חוזרים ללבנון, דרך הטלוויזיה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסדרה שיצרו מתי פרידמן וישראל רוזנר "מלחמה בלי שם", אודות השהייה בלבנון, מטלטלת. מלחמה שנשכחה, ואסור לשכוח את לקחיה. משום שהחזבאללה נשאר אויב מתוחכם ומר כשהיה.

מתי פרידמן וישראל רוזנר, יוצרי "מלחמה בלי שם", סדרת הטלוויזיה המשודרת ב"כאן" אודות השהייה בלבנון, שירתו בעצמם בלבנון. הראשון כלוחם בפלוגת הנ"ט של הנח"ל, והשני בפלוגת סיור בשריון. הסדרה שיצרו מרתקת.

בשקט, מבלי להתלהם, ולאחר תחקיר מעמיק ויסודי מתואר סיפורה של הלחימה בלבנון, על הרגעים הקשים והכואבים (הפרק הראשון נפתח באסונות צור הראשון והשני), ההצלחות המבצעיות הטיוחים והשקרים. 

כשצופים בסדרה קשה להימנע מהשוואות עם "מלחמת וייטנאם", סדרת המופת הדוקומנטרית שיצרו קן ברנס ולין נוביק על המלחמה. אף שפרידמן ורוזנר לא פירקו את כל 18 השנים שבם לחם צה"ל בלבנון לגורמים כמו בסדרה של ברנס ונוביק, הרי שהסדרה שיצרו אודות הווייטנאם שלנו מטלטלת לא פחות. 

שנות השמונים ה"עליזות"

אחד המרואיינים הבולטים בסדרה הוא האלוף (מיל.) משה קפלינסקי, שבראשית שהיית צה"ל בלבנון פיקד על סיירת גולניבפרק הראשון הוא נשאל מי היה האויב? "קראנו להם תמיד מחבלים", השיב קפלינסקי. כשאויב נתפס כחבורת חובבנים עם מקלעים, ולא כאנשי גרילה מיומנים, ההתנהלות היא בהתאם, וכך גם כמות הנפגעים לכוחות צה"ל. 

מטרת צה"ל אותן שנים, הגנה על יישובי הצפון, היתה כנראה נכונה לשעתה. ארגוני המחבלים השקיעו מאמצים ניכרים לחדור לישראל ולא פעם גם הצליחו בכך. מפקדי גדודים כמו בני גנץ מהצנחנים, גדי איזנקוט מגולני, ושמואל אדיב מגבעתי, פיקדו אז על שורה של היתקלויות מטווחים קרובים על גדר המערכת (אדיב נהרג באחת מהן). 

אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, הוביל קו לוחמני שבמסגרתו ביצעו גדודים ויחידות מובחרות פשיטות מעבר לקו האדום, שסימן את גבול רצועת הביטחון עם מדינת לבנון הריבונית. מעבר לקו שלט חזבאללה, ולכן פעולות חוצות קו אדום הצריכו אישור של הדרג המדיני והצבאי הבכיר ביותר. 

חלק גדול מהפעולות הללו הטיל פלד על סיירת גולני, עליה פיקדו אז אמיר מיטל וארז גרשטיין. בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) תיאר תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, בעצמו מפקד סיירת גולני לשעבר, את אחת הפשיטות כדוגמה בולטת. 

במבצע, כתב, "פשט כוח של גולני, בפיקוד המח"ט גבי אשכנזי, על בסיס של החזבאללה שאותר בחווה חקלאית המכונה מזרעת אל־חמרא שברמת נבטיה. כוח הסיירת, בפיקודו של ארז, שהוביל את המבצע, התגנב עד שהגיע ממש מתחת לאפם של השומרים. אז פתח באש וחיסלם" (עמוד 29). 

מיטל נהרג שנה אחר כך, כמג"ד בפשיטה על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה, וגרשטיין נהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ב־1999, כשהשיירה שבה נסע עלתה על מטען. 

המבצע הבולט ביותר של התקופה היה מבצע "חוק וסדר", פשיטה שביצעה חטיבת הצנחנים, בפיקוד שאול מופז, במאי 1988 על בסיס החזבאללה בעיירה מיידון. כחמישים פעילי חזבאללה נהרגו שם. אבל דווקא הארגון היה זה שהפנים טוב יותר את הלקחים מהפעולה.

זרז נוסף, ציינו בסדרה, היתה המכה שספג הארגון שנה קודם לכן, כשהפלוגה המסייעת בגדוד 51 בגולני הדפה ביעילות את ההתקפה שיזם על מוצב שומריה, והרגה כשמונה־עשרה מפעיליו. 

ממחבלים ללוחמי גרילה

מאז ועד לנסיגת צה"ל מלבנון הארגון נמנע מלהקים בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון. בנוסף הארגון נמנע מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל. במקום זה הארגון הפעיל חוליות זריזות, קטנות ומיומנות, שידעו לזהות את נקודות התורפה והוחלשה של צה"ל, ולפגוע בו ביעילות בדיוק בהן. בעוד צה"ל הולך ושוקע באינתיפאדה הראשונה ביסס עצמו חזבאללה כארגון הבולט והחזק בדרום לבנון. 

צה"ל מצדו יצא למבצעים כמו "תשובה מהירה" באפריל 1990, שמיצב את סיירת גבעתי כיחידה איכותית. כוח מהסיירת (ומגדוד שקד) בפיקוד מג"ד שקד, רס"ן אייל שליין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד קודם לכן על הסיירת החטיבתית, נע בלילה והתמקם במארב במרחב שבין הכפרים משע'רה, עין אל־תינה והעיירה מיידון. בשתי הזדמנויות זיהה הכוח ופגע בחוליות פעילי חזבאללה והרג שישה מהם. לאחר מכן נסוג הכוח בהצלחה לקו המוצבים של צה"ל.

אבל למרות הצלחות מבצעיות שכאלו, פעולת מיידון סימנה את השינוי בטיב האויב שמולו ניצבת ישראל, ולקח לצה"ל חמש שנים עד שהפנים אותו. 

"צריך להרוג"

בראשית 1995 חל שינוי מהותי, עם מינויים של שני מפקדים בכירים, הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ואלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. "היה לי זמן להתכונן לפיקוד צפון ובניתי תכנית איך נלחמים בגרילה", סיפר לוין בסדרה.

הרמטכ"ל ליפקין־שחק הגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון כמלחמה, על כל המשתמע מזה, ולוין, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, הוביל בפיקוד הצפון קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. "צריך להרוג", אמר לוין.

במקביל הוקמו בית הספר ללוחמה נגד גרילה ויחידת אגוז, בפיקוד סא"ל ארז צוקרמן, יוצא שייטת 13, שהתמחתה בלחימה בלבנון. תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שהיה מפקדה השני של יחידת אגוז, אמר בסדרה שהצבא החל "להיכנס לתוך המאחזים של חזבאללה, למאהלים, לעמדות שלהם", ולפגוע בהם בשטחם. מאז ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמי אגוז עשרות מחבלים.

אבל לא רק יחידות מובחרות רשמו הצלחות מבצעיות. לוין שחרר חבל גם לגדודי חטיבות החי"ר וחלקם, כמו גדוד 890 של הצנחנים בפיקוד דרור וינברג, יוצא סיירת מטכ"ל שנהרג לימים כמח"ט חברון, פעלו גם מעבר לקו האדום.

שיאה של הגישה ההתקפית שהוביל לוין היה במבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. כוחות מיוחדים הוחדרו לעומק לבנון, במטרה לפגוע בחוליות שיגור רקטות במגע ישיר והכוונת אש מדויקת. קצין ששירת אז בסיירת נח"ל, עליה פיקד חן ליבני, סיפר לי כי כוח מהסיירת הוחדר בחשאי לעומק השטח והכווין אש מדויקת, לעבר משגרי קטיושות, כשהוא ממוקם בעורפם של פעילי החזבאללה. היה זה, אמר, "קונצרט של אש שהסתיים ברגע".

אירוע כפר כנא, כפי ששיחזר בסדרה לראשונה שר הביטחון נפתלי בנט, שהיה אז מ"פ ביחידת מגלן, קטע את המבצע באיבו. גם כך, הרגו הכוחות כשבעים פעילי חזבאללה ופגעו ברבים נוספים. 

ללוין לא היו אשליות שהחזבאללה ייעלם, אבל לתפיסתו הוא יהיה מוחלש וזניח בחשיבותו. לצערו, אמר, קשרו לו את הידיים ומנעו ממנו לנצח. נכון, תמיד יהיו גנרלים שיסבירו כי לו שומעים בקולם בזמן היו יכולים לנצח. זוהי הגרסה הצבאית לאמירה של מאמן הפוטבול האמריקני הנודע, וינס לומבארדי, לפיה "לא הפסדנו. המשחק נגמר לפני שהספקנו לנצח".

במקרה של לוין קשה שלא לחשוב שיש בדברים משהו. הישגיו בפיקוד הצפון היו מרשימים. ממשלות ישראל, משמאל ומימין, בחרו שלא לתרגם אותם למדיניות כוללת. 

לחתוך הפסדים וללכת

בסדרה סיפר מפקד יק"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, על האירוע שהוריד לו את האסימון. במאי 1995, סיפר, הרג כוח מסיירת צנחנים, בפיקוד רס"ן יוסי בכר, שבעה לוחמי חזבאללה וחזר בשלום.

בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. הישיבה בלבנון, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הפשיטות היעילים של צה"ל בלבנון, "הפכה מנכס לנטל אדיר". כשנשאל האם חלק את התובנה שלו עם מפקדיו, הוא הודה שלא. 

הוא לא היה היחיד שחשב כך. בראיון ל"כאן" סיפר אלוף (מיל.) יאיר גולן כי כשהיה מ"פ בצנחנים, ב־1986, לאחר היתקלות מוצלחת ברכס הרפיע, בה "הרגנו שני מחבלי אמל", ביקש ממנו ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל עוזי לבצור, לכתוב לו מה צריך לדעתו לעשות עם אזור הביטחון. גולן הגיש לו מסמך בו המליץ "שנצא מאזור הביטחון, נשאיר שם את צד"ל אבל נוציא אותו מהמוצבים. שיחיה חזרה בכפרים".

עשור מאוחר יותר, סיפר גולן, כינס אלוף פיקוד הצפון, לוין, את המפקדים הבכירים בלבנון, ובהם הוא עצמו. בישיבה, אמר גולן (שפיקד אז על החטיבה המזרחית ביק"ל), "הסברנו להם שהביטחון מתפורר". בעצם, אמרו הקצינים ללוין, צריך לחתוך הפסדים וללכת. לוין, שהבין שלא יוכל לנהל את המערכה כפי שרצה, קיבל את דעתם וסיכם את הדיון "באופן הבא – צריך לצאת למבצע התקפי נגד חיזבאללה, להכות בו כדי שלא יגידו שברחנו ואז לצאת חזרה לגבול הבינלאומי".

הרמטכ"ל ליפקין־שחק אפשר ללוין להציג את משנתו לדרג המדיני, אבל שם נמנעו מלקבל החלטה ולמעשה השאירו את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים.

בפועל, במשך רוב תקופת השהייה בלבנון לא בחן הדרג המדיני והצבאי הבכיר את כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, טען בשעתו כי החזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים בישובים. רק כשנכשל בכך, ירה על יישובי הצפון. הוא צדק, אבל התובנה הזו חמקה מעיני הקברניטים. 

עד עתה לא ברור מדוע נמנעה ישראל לממש את הצעתו של הסנטור ג'ורג' אייקן, מימי מלחמת וייטנאם: "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו" (גם לאייקן לא הקשיבו). ישראל נסוגה מלבנון לבסוף רק במאי 2000, לפני עשרים שנים, כתוצאה מהחלטתו האמיצה והחכמה של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק.

מטכ"ל שעוצב בלבנון

המטה הכללי הנוכחי עוצב ונצרב בשירות בלבנון. האלופים אייל זמיר ותמיר היימן (שריון), מוטי ברוך, אהרון חליוה ואיתי וירוב (צנחנים), תמיר ידעי (גולני) ויואל סטריק (גבעתי), עשו שם את כל שירותם, מחיילים ועד למפקדי גדודים. הרצי הלוי ואמיר ברעם פיקדו שם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים, ואמיר אבולעפיה פיקד על סיירת נח"ל.

הרמטכ"ל, אביב כוכבי, עשה את כל שירותו, מחייל בצנחנים ועד למח"ט בלבנון. אחד המפקדים שהשפיעו עליו במיוחד היה תא"ל ארז גרשטיין, ובשל כך היה חשוב לו לשוחח, ערב יום הזיכרון, עם בנו של גרשטיין, המשרת כקצין בגדוד בגולני, על אביו.

הדור שלי לא לחם בלבנון. לנו, שהתגייסנו בשנות האלפיים, חיכה עימות אחר, קרוב בהרבה לבית. כחצי שנה לאחר הנסיגה פרצה האינתיפאדה השנייה, מלחמה קשה וסיזיפית שארכה כשש שנים וגבתה אלפי קורבנות ביהודה ושומרון ועזה.

כמעט שלוש שנים, בלי הפסקות, בילו חברי למחזור הגיוס בצנחנים בשטחים (לחלקנו, כמוני, היו קורסי הפיקוד וההדרכה בבסיס הטירונים, שאפשרו מרחב נשימה). כמעט כל לילה פשיטה, מעצר או היתקלות, כמעט כל יום מחסום וסיור, ובין לבין השגרה המתישה של שירות ביחידה לוחמת.

מהמלחמה שלנו זכורים בעיקר שני דברים: מבצע "חומת מגן" שהחזיר את היוזמה לידי צה"ל (ואותו החמצנו כי התגייסנו רק שבועיים קודם לכן), והנופלים. כאלו הן המלחמות מאז מלחמת לבנון הראשונה. ככל שהן מתארכות הן נשכחות. אבל את הנופלים לא שוכחים.

