סרטו של עמרי אסנהיים ב"עובדה" אודות אסון השייטת הביא לראשונה, בקולם שלהם, את סיפורם של מי ששרדו, והראה את מה שבמשך שנים התכחשו לו בצה"ל – הכוח נפגע כתוצאה ממארב חיזבאללה.
לפני כמעט עשרים שנה, בלילה שבין 4 ל־5 בספטמבר 1997, יצא כוח שייטת 13 למבצע "שירת הצפצפה" – פשיטה בעומק בלבנון. בתכנית סיום העונה של תכנית התחקירים "עובדה", חזר עמרי אסנהיים למבצע ההוא, שמוכר יותר בתודעה הישראלית כאסון השייטת בו נהרגו 12 לוחמים, וראיין את חמשת הלוחמים ששרדו. בסרטו המרתק, "לילה אחד באנצריה", הוצג לראשונה (במגבלות ביטחון מידע) סיפורם של אלו שחוו אותו מכלי ראשון, תחת אש ובעומק לבנון, ונותרו בחיים בכדי לספר על אחד האירועים הקשים ביותר בתולדות הכוחות המיוחדים של צה"ל.
"אל תשמחו בלבנון"
כוח סיירת גולני, כפי שתועד במצלמת לילה, בפעולה בלבנון בשנת 1998, (מקור: Youtube).
בסרט נחשף כי הפשיטה תוכננה במקור כמבצע משולב לקומנדו הימי ולסיירת גולני. בהמשך הופרדו המבצעים, ובראשית אוגוסט הסיירת ביצעה ראשונה. כוח גולני הוטס במסוקים לקרבת הכפר אל-כפור, כשמטרתו לפגוע בבכירים בחיזבאללה ורשם הצלחה. הפעולה, שכונתה "טרף קל" הסתבכה, אולם הכוח, בפיקוד רביב ניר, הצליח להטמין את המטענים ואף להרוג שני מחבלים בהם נתקל. למחרת נפגעו מהמטענים חמישה מחבלים נוספים, ובהם חוסיין זין קוצר, אשר פיקד מטעם חיזבאללה על הגזרה המרכזית בדרום לבנון והיה אחראי לירי קטיושות על ישובי גבול הצפון, והשייח תייסיר בדראן.
בעקבות ההצלחה יצאו מפקדי צה"ל בפיקוד הצפון בהצהרות יהירות, מן הסוג שרווח כאן לאחר ששת הימים. הפעם הוחלף "נאצר מחכה לרבין" בקביעה שצה"ל מחקה בהצלחה את שיטות החיזבאללה. "ארגון חיזבאללה צריך להבין, שאנו נמשיך לפגוע באנשיו בבתיהם כאשר יש לנו מודיעין טוב. אין כל בעיה לפגוע במחבלים בשטחם, בביתם ובכל מקום", אמר אז מח"ט גולני ארז גרשטיין, שהיה הרוח החיה מאחורי המבצע, ואף ציין שהכוח פגע במחבלים שיש להם דם של חיילי גולני על הידיים. בקיצור, סגרנו חשבון.
בעקבות זאת פרסם הפרשן הצבאי עפר שלח (לימים ח"כ) מאמר נוקב ב"מעריב" שבו התריע ממה שהגדיר כהתהללות לא חכמה ובעיקר מסוכנת. שלח, שכקצין צנחנים לקח חלק במספר פשיטות שכאלה, העיר ש"בפעולת הסיירת, נועזת ומתוחכמת ככל שהיתה, היה מעורב, לצד המקצוענות והמיומנות, גם לא מעט מזל. ולא צריך להיות פון קלאוזוביץ כדי לדעת שהמזל בשדה הקרב לא תמיד נופל באותו צד". יתרה מכך, ציין, היא נעשתה בחלל ריק, מבלי שלישראל ישנה מדיניות וכיוון ברורים בלבנון. "אל תשמחו בלבנון", כתב אז שלח, כתב ולא ידע עד כמה הוא צודק.
אקדח שמופיע במערכה הראשונה…
כוח השייטת מתארגן על הספינה ליציאה לפשיטה, (מקור: Youtube).
