"במלחמה הרי אין מועד ב'" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

באוטוביוגרפיה שכתב, תיאר הרמטכ"ל והשר לשעבר שאול מופז, את שירותו הצבאי בצנחנים ואת הדרך שעבר עד לפיקוד על צה"ל כולו, וכלל תובנות רבות שרלוונטיות למפקדי צה"ל גם כיום. במלחמה קבע, "אין מועד ב'", ובכל עימות "צריך לנצח".

הקריירה הפוליטית של רא"ל (מיל.) והשר לשעבר שאול מופז, כפי שהעיד בעצמו, היתה לא מוצלחת במיוחד. הוא, כך טען, התקשה להבין את רזי העולם הפוליטי ולכן נכשל לא פעם. יתכן, אבל הקריירה הצבאית שלו היא סיפור הצלחה מרשים שראוי לספרו ומפקדי צה"ל יכולים ללמוד ממנו תובנות רבות.

ספרו, "המסע הישראלי שלי" (הוצאת ידיעות ספרים, 2022), הוא אוטוביוגרפיה מרתקת, כתובה היטב, שנוגעת בקורא ומחברת אותו לאירועים ולכותב. הספר בנוי באופן כרונולוגי מראשית חייו ועד לפרישתו מן הזירה הפוליטית, דרך התחנות המרכזיות של חייו. לאורכו הקפיד על נימה עניינית ביחס לרבים מהאישים שעמם היו לו חיכוכים במעלה הדרך. לא פעם, באופן שנדיר במקומותינו, אף הכה על חטא והודה שטעה בהתנהלותו מול אדם כזה או אחר.

מופז, שנולד בשנת 1948 בטהרן, עלה ארצה עם משפחתו כשהיה בן תשע. המשפחה השתקעה באילת וחוותה את קשיי הקליטה, המחסור והעוני. הוא נשלח הרחק מהבית לבית הספר החקלאי בנהלל, כדי לקבל את החינוך הטוב ביותר. תיאור עזיבתו את הבית הוא אולי הקטע המרגש ביותר בספר.

ה"נהללי"

עם גיוסו לצה"ל בשנת 1966 התנדב מופז לצנחנים. "לפני כל ארוחה עשינו שכיבות סמיכה, טיפסנו על חבל ומשכנו בחבל. בלטתי ביכולת שלי לטפס על חבל בגובה ארבעה מטרים בעזרת ידי בלבד. כשהרס"פ שאל אותי מאיפה אני, לא ידעתי מה להשיב לו: מטהרן? מאילת? מנהלל? בסופו של דבר עניתי "מנהלל", כי קישרתי את השאלה ליכולותי בידיים. אז נקבע לי השם "נהללי", שהסב לי גאווה כאילו זכיתי בפרס נובל. היש תואר מכובד מ"נהללי?" נהללי הוא הגשמת שני חלומות: להיות בן נהלל – ולהיות ישראלי" (עמוד 30), כתב.

במלחמת ששת הימים היה לוחם בגדוד 890 ולחם בכפר שאן כנגד הצבא המצרי. במלחמת ההתשה, בשנת 1969, פיקד כמ"כ בצנחנים על מארב בארץ המרדפים ששינה את מסלול חייו. באותה עת כבר נכשל בניסיונו השלישי להתקבל לקורס הקצינים, אך לא התייאש. "עשיתי לעצמי, במוחי, שיחת מוטיבציה אישית ברוח זו: אני לא אוותר; אני עוד אחזור לכאן; אני לא פחות טוב מאף אחד אחר; אני לא פחות טוב מהקצינים בפלוגה; אני אהיה קצין כמו החבר'ה מנהלל" (עמוד 40), סיפר. באותו לילה נתקל המארב בחוליה בת שישה מחבלים. בניגוד לתו"ל, כתב, "בהחלטה של רגע, שנועדה לעצור את המחבלים ולא לאפשר להם לברוח, פיצלתי את המארב" (עמוד 41).

בשעתו תיאר הרמטכ"ל אביב כוכבי, שהיה פקוד של מופז בצנחנים, את התו"ל כעריץ והדגיש לפקודיו כי אף שעליהם לדבוק בתורה, בתרגולות ובטכניקות עליהם לדעת כי "במקום שזה צריך שינוי או לזרוק את זה לפח לגמרי ולאמץ גישה אחרת לגמרי, דעו לעשות גם את זה" (לוי, 2021). וזה בדיוק מה שמופז עשה. הכוח בפיקודו הרג את מרבית המחבלים ומפקדיו המליצו לקבלו לקורס קצינים. השאר היסטוריה.

הוא היה מ"מ ומ"פ בגדוד 890 במלחמת ההתשה, ובמלחמת יום הכיפורים כבר פיקד על סיירת צנחנים בפשיטה בעומק סוריה. הכוח ארב לשיירה מחיל המשלוח העיראקי ומלכד גשר. "המארב פגע במשאיות, הגשר התרומם, הטנק נדלק והמוביל נפגע. החיילים העיראקים נפגעו ונהרגו" (עמוד 59). לימים התברר כי חיל האוויר לא תקף את השיירה לאחר מכן. עצם שליחת הכוח למשימה, מבלי שתכלול משימת תקיפה אוחרת שתשמיד את השיירה שנעצרה, מעיד על נתק של החיל מצרכי הצבא ומשימותיו, בעומק ובתחום הפעולות המיוחדות (בר־יוסף, 2021, עמ' 213). זהו כשל מערכתי של צה"ל ששב וחזר גם במערכות נוספות.

בפשיטה הבאה התגלה הכוח בידי הסורים וחולץ בזכות עוז רוחו של טייס המסוק, יובל אפרת. לאחר המלחמה, במלחמת ההתשה במובלעת הסורית, נכשלה יחידה מובחרת בפשיטה על מוצב סורי. המשימה הוטלה על סיירת הצנחנים בפיקודו. "הצלחנו להתגנב למוצב הסורי תחת ירי ארטילרי שגרתי, הסתערנו על העמדות, הרגנו כארבעה סורים ופגענו גם בתגבורת שהגיעה, פוצצנו את המוצב וחזרנו על עקבותינו. עמדנו במשימה" (עמוד 66), כתב.

ממלחמת יום הכיפורים למד כי "תוצאות מלחמה אי־אפשר לשנות. צריך לעשות הכול כדי להיות מוכנים וערוכים אליה. במלחמה הרי אין מועד ב'" (עמוד 69). לימים, גם כרמטכ"ל, קבע כי "בכל עימות צריך לנצח – כך בלבנון, שהפכה לארץ המבצעים, וכך באיו"ש" (עמוד 181).

במבצע אנטבה שימש כאחד מסגניו של סא"ל יוני נתניהו בסיירת מטכ"ל. לתפיסתו, "החלטת הממשלה לשלוח לוחמים לחלץ בני ערובה במרחק כ־4,000 ק"מ מגבולות ישראל, למבצע שכל כך הרבה סימני שאלה ריחפו מעליו, היא שדרשה אומץ לב" (עמוד 77). מהמבצע למד מהם "אומץ לב מדיני ונועזות צבאית – ומה כוחו של השילוב ביניהם" (עמוד 79).

גם הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, שהשתתף במבצע כחלק מכוח חטיבת גולני, חשב כמותו. "הפשיטה הראשונה שלי כמ"פ, שהיתה בפתחלנד למרגלות כפר שובא, למרות שלא קרה בה כלום, משמעותית בעיני יותר מאנטבה, שהגיבורים האמיתיים שלה הם לא הלוחמים אלא אלה שאישרו את המבצע. היום אני מבין את עוצמת האחריות, אני תופש מה הם לקחו על עצמם. אז לא הייתי מודע לזה. מה שכן ריגש באנטבה זו התחושה של שליח מצווה" (בקר, 1998, עמ' ב3), סיפר.

אתו ללבנון

מבצע ליטני מונה למפקד גדוד הצנחנים 202, שמפקדו הודח בשל מספר תקלות, ונדרש לשקם את הגדוד. הוא השקיע מאמץ באיתור, פיתוח וטיפוח מפקדים טובים ובנה אימון עצים לגדוד ששיאו בתרגיל מוצנח. כמג"ד, נראה היה שידו בכל, "הוא נכח בכל תרגיל, הכיר כל חייל, ירד לסופו של כל פרט" (דרוקר ושלח, 2005, עמ' 45).

התוצאות לא איחרו להגיע. אולם המבחן האמיתי היה בינואר 1979, במבצע "מנורה", פשיטה שביצעו כוחות מחטיבות גולני והצנחנים על יעדי מחבלים בלבנון, בה פיקד על כוח מהגדוד שחצה את נהר הליטני ותקף יעדי מחבלים ברמת ארנון. "כשכל הכוחות נערכו, פתחנו באש. ירינו "מפתחות קיר", טילים שנורים ממרחק של כ־150 מטר ופותחים קירות. אחריהם היינו אמורים לרוץ לכיוון המבנים ולזרוק מטעני גור, חומר נפץ יצוק עם השהיה שמפיל חדר על יושביו. אלא שבטרם הספקנו לעשות זאת, מאחד המבנים החלו לברוח נשים וילדים. עצרנו את האש, הרחקנו אותם למחסה, ורק אז פוצצנו את המבנים" (עמוד 85). הכוחות הרגו 16 מחבלים, פוצצו עשרה מבנים, הרסו אמצעי לחימה ונסוגו.

בהמשך פיקד על חטיבה בגבול לבנון (ואף עבר עם משפחתו להתגורר בצפון) ולחם כמח"ט במלחמת לבנון הראשונה. בשנת 1984 מונה למפקד בית הספר לקצינים. היתה זו עבורו סגירת מעגל אישית ומקצועית, כמו גם תפקיד שאותו ראה כאחד המשמעותיים ביותר בקריירה שלו. גם שם השקיע בבחירת וטיפוח המפקדים. "אני זוכר במיוחד את גל הירש, שהגיע מסיירת צנחנים וסיים את הקורס בהצטיינות. כשהחלטתי שהירש יישאר להדריך בבה"ד 1 – במקרה זה לקחתי לא מהחמאה, אלא מהשמנת של השמנת" (עמוד 104).

בשנים 1986־1988 פיקד על חטיבת הצנחנים. נאמן לתפיסתו, לפיה איכות היחידה "תלויה באיכות המפקדים" (עמוד 107), מינה מופז "את הטובים ביותר לתפקידי פיקוד בחטיבה. השמות מדברים בעד עצמם: בני גנץ, אלעזר שטרן, ג'רי גרשון, ישראל זיו, יחיאל גוזל, אביב כוכבי, גדי שמני, גל הירש, רוני אלשיך, יאיר גולן, מאיר כליפי" (עמוד 107). רבים מהם העידו שמופז היה אחד המפקדים שהכי השפיעו עליהם.

כמח"ט הצנחנים, במאי 1988, פיקד על פשיטה שביצעה החטיבה על בסיס החזבאללה במיידון, שבלבנון. "באור ראשון אישרתי למג"ד 202 לפתוח באש טנקים ולהתקדם לתוך הכפר. המלחמה החלה" (עמוד 114). הכוחות פעלו היטב. "הסתכלתי מקרוב על הלוחמים, שלרובם היה זה הקרב הראשון בחייהם. היו שם גילויי אומץ לב מרשימים. הכוחות פעלו בתיאום כמעט מושלם, שבא לידי ביטוי בשפה המשותפת, בשיתוף הפעולה עם השריון בהובלת המ"פ עומרי שדה, בכיוון המסוקים, בארטילריה המדויקת. חשבתי לעצמי, שהבחירה הקפדנית של האנשים וכל האימונים הקשים מוכיחים עכשיו את עצמם. קטפנו את פירות ההשקעה. הייתי גאה בכוח שלי ובטחתי בו" (עמוד 115), כתב.

הצנחנים הרגו כ־50 פעילי חזבאללה בפשיטה. לאחר מכן נמנע הארגון מלפעול מכפרים שאינם מיושבים וממאחזי פעולה קדמיים גלויים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון, המשמשת לו מקור תמיכה. פשיטות בהיקף גדול הפכו יעילות פחות בלחימה בדרום לבנון.

במקומן, לצד פעילות הביטחון השוטף, נשען צה"ל, עד לנסיגה בשנת 2000, בעיקר על הפעלת אש מנגד (אווירית וארטילרית בעיקרה). בנוסף, בהמלצת מפקדי שדה ובהם תא"ל ארז גרשטיין, שמופז העריך מאוד (מאז שכמג"ד בגולני תחת פיקודו, הוביל גרשטיין ב־1991 כוח שחיסל חוליית מחבלים בלבנון), ביצעו כוחות מיוחדים פשיטות ומבצעים מיוחדים (ערן, 2007, עמ' 224־225).

"נגיע לכל מקום"

ב־1998, לאחר שפיקד על אוגדת הגליל ואוגדת איו"ש ושימש כמפקד פיקוד הדרום, ראש אג"ת וכסגן רמטכ"ל, בחר בו שר הביטחון דאז, אלוף (מיל') יצחק מרדכי, כמחליפו של הרמטכ"ל ליפקין־שחק. היתה זו בחירה מפתיעה שכן סגן הרמטכ"ל הקודם, האלוף מתן וילנאי, נחשב לבכיר האלופים ולמועמד ה"בטוח".

כרמטכ"ל נדרש להתמודד עם שורה של אתגרים ובהם הנסיגה מלבנון, שצה"ל בפיקודו השלים במהירות וללא נפגעים, ואתגרי בניין כוח. הוא יזם תהליך רתימה וסוציאליזציה בצבא כדי להשיג הסכמה בין־מדרגית רחבה לתכנית הרב־שנתית שיזם. התכנית, "צה"ל 2000", כללה שינויים ארגוניים רבים, ובהם הקמת אגף המבצעים, אט"ל והפיכת המפח"ש לזרוע היבשה, הקמת חטיבת התקשוב ובהמשך את הקמת אגף התקשוב (פינקל, 2020, עמ' 453).

בנוסף, בלט בכך שקידם נשים לעמדות מפתח בצבא. "היה חשוב לי לתת הזדמנות לנשים בצה"ל. ידעתי שהתהליך יהיה ארוך, ושייקח זמן לָארגון להטמיע אותו ולהבין שמעתה הוא על סדר היום שלנו" (עמוד 202), הסביר ותיאר כיצד החל בתהליך שסופו, ביום מן הימים, הוא שוויון מלא. "אין לזה גבול. אישה יכולה להיות בתפקידי לחימה, בתפקידי מטה, בתפקידים טכנולוגיים, הכול פתוח בפניה. חתרתי לתוכנית מקיפה שמתחילה בתהליך הקליטה של החיילות, נמשכת בפתיחת מסלולי שירות ומסלולי הכשרה פונקציונליים עם אופק, ומסתיימת בתפקידי קצונה בכירים" (עמוד 203), קבע בצדק.

האתגר המרכזי של כהונתו היה, ללא ספק, האנתיפאדה השנייה, אולי המלחמה הקשה ביותר שבה לחמה ישראל מאז מלחמת לבנון הראשונה. בדומה לספריהם של קצינים בכירים רבים, גם הוא בחר להמעיט בתיאור אירועים פחות מוצלחים, וחבל. גם אי־דיוקים קלים שמהם סובל הספר פוגמים באיכותו. ועדיין, מהאירועים המרכזיים, גם מאלו שבהם נמתחה עליו ביקורת, הוא לא ברח והודה בשגיאות.

