"מפקד צריך לאהוב את חייליו" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרון קטן וחכם איגד את שחשב אלוף (מיל.) אורי שמחוני, שנפטר השבוע, על מגוון נושאים: החל מהשירות בצנחנים תחת פיקוד אריק שרון, עבור בחשיבות התכנון הקפדני והתחבולה וכלה בתפקיד המפקד כמחנך. הלקחים שלמד וחלק עם הקוראים נותרו רלוונטיים גם כיום.

  • פורסם באתר "סימניה"בשנת 2013 ומובא כעת בשינויים קלים
  • 16 בדצמבר 2021

מותו של אלוף (מיל.) אורי שמחוני השבוע החזיר אותי לספר הקטן והחכם "לוייתן לבן" (הוצאת גלורי, 2006) שערך בנו גלעד. בספר כלולים 167 נושאים אישיים ולאומיים, קטנים וגדולים, שעליהם חיווה אביו את דעתו: אהבה, מלחמה, פיקוד, מלחמת לבנון הראשונה (והשנייה), משפחה, אריק שרון (הראשון והשני), שכול, כדורגל, מאיר שלו, קרבות, נתן אלתרמן, סיירת אגוז, תנ"ך, כיבוש וריצה.

שמחוני, יליד 1936, אשר גדל בקיבוץ גינוסר. בשנת 1954, התנדב לצנחנים, ושובץ בגדוד 890 בפלוגה א' עליה פיקד מאיר הר־ציון. לדבריו, הפלוגה היתה לקבוצה האיכותית ביותר שלתוכה נשא אותו גורלו. מעולם, כתב, "לא הייתי בתוך חבורה כל כך מיוחדת, מגובשת ומשקיענית, חבורה של האנשים האמיצים ביותר, החכמים ביותר, המצחיקים ביותר והכיפיים ביותר; אנשים שהלכו לכל המקומות, לחמו בכל המלחמות והסתערו על כל הגבעות ומעולם לא ביקשו, רק נתנו" (עמוד 122).

אלו שהתנדבו אז לגדוד 890, ציין, "היוו במשך שנים רבות את שלד הפיקוד ביחידות צנחנים רבות. כאשר אני נזכר בחבריי ובמפקדיי מאז, אני יודע שחייתי עם נפילים" (עמוד 122).

שמחוני כתב כי "כשהתגייסנו לגדוד 890 אריק שרון היה המג"ד. כמג"ד הוא היה מדהים. היתה לו אותה יכולת נדירה, מתת אל הניתנת לבודדים בלבד, לבנות ולעצב יחידה כרצונו: הוא הגדיר את אופיה ואת מטרותיה, בחר בעצמו את האנשים והיעדים, קבע מֵעֶמדה של מג"ד – דרגה לא גבוהה – את מדיניות צה"ל, ולפעמים את מדיניות הביטחון של המדינה. הוא הכתיב נורמות וערכים ושינה את שיטות הלחימה של צה"ל" (עמוד 24).

שמחוני סיפר בספר כי בעת שהתגייס היה בצה"ל משבר בכל האמור ברוח הלחימה ויכולת הביצוע של הכוחות הלוחמים. "צריך היה להגדיר הרבה מאוד דברים קטנים, החל מתרגולות טָקטיות וכלה בערבי שירה אדירים. כל אלה היוו מערך אחד שלם ויצרו את אחת ממכונות הלחימה הנחושות ורבות היכולת, בהתאם לזמן ולמצב, שידע צה"ל אי פעם: גדוד 890 של אמצע שנות ה־50. בזמנו היה ברור לכולנו שגדוד 890 יכול להגיע לכל מקום, לעשות כל דבר, אם רק יגידו לו. הרגשנו שאנחנו מעֵבר למגבלות, ש"אף אחד לא יכול עלינו". אריק של אז היה הכול" (עמוד 25).

מג"ד 890 בתקופה שהייתי בצנחנים היה אמיר ברעם (לימים אלוף פצ"ן). הימים היו ימי השיא של האנתיפאדה השנייה והלחימה בטרור ביהודה ושומרון. הדברים שכתב שמחוני הזכירו לי כיצד חשנו ביחס למג"ד והגדוד. אין בדברים בכדי לרמז כי בתקופה הנ"ל הגדוד היה הטוב שבגדודי צה"ל בסדיר ובמילואים, מה גם שזה לא ניתן לבדיקה. מנגד, בדרישותיו מאתנו ובהובלתו את הגדוד רשם ברעם הצלחות מבצעיות כנגד הטרור הפלסטיני ונטע בנו את אותה תחושה שתיאר בשעתו עפר שלח, ביחס לימי שירותו שלו בגדוד צנחנים, "היינו חדורים בתחושת היכולת, רק תגידו לאן ואנחנו כבר נגיע".

תוכנית טובה מבוססת על תחבולה

במלחמת סיני לחם כמפקד מחלקה בגדוד, השתתף בצניחה במיתלה ובקרב העקוב מדם שנערך במקום. לאחר המלחמה השתחרר מצה"ל, אך חזר לשירות קבע ב־1964 ובמלחמת ששת הימים שירת כקמ"ן חטיבת גולני. לאחר המלחמה סייע לארכיאולוג שמריהו גוטמן באיתור מיקומה של גמלא.

"ישבנו על סלע. שמריהו סיפר לי את סיפור גמלא ואני חשתי רוממות רוח נדירה. הוא תיאר באוזני את הטבח שהיה במקום, והרגשתי כאילו אני חלק מזה. מאוחר יותר אימתו הממצאים את הסיפור כולו. זה היה לפני כמעט אלפיים שנה, אבל אלה היו האנשים שלנו. הם ראו כל בוקר את המראות שאני ראיתי בילדותי – הכנרת, השקיעות מעל הארבל. הם דיברו עברית, ראו ממול את גינוסר, הם קראו לה גינוסר ולארבל קראו ארבל. הרי את המקום הזה, את הרכסים המשתפלים מדרום הרמה לכנרת, ראיתי כל יום בהיותי ילד בגינוסר, ישר ממזרח, ולא ידעתי מה אני רואה" (עמוד 35).

עם ישראל, קבע שמחוני, הוא "העם היחיד בעולם שיכול לדבר בשפתו העכשווית עם מי שחי כאן לפני אלפיים ושלושת אלפים שנה. אף אחד אחר לא יכול" (עמוד 68).

בשנת 1970 מונה למפקד סיירת אגוז והוביל אותה בפשיטות רבות בלבנון, ובהם הפשיטה על מפקדת המחבלים בעיירה עינתא בדצמבר אותה שנה, שנערכה בליל חורף גשום במיוחד. "יצאנו ממלכיה ומיד צללנו למעמקי בבוץ תוך דקות ספורות היינו שטופי מים מכף רגל ועד ראש. הבוץ היה עמוק, הנעליים התמלאו בוץ ומים. הלכנו לאט, אבל כשאתה נמצא בתנועה אחרי חצי שעה כבר לא אכפת לך כלום. אי אפשר להיות יותר טוב מרטוב" (עמוד 126), כתב.

הכוח בפיקודו נע לאט "במסלול אוגף עמוק כדי להגיע מהכיוון הלא צפוי – מצפון, מהעורף. התקיפה בעינתא היתה חלקה. פטרנו את העולם ממי שהיה צריך, הורדנו את הבית; בית סמוך, שפתח עלינו באש, פוצץ גם הוא" (עמוד 127). חמישה מחבלים הרג אז הכוח בפיקודו בקרב מטווחים קצרים, לפני ששב ארצה בלי שריטה.

לתפיסתו, "מאחורי כל גיבור עומדת תוכנית שנכשלה, ומאחורי אותות וצל"שים – מפקד ששכח לקחת בחשבון את המודיעין או את תגובת היריב או את דרך הנסיגה או את תוואי השטח. משהו לא תוכנן טוב, כי אם התוכנית טובה אין צורך במעללי גבורה. קנה המידה הטוב ביותר לבדיקת מבצע צבאי הוא כמות מעשי הגבורה שנעשו בו. ככל שמספר מעשי הגבורה גדול יותר כן רמת התכנון והביצוע נמוכים יותר. כדי לבצע תוכנית טובה לא צריכים להיות גיבורים, צריך פשוט לפעול נכון" (עמוד 15). 

יש לזכור, אמר, "שכל תוכנית שיש בה מרכיב של מעשי גבורה היא תוכנית גרועה. תוכנית נכונה מושתת על תכנון קפדני, על תחבולה ועל הטעיה, על ניצול נקודות תורפה ועל ביצוע מדויק, וצריכים להיות בה מעט נפגעים. תוכנית נכונה צריכה להיות בנויה כך שגם אנשים רגילים יוכלו לבצעה" (עמוד 133). 

"מפקד בצבא עוסק באנשים ובערכים"

במלחמת יום הכיפורים שימש שמחוני כקצין אג"ם של פיקוד צפון. סיפור הלחימה מנקודת מבטו כקצין מטה בפיקוד, תואר בספר בתמצות והוא מטלטל את הקורא ומכה בו בעוצמה. שמחוני הוא האיש שדיווח לרמטכ"ל, דוד אלעזר, כי הסורים פתחו במלחמה. הרמטכ"ל שאל אותו כיצד הוא יודע שזו מלחמה. "אני רואה" (עמוד 65), השיב שמחוני בפשטות והשיחה הסתיימה. מאז נותר ספקן וחסר אמון כלפי הרמות הממונות.

במאמר שכתב בשעתו ב"הארץ", כתב שמחוני כי המסקנה העיקרית שלו מהמלחמה היא שהכל תלוי במפקדים. החל במפקדי האוגדות, שצריכים להיות תואמי רפול, דן לנר ומוסה פלד, עבור במח"טים שצריכים להיות תואמי ינוש, אורי אור, אמיר דרורי (וכן חיים נדל שלא ציין), "וכן הלאה לגבי המג"דים ומפקדי הפלוגות. התוכניות חשובות, הכל חשוב, אבל הם יקבעו את התוצאה הסופית". כקצין אג"ם פיקוד הצפון הוא היה בין אלו שקבעו אותה אז.

לאחר המלחמה שימש כמפקד חטיבת גולני וכמפקד בית ספר לקצינים. במבצע ליטני, כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, פיקד על אוגדת הקחצ"ר. כאלוף שימש כראש מחלקת ההדרכה, בין היתר במלחמת לבנון הראשונה. לדבריו, "סלט טבולה הוא לא רק טעים במיוחד, הוא גם הדבר היחיד הטוב שאי פעם יצא לנו מלבנון" (עמוד 101). בתפקידו האחרון בצה"ל כיהן כנספח צה"ל בארצות הברית. 

"מפקד בצבא עוסק באנשים ובערכים ולא במילים ובסעיפי חוק, ותפקידו הראשון הוא הוא לחנך את חייליו ולעזור להם" (עמוד 93), אמר והסביר מדוע העדיף ענישה חינוכית על פני דין משמעתי.

התפקיד הראשון של המפקדים, אמר פעם, "הוא לאהוב את החיילים. ממש כך, מפקד צריך לאהוב את חייליו, להילחם למען החיילים שלו עד הסוף – אם הוא חושב שהם מקופחים באיזו דרך, החל מדבר זעיר ועד למשימה לא מתאימה במלחמה. יש גירסה שמי שאוהב את חייליו מתנהג עימם ביד ברזל. לדעתי, משמעת היא לא תמיד פונקציה של החמרה או אי החמרה אלא של התנהגות ברורה ואחידה של סולם ערכים קבוע. לא הייתי רוצה להחזיק אצלי מפקד בעל דרישות קיצוניות, מה שמכונה "התקפות'. מפקד מוכרח להיות בעל קו אחיד ואופי מוצק, לדעת בדיוק מה הוא רוצה, לדרוש תמיד את אותם דברים, להחמיר תמיד באותן נקודות ולהקל באחרות" (עמוד 114).

עולם התוכן והעניין של שמחוני היה עשיר ומגוון ועסק בטולסטוי, "אנשי פאנפילוב", הפלמ"ח, "מובי דיק" (ומכאן שם הספר), בטהובן והביטלס (אותם ראה בהופעה בנמל ליברפול בטרם התפרסמו). שפתו עשירה, וגישתו הרבה יותר ספקנית ושואלת מאשר נחרצת, במיוחד בהשוואה לספרים אחרים בסוגה זו של ספרות. התוצאה היא ספר תמציתי, שעולה ממנו דמותו של מפקד נבון שקנה את חוכמתו "דרך הרגליים" והלקחים שלמד וחלק עם הקוראים נותרו רלוונטיים גם כיום.

"אמביציה ותשוקה לא מרוסנת לאקשן" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש והמרתק תיאר רון בן ישי את דרכו העיתונאית, אבל בעיקר אירועים מרכזיים, ידועים יותר ופחות, בתולדות צה"ל, שאותם ליווה, כמו תמיד, מהקו הראשון.

רון בן ישי הוא אחד הפרשנים הצבאיים החשובים והוותיקים בישראל. מי שהיה שייך לדור שעליו נמנו גם זאב שיף, יעקב ארז, איתן הבר ואורי דן. אלו שעיצבו בגופם ובכתיבתם את האופן שבו מסקרים כאן מלחמות בכלל ואת צה"ל בפרט. 

ספרו החדש, "חי במלחמה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2021), הוא מסמך מרתק שמתאר אירועים מרכזיים בתולדות צה"ל מהזווית של מי שדיווח עליהם תמיד מהקו הראשון, גם תחת אש

בשונה מכותבים בתחום בן ישי הגיע למקצועו מליבת הקרביות. כבוגר הפנימיה הצבאית שבחיפה הוא התנדב בשנת 1961 "לצנחנים, לגדוד 890" (עמוד 16). לאחר קורס קציני חי"ר הוצב כמ"מ בגולני והשתחרר לאחר ששירת כסגן מפקד פלוגה. בעת שלמד כלכלה וגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית התקבל לעבוד ככתב ב"קול ישראל".

המניע העיקרי לרצונו להיעשות לעיתונאי היה מה שכינה כ"סינדרום מיכאל סטרוגוב" (עמוד 23), על שם ספר הרפתקאות נפלא מאת ז'ול וורן, שתיאר מסע שערך מיכאל סטרוגוב, קצין נועז וקר־רוח ביחידת השליחים המיוחדת של הצאר, לסיביר, על־מנת להזהיר את אחיו של הצאר מפני בוגד ומתנקש. הסינדרום, הסביר, בא לידי ביטוי ברצונו להגיע למקומות מרוחקים "ולהיות בסיטואציות שנודף מהן ריח של סכנה" (עמוד 23).

במלחמת ששת הימים, ב־1967, היה בן ישי קצין מילואים והשתתף בקרב אום כתף. מסוקים הנחיתו בעורף המערך המצרי "שני גדודי צנחנים במילואים: את גדוד 65 בפיקודו של סגן־אלוף לוי חופש, ואת גדוד 57 בפיקודו של אפרים ברנד – המג"ד שלי" (עמוד 37). המשימה היתה לתקוף סוללות תותחים מצריות.

"הגדוד של לוי חופש ספג חמישה הרוגים ו־11 פצועים כשתקפו בדרכם אל היעד שיירת תחמושת מצרית. המשימה הושלמה כאשר התותחנים המצרים, שראו את משאיות התחמושת מתפוצצות, נסו על נפשם" (עמוד 40).

הגדוד של ברנד, ובו בן ישי, לא הספיק להשתתף בלחימה.

הציץ, נפגע והמשיך לדווח

אחרי המלחמה כבר היה לכתב צבאי, וביסס את מעמדו כמי שאינו חושש להצטרף לכוחות, לשהות בקווים הקדמיים ולדווח על המתרחש. במלחמת ההתשה, ב־1969, נפצע מאש מקלעים כשהצטרף לכוח סיירת שקד שטס במסוקים לסיור מעל בסיס מחבלים בפטרה שבירדן

ביוני 1970 נפצע שוב, מרסיס של פגז, כשהצטרף לפשיטה שביצעה חטיבת השריון 188 על מוצבי הצבא הסורי. בן ישי היה העיתונאי היחיד שצורף לכוחות, וצפה בלחימה מטנק המח"ט, אל"ם משה "בריל" בר כוכבא

בנוסף, סיקר בן ישי את המערכה שניהל אלוף פיקוד הדרום דאז, אריק שרון, כנגד טרור הפלסטיני ברצועת עזה. שרון נתן לו "חופש פעולה בלתי־מוגבל כמעט. אולי מפני שזיהה אצלי אמביציה ותשוקה לא מרוסנת לאקשן, שבאמצעותם חשב לגייס אותי לצדו – כבר אז הוא היה פוליטיקאי – ואולי מפני שהייתי צנחן שצמח באותו בית גידול, שהוא היה בין מקימיו וקובעי ערכיו" (עמוד 137). 

כך למשל, התיר לו שרון להתלוות לפעולות סיירת המסתערבים רימון, עליה פיקד "סרן נמוך קומה ושחום מהצנחנים, מאיר דגן" (עמוד 137).

התפכחות כואבת מההיבריס הישראלי

במלחמת יום הכיפורים מיהר בן ישי, ששימש אז ככתב הטלוויזיה הישראלית במערב גרמניה, לשוב לישראל וסיקר את הקרבות בחזית הדרום. כשגדוד הסיור של אוגדת שרון, גדס"ר 87, עליו פיקד סא"ל יואב ברום, ערך סיור שאיתר את ה"תפר" שבין שתי הארמיות המצריות, היה בן ישי אתם. המידע שהושג בסיור אפשר בהמשך את צליחת התעלה. 

בהמשך הצטרף לכוח מגדוד צנחנים מילואים, שיצא לחלץ את המג"ד, סא"ל (מיל.) דן זיו, וחבורת הפיקוד שלו, לאחר שנקלעו ללב המתחם המצרי שבסרפאום. במהלך הלחימה, כתב, נתקל בחייל מצרי מטווח קרוב.

"הוא היה משותק מהפתעה – כמוני. למזלי, התעשתי במהירות. שמטתי את המצלמה, לפתתי את העוזי בשתי ידַי ויריתי צרור ארוך מהמותן. הוא המשיך לעמוד ולהביט בי כמה שניות, ואז השתופף וקרס תחתיו. הרמתי את המצלמה שנפלה, חלפתי על פניו בריצה ונכנסתי למבנה כלשהו שדלתו היתה פתוחה. כשעיני התרגלו לחשיכה, הכנסתי את המצלמה לתרמיל והחלפתי מחסנית; נשמתי עמוק ויצאתי חזרה אל הרחוב, עדיין אוחז בעוזי בשתי ידַי. חדלתי להיות עיתונאי והפכתי כעת לשורד במשרה מלאה" (עמוד 233).

כשקוראים את התיאור הזה, קשה שלא להיזכר בדברים שכתב מייקל הר, שבשנים 1967–1969 שימש כשליח המגזין "אסקווייר" בווייטנאם. מתקפת הטט פרצה כשביקר במחנה של הכוחות המיוחדים של צבא היבשה האמריקני ("הכומתות הירוקות"), שכותר בידי הווייטקונג וצבא צפון־וייטנאם. "היינו באלאמו, לא בשום מקום אחר, ואני לא הייתי כתב, אני הייתי רובאי", כתב הר. 

בן ישי, אגב, שחויל בידי דובר צה"ל על־מנת שיוכל להצטרף לכוחות בחזית, עוטר בצל"ש הרמטכ"ל על האומץ שגילה בעת שחבש וחילץ צנחני מילואים שנקלעו להפגזה סמוך לאיסמעיליה. המלחמה עיצבה יותר מכל את השקפת עולמו. "באוקטובר 73' נרפאתי סופית משיכרון הכוח שאחז בנו, הישראלים, אחרי מלחמת ששת הימים" (עמוד 237).

ההתפכחות שלו באה לידי ביטוי במלחמה הבאה שבה לחמה ישראל, מלחמת לבנון הראשונה. הוא היה הראשון שחשף את דבר הטבח שביצעו אנשי הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים הפלסטינים בביירות, סברה ושתילה.

להיות שם כשהדברים קורים

בן ישי, שזכה במהלך הקריירה שלו גם בפרס ישראל, הוסיף לסקר מקרוב את הלחימה שניהל צה"ל גם לאחר המלחמות הגדולות. כך למשל, באוקטובר 1987, הצטרף לפשיטה שביצעה חטיבת גולני בפיקוד המח"ט דאז, אל"ם גבי אשכנזי, על בסיסי חזבאללה בכפרים זאותר א־שרקיה ומזרעת אל־חמרה שבלבנון.

"יש ממד אחר מבחינת האויב ברגע שהוא יודע שאתה מסתובב באזור היעדים, כלומר באזור שלו" (עמוד 318), אמר לו אשכנזי בטרם הפשיטה, והדגיש כי החזבאללה "צריכים לדעת שהם אינם חסינים מפגיעה" (עמוד 318). 

תיאור הפשיטה, מבצע שכמעט שנשכח מדברי הימים של צה"ל, ממחיש את איכות הכתיבה והניתוח של בן ישי כפרשן צבאי. איכות שהולכת ונעלמת ממחוזותינו.

"שני הכוחות היו למעשה נבחרות שהתאמנו והותאמו לביצוע פשיטה זו. המשימה לא היתה מסובכת, אבל חייבה ניווט מדויק, תיאום ותזמון הדוקים בין שני הכוחות, שפעלו כל אחד בנפרד, ומיומנות רבה בהתגנבות אל קרבת היעד – משימה לא קלה כשאתה נושא על גבך כ־20 ויותר קילוגרמים של ציוד, ההולכים ונעשים כבדים ממי הגשם" (עמוד 318).

הכוח נע בשקט. "הצללית של הבופור מתנשאת עתה על קו הרקיע הרחק שמאחורינו, ואנו מרבים להתפקד תוך כדי תנועה כדי לוודא שאיש לא יאבד בחשכה ההולכת ומתעבה. ארץ עצבנית היא לבנון, ומשהו מן העצבנות הזאת דבק גם בך – ומהדק את אחיזתך בנשק למשמע פיצוץ עמום של פגז מרגמה או צרור רחוק" (עמוד 319).

