משחק הכיסאות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

באחרונה הוחלט על איוש תפקידי מפתח בצה"ל ובמערכת הביטחון. המינויים, מעלים תהיות על מי שלא קודם, כנראה בצדק, וגם על השיטה שבה מתמנה ראש מל"ל.

השבוע עמד צה"ל בסימן מינויים. בראשיתו נכנס האלוף אמיר אבולעפיה לתפקידו החדש כראש אג"ת. מינויו לתפקיד לאחר עשור שבו כיהנו בתפקיד קצינים מחיל האוויר, תואם את החלטת הרמטכ"ל איזנקוט לחזק את מרכיב התמרון היבשתי ככלי ההכרעה העיקרי של צה"ל. בהמשך השבוע פורסם דבר קידומם של מספר קצינים לתפקידי מפתח. בין היתר קודמו אליעזר טולדנו, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה שפיקד על חטיבת הצנחנים ב"צוק איתן", לתפקיד מפקד אוגדת עזה; מפקד חטיבת ביסלמ"ח, עמית פישר, איש גולני, יועלה לדרגת תא"ל ויפקד על אוגדת הבשן שבגבול סוריה; אל"מ דוד זיני, מפקדה ומקימה של חטיבת הקומנדו, יפקד על עוצבת עידן (אוגדת מילואים בפיקוד המרכז) ויניב אלאלוף, מפקד בית-הספר לקצינים, ימונה למפקד עוצבת סיני, אוגדת מילואים בפיקוד הדרום. בנוסף הוחלט לקדם את תא"ל אבי גיל, מפקד עוצבת עידן הנוכחי, למפקד עוצבת געש. מדובר במינוי מפתיע שכן על האוגדה הסדירה הזו, אחת משלוש אוגדות ההכרעה הרב-זירתיות של צה"ל, לא פיקד קצין שאינו שריונר כבר שני עשורים, ובוודאי שלא צנחן כמו גיל.

אתר סרוגים בחר לציין שתא"ל עופר וינטר, ראש מטה פיקוד המרכז, לא נכלל בסבב המינויים הנוכחי. היה כבר מי שטען שווינטר לא מתקדם בצבא כי הוא דתי, או בגלל שפרסם בשעתו פקודת יום לחייליו בטרם המלחמה בעזה. וינטר, מתוך שאיפה לשלהב את רוח הלחימה של חייליו ולשכנע אותם בחשיבות המערכה שלפניהם, שילב בפקודה יסודות דתיים יהודיים יותר וממלכתיים פחות. בהמשך ישיר לכך כבר השוו בטוויטר בין וינטר למח"ט אחר של גבעתי, שמסלולו הצבאי נעצר בדרגת התא"ל  אפי איתם (פיין). יש לא מעט נקודות דמיון בין וינטר לאיתם, אך השונה גדול מן הדומה.

וינטר מתקדם, אבל בקצב הנכון

איתם, יוצא חטיבת גולני, עשה כמעט את כל שירותו היכן שירו ולחמו, ונחשב למפקד נועז ויצירתי. במלחמת יום הכיפורים, והוא מ"מ בגדוד 12, לחם בגבורה בנפח, מעשה שעליו הוענק לו עיטור המופת. כמפקד סיירת וגדוד בחטיבה החומה, לקח חלק במבצע אנטבה ובפשיטות בלבנון. כמח"ט גבעתי באינתיפאדה הראשונה, הסתבך בפרשה שבה הועמדו לדין ארבעה מקציניו על הכאת פלסטיני למוות וטענו כי הדבר נעשה בהנחייתו. הרמטכ"ל ברק נזף באיתם ועיכב את קידומו לשנה וחצי, אך הוא לא הועמד לדין. בתפקידו האחרון פיקד על עוצבת הגליל בטרם הנסיגה מלבנון. מפקד יחידה מובחרת שפעל אז תחת פיקודו תיאר את איתם כמי ששלט באופן מרשים הן בהיבטים המערכתיים הרחבים של הזירה והן בפרטי הפרטים הטקטיים. האוגדה עליה פיקד הצליחה לפגוע קשות בחזבאללה ולהופכו, לתפיסת איתם, לארגון "שבמידה רבה מאוד נרדף על חייו". בשנת 2001 פרש מצה"ל לאחר שלא הועלה לדרגת אלוף. הוא טען אז, במידה רבה של צדק, שהדבר נבע משיקולים לא ענייניים, הקשורים בעיקר לזרם הפוליטי ולציבור הדתי-לאומי שאליו בחר להשתייך. איתם, קיבוצניק שחזר בתשובה, אף העיר כי קצינים שהרקורד שלהם פחות משלו קודמו לפניו, שלא לומר על חשבונו. עם פרישתו פנה לפוליטיקה, הנהיג את מפלגת המפד"ל ושימש כח"כ ושר.