כך למשל, בכל האמור באירוע קבר יוסף באוקטובר 2000, שבמהלכו תקפו חמושים פלסטינים את מתחם הקבר וצרו עליו. לוחם משמר הגבול מדחת יוסף נפצע מאש צלף פלסטיני ודימם למוות. מפקדי צה"ל התלבטו בין ניסיון חילוץ שעלול היה להביא לנפגעים נוספים מקרב חיילי צה"ל והפלסטינים, או לחלופין, להסתמך על כוחות הביטחון הפלסטיניים שיחלצו את הפצוע. שתי אפשרויות גרועות. האפשרות השנייה נבחרה, אולם עד שיוסף חולץ הוא מת מפצעיו. כל ההסברים, הודה מופז ביושר, לא משנים "את העובדה, שעזבתי את המקום בתחושה שחרב עלי עולמי. לא הצלחנו בפינוי חייל פצוע, ואין דבר שנוכל לעשות כדי לתקן את זה. תיאור של חייל המדמם למוות, בעוד צה"ל מתלבט איך לפנות אותו, הוא פגיעה בערכים הבסיסיים ביותר של הצבא והחברה" (עמוד 251).

את העימות עם הפלסטינים, כתב, צה"ל ראה מגיע. את שנת 2000 הוא הגדיר כשנת המוכנות לעימות. הצבא השקיע במיגון, באימון כוחות ותרגילי מפקדות, וכן ברכש אמצעי לחימה, כדי להיטיב את מוכנותו ללחימה. למרות זאת לקח זמן עד שצה"ל החל לפעול בחופשיות ביהודה ושומרון ובעזה. הקושי לזהות נכון את האיום, להגדיר מצב (גל טרור, עימות מוגבל או מלחמה), לגבש מענה ולפעול הוא אתגר שצה"ל מתמודד אתו גם כיום.

את הביטחון להפעיל את הכוחות בלב השטח הבנוי קיבלו הדרג הצבאי הבכיר, ומופז בראשו, ממפקדי השדה שדחפו לפעולה (פינקל, 2020, עמ' 228), ומשורה של הצלחות מבצעיות שרשמו הכוחות בפיקודם (תמיר, 2012, עמ' 4).

בסוף פברואר 2002, בזכות תחושת המסוגלות ששידרו מפקדי השדה, שנטעה ביטחון במטה הכללי, "נכנסו כוחות צה"ל למחנות הפליטים: חטיבת גולני בהובלתו של צ'יקו תמיר פעלה בג'נין; חטיבה 35 בפיקודו של אביב כוכבי, בבלאטה; חטיבה 933 בפיקודו של יאיר גולן, בטולכרם ובנור א־שאמס; גבעתי, בהובלתו של עימאד פארס, פעלה נגד המחרטות שייצרו את הקסאמים ברצועת עזה. כל החטיבות פעלו בזהירות, בנחישות ובדרכים יצירתיות, כל אחת בגזרתה ובהתאם למאפייניה. כך, לדוגמה, חטיבה 35 עברה מבית לבית באמצעות דיסקים שפערו פתחים בקירות ודילגה על המלכודות שהוטמנו בדרכים, בעוד גולני הגיעה מכמה כיוונים. בכל אחת מהדרכים הצליחו החטיבות להרוג עשרות מחבלים ולתפוס מעבדות, חגורות נפץ, מטענים, מלכודות וטילי קסאם" (עמוד 283). לדבריו, הפשיטות שידרו מסר ברור: "נגיע לכל מקום, ומחנות הפליטים לא יהוו מסתור לפעולות טרור" (עמוד 283).

ההצלחות במבצעים אלו סייעה לפיקוד הבכיר של הצבא ולדרג המדיני בקבלת ההחלטה על מבצע "חומת מגן", שהוביל, כמאמר סא"ל (מיל.) ד"ר אלי מיכלסון "לשינוי תודעתי בתפיסת הפעולה של צה"ל כנגד הטרור הפלסטיני" (לסלוי, 2022, עמ' 12). המבצע היה לנקודה הארכימדית שממנה והלאה הלך צה"ל מפעולה לפעולה עד שהכריע את טרור המתאבדים באנתיפאדה השנייה (סיבוני, 2010, עמ' 96).

הלקח המרכזי העולה מן הספר הוא שבמלחמה, כמאמר מופז, אין אפשרות למועד ב'. יש להשקיע באנשים, לטפח מפקדים ולקדם את הטובים ביותר. לצד זאת, הדגיש את חשיבותם של האימונים, שעליהם להיות קשים, יעילים, מבוססי תו"ל ומדמי מציאות ומחוברים למתארים ולתכניות האופרטיביות ככל שניתן.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו וסרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש".
המחבר מבקש להודות לאל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ ולסא"ל (מיל.) אבירם רינג על הערותיהם הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

היוזמה, הדבֵקות במשימה, חדות המחשבה הן שיביאו את הניצחון | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסיבות שונות, ובעיקר משום שנמנע מהעיסוק במקומו בהיסטוריה והמרדף אחר הקרדיט, לא זכה הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון להכרה הראויה לו עוד בחייו. הביוגרפיה שנכתבה אודותיו נועדה לתקן זאת.

ישנם מפקדים שאף שפיקדו ולחמו בצמתים מרכזיים, ואף שפיקדו מלפנים, גילו קור רוח, יוזמה ונחישות, רשמו הצלחות נוכח תנאים קשים והובילו שינויים, כמו נדחקו ממקומם הראוי בהיסטוריה ובמורשת הקרב. במקרה של רא"ל בדימוס דן שומרון, הרמטכ"ל ה־13 של צה"ל, זה קרה כי האיש היה פשוט צנוע מדי.

הספר "מנהיגות שקטה" שכתב אל"מ (מיל.) ד"ר זאב דרורי (ידיעות ספרים, 2016) נועד לתקן זאת והוא מהווה ביוגרפיה מקיפה ומעמיקה שמתארת את סיפור חייו של שומרון מילדותו ועד לערוב ימיו. 

שומרון, ששמו שובש בצבא משימרון, נולד וגדל בקיבוץ אשדות יעקב. הוא "התגייס ב־1955 לצנחנים, שם מצא את מקומו הטבעי" (עמוד 38), לחם במלחמת סיני, השתחרר ושב לשירות. כמפקד כוח סיור לחם במלחמת ששת הימים ועוטר על גבורתו בעיטור המופת.

במלחמת ההתשה פיקד על גדוד הצנחנים 890, והוביל את לוחמיו בפעולת כארמה, במרדפים בבקעת הירדן ובפשיטות. לאחר שאחד הסמלים בגדודו, שנכשל שוב ושוב בבחני הכניסה לבית הספר לקצינים, הצטיין כשפיקד על מארב בבקעה שנתקל והרג חמישה מחבלים, דאג שומרון כי יתקבל לקורס. הסמל, לימים רמטכ"ל צה"ל, היה שאול מופז.

"תזכור שהחיילים מסתכלים עלינו"

במלחמת יום הכיפורים הוא פיקד על חטיבת השריון 401 בקרבות הבלימה בסיני. בתום הלילה הראשון למלחמה נותרו בחטיבתו 23 טנקים כשירים ללחימה מתוך כמאה. לימים אמר כי "ההפתעה במלחמת יום כיפור לא היתה בתחום המודיעין אלא בתחום ההכרעה, בתחום התודעה וההבנה" (עמוד 157). 

בבוקר ה־11 באוקטובר פגש במקרה המחבר (שהיה סמג"ד 890), בשומרון שעמד ליד עוקב מים והתגלח מחוץ לחפ"ק הפיקודי בג'בל חשיבה. שומרון . "אני שחזרתי מפשיטה מפשיטה לילית על חניון טנקים מצרי, נקראתי לדווח בחפ"ק הפיקודי. הייתי מלוכלך, מלא אבק וחול מפעילות הלילה ופני לא ראו תער כבר ימים ארוכים" (עמוד 143). למי יש זמן לזה? שאל דרורי את מי שהיה בשעתו המג"ד שלו בצנחנים.

"שמעתי על הפשיטה המוצלחת הלילה, וזה מה שחשוב באמת. אבל תזכור שהחיילים מסתכלים עלינו, ואנחנו חייבים לשמש דוגמה אישית. המראה החיצוני, מעט סדר ומשמעת, הקרנת ביטחון ושליטה במצב, שליטה בקולך גם במצבים קשים, הם שעושים את ההבדל בין ניצחון לכישלון בשדה הקרב!" (עמוד 143), השיב שומרון נחרצות.

בהמשך הוביל שומרון את החטיבה בהצלחה בקרבות שריון, בכיתור הארמייה השלישית וכיבוש נמל עדבייה. פקודיו, ובהם האלוף (מיל.) עמנואל סקל שלחם תחתיו כמג"ד, העידו שהיה מח"ט מעולה.

"אנחנו יוצאים ל־4,000 קילומטר"

לאחר המלחמה מונה לקצח"ר וביולי 1976 הוטל עליו לפקד על הכוח שנשלח לחלץ את בני הערובה באנטבה. שומרון היה האיש שבכוח אישיותו שכנע את הממשלה כי צה"ל יכול לבצע את המשימה, ונשא על כתפיו את מלוא האחריות להצלחתה.

כמפקד כוח הפשיטה, שכלל כוחות מסיירת מטכ"ל וחטיבות הצנחנים וגולני, הבהיר לחייליו לפני ההמראה כי עליהם לזכור "שזכותו של כל יהודי או ישראלי לקבל את הגנת האומה" (עמוד 196). "אנחנו יוצאים ל־4,000 קילומטר, אין שום יחידה או כוח שיוכלו לעזור לנו, אנחנו לבד, אבל אנחנו הכוח הכי חזק בשטח" (עמוד 196), אמר שומרון לאנשיו וצדק. הכוחות נחתו, הפתיעו, הרגו את המחבלים וחילצו את בני הערובה בהצלחה.

אף ששומרון זכה לפרסום רב (בסרטים גילמו את דמותו אריק לביא וצ'רלס ברונסון) ולימים מונה לרמטכ"ל, נראה היה כי לא היה להוט אחר הקרדיט. לימים טען כי מיותר להתווכח על מי עשה מה, משום שהנושא המשמעותי היחיד הוא אופן קבלת ההחלטה על המבצע.

לאחר מכן התעקש (תוך ויתור על קידום לדרגת אלוף) ומונה למפקד אוגדה 162, משום שהאמין כי כדי להתקדם וגם כדי להיות איש מקצוע טוב יותר עליו לפקד על אוגדת שריון.

לאנשיו אמר כי "תוכניות המלחמה שעל גבי הניילון, טובות עד לרגע שבו מתחיל הקרב. על המפקדים לחיות ולחוש את השטח, את נתוני המודיעין והאויב ולפעול בגמישות, בהתאם לתנאים המשתנים. היוזמה, הדבֵקות במשימה, חדות המחשבה, הגמישות ביכולת התמרון ומהירות התגובה של כל מפקד ומפקד הן שיביאו את הניצחון" (עמוד 217). זהו מסר שלמרות הקדמה הטכנולוגית ומערכות השליטה המתקדמות שתומכות את המפקדים, נותר רלוונטי ותקף.

"צבא קטן וחכם"

בשנת 1987, לאחר שהיה מי שניסה להעליל על שומרון ולמנוע את מינוי לרמטכ"ל, בחר שר הביטחון דאז, יצחק רבין, בשומרון, אותו הכיר מאז מבצע אנטבה, כמי שיחליף בתפקיד את הרמטכ"ל משה לוי ("מוישה וחצי"). 

כרמטכ"ל הוביל שומרון את צה"ל בשורה של תהליכי בניין כוח תחת הסיסמה "צבא קטן וחכם". אחד הבולטים שבהם היה ההצטיידות בחימוש המונחה המדויק (חמ"מ) והקמת יחידות הנ"ט מורן ומגלן. עוד מימיו כקצח"ר, האמין שומרון כי "יסוד התנועה – היה ונשאר גורם ההכרעה במלחמה, וזאת על אף התפתחות והתעצמות יסוד האש בשנים האחרונות" (עמוד 211). בשדה הקרב המודרני, קבע, כוחות היבשה צריכים יכולת להפעיל אש מדויקת לטווחים גדולים בהיקף ניכר.

אל"מ (מיל.) בני בית־אור, "שהכיר והעריך את דן עוד מתקופת שירותם המשותף בצנחנים" (עמוד 310), פיקד אז על אגד 214, והיה אחראי על הקמת יחידות החמ"מ של כוחות היבשה. לדבריו, "תמיכתו של דן שומרון בפיתוח מערך החמ"מ בצה"ל תרמה רבות לקיום מערכת מבצעית חשובה זו" (עמוד 311).

יחידות אלו הפכו למכפיל כוח של זרוע היבשה ורשמו הישגים מבצעיים מאז ברצועת הביטחון בלבנון, ובהמשך גם במלחמת לבנון השנייה ובמבצעים ברצועת עזה.

"עם מי נחיה כאן?"

צה"ל בפיקודו ניצב בפני שורה של אתגרים מבצעיים. הגדול שבהם היה האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בשלהי 1987. אז נדרש צה"ל לראשונה להתמודד עם ההתקוממות העממית הפלסטינית בשטחים. כרמטכ"ל, שומרון הודה שהצבא "אינו יכול לחסל מאבק אלים של אוכלוסייה אזרחית. הצבא יכול להוריד את רמת ההתנגדות והפעילות של ההתקוממות לדרגה נמוכה ביותר" (עמוד 366).

אין בכך כדי לומר שהצבא לא פעל כנגד הטרור במגוון דרכים, חלקן יעילות יותר (ובכלל זה פעולות סיכול ממוקדות) וחלקן פחות, אך שומרון הבין את ההכרח שבשמירה על צביונו המוסרי של צה"ל ואת מגבלות הכוח.

"יש הלוחצים כל הזמן ללכת נגדם בכאסח; אך אני חושב גם על העתיד. על השאלה: עם מי נחיה כאן? אני פועל שלא נשבור את הכלים" (עמוד 371), אמר. זוהי תפיסה שראוי שתעמוד לנגד עיניה של ישראל כל העת, לצד מלחמתה הנחושה בטרור.

בין הבולטים שבמבצעי הלוחמה בטרור הללו ניתן למנות את מבצע "הצגת תכלית", חיסול ח'ליל אל־וזיר (שכונה "אבו גִ'האד"), סגנו של יאסר ערפאת וראש הזרוע הצבאית של אש"ף, בתוניסיה.

המבצע הוטל על סיירת מטכ"ל, שעליה פיקד אז אל"מ משה "בוגי" יעלון, קצין צנחנים שמונה למפקדה שנה קודם לכן והתעקש לפקד על הכוחות בשטח. שומרון, ציין יעלון, "ליווה את המבצע לכל אורך הדרך, מהצגת התוכניות, בתרגולים ובמודל לקראת המבצע" (עמוד 344), וידע, בזכות ניסיונו המבצעי הרב, "לחפש את נקודות התורפה ואת נקודות הכשל" (עמוד 345).

בליל ה־16 באפריל 1988 נחת כוח היחידה, בפיקוד יעלון, מן הים בחוף תוניס, בסיוע שייטת 13, התגנב לביתו של אבו גִ'האד והרגו.

"הרמטכ"ל יכול להחליט אחרת"

בלבנון, הוביל שומרון קו תקיף שכלל שורה של פשיטות ביבשה בחזית ובעומק שטח האויב. בין המבצעים הללו ניתן למנות את מבצע "חוק וסדר", פשיטה שהוביל מח"ט הצנחנים שאול מופז במאי 1988 על בסיס החזבאללה בכפר מיידון שמעבר לרצועת הביטחון. כ־50 פעילי חזבאללה נהרגו במבצע ושלושה מחיילי צה"ל. "הקרב במיידון היה מלחמה של ממש, יחידת הצנחנים שלחמה שם היתה מעולה ולחמה מצוין" (עמוד 349), סיכם שומרון.

פעולה בולטת אחרת, בדצמבר אותה שנה, היתה מבצע "כחול וחום", במסגרתו פשט כוח משולב של השייטת וחטיבת גולני, בפיקוד מח"ט גולני, אל"מ ברוך שפיגל, על מפקדת ארגונו של אחמד ג'יבריל, בעיירה נועיימה, כעשרה קילומטרים מדרום לביירות. על המבצע פיקד האלוף דורון רובין מסטי"ל בלב ים. 

