אמי פלנט

"אותנו הם לא יעברו" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במלחמת יום הכיפורים לחמה חטיבה 7 בקרב הגנה בקרב בלתי אפשרי, וכנגד כל הסיכויים יצאה כשידה על העליונה. הספר שתיאר את קורותיה מרתק, אבל לא ממש אובייקטיבי.

הספר "עד קצה היכולת" מאת אל"מ (מיל.) אילן סהר (הוצאת מודן ומערכות, 2013) תיאר את קורות חטיבה 7 של חיל השריון במלחמת יום הכיפורים. סהר, ששימש במלחמה כקמ"ן החטיבה היה עד ולקח חלק במרבית הקרבות והאירועים שתוארו בספר. בהמשך שירותו היה קמ"ן אוגדה בסיני, מפקד בית־הספר לסיור וקמ"ן פיקוד הדרום. בשנים שקדמו להוצאת הספר שימש סהר כחוקר במחלקת היסטוריה וערך מספר מחקרים מאירי עיניים על קרבות הבלימה ברמת הגולן וההבקעה לשטח סוריה.

בהקדמה לספר, כתב המח"ט דאז, אלוף (מיל.) אביגדור (יאנוש) בן גל, כי כשמונה למפקד חטיבה 7, כשנה לפני המלחמה, החליט ליישם את לקחיו ממלחמת ההתשה בה לחם כמג"ד "ולהפוך את החטיבה למכונת מלחמה חדה וממוקדת" (עמוד 14).

בן גל העלה על נס את המוכנות לעימות הבא, "טרטר" את פקודיו בתרגילים ושינן להם ללא הרף כי המלחמה בפתח. "התעקשתי על בחירת מפקדים מיומנים, אמיצים ומקצועיים. עמדתי בכל תוקף על משמעת קרבית, החדרתי ויישמתי אימונים קשים, מפרכים ובלתי שגרתיים" (עמוד 14), כתב.

"כנגד כל הסיכויים"

ב־6 לאוקטובר 73', כשפרצה המלחמה, הטיל מפקד אוגדה 36, רפאל (רפול) איתן, על חטיבה 7 לבלום את גלי הטנקים הסורים שדהרו לעבר צפון רמת הגולן. לפני המלחמה, בן גל , שעשה את כל מסלולו הצבאי בשריון, ורפול, יוצא הצנחנים, כמעט שלא הכירו. אך למרות שמח"ט 7 לא תמיד הכיר בסמכותם של בכירים ממנו, הוא מצא ברפול מפקד כלבבו, קר רוח, אמיץ, ומקצועי.

"עם פרוץ הקרבות ברמת הגולן נערכה החטיבה לקרב הגנה, וכנגד כל הסיכויים יצאה כשידה על העליונה" (עמוד 14), כתב. לאנשיו שינן את הסיסמה "אותנו הם לא יעברו" (עמוד 15).

ביום השני למלחמה תיאר המחבר אירוע משעשע. אחד ממפקדי המחלקות בגדוד 77 חילץ טייס קרב שנטש ממטוס פנטום שנפגע וצנח בשלום בסמוך לעמק הבכא. בעודם נוסעים בטנק לעבר קווי החטיבה ביקש המ"מ מהטייס שייתן לו את סירת ההצלה המתנפחת שברשותו, כדי שיוכל לשוט עמה בכנרת לאחר המלחמה. הטייס השיב שהוא חתום על הסירה מול האפסנאות בבסיס תל נוף. "הרי היית חתום גם על מטוס פנטום, ומה ביחס אליו?" (עמוד 90), שאל המ"מ.

הקרב המרכזי היה בעמק הבכא. סא"ל יאיר נפשי, מפקד גדוד השריון 74 (מחטיבה 188) שפעל תחת חטיבה 7, סיפר כי "כל טנק שחצה ‏את קו הרכס הושמד. היה זה קרב שכולם עומדים בתוך כולם ויורים אחד על השני. הקרב בין הטנקים vתנהל בטווחים קצרים ביותר. היינו שמים צלב בערך, היינו רואים אנטנה, ואחר כך יורים על הצריח ופוגעים בטנק. לאט־לאט ראינו את הכוח סורי נשבר" (עמוד 122).