וינטר, בוגר המכינה הקדם צבאית בעלי, החל את שירותו כלוחם בסיירת מטכ"ל ועשה מסלול דומה לאיתם, אבל בגבעתי. הוא היה מ"פ הסיירת, מפקד גדוד הסיור (ועוטר בצל"ש אלוף) ופיקד על החטיבה כולה במערכה בעזה בקיץ 2014. רגע לפני שהסתיימה המערכה, התרחשה היתקלות בפאתי רפיח, בה נהרגו מפקד הסיירת החטיבתית, בניה שראל, וליאל גדעוני ונחטפה גופת סגן הדר גולדין. החטיבה בפיקודו הפעילה "נוהל חניבעל" אגרסיבי על-מנת לסכל את החטיפה. אף שוינטר קרא נכון את תמונת המצב בקרב, הוא ספג גם ביקורת קשה על האש המסיבית שהורה להפעיל, ממנה נהרגו אזרחים פלסטינים רבים שלא היו מעורבים בטרור.

אכן, יש דימיון בין השניים. אבל לצדו יש גם שוני רב. ראשית, משום שבניגוד לתקופתו של איתם, בה היה קצין דתי בכיר כמעט יחידי במערך השדה, שכהגדרתו פילס דרך לדור שלם של מפקדים חובשי כיפה, הרי שצה"ל 2017 משופע במפקדים בכירים יוצאי הציונות הדתית. רק בסבב המינויים הנוכחי קודמו שניים מהם. שנית, משום שאם אכן התרחש עיכוב כזה או אחר במסלול הקידום של וינטר הוא לא נבע מחששות מפני הדתה, או בשל השתייכותו לציבור כזה או אחר, אלא משום שבמהלך תקופת פיקודו על גבעתי התרחשה סדרת אירועים מטרידים בחטיבה ובהן החריגות והתקלות בגדוד צבר, עליו פיקד סא"ל לירן חג'בי. הפרשייה החמורה ביותר בה הורשע לבסוף חג'בי (והורד בדרגה) היא זו של התנהגות בלתי הולמת על רקע מיני כלפי חיילת. רק סמג"ד אמיץ אחד שהתעקש שמדובר ב"קודים של ארגון פשע", והודח בשל כך, הביא לפתיחה בחקירה. וינטר נחקר באזהרה במצ"ח בחשד לשיבוש הליכים בפרשה משום שהסמג"ד התלונן בפניו והוא דחה אותו מכל וכל. ליחס דומה זכו ממנו שני לוחמים בחטיבה שהוטרדו מינית על-ידי המ"מ שלהם. בסופו של דבר רשם הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, לווינטר הערה פיקודית.

גבעתי גם היתה מובילת "טבלת הצל"שים" הצה"לית לאחר "צוק איתן". צל"שים מחלקים לרוב היכן שהיו תקלות בשדה הקרב, וכאשר ליקויים בתכנית המבצעית ובמוכנות הכוח חייבו יחידים לפרוץ קדימה, ובאומץ לבם להשלים את המשימה. לא ברור, אם כן, למה התגאו אז בחטיבה בתואר המפוקפק הזה. למרות כל אלו, וינטר קודם, וכמו רוב מפקדי החטיבות שלחמו ב"צוק איתן" הועלה גם הוא לדרגת תא"ל. את התהייה מדוע מפקד קרבי מצוין כמותו לא מונה לתפקיד מפקד אוגדה, קל ליישב. שירותו הצבאי היה, רובו ככולו, בשדה ומן הראוי שיעשה גם תפקידים בתחום המטה. לכך מצטרפת גם קביעת הרמטכ"ל כי ראשי מטה פיקודי יכהנו שלוש שנים בתפקידם. אולי המקרה של וינטר מזכיר דווקא תא"ל אחר, משה "צ'יקו" תמיר, שפיקד על חטיבת גולני ב"חומת מגן". למרות שהצטיין בלחימה מונה תמיר לראש מטה פיקוד המרכז, ורק לאחר מכן למפקד אוגדת עזה. קצין בכיר תיאר אז את המהלך כ"סדרת חינוך קטנה" מצד הרמטכ"ל, נוכח שורת תקלות שהתרחשו בחטיבה עליה פיקד. לא מן הנמנע שכך קרה גם הפעם.

מ' כמו מי זה?

