אל מול הסכנות בגבולותיה – לישראל אין ברירה אלא להפגין כוח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 הרצון של צה"ל להכיל אירועים ולמנוע הסלמה נמצא במתח מול הצורך לסכל פעילות עוינת ולייצר הרתעה. אבל בל נשכח את "זכות ההצבעה" של האויב במשוואה הזאת.

בניגוד לשבוע שעבר, כשכוחות צה"ל בהר דב ירו לעבר חוליית פעילי חיזבאללה שחדרה בכדי להבריח אותה (וחבריה אכן נמלטו ללא פגע), הפעם בצה"ל חתכו.

בלילה בין ראשון לשני זיהו תצפיתניות מגדוד האיסוף עיט של עוצבת הגולן חוליית מחבלים שחצתה את הגבול הסורי ונעה מערבה לעבר גדר המערכת בכוונה להניח מטעני חבלה. כלי טיס של חיל האוויר וכוח מיחידת מגלן, שהיה ערוך במארב סמוך לתל פארס, במובלעת ישראלית מזרחית לגדר, פתחו באש והרגו את חברי החוליה.

מגלן, עליה מפקד סא"ל ר', בעברו מג"ד בצנחנים, היא חלק מחטיבת הקומנדו שהוקפצה לצפון כחלק מתגבור הכוחות שעליו הוחלט לאחרונה בעקבות המתיחות עם חזבאללה. התגבור כלל גם כוחות שריון, איסוף ומערכי אש מדויקת.

הארגון הקים ברמת הגולן הסורית את יחידת "תיק הגולן", בכדי לייצר תשתית מבצעית שתאפשר פעילות כנגד ישראל, ולא מן הנמנע שהחוליה שחוסלה היתה עוד ניסיון של חזבאללה "לסגור את החשבון" שנפתח בעקבות הרג פעיל חזבאללה בסוריה בתקיפה אווירית שמיוחס לישראל.

הפעולה אגב, היתה דוגמה לאותה שילוביות קטלנית של כוחות שמדגיש כל העת הרמטכ"ל אביב כוכבי. היכולת של צה"ל לחבר בין כוחות איסוף, כוח אווירי וכוח יבשתי, המפעילים אמצעי פיקוד ושליטה מתקדמים, בכדי לפגוע ביעילות באויב היו תמיד במוקד כוח ההרתעה שלו, וסביר שגם בחזבאללה מבינים זאת.

במקרים כאלה, כמו שאירעו לאחרונה בהר דב ובגבול עם סוריה, ישנו מתח בין הרצון להכיל אירועים, בכדי להרגיע את המתיחות ולהימנע מהסלמה, לבין הצורך לסכל פעילות עוינת ולשדר מסר מרתיע. האחריות על האיזון בין המתחים הללו נופלת בראש ובראשונה על מפקד פיקוד הצפון, אלוף אמיר ברעם, גם הוא מג"ד צנחנים שפיקד על מגלן.

הרצון להימנע מהסלמה נובע מהרצון להימנע מגיוס מילואים בשל החשש מהידבקות המונית בקורונה. המגפה ככלל אינה מציבה את ישראל, ועוד פחות מזה את אויביה במצב שבו היא עשויה לרצות בימי קרב בזירות השונות או חמור מכך. העובדה שאזור הצפון עמוס בתקופה זו במטיילים ונופשים, מציבה משתנה נוסף במשוואה שיש לקחת בחשבון.

אבל גם לאויב, כמאמר מפקדים בצבא האמריקני, "יש זכות הצבעה", והוא לרוב לא בוחר לפעול כפי שצה"ל היה רוצה. מכאן, שלמרות המציאות המורכבת, לישראל אין ברירה אלא להפגין כוח ונכונות להשתמש בו.