הכוח נחת מן הים ותקף את היעד. כוח סיירת גולני, בפיקוד ארז גרשטיין, שעליו הוטל לתקוף את המבנה העיקרי חשש שנחשף. "הוא פתח ראשון באש על המחבלים. במכת האש הראשונה של לוחמי הסיירת נהרגו בין עשרה ל־13 מחבלים. חיילי הסיירת המשיכו בפעולה, תקפו רכב פיקוד של המחבלים ואת הבונקרים הסמוכים למבנה. כוח נוסף תקף את עמדת הנ"מ שהיתה על גבעה סמוכה, זיהה שני מחבלים, פגע בהם והשמיד את עמדת המקלע" (עמוד 351).

בשל פתיחת כוח הסיירת באש אבד גורם ההפתעה. במקביל ללחימת הסיירת נהרג מפקד כוח נוסף, מג"ד 12, סא"ל אמיר מי־טל (שפיקד קודם לכן על הסיירת), ונפצעו מספר לוחמים. במהלך הפינוי התברר כי ארבעה מלוחמי פלוגת הנ"ט של גולני נעדרים. נוכח אש המחבלים והשחר העולה פקד שומרון על הכוחות בפיקוד שפיגל להתפנות משטח לבנון. הלוחמים שנותרו חולצו מאוחר יותר במסוקים, לאחר שלחמו על חייהם מספר שעות.

אמנם, אמר לימים שומרון, מפקד כוח "חייב לדעת שאסור לו להשאיר חייל בשטח, וכי הוא חייב להתעקש ולהסתכן על מנת לחלצו. אך כאשר ישנו שיקול של סיכון חיילים נוספים וסכנה של הסתבכות צבאית ומדינית, הרמטכ"ל יכול להחליט אחרת, כפי שהיה במקרה הזה" (עמוד 354).

המבצע עצמו היה כפסע מכישלון. בדיעבד נראה כי שורה של ליקויים בהכנת המבצע, ובכלל זה הקמת כוח שהורכב מיחידות שונות שמעולם לא פעלו יחד קודם לכן וחסרו היכרות והבנה משותפים, ותקלות במהלכו הביאו לכך שהסתיים בתוצאות מעורבות. מנגד, ממרחק הזמן, נראה כי הפעולה, על אף כשליה, פגעה קשות בארגונו של ג'יבריל.

בשנתו האחרונה כרמטכ"ל, 1991, פרצה מלחמת המפרץ. שומרון התנגד לכך שישראל תפעל, צבאית, כנגד עיראק בתגובה לירי הסקאדים עליה. הוא הזהיר מפני האפשרות שהפעולה תפגע בקואליציה שגיבשה ארצות הברית, שנשענה, בין השאר, על תמיכת המדינות הערביות.

בנוסף, כמי שהיה בעל ניסיון נרחב בפשיטות ובפעולות בעומק האויב, הטיל שומרון ספק של ממש ביכולת להשיג מודיעין עדכני ונקודתי, וביכולות הלוגיסטיות ומבצעיות של צה"ל באותה עת לתמוך כוח גדול הפועל הרחק מישראל זמן ממושך. ראש הממשלה יצחק שמיר נשען על עמת שומרון כשהחליט שישראל תגלה איפוק ותמנע מתגובה צבאית.

לאחר מלחמת לבנון השנייה נקרא שומרון לבחון את תפקוד המטה הכללי ובראשו הרמטכ"ל דאז, רא"ל דן חלוץ, במהלך המלחמה בחזבאללה. שומרון מתח בדו"ח ביקורת על רמת הכשירות של הנמוכה של הצבא בטרם המלחמה, וקבע "מלחמת לבנון השנייה נוהלה ללא מטרה. כל הקרבות שהתנהלו היו קרבות מקומיים בלי מטרה כוללת".

דרורי הוציא מתחת ידו ספר שמאיר מחדש את דמותו של שומרון, ומציג את תרומתו הרבה לבניין הכוח של צה"ל כמו גם את היותו מפקד נועז וקר רוח. מנגד, דומה שבשם הרצון לתת לשומרון סוף סוף את הקרדיט הראוי, נטה המחבר לסופרלטיבים שספק עם נשוא הספר, שהיה לפי כל העדויות קצין ענייני וצנוע, היה מרגיש בנוח איתם.

גם כך וגם כך הספר משפר, ולו במקצת, את מיצובו של שומרון בהיסטוריה ובזיכרון הציבורי, וראוי שייזכה להכרה הראויה לו.

"אמביציה ותשוקה לא מרוסנת לאקשן" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש והמרתק תיאר רון בן ישי את דרכו העיתונאית, אבל בעיקר אירועים מרכזיים, ידועים יותר ופחות, בתולדות צה"ל, שאותם ליווה, כמו תמיד, מהקו הראשון.

רון בן ישי הוא אחד הפרשנים הצבאיים החשובים והוותיקים בישראל. מי שהיה שייך לדור שעליו נמנו גם זאב שיף, יעקב ארז, איתן הבר ואורי דן. אלו שעיצבו בגופם ובכתיבתם את האופן שבו מסקרים כאן מלחמות בכלל ואת צה"ל בפרט. 

ספרו החדש, "חי במלחמה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2021), הוא מסמך מרתק שמתאר אירועים מרכזיים בתולדות צה"ל מהזווית של מי שדיווח עליהם תמיד מהקו הראשון, גם תחת אש

בשונה מכותבים בתחום בן ישי הגיע למקצועו מליבת הקרביות. כבוגר הפנימיה הצבאית שבחיפה הוא התנדב בשנת 1961 "לצנחנים, לגדוד 890" (עמוד 16). לאחר קורס קציני חי"ר הוצב כמ"מ בגולני והשתחרר לאחר ששירת כסגן מפקד פלוגה. בעת שלמד כלכלה וגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית התקבל לעבוד ככתב ב"קול ישראל".

המניע העיקרי לרצונו להיעשות לעיתונאי היה מה שכינה כ"סינדרום מיכאל סטרוגוב" (עמוד 23), על שם ספר הרפתקאות נפלא מאת ז'ול וורן, שתיאר מסע שערך מיכאל סטרוגוב, קצין נועז וקר־רוח ביחידת השליחים המיוחדת של הצאר, לסיביר, על־מנת להזהיר את אחיו של הצאר מפני בוגד ומתנקש. הסינדרום, הסביר, בא לידי ביטוי ברצונו להגיע למקומות מרוחקים "ולהיות בסיטואציות שנודף מהן ריח של סכנה" (עמוד 23).

במלחמת ששת הימים, ב־1967, היה בן ישי קצין מילואים והשתתף בקרב אום כתף. מסוקים הנחיתו בעורף המערך המצרי "שני גדודי צנחנים במילואים: את גדוד 65 בפיקודו של סגן־אלוף לוי חופש, ואת גדוד 57 בפיקודו של אפרים ברנד – המג"ד שלי" (עמוד 37). המשימה היתה לתקוף סוללות תותחים מצריות.

"הגדוד של לוי חופש ספג חמישה הרוגים ו־11 פצועים כשתקפו בדרכם אל היעד שיירת תחמושת מצרית. המשימה הושלמה כאשר התותחנים המצרים, שראו את משאיות התחמושת מתפוצצות, נסו על נפשם" (עמוד 40).

הגדוד של ברנד, ובו בן ישי, לא הספיק להשתתף בלחימה.

הציץ, נפגע והמשיך לדווח

אחרי המלחמה כבר היה לכתב צבאי, וביסס את מעמדו כמי שאינו חושש להצטרף לכוחות, לשהות בקווים הקדמיים ולדווח על המתרחש. במלחמת ההתשה, ב־1969, נפצע מאש מקלעים כשהצטרף לכוח סיירת שקד שטס במסוקים לסיור מעל בסיס מחבלים בפטרה שבירדן

ביוני 1970 נפצע שוב, מרסיס של פגז, כשהצטרף לפשיטה שביצעה חטיבת השריון 188 על מוצבי הצבא הסורי. בן ישי היה העיתונאי היחיד שצורף לכוחות, וצפה בלחימה מטנק המח"ט, אל"ם משה "בריל" בר כוכבא

בנוסף, סיקר בן ישי את המערכה שניהל אלוף פיקוד הדרום דאז, אריק שרון, כנגד טרור הפלסטיני ברצועת עזה. שרון נתן לו "חופש פעולה בלתי־מוגבל כמעט. אולי מפני שזיהה אצלי אמביציה ותשוקה לא מרוסנת לאקשן, שבאמצעותם חשב לגייס אותי לצדו – כבר אז הוא היה פוליטיקאי – ואולי מפני שהייתי צנחן שצמח באותו בית גידול, שהוא היה בין מקימיו וקובעי ערכיו" (עמוד 137). 

כך למשל, התיר לו שרון להתלוות לפעולות סיירת המסתערבים רימון, עליה פיקד "סרן נמוך קומה ושחום מהצנחנים, מאיר דגן" (עמוד 137).

התפכחות כואבת מההיבריס הישראלי

במלחמת יום הכיפורים מיהר בן ישי, ששימש אז ככתב הטלוויזיה הישראלית במערב גרמניה, לשוב לישראל וסיקר את הקרבות בחזית הדרום. כשגדוד הסיור של אוגדת שרון, גדס"ר 87, עליו פיקד סא"ל יואב ברום, ערך סיור שאיתר את ה"תפר" שבין שתי הארמיות המצריות, היה בן ישי אתם. המידע שהושג בסיור אפשר בהמשך את צליחת התעלה. 

בהמשך הצטרף לכוח מגדוד צנחנים מילואים, שיצא לחלץ את המג"ד, סא"ל (מיל.) דן זיו, וחבורת הפיקוד שלו, לאחר שנקלעו ללב המתחם המצרי שבסרפאום. במהלך הלחימה, כתב, נתקל בחייל מצרי מטווח קרוב.

"הוא היה משותק מהפתעה – כמוני. למזלי, התעשתי במהירות. שמטתי את המצלמה, לפתתי את העוזי בשתי ידַי ויריתי צרור ארוך מהמותן. הוא המשיך לעמוד ולהביט בי כמה שניות, ואז השתופף וקרס תחתיו. הרמתי את המצלמה שנפלה, חלפתי על פניו בריצה ונכנסתי למבנה כלשהו שדלתו היתה פתוחה. כשעיני התרגלו לחשיכה, הכנסתי את המצלמה לתרמיל והחלפתי מחסנית; נשמתי עמוק ויצאתי חזרה אל הרחוב, עדיין אוחז בעוזי בשתי ידַי. חדלתי להיות עיתונאי והפכתי כעת לשורד במשרה מלאה" (עמוד 233).

כשקוראים את התיאור הזה, קשה שלא להיזכר בדברים שכתב מייקל הר, שבשנים 1967–1969 שימש כשליח המגזין "אסקווייר" בווייטנאם. מתקפת הטט פרצה כשביקר במחנה של הכוחות המיוחדים של צבא היבשה האמריקני ("הכומתות הירוקות"), שכותר בידי הווייטקונג וצבא צפון־וייטנאם. "היינו באלאמו, לא בשום מקום אחר, ואני לא הייתי כתב, אני הייתי רובאי", כתב הר. 

בן ישי, אגב, שחויל בידי דובר צה"ל על־מנת שיוכל להצטרף לכוחות בחזית, עוטר בצל"ש הרמטכ"ל על האומץ שגילה בעת שחבש וחילץ צנחני מילואים שנקלעו להפגזה סמוך לאיסמעיליה. המלחמה עיצבה יותר מכל את השקפת עולמו. "באוקטובר 73' נרפאתי סופית משיכרון הכוח שאחז בנו, הישראלים, אחרי מלחמת ששת הימים" (עמוד 237).

ההתפכחות שלו באה לידי ביטוי במלחמה הבאה שבה לחמה ישראל, מלחמת לבנון הראשונה. הוא היה הראשון שחשף את דבר הטבח שביצעו אנשי הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים הפלסטינים בביירות, סברה ושתילה.

להיות שם כשהדברים קורים

בן ישי, שזכה במהלך הקריירה שלו גם בפרס ישראל, הוסיף לסקר מקרוב את הלחימה שניהל צה"ל גם לאחר המלחמות הגדולות. כך למשל, באוקטובר 1987, הצטרף לפשיטה שביצעה חטיבת גולני בפיקוד המח"ט דאז, אל"ם גבי אשכנזי, על בסיסי חזבאללה בכפרים זאותר א־שרקיה ומזרעת אל־חמרה שבלבנון.

"יש ממד אחר מבחינת האויב ברגע שהוא יודע שאתה מסתובב באזור היעדים, כלומר באזור שלו" (עמוד 318), אמר לו אשכנזי בטרם הפשיטה, והדגיש כי החזבאללה "צריכים לדעת שהם אינם חסינים מפגיעה" (עמוד 318). 

תיאור הפשיטה, מבצע שכמעט שנשכח מדברי הימים של צה"ל, ממחיש את איכות הכתיבה והניתוח של בן ישי כפרשן צבאי. איכות שהולכת ונעלמת ממחוזותינו.

"שני הכוחות היו למעשה נבחרות שהתאמנו והותאמו לביצוע פשיטה זו. המשימה לא היתה מסובכת, אבל חייבה ניווט מדויק, תיאום ותזמון הדוקים בין שני הכוחות, שפעלו כל אחד בנפרד, ומיומנות רבה בהתגנבות אל קרבת היעד – משימה לא קלה כשאתה נושא על גבך כ־20 ויותר קילוגרמים של ציוד, ההולכים ונעשים כבדים ממי הגשם" (עמוד 318).

הכוח נע בשקט. "הצללית של הבופור מתנשאת עתה על קו הרקיע הרחק שמאחורינו, ואנו מרבים להתפקד תוך כדי תנועה כדי לוודא שאיש לא יאבד בחשכה ההולכת ומתעבה. ארץ עצבנית היא לבנון, ומשהו מן העצבנות הזאת דבק גם בך – ומהדק את אחיזתך בנשק למשמע פיצוץ עמום של פגז מרגמה או צרור רחוק" (עמוד 319).

כשניתן האות תקפו הכוחות את שני היעדים. "שכובים מאחורי טרסת אבנים נמוכה, אני רואה את פצצת האר־פי־ג'י נכנסת לתוך הקיר כאילו היה עשוי נייר. המקלענים שולחים צרורות ארוכים אל הפתחים, ומפקד הכוח שואל: "למה לא שומעים יותר אש?" כאילו היה זה ערב שירה בציבור. עוד כמה גלילונים מצטרפים, ואז דעתו נחה" (עמוד 317), תיאר את הלחימה במזרעת אל־חמרה.

בכפר זאותר א־שרקיה, שתקפה סיירת גולני בפיקוד רס"ן ארז גרשטיין (שלימים נהרג בלבנון כמפקד יק"ל), "הצליחו אנשי גולני להתקרב עד למרחק של עשרה מטרים מהשומר ולחסלו לפני שגילה אותם. אחר כך פגעו בוודאות בעוד שניים ואולי גם ביותר, עד ששיתקו לגמרי את האש שנורתה עליהם" (עמוד 320).

המבצע היה מוצלח, והכוחות שבו לבסיס ללא פגע.

לא דובר צה"ל

גם במלחמת לבנון השנייה, והוא כבר בן 63, הצטרף בן ישי לכוחות הלוחמים, לחפ"ק של מח"ט הצנחנים דאז, אל"ם חגי מרדכי, במבצע המוטס שבסוף המלחמה. הכוח הוטס לעומק לבנון והחל לפעול כנגד החזבאללה. "צוות נ"ט של אנשי המילואים משמיד משגר רב־קני של קטיושות שיצא מאחד הכפרים. אחריו מושמד רכב משוריין של חיזבאללה בכפר אחר" (עמוד 377). אבל אז, כתב בכעס, הגיעה הפקודה על הפסקת האש.

