"אהוב אהוב אהוב חזור אליי" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במלחמת יום הכיפורים ארז לאונרד כהן מזוודה, נחת בישראל והופיע בפני חיילי צה"ל בחזית. מתי פרידמן התחקה אחר מסע ההופעות הפנטסטי, והביא, לראשונה, את שכתב הזמר על אותם ימים. התוצאה היא ספר קטן ונוגע ללב שאי אפשר לקרוא בלי להאזין במקביל לשיריו של כהן.

"אנשים נהרגו. התחלתי לסיים את ההופעה שלנו בשיר חדש. הפזמון היה: אהוב אהוב אהוב אהוב אהוב אהוב אהוב חזור אליי" (עמוד 102).

בספרו "מי באש" (הוצאת כנרת זמורה־דביר,2021) תיאר מתי פרידמן את מסע ההופעות של הזמר היהודי־קנדי לאונרד כהן בפני חיילי צה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1973, כתב פרידמן, היה לאונרד כהן היה בן 39 ואב טרי לילד. הוא חי ביוון עם זוגתו וחש שהוא נתון במשבר. ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים והוא פשוט ארז מזוודה חומה מרופטת ובא. זמן לא רב לאחר שנחת בתל אביב התחבר כהן למתי כספי, אושיק לוי ואילנה רובינא ומצא עצמו מופיע בפני חיילים בסיני. 

פרידמן, בעצמו יליד קנדה, שירת כלוחם בפלנ"ט נח"ל בלבנון ולימים היה לעיתונאי וסופר שספריו, ובהם "דלעת" המופתי, זכו בפרסים רבים והיו לרבי מכר. הוא התחקה אחר מסע ההופעות, חיפש את זכרונותיו של כהן ממנו בעזבונו (וקטעים מהם, שרשם על גבי פנקס כתום, מופיעים בספר) וראיין רבים מהחיילים שישבו או עמדו בקהל במהלכן.

כך למשל, ראיין פרידמן את איציק שוקל מקיבוץ עברון. המלחמה תפסה את איציק בטוקיו, שם מכר תמונות שמן. "לאיציק היה חבר מסיירת שקד, שלומי גרונר, שהיה בקצה השני של העולם, בלונדון, ועבד כאיש ביטחון באל על" (עמוד 130). השניים שבו ארצה ויצאו, כמו כהן, לחפש את המלחמה.

"במשך תקופה שירתו גם איציק וגם שלומי תחת פיקודו של קצין בלונדיני וקצת משוגע, אחד ממפקדי השדה הצעירים הטובים בצבא. אף אחד לא השתמש בשמו האמיתי, אמציה חן. כולם קראו לו פצי. הוא בא מחולדה, הקיבוץ שעמוס עוז גדל בו, והוא ועוז היו חברים בתיכון: שני תוצרים מושלמים של הדור הישראלי ההוא, הכותב הרגיש והלוחם מלידה, הומרוס ואכילס. יש סיפורים רבים על אודותיו של פצי. פעם, כמה שנים לפני המלחמה, חיילי שקד היו בפשיטה בעומקה של ירדן ולחמו את דרכם חזרה אל גבול ישראל, בקושי, וכבר עמדו לחצות את הגבול בבטחה כאשר פצי עצר את הכוח בעודו על אדמת אויב. הוא הזכיר לכולם שהיום פורים והכריח את כולם לשיר שירי חג לפני שהוביל אותם הביתה" (עמוד 130). פצי, יוצא הצנחנים שעבר בהמשך שירותו לשקד, נחשב לאחד ממפקדיה הנועזים ביותר.

