"אהוב אהוב אהוב חזור אליי" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במלחמת יום הכיפורים ארז לאונרד כהן מזוודה, נחת בישראל והופיע בפני חיילי צה"ל בחזית. מתי פרידמן התחקה אחר מסע ההופעות הפנטסטי, והביא, לראשונה, את שכתב הזמר על אותם ימים. התוצאה היא ספר קטן ונוגע ללב שאי אפשר לקרוא בלי להאזין במקביל לשיריו של כהן.

"אנשים נהרגו. התחלתי לסיים את ההופעה שלנו בשיר חדש. הפזמון היה: אהוב אהוב אהוב אהוב אהוב אהוב אהוב חזור אליי" (עמוד 102).

בספרו "מי באש" (הוצאת כנרת זמורה־דביר,2021) תיאר מתי פרידמן את מסע ההופעות של הזמר היהודי־קנדי לאונרד כהן בפני חיילי צה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1973, כתב פרידמן, היה לאונרד כהן היה בן 39 ואב טרי לילד. הוא חי ביוון עם זוגתו וחש שהוא נתון במשבר. ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים והוא פשוט ארז מזוודה חומה מרופטת ובא. זמן לא רב לאחר שנחת בתל אביב התחבר כהן למתי כספי, אושיק לוי ואילנה רובינא ומצא עצמו מופיע בפני חיילים בסיני. 

פרידמן, בעצמו יליד קנדה, שירת כלוחם בפלנ"ט נח"ל בלבנון ולימים היה לעיתונאי וסופר שספריו, ובהם "דלעת" המופתי, זכו בפרסים רבים והיו לרבי מכר. הוא התחקה אחר מסע ההופעות, חיפש את זכרונותיו של כהן ממנו בעזבונו (וקטעים מהם, שרשם על גבי פנקס כתום, מופיעים בספר) וראיין רבים מהחיילים שישבו או עמדו בקהל במהלכן.

כך למשל, ראיין פרידמן את איציק שוקל מקיבוץ עברון. המלחמה תפסה את איציק בטוקיו, שם מכר תמונות שמן. "לאיציק היה חבר מסיירת שקד, שלומי גרונר, שהיה בקצה השני של העולם, בלונדון, ועבד כאיש ביטחון באל על" (עמוד 130). השניים שבו ארצה ויצאו, כמו כהן, לחפש את המלחמה.

מפקדם של שוקל וגרונר בסיירת היה קצין, יוצא הצנחנים, שעבר בהמשך שירותו לשקד ונחשב לאחד "ממפקדי השדה הצעירים הטובים בצבא. אף אחד לא השתמש בשמו האמיתי, אמציה חן. כולם קראו לו פצי. הוא בא מחולדה, הקיבוץ שעמוס עוז גדל בו, והוא ועוז היו חברים בתיכון: שני תוצרים מושלמים של הדור הישראלי ההוא, הכותב הרגיש והלוחם מלידה, הומרוס ואכילס. יש סיפורים רבים על אודותיו של פצי. פעם, כמה שנים לפני המלחמה, חיילי שקד היו בפשיטה בעומקה של ירדן ולחמו את דרכם חזרה אל גבול ישראל, בקושי, וכבר עמדו לחצות את הגבול בבטחה כאשר פצי עצר את הכוח בעודו על אדמת אויב. הוא הזכיר לכולם שהיום פורים והכריח את כולם לשיר שירי חג לפני שהוביל אותם הביתה" (עמוד 130).

בדרך לא דרך תפס גרונר טרמפ למאהל הלאה בסיני. "מישהו אמר שאריק נמצא שם עם מפקדת האוגדה שלו, ושלומי ידע שאם אריאל שרון שם, גם פצי יהיה. נכון לאותו רגע, שלומי כבר היה בדרכים מלונדון יומיים ברציפות. הוא היה עדיין בג'ינס. הוא הלך בין המבנים הטרומיים בבסיס החדש הזה במדבר וראה שלושה חיילים כורעים סביב מדורה קטנה, מבשלים קפה בפחית של פירות משומרים. דני וולף, ומאיר דגן היו קצינים לשעבר בשקד, כמוהו, והשלישי היה פצי, שקיבל אותו בחיוך מאוזן לאוזן מתחת לתלתליו הבלונדיניים" (עמוד 137). 