גם במשרד ראש הממשלה הוחלט באחרונה על איוש תפקיד מפתח. רה"מ נתניהו בחר בראש המרחב הדרומי בשב"כ, מ', כראש המטה לביטחון לאומי. ניתן להניח שמ', החל משירותו בחטיבת גבעתי ועבור בשירותו רב השנים בשב"כ (שם פיקד בין היתר על שני אגפים נוספים), בלט ורשם הישגים מבצעיים רבים. אולם, השיטה על-פיה מתמנים ממלאי מקום זמניים שסמכותם פחותה או לחלופין, כמו מקרה זה, אדם המצוי בשירות פעיל, ושואף להמשיך ולהתקדם במעלה הדרגות, אינה מיטבית, שלא לומר בעייתית. כשמונה יוסי כהן לתפקיד ראש המוסד, לאחר שכיהן כיועץ לביטחון לאומי, אמר ח"כ עפר שלח כי למרות שנבחר לתפקיד אדם ראוי הרי ש"מן הראוי שהתפקיד יימסר לידי אדם שאינו מועמד לתפקיד המשך, אחרת יש חשש – בוודאי בדרך הפרסונלית הנהוגה אצלנו, מינוי על ידי איש אחד שאינו יודע איך החליט ולמה – שישמיע באוזני ראש הממשלה דברים שהקברניט רוצה לשמוע, ולא דברים קוראי תגר". ביקורת זו נותרה רלוונטית גם הפעם.

האתוסים התעייפו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו החדש של תא"ל אלישיב שמשי מנתח שורת קרבות עליהם פיקדו קצינים בכירים בעת שהיו מפקדי פלוגות. אולם הצבא השתנה וקצינים כאלה, עצמאיים ודעתניים, כבר אינם מתקדמים בו.

סיירת צנחנים בטרם מבצע בלבנון 1999

סיירת צנחנים בהכנות למבצע בו נהרג מפקדה, איתן בלחסן, (צילום: דו"צ).

גם כיום, כשבע-עשרה שנים מאז המקרה, מוכר בצה"ל הסיפור אודות המקלען מסיירת הצנחנים, שלא הסתער עם חבריו לנשק במהלך התקלות עם מחבלי חזבאללה בקרבת קלעת ג'אבור. תוצאות האירוע היו קשות. מפקד הפלוגה, רס"ן איתן בלחסן, נהרג ואיתו שני קצינים נוספים. היו מי שהאשימו את הלוחם במורך לב. היה גם מי שטען שהעובדה שהלוחם הגיע מבית שתמך בנסיגה מלבנון הביאה להחלטתו להישאר מאחורי הסלע (אף שבהמשך הקרב התעשת ולקח חלק בלחימה). בספרו החדש "ממני תראו וכן תעשו" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2016) בוחן תא"ל במיל' אלישיב שמשי סוגיות מהותיות בתחום הטקטיקה והמנהיגות הצבאית ומנסה לברר מדוע לוחמים מתפקדים ביעילות בתנאי הלחץ של שדה הקרב ומה בעצם מניע לוחם לקום ולהסתער מול אש האויב?

Eliashiv_Shimshi

תא"ל במיל' שמשי, מתמחה בחקר הפיקוד הטקטי בשדה הקרב.

המחבר, תא"ל אלישיב שמשי, שירת שנים ארוכות בחיל השריון ועל פועלו כמג"ד במלחמת יום הכיפורים עוטר בעיטור המופת. ספריו הקודמים שעסקו בניתוח קרבות ברמה הטקטית והמערכתית היו מאירי עיניים. בין הבולטים שבהם ניתן למנות את "איפה אני נמצא לעזאזל?", העוסק בחשיבות ההתמצאות במרחב הלחימה, "ולא אשוב עד כלותם", הבוחן קרבות פלוגתיים במלחמת יום הכיפורים שטרם זכו לפרסום (דוגמת לחימת פלוגת הצנחנים בפיקוד אריק מורן בחזית המצרית) ודן בחשיבות מפקד הפלוגה כמנהיג קרבי, ו"עוד ניצחון כזה…", המנתח קרבות גדודיים במלחמת לבנון השנייה.

980852

הספר מנתח קרבות בהם הפגינו מפקדים דוגמה אישית גבוהה.

