השילוב הראוי \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסלול שירותם של מפקדי השייטת, היוצא והנכנס, מעלים תהיות לגבי היכולת לשלב אותם ושכמותם, מפקדים מצטיינים ביחידת עילית, בצבא הגדול. 

בשבוע שעבר שב אל"מ ט', עד לאחרונה מח"ט מילואים, לשייטת 13, יחידת הקומנדו הימי, בה עשה את עיקר שירותו הצבאי ומונה למפקדה. המפקד היוצא, אל"מ גור שרייבמן, מונה למפקד הבא של בית הספר לקצינים. ניכר כי שני הקצינים ממיטב המפקדים ביחידות המיוחדות, אולם מסלול השירות שלהם מעלה תהייה לגבי שילובם בצבא הגדול.

מימין: מפקד השייטת היוצא, אל"מ גור שרייבמן, מפקד חיל הים אלוף אלי שרביט ומפקד השייטת הנכנס, אל"מ ט', (צילום: דו"צ).

בין שלל תפקידי הפיקוד שמילא בשייטת שימש ט' כקצין בספינת טילים אחת וכמפקדה של אחרת, ובשנים 2007-2005 שירת כסגן מפקד גדוד הסיור של חטיבת גולני. על חטיבת המילואים פיקד תקופה קצרה יחסית, פחות משנה וחצי, כשבמקביל שימש בתפקיד נוסף. אם לאחר שיסיים את תפקידו כמפקד השייטת, באותה הצטיינות שאפיינה את כל שירותו (על זה אין עוררין), יוחלט לקדמו במסגרת חיל הים והכוחות המיוחדים, סביר שהידע שרכש יאפשר לו לפעול כדג במים. הבעיה תתחיל במידה שישוב למלא תפקידים בכירים בצבא היבשה.

גם ילקוט השירות של שרייבמן, אף ששירת בהצטיינות בגבעתי כמפקד פלוגה וגדוד סיור, בין היתר בעופרת יצוקה, חסר שירות ממושך בצבא הגדול. הדבר מעלה תהייה לגבי התאמתו לתפקיד הממונה על הכשרת קציני העתיד של צבא היבשה. יתרה מכך, ממש כפי שנכתב בשעתו אודות קצין חינוך ראשי (הקודם והנוכחי גם יחד), קשה להניח שמי שעשה את עיקר שירותו ביחידת עילית יהיה בקי בדילמות הפיקודיות והמוסריות והשחיקה שבה מצויים מפקדי וחיילי צבא היבשה.

הלקח ממלחמת לבנון השנייה

מימין: מח"ט גולני, אל"מ ארז צוקרמן עם הרמטכ"ל דאז, יעלון, (צילום: דו"צ).

את הלקח למדנו במלחמת לבנון השנייה. לא ניתן למנות את כל מי שגילה אומץ ויושרה במעלה הדרך, לכל תפקיד. סיפורם של עוצבת נתיב האש ומפקדה במלחמה, הוא מיקרוקוסמוס לדרך שבה קודמו בצה"ל מפקדים נועזים ללא הכשרה מתאימה לפיקוד על מסגרות שבמובהק אינן "הלחם והחמאה" שלהם. על העוצבה, אוגדת מילואים משוריינת, פיקד תא"ל ארז צוקרמן, יוצא הקומנדו הימי שגם הקים את יחידת אגוז ועוטר בצל"ש על האומץ שהפגין בשורת פעולות כמפקדה. הוא מונה למפקד האוגדה משום שהצטיין בלחימה, לא רק בשייטת, אלא גם כמפקד חטיבת גולני בלחימה באיו"ש ובעזה, אך הוא לא עבר הסבה מסודרת לשריון ולא פיקד מעולם על מסגרות מתמרנות גדולות. הדבר היה בעוכריו במלחמה.

צוקרמן דרש, בהתאם לאתוס על-פיו חונך, לקחת חלק בלחימה. מטה האוגדה הכין תכנית יצירתית לתקיפת מרחבי השיגור, אבל היחידה עליה פיקד לא היתה עוד כוח קטן ומובחר אלא מסגרת גדולה, כבדה ומשוריינת, שאנשיה לא התאמנו כנדרש. אומץ לב, קריאת "אחריי" וכושר גופני כבר לא יחפו במקרה שכזה על היעדר מיומנות וניסיון בהפעלת גוף מתמרן בהיקף כזה. האוגדה התגלגלה ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו ובסופו של דבר כמעט שלא השיגה יעדים, לא עמדה במשימותיה, ואף שאנשיה הצליחו לפגוע במספר פעילי חזבאללה, היה מי שטען שהאוגדה ניצחה במערכה בעיקר את עצמה. האלוף (מיל') אורי שגיא, שכמו צוקרמן פיקד בעבר על חטיבת גולני, אמר לאחר המלחמה ש"אם ארז צוקרמן יכול לפקד על אוגדה משוריינת כנראה שהתפקיד הזה איבד כל משמעות". לזכותו של צוקרמן ייאמר שמיד לאחר המלחמה ביקש לקחת אחריות ולפרוש מן הצבא. שנה לאחר מכן, לאחר אימון הקמה יסודי שביצע באוגדה, פרש מצה"ל.

איך מקדמים קצין?

בצבאות מקצועיים, דוגמת הצבא האמריקני, הקצין חייב לעמוד במדדים קבועים ובהם הכשרה, לימודים אקדמאיים (כולם בציונים המתאימים) ולמלא מספר תפקידים בטרם יקודם. בצה"ל, צבא מיליציוני שבו ההכשרה לתפקיד ברמה של מח"ט ומעלה היא התפקיד עצמו, בשיטת "On the job trainingׂ", חלק ניכר מן הידע שהקצין רוכש מגיע גם "דרך הרגליים" והניסיון.

עם פרישתו מצה"ל פרסם מפקד המכללות הצבאיות, האלוף (מיל') יעקב עמידרור, קצין צנחנים שעבר בשלב מוקדם למודיעין ושימש בין היתר כראש חטיבת המחקר, אסופה של מאמריו, מכתביו והרצאותיו תחת השם "הרהורים על צבא ובטחון". אחד המאמרים באסופה עסק בשאלה כיצד יש להעריך ולסכם את תקופת פיקודו של קצין על יחידה מסויימת. "אנו נוטים לסכם תפקיד כ'טוב', אם במהלכו לא היו למפקד כישלונות, ואם המפקד והמערכות שתחת פיקודו עמדו במבחני היום יום הקשים והמתישים", כתב. לשיטתו, המערכת צריכה לקדם רק את מי שענו לשלושת התנאים שהציב והפגינו: עמידה קפדנית בפקודות ובנהלים, "יכולת חשיבה, הבנה בטקטיקה, יכולת לתכנן בחוכמה ולבצע בתחבולות, ולהגיע לרמת אימון גבוהה של יחידתו, יכולתו של המפקד להוכיח, כי המערכת שהוא עומד בראשה טובה באופן משמעותי מזו שקיבל מקודמו, הן בכל הקשור להכנות למלחמה והן בכל הקשור לתפקוד ולארגון השוטף". לצד אלו צריך שיהיה מדד נוסף, והוא מידת התאמתו של הקצין, מוצלח ככל שיהיה, לתפקיד שאליו רוצים לקדמו.

אל"מ דן גולדפוס, יוצא השייטת שמשמש כמח"ט הנח"ל, (צילום: דו"צ).