החיילים והקצינים הנאספו סביב פצי גובשו למה שכונה כוח פצי ("כוח רומאי" בקשר), שרדף והשמיד כוחות קומנדו מצריים בסיני. באחד הימים הוזעק הכוח למרדף אחר כוח קומנדו מצרי שהונחת במסוקים סמוך לצומת "יוקון". גרונר נהג בג'יפ ופצי היה על המקלע. "זה היה קרוב כמו קרבות בימי קדם – יכולת לגעת באויב, והוא היה יכול לגעת בך. המצרים פתחו באש ברגע ששלומי נסע פנימה" (עמוד 138). התפתח קרב קשה ורקטת אר.פי.ג'י פגעה בנגמ"ש של הכוח, ממנה נהרגו שני קצינים ונפצעו ארבעה. וכל אותה עת, סיפר פצי, "אנחנו מסתובבים ומסתובבים והורגים והורגים" (עמוד 139).

לאחר הקרב, סיפר גרונר למחבר כיצד יצא לנסיעה לילית במדבר בחיפוש אחר אספקה. אתה הולך במדבר, אמר, ״ואלוהים יורד אליך, ומתחיל לדבר איתך. ואני כמן משה ששומע את הקול והולך אחריו. והקול הזה מוכר לי, אבל לא מתחבר לי. אני אצייר לך תמונה: כובע פלדה על על החול. ועל כובע הפלדה חושב בחור עם גיטרה ושר את 'Lover Lover Lover'" (עמוד 152). גרונר סיפר שבניגוד להרבה אמנים, שלרוב הופיעו בשדות תעופה ושבו עוד באותו לילה לתל אביב, "לאונרד היה שם, הוא אכל אתנו מנת קרב, לידנו. פתחנו לו שימורים" (עמוד 156).

"נסענו לכיוון איסמעיליה. עצרנו בעמדה הקדמית ביותר. נוף מדבר, הארכיטקטורה היחידה היא טנקים מציגים אותי בפני גנרל גדול, "אריה המדבר". אני חולק כבוד לחיות האדירה שלו, ובשתיקה שואל בתוקף, "איך אתה מעז?" הוא לא מתחרט. גברים יוצרים מעגל סביבנו ואנחנו שרים להם" (עמוד 161), כתב כהן בפנקס שלו. ברגע ההוא, שהונצח בתצלום המפורסם עמדו מפקד האוגדה אריאל "אריק" שרון ולאונרד כהן יחד ומסביבם חיילי האוגדה שהאזינו לכהן. "שני ארכיטיפים אנושיים, "איש שלום ואיש מלחמה", כפי שכותב כהן ב"סיפורו של יצחק". הזמר שקרא לעצמו בצחוק "מפקד שדה כהן" – וללהקה שלו "הצבא", שהמלחמה הייתה בשבילו מטפורה, או פוזה אירונית; ומפקד השדה האמיתי, שבשבילו הייתה המלחמה אימת מוות ממשית וגוויות של חברים ואויבים מוטלות בחול בסמוך. המשורר, המבין דבר או שניים ביופי ובמוסר; והגבר שנוקט אלימות כדי ליצור את הבועה הבטוחה שבה משוררים יכולים לשכוח את המעשים האלה ואפילו לגנות את האנשים שמבצעים אותם" (עמוד 162).

בין החיילים בקהל היה פצי, שסיפר כי למרות שמעולם לא התחבר לסגנון המוזיקלי של כהן שם במלחמה הוא ריגש אותו מאוד. "אותו יהודי שמחזיק גיטרה, שפוף, יושב בשקט ומנגן. שאלתי, ומישהו סיפר לי שזה בחור מקנדה, או השד יודע מאיפה, יהודי שבא לרומם את רוח הלוחמים. זה היה לאונרד כהן. ומאז יש לו פינה אצלי בלב" (עמד 164).

