצוא דרך לעודד חשיבה שכזו ולהשאיר קצינים מסוג זה במערכת. אחרת לא יהיה מי שיעיז לומר שהמלך הוא עירום.

מותק, המטכ"ל התכווץ\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

דרגתם של המזכיר הצבאי של ראש הממשלה והפרקליט הצבאי הבאים תהיה תא"ל. לצד הצמצום המתבקש של המטה הכללי יידרש הרמטכ"ל לשאלת מעמדם של השניים כמו גם לשיבוצם של תא"לים רבים. לא בטוח שיש לו תשובה טובה.

אל''מ אליעזר טולדנו, מפקד הצנחנים לשעבר, יתמנה למזכיר הצבאי של ראש הממשלה בדרגת תא

אל"מ אליעזר טולדנו יתמנה למזכיר הצבאי של ראש הממשלה בדרגת תא"ל.

ביום שישי האחרון, הרבה אחרי שירדו עיתוני סוף השבוע לדפוס, פרסם דובר צה"ל את הידיעה כי אל"מ אליעזר טולדנו, אשר פיקד על חטיבת הצנחנים במלחמה האחרונה בעזה, יועלה לדרגת תא"ל וימונה למזכירו הצבאי שלראש הממשלה נתניהו. זאת אגב, לאחר שבראשית השבוע פורסם כי שני תא"לים ותיקים, מיקי אדלשטיין ותמיר ידעי, מתמודדים על התפקיד ועל דרגת האלוף הכרוכה בו. אולם העניין המרכזי בידיעה אינו קידומו של קצין מוכשר לתפקיד מפתח כי אם קיצוץ תקן אלוף נוסף במטה הכללי. המהלך, שמשלים הפחתת תקן אלוף חמישי במטכ"ל, מתבקש אולם יש בו גם חסרונות.

מה בכלל הדרגה של המזכ"ץ?

תפקידו וסמכויותיו של המזכיר הצבאי של ראש הממשלה (מזכ"ץ) אינם מוגדרים במלואם. מלבד היותו חוליה מקשרת בין ראש הממשלה לצבא הוא חשוף לכלל החומר המודיעיני והמבצעי של מערכת הביטחון ומהווה למעשה יועץ צמוד להפעלת כוח צבאי. כך היה האלוף גדי שמני בעבור ראש הממשלה אולמרט במלחמת לבנון השנייה וכך היו מזכיריו של נתניהו לאור השנים, בין היתר בעת מבצע ההשתלטות על ספינת הנשק "קלוס-סי" ובמהלך מבצע צוק איתן. בעשרים השנים האחרונות הפך המזכ"ץ, בשל מיקומו בצומת קבלת ההחלטות, לתפקיד בעל השפעה קריטית על מדיניות הביטחון של ישראל כמו גם לתפקיד בפרופיל ציבורי גבוה המהווה "מקפצה" להמשך.

סגן אלוף נחמיה ארגוב מלווה את ראש הממשלה דוד בן-גוריון העוזב את משכן הכנסת בבית פרומין, 1955

סא"ל נחמיה ארגוב מלווה את ראש הממשלה דוד בן-גוריון, 1955.

תקן המזכ"ץ ידע עליות ומורדות לאורך השנים מאז מילא אותו סא"ל (ואחר-כך אל"מ) נחמיה ארגוב, שכיהן בתפקיד במהלך מלחמת העצמאות ומלחמת סיני. בשנים 66' ועד לשנת 93' התייצב תקן התפקיד בדרגת תא"ל וכיהנו בו, לא תאמינו, רק שלושה אנשים. למן אותה שנה מונו לתפקיד לאו דווקא קציני מטה כי אם קצינים קרביים מצטיינים. דני יתום, יוצא סיירת מטכ"ל ואלוף פיקוד המרכז, היה לאלוף הראשון בתפקיד ושימש כמזכירו הצבאי של רה"מ יצחק רבין. אחריו רק זאב ליבנה כיהן בו כאלוף שאינו בתפקיד ראשון.

חיבור צורם בין דרג פוליטי לצבאי 

ראש הממשלה שרון ומזכירו הצבאי האלוף יואב גלנט.

ראש הממשלה שרון ומזכירו הצבאי האלוף יואב גלנט.