מהצפייה בסדרה עולים שורה של לקחים. ראשית, בדבר הצורך לזהות נכון את האויב ולהיערך מולו בהתאם, ושנית לחתור לקיצור המערכה, ככל שניתן. לקח נוסף נוגע לצורך לבדוק כל העת שהאסטרטגיה שנבחרה מובילה לכיוון הנכון, כי המציאות משתנה, ומה שהתאים בעבר לא בהכרח מתאים כעת.

ישראל עזבה את לבנון לפני שני עשורים (וחזרה למשך כחודש ב־2006), אך האויב מולו לחמה אז נשאר האויב העיקרי מולו היא נערכת ובונה את הכוח. חזבאללה, כפי שהוכיח בתקרית פריצת הגדר האחרונה בגבול הצפון, נותר יריב מתוחכם ומר. לא מן הנמנע שנפגוש בו שוב. אז יידרשו צה"ל ובראשו המטה הכללי לתרגם את לקחיהם משנות הלחימה בלבנון לתוצאה מוצלחת יותר. 

מוטב שפרויקט הניצחון יעסוק בבעיה העיקרית של צה"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסתמכותו הגוברת של צה"ל על אש מנגד (בעיקר מן האוויר), ופחות על כוחות קרקעיים הפכה לבעיה • לא בכל מקום זו שגיאה, אבל האש הפכה לברירת המחדל, והיא אינה צריכה להיות כזו

בתחילת החודש הופיע בפייסבוק סרטון קצר הפיק ארגון בשם "הפרויקט לניצחון ישראל" (שצולם לפני שהתבררו ממדי מגפת הקורונה) ובו הופיעו קצינים בכירים במילואים שטענו שיש להפוך את יהודה ושומרון מנטל לנכס. מבלי להמעיט מהניסיון הביטחוני של הקצינים הללו, הרי שהמסר נותר פשטני. נכון, קשה להביע רעיון שלם ומקיף בסרטון בן שתי דקות, אך טענותיהם כפי שהופיעו בו לא מחזיקות מים.

כך לדוגמה, טען בסרטון אל"מ (מיל.) יהודה וגמן, מח"ט שריון לשעבר, כי "בכל מקום שיצאנו וויתרנו כדי לקבל שלום בהסכמה, קיבלנו את ההפך". באמת? ומה עם הנסיגה מסיני בהסכם השלום עם מצרים, או השטחים שעליהם ויתרה ישראל בהסכם השלום עם ירדן? האם בעבורם לא קיבלה ישראל נכסים אסטרטגיים של ממש?

עסקת המאה תחסל את רעיון המדינה הפלסטינית אמר בסרטון הח"כ לשעבר תא"ל (מיל.) אריה אלדד, קצין רפואה ראשי לשעבר. אבל מאחר ואין בכוונתו לתת אזרחות ישראלית לפלסטינים, ואין הוא יכול (או רוצה) לגרשם, מה הוא מציע במקום? בסרטון הוא לא אומר.

יש גם דעות הפוכות. אלוף פיקוד המרכז לשעבר, האלוף (מיל.) גדי שמני, למשל, אמר בראיון לאחר שפרש כי "התיישבות ביטחונית זה דבר שהוא לא רלוונטי לימינו. היום אנחנו יודעים להגן על המדינה גם בלי הזדקקות ליישובים". שמני תמיד נחשב למפקד שאינו נרתע מקשיים. כמפקד סיירת צנחנים נפצע במארב בעומק לבנון. אך למרות הפציעה, סיפר לימים בריאיון, "המשכנו להסתער והרגנו חמישה מששת המחבלים שהיו שם". אבל שמני היה אמיץ לא רק בקרב. ב־2016, בכנס במרכז הבינתחומי, אמר ששליטת צה"ל על 2.5 מיליון אזרחים פלסטיניים מקשה עליו "להיערך לאיומים שעליו להתמודד עימם. הצבא מאבד מהערכיות ומהכושר שלו והופך לשק חבטות של פוליטיקאים". המשמעות היא שבעוד שלכאורה השליטה ביהודה ושומרון מביאה לחיזוק הביטחון מפני הטרור הפלסטיני, היא מחלישה את המוכנות לאיומים אחרים.

ובעצם, מה לטענות שבסרטון ולניצחון? למרות משבר הקורונה, מוטב שפרויקט הניצחון יעסוק בבעיה האמיתית של הצבא, והיא הסתמכותו הגוברת על אש מנגד (בעיקר מן האוויר), ופחות על כוחות קרקעיים. לא בכל מקום זו שגיאה, אבל האש הפכה לברירת המחדל, והיא אינה צריכה להיות כזו.

לאחרונה נפתחה קבוצת פייסבוק לבוגרי שנות הלחימה בלבנון וסיפורים רבים סוף־סוף יוצאים לאור. בין היתר עולה ממנה כי בשנים שצה"ל שהה בלבנון היו בו מפקדים שחתרו למגע עם האויב (ועשו זאת גם אחר־כך באינתיפאדה השנייה). שניים מהבולטים שבהם הם תא"ל ארז גרשטיין ז"ל מגולני והאלוף (מיל.) יאיר גולן מהצנחנים. בספר "תמצית געגוע" (ידיעות ספרים, 2007) מאת אהוד ערן, מובא מסמך תפיסתי בו כתב גרשטיין כי בלחימה ישנה "חשיבות מכרעת לנטילת יוזמה" (עמוד 223). גרשטיין פעל בהתאם. כך למשל, כמח"ט בלבנון, ב־1993, הוביל מרדף אחר שלושה פעילי חיזבאללה וירה אש לא מכוונת במטרה לגרום להם להיחשף. "המהלך הצליח. אנשי החיזבאללה ירו בחזרה וחשפו את מיקומם. ארז הוביל הסתערות והרגם" (עמוד 145).

גולן, שיזם ופיקד על פעולות רבות ומוצלחות כנגד פעילי חזבאללה בלבנון וכנגד מחבלים פלסטיניים ביהודה ושומרון, הדגיש לאחרונה בראיון את חשיבות החתירה למגע וחיכוך עם האויב. "מי שרוצה לנצח מלחמה, צריך לאהוב את החיכוך. צריך לדעת להגיע לחיכוך, וצריך לא לפחד מהחיכוך הזה", אמר. יתרה מכך, קבע, "הפקודים שלך צריכים לחתור למגע. אני לא מכיר מלחמה שהוכרעה על ידי צבא שנמנע ממגע". זה כל הסיפור, ואת הגישה הזו יש להטמיע ולחזק בצבא ובקרב מקבלי ההחלטות. כי בסוף, עם מגפת הקורונה ישראל תתמודד בהצלחה, ואז יחכו לה אתגרים אחרים, גם ביטחוניים, מעבר לפינה.

"הוא הרג חפים מפשע, הוא יהרוג עוד, אז עלינו לסיים אותו". ויש לזה מחיר | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חיסול מפקד כוחות קודס האיראניים, הגנרל קאסם סולימאני, הוא מהלך חיובי כשלעצמו. אבל יהיו לו השלכות ומחירים, יתכן שגם על ישראל.

בלילה שבין חמישי לשישי חוסל מפקד כוחות קודס, הגנרל קאסם סולימאני. השיירה שבה נסע בבגדאד הותקפה מן האוויר, ככל הנראה על-ידי מל"טים, והוא ומפקד המיליציה הפרו-איראנית כתאיב חזבאללה, ג'מאל איברהימי, נהרגו. הנשיא דונלד טראמפ אישר לאחר הפעולה כי ארצות-הברית עמדה מאחוריה. "בהוראתי חיסל הצבא את סולימאני שתכנן פיגוע מיידי על אנשי צבא ודיפלומטיים אמריקנים", אמר בנאום בפלורידה. 

סולימאני פיקד במשך שנים רבות על כוחות קודס, הכוחות המיוחדים של משמרות המהפכה האיראניים האחראיים בין השאר לכל המבצעים החשאיים מחוץ לגבולות איראן. כוחות אלו מנחים, מאמנים, מסייעים ומספקים אמצעי לחימה לארגוני טרור ומיליציות פרו-איראניות ברחבי המזרח התיכון.

הוא נחשב לאסטרטג חריף ולמפקד צבאי מוכשר. הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, אף השווה את סולימאני לאוסאמה בן לאדן, מנהיג אל-קאעדה, וציין שבכתבה במגזין "ניו יורקר" הושווה סולימאני לקארלה, רב-המרגלים הסובייטי ואויבו המיתולוגי של ג'ורג' סמיילי בספרי המתח המופתיים של ג'ון לה-קארה. לאורך השנים נקשר שמו של סולימאני למאות פעולות טרור שיזם והנחה.

לפי פרסומים זרים ישראל ביקשה להרוג סולימאני יותר מפעם אחת ונתקלה בווטו אמריקני. הריגתו, המוצדקת כשלעצמה, מהווה פגיעה מורלית ותפקודית (בשל יכולתו הגבוהה) לאיראן ושלוחיה. 

נהוג לומר שאין אנשים שאין להם תחליף, אבל כמו במקרה של חברו של סולימאני, רמטכ"ל חזבאללה, עימאד מוע’ניה, שעל-פי פרסומים זרים חוסל בידי ישראל בדמשק ב-2008, הרי שלעתים מציאת המחליף לוקחת זמן רב. 

הוגדשה הסאה

האיראנים שיחקו בתקופה האחרונה משחק מסוכן מול ארצות הברית ובעלות בריתה, ונראה שהגדישו את הסאה. ההחלטה של הנשיא טראמפ להימנע מתגובה של ממש לשורת הפרובוקציות והתקיפות האיראניות האחרונות, ובכלל זה התקיפה המתוחכמת על סעודיה שכללה שימוש בטילי שיוט, הגבירו את ביטחונה העצמי של איראן כי ביכולתה לעשות כרצונה בעיראק ובמרחבים נוספים במזרח התיכון.

בנאומו לפני שבוע במרכז הבינתחומי הרצליה ציין הרמטכ"ל אביב כוכבי שישראל פועלת כנגד התוקפנות האיראנית במזרח התיכון. "היה טוב יותר אילו לא היינו לבד", אמר.

במבט לאחור נראה כי ירי רקטות שביצעה מיליציה פרו-איראנית לעבר בסיס צבאי בקרבת העיר כירכוכ, שבצפון עיראק, ממנו נהרג קבלן אמריקני שעבד במקום, היה הקש ששבר את גב הגמל. ארצות-הברית הגיבה בתקיפה אווירית על יעדים של המיליציה השיעית כתאיב חזבאללה, שלוחה איראנית בעיראק, בה נהרגו כ-25 פעילים ונפצעו כמה עשרות.

מי שצפה שלתקיפה פוטנציאל להפוך לתפנית של ממש היה מפקד חיל האוויר הישראלי, אלוף עמיקם נורקין, שאמר זאת בהרצאה בוועידת התחזיות של "כלכליסט" השבוע. ההסלמה שהחלה בירי הרקטות, המשיכה בתקיפת האווירית האמריקנית, עלתה מדרגה כאשר המון צר על השגרירות האמריקנית בבגדאד.

ההפגנה האלימה מחוץ לשגרירות, ככל הנראה בהנחיית כוחות קודס האיראניים, הזכירה לאמריקנים את התמונות משגרירות ארצות-הברית בטהרן, שאת אנשיה תפסו האיראנים ב-1979 כבני ערובה, ומהשגרירות בבנגאזי, שהותקפה בידי מיליציות חמושות ב-2012. התגובה לא איחרה לבוא בדמות התנקשות במפקד כוחות קודס סולימאני. 

שליפה מהמותן

המבצע המוצלח החזיר אותי לפרק הכפול הסוגר את העונה השלישית של סדרת המופת שיצר ארון סורקין, "הבית הלבן", שעסקה בנשיאותו של הנשיא הדמוקרטי ג'ד ברטלט (אותו גילם מרטין שין).

בפרק נדרש הנשיא להחליט האם להורות על מבצע שמטרתו להתנקש בפעיל טרור בכיר. במהלך העונה התברר ששר ההגנה של המדינה הבדיונית קומאר, שבמפרץ הפרסי, עבדול שריף, הינו למעשה מנהיג בארגון הג'יהאד העולמי "הבאהי" (גם הוא מומצא).

יושב ראש המטות המשולבים, האדמירל פיצוואלס, ראה בו יעד לסיכול ממוקד. "אנו מודדים את הצלחת המשימה בשני דברים: האם היא היתה מוצלחת ובכמה מעט אזרחים פגענו. הם מודדים הצלחה בכמה שיותר. נשים בהריון מעבירות פצצות. אתה מדבר איתי על חוקים בינלאומיים? חוקי הטבע אפילו לא חלים כאן. אני חייל כבר שלושים ושמונה שנים, ומצאתי אויב שאני יכול להרוג", אמר לראש הסגל, ליאו מקגארי, ולחץ עליו לשכנע את הנשיא לאשר את המבצע.

מקגארי, בתורו, אמר לנשיא כי השר הקומארי הוא פעיל טרור מסוכן. "הוא הרג אנשים חפים מפשע. הוא יהרוג עוד, אז עלינו לסיים אותו". הנשיא משתכנע, ובסיום העונה, ביים המודיעין האמריקני תקלה במטוסו הפרטי של שריף. כשהאחרון המתין על מסלול נחיתה בברמודה לתיקון המטוס, הרגו אותו לוחמי כוחות מיוחדים מצבא ארצות-הברית.

בסדרה נראה שהנשיא וצוותו שוקלים זמן רב, ובוחנים מכל זווית, את ההחלטה להרוג את שריף. במציאות, נראה שהנשיא החליט על הפעולה בסוג של שליפה מהמותן, מבלי להביא בחשבון את כל ההשלכות.