פרידמן הוא מספר בחסד וספרו קולח ונוגע בקורא, כמו היה אחד החיילים בקהל באחת מהופעותיו של כהן במלחמה. שיריו של כהן היו חלק משמעותי מפסקול ילדותי, מבית הורי, הקריאה בספר הפכה אותו ואותם לחשובים עוד יותר.

הרמטכ"ל הבא חייב להיות ירוק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בורסת ההימורים על זהות הרמטכ"ל הבא רועשת וגועשת. בחודשים הקרובים שר הביטחון ליברמן צפוי לקבל את ההחלטה על המינוי, כשלאחרונה צץ "מועמד" חדש ומפתיע ברשימה: מפקד חיל האוויר הקודם, אלוף אמיר אשל. למרות שהוא טייס קרב מוערך ומפקד מנוסה, צה"ל חייב רמטכ"ל "ירוק" – כזה שצמח וגדל בזרוע היבשה.

בחודשים הקרובים שר הביטחון ליברמן יחליט מי יהיה הרמטכ"ל הבא ובורסת ההימורים בשיאה. אחד השמות המפתיעים שעלו הוא של אמיר אשל, מפקד חיל האוויר הקודם. במאמר ב"ישראל היום", תא"ל (מיל') אמציה חן, מפקד סיירת שקד לשעבר, פנה לשר ליברמן בבקשה למנות את אשל בטענה שהוא ינחיל לצבא כולו את התרבות של חיל האוויר – המבוססת על "תכנון מפורט, תחקירים והפקת לקחים". למרות שאשל הוא טייס קרב ומפקד מנוסה, הרעיון שגוי מיסודו.

האלוף אשל, אותו הציע חן למנות לרמטכ"ל, (צילום: דו"צ).

יש שיאמרו שההתנגדות למינוי אשל נובעת מתפקודו של הרמטכ"ל ה"כחול" הקודם דני חלוץ במלחמת לבנון השנייה, שנוהלה באופן מהוסס, מוגבל וכושל. אבל אחרי יותר מעשר שנים, מבחן הזמן מלמד אחרת: ישראל שיקמה את ההרתעה מול החיזבאללה ונהנית כיום משקט מוחלט בגבול הלבנוני.

נכון, חלוץ אחראי לביצועים הפושרים – אך גם להצלחה האסטרטגית; הוא בטח לא אחראי לכל הבעיות שהתגלו אז בצה"ל. למבקריו הוא השיב בצדק: "גם מפקד חיל האוויר כרמטכ"ל, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול בשנה אחת לקלקל את כל הקלקולים הללו. אלה קלקולים שנמשכו על פני שנים, אבל אני לא בורח מזה שהם קרו אצלי". הלחץ הציבורי שהופעל עליו גרם לו להתפטר, פשוט כי רבים מאמינים שהדחת הקודקוד תפתור את הבעיה. הם לא מבינים שהבעיה היא כמעט תמיד דווקא מערכתית הרבה יותר מאישית. 

אשל לא מתאים להיות רמטכ"ל לא בגלל תדמית, אלא בגלל טיעונים ענייניים לגמרי. בצה"ל, מפקדי חילות האוויר והים אחראיים על הפעלת הזרוע שבראשה הם עומדים, אך על צבא היבשה מפקד הרמטכ"ל בזמן מלחמה. בני פלד, מפקד חיל האוויר לשעבר, הגדיר את הסיטואציה כ"אבא שיש לו שלוש בנות, רק שהוא נשוי לאחת מהן". לצה"ל היום הסיטואציה הזו מתאימה בהחלט בגלל גודלו והגזרות בהן הוא פועל. מסמך אסטרטגיית צה"ל שפרסם הרמטכ"ל גדי איזנקוט הגדיר זאת במפורש.

