השיחות שקיים אלוף (מיל') עמוס גלעד עם העיתונאי שמעון שיפר, שהתפרסמו עתה כספר, כוללות כמה לקחים שמוטב לשים אליהם לב, במיוחד לפני שיוצאים למלחמה.
בספר "המתריע" (הוצאת ידיעות ספרים, 2019) מתפרסמות שיחות שקיים במשך השנתיים האחרונות, הפרשן המדיני הבכיר של "ידיעות אחרונות", שמעון שיפר, עם האלוף (מיל') עמוס גלעד. השיחות עסקו במגוון רב של סוגיות מדיניות וביטחוניות. גלעד, שהתגייס לצה"ל בשנת 1972, מילא תפקידים רבים בחטיבת המחקר של אגף המודיעין ועבד לצד חמישה ראשי ממשלה. בספר נראה כי גם כשאיש לא היה מוכן לשמוע, הקפיד תמיד לומר את האמת המקצועית שלו.
צה"ל נגרר לאסון
בספר מספר גלעד על ניסיונו כרס"ן צעיר במלחמת לבנון הראשונה (1982). באותן שנים מילא גלעד, אף שאינו קרבי בהכשרתו וניסיונו, תפקיד מודיעיני מרתק ויצא לשליחויות באיראן ובלבנון.
עטיפת ספרו של גלעד, (מקור: אתר סימניה).
לדבריו היה אחד הבודדים שזיהו את הסכנה שבברית שכרתה ישראל עם הפלנגות הנוצריות, אך איש לא שעה לאזהרותיו. "היחיד שיכולתי לדבר איתו והקשיב לי באמת היה אורי שגיא, אז תת-אלוף, רח"ט מבצעים. הוא היה מאוד-מאוד חזק בתפקידו. זה תפקיד חשוב, אבל לא כל אחד שנושא בו נמצא באותו מעמד. אני חושב שאם יש מאה דרגות של עוצמה, אורי היה דרגה מאה. התפקיד של ראש אגף מבצעים לא היה קיים עדיין, כך שהוא היה בעצם ראש האגף, ותוסיף לזה את הרקע שלו כמפקד נערץ בגולני. בקיצור, הוא היה משהו מדהים. ואיכשהו הוא היה מוכן להקשיב לי. הוא תמיד היה קובע לי פגישות בחמש בבוקר, אחרי שהלכתי לישון באחת בלילה" (עמוד 29).
גלעד מספר בספר שהזהיר את שגיא כי הברית של צה"ל עם הפלנגות הנוצריות היא בגדר אשליה מסוכנת שתגרור את צה"ל לאסון. שגיא נטה להסכים עמו, אחרים סירבו לשעות לאזהרותיו. לטענת גלעד איש לא הקשיב לו גם כשהזהיר מפני האפשרות שהפלנגות יטבחו בפלסטינים, כפי שאכן התרחש במחנות הפליטים סברה ושתילה בביירות.
מנגד, ראוי לציין שאלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, פרסם לפני כחמש-עשרה שנים מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "סרן גלעד WHO?", ובו קבע כי הדברים שאומר "האלוף עמוס גלעד על אותם אירועים – חלקם לא היו ולא נבראו, חלקם עוותו תוך האדרת מקומו של סרן עמוס גלעד בנסיבותיהם, וביתר אין ממש".
דרורי אף ציין במאמר כי ניסה ליצור קשר עם גלעד ולברר את טענותיו ולא הצליח בכך. מוטב אם כן לקרוא את גרסתו של גלעד למלחמת לבנון הראשונה, אף שהניתוח שלו אודותיה ואודות לקחיה הוא ללא פגם, בזהירות המתבקשת ועם קורטוב של מלח.
האיש שמנע מלחמה
בהמשך שימש גלעד כראש לשכת ראש אמ"ן דאז, אהוד ברק, וכעוזרו של תא"ל עזריאל נבו, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה יצחק שמיר. ב-1994 מינה אותו הרמטכ"ל ברק, שכאמור הכיר אותו היטב, לדובר צה"ל.