כשניתן האות תקפו הכוחות את שני היעדים. "שכובים מאחורי טרסת אבנים נמוכה, אני רואה את פצצת האר־פי־ג'י נכנסת לתוך הקיר כאילו היה עשוי נייר. המקלענים שולחים צרורות ארוכים אל הפתחים, ומפקד הכוח שואל: "למה לא שומעים יותר אש?" כאילו היה זה ערב שירה בציבור. עוד כמה גלילונים מצטרפים, ואז דעתו נחה" (עמוד 317), תיאר את הלחימה במזרעת אל־חמרה.

בכפר זאותר א־שרקיה, שתקפה סיירת גולני בפיקוד רס"ן ארז גרשטיין (שלימים נהרג בלבנון כמפקד יק"ל), "הצליחו אנשי גולני להתקרב עד למרחק של עשרה מטרים מהשומר ולחסלו לפני שגילה אותם. אחר כך פגעו בוודאות בעוד שניים ואולי גם ביותר, עד ששיתקו לגמרי את האש שנורתה עליהם" (עמוד 320).

המבצע היה מוצלח, והכוחות שבו לבסיס ללא פגע.

לא דובר צה"ל

גם במלחמת לבנון השנייה, והוא כבר בן 63, הצטרף בן ישי לכוחות הלוחמים, לחפ"ק של מח"ט הצנחנים דאז, אל"ם חגי מרדכי, במבצע המוטס שבסוף המלחמה. הכוח הוטס לעומק לבנון והחל לפעול כנגד החזבאללה. "צוות נ"ט של אנשי המילואים משמיד משגר רב־קני של קטיושות שיצא מאחד הכפרים. אחריו מושמד רכב משוריין של חיזבאללה בכפר אחר" (עמוד 377). אבל אז, כתב בכעס, הגיעה הפקודה על הפסקת האש.

בן ישי לא חסך שבטו מצה"ל לאור כשלי המלחמה ההיא, שנתפסה בעיניו כעיוות של כל העקרונות הצבאיים שהכיר, במיוחד בכל האמור בלוחמת היבשה. 

במלחמה, קבע, "צה"ל ערך סדרה של פעולות צבאיות נפרדות, שאולי לכל אחת מהן היו היגיון ויעדים טקטיים משלה, אך הן לא הצטרפו יחד לניהול מערכה צבאית קוהרנטית, שיש לה מטרות ויעד אסטרטגי ברור" (עמוד 372). מאז, טען, ההרתעה של ישראל אינה כשהיתה.

אפשר להתווכח עם קביעתו כי "צבא היבשה מפגין בסבבי ההסלמה בעזה יכולת טובה בביצוע תמרון יבשתי מוגבל בהיקף ובזמן" (עמוד 382). זה היה נכון ב"עופרת יצוקה", עליו פיקד הרמטכ"ל אשכנזי לאחר תהליך השיקום שהוביל, אך הפעלת הכוח היבשתי במבצע "צוק איתן" כללה לא מעט ליקויים

בסופו של דבר, ציין, ההרתעה שיוצרים סבבי ההסלמה והמערכה בין המלחמות (מב"מ), שבהם צה"ל ידע "להנחית – בעיקר מהאוויר – מכות אש עזות ומדויקות, מבוססות על מודיעין איכותי" (עמוד 382), היא מוגבלת. היא דומה, העיר, "לארטיק בקיץ. זה טעים – אבל נמס במהירות" (עמוד 383).

להערכתו, ישראל לא תפסיד במלחמה הבאה, אך כלל לא בטוח שתנצח בה. לתפיסתו, הדבר לא נובע ממוכנות לקויה של צה"ל. להפך. הצבא מצוי במוכנות טובה למלחמה ביותר מחזית אחת.

"המהפכה בתחומים הצבאיים – התפיסתית והטכנולוגית־דיגיטלית – שצה"ל החל בה בניצוח הרמטכ"ל אביב כוכבי ב־2020, עשויה לאפשר לצה"ל להכריע צבאית את אויביו מהר יותר ובפחות אבידות מאשר בעבר" (עמוד 383).

אבל מה שימנע מישראל להשיג הכרעה צבאית וניצחון תודעתי ברורים הן תופעות חברתיות ובהן, כתב בעבר, רגישות מוגזמת לנפגעים ולהשבת גופות חללים ושבויים שבידי האויב, תרבות עריפת הראשים של מפקדים ששגו, ומעורבות יתר של הורי חיילים בנעשה בצבא.

קל לפטור את בן ישי בטענה שהוא "מתנהג כמו דובר צה"ל", אך אין זה כך. הוא כותב על צה"ל, הצבא שבו שירת כמפקד (בן ישי הוא סא"ל במילואים) ושעל הפרקים המרשימים בהיסטוריה הצבאית שרשם דיווח מהשטח, כפי שהיה רוצה לראותו ומניסיונו "דרך הרגליים" ו"המשקפיים".

מלחמת עולם בזעיר אנפין | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ניצחון הוא לא רק הישג צבאי בקרב. הכרעה במלחמה היא סך התוצאות ביחס ליעדים, כולל השלכות עתידיות במישור המדיני. תיאור הדרמה הצבאית בספר חדש על מלחמת יום כיפור.

ספרו החדש והמרתק של ד"ר עמירם אזוב, "הכרעה: מי ניצח במלחמת יום הכיפורים?" (הוצאת דביר, 2020), מנתח את הלחימה בחזית הדרום בשלהי המלחמה, ואת המעטפת האסטרטגית, המדינית והמעצמתית שהשפיעה על שני הצדדים. הוא ממשיך למעשה את קודמו "צליחה" (הוצאת דביר, 2011), שבו ניתח אזוב, בעבר חוקר במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, את נקודת המפנה בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים.

קרב הצליחה היה, אולי, הקרב הקשה ביותר שלחם צה"ל מעודו. "צה"ל יצא לקרב הצליחה בחופזה, אבל תורת הלחימה שלו עמדה במבחן, היעדים שהותוו בתוכנית 'אבירי לב' הושגו, והמטרה האסטרטגית – לגרום למצרים לזעוק בבקשה להפסקת אש – הושגה. אבל לא תורת הלחימה היא זו שקבעה את גורל הצליחה, אלא הרוח והדבקות של הכוחות הלוחמים. גם כשנתקל במכשולים שלפרקים נתפשו בלתי עבירים, גם כשספג אבידות בסדרי גודל שאיש לא צפה, גם כשיחידות שלמות התפרקו – צה"ל זרם מערבה, ולא חדל מזרימתו עד שהוכרזה הפסקת אש. אין להסביר את הזרימה הבלתי פוסקת הזאת רק בתוכנית קרב שעלתה יפה, אלא ברוח הלוחמים" (עמוד 276).

"צליחה" היה ספר מטלטל, שסיפר את מה שניתן לתאר כדרמה הצבאית המותחת, הגורלית והמרתקת ביותר במלחמות ישראל. אזוב תיאר בו בכישרון רב, את גבורת הלוחמים ומפקדי השדה אל מול פני המלחמה הקשה. מבין הספרים שנכתבו על המלחמה הזאת, רק ספרו של זאב שיף, "רעידת אדמה באוקטובר", והביוגרפיה שכתב חנוך ברטוב על הרמטכ"ל דוד אלעזר, "דדו", משתווים לו באיכותם.

כותרת הספר הנוכחי היא "הכרעה", אך אזוב מציין שזהו "מושג טעון ליבון". הגדרה רחבה יותר מההגדרה המילונית "ניצחון בקרב", מתארת הכרעה צבאית כ"שבירת כוח ההתנגדות של האויב לפעול ביעילות נגדנו". "אולם כבר מעיון ראשון בתוצאות מלחמת יום הכיפורים", טוען אזוב, "נראה שהפירוש במקרה הזה מורכב קצת יותר. המורכבות נובעת מהפער שבין ׳הכרעה צבאית׳ לבין ניצחון במלחמה. ההישג הצבאי, שהוא פועל יוצא מהמצב בשדה הקרב, הוא רק היבט אחד במסכת רחבה יותר של תוצאות המלחמה. בתוצאות מלחמה נשקלות מטרותיה, שעמדו בבסיס מניעיה, מול היעדים שהושגו בסופה, וחשבונה כולל גם את המבט המדיני. ואולי נכון יותר היה להציב סימן שאלה בכותרת" (עמוד 14).

התמונה משתנה

הדרמה הצבאית המותחת נמשכת בתיאורי הקרבות בספר. בלילה שבין 15־16 באוקטובר פיקד האלוף אריק שרון על אוגדה 143 בקרב הצליחה. היה זה הלילה של האלוף שרון, ובו הפגין מי שפיקד על הצנחנים בפעולות התגמול ועל אוגדה 38 בקרב המופתי באום־כתף ב־1967, שליטה מרשימה בכוחות ויכולת קריאה נדירה של תמונת הקרב המשתנה. חטיבות השריון 14 ו־600 ביצעו פעולות הבקעה והטעיה כדי לאפשר לחטיבת הצנחנים 247 בפיקוד אל"מ דני מט לצלוח את תעלת סואץ ב"תפר" שבין הארמיות המצריות. באחת וחצי בלילה צלח את התעלה "הגל הראשון של חטיבת הצנחנים, פלוגת החה"ן שסימנה את השטח ולאחר שהשטח סומן צלח גדוד 565 של סא"ל דן זיו שאץ להרחיב את המאחז בגדה המערבית" (עמוד 26).

בימים הבאים שימשה הנקודה שממנה צלחו הכוחות את התעלה, מתחם שכונה "החצר" – כנקודה שאליה התנקזו כלל כוחות אוגדת שרון שביקשו לצלוח את התעלה. הצבא המצרי מצדו זרק על הכוחות ב"חצר" את כל מה שהיה לו. סא"ל עמוס נאמן, מוותיקי הצנחנים שסייע ב"חצר" בהכוונת הכוחות לגדה המערבית של התעלה, כתב לאשתו: "אני יושב עכשיו בנגמ"ש ומטוסי פנטום חגים מעלינו. היום אחה"צ הגיהינום הגיע לשיא. תריסר מיגים תקפו אותנו בנוסף לאש ארטילריה. פצועים לעשרות זועקים סביבך. מכוניות מתפוצצות. אנו משיבים אש תופת. זה היה טירוף, גיהינום של אש, עשן, רסיסים, אנחות, עזרה עילאית לפצוע, עשן צורב, אבק – ומעל לכול חוסר אונים. זו מלחמה איומה שהמצרים נלחמים בה עד החייל האחרון. דעו לכם שהפעם זה רציני, זו מלחמת עולם בזעיר אנפין" (עמוד 17).

לאחר הצלחת צה"ל לבסס ראש גשר בגדה המערבית, נדרש הרמטכ"ל "לנווט את אוניית פיקוד הדרום במים סוערים" (עמוד 72). "המצביא הטוב", כתב בשעתו הרמטכ"ל אביב כוכבי במאמר על דדו, "אינו רק זה המוציא לפועל בהצלחה תוכניות שעליהן שקד ביסודיות. המציאות בשדה הקרב לעולם כאוטית ורצופה שינויים רבים והפתעות. נוכח אלה נדרש המפקד הטוב לזהות את המצב המתהווה, לגבש בזמן מענה מבצעי, מעודכן ורלוונטי ולהוביל לניצחון". כזה היה דדו, שכמפקד צעיר בפלמ"ח בקרב סן־סימון למד כי "כשיורד גשם – נרטב גם האויב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד נוסף", ופעל בהתאם.

לאחר הצליחה יצא צה"ל למהלך הגדול של כיתור הארמיה השלישית, שאכן הכריע את המצרים, אולם לצדו יצא פיקוד הדרום לשורה של מהלכים מהוססים, והתוצאות היו בהתאם. על חטיבת השריון 600, בפיקוד אל"מ טוביה רביב, הוטל לכבוש את מתחם "מיסורי" בו היה ערוך כוח מצרי. גדוד 409, "בפיקוד איש סיירת מטכ"ל לשעבר, רס"ן עוזי בן יצחק" (עמוד 87), חצה את הדיונות, תפס עמדות אש על רכס קטן, "וניהל דו־קרב מול גדוד טנקים מצרי מטווחים של בין 2,000 ל־3,000 מטר" (עמוד 91). הכוח של בן יצחק השמיד כעשרים טנקים מצרים, אבל לאחר ההצלחה זו תמונת הקרב השתנתה.

המצרים היו ערוכים היטב והחטיבה נסוגה כעבור מספר שעות, לאחר שספגה אבדות כבדות. בתום הקרב "המח"ט אסף את הטנקיסטים שזה עתה יצאו מהקרב על 'מיסורי' לשיחת מוטיבציה, כדי לנסות לאייש 12 אנשי צוות לשלושה טנקים לתגבור הכוח המרוסק. הוא הצליח לאייש טנק אחד" (עמוד 96).

קרב מיותר

היו גם כאלה שרק החזרה ללחימה היה בכוחה לחלצם מרוח הנכאים שבה היו שרויים. בגזרת אוגדה 162 פעל גדוד 50 של צנחנים, בפיקוד רס"ן יורם יאיר (ייה). הגדוד "שעבר תלאות קשות בצפון נגד הסורים בימים הראשונים, התייצב לרשות האוגדה והצטרף למשימות הטיהור הסיזיפיות בחיץ החקלאי" (עמוד 158). גדוד הצנחנים הוא אולי היחיד מבין גדודי הצבא שלחם בשתי החזיתות. התעקשות המג"ד להחזירו ללחימה לאחר שנסוג מרמת הגולן סייעה לשיקום רוח הגדוד, שכן הוא פעל היטב בחזית המצרית וכבש יעד אחר יעד.

קרב נוסף שתואר בספר הוא ניסיונה הכושל של אוגדת השריון 162, בפיקוד האלוף אברהם אדן (ברן), לכבוש את העיר סואץ. כאשר סגן מפקד פיקוד הדרום, תא"ל (מיל') אורי בן ארי, הטיל על חברו מהפלמ"ח ברן את המשימה אמר לו: "אנחנו רוצים שתכבוש את סואץ. בתנאי שזה לא סטלינגרד" (עמוד 177). בפועל, כזה בדיוק היה הקרב. חיילי הצבא המצרי שארבו ברחובות ובבתים הפתיעו והסבו לכוחות צה"ל אבידות כבדות.

במהלך הלחימה בסואץ נפצע סרן חזי פנט, שפיקד על כוח חרמ"ש מאולתר בגדוד שריון שמפקדו היה סא"ל נחום זקן. את הפיקוד על הכוח תפס סמל צביקה צור. "דיווחתי למג"ד ש'קודקוד' נפצע וניסיתי לנהל את האש והשליטה בפלוגה. לקחתי אחריות והתחלתי לתפעל את הפלוגה תוך אבטחה עצמית" (עמוד 219), סיפר צור. לאחר הקרב ביקש זקן לפגוש במפקד האלמוני, שהוביל את הכוח בלחימה, והטיל עליו את הפיקוד על הפלוגה. צור ניסה למחות ולומר שאינו קצין, אולם זקן העניק לו דרגת סגן־משנה. לימים הוענק לצור עיטור העוז על גבורתו בקרב.

תא"ל (מיל') ד"ר דב תמרי, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד במלחמה על כוחות שריון כסגן מפקד אוגדה 162, העריך לימים כי "מנקודת מבט צבאית, הקרב על סואץ היה מיותר – הארמיה השלישית הייתה מכותרת. ידענו זאת גם אז" (עמוד 294). לא הייתה, קבע, שום סיבה טקטית זולת הרצון לכבוש סמל משמעותי.

בין הכורסה לצריח

"היסטוריון חייב זהירות בביקורתו. קל לבקר מהכורסה, הרבה יותר קשה להבין את מה שנראה ממרומי הדיונה או ממשקפי האבק של המפקד בצריח" (עמוד 295), כתב אזוב. ניכר בספרו שמדובר במחקר היסטורי מעמיק, שנשען על איסוף ובירור יסודי של העובדות כדי לצמצם ככל שניתן את הפער בין הכורסה לצריח הטנק. העובדות שנאספו בשקדנות גובשו לכדי סיפור חזק ונהיר שתופס את הקורא ואינו מרפה.

"מנקודת מבט צבאית, הישגי צה"ל בארבעת הימים האחרונים למלחמה – כולל קרב סואץ – הביאו אותו אל ספה של הכרעה" (עמוד 343). יכולתו ורצונו של הצבא המצרי להוסיף ולהילחם נשללו ממנו, אך התשובה לשאלה מי ניצח במלחמה, אף שישנה זיקה בינה ובין התוצאות בשדה הקרב, מורכבת יותר. מנקודת מבט מדינית, נשיא מצרים אנואר סאדאת תכנן והוציא לפועל מלחמה מוגבלת בהתאם לאמצעיו, והשיג חלק מיעדיו. מנגד, אף שהשלום לא היה חלק ממטרות המלחמה של ישראל במלחמת יום הכיפורים, השגת שלום עם שכניה הערבים היה אינטרס שלה מאז מלחמת העצמאות.

כחמש שנים לאחר המלחמה נחתם על מדשאות הבית הלבן הסכם השלום בין ישראל למצרים. העובדה שגם בתנאים הקשים שבהם נמצאה ישראל, שלחמה בשתי חזיתות בו־זמנית, עדיין הצליח צה״ל להביס את צבאות סוריה ומצרים, הביאה את סאדאת להכרה כי לא יצליח לנצח את ישראל ולפיכך עליו לבחור בשלום. זהו, מציין אזוב, ניצחונה של ישראל במערכה.

המלחמה נגמרה מזמן, המחקר ההיסטורי (והקרב על האמת) עודנו בעיצומו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות שיש מי שחושב שנשכחה, מלחמת יום הכיפורים עודנה נוכחת בשיח ובזיכרון הציבורי. נוכחות שבאה לידי ביטוי הן בספרים והמחקרים אודותיה, שכמה מהם מתפרסמים כל שנה, והן בוויכוח החשוב באמת, על מוכנותו צה"ל למלחמה הבאה, וכיצד תראה.

בראיון שהתפרסם בסוף השבוע האחרון ב"ישראל היום" סיפר רמי סווט, קצין שריון שלחם במלחמת יום הכיפורים ושכל את אחיו, כי הוא עמל עם חבריו לנשק להקים את "המרכז למלחמת יום הכיפורים", עמותה להנצחת וחקר המלחמה ולהנחלת מורשתה. כשנשאל בידי המראיין, יואב לימור, מדוע נדרש מרכז שכזה ומדוע כעת, השיב שהמלחמה היתה "האירוע המכונן ביותר בתולדות המדינה מאז עצמאותה", והנה היא עברה ונשכחה כאילו היתה "אפיזודה זניחה בתולדות מדינת ישראל".

המרכז הוא יוזמה מבורכת, אבל הקביעה שהמלחמה נשכחה מן הלב תלושה מן המציאות. למרות שהזיכרון הישראלי קצר, מלחמת יום הכיפורים היא בגדר חריגה בתודעה הציבורית.

הסיבה לכך ברורה – היתה זו הפעם האחרונה שמערכה צבאית השפיעה על כל רחוב ובית בישראל. מאות אלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, גויסו ללחום בה, ואלפי הנופלים ורבבות הפצועים הגיעו מכל חלקי המדינה.

כשזה מגיע למחקר ולספרות המלחמה ממש לא נגמרה. כל שנה מתפרסמים כמה ספרים וסיפורים חדשים אודותיה, חלקם תורמים למחקר ההיסטורי וחלקם תורמים בעיקר לחיזוק המיתוס של המלחמה.

זה סיפור טוב, אבל זו לא היסטוריה

דוגמה לספר מהסוג השני, שיצא לאור החודש, הוא "תחנות שקמה, מי נשאר? עבור" מאת אילן כפיר ודני דור (ידיעות ספרים, 2019). הספר מתאר את נתיב הקרבות של גדס"ר 87, גדוד הסיור המשוריין של אוגדה 143, שעליה פיקד האלוף אריק שרון.

הדמות המרכזית בספר היא זו של רס"ן יואב ברום, "קצין בסיירת גולני שעשה הסבה לשריון" (עמוד 44), שמונה לפקד על הגדוד לאחר שמפקדו נהרג בראשית המלחמה. סיור שערך הגדוד בפיקודו איתר את ה"תפר" שבין שתי הארמיות המצריות, מעין מסדרון לתעלה שלא היה בשליטת אף כוח מצרי, שדרכו יוכל צה"ל להעביר כוחות ולצלוח את התעלה. 

עטיפת ספרם של כפיר ודור, בה נראה גדוד הסיור 87 בדרכו למבצע "אבירי לב", (מקור: אתר סימניה).

לפני היציאה למבצע "אבירי לב", קרב ההבקעה והצליחה בליל 16 באוקטובר, אמר ברום לאנשיו משפט אחד: "תילחמו באומץ, בנחישות. אל תוותרו. כל הזמן קדימה" (עמוד 80). מבצע צליחת התעלה עליו פיקד שרון, היה אולי המהלך הדרמטי ביותר במלחמה. במבצע סבוך שעליו שלט שרון ביצעו שלוש חטיבות השריון של האוגדה מספר מהלכי הטעיה והבקעה במקביל, בכדי לאפשר את הגעתם של הצנחנים לגדת תעלת סואץ דרך אותו "תפר" שאיתרו ברום ואנשיו. הגדוד שימש כמשמר הקדמי של חטיבת השריון 14 בקרב הצליחה, והטנקים שלו אבטחו את תנועת חטיבת הצנחנים מילואים בפיקוד דני מט, שנועדה לצלוח ראשונה את התעלה ולהקים את ראש הגשר

"בשעה 01:22, כמעט שלוש וחצי שעות לאחר שעת ה"שין", הגיעו הצנחנים של דני מט לשפת התעלה, ושש סירות גומי ראשונות ועליהן לוחמי פלוגת החה"ן, יורדים לתעלה. תשע דקות לאחר מכן נשמעה ברשת הקשר מילת הקוד "אקאפולקו": אנחנו בגדה המערבית. היהודים הראשונים בצדה המערבי של תעלת סואץ. "למשמע מילת הקוד הרגשתי צמרמורת. זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי", סיפר לימים מפקד חטיבה 14, אמנון רשף" (עמוד 100). התיאור הזה מרגש גם 46 שנים אחרי, ומקבל משנה תוקף עובדתי שכן כצנחן במילואים היה אחד ממחברי הספר, כפיר, בכוח שצלח ראשון את התעלה.