בן ישי לא חסך שבטו מצה"ל לאור כשלי המלחמה ההיא, שנתפסה בעיניו כעיוות של כל העקרונות הצבאיים שהכיר, במיוחד בכל האמור בלוחמת היבשה. 

במלחמה, קבע, "צה"ל ערך סדרה של פעולות צבאיות נפרדות, שאולי לכל אחת מהן היו היגיון ויעדים טקטיים משלה, אך הן לא הצטרפו יחד לניהול מערכה צבאית קוהרנטית, שיש לה מטרות ויעד אסטרטגי ברור" (עמוד 372). מאז, טען, ההרתעה של ישראל אינה כשהיתה.

אפשר להתווכח עם קביעתו כי "צבא היבשה מפגין בסבבי ההסלמה בעזה יכולת טובה בביצוע תמרון יבשתי מוגבל בהיקף ובזמן" (עמוד 382). זה היה נכון ב"עופרת יצוקה", עליו פיקד הרמטכ"ל אשכנזי לאחר תהליך השיקום שהוביל, אך הפעלת הכוח היבשתי במבצע "צוק איתן" כללה לא מעט ליקויים

בסופו של דבר, ציין, ההרתעה שיוצרים סבבי ההסלמה והמערכה בין המלחמות (מב"מ), שבהם צה"ל ידע "להנחית – בעיקר מהאוויר – מכות אש עזות ומדויקות, מבוססות על מודיעין איכותי" (עמוד 382), היא מוגבלת. היא דומה, העיר, "לארטיק בקיץ. זה טעים – אבל נמס במהירות" (עמוד 383).

להערכתו, ישראל לא תפסיד במלחמה הבאה, אך כלל לא בטוח שתנצח בה. לתפיסתו, הדבר לא נובע ממוכנות לקויה של צה"ל. להפך. הצבא מצוי במוכנות טובה למלחמה ביותר מחזית אחת.

"המהפכה בתחומים הצבאיים – התפיסתית והטכנולוגית־דיגיטלית – שצה"ל החל בה בניצוח הרמטכ"ל אביב כוכבי ב־2020, עשויה לאפשר לצה"ל להכריע צבאית את אויביו מהר יותר ובפחות אבידות מאשר בעבר" (עמוד 383).

אבל מה שימנע מישראל להשיג הכרעה צבאית וניצחון תודעתי ברורים הן תופעות חברתיות ובהן, כתב בעבר, רגישות מוגזמת לנפגעים ולהשבת גופות חללים ושבויים שבידי האויב, תרבות עריפת הראשים של מפקדים ששגו, ומעורבות יתר של הורי חיילים בנעשה בצבא.

קל לפטור את בן ישי בטענה שהוא "מתנהג כמו דובר צה"ל", אך אין זה כך. הוא כותב על צה"ל, הצבא שבו שירת כמפקד (בן ישי הוא סא"ל במילואים) ושעל הפרקים המרשימים בהיסטוריה הצבאית שרשם דיווח מהשטח, כפי שהיה רוצה לראותו ומניסיונו "דרך הרגליים" ו"המשקפיים".

חוזרים ללבנון, דרך הטלוויזיה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסדרה שיצרו מתי פרידמן וישראל רוזנר "מלחמה בלי שם", אודות השהייה בלבנון, מטלטלת. מלחמה שנשכחה, ואסור לשכוח את לקחיה. משום שהחזבאללה נשאר אויב מתוחכם ומר כשהיה.

מתי פרידמן וישראל רוזנר, יוצרי "מלחמה בלי שם", סדרת הטלוויזיה המשודרת ב"כאן" אודות השהייה בלבנון, שירתו בעצמם בלבנון. הראשון כלוחם בפלוגת הנ"ט של הנח"ל, והשני בפלוגת סיור בשריון. הסדרה שיצרו מרתקת.

בשקט, מבלי להתלהם, ולאחר תחקיר מעמיק ויסודי מתואר סיפורה של הלחימה בלבנון, על הרגעים הקשים והכואבים (הפרק הראשון נפתח באסונות צור הראשון והשני), ההצלחות המבצעיות הטיוחים והשקרים. 

כשצופים בסדרה קשה להימנע מהשוואות עם "מלחמת וייטנאם", סדרת המופת הדוקומנטרית שיצרו קן ברנס ולין נוביק על המלחמה. אף שפרידמן ורוזנר לא פירקו את כל 18 השנים שבם לחם צה"ל בלבנון לגורמים כמו בסדרה של ברנס ונוביק, הרי שהסדרה שיצרו אודות הווייטנאם שלנו מטלטלת לא פחות. 

שנות השמונים ה"עליזות"

אחד המרואיינים הבולטים בסדרה הוא האלוף (מיל.) משה קפלינסקי, שבראשית שהיית צה"ל בלבנון פיקד על סיירת גולניבפרק הראשון הוא נשאל מי היה האויב? "קראנו להם תמיד מחבלים", השיב קפלינסקי. כשאויב נתפס כחבורת חובבנים עם מקלעים, ולא כאנשי גרילה מיומנים, ההתנהלות היא בהתאם, וכך גם כמות הנפגעים לכוחות צה"ל. 

מטרת צה"ל אותן שנים, הגנה על יישובי הצפון, היתה כנראה נכונה לשעתה. ארגוני המחבלים השקיעו מאמצים ניכרים לחדור לישראל ולא פעם גם הצליחו בכך. מפקדי גדודים כמו בני גנץ מהצנחנים, גדי איזנקוט מגולני, ושמואל אדיב מגבעתי, פיקדו אז על שורה של היתקלויות מטווחים קרובים על גדר המערכת (אדיב נהרג באחת מהן). 

אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, הוביל קו לוחמני שבמסגרתו ביצעו גדודים ויחידות מובחרות פשיטות מעבר לקו האדום, שסימן את גבול רצועת הביטחון עם מדינת לבנון הריבונית. מעבר לקו שלט חזבאללה, ולכן פעולות חוצות קו אדום הצריכו אישור של הדרג המדיני והצבאי הבכיר ביותר. 

חלק גדול מהפעולות הללו הטיל פלד על סיירת גולני, עליה פיקדו אז אמיר מיטל וארז גרשטיין. בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) תיאר תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, בעצמו מפקד סיירת גולני לשעבר, את אחת הפשיטות כדוגמה בולטת. 

במבצע, כתב, "פשט כוח של גולני, בפיקוד המח"ט גבי אשכנזי, על בסיס של החזבאללה שאותר בחווה חקלאית המכונה מזרעת אל־חמרא שברמת נבטיה. כוח הסיירת, בפיקודו של ארז, שהוביל את המבצע, התגנב עד שהגיע ממש מתחת לאפם של השומרים. אז פתח באש וחיסלם" (עמוד 29). 

מיטל נהרג שנה אחר כך, כמג"ד בפשיטה על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה, וגרשטיין נהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ב־1999, כשהשיירה שבה נסע עלתה על מטען. 

המבצע הבולט ביותר של התקופה היה מבצע "חוק וסדר", פשיטה שביצעה חטיבת הצנחנים, בפיקוד שאול מופז, במאי 1988 על בסיס החזבאללה בעיירה מיידון. כחמישים פעילי חזבאללה נהרגו שם. אבל דווקא הארגון היה זה שהפנים טוב יותר את הלקחים מהפעולה.

זרז נוסף, ציינו בסדרה, היתה המכה שספג הארגון שנה קודם לכן, כשהפלוגה המסייעת בגדוד 51 בגולני הדפה ביעילות את ההתקפה שיזם על מוצב שומריה, והרגה כשמונה־עשרה מפעיליו. 

ממחבלים ללוחמי גרילה

מאז ועד לנסיגת צה"ל מלבנון הארגון נמנע מלהקים בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון. בנוסף הארגון נמנע מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל. במקום זה הארגון הפעיל חוליות זריזות, קטנות ומיומנות, שידעו לזהות את נקודות התורפה והוחלשה של צה"ל, ולפגוע בו ביעילות בדיוק בהן. בעוד צה"ל הולך ושוקע באינתיפאדה הראשונה ביסס עצמו חזבאללה כארגון הבולט והחזק בדרום לבנון. 

צה"ל מצדו יצא למבצעים כמו "תשובה מהירה" באפריל 1990, שמיצב את סיירת גבעתי כיחידה איכותית. כוח מהסיירת (ומגדוד שקד) בפיקוד מג"ד שקד, רס"ן אייל שליין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד קודם לכן על הסיירת החטיבתית, נע בלילה והתמקם במארב במרחב שבין הכפרים משע'רה, עין אל־תינה והעיירה מיידון. בשתי הזדמנויות זיהה הכוח ופגע בחוליות פעילי חזבאללה והרג שישה מהם. לאחר מכן נסוג הכוח בהצלחה לקו המוצבים של צה"ל.

אבל למרות הצלחות מבצעיות שכאלו, פעולת מיידון סימנה את השינוי בטיב האויב שמולו ניצבת ישראל, ולקח לצה"ל חמש שנים עד שהפנים אותו. 

"צריך להרוג"

בראשית 1995 חל שינוי מהותי, עם מינויים של שני מפקדים בכירים, הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ואלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. "היה לי זמן להתכונן לפיקוד צפון ובניתי תכנית איך נלחמים בגרילה", סיפר לוין בסדרה.

הרמטכ"ל ליפקין־שחק הגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון כמלחמה, על כל המשתמע מזה, ולוין, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, הוביל בפיקוד הצפון קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. "צריך להרוג", אמר לוין.

במקביל הוקמו בית הספר ללוחמה נגד גרילה ויחידת אגוז, בפיקוד סא"ל ארז צוקרמן, יוצא שייטת 13, שהתמחתה בלחימה בלבנון. תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שהיה מפקדה השני של יחידת אגוז, אמר בסדרה שהצבא החל "להיכנס לתוך המאחזים של חזבאללה, למאהלים, לעמדות שלהם", ולפגוע בהם בשטחם. מאז ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמי אגוז עשרות מחבלים.

אבל לא רק יחידות מובחרות רשמו הצלחות מבצעיות. לוין שחרר חבל גם לגדודי חטיבות החי"ר וחלקם, כמו גדוד 890 של הצנחנים בפיקוד דרור וינברג, יוצא סיירת מטכ"ל שנהרג לימים כמח"ט חברון, פעלו גם מעבר לקו האדום.

שיאה של הגישה ההתקפית שהוביל לוין היה במבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. כוחות מיוחדים הוחדרו לעומק לבנון, במטרה לפגוע בחוליות שיגור רקטות במגע ישיר והכוונת אש מדויקת. קצין ששירת אז בסיירת נח"ל, עליה פיקד חן ליבני, סיפר לי כי כוח מהסיירת הוחדר בחשאי לעומק השטח והכווין אש מדויקת, לעבר משגרי קטיושות, כשהוא ממוקם בעורפם של פעילי החזבאללה. היה זה, אמר, "קונצרט של אש שהסתיים ברגע".

אירוע כפר כנא, כפי ששיחזר בסדרה לראשונה שר הביטחון נפתלי בנט, שהיה אז מ"פ ביחידת מגלן, קטע את המבצע באיבו. גם כך, הרגו הכוחות כשבעים פעילי חזבאללה ופגעו ברבים נוספים. 

ללוין לא היו אשליות שהחזבאללה ייעלם, אבל לתפיסתו הוא יהיה מוחלש וזניח בחשיבותו. לצערו, אמר, קשרו לו את הידיים ומנעו ממנו לנצח. נכון, תמיד יהיו גנרלים שיסבירו כי לו שומעים בקולם בזמן היו יכולים לנצח. זוהי הגרסה הצבאית לאמירה של מאמן הפוטבול האמריקני הנודע, וינס לומבארדי, לפיה "לא הפסדנו. המשחק נגמר לפני שהספקנו לנצח".

במקרה של לוין קשה שלא לחשוב שיש בדברים משהו. הישגיו בפיקוד הצפון היו מרשימים. ממשלות ישראל, משמאל ומימין, בחרו שלא לתרגם אותם למדיניות כוללת. 

לחתוך הפסדים וללכת

בסדרה סיפר מפקד יק"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, על האירוע שהוריד לו את האסימון. במאי 1995, סיפר, הרג כוח מסיירת צנחנים, בפיקוד רס"ן יוסי בכר, שבעה לוחמי חזבאללה וחזר בשלום.

בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. הישיבה בלבנון, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הפשיטות היעילים של צה"ל בלבנון, "הפכה מנכס לנטל אדיר". כשנשאל האם חלק את התובנה שלו עם מפקדיו, הוא הודה שלא. 

הוא לא היה היחיד שחשב כך. בראיון ל"כאן" סיפר אלוף (מיל.) יאיר גולן כי כשהיה מ"פ בצנחנים, ב־1986, לאחר היתקלות מוצלחת ברכס הרפיע, בה "הרגנו שני מחבלי אמל", ביקש ממנו ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל עוזי לבצור, לכתוב לו מה צריך לדעתו לעשות עם אזור הביטחון. גולן הגיש לו מסמך בו המליץ "שנצא מאזור הביטחון, נשאיר שם את צד"ל אבל נוציא אותו מהמוצבים. שיחיה חזרה בכפרים".

עשור מאוחר יותר, סיפר גולן, כינס אלוף פיקוד הצפון, לוין, את המפקדים הבכירים בלבנון, ובהם הוא עצמו. בישיבה, אמר גולן (שפיקד אז על החטיבה המזרחית ביק"ל), "הסברנו להם שהביטחון מתפורר". בעצם, אמרו הקצינים ללוין, צריך לחתוך הפסדים וללכת. לוין, שהבין שלא יוכל לנהל את המערכה כפי שרצה, קיבל את דעתם וסיכם את הדיון "באופן הבא – צריך לצאת למבצע התקפי נגד חיזבאללה, להכות בו כדי שלא יגידו שברחנו ואז לצאת חזרה לגבול הבינלאומי".

הרמטכ"ל ליפקין־שחק אפשר ללוין להציג את משנתו לדרג המדיני, אבל שם נמנעו מלקבל החלטה ולמעשה השאירו את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים.

בפועל, במשך רוב תקופת השהייה בלבנון לא בחן הדרג המדיני והצבאי הבכיר את כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, טען בשעתו כי החזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים בישובים. רק כשנכשל בכך, ירה על יישובי הצפון. הוא צדק, אבל התובנה הזו חמקה מעיני הקברניטים. 

עד עתה לא ברור מדוע נמנעה ישראל לממש את הצעתו של הסנטור ג'ורג' אייקן, מימי מלחמת וייטנאם: "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו" (גם לאייקן לא הקשיבו). ישראל נסוגה מלבנון לבסוף רק במאי 2000, לפני עשרים שנים, כתוצאה מהחלטתו האמיצה והחכמה של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק.

מטכ"ל שעוצב בלבנון

המטה הכללי הנוכחי עוצב ונצרב בשירות בלבנון. האלופים אייל זמיר ותמיר היימן (שריון), מוטי ברוך, אהרון חליוה ואיתי וירוב (צנחנים), תמיר ידעי (גולני) ויואל סטריק (גבעתי), עשו שם את כל שירותם, מחיילים ועד למפקדי גדודים. הרצי הלוי ואמיר ברעם פיקדו שם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים, ואמיר אבולעפיה פיקד על סיירת נח"ל.

הרמטכ"ל, אביב כוכבי, עשה את כל שירותו, מחייל בצנחנים ועד למח"ט בלבנון. אחד המפקדים שהשפיעו עליו במיוחד היה תא"ל ארז גרשטיין, ובשל כך היה חשוב לו לשוחח, ערב יום הזיכרון, עם בנו של גרשטיין, המשרת כקצין בגדוד בגולני, על אביו.

הדור שלי לא לחם בלבנון. לנו, שהתגייסנו בשנות האלפיים, חיכה עימות אחר, קרוב בהרבה לבית. כחצי שנה לאחר הנסיגה פרצה האינתיפאדה השנייה, מלחמה קשה וסיזיפית שארכה כשש שנים וגבתה אלפי קורבנות ביהודה ושומרון ועזה.