ארצות-הברית היא מעצמת-על, וככזאת יש ביכולתה לקיים מעקב מתמיד אחר תנועותיו של סולימאני (שלא פעם אף טרח לפרסם את מיקומו) ולשים צלב של מטרה על גבו, כשכוח כזה או אחר מוכן בכל רגע נתון להורגו. היו, ללא ספק, מספר מקרים שבהם היה מוצדק ונכון יותר לפגוע בו, אחר פרובוקציות איראניות במרחב, והוחלט להימנע מכך. אם כן, מדוע עכשיו? גם לא ברור מדוע הנשיא טראמפ חושב כדבריו, שהחיסול ימנע מערכה עם איראן ולא יקרב אותה?

האיראנים יהיו חייבים להגיב על הפגיעה. אין דין מנהיג ארגון טרור, שמוכוון על-ידי מדינה או לחלופין פועל באופן עצמאי כדין קצין בכיר בצבאה של מדינה ריבונית. למי שמחפש את ההקבלה כדאי להיזכר בתחושות הקשות בישראל לאחר שחזבאללה התנקש בחיי מפקד יחידת הקישור ללבנון (שהיתה אמונה אגב, על אימון, סיוע והכוונת צבא דרום לבנון, מיליציה שהקימה ישראל בלבנון), תא"ל ארז גרשטיין, ב-1999.

בספר "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008), אמר תא"ל שמואל זכאי, פקוד ותיק של גרשטיין בגולני, למחברים עמוס הראל ואבי יששכרוף, כי לאחר מותו של גרשטיין "כמה ברגים השתחררו לי – ולא רק אצלי. מאוד הפריע לי שלא גבינו מחיר על הדבר הזה. ארז היה דמות. אנשים לא הבינו מה הוא היה בשביל החיילים, בשבילנו. רצינו נקמה" (עמוד 17). מי שחושב שאלו הן לא התחושות באיראן, לא מבין את מעמדו של סולימאני.

מותר ורצוי להחליט להרוג אדם יעיל, רצחני ומסוכן כמו סולימאני. הפגיעה כאמור, עשויה לאותת לאיראן שארצות הברית מתכוונת ברצינות לכך שהיא רוצה שתרסן את פעולותיה ההתקפיות במזרח התיכון. אבל ישנו בהחלט סיכוי שהריגתו תהווה קטליזטור להמשך הסלמה, שתדרוש מאצות-הברית ונשיאה מחויבות ונוכחות באזור שאין לו שום רצון בהן. 

בינתיים, פיקוד המרכז האמריקני שאחראי לזירת המזרח התיכון תוגבר בכ,3,000 חיילים והעלה הכוננות. מפקדו, גנרל קנת' מקנזי מחיל הנחתים. מקנזי, קצין חי"ר שפיקד בשעתו על יחידת המשלוח ה-22 של החיל (חטיבה מובחרת) באפגניסטן ועיראק, נדרש עתה להיערך לתגובה משמעותית מצד איראן על יעדים אמריקנים במזרח התיכון.

גם בישראל, במהלך שהוא בבחינת "אספו את החשודים הרגילים", החליטו אתמול לסגור את אתר החרמון (שנפתח בינתיים), מחשש לתגובת נקם מצד מיליציות פרו איראניות בסוריה. אבל סביר שהאיראנים לא יפעלו מהר כל כך, אלא ינצלו את ירידת המתח בכוחות, שלעולם לא ניתן לשמר לזמן רב מדי, בכדי להכות. 

בסדרת הטלוויזיה, "הבית הלבן", נמנע ממשל ברטלט מלקחת אחריות על ההתנקשות בשר הקומארי. אבל עבור ממשלת קומאר לא היה בכך צורך. התגובה הראשונה היתה להאשים את ישראל כי סייעה לפעולה, ובהמשך הפילו הקומארים מטוס ועליו שר החוץ הישראלי. פעולת התגמול הישראלית, בדמות מתקפה אווירית קשה בקומאר, היתה רק ההתחלה ובהמשך העונה ביצע ארגון הטרור "באהי" פיגוע קשה בארצות-הברית שהביא לפרוץ מלחמה.

לחיים, לעתים, יש דרך לחקות האמנות. וכדאי להיות מוכנים גם לזה. הערכת המודיעין של צה"ל שתפורסם בשבוע הבא צפויה להזהיר כי הפוטנציאל לעימות בצפון עם חזבאללה גדל. אף שישראל לא עמדה מאחורי הפעולה בעיראק היא עלולה, בשל היותה בעלת ברית קרובה של ארצות-הברית, להוות יעד לתגובה מצד שלוחתה של איראן מצפון. האיראנים, העם שהמציא את השח-מט, משחקים היטב ולטווח ארוך.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 04.01.2020)

 

 

20 שנים חלפו, מוטב שבצה"ל יאמינו ביותר מגישה אחת ללחימה בחזבאללה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע ציינו 20 שנים למותו של תא"ל ארז גרשטיין, שהוביל בלבנון לחימה תחבולנית, שנשענה על יתרונות צה"ל בטכנולוגיה ואש ועיקרה פשיטות ליליות. מתמרון רחב המליץ להימנע. אבל מה שהיה נכון לזמנו, מול חזבאללה, כבר לא בהכרח תקף היום ובמקרה של מלחמה, כמאמר מח"ט 7 גופמן, יש לכוחות המתמרנים "הרבה מה להציע".

השבוע ציינו 20 שנים למותו של מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), תא"ל ארז גרשטיין, הקצין הבכיר ביותר של צה"ל שנהרג בשנות השהייה בלבנון. גרשטיין, יוצא סיירת גולני, היה אולי המפקד הנערץ והמוערך ביותר בקרב החיילים ששירתו אז בלבנון. בהקדמה לביוגרפיה אודות גרשטיין, "תמצית געגוע" (ידיעות ספרים, 2007) מאת אהוד ערן, כתב מפקדו בגולני ובפיקוד הצפון, הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ש"ארז היטיב להבין כי הזכות להוביל חיילים נקנית רק במתן דוגמה אישית ובמילוי חובת הכנתם, אימונם והובלתם מלפנים. בהתנהגותו היה תמיד מודל לחיקוי, והערצת החיילים אליו לא ידעה גבול" (עמוד 15). גרשטיין, שעוד בחייו סיפרו אגדות על אומץ ליבו כמפקד ואודות הבוז שגילה לכללים, פקודות ומוסכמות, היה זן נכחד. מיתוס מהלך על שתיים בצבא שהלך ונעשה אפור. לא בכדי מותו, ממטען חבלה שהופעל כנגד השיירה שבה נסע בלבנון, טלטל ונותר מהדהד. בפגיעה בו הצליח חזבאללה לפגוע בסמל של ממש ולהסב פגיעה מורלית קשה לכוחות צה"ל הלוחמים בלבנון ולמדינת ישראל כולה.

בין השנים 2000-1982 ניהל צה"ל בלבנון, כפי שתיאר זאת גרשטיין, מלחמה על אש קטנה. הוא היה מקבלני הביצוע המובילים של צה"ל בה, והצטיין בפיקוד והפעלת כוחות קטנים בפשיטות ומארבים כנגד חזבאללה. שורה ארוכה מאוד של מבצעים מוצלחים רשומה על שמו. הוא פיקד על פלוגה רובאית, על הסיירת החטיבתית, על גדוד 51 – שם הצטרף למחלקה בפיקוד תמיר ידעי, כיום אלוף פיקוד העורף, למארב מוצלח בסמוך לכפר רמיא'א בלבנון (המ"מ, ידעי, הודה לימים שפחד מהמג"ד יותר מאשר משלושת המחבלים שבהם נתקלו ואותם הרגו) – על חטיבה מרחבית וכמובן על גולני, בה עשה כמעט את כל שירותו. 

מימין: מפקד עוצבת חירם, קובי מרום, עם מח"ט גולני, ארז גרשטיין, זמן קצר לאחר אסון השריפה בוואדי סלוקי בלבנון, אוגוסט 1997, (צילום: דו"צ).

בטרם מונה למפקד חטיבת גולני, היה גרשטיין חניך במכללה לביטחון לאומי. בעבודה שכתב, שכותרתה "ההתמודדות מול ארגון חזבאללה", הציע מתווה להתמודדות עם הארגון. בין ההמלצות העדפת הגנה קבועה (מוצבים) על ניידת, ושימת דגש "על יכולת פגיעה באויב בטווחים ארוכים, תוך ניצול היתרונות הטכנולוגיים של צה"ל באמצעי ראיית לילה, תצפית והכוונת אמצעי כינון אוויריים כגון מסוקי קרב ופשיטות ליליות". גרשטיין המליץ לחתור לפגיעה במפקדים מקומיים של הארגון, אך להימנע מפגיעה בדרג הבכיר של הארגון, וציין שחזבאללה "יתקשה להחליף מפקד מקומי החי ומכיר את השטח, בין היתר בשל עקרון המידור בארגון". העיקרון הזה מומש במבצע "טרף קל" ב-1997, במהלכו הניח כוח סיירת גולני מטעני חבלה בכפר אל-כפור, מהם נהרגו מפקד גזרה ומספר פעילים נוספים. גרשטיין היה הרוח החיה מאחורי המבצע. 

בניגוד לפשיטות שעליהן המליץ, התנגד גרשטיין לפעולות קרקעיות יזומות בהיקף נרחב מעבר לקו האדום. לשיטתו "הפשיטות נוסח מיידון (1988) או יעתר (1992) אינן יעילות, בעיקר משום שהן חושפות את הכוחות הגדולים לירי מרחוק (סאגר, ארטילריה). לפיכך, אין מקום להתמיד בהן". היה בכך היגיון רב, שכן כחלק מלקחיו מהתבוסה שספג במיידון, ארגון חזבאללה נמנע מהקמת בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון, המשמשת לו מקור תמיכה ומחסה. הארגון נמנע גם מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל.

לכוחות היבשה יש מה להציע

אבל מאז כאמור זרמו מים רבים בנהר. צה"ל נסוג מלבנון, ניהל בה מערכה נוספת ב-2006 וטרוד כיום בניהול מערכה סיזיפית וממושכת כנגד התבססות איראן, והארגון כשלוחה שלה, בסוריה. בדרום לבנון ערוך חזבאללה בכ-230 כפרים שיעים, בהם הקים מתחים מבוצרים (מעל ומתחת לקרקע). לארגון מגוון יחידות ובהן כוחות חי"ר, כוח הקומנדו רדואן לפשיטות בשטח ישראל, אגד שריון, יחידות מודיעין ומודיעין-נגדי, יחידת כטב"מים, כוחות נ"מ, יחידת רקטות ארוכות טווח ויחידה המפעילה טילי חוף-ים. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש החזבאללה ניסיון מבצעי משמעותי וזכה לחניכה והכשרה מצד הצבא הרוסי. צה"ל מצדו פועל כנגד הכוחות האיראניים ובני בריתם בעיקר בסוריה, במערכה שעיקרה הפעלת כוח אווירי ואש מנגד במבצעים חשאיים שעליהם נמנעת ישראל מלקחת אחריות (מדיניות שמשתנה בימים אלה, כמאמר האלוף טל רוסו בראיון, לאו דווקא משיקולים ביטחוניים, אלא מטעמים פוליטיים). ישראל נסמכת במערכה הזו בדיוק על אותם יתרונות שמנה גרשטיין בעבודתו, בהשוואה לאויביה, בדגש על היכולת לחבר מודיעין עדכני למערכי אש מהירה ומדויקת. גם בדרום, בעזה, מול החמאס, מפעילה ישראל דפוס פעולה דומה. מנגד, מה שתקף למלחמות על אש קטנה, לא בהכרח מתאים למערכה רחבה. 

מימין: אלוף פיקוד מרכז, נומה, עם מח"ט עציון דאז, אל"מ גופמן, (צילום: דו"צ).

על הרקע הזה מהדהדים דבריו של מפקד חטיבת השריון 7, אל"מ רומן גופמן, לרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, בכנס פיקוד בכיר. גופמן, שדבריו נכללו בסרט אודות כהונת איזנקוט שהפיק דובר צה"ל ושודר השבוע ב"כאן", אמר לרמטכ"ל בפתח דבריו שהוא וחבריו מפקדי החטיבות המתמרנות, "מוכנים ורוצים להילחם. אומר שנית, מוכנים ורוצים להילחם. אבל יש בעיה אחת. אתם לא מפעילים אותנו. לאורך זמן יש כאן דפוס מאוד-מאוד בעייתי שמתפתח ובעיקרו להימנע מהפעלת כוחות היבשה. ועדיין, במציאות הנוכחית, יש לנו הרבה מה להציע – ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה, בכל מקום שיידרש". גופמן, קצין שריון שעשה בחיל את כל שירותו, החל בשהייה בלבנון, עבור באינתיפאדה השנייה, במלחמה ב-2006 בלבנון, ובעזה, ומפקד כיום על אחת מחטיבות הדגל של זרוע היבשה, לא דיבר באוויר. בסיכום תרגיל חטיבתי הציע הרמטכ"ל איזנקוט לקציני חטיבה 7 לקחת מחוגה ולעשות עיגול של 1,500 קילומטר ואמר שלא ימצאו "חטיבה כל כך חזקה באמצעים שלה". במציאות של איום חמור על העורף, מלבנון או מעזה, הפתרון האפקטיבי יהיה לממש את הדוקטרינה הבן-גוריונית של העברת המלחמה לשטחו של האויב, ולשם כך צה"ל חייב לתמרן, ומהר.

ועם זאת, כמעט בכל פעם בשני העשורים מאז נסוג צה"ל מלבנון (היוצא דופן היחיד, שמעיד על הכלל, הוא מבצע "חומת מגן"), אמר המח"ט לרמטכ"ל, נאלצו הוא וחבריו לדרג המח"טים להסביר לפקודיהם שיש כלים יותר מתאימים לטיפול באיום כזה או אחר. התוצאה, הזהיר, היא שהאנשים "פחות יהיו איתנו. וזה בקצה משפיע על הרצון להילחם. מה שעושה אותנו למפקדים קרביים לאורך זמן זה חיכוך עם הצד השני. אחרת זה מצב של מוות קליני". 