אירועים שכאלה תמיד מציבים את הדילמה באיזה חלק בשרשרת הפעולה לפגוע, באיראן, המדינה השולחת? בארגון הפרוקסי חזבאללה או בארגון הפרוקסי שלו, "תיק הגולן". נראה שהפעם לפחות, בצה"ל חתכו גם בעניין הזה, ולמחרת בלילה תקפו מטוסי ומסוקי קרב של חיל האוויר מטרות של צבא סוריה בדרום סוריה. המסר שמעבירה התקיפה ברור – סוריה אחראית לכל פעולה כנגד ישראל שיוצאת משטחה.

ניתן לטעון שסוריה אינה לבנון. כללי המשחק וחופש הפעולה שיש לצה"ל בזירה זו, עליה מופקדת אוגדת הבשן בפיקוד תא"ל רומן גופמן, מפקד חטיבת השריון 7 לשעבר, שונים מאלה שבהם פועלת אוגדת הגליל. אין פתרון בית ספר לכל תרחיש. במקום אחד יתכן ונדרש מענה מסוג אחד, ובאחר מענה שונה.

גם הגנרל האמריקני ג'ורג' פאטון, מטובי המצביאים במלחמת העולם השנייה, נהג לומר שאין פתרון מוסכם לכל מצב טקטי. אך פאטון קבע כי "ישנו רק עיקרון טקטי אחד אשר אינו נושא לשינוי, והוא: להפעיל את האמצעים העומדים לרשותך כך שתפגע באויב בצורה המקסימלית בזמן הקצר ביותר".

דומה שעקרון זה תקף גם כאן. אבל לצדו מוטב לחזור גם לכלל הידוע של חז"ל, "אמור מעט ועשה הרבה", ולהימנע מפסטיבלים בתקשורת שיחזקו את תחושת ההשפלה בקרב האויב ויחזקו את המוטיבציה (הקיימת ממילא) להמשיך את הסבב הנוכחי.

 

ישראל וחזבאללה משחקים לפי הכללים, ומשתדלים בלי לפוצץ את המשחק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

יום הקרב הקצר בין צה"ל לחזבאללה נעשה בהתאם לכללי המשחק הברורים ביניהם. כל צד יכול לומר שלא ויתר על עקרונותיו, ואפשר לחזור לשגרה. בתנאי שאף אחד מהצדדים (ובעיקר ההנהגה הישראלית) לא יצהיר הצהרות שיקרבו את ההסלמה הבאה.

ישראל וחזבאללה שוב מצויים מספר מהלכים מוטעים ממלחמה. ראשית האירועים בתקיפה שביצע לפני כשבוע, על־פי פרסומים זרים, חיל האוויר כנגד יעדים של מיליציות פרו־איראניות מדרום לדמשק, בה נהרג פעיל חזבאללה אחד ונפצעו כשבעה חיילים מצבא סוריה.

הערכות בישראל היו שחזבאללה יבקש גם הפעם לסגור את האירוע מהר, ויגיב באופן מדוד. אמנם, מזכ"ל חזבאללה, חסן נצראללה, יודע ששיש בפעולה שכזו גם משום הליכה על הסף, ופעולה מוצלחת מדי עלולה להסלים לכדי מלחמה, אולם מאזן ההרתעה שביסס הארגון מול ישראל מחייב אותו לפעול. השאיפה היא, כמובן, לעשות זאת מבלי לשנות את הסטטוס קוו.

התגובה באה היום (שני) בדמות חוליית פעילי חזבאללה שחדרה להר דב. כוחות אוגדת הגליל, עליה מפקד תא"ל שלומי בינדר, יוצא סיירת מטכ"ל שגם פיקד עליה ועל חטיבת גולני, זיהו את החוליה, ירו לעברה והבריחו אותה.

העובדה שאין הרוגים בתקרית (לצה"ל ולחזבאללה) מאפשרת לשני הצדדים לחזור לשגרה, בתנאי שאף צד (בדגש על הדרג המדיני בישראל) לא יצהיר הצהרות שיחזקו את תחושת ההשפלה בצד השני, שתגביר את המוטיבציה (הקיימת ממילא) לבוא חשבון, ויקרבו את ההסלמה הבאה.