כמעט שלוש שנים, בלי הפסקות, בילו חברי למחזור הגיוס בצנחנים בשטחים (לחלקנו, כמוני, היו קורסי הפיקוד וההדרכה בבסיס הטירונים, שאפשרו מרחב נשימה). כמעט כל לילה פשיטה, מעצר או היתקלות, כמעט כל יום מחסום וסיור, ובין לבין השגרה המתישה של שירות ביחידה לוחמת.

מהמלחמה שלנו זכורים בעיקר שני דברים: מבצע "חומת מגן" שהחזיר את היוזמה לידי צה"ל (ואותו החמצנו כי התגייסנו רק שבועיים קודם לכן), והנופלים. כאלו הן המלחמות מאז מלחמת לבנון הראשונה. ככל שהן מתארכות הן נשכחות. אבל את הנופלים לא שוכחים.

מהצפייה בסדרה עולים שורה של לקחים. ראשית, בדבר הצורך לזהות נכון את האויב ולהיערך מולו בהתאם, ושנית לחתור לקיצור המערכה, ככל שניתן. לקח נוסף נוגע לצורך לבדוק כל העת שהאסטרטגיה שנבחרה מובילה לכיוון הנכון, כי המציאות משתנה, ומה שהתאים בעבר לא בהכרח מתאים כעת.

ישראל עזבה את לבנון לפני שני עשורים (וחזרה למשך כחודש ב־2006), אך האויב מולו לחמה אז נשאר האויב העיקרי מולו היא נערכת ובונה את הכוח. חזבאללה, כפי שהוכיח בתקרית פריצת הגדר האחרונה בגבול הצפון, נותר יריב מתוחכם ומר. לא מן הנמנע שנפגוש בו שוב. אז יידרשו צה"ל ובראשו המטה הכללי לתרגם את לקחיהם משנות הלחימה בלבנון לתוצאה מוצלחת יותר. 

מוטב שפרויקט הניצחון יעסוק בבעיה העיקרית של צה"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסתמכותו הגוברת של צה"ל על אש מנגד (בעיקר מן האוויר), ופחות על כוחות קרקעיים הפכה לבעיה • לא בכל מקום זו שגיאה, אבל האש הפכה לברירת המחדל, והיא אינה צריכה להיות כזו

בתחילת החודש הופיע בפייסבוק סרטון קצר הפיק ארגון בשם "הפרויקט לניצחון ישראל" (שצולם לפני שהתבררו ממדי מגפת הקורונה) ובו הופיעו קצינים בכירים במילואים שטענו שיש להפוך את יהודה ושומרון מנטל לנכס. מבלי להמעיט מהניסיון הביטחוני של הקצינים הללו, הרי שהמסר נותר פשטני. נכון, קשה להביע רעיון שלם ומקיף בסרטון בן שתי דקות, אך טענותיהם כפי שהופיעו בו לא מחזיקות מים.

כך לדוגמה, טען בסרטון אל"מ (מיל.) יהודה וגמן, מח"ט שריון לשעבר, כי "בכל מקום שיצאנו וויתרנו כדי לקבל שלום בהסכמה, קיבלנו את ההפך". באמת? ומה עם הנסיגה מסיני בהסכם השלום עם מצרים, או השטחים שעליהם ויתרה ישראל בהסכם השלום עם ירדן? האם בעבורם לא קיבלה ישראל נכסים אסטרטגיים של ממש?

עסקת המאה תחסל את רעיון המדינה הפלסטינית אמר בסרטון הח"כ לשעבר תא"ל (מיל.) אריה אלדד, קצין רפואה ראשי לשעבר. אבל מאחר ואין בכוונתו לתת אזרחות ישראלית לפלסטינים, ואין הוא יכול (או רוצה) לגרשם, מה הוא מציע במקום? בסרטון הוא לא אומר.

יש גם דעות הפוכות. אלוף פיקוד המרכז לשעבר, האלוף (מיל.) גדי שמני, למשל, אמר בראיון לאחר שפרש כי "התיישבות ביטחונית זה דבר שהוא לא רלוונטי לימינו. היום אנחנו יודעים להגן על המדינה גם בלי הזדקקות ליישובים". שמני תמיד נחשב למפקד שאינו נרתע מקשיים. כמפקד סיירת צנחנים נפצע במארב בעומק לבנון. אך למרות הפציעה, סיפר לימים בריאיון, "המשכנו להסתער והרגנו חמישה מששת המחבלים שהיו שם". אבל שמני היה אמיץ לא רק בקרב. ב־2016, בכנס במרכז הבינתחומי, אמר ששליטת צה"ל על 2.5 מיליון אזרחים פלסטיניים מקשה עליו "להיערך לאיומים שעליו להתמודד עימם. הצבא מאבד מהערכיות ומהכושר שלו והופך לשק חבטות של פוליטיקאים". המשמעות היא שבעוד שלכאורה השליטה ביהודה ושומרון מביאה לחיזוק הביטחון מפני הטרור הפלסטיני, היא מחלישה את המוכנות לאיומים אחרים.

ובעצם, מה לטענות שבסרטון ולניצחון? למרות משבר הקורונה, מוטב שפרויקט הניצחון יעסוק בבעיה האמיתית של הצבא, והיא הסתמכותו הגוברת על אש מנגד (בעיקר מן האוויר), ופחות על כוחות קרקעיים. לא בכל מקום זו שגיאה, אבל האש הפכה לברירת המחדל, והיא אינה צריכה להיות כזו.

לאחרונה נפתחה קבוצת פייסבוק לבוגרי שנות הלחימה בלבנון וסיפורים רבים סוף־סוף יוצאים לאור. בין היתר עולה ממנה כי בשנים שצה"ל שהה בלבנון היו בו מפקדים שחתרו למגע עם האויב (ועשו זאת גם אחר־כך באינתיפאדה השנייה). שניים מהבולטים שבהם הם תא"ל ארז גרשטיין ז"ל מגולני והאלוף (מיל.) יאיר גולן מהצנחנים. בספר "תמצית געגוע" (ידיעות ספרים, 2007) מאת אהוד ערן, מובא מסמך תפיסתי בו כתב גרשטיין כי בלחימה ישנה "חשיבות מכרעת לנטילת יוזמה" (עמוד 223). גרשטיין פעל בהתאם. כך למשל, כמח"ט בלבנון, ב־1993, הוביל מרדף אחר שלושה פעילי חיזבאללה וירה אש לא מכוונת במטרה לגרום להם להיחשף. "המהלך הצליח. אנשי החיזבאללה ירו בחזרה וחשפו את מיקומם. ארז הוביל הסתערות והרגם" (עמוד 145).

גולן, שיזם ופיקד על פעולות רבות ומוצלחות כנגד פעילי חזבאללה בלבנון וכנגד מחבלים פלסטיניים ביהודה ושומרון, הדגיש לאחרונה בראיון את חשיבות החתירה למגע וחיכוך עם האויב. "מי שרוצה לנצח מלחמה, צריך לאהוב את החיכוך. צריך לדעת להגיע לחיכוך, וצריך לא לפחד מהחיכוך הזה", אמר. יתרה מכך, קבע, "הפקודים שלך צריכים לחתור למגע. אני לא מכיר מלחמה שהוכרעה על ידי צבא שנמנע ממגע". זה כל הסיפור, ואת הגישה הזו יש להטמיע ולחזק בצבא ובקרב מקבלי ההחלטות. כי בסוף, עם מגפת הקורונה ישראל תתמודד בהצלחה, ואז יחכו לה אתגרים אחרים, גם ביטחוניים, מעבר לפינה.

"הוא הרג חפים מפשע, הוא יהרוג עוד, אז עלינו לסיים אותו". ויש לזה מחיר | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חיסול מפקד כוחות קודס האיראניים, הגנרל קאסם סולימאני, הוא מהלך חיובי כשלעצמו. אבל יהיו לו השלכות ומחירים, יתכן שגם על ישראל.

בלילה שבין חמישי לשישי חוסל מפקד כוחות קודס, הגנרל קאסם סולימאני. השיירה שבה נסע בבגדאד הותקפה מן האוויר, ככל הנראה על-ידי מל"טים, והוא ומפקד המיליציה הפרו-איראנית כתאיב חזבאללה, ג'מאל איברהימי, נהרגו. הנשיא דונלד טראמפ אישר לאחר הפעולה כי ארצות-הברית עמדה מאחוריה. "בהוראתי חיסל הצבא את סולימאני שתכנן פיגוע מיידי על אנשי צבא ודיפלומטיים אמריקנים", אמר בנאום בפלורידה. 

סולימאני פיקד במשך שנים רבות על כוחות קודס, הכוחות המיוחדים של משמרות המהפכה האיראניים האחראיים בין השאר לכל המבצעים החשאיים מחוץ לגבולות איראן. כוחות אלו מנחים, מאמנים, מסייעים ומספקים אמצעי לחימה לארגוני טרור ומיליציות פרו-איראניות ברחבי המזרח התיכון.

הוא נחשב לאסטרטג חריף ולמפקד צבאי מוכשר. הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, אף השווה את סולימאני לאוסאמה בן לאדן, מנהיג אל-קאעדה, וציין שבכתבה במגזין "ניו יורקר" הושווה סולימאני לקארלה, רב-המרגלים הסובייטי ואויבו המיתולוגי של ג'ורג' סמיילי בספרי המתח המופתיים של ג'ון לה-קארה. לאורך השנים נקשר שמו של סולימאני למאות פעולות טרור שיזם והנחה.

לפי פרסומים זרים ישראל ביקשה להרוג סולימאני יותר מפעם אחת ונתקלה בווטו אמריקני. הריגתו, המוצדקת כשלעצמה, מהווה פגיעה מורלית ותפקודית (בשל יכולתו הגבוהה) לאיראן ושלוחיה. 

נהוג לומר שאין אנשים שאין להם תחליף, אבל כמו במקרה של חברו של סולימאני, רמטכ"ל חזבאללה, עימאד מוע’ניה, שעל-פי פרסומים זרים חוסל בידי ישראל בדמשק ב-2008, הרי שלעתים מציאת המחליף לוקחת זמן רב. 

הוגדשה הסאה

האיראנים שיחקו בתקופה האחרונה משחק מסוכן מול ארצות הברית ובעלות בריתה, ונראה שהגדישו את הסאה. ההחלטה של הנשיא טראמפ להימנע מתגובה של ממש לשורת הפרובוקציות והתקיפות האיראניות האחרונות, ובכלל זה התקיפה המתוחכמת על סעודיה שכללה שימוש בטילי שיוט, הגבירו את ביטחונה העצמי של איראן כי ביכולתה לעשות כרצונה בעיראק ובמרחבים נוספים במזרח התיכון.

בנאומו לפני שבוע במרכז הבינתחומי הרצליה ציין הרמטכ"ל אביב כוכבי שישראל פועלת כנגד התוקפנות האיראנית במזרח התיכון. "היה טוב יותר אילו לא היינו לבד", אמר.

במבט לאחור נראה כי ירי רקטות שביצעה מיליציה פרו-איראנית לעבר בסיס צבאי בקרבת העיר כירכוכ, שבצפון עיראק, ממנו נהרג קבלן אמריקני שעבד במקום, היה הקש ששבר את גב הגמל. ארצות-הברית הגיבה בתקיפה אווירית על יעדים של המיליציה השיעית כתאיב חזבאללה, שלוחה איראנית בעיראק, בה נהרגו כ-25 פעילים ונפצעו כמה עשרות.

מי שצפה שלתקיפה פוטנציאל להפוך לתפנית של ממש היה מפקד חיל האוויר הישראלי, אלוף עמיקם נורקין, שאמר זאת בהרצאה בוועידת התחזיות של "כלכליסט" השבוע. ההסלמה שהחלה בירי הרקטות, המשיכה בתקיפת האווירית האמריקנית, עלתה מדרגה כאשר המון צר על השגרירות האמריקנית בבגדאד.

ההפגנה האלימה מחוץ לשגרירות, ככל הנראה בהנחיית כוחות קודס האיראניים, הזכירה לאמריקנים את התמונות משגרירות ארצות-הברית בטהרן, שאת אנשיה תפסו האיראנים ב-1979 כבני ערובה, ומהשגרירות בבנגאזי, שהותקפה בידי מיליציות חמושות ב-2012. התגובה לא איחרה לבוא בדמות התנקשות במפקד כוחות קודס סולימאני. 

שליפה מהמותן

המבצע המוצלח החזיר אותי לפרק הכפול הסוגר את העונה השלישית של סדרת המופת שיצר ארון סורקין, "הבית הלבן", שעסקה בנשיאותו של הנשיא הדמוקרטי ג'ד ברטלט (אותו גילם מרטין שין).

בפרק נדרש הנשיא להחליט האם להורות על מבצע שמטרתו להתנקש בפעיל טרור בכיר. במהלך העונה התברר ששר ההגנה של המדינה הבדיונית קומאר, שבמפרץ הפרסי, עבדול שריף, הינו למעשה מנהיג בארגון הג'יהאד העולמי "הבאהי" (גם הוא מומצא).

יושב ראש המטות המשולבים, האדמירל פיצוואלס, ראה בו יעד לסיכול ממוקד. "אנו מודדים את הצלחת המשימה בשני דברים: האם היא היתה מוצלחת ובכמה מעט אזרחים פגענו. הם מודדים הצלחה בכמה שיותר. נשים בהריון מעבירות פצצות. אתה מדבר איתי על חוקים בינלאומיים? חוקי הטבע אפילו לא חלים כאן. אני חייל כבר שלושים ושמונה שנים, ומצאתי אויב שאני יכול להרוג", אמר לראש הסגל, ליאו מקגארי, ולחץ עליו לשכנע את הנשיא לאשר את המבצע.

מקגארי, בתורו, אמר לנשיא כי השר הקומארי הוא פעיל טרור מסוכן. "הוא הרג אנשים חפים מפשע. הוא יהרוג עוד, אז עלינו לסיים אותו". הנשיא משתכנע, ובסיום העונה, ביים המודיעין האמריקני תקלה במטוסו הפרטי של שריף. כשהאחרון המתין על מסלול נחיתה בברמודה לתיקון המטוס, הרגו אותו לוחמי כוחות מיוחדים מצבא ארצות-הברית.

בסדרה נראה שהנשיא וצוותו שוקלים זמן רב, ובוחנים מכל זווית, את ההחלטה להרוג את שריף. במציאות, נראה שהנשיא החליט על הפעולה בסוג של שליפה מהמותן, מבלי להביא בחשבון את כל ההשלכות.

ארצות-הברית היא מעצמת-על, וככזאת יש ביכולתה לקיים מעקב מתמיד אחר תנועותיו של סולימאני (שלא פעם אף טרח לפרסם את מיקומו) ולשים צלב של מטרה על גבו, כשכוח כזה או אחר מוכן בכל רגע נתון להורגו. היו, ללא ספק, מספר מקרים שבהם היה מוצדק ונכון יותר לפגוע בו, אחר פרובוקציות איראניות במרחב, והוחלט להימנע מכך. אם כן, מדוע עכשיו? גם לא ברור מדוע הנשיא טראמפ חושב כדבריו, שהחיסול ימנע מערכה עם איראן ולא יקרב אותה?

האיראנים יהיו חייבים להגיב על הפגיעה. אין דין מנהיג ארגון טרור, שמוכוון על-ידי מדינה או לחלופין פועל באופן עצמאי כדין קצין בכיר בצבאה של מדינה ריבונית. למי שמחפש את ההקבלה כדאי להיזכר בתחושות הקשות בישראל לאחר שחזבאללה התנקש בחיי מפקד יחידת הקישור ללבנון (שהיתה אמונה אגב, על אימון, סיוע והכוונת צבא דרום לבנון, מיליציה שהקימה ישראל בלבנון), תא"ל ארז גרשטיין, ב-1999.