הרמטכ"ל איזנקוט (שלאחר דבריו של גופמן לחץ את ידו בחום), אמר בסיכום הכנס שהוא מאוד מתחבר לדברים שאמר מח"ט 7. הוא עצמו, אגב, אמר דברים דומים מאוד לפני 20 שנה, בראיון לרגל סיום תפקידו כמח"ט גולני, תפקיד שבו החליף את חברו הטוב גרשטיין. "מאיתנו, המח"טים, הייתי מצפה שנתנהג כמו הגנרל פטון, ששנה לפני מלחמת העולם השנייה, בין קוקטייל לקוקטייל, רק חיפש את מי לתקוף. אסור לנו שנשתכר מהאווירה של מזרח תיכון חדש, לא עכשיו ולא בעוד 30 שנה. לצערי אני מזהה בצה"ל תופעה הולכת ורווחת של התבטאויות פופולריות מתייפייפות, שמתיישרות בהתאם למה שדעת הקהל הישראלית מצפה לשמוע מאיתנו. חייבים למתוח על זה קו", אמר אז.

ראוי לציין שבכהונת איזנקוט כרמטכ"ל אכן הוקצו משאבים רבים לחיזוק זרוע היבשה, באופן חריג לטובה מבעבר, וגם לא התרחשה סיטואציה שבה הפעלה רחבה של כוחות יבשה עמדה על הפרק. 

השבוע קיים צה"ל תרגיל פתע בגזרת הדרום, שדימה לחימה ברצועת עזה. כל רמטכ"ל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, בוחר להקפיץ כוחות בהפתעה בכדי לבחון את דריכות ומוכנות המערכת לאחד מתרחישי העימות הסבירים, העשויים לפרוץ בהתראה קצרה עד אפסית. איזנקוט למשל, הקפיץ בחודש אחד כוחות לתרגילי פתע הן באוגדת או"ש והן באוגדת עזה. הרמטכ"ל כוכבי, ככל הנראה בהמשך להערכת אמ"ן כי החמאס עלול ליזום השנה עימות רחב עם ישראל, עשה כן עם הפנים דרומה. בתרגיל, שעיקרו התקיים בבסיס האימונים בצאלים, השתתף גם גדוד 12 של גולני, שהוקפץ מגזרת הצפון. מפקד פלוגה בגדוד התראיין ל"ynet" ואמר כי הוא "מרגיש שסומכים עלינו ואני רואה את זה גם באישורי התכניות האופרטיביות, ברעיונות שנכנסים ללחימה ברצועה, בשינויים באמצעי הלחימה". יש לקוות שכך הוא הדבר, שכן התחושה בכוחות היבשה היא שמה שהיה הוא שיהיה, וגם בעימות הבא הם יופעלו במשורה, באופן מגומגם ולא כמאמץ העיקרי. הרמטכ"ל מקיים שורה של תהליכים שמטרתם לשנות זאת, יש לקוות שבמערכה הבאה התוצרים לא יישארו על רצפת חדר העריכה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון"בתאריך 02.03.2019)

מתכוננים עם הפנים צפונה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל מגביר את המוכנות למלחמה במתאר צפוני, כשברקע ישנה מתיחות גוברת בין ישראל לאיראן שמתנהלת "על אש קטנה". לא בטוח שהיא תישאר כזו.

הכוחות המיוחדים של צה"ל באימון בקפריסין, (צילום: דו"צ).

השבוע קיים צה"ל שורה של תרגילים בישראל ומחוצה לה, שמטרתם הגברת המוכנות למלחמה. בקפריסין, התאמנו הכוחות המיוחדים של צה"ל במתווה הררי, שמדמה היטב את תוואי השטח הלבנוני. התרגיל השבוע, שכלל גם מסוקי סער ומטוסי קרב של חיל האוויר, היה גדול בהיקפו מאלו שבוצעו בעבר והוא מצטרף לשורה של תרגילים שביצעה חטיבת הקומנדו בכרתים ובקפריסין בשנה האחרונה. האימון בשטחים שאינם מוכרים, הדומים לאלו שבהם עשויים כוחות צה"ל לפעול, חיוני מאין כמותו. שטחי האימונים בישראל מוגבלים בהיקפם. כמעט אין מי, ביחידות השדה בסדיר ובמילואים, שלא מכיר היטב את שטחי האש של צאלים, אליקים ורמת הגולן. הנחיתה במסוקים, התנועה והניווט בשטח לא מוכר זר, מרוחק (ללא "גזלן" על כל גבעה שנייה), והמגע עם כוחות המדמים אויב, הופכים את התרגילים הללו לאתגר משמעותי למפקדים וללוחמים. "חוץ מאש אויב – הכוחות חוו את האתגרים הדומים ביותר למלחמה", הגדיר זאת קצין בכיר, וכיוון בעיקר למוכנות המנטלית לקשיים ואי-הוודאות הכרוכים בלחימה.

לא רק ברוח, אלא גם בחומר חל שידרוג ביכולות. השבוע הודיע דובר צה"ל כי טייסת מטוסי האדיר, ה-F-35, הפכה למבצעית. נוכח יכולותיו הטכנולוגיות והחמקניות של המטוס מדובר בקפיצת מדרגה משמעותית ביכולות חיל האוויר לפעול בטווחים רחוקים וגם מול מערכי הגנה אווירית מתקדמים מאוד. מפקד חיל האוויר, עמיקם נורקין, ציין באיגרת שפרסם כי זוהי תקופה בה "חיל האוויר פועל מבצעית בהיקף נרחב במספר חזיתות, בתוך מזרח תיכון משתנה ומתעצב". אף שנורקין לא פירט כיצד פעילות מבצעית זו באה לידי ביטוי, הרי שקודמו בתפקיד, האלוף אמיר אשל, ציין בראיון הפרישה שלו כי בתקופת כהונתו ביצעה ישראל כמאה תקיפות לסיכול התעצמות, גם בחזית הצפון.

טייסת ה-F-35 הפכה למבצעית, (צילום: דו"צ).

בשבועיים האחרונים, על-פי פרסומים זרים, תקפו מטוסי חיל האוויר פעמיים בסוריה. היעד לתקיפה הראשונה היה בסיס צבאי איראני מדרום לדמשק, שהיה בשלבי הקמה. הדברים מתחברים לשורה של הצהרות מפי בכירי הדרג המדיני והצבאי באחרונה, בנוגע להתבססות הצבאית האיראנית בסוריה. בראיון שהעניק הרמטכ"ל איזנקוט לאתר הסעודי "אילאף", הזהיר כי ישראל העבירה בנושא מסרים גלויים "וגם באופן שקט וחשאי שאנחנו לא נקבל התבססות איראנית בסוריה באופן כללי – ובמיוחד את הריכוז שלהם ממערב לכביש דמשק-סוידא. אנו לא נרשה שום נוכחות איראנית, הזהרנו אותם מבניית מפעלים או בסיסים צבאיים ואנו לא נרשה זאת"אף שלא ברור מהו היעד שהותקף 72 שעות לאחר מכן, סביר שגם כאן מדובר בפעולה שנועדה למניעת יכולות מאיראן ושלוחתה, חזבאללה, במרחב הסורי. העובדה שתקיפת הבסיס האיראני בוצעה בטרם הושלמה בנייתו ובטרם הוצבו בו אנשי צבא איראניים, משאירים את המערכה "על אש קטנה", כפי שהגדיר פעם תא"ל ארז גרשטיין, את שהיית צה"ל בלבנון (מערכה שגבתה את חייו). לא בטוח שהיא תישאר כזו.

"חובבנים עוסקים בטקטיקה ואילו מקצוענים בלוגיסטיקה"

מפקד חיל החתים רוברט בארו, הסתייג מן התוכנית לחילוץ בני הערובה.

מפקד חיל הנחתים בארו, קבע כי, "חובבנים עוסקים בטקטיקה ואילו מקצוענים בלוגיסטיקה".

עם ובלי קשר למתיחות בצפון, קיימה השבוע אוגדת הגליל תרגיל פתע למערך התחזוקה והלוגיסטיקה של האוגדה, שדימה עימות בזירת לבנון. מפקד חיל הנחתים האמריקני בשנות השמונים, הגנרל רוברט בארו, היה האיש שטבע את האמירה לפיה "חובבנים עוסקים בטקטיקה ואילו מקצוענים בלוגיסטיקה". בארו, שימש כמפקד פלוגת רובאים בדיוויזיית הנחתים הראשונה במלחמת קוריאה בנחיתה באינצ'ון. בהמשך המלחמה, בקרב על מאגר צ'ואסין, כותרה דיוויזיית הנחתים ומצאה עצמה משוללת אספקה וסיוע בחורף הקוריאני הקשה, ונאלצה לפרוץ בעצמה מתוך הכיתור. בארו שפיקד על פלוגתו בקרבות הפריצה והחילוץ (ועוטר בצלב הצי על גבורתו), ידע על מה הוא מדבר. כל האומץ והתעוזה לא יעזרו אם לכוחות לא יהיו די דלק, מזון ותחמושת. במלחמת לבנון השנייה התגלו קשיים חמורים במערכים הלוגיסטיים של הצבא. במחסני החירום היו חוסרים, ליחידות היה חסר ציוד מתאים והצבא התקשה לספק את כוחותיו בשטח. מאז עסק צה"ל רבות בשיפור המערכים, יחידות מחסני החירום ואיכותו וכמותו של הציוד המצוי ברשות היחידות.

באימון שהתקיים השבוע הוקפצו מן הבית מאות חייליים מן המערך תומך הלחימה של האוגדה ונדרשו לשנע במהירות ציוד וכלי רכב רבים לשטח ובהמשך להחזיר לכשירות אמצעי לחימה שמנהלת התרגיל קבעה שנפגעו, ובהם טנקים, נגמ"שים ותותחים. קצין הטכנולוגיה והאחזקה הראשי, תא"ל מישל ינקו, ציין בשיחה עם כתבים כי זהו תרגיל שונה במתכונתו מאלו שבוצעו לפניו, וכי תרגיל בהיקף שכזה לא נעשה בצה"ל כ-25 שנה. בתרגיל נבחנה לראשונה תפיסת ההפעלה בחירום החדשה של הצבא, "אחזקה אחרת", שכללה הקמת אגד אחזקה ארצי, ומעבר לשני דרגי תיקון לאמצעי לחימה ביבשה. מטרת התפיסה לדברי תא"ל ינקו היא "שיפור זמינות אמצעי הלחימה וחיזוק הקצה המבצעי". קיומו של האימון מלמד שאזהרתו של נציב קבילות חיילים, האלוף (מיל') יצחק בריק, בדו"ח האחרון שהוציא אודות ליקויים ביחידות מחסני החירום לא נפלה על אוזניים ערלות.

מימין: תא"ל רפי מילוא, מפקד אוגדת הגליל, ושר הביטחון אביגדור ליברמן בביקורו בצפון, (צילום אריאל חרמוני, משהב"ט).

האוגדה, עליה מפקד תא"ל רפי מילוא, יוצא שייטת 13, היא אוגדת הקו שאחראית על המענה הראשוני עם פרוץ עימות בלבנון. יכולתה לעבור "מאפס למאה" במהירות, ולפגוע בפעילי חזבאללה בקרבת הגבול בטרם יצליחו אלה לבצע פיגוע או לחדור ליישובים בישראל, היא מרכיב חיוני ביכולתה של ישראל להכיל אירועים בגזרה ולסיים אותם בטרם יסלימו לכדי עימות רחב היקף. כך למשל, ב-21 בנובמבר 2005 הצליחו כוחות האוגדה, בפיקוד תא"ל גל הירש, לסכל פיגוע חטיפה שניסו לבצע לוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה. מילוא, שפיקד אז על גדוד בגולני, לקח חלק בלחימה, פגע במספר פעילים בארגון ואף עוטר בצל"ש אלוף. כחצי שנה מאוחר יותר, ב-12 ביולי 2006, הצליחו פעילי חזבאללה לחטוף שני חיילי צה"ל. הפעם לא הצליחו כוחות האוגדה לסכל את הפיגוע והדבר הוביל למלחמת לבנון השנייה. 

את המלחמה מכינים מראש

בכנס שקיימה לפני כחודש מפלגת "יש עתיד" אודות תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל תיאר אלוף פיקוד העורף לשעבר, יצחק "ג'רי" גרשון את פני העימות הבא. האלוף (מיל') גרשון, קצין צנחנים ששימש בתפקיד במלחמת לבנון השנייה, טען כי העורף ישראלי יספוג למעלה מאלף רקטות וטילים ביממה, מאות נפגעים, תשתיות חיוניות ישותקו ופגיעה קשה בשגרת החיים. לדבריו, "בניגוד לעבר שני הצדדים ינסו, בכוונה, לקצר את משך המלחמה ושני הצדדים ייגררו, לפי דעתי, לעימות ארוך מהתכנון", בשל כמות הנפגעים בשני הצדדים שתחייב אותם להוסיף ולגבות מחיר מהצד השני. 

ההיסטוריון היווני תוקידידיס, ציטט את מלך ספרטה שהזהיר מפני יציאה למלחמות ללא הכנה, שכן הדבר משהה את קיצן, (מקור: ויקיפדיה).