בדרך לא דרך תפס גרונר טרמפ למאהל הלאה בסיני. "מישהו אמר שאריק נמצא שם עם מפקדת האוגדה שלו, ושלומי ידע שאם אריאל שרון שם, גם פצי יהיה. נכון לאותו רגע, שלומי כבר היה בדרכים מלונדון יומיים ברציפות. הוא היה עדיין בג'ינס. הוא הלך בין המבנים הטרומיים בבסיס החדש הזה במדבר וראה שלושה חיילים כורעים סביב מדורה קטנה, מבשלים קפה בפחית של פירות משומרים. דני וולף, ומאיר דגן היו קצינים לשעבר בשקד, כמוהו, והשלישי היה פצי, שקיבל אותו בחיוך מאוזן לאוזן מתחת לתלתליו הבלונדיניים" (עמוד 137). 

החיילים והקצינים הנאספו סביב פצי גובשו למה שכונה כוח פצי ("כוח רומאי" בקשר), שרדף והשמיד כוחות קומנדו מצריים בסיני. באחד הימים הוזעק הכוח למרדף אחר כוח קומנדו מצרי שהונחת במסוקים סמוך לצומת "יוקון". גרונר נהג בג'יפ ופצי היה על המקלע. "זה היה קרוב כמו קרבות בימי קדם – יכולת לגעת באויב, והוא היה יכול לגעת בך. המצרים פתחו באש ברגע ששלומי נסע פנימה" (עמוד 138). התפתח קרב קשה ורקטת אר.פי.ג'י פגעה בנגמש של הכוח, ממנה נהרגושני קצינים ונפצעו ארבעה. וכל אותה עת, סיפר פצי, "אנחנו מסתובבים ומסתובבים והורגים והורגים" (עמוד 139).

לאחר הקרב, סיפר גרונר למחבר כיצד יצא לנסיעה לילית במדבר בחיפוש אחר אספקה. אתה הולך במדבר, אמר ״ואלוהים יורד אליך, ומתחיל לדבר איתך. ואני כמן משה ששומע את הקול והולך אחריו. והקול הזה מוכר לי, אבל לא מתחבר לי. אני אצייר לך תמונה: כובע פלדה על על החול. ועל כובע הפלדה חושב בחור עם גיטרה ושר את 'Lover Lover Lover'" (עמוד 152). גרונר סיפר שבניגוד להרבה אמנים, שרוב הופיעו בשדות תעופה ושבו עוד באותו לילה לתל אביב, "לאונרד היה שם, הוא אכל אתנו מנת קרב, לידנו. פתחנו לו שימורים" (עמוד 156).

"נסענו לכיוון איסמעיליה. עצרנו בעמדה הקדמית ביותר. נוף מדבר, הארכיטקטורה היחידה היא טנקים מציגים אותי בפני גנרל גדול, "אריה המדבר". אני חולק כבוד לחיות האדירה שלו, ובשתיקה שואל בתוקף, "איך אתה מעז?" הוא לא מתחרט. גברים יוצרים מעגל סביבנו ואנחנו שרים להם" (עמוד 161), כתב כהן בפנקס שלו. ברגע ההוא, שהונצח בתצלום המפורסם עמדו מפקד האוגדה אריאל "אריק" שרון ולאונרד כהן יחד ומסביבם חיילי האוגדה שהאזינו לכהן. "שני ארכיטיפים אנושיים, "איש שלום ואיש מלחמה", כפי שכותב כהן ב"סיפורו של יצחק". הזמר שקרא לעצמו בצחוק "מפקד שדה כהן" – וללהקה שלו "הצבא", שהמלחמה הייתה בשבילו מטפורה, או פוזה אירונית; ומפקד השדה האמיתי, שבשבילו הייתה המלחמה אימת מוות ממשית וגוויות של חברים ואויבים מוטלות בחול בסמוך. המשורר, המבין דבר או שניים ביופי ובמוסר; והגבר שנוקט אלימות כדי ליצור את הבועה הבטוחה שבה משוררים יכולים לשכוח את המעשים האלה ואפילו לגנות את האנשים שמבצעים אותם" (עמוד 162).