בבוקר כבר צלחו הטנקים ומשם קצרה הדרך, שכללה קרבות קשים למהלכי הסיום המכריעים בחזית הדרום ובהם כיתור הארמייה המצרית השלישית.

ברום נהרג בקרב. 45 מלוחמי הגדוד נפלו במלחמה והגדוד פסק מלתפקד כיחידה לוחמת לאחר אותו לילה, אבל בלחימתם אפשרו אנשיו את צליחת התעלה, שהביאה להכרעת המלחמה בחזית הדרום. לאחר מותו הועלה ברום לדרגת סא"ל והוענק לו עיטור העוז, שנוסף על צל"ש המח"ט שקיבל על לחימתו כקצין צעיר בפשיטה של גולני על המוצבים הסוריים בנוקייב. 

הספר קריא מאוד. דור וכפיר, עיתונאי וסופר ותיק, יודעים לספר סיפור. אבל הספר מלא באי-דיוקים ובחזרתיות על טקסטים. עודד מגידו כתב על ספר אחר שכתבו השניים במאמר ביקורת ב"הארץ", שהוא "הוא ספר מלחמה פופולרי, לטוב ולרע. אפשר לקרוא אותו ולקבל תמונה כללית המתארת פחות או יותר את אירועי המערכה. בשום אופן אין לראות בו מקור מהימן לאירועים אלה". הדברים תקפים גם כאן (כך למשל, שמואל ארד לא היה במלחמה סמג"ד גדוד הצנחנים 202, כי אם מפקד כוח צנחנים עצמאי בן שתי פלוגות סדירות).

מנגד, בציבור הישראלי, ובפרט בקרב מי שטרם חצה את גיל הארבעים, נתפסת המלחמה כבור שחור שמסתכם ב"הופתענו בגלל המודיעין שלא ידע, התאוששנו, וניצחנו במחיר כבד". בהתחשב בכך, טוב שגם ספרים שכאלה, מלאי הירואיקה ונעדרי ביקורת (בספר הנ"ל, אין אפילו מילת ביקורת על המבנה העקום של הגדוד, שהסמג"ד לא מוגדר בו כממלא מקום מג"ד כי הוא מהסיור ולא מהשריון), יוצאים לרוב, ובלבד שיקראו אותם.

ספר שהיה רעידת אדמה של ממש

ולמרות שלא הכל נחשף, ולא הכל נחקר עד תום נותר ספר אחד אודות המלחמה מעל כולם "רעידת אדמה באוקטובר" (הוצאת זמורה-ביתן, מודן, 1974), שכתב הפרשן הצבאי הוותיק זאב שיף. הספר יצא לאור שנה לאחר המלחמה, לפני 45 שנים ונותר יוצא דופן בעומקו, בניתוחיו ובאופן הצגת הסיפור השלם של המלחמה. רק הביוגרפיה שכתב חנוך ברטוב אודות דדו, הרמטכ"ל דוד אלעזר שפיקד על צה"ל במהלכה, וספרו של ד"ר עמירם אזוב אודות קרב הצליחה משתווים אליו באיכותם.

מאז פורסמו מסקנות ועדת אגרנט, נחשפו עדויות רבות, הצנזורה הסירה את הלוט והסיווג מעל מסמכים רבים, והתמונה אודות המלחמה התבהרה מאוד. ועדיין, מסקנותיו של שיף, שכתובות באופן החד והנוקב שייחד אותו, עמדו במבחן הזמן. 

שיף, היה אחד מטובי הפרשנים הצבאיים שהיו כאן, (מקור: צילום מסך).

המחבר, זאב שיף, היה אחד הפרשנים הצבאיים המוכשרים והחשובים בתולדות המדינה. הוא שירת כקצין ביחידה לתפקידים מיוחדים (הפעלת סוכנים) של חיל מודיעין בשנות ה-50 המוקדמות, ולאחר מכן הפך לכתב ולפרשן הצבאי של "הארץ". בקשריו ויכולת הניתוח שלו, כמו גם היכרותו עם הקצונה הבכירה ויחידות הצבא, לא היו לו מתחרים מימי בן גוריון ודיין ועד לימי ברק, מופז ואשכנזי.

בהקדמה לספר כתב שיף כי אינו סבור ש"עתונאים זכאים להיות שופטים לאלה שמונו לפקד על מערכות ישראל. גם העתונות בישראל, להוציא קולות בודדים, דיברה בלשון דומה לזו שנשמעה בצה"ל ובמשרד הביטחון" (עמוד 9). בשל כך, ציין, נמנע בספר ככל האפשר מלהיות שופט ולחלק ציונים. את זה הוא משאיר להיסטוריונים.

הוא עצמו, אגב, נמנה לדבריו החל מיוני 1973 על אותו מיעוט שהעז לחלוק על אשליית "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר". עתונאי אחר, ששיף אינו מזכיר, הוא הפרשן הצבאי של "מעריב", יעקב ארז, שהרקע שלו כמ"פ בגולני וקשריו הענפים בכל דרגי הצבא, מהשדה ועד למטה, סייעו גם לו לראות את הדברים נכוחה.

ארז ניסה להביא את הדברים לכדי פרסום אולם הצנזורה פסלה את רוב רובה של הידיעה שהביא, בדבר פריסה מדאיגה של הצבא המצרי בסדרי כוחות גדולים בתעלת סואץ.

הטעות היסודית

אחת העדויות שמופיעות בראשית הספר, שגורמי ההערכה במודיעין הישראלי לא השכילו להבין את משמעותה, נוגעת לדברים שנשיא מצרים, אנואר סאדאת, אמר בראיון שהעניק במארס 1973 לשבועון ניוזוויק. 

במרכז: נשיא מצרים, סאדאת, מבקר במטכ"ל המצרים במלחמה, (מקור: ויקיפדיה).

סאדאת אמר אז "כי המהלכים האחרונים במלחמת וייטנאם הם דוגמא לו. שם איבד וייטקונג במתקפת הטאט הגדולה כ-45 אלף איש. מתקפה זו היתה כישלון צבאי אולם גם נקודת תפנית פוליטית לטובת וייטקונג. משחזר הסכסוך לקיפאון, פתח צבא צפון-וייטנאם במתקפה כוללת. במתקפה זו – הסביר סאדאת לעיתונאי – איבדו הצפוניים למעלה מ-70 אלף איש ולא זכו בפיסת קרקע. בכל זאת נצחו. האמריקאים החליטו לחדול מהמלחמה. והנה עתה הם בתהליך הנסיגה. מהלך זה קוסם לנשיא מצריים וברי שגם הוא חותר להשגת מטרות פוליטיות ולערעור המצב בשביל לגרום לנסיגת ישראל" (עמוד 24).

הדברים נחתו בישראל על אוזניים ערלות, ואילו סאדאת מימש תכנית זו אחת לאחת. ניכר כי "המודיעין ראה את האילנות אך לא את היער" (עמוד 61). אך למרות החמצה זו, הבהיר שיף, המודיעין עשוי לטעות ואין זו הטעות החמורה מכל. "טעות המודיעין בין ראש השנה ליום כיפור אינה אלא תאונה, ותהיה חמורה ככל שתהיה. היתה טעות יסודית, קשה יותר מאשר התאונה הזאת. הטעות בהערכת יחסי הכוחות" (עמוד 243).

ישראל הותקפה בו זמנית מצפון ומדרום, כך שנדרשה לפצל את משאביה, הן באוויר, תחום שהיווה עבורה מכפיל כוח של ממש, והן ביבשה. 

צפה את האיום על העורף 

אבל לא תיאור הקרבות, המאלף, הופך את ספרו של שיף לחשוב, אלא העובדה שעמד על חולשות צה"ל וזיהה אל נכון את האתגרים בעימותי העתיד. 

שיף צפה כי במלחמה הבאה יגדל האיום על העורף, שלאחר מלחמת העצמאות ועד 1973 היה מוגן ומבודד באופן יחסי. על ישראל, כתב, "להתכונן למלחמה מסוג אחר. בניגוד לעבר אין היא יכולה למצוא את המענה לאיום הערבי בחיזוק האלמנטים ההתקפיים של צה"ל ולא די גם בחיזוק כוחות הנ"מ שלה. עליה לחזק את ההגנה הפאסיבית הרבה יותר משעשתה בעבר. לתת כיסוי מלא וטוב יותר לאוכלוסיה. אחרת תהיה ישראל חשופה לאיומים וסחיטות, מנהיגותה תתקשה לקבל החלטות וגם מוראל הגייסות ייפגע" (עמוד 251). מאז, האיום על העורף רק גדל.

בנוסף מתח שיף ביקורת על הפעלת הכוחות המיוחדים במלחמה וקבע כי "הצנחנים והסיירות לחמו, באומץ רב, אך בדרך כלל ליד השריון וכסיוע לשריון. הם הופעלו כחיל רגלים מעולה, אך לא כיחידות קומאנדו ופשיטה. מבחינה זו איכזב צה"ל" (עמוד 142). כשבוחנים את המבצעים המיוחדים שביצע צה"ל במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "צוק איתן", קשה להעריך שצה"ל הפנים מאז את הלקח.

דוגמה לפוטנציאל שהיה טמון בפשיטות מסוג זה היא "מבצע כותונת" כנגד חיל המשלוח העיראקי כמאה קילומטר מצפון-מזרח לדמשק, עליו פיקד שאול מופז. 

הפשיטה הוטלה על "אנשי סיירת של חטיבת הצנחנים הסדירה. מעמידים לרשותם הליקופטר אחד, ועם חשיכה הוא חודר בטיסה נמוכה לשטח הסורי. הבעיה היא ניווט מדויק, בחשיכה המוחלטת עד למטרה. תחילה מפוצצים את הגשר הגדול, שאיש אינו שומר עליו. כנראה, אין הסורים דרוכים לפשיטות בעומק שטחם. ליבם נתון יותר לחוף – שם ריתקו שתי חטיבות צבא. לאחר הפיצוץ מתרכזים אנשי הסיירת במארב ליד הריסות הגשר. תוך שעה קלה מתחילות להתרכז בקרבת הגשר מכוניות צבאיות. זוהי שיירה של הצבא העיראקי, המכילה בעיקר מובילי טנקים. עכשיו מגיע תורה של השיירה. אש עזה נפתחת לעברה, ורבים מכלי הרכב נפגעים" (עמוד 151). הפגיעה בגשר עיכבה את הגעת חיל המשלוח העיראקי, שכלל 16,000 חיילים ו-250 טנקים, לרמת הגולן.

למחרת חזרו מופז ואנשיו על הביצוע, בגבול סוריה-עיראק, וכמעט ונלכדו. הם נחלצו בזכות קור הרוח שהפגינו הלוחמים ומפקדם וכן ובזכות האומץ של טייס המסוק, יובל אפרת, שהסתכן וחילץ אותם. 

למרות המחדלים והטעויות, שיף התעקש, בצדק, להזכיר לקורא ש"אותו הפיקוד שנכשל בהכנת הצבא ובתפיסה האסטרטגית, גילה כשרון צבאי לאחר שלב הבלימה במלחמה. כושר ההתאוששות של צה"ל מעיד על רמתו המבצעית הגבוהה של צבא זה ועל יכולתו של הפיקוד, וביחוד על הפיקוד הזוטר, להסתגל למצבים חדשים. לחימת החיילים היתה נועזת ואמיצה. צה"ל הצליח לשבור, בשלב שני, מלחמת-בזק של צבאות ערב. אחרי כן פיתח את מיתקפותיו בשתי החזיתות והגיע להשגים מרשימים בשדה הקרב אף שתקף, כמו תמיד, בכוחות קטנים ביחס" (עמודים 245-244).

כיצד תראה המלחמה הבאה?

אבל אחרי כל השבחים ששיף וכפיר ודור קושרים לצה"ל וליכולתו להתאושש ולנצח, נשאלת השאלה האם צה"ל של היום טוב כמו הצבא ההוא שניצח בשדות הקרב של 1973 כנגד כל הסיכויים?

מימין: מג"ד 51, סא"ל תהילה, והרמטכ"ל כוכבי, סמוך לגדר המערכת ברצועת עזה, (צילום: דו"צ).

בשבוע שעבר סייר הרמטכ"ל אביב כוכבי בגבול רצועת עזה וביקר בגדוד 51, עליו מפקד סא"ל אפרים תהילה. ב-1973 לחם הגדוד בשני הקרבות הקשים לכיבוש החרמון, זה שנכשל וזה שבו כבשה גולני את החרמון, במחיר כבד. ב"חומת מגן" לחם הגדוד בג'נין ובשכם, ובמלחמת לבנון השנייה בקרב המפורסם בעיירה בינת' ג'בייל. אין הרבה יחידות עם מורשת קרב מפוארת כמו הגדוד הזה. לתהילה עצמו, יוצא יחידת אגוז, הוענק פעמיים צל"ש על אומץ הלב שהפגין בלחימה ברצועת עזה.

בביקור בחן הרמטכ"ל את מוכנות הגדוד להתמודדות עם חדירות המחבלים וההפגנות הסמוכות לגדר. צה"ל מתמודד עם אלו, בסך הכל, בהצלחה כבר זמן מה, אולם בכל האמור בזרוע היבשה שלו, והגדוד אינו יוצא מן הכלל, התגלו פערים לא מבוטלים במוכנות ובכשירות. חולשה נוספת נוגעת לפיקוד הזוטר שבשל אילוצי הבט"ש מגדל מפקדים עם "ראש קטן", שפועלים באקלים תרבותי שבו יש לבקש אישור לכל מהלך. 

ספר נוסף שיצא לאחרונה אודות המלחמה, "חמוטל ומכשיר לא בידינו" (הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2019) שכתב עודד מגידו, עוסק בשאלה זו במרומז. הספר הוא מחקר מקיף ויסודי שערך מגידו, שלחם במלחמה בחזית הדרום כמ"פ שריון ובהמשך שימש כמג"ד, אודות ניסיונות צה"ל (תשעה במספר) לכבוש מתחם מצרי, שכונה במפת הקוד כ"חמוטל-מכשיר".

כל הניסיונות נכשלו, 61 חיילי צה"ל נהרגו במהלך הקרבות על המתחם, כמאה נפצעו ושישה נפלו בשבי. "עלינו על "חמוטל" ששים אלי קרב, גיבורי "חשופים בצריח", עם כל עודף הביטחון העצמי של השריון הישראלי, מבלי שהיה לנו שמץ של מושג שה"משחק" הפעם הוא משחק חדש, אחר לגמרי" (עמודים 125-124), כתב מגידו ותפס במשפט אחד את סיפורה של המלחמה כולה.

אבל למרות המחקר החשוב, שווה להתעכב בעיקר על פסקת הסיום שכתב פרופסור יואב גלבר בהקדמה לספר. בהקדמה ציין כי ספרו של מגידו מתפרסם בתקופה שבה מתנהל שיח ציבורי ער על מוכנותו של צה"ל למלחמה.

גלבר, קצין צנחנים שלחם במלחמה כמ"פ בגדוד 890 לאחר קרבות החווה הסיניתכיוון בכך לוויכוח הפומבי שניהלו נציב קבילות חיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק (שלחם ב-1973 כמ"פ שריון וזכה בעיטור העוז), והרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט על מצב הכשירות של צה"ל.

למעשה, כתב גלבר, "הדיון הוא על דמותה של המלחמה העתידית. צה"ל מוכן היטב למלחמה חדשנית, המבוססת על עוצמה טכנולוגית, אווירית וימית ועל כוחות מיוחדים, ואינה נזקקת למסות של כוחות יבשתיים רגילים. מבקריו של הצבא טוענים שהוא אינו מוכן למלחמה קונוונציונלית מן הסוג הישן, והשאלה שלאיש אין תשובה מבוססת עליה היא אם תם זמנן של מלחמות מן הסוג הזה" (עמוד 10).

יתכן, אם כן, שלא תהיה עוד מלחמה כמו מלחמת יום הכיפורים, שבה צבאות סדירים מתנגשים זה בזה הרחק ממרכזי האוכלוסיה. אולם האפשרות למלחמה ביותר מחזית אחת עודנה סבירה, ובמערכה כזו יזדקק צה"ל למסה גדולה של כוחות מתמרנים. השאלה האם הצבא ערוך לכך מוטלת לפתחם של הרמטכ"ל כוכבי ואלופיו. יש לקוות שכן.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 07.10.2019)

כמו שאין פוליטיקה חדשה, אין גם מלחמה אחרת | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המתיחות הגוברת מול עזה מוציאה מהפוליטיקאים הבטחות בחירות על מערכה מכריעה בעזה. אבל כמו שאין פוליטיקה חדשה, אין גם מלחמה אחרת. והמלחמה שישנה מחייבת דרג מדיני שיגבש מדיניות ויהיה נחוש לבצעה. 

השבוע אמר ראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, בראיון לעיתונאים ירון דקל ועמית סגל בתכניתם ב"כאן ב'", כי ככל הנראה לא תהיה ברירה אלא לצאת ל"מלחמה אחרת" בעזה. נתניהו ציין שארגון החמאס מתקשה לשלוט ברצועה ולרסן את הפלגים הסוררים וכי "לא תהיה ברירה להיכנס למערכה, מלחמה, מול עזה".

המציאות ברצועת עזה בשבועות האחרונים היא אכן מתוחה מאוד. לצד ההפגנות הקבועות על הגדר (שהחלו במארס 2018) ישנה עליה בכמות שיגורי הרקטות לעבר יישובי עוטף עזה, ובניסיונות החדירה מהרצועה לשטח ישראל, של חוליות של פעילים חמושים פעילי מהפלגים האסלאמיים והג'יהאד האסלאמי.

החוליות חוסלו, אמנם, בידי כוחות שריון וגולני על גדר המערכת, אולם הם מלמדים, כמאמר רה"מ נתניהו, על היחלשות השליטה של החמאס ברצועה, ויכולתו לרסן את ארגוני הטרור האחרים.

במסגרת קמפיין הבחירות הבטיחו ראש הממשלה נתניהו, יו"ר "הליכוד", ויריבו העיקרי יו"ר מפלגת "כחול לבן", הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, כי יצאו למערכה מכריעה בעזה. זו אינה הפעם הראשונה שנתניהו מבטיח זאת.

יתכן ששני המבצעים שניהל בעצמו כראש ממשלה ברצועה בעשור האחרון, במהלכם היה גנץ רמטכ"ל, ומבצע "עופרת יצוקה", אליו יצאה הממשלה בראשות אהוד אולמרט, היו צריכים ללמד אותו שמדובר בבעיה מורכבת שלא ניתן לפתור כפי שאלכסנדר מוקדון פתר את חידת הקשר הגורדי (הוא חתך אותו באמצע באבחת חרב אחת).

יכולתו של החמאס לשמר שלטון מרכזי אפקטיבי ברצועה, ממנו ניתן לדרוש מימוש ריבונות ואחריות בשטחם, היא, אולי, הנכס המרכזי שבגינו נמנעת ישראל ממערכה רחבה ברצועה.

חמאס הוא השטן המוכר, והכאוס שעלול לשרור ברצועה לאחר הפלתו (בהנחה שהיא אפשרית), יהיה דומה במתכונתו ללבנון בתקופת מלחמת האזרחים, כאשר לישראל לא היתה כתובת ברורה לדרוש ממנה אחריות, בעת שפעלו ארגוני טרור משטח לבנון כנגד יישובי הצפון.

אין חלופות טובות

כאמור, כשזה נוגע להפעלת כוח ברצועה – אין חלופות טובות. כמעט כולן נעות בטווח שבין רעות לבין גרועות. בחירה בשיטת הסיכולים הממוקדים למשל, מאפשרת לצה"ל לפעול בעיקר מן האוויר, מרחוק, ללא סיכון לחייליו.

ההישג, פגיעה בפעיל טרור בכיר, עשוי להיות חיובי. אבל החסרונות ברורים. ראשית, עליה בכמות ההרוגים הפלסטינים מביאה לרוב לעליה בעצימות העימות. שנית, מאחר והצד השני מסלים את המצב בעיתוי הנוח לו, תתקשה ישראל לאתר את בכיריו, שישהו במסתור. שלישית, לאורך זמן קמים מנהיגים חדשים, ולא פעם הם יעילים וקיצוניים מקודמיהם.

לחלופה של הפעלת אש מנגד, החל בירי הרתעתי של כלי טיס ותותחים ועד לפגיעה במבנים או חוליות שיגור, יש יתרונות וחסרונות ברורים. אף שאין סיכון לכוח המבצע, אך מנגד האויב מסתגל, מורתע פחות וישנו סיכון לא מבוטל לפגיעה באזרחים.

החלופה הנוספת היא המערכה הקרקעית, אולם מהלך קרקעי מתמרן הוא יקר. הוא כולל בתוכו סיכון שיהיו נפגעים בקרב הכוחות ועלותו גבוהה. יתרה מכך, לצד פגיעה בפעילי חמאס רבים תכלול המערכה גם פגיעה בלתי מכוונת באזרחים (שכן חמאס מנצל את האוכלוסייה האזרחית להגנתו). ריבוי נפגעים בצד הפלסטיני מהווה קטליזטור להמשך ההסלמה. מערכות שכאלה נוטות להמשך זמן רב וקשה לסיימן בתחושת הישג ברורה.