בספר ההיסטוריה הקלאסי, "תולדות מלחמת פילופוניס"(הוצאת מוסד ביאליק, 2015), אודות המלחמה הממושכת בין ספרטה לאתונה, מצטט תוקידידיס את ארכידאמוס מלך ספרטה שהזהיר את אסיפת העם מפני המלחמה בטרם פרצה. אל תתביישו בשהיות ובדחיות, אמר אז המלך לאנשיו, שכן אם "תיחפזו למלחמה תשהו את קיצה, שעל כן פתחתם בה ללא כל הכנה" (עמוד 41). ניכר כי צה"ל מוסיף להיערך למערכה אפשרית בצפון, אולם שלא כמו העימות האחרון ב-2006 הפעם מדובר בחזית גדולה ומורכבת בהרבה, הכוללת הן את סוריה והן את לבנון (על הנוכחות האיראנית בהן). בעימות שכזה כלל לא ברור מה תהיה עמדת רוסיה, שמסרבת לפעול להרחקת איראן מסוריה, אף שהיתה הראשונה להכיר בירושלים כבירת ישראל. המעורבות הפוחתת של בעלת בריתה האסטרטגית של ישראל, ארצות הברית, במזרח התיכון מלמדת שישראל עשויה להתייצב לבדה מול כוחות גדולים בהרבה מבעבר. הכרת הממשל האמריקני בירושלים כבירת ישראל אינה מלמדת על נכונותו, כפי שאירע במלחמת יום הכיפורים, להתעמת עם הרוסים לטובת האינטרס הישראלי. המערכה הבאה, אם כן, מחייבת הכנה ממושכת והגדרה ברורה של האינטרסים, המהלכים הצבאיים והלא צבאיים שיש להפעיל במשולב, ומצב הסיום הרצוי. אם אלה לא יוכנו מראש, היא עשויה להפוך לעימות המגומגם והממושך, אותו תיאר גרשון, שמנוגד לכל אינטרס ישראלי.  

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 08.12.2017)

לא אפורים, מקצוענים: המשמעת לא מפריעה להצלחת צה"ל אלא גורמת לה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כמה קצינים בכירים פרשו בשנים האחרונות מהצבא בעקבות עבירות משמעת שוליות, והמבקרים טענו כי צה"ל דווקא זקוק למפקדים ש"חושבים מחוץ לקופסה". אבל ההקפדה על הפקודות חשובה גם בשדה הקרב, ומפקד טוב הוא מפקד שמהווה דוגמה.

לפני כחודשיים נחקר במצ"ח תת-אלוף מרדכי כהנא, קצין איסוף קרבי ראשי, לאחר שנחשף כי החזיק במכולה כמה אמצעי לחימה ופריטים נוספים בניגוד לפקודות הצבא. לאחר שהושעה לשבועיים ביקש כהנא לפרוש מצה"ל והרמטכ"ל איזנקוט אישר את בקשתו. פרישתו בשל עבירת משמעת, לאחר שעשה את עיקר שירותו בראש הטור – פיקד על סיירת גולני במבצע חומת מגן, על יחידת אגוז במלחמת לבנון השנייה ועל חטיבה במבצע צוק איתן – הכניסה את שמו לרשימת המפקדים הבכירים שפרשו מצה"ל על רקע עבירה שולית, למרות שהצטיינו בשדה הקרב. ברשימה הזו נמצאים גם התא"לים מחטיבת גולני שמואל זכאי ומשה "צ'יקו" תמיר, עימאד פארס מגבעתי ואחרים.

בעקבות הפרשה ועל רקע רמיזות על עיכוב קידומם של קצינים נוספים שהסתבכו בפרשיות דומות, הופיעו באחרונה בתקשורת טענות כי צה"ל מקדש משמעת והקפדה על פקודות על חשבון אומץ לב ויצירתיות, ואינו מגלה גמישות בענישה.

תת אלוף מרכדי כהנא (דובר צה"ל)

חשב מחוץ לקופסה? תא"ל כהנא, (צילום: דובר צה"ל).

במאמר שפרסם עו"ד אלוף-משנה (במיל') אבי עמירם, מ"פ בצנחנים לשעבר, טען כי לצה"ל "אין את הלוקסוס לוותר על מפקדים מזן זה משום כשל כזה או אחר ובלבד שמחננו יהא טהור". ביקורת דומה נשמעה לאחרונה על סבב המינויים במטה הכללי, שבמסגרתו קודמו כמה קצינים לעמדות מפתח במטכ"ל, ובהם ראשות אגף המודיעין. היה מי שטען שבקידום קצינים מסוימים, שלא פיקדו על חטיבות ואוגדות בלבנון ובעזה, מפסיד צה"ל קצינים נועזים שחושבים מחוץ לקופסה. הביקורת הלכה צעד אחד רחוק יותר, ואף קבעה כי המגמה הזו הפכה את המטכ"ל לכזה שחבריו הם "קצינים אפורים בחאקי".

ראשית, היו לנו כבר מטות כלליים בוהקים ואפילו צבעוניים, וזה לא בהכרח הוכיח את עצמו. המטכ"ל של ערב אוקטובר 1973 כלל קצינים דעתנים, עם פרופיל תקשורתי גבוה ונערצים על הכל. במבחן המלחמה, כשדרג מפקדי השדה – מהלוחם ועד האוגדונר – חילץ ניצחון צבאי משיני תבוסה, וכששר בממשלה, חיים בר לב, נשלח כדי לעשות סדר בפיקוד הדרום, היה ברור כי ההרכב הצבעוני לא צלח בתפקידו.

אריאל שרון וחיים בר לב בחזית הדרום במהלך מלחמת יום הכיפורים (AP , Israel Government Press Office/HO)

השר נשלח לעשות סדר. בר לב עם אריאל שרון במלחמת יום הכיפורים, (צילום: אי-פי).

שנית, אלוף (במיל') יעקב עמידרור כתב פעם כי "נוטים לסכם תפקיד כ'טוב', אם במהלכו לא היו למפקד כישלונות, ואם המפקד והמערכות שתחת פיקודו עמדו במבחני היומיום הקשים והמתישים". אבל לשיטתו, המערכת צריכה לקדם את אלה שהפגינו עמידה קפדנית בפקודות ובנהלים, "יכולת חשיבה, הבנה בטקטיקה, יכולת לתכנן בחוכמה ולבצע בתחבולות, ולהגיע לרמת אימון גבוהה של יחידתו, יכולתו של המפקד להוכיח כי המערכת שהוא עומד בראשה טובה באופן משמעותי מזו שקיבל מקודמו, הן בכל הקשור להכנות למלחמה, והן בכל הקשור לתפקוד ולארגון השוטף". מספר הקרקפות על החגורה של קצין אינו מדד לקידום.

המשמעת היא אמצעי להשגת הצלחה מבצעית

יתרה מכך, הזנחת המשמעת המנהלתית מובילה תמיד לפגיעה בזו המבצעית. אחד ממפקדי חטיבת גולני בעבר, שהוביל אותה לתוצאות מבצעיות מרשימות מאוד בלבנון ונחשב לאחד הנועזים שבמפקדיה, לא נהג לעסוק במשמעת. "יש כאלה", אמר, "שמתעקשים להכניס את הידיים לתוך החרא ומחפשים את הבטון שמתחתיו". המצטיינים לא עוסקים בכך, אמר, כי הם יודעים שאין שם כלום. מחליפו, שאמנם קיבל ממנו חטיבה ברמת כשירות מבצעית גבוהה, גילה שבחטיבה מבדילים בין משמעת מבצעית למנהלתית. כך למשל גילה המפקד החדש הפרה חמורה של משמעת מבצעית בעת מארב בלבנון, "שהייתה המשך ישיר לתקלות חמורות שהיו בצוות ההוא לפני העלייה לתעסוקה", והביאה למותו של לוחם בחטיבה. בשל כך יזם, שלא כקודמו, מהלך מוצלח של טיפול שורש בנורמות פסולות בנושא לוחמים צעירים-ותיקים בפלוגות הרובאיות ובמשמעת המבצעית והמנהלתית. למרות ההקפדה על המשמעת והפקודות, חיסלה החטיבה בפיקודו כ-40 מחבלים בלבנון. המשמעת, אם כן, אינה מפריעה להצלחה המבצעית, אלא מהווה אמצעי להשגתה.

מי שלא עושה לא טועה, ואני כמפקד טעיתי וכשלתי לא מעט, אך תמיד השתדלתי שלפחות בתחום הדוגמה האישית, ברמת ה"נאה דורש, נאה מקיים", אצא בסדר. כולנו בני אדם, ולא תמיד הצלחתי, אבל תמיד ניסיתי. שנים מאוחר יותר סיפר לי מפקד כיתה צעיר ששירת באותו הגדוד שבו שירתתי בסדיר, כי במהלך שבוע שדאות אכלו הוא וחבריו בסתר אוכל השייך לסגל, בעוד שעל הטירונים אסרו לעשות כן. "כשתעמוד מול החיילים שלך הם יידעו מה עשית", אמרתי לו אז בכעס. "חיילים תמיד יודעים. איך תדרוש מהם דבר אז, כשהם כבר יודעים שאתה אומר דבר אחד ועושה דבר אחר?" ואם חובת הדוגמה האישית תקפה למפקדים צעירים, מה נדרוש ממפקדים בכירים?

הטענה לגבי המפקדים האפורים פשוט לא נכונה. במטה הכללי הנוכחי מכהנים קצינים מנוסים, דעתנים ובעיקר מקצועיים מאוד. לפיקוד הדרום יגיע הרצי הלוי, שמכיר את הזירה מימיו כמח"ט צנחנים במבצע עופרת יצוקה, אחרי שצבר ניסיון משמעותי באמ"ן. למרכז יגיע נדב פדן, שפיקד על דובדבן ועל חטיבת עציון באינתיפאדה השנייה. בנוסף, שניים מהקצינים שקודמו בסבב האחרון, תא"ל ואלוף, היו מג"דים שלי בצנחנים, ואני יכול להעיד שאין טובים ומנוסים מהם. היחידות שעליהן פיקדו תמיד היו טובות יותר בזכותם, והם השאירו לבאים אחריהם גדודים, חטיבות ואוגדות מוכנות בהרבה למלחמה. אפורים הם לא. מקצוענים – כן.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 01.12.2017)

והרי התחזית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בקרוב עתיד להתקיים סבב המינויים במטה הכללי. בבורסת השמות נציגים מובהקים של צבא ההתקפה לישראל, אבל המטכ"ל של 2030 יהיה מורכב מקצינים עם מסלול שירות שונה בהרבה, שכולל פיקוד על יחידות חי"ר, סייבר וכלי טיס בלתי מאוישים.

מימין: האלופים יאיר גולן ומחליפו כאלוף פיקוד הצפון, אביב כוכבי, 2014, (צילום: דו"צ).

במאמר שפרסם השבוע ב"ישראל היום" הציג יואב לימור את תחזית סבב המינויים הקרוב במטה הכללי, שאמור להיות האחרון שיבצע הרמטכ"ל איזנקוט בכהונתו (את זה שאחריו כבר יבצע במתואם עם מחליפו). תחזיות שכאלה טומנות בחובן אפשרות סבירה במיוחד שמי שכותב אותן ייצא בסוף יותר טועה מצודק, ולא בהכרח באשמתו, משום שהמינויים במטה הכללי אינם נעשים רק בהסתמך על הכשירות וההתאמה של מי מהקצינים לתפקיד. ישנם שיקולים נוספים שעשויים לטרוף את הקלפים. לפני כעשרים שנה ניסה לימור, אז ב"מעריב", לשרטט את המטה הכללי של 2008. היו לו אז לא מעט ניחושים מוצלחים כמו יואב גלנט, יוצא הקומנדו הימי הראשון שעבר ל"ירוקים", אלעזר שטרן ובני גנץ מהצנחנים וכן משה קפלינסקי וגדי איזנקוט מגולני. מצד שני, איש לא צפה שחטיפת החיילים בהר דב תסיים את הקריירה של תא"ל צביקה גנדלמן ושתא"ל ארז גרשטיין, מפקד יק"ל, ייהרג בלבנון מפגיעת מטען צד.

בהמשך לכך העריכו כתבים צבאיים ב-2003 כי הרמטכ"ל שיתמנה ב-2005 יבוא משורות צבא היבשה, והופתעו כשדן חלוץ הפך לסגן רמטכ"ל ולמועמד מוביל לתפקיד. גם ההערכה שהמח"טים המובילים של "חומת מגן" יגיעו למטכ"ל לא התממשה במלואה. אביב כוכבי מהצנחנים ויאיר גולן מהנח"ל אכן היו לסגני רמטכ"ל (וגם נועם תיבון שצמח בסיירת מטכ"ל), אבל גל הירש, עימאד פארס וצ'יקו תמיר, כל אחד מסיבותיו שלו, לא הגיעו. בקיצור, סיפור התחזית והנבואה שייך, כנראה, בעיקר לשוטים, או לפחות לחזאי מזג אוויר.

הלוי לדרום וחליוה למרכז

האלוף הלוי, בימיו כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

במאמרו העריך לימור כי ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, ימונה למפקד פיקוד דרום וכי ראש אגף המבצעים (אמ"ץ), ניצן אלון (שאותו החליף הלוי כמפקד סיירת מטכ"ל), לא יחליפו בתפקיד, אף שהוא המועמד המתאים והמנוסה ביותר. אלון, ששאף להתמנות לתפקיד כבר ב-2014, לא זכה לכך בשל לחץ מצד גורמים בימין שנטרו לו על ימיו כמפקד אוגדת איו"ש וכאלוף פיקוד המרכז. במקומו מונה אז הלוי, באקט חריג, לראש אמ"ן בתפקידו הראשון כאלוף בעוד שאלון מונה לראש אמ"ץ, התפקיד השלישי בחשיבותו במטכ"ל. לא מן הנמנע שאלון יתמודד על תפקיד סגן הרמטכ"ל בסבב הבא ויכהן תחת מחליפו של איזנקוט. על ראשות אמ"ן אם כן, מתמודדים על-פי לימור אלוף פיקוד המרכז רוני נומה ומפקד הגיס תמיר היימן, שמהווים גם מועמדים ריאליים להחליף את אלון בראשות אמ"ץ, וכן תא"ל ליאור כרמלי.