בעיקר הלחימה נשא גדוד 77. המג"ד, סא"ל אביגדור קהלני, נתקל מטווח קצר בשלושה טנקים סורים, "מחזה שהעביר בו צמרמורת" (עמוד 123), והשמיד אותם. "הייתי בתוך מערבולת הקרב. כל הנטל רבץ על כתפיי" (עמוד 124), סיפר. אבל למרות הקושי, אמר, ידע "שאסור לנו לעזוב את העמדות ולנוע לאחור" (עמוד 124). 

אחד ממפקדי הפלוגות בגדודו, סגן אמי פלנט, סיפר לימים כי "היה זה קרב התאבדות" (עמוד 126). לדבריו, הקרב התפתח "כקרב פנים אל פנים, ערב רב של קרבות בודדים. כמות הפגיעות וההשמדות הייתה עצומה" (עמוד 126).

רפול, חסיד של הכלל: "כשיורד גשם נרטב גם האויב" שלמד בפלמ"ח, הורה לבן גל "שיחזיק מעמד עוד דקות ספורות" (עמוד 130). החטיבה בפיקודו עשתה זאת מול יחסי כוחות בלתי אפשריים, וכוחותיה השמידו כ־450 טנקים סורים. אכן, חטיבת המחץ.

"הלילה הוא ידיד הצנחנים"

לאחר שלב הבלימה והדיפת הסורים מרמת הגולן, לקחה החטיבה חלק בקרבות ההבקעה לסוריה. גדוד השריון בפיקוד סא"ל יוסי בן־חנן ניסה לכבוש את תל א־שמס, ששלט על הציר המוביל לדמשק, אך נתקל בהתנגדות חזקה, ספג נפגעים ונסוג. בן־חנן עצמו נפצע קשה ונותר סמוך לתל כשעמו רק אחד מאנשי הצוות שלו. בהקדמה ציין בן גל כי "צוותי סיירת מטכ"ל בפיקודו של רס"ן יוני נתניהו ז"ל, התנדבו לחלצו במבצע נועז" (עמוד 19). 

התל, כתב בן גל, נכבש לבסוף "בידי גדוד צנחנים מילואים 567, בפיקודו של סא"ל אלישע שלם, בהתקפת לילה וללא נפגעים. אולי תרמנו, ולו במעט, להצלחתם המרשימה" (עמוד 20). כאמור, כחוקר במחלקת היסטוריה סהר חקר את הקרב ביסודיות ומחקרו, ששימש בסיס לחלק זה בספר, מאלף.

לאחר שהשריון הסתבך ביום, שלם תכנן לתקוף את התל בלילה, מכיוון צפון, ולכבוש תחילה שטח מפתח ששולט על מרבית התל מבחינה טופוגרפית. "הלילה הוא ידיד הצנחנים זה שנים רבות, ואנו נוכיח את יכולתנו בלחימת לילה" (עמוד 232), הסביר זאת לימים אלוף (מיל.) חיים נדל, שפיקד במלחמה על חטיבת הצנחנים מילואים 317 אליו השתייך הגדוד.

הגדוד הכין תוכנית סדורה, והתאמן על המודל. אולם, זמן קצר לפני הביצוע שינה מפקד האוגדה את תכניתו. "תא"ל איתן עמד על כך שההתקפה תבוצע מדרום, כדי להבטיח את טיהור מגנן הנ"ט ולתקוף את ראש התל ("השולחן") בציר עלייה מתון מהעורף" (עמוד 234). למרות השינוי, המג"ד "חייך לשינויים" ודבק במשימה.

עם רדת הליל נע הגדוד, בפיקוד סא"ל (מיל.) שלם, ברגל לעבר התל. תחילה, בהתאם לתכנית, "השתלטו הכוחות על השטח השולט – תל א־שמס עצמו ("השולחן") ומגנן הנ"ט – ורק עמדות אויב שפתחו באש על כוחותינו טוהרו. טיהור היעד וסריקתו ביסודיות בוצעו עם שחר" (עמוד 233). הגדוד כבש את היעד כמעט ללא נפגעים (מספר פצועים) בהתקפה שבוצעה באופן מופתי.