אבל למרות המורכבות והמחירים שטומנת בתוכה הסוגיה העזתית (שבסוף, כמאמר אלוף במילואים, "מתבטאים בבתי הקברות"), הבטחות בחירות, כך מתברר, הן זולות. אחרי הכל, המועמדים לא הבטיחו לקיים

שלילת יכולות האויב 

אם תצא ישראל למערכה בעזה, יידרש צה"ל לפעול אמנם בזירה מוכרת, אך כלל לא בטוח שיהיה ביכולתו להפגין ביצועים טובים יותר מאלו שהפגין במבצע "צוק איתן". בעיקר יידרש הצבא להשיג את הפגיעה בכוח הצבאי של החמאס ופעיליו מהר יותר ובאופן נמרץ יותר מבעבר, בהנחה שיקבל די חופש פעולה לכך מהדרג המדיני.

יתרה מכך, כלל לא בטוח שצה"ל יילחם רק בחזית אחת, והמתיחות לפני שבוע בגבול לבנון הוכיחה שצה"ל עשוי להידרש ללחום במקביל הן בדרום והן בצפון. להבנה הזו ישנו ביטוי בתכנית האימונים והשבוע קיים הצבא את התרגיל המטכ"לי השנתי, "האבן הראשה", שדימה תרחיש לחימה במתאר רב-זירתי בדגש על חזית הצפון.

הצורך להתאים את הצבא למערכה ולבאר מראש מה יהיו ההישגים שאותם יחפש הצבא להשיג עומדים במוקד עיסוקו של הרמטכ"ל, אביב כוכבי. במאי האחרון הוא קיים שיחה עם חניכי קורס פו"ם אלון, שעתידים בהמשך דרכם להיות מפקדי גדודים ויחידות בצה"ל.

בשיחה שם הרמטכ"ל דגש על כך שבמלחמה הבאה יידרשו המפקדים הצעירים להתמקד בעיקר בשלילת יכולות מהאויב, ולא בכיבוש שטח.

בעבר, ציין, היה השטח המגדיר המרכזי של ההצלחה, ואילו עתה על מפקדי צה"ל להיפרד מהתפישה שזהו הפרמטר המרכזי למדידת הישגים בלחימה. אף שהשטח נותר אחד הפרמטרים לפיהם מודדים את הישגי הכוחות, עתה, אמר, "שלילת היכולות מהאויב הוא מושג מפתח".

עברו כשלושים שנה מאז שכוכבי, אז רס"ן בצנחנים, השלים את פו"ם ברק, תכנית הכשרה ייחודית שיזם ראש מה"ד דאז, האלוף דורון רובין, בסיוע בנימין עמידרור ואל"מ חנן שוורץ, ותמיכת הרמטכ"ל דן שומרון.

שוורץ, שב-1973 לחם כקצין הקשר של חטיבת השריון 188 ועוטר בצל"ש הרמטכ"ל, ורובין, שכקצין צעיר בצנחנים ובוודאי כאלוף נהג לבעוט במוסכמות ולערער על הנחות יסוד במטרה לשפר את הכוחות שעליהם פיקד, יצרו תכנית הכשרה שונה שעודדה את חניכיה לחשוב אחרת, לא רק טקטית אלא גם אסטרטגית.

רובין, שנהג גם לשחק כדורסל עם החניכים, ביקש מהם גם לבחון את צה"ל בראייה ביקורתית. כך למשל השוותה עבודה סמינריונית של אחד החניכים בקורס, "מלחמת שלום הגליל בראי האימונים", את האימונים שקדמו למלחמה והמציאות שפגשו הכוחות בלחימה. מסקנתו, "אין קשר בין האימונים ובין מה שהתרחש במלחמה".

עתה כוכבי הוא הרמטכ"ל, ומוטל עליו לוודא שהאימונים יהיו בהתאם למערכה שבה יפעלו הכוחות. ההיגיון הישן, קבע, כבר לא מתאים, ו"הפרמטר המרכזי הופך להיות כמה השמדת? כמה קטלת? כמה יכולות לקחת מהאויב, כשעשית את התנועה מא' לב'. הרי כשאריק שרון, חזרנו אליו, כובש את אום-כתף – המערך קורס. המערך קורס, וממשיכים הלאה מערבה. עכשיו בואו נעשה תרגיל: אנחנו נכנסים וכובשים עד צור, כולל צור. ואז מסתכלים אחורה ואומרים: 'השמדנו עשרים אחוז'. מה קורה עם העוד שמונים אחוז רקטות? ב'עופרת יצוקה', עד היום האחרון, שכונת הסביבון ירתה רקטות על שדרות ועל מדינת ישראל. הלכנו אליה בלפיתה, אגב. הלכנו אליה בלפיתה. רק באום כתף – לפיתה – עשרים אחוז – המערך קורס. 'עופרת יצוקה' – עשרים אחוז – לא קורה שום דבר. ולכן אתם חייבים להבין את העניין הזה", הדגיש לחניכים.

ההשוואה בין הקרב על המתחם המצרי המבוצר באום-כתף שבלב מדבר סיני במלחמת ששת הימים, שניהלה אוגדתו של אריק שרון, לבין הלחימה כנגד מתחם של החמאס בשכונה צפופה בעזה, היא מעט מאולצת, אבל המסר נשאר נכון, ואתו הולך הרמטכ"ל מתרגיל לתרגיל, מכנס לטקס.

אם מפעילים כוח, אז בנחישות

אולם למרות שהמסר מחלחל והצבא אכן מתמקד בשיפור הקטלניות של הכוחות ובהגברת קצב שלילת היכולות מן האויב, הרי שהשינוי הממשי אינו תלוי ביכולת של צה"ל לפגוע במקסימום פעילים, תשתיות ויכולות צבאיות של החמאס (או חזבאללה), אלא בדרג המדיני.

בספרו האוטוביוגרפי, "ידעתי את ארצי" (ידיעות ספרים, 2019), כתב האלוף (מיל') והשר לשעבר מתן וילנאי, שהסתייע בכתיבה בעיתונאי יניב מגל, כי "מה שבעצם מבדיל בין הצלחה לכישלון הוא, במקרים רבים, מידת הנחישות. לפי ניסיוני, נחישות ברוח הצנחנים. וכמובן, גמישות מחשבתית בהתאם לנסיבות המשתנות, ולא פחות מכך, כמה טיפות מזל הנופלות למקום הנכון" (עמוד 14). ומה שתקף לכוחות בשטח, בוודאי תקף לדרג המדיני.

ראש הממשלה ושרי הקבינט נדרשים לגבש מדיניות של ממש מול עזה, ולא רק הצהרות לוחמניות, עם אסטרטגיה והבנה ברורה מה ברצונם להשיג באמצעות הפעלת כוח צבאי, בין שמוגבל ובין שלמטרת מיטוט החמאס. משנקבעו מטרות שכאלה יש להחליט על מימושן הנחוש.

אם לא, אז לאחר תצוגת יכולות מרשימה של הצבא בראשית המערכה, תהיה הפעלת הכוח מגומגמת, מבולבלת ומתמשכת בנוסח המערכות בקיץ 2006 ובקיץ 2014. יתכן שכמו שאין פוליטיקה חדשה, אין גם מלחמה אחרת. אך אם בכל זאת ישנה כזו, הרי שלצד חשיבות רוח הלחימה והמקצוענות של הגייסות, היא מחייבת דרג מדיני שיגבש מדיניות ויוציא אותה בנחישות אל הפועל.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.09.2019)

מלחמה שהתישה וספרים שהציבו אותה במקומה הנכון | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שורת ספרים שניתחו את מלחמת ההתשה בחזית המצרית תיארו אותה כשלב מרכזי בעימות בין ישראל ומצרים. אף שהסתיימה באופן חיובי לישראל שם נזרעו זרעי העיוורון שהוביל להחמצת האסטרטגיה המצרית שהגה יורשו של נאצר, סאדאת, ולהפתעה ב־1973.

ב־21 אוקטובר 1967, כתב ד"ר דן שיפטן בספרו "התשה: האסטרטגיה המדינית של מצרים הנאצרית בעקבות מלחמת 1967" (הוצאת מערכות, 1989), חלה תפנית באופי הפעילות הצבאית בתעלת סואץ.

עד אז, מרגע שהסתיימה מלחמת ששת־הימים שררה בתעלת סואץ מתיחות שהופרה מפעם לפעם בחילופי אש תותחים משני עברי התעלה. אך באותו יום שיגרו ספינות טילים מצריות טילי ים־ים מסוג סטיקס והטביעו את המשחתת אח"י אילת. 47 מאנשי הצוות נהרגו (בהם 15 נעדרים), ו־91 נפצעו.

שיפטן תיאר בספר באופן מרתק את מלחמת ההתשה, בעיקר מן הזווית המצרית. לכאורה, כתב, יכולה היה נשיא מצרים דאז, גמאל עבד אל נאצר, לחתור להסדר שלום עם ישראל, שבמסגרתו יוחזר לידי מצרים חצי־האי סיני, ולהחליף צד, מתמיכה בגוש המזרחי לתמיכה בגוש המערבי בהובלת ארצות־הברית.

מהלך זה, קבע, היה בגדר הודאה בכישלונו של נאצר ומשמעותו "לא רק ויתור על עמדת הנהגה בעולם הערבי ועל מעמד בין־לאומי מכובד, אלא גם הכרח לגזור את גורלו של הניסיון הנאצרי כולו לשבט" (עמוד 36). מנגד, לא היתה למצרים יכולת לכבוש מחדש את חצי־האי סיני.

"מצרים היתה ערה לסכנה של עימות צבאי מלא בטרם עת עם ישראל, וחיפשה דרך להפעיל את כוחה הצבאי על־פי התכלית המדינית, מבלי להיגרר להסלמה, שבתוצאותיה לא היתה מוכנה לעמוד. באותו שלב חיפשה מצרים מתכונת פעילות צבאית, שתהיה חריפה מספיק כדי לעורר את החששות מפני התלקחות שתסבך את המעצמות, אך מוגבלת מכדי להעניק לישראל מניע ועילה לתגובה שהיא מעבר ליכולת הספיגה של מצרים" (עמוד 124).

למעשה, נאצר ביקש לגרום לארצות־הברית לכפות על ישראל לסגת מסיני, בשל האיום שתציב מצרים על היציבות במזרח התיכון ועל האינטרסים שלה, ובראשם הרצון להימנע מעימות עם ברית המועצות.

ישראל לא מקבלת את "כללי המשחק"

באוקטובר 1968 "בעזרת כוח צנחנים מונחת־מסוקים פגעה ישראל בתחנת־טרנספורמציה בנג'ע חמאדי" (עמוד 135). כוח מחטיבת הצנחנים (חטיבה 35), בפיקוד מתן וילנאי, הרס את התחנה והרג ארבעה חיילים מצרים.

ישראל ניהלה אז, כמאמר שר הביטחון משה דיין, "מדיניות שתוכיח לערבים כי מוטב להם להגיע איתנו להסדר שלום או להפסקת־אש, משום שמלחמות נגדנו יעלו להם ביוקר ולא ישיגו את מטרתן" (עמוד 135). לכן ביקש דיין "להנחית עליהם עתה, בגבול מצרים, מכות קשות" (עמוד 135).

מטרה הפשיטה העמוקה על נג'ע חמאדי היתה להבהיר כי "ישראל איננה מוכנה לקבל את "כללי המשחק" של עימות סטטי ומתמשך לאורך התעלה, המתנהל בדרך ובשיטות הנותנות יתרון לצד שכנגד" (עמוד 135).

בספטמבר 1969 "פשט כוח צה"ל שמנה מספר טנקים ונגמ"שים מתוצרת סובייטית (שלל מלחמת ששת־הימים) שהובאו בנחתות, בחיפוי מטוסים, אל חופיו המערביים של מפרץ סואץ. הכוח המשוריין טיהר את רצועת־החוף לאורך כ־50 ק"מ, השמיד מוצבים, טנקים, כלי־רכב, מתקני מכ"מ והגנה־אווירית" (עמוד 212).

הכוח, בפיקוד סא"ל ברוך "פינקו" הראל, יוצא גולני שעבר לשריון, הפתיע את הכוחות המצרים וזרע הרס בהיקף כה רב, עד כי למחרת לקה נאצר בהתקף־לב, ושב לעבודתו רק כעבור שבועיים. בעקבות המבצע הודח הרמטכ"ל המצרי, גנרל אחמד איסמאעיל עלי (קודמו, הגנרל עבד אל־מונעים ריאד, נהרג במרץ אותה שנה מפגיעת רקטת "זאב" של חיל ההנדסה במטה הצבא המצרי באסמאעיליה).

שיפטן זיהה בספר תפנית בפעילות צה"ל במבצע "גביר", שנערך ב־25 בדצמבר 1969. אז "יצא חיל־האוויר לפעולתו הגדולה ביותר מאז מלחמת ששת־הימים. המבצע, שנסתיים בלא אבידות לישראל, הקיף את כל חזית התעלה לעומק של כ־20 ק"מ, ונמשך למעלה משמונה שעות. ההתקפה פגעה קשה בכל המערך המצרי, ובין היתר חיסלה 12 סוללות של טילי סאם־2 חדשים" (עמוד 246). המבצע היה יריית הפתיחה לקו התקפי יותר שבא לידי ביטוי בהמשך בסדרת מבצעי "פריחה", הפצצות יעדים בעומק מצרים.

המלחמה היתה התמודדות בין עוצמות אש

בספרו "התשה – המלחמה שנשכחה" (הוצאת דביר, 2017) ניתח פרופסור סא"ל (מיל.) יואב גלבר את המלחמה לעומקה, ובכלל זה את שורת המבצעים המיוחדים שבוצעו במלחמה. הבולט שבהם, שבוצע לילה לאחר מבצע "גביר", היה מבצע "תרנגול 53" – פשיטה על קרונות מכ"ם סובייטי חדיש סמוך לראס־ע'ארב שלחוף מפרץ סואץ והבאתם לישראל.

"המשימה הוטלה על נבחרת מגדוד 50 בפיקוד המג"ד אריה צידון וסגנו דורון רובין, ובידוד אזור הפעולה הוטל על הסיירת החטיבתית בפיקודו של מוטי פז" (עמוד 402). בניגוד למקובל, לוח הזמנים שבמסגרתו פעלו הכוחות "היה הקצר והצפוף ביותר מכל המבצעים המיוחדים של צה"ל שעל־פי־רוב הוכנו במשך שבועות, אם לא חודשים. ללוחמים ולטייסי המסוקים היו יומיים להתכונן" (עמוד 402). יתרה מכך, המבצע יצא לדרך רק ימים ספורים לאחר שנכנס לתפקידו אלוף פיקוד הדרום החדש, אריק שרון.

בחסות הפצצת הטעיה של חיל האוויר "הנחיתו שלושה מסוקי סופר־פרלון את הכוח המבצע. ההפצצה הוסטה לעבר תחנת הדמה וחיפתה על התקדמות הכוח לעבר תחנת המכ"ם האמיתית. לאחר הסתערות קצרה התברר שמן הכוח המצרי בן 15 האנשים, שאייש בדרך־כלל את התחנה, נכחו במקום בעת הפשיטה תשעה בלבד, שכן שישה היו בחופשה. קצין ושני חיילים הצליחו לברוח, שני חיילים נהרגו וארבעה נשבו" (עמוד 403).

לאחר מכן הטיסו מסוקי היסעור את קרונות המכ"ם במתלה־מטען לסיני. הפשיטה, שכולה "חוצפה פלמ"חניקית", היתה לאחד המבצעים הנועזים ביותר שביצע צה"ל מעודו.

גלבר, יוצא סיירת צנחנים (שפיקד בהתשה על פלוגה בסיירת חרוב), הצטרף במלחמת יום הכיפורים לגדוד 890. בשלהי המלחמה, כתב, שוחח "עם חייל מן הפלוגה שקיבלתי לפיקודי בתום הקרב בחווה הסינית במקומו של מפקדה, אהרון מרגל, שנפל בקרב ההוא" (עמוד 6).

החייל שאל אותו מתי החלה התדרדרות למלחמה ומדוע? "ההתדרדרות התחילה ביום שהסתיימה מלחמת ששת הימים ואולי עוד קודם־לכן" (עמוד 6), השיב. השאלה הוסיפה להציק לו מאז והובילה לכתיבת הספר, שהציג ניתוח שלם ומקיף של המלחמה.

המלחמה, כתב, היתה "בראש־וראשונה התמודדות בין עוצמות אש, ובניגוד לצבא המצרי עוצמת האש של צה"ל נשענה על חיל האוויר, לא על התותחנים, ובלעדיו לא היה אפשר לנהל את המערכה הזו" (עמוד 646).

הלחימה הנייחת, כתב, דרשה מנהיגות קרבית שונה. "מלבד כושר גופני, תעוזה, דוגמה אישית וידע מקצועי, נדרשו גם ניסיון חיים, בגרות ואחריות שבאים עם השנים, ויכולות גבוהות של יחסי אנוש ושל הנעת אנשים במצבי לחץ. הצורך הזה יצר את הרקע לתופעת "הנמרים" – קציני מילואים בוגרים ומנוסים שהתנדבו למחזורי שירות של שלושה חודשים בקו כמפקדי מעוזים ואשכולות מעוזים, ותרמו תרומה חשובה ליציבות הקו ולכושר העמידה של המחזיקים בו" (עמוד 646).

המלחמה מהפרספקטיבה של המטכ"ל

הספר "המלחמה להפסקת ההתשה" (הוצאת משרד הביטחון ומודן, 2018), שכתב אל"מ (מיל.) ד"ר שמעון גולן, ראש תחום חקר הרמה האסטרטגית במחלקה להיסטוריה בצה"ל, תיאר את המלחמה מהפרספקטיבה של המטה הכללי של צה"ל. האבחנות שלו מאירות אותה באור אחר.

ב־22 בינואר 1970, כתב גולן, בנוסף להפצצות העומק, "השתלטו כוחות מחטיבה 35 במבצע "רודוס" על האי שדואן והחזיקו בו כ־30 שעות. שניים מחיילי הכוח נהרגו, ושלושה נפצעו. בפעולה נהרגו כ־30 חיילים מצרים ונשבו כ־60, וכמו כן נלקח מכ"ם ימי" (עמוד 150). מנגד, יש לציין שהצנחנים נתקלו באויב נחוש שלחם היטב

הרמטכ"ל, דאז, חיים בר־לב, אמר שהפשיטה נועדה לפגוע קשה בכוחות הצבא המצרי ולגרום לפיקוד המצרי להגיב באופן לא מחושב. בנוסף, ציין, בפשיטה ביקש צה"ל "למרוט להם את העצבים עד כמה שאפשר" (עמוד 151).

הרוסים באים

לאחר המבצע יצא נאצר לביקור סודי בברית־המועצות שהשפיע דרמטית על המציאות הפוליטית והצבאית של המלחמה. הרוסים הסכימו לבקשתו (וניצלו את מצבו הקשה, כדי לממש את האינטרסים שלהם במזה"ת) ופרסו במצרים טייסות קרב, יועצים צבאיים ומערכות הגנ"א מתקדמות.

החשש מפני עימות עם הרוסים ניכר בדיוני המטכ"ל. בדיון שהתקיים לאחר תקרית אש בתעלה סמוך לפורט סעיד ציין השר דיין כי "הקומבינציה של אריק ונמל ורוסים ומרחק 2 ק"מ, אחד מהם לא ידייק – לא נצא מזה כל חיינו. כולנו מכירים מה זה אריק ומה זאת ארטילריה ומה זה 2 ק"מ ולדייק" (עמוד 204). לבסוף הוחלט שהסמכות להפעיל אש לאזור זה תוצא מידי פיקוד הדרום ותעבור למטה הכללי.

בליל 12-11 ביוני, במבצע "ויקטוריה", צלח כוח של סיירת שקד (יחידה 424), בפיקוד סא"ל דני וולף־רהב, את את תעלת סואץ כ־12 ק"מ מצפון לקנטרה, ופשט על שורת מוצבים מצרים. "הכוח הסתייע בארטילריה ובחיל האוויר. בחלק מהמקרים נתקל בהתנגדות" (עמוד 217), והרג, רשמית, 21 חיילים מצרים. עם זאת, נראה שבבונקרים שתקפו לוחמי הסיירת נהרגו חיילים נוספים. ארבעה מחיילי הסיירת נהרגו בקרב ו־17 נפצעו. בפשיטה נזרעו זרעי התוכנית לצליחת התעלה, שבוצעה לבסוף במלחמת יום הכיפורים. 

בדיון מטכ"ל שהתקיים בהמשך אמר אלוף הפיקוד שרון כי צה"ל חייב "לשבור" את הביטחון העצמי של צבא מצרים, "ולהרבות בפשיטות שבהן הוא מבטא בצורה המיטבית את עליונותו. פעולות אלו יפגעו בהרגשת המצרים שהקו שלהם בלתי חדיר ויחייבו אותם, בין היתר לעבות את כוחותיהם בו" (עמוד 219). עוד העיר כי "הישיבה המתמדת מתחת לשכפ"ץ יש לה השפעה על סוג המפקדים שאנחנו מגדלים" (עמוד 219).

עם זאת, ניכר שהחשש מנפגעים גרם למטכ"ל להסתמך בעיקר על חיל האוויר כמענה ההתקפי של צה"ל כנגד מצרים. יש בדברים הד לגישות שמלוות את הפיקוד הבכיר של צה"ל מאז ועד ימינו אלה.

האירוע הדרמטי במלחמה התרחש, ככל הנראה, ביולי 1970, ונבע מעלייה ברמת המעורבות הסובייטית במלחמה. בשני מקרים שאירעו באותו חודש כמעט והתרחש עימות בין טייסי חיל האוויר לטייסי לטייסים סובייטים. מפקד חיל האוויר, אלוף מוטי הוד, טען כי "צריך כמה שיותר מהר להגיע למפגש עם הרוסים!" (עמוד 241). שר הביטחון דיין תמך. "אביא זאת לממשלה. אני בעד זה!" (עמוד 241), אמר.