אחד הפרקים החשובים בספר, במיוחד לאור "ליקוי המאורות" ערב מלחמת יום הכיפורים ב-1973, במהלכו שגה אגף המודיעין בהבנת המידע המודיעיני שהיה ברשותו והחמיץ את הסימנים המעידים למלחמה, נוגע למלחמה שכמעט ופרצה בין ישראל לסוריה בשנת 1996, שבמניעתה היה לגלעד תפקיד מכריע.
באותה עת הציג קצין איסוף (מפעיל הסוכנים) בדימוס של המוסד, יהודה גיל שמו, למערכת מידע מוטעה (שבדה מלבו) על כוונתה של סוריה לפתוח במלחמה כנגד ישראל.
חלק גדול מהמעריכים, ובהם ראש אמ"ן דאז, משה יעלון, נטו לצד החומרה – נטייה כמעט קבועה של אמ"ן בשנים לאחר מלחמת יום הכיפורים. העובדה שגיל נחשב במוסד לקצין איסוף בעל מוניטין חיזקה את מסקנתם. רה"מ נתניהו, חדש בתפקידו, היה באופן טבעי מוטרד מאוד.
גלעד, ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים, חשב אחרת, וטען שגורמי האיסוף והערכה שוללים מסקנה כזו. הוא עצמו ייחס את מניעת המלחמה בעיקר לכך שהצמרת הביטחונית "היתה מורכבת מרמטכ"ל מאוד מנוסה, אמנון ליפקין-שחק, ומשר הביטחון יצחק מרדכי, שלא אוהבים לשבח אותו, אבל גם הוא אדם מנוסה. שניהם, הרמטכ"ל ושר הביטחון, לא אימצו את ההתרעה למלחמה" (עמוד 209). אמונתו של גלעד שכנעה את הרמטכ"ל והוא והשר מרדכי, שמאחוריהם שנים של שירות משותף בצנחנים, הצליחו לשכנע את הקבינט וראש הממשלה כי פניה של סוריה למהלך הגנתי עיקרו ושאין מלחמה באופק.
ב-2001 הועלה לדרגת אלוף ומונה למתאם פעולות הממשלה בשטחים. ב-2003 לראש המטה המדיני־ביטחוני של שר הביטחון, והיה מופקד על היחסים הרגישים ביותר עם מצרים, ירדן ומדינות נוספות במזרח התיכון.
גדול הכישלונות הפך להצלחה מפוארת
פרק מרתק בספר מוקדש למבצע "מחוץ לקופסה", המבצע להפצצת הכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007, שגלעד היה חבר בצוות המצומצם שהכין אותו מן הפן המודיעיני.
בספר חוזר שיפר על הפרסומים לפיהם, כך מתברר, אמ"ן היה "עיוור" לאפשרות שסוריה השיקה פרויקט התעצמות בנשק גרעיני. למרבה המזל, ציין גלעד, "מה שעלול היה להיות גדול הכישלונות של המודיעין הישראלי הפך להצלחה מפוארת. אני נותן את האשראי בעיקר לראש המוסד מאיר דגן, שהיה נחוש בעניין וגם הבין את המשמעות העמוקה של המשמעות המלאה של יכולת גרעינית בידי הסורים" (עמוד 162).
למרות שמערכת הביטחון כמעט שפספסה את פרויקט הגרעין הסורי הרי שמרגע שזיהתה אותו, לדעת גלעד, "צריך להצדיע לגופי המודיעין השונים על היכולת המודיעינית שהופגנה ולחיל האוויר על הביצוע המזהיר" (עמוד 164). עוד משבח גלעד את מדיניות העמימות שבה נקטה ישראל לאחר המבצע (הוא מאמין שזכות הציבור שלא לדעת), שאפשרה לסורים להכיל את האירוע.
תקיפת חיל האוויר את הכור בסוריה ב-2007, (צילום: דו"צ).