ביבשה לומדים "דרך הרגליים"

בהשוואה לכוחות היבשה, חיל האוויר קוסם לדרג המדיני ולמפקדי צה"ל – בעיקר בזכות יכולת התגובה המהירה, החשאיות והגמישות שהוא מפגין. בשביל לדעת להשתמש בו, הרמטכ"ל צריך מומחה אווירי. כשמפעילים כוח יבשתי, לעומת זאת, התוצאות לא ידועות מראש, ודבר אחד ידוע: יהיה מחיר של חיי אדם. החיכוך עם אוכלוסייה זרה והתמרון בשטח אויב דורשים מהרמטכ"ל מומחיות בתחום.

מי שלא צמח בזרוע היבשה לא יכול להכיר את כל החוזקות והחולשות שלה. השלמת פערים, גם אם היא אפשרית, לעולם לא מתקיימת. ההכשרה בזרוע היבשה היא מיליציונית, לעומת ההכשרות המקצועית בזרועות האוויר והים. הכשרה קצרה לתקופה קצרה. מח"טים לומדים את התפקיד "דרך הרגליים".

הדו"ח האחרון של נציב קבילות החיילים רק מחדד למה הרמטכ"ל חייב להיות "ירוק". הנציב, אלוף (מיל') יצחק בריק, תיאר בדו"ח כיצד לחם ב-1973 "בסיני ובמצרים כמ"פ טנקים בגדוד 113", אחד הגדודים שחוו את הלחימה הכי קשה באותה חזית, ונשבע שיעשה הכל "כדי שלא נתפס שוב לא מוכנים". בריק מצא פערים מדאיגים במוכנות למלחמה של יחידות המילואים בצבא היבשה, ואף ביקש במסיבת עיתונאים שלא להשיב לשאלות על המוכנות של צה"ל למלחמה בדרום.

מי שלא בא מזרוע היבשה לא יבין מה יש לו ומה אין לו, מה כשיר ומה מחייב טיפול שורש – וזה בדיוק מה שקרה לרמטכ"ל חלוץ ב-2006. נוסיף למשוואה את האיום על העורף, שידרוש בעימות הבא – כמאמר אלוף יאיר גולן – "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי מאוד ואפקטיבי מאוד", והמסקנה ברורה: הרמטכ"ל העתידי חייב להיות מי שצמח בזרוע היבשה.

מימין: האלופים כוכבי וגולן, עשו מסלול הכשרה מקיף שהכין אותם לתפקיד הרמטכ"ל, (מקור: דו"צ).

כיום יש שני מועמדים ריאליים ומוכשרים מאוד, האלופים יאיר גולן ואביב כוכבי. שניהם עשו את עיקר שירותם בצנחנים ובלבנון. כמפקדי חטיבות הנח"ל והצנחנים באינתיפאדה השנייה, היו שניים מיוזמי הפעולות נגד הטרור הפלסטיני (לצד מקביליהם בגולני ובגבעתי, התא"לים תמיר ופארס, שפרשו מאז מצה"ל) בלב הערים ובמחנות הפליטים הצפופים. הם פיקדו על פשיטות רבות ולחמו במבצע "חומת מגן", המשיכו כמפקדי אוגדות ופיקודים – ואף שירתו כסגן הרמטכ"ל, תחנה קריטית בדרך לתפקיד עצמו. לא צריך לחפש מועמדים אחרים.

(המאמר פורסם במקור בערוץ פז"ם באתר "mako", בתאריך 03.07.2018)

ה"פיראטים" של סיני | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "סיירת שקד" תיאר את היחידה ככזו שהגתה ויישמה אסטרטגיה יעילה שצה"ל סירב לאמץ. הספר מרתק לקריאה, ושקד רשמה פרקים מרשימים במורשת הקרב של צה"ל. אך טענת המחברים שמפעילות יחידה מובחרת אחת ניתן לגבש אסטרטגיה מוגזמת.

