במלחמת יום הכיפורים ארז לאונרד כהן מזוודה, נחת בישראל והופיע בפני חיילי צה"ל בחזית. מתי פרידמן התחקה אחר מסע ההופעות הפנטסטי, והביא, לראשונה, את שכתב הזמר על אותם ימים. התוצאה היא ספר קטן ונוגע ללב שאי אפשר לקרוא בלי להאזין במקביל לשיריו של כהן.
- פורסם באתר "סימניה"
- 5 באוקטובר 2021
"אנשים נהרגו. התחלתי לסיים את ההופעה שלנו בשיר חדש. הפזמון היה: אהוב אהוב אהוב אהוב אהוב אהוב אהוב חזור אליי" (עמוד 102).
בספרו "מי באש" (הוצאת כנרת זמורה־דביר,2021) תיאר מתי פרידמן את מסע ההופעות של הזמר היהודי־קנדי לאונרד כהן בפני חיילי צה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1973, כתב פרידמן, היה לאונרד כהן היה בן 39 ואב טרי לילד. הוא חי ביוון עם זוגתו וחש שהוא נתון במשבר. ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים והוא פשוט ארז מזוודה חומה מרופטת ובא. זמן לא רב לאחר שנחת בתל אביב התחבר כהן למתי כספי, אושיק לוי ואילנה רובינא ומצא עצמו מופיע בפני חיילים בסיני.
פרידמן, בעצמו יליד קנדה, שירת כלוחם בפלנ"ט נח"ל בלבנון ולימים היה לעיתונאי וסופר שספריו, ובהם "דלעת" המופתי, זכו בפרסים רבים והיו לרבי מכר. הוא התחקה אחר מסע ההופעות, חיפש את זכרונותיו של כהן ממנו בעזבונו (וקטעים מהם, שרשם על גבי פנקס כתום, מופיעים בספר) וראיין רבים מהחיילים שישבו או עמדו בקהל במהלכן.
כך למשל, ראיין פרידמן את איציק שוקל מקיבוץ עברון. המלחמה תפסה את איציק בטוקיו, שם מכר תמונות שמן. "לאיציק היה חבר מסיירת שקד, שלומי גרונר, שהיה בקצה השני של העולם, בלונדון, ועבד כאיש ביטחון באל על" (עמוד 130). השניים שבו ארצה ויצאו, כמו כהן, לחפש את המלחמה.
מפקדם של שוקל וגרונר בסיירת היה קצין, יוצא הצנחנים, שעבר בהמשך שירותו לשקד ונחשב לאחד "ממפקדי השדה הצעירים הטובים בצבא. אף אחד לא השתמש בשמו האמיתי, אמציה חן. כולם קראו לו פצי. הוא בא מחולדה, הקיבוץ שעמוס עוז גדל בו, והוא ועוז היו חברים בתיכון: שני תוצרים מושלמים של הדור הישראלי ההוא, הכותב הרגיש והלוחם מלידה, הומרוס ואכילס. יש סיפורים רבים על אודותיו של פצי. פעם, כמה שנים לפני המלחמה, חיילי שקד היו בפשיטה בעומקה של ירדן ולחמו את דרכם חזרה אל גבול ישראל, בקושי, וכבר עמדו לחצות את הגבול בבטחה כאשר פצי עצר את הכוח בעודו על אדמת אויב. הוא הזכיר לכולם שהיום פורים והכריח את כולם לשיר שירי חג לפני שהוביל אותם הביתה" (עמוד 130).
בדרך לא דרך תפס גרונר טרמפ למאהל הלאה בסיני. "מישהו אמר שאריק נמצא שם עם מפקדת האוגדה שלו, ושלומי ידע שאם אריאל שרון שם, גם פצי יהיה. נכון לאותו רגע, שלומי כבר היה בדרכים מלונדון יומיים ברציפות. הוא היה עדיין בג'ינס. הוא הלך בין המבנים הטרומיים בבסיס החדש הזה במדבר וראה שלושה חיילים כורעים סביב מדורה קטנה, מבשלים קפה בפחית של פירות משומרים. דני וולף, ומאיר דגן היו קצינים לשעבר בשקד, כמוהו, והשלישי היה פצי, שקיבל אותו בחיוך מאוזן לאוזן מתחת לתלתליו הבלונדיניים" (עמוד 137).