לאחר כהונת ליבנה שב התקן לדרגת תא"ל עד לשנת 2001. אז החליט ראש הממשלה שרון, בשל האינתיפאדה השנייה והצורך שלו בפיקוח ובקרה הדוק יותר על הנעשה בצבא, כי דרוש לו מזכיר צבאי בדרגת אלוף. שרון הפעיל את מזכירו הצבאי, האלוף משה קפלינסקי, בכדי לקיים קשר כמעט בלתי אמצעי עם דרג המח"טים ומפקדי האוגדות שלחמו כנגד הטרור הפלסטיני, מעל לראשי הרמטכ"לים מופז ויעלון ושר הביטחון בן אליעזר. מחליפו של קפלינסקי בתפקיד, יואב גלנט, יוצא הקומנדו הימי, נחשב גם הוא למקורב לשרון וליווה אותו הן במגעים עם הממשל האמריקני והן בתקופת ההתנתקות.

בשל ריבוי האירועים הביטחוניים הפך המזכ"ץ, שלא בטובתו, למי שקשור לחוג הפוליטי של ראש הממשלה. לאור העובדה כי רבים מאלו ששימשו בתפקיד זה (ובתפקיד המקביל בלשכת שר הביטחון) התקדמו במעלה סולם הדרגות הועלתה הטענה כי מדובר בחיבור לא תקין בין דרג פוליטי וצבאי. טענות שכאלה נשמעו בהקשר לאלופים קפלינסקי, שנחשב מקורב ל"פורום החווה", גלנט, שמונה בהמשך לאלוף פיקוד דרום (לבקשת שרון) וברבות הימים בהקשר למזכירו הצבאי הקודם של נתניהו, יוחנן לוקר.

הצורך לצמצם את מספר האלופים במטכ"ל ולחסוך בתקנים, כמו גם הטענות אודות החיבור הלא בריא בין המזכיר לדרג הפוליטי הביאו, ככל הנראה, להחלטת הרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט, להשיב את התקן לדרגת תא"ל. יש לאיזנקוט על מה להסתמך. רגע לפני שסיים את תפקידו כמח"ט גולני נבחר על-ידי אהוד ברק לשמש כמזכ"ץ והיה התא"ל האחרון בתפקיד. בשירותו תחת ברק ושרון נדרש איזנקוט (כתא"ל צעיר) ללמוד לתמרן בין לשכת רוה"מ, שר הביטחון והרמטכ"ל. ניתן להניח כי ניסיונו לימד אותו שאפשר להסתדר בתפקיד גם ללא דרגת אלוף.

לשמור על דרגת הפצ"ר 

הפרקליט הצבאי הראשי, דני עפרוני.

הפרקליט הצבאי הראשי, דני עפרוני.

אולם בנוסף הוחלט כי תקן הפרקליט הצבאי הראשי יוחזר גם הוא לדרגת תא"ל לאחר פרישתו של הפצ"ר המכהן, האלוף דני עפרוני. הפצ"ר מחזיק בדרגת אלוף אישית עוד מימי האלוף מנחם פינקלשטיין, שהדרגה הוענקה לו על ידי הרמטכ"ל מופז בימי האינתיפאדה השנייה. שיטה זו הפכה לנורמה על-פיה הפצ"ר נכנס לתפקידו כתא"ל ובמהלכו מוענקת לו דרגת אלוף.

בשנים האחרונות נדרש הפצ"ר להתמודד עם שורת סוגיות והפרות של הדין הבין-לאומי לאחר לחימת צה"ל בלבנון ובעזה (קרב הבלימה שניהל הפצ"ר מנדלבליט כנגד דו"ח גולדסטון הוא דוגמה מובהקת). אף שהדבר קושר לעתים את ידי הכוחות בשטח הרי שהשימוש בכלים משפטיים הוא חלק אינטגרלי משדה הקרב המודרני שאי-אפשר בלעדיו. נראה כי דווקא כאן, השבת התפקיד לתקן המקורי עשויה לפגוע במעמד הפצ"ר ובמעורבות שלו ושל אנשיו בפעילות צה"ל, החל מדיוני המטכ"ל וכלה באירועים עצמם.

המטכ"ל שכווץ

בהחלטתו מסוף השבוע משלים הרמטכ"ל איזנקוט את הפחתת מספר האלופים במטכ"ל שהחל עם מינוי אלוף במילואים, טל רוסו, למפקד מפקדת העומק במקום תקן אלוף בקבע. בסך הכל המהלך מייעל את הפורום שיהפוך לגוף מצומצם שבו לדרגת כל חבר יש הצדקה שכן למרותו סרים אגף, זרוע או פיקוד. אף שיש הגיון רב בהחלטה זו, נשאלת השאלה כיצד משפיע הדבר על קידומם של שורה ארוכה של תא"לים, בהתחשב בעובדה שפירמידת הקידום הצטמצמה זה עתה משמעותית. זאת לצד השאיפה כי אלוף יכהן ביותר מתפקיד אחד מביאה למסקנה ששורת קצינים עתידה למצוא את עצמה ללא מה שמכונה בצבא – "אופק שירות".