ב־30 ביולי "הציגו הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר לשר הביטחון את התוכנית למשיכת טייסים רוסים לקרב־אוויר, המתוכנן לאותו יום בשעה 14:20. השר הסתייג מהכוונה למשוך מטוסים הנמצאים בגבול המרחב שהוגדר כמותר לפעולה, אך לבסוף אישר את הפעולה. בקרבות־האוויר שהתחוללו במועד שתוכנן הופלו ארבעה מטוסי "מיג 21" שהוטסו בידי טייסים רוסיים, ומטוס חמישי נפגע אך לא נראה נופל" (עמוד 242). כשבוע לאחר מכן הושגה הפסקת האש, אולם המצרים הפרו אותה וקידמו טילי סאם לעבר התעלה.

אז מי ניצח?

בהקדמה לספר כתב ראש מחלקת היסטוריה תא"ל (מיל.) ד"ר יגאל אייל, קצין צנחנים ומח"ט שריון בעברו, כי במלחמה הצליחה ישראל לנהל מלחמה ארוכה, הגנתית־סטטית בעיקרה. במהלך המלחמה ישראל התישה "את מצרים וגרמה לה להפסיק באופן זמני את הירי בקו הפסקת האש בתעלת סואץ. שיעור היסטורי זה מלמד שבאזורנו ניתן להצליח במלחמת התשה רבת־שנים – אולי גם מול ארגוני טרור או ארגונים סמי־מדינתיים, כמתרחש במזרח התיכון בשנים האחרונות" (עמוד 11).

גולן כתב כי המלחמה הסתיימה באוגוסט 1970, "משום שבאותה עת היה לשני הצדדים עניין בכך. מצרים יזמה את המלחמה, ומראש לא היה לה עניין להפסיקה. ישראל, לעומת זאת, פעלה במשך כל התקופה כדי להפסיק את האש, ואחרי 17 חודשי מלחמה השיגה את מטרתה זו" (עמוד 273). הספר כתוב היטב ויש הרבה אמת בטענת המחבר שישראל, בסיוע ארה"ב, גברה במלחמה על המצרים (והסובייטים) בשל עליונותה הצבאית.

אולם הנחת עבודה זו עמדה גם בבסיס העיוורון הישראלי. שיפטן, למשל, ציין בספרו כי לאחר המלחמה העריך היועץ לביטחון לאומי האמריקני, הנרי קיסינג'ר, כי אם יוסיפו המצרים לתגבר את מערכי ההגנה האווירית ולקדם אותם מזרחה, סמוך לתעלה, יהיה בכך בסיס ליוזמה ההתקפית שלהם לעבר חצי־האי סיני. שכן, הם ייצרו מטריה אווירית באזור התעלה שתנטרל את חיל האוויר הישראלי ותאפשר לכוחותיה לפעול בחופשיות. אמר וצדק. כך עשו המצרים במלחמת יום הכיפורים.

הגישה הישראלית היהירה (רהב כינה אותה לימים פרופסור גלבר בספר אחר) הובילה לכך שישראל לא זיהתה בזמן את השינוי באסטרטגיה המצרית שהגה יורשו של נאצר, אנואר סאדאת, ולהפתעה ב־1973 היה מחיר יקר.

המפקד שבחר לתקוף | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

משה פלד, שבמהלך ההיסטוריה הצבאית שלו הוכיח שוב ושוב את יכולותיו כמפקד ואת הכרעותיו האמיצות, נדחק מעט הצידה מתולדות הגבורה הצה"לית. ביוגרפיה חדשה מתקנת את העיוות.

משה פלד ("מוסה") הוא מגיבוריה הפחות ידועים, שלא לומר נשכחים, של מלחמת יום הכיפורים. בחזית הדרום בלט האוגדונר המפורסם ביותר, האלוף אריאל שרון, שקנה את מעמדו כמפקד הטקטי הטוב בתולדות צה"ל לאחר שפיקד על הצנחנים בפעולות התגמול ועל אוגדה בקרב אום־כתף ב־1967. בחזית הצפון בלט מפקד עוצבת געש, תא"ל רפאל איתן ("רפול"), כמו שרון, צנחן מדופלם, שפיקד על גדוד 890 שצנח במיתלה ב־1956 ועל חטיבת הצנחנים כולה במלחמת ששת הימים. לצד פועלם, שהבטיח את מקומם בהיסטוריה של צה"ל והמדינה, לא הזיקה גם העובדה שדאגו לקיים את הכלל שטבע וינסטון צ'רצ'יל ("ההיסטוריה תהיה אדיבה כלפיי, מכיוון שאני עומד לכתוב אותה") וכתבו את גרסתם לאירועים.

הספר הוא ניסיון לספר מחדש לציבור על האלוף הנשכח פלד, ויש על מה לספר, (מקור: אתר עברית).

למרות שכולם זוכרים את אריק שצלח את התעלה, הרי שבחזית הצפון, אוגדת המילואים שעליה פיקד פלד, מצוידת בטנקים מיושנים ומקרטעים, השמידה שתי אוגדות סוריות ושינתה את פני המערכה. לאחר הקרבות שיקם פלד, והוא כבר אלוף, את חיל השריון הפגוע והמדמם שאנשיו נשאו על כתפיהם את עיקר מחיר המלחמה, וכאזרח עמד בראש רפא"ל, הפך אותה לגוף רווחי, והקים את מוזיאון "יד לשריון" בלטרון. ספר חדש, "כנגד כל הסיכויים" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2019), שכתב דוד (דודו) הלוי, מנסה לספר מחדש לציבור על האיש ופועלו. ויש על מה לספר.

לקח מר מהקרב

פלד, יליד 1925, בנם השלישי של שושנה וזלמן אייזנברג, גדל והתחנך במושב עין גנים. ב־1948, בעיצומם של הקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות, עבר פלד קורס מפקדי מחלקות, שעליו פיקד חיים לסקוב, בעברו מפקד פלוגה בבריגדה היהודית, ולמד כיצד "לאמן, לפקד ולהוביל מחלקת חיל רגלים, הן באופן עצמאי והן כחלק מפלוגה, בלחימה נגד אויב לא סדיר, אויב סדיר למחצה ואויב סדיר" (עמ' 82). בתום הקורס הוצב בחטיבת גולני, בגדוד 14. אחת המשימות הראשונות שבהן השתתף, ב־6 במאי, היא כיבוש סג'רה הערבית.

כוח גולני כבש את הכפר ונדרש להגן עליו מהתקפת נגד. פלד דרש ממפקד הפלוגה לחתור למגע, אך זה התחמק בטענה שהוא זקוק לאישור המג"ד. מפקד המחלקה הצעיר, שלא שש להיערך להגנה ולהמתין, איגף את המ"פ ופנה לתכנן עם מפקד המחלקה השנייה כיצד לבלום את הערבים. המחלקה השנייה ריתקה באש את האויב שהתמקם על גבעות ששלטו על הכפר. במקביל ביצעה מחלקתו של פלד עיקוף עמוק, מאחורי הכוח הערבי. "אז אנחנו נותנים מטח אש שהפתיע אותם באופן מוחלט. התוצאה – מי שיכול ברח" (עמ' 87), סיפר לימים. זו הפעם הראשונה, אך לא האחרונה, שבה בחר פלד לתקוף במקום להגן, וגם בהמשך צדק.

בהמשך המלחמה פיקד על פלוגה של גולני בקרב הכושל על משמר הירדן. בטרם הקרב הזהיר כי תוכנית הקרב שגויה, אך בחטיבת עודד שאליה סופח סירבו להקשיב לו, והוא נאלץ להוביל את אנשיו ללחימה באויב עדיף בתנאים קשים. פלוגתו ספגה נפגעים רבים, ובהם הוא, ונסוגה תחת אש. "את הקרב האומלל הזה, מפלה נוראית שנגרמה עקב חוסר תכנון, אזכור עד יומי האחרון", אמר. "שם, בשדות הקוצים של משמר הירדן, למדתי על בשרי את הלקח המר שסוד ההצלחה בקרב, בכל קרב, הוא התכנון המוקדם והקפדני" (עמ' 99). לאחר הקרב שב לנהלל להתחתן עם בחירת לבו, דינקה. הייתה זו חתונה עצובה, נזכר פלד לימים, ולא היה בה איש שלא ראה שכול.

למחרת הגיע ג'יפ ממפקדת הגדוד והוא נקרא לפעולה. חבוש וקשור הוא עלה לג'יפ ונסע. המשימה הייתה לכבוש בהתקפה פלוגתית את מוצב קרני חיטין. גדוד 12 שלח כוחות שלוש פעמים ונכשל. אם ייכשל גם הוא, אמר לו המ"פ הבכיר בגדוד, מאיר עמית, לימים אלוף וראש המוסד, תידרש התקפה גדודית שלמה. פלד הוביל את הפלוגה באיגוף עמוק, עד שהגיעו בחשאי מעל למוצב שמצוי בלב מכתש. לפי פקודה מפלד, הלוחמים "זורקים את הרימונים לתוך הלוע של קרני חיטין. בלי לחכות מסתערים לתוך הפתח עם אש. הערבים מופתעים באופן מוחלט גם מכוח האש וגם שתוקפים אותם מאחור" (עמ' 115), ומי שלא נהרג ברח. פלד, כך נראה, יישם את לקחיו ממשמר הירדן כבר בהזדמנות הראשונה.

כומתה שחורה

בספטמבר 1948 מונה פלד למפקד יחידת הג'יפים החטיבתית לאחר שהוכיח את עצמו כמפקד נועז, "בעל חשיבה יצירתית ומנהיג תחת אש" (עמ' 122), והיה למעשה למפקדה הראשון של סיירת גולני. הוא פיקד עליה במבצעים חירם, חורב ועובדה ובגמר המלחמה בחר להשתחרר מצה"ל ולשוב למשק בנהלל. במילואים עשה הסבה לשריון והיה למג"ד. ב־1958 שב לשירות קבע. העובדה שחזר לצבא עשור מאוחר יותר ופרש ממנו כאלוף יש בה כדי להעיד על איכותו כמפקד אבל גם על טבעו המיליציוני של צבא היבשה. בצבא מקצועי כמעט בלתי אפשרי למפקד שפרש לשוב ולהגיע לעמדה כה בכירה. בצה"ל, זה קרה לא פעם.

אחרי שובו לצבא, מילא פלד תפקידי מטה ופיקוד, ושנה לפני מלחמת יום הכיפורים מונה למפקד אוגדה 146 המשוריינת. האלוף אורי שגיא, כמו פלד גולנצ'יק שגם פיקד על הסיירת החטיבתית, כתב בשעתו "שמפקדי החי"ר המוסבים תרמו רבות לאנשי השריון בכל מה שקשור להתמצאות בשטח, ליכולת הפיקוד, ליוזמה ולהבנת הקרב המשולב". פלד הוא דוגמה טובה לכך. במטה הכללי הנוכחי, אגב, משרת האלוף איתי וירוב, שכרס"ן בצנחנים התעקש לעבור הסבה לשריון.

מימין: מפקד האוגדה רפול ומח"ט 7 יאנוש בן-גל במלחמת יום הכיפורים, (מקור: ארכיון צה"ל ומעהב"ט).

החיל שאליו עבר פלד היה דומיננטי למדי לאור ההצלחות שקצר במלחמת ששת הימים, ויוצאי החיל, שפיקדו אז על צה"ל, היו כה משוכנעים שבמלחמה הבאה "יטאטאו" את האויב משדה הקרב, עד שזה פשוט "עלה להם לראש". רפול למשל, שכמו פלד פיקד על אוגדה, סיפר בספרו, "סיפור של חייל" (מעריב, 1985), שמפקד גיסות השריון, האלוף אברהם אדן, תבע ממנו להחליף את כומתתו לשחורה. "אני צנחן ואשאר צנחן, בכל תפקיד שאמלא. אתה לא מינית אותי מפקד אוגדה משוריינת, ולא תוריד לי את הכומתה האדומה" (עמ' 124), השיב רפול והלך.

בעוד שבחיל עסקו בצבעי כומתות, העריכו גם רפול וגם פלד שהמלחמה קרובה, והיא ממש לא תהיה פשוטה. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ב־6 באוקטובר 1973, התברר עד כמה צדקו. חטיבות השריון שבאוגדת רפול, 188 ו־7, ניהלו ברמת הגולן קרב גבורה שהפך למיתוס, ובמהלכו בלמו את הטנקים הסורים, גל אחר גל. למרות שהיו על סף התמוטטות, רפול, בקור הרוח האופייני לו, אמר לאנשיו: "חבר'ה, עוד חמש דקות, עוד עשר דקות, נחזיק מעמד, הסורים יישברו" (עמ' 134). הספר של רפול מרתק, אך תרומת אוגדת פלד ללחימה מוזכרת רק במשפט לקוני, ולא בצדק.

התקפה מנצחת

אותו היום קיבל הרמטכ"ל, דוד "דדו" אלעזר – שפיקד על רפול בפלמ"ח ועל פלד בגייסות השריון – החלטה מכרעת: להטיל את אוגדתו של פלד, ששימשה כעתודה המטכ"לית, לקרבות הבלימה ברמת הגולן ולא לחזית הדרום. פלד ומטהו עלו למחרת לצפון והוטל עליהם להיערך בעמדות הגנה על הגדה המזרחית של הירדן. לאחר סיור שטח שביצע קיבל פלד את ההחלטה שלימים הגדיר כחשובה ביותר שקיבל בשדה הקרב – לתקוף. בדיון שקיים עם השר והרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב, נציגו של דדו בפיקוד, ועם אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, הסביר שאמנם ניתן להיערך להגנה, אך אפשר גם לצאת להתקפת נגד. "אני ממליץ שנבצע את ההתקפה", אמר פלד. בר־לב שהסכים עמו הזדרז להשיג את אישור הרמטכ"ל אלעזר, חברו מהפלמ"ח, ולמעשה כפה את ההחלטה על האלוף. ב־8 באוקטובר החלה אוגדת פלד, שהוביל אותה במקצוענות ושום שכל, במתקפת נגד שהסיגה את הסורים לגבולם בדרום הרמה. האוגדה הוסיפה ולחמה בקרבות נוספים עד לניצחון המלא על הסורים, ואז עברה לחזית הדרום.

מימין: פלד כמפקד אוגדה במלחמת יום הכיפורים, (מקור: ארכיון צה"ל ומעהב"ט).

מחבר הספר, הלוי, לחם במלחמת יום הכיפורים כמ"פ ובהמשך כמפקד גדוד הסיור האוגדתי 189. בעקבות פניית פלד, אז מפקד גייסות השריון, שב לאחריה לשירות קבע קצר כמג"ד, ובמהלכו הפכו השניים לחברים. כמי שמאחוריו קריירה עיתונאית ענפה, ככתב השבועון "טיים", הוציא הלוי מתחת ידו ספר כתוב היטב שנשען על מחקר מקיף ויסודי. מנגד, מוטב היה לצמצם את הרקע שניתן לעיתים לאירועים, דוגמת פירוט הוויכוחים בהנהגה הציונית על הכרזת העצמאות או הכללת עבודה, מעניינת ככל שתהיה, שכתב פלד על אודות קרב קרני חיטין, שבו הביס צלאח א־דין את הצלבנים. הדבר מעיק על הקורא, ורצוי רק במקרים שבהם נדרשת הבנה היכן הדבר משפיע על נשוא הספר, פלד, או לחלופין כיצד הוא משפיע על האירועים. ניכר גם שהמחבר נשען יתר על המידה על ראיונות ושיחות שקיים פלד בשלהי 1992 בבית יגאל אלון. מוטב היה להסתמך גם על מקורות נוספים.

גם כך מדובר בספר חשוב שמעלה תרומה מהותית למחקר ההיסטורי. בצבא מוכר היטב חלקו של פלד במלחמה, אולם מחוצה לו המצב שונה. כשנשאל פעם פלד מדוע התעקש ב־1973 לתקוף, השיב כי "מפקד אוגדה זה לא מג"ד, וגם לא מג"ד־פלוס. מפקד אוגדה הוא גנרל, והאחריות שלו כלפי ההיסטוריה מוחלטת". פלד ואוגדתו עשו היסטוריה, וטוב שיזכו להכרה בכך.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 10.05.2019)

 

בניין הכוח בצה"ל מאז מלחמת ששת הימים | גבי סיבוני וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

רקע

בשנת 2004 קבע הרמטכ"ל דאז, משה יעלון, כי "תהליכי בניין הכוח והפעלתו שזורים זה בזה, הן בפעילות היומיומית והן בהכנת המענה הנדרש לטווח הרחוק. על צה"ל להתמודד עם הקשיים הנלווים לצורך בפיתוח יכולות רב-תחומיות אל מול מגוון תרחישים אליהם הוא נדרש להיות ערוך כל העת (לחימה במספר חזיתות, עימות מוגבל, איום אש תלולת מסלול, איום בלתי קונבנציונלי, איומי סייבר ואיומים רלוונטיים נוספים). תהליכי בניין כוח שלא ישרתו את הלחימה היומיומית ויעסקו רק בעתיד הרחוק יפגעו ביכולתו של צה"ל לפתח מענה אפקטיבי למשימות עמן הוא מתמודד בהווה". עיקרון זה כוחו יפה גם כיום. אולם נראה, כי תהליך בניין הכוח בשנים האחרונות התמקד בפיתוח ורכש של אמצעי לחימה ויכולות טכנולוגיות, ופחות מכך בפיתוח אינטלקטואלי של תורות לחימה המתבססות על יצירתיות, תחבולה ותעוזה.

בניין כוח צבאי

האתגר העיקרי בבניין הכוח הוא יצירת מענה צבאי לאיומי ההווה והעתיד, כשהאתגר הגדול ביותר נוגע לצורך לאפיין את איומי העתיד, ובהתאם לכך את אופן הפעלת הכוח הנדרש. נקודת המוצא של תהליך בניין הכוח הצבאי צריכה להתבסס על תפיסת הביטחון הלאומי ועל מדיניות הביטחון הלאומי, שמהן צריכה להיגזר אסטרטגיית צה"ל, המכווינה את בניין הכוח לאור צורכי הפעלתו בזירות השונות. הבנייה הינה תהליך מתמשך ורציף ומתבססת (הן מטעמי חיסכון והן משום שהפעלת כוח עשויה להתרחש גם במהלך ההתעצמות המתוכננת) על מבנהו ויכולותיו של הצבא הקיים. היא מתבצעת תוך רגישות להזדמנויות, לאיומים ולסיכונים מדיניים, וכן מתחשבת באילוצים תקציביים (דוגמה בולטת היא הסכם השלום עם מצרים, שאפשר, בתהליך מתמשך, צמצום משמעותי בסדר הכוחות של צה"ל). נקודת הסיום של התהליך היא, כמובן, הפעלת הכוח.

ניתן לאפיין שישה רכיבים עיקריים בבניין הכוח: תפיסות ותורות לחימה; אמצעי לחימה; כוח אדם; ארגון הכוח הלוחם; תשתיות הצבא; אימונים, הכשרות ותרגילים. אמנם, ככול שהתפתחה הטכנולוגיה מצאו צבאות את עצמם נשענים יותר ויותר על אמצעים טכנולוגיים. אולם, כפי שקבע התיאורטיקן הצבאי האמריקאי, דאגלס מקגרגור, אשר שירת שנים ארוכות בחיל השריון של צבא היבשה של ארצות הברית, השתנות הכוחות והתאמתם לאתגרים "אינה נובעת מטכנולוגיה בלבד; היא נובעת מהתפתחות משותפת של תפיסות מערכתיות חדשות, מבנים ארגוניים חדשים ודפוסי מנהיגות חדשים, בלוויית טכנולוגיה חדשה זו".

מלחמת ששת הימים מספקת פרספקטיבה מיוחדת לתהליכי בניין הכוח של צה"ל לפני אותה מלחמה ולאופן מימושם במהלכה. צה"ל השתנה רבות מאז, וקביעתם של כיווני בניין הכוח כיום, נוכח השתנות האיומים, מהווה אתגר משמעותי. לכן, ראוי לבחון מה ניתן ללמוד מתהליכי בניין הכוח שקדמו למלחמת ששת הימים.

הגנרל רופרט סמית, יוצא רגימנט הצנחנים הבריטי, אשר פיקד על אוגדת שריון במלחמת המפרץ הראשונה, כתב בשעתו כי "הצבאות אינם מתכוננים למלחמה האחרונה, אלא מתכוננים בדרך כלל למלחמה הלא נכונה". סמית נימק זאת במוכנותן של הממשלות להקציב את המשאבים רק אל מול האיום העיקרי, ואילו טבעו של האויב הוא לאתר את נקודות התורפה במערכי היריב ולהימנע מלהתחכך בנקודות החוזק שלו. סמית קבע כי היערכות צה"ל למלחמת ששת הימים יוצאת דופן מכלל זה, בשל העובדה שניכר כי תהליך בניין הכוח לפני המלחמה צפה היטב את מאפייניה ואת צורכי הצבא במהלכה.

בניין הכוח ערב מלחמת ששת הימים

תהליכי בניין הכוח של כוחות היבשה, שקדמו למלחמת ששת הימים, גובשו בעיקר על ידי המטה הכללי במסגרת תפקידו כמפקדת הפעלת כוחות היבשה, כשכיווני הפעולה לקראת המלחמה הושפעו מלקחי מערכת סיני ב-1956. לקחים אלה נבחנו בוועדה בראשות אלוף חיים לסקוב, שקבעה כי "בעתיד, כוח המחץ העיקרי של צה"ל צריך להיות מורכב מחטיבות שריון […] הימים בהם נלחמו הצנחנים וחיל הרגלים לבדם עברו כנראה מן העולם". בהמשך ישיר לכך קבע מי שהיה בשנת 1960 ראש אג"ם, אלוף יצחק רבין, כי את מפקדי השריון יש לחנך כך שיהיו מפקדים יוזמים ודינמיים, התלויים פחות בממונים עליהם בקביעת שיטת פעולתם.