בשנים האחרונות שילב הצבא בהצלחה קצינים מן הצבא הגדול בכוחות המיוחדים, ולחלופין מן האחרונים לחטיבות החי"ר. דוגמאות בולטות הן ראש אמ"ן, הרצי הלוי, שעבר מהצנחנים לסיירת מטכ"ל ובחזרה; מפקד מפקדת העומק, מוני כ"ץ, בוגר שלדג, יחידת הקומנדו של חיל-האוויר, ששירת כמח"ט גבעתי; מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא שדילג בין השייטת לגולני ועשה מסלול מלא במהלכו פיקד גם על חטיבת מילואים וחטיבה מרחבית. בדור המח"טים הנוכחי, ניתן למנות גם את מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ דן גולדפוס, יוצא השייטת, שמילא שורת תפקידים בנח"ל ובצבא היבשה, ואת אל"מ אבי רוזנפלד, מפקד החטיבה הצפונית ברצועת עזה, בוגר פלס"ר נח"ל שעשה מסלול הפוך ובין תפקידי הפיקוד בחטיבה הירוקה שירת בשלדג, וגם פיקד עליה.

נראה כי במקרה של מפקדי השייטת, היוצא והנכנס, כמו גם בשילובם של קצינים נוספים מן הכוחות המיוחדים ביחידות ה"רגילות" של הצבא, צה"ל חשש לאבד מפקדים איכותיים לשוק האזרחי, ובנה עבורם מסלול שירות שיוצר בהכרח פערים. הרציונל שבשילוב קצינים שכאלו בצבא מבורך, שכן הם מביאים אתם ידע וניסיון שפותח ביחידות העילית לגדודים ולחטיבות, ובתורם לומדים כיצד פועל הצבא ה"אמיתי", שנושא בעול הבט"ש בשגרה ומהווה את עיקר הכוח המתמרן של הצבא במלחמה. אולם חובה לוודא כי המסלול המשלב כולל בתוכו הכשרה סדורה ודי תפקידים במעלה הדרך בכדי לגשר על הפערים.

חילופי הגברי בשייטת, כמו אלו שהתקיימו בחודשיים האחרונים ביחידות רבות במערך השדה, מלמדת שצה"ל, שכאמור נסמך על הניסיון שמפקדיו צוברים בתפקיד, אינו צופה הסלמה בעת הקרובה. מנגד, בשכונה שלנו במזרח התיכון, הדברים יכולים להשתנות במהירות. "לפני שלוש שנים וחודש בדיוק", ציין אל"מ שרייבמן בטקס החילופים בשייטת, קיבל את הפיקוד על היחידה ולא דמיין "שמיד בסוף הטקס ניפרד ממשפחותינו ונבצע את התכנון למבצע הראשון שלנו במסגרת מערכת "צוק איתן". עוד טרם שוך הקרבות נדרשנו למשימות נוספות". זה בהחלט יכול להתרחש גם הפעם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.08.2017)

מודעות פרסומת

"באופן ודאי היה שם מארב"\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סרטו של עמרי אסנהיים ב"עובדה" אודות אסון השייטת הביא לראשונה, בקולם שלהם, את סיפורם של מי ששרדו, והראה את מה שבמשך שנים התכחשו לו בצה"ל – הכוח נפגע כתוצאה ממארב חיזבאללה.

לפני כמעט עשרים שנה, בלילה שבין 4 ל־5 בספטמבר 1997, יצא כוח שייטת 13 למבצע "שירת הצפצפה" – פשיטה בעומק בלבנון. בתכנית סיום העונה של תכנית התחקירים "עובדה", חזר עמרי אסנהיים למבצע ההוא, שמוכר יותר בתודעה הישראלית כאסון השייטת בו נהרגו 12 לוחמים, וראיין את חמשת הלוחמים ששרדו. בסרטו המרתק, "לילה אחד באנצריה", הוצג לראשונה (במגבלות ביטחון מידע) סיפורם של אלו שחוו אותו מכלי ראשון, תחת אש ובעומק לבנון, ונותרו בחיים בכדי לספר על אחד האירועים הקשים ביותר בתולדות הכוחות המיוחדים של צה"ל.

"אל תשמחו בלבנון"

כוח סיירת גולני, כפי שתועד במצלמת לילה, בפעולה בלבנון בשנת 1998, (מקור: Youtube).

בסרט נחשף כי הפשיטה תוכננה במקור כמבצע משולב לקומנדו הימי ולסיירת גולני. בהמשך הופרדו המבצעים, ובראשית אוגוסט הסיירת ביצעה ראשונה. כוח גולני הוטס במסוקים לקרבת הכפר אל-כפור, כשמטרתו לפגוע בבכירים בחיזבאללה ורשם הצלחה. הפעולה, שכונתה "טרף קל" הסתבכה, אולם הכוח, בפיקוד רביב ניר, הצליח להטמין את המטענים ואף להרוג שני מחבלים בהם נתקל. למחרת נפגעו מהמטענים חמישה מחבלים נוספים, ובהם חוסיין זין קוצר, אשר פיקד מטעם חיזבאללה על הגזרה המרכזית בדרום לבנון והיה אחראי לירי קטיושות על ישובי גבול הצפון, והשייח תייסיר בדראן.

בעקבות ההצלחה יצאו מפקדי צה"ל בפיקוד הצפון בהצהרות יהירות, מן הסוג שרווח כאן לאחר ששת הימים. הפעם הוחלף "נאצר מחכה לרבין" בקביעה שצה"ל מחקה בהצלחה את שיטות החיזבאללה. "ארגון חיזבאללה צריך להבין, שאנו נמשיך לפגוע באנשיו בבתיהם כאשר יש לנו מודיעין טוב. אין כל בעיה לפגוע במחבלים בשטחם, בביתם ובכל מקום", אמר אז מח"ט גולני ארז גרשטיין, שהיה הרוח החיה מאחורי המבצע, ואף ציין שהכוח פגע במחבלים שיש להם דם של חיילי גולני על הידיים. בקיצור, סגרנו חשבון.

בעקבות זאת פרסם הפרשן הצבאי עפר שלח (לימים ח"כ) מאמר נוקב ב"מעריב" שבו התריע ממה שהגדיר כהתהללות לא חכמה ובעיקר מסוכנת. שלח, שכקצין צנחנים לקח חלק במספר פשיטות שכאלה, העיר ש"בפעולת הסיירת, נועזת ומתוחכמת ככל שהיתה, היה מעורב, לצד המקצוענות והמיומנות, גם לא מעט מזל. ולא צריך להיות פון קלאוזוביץ כדי לדעת שהמזל בשדה הקרב לא תמיד נופל באותו צד". יתרה מכך, ציין, היא נעשתה בחלל ריק, מבלי שלישראל ישנה מדיניות וכיוון ברורים בלבנון. "אל תשמחו בלבנון", כתב אז שלח, כתב ולא ידע עד כמה הוא צודק.

אקדח שמופיע במערכה הראשונה…

כוח שייטת 13 בטרם זמן קצר מבצע שירת הצפצפה.

כוח השייטת מתארגן על הספינה ליציאה לפשיטה, (מקור: Youtube).