כללי משחק ברורים

בצפון ישראל שורר, למרות המתיחות האחרונה, שקט היחסי שהחודש מלאו לו ארבע־עשרה שנים. השקט הזה הוא פרי ההרתעה ישראלית שנוצרה בעקבות מלחמת לבנון השנייה, כתוצאה ממתקפה אווירית קשה שפגעה בנכסים אסטרטגיים ומסווגים של הארגון, ובהם המערך הרקטי ארוך־הטווח, והלחימה של כוחות היבשה שתמרנו בשטח לבנון, ופגעו במאחזי הארגון בדרום לבנון ובמאות מפעיליו. את ההרתעה מקפידה ישראל לתחזק באמצעות המערכה שבין המלחמות (מב"מ).

אך השקט נובע גם משתי סיבות נוספות שיחייבו התייחסות גם בעתיד: הנוכחות של רוסיה בזירה, שפועלת ככוח מרסן, ובשל העובדה שחזבאללה הצליח לבסס, באמצעות ארסנל הרקטות והטילים שברשותו, מאזן הרתעה הדדית מול ישראל.

עם הזמן נוצרו למאזן ההרתעה כללי משחק ברורים, שלפיהם שני הצדדים משתדלים לפעול. כך למשל, לאורך השנים הבליג חזבאללה על פגיעה בנכסים, בתשתיות ובאמצעי לחימה, ובתנאי שהדבר נעשה מחוץ לגבולות לבנון. כאשר נפגעו פעילים של הארגון או כאשר ישראל, אם במוצהר או על־פי פרסומים זרים, תקפה מטרות בלבנון, בחר הארגון להגיב.

המחשה לכללים ניתנה רק בספטמבר האחרון, בעקבות תקיפות שמיוחסות לישראל בסוריה ובלבנון, ירו פעילי חזבאללה טילי נ"ט לעבר מוצבי צה"ל ואמבולנס צה"לי בסמוך לגבול.

מדי פעם נראה כי המתיחות בצפון עומדת לגלוש לכדי עימות של ממש. אולם העיקרון שקבע שייקה בסרט "גבעת חלפון", לפיו "קפה, לפני שגולש, רגע לפני, מורידים אותו", תקף גם כאן ויש מי שדואג להנמיך את גובה הלהבות ולעצור לפני ההידרדרות.

המלחמה הבאה בצפון, בה ישראל עלולה ללחום כנגד סוריה ולבנון גם יחד, על הנוכחות האיראנית בהן, תהיה שונה מאוד בעוצמתה ממלחמת לבנון השנייה. המחיר, שכולל מתקפה "לא פרופורציונלית" בהיקפה של צה"ל על חזבאללה בפרט וסוריה ולבנון בכלל ומנגד האיום החמור על העורף הישראלי, ברור לכל הצדדים ונראה שעלותו גבוהה מתועלתו.

לא לזלזל ולא להאדיר את חזבאללה

בשבוע שעבר פורסם ב"הארץ" ראיון שערך הפרשן העיתון, עמוס הראל, עם האלוף אמיר ברעם, מפקד פיקוד הצפון. בראיון ביקש ברעם, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים, להימנע מהאדרת חזבאללה שהפכה מקובלת במקומותינו. 

"אנחנו מתייחסים במלוא הרצינות לתוכניות שלהם ונערכים מולן. האימונים שעוברות היחידות שלנו יותר קשים ותובעניים, כדי להתמודד איתם. אבל בואו לא נפחיד את עצמנו לשווא", אמר האלוף ונראה שיש בכך צדק.