למרות המתיחות הקבועה בצפון במסגרתה, ע"פ פרסומים זרים, מבצעת ישראל פעולות סיכול רבות במטרה למנוע את התעצמות חזבאללה, הרי שהמערכה הבאה עשויה להיפתח דווקא ברצועת עזה. הסיבה לכך נעוצה במכשול ההנדסי שמקים צה"ל נגד מנהרות החדירה של החמאס, מהלך שעשוי לגרום לארגון להוציא לפועל מכה מקדימה בטרם ימנע ממנו המכשול את האפשרות להפעיל את מערך המנהרות שלו. הלוי הוא קצין מנוסה שפיקד על חטיבת הצנחנים ב"עופרת יצוקה" בעזה ועל עוצבת הגליל בצפון. בהקדמה שכתב לגיליון השני של כתב העת "מודיעין הלכה ומעשה" שראה אור לאחרונה, ציין הלוי כי אויביה של ישראל ואתגריה הביטחוניים השתנו. מכמה מדינות אויב מולם ניצבה מצאה עצמה ישראל מתמודדת עם אוסף משתנה וכמעט אינסופי של ארגונים ובודדים החמושים בטכנולוגיה חדישה, כמו רחפנים, יכולות אש מדויקת, כוחות קומנדו ועוד. לתפיסתו, שינויים אלו הופכים את המודיעין ל"מצפן איכותי ליוזמה בקרב, אשר ביכולתו להכווין את מאמצי האש והתמרון. היכולת להביא את המודיעין לשטח ולחברו לפעילות המבצעית, בהגנה ובהתקפה, היא המבחן האמיתי של הצבא המודרני" (עמוד 7). כראש אמ"ן המשיך הלוי במהלך שהחל קודמו, אביב כוכבי, שחיבר בין מודיעין עדכני לכוחות המתמרנים. כמפקד פיקוד הדרום בעימות הבא הוא יידרש לצד השני של המשוואה – הפעלת כוחות צה"ל בתמרון יעיל, מהיר ואגרסיבי.

בהמשך התחזית ציין לימור את ראש אט"ל, אהרון חליוה, כמועמד המוביל לתפקיד אלוף פיקוד המרכז. השבוע צץ שמו של חליוה בתקשורת לאחר שהורה להפסיק שיעור תורה לחיילים, שנערך מדי יום א' בעיר הבה"דים שבנגב. השיעור התקיים בחניון ההסעים שמחוץ לקרית ההדרכה, ללא תיאום עם הצבא ולא על-ידי רב צבאי. כצפוי, ההוראה זכתה לביקורת מצד גורמים בציבור הדתי, שלא שכחו לחליוה את התנגדותו, כמח"ט הצנחנים למסלולי שירות מקוצרים, ובהם ישיבות ההסדר. חליוה טען אז שהמסלול "לא ערכי" ולא משתלם לצבא, והודה שבשל כך הוא מפלה אותם לרעה בהקשר יציאה לקורסי הפיקוד. סביר שחליוה ניסה אז בעיקר להניע את המשרתים במסלולים אלו לתרום יותר. אם אכן יתמנה למפקד פיקוד המרכז הוא עשוי למצוא עצמו בעימות מתמשך עם אותם גורמים בדיוק, שחלק ניכר מהם מתגורר מעבר לקו הירוק, וניכר שהם נוטרים לו טינה.

מסלול משולב: יבשה, סייבר וכטב"מים

יחידת סייבר בצה"ל, (צילום: דו"צ).

צה"ל הוא צבא לוחם, שאנשיו עוסקים בלחימה כמעט רציפה למן יום היווסדו. ככזה הוא מקדם את מי שהצטיין בלחימה. השנים שעשה צה"ל בלבנון והלחימה באינתיפאדה השנייה, שם באו לידי ביטוי בעיקר חטיבות החי"ר והיחידות המיוחדות, הביאו לכך שהנוכחות של בוגריהן במטה הכללי גדלה, בעיקר על חשבון יוצאי חיל השריון. ועדיין המטכ"ל של איזנקוט מאוזן יחסית ונציגים לכל זרוע וחיל (ובכלל זה אלוף שעשה את עיקר שירותו בחיל ההנדסה). כעת ממתינה שכבת תא"לים לקידום לדרגת אלוף, לפיקוד על הגיס הצפוני והגיס המטכ"לי, שבה ניתן למנות את מוטי ברוך ואמיר ברעם (שבדומה לחליוה היה מג"ד שלי בצנחנים, והערכתי מאוד) עשו מסלול דומה מאוד בחטיבה האדומה, ממנה מגיעים גם איתי וירוב וליאור כרמלי, וכן את איציק תורג'מן, יוצא הדופן בחבורה, שצמח בשריון. בנוסף מתמודדים יהודה פוקס, צנחן שעשה את עיקר שירותו בנח"ל, יניב עשור, גולנצ'יק שפיקד על גדוד 51 של החטיבה במלחמת לבנון השנייה, ואורי גורדין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד על הנח"ל ב"צוק איתן", על שני תפקידי מפתח: המזכיר הצבאי של ראש הממשלה וראש חטיבת המבצעים, אולי תפקיד התא"ל החשוב בצבא.

כלל הקצינים הללו, שפיקדו במהלך שירותם על יחידות מובחרות ועל כוחות מתמרנים בלחימה, מגיעים ממה שניתן לכנות "צבא ההתקפה לישראל". אבל במטה הכללי של 2030 תגדל דווקא נוכחותם של קצינים (וקצינות) יוצאי יחידות הסייבר והכלים הבלתי מאוישים, שכן אלה תופסים נפח הולך וגדל מפעילות צה"ל בזירות השונות. יתרה מזאת, צה"ל יידרש ליותר מסלולי שירות משולבים ומגוונים מבעבר. לצד מסלולי שירות שבמסגרתם מדלגים קצינים בין חטיבות החי"ר לכוחות המיוחדים ובחזרה, יידרש צה"ל לפתח מסלולי שירות משולבים גם בין זרועות אחרות. דוגמאות למסלולים שכאלה ישנם כבר כיום, דוגמת זה של אל"מ ח', יוצא יחידת דובדבן שפיקד על סיירת הנח"ל ועל גדוד בחטיבה, שבהמשך שימש כראש מחלקת ההגנה בסייבר באגף התקשוב קודם לכן פיקד על יחידת ממר"ם, ורס"ן י' מחיל התותחנים שמונה לאחרונה למפקד טייסת כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים) בחיל האוויר. מאחר וצבאות, גופים עתירי משאבים, נמצאים תמיד בחזית הפיתוח הטכנולוגי, ניתן להעריך בביטחון כי רבים יישאפו לשרת במערכים אלו, שכן השירות בהם טומן בחובו גם האפשרות כי לאחר השירות ישתלבו בחברות היי-טק. כאן טמון האתגר השני, שהרמטכ"ל פועל להתמודד מולו כבר עכשיו, באמצעות הרפורמה שמגדירה מחדש את מעמדם של לוחמי היחידות שמיועדות לתמרן לשטח האויב בלחימה (חי"ר, שריון, הנדסה, תותחנים ועוד) כלוחמי חוד ומקנה להם תנאים משופרים, כיצד להבטיח שגם בעתיד יתגייסו צעירים וצעירות איכותיים למערך הלוחם וכיצד להשאיר את הטובים שבהם בקבע.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 07.10.2017)

 

 

לבנוניזציה בגבול הסורי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התרגיל שהשלימה חטיבת הקומנדו בשבוע שעבר אמנם מהווה בעבורה חותמת כשירות, אבל דווקא נוכח ההסלמה בגבול הסורי כדאי לזכור שלא הכל קומנדו.

(צילום: דו"צ).

חטיבת הקומנדו, נדרשת לזמינות ומהירות, (צילום: דו"צ).

בשבוע שעבר השלימה חטיבת הקומנדו של צה"ל תרגיל חטיבתי רב-זירתי, בדרום ובצפון, שהיווה חותמת כשירות מבצעית עבור החטיבה. בשנה האחרונה התרכזו בחטיבת הקומנדו ביכולת לאגד יחידות מובחרות שבייסודן אין להן מן המשותף, לכדי אגד בעל תפיסת הפעלה אחודה ומשולבת. מפקד החטיבה, אל"מ דוד זיני, אמר בתחילת התרגיל כי הוא צופה שהחטיבה תידרש תמיד "לזמינות ומהירות וליכולת מעבר בין צורות קרב ובין זירות שונות". בתקשורת אף פורסם שלאור הצלחת התרגיל בוחנים בצה"ל את הסבת חטיבת הצנחנים הסדירה לכדי חטיבת קומנדו נוספת. חטיבת הצנחנים ממילא מיועדת, כפי שהגדיר פעם אחד ממפקדיה, "לפעילות בנתק מבצעי, כלומר רחוקים משאר הכוחות של צה"ל". כך שלא ברור במה הסבה זו תבוא לידי ביטוי.

תא"ל אורי גורדין מפקד עוצבת האש, לה כפופה החטיבה, ציין בשעתו שהחטיבה החדשה לא מתוכננת לפעול כחטיבה אחודה, דוגמת רגימנט הריינג'רס של צבא ארצות הברית, אלא דומה יותר לפיקוד המבצעים המשולבים (JSOC) האמריקני, המאגד תחתיו את כוח דלתא וצוות 6 של הקומנדו הימי. לאורך השנים התקשה צה"ל להפעיל אגדי כוחות מיוחדים בקנה מידה רחב למבצע ספציפי. לצד מבצעים מוצלחים דוגמת "אביב נעורים" ואנטבה היו גם פעולות פחות מוצלחות. הדוגמה הבולטת היא מבצע "כחול וחום", פשיטה מן הים על מפקדת גדוד בארגון הטרור של אחמד ג'יבריל בנועיימה שבלבנון בדצמבר 88'. אגד הכוחות למבצע כלל לוחמים מיחידות שונות ובהן סיירת גולני, גדוד 12, שייטת 13, כלבני עוקץ ואפילו סיירת נח"ל. הכוחות, שמעולם לא פעלו יחד קודם לכן וחסרו היכרות והבנה משותפים, הסתבכו בקרב שבו ספגו נפגעים וחזרו "עם הזנב בין הרגליים" לאחר שכמה ממפקדי הכוח נדרשו למפגן אומץ נדיר. החריג היחיד היה כוח סיירת גולני, בפיקוד ארז גרשטיין (שנהרג לימים כתא"ל בלבנון) שהשלים, כפי שהעיד לימים בראיון, "את המשימה מאלף עד תו, הרג איזה 30 מחבלים, ביצע את המשימות של כולם ועשה את זה כמו שצריך".

579708

כבר בצבאו של נפוליאון היה ערכן של עוצבות מובחרות, שנוי במחלוקת, (מקור: סימניה).

בכלל, כשבוחנים את זה בפרספקטיבה היסטורית, מתברר כי ערכן של יחידות מובחרות שנוי במחלוקת. בספרו "נפוליאון 1813: מלחמת העולם הראשונה" (הוצאת כתר, 1996), ניתח אל"מ במיל' חזי שלח, ששירת שנים ארוכות כמפקד גדוד צנחנים במילואים, את המערכות שלחם נפוליאון בונפרטה באירופה. בין היתר כתב שלח בספר על המשמר הקיסרי, העוצבה המובחרת ב"גרנד ארמה" (הצבא הגדול) של נפוליאון, שהדגים כבר אז את הבעייתיות שביחידות אלו. "הן שואבות אליהן את כוח האדם המעולה ביותר, החסר ביחידות האפורות, הנושאות בנטל העיקרי של הלחימה. ואולם אין ספק שהמשמר תרם תרומה מכרעת בכמה קרבות. נפוליאון חש קרבה רבה לקורפוס העילית שלו, הִרבה לחנות בקרב חייליו, אכל ושתה עמם וחלק אתם חוויות" (עמוד 34). אבל בסוף, כאז כן עתה, עיקר כובד המערכה מוטל על יחידות "אפורות" יותר כמו חיל השריון (ש-86 מתגייסים סירבו השבוע להצטרף אליו בטענה, המגוחכת, שאינו קרבי דיו), ההנדסה והתותחנים.

בחורף הזה הצפון מתחמם

531px-f-15i_raam

מטוס F-15 בשירות חיל האוויר הישראלי, (מקור: ויקיפדיה).

המדיניות הישראלית כלפי מלחמת האזרחים בסוריה מסתכמת עד כה במעקב ועמידה מנגד, מתוך תקווה שהביצה השואבת והמדממת הזו תתיש את יריביה ותישאר בצד המזרחי של הגבול. היעדר סמכות ריבונית ברורה ואחראית ממזרח לגבול ברמת הגולן. ב-2003 למשל, לאחר הפיגוע במסעדת מקסים עליו הוחלט במטה הג'יהאד האסלאמי בדמשק, תקפו מטוסי חיל האוויר מחנה אימונים של הארגונים הפלסטיניים בקרבת דמשק. היה בכך מסר ברור לאסד שעליו לרסן את הארגונים הפועלים משטחו. אולם כיום אין יותר כתובת ריבונית ברורה שאליה יכולה ישראל להעביר מסר במידה ונחצה קו אדום. המרחב השתנה באופן משמעותי, במיוחד לאור פריסת כוחות הצבא הרוסי בסוריה, ועל ישראל לפתח יכולת התמודדות בסביבה מרובת שחקנים עם הגיון אינטרסים שונים.