בספטמבר הגיע תורה של השייטת. היעד, בכיר בארגון אמל, שהתגורר בעיירה אנצריה, כארבעים קילומטרים מגבול ישראל. כוח הקומנדו הימי, שמנה 16 לוחמים בפיקודו של סגן אלוף יוסי קורקין, פרק מספינת טילים של חיל הים בלב-ים ושחה לחוף. משם, לאחר התארגנות קצרה, החלו הלוחמים לנוע לעבר היעד כשהם נושאים על גבם משקלים כבדים, בעיקר מטעני חומר-נפץ. זמן קצר לאחר מכן הגיע הכוח לכביש החוף הלבנוני. כוח החוד, בפיקוד סרן רוני פולט, חצה את הכביש ואז אירע פיצוץ. 11 מלוחמי הכוח העיקרי נפגעו ובהם קורקין. במקביל נפתחה אש מקלעים לעבר הכוח. כוח החוד, שגם לוחמיו נפצעו, והקשר של מפקד הכוח, סער ישראלי (הלוחם היחיד שלא נפגע), פעלו מיד כפי שאומנו והשיבו באש. מן הדיווחים והעדויות בסרט ניכר כי המיומנויות ש"תוכנתו" לתוכם במהלך מסלול הלוחם המפרך בשייטת, הובילו לתגובות כמעט אוטומטיות. כך למשל, דיווחיו של סער בקשר נשמעים כאילו היה בתרגיל. ניר כספי, הלוחם היחיד בכוח העיקרי שנותר בחיים, העיד כי דיווחיו של סער בקשר היו כה רגועים וברורים עד כי ניתן היה לחשוב שהוא ב"דופק אפס".

כוח החילוץ, שהורכב מלוחמים מן השייטת ו-669, יחידת החילוץ של חיל האוויר, נחת במקום כשבמקביל בשמיים ריחפו מסוקי קרב שירו אש לחיפוי. בין היתר העמיד בכוננות הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, כוח תגבורת מיחידת אגוז. לאחר שעות ארוכות של לחימה, ותחת אש מקלעים ומרגמות, חולצו רוב הפצועים וההרוגים. במהלך החילוץ נהרג רופא כוח החילוץ, שהפך להרוג ה-12 באותו לילה. הפצועים וההרוגים הועמסו על המסוק, אך שניים מלוחמי הכוח לא אותרו. במטה חיל האוויר הורו אז לטייס היסעור להמריא מיד, מחשש לשלמות המסוק וכתוצאה מכך לכוח כולו. מה שקרה אז, מציין אסנהיים בסרטו, היה כנראה הרגע הדרמטי ביותר באותו לילה.

עשרים שנה קודם לכן: דילמה זהה

הרמטכ"ל דאז, ליפקין-שחק, בתרגיל של חטיבת הצנחנים , (צילום: דו"צ).

כמעט עשרים שנים קודם לכן, בלילה שבין 8 ל-9 ביוני 1978, ביצע צה"ל את מבצע "שלכת" – פשיטה מהים של כוחות מחטיבת הצנחנים ושייטת 13, על בסיס אימונים של הפת"ח בראס דהר אל-בורג' שבלבנון. מפקד הכוח היה מח"ט הצנחנים דאז, ליפקין-שחק. הפעולה התחילה כמתוכנן. הכוחות נעו לעבר היעדים, כשאת כוח הצנחנים הובילה הסיירת החטיבתית, בפיקוד משה "בוגי" יעלון. ואז, הסתבכה. כוח מגדוד הנח"ל המוצנח פרץ לאחד הבתים וניהל קרב עם המחבלים. אירע פיצוץ והבית הדו-קומתי התמוטט כשבתוכו גופות שני מפקדי פלוגות, יפתח עיין וניר זהבי. לימים סיפר יעלון "שהאדמה פשוט בלעה אותם. פינוי האבנים התחיל כשאמנון הגיע עם החפ"ק. הוא דאג להבהיר שאנו לא עוזבים את המקום בלי הגופות וכך היה". קור-הרוח של ליפקין-שחק היה מן המפורסמות. חמש שנים קודם לכן, כאשר לכוח צנחנים שעליו פיקד אירעה הסתבכות דומה במבצע "אביב נעורים", התעקש להשלים את המשימה, פיצוץ מפקדת החזית העממית בלב ביירות, ורק אז לסגת. גם במבצע "שלכת", אף שהכוח התגלה והיה לחץ מן הפיקוד הבכיר להתפנות, סירב, השלים את פינוי הנפגעים ואת יעדי הפעולה, ורק אז הורה על נסיגה.

כמעט עשרים שנים מאוחר יותר, ניצב מפקד כוח החילוץ, סגן בועז וענונו מהשייטת, באותה דילמה והחליט, לאשר לטייס המסוק להמריא אך התעקש להישאר בשטח עם לוחמיו, כמו גם רוני פולט, במטרה לאתר את הנעדרים. אף שבסרט נמנע אסנהיים מלעסוק בכך, סביר שההחלטה יצרה דרמה לא קטנה בבור השליטה בקריה, כאשר הפעם ליפקין-שחק הוא הרמטכ"ל במוצב הפיקוד. ניתן להעריך כי הוא אישר את החלטת מפקד כוח החילוץ משום שהבין בדיוק מה עומד מאחוריה. אין מדובר בהחלטה פשוטה. כמעט עשור קודם לכן, במבצע "כחול וחום", קיבל הרמטכ"ל דן שומרון, החלטה הפוכה והורה לכוח שייטת 13 וגולני להתפנות משטח לבנון כשהם מותירים מאחוריהם כוח קטן של לוחמים שהיו בחזקת נעדרים. אלו, חולצו מאוחר יותר במסוקים, לאחר שלחמו על חייהם מספר שעות.

ההתעקשות השתלמה. הכוח הצליח לאתר את גופתו של לוחם נוסף אך בהוראת שר הביטחון נאלץ להתפנות לפני אור ראשון. מאחור נותרה גופת לוחם השייטת איתמר איליה שלא נמצאה. זו הוחזרה רק לאחר משא ומתן עם החיזבאללה בו הושבה לארגון גופת בנו של השייח' חסן נסראללה, שנהרג בקרב עם לוחמי יחידת אגוז.

חיכו להם

תצלומי המזל"ט שהציג נצראללה מהפשיטת השייטת.

בדיעבד, כך מתברר, חיזבאללה תחקר לעומק את הצלחת כוח גולני, והגביר את העירנות והכוננות בעמדותיו בלבנון. בנוסף, כפי שחשף מנהיג חיזבאללה, נצראללה, בשנת 2010 היה לארגון מידע מוקדם אודות המבצע, כתוצאה מכך שקלט את שידורי המזל"טים של צה"ל שאספו על האזור מודיעין מקדים. בתחילה הכחישו בצה"ל את טענתו, אך שינו את עמדתם והכירו בכך שמדובר באפשרות בהחלט סבירה. למסקנה דומה הגיע בשעתו תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר, שכתב בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005), כי קשה לו "לקבל את הקביעה שמדובר במארב אקראי" (עמוד 163). לא ברור מה היתה רמת הכוננות של חיזבאללה בגזרה. האם אכן הבינו בארגון את המשמעות של שידורי המז"לטים, או שמא המארב הוצב שם כתוצאה מהגברת כוננות ועירנות כתוצאה מהצלחת מבצע "טרף קל". כך או כך, כוח השייטת הגיע ליעד באופן שונה, במקום בו לא ציפו לו ונתקל באויב שעל-פי כל ההערכות המקדימות לא היה אמור להיות שם. את המסקנה המתבקשת קבע בשעתו קשר הכוח, סער, בראיון עיתונאי. לדבריו, "הם שמו שם זירת מטענים ומיקמו אותה טוב. לדעתי לא היו שם הרבה לוחמים של החיזבאללה, אולי שניים, שלושה, אבל באופן ודאי היה שם מארב".

שייטת 13 בתרגיל שקיימה לאחרונה עם הקומנדו הימי האמריקני, (צילום: דו"צ).