בספר "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008), אמר תא"ל שמואל זכאי, פקוד ותיק של גרשטיין בגולני, למחברים עמוס הראל ואבי יששכרוף, כי לאחר מותו של גרשטיין "כמה ברגים השתחררו לי – ולא רק אצלי. מאוד הפריע לי שלא גבינו מחיר על הדבר הזה. ארז היה דמות. אנשים לא הבינו מה הוא היה בשביל החיילים, בשבילנו. רצינו נקמה" (עמוד 17). מי שחושב שאלו הן לא התחושות באיראן, לא מבין את מעמדו של סולימאני.

מותר ורצוי להחליט להרוג אדם יעיל, רצחני ומסוכן כמו סולימאני. הפגיעה כאמור, עשויה לאותת לאיראן שארצות הברית מתכוונת ברצינות לכך שהיא רוצה שתרסן את פעולותיה ההתקפיות במזרח התיכון. אבל ישנו בהחלט סיכוי שהריגתו תהווה קטליזטור להמשך הסלמה, שתדרוש מאצות-הברית ונשיאה מחויבות ונוכחות באזור שאין לו שום רצון בהן. 

בינתיים, פיקוד המרכז האמריקני שאחראי לזירת המזרח התיכון תוגבר בכ,3,000 חיילים והעלה הכוננות. מפקדו, גנרל קנת' מקנזי מחיל הנחתים. מקנזי, קצין חי"ר שפיקד בשעתו על יחידת המשלוח ה-22 של החיל (חטיבה מובחרת) באפגניסטן ועיראק, נדרש עתה להיערך לתגובה משמעותית מצד איראן על יעדים אמריקנים במזרח התיכון.

גם בישראל, במהלך שהוא בבחינת "אספו את החשודים הרגילים", החליטו אתמול לסגור את אתר החרמון (שנפתח בינתיים), מחשש לתגובת נקם מצד מיליציות פרו איראניות בסוריה. אבל סביר שהאיראנים לא יפעלו מהר כל כך, אלא ינצלו את ירידת המתח בכוחות, שלעולם לא ניתן לשמר לזמן רב מדי, בכדי להכות. 

בסדרת הטלוויזיה, "הבית הלבן", נמנע ממשל ברטלט מלקחת אחריות על ההתנקשות בשר הקומארי. אבל עבור ממשלת קומאר לא היה בכך צורך. התגובה הראשונה היתה להאשים את ישראל כי סייעה לפעולה, ובהמשך הפילו הקומארים מטוס ועליו שר החוץ הישראלי. פעולת התגמול הישראלית, בדמות מתקפה אווירית קשה בקומאר, היתה רק ההתחלה ובהמשך העונה ביצע ארגון הטרור "באהי" פיגוע קשה בארצות-הברית שהביא לפרוץ מלחמה.

לחיים, לעתים, יש דרך לחקות האמנות. וכדאי להיות מוכנים גם לזה. הערכת המודיעין של צה"ל שתפורסם בשבוע הבא צפויה להזהיר כי הפוטנציאל לעימות בצפון עם חזבאללה גדל. אף שישראל לא עמדה מאחורי הפעולה בעיראק היא עלולה, בשל היותה בעלת ברית קרובה של ארצות-הברית, להוות יעד לתגובה מצד שלוחתה של איראן מצפון. האיראנים, העם שהמציא את השח-מט, משחקים היטב ולטווח ארוך.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 04.01.2020)

 

 

20 שנים חלפו, מוטב שבצה"ל יאמינו ביותר מגישה אחת ללחימה בחזבאללה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע ציינו 20 שנים למותו של תא"ל ארז גרשטיין, שהוביל בלבנון לחימה תחבולנית, שנשענה על יתרונות צה"ל בטכנולוגיה ואש ועיקרה פשיטות ליליות. מתמרון רחב המליץ להימנע. אבל מה שהיה נכון לזמנו, מול חזבאללה, כבר לא בהכרח תקף היום ובמקרה של מלחמה, כמאמר מח"ט 7 גופמן, יש לכוחות המתמרנים "הרבה מה להציע".

השבוע ציינו 20 שנים למותו של מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), תא"ל ארז גרשטיין, הקצין הבכיר ביותר של צה"ל שנהרג בשנות השהייה בלבנון. גרשטיין, יוצא סיירת גולני, היה אולי המפקד הנערץ והמוערך ביותר בקרב החיילים ששירתו אז בלבנון. בהקדמה לביוגרפיה אודות גרשטיין, "תמצית געגוע" (ידיעות ספרים, 2007) מאת אהוד ערן, כתב מפקדו בגולני ובפיקוד הצפון, הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ש"ארז היטיב להבין כי הזכות להוביל חיילים נקנית רק במתן דוגמה אישית ובמילוי חובת הכנתם, אימונם והובלתם מלפנים. בהתנהגותו היה תמיד מודל לחיקוי, והערצת החיילים אליו לא ידעה גבול" (עמוד 15). גרשטיין, שעוד בחייו סיפרו אגדות על אומץ ליבו כמפקד ואודות הבוז שגילה לכללים, פקודות ומוסכמות, היה זן נכחד. מיתוס מהלך על שתיים בצבא שהלך ונעשה אפור. לא בכדי מותו, ממטען חבלה שהופעל כנגד השיירה שבה נסע בלבנון, טלטל ונותר מהדהד. בפגיעה בו הצליח חזבאללה לפגוע בסמל של ממש ולהסב פגיעה מורלית קשה לכוחות צה"ל הלוחמים בלבנון ולמדינת ישראל כולה.

בין השנים 2000-1982 ניהל צה"ל בלבנון, כפי שתיאר זאת גרשטיין, מלחמה על אש קטנה. הוא היה מקבלני הביצוע המובילים של צה"ל בה, והצטיין בפיקוד והפעלת כוחות קטנים בפשיטות ומארבים כנגד חזבאללה. שורה ארוכה מאוד של מבצעים מוצלחים רשומה על שמו. הוא פיקד על פלוגה רובאית, על הסיירת החטיבתית, על גדוד 51 – שם הצטרף למחלקה בפיקוד תמיר ידעי, כיום אלוף פיקוד העורף, למארב מוצלח בסמוך לכפר רמיא'א בלבנון (המ"מ, ידעי, הודה לימים שפחד מהמג"ד יותר מאשר משלושת המחבלים שבהם נתקלו ואותם הרגו) – על חטיבה מרחבית וכמובן על גולני, בה עשה כמעט את כל שירותו. 

מימין: מפקד עוצבת חירם, קובי מרום, עם מח"ט גולני, ארז גרשטיין, זמן קצר לאחר אסון השריפה בוואדי סלוקי בלבנון, אוגוסט 1997, (צילום: דו"צ).

בטרם מונה למפקד חטיבת גולני, היה גרשטיין חניך במכללה לביטחון לאומי. בעבודה שכתב, שכותרתה "ההתמודדות מול ארגון חזבאללה", הציע מתווה להתמודדות עם הארגון. בין ההמלצות העדפת הגנה קבועה (מוצבים) על ניידת, ושימת דגש "על יכולת פגיעה באויב בטווחים ארוכים, תוך ניצול היתרונות הטכנולוגיים של צה"ל באמצעי ראיית לילה, תצפית והכוונת אמצעי כינון אוויריים כגון מסוקי קרב ופשיטות ליליות". גרשטיין המליץ לחתור לפגיעה במפקדים מקומיים של הארגון, אך להימנע מפגיעה בדרג הבכיר של הארגון, וציין שחזבאללה "יתקשה להחליף מפקד מקומי החי ומכיר את השטח, בין היתר בשל עקרון המידור בארגון". העיקרון הזה מומש במבצע "טרף קל" ב-1997, במהלכו הניח כוח סיירת גולני מטעני חבלה בכפר אל-כפור, מהם נהרגו מפקד גזרה ומספר פעילים נוספים. גרשטיין היה הרוח החיה מאחורי המבצע. 

בניגוד לפשיטות שעליהן המליץ, התנגד גרשטיין לפעולות קרקעיות יזומות בהיקף נרחב מעבר לקו האדום. לשיטתו "הפשיטות נוסח מיידון (1988) או יעתר (1992) אינן יעילות, בעיקר משום שהן חושפות את הכוחות הגדולים לירי מרחוק (סאגר, ארטילריה). לפיכך, אין מקום להתמיד בהן". היה בכך היגיון רב, שכן כחלק מלקחיו מהתבוסה שספג במיידון, ארגון חזבאללה נמנע מהקמת בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון, המשמשת לו מקור תמיכה ומחסה. הארגון נמנע גם מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל.

לכוחות היבשה יש מה להציע

אבל מאז כאמור זרמו מים רבים בנהר. צה"ל נסוג מלבנון, ניהל בה מערכה נוספת ב-2006 וטרוד כיום בניהול מערכה סיזיפית וממושכת כנגד התבססות איראן, והארגון כשלוחה שלה, בסוריה. בדרום לבנון ערוך חזבאללה בכ-230 כפרים שיעים, בהם הקים מתחים מבוצרים (מעל ומתחת לקרקע). לארגון מגוון יחידות ובהן כוחות חי"ר, כוח הקומנדו רדואן לפשיטות בשטח ישראל, אגד שריון, יחידות מודיעין ומודיעין-נגדי, יחידת כטב"מים, כוחות נ"מ, יחידת רקטות ארוכות טווח ויחידה המפעילה טילי חוף-ים. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש החזבאללה ניסיון מבצעי משמעותי וזכה לחניכה והכשרה מצד הצבא הרוסי. צה"ל מצדו פועל כנגד הכוחות האיראניים ובני בריתם בעיקר בסוריה, במערכה שעיקרה הפעלת כוח אווירי ואש מנגד במבצעים חשאיים שעליהם נמנעת ישראל מלקחת אחריות (מדיניות שמשתנה בימים אלה, כמאמר האלוף טל רוסו בראיון, לאו דווקא משיקולים ביטחוניים, אלא מטעמים פוליטיים). ישראל נסמכת במערכה הזו בדיוק על אותם יתרונות שמנה גרשטיין בעבודתו, בהשוואה לאויביה, בדגש על היכולת לחבר מודיעין עדכני למערכי אש מהירה ומדויקת. גם בדרום, בעזה, מול החמאס, מפעילה ישראל דפוס פעולה דומה. מנגד, מה שתקף למלחמות על אש קטנה, לא בהכרח מתאים למערכה רחבה. 

מימין: אלוף פיקוד מרכז, נומה, עם מח"ט עציון דאז, אל"מ גופמן, (צילום: דו"צ).

על הרקע הזה מהדהדים דבריו של מפקד חטיבת השריון 7, אל"מ רומן גופמן, לרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, בכנס פיקוד בכיר. גופמן, שדבריו נכללו בסרט אודות כהונת איזנקוט שהפיק דובר צה"ל ושודר השבוע ב"כאן", אמר לרמטכ"ל בפתח דבריו שהוא וחבריו מפקדי החטיבות המתמרנות, "מוכנים ורוצים להילחם. אומר שנית, מוכנים ורוצים להילחם. אבל יש בעיה אחת. אתם לא מפעילים אותנו. לאורך זמן יש כאן דפוס מאוד-מאוד בעייתי שמתפתח ובעיקרו להימנע מהפעלת כוחות היבשה. ועדיין, במציאות הנוכחית, יש לנו הרבה מה להציע – ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה, בכל מקום שיידרש". גופמן, קצין שריון שעשה בחיל את כל שירותו, החל בשהייה בלבנון, עבור באינתיפאדה השנייה, במלחמה ב-2006 בלבנון, ובעזה, ומפקד כיום על אחת מחטיבות הדגל של זרוע היבשה, לא דיבר באוויר. בסיכום תרגיל חטיבתי הציע הרמטכ"ל איזנקוט לקציני חטיבה 7 לקחת מחוגה ולעשות עיגול של 1,500 קילומטר ואמר שלא ימצאו "חטיבה כל כך חזקה באמצעים שלה". במציאות של איום חמור על העורף, מלבנון או מעזה, הפתרון האפקטיבי יהיה לממש את הדוקטרינה הבן-גוריונית של העברת המלחמה לשטחו של האויב, ולשם כך צה"ל חייב לתמרן, ומהר.

ועם זאת, כמעט בכל פעם בשני העשורים מאז נסוג צה"ל מלבנון (היוצא דופן היחיד, שמעיד על הכלל, הוא מבצע "חומת מגן"), אמר המח"ט לרמטכ"ל, נאלצו הוא וחבריו לדרג המח"טים להסביר לפקודיהם שיש כלים יותר מתאימים לטיפול באיום כזה או אחר. התוצאה, הזהיר, היא שהאנשים "פחות יהיו איתנו. וזה בקצה משפיע על הרצון להילחם. מה שעושה אותנו למפקדים קרביים לאורך זמן זה חיכוך עם הצד השני. אחרת זה מצב של מוות קליני". 

הרמטכ"ל איזנקוט (שלאחר דבריו של גופמן לחץ את ידו בחום), אמר בסיכום הכנס שהוא מאוד מתחבר לדברים שאמר מח"ט 7. הוא עצמו, אגב, אמר דברים דומים מאוד לפני 20 שנה, בראיון לרגל סיום תפקידו כמח"ט גולני, תפקיד שבו החליף את חברו הטוב גרשטיין. "מאיתנו, המח"טים, הייתי מצפה שנתנהג כמו הגנרל פטון, ששנה לפני מלחמת העולם השנייה, בין קוקטייל לקוקטייל, רק חיפש את מי לתקוף. אסור לנו שנשתכר מהאווירה של מזרח תיכון חדש, לא עכשיו ולא בעוד 30 שנה. לצערי אני מזהה בצה"ל תופעה הולכת ורווחת של התבטאויות פופולריות מתייפייפות, שמתיישרות בהתאם למה שדעת הקהל הישראלית מצפה לשמוע מאיתנו. חייבים למתוח על זה קו", אמר אז.

ראוי לציין שבכהונת איזנקוט כרמטכ"ל אכן הוקצו משאבים רבים לחיזוק זרוע היבשה, באופן חריג לטובה מבעבר, וגם לא התרחשה סיטואציה שבה הפעלה רחבה של כוחות יבשה עמדה על הפרק. 

השבוע קיים צה"ל תרגיל פתע בגזרת הדרום, שדימה לחימה ברצועת עזה. כל רמטכ"ל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, בוחר להקפיץ כוחות בהפתעה בכדי לבחון את דריכות ומוכנות המערכת לאחד מתרחישי העימות הסבירים, העשויים לפרוץ בהתראה קצרה עד אפסית. איזנקוט למשל, הקפיץ בחודש אחד כוחות לתרגילי פתע הן באוגדת או"ש והן באוגדת עזה. הרמטכ"ל כוכבי, ככל הנראה בהמשך להערכת אמ"ן כי החמאס עלול ליזום השנה עימות רחב עם ישראל, עשה כן עם הפנים דרומה. בתרגיל, שעיקרו התקיים בבסיס האימונים בצאלים, השתתף גם גדוד 12 של גולני, שהוקפץ מגזרת הצפון. מפקד פלוגה בגדוד התראיין ל"ynet" ואמר כי הוא "מרגיש שסומכים עלינו ואני רואה את זה גם באישורי התכניות האופרטיביות, ברעיונות שנכנסים ללחימה ברצועה, בשינויים באמצעי הלחימה". יש לקוות שכך הוא הדבר, שכן התחושה בכוחות היבשה היא שמה שהיה הוא שיהיה, וגם בעימות הבא הם יופעלו במשורה, באופן מגומגם ולא כמאמץ העיקרי. הרמטכ"ל מקיים שורה של תהליכים שמטרתם לשנות זאת, יש לקוות שבמערכה הבאה התוצרים לא יישארו על רצפת חדר העריכה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון"בתאריך 02.03.2019)

מתכוננים עם הפנים צפונה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל מגביר את המוכנות למלחמה במתאר צפוני, כשברקע ישנה מתיחות גוברת בין ישראל לאיראן שמתנהלת "על אש קטנה". לא בטוח שהיא תישאר כזו.