ב-2014 הטיל הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, על תא"ל אופק בוכריס (שהודה לאחרונה בבעילה אסורה בהסכמה ויורד לדרגת אל"מ), להקים את אוגדת הבשן המרחבית במטרה לשפר את היערכות צה"ל בגבול ברמת הגולן אל מול גורמים מצד חזבאללה ואיראן, כמו גם "טפטופים" ממלחמת האזרחים עצמה. מעל 20 מחבלים נהרגו על הגדר ובקרבתה בתקופה בה פיקד בוכריס על הגזרה. בתחילת השבוע נרשם אירוע חריג בגבול הצפון כאשר כוח מגדוד הסיור של חטיבת גולני ששהה במארב בסמוך לגדר המערכת ברמת הגולן, בשטח הנמצא בשליטת ישראל, זוהה בידי חוליית מחבלים מ"שוהדא אל-ירמוק", ארגון המסונף למדינה האסלאמית הפועל ברמת הגולן הסורית. החולייה ירתה לעבר כוח גולני בנשק קל ובהמשך גם הפעילה לעברם אש מרגמות. בתגובה השיבו הלוחמים באש ובהמשך השמיד כלי טיס של חיל האוויר את רכב החוליה, שעליו מקלע כבד, וככל הנראה הרג את את המחבלים. בהמשך השבוע תקף חיל האוויר מתקן של הארגון במטרה לשרטט קווים אדומים לפעיליו. אך העובדה שפעילי "שוהדא אל-ירמוק" בחרו לנהל קרב עם כוח צה"ל מעידה על הקושי בביסוס הרתעה מולם.

בעת שכיהן כשר הביטחון הגדיר משה יעלון (שכיהן כרמטכ"ל בעת התקיפה ב-2003) את שלושת הקווים האדומים של ישראל בנוגע למלחמת האזרחים בסוריה: "העברת כלי נשק מתקדמים לארגון טרור כלשהו אם באמצעות איראן ואם באמצעות סוריה; העברת חומרים או כלי נשק כימיים לקבוצת טרור כלשהי; כל פגיעה בריבונות ישראל, בפרט ברמת הגולן." על-פי פרסומים זרים ישראל אכן אכפה את הקווים האדומים האלה בפעולות התקפיות בעלות חתימה משתנה. במידה וישראל תקפה השבוע שיירת רכבים ומחסני נשק של החזבאללה, הרי שהדבר נבע מאותו צורך להגן על קווים אדומים אלו.

לוחמי חטיבת גולני בתרגיל מוסק (צילום: דו"צ).

לוחמי חטיבת גולני בתרגיל מוסק (צילום: דו"צ).

חסרונו של "בעל בית" בסוריה, כמו גם התגברות פעילות ארגונים כמו דאעש עלולה לחייב את ישראל לפרוס בגבול הסורי כוחות נוספים, כאשר מנגד הנוכחות הרוסית במרחב עשויה להצר את צעדיה של ישראל במרחב האווירי. לא מן הנמנע שלקצינים ותיקים בצה"ל מזכירה מלחמת התשה כזו, כנגד ארגוני וטרור וגרילה, את ימי השהייה בלבנון. הערת אגב, הכוח של גולני שפעל כנדרש בהיתקלות על גדר המערכת, ממש כמו בשנות הלחימה בלבנון, הוא חלק מאותו צבא אפור שאינו נהנה מהילת המיוחדים אבל עושה את העבודה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.12.2016)

האתוסים התעייפו\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו החדש של תא"ל אלישיב שמשי מנתח שורת קרבות עליהם פיקדו קצינים בכירים בעת שהיו מפקדי פלוגות. אולם הצבא השתנה וקצינים כאלה, עצמאיים ודעתניים, כבר אינם מתקדמים בו.

סיירת צנחנים בטרם מבצע בלבנון 1999

סיירת צנחנים בהכנות למבצע בו נהרג מפקדה, איתן בלחסן, (צילום: דו"צ).

גם כיום, כשבע-עשרה שנים מאז המקרה, מוכר בצה"ל הסיפור אודות המקלען מסיירת הצנחנים, שלא הסתער עם חבריו לנשק במהלך התקלות עם מחבלי חזבאללה בקרבת קלעת ג'אבור. תוצאות האירוע היו קשות. מפקד הפלוגה, רס"ן איתן בלחסן, נהרג ואיתו שני קצינים נוספים. היו מי שהאשימו את הלוחם במורך לב. היה גם מי שטען שהעובדה שהלוחם הגיע מבית שתמך בנסיגה מלבנון הביאה להחלטתו להישאר מאחורי הסלע (אף שבהמשך הקרב התעשת ולקח חלק בלחימה). בספרו החדש "ממני תראו וכן תעשו" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2016) בוחן תא"ל במיל' אלישיב שמשי סוגיות מהותיות בתחום הטקטיקה והמנהיגות הצבאית ומנסה לברר מדוע לוחמים מתפקדים ביעילות בתנאי הלחץ של שדה הקרב ומה בעצם מניע לוחם לקום ולהסתער מול אש האויב?

Eliashiv_Shimshi

תא"ל במיל' שמשי, מתמחה בחקר הפיקוד הטקטי בשדה הקרב.

המחבר, תא"ל אלישיב שמשי, שירת שנים ארוכות בחיל השריון ועל פועלו כמג"ד במלחמת יום הכיפורים עוטר בעיטור המופת. ספריו הקודמים שעסקו בניתוח קרבות ברמה הטקטית והמערכתית היו מאירי עיניים. בין הבולטים שבהם ניתן למנות את "איפה אני נמצא לעזאזל?", העוסק בחשיבות ההתמצאות במרחב הלחימה, "ולא אשוב עד כלותם", הבוחן קרבות פלוגתיים במלחמת יום הכיפורים שטרם זכו לפרסום (דוגמת לחימת פלוגת הצנחנים בפיקוד אריק מורן בחזית המצרית) ודן בחשיבות מפקד הפלוגה כמנהיג קרבי, ו"עוד ניצחון כזה…", המנתח קרבות גדודיים במלחמת לבנון השנייה.

980852

הספר מנתח קרבות בהם הפגינו מפקדים דוגמה אישית גבוהה.

שם הספר נלקח מן הציווי של השופט גדעון לאנשיו בטרם הפשיטה על מחנה מדיין, "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים, ז', יז), על-פיו מתחנכים קציני ומפקדי צה"ל. הבחירה אינה מקרית שכן לגישתו של שמשי לדוגמה האישית שמפגין מפקד הכוח השפעה ישירה על רוח הלחימה של פקודיו בשדה הקרב. בספר מציג המחבר שישה־עשר קרבות שבהם "מפקדים צעירים הנהיגו לוחמים במצבי לחץ ובערפל קרב. לעתים לא היה למפקדים זמן להסביר ללוחמים את המהלכים שהם עומדים לבצע, והיו מקרים שהלוחמים התקשו להבין את מה שנאמר להם בהמולת הקרב, ובכל זאת הם המשיכו להילחם כשהם רואים את מפקדם ופועלים כמוהו" (עמוד 11). אף שהספר מרתק הרי שסגנונו (בשונה מבעבר) דומה יותר לנוסח כתב הצל"ש בצה"ל מאשר לניתוח קרב.

להוביל תחת לחץ ובערפל קרב

אריק שרון כמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, (צילום: ארכיון צה"ל).

אריק שרון כמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, (צילום: ארכיון צה"ל).

הקרב לכיבוש לטרון (1948), בו שימש אריק שרון כמפקד מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני, הוא הקרב הראשון שמנתח שמשי בספרו. הקרב הפך מהתקפת לילה לחילוץ ונסיגה באור יום. שרון פיקד על אנשיו "בקרב נסיגה בתנאים קשים של שטח נחות, מזג אוויר שרבי ומחסור במים. הוא שימש דוגמה אישית ללוחמיו ולמרות פציעתו הקשה גילה חוזק פיזי וחוסן נפשי, קרא נכון את הקרב וחילץ את הכוח עם הפצועים מן התופת הנורא" (עמוד 12). שרון העיד לימים כי לקחי הקרב הכושל, ובהם האיסור על הפקרת פצועים, נותרו טבועים בו.

קרב אחר הוא הפשיטה שביצעה סיירת גולני בפיקוד סרן אורי שגיא, שנחשב למפקד תובעני ש"נאה דורש ונאה מקיים", על מוצב החרוט שבירדן (1968). משימת הסיירת היתה "לחצות את הירמוך בלילה, לכבוש את מוצב החרוט ולהרוג את כל מי שיימצא שם, לפוצץ אותו ולחזור עוד באותו לילה לשטח ישראל" (עמוד 173). רגע לפני כיבוש המוצב התגלו לוחמי גולני והירדנים פתחו באש מרגמות על מרחב הפעולה. חרף החשש כי הכוח ספג נפגעים פקד שגיא "להסתער ופרץ מיד עם חמישה לוחמים אל תוך היעד" (עמוד 179). הכוח בפיקודו פוצץ את המוצב ונסוג לאחר שהרג לפחות חמישה-עשר חיילים ירדנים. לסיירת היו במבצע הרוג (סגן רוני שרון, בן למשפחה שכולה) ושני פצועים .

אלוף הפיקוד זאבי מתחקר את הסמל מופז (שלישי משמאל) לאחר המארב שבזכותו יצא לקורס קצינים.

אלוף הפיקוד זאבי מתחקר את הסמל מופז (שלישי משמאל) לאחר המארב שבזכותו יצא לקורס קצינים.

דוגמה שונה במקצת, בה נדרש אומץ לב מסוג אחר לחלוטין, ניתן לראות בפשיטה הכושלת שביצעה סיירת צנחנים, בפיקוד סרן שאול מופז, בעומק סוריה במלחמת יום הכיפורים (1973). דרכו של מופז לתפקיד לא היתה קלה. הוא התגייס בשנת 66', "התנדב לצנחנים, ובעקבות תפקודו המוצלח בפעילות מבצעית התקבל לקורס קצינים אף כי נדחה בתחילה בשל נתונים לא מתאימים" (עמוד 202). לילה קודם פיקד על פשיטה מוצלחת בעומק סוריה במהלכה פגע הכוח בשני גשרונים ובשיירה של הצבא העיראקי ועיכב את הגעת התגבורת העיראקית לחזית רמת הגולן. אך הצלחה זו הביאה לכך שהפעם הסורים היו בכוננות גבוהה. לאחר שהנחית מסוק היסעור את הסיירת, החלו מכתרים אותם מאות חיילים סורים. מופז הורה על מכת אש והכוח בפיקודו ניתק מגע. למרות המצב הקשה נותר מופז קר-רוח. הוא הודיע לחפ"ק, בניגוד לאתוס הצה"לי, שהתנאים בשטח אינם מאפשרים לבצע והורה על נסיגה. הכוח נחלץ ברגע האחרון בזכות עוז רוחו של טייס המסוק כמו גם בזכות האומץ שהפגין מופז שלא "התאבד על היעד".

עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון, בתמונה מהקרב.

עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון, בתמונה מהקרב.

שמשי עומד בספר על כך שהמפקד נדרש לא רק ליכולת קבלת החלטות טובה אלא גם לחוסן פיזי. דוגמה לכך היא כיבוש שיא החרמון, 2814 מטרים מעל פני הים, מידי הקומנדו הסורי (1974). רס"ן עמירם לוין מסיירת מטכ"ל שפיקד על הכוח, החלים באותה עת מפציעה קשה אך התעקש לפקד על המבצע. הכוח התגלה כשהוא בשטח נחות בסמוך ליעד ולוין, שקרא נכון את פני הקרב, הוביל הסתערות חפוזה. לימים העיד כי "זה היה קשה ודרש מאמץ בלתי רגיל להסתער בשלג לעבר יעד שולט כשיורים עליך ואתה פועל בשארית כוחותיך. בגבהים האלה היה קשה לנשום. הרגשתי שאני נלחם עם שארית האוויר שנותרה לי" (עמוד 229). בקרב נהרגו 12 חיילי קומנדו סורים. בלחימה ובהפגזות נפצעו 17 מחייליו של לוין, שעמדו במשימה וכבשו את היעד.

כלל המפקדים שנסקרו לעיל, ולמעשה כל המפקדים שפיקדו על הקרבות שבספר, התקדמו בסולם הדרגות עד למטה הכללי (חמישה מהם אף מונו לרמטכ"ל). אריאל שרון נחשב למפקד הטקטי המוכשר בתולדות צה"ל, אורי שגיא היה לראש אמ"ן דעתן וכאלוף פיקוד צפון מימש עמירם לוין, הסוער והיצירתי, תפיסת לחימה כנגד גרילה שפגעה קשות בחזבאללה. שאול מופז כיהן כרמטכ"ל ה-16 של צה"ל.

"יש שינוי של סגנון בהנהגה"

הספר מנתח קרבות מתש"ח ועד שנת לפשיטת הקומנדו הימי בחוף לבנון ב-1987, עליה פיקד יואב גלנט (לימים אלוף פיקוד הדרום), ולא בכדי. משלהי שנות התשעים החל להסתמן שינוי בצה"ל שהשתרש במערכת ונותר טבוע בה גם כעת. קצינים בכירים (רבים מהם יוצאי גולני) ובהם אפי איתם, גיורא ענבר, שמואל זכאי ועימאד פארס, שכפסע היה ביניהם לבין הקידום למטכ"ל, מצאו עצמם נדחקים לפרישה מצה"ל מסיבות שונות (חלקן מוצדקות וחלקן פחות).

תא"ל ארז גרשטיין, הקפיד להביע עמדה עצמאית.

תא"ל ארז גרשטיין, הקפיד להביע עמדה עצמאית.

האלוף גרשון הכהן כתב ב-2011 מאמר העוסק בהיעדרם של "בנדיטים", אותם קצינים שמאתגרים את מפקדיהם, אינם נכנעים לתכתיבי המערכת ולמגבלות אך גם מכופפים את הכללים לא פעם, מן הפיקוד הבכיר בצה"ל. קצינים אלו, שהם בבחינת "סוסים אבירים", כמאמר משה דיין, כבר לא מגיעים למטה הכללי. יתרה מזו, קצינים דוגמת תא"ל ארז גרשטיין, שעוד בחייו סיפרו אגדות על אומץ ליבו כמפקד בגולני ואודות הבוז שגילה לכללים, פקודות ומוסכמות, הם זן נכחד. אירוע דוגמת זה שבו התבטא בכנסי הסגל הצבאי הבכיר (בהם נכח הרמטכ"ל) בזכות הקטנת הפער בין משכורות קצינים בכירים ואנשי קבע זוטרים, ובעד צמצום מספר האלופים במטכ"ל והעברת המשאבים הנחסכים מכך ליחידות הלוחמות כבר לא מתרחש.

