המערב מנצח? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו קבע פרופסור הנסון שהמערב פיתח לאורך ההיסטוריה תרבות צבאית שהפכה אותו ליעיל וקטלני יותר מיריביו. אך האם במחקרו לא ירה את החץ ורק אז סימן את המטרה? כך או כך ספרו טומן בחובו כמה לקחים שמדינות מערביות, והצבאות שלהם, חייבים לאמץ אם ברצונן להוסיף לנצח.

בתקופה האחרונה פופולרי מאוד בקרב מפקדי צה"ל מאמר שכתב בשעתו פרופסור ויקטור דיוויס הנסון, סופר ומרצה נחשב להיסטוריה צבאית מאוניברסיטת סטנפורד. במאמר, שפורסם לפני כשנתיים באתר "מידה", הסביר הנסון היטב מדוע חשוב ללמוד על מלחמות. אך מקריאת ספרו החדש שתורגם לעברית עולה השאלה האם הוא ניתח את המלחמה נכון? 

בספרו "ניצחון המערב" (הוצאת שיבולת, 2020) טען הנסון כי המערב פיתח לאורך ההיסטוריה תרבות צבאית שהפכה אותו ליעיל וקטלני יותר מיריביו.

"אומץ בשדה הקרב הוא תכונה כלל-אנושית. אולם היכולת לייצר כלי נשק בייצור המוני כדי לסכל גבורה כזאת היא תופעה תרבותית קורטס ואלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר, חואן מאוסטריה ומצביאים אחרים במערב השמידו לעיתים קרובות ללא רחם את יריביהם הרבים מהם, לא משום שחייליהם היו לוחמים טובים יותר, אלא משום שמסורת החקירה החופשית, הרציונליות והחשיבה המדעית שלהם בהחלט הייתה עדיפה בשעת מלחמה" (עמוד 289). 

הנסון ניתח בספר תשעה קרבות גדולים לאורך ההיסטוריה כדי להוכיח את טענתו. הראשון שבהם הוא קרב סלמיס (480 לפנה"ס) בין האימפריה הפרסית לערי הפוליס היווניות. היה זה אחד משני הקרבות שבהם הביסו היוונים את הצבא הפרסי העצום שפלש ליוון. למרות הכוח הפרסי העצום היו היוונים עדיפים במפקדים האיכותיים שהעמידו בראש הכוחות, במשמעת המבצעית של חייליהם וביכולת הלחימה של הצי. 

תיאור הקרב, בניגוד לקרבות אחרים בספר, תמציתי. מפקד הצי היווני הכריזמטי והתחבולני, תמיסטוקלס האתונאי, פיקד על המתקפה הכלל-הלנית. "בכל התיאורים הקצרים של הקרב במקורות העתידים נזכרת המשמעת של היוונים בשעת התקפתם – אוניותיהם התקדמו לפי סדר, והצוותים חתרו, נסוגו, ונגחו לפי פקודה – בניגוד לתוהו ובוהו ולבלבול אצל הפרסים, שניסו באקראי וללא הצלחה לפלוש לסיפוני האוניות היווניות ולהרוג את צוותיהן" (עמוד 70). שמונה שעות ארך הקרב ובסופו כל אוניות הצי הפרסי הוטבעו או הונסו.

ירה חץ ואז סימן מטרה

הנסון הוא היסטוריון יסודי ומעמיק, ולא פחות חשוב מזה הוא יודע לספר סיפור באופן שמחבר את הקורא למתרחש ולשלב את הפרטים הקטנים בטענה הכללית שהציג בספר. הבעיה היא שהטענה אינה בהכרח עומדת במבחן המציאות. נראה שהמחבר ירה את החץ ורק אחר כך סימן את המטרה. כוחות מערביים נוצחו לא פעם בידי כוחות שאינם כאלו. כך למשל, הביס הצבא המונגולי של ג'ינגיס חאן את האבירים הטבטונים בשנת 1241.

כשניתח את מתקפת הטט המפתיעה בה פתחו כוחות צבא צפון וייטנאם והווייטקונג בינואר 1968, התעקש הנסון להציג את הניצחון הצבאי שהשיגו הכוחות בפיקוד הגנרל וסטמורלנד. הגנרל צדק כשראה בה "שגיאה של האויב שאפשרה לכוחותיו הזדמנות נדירה להילחם בצפון וייטנאמים בגלוי, אך רק מעט ממתקפות האויב במהלך טט הניבו התנגשות מערבית מסורתית של קרבות הלם" (עמוד 483). 

כדי להדוף את המתקפה על קה סאן למשל, שם היה נצור כוח נחתים, הקצה וסטמורלנד סיוע אווירי צמוד בכמות ניכרת ויזם את מבצע "פגסוס", הנחתת סער של כוחות דיוויזיית הפרשים הראשונה במסוקים, שהפתיעו והביסו את כוחות צבא צפון וייטנאם.

המתקפה הייתה כישלון צבאי. הצבא האמריקני הדף את הכוחות הפולשים, הביס אותם בכל קרב ופירק למעשה את הווייטקונג ככוח לוחם. אבל מתקפת הטט המחישה שלמערכה יש נדבכים שהנסון התעלם מהם אבל הם חשובים לא פחות מן המתרחש בשדה הקרב. אחד מהם הוא הקרב על התודעה של הצד שכנגד.

ניתן, כפי שהוכיחה מתקפת הטט או מתקפת הפתע המצרית ב-1973, להפסיד בשדה הקרב, ועדיין לרשום הישג תודעתי חשוב ואף לנצח את המערכה כולה. הכוח המערבי (במקרה זה האמריקנים) אולי ניצח בווייטנאם את הקרב, אבל הפסיד את המלחמה

הנסון תיאר את התקשורת בספרו כגורם תבוסתני, שאחראי לכך שבדעת הקהל האמריקנית נתפסה המערכה ככישלון. יש בביקורת הזו דמיון לא מבוטל לביקורת שהשמיעו תומכי הנשיא לשעבר טראמפ (וגורמי ימין בישראל) כנגד התקשורת כיום, אך תפקיד התקשורת הוא לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה המערבית, לתאר דברים כהווייתם ולספר את האמת (למשל, שהמדינה מנהלת מערכה צבאית חסרת תוחלת שלא משרתת את האינטרסים שלה) גם כשהיא לא נעימה לאוזן.

הספר יצא לאור בשנת בארצות הברית בשנת 2001, בטרם פיגועי 11 בספטמבר, שבעקבותיהם פלש הצבא האמריקני לאפגניסטן. באחרית דבר שהוסיף לספר, היה הנסון אופטימי באשר לתוצאות המערכה ההיא. הוא ציין כי האמריקנים בחרו לפלוש לאפגניסטן, "לאתר שם את כוחות הטליבאן ואל-קאעידה, ואחר כך לתקוף אותם ישירות באמצעות מטוסים, בעלי ברית מקומיים וכוחות מיוחדים, ולהרוג רבים מהם ככל שאפשר" (עמוד 561).

הנסון היה, כאמור, אופטימי מדי ובדומה למה שהתרחש בווייטנאם, צבאות המערב למדו באפגניסטן ובעיראק שיעורים כואבים שאינם מתיישבים עם התיזה של הנסון. "אסור לנו לשלוח כוחות צבאיים לתוך משבר, למען מטרה לא ברורה שלא יוכלו להשיג", כתב בשעתו יו"ר המטות המשולבים, גנרל קולין פאואל, שבעצמו לחם בווייטנאם. כשחוטאים לכלל הזה, כל העליונות הצבאית והטכנולוגית לא תעזור.

לקחים חיוניים לצבא מנצח

למרות הביקורת, הספר כולל כמה לקחים על-זמניים שחובה על מדינות המערב, והצבאות שלהן, להוסיף ולשמר אם ברצונן להוסיף ולנצח במלחמות. הראשון שבהם הוא שעבור צבאות במלחמה "קצינים צעירים שמשמיעים את קולם ואינם שותקים הם נכס חיוני" (עמוד 450). הביקורת וקריאת הכיוון שמשמיעים אלו, קבע, היא הכרחית לצבא התקפי ומנצח ויש לייצר תרבות ארגונית המעודדת דעתנות וביקורתיות וקשובה לה.

הלקח השני נוגע לחשיבות היוזמה, הן בדרגים הזוטרים והן בדרג הבכיר. המחבר לא טען שהמפקדים האמריקנים בקרב מידוויי, למשל היו יזמים אינדיבידואליסטים, ואילו היפנים רובוטים נטולי מחשבה. אולם, בניגוד לצי היפני "מערכת הפיקוד האמריקנית הייתה גמישה הרבה יותר, ופקודות הצי היו ביסודן רחבות דיין לאפשר שינוי ככל שיתפתח הקרב על מידוויי" (עמוד 464).

לתפיסת הנסון מצביאים מערביים כמו תמיסטוקלס וסקיפיו אפריקנוס, "ומצביאים מודרניים כמו ג׳ורג׳ פטון או קרטיס לה מיי הסתכסכו עם מדינתם שלהם, היו מוקפים בפיקודים עצמאיים בחשיבתם לא פחות מהם, והיו להוטים לנצל את היוזמה ולא רק לאכוף משמעת קפדנית בקרב כוחותיהם" (עמוד 473).

דוגמה בולטת ליוזמה שכזו, היא קרב ההתקדמות שניהל הגנרל פטון, קצין פרשים ושריון, באוגוסט 1944, לאחר הפלישה לצרפת. הארמיה השלישית בפיקודו שטפה דרך הקווים הגרמנים וביצעה את קרב ההבקעה והפריצה לבריטני. פטון, שהאמין בהתקדמות נועזת ובניצול מהיר של כל הזדמנות, העביר שש דיוויזיות דרך הפירצה באזור שבין אבראנש לפונטובול בתוך 72 שעות. הארמיה השלישית תקפה לכל ארבעת הכיוונים בו זמנית, תוך כדי שהיא מכתרת מאות אלפי גרמנים. 

לקח נוסף נוגע להכרח לחתור למגע בלחימה. במאי 1969, במלחמת וייטנאם, יזם גנרל מלווין זייס, מפקד הדיוויזיה המוטסת ה-101, מבצע לכיבוש גבעה 937 ("גבעת המבורגר"). חייליו כבשו את הגבעה לאחר קרב קשה, שבמהלכו נהרגו 56 מהם ויותר מ-500 לוחמי אויב.

לאחר הקרב, בתגובה לביקורת מצד פוליטיקאים ועיתונאים, אמר גנרל זייס כי "הגבעה הזו הייתה בשטח הפעולה שלי, ושם היה האויב, ושם תקפתי אותו… אם אמצא אותו על גבעה אחרת… אני מבטיח לכם שאתקוף אותו… זה נכון שגבעה 937, כשטח מסוים, לא הייתה בעלת חשיבות מיוחדת. עם זאת, העובדה שכוח האויב התמקם שם הייתה" (עמוד 527).

כמו צבאות מערביים אחרים גם צה"ל לא שמר תמיד על העיקרון הזה. בשנות השהייה בלבנון, ולא פעם גם אחר כך, ביכר צה"ל את הפעלת האש (לרוב מן האוויר) ונמנע מלפגוש את האויב בשטחו, על הקרקע. בספטמבר 1996, כחצי שנה לאחר מבצע "ענבי זעם" שהיה מבוסס רובו ככולו על הפעלת אש מנגד, ביצע צה"ל את אחת הפשיטות הקרקעיות האחרונות שלו בלבנון. 

השטח ההררי התלול, המבולדר והסבוך של ג'בל (הר) סוג'וד אפשר לחזבאללה להקים בו עמדות מוסוות, לירות בבטחה אש מקלעים, מרגמות ונ"ט לעבר מוצבי צה"ל, ולצאת ממנו לפעילות חודרת ברצועת הביטחון. מפקד יק"ל, תא"ל אלי אמיתי, ומפקד החטיבה המזרחית, אל"ם יאיר גולן, יזמו את מבצע "חובק עולם", שמטרתו הייתה לטהר את ההר ממאחזי הארגון.

אמיתי וגולן, שניהם קציני צנחנים שלחמו שנים ארוכות בלבנון, ביקשו להפעיל במבצע את יחידת אגוז, עליה פיקד סא"ל ארז צוקרמן, יוצא שייטת 13. באותה עת רק לאגוז הייתה המיומנות בלוחמת סבך בצד יכולת הפעלת אש מסייעת בדומה לגדוד חי"ר, והרעיון היה לנצל זאת ולהפעיל את היחידה בסריקות במעלה הרכס שמטרת לאתר ולהשמיד חוליות ועמדות אויב.

קצין המבצעים של פיקוד הצפון, סא"ל משה "צ'יקו" תמיר, יוצא גולני, ציין בספרו כי הסתייג משיטת הפעולה שנבחרה בטענה כי הפעולה אינה מבצע מיוחד אלא התקפה סדורה של גדוד חי"ר, ויש לתכנן ולבצע אותה בהתאם. אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין, לא קיבל את טענתו ואישר את המבצע.

הכוח של אגוז נתקל מטווחים קרובים בפעילי חזבאללה ובקרב שהתפתח נהרגו כעשרה מחבלים ושני חיילי צה"ל. שמונה חיילים נוספים נפצעו. במהלך הלחימה סייעו לכוח אגוז פלוגת טנקים בפיקוד סרן שאול אבידוב (שכמו צוקרמן עוטר בצל"ש אלוף על האומץ שהפגין במבצע), מסוקי קרב, אש סיוע ארטילרית, וכן כוח מגדוד הצנחנים 202, בפיקוד הסמג"ד רס"ן אהרון חליוה, שסייע בחילוץ הפצועים וההרוגים תחת אש.

היה זה המבצע מבוסס מגיע ישיר (ולא אש מנגד) הגדול ביותר בהיקפו מאז הפשיטה במיידון ועד למלחמת לבנון השנייה. למרות הצלחת צה"ל בקרב, אסר אלוף הפיקוד, עמירם לוין, על המח"ט, גולן, להשאיר כוחות בהר ולהמשיך לתפוס אותו כעמדה של צה"ל. למעשה סיפר גולן לימים, "אחרי שסיימנו לשלם את מס הכניסה ללחימה וההשתלטות על הרכס, במקום להיאחז בו לאורך זמן, ויתרנו על ההישג, מה שאפשר לחיזבאללה לחזור ולפעול ברכס סוג׳וד כמעט באין מפריע". 

למרות הפסקת המבצע, אמר גולן, "החטיבה המשיכה בפעילותה בעומק השטח" והוסיפה לפגוע בחזבאללה גם לאחר מכן. אבל הלקח שחזבאללה למד מהקרב היה ברור – צה"ל חשש מנפגעים ומבקש להימנע מהם ככל שניתן, גם במחיר ויתור על הישגים מבצעיים.

אמנם היעדים שאותם תוקפים צריכים תמיד להיות חלק ממהלך סדור שמאחוריו אסטרטגיה ומדיניות, אך בכל פעם שבצה"ל זנחו את העיקרון הזה בעת לחימה, כמו ב"צוק איתן" למשל, התוצאות היו לא משכנעות בלשון המעטה. 

יש לציין כי הנסון התרשם עמוקות מצה"ל. הצבא הקטן של ישראל "הצליח לשלוח לשדה הקרב שוב ושוב כוחות שעלו על יריביהם בארגון, בציוד ובמשמעת" (עמוד 546). היחידות הקרביות של צה"ל, כתב, הורכבו "מחיילים מאומנים היטב ועצמאים בחשיבתם. ישראל עצמה היא חברה דמוקרטית וקפיטליסטית, הנהנית מבחירות חופשיות ומחופש ביטוי. אויביה פשוט לא היו כאלה" (עמוד 547). אבל אויביה של ישראל למדו והשתפרו עם השנים, ועל צה"ל לשמור כל העת על יתרונו האיכותי באנשיו ובאמצעים שלרשותם.

לבסוף ראוי לזכור שהצלחות משטרים רודנים שקמו במערב, כמו זה של אלכסנדר או הרייך של היטלר, היו קצרות מועד. יש לזכור, כתב הנסון, "שקרב ההכרעה, העליונות הטכנולוגית, הקפיטליזם והמשמעת המעולה יכולים להעניק לצבאות המערב רק ניצחונות זמניים, כל עוד אינם נשענים על החירות, ערכי הפרט, הביקורת האזרחית ושלטון החוקה, כולם מערביים אף הם" (עמוד 123). זהו, אולי, הלקח החשוב ביותר שיש לקחת מן הספר.