בספטמבר הגיע תורה של השייטת. היעד, בכיר בארגון אמל, שהתגורר בעיירה אנצריה, כארבעים קילומטרים מגבול ישראל. כוח הקומנדו הימי, שמנה 16 לוחמים בפיקודו של סגן אלוף יוסי קורקין, פרק מספינת טילים של חיל הים בלב-ים ושחה לחוף. משם, לאחר התארגנות קצרה, החלו הלוחמים לנוע לעבר היעד כשהם נושאים על גבם משקלים כבדים, בעיקר מטעני חומר-נפץ. זמן קצר לאחר מכן הגיע הכוח לכביש החוף הלבנוני. כוח החוד, בפיקוד סרן רוני פולט, חצה את הכביש ואז אירע פיצוץ. 11 מלוחמי הכוח העיקרי נפגעו ובהם קורקין. במקביל נפתחה אש מקלעים לעבר הכוח. כוח החוד, שגם לוחמיו נפצעו, והקשר של מפקד הכוח, סער ישראלי (הלוחם היחיד שלא נפגע), פעלו מיד כפי שאומנו והשיבו באש. מן הדיווחים והעדויות בסרט ניכר כי המיומנויות ש"תוכנתו" לתוכם במהלך מסלול הלוחם המפרך בשייטת, הובילו לתגובות כמעט אוטומטיות. כך למשל, דיווחיו של סער בקשר נשמעים כאילו היה בתרגיל. ניר כספי, הלוחם היחיד בכוח העיקרי שנותר בחיים, העיד כי דיווחיו של סער בקשר היו כה רגועים וברורים עד כי ניתן היה לחשוב שהוא ב"דופק אפס".
כוח החילוץ, שהורכב מלוחמים מן השייטת ו-669, יחידת החילוץ של חיל האוויר, נחת במקום כשבמקביל בשמיים ריחפו מסוקי קרב שירו אש לחיפוי. בין היתר העמיד בכוננות הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, כוח תגבורת מיחידת אגוז. לאחר שעות ארוכות של לחימה, ותחת אש מקלעים ומרגמות, חולצו רוב הפצועים וההרוגים. במהלך החילוץ נהרג רופא כוח החילוץ, שהפך להרוג ה-12 באותו לילה. הפצועים וההרוגים הועמסו על המסוק, אך שניים מלוחמי הכוח לא אותרו. במטה חיל האוויר הורו אז לטייס היסעור להמריא מיד, מחשש לשלמות המסוק וכתוצאה מכך לכוח כולו. מה שקרה אז, מציין אסנהיים בסרטו, היה כנראה הרגע הדרמטי ביותר באותו לילה.
עשרים שנה קודם לכן: דילמה זהה
הרמטכ"ל דאז, ליפקין-שחק, בתרגיל של חטיבת הצנחנים , (צילום: דו"צ).
כמעט עשרים שנים קודם לכן, בלילה שבין 8 ל-9 ביוני 1978, ביצע צה"ל את מבצע "שלכת" – פשיטה מהים של כוחות מחטיבת הצנחנים ושייטת 13, על בסיס אימונים של הפת"ח בראס דהר אל-בורג' שבלבנון. מפקד הכוח היה מח"ט הצנחנים דאז, ליפקין-שחק. הפעולה התחילה כמתוכנן. הכוחות נעו לעבר היעדים, כשאת כוח הצנחנים הובילה הסיירת החטיבתית, בפיקוד משה "בוגי" יעלון. ואז, הסתבכה. כוח מגדוד הנח"ל המוצנח פרץ לאחד הבתים וניהל קרב עם המחבלים. אירע פיצוץ והבית הדו-קומתי התמוטט כשבתוכו גופות שני מפקדי פלוגות, יפתח עיין וניר זהבי. לימים סיפר יעלון "שהאדמה פשוט בלעה אותם. פינוי האבנים התחיל כשאמנון הגיע עם החפ"ק. הוא דאג להבהיר שאנו לא עוזבים את המקום בלי הגופות וכך היה". קור-הרוח של ליפקין-שחק היה מן המפורסמות. חמש שנים קודם לכן, כאשר לכוח צנחנים שעליו פיקד אירעה הסתבכות דומה במבצע "אביב נעורים", התעקש להשלים את המשימה, פיצוץ מפקדת החזית העממית בלב ביירות, ורק אז לסגת. גם במבצע "שלכת", אף שהכוח התגלה והיה לחץ מן הפיקוד הבכיר להתפנות, סירב, השלים את פינוי הנפגעים ואת יעדי הפעולה, ורק אז הורה על נסיגה.