אחד השינויים המרכזיים בתהליכי בניין הכוח נגע למושג התוכניות האופרטיביות. בשנים שקדמו למבצע "קדש" צה"ל לא קשר באופן ישיר בין התוכנית האופרטיבית ובין בניין הכוח. זאת, מסיבות רבות, ובהן שיקולים ואילוצים של תקציב, מקורות רכש וכוח אדם, מגבלות על רכש מצד מדינות שונות ואי-שקט ביטחוני. השינוי בתפיסה התרחש בראשית 1960, ביוזמת ראש אג"ם יצחק רבין, שקבע עם כניסתו לתפקיד כי "היה צורך לגבש תפיסה אופרטיבית, שממנה יהיה היקש לגבי מבנה הכוח". נראה שמאותה עת נגזר בניין הכוח של צה"ל מן התוכניות האופרטיביות. למעשה, ניצנים לכך ניתן לראות כבר בתוכנית הרב-שנתית "בני יעקב", משנת 1958, שאפיינה את המערכה הבאה ככזו שתהיה מהירה מאוד, תחייב את צה"ל להשיג הכרעה מהירה, תוך מעבר מוקדם מהגנה להתקפה (ולקיחת סיכון מחושב), שבמסגרתה הוא יממש את יתרונו באמצעות מהירות וריכוז עוצמה. תוכנית זו חייבה פיתוח ניכר של כוחות מחץ של חיל האוויר, השריון וכוחות חי"ר מוצנח.

בשנת 1964 מונה רבין לרמטכ"ל צה"ל. עם מינויו הוא החל לפעול במרץ לעדכון בניין הכוח, ההצטיידות וההכשרה במטרה להתאים את צה"ל למערכה הבאה. המטה הכללי בראשותו ראה חשיבות במעורבות בלתי אמצעית בהכנת הכוח הלוחם. כך, וכחלק מתהליך בניין הכוח, פעלה מחלקת ההדרכה של צה"ל (מה"ד), בראשות אלוף צבי זמיר, להתאים את אימוני היחידות לתוכניות האופרטיביות. היה זה לאחר שמידע מודיעיני הוביל להבנה שצבאות מצרים וסוריה עברו למערכי הגנה, שמקורם בדוקטרינה הסובייטית – התפתחות שחייבה עדכון של תורת ההפעלה של צה"ל. שינויים אלה לא עברו בלי התנגדות של חלק ממפקדי השדה בצה"ל, אולם מרכזיותו של המטה הכללי בקביעת מסגרת האימונים בכלל, והשליטה של מה"ד בתקציבי האימונים בפרט, הצליחו לכפות את השינוי הנדרש באימונים. התאמתה של תורת הלחימה להיערכות של צבאות מצרים וסוריה נמשכה גם בימיו של אלוף אריאל שרון כראש מה"ד.

לבניין הכוח היו למעשה שני רכיבים: התעצמות – הצטיידות והכשרת הכוח הלוחם על פלטפורמות הלחימה; פיתוח המפקדים והחשיבה התחבולנית, כלומר יכולתם של המפקדים לתכנן ולהוציא לפועל מהלכים מתמרנים, תוך שימוש באסטרטגיות של "גישה עקיפה" וערעור שיווי המשקל של היריב. צה"ל התבסס באותה עת בעיקר על כוחות מילואים ככוח המחץ העיקרי, ואילו הצבא הסדיר נועד בעיקר למשימות הביטחון השוטף, וחשוב מכך – להכשרת כוחות המילואים במקצועם הצבאי. מאחר שצה"ל אינו צבא שכירים מקצועי, אלא מתבסס על מודל גיוס חובה ומילואים, הוא לא קִיים אז מערך הכשרה מפותח לקציניו. לפיכך, לניסיון הקרבי שרכשו המפקדים ממלחמת העצמאות וממערכת סיני נודע תפקיד חיוני בהכנתם למערכה הבאה.

המאמץ העיקרי היה בבניית כוח משוריין ונייד, במיוחד על ידי הגדלת מספר הטנקים, ובעיקר טנקים מתוצרת צרפת ובריטניה (אך גם מארצות הברית). בנוסף לכך הוחלט להגדיל את סדר הכוחות המוצנחים, על יסוד אמונה שאיכותם גבוהה גם כשאינם מוטסים. לשיטתו של רבין, הכוחות חולקו בפועל "לשני דרגים: הדרג המגן והדרג המסתער, עם הבחנה איכותית בהזרמת כוח האדם ובהקצאת אמצעים ומשאבים לכול אחד משני הדרגים". בחילות היבשה הושם דגש על אימון במתכונת משולבת – שריון, הנדסה, חי"ר וארטילריה.

חטיבת הצנחנים, בפיקוד רפאל איתן (רפול), ערכה בשנים שלפני מלחמת ששת הימים אימונים רבים של פעילות משולבת עם כוחות שריון ושל פעילות בעומק האויב בנוסח מערכת סיני. לדברי איתן, באותן שנים טיפחו בחטיבת הצנחנים "את התושייה במצבים של ניתוק גמור ושל בדידות. שהרי זה כוחם של הצנחנים וזה גורלם, שהם צונחים מן האוויר או נוחתים מהים בעורפו של האויב, מאחורי הקווים שלו, ולעתים הם מנותקים מכול הכוחות האחרים, אינם יכולים לקבל אספקה של ציוד ומזון ועליהם להילחם ולהשיג תוצאות גם בתנאים קשים אלה".

כן הושם דגש בתהליכים על פיתוח מפקדים בכול הרמות והכשרתם לפיקוד על מסגרות לוחמות, ובהן חטיבות ואוגדות. יצחק רבין, כיוצא הפלמ"ח, הדגיש את החשיבות של "קבלת החלטות מהירה ושל היכולת לתכנן ולהוציא פקודות תוך כדי תנועה – כישורים נדרשים ללוחמת תמרון ופיקוד משימה".

חיל האוויר, מצדו, נערך לביסוס עליונות אווירית במהירות, כדי שיוכל לתמוך מהר ככול האפשר במִבצעי היבשה והים. כבר ב-1951 קבע ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, במסמך ששלח לרמטכ"ל יגאל ידין, כי על חיל האוויר להיות מסוגל "מיד עם ראשית הקרבות להנחית מכה ניצחת לאויב בריכוזיו החיוניים, וקודם כל בבסיסיו האוויריים". בחיל האוויר החלו להיערך לביצוע מתקפה כזו במסגרת ההכנות למבצע "קדש", אולם בן-גוריון החליט להימנע מכך. בשנת 1962 נערך "מחקר ספיגה" בחיל האוויר, אשר קבע שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לספוג מתקפה אווירית קשה, ועל כן, במקרה של הסלמה ביטחונית, עליה ליזום מתקפה מונעת שתבטל את יכולתם של אויביה לעשות כן. בהנחיית מפקד חיל האוויר דאז, אלוף עזר ויצמן, גובשה תוכנית למכה מקדימה ומשתקת על חילות האוויר של צבאות האויב, שהתמקדה בתקיפת שדות התעופה ובסיסי המטוסים. תוכנית זו, שנודעה לימים בשם הקוד שלה "מוקד", הייתה במרכז בניין הכוח החילי. חיל האוויר מיין את טייסיו בכדי לברור מביניהם את המתאימים ביותר לתקיפה, ובאימוניהם הודגשו הן קרבות אוויר והן הפצצת שדות תעופה. בנוסף לכך, הצטייד החיל במטוסי קרב צרפתיים, ובהם "מיראז'".

בניין הכוח של חיל האוויר למערכה התמקד בצורך ברב-תכליתיות, שכן על טייסי החיל הוטל לתקוף מסלולי המראה בעומק האויב, ולאחר מכן לנחות, להטעין חימוש מחדש במהירות ולסייע לכוחות הקרקע. צוותי הקרקע של החיל נבנו והוכשרו כך, שיוכלו לחמש ולצייד מטוס במהירות רבה. העיד על כך טייס הקרב גיורא רום, שקבע כי "על הנייר אמנם הייתה למטוסי האויב עדיפות מספרית, אבל בפועל, יכולנו להעלות לאוויר יותר מטוסים".

הכנות אלה שערך צה"ל באו לידי ביטוי במלחמת ששת הימים עצמה, כשבמהלכה התברר כי הכוחות היו מוכנים למשימות שהוטלו עליהם. דוגמה בולטת לכך הוא מבצע "מוקד" – התקיפה המוצלחת של חיל האוויר את חילות האוויר של מצרים וסוריה. במלחמה זו מילא החיל לראשונה את ייעודו, כשביצע בשלמות את מבצע ההשמדה של חילות האוויר של האויב, ובכך "הביא את המלחמה למפתן ההכרעה תוך שעות ואפשר לכוחות היבשה חופש פעולה לממש הכרעה ביבשה".

המלחמה הוכרעה למעשה בסדרה של קרבות ביבשה, במיוחד בחזית הדרום, שבהם מומשו כלל יכולות התמרון והאש של צה"ל. כך היה, למשל, בקרב ההבקעה ברפיח, שבו ניהלה אוגדת אלוף ישראל טל, שכללה את חטיבות השריון 7 ו-60 ואת חטיבת הצנחנים הסדירה, קרב קשה נגד מערכים מבוצרים של הצבא המצרי, שנערך הן במוצבים והן בתוך השטח הבנוי. הדוגמה המובהקת ביותר לכשירות ולמוכנות הכוח היא, אולי, ההתקפה האוגדתית המשולבת לכיבוש מתחמי אום כתף ואבו עגילה בציר המרכזי בסיני, שביצעה אוגדה 38 בפיקודו של אלוף אריאל שרון. "הכוח המצרי באום כתף מצא עצמו מותקף מחצות מכמה כיוונים: הצנחנים של דני מט שתקפו את סוללות הארטילריה שבעורף המתחם, חטיבת השריון 14 שתקפה מהחזית, חטיבה 99 מהאגף הצפוני, וגדוד 63 שתקף מהעורף". הקרב נמשך לילה שלם, וביום השני למלחמה, עם שחר, החלה התפרקות המבנה והארגון המצריים. לימים הוגדר קרב זה כמלאכת מחשבת צבאית ונלמד ברחבי העולם כמודל לקרב המשולב.

למרות כל הנאמר לעיל, ניתן להניח שהיה מה לשפר בתהליכי בניין הכוח לפני מלחמת ששת הימים. עם זאת, במבחן התוצאה הצבאית, התהליך היה מוצלח ביותר. מאז חלו שינויים במאפייניו של תהליך בניין הכוח של צה"ל: הראשון שבהם היה האצת התהליך בעקבות מלחמת יום הכיפורים ושימת דגש מוגבר, בעיקר על רכש והצטיידות באמצעי לחימה בהיקף נרחב. תהליך התכנון הובל על ידי המטה הכללי, תוך שלוקחים בו חלק כלל החילות של צה"ל. ההצטיידות לאחר מלחמת יום הכיפורים כוונה בעיקר לתרחישי אימים של טורי שריון המסתערים על גבולות המדינה. הקמת מפקדת חילות השדה (מפח"ש), ובהמשך הסבתה לזרוע לבניין הכוח ביבשה, העבירו את מוקד בניין הכוח היבשתי מהמטה הכללי אל הזרוע. הייתה זו תחילתו של תהליך איטי אבל קבוע של ניתוק המטה הכללי ממעורבות בבניין הכוח ביבשה. תהליך זה הוחל בהמשך גם על שאר גופי בניין הכוח של צה"ל, ובכך הביא להשלמת הביזור בתהליך בניין הכוח בצבא כולו.

בניין הכוח בצה"ל כיום

החל בשנת 2000 חלה ירידה באיום הקונבנציונלי על ישראל מצד צבאות מדינות ערב, ובמקביל ניכרה עליה באיום התת-קונבנציונלי מצד ארגונים צבאיים, דוגמת חזבאללה וחמאס, ושאר ארגוני הטרור. איום הפלישה בקנה מידה רחב לישראל, שהיה ממשי ב-1967, הפך לכמעט אנכרוניסטי. לעומת זאת, התגבר האיום מצד הארגונים הצבאיים הלא מדינתיים, אשר צברו אמצעי לחימה בכמות ניכרת, ובעיקר מערכי נשק תלול מסלול לסוגיו.

השתנות האיומים חִייבה יכולת התמודדות עם איומים קונבנציונליים – איומים קלאסיים מצד צבאות; עם איומים תת-קונבנציונליים – איומים של ארגונים צבאיים וארגוני טרור; עם איומים בלתי קונבנציונליים – נשק גרעיני, ביולוגי וכימי; ועם איומים קיברנטיים – פגיעה במערכות מחשבים ורשתות תקשורת. כתוצאה מכך, תהליכי בניין הכוח של צה"ל בעשורים האחרונים מתקיימים בראייה כוללת חסרה, המוטה באורח מובהק לטכנולוגיה ולרכש אמצעי לחימה, תוך בקרה חלשה של המטה הכללי.

ועדת לוקר, שעסקה בתהליך גיבושו של תקציב הביטחון וניהולו ברמה הלאומית, קבעה בדו״ח שלה, שהתפרסם בשנת 2015, כי התהליך לקוי בכל הרמות ובכמה ממדים וכי הוא "מתנהל ואינו מנוהל". לגישתם של חברי הוועדה, את התכנון הרב-שנתי של צה"ל החליף מאבק מתמשך על היקף התקציב, שאינו כולל פעולה סדורה עם תכנון התעצמות ארוך טווח, אלא "תפירת מענים" בהתאם לצורך, בשיטת "טלאי על טלאי". יתרה מכך, ניכר כי המערכת בחרה, פעם אחר פעם, להישען על פתרונות טכנולוגיים ולא על פיתוח דוקטרינה, תחבולנות ופיתוח ידע אופרטיבי.

למרות השתנות האיומים, העמיק הניתוק של המטה הכללי בצה"ל מתהליכי בניין הכוח. אלה הפכו ברמת המטה הכללי לאוסף של פרויקטים, שהיוזמה להם באה מהזרועות ומגופי בניין הכוח. מאז שפורק אגף המטה בצה"ל, הפך אגף התכנון למעשה למינהלת הפרויקטים של הצבא. בנוסף לכך, המפקדה הכללית, שהייתה תמיד מִפקדת הפעלת כוחות היבשה, נטשה את תפקידה זה, והוא הופקד בידי מפקדת חילות השדה, ובהמשך בידי זרוע היבשה. יתר על כן, ההישענות הקיצונית על הטכנולוגיה וההזנחה של "המאמץ האינטלקטואלי" הביאו לעליה דרמטית בהשקעות באש מדויקת ובמודיעין ולהזנחה מתמשכת בתמרון היבשתי. ליקוייה של תפיסה זו התבלטו במהלך מלחמת לבנון השנייה.

עם כניסתו של רב-אלוף גדי איזנקוט לתפקיד הרמטכ"ל בשנת 2015, חל שינוי במגמה זו. מאז מושם דגש ניכר על רכיב התמרון היבשתי, הן בתחום ההצטיידות והן בתחום האימונים. עם זאת, המכשלה המרכזית, שנוגעת לניתוק המטה הכללי מכוחות היבשה, טרם תוקנה. כדי לטפל בכשל הזה קבע הרמטכ"ל בתחילת 2017 כי המפקדה הכללית תגבש בעצמה את תפיסת התמרון היבשתי, וכך תכווין את בניין הכוח ביבשה, שביצועו ימשיך להיות בידי זרוע היבשה. אין ספק שמדובר בהתקדמות חשובה בדרך לצמצום הבעיה, אולם סיבוב מלא של הגלגל לאחור עודנו רחוק.

הצרכים והאתגרים הנקודתיים הביאו את צה"ל להצטייד ביכולות מתקדמות, דוגמת נשק מונחה מדויק, מערכות שליטה ופיקוד מתקדמות וכלי טיס חדישים (מאוישים ולא מאוישים). כנגד זאת, נמנע הצבא מלעצב ולהתאים את הכוח לאתגרים המשתנים. בעיה חמורה אף יותר נוגעת לרכיב כוח האדם, כשִירותו ופיתוחו: "מרכיב האיכות שטבע בן-גוריון, כיסוד הכרחי לצה"ל, החל להיות מזוהה עם עליונות טכנולוגית יותר מאשר עם איכות המחשבה, היצירתיות והתפיסה הצבאית. בנוסף, אובדן הניסיון המבצעי, שאותו רכשו מפקדי צה"ל בעבר בשדות הקרב, עם סיומו של פרק המלחמות ה'רגילות', תרם את חלקו בהעצמת הפערים שנפערו בתחום הדוקטרינרי-מקצועי".

בניגוד לצה"ל, ראוי לציין את הצבא האמריקאי, אשר מצא עצמו בסוף מלחמת וייטנאם במשבר ארגוני של ממש ("הצבא החלול"), ובחר לטפל בבעיה באמצעות תהליך בניין כוח שראשיתו תכנון ארוך טווח המבוסס על דוקטרינה מתאימה. לצורך זה הוקם פיקוד האימונים והדוקטרינה (בראשות הגנרלים ויליאם דפוי ודון סטארי), שפיתח את תורת קרב האוויר-יבשה, אך לא עצר שם. בין היתר הקים צבא היבשה של ארצות הברית את רגימנט הריינג'רס ה-75 – חטיבת חי"ר מובחרת למשימות מורכבות – שדרג את רמתם המקצועית של הנגדים ("עמוד השדרה של הצבא") והקים בתי ספר מתקדמים ללימוד מקצוע המלחמה ומרכזים לאימוני לחימה, דוגמת זה שבפורט אירווין. תהליך זה הגיע לשיאו במערכה המוצלחת שניהלו האמריקאים במלחמת המפרץ הראשונה (ינואר-פברואר 1991), אשר כללה שילוב מוצלח במיוחד של טכנולוגיות פיקוד ושליטה, אש מנגד ותמרון יבשתי.

צה"ל בחר לחקות את המודל האמריקאי כשזה נגע להצטיידות ביכולות טכנולוגיות, אך השקיע הרבה פחות במה שקשור לפיתוח התפיסה שתגדיר את הייעוד שלהן. עיון במסמך תורתי שגובש בשנים האחרונות בפיקוד האימונים והדוקטרינה של צבא היבשה האמריקאי מלמד, כי גם בעת הנוכחית ברור למפקדיו כי יש מגבלות לטכנולוגיה וכי היא לבדה לא תוכל לפתור את מורכבות שדה הקרב היבשתי. המסמך התורתי האמריקאי גם טוען כי הטכנולוגיה מהווה סיכון, משום שאויביה של ארצות הברית מפתחים יכולות שמטרתן לשבשה. הפתרון, לפי אותו מסמך, טמון בפיתוח תפיסה מבצעית מקיפה.

בשני העשורים האחרונים העדיף צה"ל את בניין יכולת האש על חשבון מאמץ התמרון היבשתי. כך, מבלי שהפיקוד הבכיר של צה"ל גילה קשב לבעייתיות שבגישה זו, הוזנחו כוחות היבשה, והם נתפסים מאז כחלק מהבעיה ולא כחלק מהפתרון. העדפת מאמץ האש באה לידי ביטוי בעיקר בבניין הכוח ובהפעלה של חיל האוויר ושל המודיעין (הנדרש לייצר את בנק המטרות התומך את חיל האוויר). היא נבעה מכך שחיל האוויר זמין לפעולה מידית ותחומה (אותה ניתן לעצור בכול עת), כמעט ללא מאמץ לוגיסטי משמעותי, ומכך שהדבר נעשה הרחק מעיני הציבור, מבלי שהוא מחייב יציאה למלחמה של ממש. הכוח האווירי גם מאפשר לכאורה ניצול של עליונות טכנולוגית וצבאית ושימוש בנשק מונחה מדויק, שמצמצמים את הסיכונים לכוחות צה"ל ולאזרחים בלתי מעורבים. זאת, לעומת הפעלת הכוח היבשתי, הדורשת זמן רב וטומנת בחובה סיכונים רבים לכוחות, שהחמור שבהם הוא הפיכת המערכה לממושכת, בנוסח מלחמת עיראק (2011-2003).

הבעיה היא שהאויב שנגדו נלחם צה"ל בשנים האחרונות, קרי ארגונים לא-מדינתיים, לא אימץ תפיסה זו ופועל מתוך שטחים מאוכלסים בצפיפות, תוך שהוא מתעלם מן הנורמות והדין הבינלאומיים. כן הוא פועל בתווך התת-קרקעי, תוך הפעלה של מערכים רחבי היקף של אש תלולת מסלול, המאפשרים התמודדות עם האיום האווירי והארכת משך המערכה. נראה כי זו הסיבה לכך שמערכות אוויריות מבוססות טכנולוגיה, הנערכות נגד גורמים לא-מדינתיים, הינן על פי רוב ארוכות יותר, יקרות יותר וגם תכופות יותר, אך יעילות פחות.

במסמך שכתב ב-2005 מפקד בצה"ל, הוא קבע כי הלקח העיקרי הינו ש"יכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב היא תנאי להכרעת הגרילה של חזבאללה. לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב". למרות זאת, שיקולים שונים, ובהם גם כשירות הכוחות, וכתוצאה ישירה מכך החשש מנפגעים, הביאו את קברניטי המדינה וצה"ל להעדיף, הן במלחמת לבנון הראשונה והן אחריה, לנהל מערכות המבוססות בעיקר על אש מנגד ופחות על תמרון. התמרון, אם בוצע, היה מוגבל בהיקפו, ולעתים קרובות מהוסס ולא שלם.

סיכום 

בניין הכוח ביבשה לפני מלחמת ששת הימים התבצע באופן מרוכז בהנחיית המטכ"ל ומה"ד ובתיאום עמם. התפרקות המטה הכללי מתפקידו כמפקדה העליונה להפעלת כוחות היבשה, וביזור תהליכי בניין הכוח ממנו למפקדת זרוע היבשה, לצד הפעלה מהוססת של כוחות היבשה בעימותים שבהם לחם צה"ל בשלושים השנים האחרונות, יצרו תחושה בקרב מקבלי ההחלטות כי הכוח היבשתי פחות רלוונטי לאתגרי צה"ל בהווה ובעתיד, לעומת זרועות האוויר והמודיעין. צה"ל השקיע עוד ועוד בזרועות אלו, וכתוצאה מכך נפגעה כשירותם של כוחות היבשה לבצע תמרון רחב היקף בחזית ובעומק, וכן נפגעה כשירות מערך המילואים.