האסון, פגע קשות בשייטת. אולם היחידה השתקמה, לא מעט בזכות מי שמונה שנתיים לאחר האסון כמפקדה, ארז צוקרמן. כמפקד הקומנדו הימי, שינה צוקרמן (שקודם לכן עזב את השייטת כדי להקים ולפקד על יחידת אגוז בלבנון) מסלול הכשרת הלוחם בשייטת, תוך שימת דגש על המסגרת הצוותית, בדומה לסיירות החי"ר, ויזם מבצעים התקפיים בכל גזרות הלחימה היבשתיות של צה"ל, בין היתר במהלך האינתיפאדה השנייה. אף שהשייטת ספגה נפגעים והרוגים בלחימה ההיא, הרי שהמהלך הוכח כמוצלח. האסון ההוא משמש כדוגמה קבועה לשאלה מה יכול להשתבש במבצעים מסוג זה, שאלה שיושבת חזק בתודעה של יחידות העילית של צה"ל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.04.2017)

כוח האדם האיכותי לא רק לסייבר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הפעולות במרחב הקיברנטי לא יוכלו להחליף את הלוחמים בחזית ● צה"ל צריך לאזן בין הצרכים הגדלים במרחב הסייבר לבין העובדה שנשלחים כוחות לחזית והם צריכים להיות מובלים על ידי מיטב המפקדים

בדצמבר האחרון, לאחר חיסול סמיר קונטאר בסוריה, תקפה קבוצת האקרים המכונה "נערי קלמון" את אתר חיל האוויר. נזק ממשי לא נגרם, בעיקר בגלל שהפעם היה מדובר בקבוצה קטנה, חסרת אמצעים. למדינת ישראל ישנם יריבים, מרוחקים וקרובים, שהמשאבים שהם מקצים לפיתוח יכולות בתחום הקיברנטי גדולים בהרבה.

תדע כל אם עברייה (כנרת זמורה-ביתן, 2013)

בספר ראיין הראל קצינים בכירים בנוגע לאתגרי ההווה והעתיד של צה"ל.

אולם האיום אינו הווקטור היחיד המתגבר במרחב הקיברנטי. כמותו מתרחב הפוטנציאל הטמון בו לפעולות מודיעיניות והתקפיות. בספרו החשוב "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013), במהלכו תיאר את מסלול ההכשרה של פלוגה בחטיבת הנח"ל, ראיין הפרשן הצבאי, עמוס הראל, שורת קצינים בכירים בהקשר לסוגיות כוח האדם, הכשרתו ואתגרי ההווה והעתיד של צה"ל. בין המרואיינים נכלל גם הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, שאמר בהקשר למרחב הקיברנטי כי "בשנים האחרונות אנחנו מרוויחים מהסייבר הרבה יותר מהתועלת שהפקנו ממנו בעבר". בשנה הראשונה לכהונת מחליפו, הרמטכ"ל גדי איזנקוט, הוכר המרחב הקיברנטי כמרחב פעולה משמעותי, הן במסמך אסטרטגיית צה"ל והן במסגרת התכנית הרב-שנתית "גדעון". בנוסף החליט הרמטכ"ל על הקמת זרוע סייבר בתוך כשנתיים.

הזרוע תקבל לאחריותה תחומי אחריות המצויים כיום באמ"ן ובאגף התקשוב, ובהם תחומי הגנת הסייבר, לוחמת הרשת, וכן איסוף מודיעין ותכנון מבצעי בזירה הקיברנטית. עוד ועוד תפקידים נפתחים בתחום הלוחמה הקיברנטית. כך למשל, יוכשרו חיילים בבה"ד 7 לתפקיד "מנהל אבטחת סייבר" בפיקודים המרחביים של הצבא, במטרה להקנות לפיקוד המרחבי יכולת מענה ראשונית כנגד תקיפות סייבר במטרה להגן על תשתיות טכנולוגיות.

בין יכולת גרילה וטרור ליכולות של צבאות סדירים

צה"ל מושתת על עיקרון צבא העם ובשל כך נהנה מן העובדה שהוא מקבל לשורותיו, בניגוד לצבאות מקצועיים מערביים אחרים, גם את עידית הפוטנציאל האנושי של אזרחי המדינה. אולם, כפי שנכתב כאן בעבר, הפעולות במרחב הקיברנטי לא יוכלו להחליף את הלוחמים בחזית. הדבר נכון כאשר מדובר בהתמודדות עם תופעת הסכינאות, במסגרת גל הטרור הנוכחי, בה אין כמעט התרעה מודיעינית בטרם אירוע, ובוודאי בלחימה אפשרית ברצועת עזה ובלבנון.

אתגרי הלחימה של צה"ל כיום (וכפי הנראה בעתיד) הם כנגד ארגוני טרור היברידיים בעיקרם, המשלבים בין יכולת גרילה וטרור ליכולות של צבאות סדירים, בין יכולת היי-טק בתחום הרקטי והקיברנטי ולואו-טק דוגמת המנהרות, הסכינאות והמחבלים המתאבדים.

האלופים כוכבי והלוי, מוטרדים מתיעדוף כוח אדם לסייבר, (צילום: דו"צ)

האלופים כוכבי והלוי, מוטרדים מתיעדוף כוח אדם לסייבר, (צילום: דו"צ)

תיעדוף כוח האדם האיכותי לתפקידי מודיעין וסייבר עשויה להביא, כפי שהזהיר בשעתו מפקד אוגדת הגליל דאז, תא"ל הרצי הלוי, כי צה"ל עשוי למצוא את עצמו בעתיד עם מפקדי פלוגות וחטיבות פחות טובים. בספרו של הראל מציין ראש אמ"ן דאז, אביב כוכבי (כיום אלוף פיקוד הצפון), כי צה"ל יידרש בעתיד לפתח "מסלולים משולבים, למשל של קצין בחי"ר שיעבור הסבה ויהפוך לאיש מודיעין אחרי תפקיד מ"פ". הדבר יהיה דומה לאופן שבו משלב הצבא קצינים מן הצבא הגדול בכוחות המיוחדים ולחלופין מן האחרונים לחטיבות החי"ר. כך היה מסלולם של קצינים דוגמת ארז צוקרמן, עופר וינטר וכן ראש אמ"ן, האלוף הלוי, שעבר מהצנחנים לסיירת מטכ"ל ובחזרה.

זוהי דוגמה לפתרון יצירתי לסוגיה, שכן על צה"ל למצוא דרך לאזן בין הצרכים הגדלים והולכים במרחב הסייבר לבין העובדה שבקצה הפעולות האיסופיות, המודיעיניות, הקיברנטיות, נשלחים כוחות לחזית והם צריכים להיות מובלים על ידי מיטב המפקדים.

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 02.03.2016)

המגש והכסף: האם באמת דרושה מהפכה בצה"ל?\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

המגש והכסף: האם באמת דרושה מהפכה בצה"ל? טור אורח מאת גל פרל.

האם דרושה מהפכה בצה"ל? עפר שלח, כיום ח"כ מטעם יש עתיד וחבר בועדת חוץ וביטחון, קרא בתוקף לרפורמה מטלטלת בממסד הבטחוני הישראלי. צה"ל, לטענתו, הוא מכונה אנכרוניסטית, בזבזנית ושמרנית, ים של בינוניות בתוך איים של מצויינות. ינשוף צבאי-אסטרטגי מארח את גל פרל מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, אשר סוקר את ספרו של שלח, המגש והכסף, ותוהה עד כמה רלוונטיים הלקחים שהוא מלמד.