על תפקוד ראש הממשלה אהוד אולמרט באירוע יש לו רק מילים חמות: "לדעתי, הוא הפגין כאן מנהיגות יוצאת דופן, הבנה עמוקה של חומרת האיום מבחינת ישראל – נחישות. צריך להבחין בין הבנה מודיעינית, שזה כמו דיאגנוזה של רופא, לבין הנחישות למצוא תרופה לאיום. ברור שזאת החלטה קשה ביותר, אבל אולמרט הבין את המשמעות של נשק גרעיני בידיו של אדם כמו אסד" (עמוד 172).
מנגד, הוא מזניח חלק מן הקברניטים והמפקדים המעורבים. כך למשל, גלעד אינו מזכיר את הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שפיקד על המבצע, ונדרש לא רק להשמיד את הכור אלא גם להכין את הצבא למערכה אפשרית כנגד סוריה, רק שנה לאחר שהסתיימה מלחמת לבנון השנייה.
חובת הדרג המדיני לגופים המקצועיים
השיחות עם גלעד מרתקות, וניכר כי שותפו של שיפר לשיח הוא אדם שלו ראייה מקיפה וניסיון רב הן בעולם המודיעין, בניהול ערוצי משא ומתן חשאי ובעיצוב אסטרטגית העל של ישראל.
מנגד ביטחונו הרב של האלוף (מיל') גלעד בניתוחיו מטריד ומעלה בזיכרון את שאמר עליו בשעתו השר דן מרידור, "בדרך כלל הוא צודק, אבל דווקא משום כך, כשהוא טועה נגרם נזק גדול באמת".
לתפיסת גלעד "זכותו של הדרג המדיני לדחות את ההערכות שמגישים לו גופי המודיעין השונים – אגף המודיעין בצה"ל, המוסד, השב"כ והאגף למחקר של משרד החוץ – ולא לקבל את המסקנות הנובעות מהן. אך בטרם יקבל החלטה, לכאן או לכאן, חובתו של המדינאי לגופים הללו" (עמוד 11).
ההערה הזו מהדהדת נוכח החשיפה של עמוס הראל ב"הארץ" כי לפני כשבועיים (שבוע לפני הבחירות) התכוון ראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו לצאת למבצע צבאי בעזה, שעלול היה להסלים לכדי מערכה רחבה.
לאחר ירי רקטות לאשדוד ואשקלון קיים רה"מ התייעצות עם בכירי מערכת הביטחון, ובהם הרמטכ"ל אביב כוכבי וראש השב"כ נדב ארגמן, ולפי הפרסומים בתקשורת חלק ממשתתפי הפגישה הסתייגו מתקיפה רחבה שכזו. ולבסוף הוחלט על תקיפה מדודה של עמדות חמאס, שבה לא היו לארגון נפגעים.
החלק מטריד באמת, כפי שפרסם בן כספית ב"מעריב", הוא שנתניהו ביקש לאשר את התקיפה בקבינט מבלי לכנסו, בטלפון, מבלי שעמדת הרמטכ"ל כוכבי תוצג לשרים. רק התעקשות היועץ המשפטי לממשלה, אלוף (מיל') ד"ר אביחי מנדלבליט, שהעמיד את נתניהו בפני העובדה שהחלטה שכזו, מבלי לקיים ישיבת קבינט מסודרת שכוללת סקירות של מערכת הביטחון, אינה חוקית, עצרה את המהלך.
נכון, הדרג המקצועי כפוף לדרג המדיני, אבל כמאמר גלעד, חובת האחרון לשמוע את כל המידע וההמלצות, גם אם יחליט בניגוד להן. החלטות ממשלה רעות נולדות כשהדרג המדיני לא מבין (במכוון או שלא במכוון) את המשמעויות המלאות של ההחלטות שלו. כשמדובר במלחמה, אין להם את הפריבילגיה הזו.
(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 23.08.2019)
על הכוונת 