בין החיילים בקהל היה פצי, שסיפר כי למרות שמעולם לא התחבר לסגנון המוזיקלי של כהן שם במלחמה הוא ריגש אותו מאוד. "אותו יהודי שמחזיק גיטרה, שפוף, יושב בשקט ומנגן. שאלתי, ומישהו סיפר לי שזה בחור מקנדה, או השד יודע מאיפה, יהודי שבא לרומם את רוח הלוחמים. זה היה לאונרד כהן. ומאז יש לו פינה אצלי בלב" (עמד 164).

פרידמן הוא מספר בחסד וספרו קולח ונוגע בקורא, כמו היה אחד החיילים בקהל באחת מהופעותיו של כהן במלחמה. שיריו של כהן היו חלק משמעותי מפסקול ילדותי, מבית הורי, הקריאה בספר הפכה אותו ואותם לחשובים עוד יותר.

הרמטכ"ל הבא חייב להיות ירוק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בורסת ההימורים על זהות הרמטכ"ל הבא רועשת וגועשת. בחודשים הקרובים שר הביטחון ליברמן צפוי לקבל את ההחלטה על המינוי, כשלאחרונה צץ "מועמד" חדש ומפתיע ברשימה: מפקד חיל האוויר הקודם, אלוף אמיר אשל. למרות שהוא טייס קרב מוערך ומפקד מנוסה, צה"ל חייב רמטכ"ל "ירוק" – כזה שצמח וגדל בזרוע היבשה.

בחודשים הקרובים שר הביטחון ליברמן יחליט מי יהיה הרמטכ"ל הבא ובורסת ההימורים בשיאה. אחד השמות המפתיעים שעלו הוא של אמיר אשל, מפקד חיל האוויר הקודם. במאמר ב"ישראל היום", תא"ל (מיל') אמציה חן, מפקד סיירת שקד לשעבר, פנה לשר ליברמן בבקשה למנות את אשל בטענה שהוא ינחיל לצבא כולו את התרבות של חיל האוויר – המבוססת על "תכנון מפורט, תחקירים והפקת לקחים". למרות שאשל הוא טייס קרב ומפקד מנוסה, הרעיון שגוי מיסודו.

האלוף אשל, אותו הציע חן למנות לרמטכ"ל, (צילום: דו"צ).

יש שיאמרו שההתנגדות למינוי אשל נובעת מתפקודו של הרמטכ"ל ה"כחול" הקודם דני חלוץ במלחמת לבנון השנייה, שנוהלה באופן מהוסס, מוגבל וכושל. אבל אחרי יותר מעשר שנים, מבחן הזמן מלמד אחרת: ישראל שיקמה את ההרתעה מול החיזבאללה ונהנית כיום משקט מוחלט בגבול הלבנוני.

נכון, חלוץ אחראי לביצועים הפושרים – אך גם להצלחה האסטרטגית; הוא בטח לא אחראי לכל הבעיות שהתגלו אז בצה"ל. למבקריו הוא השיב בצדק: "גם מפקד חיל האוויר כרמטכ"ל, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול בשנה אחת לקלקל את כל הקלקולים הללו. אלה קלקולים שנמשכו על פני שנים, אבל אני לא בורח מזה שהם קרו אצלי". הלחץ הציבורי שהופעל עליו גרם לו להתפטר, פשוט כי רבים מאמינים שהדחת הקודקוד תפתור את הבעיה. הם לא מבינים שהבעיה היא כמעט תמיד דווקא מערכתית הרבה יותר מאישית. 