"מה עומד בדרכו של צה"ל להפוך לצבא מקצועי או חצי-מקצועי, ולהתאים את עצמו מבחינת סדר הכוח, הציוד ותורת הקרב לפני המלחמה החדשים? מסורת, חששות שיקולי יוקרה ותפיסות מוטמעות. קצין בכיר בתחום המחקר והפיתוח בצה"ל ניסה פעם להסביר את הדברים באמצעות משל בדוי: הוא סיפר שבכיסו של קצין פרשים פולני, שנהרג בהסתערות אמיצה ונואלת על הטנקים הגרמנים, נמצא מסמך – תמצית של דיון קודם למלחמה. כשהזכיר מישהו בדיון את הטנקים הגרמנים, נענה במשפט המזלזל: "הסוס הפולני והאציל הפולני הגנו עלינו במשך מאות שנים. אל תבלבל את המוח עם קופסאות הפח שלך." המשל תקף גם היום, אלא שהיום קופסאות הפח האלה, טנקי המערכה, הם אלה שזמנם הולך ועובר. אבל כמו אז, מי שגדל על תפיסה מסוימת מתקשה להיות האיש שיישם את השינוי" (עמוד 49).

41912

עפר שלח, המגש והכסף (אור יהודה: כנרת זמורה-ביתן, 2003)

"המגש והכסף" הוא ספר עיון מאת העיתונאי והפובליציסט עפר שלח (אשר כעת מכהן כחבר כנסת), העוסק ביחסי החברה הישראלית וצה"ל. שמו של הספר לקוח מן השיר "מגש הכסף" מאת נתן אלתרמן. את הספר קראתי לראשונה בקורס קצינים, ומאז קראתיו פעמים נוספות והוא נותר חד ורלוונטי כשהיה. במהלך המחקר קיים המחבר עשרות ראיונות עם קצינים בשירות פעיל אשר אינם מזוהים בספר בשמם, ועם הרמטכ"לים בעת כתיבת הספר, מופז ויעלון. הספר דן במבנה הצבא, מודל גיוס החובה ומערך המילואים. כן עוסק הספר במודל הכשרת הקצינים והמפקדים בצה"ל, ברלוונטיות של מודל צבא העם בעידן הנוכחי ובהתאמתו לאתגרים הביטחוניים מולם ניצבת מדינת ישראל, ובהם המלחמות הא-סימטריות ופעולות השיטור בשטחי הגדה המערבית, רצועת עזה ולבנון. שלח גם מצביע בספרו על השינויים בשדה הקרב המודרני. המלחמה נותרה אמנם, כמאמר קלאוזוביץ', נחלת אי-הוודאות, אולם הלחימה הפכה שונה בתכלית. ממלחמה בצבאות סדירים ללחימה בארגונים תת-מדינתיים ובאיומי המעגל השני והשישי דוגמת ג'יהאד עולמי ותכנית הגרעין האיראנית.

מודל השירות בצה"ל וכנגזרת שלו גם אופיו כמיליציה, טוען שלח, נקבעו כך בקום המדינה משום ש"בן גוריון ראה בצה"ל לא רק את הכוח המגן על המדינה, אלא את ליבתו של כור ההיתוך הציוני. צה"ל היה לא רק קבלן הביצוע של חלקים גדולים ממפעל ההתיישבות והחינוך, אלא גם נועד להיות "המשווה הגדול" – זה שמצידו האחד ייכנסו נערים שהגיעו מכל קצוות עולם ומצידו השני יצא אורי, הגיבור האמיתי של הוא הלך בשדות. כך הוקם הנח"ל וגויסו מורות-חיילות ושאר בעלי תפקידים שאין להם דבר עם ייעודו המקורי של צבא. מהיום ראשון נשא צה"ל על שכמו תפקיד חברתי אדיר" (עמודים 20-21). אולם "הסדקים הראשונים במודל זה נבעו כמעט מיד. במדינה השונה לחלוטין שהתפתחה מאז, הוא כבר בגדר אנכרוניזם מוחלט" (עמוד 21). ועל כן יש לבצע רפורמה ושידוד מערכות כולל בצה"ל ולשנותו לצבא מקצועי יותר על מנת שיתאים לאתגרי ההווה והעתיד. למעשה, מציע שלח מעבר הדרגתי לצבא מקצועי למחצה, ולא כפי שנכתב בגב הספר למודל צבא שכירים, משום ש"בצבא מקצועי השירות יהיה עבודה שיש בה שליחות ואידיאלים – אבל עבודה" (עמוד 98).

קורא לצבא מקצועי - עופר שלח

קורא לצבא חצי-מקצועי – עופר שלח.

לצורך הדגמה מתאר שלח את מסלול השירות של שני הרמטכ"לים שבתקופת כהונתם נכתב הספר. מופז, ש"היה המג"ד של שלח בשירות הסדיר שלו ושלח 'העריך אותו מאוד'" (מתוך הכתבה "צה"ל? לא מה שחשבתם" מאת יוסי קליין, "הארץ", 17.09.2003), ויעלון: "המסלול שעברו שאול מופז ובוגי יעלון אופייני מאוד לקציני שדה מצטיינים בצבא הישראלי. המסלול הזה לא תרם כמעט דבר לבנייתם כמועמדים לניהול צה"ל. הצלחתם כרמטכ"לים, במידה שהיתה, היא תוצאה של כישורים ולא הכשרה.

מופז ויעלון החלו שניהם את דרכם בצנחנים. יעלון הוא הרמטכ"ל השמיני ברציפות – שלושים שנה של מפקדים עליונים – מקרב חובשי הכומתות האדומות. הוא השלישי מתוך ארבעת האחרונים ששירת כמפקד או כסגן מפקד בסיירת מטכ"ל – יחידה שאין לה דבר עם צה"ל הגדול. גם הרמטכ"ל הבא, אם לא תקרה תפנית מרעישה, יהיה איש חיל הרגלים.

לקצונה הגיעו שניהם מאוחר. מופז התקבל לקורס קצינים, לאחר שלושה כישלונות במבדקי הקצונה, משום שכסמל פיקד על מארב מוצלח בבקעת הירדן, וגילה מנהיגות ומקוריות. זה ביטוי (במקרה הזה, מוצדק לגמרי) של האתוס של צבא המצוי כל הזמן בסוג כזה או אחר של מלחמה: מי שמצטיין בשדה הקרב – המבחן העליון של הלוחם והמפקד – יזכה לגמולו בקידום המתאים. יעלון, מצידו, השתחרר מצה"ל כסמל, ושב לצבא אחרי מלחמת יום הכיפורים. את הדרך מסג"מ לאלוף עשה בעשרים ואחת שנים; שלוש שנים בלבד היה תת-אלוף.

שניהם עשו תפקידים במסגרת חטיבת הצנחנים, כולם בהצלחה רבה. בכולם התבקשו, לאמיתו של דבר, להציג אותו סט תכונת שנתגלו בהם כבר כסמלים: התמצאות, קור רוח, מנהיגות תחת לחץ. הם כמעט לא "ברחו" הצידה ללימודים (לשניהם תואר ראשון בלבד; יעלון השתלם גם שנה אחת בקולג' המלחמה הבריטי בקמברליי), לא שירתו בתפקידי מטה, כמעט לא עסקו בהדרכה, לא השיקו למערכת האזרחית. איש לא מדד אותם בשום פרמטר פרט לאלו שכבר הוזכרו. ספק אם מישהו חשב שיש פרמטרים אחרים. בסופו של דבר, הם לא הוכשרו להיות מצביאים של צבא גדול, מורכב ומודרני" (עמודים 86-87).