שם הספר נלקח מן הציווי של השופט גדעון לאנשיו בטרם הפשיטה על מחנה מדיין, "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים, ז', יז), על-פיו מתחנכים קציני ומפקדי צה"ל. הבחירה אינה מקרית שכן לגישתו של שמשי לדוגמה האישית שמפגין מפקד הכוח השפעה ישירה על רוח הלחימה של פקודיו בשדה הקרב. בספר מציג המחבר שישה־עשר קרבות שבהם "מפקדים צעירים הנהיגו לוחמים במצבי לחץ ובערפל קרב. לעתים לא היה למפקדים זמן להסביר ללוחמים את המהלכים שהם עומדים לבצע, והיו מקרים שהלוחמים התקשו להבין את מה שנאמר להם בהמולת הקרב, ובכל זאת הם המשיכו להילחם כשהם רואים את מפקדם ופועלים כמוהו" (עמוד 11). אף שהספר מרתק הרי שסגנונו (בשונה מבעבר) דומה יותר לנוסח כתב הצל"ש בצה"ל מאשר לניתוח קרב.

להוביל תחת לחץ ובערפל קרב

אריק שרון כמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, (צילום: ארכיון צה"ל).

אריק שרון כמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, (צילום: ארכיון צה"ל).

הקרב לכיבוש לטרון (1948), בו שימש אריק שרון כמפקד מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני, הוא הקרב הראשון שמנתח שמשי בספרו. הקרב הפך מהתקפת לילה לחילוץ ונסיגה באור יום. שרון פיקד על אנשיו "בקרב נסיגה בתנאים קשים של שטח נחות, מזג אוויר שרבי ומחסור במים. הוא שימש דוגמה אישית ללוחמיו ולמרות פציעתו הקשה גילה חוזק פיזי וחוסן נפשי, קרא נכון את הקרב וחילץ את הכוח עם הפצועים מן התופת הנורא" (עמוד 12). שרון העיד לימים כי לקחי הקרב הכושל, ובהם האיסור על הפקרת פצועים, נותרו טבועים בו.

קרב אחר הוא הפשיטה שביצעה סיירת גולני בפיקוד סרן אורי שגיא, שנחשב למפקד תובעני ש"נאה דורש ונאה מקיים", על מוצב החרוט שבירדן (1968). משימת הסיירת היתה "לחצות את הירמוך בלילה, לכבוש את מוצב החרוט ולהרוג את כל מי שיימצא שם, לפוצץ אותו ולחזור עוד באותו לילה לשטח ישראל" (עמוד 173). רגע לפני כיבוש המוצב התגלו לוחמי גולני והירדנים פתחו באש מרגמות על מרחב הפעולה. חרף החשש כי הכוח ספג נפגעים פקד שגיא "להסתער ופרץ מיד עם חמישה לוחמים אל תוך היעד" (עמוד 179). הכוח בפיקודו פוצץ את המוצב ונסוג לאחר שהרג לפחות חמישה-עשר חיילים ירדנים. לסיירת היו במבצע הרוג (סגן רוני שרון, בן למשפחה שכולה) ושני פצועים .

אלוף הפיקוד זאבי מתחקר את הסמל מופז (שלישי משמאל) לאחר המארב שבזכותו יצא לקורס קצינים.

אלוף הפיקוד זאבי מתחקר את הסמל מופז (שלישי משמאל) לאחר המארב שבזכותו יצא לקורס קצינים.

דוגמה שונה במקצת, בה נדרש אומץ לב מסוג אחר לחלוטין, ניתן לראות בפשיטה הכושלת שביצעה סיירת צנחנים, בפיקוד סרן שאול מופז, בעומק סוריה במלחמת יום הכיפורים (1973). דרכו של מופז לתפקיד לא היתה קלה. הוא התגייס בשנת 66', "התנדב לצנחנים, ובעקבות תפקודו המוצלח בפעילות מבצעית התקבל לקורס קצינים אף כי נדחה בתחילה בשל נתונים לא מתאימים" (עמוד 202). לילה קודם פיקד על פשיטה מוצלחת בעומק סוריה במהלכה פגע הכוח בשני גשרונים ובשיירה של הצבא העיראקי ועיכב את הגעת התגבורת העיראקית לחזית רמת הגולן. אך הצלחה זו הביאה לכך שהפעם הסורים היו בכוננות גבוהה. לאחר שהנחית מסוק היסעור את הסיירת, החלו מכתרים אותם מאות חיילים סורים. מופז הורה על מכת אש והכוח בפיקודו ניתק מגע. למרות המצב הקשה נותר מופז קר-רוח. הוא הודיע לחפ"ק, בניגוד לאתוס הצה"לי, שהתנאים בשטח אינם מאפשרים לבצע והורה על נסיגה. הכוח נחלץ ברגע האחרון בזכות עוז רוחו של טייס המסוק כמו גם בזכות האומץ שהפגין מופז שלא "התאבד על היעד".

עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון, בתמונה מהקרב.

עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון, בתמונה מהקרב.

שמשי עומד בספר על כך שהמפקד נדרש לא רק ליכולת קבלת החלטות טובה אלא גם לחוסן פיזי. דוגמה לכך היא כיבוש שיא החרמון, 2814 מטרים מעל פני הים, מידי הקומנדו הסורי (1974). רס"ן עמירם לוין מסיירת מטכ"ל שפיקד על הכוח, החלים באותה עת מפציעה קשה אך התעקש לפקד על המבצע. הכוח התגלה כשהוא בשטח נחות בסמוך ליעד ולוין, שקרא נכון את פני הקרב, הוביל הסתערות חפוזה. לימים העיד כי "זה היה קשה ודרש מאמץ בלתי רגיל להסתער בשלג לעבר יעד שולט כשיורים עליך ואתה פועל בשארית כוחותיך. בגבהים האלה היה קשה לנשום. הרגשתי שאני נלחם עם שארית האוויר שנותרה לי" (עמוד 229). בקרב נהרגו 12 חיילי קומנדו סורים. בלחימה ובהפגזות נפצעו 17 מחייליו של לוין, שעמדו במשימה וכבשו את היעד.

כלל המפקדים שנסקרו לעיל, ולמעשה כל המפקדים שפיקדו על הקרבות שבספר, התקדמו בסולם הדרגות עד למטה הכללי (חמישה מהם אף מונו לרמטכ"ל). אריאל שרון נחשב למפקד הטקטי המוכשר בתולדות צה"ל, אורי שגיא היה לראש אמ"ן דעתן וכאלוף פיקוד צפון מימש עמירם לוין, הסוער והיצירתי, תפיסת לחימה כנגד גרילה שפגעה קשות בחזבאללה. שאול מופז כיהן כרמטכ"ל ה-16 של צה"ל.

"יש שינוי של סגנון בהנהגה"

הספר מנתח קרבות מתש"ח ועד שנת לפשיטת הקומנדו הימי בחוף לבנון ב-1987, עליה פיקד יואב גלנט (לימים אלוף פיקוד הדרום), ולא בכדי. משלהי שנות התשעים החל להסתמן שינוי בצה"ל שהשתרש במערכת ונותר טבוע בה גם כעת. קצינים בכירים (רבים מהם יוצאי גולני) ובהם אפי איתם, גיורא ענבר, שמואל זכאי ועימאד פארס, שכפסע היה ביניהם לבין הקידום למטכ"ל, מצאו עצמם נדחקים לפרישה מצה"ל מסיבות שונות (חלקן מוצדקות וחלקן פחות).

תא"ל ארז גרשטיין, הקפיד להביע עמדה עצמאית.

תא"ל ארז גרשטיין, הקפיד להביע עמדה עצמאית.

האלוף גרשון הכהן כתב ב-2011 מאמר העוסק בהיעדרם של "בנדיטים", אותם קצינים שמאתגרים את מפקדיהם, אינם נכנעים לתכתיבי המערכת ולמגבלות אך גם מכופפים את הכללים לא פעם, מן הפיקוד הבכיר בצה"ל. קצינים אלו, שהם בבחינת "סוסים אבירים", כמאמר משה דיין, כבר לא מגיעים למטה הכללי. יתרה מזו, קצינים דוגמת תא"ל ארז גרשטיין, שעוד בחייו סיפרו אגדות על אומץ ליבו כמפקד בגולני ואודות הבוז שגילה לכללים, פקודות ומוסכמות, הם זן נכחד. אירוע דוגמת זה שבו התבטא בכנסי הסגל הצבאי הבכיר (בהם נכח הרמטכ"ל) בזכות הקטנת הפער בין משכורות קצינים בכירים ואנשי קבע זוטרים, ובעד צמצום מספר האלופים במטכ"ל והעברת המשאבים הנחסכים מכך ליחידות הלוחמות כבר לא מתרחש.

תא''ל משה צ'יקו תמיר דוצ

תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, (צילום: דו"צ).