אתוס הפעולה של צה"ל הדגיש את רוח הלחימה של הלוחמים, היכולת התחבולנית של מפקדיו להוציא את האויב משיווי משקל וחתירה למגע ללא פשרות עד ניצחון מלא. דומה שבמהלך חמישים השנים שעברו מאז מלחמת ששת הימים, צה"ל עבר להתמקדות בעוצמת החומר ואמצעי הלחימה, תוך חיפוש מענה טכנולוגי לבעיות המבצעיות. די להתבונן במבנה המטה הכללי כיום כדי להבחין בהזנחת המאמץ האינטלקטואלי של צה"ל: מה"ד פורק, כשבמקומו נותרה חטיבת תורה והדרכה, שאף היא קוצצה עם השנים לממדים המעמידים בספק את הרלוונטיות של התורה עבור צה"ל. לעומת זאת, הגופים העוסקים בטכנולוגיה (ובמודיעין מבוסס טכנולוגיה) הורחבו באופן חסר תקדים.

מסמך אסטרטגיית צה"ל, שפורסם בשנת 2015 , נתן את האות לתחילת תהליך של שינוי, שבו מושם דגש מחודש על מרכזיות התמרון היבשתי, כפועל יוצא של השתנות האיומים. במקביל הותנעו בצה"ל תהליכים להחזרת אחריותו של המטה הכללי, כפיקוד העליון, להפעלת כוחות היבשה. למרות צעדים אלה, המשך הישענותו של צה"ל על יכולות טכנולוגיות מצד אחד, והמשקל היחסי הנמוך (במשאבים ובכוח אדם איכותי) הניתן לפיתוח המאמץ האינטלקטואלי מצד שני, מנציחים את הפער החמור ביכולות המענה הכולל של צה"ל. יש לזכור כי המענה הטכנולוגי אינו הפתרון לכול בעיותיו המבצעיות של צה"ל.

ד"ר, אל"ם במיל' גבי סיבוני הוא ראש תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
(המאמר פורסם במקור כפרק בספר "שישה ימים וחמישים שנה" בעריכת גבי סיבוני, קובי מיכאל וענת קורץ, הוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי, דצמבר 2017. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

אלכסנדר הגדול לא היה מתבלבל \ מאת גבי סיבוני, יובל בזק וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

כשהיה הגנרל מאטיס מפקד אוגדת הנחתים בצבא האמריקאי, הוא טען כי "אילו נקלע עכשיו אלכסנדר הגדול לשדה קרב מודרני, הוא לא היה מופתע ולא היה מתבלבל", שכן למרות השינוי באופי המלחמה בעת המודרנית, נותרו עקרונותיה כשהיו. ואולם, בשל היחלשותה של המחשבה הצבאית בצה"ל, שלא השכילה להתמודד עם השינויים שהתחוללו במאפייניו של שדה הקרב ולא עיצבה דוקטרינה עדכנית, הועדפו פתרונות של אש מנגד על פני התמרון. הפעם האחרונה שצה"ל פעל על פי תורת הביטחון והעביר את הלחימה לשטח האויב הייתה במבצע 'חומת מגן' ובשורת הפשיטות ללב הערים הפלסטיניות שלאחריו. לפיכך, השאלה שצריכה להישאל היום איננה אם התמרון עדיין רלוונטי כיסוד מרכזי בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל, אלא איזה תמרון נדרש לצה"ל כדי שיוכל להתמודד כהלכה עם האתגרים הביטחוניים העומדים לפתחנו.

מבוא

המלחמה היא לפני הכול ומעל הכול תופעה אנושית־חברתית, וככזאת עקרונותיה נותרו, וככל הנראה גם ייוותרו בטווח הנראה לעין נאמנים לטבעם של בני האנוש, שאינו משתנה. מתוך הבנה זו שלח גנרל הנחתים ג'יימס מאטיס, לימים שר ההגנה של ארצות־הברית, מייל לקציניו בטרם יציאת האוגדה שבפיקודו לתעסוקה מבצעית בעיראק, ובו טען כי "אילו נקלע עכשיו אלכסנדר הגדול לשדה קרב מודרני, הוא לא היה מופתע ולא היה מתבלבל".

מזווית אחרת אפשר לשאול: אילו עמד אריק שרון עם אוגדתו ב־1967 או ב־1973 אל מול האתגרים של מלחמת לבנון השנייה, האם הוא היה מתבלבל? או במילים אחרות, האם השינוי במלחמה היה כל כך דרמטי, כפי שמנסים לשכנע תאורטיקנים מאסכולה פוסט מודרניסטית? האם אכן התרחשו שינויים בטבע המלחמה, המייתרים את הניסיון של מלחמות העבר והופכים את ניסיון העבר ללא רלוונטי, או שמא מדובר בעוד התפתחות הנובעת מההקשר הספציפי, ודורשת התאמה של עקרונות ישנים וטובים למציאות השונה, לעתים באופן קיצוני, מזו שמולה נקבעו עקרונות אלה.

בעוד טבע האדם נותר קבוע ומכתיב עקרונות אוניברסליים, הסביבה המשתנה מחייבת יישום מותאם, לעתים באופן מרחיק לכת. זהו כנראה האתגר המשמעותי ביותר בעולם המלחמה — איך להתאים עקרונות קבועים לסביבות משתנות. השמרנים נותרים נאמנים לתבניות המסורתיות אשר סופן להתנפץ במפגש הראשון עם המציאות החדשה, ויש המייצרים תבניות חדשות שאינן מעוגנות בעקרונות האוניברסליים. אלה גם אלה סופן להיכשל.

אחד מהיסודות המכוננים של תפיסת הביטחון של מדינת ישראל היה עקרון העברת המלחמה לשטחו של האויב. עיקרון זה הוביל לבנייתו של כוח המחץ ולבחירה בגישת התמרון, ששאפה ליטול את היוזמה ולתמרן לעומק שטחו של האויב כדי להכריעו במהירות האפשרית. במשך שנים אחדות פיתח צה"ל יכולת תמרון מרשימה, שהובילה לניצחונות בשדה הקרב ולערעור תחושתם של האויבים שביכולתם לממש את מטרתם האסטרטגית — השמדת מדינת ישראל באמצעות כיבושה. מאז סוף שנות השבעים אימצו אויביה של מדינת ישראל גישות חדשות על מנת להמשיך לחתור למימוש מטרותיהם ולחיסולו של הפרויקט הציוני. בד בבד שינה גם צה"ל את דרכי פעולתו לצורך התאמתן למציאות המתהווה, ובתוך כך זנח כמעט לחלוטין את גישת התמרון שאפיינה את רוחו ואת עקרונות פעולתו, מתוך אמונה שהלכה ונקבעה כי גישה זו כבר איננה מתאימה ל"מלחמות החדשות". האומנם?

מאמר זה יציג את הטענה כי לא השינוי באופי המלחמות הוביל להעדפת האש מנגד על התמרון, אלא הייתה זו היחלשותה של המחשבה הצבאית, שלא השכילה להתמודד עם השינויים שהתחוללו במאפייניו של שדה הקרב ולא עיצבה דוקטרינה חדשה שתתמודד עם האתגרים שהציב שדה קרב זה, בהתאם לעקרונות תפיסת הביטחון. תחת זאת נזנח התמרון וכובד המשקל הועבר לתפיסות אש מבוססות טכנולוגיה.

הדוקטרינה כמעצב מרכזי

מלחמה היא תופעה חברתית וככזו היא מהווה בבואה של מאפייני התקופה, של רוח הזמן, תפיסת האיום, התגייסות החברה, משאבי האומה, טכנולוגיה זמינה ועוד. המלחמה מושפעת כמובן גם מיחסי הכוחות בין האויבים, מהמצב התודעתי ביחס לצד האחר, מתפיסות אסטרטגיות ואופרטיביות שמתפתחות ומתהליכי בניין כוח. כל אלו גורמים לכך שמלחמה אחת אינה דומה לאחרת.

זוהי גם הסיבה לכך שמעל הכול מלחמה היא אתגר אינטלקטואלי גדול. רכיב ההפתעה תופס בו מקום מרכזי משום שהפתעה מערערת את הביטחון בתפיסות הקיימות וגורמת מבוכה, בלבול ואובדן דרך, ובהמשך — הכרעה. כך קרה לצרפתים שעמדו מול הגרמנים בתחילת מלחמת העולם השנייה, כך אירע לצה״ל בתחילת מלחמת יום הכיפורים, כאשר תפיסותיו בנושא העליונות האווירית והמגננה ההתקפית התפרקו לעיני המנהיגות הצבאית והאזרחית. כך עמדו גם מדינות ערב מול הפתעת ששת הימים. חוסר התפקוד לא נבע רק מכשלים פיזיים אלא מעל הכול — מהפער שנוצר בין ציפיותיהם לאופן שבו תתפתח המלחמה לבין אופן התפתחותה בפועל.

מאז שנות השמונים לא השכיל צה"ל לפתח מענה דוקטרינרי ההולם את יסודות תפיסת הביטחון, ובה בעת הוא מתמודד עם האתגרים החדשים של שדה הקרב. תחת זאת שחק צה"ל את התמרון והמיר אותו ביכולות אש ומודיעין מבוססות טכנולוגיה. במאמר שעסק באתגרי בניין הכוח בצה"ל טען מפקד בכיר כי הניסיון של צה"ל — כמענה לשינויים באופי המלחמות — "להימנע מהקרב היבשתי, הסתכם במלחמות ארוכות יותר ואפקטיביות פחות. אנו מחזקים עוד ועוד את "הרגל הבריאה" שלנו — יכולות האיסוף והתקיפה "מנגד", ומתפלאים שאנו לא יש לשוב ולחזק את נפתרים מה"צליעה" שמקורה ברגל של התמרון היבשתי". יש לשוב ולחזק את החשיבה התחבולנית ואת התפיסה הגורסת כי מגע ישיר ותמרון מהיר ואגרסיבי לשטח האויב הם המפתח להשגת הכרעה בשדה הקרב.

במלחמת יום הכיפורים, אחרי 48 שעות של מבוכה שבו כוחות היבשה של צה"ל וארגנו מחדש את שורותיהם על בסיס דוקטרינה ברורה, כוחות מאומנים ושדרת פיקוד מנוסה. מובן שהעובדה שהן המצרים והן הסורים נעצרו, כתוצאה מהחלטותיהם שלהם, תרמה ליכולת של צה"ל להתעשת, ליטול את היוזמה ולהפוך את הקערה על פיה למרות תנאי הפתיחה הקשים, ולמרות ההפתעה שערערה את ביטחונם של מקבלי ההחלטות. הגם שמלחמת יום הכיפורים נצרבה בתודעתנו ככישלון, היה בה ניצחון צבאי מרשים שהוא תוצר של תפיסת ביטחון ודוקטרינה שעוצבו בשנות החמישים, והלכו והשתכללו באמצעות פיתוח המחשבה הצבאית והניסיון הרב שנצבר.

ללחימה עם הפלסטינים בתחילת שנת 2000 נכנס צה"ל ללא דוקטרינה מתאימה וללא יכולות שיאפשרו לו להתמודד עם אתגרי העימות. התוצאה הייתה שבמשך שנה ומחצה היו אלו הפלסטינים שהובילו את ההתרחשויות, מבלי שהיה לצה"ל ולמערכות הביטחון מענה אפקטיבי. מנהיגות מדינית נחושה ויוזמות של מפקדי שדה הובילו את מערכת הביטחון ובתוכה צה"ל לשנות את תפיסת המנופים והשחיקה ששררה בתחילת העימות, ולגבש תפיסה של הכרעה שהתבססה על כיבוש מחודש של השטח ונטילת היוזמה. צה"ל הוכיח כי באמצעות תמרון מהיר, כפי שביצע במבצע 'חומת מגן', והעברת המלחמה לשטח האויב לפי יסודות הדוקטרינה שהתפתחה בשנות החמישים והשישים, ניתן להכריע את הפלסטינים וליצור את התנאים להביס את הטרור ולנצחו, גם בעימות שמאפייניו שונים לחלוטין. מהלכים צבאיים אלו היוו את התשתית לשיפור דרמטי של ביטחון תושבי ישראל, ובהמשך לצמיחה כלכלית וליצירתם של תנאים לצעדים מדיניים. ביהודה ושומרון שב צה"ל לרעיון של תמרון בתוך שטח האויב. היה זה תמרון שונה לחלוטין מזה שבמלחמות אחרות, והוא הביא הישג עצום שעד היום לא שוחזר באף זירה אחרת בעולם.

ברצועת עזה, לעומת זאת, המשיך צה"ל בתפיסה של הפעלת אש מנגד, בעיקר מתוך תחושה שניתן להכיל את הטרור על בסיס הגדר. בן־גוריון הגיע למסקנה כי עם לא נשבר תחת הפצצות כששהה בלונדון בזמן הבליץ במלחמת העולם השנייה, והניסיון להוכיח אחרת מתנפץ מול המציאות פעם אחר פעם. גישה זו נכשלה. הטרור מיהודה ושומרון שהיווה בעיה אסטרטגית אקוטית צומצם באופן דרמטי, אולם האיום מכיוון רצועת עזה גבר והתעצם. הנה כי כן, המלחמה היא אותה מלחמה, האויב הוא אותו אויב, החברה היא אותה חברה וגם הזירה הבינלאומית זהה. ההבדל המרכזי בין שתי הזירות היה בהחלטה לאמץ פרדיגמה של הכרעה ביהודה ושומרון מול שימורה של פרדיגמת ההכלה בעזה, והתוצאות ניכרות עד היום.

בלחימה נגד אויב המשתמש בשיטות של גרילה וטרור עומדות שתי תפיסות מסורתיות זו מול זו — לחימה מנגד הכוללת הפעלת אש מדויקת מרחוק, ותפיסת המגע הישיר, החותרת למגע קרבי ישיר עם האויב בשטח שלו. הפעלתה של תפיסת הלחימה מנגד מבטיחה הישגים מבצעיים טקטיים, אך יש לה מגבלות רבות: ראשית, פרק הזמן של העדיפות הטכנולוגית מוגבל, והיריב ימצא דרכים לצמצם אותו; שנית, לחימה מנגד מאדירה את התנגדות, משום שהשימוש התדיר במערכות הנשק מתוחכמות יוצר "מצע להאדרה של האבן ביד הילדים מול המסוק, והמטען המאולתר מול המטוס", שלישית, הנזק האגבי שיוצרת הפעולה מנגד, הכולל לצד פגיעה בפעילי טרור רבים פגיעה באזרחים בלתי מעורבים. לחלופין, גישת המגע הישיר מחייבת העברת הלחימה לשטח האויב, תנועה ואש בקצב גבוה, קיום פשיטות בספיקה גבוהה תוך מימוש פעילות חשאית, ניצול גורם ההפתעה ומזעור נזק אגבי.

השוני בין תפיסות מבצעיות אלה מתבטא גם בממד הפיקודי. בתפיסת הלחימה מנגד ממוקם הפיקוד המבצעי במרכזים טכנולוגיים מרוחקים, ואילו בתפיסת המגע הישיר הפיקוד הוא "ישיר ובלתי אמצעי של מפקד כוחות הקרקע על מרחב המבצעים".

במשך שנים רבות, החל בתקופת שהייתו של צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון ובתהליך איטי ומתמשך, נטש צה"ל בהדרגה את יסודותיו הדוקטרינריים. התמרון היבשתי שהיה לבו של כוח המחץ איבד מכושרו ויותר מכך, הלך ואיבד את ביטחונו. רק בשנת 2006 ניתנה למגמה זו גושפנקה במסמך רשמי של צה"ל. תפיסת ההפעלה שפורסמה בשנה זו על ידי המטה הכללי גרסה כי טבע המלחמות השתנה, וכי נדרש לאמץ גישה חדשה שבמרכזה האש מבוססת המודיעין. לתמרון היבשתי ניתן בתפיסה זו תפקיד משני בלבד. התוכנית הרב־שנתית 'קשת' שעליה עמלו אגפי המטכ"ל ביטאה גישה זו ופנתה לקיצוץ חד ביכולות ובסדר כוחות היבשה, בכלל זה פירוקן של מפקדות הגייסות. מלחמת לבנון השנייה שפרצה מספר חודשים לאחר מכן חייבה את צה"ל לחשב מסלול מחדש. הנה כי כן, כל דוקטרינה היא פרי בחירתו של המצביא.

גישה דוקטרינרית כמעט לעולם אינה עומדת כברירה היחידה, היא לרוב פרי בחירתו של מצביא. ניתן בהחלט לשער שתחת מנהיגות שונה, המלחמות שניהלה מדינת ישראל עם מדינות ערב בראשית ימיה היו מתנהלות באופן שונה. גישת ההכרעה מבית מדרשו של בן־גוריון לא הייתה תולדה של מצב נתונים עובדתי המוביל לחלופה אחת בלתי ניתנת לערעור, אלא בעיקר פרי החלטה מנהיגותית של בן־ גוריון, שהקדיש זמן רב ללימוד בעיות הביטחון הצפויות למדינת ישראל, והבין כי מלחמות ארוכות דוגמת מלחמת העצמאות, על המחירים העצומים שהיא תבעה מהמדינה שנולדה זה מקרוב, יפעלו נגד האינטרסים החיוניים של המפעל הציוני.

זאת ועוד, מלחמת העצמאות שאליה נקלע היישוב ובהמשך — המדינה הייתה בעלת מאפיינים שונים לחלוטין מאלו שאליהם כיוון בן־גוריון את תפיסת הביטחון ואת הדוקטרינה שעוצבה בהמשכו. הבנתו כי המלחמות הבאות יהיו שונות בתכלית וכי צה"ל נדרש להיבנות כצבא מקצועי עם דוקטרינה אופנסיבית עמדו בלב לבו של הוויכוח בינו לבין יוצאי ה'הגנה'. כלומר, הבחירה בגישה הכרעתית שאותה אימץ בן־גוריון לא רק שלא הייתה מסקנה מתבקשת ובחירה "טבעית" לנוכח מציאות עובדתית נתונה שהתקיימה בסוף שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים, אלא רחוק מכך. מעטים ראו באותה תקופה את התמונה שהחלה להתעצב בראשו של בן־גוריון. הדינמיקה שהתקיימה במנגנוני הביטחון דחפה לכיוונים אחרים לגמרי.

מחשבה צבאית בלב מעשה המלחמה

המלחמה משנה את פניה כל העת. המנצח הוא זה שמשכיל להבין ראשון את המאפיינים הייחודיים של המלחמות העתידיות ומסגל יכולת השתנות בכדי לפעול ביעילות בתנאים אלו. התופעה של התכוננות למלחמות העבר היא תופעה מוכרת, ונובעת בדרך כלל משמרנות ומקיפאון מחשבת.

מעטים הם המצביאים המצליחים לצפות אל מעבר לערפל ולפענח את צפונותיו של שדה הקרב העתידי, נדירים מתוכם הם אלו המוכנים לשים את כל כובד משקלם כדי לנפץ פרדיגמות שתקפותן חלפה ולבנות מסד חדש תחתן.

המחשבה הצבאית הישראלית ינקה בראשית ימיה משלושה מקורות עיקריים: הראשון — החשיבה הצבאית הבריטית שהביאו עמם בעיקר יוצאי הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, אשר גישתם לצבא כמקצוע הייתה מבוססת על מתודולוגיה פרופסיונלית. השני — הניסיון הקרבי הרב שצברו מפקדי ההגנה בקרבות מלחמת העצמאות ובתקופות שקדמו לה. אלו שמו את הדגש על הרוח המיוחדת של הפלמ"ח ונטו לדחות את רעיון ההתמקצעות וההתמסדות במעבר מיישוב למדינה. המקור השלישי היה הניסיון האוניברסלי הרב שנצבר במהלך מלחמת העולם השנייה, ממנה לדוגמה נשאב רעיון (בליצקריג) ש"עבר גיור" ומתוכו צמח כוח המחץ הישראלי שהתבסס, לא במקרה, על חיל האוויר וכוחות יבשה ניידים המיועדים להעביר במהירות את המלחמה לשטח האויב ולפרוץ לעומק שטחו. נוסף על אלו היווה תהליך הכשרת המפקדים הבכירים במכללות צבאיות בחו"ל נדבך מהותי בפיתוח המחשבה הצבאית הישראלית, ששימש בסיס לפיתוח המסד המקצועי־אינטלקטואלי.

מאז מלחמת ששת הימים, וביתר שאת לאחר מלחמת יום הכיפורים, עברה המחשבה הצבאית הישראלית תהליך מתמשך של שינוי, תוך שהיא מאמצת יותר ויותר את קו המחשבה והגישות האמריקאיות — גישות מבוססות טכנולוגיה. גישת השחיקה. האמריקאית עמדה בניגוד גמור לגישת התמרון הישראלית ששלטה עד תחילת שנות השמונים. המחשבה שניתן לשחוק את יכולות האויב — בהתבסס על יתרונות הטכנולוגיה ועוצמה עדיפה ולהביא לכניעתו — היא גישה אמריקאית טיפוסית, אלא שהיא לא התאימה כלל לצה״ל, לא מבחינת אורך הנשימה הנדרש, לא במרכיב הלגיטימציה הבינלאומית שמאפשרת את חופש הפעולה הנדרש ליישומה של גישה זו, וודאי לא ברמת האיום המתמשך על העורף. הניסיונות לפתח דפוס של מערכות שוחקות מבוססות טכנולוגיה, שאותו החל לאמץ צה"ל בראשית שנות התשעים, נועד מראש לכישלון. הניסיון של צה"ל להמשיך לדבוק בגישה זו, שעמדה מראשיתה בניגוד מוחלט לתפיסת הביטחון, הוא לב לבה של הבעיה, ולא השינוי של שדה הקרב.