לא הוכשר לפקד על צבא מורכב ומודרני - משה

לא הוכשר לפקד על צבא מורכב ומודרני – משה "בוגי" יעלון.

את יעלון החליף מפקד חיל האוויר דן חלוץ לאחר שהועדף על פני גבי אשכנזי, באותה תפנית מרעישה שאכן אירעה. אולם גם הוא, טייס הקרב, חסר הכשרה מתאימה לתפקיד, בקיאות מספקת במצב כוחות היבשה ובהפעלתם. שכן בניגוד למפקדי זרועות האוויר והים הכפופים לרמטכ"ל, "מפקד צבא היבשה הוא גם מפקד הצבא כולו" (עמוד 97). במיוחד בלחימה. למי שחושב שמשהו מאז השתנה בצה"ל הרי שמסלול השירות של שני הרמטכ"לים האחרונים מעיד אחרת. אשכנזי עשה מסלול מלא בחטיבת גולני, ואף שעשה את כלל שירותו בצבא הגדול ושימש במספר תפקידי מטה קרדינליים הרי שקידומו היה מטאורי והוא מונה לאלוף בגיל 42. מחליפו רא"ל בני גנץ, שעשה את המסלול שלו בצנחנים, תיאר בראיון את שירותו הצבאי, "לפני שנהייתי אלוף לא עשיתי שום תפקיד מטה, אפילו קמב"ץ גדוד לא הייתי. שטח – זה כל הרקורד שלי" (מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 06.01.2011). תיאור זה ממחיש כי מה שהיה הוא שיהיה, "תפקידי מטה, שבצבאות אחרים נחשבים ללוז ההכשרה של המצביא, הם בתפיסה הצה"לית בזבוז זמן בדרך לתפקיד הפיקוד הבא" (עמוד 87).

שטח - זה הרקורד שלו: בני גנץ

שטח – זה הרקורד שלו: בני גנץ.

בצה"ל, בעיקר ביחידות הלוחמות, מקדשים את ערך המקצועיות ומרבים לדבר עליו. אולם משך השירות, נטל הבט"ש ומגוון מתארי הלחימה אליהם נערכים ביחידות, מקשה מאוד על מימושו. הלוחם, כך חונכנו בצנחנים, הוא איש מקצוע מעולה המיומן בשימוש בנשקו ובלחימה במתארים השונים. בפועל, שמעתי פעם אלוף במיל' (מיוצאי הצנחנים, שזכה לכינוי "האדם החושב" במטה הכללי), שטען כי צה"ל מצטיין, אפילו בהשוואה לצבאות אחרים במערב, בהכשרת הפיקוד הזוטר עד רמת המג"ד. אולם, "יש לו בעיה" בהכשרת הפיקוד הבכיר, קרי המצביאים שלו. "לחץ הבט"ש רק מחמיר את חוסר ההכשרה הזה: העובדה שצה"ל ממעט להתאמן במסגרות גדולות מביאה לכך שהוא מצמיח אוגדונרים שאין להם מושג כמה זמן לוקח לאוגדה לעבור בתוך אוגדה אחרת, או לאיזה מרחק יתפרשו הכלים שלהם בהיקף מלא. ומכיוון שמבחן התוצאה הוא הקובע, האוגדונר שהצטיין כמ"כ כפול מאה, בזירות הבט"ש של לבנון והשטחים, מתקדם במהירות ומבלי להתעכב על הכשרה נוספת. כך הגיע ארז גרשטיין לדרגת תא"ל בגיל 34, משום שגילה אומץ לב ומנהיגות בעשרות קרבות כיתתיים בלבנון, כך התקדם בני גנץ לפיקוד הצפון, ויורשו באיו"ש יצחק גרשון (ג'רי) רץ באותו מסלול. אין הכוונה, כמובן, לזלזל בתכונות שגילו או בהצלחתם בתפקידיהם הקודמים. אבל יש חוסר מקצועיות מובהק במעבר המהיר מתפקיד פיקודי אחד לבא אחריו, בלי להתעכב על הכשרה, לימוד והקניית יכולות הנדרשות בדרגים הגבוהים ביותר" (עמודים 88-89).

היעדר ההכשרה בצה"ל הורגש היטב במלחמת לבנון השנייה, בה פיקדו על יחידות גדולות קצינים דוגמת תא"ל ארז צוקרמן, יוצא הקומנדו הימי ומהנועזים שבמפקדי צה"ל לדורותיו (סופרלטיב שחוק אך נכון). צוקרמן לא עבר הסבה מסודרת לשריון ולא פיקד מעולם על מסגרות מתמרנות גדולות, ועל כן נכשל בהובלת האוגדה בפיקודו אל משימותיה הקרביות. במקביל, "חגי מרדכי היה המח"ט הראשון שנכנס עם כוחותיו לתוך לבנון ולא ישב בחדרי השליטה מרובי הפלזמות שכולם כה ששו להשמיץ אחרי המלחמה. הצנחנים ביצעו את משימותיהם, משונות ומבולבלות ככל שהיו. באחד הלילות היו אחראים להריגת 26 מלוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה, במארב מדויק וקר רוח ליד בינת ג'בייל" (מתוך הכתבה "מאורעות תרח"ט" מאת עפר שלח‏, מגזין "בלייזר", ‏מרץ 2007, עמוד 95). זאת בניגוד לשבעה מפקדי חטיבות במלחמה, כולם אנשים ישרים ואמיצים שעמדו בעבר במבחן האש, שלא השכילו להבחין בין העימות המוגבל המתנהל בשטחים לבין המלחמה בלבנון. מרדכי פעל אחרת, עד כמה שניתן לשפוט, מתוך אותם אינסטינקטים וסט תכונות שמנה שלח בהתייחסו למפקד כיתה המוביל את אנשיו מלפנים. חלק מהליקויים הטקטיים הללו תוקנו בטרם מבצע "עופרת יצוקה", אולם אין די בכך.

נועז כמפקד זוטר, בעייתי כמצביא: תא

נועז כמפקד זוטר, בעייתי כמצביא: תא"ל ארז צוקרמן.

בעת שהספר פורסם נכתב בגב הספר כי: "עפר שלח בן 43, הוא בעל טור בידיעות אחרונות ובאתר האינטרנט Ynet, והרבה לכתוב בנושאי צבא (וספורט). שירת כקצין צנחנים, בין היתר במלחמת לבנון." מאז כאמור אירעו ההינתקות, מלחמת לבנון השנייה, מבצע "עופרת יצוקה", פרשת הרפז, המחאה החברתית, ומבצע "עמוד ענן". שלח עצמו עבד מאז ב"מעריב" ובערוץ 10, נבחר לכנסת מטעם מפלגת "יש עתיד", לקח חלק בוועדת שקד ובניסוח החוק לגיוס המגזר החרדי והכנסתו לשוק העבודה ושימש כחבר ועדת חוץ וביטחון במהלך מבצע "צוק איתן", "אבא שלי והחברים שלו, הרבים מספור, מששת הימים ויום הכיפורים ומה שביניהן ואחריהן; אני ואהוביי שאבדו לי בלבנון וברצועה, ועכשיו בני וחבריו. כמעט חמישים שנה של גברים בנעליים אדומות ועיניים אדומות עוד יותר. זו היתה המלחמה הראשונה שלנו, הדור של לבנון, כהורים, ולהגיד שזה הרבה יותר קשה זו כמובן קלישאה נכונה לגמרי. מקומי במעגל הקרוב המקיף את שמכונים 'מקבלי החלטות' היה קושי מסוג אחר. זה היה כמו לחיות בספר שכבר כתבתי, ובו בזמן לנסות לשנות את מה שנכתב בו. הכעס שחשתי כשחקרתי את האינתיפאדה ולבנון השנייה היה הפעם מסובך במיוחד, כי חלקו הופנה אלי" (מתוך הכתבה "העיניים אדומות יותר מהנעליים" מאת עמוס הראל, "הארץ", 08.08.2014).