בספרו המצוין "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013) כלל הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", עמוס הראל, ראיון עם תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, המפקד הקרבי הבולט של דורו, שנאלץ לעזוב את הצבא ב-2010 אחרי הסתבכות בדיווח שקר על תאונה של בנו הצעיר ברכב צבאי. בראיון טען תמיר שככל שעובר הזמן הצבא מוכן לקחת פחות ופחות סיכונים במינויים בכירים. "קצינים מוכשרים הולכים הביתה. כאלה שלא יאתגרו את הפיקוד הבכיר נשארים. מה חושב מ"פ בגבעתי שכל חייו הלך אחרי הגב הרחב של עימאד פארס במבצעים? הדברים עוד מתחדדים כשמתברר שהפיקוד הבכיר לא אוכף על עצמו את הסטנדרטים שהוא דורש מהדרגים שמתחתיו, כפי שהתגלה בפרשת הרפז. אני תמיד חשבתי שהמ"פים למטה יסדרו את כל הבעיות שלנו, כמו שקרה במלחמת יום הכיפורים. הארגון חי על האתוסים שלו, אבל היום האתוסים התעייפו. כבר לא יהיה מ"פ בסיירת גולני שיתנהג כמוני או כמו ארז גרשטיין. הצבא הישן היה בנוי על הירואיקה, על דבקות מטורפת במשימה, על יכולת יוצאת דופן של מפקדי שדה. עכשיו הכול מבוסס על עוצמה אווירית, על טכנולוגיה ועל עוצמת אש עדיפה. הצרות מתחילות כשהדברים לא עובדים בהתאם לתוכנית. ב-1973 בגולן טנקים בודדים תפקדו כאילו הם אוגדות שלמות. היום זה כבר לא בנוי כך" (עמודים 323-324).

ישראל זיו דוצ11

האלוף במיל' זיו, ציין כי בצה"ל "יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה", (צילום: דו"צ).

גם האלוף במיל', ישראל זיו, יוצא הצנחנים, אמר בשעתו דברים דומים עם הדחת תמיר בצה"ל. לדבריו"משהו קורה בצה"ל בשנים האחרונות, יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה." לדבריו המערכת צריכה לדעת לספוג את החריגות והשגיאות ו"להראות עמידות", בכדי לשמר בתוך הצבא קצינים העשויים "מהחומרים הפיקודיים שבעזרתם צה"ל הצליח להתמודד עם האתגרים המורכבים".

כשמצרפים לדברים את המאמר "האומץ להביע עמדה עצמאית", שפרסם בביטאון "מערכות" תא"ל אמיר אבולעפיה הדברים מקבלים משנה תוקף. במאמר תיארו שמונה קצינים בכירים (בעילום שם), בדרגות תת-אלוף ואלוף בסדיר ובמילואים, מצב בו קצינים בצה"ל "נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם." הדבר בעיקר נובע מתרבות המינויים בצבא ומכך שמפקדים רבים בצבא תופסים אי-הסכמה עם עמדתם כ"התנגדות אישית להם." אבולעפיה קובע במאמר כי המצב שבו לקצינים רבים בצבא חסר האומץ לחלוק על מפקדיהם יוביל ל"תוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי." בראיון שפורסם ב-2012 ב"מעריב" מנה מח"ט הצנחנים דאז, אמיר ברעם, את האלוף גדי איזנקוט, כאחד מאותם קצינים שפתוחים לשמוע דעה אחרת, שמאתגרת את הקונצנזוס. היום איזנקוט הוא הרמטכ"ל ועליו מוטל למצוא דרך לעודד חשיבה שכזו ולהשאיר קצינים מסוג זה במערכת. אחרת לא יהיה מי שיעיז לומר שהמלך הוא עירום.

18 שנות מלחמה לשום מקום | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

18 שנים ארוכות לחם צה"ל בלבנון, מבלי לבחון ברצינות האם זה משתלם, ונסוג משם בלילה אחד. בזיכרון הציבורי נותר טעם מר של בזבוז משווע. ככה זה במלחמה שבה אין מדיניות ואין כיוון – רק לחימה. 

החודש מלאו 15 שנים לנסיגה מלבנון בשנת 2000. עשור ומחצית שבהם צה"ל אינו שוהה ברצועת הביטחון, כמעט אותו משך זמן (פחות 3 שנים) שהחזיק בה. 18 שנים מדממות פעלו כוחות צה"ל בלבנון, יום אחר יום במלחמה סיזיפית ואכזרית "על אש קטנה", כהגדרת תא"ל ארז גרשטיין, שנהרג במהלכה.

תורת השלבים

מבצר הבופור, שהיה לאחד מסמלי הלחימה בדרום לבנון.

מבצר הבופור, שהיה לאחד מסמלי הלחימה בדרום לבנון.