אשל לא מתאים להיות רמטכ"ל לא בגלל תדמית, אלא בגלל טיעונים ענייניים לגמרי. בצה"ל, מפקדי חילות האוויר והים אחראיים על הפעלת הזרוע שבראשה הם עומדים, אך על צבא היבשה מפקד הרמטכ"ל בזמן מלחמה. בני פלד, מפקד חיל האוויר לשעבר, הגדיר את הסיטואציה כ"אבא שיש לו שלוש בנות, רק שהוא נשוי לאחת מהן". לצה"ל היום הסיטואציה הזו מתאימה בהחלט בגלל גודלו והגזרות בהן הוא פועל. מסמך אסטרטגיית צה"ל שפרסם הרמטכ"ל גדי איזנקוט הגדיר זאת במפורש.

ביבשה לומדים "דרך הרגליים"

בהשוואה לכוחות היבשה, חיל האוויר קוסם לדרג המדיני ולמפקדי צה"ל – בעיקר בזכות יכולת התגובה המהירה, החשאיות והגמישות שהוא מפגין. בשביל לדעת להשתמש בו, הרמטכ"ל צריך מומחה אווירי. כשמפעילים כוח יבשתי, לעומת זאת, התוצאות לא ידועות מראש, ודבר אחד ידוע: יהיה מחיר של חיי אדם. החיכוך עם אוכלוסייה זרה והתמרון בשטח אויב דורשים מהרמטכ"ל מומחיות בתחום.

מי שלא צמח בזרוע היבשה לא יכול להכיר את כל החוזקות והחולשות שלה. השלמת פערים, גם אם היא אפשרית, לעולם לא מתקיימת. ההכשרה בזרוע היבשה היא מיליציונית, לעומת ההכשרות המקצועית בזרועות האוויר והים. הכשרה קצרה לתקופה קצרה. מח"טים לומדים את התפקיד "דרך הרגליים".

הדו"ח האחרון של נציב קבילות החיילים רק מחדד למה הרמטכ"ל חייב להיות "ירוק". הנציב, אלוף (מיל') יצחק בריק, תיאר בדו"ח כיצד לחם ב-1973 "בסיני ובמצרים כמ"פ טנקים בגדוד 113", אחד הגדודים שחוו את הלחימה הכי קשה באותה חזית, ונשבע שיעשה הכל "כדי שלא נתפס שוב לא מוכנים". בריק מצא פערים מדאיגים במוכנות למלחמה של יחידות המילואים בצבא היבשה, ואף ביקש במסיבת עיתונאים שלא להשיב לשאלות על המוכנות של צה"ל למלחמה בדרום.

מי שלא בא מזרוע היבשה לא יבין מה יש לו ומה אין לו, מה כשיר ומה מחייב טיפול שורש – וזה בדיוק מה שקרה לרמטכ"ל חלוץ ב-2006. נוסיף למשוואה את האיום על העורף, שידרוש בעימות הבא – כמאמר אלוף יאיר גולן – "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי מאוד ואפקטיבי מאוד", והמסקנה ברורה: הרמטכ"ל העתידי חייב להיות מי שצמח בזרוע היבשה.

מימין: האלופים כוכבי וגולן, עשו מסלול הכשרה מקיף שהכין אותם לתפקיד הרמטכ"ל, (מקור: דו"צ).

כיום יש שני מועמדים ריאליים ומוכשרים מאוד, האלופים יאיר גולן ואביב כוכבי. שניהם עשו את עיקר שירותם בצנחנים ובלבנון. כמפקדי חטיבות הנח"ל והצנחנים באינתיפאדה השנייה, היו שניים מיוזמי הפעולות נגד הטרור הפלסטיני (לצד מקביליהם בגולני ובגבעתי, התא"לים תמיר ופארס, שפרשו מאז מצה"ל) בלב הערים ובמחנות הפליטים הצפופים. הם פיקדו על פשיטות רבות ולחמו במבצע "חומת מגן", המשיכו כמפקדי אוגדות ופיקודים – ואף שירתו כסגן הרמטכ"ל, תחנה קריטית בדרך לתפקיד עצמו. לא צריך לחפש מועמדים אחרים.

(המאמר פורסם במקור בערוץ פז"ם באתר "mako", בתאריך 03.07.2018)