הכוחות המיוחדים של צה"ל באימון בקפריסין, (צילום: דו"צ).

השבוע קיים צה"ל שורה של תרגילים בישראל ומחוצה לה, שמטרתם הגברת המוכנות למלחמה. בקפריסין, התאמנו הכוחות המיוחדים של צה"ל במתווה הררי, שמדמה היטב את תוואי השטח הלבנוני. התרגיל השבוע, שכלל גם מסוקי סער ומטוסי קרב של חיל האוויר, היה גדול בהיקפו מאלו שבוצעו בעבר והוא מצטרף לשורה של תרגילים שביצעה חטיבת הקומנדו בכרתים ובקפריסין בשנה האחרונה. האימון בשטחים שאינם מוכרים, הדומים לאלו שבהם עשויים כוחות צה"ל לפעול, חיוני מאין כמותו. שטחי האימונים בישראל מוגבלים בהיקפם. כמעט אין מי, ביחידות השדה בסדיר ובמילואים, שלא מכיר היטב את שטחי האש של צאלים, אליקים ורמת הגולן. הנחיתה במסוקים, התנועה והניווט בשטח לא מוכר זר, מרוחק (ללא "גזלן" על כל גבעה שנייה), והמגע עם כוחות המדמים אויב, הופכים את התרגילים הללו לאתגר משמעותי למפקדים וללוחמים. "חוץ מאש אויב – הכוחות חוו את האתגרים הדומים ביותר למלחמה", הגדיר זאת קצין בכיר, וכיוון בעיקר למוכנות המנטלית לקשיים ואי-הוודאות הכרוכים בלחימה.

לא רק ברוח, אלא גם בחומר חל שידרוג ביכולות. השבוע הודיע דובר צה"ל כי טייסת מטוסי האדיר, ה-F-35, הפכה למבצעית. נוכח יכולותיו הטכנולוגיות והחמקניות של המטוס מדובר בקפיצת מדרגה משמעותית ביכולות חיל האוויר לפעול בטווחים רחוקים וגם מול מערכי הגנה אווירית מתקדמים מאוד. מפקד חיל האוויר, עמיקם נורקין, ציין באיגרת שפרסם כי זוהי תקופה בה "חיל האוויר פועל מבצעית בהיקף נרחב במספר חזיתות, בתוך מזרח תיכון משתנה ומתעצב". אף שנורקין לא פירט כיצד פעילות מבצעית זו באה לידי ביטוי, הרי שקודמו בתפקיד, האלוף אמיר אשל, ציין בראיון הפרישה שלו כי בתקופת כהונתו ביצעה ישראל כמאה תקיפות לסיכול התעצמות, גם בחזית הצפון.

טייסת ה-F-35 הפכה למבצעית, (צילום: דו"צ).

בשבועיים האחרונים, על-פי פרסומים זרים, תקפו מטוסי חיל האוויר פעמיים בסוריה. היעד לתקיפה הראשונה היה בסיס צבאי איראני מדרום לדמשק, שהיה בשלבי הקמה. הדברים מתחברים לשורה של הצהרות מפי בכירי הדרג המדיני והצבאי באחרונה, בנוגע להתבססות הצבאית האיראנית בסוריה. בראיון שהעניק הרמטכ"ל איזנקוט לאתר הסעודי "אילאף", הזהיר כי ישראל העבירה בנושא מסרים גלויים "וגם באופן שקט וחשאי שאנחנו לא נקבל התבססות איראנית בסוריה באופן כללי – ובמיוחד את הריכוז שלהם ממערב לכביש דמשק-סוידא. אנו לא נרשה שום נוכחות איראנית, הזהרנו אותם מבניית מפעלים או בסיסים צבאיים ואנו לא נרשה זאת"אף שלא ברור מהו היעד שהותקף 72 שעות לאחר מכן, סביר שגם כאן מדובר בפעולה שנועדה למניעת יכולות מאיראן ושלוחתה, חזבאללה, במרחב הסורי. העובדה שתקיפת הבסיס האיראני בוצעה בטרם הושלמה בנייתו ובטרם הוצבו בו אנשי צבא איראניים, משאירים את המערכה "על אש קטנה", כפי שהגדיר פעם תא"ל ארז גרשטיין, את שהיית צה"ל בלבנון (מערכה שגבתה את חייו). לא בטוח שהיא תישאר כזו.

"חובבנים עוסקים בטקטיקה ואילו מקצוענים בלוגיסטיקה"

מפקד חיל החתים רוברט בארו, הסתייג מן התוכנית לחילוץ בני הערובה.

מפקד חיל הנחתים בארו, קבע כי, "חובבנים עוסקים בטקטיקה ואילו מקצוענים בלוגיסטיקה".

עם ובלי קשר למתיחות בצפון, קיימה השבוע אוגדת הגליל תרגיל פתע למערך התחזוקה והלוגיסטיקה של האוגדה, שדימה עימות בזירת לבנון. מפקד חיל הנחתים האמריקני בשנות השמונים, הגנרל רוברט בארו, היה האיש שטבע את האמירה לפיה "חובבנים עוסקים בטקטיקה ואילו מקצוענים בלוגיסטיקה". בארו, שימש כמפקד פלוגת רובאים בדיוויזיית הנחתים הראשונה במלחמת קוריאה בנחיתה באינצ'ון. בהמשך המלחמה, בקרב על מאגר צ'ואסין, כותרה דיוויזיית הנחתים ומצאה עצמה משוללת אספקה וסיוע בחורף הקוריאני הקשה, ונאלצה לפרוץ בעצמה מתוך הכיתור. בארו שפיקד על פלוגתו בקרבות הפריצה והחילוץ (ועוטר בצלב הצי על גבורתו), ידע על מה הוא מדבר. כל האומץ והתעוזה לא יעזרו אם לכוחות לא יהיו די דלק, מזון ותחמושת. במלחמת לבנון השנייה התגלו קשיים חמורים במערכים הלוגיסטיים של הצבא. במחסני החירום היו חוסרים, ליחידות היה חסר ציוד מתאים והצבא התקשה לספק את כוחותיו בשטח. מאז עסק צה"ל רבות בשיפור המערכים, יחידות מחסני החירום ואיכותו וכמותו של הציוד המצוי ברשות היחידות.

באימון שהתקיים השבוע הוקפצו מן הבית מאות חייליים מן המערך תומך הלחימה של האוגדה ונדרשו לשנע במהירות ציוד וכלי רכב רבים לשטח ובהמשך להחזיר לכשירות אמצעי לחימה שמנהלת התרגיל קבעה שנפגעו, ובהם טנקים, נגמ"שים ותותחים. קצין הטכנולוגיה והאחזקה הראשי, תא"ל מישל ינקו, ציין בשיחה עם כתבים כי זהו תרגיל שונה במתכונתו מאלו שבוצעו לפניו, וכי תרגיל בהיקף שכזה לא נעשה בצה"ל כ-25 שנה. בתרגיל נבחנה לראשונה תפיסת ההפעלה בחירום החדשה של הצבא, "אחזקה אחרת", שכללה הקמת אגד אחזקה ארצי, ומעבר לשני דרגי תיקון לאמצעי לחימה ביבשה. מטרת התפיסה לדברי תא"ל ינקו היא "שיפור זמינות אמצעי הלחימה וחיזוק הקצה המבצעי". קיומו של האימון מלמד שאזהרתו של נציב קבילות חיילים, האלוף (מיל') יצחק בריק, בדו"ח האחרון שהוציא אודות ליקויים ביחידות מחסני החירום לא נפלה על אוזניים ערלות.

מימין: תא"ל רפי מילוא, מפקד אוגדת הגליל, ושר הביטחון אביגדור ליברמן בביקורו בצפון, (צילום אריאל חרמוני, משהב"ט).

האוגדה, עליה מפקד תא"ל רפי מילוא, יוצא שייטת 13, היא אוגדת הקו שאחראית על המענה הראשוני עם פרוץ עימות בלבנון. יכולתה לעבור "מאפס למאה" במהירות, ולפגוע בפעילי חזבאללה בקרבת הגבול בטרם יצליחו אלה לבצע פיגוע או לחדור ליישובים בישראל, היא מרכיב חיוני ביכולתה של ישראל להכיל אירועים בגזרה ולסיים אותם בטרם יסלימו לכדי עימות רחב היקף. כך למשל, ב-21 בנובמבר 2005 הצליחו כוחות האוגדה, בפיקוד תא"ל גל הירש, לסכל פיגוע חטיפה שניסו לבצע לוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה. מילוא, שפיקד אז על גדוד בגולני, לקח חלק בלחימה, פגע במספר פעילים בארגון ואף עוטר בצל"ש אלוף. כחצי שנה מאוחר יותר, ב-12 ביולי 2006, הצליחו פעילי חזבאללה לחטוף שני חיילי צה"ל. הפעם לא הצליחו כוחות האוגדה לסכל את הפיגוע והדבר הוביל למלחמת לבנון השנייה. 

את המלחמה מכינים מראש

בכנס שקיימה לפני כחודש מפלגת "יש עתיד" אודות תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל תיאר אלוף פיקוד העורף לשעבר, יצחק "ג'רי" גרשון את פני העימות הבא. האלוף (מיל') גרשון, קצין צנחנים ששימש בתפקיד במלחמת לבנון השנייה, טען כי העורף ישראלי יספוג למעלה מאלף רקטות וטילים ביממה, מאות נפגעים, תשתיות חיוניות ישותקו ופגיעה קשה בשגרת החיים. לדבריו, "בניגוד לעבר שני הצדדים ינסו, בכוונה, לקצר את משך המלחמה ושני הצדדים ייגררו, לפי דעתי, לעימות ארוך מהתכנון", בשל כמות הנפגעים בשני הצדדים שתחייב אותם להוסיף ולגבות מחיר מהצד השני. 

ההיסטוריון היווני תוקידידיס, ציטט את מלך ספרטה שהזהיר מפני יציאה למלחמות ללא הכנה, שכן הדבר משהה את קיצן, (מקור: ויקיפדיה).

בספר ההיסטוריה הקלאסי, "תולדות מלחמת פילופוניס"(הוצאת מוסד ביאליק, 2015), אודות המלחמה הממושכת בין ספרטה לאתונה, מצטט תוקידידיס את ארכידאמוס מלך ספרטה שהזהיר את אסיפת העם מפני המלחמה בטרם פרצה. אל תתביישו בשהיות ובדחיות, אמר אז המלך לאנשיו, שכן אם "תיחפזו למלחמה תשהו את קיצה, שעל כן פתחתם בה ללא כל הכנה" (עמוד 41). ניכר כי צה"ל מוסיף להיערך למערכה אפשרית בצפון, אולם שלא כמו העימות האחרון ב-2006 הפעם מדובר בחזית גדולה ומורכבת בהרבה, הכוללת הן את סוריה והן את לבנון (על הנוכחות האיראנית בהן). בעימות שכזה כלל לא ברור מה תהיה עמדת רוסיה, שמסרבת לפעול להרחקת איראן מסוריה, אף שהיתה הראשונה להכיר בירושלים כבירת ישראל. המעורבות הפוחתת של בעלת בריתה האסטרטגית של ישראל, ארצות הברית, במזרח התיכון מלמדת שישראל עשויה להתייצב לבדה מול כוחות גדולים בהרבה מבעבר. הכרת הממשל האמריקני בירושלים כבירת ישראל אינה מלמדת על נכונותו, כפי שאירע במלחמת יום הכיפורים, להתעמת עם הרוסים לטובת האינטרס הישראלי. המערכה הבאה, אם כן, מחייבת הכנה ממושכת והגדרה ברורה של האינטרסים, המהלכים הצבאיים והלא צבאיים שיש להפעיל במשולב, ומצב הסיום הרצוי. אם אלה לא יוכנו מראש, היא עשויה להפוך לעימות המגומגם והממושך, אותו תיאר גרשון, שמנוגד לכל אינטרס ישראלי.  

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 08.12.2017)

לא אפורים, מקצוענים: המשמעת לא מפריעה להצלחת צה"ל אלא גורמת לה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כמה קצינים בכירים פרשו בשנים האחרונות מהצבא בעקבות עבירות משמעת שוליות, והמבקרים טענו כי צה"ל דווקא זקוק למפקדים ש"חושבים מחוץ לקופסה". אבל ההקפדה על הפקודות חשובה גם בשדה הקרב, ומפקד טוב הוא מפקד שמהווה דוגמה.

לפני כחודשיים נחקר במצ"ח תת-אלוף מרדכי כהנא, קצין איסוף קרבי ראשי, לאחר שנחשף כי החזיק במכולה כמה אמצעי לחימה ופריטים נוספים בניגוד לפקודות הצבא. לאחר שהושעה לשבועיים ביקש כהנא לפרוש מצה"ל והרמטכ"ל איזנקוט אישר את בקשתו. פרישתו בשל עבירת משמעת, לאחר שעשה את עיקר שירותו בראש הטור – פיקד על סיירת גולני במבצע חומת מגן, על יחידת אגוז במלחמת לבנון השנייה ועל חטיבה במבצע צוק איתן – הכניסה את שמו לרשימת המפקדים הבכירים שפרשו מצה"ל על רקע עבירה שולית, למרות שהצטיינו בשדה הקרב. ברשימה הזו נמצאים גם התא"לים מחטיבת גולני שמואל זכאי ומשה "צ'יקו" תמיר, עימאד פארס מגבעתי ואחרים.

בעקבות הפרשה ועל רקע רמיזות על עיכוב קידומם של קצינים נוספים שהסתבכו בפרשיות דומות, הופיעו באחרונה בתקשורת טענות כי צה"ל מקדש משמעת והקפדה על פקודות על חשבון אומץ לב ויצירתיות, ואינו מגלה גמישות בענישה.

תת אלוף מרכדי כהנא (דובר צה"ל)

חשב מחוץ לקופסה? תא"ל כהנא, (צילום: דובר צה"ל).

במאמר שפרסם עו"ד אלוף-משנה (במיל') אבי עמירם, מ"פ בצנחנים לשעבר, טען כי לצה"ל "אין את הלוקסוס לוותר על מפקדים מזן זה משום כשל כזה או אחר ובלבד שמחננו יהא טהור". ביקורת דומה נשמעה לאחרונה על סבב המינויים במטה הכללי, שבמסגרתו קודמו כמה קצינים לעמדות מפתח במטכ"ל, ובהם ראשות אגף המודיעין. היה מי שטען שבקידום קצינים מסוימים, שלא פיקדו על חטיבות ואוגדות בלבנון ובעזה, מפסיד צה"ל קצינים נועזים שחושבים מחוץ לקופסה. הביקורת הלכה צעד אחד רחוק יותר, ואף קבעה כי המגמה הזו הפכה את המטכ"ל לכזה שחבריו הם "קצינים אפורים בחאקי".

ראשית, היו לנו כבר מטות כלליים בוהקים ואפילו צבעוניים, וזה לא בהכרח הוכיח את עצמו. המטכ"ל של ערב אוקטובר 1973 כלל קצינים דעתנים, עם פרופיל תקשורתי גבוה ונערצים על הכל. במבחן המלחמה, כשדרג מפקדי השדה – מהלוחם ועד האוגדונר – חילץ ניצחון צבאי משיני תבוסה, וכששר בממשלה, חיים בר לב, נשלח כדי לעשות סדר בפיקוד הדרום, היה ברור כי ההרכב הצבעוני לא צלח בתפקידו.

אריאל שרון וחיים בר לב בחזית הדרום במהלך מלחמת יום הכיפורים (AP , Israel Government Press Office/HO)

השר נשלח לעשות סדר. בר לב עם אריאל שרון במלחמת יום הכיפורים, (צילום: אי-פי).