כשמסתכלים על העיסוק התקשורתי בתגובה האפשרית של חזבאללה, שנעה בין ירי רקטות וטיל נ"ט למטען או מארב על הגדר, קל לשכוח שמאזן ההרתעה ההדדית מתקיים בעיקר כי הצד הישראלי בוחר לאפשר את עצם קיומו. פערי העוצמה בין הצדדים הם אדירים, ובמידה וישראל תבחר היא בהחלט מסוגלת לפגוע בחזבאללה, בפעיליו ובכוחו הצבאי, באופן שיכריע את הארגון.

אין פירושו של דבר שיש לצאת למערכה מחר בבוקר. ישראל יכולה להמיט הרס נורא על לבנון, ועדיין ברור לממשלת ישראל שעליה להימנע ככל יכולתה מלהציב את האוכלוסייה האזרחית שלה תחת מטחי הטילים של חזבאללה. 

ועדיין יש מי שחושב שזה מה שצריך לעשות. במאמר ב"ישראל היום" טען היום פרופסור אייל זיסר כי במידה וחזבאללה יגיב על מות הפעיל בסוריה, אל לה לישראל לירות לעבר "מטרות סרק ודמה בשטח הלבנוני", ולטעון כי הושבה ההרתעה.

לתפיסת זיסר, "על ישראל לגבות מחיר על הפרת ריבונותה, הן מחיזבאללה והן מממשלת לבנון הנותנת לו את חסותה. רק כך יהיה אפשר לשבור את המשוואות שמבקש נסראללה להכתיב לישראל, לקבוע כללי משחק חדשים ולהבטיח כי השקט לאורך גבול הצפון יישמר. אחרת, הפיגוע הבא הוא רק שאלה של זמן".

היום צייץ בטוויטר, צחי דבוש, הכתב הצבאי של "גלי צה"ל", שבהנהגה בישראל יש מי שחושב שזהו עיתוי טוב למלחמה עם החזבאללה. ההיגיון שעמד מאחורי זה הוא שכעת דונלד טראמפ הוא עדיין נשיא ארצות־הברית, הכלכלה בלבנון בכלל ומצבו הפיננסי של חזבאללה בפרט נתונים במשבר חמור, "והעולם עסוק בקורונה".

ח"כ אלוף (מיל.) יאיר גולן, קצין צנחנים שלחם שנים ארוכות כנגד פעילי חזבאללה בלבנון ופיקד על פיקוד הצפון, צייץ בתגובה כי "בקצה יש לוחמים שישלמו בחייהם, נכים, משפחות שכולות, הרס וסבל עצום. מלחמה היא אף פעם לא הזדמנות נהדרת. מדינת ישראל חייבת מנהיגות אחראית שמלחמותיה הן מלחמות אין־ברירה, ובלבד". כדאי לזכור את זה.

"שילוב כוחות יבשה, אוויר, מודיעין"

כחלק מהמענה שמכין צה"ל למערכה הבאה בצפון חשף בשבוע שעבר דובר צה"ל את האימון שביצעה יחידת רפאים הכפופה לעוצבת האש המובחרת, אותה יחידה רב־ממדית שיזם הרמטכ"ל אביב כוכבי, בבסיס צאלים.

כוכבי, שכמח"ט הצנחנים חילק לפקודיו את שירו של יהודה עמיחי ובו "הַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים־עָשָׂר, 'הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה'", פועל ללא לאות להתאים את צה"ל לאתגרי ההווה והעתיד. במסגרת התכנית הרב־שנתית "תנופה" ישנן עשר משימות שהוא מוביל באופן אישי ובהן היחידה הרב־ממדית.

העקרון לפיו יש ללחום באופן רב־חילי ורב־זרועי הוא עיקרון יסוד בתורת הקרב. הצורך, למשל, בסיוע אווירי קרוב לכוחות קרקע הפועלים בעומק תואר היטב בספר "אסירי תקוה" (הוצאת מערכות, 1955) מאת בריגדיר־גנרל מייקל "מייק המשוגע" קאלברט.