בספרם "סיירת שקד" (הוצאת ידיעות אחרונות, 1994) ביקשו ד"ר אורי מילשטיין ודב דורון להביא את סיפורה השלם של סיירת שקד, שפעלה בין השנים 1955־1977 ולאחר מכן באופן לא רציף עוד כארבע־חמש שנים עד שנקלטה כגדוד בחטיבת גבעתי המחודשת.

שקד היתה יחידת מובחרת שאנשיה שלטו ברזי הסיור, הניווט ולחימת חיל־הרגלים. כמו רבות מן היחידות המובחרות בצה"ל המתקראות "סיירת", סיור לא היה עיקר עיסוקה, אלא משימות הביטחון השוטף בפיקוד הדרום, ולאחר מלחמת ששת הימים פעלה בעיקר בחצי־האי סיני.

מן הקריאה בספר לא ברור מדוע קבעו המחברים שחשיבותה והשפעתה על צה"ל דומות לאלו של יחידה 101, שאנשיה גרמו למהפכה בצה"ל. שלמה באום, סגנו של אריק שרון ביחידה 101, הגדיר את תרומתה בעצם החזרה "לערכי־הלחימה שנשתכחו בצה"ל: דבקות במשימה, ניידות, הפתעה ומפקדים שהולכים בראש. כשהתלבשו אנשי ה־101 על הצנחנים, הם החזירו להם את הערכים האלה ושינו את הסטנדרטים של כל צה"ל" (עמוד 25).

צה"ל שלאחר מלחמת סיני כלל בתוכו שתי יחידות חי"ר עיקריות: חטיבת גולני וחטיבת הצנחנים. לצידן הוקמו יחידות סיור פיקודיות ובהן סיירת שקד. היחידה היתה יחידה מובחרת, ועליה הוטלו, לצד הבט"ש, פעולות כמו פשיטות כנגד יעדי מחבלים וכיבוש יעדים מבוצרים שחייבו יכולת לחימה גבוהה.

שקד פעלה בהתאם לאותו סולם ערכים שקבעו הצנחנים בשנות החמישים, שנותר בתוקף גם היום, אך לא "הוציאה אותו מהנפטלין" ולא היתה שונה מהותית באיכות הביצוע שלה (הגבוהה) מיחידות מובחרות אחרות באותה עת.

צבא פרטי

למרות שאין להקל ראש בכל אותם מארבים, מרדפים, סיורים ופשיטות על יעדי מחבלים שביצעה סיירת שקד, מן הספר עולה שהיא גם היתה דגם מופרע במיוחד של "צבאו הפרטי של פופסקי", כפי שכונתה יחידה מובחרת בצבא הבריטי שפעלה במלחמת העולם השנייה במדבר המערבי. 

על האווירה ביחידה בשנות השישים המוקדמות ניתן ללמוד מן הדרך שבה הגיע ליחידה אחד מהבולטים שבאנשיה ולימים מפקדה, תא"ל (מיל.) אמציה חן (פאצי). "בצנחנים שמענו סיפורי גבורה, קרענו את התחת באימונים, אבל לא עשינו כלום. כשהייתי בקורס הקצינים סיפר לי סאלח אל־היב על הסיורים והמרדפים ועל כיף לא נורמלי, והציע לי לבוא" (עמוד 113), סיפר.

המפגש עם מפקד היחידה דאז, סא"ל עמוס ירקוני (הלוא הוא עבד אל־מג'יד חד'ר), עשה עליו רושם עצום. "יד תותבת, ערבי. זכרתי את לורנס איש ערב. ביקשתי העברה. זאת היתה חבורה לא נורמלית. כל סיור הוקדש בחלקו לציד, והבישול היה פולחן" (עמוד 113), אמר. בקיצור, לא צבא וגם לא ממש פלמ"ח, אלא ספינת פיראטים.