ללבנון הגיע צה"ל בשלבים. נהוג לומר כי צה"ל לחם בלבנון 18 שנים אבל האמת היא שעוד קודם לכן ביצעו כוחות צה"ל פשיטות ומבצעים אין-ספור ב"פתחלנד" ואפילו בביירות. כבר בשנת 1969 פשט כוח גולני על ג'בל רוס (הוא הר דב) והרג כ-50 מחבלים. מאז צה"ל מחזיק מוצבים בהר. אחר כך באו מבצע ליטני, מלחמת של"ג, וב-85' רצועת הביטחון. שמות של רכסים וואדיות שכוחי-אל בלבנון הפכו מוכרים לציבור הישראלי בין אם משום ששכבו שם במארבים ובין אם משום שקראו על כך בעיתונים למחרת. אחד ממפקדי אוגדת הגליל טען בשעתו שישנם בצה"ל שני צבאות – זה שלוחם בלבנון וצבא נוסף המורכב מ"מטומטמים חסרי מושג, שאינם מבינים מה עובר עלינו כאן."

כמעט במשך כל הלחימה המתמשכת ברצועת הביטחון, לא נבחנה כדאיותה ביחס למטרה שלשמה הוקמה. כך למשל, טען בשעתו גדי איזנקוט (שלחם בלבנון שנים ארוכות), כי החזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים נוסח משגב עם וכפר יובל. רק כאשר נכשל בכך, ירה הארגון על יישובי הצפון. מפקד אוגדה אחר השתמש במשל, שאכן התרחש ב-95', בכדי להסביר את מעגל הקסמים השלילי בו היתה ישראל נתונה: סיירת צנחנים מצליחה לפגוע בחמישה פעילי חזבאללה, אולם דווקא בשל כך חש הארגון כורח לירות קטיושות על קריית שמונה. בעצם, אמר האוגדונר, הישיבה בלבנון לא הוסיפה לישראל דבר.

למרות זאת לא התנהל במערכת הביטחון דיון אמיתי על ההישארות ברצועת הביטחון. המערכת גם לא רצתה אחד כזה. את הנסיגה הראשונה מלבנון ב-85' (שלוש שנים בלבד לאחר של"ג) תלה שר הביטחון ארנס במחאת אנשי המילואים. אלו שבו מלבנון ושאלו מה בעצם יש לצה"ל לחפש בביירות וסביבתה. מאז לא ביצעו יחידות מילואים תעסוקה מבצעית בלבנון. והצבא הסדיר? הוא נשאר שם עוד 15 שנים. כמו בשיר, מבלי דעת מדוע, וכיצד ובשל מה זה ואיך?

החלפת דיסקט מאוחרת מדי

בספרו "מלחמה ללא אות", אולי הספר החשוב ביותר אודות התקופה, קבע תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר כי עד 95' הגדיר צה"ל את הלחימה בלבנון כפעולת ביטחון שוטף ופעל בה בהתאם. הצלחותיו המבצעיות, שהיו מרשימות לעיתים ובהן חטיפת דיראני ופעולת מיידון, לא נעשו מתוך תפיסה מערכתית שלמה שמטרתה להכריע את חזבאללה (אם אפשר בכלל לדבר במונחים כאלה כנגד ארגון גרילה), ועל כן לא השפיעו השפעה של ממש על המערכה.

הרמטכ"ל ליפקין-שחק ואלוף פיקוד צפון לוין במוצב הבופור.

הרמטכ"ל ליפקין-שחק ואלוף פיקוד צפון לוין במוצב הבופור.

את השינוי בדפוס הפעולה של צה"ל בלבנון יזמו הרמטכ"ל דאז אמנון ליפקין-שחק, יוצא הצנחנים, ואלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין, יוצא סיירת מטכ"ל. תמיר מציין בספרו כי ליפקין-שחק קבע "שההתמודדות בלבנון היא מלחמה ולא פעילות ביטחון שוטף" (עמוד 116) וככזו יש להתייחס אליה. האלוף לוין הוביל בפיקוד קו לוחמני שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. במקביל הוקמו בית הספר ללוחמת גרילה ויחידת אגוז בחטיבת גולני שהתמחתה בלוחמה בשטח הלבנוני. תמיר, יוצא גולני ומפקד יחידת אגוז דאז, מציין בספרו כי ההשקעה השתלמה וצה"ל נחל הישגים מבצעיים משמעותיים במערכה בלבנון. בשנת 98' העניק ליפקין-שחק צל"ש רמטכ"ל ליחידת אגוז על סדרת מבצעים מוצלחת שבהם בין היתר הרגו לוחמי היחידה את בנו של מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה. מן הספר עולה כי בעת הנסיגה מלבנון בשנת 2000 נטה מאזן הכוחות בבירור לטובת צה"ל‏. אך השינוי היה בחזקת מעט מדי מאוחר מדי. ההישגים לא חלחלו לתודעה הציבורית. במחצית השנייה של שנות ה-90, בין היתר בגלל שורת אסונות מרובי נפגעים, התחזק הלחץ הציבורי לצאת מלבנון. הורי החיילים העזו לראשונה לתהות בקול מדוע ילדיהם עוסקים בפעילות שוחקת שאינה משפרת את המצב הביטחוני בצפון.