תא''ל משה צ'יקו תמיר דוצ

תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, (צילום: דו"צ).

בספרו המצוין "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013) כלל הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", עמוס הראל, ראיון עם תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, המפקד הקרבי הבולט של דורו, שנאלץ לעזוב את הצבא ב-2010 אחרי הסתבכות בדיווח שקר על תאונה של בנו הצעיר ברכב צבאי. בראיון טען תמיר שככל שעובר הזמן הצבא מוכן לקחת פחות ופחות סיכונים במינויים בכירים. "קצינים מוכשרים הולכים הביתה. כאלה שלא יאתגרו את הפיקוד הבכיר נשארים. מה חושב מ"פ בגבעתי שכל חייו הלך אחרי הגב הרחב של עימאד פארס במבצעים? הדברים עוד מתחדדים כשמתברר שהפיקוד הבכיר לא אוכף על עצמו את הסטנדרטים שהוא דורש מהדרגים שמתחתיו, כפי שהתגלה בפרשת הרפז. אני תמיד חשבתי שהמ"פים למטה יסדרו את כל הבעיות שלנו, כמו שקרה במלחמת יום הכיפורים. הארגון חי על האתוסים שלו, אבל היום האתוסים התעייפו. כבר לא יהיה מ"פ בסיירת גולני שיתנהג כמוני או כמו ארז גרשטיין. הצבא הישן היה בנוי על הירואיקה, על דבקות מטורפת במשימה, על יכולת יוצאת דופן של מפקדי שדה. עכשיו הכול מבוסס על עוצמה אווירית, על טכנולוגיה ועל עוצמת אש עדיפה. הצרות מתחילות כשהדברים לא עובדים בהתאם לתוכנית. ב-1973 בגולן טנקים בודדים תפקדו כאילו הם אוגדות שלמות. היום זה כבר לא בנוי כך" (עמודים 323-324).

ישראל זיו דוצ11

האלוף במיל' זיו, ציין כי בצה"ל "יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה", (צילום: דו"צ).

גם האלוף במיל', ישראל זיו, יוצא הצנחנים, אמר בשעתו דברים דומים עם הדחת תמיר בצה"ל. לדבריו"משהו קורה בצה"ל בשנים האחרונות, יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה." לדבריו המערכת צריכה לדעת לספוג את החריגות והשגיאות ו"להראות עמידות", בכדי לשמר בתוך הצבא קצינים העשויים "מהחומרים הפיקודיים שבעזרתם צה"ל הצליח להתמודד עם האתגרים המורכבים".

כשמצרפים לדברים את המאמר "האומץ להביע עמדה עצמאית", שפרסם בביטאון "מערכות" תא"ל אמיר אבולעפיה הדברים מקבלים משנה תוקף. במאמר תיארו שמונה קצינים בכירים (בעילום שם), בדרגות תת-אלוף ואלוף בסדיר ובמילואים, מצב בו קצינים בצה"ל "נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם." הדבר בעיקר נובע מתרבות המינויים בצבא ומכך שמפקדים רבים בצבא תופסים אי-הסכמה עם עמדתם כ"התנגדות אישית להם." אבולעפיה קובע במאמר כי המצב שבו לקצינים רבים בצבא חסר האומץ לחלוק על מפקדיהם יוביל ל"תוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי." בראיון שפורסם ב-2012 ב"מעריב" מנה מח"ט הצנחנים דאז, אמיר ברעם, את האלוף גדי איזנקוט, כאחד מאותם קצינים שפתוחים לשמוע דעה אחרת, שמאתגרת את הקונצנזוס. היום איזנקוט הוא הרמטכ"ל ועליו מוטל למצוא דרך לעודד חשיבה שכזו ולהשאיר קצינים מסוג זה במערכת. אחרת לא יהיה מי שיעיז לומר שהמלך הוא עירום.

וינטר IS COMING? | מאת גל פרל

רשומה רגילה

 סדרת האירועים שהתרחשה בחטיבת גבעתי, תחת פיקודו של אל"מ עופר וינטר, מעלה שאלות קשות לגבי הבנתם של קציני החטיבה את המרחב בו הם פועלים בחברה הישראלית, את המצופה מהם ואת המותר והאסור להם. ההצטיינות בשדה אינה יכולה להוות תחליף להקפדה על פקודות, נהלים ומשמעת, ולרמה מוסרית גבוהה ודוגמה אישית.

עימאד 1

תא"ל במיל' עימאד פארס, מפקד קרבי מצוין שהסתבך בבעיות משמעת רבות.

חטיבת גבעתי, מהחטיבות המובילות בצבא, מצויה כבר יותר מעשור בחזית הלחימה ובעין הסערה. החטיבה עברה מהפך בעת האינתיפאדה השנייה, כאשר מפקדה הלוחמני, עימאד פארס (מפקד קרבי מצוין שהסתבך בבעיות משמעת רבות), עיצב אותה בצלמו ובדמותו והצליח לנצל את הלחימה בעזה בכדי למתג מחדש את החטיבה ובדרך גם לקטוף את פירות עמלם של קודמיו בתפקיד.

תחת פיקודו הפכה החטיבה בתודעה הציבורית, בדומה לגולני בלבנון, לחטיבת עזה, שם איבדה לוחמים רבים, בין היתר באסון הנגמ"שים. גם במבצע "עופרת יצוקה" בלטה החטיבה בהישגיה בלחימה, אך גם ספגה ביקורת על הפעלת אש מוגזמת שהובילה למותם של 21 אזרחים. יותר מעשור לאחר המהפך שביצע פארס, נראית החטיבה כהשתקפות שלו – בעלת יכולת התקפית לעילא מחד ומסתבכת סדרתית באירועים חריגים, מבצעיים ומנהלתיים מאידך.

עופר וינטר, שירת שנים רבות בחוד החנית

מח"ט גבעתי , אל"מ עופר וינטר, תמיד בחוד החנית

גם את מפקד חטיבת גבעתי הנוכחי, אל"מ עופר וינטר, איש לא כינה מעולם "אפור" או "בינוני". תמיד בקו האש, תמיד לפנים. וינטר שירת כלוחם בסיירת מטכ"ל וכקצין ביחידת מגלן. כאשר פיקד על גדוד הסיור של גבעתי באינתיפאדה השנייה עוטר בצל"ש אלוף ולגדוד הוענק, לראשונה בצה"ל, עיטור המופת. יחידת דובדבן זכתה תחת פיקודו בפרס הרמטכ"ל ליחידות מצטיינות. אחרי שני תפקידי מח"ט זכה למשאת נפשו, הפיקוד על גבעתי.

תג חטיבת גבעתי

תג חטיבת גבעתי

במבצע "צוק איתן" פעלה חטיבת גבעתי, תחת פיקודו, במרחב חאן יונס ורפיח, פגעה במחבלים רבים והשמידה מנהרות לחימה ותשתיות אשר שימשו את ארגון החמאס‏. אף שזכה לשבחים על האופן בו קרא נכונה את תמונת המצב בהיתקלות בפאתי רפיח, במהלכה נהרגו מפקד הסיירת חטיבתית, בניה שראל, וחייל נוסף ונחטפה גופת סגן הדר גולדין, הוטחה בווינטר גם ביקורת קשה על האש המסיבית שהורה להפעיל שכתוצאה ממנה נהרגו אזרחים רבים בעיירה רפיח.

החטיבה שבפיקודו מצויה כעת בלב-ליבן של מספר חקירות מצ"ח , בגין אירועים חריגים בלחימה שהובילו למותם של אזרחים פלשתינאים שאינם מעורבים בטרור. לפרסום שלילי, שחרג מעט מפרופורציה, זכה וינטר בגין פקודת יום שכתב לחייליו בטרם המלחמה בעזה, מתוך שאיפה לשלהב את רוח הלחימה של חייליו ולשכנע אותם בחשיבות המערכה שלפניהם, שילב בפקודה יסודות דתיים יהודיים יותר וממלכתיים פחות.

IDF_Paratroopers_Operate_Within_Gaza

אל"מ וינטר עם חייליו בעת השמדת מנהרה במבצע "צוק איתן"

והנה התברר כי לא תמו הפרשיות. סקירה קצרה של הבעיות העומדות לפתחה של מצ"ח מראה כי בגדוד צבר של גבעתי, עליו מפקד סא"ל לירן חג'בי, ישנה התנהלות בעייתית, בלשון המעטה, המתחילה במפקד הגדוד (ויתכן כי גם ברמות בכירות יותר) ומסתיימת באחרון מפקדי המחלקות.

הפרשה כוללת, בין היתר, טענות של שני חיילים כי הוטרדו מינית בידי מפקד המחלקה שלהם, חשד להתרשלות בטיפול בשני חיילים אחרים שהתאבדו, חשדות לטיוח שתי תאונות דרכים קלות (שבאחת מהן מעורב המג"ד עצמו), חיילת הטוענת כי המג"ד הטריד אותה מינית ובמקביל חשד כי ניהל מערכת יחסים בלתי הולמת עם קצינה בגדוד. בנוסף, בגדוד מספר נשקים נגנבו מן הגדוד ומפקד מחלקה אחר, שהיה מועמד להדחה, סחט את המג"ד באמצעות שימוש במידע מביך. רק סמג"ד אמיץ אחד, אשר הודח בשל הביקורת שמתח על האירועים, הביא לפתיחה בחקירה. באחרונה נחקר המח"ט באזהרה במצ"ח בחשד לשיבוש הליכים בפרשה, בין היתר משום שהסמג"ד כמו גם הלוחמים שהוטרדו מינית התלוננו בפניו והוא דחה אותן מכל וכל.

גרשטיין 1

תא"ל ארז גרשטיין, היה מנהיג קרבי מעולה שבעט במוסכמות

בצה"ל שירתו לאורך השנים מספר קצינים שקיימו את פסוקו של משה דיין אודות סוסים אבירים והצטיינו בשדה הקרב, אולם במקביל הסתבכו בפרשיות רבות. בשני העשורים האחרונים ניתן למנות בהם את יוצאי חטיבת גולני ארז גרשטיין, שנהרג כתא"ל בלבנון, שלצד הישגיו אל מול חזבאללה זכה לפרסום בשל שלל אמירות בוטות ובעייתיות, משה "צ'יקו" תמיר, אולי המפקד הקרבי הבולט ביותר בדורו שהודח מצה"ל בגין פרשת הטרקטורון, ושמואל זכאי, שנאלץ להתפטר לאחר שהואשם בהדלפות מדיונים בפיקוד הדרום. עוד חברים ב"מועדון" שני נציגים לחטיבת גבעתי, אפי איתם, שננזף על ידי הרמטכ"ל ברק בשל התנהגותו באינתיפאדה הראשונה ופרש לאחר שורה של התבטאויות פוליטיות במהותן, ועימאד פארס, שפרש לאחר שהתברר כי שיקר לאלוף פיקוד הצפון בהקשר לכך שאשתו נהגה ברכבו הצבאי.

תג המשטרה הצבאית החוקרת

תג המשטרה הצבאית החוקרת

כל השוואה בין האירועים שבגינם הקצינים הנ"ל סיימו את שירותם או לחלופין ננזפו, עוכבו בדרגה או לפחות נדרשו להסברים אל מול הרמות הממונות (בעיקר במקרה של גרשטיין שהיה מפקד נערץ ונועז במיוחד), לבין שורת העבירות החמורות שהתרחשה לאחרונה בחטיבת גבעתי נראית תלושה מן המציאות. התעלמות בוטה וחריגה כזו מן הפקודות, הנהלים ובחלק מהמקרים גם מן השכל הישר, לא נראתה בצה"ל שנים ארוכות.

חשוב לציין כי כמו המח"ט גם המג"ד חג'בי, בגבעתי מיומו הראשון בצה"ל, הוביל את חייליו באומץ במבצע "צוק איתן" ואף קודם לכן. הדברים הבאים נכתבים אם כן בזהירות המתבקשת, מה גם שראוי לזכור שאיש טרם הורשע בפרשה, אולם לא ניתן להתעלם מצבר האירועים הבעייתי, ואפילו לא כולם בהכרח יתבררו כנכונים, כל אחד מהם כשלעצמו בבחינת חציית קו אדום. לא ברור איך הרשו לעצמם השניים להתנהג כך. על הרבה פחות מזה, אומרים בצה"ל, עפים הביתה. ההצטיינות בשדה אינה יכולה לחפות על היעדר רמה מוסרית גבוהה, על הקפדה על פקודות ודוגמה אישית. המשמעת, אמר פעם האלוף איזנקוט, היא הדבר הכי פחות חשוב בצבא, אם כולם מקיימים אותה, אבל אם לא, אז חייבים לשמור עליה. 

רקטת קסאם משוגרת מרצועת עזה

רקטת קסאם משוגרת מרצועת עזה

בזמן שכל זה קורה, בסופ"ש האחרון, קיבלה ישראל תזכורת לכך שהבעיה האסטרטגית ברצועת עזה טרם באה על פתרונה. התזכורת, בדמות ירי רקטה ליישובי עוטף עזה ותקיפת חיל האוויר שלאחריה, החזירה לתודעה הציבורית את ההבנה כי למרות שעשן הקרבות של מבצע "צוק איתן" התפזר, ללא הסדרה ראויה סבב הלחימה הבא בעזה עשוי להיות קרוב משחושבים.

…Winter is coming