המפקד שעשה משקד צבא של ממש

יוצא דופן היה דני רהב (וולף), יוצא הצנחנים, שפיקד על היחידה במלחמת ההתשה. האלופים ישראל טל ואריק שרון שכנעו אותו לפקד על סיירת שקד, מתוך תפיסה כי היחידה תהווה כוח לפעולות מיוחדות. הוא היה, ככל הנראה, המפקד החשוב ביותר של שקד, והוא שהביאה לקפיצת מדרגה מקצועית, קצרה אך משמעותית.

אחד ממפקדי הפלוגות בשקד, שלומי גרונר, סיפר כי תחת פיקודו "נגמרה תקופת המדורות הרומנטיות. הוא עשה מאיתנו צבא ממש" (עמוד 192). רהב, סיפר פאצי, ביקש ככל הנראה להפוך את שקד "למשהו דומה לסיירת הצנחנים, ושרון שיתף פעולה איתו. אחרי שלא צנחתי עשר שנים צנחתי שוב כחמישים פעמים" (עמוד 193).

בפיקודו יצאה הסיירת לפשיטה נועזת במיוחד – מבצע ויקטוריה. לאחר שב־30 במאי 1970 צלח כוח קומנדו מצרי את התעלה, הרג ארבע־עשר צנחנים ופצע שישה, יזם אלוף פיקוד דרום, שרון, פעולת תגמול כנגד מוצבי הצבא המצרי בגדה המערבית של התעלה. 

הקצח"ר, תא"ל רפאל איתן (רפול) יוצא הצנחנים, התנגד להטלת הפעולה על סיירת שקד. אך רהב, טען כי "אין דבר הגיוני יותר מאשר להפקיד את המבצע בידי לוחמי 'שקד', היחידים בצה"ל שהתכוננו לקראתו" (עמוד 209). הוא הצליח לשכנע בכך את האלוף שרון והמשימה הוטלה על היחידה.

כשבועיים מאוחר יותר, בליל ה־11 ביוני, צלח כוח שמנה 134 לוחמים בפיקוד רהב את התעלה בסירות גומי באזור בוצי. לצליחה קדמה פעולת ריכוך אווירית. למרות שהכוח נתגלה דרש רהב להמשיך בפעולה. "אם ננסה לחלץ את הכוח, ואם הם באמת גילו אותנו, הרי נהיה תחת האש שלהם לאורך עשרות קילומטרים. האפשרות היחידה היא לפרוץ לתוך המערך המצרי. אותו הם לא יפגיזו" (עמוד 213), אמר ושוב שכנע את הפיקוד.

לאחר הצליחה טיהרו לוחמי שקד קטע בן כשלושה קילומטרים לאורך התעלה שכלל מערך בונקרים מבוצר. כשמפקד פלוגה ג' וכמה מלוחמיו נפגעו, "רהב שנע בחפ"ק הקדמי על הסוללה אחרי שיפמן, פקד על הפצועים להתפנות בעצמם לכיוון התעלה, ומינה את סגנו פאצי למפקד פלוגה ג'. אף שהיה אמור להצטרף לפלוגה א' (של שיפמן) הצטרף רהב לפלוגה ג' שנפגעה, ובפיקודו התקדמה פלוגה זו מהר" (עמוד 214).

"חדלתי להיות גנרל. רצתי ראשון, עם שני חבר'ה. המצרים ירו עלינו מהמחילות וזרקו עלינו רימונים. זרקתי רימון מהטווח הקצר ביותר שזרקתי בימי חיי. שלושים סנטימטרים. שכבתי על גג המחפורת המצרית והשחלתי את הרימון פנימה. קיוויתי שהגג יעצור את הרסיסים והם לא יפגעו בי, ולמזלי זה מה שהיה" (עמוד 214), סיפר פאצי.

ארבעה לוחמים נהרגו במבצע ושלושה־עשר נפצעו. כשלושים חיילים מצרים נהרגו ועשרות נפצעו. כששב רהב מהלוויות החללים שיבח אותו רפול על הביצוע. בעקבות הצלחת המבצע פיתח אלוף הפיקוד, אריק שרון את תכנית הצליחה במלחמת יום־הכיפורים באמצעות סירות סער, והוכשרה בקרבת התעלה ה"חצר" אשר תשמש כנקודת הצליחה במלחמת יום־הכיפורים. המחברים כללו בספר גם תחקיר של הצבא המצרי אודות הפעולה שקבע שהיתה מוצלחת מאוד.