הקריאה בספר במהלך הלחימה בעזה בקיץ 2014 מראה כי חלק מהנחותיו התממשו או עתידות להתממש וחלק, בהן הערכותיו כי "התפיסה של "העתקת המלחמה לשטח האויב" פשטה כבר את הרגל. פיקוד הצפון, בכוחות סדירים ועם תמיכה אווירית ונשק מתקדם, אמור לטפל באיום כזה במהירות וביעילות. גם הדרך הנכונה לטפל בחיזבאללה עוברת בוושינגטון, או במבצע שהכוח הנכון לעשות אותו הוא סדיר ולא גדול" (עמוד 60), הוכחו כפחות מתאימות, שהרי בלבנון ולאחר מכן בעזה הפעיל צה"ל גדודים, צוותי קרב חטיבתיים ואף אוגדות מתמרנות וניהל קרבות קשים כנגד לוחמי חמאס וחיזבאללה.

שלח מציג צבא מלא כוונות טובות, ואף איים של מצוינות, בים של חובבנות ובינוניות שאינו מתאים למילוי משימותיו, ושחלק מהן הפכו ללא רלוונטיות או לחלופין לבלתי פתירות באמצעות כוח (כך למשל שאלת הדמוגרפיה הערבית אל מול המדינה היהודית ובתוכה). הקריאה בו כעת, נוכח הרפורמה שמובילים כעת בצה"ל השר יעלון, סגן הרמטכ"ל גדי איזנקוט והרמטכ"ל בני גנץ (שנתונה כמובן לביקורת ועדת חוץ וביטחון בה חבר שלח) מרתקת. מה נרוויח כחברה מאימוץ מסקנותיו של שלח? ראשית, ייפסק השיח הכולל בתוכו את תחושת הקורבנות והפחד מפני איומים קיומיים לכאורה (ולכאורה בלבד), שבינם לבין היות ישראל המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון אין דבר וחצי דבר. ושנית, "הקוד האתי של צה"ל, מסמך מנופח ויומרני שמעולם לא היה בו תוכן של ממש, יפנה את מקומו לקוד של ארגון מקצועי. דמות המפקד שתעלה ממנו כבר לא תהיה מומש-אולי מאנשי פנפילוב, שקם כל בוקר ומאחוריו מוסקבה. היא תדמה יותר, בהקצנה קלה בלבד, למנהל בארגון יעיל, שהתפוקה שלו היא ביטחון" (עמוד 98). הספר כאמור נותר רלוונטי כשהיה אם לא יותר. הקריאה בספר נעימה ומהנה ושלח מיטיב לנסח את רעיונותיו וטענותיו באופן קריא ובהיר. ראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, אנשי מחקר האקדמי העוסקים בצבא , חברה ומדינה, חובבי מורשת קרב והיסטוריה צבאית וכמובן כל מי שצה"ל ובטחון המדינה יקרים לליבו.

(פורסם במקור כטור אורח בבלוג "הינשוף", 23.08.2014)

מהו היעד? מהי המשימה? מיהו האויב? ומה אנחנו צריכים לעשות במקרה של חתונת אמת? \ מאת גל פרל

רשומה רגילה

"בשמי ובשם בתי, אם מישהו היה יכול לתת לי הסבר מה כאן קורה רבותיי, באמת, מהו היעד? מהי המשימה? מיהו האויב? ומה אנחנו צריכים לעשות במקרה של חתונת אמת?" (מתוך המערכון "חתונת הדמים" מאת יוסי בנאי שבוצע על ידי להקת הגשש החיוור).

שבויים_בלבנון_123

"שבויים בלבנון" מאת עפר שלח ויואב לימור, הוצאת "ידיעות ספרים", 2007.

הספר "שבויים בלבנון" מאת יואב לימור ועפר שלח (הוצאת "ידיעות ספרים", 2007) הינו ניסיון ראוי לבאר את הגורמים שהביאו לניהול מלחמת לבנון השנייה באופן המגומגם, המתגלגל והלא סדור עד כדי כך שנדמה היה כי האירועים הרבים שהתרחשו במהלכה היו לכאורה לא קשורים זה לזה. בכל פעם שאני חושב על המלחמה הזו, מלחמה שלקחתי בה חלק כאיש מילואים, והיא משל לאופן שהמדינה הזו מתנהלת בעוד כאלף תחומים אחרים, אני חושב על פולי מהגששים כשהוא אומר, מזועזע, במערכון המופתי ההוא את המשפט שמופיע למעלה.

עפר שלח, דאז פרשן ערוץ 10 ו"מעריב" אשר "שירת כקצין צנחנים, בין היתר במלחמת לבנון" (כפי שנכתב בגב הספר "המגש והכסף"), ויואב לימור, הכתב והפרשן הצבאי של ערוץ 1, הוציאו תחת ידם ספר שהינו כתוב היטב, באופן מהודק וקולח, המתאר את התנהלות הצמרת המדינית והצבאית בימי מלחמת לבנון השנייה. הספר בוחן כיצד התרחשה חטיפת החיילים, והאם ניתן היה למנוע אותה? כמו כן מתאר הספר את כשירותו הלקויה של צה"ל בשל שנות הלחימה בשטחים, את אי-מימוש התכנית המבצעית ללחימה בחיזבאללה, ואילו הזדמנויות הוחמצו לסיום מהיר ומוצלח של המלחמה. הרקע שהוביל למלחמה והסיבות שהביאו לכישלון המקצועי שנחלו יחידות רבות של צה"ל נבחנים אף הם. בספר מנתחים המחברים את החלטות הקברניטים, חלוץ, פרץ ואולמרט, תוך הישענות על תחקירי צה"ל, הפרוטוקולים של הדיונים ומאות ראיונות.

250px-יואב_לימור_תמונה_1220px-עופר_שלח1

יואב לימור                                                         עפר שלח

עמד על דעתו. איזנקוט.

עמד על דעתו. איזנקוט.

הספר מתאר את הפיקוד העליון של הצבא כמי שהוכה בליקוי מאורות. הרמטכ"ל, רא"ל חלוץ, כמעט שלא נועץ בכלל הפורום ולא טרח לכנסו. חלק ניכר מן העצות שכן קיבל לא מימש, בוודאי לא כלשונן. ראש אמ"צ, האלוף גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, מצטייר מן הספר כאחד האלופים הבודדים במטה הכללי שהעזו לחלוק על הרמטכ"ל ועל המהלכים שהציע (האחרים, שדרשו גיוס מילואים וביצוע מתמרון יבשתי רחב היו בני גנץ ועמוס ידלין). ראייתו המפוכחת גרסה כי, "אסור להיכנס לקרב היתקלות ולפעול מתוך כעס." (עמוד 42). איזנקוט קבע בטרם המלחמה כי יש לחפש מרכז כובד אחר אותו יש לתקוף על מנת להשיג פגיעה משמעותית בחיזבאללה. היעד שנבחר היה רובע דאחיה בביירות בו התרכזה הנהגת חיזבאללה. בנוסף טען שבמקביל יש לגייס מילואים בכדי שתהא יכולת, אף שהתנגד למימושה, לבצע מאמץ מתמרן אפקטיבי.