בלי ימי חסד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מפקדי צה"ל שנכנסו לאחרונה לתפקידם כמפקדי אוגדות וחטיבות, בצפון ובדרום, גילו שהכלל הידוע, לפיו בתפקידי פיקוד בצה"ל אין ימי חסד – נשאר בתוקף. כדי שיהיו מוכנים, עליהם לשאול עצמם כל העת מה הם לא יודעים ואיך הם סוגרים את הפער הזה, כדי להיות מוכנים ליום פקודה.

הקיץ הוא תמיד תקופה של חילופי מפקדים ביחידות צה"ל. באוגוסט 2018, כשבועיים לאחר שנכנס לתפקידו כמפקד עוצבת הגולן לקח אל"מ אבינועם אמונה, צנחן שפיקד על מגלן, חלק בפינוי אנשי הארגון ההומניטרי "הקסדות הלבנות" מסוריה ובחיסול חוליה בת שבעה מחבלי דאעש סמוך לגדר המערכת.

השבוע מצא עצמו אל"מ אורן שמחה, הקצין שהחליף את אמונה בפיקוד על החטיבה, באירוע דומה. מארב של היחידה המובחרת מגלן, שמוקם סמוך לתל פארס נתקל בחוליית מניחי מטענים ובסיוע כלי טיס של חיל האוויר הרג את ארבעת חבריה. כמו אמונה בשעתו, גם שמחה, יוצא יחידת עילית שפיקד קודם לכן על גדס"ר נח"ל ועל חטיבת עציוני, נכנס לתפקידו לפני כחודש.

והנה, רק נכנס לתפקיד וכבר ותקיפה שיוחסה לצה"ל בסוריה, בה נהרג פעיל חזבאללה, הובילה למתיחות עם הארגון שכללה חדירת חוליה להר דב, ניסיון הנחת מטענים בגולן שסוכל ולתקיפה אווירית גלויה על כוחות צבא סוריה. 

יתכן שהפיצוץ ההרסני בנמל ביירות עשוי לשמש כ"סולם" עבור מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, להוריד את סף המתיחות עם ישראל ולחזור לשגרה. הארגון נתון בתקופה האחרונה בסד לחצים מורכב: המשבר הכלכלי בלבנון, הטריבונל הבינלאומי שחקר את רצח ראש ממשלת לבנון רפיק אל־חרירי עומד להצביע על פעילי ארגון כרוצחיו, וכעת ההבנה שנוכח ממדי ההרס בביירות הציבור בלבנון לא יסכים לכך שהארגון יגרור את המדינה לעימות נוסף עם ישראל.

אבל למרות החזרה לשגרה, מוטב לא להספיד את הארגון. נצראללה הוכיח לאורך שנותיו בתפקיד מזכ"ל הארגון (והוא בתפקיד משנת 1992), כי הוא מצטיין בזיכרון ארוך ויכולת לזהות תורפות בצד הישראלי.

בשבוע האחרון הספידו פרשנים שונים את ההרתעה הישראלית וקבעו כי חזבאללה אינו מפחד מישראל ומעוצמתו של צה"ל. זו אמירה פשטנית, ששייכת לתחום קטטות בהפסקה הגדולה בבית הספר.

בפועל, ההרתעה בקרב חזבאללה מפני מלחמה עם ישראל נותרה חזקה כשהיתה. הארגון מודע למחירה הכואב של מערכה שכזו, ואינו רוצה בה. אין בכך בכדי לומר שנצראללה לא דוגל במדיניות הליכה על הסף, שמאתגרת את ישראל ומניבה לו הישגים בבית, בחזית הפנים־לבנונית, ובחוץ, מול ישראל. המסקנה היא שהרגיעה בגבול הצפון חוזרת, לבינתיים.

הג'יהאד האסלאמי חי ובועט

ברצועת עזה הזמן בין הכניסה לתפקיד לרגע המבחן התקצר אפילו יותר. שעות ספורות לאחר שתא"ל נמרוד אלוני החליף את תא"ל אליעזר טולדנו בפיקוד על אוגדת עזה, שיגר הג'יהאד האסלאמי רקטה לעבר העיר שדרות.

הג'יהאד האסלאמי הפגין כבר את יכולתו הגבוהה לאתר מועדים ויעדים שבהם ירי רקטות ישיג אפקט משמעותי. בספטמבר 2019, ביוזמת מפקד החטיבה הצפונית של הג'יהאד ברצועה, בהא אבו אל־עטא, ירו פעילי הארגון רקטות לעבר אשדוד בעת עצרת בחירות של רה"מ בנימין נתניהו (וחזרו על כך שלושה חודשים מאוחר יותר בעצרת בחירות באשקלון). נתניהו, שנאם אז, נאלץ להתפנות למרחב מוגן, והג'יהאד האסלאמי רשם הישג תודעתי.

במהלך מבצע "חגורה שחורה". בתוך שישה ימי קרב פגע צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל אביב כוכבי, בכשלושים פעילים בג'יהאד האסלאמי ובהם אל־עטא, שחוסל מן האוויר בפעולה שפתחה את המבצע. אולם למרות הפגיעה שספג' הארגון הוכיח השבוע שיכולתו לירות בזמן ובמקום המתאים לא נפגעה. סוללת כיפת ברזל יירטה את הרקטה סמוך לשדרות, בעת שעשרות צופים ישבו ברכביהם במתחם הדרייב־אין החדש בעיר וצפו בסרט.

צה"ל בתגובה תקף מן האוויר יעדי חמאס, בכדי לאותת לו שבעיני ישראל הוא הריבון ברצועה, ועליו האחריות לשקט. בפעמיים הקודמות שאלוני החליף את טולדנו בתפקיד, בפיקוד על מגלן ועל חטיבת הצנחנים, היה זה לאחר שטולדנו פיקד עליהן במלחמת לבנון השנייה (כשאלוני פיקד על גדס"ר צנחנים) ובמבצע "צוק איתן". 

גם הפעם היתה תקופת הפיקוד של טולדנו מורכבת. מערכה גדולה אמנם לא היתה, אבל הוא פיקד על כוחות האוגדה בין היתר בימי הקרב שלאחר המבצע המיוחד שהסתבך בחאן יונס בנובמבר 2018, וכן במבצע "חגורה שחורה".

לא למד את תפקידו בעודו משמש בו

השבוע פורסם ב"ידיעות אחרונות" כי אל"מ יונתן מופז, יוצא יחידת עילית בה עשה את כל שירותו, מונה למפקד חטיבת החי"ר במילואים "יפתח". מופז הוא מפקד ראוי שהשתתף במבצעים מיוחדים רבים, אך זוהי גיחתו הראשונה לצבא היבשה. 

הלקח בנוגע למינויים שכאלו היה אמור להילמד במלחמת לבנון השנייה, שמהדהדת כעת בזיכרון לאור המתיחות בצפון. סיפורה של עוצבת נתיב האש ומפקדה במלחמה, תא"ל ארז צוקרמן, הוא דוגמה בולטת לאופן שבו קודמו בצה"ל מפקדים נועזים, ללא הכשרה מתאימה, לפיקוד על מסגרות שבמובהק אינן "הלחם והחמאה" שלהם. 

צוקרמן, כתב ח"כ עפר שלח בספרו "האומץ לנצח" (ידיעות ספרים, 2015), היה: "מפקד שדה מעולה שצמח ביחידות המיוחדות – את רוב שירותו עשה בקומנדו הימי, שעליו גם פיקד, ובתווך הקים את יחידת אגוז בפיקוד הצפון – קיבל את הפיקוד על אוגדת המילואים 366 כשנה לפני מלחמת לבנון השנייה. לאחר כישלונה של האוגדה במלחמה, שהביא גם להתפטרותו, הושם דגש רב על כך שלא עשה קורס מפקדי אוגדות קודם שנכנס לתפקיד; אך הבעיה האמיתית היתה בכך שבשנה שקדמה למלחמה לא למד, כמוהו כמפקדים סדירים אחרים שהופקדו על מסגרות מילואים, את תפקידו בעודו משמש בו" (עמוד 212).

בשנים האחרונות שילב הצבא בהצלחה קצינים מן "הצבא הגדול" בכוחות המיוחדים, ולחלופין מן האחרונים לחטיבות החי"ר. מפקד פיקוד הדרום, אלוף הרצי הלוי, שעבר מהצנחנים ליחידה ובחזרה הוא דוגמה של צד אחד של המטבע, וסא"ל בר בשן, יוצא יחידת שלדג שהיה מ"פ בחטיבת גבעתי וכיום מפקד על גדוד שקד הוא דוגמה לצד השני. 

זהו שילוב מבורך, שכן הם מביאים אתם ידע וניסיון שפותח ביחידות העילית לגדודים ולחטיבות, ובתורם לומדים כיצד פועל הצבא ה"אמיתי", שנושא בעול הבט"ש בשגרה ומהווה את עיקר הכוח המתמרן של הצבא במלחמה.

יתרה מכך, צה"ל מתמרן ביבשה הרבה פחות מבעבר. במאמר שפרסם בשעתו אל"מ יהודה ואך, יוצא יחידת מגלן המפקד כיום על עוצבת חירם בגבול לבנון, הוא קבע שצה"ל נסמך יתר על המידה על גדרות ומכשולים הנדסיים. "חציית הגדר כאופציה סבירה נעדרת מן השיח הפיקודי. נוצר כיום מחסום תודעתי (פסיכולוגי) לפעול מעבר לה", כתב.

בהתחשב בכך, לתחושת המסוגלות ולניסיון שמביאים איתם מפקדים מהכוחות המיוחדים, שפעלו מעבר לקווי האויב, לתפקיד יש ערך של ממש. בעיניהם הגדר היא רק גדר, שאותם יש לעבור, ולא מחסום. 

אולם למרות היתרונות, השילוב של קצינים שכאלו בצבא היבשה טומן בתוכו מורכבות. בצה"ל, צבא מיליציוני שבו ההכשרה לתפקיד ברמה של מח"ט ומעלה היא התפקיד עצמו, חלק ניכר מן הידע שהקצין רוכש מגיע גם "דרך הרגליים" והניסיון.

חובה לוודא כי המסלול המשלב כולל בתוכו הכשרה סדורה ודי תפקידים במעלה הדרך (תפקידי מ"פ, קצין אג"ם ומג"ד) שיוכלו לגשר על הפערים. כמו עולם המבצעים המיוחדים, גם פיקוד בצבא היבשה כולל בתוכו עולם תוכן מורכב שיש להתמקצע בו.

בעצם, מפקדים שזה הרקע שלהם צריכים לשאול את עצמם כל יום מה הם לא יודעים ואיך הם סוגרים את הפער הזה, כדי להיות מוכנים יותר ליום פקודה.

מה צריכים לקחת מזה אל"מ ברק חירם, יוצא יחידת אגוז ומג"ד 51 לשעבר שמונה השבוע למפקד חטיבת גולני, ואל"מ מופז? בעיקר את תובנה שבצה"ל, שהוא צבא לוחם, מהעסוקים בצבאות המערב, אין ימי חסד והאירועים יכולים לתפוס אותך חודש אחרי שנכנסת לתפקיד (כמו תא"ל רסאן עליאן שפיקד על חטיבת גולני ב"צוק איתן", רק חודש לאחר שנכנס לתפקיד המח"ט), ולפעמים מוקדם יותר.

 

 

אין תחליף לתרגול בשטח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל מבטל את תרגילי החטיבות המתמרנות, בכדי להשקיע באימוני הגדודים. למרות שחיוני "להשחיז את הקצה המבצעי", אין תחליף לאימון המסגרת החטיבתית המתמרנת בשטח, בחום ובקור, כשעייפים ומשקל הציוד מעיק. צה"ל שכח זאת במלחמת לבנון השנייה והתוצאה היתה כואבת. 

השבוע פורסם ב"ישראל היום" שבצה"ל הוחלט לבטל את תרגילי החטיבות (תרח"טים) המתמרנות בזרוע היבשה. ההחלטה, כך נכתב, לא נובעת מהקושי התקציבי שמציבה המציאות הפוליטית, אלא משאיפה לשנות את טיב האימונים של כוחות היבשה.

במקום זאת יושקעו המשאבים בעיקר בתרגילי גדודים ופלוגות, בכדי "להשחיז את הקצה המבצעי", כמאמר גורם בצה"ל שצוטט בכתבה, ולהפוך "אותו לקטלני יותר" (ערך שהרמטכ"ל אביב כוכבי מדגיש מאז שנכנס לתפקידו). עוד פורסם בכתבה כי במקום התרח"טים יהיו בכל שנה שני תרגילי אוגדה עיקריים והחטיבות שלא ישתתפו בהם, יתאמנו בסימולטור. 

2006 כקו פרשת מים

מלחמת לבנון השנייה היתה קו פרשת המים. במלחמה התגלתה החלודה שהעלה צה"ל בהפעלת מסגרות מתמרנות גדולות מרמת החטיבה ומעלה, בשל העובדה שבשש השנים שקדמו לה (ובחלק מהמקרים אף למעלה מכך) הוא נמנע מלקיים תרגילים גדולים ליחידותיו. 

צה"ל לא עשה זאת מבלי להבין על מה הוא מוותר. אבל העומס המבצעי שנבע מהאינתיפאדה השנייה בתוספת מגבלות תקציביות, הביאו לכך שגדודים וחטיבות ביצעו לעתים כמעט שנה רצופה של תעסוקה מבצעית ביהודה ושומרון ובעזה, ללא הפוגה של אימון. הפתרון של צה"ל לצורך בכוחות בשטח (תוך גיוס מצומצם ככל שניתן של מילואים) ולמצוקות התקציב היה לקצץ באופן דרסטי באימונים. זה עבד אבל היה לזה מחיר, בידע ובמקצוענות של מפקדי צה"ל בפיקוד על מסגרות גדולות. 

בנוסף בלט הפער בניסיון ובידע המקצועי של קצינים שעשו את עיקר שירותם ביחידות המיוחדות ועתה פיקדו על מסגרות מתמרנות גדולות דוגמת חטיבה ואוגדה. היחידה עליה פיקדו לא היתה עוד כוח קטן ומובחר אלא מסגרת גדולה, כבדה, לעתים משוריינת, שאנשיה לא התאמנו כנדרש. אומץ לב, קריאת "אחריי" וכושר גופני כבר לא יחפו במקרה שכזה על היעדר מיומנות וניסיון בהפעלת גוף מתמרן בהיקף כזה.

כישרון אינו חלופה לאימונים והכשרה

כך התגלגלה אוגדת השריון במילואים, עליה פיקד תא"ל ארז צוקרמן, מהנועזים שבמפקדי צה"ל באותה עת שצמח בקומנדו הימי והצטיין כמפקדה הראשון של יחידת אגוז בלבנון, ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו. כיחידה צבאית היא כמעט שלא השיגה יעדים, לא עמדה במשימותיה, ואף שאנשיה הצליחו לפגוע במספר פעילי חזבאללה, היה מי שטען שהאוגדה ניצחה במערכה בעיקר את עצמה.

מקרה קיצון אחר הוא זה של מח"ט הנח"ל דאז, מיקי אדלשטיין, אשר סיפר למפקד האוגדה שלו, בשעה שהלה ביקר בתרגיל החטיבתי שעליו פיקד לאחר המלחמה, כי זהו התרח"ט הראשון שלו. מפקד האוגדה, גיא צור, לא התרשם עד שהמח"ט, יוצא יחידת העלית שלדג, הבהיר שזהו התרח"ט הראשון שבו הוא משתתף מאז גיוסו. חטיבת הנח"ל שעליה פיקד לא ביצעה תרח"ט מלא מאז 1998 ועד לאחר המלחמה ב-2006. היעדר הניסיון קיבל ביטויים כואבים בשטח, בקרבות בע'נדוריה, פארון ובסלוקי.