החיילים והקצינים הנאספו סביב פצי גובשו למה שכונה כוח פצי ("כוח רומאי" בקשר), שרדף והשמיד כוחות קומנדו מצריים בסיני. באחד הימים הוזעק הכוח למרדף אחר כוח קומנדו מצרי שהונחת במסוקים סמוך לצומת "יוקון". גרונר נהג בג'יפ ופצי היה על המקלע. "זה היה קרוב כמו קרבות בימי קדם – יכולת לגעת באויב, והוא היה יכול לגעת בך. המצרים פתחו באש ברגע ששלומי נסע פנימה" (עמוד 138). התפתח קרב קשה ורקטת אר.פי.ג'י פגעה בנגמ"ש של הכוח, ממנה נהרגו שני קצינים ונפצעו ארבעה. וכל אותה עת, סיפר פצי, "אנחנו מסתובבים ומסתובבים והורגים והורגים" (עמוד 139).
לאחר הקרב, סיפר גרונר למחבר כיצד יצא לנסיעה לילית במדבר בחיפוש אחר אספקה. אתה הולך במדבר, אמר, ״ואלוהים יורד אליך, ומתחיל לדבר איתך. ואני כמן משה ששומע את הקול והולך אחריו. והקול הזה מוכר לי, אבל לא מתחבר לי. אני אצייר לך תמונה: כובע פלדה על על החול. ועל כובע הפלדה חושב בחור עם גיטרה ושר את 'Lover Lover Lover'" (עמוד 152). גרונר סיפר שבניגוד להרבה אמנים, שלרוב הופיעו בשדות תעופה ושבו עוד באותו לילה לתל אביב, "לאונרד היה שם, הוא אכל אתנו מנת קרב, לידנו. פתחנו לו שימורים" (עמוד 156).
"נסענו לכיוון איסמעיליה. עצרנו בעמדה הקדמית ביותר. נוף מדבר, הארכיטקטורה היחידה היא טנקים מציגים אותי בפני גנרל גדול, "אריה המדבר". אני חולק כבוד לחיות האדירה שלו, ובשתיקה שואל בתוקף, "איך אתה מעז?" הוא לא מתחרט. גברים יוצרים מעגל סביבנו ואנחנו שרים להם" (עמוד 161), כתב כהן בפנקס שלו. ברגע ההוא, שהונצח בתצלום המפורסם עמדו מפקד האוגדה אריאל "אריק" שרון ולאונרד כהן יחד ומסביבם חיילי האוגדה שהאזינו לכהן. "שני ארכיטיפים אנושיים, "איש שלום ואיש מלחמה", כפי שכותב כהן ב"סיפורו של יצחק". הזמר שקרא לעצמו בצחוק "מפקד שדה כהן" – וללהקה שלו "הצבא", שהמלחמה הייתה בשבילו מטפורה, או פוזה אירונית; ומפקד השדה האמיתי, שבשבילו הייתה המלחמה אימת מוות ממשית וגוויות של חברים ואויבים מוטלות בחול בסמוך. המשורר, המבין דבר או שניים ביופי ובמוסר; והגבר שנוקט אלימות כדי ליצור את הבועה הבטוחה שבה משוררים יכולים לשכוח את המעשים האלה ואפילו לגנות את האנשים שמבצעים אותם" (עמוד 162).
בין החיילים בקהל היה פצי, שסיפר כי למרות שמעולם לא התחבר לסגנון המוזיקלי של כהן שם במלחמה הוא ריגש אותו מאוד. "אותו יהודי שמחזיק גיטרה, שפוף, יושב בשקט ומנגן. שאלתי, ומישהו סיפר לי שזה בחור מקנדה, או השד יודע מאיפה, יהודי שבא לרומם את רוח הלוחמים. זה היה לאונרד כהן. ומאז יש לו פינה אצלי בלב" (עמד 164).
פרידמן הוא מספר בחסד וספרו קולח ונוגע בקורא, כמו היה אחד החיילים בקהל באחת מהופעותיו של כהן במלחמה. שיריו של כהן היו חלק משמעותי מפסקול ילדותי, מבית הורי, הקריאה בספר הפכה אותו ואותם לחשובים עוד יותר.
על הכוונת 