רובע הדאחייה בביירות לאחר תקיפת חיל האוויר

רובע הדאחיה בביירות לאחר תקיפת חיל האוויר

במאמרו משנת 2009 קבע האלוף במיל' גיורא איילנד כי, "אם נבקש לבחון מהי הפעולה היעילה ביותר שביצע צה"ל, לא הייתה זו הפגיעה המרשימה בטילים כאלה או אחרים אלא דווקא ההחלטה לתקוף מסיבית את רובע דאחיה בבירות. את משקלה הכבד של פעולה זו מרגיש חזבאללה עד היום." ("מלחמת לבנון השנייה — לקחים ברמה האסטרטגית", המכון למחקרי ביטחון לאומי,"צבא ואסטרטגיה", כרך 1, גיליון 2, ‏ אוקטובר 2009). לו היו מקשיבים לעצתו יתכן וגם המהלך הקרקעי במלחמה היה נראה אחרת. כשנפרד שר הביטחון פרץ מחלוץ בסיום תפקידו שיבח אותו על שנתן לקצינים שחלקו על דעתו להשמיע את קולם, "איזה קצינים," אמר חלוץ, "קצין אחד בדיוק." הקצין הזה היה אייזנקוט." (עמוד 400).

אחד הפרקים שמדגים יותר מאחרים את חוסר הכשירות של הצבא לבצע מהלכים קלאסיים של צבא מתמרן הינו "האוגדה שהביסה את עצמה". בפרק זה מתוארים מהלכי הקרב של עוצבת נתיב האש, אוגדת מילואים משוריינת של צה"ל אשר ניתן לראות בה מיקרוקוסמוס לדרך שבה הזניח צה"ל את מערך המילואים מחד, וקידם מפקדים נועזים ללא הכשרה מתאימה לפיקוד על מסגרות שבמובהק אינן "הלחם והחמאה" שלהם. תא"ל ארז צוקרמן, מהנועזים שבקציני ומפקדי צה"ל, "לוחם של לוחמים" (עמוד 357) יוצא הקומנדו הימי אשר, "קודם לתפקיד משום שהצטיין בלחימה, לא רק בשייטת אלא גם כמפקד חטיבת גולני בשטחים." (עמוד 360) הוא דרש בהתאם לאתוס על-פיו חונך לקחת חלק בלחימה. הדבר יותר מראוי להערכה – הוא מחייב! צוקרמן תכנן, בעצת מורו ורבו, האלוף במיל' עמירם לוין, תכנית יצירתית לתקיפת מרחבי השיגור. הרבה תיחכום וחשיבה היו בתכנית הזו, מן הסוג שחסר כל כך במלחמה.

אולם, היחידה עליה פיקד לא היתה עוד כוח רגלי סדיר ומעולה אלא דיוויזיה. כוח גדול, כבד, משוריין. אומץ לב, קריאת "אחריי" וכושר גופני כבר לא יחפו במקרה שכזה על היעדר מיומנות וניסיון בהפעלת מסגרת מתמרנת כה גדולה, ואם הדבר נכון למי שנשמת אפו היא הצבא ובו הוא עוסק כל העת, קל וחומר שהדבר נכון למפקדי האוגדה ולוחמיה שבמילואים. מוכנותה ללחימה היתה נמוכה. המומחה הטוב ביותר למצבם היה האלוף ישי בר, ש"השתחרר מצה"ל בסוף שנות השבעים, לאחר ששירת כמ"פ בחטיבת הצנחנים. את עשרים השנים הבאות עשה בתפקידי פיקוד בחטיבת הצנחנים בפיקוד הדרום, כולל שש שנים כמפקד החטיבה. "כמח"ט," אמר בר בדיונים, "עשיתי כל שנה תרגיל חטיבתי מלא. היום אף אחד לא עושה את זה, לא בסדיר ולא במילואים. צה"ל איבד לגמרי את כושר התמרון, היכולת לנוע בשטח ולכבוש." (עמוד 131) בר אף אמר זאת לראש הממשלה אולמרט בדיון בטרם המלחמה.

האוגדה, מדגם מייצג לכוחות אלו, התנהלה בחוסר סדר, התגלגלה ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו ובסופו של דבר כמעט שלא השיגה יעדים, לא עמדה במשימותיה ואף שאנשיה הצליחו לפגוע במספר פעילי חיזבאללה הרי שהדרך הטובה ביותר לתאר את מהלכיה במילה אחת – "ברדק". האלוף במיל' אורי שגיא אמר לאחר המלחמה כי, "אם ארז צוקרמן יכול לפקד על אוגדה משוריינת כנראה שהתפקיד הזה איבד כל משמעות." (עמוד 360).

כוח מחטיבת הנח

כוח מחטיבת הנח"ל בכניסה ללבנון במלחמת לבנון השנייה

עם זאת, ראוי לציין שהספר מתנהל בציר הזמן קדימה ואחורה, בניגוד גמור למשל (וההשוואה בלתי נמנעת), לספרם של עמוס הראל ואבי יששכרוף, אשר מתאר ציר זמן ברור מימי שהיית צה"ל בלבנון ועד כשנה לאחר המלחמה. זולת הערה זו מדובר בספר מרתק, חשוב, שבעיקר גורם לקורא לזעם רב. מילותיו של האלוף יורם יאיר אשר תחקר את לחימת אוגדה 91 בכפר עיתא א-שעב (שלחמה טוב מן האחרות תחת פיקודו של תא"ל גל הירש, אשר ניזוק קשות מן המלחמה בשל אחריותו לחטיפה אף שהיה אולי המפקד היוזם והלוחם ביותר בדרג הטקטי) נקראות כמשל למלחמה כולה, "בכל פעם שתרצו לדעת מה לא לעשות, איך לא עובדים, תפתחו את התיק הזה." (עמוד 237). בספר מצוטט משפט  מטריד מדו"ח שחיבר האלוף במיל' עמירם לוין אודות תפיסת ההפעלה של צה"ל במלחמה שקבע כי זו נשענה לא על מורשת צה"ל ועקרונות המלחמה שלו, אלא על כשרונו וגאוניותו של מפקד הכוח. מה קורה כשהמפקד איננו גאון, או לחלופין נעדר הכשרה קריטית לתפקיד?

הרטכ

הרמטכ"ל אשכנזי באימון "עוצבת הבזקה", חטיבת מילואים משוריינת בצה"ל.

בהתייחסו למלחמת יום הכיפורים הגדיר בשעתו סגן הרמטכ"ל, גבי אשכנזי את הלקח שלו כך: "בסוף, חשוב, אנחנו, שנזכור את חשיבות המערך הלוחם. הם לא רק משלמים על השגיאות שלנו הם גם מתקנים אותן. לכן, גם היום, עם כל מצוקות התקציב, הלקח שלי – חזק את המערך הלוחם!" (בתכנית "פוליטיקה" בערוץ הראשון 30.09.2003) הקריאה בספר מבהירה עד כמה נכון לקח זה גם למלחמת לבנון השנייה ולמלחמות העתיד, ועד כמה היה נחוץ לצה"ל אותו "אימון הקמה" שהעביר אותו הרמטכ"ל גבי אשכנזי משנכנס לתפקידו.

בקיצור, ספר חזק, שהולם בקורא ולא מרפה שירתק את קציני צה"ל בסדיר ובמיל', את חוקרי מדע המדינה וההיסטוריה הכללית וכמובן את כלל אזרחי ישראל ששאלו את עצמם מה קרה בקיץ ההוא ב-2006 ולאן נעלם צה"ל שהכירו. מומלץ בחום!!!