גם הדוגמאות החיוביות מהמלחמה ההיא למפקדים שפיקדו היטב על יחידותיהם, לא נבעו מניסיון והכשרה אלא מכישרון. בספרו, "סיפור מלחמה, סיפור אהבה" (ידיעות ספרים, 2009), מתאר מפקד אוגדת הגליל במלחמה, תא"ל גל הירש, שיחה שניהל עם מפקד גדוד הסיור של הצנחנים, נמרוד אלוני (כיום תא"ל). בשיחתם שאל הירש, שהתרשם מרמת הלחימה הגבוהה של נמרוד וגדודו, מתי לאחרונה הוא עשה תרגיל גדודי? התשובה, הלא מפתיעה, היתה מעולם לא. 

בדומה למרבית מפקדי הגדודים במלחמה, נמרוד מעולם לא פיקד על גדודו בתרגיל. הוא פיקד בשעתו על תרגיל 'נסיגה והשהיה' בעת שהשתלם בפו"מ וזה הכל. "נמרוד השתלט על מרון א־ראס תוך הפעלת פלוגת טנקים, ארטילריה, הנדסה, מסוקי קרב, תצפיות יחמ"מ והכול בנוהל קרב של שעות ספורות ובתיאום מול שני גדודים נוספים ומול מפקדת חטיבה 300. תוצאות הקרב שלו היו חד־משמעיות, האויב הובס" (עמוד 273), כתב הירש.

הסיבות להצלחתו של אלוני הן שבדומה להירש הוא גדל ביחידות החטיבתיות של הצנחנים בתקופה שצה"ל כן התאמן, ונסמך על הניסיון שצבר כשנדרש לכך בלחימה. סיבה נוספת היא שאלוני, כך נראה, הוא מפקד מוכשר. אבל כישרון אינו חלופה לאימונים והכשרה סדורים. 

מאז המלחמה, עם מינויו של גבי אשכנזי לרמטכ"ל, חזר צה"ל להתאמן. אשכנזי, שעשה את עיקר שירותו בגולני, נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. כשנכנס לתפקידו ציטט אשכנזי את קלאוזוביץ ואמר שלצה"ל ישנם שני מצבים: מלחמה וההכנות למלחמה. לימים התברר שיש גם מצב שלישי, המערכה שבין המלחמות, אבל המסר היה ברור – אין תחליף לאימון הכוחות בשדה, כשקר או חם להם, העייפות מצטברת ומשקל הציוד מעיק.

היו שנים שצה"ל הקפיד על כך יותר, היו שנים שפחות. המחאה החברתית, שאירעה במהלך כהונתו של הרמטכ"ל בני גנץ הביאה לקיצוץ בתקציב הביטחון, והיה לכך ביטוי בכמות האימונים. בכהונתו של גדי איזנקוט כרמטכ"ל (יוצא חטיבת גולני אף הוא), הושם דגש רב מבעבר בנושא האימונים וכשירות כוחות היבשה השתפרה.

אבל בין שבשנים הרזות ובין שבשנים הטובות הלך הרוח בצה"ל, כלקח מהמלחמה, היה שהחטיבה (בניגוד לאוגדה) היא עדיין רמה שחייבת להיות מתורגלת בשטח, בסדרי כוחות מקסימליים ככל שניתן.

התמרון חיוני, כדאי שיהיה יעיל

בשל האיום החמור על העורף האזרחי שמציבים חזבאללה וחמאס באמצעות ארסנל הטילים והרקטות שברשותם, לישראל אין את המותרות שבמערכות ממושכות. במלחמה יפעיל צה"ל שני מאמצים. הראשון הוא מאמץ האש מן האוויר, הים והיבשה, שמטרתו, כפי שכתב בשעתו פרופסור גבי סיבוני, היא "לחרוט את זיכרונו של האויב ולשמרו לזמן ארוך ככל האפשר כדי לדחות פעולה נוספת שלו כנגד ישראל לשנים, בנוסף להיותו טרוד בשיקום ארוך וזללן משאבים".

אף שאין להפסיק את הלחימה בטרם מוצה מאמץ האש, הרי שיש לקצרה ככל שניתן. המאמץ השני, התמרון היבשתי, הוא הכלי המיטבי להשיג את קיצור משך המערכה שכן הוא, יותר מכל אמצעי אחר, מציב איום של ממש על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב ומכריח אותו להסכים להפסקת אש.

בנאומו במרכז הבינתחומי בהרצליה לפני שבועיים, אמר הרמטכ"ל כוכבי כי במערכה הבאה "יהיה תמרון, והתמרון הזה צריך להיות תמרון אפקטיבי ותמרון יעיל". כאמור, התמרון חיוני בכדי לקצר את המערכה, אך בכדי שיהיה גם יעיל, יש לאמן את החטיבות המתמרנות. 

לאחר מלחמת לבנון השנייה סיפר מפקד בצה"ל כי בעת שהשתלם בצבא האמריקני ב-2005 ניסה להסביר למארחיו שבצה"ל לומדים תוך כדי הלחימה והדבר מפצה על הזנחת כשירויות. הם מצידם הביטו בו כעל משוגע ויהיר. המלחמה ב-2006 הוכיחה את צדקתם. לא חייבים לחזור על הטעות. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 07.01.2020)

אתו ללבנון: ספר חדש על מלחמה שבחרנו (ואסור) לשכוח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

העיתונאי חיים הר-זהב כתב ספר על ארבע השנים האחרונות שבהן לחם צה"ל בלבנון, 2000-1996. זו מלחמה שצה"ל שכח, והציבור הדחיק. אבל אם לא נזכור את לקחיה, אנו עלולים לחזור על שגיאותיה. 

מדינת ישראל הדחיקה, שלא לומר שכחה, את 18 שנות השהייה בלבנון. זו המסקנה שאליה הגיע חיים הר-זהב, שחקר לעומק את התקופה, בדגש על השנים 2000-1996, השנים האחרונות להחזקת צה"ל את רצועת הביטחון בלבנון. ספרו, "לבנון: המלחמה האבודה" (הוצאה עצמית, 2019), הוא ניסיון נוסף להציף בתודעה הציבורית את התקופה ההיא ולהזכיר שרגע לפני האינתיפאדה השנייה, וכמעט מיד לאחר שצה"ל נסוג מביירות ב-1983, ניהל צה"ל מלחמה יומיומית כנגד ארגוני המחבלים בדרום לבנון.

הספר מצטרף לרשימה קצרה מדי של ספרים על התקופה, ובהם "דלעת" שכתב מתי פרידמן, "אם יש גן עדן" (רומן על בסיס אירועים אמיתיים) שכתב רון לשם, "סוף סוף ירו על הפלוגה שלנו" מאת סטלה ויחיעם מרט. הספר הבולט ביותר על התקופה הוא "מלחמה ללא אות" מאת תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שעשה בלבנון את כל שנות שירותו מסגן מפקד פלוגה בגולני ועד למפקד חטיבה מרחבית.

הר-זהב, שהתגייס בנובמבר 1995, שירת כלוחם ומפקד בגדוד 931 של הנח"ל. השירות שם היה עבורו, כפי שהיה עבור האנשים שאותם בחר לראיין לספר, משמעותי במיוחד. 

באחד הלילות, כתב, יצא כוח מהפלוגה המסייעת בגדוד להשכיב מארב מצפון למוצב כרכום בגזרה המערבית. על הכוח פיקד מפקד מחלקה, יוצא היחידה המובחרת מגלן, והר-זהב היה סגנו. הכוח כמעט צעד היישר לתוך זירת מטענים "שבה חמישה מטעני כלימגור, ובגלל שהמ"מ התעקש לשנות נתיב הליכה באמצע לבנון רק בשל תחושת בטן" (עמוד 294), נמנע האסון.

מלחמה לכל דבר ועניין

בתחילה הגדיר צה"ל את הלחימה בלבנון כפעולת ביטחון שוטף, אבל בראשית 1995 חל שינוי מהותי. אז "החליטו הרמטכ"ל רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק ואלוף פיקוד הצפון עמירם לוין להגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון מלחמה לכל דבר ועניין" (עמוד 22). לוין, יוצא סיירת מטכ"ל, הוביל בפיקוד הצפון קו לוחמני שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. במקביל הוקמו בית הספר ללוחמת גרילה ויחידת אגוז בחטיבת גולני שהתמחתה בלחימה בשטח הלבנוני.

מפקדה הראשון של יחידת אגוז היה ארז צוקרמן, "איש הקומנדו הימי" (עמוד 39), קצין נועז וחותר למגע. הקמתה התגלתה כמהלך יעיל מאוד, ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמיה עשרות מחבלים.

באחד הקרבות הקשים שניהלה היחידה, ב-19 בספטמבר 1996, סרק כוח גדול בפיקוד צוקרמן את ג'בל סוג'וד ונתקל מטווחים קרובים בפעילי חיזבאללה. "לפחות עשרה אנשי חיזבאללה נהרגו בשורה של היתקלויות באותו בוקר בסבך ליד סוג'וד ופרט לשני ההרוגים של צה"ל – ההרוגים הראשונים של יחידת אגוז – נפצעו שמונה לוחמים אחרים" (עמוד 46).

בספטמבר 1997, כשבוע לאחר שכוח שייטת 13 נתקל במארב חיזבאללה וספג אחד-עשר הרוגים (והרוג נוסף מכוח החילוץ), הרגו לוחמי היחידה, עליה פיקד אז משה תמיר, את בנו של חסן נצראללה, מזכ"ל הארגון. 

"הכוח של אגוז נע ליד מוצב צד"ל בסוג'וד, על מורדות ג'בל רפיע, ופגע בכמה אנשי חיזבאללה בתום קרב שבו השתתפו גם כוחות של צבא לבנון שירו לעבר מסוקי קרב של צה"ל. לאור מעורבותו של צבא לבנון, העריכו בפיקוד צפון כי אפשר שבכיר בחיזבאללה היה בין הנפגעים בקרב" (עמוד 149). תמיר הורה ללוחמי אגוז להביא עמם את גופות פעילי החיזבאללה שנותרו בשטח. 

אחת הגופות היתה זו של האדי נצראללה, וישראל ניצלה את קלף המיקוח הזה בכדי במשא ומתן להשבת גופתו של לוחם הקומנדו הימי שנהרג באסון השייטת, איתמר איליה, שהוחזקה בידי חיזבאללה.

לחימה מתמדת, סיזיפית

אבל עם כל הכבוד ליחידות המובחרות (שחוו, כפי שאמר לי חבר ששירת כקצין בסיירת נח"ל בתקופה המדוברת, עומס יוצא דופן, עם דרישה כמעט בלתי-אפשרית לאפס תקלות ולמאה אחוז הצלחות), מן הספר עולה שלבנון האמיתית היתה שייכת לגדודי השריון והחי"ר, לתצפיתנים, לכוחות ההנדסה והתותחנים, ש"טחנו" קווים במוצבים, והשכיבו מארבים בוואדיות בצורה סיזיפית, מייאשת ושוחקת. 

אחד האירועים המשמעותיים בספר התרחש בשעות הערב ב-9 באוגוסט 1998. פעיל חיזבאללה חדר למוצב סוג'וד של צד"ל, בעת שאויש על-ידי מחלקה מגדוד הצנחנים 101, והפתיע את הלוחמים. סמל המחלקה נאבק עמו, ירה לעברו ופצע אותו, אך המחבל נמלט לסבך.

כל שרשרת הפיקוד שמעל למפקד המחלקה התייחסה בסלחנות מה ללוחמים אבל זה עתיד היה להשתנות במהירות. "עם כניסתו לתפקיד הדגיש הרמטכ"ל שאול מופז את חשיבות הניצחון בעת מגע עם האויב" (עמוד 203). מופז, שאחד מפקודיו בחטיבת הצנחנים תיאר את סגנון הפיקוד שלו כ"יחס מחמיר לתקלות קלות ערך", ניצל את האירוע בכדי לבסס נורמה והחליט להדיח את מפקד המחלקה, הסמל ולוחם נוסף מחטיבת הצנחנים. "עוד החליט לרשום הערה פיקודית למפקד יק"ל תת-אלוף ארז גרשטיין, למח"ט הגזרה המזרחית של יק"ל אלוף-משנה אביב כוכבי ולמפקד גדוד 101 סגן-אלוף איתי וירוב" (עמוד 160). כיום, כרמטכ"ל, כוכבי מדגיש גם הוא את ערך הניצחון, ולא מן הנמנע שהשיעור של מופז נשאר אתו מאז.

הטיפול בגדוד המוכה היה לקוי, אבל למרות שנוח לאמץ את הגישה לפיה מופז החמיר מדי עם הלוחמים והמפקדים, הרי שבסוף קשה להתווכח עם העובדה שמאז ואילך חתרו כוחות צה"ל למגע, ועשו כן גם בהמשך כהונתו של מופז בראשית האינתיפאדה השנייה. בהובלת וירוב הצליח גדוד 101 להתאושש מן האירוע. בקו הבא, ב-12 ביוני 1999, כוח מהגדוד "נתקל בחוליית חיזבאללה, ליד מוצב ריחן" (עמוד 219). למרות שהופתע והמ"מ נפצע, התעשת הכוח, אליו חבר גם המג"ד, והרג ארבעה מחבלים.

אירוע משמעותי אחר הוא מבצע "שבר ענן", כמעט שנה לפני הנסיגה, באוגוסט 1999. כוחות מהפלוגה המסייעת בגדוד 51 של גולני, בפיקוד יואב ירום, ארבו למחבלים בסמוך למבצר הצלבני קלעת דובאי. ירום, שהתגייס "לפלס"ר גולני" (עמוד 224) ולאחר שובו מקורס הקצינים איבד את כף רגלו בפיצוץ מטען בלבנון, שכנע את מפקדיו, מח"ט הגזרה, משה תמיר, ומח"ט גולני, גדי איזנקוט, להוציא פעילות התקפית. 

אחד הכוחות, שהתמקם במבצר, הופתע על-ידי שלושה מחבלי חיזבאללה, וספג פצועים והרוג. בהמשך נתקל כוח התגבורת שהוביל מג"ד 51, אילן אטיאס, במחבלים הנסוגים. בחילופי האש נפצע המג"ד ונהרג לוחם נוסף. לבסוף, "צמצם ירום את הטווח שבין הכוח שלו לבין חוליית החיזבאללה בתחתית הוואדי. כוח המ"פ הסתער על החולייה והרג את שלושת אנשיה" (עמוד 230).

ספר מרתק אבל חד-ממדי

חסרונו העיקרי של הספר התיאור החד-ממדי שלו את המציאות. כמעט כל הספר מלא בתיאורים אודות אנשים, שהתגייסו לצה"ל מלאי מוטיבציה ורצון לתרום, ונהרגו במלחמה שמוצגת כחסרת תכלית. המציאות היתה מורכבת יותר.

אכן, כמעט לאורך כל התקופה לא נבחנה כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט (שלחם בלבנון שנים ארוכות), טען בשעתו כי החיזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים נוסח משגב עם וכפר יובל. רק כאשר נכשל בכך, ירה הארגון על יישובי הצפון.

תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, שפיקד על יחידת הקישור ללבנון, הסביר פעם את מעגל הקסמים השלילי בו היתה ישראל נתונה באמצעות מבצע של סיירת צנחנים, במאי 1995. הכוח, בפיקוד רס"ן יוסי בכר (לימים אלוף), הרג חמישה פעילי חיזבאללה, במארב סמוך למוצב סוג'וד, וחזר בלי נפגעים. בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. בעצם, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הביצועים הבולטים והלוחמניים של פיקוד הצפון, הישיבה בלבנון לא הוסיפה לישראל דבר.

נדמה, כתב המחבר, שכמעט הכול הפך מעגלי בלבנון. "כמו המארבים שהציב צה"ל נגד כוחות חיזבאללה, שהיו בדרכם לארוב לכוחות צה"ל שיוצאים למארבים, כך גם בתחום המדיני: ישראל נכנסה ללבנון ב-1982 ולמעשה יצרה את חיזבאללה" (עמודים 133-132).

הטענה האחרונה אינה מדויקת, בלשון המעטה, ומבטאת ראייה צרה וחסרה של העימות. החיזבאללה הוקם על-ידי איראן כשלוחה שלה, במסגרת ייצוא המהפכה האסלאמית, והוא מנהל כנגד ישראל מלחמת קודש.