קאלברט, שפיקד במלחמת העולם השנייה על חטיבת הרגלים המובחרת ה־77 בקרבות כנגד היפנים בחזית בורמה, תיאר כיצד יזם הגנרל אורד צ'ארלס וינגייט את הקמת חטיבות רגלים מובחרות שיתמחו בחדירה ארוכת־טווח לעומק האויב. 

וינגייט, שקודם לכן פיקד על "פלגות הלילה המיוחדות", יחידה ייעודית שמטרתה לחימה בכנופיות הערביות בארץ ישראל, היה היה מומחה של ממש בהכשרה ופיקוד על כוחות מיוחדים. כשפגש בו קלאברט, שבעצמו היה מפקד כוחות קומנדו מנוסה, ב־1942, הוא חש כי לפניו "אדם שהתקדם במקצוע זה לפחות שני שלבים מעבר לכל השאר" (עמוד 63).

חיל האוויר המלכותי, כתב קאלברט, נתן בידי מפקדי הגדודים או החטיבות של וינגייט את היכולת "לבקש ולקבל סיוע תוך זמן קצר, ולהטיל משקל רב מאוד של חומר־נפץ בטוח של 100 עד 300 מטר מכוחותינו. ללא זרוע חיונית זו לא היו יכולים הכוחות שעל הקרקע להצליח מעולם" (עמוד 24). 

הצורך לשלב אם כן, את מאמצי האש והתמרון כך שישלימו זה את זה ויסייעו זה לזה אינו חדש. אולם, יחידת רפאים אמורה להביא אותו לכדי מימוש יעיל מבעבר. 

כשצופים בסרטון שתיעד את התרגיל הדברים נראים מרשימים ומקצועיים מאוד כאחד. כוח חי"ר מובחר מפעיל אמצעי לחימה מתקדמים, ובהם רחפנים, טילי נ"ט ויכולות נוספות, בשילוב הדוק ויעיל וצמוד עם כוחות שריון, מסוקי קרב ועוד בשטח עירוני צפוף. ועל הכל מנצח מפקד היחידה, סא"ל ע', יוצא חטיבת הצנחנים שפיקד בעבר על יחידת דובדבן.

מפקד עוצבת האש, תא"ל ירון פינקלמן, בעברו מפקד גדס"ר צנחנים במבצע "עופרת יצוקה" ומח"ט גבעתי, אמר בתדריך לכתבים שצפו באימון, כי הוא "מהווה אבן דרך משמעותית בהליך מבצוע היחידה ומציג התקדמות בפיתוח יכולות ושיטות לחימה חדשניות לצד שילוב כוחות יבשה, אוויר, מודיעין ותקשוב", וציין שהאוגדה תמשיך "להשתפר ולהגביר את מוכנות כוחות היבשה למלחמה הבאה".

פינקלמן עתיד בקרוב לסיים את תפקידו באוגדה ולעבור לעמוד בראש חטיבת המבצעים. זהו, כנראה, תפקיד התא"ל החשוב בצבא, שכן הוא נדרש, כהגדרת גבי אשכנזי (שכיהן בתפקיד באמצע שנות התשעים), "לחשוב כמו רמטכ"ל ולפעול כמו קמב"ץ".

הוא יביא אתו את הניסיון שצבר בפיקוד על כוחות יבשה בלחימה, אבל גם את לקחיו ברמה האסטרטגית מהתקופה שבה שימש כראש לשכת הרמטכ"ל דן חלוץ במלחמת לבנון השנייה. אפשר לנחש שבתור הקמב"ץ של הרמטכ"ל כוכבי הוא יעשה כל שיוכל בכדי שהמלחמה הבאה בצפון, שהיום הומחש כמה מהר היא יכולה לפרוץ שוב, תתנהל אחרת לגמרי. 