נסיגה מסודרת בלי הסדר

הציבור היה חצוי וכמוהו הצמרת הביטחונית. במטכ"ל של ליפקין-שחק התנצחו האלופים לוין ו"בוגי" יעלון לגבי ההישארות בלבנון. בציבור החלו לספור חיילים מתים, לתלות שלטים ולקיים הפגנות ואילו המפקדים נאלצו להסביר לחיילים מדוע הם שם. בצה"ל שבפיקוד יורשו של ליפקין-שחק, מופז, כבר החלו להשמיע אמירות אסטרטגיות באמצעות משלים מעולם הכדורגל – עדיף לנצח 1:0 קטן מאשר 10:3. את הלחץ הציבורי לסגת ואת שאלות החיילים הגדירו חלק מן המפקדים כבכיינות, אולם אט אט חלחלה ההבנה שביטחון יישובי הצפון לא עובר דרך מוצבי צה"ל ברצועת הביטחון.

אהוד ברק בימיו כראש ממשלה. קיבל את ההחלטה על הנסיגה לבדו.

אהוד ברק בימיו כראש ממשלה. קיבל את ההחלטה על הנסיגה לבדו.

את ההחלטה על הנסיגה קיבל אהוד ברק בעת הקמפיין שניהל לראשות הממשלה. הוא קיבל אותה, כך נראה, לבדו והכריז בראיון בערוץ 2 בשנת 99' כי אם ייבחר ייסוג מלבנון בתוך שנה, עם או בלי הסדר. השיחות עם סוריה קרסו ואתן התקווה להסדר גם בלבנון (בין היתר משום שברק לא היה מוכן לנסיגה מלאה ברמת הגולן). ברק נדרש לבחור בגרועה פחות משתי אלטרנטיבות – לסגת ללא הסדר בלבנון או להישאר. לזכותו יאמר כי דבק בהתחייבותו וכפה על צה"ל מהלך שרבים מבכיריו התנגדו לו. אפשר לומר על ברק הרבה דברים אבל במבחן המנהיגותי הזה הוא לא מצמץ.

על הנסיגה ניצחו בפועל שלושה: אלוף פיקוד הצפון דאז, גבי אשכנזי, ושני מפקדי האוגדות תא"ל משה קפלינסקי, מפקד אוגדת הגליל, ותא"ל בני גנץ, מפקד יחידת הקישור ללבנון. כולם בוגרי לבנון. כסמח"ט פיקד אשכנזי על כוח גולני בקרב לכיבוש הבופור ב-82'. קפלינסקי, מפקד סיירת גולני, נפצע בקרב ולאחר ששב לאיתנו ולסיירת מילא בלבנון את כל התפקידים האפשריים. גנץ, עשה את המסלול המקביל לו בצנחנים ובלבנון מלוחם ועד מפקד אוגדה. מבצע "אורך רוח" במהלכו נסוג צה"ל מרצועת הביטחון לקו הגבול הבינלאומי, נמשך לילה אחד. אין נסיגות שמחות, אמרו אחר כך בצה"ל, אבל זו עברה בהצלחה וללא נפגעים. עד כמה שניתן להעריך הנסיגה, אף שהיתה הכרחית, היתה בין הגורמים לפריצת האינתיפאדה השנייה. הפלסטינים העריכו כי יוכלו לשחזר את ההישג של חזבאללה בגדה המערבית. הם טעו והציבור הישראלי שכח את שמות הוואדיות מלבנון והחל ללמוד את שמות הערים הפלסטיניות בגדה וברצועת עזה.

חזבאללה מצדו חטף 3 חיילים בספטמבר 2000 ובפעולה דומה ב-2006 הביא לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. מי שחושב שיש בכל אלו בכדי להוכיח את האיוולת שבנסיגה, מפספס את הלקח האמיתי שצריך ללמוד מן השהייה הארוכה ברצועת הביטחון. בלבנון לחם צה"ל מלחמה בלי מדיניות ובלי כיוון. הלקח שיש ללמוד מכך הוא שכל הפעלת כוח צבאי באופן הזה נידונה לכישלון. כדאי שבמלחמה הבאה ייתנו לכך את הדעת מראש.