בתקופתו של מופז כרמטכ"ל נבחנה סוף סוף המטרה שלשמה שהה צה"ל בדרום לבנון. במקום הגנה על יישובי הצפון נקבעה מטרה חדשה: "הגנה על גבולה הצפוני של ישראל" (עמוד 165). את המטרה הזו, כפי שטענו קבוצות כמו "ארבע אימהות", ניתן למממש בלי להחזיק כוחות בשטח לבנון. אבל כפי שהתברר לאחר הנסיגה מלבנון, האיום ששמו חיזבאללה לא נמוג כשעזב צה"ל את לבנון. 

ביטוי לראייה החד-ממדית המוצגת בספר ישנו בעובדה שכמעט שאינו כולל הצלחות מבצעיות של צה"ל, וכאשר הוא עושה כן, אז הן מסתכמות במשפט לאקוני. ביולי 1997 למשל, "בהיתקלויות של אגוז, פלנ"ט צנחנים, וגדוד 101 של החטיבה" (עמוד 93), נהרגו חמישה מחבלים והכוחות חזרו בלי שריטה. במבצע "מהלך מבריק" ב-1997, שאינו מוזכר בספר, פשט כוח מיחידת אגוז בפיקוד משה תמיר על הכפר ע'נדוריה והרג שמונה מחברי כוח האבטחה של חיזבאללה בכפר.

זוהי הצלחה מבצעית די מרשימה, ומוזר שהיא ודומות לה אינן מוזכרות בספר. אין בכך, כאמור, מלערער את הקביעה שההצלחות המבצעיות לא שירתו שום תכלית מדינית ולא תורגמו לאחת כזו, אבל בלעדיהן הסיפור חסר.

גם העובדה שהיו בצה"ל קולות שקראו בזמן אמיתי לצאת מלבנון לא מוזכרת. אלוף פיקוד הצפון עמירם לוין וקציניו, ובהם יאיר גולן, קצין צנחנים שהיה מח"ט בלבנון (אז גם נפצע בהיתקלות עם מחבלים, והוסיף לפקד על הכוח עד גמר הלחימה), חשבו שהמשך השהייה של ישראל ברצועת הביטחון מיותר ועליה לצאת משם, רצוי לאחר שתכה מכה קשה את חיזבאללה. ליפקין-שחק, כרמטכ"ל, אפשר ללוין להציג את משנתו בפני הדרג המדיני שדגל בקו שמרני, ולמעשה החליט להשאיר את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים. 

לקחים שאסור לשכוח

מלבנון נסוג לבסוף צה"ל כתוצאה מהחלטה שכפה על המערכת ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק. היתה זו החלטה שראש אגף מבצעים דאז, אלוף (מיל') גיורא איילנד, תיאר בדיעבד כ"חכמה וגם אמיצה".

זהו ספר חשוב בשל העובדה שהתקופה כמו נשכחה מהלב. מה גם שהר-זהב יודע לספר סיפור והקורא כמו נשאב לספר וללבנון. אבל כוחו האמיתי של הספר הוא בשלושה לקחים שמופיעים בסופו, שאסור לשכוח.

הראשון שבהם, כתב, הוא שהלחימה המחישה "עד כמה חשוב החינוך של מפקדים זוטרים בצה"ל לפעול ולקבל על עצמם אחריות – "להגדיל ראש" כפי שהדבר נקרא בעגה הצה"לית – אך הדבר נראה טבעי כמעט, שכן הלחימה ברצועת הביטחון בדרום לבנון הייתה כמעט כולה של הפיקוד הזוטר: כזו שבה המ"מ השפיע על התוצאה יותר ממפקד האוגדה, וסמל המחלקה השפיע יותר מהמח"ט. במלחמה הזו לא היו קרבות חטיבתיים ואפילו לא קרבות גדודיים. בפעמים שבהן כוחות לוחמים פגשו אלה את אלה בשדה הקרב הם היו בסדרי גודל של כיתה מול חולייה" (עמוד 282). הלקח הזה, חייב לעמוד לעיני צה"ל בהכשרת הפיקוד הזוטר.

הלקח השני, נוגע לשאלה מדוע נדחקה המלחמה מהתודעה הציבורית בישראל. אחת התשובות שמספק הספר היא שישראל "לא ניצחה במלחמה בדרום לבנון, ואיש לא נהנה לזכור הפסדים" (עמוד 286). ומדוע הפסדנו, או לפחות לא ניצחנו? משום שהמטרה שהוגדרה לצה"ל היתה אמורפית ולא הוגדרו יעדים מדידים וברי השגה. כשאין הגדרה ברורה מה יחשב לניצחון, לא ניתן לנצח.

ישראל, כתב הר-זהב, יצאה מלבנון משום "שנמצאו אזרחים, ובעיקר אזרחיות, שיצביעו על הכישלון המחשבתי של הממשלה ושל צה"ל ויזעקו שאין בכך כל היגיון" (עמוד 289). זהו הלקח השלישי. הלוואי שתמיד יהיו כאלו שיעשו כן.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 17.12.2019)

השילוב הראוי \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסלול שירותם של מפקדי השייטת, היוצא והנכנס, מעלים תהיות לגבי היכולת לשלב אותם ושכמותם, מפקדים מצטיינים ביחידת עילית, בצבא הגדול. 

בשבוע שעבר שב אל"מ ט', עד לאחרונה מח"ט מילואים, לשייטת 13, יחידת הקומנדו הימי, בה עשה את עיקר שירותו הצבאי ומונה למפקדה. המפקד היוצא, אל"מ גור שרייבמן, מונה למפקד הבא של בית הספר לקצינים. ניכר כי שני הקצינים ממיטב המפקדים ביחידות המיוחדות, אולם מסלול השירות שלהם מעלה תהייה לגבי שילובם בצבא הגדול.

מימין: מפקד השייטת היוצא, אל"מ גור שרייבמן, מפקד חיל הים אלוף אלי שרביט ומפקד השייטת הנכנס, אל"מ ט', (צילום: דו"צ).

בין שלל תפקידי הפיקוד שמילא בשייטת שימש ט' כקצין בספינת טילים אחת וכמפקדה של אחרת, ובשנים 2007-2005 שירת כסגן מפקד גדוד הסיור של חטיבת גולני. על חטיבת המילואים פיקד תקופה קצרה יחסית, פחות משנה וחצי, כשבמקביל שימש בתפקיד נוסף. אם לאחר שיסיים את תפקידו כמפקד השייטת, באותה הצטיינות שאפיינה את כל שירותו (על זה אין עוררין), יוחלט לקדמו במסגרת חיל הים והכוחות המיוחדים, סביר שהידע שרכש יאפשר לו לפעול כדג במים. הבעיה תתחיל במידה שישוב למלא תפקידים בכירים בצבא היבשה.

גם ילקוט השירות של שרייבמן, אף ששירת בהצטיינות בגבעתי כמפקד פלוגה וגדוד סיור, בין היתר בעופרת יצוקה, חסר שירות ממושך בצבא הגדול. הדבר מעלה תהייה לגבי התאמתו לתפקיד הממונה על הכשרת קציני העתיד של צבא היבשה. יתרה מכך, ממש כפי שנכתב בשעתו אודות קצין חינוך ראשי (הקודם והנוכחי גם יחד), קשה להניח שמי שעשה את עיקר שירותו ביחידת עילית יהיה בקי בדילמות הפיקודיות והמוסריות והשחיקה שבה מצויים מפקדי וחיילי צבא היבשה.

הלקח ממלחמת לבנון השנייה

מימין: מח"ט גולני, אל"מ ארז צוקרמן עם הרמטכ"ל דאז, יעלון, (צילום: דו"צ).

את הלקח למדנו במלחמת לבנון השנייה. לא ניתן למנות את כל מי שגילה אומץ ויושרה במעלה הדרך, לכל תפקיד. סיפורם של עוצבת נתיב האש ומפקדה במלחמה, הוא מיקרוקוסמוס לדרך שבה קודמו בצה"ל מפקדים נועזים ללא הכשרה מתאימה לפיקוד על מסגרות שבמובהק אינן "הלחם והחמאה" שלהם. על העוצבה, אוגדת מילואים משוריינת, פיקד תא"ל ארז צוקרמן, יוצא הקומנדו הימי שגם הקים את יחידת אגוז ועוטר בצל"ש על האומץ שהפגין בשורת פעולות כמפקדה. הוא מונה למפקד האוגדה משום שהצטיין בלחימה, לא רק בשייטת, אלא גם כמפקד חטיבת גולני בלחימה באיו"ש ובעזה, אך הוא לא עבר הסבה מסודרת לשריון ולא פיקד מעולם על מסגרות מתמרנות גדולות. הדבר היה בעוכריו במלחמה.

צוקרמן דרש, בהתאם לאתוס על-פיו חונך, לקחת חלק בלחימה. מטה האוגדה הכין תכנית יצירתית לתקיפת מרחבי השיגור, אבל היחידה עליה פיקד לא היתה עוד כוח קטן ומובחר אלא מסגרת גדולה, כבדה ומשוריינת, שאנשיה לא התאמנו כנדרש. אומץ לב, קריאת "אחריי" וכושר גופני כבר לא יחפו במקרה שכזה על היעדר מיומנות וניסיון בהפעלת גוף מתמרן בהיקף כזה. האוגדה התגלגלה ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו ובסופו של דבר כמעט שלא השיגה יעדים, לא עמדה במשימותיה, ואף שאנשיה הצליחו לפגוע במספר פעילי חזבאללה, היה מי שטען שהאוגדה ניצחה במערכה בעיקר את עצמה. האלוף (מיל') אורי שגיא, שכמו צוקרמן פיקד בעבר על חטיבת גולני, אמר לאחר המלחמה ש"אם ארז צוקרמן יכול לפקד על אוגדה משוריינת כנראה שהתפקיד הזה איבד כל משמעות". לזכותו של צוקרמן ייאמר שמיד לאחר המלחמה ביקש לקחת אחריות ולפרוש מן הצבא. שנה לאחר מכן, לאחר אימון הקמה יסודי שביצע באוגדה, פרש מצה"ל.

איך מקדמים קצין?

בצבאות מקצועיים, דוגמת הצבא האמריקני, הקצין חייב לעמוד במדדים קבועים ובהם הכשרה, לימודים אקדמאיים (כולם בציונים המתאימים) ולמלא מספר תפקידים בטרם יקודם. בצה"ל, צבא מיליציוני שבו ההכשרה לתפקיד ברמה של מח"ט ומעלה היא התפקיד עצמו, בשיטת "On the job trainingׂ", חלק ניכר מן הידע שהקצין רוכש מגיע גם "דרך הרגליים" והניסיון.

עם פרישתו מצה"ל פרסם מפקד המכללות הצבאיות, האלוף (מיל') יעקב עמידרור, קצין צנחנים שעבר בשלב מוקדם למודיעין ושימש בין היתר כראש חטיבת המחקר, אסופה של מאמריו, מכתביו והרצאותיו תחת השם "הרהורים על צבא ובטחון". אחד המאמרים באסופה עסק בשאלה כיצד יש להעריך ולסכם את תקופת פיקודו של קצין על יחידה מסויימת. "אנו נוטים לסכם תפקיד כ'טוב', אם במהלכו לא היו למפקד כישלונות, ואם המפקד והמערכות שתחת פיקודו עמדו במבחני היום יום הקשים והמתישים", כתב. לשיטתו, המערכת צריכה לקדם רק את מי שענו לשלושת התנאים שהציב והפגינו: עמידה קפדנית בפקודות ובנהלים, "יכולת חשיבה, הבנה בטקטיקה, יכולת לתכנן בחוכמה ולבצע בתחבולות, ולהגיע לרמת אימון גבוהה של יחידתו, יכולתו של המפקד להוכיח, כי המערכת שהוא עומד בראשה טובה באופן משמעותי מזו שקיבל מקודמו, הן בכל הקשור להכנות למלחמה והן בכל הקשור לתפקוד ולארגון השוטף". לצד אלו צריך שיהיה מדד נוסף, והוא מידת התאמתו של הקצין, מוצלח ככל שיהיה, לתפקיד שאליו רוצים לקדמו.

אל"מ דן גולדפוס, יוצא השייטת שמשמש כמח"ט הנח"ל, (צילום: דו"צ).

בשנים האחרונות שילב הצבא בהצלחה קצינים מן הצבא הגדול בכוחות המיוחדים, ולחלופין מן האחרונים לחטיבות החי"ר. דוגמאות בולטות הן ראש אמ"ן, הרצי הלוי, שעבר מהצנחנים לסיירת מטכ"ל ובחזרה; מפקד מפקדת העומק, מוני כ"ץ, בוגר שלדג, יחידת הקומנדו של חיל-האוויר, ששירת כמח"ט גבעתי; מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא שדילג בין השייטת לגולני ועשה מסלול מלא במהלכו פיקד גם על חטיבת מילואים וחטיבה מרחבית. בדור המח"טים הנוכחי, ניתן למנות גם את מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ דן גולדפוס, יוצא השייטת, שמילא שורת תפקידים בנח"ל ובצבא היבשה, ואת אל"מ אבי רוזנפלד, מפקד החטיבה הצפונית ברצועת עזה, בוגר פלס"ר נח"ל שעשה מסלול הפוך ובין תפקידי הפיקוד בחטיבה הירוקה שירת בשלדג, וגם פיקד עליה.

נראה כי במקרה של מפקדי השייטת, היוצא והנכנס, כמו גם בשילובם של קצינים נוספים מן הכוחות המיוחדים ביחידות ה"רגילות" של הצבא, צה"ל חשש לאבד מפקדים איכותיים לשוק האזרחי, ובנה עבורם מסלול שירות שיוצר בהכרח פערים. הרציונל שבשילוב קצינים שכאלו בצבא מבורך, שכן הם מביאים אתם ידע וניסיון שפותח ביחידות העילית לגדודים ולחטיבות, ובתורם לומדים כיצד פועל הצבא ה"אמיתי", שנושא בעול הבט"ש בשגרה ומהווה את עיקר הכוח המתמרן של הצבא במלחמה. אולם חובה לוודא כי המסלול המשלב כולל בתוכו הכשרה סדורה ודי תפקידים במעלה הדרך בכדי לגשר על הפערים.

חילופי הגברי בשייטת, כמו אלו שהתקיימו בחודשיים האחרונים ביחידות רבות במערך השדה, מלמדת שצה"ל, שכאמור נסמך על הניסיון שמפקדיו צוברים בתפקיד, אינו צופה הסלמה בעת הקרובה. מנגד, בשכונה שלנו במזרח התיכון, הדברים יכולים להשתנות במהירות. "לפני שלוש שנים וחודש בדיוק", ציין אל"מ שרייבמן בטקס החילופים בשייטת, קיבל את הפיקוד על היחידה ולא דמיין "שמיד בסוף הטקס ניפרד ממשפחותינו ונבצע את התכנון למבצע הראשון שלנו במסגרת מערכת "צוק איתן". עוד טרם שוך הקרבות נדרשנו למשימות נוספות". זה בהחלט יכול להתרחש גם הפעם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.08.2017)

"באופן ודאי היה שם מארב" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סרטו של עמרי אסנהיים ב"עובדה" אודות אסון השייטת הביא לראשונה, בקולם שלהם, את סיפורם של מי ששרדו, והראה את מה שבמשך שנים התכחשו לו בצה"ל – הכוח נפגע כתוצאה ממארב חיזבאללה.

לפני כמעט עשרים שנה, בלילה שבין 4 ל־5 בספטמבר 1997, יצא כוח שייטת 13 למבצע "שירת הצפצפה" – פשיטה בעומק בלבנון. בתכנית סיום העונה של תכנית התחקירים "עובדה", חזר עמרי אסנהיים למבצע ההוא, שמוכר יותר בתודעה הישראלית כאסון השייטת בו נהרגו 12 לוחמים, וראיין את חמשת הלוחמים ששרדו. בסרטו המרתק, "לילה אחד באנצריה", הוצג לראשונה (במגבלות ביטחון מידע) סיפורם של אלו שחוו אותו מכלי ראשון, תחת אש ובעומק לבנון, ונותרו בחיים בכדי לספר על אחד האירועים הקשים ביותר בתולדות הכוחות המיוחדים של צה"ל.

"אל תשמחו בלבנון"

כוח סיירת גולני, כפי שתועד במצלמת לילה, בפעולה בלבנון בשנת 1998, (מקור: Youtube).