 

מלחמת העולם בראש העין ובכנרת | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

קרבות במלחמת העולם הראשונה התרחשו ממש כאן ליד, במערכה שעיצבה את המזרח התיכון. ידיעת ההיסטוריה חשובה למען מלחמות העתיד, וכוחם של הלקחים הצבאיים יפה גם היום.

כשחושבים על מלחמת העולם הראשונה עולה מיד בתודעה מלחמת החפירות בחזית המערבית באירופה, שתוארה באופן מוחשי כל כך בסרט "1917" ובספרים כמו "הקץ לנשק" שכתב ארנסט המינגוויי או "במערב אין כל חדש" שכתב אריך מריה רמרק, והמבוססים על חוויותיהם במלחמה. שורות של חיילים עייפים, רעבים ומיואשים הלוחמים באויב באופן סטטי, בגשם, בבוץ, חפירה מול חפירה, תחת אש נוראית.

אולם התמונה הזו לא הייתה חזות הכל. מי שיקרא את ספרו של הגנרל הנאצי ארווין רומל, "חיל רגלים תוקף" (הוצאת משרד הביטחון, 1953), על חוויותיו כמפקד פלוגה וגדוד חי"ר מובחר במלחמת העולם הראשונה, ימצא שם תיאור מרתק ויוצא דופן של מפקד זוטר יחסית, שיזם ולקח חלק בשורה של פשיטות, התקפות לילה ולקחים בחזית האירופית שכוחם יפה גם כיום ("המלחמה מטילה תביעות כבדות מאוד על כוחו של החייל ועל עצביו, ומשום כך דרוש הרבה מאנשיך באימונים בזמן שלום", כתב רומל וצדק).

אך ספרו של רומל מתאר את חוויותיו כמפקד כוח קטן מאוד. במזרח התיכון לעומת זאת – בדגש על הלחימה בארץ ישראל – התאפיינה לחימת הצבא הבריטי, בפיקוד הגנרל אדמונד אלנבי, בתמרון מהיר והתקפי ובקצב מבצעים גבוה תוך כדי הקרב, דווקא של כוחות גדולים.

ספרו המרתק של ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון ד. גריינג'ר, "הקרב על סוריה הגדולה 1920־1918" (הוצאת משרד הביטחון, 2020), מתאר את המערכה שניהל אלנבי, להבסת הצבא הטורקי בארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם הראשונה. מערכה נשכחת שמעט מדי נכתב עליה, בוודאי בעברית, אך היא עיצבה את המציאות הגיאופוליטית המזרח־תיכונית באמצעות יישום הסכמי סייקס פיקו, והשפעתה עודנה ניכרת.

מקלענים על נווה אפק

הספר הוא המשך לספר קודם של גריינג'ר, שעסק במערכה שניהל אלנבי שנה קודם לכן ובמסגרתה כבש את באר־שבע, רצועת עזה וירושלים. בספר הנוכחי מתוארת מערכת מגידו, שבה הובס באופן מכריע הצבא הטורקי בארץ ישראל, בסוריה ובלבנון. אף שרק מעט מהלחימה התחוללה סמוך למגידו, הבריטים קראו כך למערכה בכדי להאדיר את הניצחון ולקשור אותו לברית החדשה ולתנ"ך.

כאמור, אלנבי הוציא לפועל תוכנית שהיתה "בדיוק מה שהפיקוד הגבוה בחזית המערבית שאף לו כל הזמן – הבקעת קו האויב וחדירת פרשים בעד הפירצה לריסוק עורף האויב" (עמ' 96). במלחמת העולם השנייה מימש הצבא הגרמני, בעזרת כוחות שריון, את אותה שיטה ממש, שזכתה לכינוי "בליצקריג", במערכה לכיבוש צרפת.