כמעט עשרים שנים מאוחר יותר, ניצב מפקד כוח החילוץ, סגן בועז וענונו מהשייטת, באותה דילמה והחליט, לאשר לטייס המסוק להמריא אך התעקש להישאר בשטח עם לוחמיו, כמו גם רוני פולט, במטרה לאתר את הנעדרים. אף שבסרט נמנע אסנהיים מלעסוק בכך, סביר שההחלטה יצרה דרמה לא קטנה בבור השליטה בקריה, כאשר הפעם ליפקין-שחק הוא הרמטכ"ל במוצב הפיקוד. ניתן להעריך כי הוא אישר את החלטת מפקד כוח החילוץ משום שהבין בדיוק מה עומד מאחוריה. אין מדובר בהחלטה פשוטה. כמעט עשור קודם לכן, במבצע "כחול וחום", קיבל הרמטכ"ל דן שומרון, החלטה הפוכה והורה לכוח שייטת 13 וגולני להתפנות משטח לבנון כשהם מותירים מאחוריהם כוח קטן של לוחמים שהיו בחזקת נעדרים. אלו, חולצו מאוחר יותר במסוקים, לאחר שלחמו על חייהם מספר שעות.
ההתעקשות השתלמה. הכוח הצליח לאתר את גופתו של לוחם נוסף אך בהוראת שר הביטחון נאלץ להתפנות לפני אור ראשון. מאחור נותרה גופת לוחם השייטת איתמר איליה שלא נמצאה. זו הוחזרה רק לאחר משא ומתן עם החיזבאללה בו הושבה לארגון גופת בנו של השייח' חסן נסראללה, שנהרג בקרב עם לוחמי יחידת אגוז.
חיכו להם
תצלומי המזל"ט שהציג נצראללה מהפשיטת השייטת.
בדיעבד, כך מתברר, חיזבאללה תחקר לעומק את הצלחת כוח גולני, והגביר את העירנות והכוננות בעמדותיו בלבנון. בנוסף, כפי שחשף מנהיג חיזבאללה, נצראללה, בשנת 2010 היה לארגון מידע מוקדם אודות המבצע, כתוצאה מכך שקלט את שידורי המזל"טים של צה"ל שאספו על האזור מודיעין מקדים. בתחילה הכחישו בצה"ל את טענתו, אך שינו את עמדתם והכירו בכך שמדובר באפשרות בהחלט סבירה. למסקנה דומה הגיע בשעתו תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר, שכתב בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005), כי קשה לו "לקבל את הקביעה שמדובר במארב אקראי" (עמוד 163). לא ברור מה היתה רמת הכוננות של חיזבאללה בגזרה. האם אכן הבינו בארגון את המשמעות של שידורי המז"לטים, או שמא המארב הוצב שם כתוצאה מהגברת כוננות ועירנות כתוצאה מהצלחת מבצע "טרף קל". כך או כך, כוח השייטת הגיע ליעד באופן שונה, במקום בו לא ציפו לו ונתקל באויב שעל-פי כל ההערכות המקדימות לא היה אמור להיות שם. את המסקנה המתבקשת קבע בשעתו קשר הכוח, סער, בראיון עיתונאי. לדבריו, "הם שמו שם זירת מטענים ומיקמו אותה טוב. לדעתי לא היו שם הרבה לוחמים של החיזבאללה, אולי שניים, שלושה, אבל באופן ודאי היה שם מארב".
שייטת 13 בתרגיל שקיימה לאחרונה עם הקומנדו הימי האמריקני, (צילום: דו"צ).
האסון, פגע קשות בשייטת. אולם היחידה השתקמה, לא מעט בזכות מי שמונה שנתיים לאחר האסון כמפקדה, ארז צוקרמן. כמפקד הקומנדו הימי, שינה צוקרמן (שקודם לכן עזב את השייטת כדי להקים ולפקד על יחידת אגוז בלבנון) מסלול הכשרת הלוחם בשייטת, תוך שימת דגש על המסגרת הצוותית, בדומה לסיירות החי"ר, ויזם מבצעים התקפיים בכל גזרות הלחימה היבשתיות של צה"ל, בין היתר במהלך האינתיפאדה השנייה. אף שהשייטת ספגה נפגעים והרוגים בלחימה ההיא, הרי שהמהלך הוכח כמוצלח. האסון ההוא משמש כדוגמה קבועה לשאלה מה יכול להשתבש במבצעים מסוג זה, שאלה שיושבת חזק בתודעה של יחידות העילית של צה"ל.
(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.04.2017)
על הכוונת 