בסרט נחשף כי הפשיטה תוכננה במקור כמבצע משולב לקומנדו הימי ולסיירת גולני. בהמשך הופרדו המבצעים, ובראשית אוגוסט הסיירת ביצעה ראשונה. כוח גולני הוטס במסוקים לקרבת הכפר אל-כפור, כשמטרתו לפגוע בבכירים בחיזבאללה ורשם הצלחה. הפעולה, שכונתה "טרף קל" הסתבכה, אולם הכוח, בפיקוד רביב ניר, הצליח להטמין את המטענים ואף להרוג שני מחבלים בהם נתקל. למחרת נפגעו מהמטענים חמישה מחבלים נוספים, ובהם חוסיין זין קוצר, אשר פיקד מטעם חיזבאללה על הגזרה המרכזית בדרום לבנון והיה אחראי לירי קטיושות על ישובי גבול הצפון, והשייח תייסיר בדראן.

בעקבות ההצלחה יצאו מפקדי צה"ל בפיקוד הצפון בהצהרות יהירות, מן הסוג שרווח כאן לאחר ששת הימים. הפעם הוחלף "נאצר מחכה לרבין" בקביעה שצה"ל מחקה בהצלחה את שיטות החיזבאללה. "ארגון חיזבאללה צריך להבין, שאנו נמשיך לפגוע באנשיו בבתיהם כאשר יש לנו מודיעין טוב. אין כל בעיה לפגוע במחבלים בשטחם, בביתם ובכל מקום", אמר אז מח"ט גולני ארז גרשטיין, שהיה הרוח החיה מאחורי המבצע, ואף ציין שהכוח פגע במחבלים שיש להם דם של חיילי גולני על הידיים. בקיצור, סגרנו חשבון.

בעקבות זאת פרסם הפרשן הצבאי עפר שלח (לימים ח"כ) מאמר נוקב ב"מעריב" שבו התריע ממה שהגדיר כהתהללות לא חכמה ובעיקר מסוכנת. שלח, שכקצין צנחנים לקח חלק במספר פשיטות שכאלה, העיר ש"בפעולת הסיירת, נועזת ומתוחכמת ככל שהיתה, היה מעורב, לצד המקצוענות והמיומנות, גם לא מעט מזל. ולא צריך להיות פון קלאוזוביץ כדי לדעת שהמזל בשדה הקרב לא תמיד נופל באותו צד". יתרה מכך, ציין, היא נעשתה בחלל ריק, מבלי שלישראל ישנה מדיניות וכיוון ברורים בלבנון. "אל תשמחו בלבנון", כתב אז שלח, כתב ולא ידע עד כמה הוא צודק.

אקדח שמופיע במערכה הראשונה…

כוח שייטת 13 בטרם זמן קצר מבצע שירת הצפצפה.

כוח השייטת מתארגן על הספינה ליציאה לפשיטה, (מקור: Youtube).

בספטמבר הגיע תורה של השייטת. היעד, בכיר בארגון אמל, שהתגורר בעיירה אנצריה, כארבעים קילומטרים מגבול ישראל. כוח הקומנדו הימי, שמנה 16 לוחמים בפיקודו של סגן אלוף יוסי קורקין, פרק מספינת טילים של חיל הים בלב-ים ושחה לחוף. משם, לאחר התארגנות קצרה, החלו הלוחמים לנוע לעבר היעד כשהם נושאים על גבם משקלים כבדים, בעיקר מטעני חומר-נפץ. זמן קצר לאחר מכן הגיע הכוח לכביש החוף הלבנוני. כוח החוד, בפיקוד סרן רוני פולט, חצה את הכביש ואז אירע פיצוץ. 11 מלוחמי הכוח העיקרי נפגעו ובהם קורקין. במקביל נפתחה אש מקלעים לעבר הכוח. כוח החוד, שגם לוחמיו נפצעו, והקשר של מפקד הכוח, סער ישראלי (הלוחם היחיד שלא נפגע), פעלו מיד כפי שאומנו והשיבו באש. מן הדיווחים והעדויות בסרט ניכר כי המיומנויות ש"תוכנתו" לתוכם במהלך מסלול הלוחם המפרך בשייטת, הובילו לתגובות כמעט אוטומטיות. כך למשל, דיווחיו של סער בקשר נשמעים כאילו היה בתרגיל. ניר כספי, הלוחם היחיד בכוח העיקרי שנותר בחיים, העיד כי דיווחיו של סער בקשר היו כה רגועים וברורים עד כי ניתן היה לחשוב שהוא ב"דופק אפס".

כוח החילוץ, שהורכב מלוחמים מן השייטת ו-669, יחידת החילוץ של חיל האוויר, נחת במקום כשבמקביל בשמיים ריחפו מסוקי קרב שירו אש לחיפוי. בין היתר העמיד בכוננות הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, כוח תגבורת מיחידת אגוז. לאחר שעות ארוכות של לחימה, ותחת אש מקלעים ומרגמות, חולצו רוב הפצועים וההרוגים. במהלך החילוץ נהרג רופא כוח החילוץ, שהפך להרוג ה-12 באותו לילה. הפצועים וההרוגים הועמסו על המסוק, אך שניים מלוחמי הכוח לא אותרו. במטה חיל האוויר הורו אז לטייס היסעור להמריא מיד, מחשש לשלמות המסוק וכתוצאה מכך לכוח כולו. מה שקרה אז, מציין אסנהיים בסרטו, היה כנראה הרגע הדרמטי ביותר באותו לילה.

עשרים שנה קודם לכן: דילמה זהה

הרמטכ"ל דאז, ליפקין-שחק, בתרגיל של חטיבת הצנחנים , (צילום: דו"צ).

כמעט עשרים שנים קודם לכן, בלילה שבין 8 ל-9 ביוני 1978, ביצע צה"ל את מבצע "שלכת" – פשיטה מהים של כוחות מחטיבת הצנחנים ושייטת 13, על בסיס אימונים של הפת"ח בראס דהר אל-בורג' שבלבנון. מפקד הכוח היה מח"ט הצנחנים דאז, ליפקין-שחק. הפעולה התחילה כמתוכנן. הכוחות נעו לעבר היעדים, כשאת כוח הצנחנים הובילה הסיירת החטיבתית, בפיקוד משה "בוגי" יעלון. ואז, הסתבכה. כוח מגדוד הנח"ל המוצנח פרץ לאחד הבתים וניהל קרב עם המחבלים. אירע פיצוץ והבית הדו-קומתי התמוטט כשבתוכו גופות שני מפקדי פלוגות, יפתח עיין וניר זהבי. לימים סיפר יעלון "שהאדמה פשוט בלעה אותם. פינוי האבנים התחיל כשאמנון הגיע עם החפ"ק. הוא דאג להבהיר שאנו לא עוזבים את המקום בלי הגופות וכך היה". קור-הרוח של ליפקין-שחק היה מן המפורסמות. חמש שנים קודם לכן, כאשר לכוח צנחנים שעליו פיקד אירעה הסתבכות דומה במבצע "אביב נעורים", התעקש להשלים את המשימה, פיצוץ מפקדת החזית העממית בלב ביירות, ורק אז לסגת. גם במבצע "שלכת", אף שהכוח התגלה והיה לחץ מן הפיקוד הבכיר להתפנות, סירב, השלים את פינוי הנפגעים ואת יעדי הפעולה, ורק אז הורה על נסיגה.

כמעט עשרים שנים מאוחר יותר, ניצב מפקד כוח החילוץ, סגן בועז וענונו מהשייטת, באותה דילמה והחליט, לאשר לטייס המסוק להמריא אך התעקש להישאר בשטח עם לוחמיו, כמו גם רוני פולט, במטרה לאתר את הנעדרים. אף שבסרט נמנע אסנהיים מלעסוק בכך, סביר שההחלטה יצרה דרמה לא קטנה בבור השליטה בקריה, כאשר הפעם ליפקין-שחק הוא הרמטכ"ל במוצב הפיקוד. ניתן להעריך כי הוא אישר את החלטת מפקד כוח החילוץ משום שהבין בדיוק מה עומד מאחוריה. אין מדובר בהחלטה פשוטה. כמעט עשור קודם לכן, במבצע "כחול וחום", קיבל הרמטכ"ל דן שומרון, החלטה הפוכה והורה לכוח שייטת 13 וגולני להתפנות משטח לבנון כשהם מותירים מאחוריהם כוח קטן של לוחמים שהיו בחזקת נעדרים. אלו, חולצו מאוחר יותר במסוקים, לאחר שלחמו על חייהם מספר שעות.

ההתעקשות השתלמה. הכוח הצליח לאתר את גופתו של לוחם נוסף אך בהוראת שר הביטחון נאלץ להתפנות לפני אור ראשון. מאחור נותרה גופת לוחם השייטת איתמר איליה שלא נמצאה. זו הוחזרה רק לאחר משא ומתן עם החיזבאללה בו הושבה לארגון גופת בנו של השייח' חסן נסראללה, שנהרג בקרב עם לוחמי יחידת אגוז.

חיכו להם

תצלומי המזל"ט שהציג נצראללה מהפשיטת השייטת.

בדיעבד, כך מתברר, חיזבאללה תחקר לעומק את הצלחת כוח גולני, והגביר את העירנות והכוננות בעמדותיו בלבנון. בנוסף, כפי שחשף מנהיג חיזבאללה, נצראללה, בשנת 2010 היה לארגון מידע מוקדם אודות המבצע, כתוצאה מכך שקלט את שידורי המזל"טים של צה"ל שאספו על האזור מודיעין מקדים. בתחילה הכחישו בצה"ל את טענתו, אך שינו את עמדתם והכירו בכך שמדובר באפשרות בהחלט סבירה. למסקנה דומה הגיע בשעתו תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר, שכתב בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005), כי קשה לו "לקבל את הקביעה שמדובר במארב אקראי" (עמוד 163). לא ברור מה היתה רמת הכוננות של חיזבאללה בגזרה. האם אכן הבינו בארגון את המשמעות של שידורי המז"לטים, או שמא המארב הוצב שם כתוצאה מהגברת כוננות ועירנות כתוצאה מהצלחת מבצע "טרף קל". כך או כך, כוח השייטת הגיע ליעד באופן שונה, במקום בו לא ציפו לו ונתקל באויב שעל-פי כל ההערכות המקדימות לא היה אמור להיות שם. את המסקנה המתבקשת קבע בשעתו קשר הכוח, סער, בראיון עיתונאי. לדבריו, "הם שמו שם זירת מטענים ומיקמו אותה טוב. לדעתי לא היו שם הרבה לוחמים של החיזבאללה, אולי שניים, שלושה, אבל באופן ודאי היה שם מארב".

שייטת 13 בתרגיל שקיימה לאחרונה עם הקומנדו הימי האמריקני, (צילום: דו"צ).

האסון, פגע קשות בשייטת. אולם היחידה השתקמה, לא מעט בזכות מי שמונה שנתיים לאחר האסון כמפקדה, ארז צוקרמן. כמפקד הקומנדו הימי, שינה צוקרמן (שקודם לכן עזב את השייטת כדי להקים ולפקד על יחידת אגוז בלבנון) מסלול הכשרת הלוחם בשייטת, תוך שימת דגש על המסגרת הצוותית, בדומה לסיירות החי"ר, ויזם מבצעים התקפיים בכל גזרות הלחימה היבשתיות של צה"ל, בין היתר במהלך האינתיפאדה השנייה. אף שהשייטת ספגה נפגעים והרוגים בלחימה ההיא, הרי שהמהלך הוכח כמוצלח. האסון ההוא משמש כדוגמה קבועה לשאלה מה יכול להשתבש במבצעים מסוג זה, שאלה שיושבת חזק בתודעה של יחידות העילית של צה"ל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.04.2017)

כוח האדם האיכותי לא רק לסייבר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הפעולות במרחב הקיברנטי לא יוכלו להחליף את הלוחמים בחזית ● צה"ל צריך לאזן בין הצרכים הגדלים במרחב הסייבר לבין העובדה שנשלחים כוחות לחזית והם צריכים להיות מובלים על ידי מיטב המפקדים

בדצמבר האחרון, לאחר חיסול סמיר קונטאר בסוריה, תקפה קבוצת האקרים המכונה "נערי קלמון" את אתר חיל האוויר. נזק ממשי לא נגרם, בעיקר בגלל שהפעם היה מדובר בקבוצה קטנה, חסרת אמצעים. למדינת ישראל ישנם יריבים, מרוחקים וקרובים, שהמשאבים שהם מקצים לפיתוח יכולות בתחום הקיברנטי גדולים בהרבה.

תדע כל אם עברייה (כנרת זמורה-ביתן, 2013)

בספר ראיין הראל קצינים בכירים בנוגע לאתגרי ההווה והעתיד של צה"ל.

אולם האיום אינו הווקטור היחיד המתגבר במרחב הקיברנטי. כמותו מתרחב הפוטנציאל הטמון בו לפעולות מודיעיניות והתקפיות. בספרו החשוב "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013), במהלכו תיאר את מסלול ההכשרה של פלוגה בחטיבת הנח"ל, ראיין הפרשן הצבאי, עמוס הראל, שורת קצינים בכירים בהקשר לסוגיות כוח האדם, הכשרתו ואתגרי ההווה והעתיד של צה"ל. בין המרואיינים נכלל גם הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, שאמר בהקשר למרחב הקיברנטי כי "בשנים האחרונות אנחנו מרוויחים מהסייבר הרבה יותר מהתועלת שהפקנו ממנו בעבר". בשנה הראשונה לכהונת מחליפו, הרמטכ"ל גדי איזנקוט, הוכר המרחב הקיברנטי כמרחב פעולה משמעותי, הן במסמך אסטרטגיית צה"ל והן במסגרת התכנית הרב-שנתית "גדעון". בנוסף החליט הרמטכ"ל על הקמת זרוע סייבר בתוך כשנתיים.

הזרוע תקבל לאחריותה תחומי אחריות המצויים כיום באמ"ן ובאגף התקשוב, ובהם תחומי הגנת הסייבר, לוחמת הרשת, וכן איסוף מודיעין ותכנון מבצעי בזירה הקיברנטית. עוד ועוד תפקידים נפתחים בתחום הלוחמה הקיברנטית. כך למשל, יוכשרו חיילים בבה"ד 7 לתפקיד "מנהל אבטחת סייבר" בפיקודים המרחביים של הצבא, במטרה להקנות לפיקוד המרחבי יכולת מענה ראשונית כנגד תקיפות סייבר במטרה להגן על תשתיות טכנולוגיות.

בין יכולת גרילה וטרור ליכולות של צבאות סדירים

צה"ל מושתת על עיקרון צבא העם ובשל כך נהנה מן העובדה שהוא מקבל לשורותיו, בניגוד לצבאות מקצועיים מערביים אחרים, גם את עידית הפוטנציאל האנושי של אזרחי המדינה. אולם, כפי שנכתב כאן בעבר, הפעולות במרחב הקיברנטי לא יוכלו להחליף את הלוחמים בחזית. הדבר נכון כאשר מדובר בהתמודדות עם תופעת הסכינאות, במסגרת גל הטרור הנוכחי, בה אין כמעט התרעה מודיעינית בטרם אירוע, ובוודאי בלחימה אפשרית ברצועת עזה ובלבנון.

אתגרי הלחימה של צה"ל כיום (וכפי הנראה בעתיד) הם כנגד ארגוני טרור היברידיים בעיקרם, המשלבים בין יכולת גרילה וטרור ליכולות של צבאות סדירים, בין יכולת היי-טק בתחום הרקטי והקיברנטי ולואו-טק דוגמת המנהרות, הסכינאות והמחבלים המתאבדים.