בדיעבד, השינוי שעליו הורה רפול התברר כנכון. סהר קבע כי "מפקד אוגדה 36 תרם רבות באופן אישי ללחימה לכיבוש המובלעת הסורית בעצם נוכחותו, השפעתו ומעורבותו. תרומה זו ניכרה במיוחד מ-13 באוקטובר בערב ועד לסיום המלחמה. בכל השלבים האלה ‏פיקד תא"ל איתן על חפ"ק האוגדה שנע בנגמ"ש או בג׳יפ בודד בשטח בין הכוחות הלוחמים, ביום ובלילה" (עמוד 266).

"אוהד שרוף" או היסטוריון

המלחמה, כתב בן גל, שכנעה אותו בתקפות הכלל "אם אין אני לי מי לי" (עמוד 21). החטיבה, כתב, צריכה לדעת להסתדר לבדה ולא להסתמך על כוחות אחרים. עם זאת, הודה שחטיבתו לא הייתה היחידה שעמדה בהצלחה בפני גלי הטנקים הסורים וציטט את אורי אור (לימים אלוף פיקוד צפון גם הוא), שפיקד במלחמה על חטיבת השריון 679, חטיבת מילואים, שאמר "אם חטיבה 7 הצילה את הרמה, הרי שאנו הצלנו את חטיבה 7" (עמוד 22). חטיבה 679 שלחמה במרחב נפח ומנעה את כיתור חטיבה 7 ואת תקיפתה מהעורף. 

בסיום ההקדמה שכתב לספר תיאר בן גל כיצד שאל אותו, כמעט ארבעה עשורים מאוחר יותר, מ"מ בצנחנים כיצד להיות מפקד טוב יותר. "היה אמיץ ושמור על קור רוח, במיוחד כשהתוכנית משתבשת. זכור שחייליך שואבים את רוח לחימתם מהתנהגותך ודבקותך במשימה. היה קשוח בכל הקשור להישגים והקפד על משמעת מבצעית" (עמוד 24), השיב לו ותמצת בכך את כל משנתו הפיקודית, כפי שבאה לידי ביטוי במלחמת יום הכיפורים.

כששאל בן גל את המחבר מדוע הוא חוקר את המלחמה, השיב האחרון "שהדברים אינם ידועים ושאני מאמין בחשיבותם של הנחלתם לדורות הבאים של ההיסטוריה של החטיבה ושל קורותיה במלחמת יום הכיפורים, כתיבת מורשת הקרב ועשייה למען אחרים, וכי התחקיר המסעיר והמרתק שאני אחד המשתתפים בו הוא אולי ה"תרופה" שלי למשקעי אותה מלחמה" (עמוד 25).

אלו הם, כמובן, נימוקים כבדי משקל, וסהר הוציא מתחת ידו מחקר מקיף, יסודי וכתוב היטב, אולם נשאלת השאלה האם קרבתו לאירועים אפשרה לו את מידת האובייקטיביות הנדרשת. כלומר, האם הוא כתב כקמ"ן חטיבה 7 או כהיסטוריון? 

לעתים, (במיוחד בקרבות הבלימה) ניכר שהמחבר הוא "אוהד שרוף" של החטיבה שבשירותה לחם. במקומות אחרים בספר סהר לא נמנע מביקורת. כך למשל, ציין כי בקרבות ההבקעה "המצב בשטח הוכיח את הנחיצות בשילוב של כוחות חי"ר והנדסה עם הכוחות הפורצים, במיוחד כשהיה מדובר בלחימה בשטח בנוי. לקח חשוב זה הובן כבר ביום הלחימה הראשון במזרעת בית ג׳אן ובהמשך כיבוש תל א־שמס על ידי חטיבת חיר"ם 317 בליל 14-13 באוקטובר" (עמוד 268).

גם כך וגם כך ספרו של סהר הוא הוא מחקרי יסודי ומפורט שהציג לקורא את נתיב קרבותיה של אחת החטיבות המפוארות בצה"ל שלחמה בקרב בלתי אפשרי ויצאה מנצחת.