שנית, אלוף (במיל') יעקב עמידרור כתב פעם כי "נוטים לסכם תפקיד כ'טוב', אם במהלכו לא היו למפקד כישלונות, ואם המפקד והמערכות שתחת פיקודו עמדו במבחני היומיום הקשים והמתישים". אבל לשיטתו, המערכת צריכה לקדם את אלה שהפגינו עמידה קפדנית בפקודות ובנהלים, "יכולת חשיבה, הבנה בטקטיקה, יכולת לתכנן בחוכמה ולבצע בתחבולות, ולהגיע לרמת אימון גבוהה של יחידתו, יכולתו של המפקד להוכיח כי המערכת שהוא עומד בראשה טובה באופן משמעותי מזו שקיבל מקודמו, הן בכל הקשור להכנות למלחמה, והן בכל הקשור לתפקוד ולארגון השוטף". מספר הקרקפות על החגורה של קצין אינו מדד לקידום.

המשמעת היא אמצעי להשגת הצלחה מבצעית

יתרה מכך, הזנחת המשמעת המנהלתית מובילה תמיד לפגיעה בזו המבצעית. אחד ממפקדי חטיבת גולני בעבר, שהוביל אותה לתוצאות מבצעיות מרשימות מאוד בלבנון ונחשב לאחד הנועזים שבמפקדיה, לא נהג לעסוק במשמעת. "יש כאלה", אמר, "שמתעקשים להכניס את הידיים לתוך החרא ומחפשים את הבטון שמתחתיו". המצטיינים לא עוסקים בכך, אמר, כי הם יודעים שאין שם כלום. מחליפו, שאמנם קיבל ממנו חטיבה ברמת כשירות מבצעית גבוהה, גילה שבחטיבה מבדילים בין משמעת מבצעית למנהלתית. כך למשל גילה המפקד החדש הפרה חמורה של משמעת מבצעית בעת מארב בלבנון, "שהייתה המשך ישיר לתקלות חמורות שהיו בצוות ההוא לפני העלייה לתעסוקה", והביאה למותו של לוחם בחטיבה. בשל כך יזם, שלא כקודמו, מהלך מוצלח של טיפול שורש בנורמות פסולות בנושא לוחמים צעירים-ותיקים בפלוגות הרובאיות ובמשמעת המבצעית והמנהלתית. למרות ההקפדה על המשמעת והפקודות, חיסלה החטיבה בפיקודו כ-40 מחבלים בלבנון. המשמעת, אם כן, אינה מפריעה להצלחה המבצעית, אלא מהווה אמצעי להשגתה.

מי שלא עושה לא טועה, ואני כמפקד טעיתי וכשלתי לא מעט, אך תמיד השתדלתי שלפחות בתחום הדוגמה האישית, ברמת ה"נאה דורש, נאה מקיים", אצא בסדר. כולנו בני אדם, ולא תמיד הצלחתי, אבל תמיד ניסיתי. שנים מאוחר יותר סיפר לי מפקד כיתה צעיר ששירת באותו הגדוד שבו שירתתי בסדיר, כי במהלך שבוע שדאות אכלו הוא וחבריו בסתר אוכל השייך לסגל, בעוד שעל הטירונים אסרו לעשות כן. "כשתעמוד מול החיילים שלך הם יידעו מה עשית", אמרתי לו אז בכעס. "חיילים תמיד יודעים. איך תדרוש מהם דבר אז, כשהם כבר יודעים שאתה אומר דבר אחד ועושה דבר אחר?" ואם חובת הדוגמה האישית תקפה למפקדים צעירים, מה נדרוש ממפקדים בכירים?

הטענה לגבי המפקדים האפורים פשוט לא נכונה. במטה הכללי הנוכחי מכהנים קצינים מנוסים, דעתנים ובעיקר מקצועיים מאוד. לפיקוד הדרום יגיע הרצי הלוי, שמכיר את הזירה מימיו כמח"ט צנחנים במבצע עופרת יצוקה, אחרי שצבר ניסיון משמעותי באמ"ן. למרכז יגיע נדב פדן, שפיקד על דובדבן ועל חטיבת עציון באינתיפאדה השנייה. בנוסף, שניים מהקצינים שקודמו בסבב האחרון, תא"ל ואלוף, היו מג"דים שלי בצנחנים, ואני יכול להעיד שאין טובים ומנוסים מהם. היחידות שעליהן פיקדו תמיד היו טובות יותר בזכותם, והם השאירו לבאים אחריהם גדודים, חטיבות ואוגדות מוכנות בהרבה למלחמה. אפורים הם לא. מקצוענים – כן.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 01.12.2017)

והרי התחזית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בקרוב עתיד להתקיים סבב המינויים במטה הכללי. בבורסת השמות נציגים מובהקים של צבא ההתקפה לישראל, אבל המטכ"ל של 2030 יהיה מורכב מקצינים עם מסלול שירות שונה בהרבה, שכולל פיקוד על יחידות חי"ר, סייבר וכלי טיס בלתי מאוישים.

מימין: האלופים יאיר גולן ומחליפו כאלוף פיקוד הצפון, אביב כוכבי, 2014, (צילום: דו"צ).

במאמר שפרסם השבוע ב"ישראל היום" הציג יואב לימור את תחזית סבב המינויים הקרוב במטה הכללי, שאמור להיות האחרון שיבצע הרמטכ"ל איזנקוט בכהונתו (את זה שאחריו כבר יבצע במתואם עם מחליפו). תחזיות שכאלה טומנות בחובן אפשרות סבירה במיוחד שמי שכותב אותן ייצא בסוף יותר טועה מצודק, ולא בהכרח באשמתו, משום שהמינויים במטה הכללי אינם נעשים רק בהסתמך על הכשירות וההתאמה של מי מהקצינים לתפקיד. ישנם שיקולים נוספים שעשויים לטרוף את הקלפים. לפני כעשרים שנה ניסה לימור, אז ב"מעריב", לשרטט את המטה הכללי של 2008. היו לו אז לא מעט ניחושים מוצלחים כמו יואב גלנט, יוצא הקומנדו הימי הראשון שעבר ל"ירוקים", אלעזר שטרן ובני גנץ מהצנחנים וכן משה קפלינסקי וגדי איזנקוט מגולני. מצד שני, איש לא צפה שחטיפת החיילים בהר דב תסיים את הקריירה של תא"ל צביקה גנדלמן ושתא"ל ארז גרשטיין, מפקד יק"ל, ייהרג בלבנון מפגיעת מטען צד.

בהמשך לכך העריכו כתבים צבאיים ב-2003 כי הרמטכ"ל שיתמנה ב-2005 יבוא משורות צבא היבשה, והופתעו כשדן חלוץ הפך לסגן רמטכ"ל ולמועמד מוביל לתפקיד. גם ההערכה שהמח"טים המובילים של "חומת מגן" יגיעו למטכ"ל לא התממשה במלואה. אביב כוכבי מהצנחנים ויאיר גולן מהנח"ל אכן היו לסגני רמטכ"ל (וגם נועם תיבון שצמח בסיירת מטכ"ל), אבל גל הירש, עימאד פארס וצ'יקו תמיר, כל אחד מסיבותיו שלו, לא הגיעו. בקיצור, סיפור התחזית והנבואה שייך, כנראה, בעיקר לשוטים, או לפחות לחזאי מזג אוויר.

הלוי לדרום וחליוה למרכז

האלוף הלוי, בימיו כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

במאמרו העריך לימור כי ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, ימונה למפקד פיקוד דרום וכי ראש אגף המבצעים (אמ"ץ), ניצן אלון (שאותו החליף הלוי כמפקד סיירת מטכ"ל), לא יחליפו בתפקיד, אף שהוא המועמד המתאים והמנוסה ביותר. אלון, ששאף להתמנות לתפקיד כבר ב-2014, לא זכה לכך בשל לחץ מצד גורמים בימין שנטרו לו על ימיו כמפקד אוגדת איו"ש וכאלוף פיקוד המרכז. במקומו מונה אז הלוי, באקט חריג, לראש אמ"ן בתפקידו הראשון כאלוף בעוד שאלון מונה לראש אמ"ץ, התפקיד השלישי בחשיבותו במטכ"ל. לא מן הנמנע שאלון יתמודד על תפקיד סגן הרמטכ"ל בסבב הבא ויכהן תחת מחליפו של איזנקוט. על ראשות אמ"ן אם כן, מתמודדים על-פי לימור אלוף פיקוד המרכז רוני נומה ומפקד הגיס תמיר היימן, שמהווים גם מועמדים ריאליים להחליף את אלון בראשות אמ"ץ, וכן תא"ל ליאור כרמלי.

למרות המתיחות הקבועה בצפון במסגרתה, ע"פ פרסומים זרים, מבצעת ישראל פעולות סיכול רבות במטרה למנוע את התעצמות חזבאללה, הרי שהמערכה הבאה עשויה להיפתח דווקא ברצועת עזה. הסיבה לכך נעוצה במכשול ההנדסי שמקים צה"ל נגד מנהרות החדירה של החמאס, מהלך שעשוי לגרום לארגון להוציא לפועל מכה מקדימה בטרם ימנע ממנו המכשול את האפשרות להפעיל את מערך המנהרות שלו. הלוי הוא קצין מנוסה שפיקד על חטיבת הצנחנים ב"עופרת יצוקה" בעזה ועל עוצבת הגליל בצפון. בהקדמה שכתב לגיליון השני של כתב העת "מודיעין הלכה ומעשה" שראה אור לאחרונה, ציין הלוי כי אויביה של ישראל ואתגריה הביטחוניים השתנו. מכמה מדינות אויב מולם ניצבה מצאה עצמה ישראל מתמודדת עם אוסף משתנה וכמעט אינסופי של ארגונים ובודדים החמושים בטכנולוגיה חדישה, כמו רחפנים, יכולות אש מדויקת, כוחות קומנדו ועוד. לתפיסתו, שינויים אלו הופכים את המודיעין ל"מצפן איכותי ליוזמה בקרב, אשר ביכולתו להכווין את מאמצי האש והתמרון. היכולת להביא את המודיעין לשטח ולחברו לפעילות המבצעית, בהגנה ובהתקפה, היא המבחן האמיתי של הצבא המודרני" (עמוד 7). כראש אמ"ן המשיך הלוי במהלך שהחל קודמו, אביב כוכבי, שחיבר בין מודיעין עדכני לכוחות המתמרנים. כמפקד פיקוד הדרום בעימות הבא הוא יידרש לצד השני של המשוואה – הפעלת כוחות צה"ל בתמרון יעיל, מהיר ואגרסיבי.

בהמשך התחזית ציין לימור את ראש אט"ל, אהרון חליוה, כמועמד המוביל לתפקיד אלוף פיקוד המרכז. השבוע צץ שמו של חליוה בתקשורת לאחר שהורה להפסיק שיעור תורה לחיילים, שנערך מדי יום א' בעיר הבה"דים שבנגב. השיעור התקיים בחניון ההסעים שמחוץ לקרית ההדרכה, ללא תיאום עם הצבא ולא על-ידי רב צבאי. כצפוי, ההוראה זכתה לביקורת מצד גורמים בציבור הדתי, שלא שכחו לחליוה את התנגדותו, כמח"ט הצנחנים למסלולי שירות מקוצרים, ובהם ישיבות ההסדר. חליוה טען אז שהמסלול "לא ערכי" ולא משתלם לצבא, והודה שבשל כך הוא מפלה אותם לרעה בהקשר יציאה לקורסי הפיקוד. סביר שחליוה ניסה אז בעיקר להניע את המשרתים במסלולים אלו לתרום יותר. אם אכן יתמנה למפקד פיקוד המרכז הוא עשוי למצוא עצמו בעימות מתמשך עם אותם גורמים בדיוק, שחלק ניכר מהם מתגורר מעבר לקו הירוק, וניכר שהם נוטרים לו טינה.

מסלול משולב: יבשה, סייבר וכטב"מים

יחידת סייבר בצה"ל, (צילום: דו"צ).

צה"ל הוא צבא לוחם, שאנשיו עוסקים בלחימה כמעט רציפה למן יום היווסדו. ככזה הוא מקדם את מי שהצטיין בלחימה. השנים שעשה צה"ל בלבנון והלחימה באינתיפאדה השנייה, שם באו לידי ביטוי בעיקר חטיבות החי"ר והיחידות המיוחדות, הביאו לכך שהנוכחות של בוגריהן במטה הכללי גדלה, בעיקר על חשבון יוצאי חיל השריון. ועדיין המטכ"ל של איזנקוט מאוזן יחסית ונציגים לכל זרוע וחיל (ובכלל זה אלוף שעשה את עיקר שירותו בחיל ההנדסה). כעת ממתינה שכבת תא"לים לקידום לדרגת אלוף, לפיקוד על הגיס הצפוני והגיס המטכ"לי, שבה ניתן למנות את מוטי ברוך ואמיר ברעם (שבדומה לחליוה היה מג"ד שלי בצנחנים, והערכתי מאוד) עשו מסלול דומה מאוד בחטיבה האדומה, ממנה מגיעים גם איתי וירוב וליאור כרמלי, וכן את איציק תורג'מן, יוצא הדופן בחבורה, שצמח בשריון. בנוסף מתמודדים יהודה פוקס, צנחן שעשה את עיקר שירותו בנח"ל, יניב עשור, גולנצ'יק שפיקד על גדוד 51 של החטיבה במלחמת לבנון השנייה, ואורי גורדין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד על הנח"ל ב"צוק איתן", על שני תפקידי מפתח: המזכיר הצבאי של ראש הממשלה וראש חטיבת המבצעים, אולי תפקיד התא"ל החשוב בצבא.

כלל הקצינים הללו, שפיקדו במהלך שירותם על יחידות מובחרות ועל כוחות מתמרנים בלחימה, מגיעים ממה שניתן לכנות "צבא ההתקפה לישראל". אבל במטה הכללי של 2030 תגדל דווקא נוכחותם של קצינים (וקצינות) יוצאי יחידות הסייבר והכלים הבלתי מאוישים, שכן אלה תופסים נפח הולך וגדל מפעילות צה"ל בזירות השונות. יתרה מזאת, צה"ל יידרש ליותר מסלולי שירות משולבים ומגוונים מבעבר. לצד מסלולי שירות שבמסגרתם מדלגים קצינים בין חטיבות החי"ר לכוחות המיוחדים ובחזרה, יידרש צה"ל לפתח מסלולי שירות משולבים גם בין זרועות אחרות. דוגמאות למסלולים שכאלה ישנם כבר כיום, דוגמת זה של אל"מ ח', יוצא יחידת דובדבן שפיקד על סיירת הנח"ל ועל גדוד בחטיבה, שבהמשך שימש כראש מחלקת ההגנה בסייבר באגף התקשוב קודם לכן פיקד על יחידת ממר"ם, ורס"ן י' מחיל התותחנים שמונה לאחרונה למפקד טייסת כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים) בחיל האוויר. מאחר וצבאות, גופים עתירי משאבים, נמצאים תמיד בחזית הפיתוח הטכנולוגי, ניתן להעריך בביטחון כי רבים יישאפו לשרת במערכים אלו, שכן השירות בהם טומן בחובו גם האפשרות כי לאחר השירות ישתלבו בחברות היי-טק. כאן טמון האתגר השני, שהרמטכ"ל פועל להתמודד מולו כבר עכשיו, באמצעות הרפורמה שמגדירה מחדש את מעמדם של לוחמי היחידות שמיועדות לתמרן לשטח האויב בלחימה (חי"ר, שריון, הנדסה, תותחנים ועוד) כלוחמי חוד ומקנה להם תנאים משופרים, כיצד להבטיח שגם בעתיד יתגייסו צעירים וצעירות איכותיים למערך הלוחם וכיצד להשאיר את הטובים שבהם בקבע.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 07.10.2017)