האלופים כוכבי והלוי, מוטרדים מתיעדוף כוח אדם לסייבר, (צילום: דו"צ)

האלופים כוכבי והלוי, מוטרדים מתיעדוף כוח אדם לסייבר, (צילום: דו"צ)

תיעדוף כוח האדם האיכותי לתפקידי מודיעין וסייבר עשויה להביא, כפי שהזהיר בשעתו מפקד אוגדת הגליל דאז, תא"ל הרצי הלוי, כי צה"ל עשוי למצוא את עצמו בעתיד עם מפקדי פלוגות וחטיבות פחות טובים. בספרו של הראל מציין ראש אמ"ן דאז, אביב כוכבי (כיום אלוף פיקוד הצפון), כי צה"ל יידרש בעתיד לפתח "מסלולים משולבים, למשל של קצין בחי"ר שיעבור הסבה ויהפוך לאיש מודיעין אחרי תפקיד מ"פ". הדבר יהיה דומה לאופן שבו משלב הצבא קצינים מן הצבא הגדול בכוחות המיוחדים ולחלופין מן האחרונים לחטיבות החי"ר. כך היה מסלולם של קצינים דוגמת ארז צוקרמן, עופר וינטר וכן ראש אמ"ן, האלוף הלוי, שעבר מהצנחנים לסיירת מטכ"ל ובחזרה.

זוהי דוגמה לפתרון יצירתי לסוגיה, שכן על צה"ל למצוא דרך לאזן בין הצרכים הגדלים והולכים במרחב הסייבר לבין העובדה שבקצה הפעולות האיסופיות, המודיעיניות, הקיברנטיות, נשלחים כוחות לחזית והם צריכים להיות מובלים על ידי מיטב המפקדים.

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 02.03.2016)

לוחמה תת־קרקעית: אתגר ישן־חדש | מאת יפתח ש. שפיר וגל פרל

רשומה רגילה

הלוחמה התת־קרקעית אינה חדשה בהיסטוריה האנושית. מנהרות נחפרו לאורך השנים למטרות שונות. בדרך כלל הן היו נשקו של החלש נגד החזק. מנהרות שימשו ברוב המקרים למסתור מפני יריב חזק יותר. משך הזמן הארוך הדרוש לחפירתן הופך אותן לכלי חשוב בידי תושבי המקום, כחלק מפעילות נגד צבא יריב שאינו מן המקום. ניתן להבחין בין מנהרות המשמשות לצורכי מסתור (מנהרות הגנתיות), לבין מנהרות המשמשות נתיב מעבר ממקום למקום. בין אלה ישנן מנהרות הברחה המשמשות להברחת סחורות מעבר לגבולות (כפי שנעשה ברצועת עזה), מנהרות לבריחת אסירים מבתי כלא או מחנות מעצר, וכן מנהרות תקיפה המשמשות להעברת כוחות אל מעבר לקווי היריב, ומנהרות תופת המשמשות להטמנת חמרי נפץ מתחת למתקני היריב (כפי שעשה חמאס).

מבצע ׳צוק איתן׳ העלה את המודעות לבעיית הלוחמה התת־קרקעית ("בעיית המנהרות") לרמה של איום אסטרטגי. אמנם צה"ל נתקל באיום המנהרות זה מכבר, ואף פעל בניסיון להתמודד עם איום זה, אך היקף התופעה כפי שנחשף במהלך ׳צוק איתן׳ הוצג כזעזוע אסטרטגי, או כהפתעה בסיסית שמחייבת התארגנות מקיפה לטיפול בבעיה. לטענת חלק מהמבקרים דרושה אף ועדת חקירה, שתחפש את שורשי המחדל ותעניש את האשמים בכך. במאמר זה תיסקר הלוחמה התת־קרקעית במהלך ׳צוק איתן׳ ולפניו, וייעשה ניסיון להעריך את ההשלכות האסטרטגיות של לוחמה זו.

צה"ל נאבק בממד התת־קרקעי

בהקשר הישראלי־ערבי הופיעה הלוחמה בממד התת־קרקעי פעמים רבות. הנושא אינו חדש, וצה"ל ומערכת הביטחון מתמודדים עם תופעות לוחמה תת־קרקעית מזה שנים רבות, בהיבטים שונים. חזבאללה מיעט לפעול בתווך התת־קרקעי בשנים שבהן החזיק צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון, אולם לעיתים בחר לפעול בדרך זו. כבר כבר בספטמבר 1996 לחם כוח מיחידת אגוז, בפיקודו של ארז צוקרמן, במערך מחילות סבוך של מחבלי חזבאללה בג׳בל סוג׳וד. במלחמת לבנון השנייה השתלט כוח מהיחידה המובחרת ׳מגלן׳ על מערך מבוצר וחפור של חזבאללה בסמוך למוצב ׳שקד׳. בקרב אחרי המלחמה הקים חזבאללה נהרגו שנים מחיילי הכוח וחמישה פעילי חזבאללה. וייתכן שגם מנהרות חדירה מערך מנהרות מסתור ולחימה רחב־היקף בתוך הכפרים, אל מעבר לגבול.

ארגוני הטרור הפלסטיני ברצועת עזה עשו במהלך שנות האנתיפאדה השנייה שימוש רחב במנהרות להברחת אמצעי לחימה ממצרים לרצועה, ולתקיפת כוחות צה"ל בגוש קטיף. צה"ל פעל נגדן במגוון שיטות. בוצעו פשיטות רבות על מנהרות ועד יוני 2004 הושמדו מעל מאה מהן. כן נרכש מחפר תעלות מיוחד, "טרנצ׳ר", ששימש לחפירת תעלה לאורך ׳ציר פילדלפי׳ ברפיח. נחפרו פירים במקומות אקראיים שדרכם הוחדר חומר נפץ בתקווה למוטט מנהרות, נהרסו שורות הבתים הקרובות לציר זה – אולם הבעיה לא נפתרה.

ההערכה הייתה כי חפירת מנהרה נמשכת כשלושה חודשים, ועלותה כמאה אלף דולר. מנהרות כאלו ניתן "להתמים" ולהסוות כך שפתחיהן יהיו בתוך בתים בין היתר וחממות. כמו כן ניתן לחפור מנהרות מבלי להשתמש בהן עד יום פקודה. בין היתר בלטו מנהרת התופת במוצב ׳טרמית׳ של צה"ל, שם נפצעו שלושה חיילים בספטמבר 2001, מנהרת התופת במוצב ׳אורחן׳ של צה"ל ביוני 2004 ,שם נהרג חייל אחד ונפצעו חמישה חיילים, ותקיפת מוצב ׳נקודת האימות המשותף׳ (JVT (ברפיח בדצמבר 2004 חמישה חיילים, באמצעות מנהרת תופת רבת־עוצמה ופיגוע חדירה, שם נהרגו חמישה חיילים ונפצעו שישה נוספים, במה שנחשבה כתקיפת המנהרות הקשה ביותר של אותה תקופה. מנהרת התקיפה הידועה ביותר של חמאס, שפִתחה היה כמאה מטרים בתוך שטח ישראל בסמוך למעבר ׳כרם שלום׳, היא זו שממנה הגיחה חוליית מחבלים ב־25 ביוני 2006 שהרגה שניים מחיילי צה"ל וחטפה את החייל גלעד שליט לתוככי רצועת עזה. באוקטובר 2006 השמידו כוחות צה"ל 13 מנהרות הברחה בציר פילדלפי. בנובמבר 2007 השמיד צה"ל תשתית מנהרות שהוסוותה בתוך חממת עגבניות, ונועדה למטרות פיגוע בנתיב־העשרה ובקיבוץ ארז. בנובמבר 2008 פעל גדוד סיור של צנחנים בפיקודו של ירון פינקלמן במסגרת מבצע ׳אתגר כפול׳. הכוח הרג שישה מחבלים והשמיד פתח מנהרה שהוסווה בתוך מבנה במרחק כ־300 מטרים מגדר המערכת של הרצועה. לאורך התקופה שכללה את המבצעים ׳עופרת יצוקה׳ ו׳עמוד ענן׳ לא נרשמה פעילות ניכרת בתחום הלחימה במנהרות, אולם בנובמבר 2013 השמידו כוחות צה"ל שתי מנהרות חדירה. במארס 2014 השמיד צה״ל מנהרת חדירה נוספת. הלוחמה במנהרות החלה עוד לפני ההכרזה על מבצע ׳צוק איתן׳, במהלך ההסלמה שהתחוללה בעקבות מבצע ׳שובו אחים׳. ב־6 ביולי, בתגובה לירי רקטות מרצועת עזה, ביצע צה"ל פעולה מונעת נגד מנהרת חדירה באזור רפיח, שהביאה למותם של שישה פעילי חמאס. כתוצאה מכך הגביר חמאס את קצב שיגורי הרקטות, החריף את ההסלמה והביא לכך שב־8 ביולי פתח צה"ל במבצע ׳צוק איתן׳. ב־17 ביולי סוכל ניסיון פיגוע באמצעות מנהרת חדירה שממנה הגיחו 13 מחבלים בקרבת קיבוץ סופה – אירוע שהוביל לפתיחת השלב הקרקעי במבצע. במהלך השלב הקרקעי עסקו צוותי קרב חטיבתיים שכללו כוחות רגלים, שריון והנדסה קרבית באיתור, בחשיפה ובהשמדה של מנהרות החדירה ושל מנהרות לחימה בתוך הרצועה. 

במהלך המבצע ביצעו פעילי חמאס והג׳האד האסלאמי מספר פיגועים בשטח ישראל באמצעות מנהרות חדירה. בין היתר תקפו המחבלים מגדל ׳פילבוקס׳ של צה"ל בקרבת נחל־עוז והרגו חמישה חיילים. ב־1 באוגוסט הפר כוח חמאס את הפסקת האש, הרג שלושה חיילים מחטיבת גבעתי ונמלט באמצעות מנהרת לחימה לרפיח כשבידיו גופתו של אחד מהם, סגן הדר גולדין. בסך הכול הושמדו 34 מנהרות חדירה ששימשו את חמאס. המנהרות שאותרו על ידי צה"ל במהלך ׳צוק איתן׳ היו מורכבות – עם מספר פירי כניסה ויציאה. גם ציר המנהרה העיקרי היה לעתים מפוצל, או בעל צירים עיקריים מקבילים. מסיבה זו הטיפול בהן היה מורכב.

לוחמה נגד מנהרות

הפעילות נגד המנהרות נחלקת לפעילות לאיתור ולפעילות בעקבות חשיפת מנהרה. בשל האופי הסמוי של המנהרה, לאיתורה יש חלק נכבד מאוד במאבק.

איתור המנהרה יכול להתבצע במהלך חפירתה, תוך ניסיון לזהות את הפעילות (בעיקר רעשים שנובעים מתהליך החפירה), או לאחר מכן, כשהמנהרה דוממת וממתינה להפעלתה – תהליך קשה הרבה יותר.

יש להבחין בין איתור מנהרות בשלב בנייתן לבין איתורן לאחר מכן. השיטות לאיתור מנהרות בשלב בנייתן מסתמכות בדרך כלל על ניסיונות לאתר את הרעשים הנלווים לחפירה, באמצעות מערכי מיקרופונים תת־קרקעיים רגישים (גיאופונים). לאחר שמנהרה נחפרה, אי־אפשר להסתמך על רעשי הבנייה, ויש לנסות לאתר את החללים במעבה האדמה בשיטות שונות. לשם כך נוסו מכ"מים חודרי קרקע, וכן שיטות שונות המבוססות אף הן על מערכי גיאופונים, המנסים לאתר את מבנה הקרקע באמצעות ניתוח גלי קול יזומים – הן על ידי פיצוצים והן על ידי פטישים מכניים המייצרים גלי קול. נוסו גם שיטות כגון שימוש בחיישנים המבוססים על סיבים אופטיים, מיפוי שינויים בקרינה האינפרא־אדומה של הקרקע ומדידות מיקרו־כבידה – חיישנים המנסים לאתר שינויים זעירים בכבידת כדור הארץ.

כל השיטות הללו עדיין בחיתוליהן בתחום איתור מנהרות. מכ"מים חודרי קרקע מסוגלים כיום לאתר עצמים בעומק של מטרים ספורים בלבד, בעוד המנהרות עשויות להיות בעומק של עשרות מטרים.ה על צה"ל לבנות יכולת לגייס ולרכז כוחות שתאפשר לו לעשות בדיוק את זה.

בעיה דומה קיימת עם מערכי גיאופונים. מערכים כאלה משמשים מזה שנים רבות גיאופיזיקאים, במאמציהם למפות שכבות גאולוגיות ולזהות מרבצי מחצבים. הבעיה היא שכל השיטות מתבססות על מדידות המושפעות מאין־ספור גורמים, שיש לבודדם. הגיאופונים רגישים לרעשי רקע, וכל תנועה על פני הקרקע יוצרת גלי קול שנקלטים בהם. בנוסף, התוצאות תלויות במידה רבה במבנה הקרקע ובשינויים בשכבות הקרקע. מזג האוויר ומידת רטיבות הקרקע משפיעים אף הם.

כל המערכות המוצעות מתבססות על מערכים גדולים של חיישנים, ובמרכזן תוכנות מחשב לניתוח הממצאים. אולם מתברר שהאלגוריתמים המשמשים לזיהוי שכבות גיאולוגיות בעומק של מאות מטרים אינם מתאימים לאיתור חללים בעומק של עשרות מטרים. האתגר הגדול של מפתחי המערכות הוא לפתח את האלגוריתמים הדרושים לאיתור חללים קטנים בעומק של עשרות מטרים בכל סוג קרקע, ותוך נטרול כל הגורמים המפריעים האחרים. זוהי בעיה קשה וטרם נמצא לה פתרון – לא בארץ ולא במקומות אחרים בעולם (במיוחד עוסקת בכך מחלקת הגנת המולדת בארצות הברית, המתמודדת עם מנהרות הברחה בגבולה עם מקסיקו. יצוין כי על אף ההשקעות האמריקאיות הגדולות בתחום – נושא המנהרות שם אינו מהווה איום באותו סדר גודל כמו בישראל).

כבר בשנת 2007 התריע מבקר המדינה בדו"ח שלו לשנת 2006 ,כי "משך למעלה מעשרים שנה עושים הפלסטינים שימוש במנהרות לצורכי הברחה, בעיקר בין מצרים ועזה. שימוש זה החריף מאוד בשנים האחרונות והיה לאיום אסטרטגי". בהמשך מציין המבקר כי מאמצים הנדסיים החלו כבר בשנת 1990 ,והוא מונה שלוש מערכות שונות שהוחל בפיתוחן. עד כתיבת דו"ח המבקר לא נשאו מאמצים אלה פרי.

בהמשך פותחו מערכות נוספות. כך, בראשית שנת 2012 פורסם דבר קיומה של מערכת בשם ׳מספר חזק׳, שהייתה כוונה למקם אותה על גבול רצועת עזה. אולם גם כיום, עדיין לא קיימת מערכת מבצעית אפקטיבית. מערכת נוספת נמצאת בפיתוח, ובשנתיים האחרונות הושקע בה כסף רב.

כבר בראשית שנות האלפיים הקים צה"ל את פלגת ׳סמו"ר׳ (סליקים ומנהרות) ללוחמה במנהרות, אשר שולבה ביחידת המובחרת של חיל ההנדסה ׳יהל"ם׳. היחידה מאומנת ומצוידת באמצעים לפעול בתוך מנהרות, וביניהם מערכות קשר ונשימה. למעשה מעדיף צה"ל שלא להיכנס למנהרות שאותרו, אם הדבר ניתן, שכן בתוך מנהרה אין לצד התוקף שום יתרון. כשירות זו נועדה לתרחיש שבו נחטף חייל, ולחלופין, לתקיפת מוצבי פיקוד ושליטה תת־קרקעיים של האויב. מן הרגע שאותרה מנהרה פעלו כוחות צה"ל לבידוד שטח הפעולה ולאיתור פירים והסתעפויות שלה. כוחות ההנדסה הייעודיים הטמינו חומרי נפץ במטרה להשמיד את המנהרה. במהלך מבצע ׳צוק איתן׳ ננקטו מספר שיטות להשמדת מנהרות, ובהן הפצצתן מן האוויר באמצעות פצצות JDAM (מהלך שכּונה "דרילר קינטי"), שימוש במים על מנת להביא לקריסת המנהרה ושימוש בחומר נפץ נוזלי באמצעות מערכת ייעודית המכונה "אמולסה". בנוסף, יחידות העילית של צה"ל הוכשרו להילחם בתוך המנהרות, כמעין יחידות "עכברושי מנהרות". בדיעבד התברר לצה"ל כי הפצצת פירי המנהרות שאותרו מן האוויר הקשתה על איתור המנהרות.