תיאוריית החי"ר הכללית

עפר שלח, בעברו מ"פ צנחנים במילואים וח"כ, כתב בשעתו כי לאחר מלחמת יום־הכיפורים שקד ישבה בסיני "חסרת תעסוקה וייעוד, והתמחתה בטרטורים מהסוג שאפילו בצה"ל של אז היה קיצוני במיוחד בפראות ובדמיון. קילומטרים של "אלונקות ברכיים" – שזה בדיוק מה שאתם חושבים, אנשים סוחבים אלונקות כשהם הולכים על הברכיים – וחיילים מגולגלים בתוך חביות במורד הדיונות, ומה לא. כמו כל יחידה בלי ייעוד ותעסוקה, התפתחה גם שם מיתולוגיה שככה עושים חיילים יותר טובים, שכולם נקבות ורק אנחנו יודעים". פירוק היחידה היה רק שאלה של זמן.

חלקו אחר של הספר כולל חיבור על תולדותיו האוניברסליות של חיל הרגלים בעולם ובצה"ל, למן ימי אברהם אבינו (שלפי המחברים היה חי"רניק). כלל לא ברור מדוע נכנס חיבור זה לספר בטיעון הקלוש ששקד היתה יחידת חי"ר. בנוסף ישנם בספר שני מונולוגים ארוכים של שניים ממפקדי שקד, רהב וחן, המבקרים את צה"ל נחרצות משני עברי המפה הפוליטית.

בניגוד לחיבור על החי"ר, שעל תקפות טענותיו ניתן להתווכח, המונולוגים דווקא מאירים עיניים. כך למשל, סיפר רהב כי "כמפקד חטיבת צנחנים, אחרי מלחמת יום־הכיפורים, שהיתה חטיבת עתודה מטכ"לית, דיברתי עם הרמטכ"ל מרדכי גור על הכנת אופציות לפעולה אסטרטגית יבשתית בעירק במלחמה הבאה" (עמוד 253). גור סירב. ואכן, במלחמת המפרץ, היו לצה"ל פערים ביכולות הלוגיסטיות והמבצעיות של צה"ל באותה עת לתמוך כוח גדול הפועל הרחק מישראל זמן ממושך, אף שהיה מי שהתריע על כך מבעוד מועד.

מילשטיין, צנחן ותיק בעצמו, ודורון יודעים לספר סיפור. תיאור נתיב הקרבות של הסיירת הפיקודית, ועדויות המפקדים והלוחמים מרתקים לקריאה. 

תא"ל (מיל.) ד"ר דב תמרי, מוותיקי הצנחנים שפיקד הן על סיירת צנחנים והן על סיירת מטכ"ל, כתב ב־1994 במאמר ב"הארץ" כי "בכריכה אחת מקופלים למעשה שני ספרים, שהקשר ביניהם רופף: האחד מתאר את תולדות הסיירת ועלילותיה, האחר הוא התקפה כוללת וחסרת פשרות על צה"ל וההנהגות הביטחוניות, ממלחמת העצמאות ועד היום. כל ספר לגופו עשוי היה להיות מעניין, אלא שבפועל הם מעורבבים זה בזה ללא תקנה, לעתים באותו עמוד ממש".

האבחנה הזו מדויקת, וחבל שכך, כי שקד שרשמה פרקים מרשימים במורשת הקרב של צה"ל, ראויה לספר רציני אודותיה. אך טענת המחברים שמפעילות יחידה מובחרת אחת ניתן לגבש אסטרטגיה שלמה מוגזמת ומופרכת. אפשר היה להסתדר בלי, והספר, שפרקיו על פעילות היחידה מצוין, היה הופך לתרומה חשובה למדף הספרים אודות יחידות צה"ל.