אומנות המלחמה היא מקצוע חמקמק. כרוך בו סיכון עצום ועל כפות המאזניים מונחים כבוד, יוקרה, חיי אדם ואינטרסים לאומיים. הם אלה שהפכו את המצביאים הדגולים לנערצים והוקיעו את הנכשלים לדראון עולם. מצביאות דורשת הכרה והבנה מעמיקה בהיסטוריה של המלחמות, בלקחי הקרבות ובעקרונות והכללים שעוצבו בעטיים. היא דורשת גם יכולת הפשטה, דמיון, יצירתיות והבנת ההתפתחויות של שדה הקרב כדי להכין את הגייסות למלחמה שתתרחש בעתיד, ומאפייניה יהיו שונים לחלוטין מאלה של המלחמות הקודמות. נדרשת הבנה מעמיקה כי שדה הקרב ישנה תמיד את פניו, ולעולם יפתיע מחדש את מי שלא נערך אליו כראוי. אבל מעל הכול דורשת מצביאות עילאית אומץ לב בהכנת צבא לקרב ובהובלת הגייסות בעת התרחשותו. אומץ לב כזה מצריך הכרעות קשות ואימוץ גישות ודפוסי פעולה חדשים, כדי להתאים את הצבא ואת דפוסי המחשבה שלו לאתגרים העתידיים.

ההתפתחות בצה"ל

בשני העשורים האחרונים פחת האיום הקונוונציונלי על ישראל מצד צבאות מדינות ערב, ובמקביל עלה האיום התת־קונוונציונלי מצד ארגונים צבאיים, ובהם חמאס, חזבאללה וארגוני טרור נוספים. סכנת הפלישה רחבת ההיקף לישראל נעשתה אנכרוניסטית כמעט, אך גבר האיום מצד הארגונים הצבאיים הלא־מדינתיים, שלהם מערכי נשק תלול מסלול בהיקף ניכר. שינוי זה מחייב את ישראל לפתח יכולת להתמודד עם איום קונוונציונלי — איום צבאי קלאסי; איום תת־קונוונציונלי — מצד ארגונים צבאיים וארגוני טרור; איום בלתי קונוונציונלי — נשק גרעיני, ביולוגי וכימי; איום קיברנטי — פגיעה במערכות מחשבים ותקשורת. למרות השינוי באיומים גבר הנתק בין המטה הכללי של צה"ל לבין תהליכי בניין כוח, שהפכו בעבור המטה הכללי לאסופה של פרויקטים שיזמו הזרועות וגופי בניין הכוח. במקביל המפקדה הכללית, שהייתה תמיד מפקדת הפעלת כוחות היבשה, "מסרה את המקל" לידי מפקדת חילות השדה, ובהמשך לזרוע היבשה.

תהליכים אלו, לצד הפעלה מהוססת של כוחות יבשה בעימותים שבהם לחם צה"ל בשלושים השנים האחרונות, יצרו תחושה בקרב מקבלי החלטות כי הכוח היבשתי של צה"ל רלוונטי פחות לאתגרי שדה הקרב בהווה ובעתיד, לעומת כוחות האוויר והמודיעין. בעוד צה"ל השקיע עוד ועוד בכוחות אלו, הלכה ונפגעה כשירותם של כוחות היבשה לבצע תמרון רחב היקף בחזית ובעומק, ובתוך כך כשירותו של מערך המילואים היבשתי, שהיווה את עמוד התווך של התמרון הצה"לי. 

צה"ל, שנהנה בשנותיו הראשונות מזרוע אינטלקטואלית של יוצאי צבא בריטניה בעיקר, אשר הניחה את המסד לתורות הלחימה ולמערך ההדרכה, ומקצונה עתירת ניסיון קרבי במלחמות, הלך ואיבד במהלך השנים את המשענת העיקרית שהיוותה את ליבת איכותו. ככל שפחת הידע הדוקטרינרי פנה צה"ל יותר ויותר החוצה אל התעשיות השונות, כדי למצוא מענה המבוסס על פתרונות טכנולוגיים, תוך שהוא ומזניח את "פיתוח האונה האינטלקטואלית". ככל שזו הלכה ונשחקה מצא עצמו צה"ל ללא ידע דוקטרינרי מספק, שעליו ניתן לבסס את המענה לאתגרים שהלכו והתפתחו. גם אם ברמה הטקטית עוד זכו קציני צה"ל להכשרה מסודרת וצברו ניסיון מסוים בשדות הלחימה של העימות המוגבל, ניכרו פערים הולכים ומעמיקים ברמות החשיבה הגבוהות — האסטרטגית והאופרטיבית — שאחראיות בעיקר לפיתוח התפיסות המעצבות את בניין כוחו של צה"ל ואת הגישות להפעלתו. הדומיננטיות הטכנולוגית שהלכה וקנתה לה אחיזה על חשבון האיכות הדוקטרינרית הובילה לעלייה דרמטית בהשקעות באש מדויקת ובמודיעין, ולהזנחה מתמשכת בתמרון היבשתי. ליקוייה של תפיסה זו התבלטו במהלך מלחמת לבנון השנייה (2006).

כשנכנס הרמטכ"ל גדי איזנקוט לתפקידו בשנת 2015, חל שינוי במגמה זו והושם דגש ניכר על התמרון היבשתי ככלי ההכרעה העיקרי של צה"ל. אף שהנתק בין המטה הכללי לנושא היבשה טרם תוקן, בתחילת 2017 נקבע בצה"ל כי המפקדה הכללית היא זו שתגבש את תפיסת התמרון היבשתי, ובכך תכווין את בניין הכוח ביבשה (שימשיך להתבצע על ידי זרוע היבשה). החלטה זו מחזירה למעשה את המפקדה הכללית לתפקידה כמפקדת כוחות היבשה — דבר שממנו נמנעה במשך שנים רבות. זהו צעד חשוב בדרך לפתרון, אך עוד ארוכה הדרך לתיקון הנדרש.

סיכום

לא השינוי בטבע המלחמות הוא זה שהוביל להזנחת התמרון היבשתי, גם לא השינוי שחל בחברה, אלא היחלשות דוקטרינרית שהובילה להסתמכות הולכת וגוברת על טכנולוגיה, על חשבון אומנות המלחמה. מאז שנות השמונים ניסה צה"ל פעם אחר פעם לפעול בגישה של שחיקה תוך הפעלת מנופים. גישה זו נוגדת באופן בולט את תפיסת הביטחון, ששאפה לקצר את המלחמות על ידי שאיפה להכרעה מהירה באמצעות העברת המלחמה לשטחו של האויב, ותמרון מהיר לעומק שטחו. פעם אחר פעם מסיים צה"ל את המבצעים הללו בתחושת החמצה, ופעם אחר פעם פונה מחדש לחזק את המודיעין ואת האש כדי לנסות לשפר את ביצועיהם בעימות הבא. התמרון היבשתי הפך מהגורם המכריע לגורם שמשתמשים בו בהססנות ובמשורה, אם בכלל, בדרך כלל בשלבים מאוחרים יחסית, ולמשימות מצומצמות בהיקפן. המעגל פועל כך שככל שמנמיכים את הציפיות מהכוחות המתמרנים, כך יורד גם כושר הביצוע שלהם, ואולי יותר מכול הולכת ומתפוגגת הרוח שאפיינה את התמרון היבשתי — רוחם של הסוסים הדוהרים.

בפעם היחידה בשלושים השנים האחרונות שצה"ל פעל על פי תורת הביטחון של מדינת ישראל והעביר את המלחמה לשטחי הרשות הפלסטינית — במסגרת מבצע 'חומת מגן' שביצעו כוחות פיקוד המרכז 20 ו'מכסחת הדשא' שהופעלה אחריו בשורה ארוכה של מבצעים ופשיטות בלב הערים הפלסטיניות — הוא הצליח למגר את הטרור וליצור את התנאים להשגת מטרותיו האסטרטגיות.

הנה כי כן, לא המלחמה היא זו ששינתה את טבעה אלא הייתה זו בחירתה — קרוב לוודאי שלא מדעת — של מערכת הביטחון. השאלה שצריכה להישאל כיום לפיכך אינה אם התמרון עדיין רלוונטי כיסוד מרכזי בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל, אלא איזה תמרון נדרש לצה"ל, ומהם הכישורים והיכולות הנדרשים לו כדי שיוכל להתמודד כהלכה עם האתגרים הביטחוניים העומדים לפתחנו.

המצביאים הגדולים הבינו באנשים — מה מניע אותם, מה מפחיד אותם, מה שובר אותם ומה גורם להם להתעלות מעל ליכולותיהם. אלה היו ונותרו היסודות שמהם עשויה המלחמה. ככל שעולים מהרמה הטקטית, המושפעת משינויים של הסביבה והטכנולוגיה, לרמה האופרטיבית והאסטרטגית המושפעת בעיקר מתודעתם של בני אנוש, הופכת אומנות המלחמה לדומיננטית הרבה יותר. שם באה לידי ביטוי הגאונות, שם גם מצויה עליונותה של המצביאות, היודעת להפוך תובנות עמוקות לתבניות מלחמתיות מנצחות. אלכסנדר הגדול היה גאון שהבין היטב את אומנות המלחמה.

למרות הזמן שחלף, הטכנולוגיה המתקדמת והשינויים והתהפוכות שהתרחשו באופי המערכות מאז ימי אלכסנדר הגדול ועד עתה, הרי בסיכומו של דבר, אותם עקרונות שהנחו אותו ושחייבו ללמוד את המלחמה כמקצוע, לפעול באופן תחבולני, להכיר בחשיבותו של השטח, לדעת להפיק ממנו את המרב והצורך לבוא במגע ישיר עם האויב — כל אלה נותרו רלוונטיים כפי שהיו בימיו. אכן, נראה שגם אילו ניצב אלכסנדר הגדול מול אתגרי שדה הקרב הנוכחי, מצויד בעקרונות עתיקי יומין ובגאונותו הצבאית, היה נדרש לו פרק זמן ללימוד המאפיינים הייחודיים של שדה הקרב המודרני, אבל קרוב לוודאי שהוא לא היה מתבלבל.

ד"ר, אל"ם במיל' גבי סיבוני הוא ראש תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
אל"ם במיל' יובל בזק הוא מפקד המעבדה התפיסתית של צה"ל.
גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
(המאמר פורסם במקור בכתב העת של המכון למחקרי ביטחון לאומי, "עדכן אסטרטגי", כרך 20, גיליון 3, אוקטובר 2017. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

המוקד הוא לא באוויר, אלא ביבשה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חמישים שנים לאחר מלחמת ששת הימים, הגיע הזמן לערער על הקביעה שחיל האוויר הכריע את המערכה. בצה"ל 2017 חוזרים למקורות ושמים דגש על התמרון היבשתי.

בסיס חיל אוויר מצרי שהותקף במבצע "מוקד", (מקור: ויקיפדיה).

השבוע מלאו חמישים שנים למלחמת ששת הימים. כיום זכורה המלחמה כמערכה בין ישראל לבין שלושה צבאות – הסורי, הירדני והמצרי – אולם בטרם פרצה תוכננה הפעולה הצבאית בעיקר כנגד מצרים, שנתפסה כאיום הקיומי העיקרי. במאמר שפרסם פרופסור אלון קדיש בגיליון האחרון של כתב-העת הצה"לי, "בין הקטבים", הוא ערער במובלע על הקביעה כי במבצע "מוקד", המתקפה האווירית בראשית מלחמת ששת הימים שהשמידה, הלכה למעשה, את חיל האוויר המצרי, הכריע חיל האוויר את המלחמה כולה.

החיל ראה את משימתו העיקרית בהשגת עליונות אווירית וניטרול יכולתו של חיל האוויר המצרי מלפעול. רק לאחר מכן, בשלב שני, נועד לקחת חלק בקרב המשולב ולסייע לכוחות היבשה. מאחר והכרעה, בהגדרתה הקלאסית, היא נטילת כוח הרצון והיכולת של האויב להוסיף ולהילחם, לא ניתן להסביר את הלחימה הקשה על הקרקע, ביומה הראשון של המלחמה מבלי לקבוע שהפגיעה בחיל האוויר המצרי לא היתה גורם מכריע. לכן, לתפיסתו של קדיש, "ההכרעה במלחמת ששת הימים בסיני הייתה בשני קרבות הבקעה אוגדתיים של אוגדת טל (84), – בציר הצפוני, ושל אוגדת שרון (38) באום כתף – בציר המרכזי. בשניהם השתתפות מטוסי חיל האוויר הייתה מינורית ביותר". מנגד, ברור שאין להפחית בשל כך מתרומת החיל במלחמה, שבאה לידי ביטוי בהשמדת חיל האוויר המצרי (ובהמשך גם את אלו של ירדן וסוריה) ומכך שבהמשך המערכה פעל כנגד ריכוזי כוחות שריון מצריים שנעו בצירים מן התעלה מזרחה. נראה כי הבנת המשקל האמיתי של "מוקד" קיימת גם בקרב אלו שנטלו בו חלק. בראיון שפורסם השבוע באתר צה"ל, קבע סא"ל (מיל') אברהם שלמון, טייס קרב שהשתתף ב"מוקד", כי החיל אמנם מסוגל לנצח את המערכה באוויר, "אבל הוא לא יכול לכבוש את היבשה".

המלחמה הוכרעה על הקרקע

ספר ההיסטוריה הרשמי של צה"ל אודות חזית הדרום ב-1967, (מקור: סימניה).

בחודש שעבר יצא לאור הספר "סופת אש במדבר" (הוצאת מודן, 2017) בעריכת בועז זלמנוביץ', חוקר במחלקה להיסטוריה של צה"ל ובעברו סגן מפקד חטיבת גבעתי. הספר הינו חלק מסדרה בת ארבעה כרכים על המלחמה, המהווה את ההיסטוריה הרשמית של צה"ל. בגב הספר כתב ראש מחלקת היסטוריה הנוכחי, אל"מ (מיל') ד"ר יגאל אייל, כי מיד לאחר המלחמה התארגן ענף ההיסטוריה דאז לחקור אותה ובקיץ 1973 הושלם המחקר והונח על שולחנו של הרמטכ"ל אלעזר. עתה רואים אור, לראשונה, המחקרים המקוריים על המלחמה. אייל, שכקצין בחטיבת הצנחנים הסדירה לחם ב-67' בצומת רפיח, כתב כי מחקרים ייחודיים אלה "מהווים אבן יסוד בהיסטוריוגרפיה של מלחמות ישראל, וראויים לשמש משענת מקיפה ועובדתית בחקר מלחמת ששת הימים בכל הזירות ובכל רמות המלחמה". הספר הנ"ל, אם כן, מתאר את חזית הדרום ב-1967 ומאיר את הלחימה בחזית המערכה העיקרית באור יותר מאוזן.

בספר מתוארים בהרחבה קרבות ההכרעה אליהם התייחס פרופסור קדיש במאמרו, ובהם הקרב שניהלה אוגדה 38, בפיקוד אריק שרון, על מתחמי אום כתף ואבו-עגילה. שלא כקרבות אחרים במלחמה, שכללו בעיקר התקפות חזיתיות על מערכי אויב, בלט קרב זה ביצירתיות, שליטה בכוחות ותחכום, מן הסוג שהקנו לצה"ל את שמו הטוב. שרון בחר לתקוף את המתחם המצרי המבוצר מכמה כיוונים ועם כמה כוחות במקביל, כך שכוחות האוגדה יבואו לידי מיצוי מרבי. על חטיבת צנחנים במילואים, בפיקוד דני מט, הוטל לתקוף את סוללות הארטילריה בעורף המתחם. היתה זו הפעם הראשונה שצה"ל ביצע פעולה מוסקת בקנה מידה כה רחב. חטיבת השריון 14 ביצעה התקפה חזיתית על המתחם, חטיבת החי"ר 99 תקפה מהאגף הצפוני וטיהרה את התעלות ואילו גדוד השריון 63 תקף מהעורף. לצד כל אלו סיפק אגד התותחנים האוגדתי סיוע צמוד ומתגלגל.

צנחנים בתום הקרב באום כתף, (מקור: מערכות).

הכוח בפיקוד מט, שכלל שני גדודים, הונחת ממסוקים בדיונות, ארבעה קילומטרים מעמדות הארטילריה המצריות באום כתף והוטל עליו לשתקן. "על פעולת הצנחנים הקשו הדיונות הטובעניות ומתלולי החול, שהשתרעו בדרך למטרותיהם, וכמובן האויב, אשר המשיך ללוותם באש ארטילרית גם לאחר שהתרחקו כ-3-2 ק"מ מהטרפזים שסימנו את נקודות הנחיתה. כמו כך, היה קושי בזיהוי המטרות שנקבעו לכוחות, דבר שתרם אף הוא לעיכוב. קיצורו של דבר, רק חלק מכוחות הצנחנים שנועדו לכך פעלו למעשה נגד האויב. הם הצליחו לחסל במהלך פעולתם מספר סוללות פעילות של ארטילריה (מספר קטן מן החזוי) ותקפו שיירות רכב שנעו על הכביש בקטע אום כתף-אבו עגילה, שלא על-פי התכנון" (עמוד 261). פעולה זו יצרה אנדרלמוסיה בקרב הכוחות המצריים, אך בסופה ספגו הצנחנים נפגעים רבים לאחר שהתחמושת באחת המשאיות שתקפו, התפוצצה. בשל כך פקד מפקד האוגדה, שרון, על הצנחנים להיערך לפינוי מהשטח, אולם זה התרחש רק למחרת בבוקר, ועד אז מתו כמה מן הפצועים.

הלחימה נמשכה כל הלילה והוכרעה עם פריצת חטיבת החי"ר 99 לתעלות המתחם. קולונל מצרי שנפל בשבי כוחות צה"ל הלין כי כוחות האוגדה לא לחמו באופן הוגן, כי תקפו מן האגף. לטענתו, הצבא המצרי היה ערוך לבלום את כוחות השריון של צה"ל, "כי לזה היינו בנויים. מה ששבר אותנו זה הכוחות של הצנחנים [המצרים חשבו, שגם הכוחות של חטיבה 99 הם צנחנים] שבאו וחדרו לתוך התעלות שלנו ונלחמו בנו בקרבות פנים-מול-פנים. נגד הכול היינו עומדים, אבל העובדה שבאים פתאום צנחנים ונכנסים לנו מהעורף ונלחמים בנו בתוך התעלות, היא ששברה אותנו והכריעה אותנו" (עמוד 267). כיבוש המתחם, שהיה אחד החשובים במערכת ההגנה המצרית בסיני, הביא כבר ביומה השני של המלחמה להתפרקות המבנה והארגון המצריים ואפשרה לכוחות צה"ל לנוע מהר לתעלת סואץ. הקרב, לצד המהלומה האווירית בראשית המערכה, הוגדר כמלאכת מחשבת צבאית ונלמד באקדמיות צבאיות ברחבי העולם כמודל לקרב המשולב, והקנה לצבא הישראלי הצעיר מוניטין בינלאומי של צבא יעיל, תחבולני ומיומן. תהילה דומה נקשרה גם בשמו של מפקד האוגדה, אריק שרון, שזכור מאז, כנראה בצדק, לא רק כמפקד הצנחנים ופעולות התגמול אלא גם כמפקד השדה הטוב ביותר בתולדות צה"ל.

מה שעשינו ב-67'

הרמטכ"ל איזנקוט השבוע בתרגיל בפיקוד הצפון, (צילום: דו"צ).

בהקדמה שכתב לספר החדש ציין הרמטכ"ל איזנקוט כי גם כיום מפיק צה"ל לקחים מן המלחמה, "מהמוכנות שאפיינה את כוחות הצבא עם פרוץ המלחמה והביאה לידי ניצחון, מאופן קבלת ההחלטות החל בדרגים הגבוהים וכלה ברמת השטח ומדרכי הפעולה המהירות והיעילות שננקטו בכל הזירות" (עמוד 14). כחלק מחיזוק המוכנות התקיים השבוע תרגיל פתע מטכ"לי בפיקוד הצפון שבחן את מוכנות אוגדת הגליל להתמודדות עם מתקפה מפתיעה ורחבת היקף של החזבאללה. בתרגיל, ששם את עיקר הדגש על הכוחות הסדירים, הוקפצו אלפי לוחמים, בין היתר מגולני ומחטיבת הקומנדו, לגבול לבנון. התרגיל מצטרף לשורת תרגילים שמתקיימים בצה"ל בשנתיים האחרונות, שבבסיסם ההבנה כי המערכה הבאה עשויה לפרוץ ללא התרעה.

בהרצאה שנשא השבוע בכנס לציון חמישים שנים למלחמת ששת הימים, שהתקיים ביד יצחק בן-צבי בשיתוף המכון למחקרי ביטחון לאומי, תיאר האלוף תמיר היימן, מפקד המכללות הצבאיות והגיס הצפוני, את התפתחות אסטרטגיית צה"ל. היימן, קצין שריון שפיקד קודם לכן על אוגדה 36, הסביר בהרצאה כיצד המסמכים התפיסתיים של צה"ל משני העשורים האחרונים הגדירו את השטח כ"משני בחשיבותו בהשוואה לפגיעה באויב". תפיסה זו מומשה במערכות שהתרחשו בעשור האחרון בלבנון ובעזה, בהן ניכר משקלו של חיל האוויר בהשוואה לכוחות היבשה. אף שהיימן לא התייחס לכך, היו כבר קצינים בחיל האוויר שהשוו ברצינות גמורה את "עופות דורסים", התקיפה האווירית המפתיעה שפתחה את "עופרת יצוקה", למבצע "מוקד", אף שבפעולה בעזה פעלו טייסי החיל מול אויב שחסר כל הגנה אווירית.

לדברי היימן "אסטרטגיית צה"ל", שפרסם הרמטכ"ל איזנקוט ב-2015, היא בבחינת חזרה למקורות, המציבה את התמרון הקרקעי במרכז העשייה, כשם שהיה לפני חמישים שנה. "איך נממש את זה", אמר, "זה תלוי נסיבות". אחת מאותן נסיבות היא הרתיעה וההססנות של הדרג המדיני מהפעלת כוח מתמרן בהיקף רחב, בין היתר בשל החשש מנפגעים ומהתמשכות המערכה. אם יש לקח אחד שלמדו פה מאז 67' זה שהמערכה הבאה כבר לא תמשך רק שישה ימים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 09.06.2017)