סיכום ומסקנות

חשיפת המנהרות זוהתה כאיום אסטרטגי, והרושם שנוצר הוא שזה האיום החמור ביותר מבחינתה של מדינת ישראל. בעקבות זאת עלו טענות על כשל אסטרטגי של מערכת הביטחון, ואף דרישות להקמת ועדת חקירה. אין ספק שבעיית המנהרות חמורה מאוד. צודקים האומרים שהיה על מערכת הביטחון להקדיש מאמצים מרוכזים יותר למציאת פתרון לבעיה – בעיקר אמורים הדברים בצורך שהיה קיים מזה זמן רב להקים גוף ייעודי לפתרון הבעיה שירכז את המאמצים, ולהעניק לגוף זה סמכויות ותקציבים. עם זאת, אי־אפשר לטעון שלא נעשה דבר. נעשו מאמצים לפתור את בעיית איכון המנהרות, ואף על פי שהם כשלו בסופו של דבר – אין להתעלם מהם. לפחות ארבע מערכות שונות פותחו בהשקעה כספית ניכרת – אך הן כשלו בניסיון לאתר את המנהרות. הדבר רק מעיד על הקושי הרב בפתרון הבעיה.

עם זאת, על אף ההד הציבורי האדיר שבעיית הלוחמה התת־קרקעית זכתה לו, אין זאת אומרת שבעיית הלוחמה התת־קרקעית היא אכן האיום האסטרטגי מספר אחת על מדינת ישראל. זהו אופן לחימה אחד מני רבים. השקעה גדולה בפיתוח אמצעים לאיתור מנהרות תבוא בהכרח על חשבון השקעות אחרות.

הנושא נמצא כיום בכותרות, אך בחשיבה ארוכת־טווח יש לשקול היטב את הדברים. השקעה נבונה חייבת לשמור על האיזון בין השקעות בהגנה לבין השקעות בהתקפה (והפעילות נגד המנהרות היא הגנתית בהכרח), וגם בתחום הגנה – יש לשמור על איזון בהשקעת משאבים בין כל האיומים הקיימים.

יפתח ש. שפיר הוא ראש תוכנית צבא ואסטרטגיה עומד בראש פרויקט המאזן הצבאי במזרח התיכון במכון למחקרי
ביטחון לאומי.

גל פרל עוזר מחקר בתוכנית המאזן הצבאי במזרח התיכון ומתמחה בתוכנית צבא ואסטרטגיה.
(המאמר פורסם במקור במזכר "'צוק איתן' – השלכות ולקחים" בעריכת שלמה ברום וענת קורץ, הוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2014. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

המגש והכסף: האם באמת דרושה מהפכה בצה"ל?\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

המגש והכסף: האם באמת דרושה מהפכה בצה"ל? טור אורח מאת גל פרל.

האם דרושה מהפכה בצה"ל? עפר שלח, כיום ח"כ מטעם יש עתיד וחבר בועדת חוץ וביטחון, קרא בתוקף לרפורמה מטלטלת בממסד הבטחוני הישראלי. צה"ל, לטענתו, הוא מכונה אנכרוניסטית, בזבזנית ושמרנית, ים של בינוניות בתוך איים של מצויינות. ינשוף צבאי-אסטרטגי מארח את גל פרל מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, אשר סוקר את ספרו של שלח, המגש והכסף, ותוהה עד כמה רלוונטיים הלקחים שהוא מלמד.

"מה עומד בדרכו של צה"ל להפוך לצבא מקצועי או חצי-מקצועי, ולהתאים את עצמו מבחינת סדר הכוח, הציוד ותורת הקרב לפני המלחמה החדשים? מסורת, חששות שיקולי יוקרה ותפיסות מוטמעות. קצין בכיר בתחום המחקר והפיתוח בצה"ל ניסה פעם להסביר את הדברים באמצעות משל בדוי: הוא סיפר שבכיסו של קצין פרשים פולני, שנהרג בהסתערות אמיצה ונואלת על הטנקים הגרמנים, נמצא מסמך – תמצית של דיון קודם למלחמה. כשהזכיר מישהו בדיון את הטנקים הגרמנים, נענה במשפט המזלזל: "הסוס הפולני והאציל הפולני הגנו עלינו במשך מאות שנים. אל תבלבל את המוח עם קופסאות הפח שלך." המשל תקף גם היום, אלא שהיום קופסאות הפח האלה, טנקי המערכה, הם אלה שזמנם הולך ועובר. אבל כמו אז, מי שגדל על תפיסה מסוימת מתקשה להיות האיש שיישם את השינוי" (עמוד 49).

41912

עפר שלח, המגש והכסף (אור יהודה: כנרת זמורה-ביתן, 2003)

"המגש והכסף" הוא ספר עיון מאת העיתונאי והפובליציסט עפר שלח (אשר כעת מכהן כחבר כנסת), העוסק ביחסי החברה הישראלית וצה"ל. שמו של הספר לקוח מן השיר "מגש הכסף" מאת נתן אלתרמן. את הספר קראתי לראשונה בקורס קצינים, ומאז קראתיו פעמים נוספות והוא נותר חד ורלוונטי כשהיה. במהלך המחקר קיים המחבר עשרות ראיונות עם קצינים בשירות פעיל אשר אינם מזוהים בספר בשמם, ועם הרמטכ"לים בעת כתיבת הספר, מופז ויעלון. הספר דן במבנה הצבא, מודל גיוס החובה ומערך המילואים. כן עוסק הספר במודל הכשרת הקצינים והמפקדים בצה"ל, ברלוונטיות של מודל צבא העם בעידן הנוכחי ובהתאמתו לאתגרים הביטחוניים מולם ניצבת מדינת ישראל, ובהם המלחמות הא-סימטריות ופעולות השיטור בשטחי הגדה המערבית, רצועת עזה ולבנון. שלח גם מצביע בספרו על השינויים בשדה הקרב המודרני. המלחמה נותרה אמנם, כמאמר קלאוזוביץ', נחלת אי-הוודאות, אולם הלחימה הפכה שונה בתכלית. ממלחמה בצבאות סדירים ללחימה בארגונים תת-מדינתיים ובאיומי המעגל השני והשישי דוגמת ג'יהאד עולמי ותכנית הגרעין האיראנית.

מודל השירות בצה"ל וכנגזרת שלו גם אופיו כמיליציה, טוען שלח, נקבעו כך בקום המדינה משום ש"בן גוריון ראה בצה"ל לא רק את הכוח המגן על המדינה, אלא את ליבתו של כור ההיתוך הציוני. צה"ל היה לא רק קבלן הביצוע של חלקים גדולים ממפעל ההתיישבות והחינוך, אלא גם נועד להיות "המשווה הגדול" – זה שמצידו האחד ייכנסו נערים שהגיעו מכל קצוות עולם ומצידו השני יצא אורי, הגיבור האמיתי של הוא הלך בשדות. כך הוקם הנח"ל וגויסו מורות-חיילות ושאר בעלי תפקידים שאין להם דבר עם ייעודו המקורי של צבא. מהיום ראשון נשא צה"ל על שכמו תפקיד חברתי אדיר" (עמודים 20-21). אולם "הסדקים הראשונים במודל זה נבעו כמעט מיד. במדינה השונה לחלוטין שהתפתחה מאז, הוא כבר בגדר אנכרוניזם מוחלט" (עמוד 21). ועל כן יש לבצע רפורמה ושידוד מערכות כולל בצה"ל ולשנותו לצבא מקצועי יותר על מנת שיתאים לאתגרי ההווה והעתיד. למעשה, מציע שלח מעבר הדרגתי לצבא מקצועי למחצה, ולא כפי שנכתב בגב הספר למודל צבא שכירים, משום ש"בצבא מקצועי השירות יהיה עבודה שיש בה שליחות ואידיאלים – אבל עבודה" (עמוד 98).

קורא לצבא מקצועי - עופר שלח

קורא לצבא חצי-מקצועי  עופר שלח.

לצורך הדגמה מתאר שלח את מסלול השירות של שני הרמטכ"לים שבתקופת כהונתם נכתב הספר. מופז, ש"היה המג"ד של שלח בשירות הסדיר שלו ושלח 'העריך אותו מאוד'" (מתוך הכתבה "צה"ל? לא מה שחשבתם" מאת יוסי קליין, "הארץ", 17.09.2003), ויעלון: "המסלול שעברו שאול מופז ובוגי יעלון אופייני מאוד לקציני שדה מצטיינים בצבא הישראלי. המסלול הזה לא תרם כמעט דבר לבנייתם כמועמדים לניהול צה"ל. הצלחתם כרמטכ"לים, במידה שהיתה, היא תוצאה של כישורים ולא הכשרה.

מופז ויעלון החלו שניהם את דרכם בצנחנים. יעלון הוא הרמטכ"ל השמיני ברציפות – שלושים שנה של מפקדים עליונים – מקרב חובשי הכומתות האדומות. הוא השלישי מתוך ארבעת האחרונים ששירת כמפקד או כסגן מפקד בסיירת מטכ"ל – יחידה שאין לה דבר עם צה"ל הגדול. גם הרמטכ"ל הבא, אם לא תקרה תפנית מרעישה, יהיה איש חיל הרגלים.

לקצונה הגיעו שניהם מאוחר. מופז התקבל לקורס קצינים, לאחר שלושה כישלונות במבדקי הקצונה, משום שכסמל פיקד על מארב מוצלח בבקעת הירדן, וגילה מנהיגות ומקוריות. זה ביטוי (במקרה הזה, מוצדק לגמרי) של האתוס של צבא המצוי כל הזמן בסוג כזה או אחר של מלחמה: מי שמצטיין בשדה הקרב המבחן העליון של הלוחם והמפקד  יזכה לגמולו בקידום המתאים. יעלון, מצידו, השתחרר מצה"ל כסמל, ושב לצבא אחרי מלחמת יום הכיפורים. את הדרך מסג"מ לאלוף עשה בעשרים ואחת שנים; שלוש שנים בלבד היה תת-אלוף.

שניהם עשו תפקידים במסגרת חטיבת הצנחנים, כולם בהצלחה רבה. בכולם התבקשו, לאמיתו של דבר, להציג אותו סט תכונת שנתגלו בהם כבר כסמלים: התמצאות, קור רוח, מנהיגות תחת לחץ. הם כמעט לא "ברחו" הצידה ללימודים (לשניהם תואר ראשון בלבד; יעלון השתלם גם שנה אחת בקולג' המלחמה הבריטי בקמברליי), לא שירתו בתפקידי מטה, כמעט לא עסקו בהדרכה, לא השיקו למערכת האזרחית. איש לא מדד אותם בשום פרמטר פרט לאלו שכבר הוזכרו. ספק אם מישהו חשב שיש פרמטרים אחרים. בסופו של דבר, הם לא הוכשרו להיות מצביאים של צבא גדול, מורכב ומודרני" (עמודים 86-87).

לא הוכשר לפקד על צבא מורכב ומודרני - משה

לא הוכשר לפקד על צבא מורכב ומודרני – משה "בוגי" יעלון.

את יעלון החליף מפקד חיל האוויר דן חלוץ לאחר שהועדף על פני גבי אשכנזי, באותה תפנית מרעישה שאכן אירעה. אולם גם הוא, טייס הקרב, חסר הכשרה מתאימה לתפקיד, בקיאות מספקת במצב כוחות היבשה ובהפעלתם. שכן בניגוד למפקדי זרועות האוויר והים הכפופים לרמטכ"ל, "מפקד צבא היבשה הוא גם מפקד הצבא כולו" (עמוד 97). במיוחד בלחימה. למי שחושב שמשהו מאז השתנה בצה"ל הרי שמסלול השירות של שני הרמטכ"לים האחרונים מעיד אחרת. אשכנזי עשה מסלול מלא בחטיבת גולני, ואף שעשה את כלל שירותו בצבא הגדול ושימש במספר תפקידי מטה קרדינליים הרי שקידומו היה מטאורי והוא מונה לאלוף בגיל 42. מחליפו רא"ל בני גנץ, שעשה את המסלול שלו בצנחנים, תיאר בראיון את שירותו הצבאי, "לפני שנהייתי אלוף לא עשיתי שום תפקיד מטה, אפילו קמב"ץ גדוד לא הייתי. שטח – זה כל הרקורד שלי" (מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 06.01.2011). תיאור זה ממחיש כי מה שהיה הוא שיהיה, "תפקידי מטה, שבצבאות אחרים נחשבים ללוז ההכשרה של המצביא, הם בתפיסה הצה"לית בזבוז זמן בדרך לתפקיד הפיקוד הבא" (עמוד 87).

שטח - זה הרקורד שלו: בני גנץ

שטח זה הרקורד שלו: בני גנץ.

בצה"ל, בעיקר ביחידות הלוחמות, מקדשים את ערך המקצועיות ומרבים לדבר עליו. אולם משך השירות, נטל הבט"ש ומגוון מתארי הלחימה אליהם נערכים ביחידות, מקשה מאוד על מימושו. הלוחם, כך חונכנו בצנחנים, הוא איש מקצוע מעולה המיומן בשימוש בנשקו ובלחימה במתארים השונים. בפועל, שמעתי פעם אלוף במיל' (מיוצאי הצנחנים, שזכה לכינוי "האדם החושב" במטה הכללי), שטען כי צה"ל מצטיין, אפילו בהשוואה לצבאות אחרים במערב, בהכשרת הפיקוד הזוטר עד רמת המג"ד. אולם, "יש לו בעיה" בהכשרת הפיקוד הבכיר, קרי המצביאים שלו. "לחץ הבט"ש רק מחמיר את חוסר ההכשרה הזה: העובדה שצה"ל ממעט להתאמן במסגרות גדולות מביאה לכך שהוא מצמיח אוגדונרים שאין להם מושג כמה זמן לוקח לאוגדה לעבור בתוך אוגדה אחרת, או לאיזה מרחק יתפרשו הכלים שלהם בהיקף מלא. ומכיוון שמבחן התוצאה הוא הקובע, האוגדונר שהצטיין כמ"כ כפול מאה, בזירות הבט"ש של לבנון והשטחים, מתקדם במהירות ומבלי להתעכב על הכשרה נוספת. כך הגיע ארז גרשטיין לדרגת תא"ל בגיל 34, משום שגילה אומץ לב ומנהיגות בעשרות קרבות כיתתיים בלבנון, כך התקדם בני גנץ לפיקוד הצפון, ויורשו באיו"ש יצחק גרשון (ג'רי) רץ באותו מסלול. אין הכוונה, כמובן, לזלזל בתכונות שגילו או בהצלחתם בתפקידיהם הקודמים. אבל יש חוסר מקצועיות מובהק במעבר המהיר מתפקיד פיקודי אחד לבא אחריו, בלי להתעכב על הכשרה, לימוד והקניית יכולות הנדרשות בדרגים הגבוהים ביותר" (עמודים 88-89).

היעדר ההכשרה בצה"ל הורגש היטב במלחמת לבנון השנייה, בה פיקדו על יחידות גדולות קצינים דוגמת תא"ל ארז צוקרמן, יוצא הקומנדו הימי ומהנועזים שבמפקדי צה"ל לדורותיו (סופרלטיב שחוק אך נכון). צוקרמן לא עבר הסבה מסודרת לשריון ולא פיקד מעולם על מסגרות מתמרנות גדולות, ועל כן נכשל בהובלת האוגדה בפיקודו אל משימותיה הקרביות. במקביל, "חגי מרדכי היה המח"ט הראשון שנכנס עם כוחותיו לתוך לבנון ולא ישב בחדרי השליטה מרובי הפלזמות שכולם כה ששו להשמיץ אחרי המלחמה. הצנחנים ביצעו את משימותיהם, משונות ומבולבלות ככל שהיו. באחד הלילות היו אחראים להריגת 26 מלוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה, במארב מדויק וקר רוח ליד בינת ג'בייל" (מתוך הכתבה "מאורעות תרח"ט" מאת עפר שלח‏, מגזין "בלייזר", ‏מרץ 2007, עמוד 95). זאת בניגוד לשבעה מפקדי חטיבות במלחמה, כולם אנשים ישרים ואמיצים שעמדו בעבר במבחן האש, שלא השכילו להבחין בין העימות המוגבל המתנהל בשטחים לבין המלחמה בלבנון. מרדכי פעל אחרת, עד כמה שניתן לשפוט, מתוך אותם אינסטינקטים וסט תכונות שמנה שלח בהתייחסו למפקד כיתה המוביל את אנשיו מלפנים. חלק מהליקויים הטקטיים הללו תוקנו בטרם מבצע "עופרת יצוקה", אולם אין די בכך.

נועז כמפקד זוטר, בעייתי כמצביא: תא

נועז כמפקד זוטר, בעייתי כמצביא: תא"ל ארז צוקרמן.

בעת שהספר פורסם נכתב בגב הספר כי: "עפר שלח בן 43, הוא בעל טור בידיעות אחרונות ובאתר האינטרנט Ynet, והרבה לכתוב בנושאי צבא (וספורט). שירת כקצין צנחנים, בין היתר במלחמת לבנון." מאז כאמור אירעו ההינתקות, מלחמת לבנון השנייה, מבצע "עופרת יצוקה", פרשת הרפז, המחאה החברתית, ומבצע "עמוד ענן". שלח עצמו עבד מאז ב"מעריב" ובערוץ 10, נבחר לכנסת מטעם מפלגת "יש עתיד", לקח חלק בוועדת שקד ובניסוח החוק לגיוס המגזר החרדי והכנסתו לשוק העבודה ושימש כחבר ועדת חוץ וביטחון במהלך מבצע "צוק איתן", "אבא שלי והחברים שלו, הרבים מספור, מששת הימים ויום הכיפורים ומה שביניהן ואחריהן; אני ואהוביי שאבדו לי בלבנון וברצועה, ועכשיו בני וחבריו. כמעט חמישים שנה של גברים בנעליים אדומות ועיניים אדומות עוד יותר. זו היתה המלחמה הראשונה שלנו, הדור של לבנון, כהורים, ולהגיד שזה הרבה יותר קשה זו כמובן קלישאה נכונה לגמרי. מקומי במעגל הקרוב המקיף את שמכונים 'מקבלי החלטות' היה קושי מסוג אחר. זה היה כמו לחיות בספר שכבר כתבתי, ובו בזמן לנסות לשנות את מה שנכתב בו. הכעס שחשתי כשחקרתי את האינתיפאדה ולבנון השנייה היה הפעם מסובך במיוחד, כי חלקו הופנה אלי" (מתוך הכתבה "העיניים אדומות יותר מהנעליים" מאת עמוס הראל, "הארץ", 08.08.2014).

הקריאה בספר במהלך הלחימה בעזה בקיץ 2014 מראה כי חלק מהנחותיו התממשו או עתידות להתממש וחלק, בהן הערכותיו כי "התפיסה של "העתקת המלחמה לשטח האויב" פשטה כבר את הרגל. פיקוד הצפון, בכוחות סדירים ועם תמיכה אווירית ונשק מתקדם, אמור לטפל באיום כזה במהירות וביעילות. גם הדרך הנכונה לטפל בחיזבאללה עוברת בוושינגטון, או במבצע שהכוח הנכון לעשות אותו הוא סדיר ולא גדול" (עמוד 60), הוכחו כפחות מתאימות, שהרי בלבנון ולאחר מכן בעזה הפעיל צה"ל גדודים, צוותי קרב חטיבתיים ואף אוגדות מתמרנות וניהל קרבות קשים כנגד לוחמי חמאס וחיזבאללה.

שלח מציג צבא מלא כוונות טובות, ואף איים של מצוינות, בים של חובבנות ובינוניות שאינו מתאים למילוי משימותיו, ושחלק מהן הפכו ללא רלוונטיות או לחלופין לבלתי פתירות באמצעות כוח (כך למשל שאלת הדמוגרפיה הערבית אל מול המדינה היהודית ובתוכה). הקריאה בו כעת, נוכח הרפורמה שמובילים כעת בצה"ל השר יעלון, סגן הרמטכ"ל גדי איזנקוט והרמטכ"ל בני גנץ (שנתונה כמובן לביקורת ועדת חוץ וביטחון בה חבר שלח) מרתקת. מה נרוויח כחברה מאימוץ מסקנותיו של שלח? ראשית, ייפסק השיח הכולל בתוכו את תחושת הקורבנות והפחד מפני איומים קיומיים לכאורה (ולכאורה בלבד), שבינם לבין היות ישראל המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון אין דבר וחצי דבר. ושנית, "הקוד האתי של צה"ל, מסמך מנופח ויומרני שמעולם לא היה בו תוכן של ממש, יפנה את מקומו לקוד של ארגון מקצועי. דמות המפקד שתעלה ממנו כבר לא תהיה מומש-אולי מאנשי פנפילוב, שקם כל בוקר ומאחוריו מוסקבה. היא תדמה יותר, בהקצנה קלה בלבד, למנהל בארגון יעיל, שהתפוקה שלו היא ביטחון" (עמוד 98). הספר כאמור נותר רלוונטי כשהיה אם לא יותר. הקריאה בספר נעימה ומהנה ושלח מיטיב לנסח את רעיונותיו וטענותיו באופן קריא ובהיר. ראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, אנשי מחקר האקדמי העוסקים בצבא , חברה ומדינה, חובבי מורשת קרב והיסטוריה צבאית וכמובן כל מי שצה"ל ובטחון המדינה יקרים לליבו.

(פורסם במקור כטור אורח בבלוג "הינשוף", 23.08.2014)

מהו היעד? מהי המשימה? מיהו האויב? ומה אנחנו צריכים לעשות במקרה של חתונת אמת? | מאת גל פרל

רשומה רגילה

"בשמי ובשם בתי, אם מישהו היה יכול לתת לי הסבר מה כאן קורה רבותיי, באמת, מהו היעד? מהי המשימה? מיהו האויב? ומה אנחנו צריכים לעשות במקרה של חתונת אמת?" (מתוך המערכון "חתונת הדמים" של הגשש החיוור).

שבויים_בלבנון_123

"שבויים בלבנון" מאת עפר שלח ויואב לימור, הוצאת "ידיעות ספרים", 2007.

הספר "שבויים בלבנון" מאת יואב לימור ועפר שלח (הוצאת "ידיעות ספרים", 2007) הינו ניסיון ראוי לבאר את הגורמים שהביאו לניהול מלחמת לבנון השנייה באופן המגומגם, המתגלגל והלא סדור עד כדי כך שנדמה היה כי האירועים הרבים שהתרחשו במהלכה היו לכאורה לא קשורים זה לזה. בכל פעם שאני חושב על המלחמה הזו, מלחמה שלקחתי בה חלק כאיש מילואים, והיא משל לאופן שהמדינה הזו מתנהלת בעוד כאלף תחומים אחרים, אני חושב על פולי מהגששים כשהוא אומר, מזועזע, במערכון המופתי ההוא את המשפט שמופיע למעלה.

עפר שלח, דאז פרשן ערוץ 10 ו"מעריב" אשר "שירת כקצין צנחנים, בין היתר במלחמת לבנון" (כפי שנכתב בגב הספר "המגש והכסף"), ויואב לימור, הכתב והפרשן הצבאי של ערוץ 1, הוציאו תחת ידם ספר שהינו כתוב היטב, באופן מהודק וקולח, המתאר את התנהלות הצמרת המדינית והצבאית בימי מלחמת לבנון השנייה. הספר בוחן כיצד התרחשה חטיפת החיילים, והאם ניתן היה למנוע אותה? כמו כן מתאר הספר את כשירותו הלקויה של צה"ל בשל שנות הלחימה בשטחים, את אי-מימוש התכנית המבצעית ללחימה בחיזבאללה, ואילו הזדמנויות הוחמצו לסיום מהיר ומוצלח של המלחמה. הרקע שהוביל למלחמה והסיבות שהביאו לכישלון המקצועי שנחלו יחידות רבות של צה"ל נבחנים אף הם. בספר מנתחים המחברים את החלטות הקברניטים, חלוץ, פרץ ואולמרט, תוך הישענות על תחקירי צה"ל, הפרוטוקולים של הדיונים ומאות ראיונות.

הספר מתאר את הפיקוד העליון של הצבא כמי שהוכה בליקוי מאורות. הרמטכ"ל, רא"ל חלוץ, כמעט שלא נועץ בכלל הפורום ולא טרח לכנסו. חלק ניכר מן העצות שכן קיבל לא מימש, בוודאי לא כלשונן. ראש אמ"צ, האלוף גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, מצטייר מן הספר כאחד האלופים הבודדים במטה הכללי שהעזו לחלוק על הרמטכ"ל ועל המהלכים שהציע (האחרים, שדרשו גיוס מילואים וביצוע מתמרון יבשתי רחב היו בני גנץ ועמוס ידלין). ראייתו המפוכחת גרסה כי, "אסור להיכנס לקרב היתקלות ולפעול מתוך כעס." (עמוד 42). איזנקוט קבע בטרם המלחמה כי יש לחפש מרכז כובד אחר אותו יש לתקוף על מנת להשיג פגיעה משמעותית בחיזבאללה. היעד שנבחר היה רובע דאחיה בביירות בו התרכזה הנהגת חיזבאללה. בנוסף טען שבמקביל יש לגייס מילואים בכדי שתהא יכולת, אף שהתנגד למימושה, לבצע מאמץ מתמרן אפקטיבי.

רובע הדאחייה בביירות לאחר תקיפת חיל האוויר

רובע הדאחיה בביירות לאחר תקיפת חיל האוויר

במאמרו משנת 2009 קבע האלוף במיל' גיורא איילנד כי, "אם נבקש לבחון מהי הפעולה היעילה ביותר שביצע צה"ל, לא הייתה זו הפגיעה המרשימה בטילים כאלה או אחרים אלא דווקא ההחלטה לתקוף מסיבית את רובע דאחיה בבירות. את משקלה הכבד של פעולה זו מרגיש חזבאללה עד היום". לו היו מקשיבים לעצתו יתכן וגם המהלך הקרקעי במלחמה היה נראה אחרת. כשנפרד שר הביטחון פרץ מחלוץ בסיום תפקידו שיבח אותו על שנתן לקצינים שחלקו על דעתו להשמיע את קולם, "איזה קצינים," אמר חלוץ, "קצין אחד בדיוק." הקצין הזה היה אייזנקוט." (עמוד 400).

אחד הפרקים שמדגים יותר מאחרים את חוסר הכשירות של הצבא לבצע מהלכים קלאסיים של צבא מתמרן הינו "האוגדה שהביסה את עצמה". בפרק זה מתוארים מהלכי הקרב של עוצבת נתיב האש, אוגדת מילואים משוריינת של צה"ל אשר ניתן לראות בה מיקרוקוסמוס לדרך שבה הזניח צה"ל את מערך המילואים מחד, וקידם מפקדים נועזים ללא הכשרה מתאימה לפיקוד על מסגרות שבמובהק אינן "הלחם והחמאה" שלהם. תא"ל ארז צוקרמן, מהנועזים שבקציני ומפקדי צה"ל, "לוחם של לוחמים" (עמוד 357), יוצא הקומנדו הימי אשר, "קודם לתפקיד משום שהצטיין בלחימה, לא רק בשייטת אלא גם כמפקד חטיבת גולני בשטחים" (עמוד 360). הוא דרש בהתאם לאתוס על-פיו חונך לקחת חלק בלחימה. הדבר יותר מראוי להערכה – הוא מחייב! צוקרמן תכנן, בעצת מורו ורבו, האלוף במיל' עמירם לוין, תכנית יצירתית לתקיפת מרחבי השיגור. הרבה תיחכום וחשיבה היו בתכנית הזו, מן הסוג שחסר כל כך במלחמה.

אולם, היחידה עליה פיקד לא היתה עוד כוח רגלי סדיר ומעולה אלא דיוויזיה. כוח גדול, כבד, משוריין. אומץ לב, קריאת "אחריי" וכושר גופני כבר לא יחפו במקרה שכזה על היעדר מיומנות וניסיון בהפעלת מסגרת מתמרנת כה גדולה, ואם הדבר נכון למי שנשמת אפו היא הצבא ובו הוא עוסק כל העת, קל וחומר שהדבר נכון למפקדי האוגדה ולוחמיה שבמילואים. מוכנותה ללחימה היתה נמוכה. המומחה הטוב ביותר למצבם היה האלוף ישי בר, ש"השתחרר מצה"ל בסוף שנות השבעים, לאחר ששירת כמ"פ בחטיבת הצנחנים. את עשרים השנים הבאות עשה בתפקידי פיקוד בחטיבת הצנחנים בפיקוד הדרום, כולל שש שנים כמפקד החטיבה. "כמח"ט," אמר בר בדיונים, "עשיתי כל שנה תרגיל חטיבתי מלא. היום אף אחד לא עושה את זה, לא בסדיר ולא במילואים. צה"ל איבד לגמרי את כושר התמרון, היכולת לנוע בשטח ולכבוש" (עמוד 131). בר אף אמר זאת לראש הממשלה אולמרט בדיון בטרם המלחמה.

האוגדה, מדגם מייצג לכוחות אלו, התנהלה בחוסר סדר, התגלגלה ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו ובסופו של דבר כמעט שלא השיגה יעדים, לא עמדה במשימותיה ואף שאנשיה הצליחו לפגוע במספר פעילי חיזבאללה הרי שהדרך הטובה ביותר לתאר את מהלכיה במילה אחת – "ברדק". האלוף במיל' אורי שגיא אמר לאחר המלחמה כי, "אם ארז צוקרמן יכול לפקד על אוגדה משוריינת כנראה שהתפקיד הזה איבד כל משמעות." (עמוד 360).

כוח מחטיבת הנח

כוח מחטיבת הנח"ל בכניסה ללבנון במלחמת לבנון השנייה

עם זאת, ראוי לציין שהספר מתנהל בציר הזמן קדימה ואחורה, בניגוד גמור למשל (וההשוואה בלתי נמנעת), לספרם של עמוס הראל ואבי יששכרוף, אשר מתאר ציר זמן ברור מימי שהיית צה"ל בלבנון ועד כשנה לאחר המלחמה. זולת הערה זו מדובר בספר מרתק, חשוב, שבעיקר גורם לקורא לזעם רב. מילותיו של האלוף יורם יאיר אשר תחקר את לחימת אוגדה 91 בכפר עיתא א-שעב (שלחמה טוב מן האחרות תחת פיקודו של תא"ל גל הירש, אשר ניזוק קשות מן המלחמה בשל אחריותו לחטיפה אף שהיה אולי המפקד היוזם והלוחם ביותר בדרג הטקטי) נקראות כמשל למלחמה כולה, "בכל פעם שתרצו לדעת מה לא לעשות, איך לא עובדים, תפתחו את התיק הזה." (עמוד 237). בספר מצוטט משפט  מטריד מדו"ח שחיבר האלוף במיל' עמירם לוין אודות תפיסת ההפעלה של צה"ל במלחמה שקבע כי זו נשענה לא על מורשת צה"ל ועקרונות המלחמה שלו, אלא על כשרונו וגאוניותו של מפקד הכוח. מה קורה כשהמפקד איננו גאון, או לחלופין נעדר הכשרה קריטית לתפקיד?

הרטכ

הרמטכ"ל אשכנזי באימון "עוצבת הבזקה", חטיבת מילואים משוריינת בצה"ל.

בהתייחסו למלחמת יום הכיפורים הגדיר בשעתו סגן הרמטכ"ל, גבי אשכנזי את הלקח שלו כך: "בסוף, חשוב, אנחנו, שנזכור את חשיבות המערך הלוחם. הם לא רק משלמים על השגיאות שלנו הם גם מתקנים אותן. לכן, גם היום, עם כל מצוקות התקציב, הלקח שלי – חזק את המערך הלוחם!". הקריאה בספר מבהירה עד כמה נכון לקח זה גם למלחמת לבנון השנייה ולמלחמות העתיד, ועד כמה היה נחוץ לצה"ל אותו "אימון הקמה" שהעביר אותו הרמטכ"ל גבי אשכנזי משנכנס לתפקידו. בקיצור, ספר חזק, שהולם בקורא ולא מרפה שירתק את קציני צה"ל בסדיר ובמיל', את חוקרי מדע המדינה וההיסטוריה הכללית וכמובן את כלל אזרחי ישראל ששאלו את עצמם מה קרה בקיץ ההוא ב-2006 ולאן נעלם צה"ל שהכירו.