קרב שתפס את תשומת לבי הוא הקרב על רכס בֻּרֵיד, הוא שכונת נווה אפק בראש העין, שנערך לא רחוק מביתי. הטורקים התבצרו בו בעמדות הבנויות מסלעים ושקי חול שכונו סנגרים, והציבו בהן מקלעים כבדים. המשימה הוטלה על חטיבת הרגלים 161 שבדיוויזיית החי"ר 54 הבריטית. הכוח חצה את נחל רבה והסתער על הרכס. "עיקר לחימת הרגלים נעשתה על־ידי מקלענים. "ניידות המקלעים התבררה כבעלת ערך רב. בשלוש הזדמנויות מקלעי אויב הושתקו על־ידי מקלעי לואיס לבדם, שניים נלקחו שלל וכל צוותיהם נפלו בשבי או נהרגו בכידונים. אש רובים כמעט לא נורתה; לא היה צורך בה משום שההתקדמות לא נבלמה אף פעם". כיבוש גבעת "סנגר" בפי התותחנים – "גבעה 479" בפי הרגלים – חולל עכשיו שינוי" (עמ' 113), ותמונת הקרב השתנתה לטובת הכוחות הבריטים. התברר לי, שוב, כי קרבות משמעותיים במלחמת העולם הראשונה התרחשו לא רק בוורדן, בסום ובגליפולי, אלא ממש כאן, ליד הבית.

דוגמה אחרת היא המתקפה על הכפר צמח, לחופי הכנרת, שהיווה את המכשול האחרון בפני המתקפה צפונה. בכפר התבצרו כמה מאות חיילי חי"ר טורקים וגרמנים. משימת כיבוש הכפר הוטלה על החטיבה ה־4 שבדיוויזיה האוסטרלית הרכובה (ANZAC). החטיבה – שאנשיה רכבו על סוסים, לסיורים ופשיטות אך את הלחימה הישירה על היעדים עשו כחיילי חי"ר – הגיעה לצמח לפנות ערב, אך מפקדה, ויליאם גרנט, החליט לתקוף עוד באותו לילה. הלחימה היתה קשה ונמשכה כל הלילה.

"ההסתערות, מסתייעת באור הקלוש – ממש לפני הזריחה – הבקיעה את קווי ההגנה, וחדרה לאזור מבני הרכבת. המקלענים התקדמו אל חלקו המערבי של הכפר, ופלוגה מגדוד 12 הצטרפה לתקיפת הכפר גם היא. במשך כשעה התחולל קרב אכזרי, שבויים לא נלקחו, בעיקר באזור תחנת הרכבת. הגרמנים לחמו עד טיפת דמם האחרונה, אבל רוב הטורקים הסתכלו מהצד" (עמ' 149).

אלנבי, חיזבאללה וחמאס

האיש שיזם את תרגום והוצאת הספרים לפועל הוא מפקד פיקוד הצפון, אלוף אמיר ברעם. בראיון שקיים עימו הפרשן הצבאי עפר שלח בשנת 2012, בעת שברעם היה מח"ט הצנחנים, כתב שלח (בעצמו קצין צנחנים לשעבר) כי הסיבה שבגללה ביקש ברעם להוציא לאור את הספר הקודם, שעסק בכיבוש עזה בשנת 1917, נבעה קודם כול מכך שעזה היא "יעד אפשרי של חטיבת הצנחנים במקרה של 'עופרת יצוקה 2' בדרום; אבל ברעם רוצה שהקצינים שאותם יוביל לשם יידעו שלמה שהם עושים יש עבר, עומק, מהות שמאחדת אותם עם לוחמיו של אלנבי לפני כמעט מאה שנה". ניכר כי תפיסה זו עמדה גם מאחורי החלטתו לפעול להוצאת ספר ההמשך.

בהקדמה לספר כתב ברעם, שהיה המג"ד שלי בצנחנים, כי מפקד כוח המשלוח הבריטי, הגנרל אדמונד אלנבי, שעשה את עיקר שירותו כקצין פרשים ולחם קודם בהצלחה בחזית צרפת, פעל לאור מספר עקרונות שיש לאמץ, ובהם החשיבות שנתן לניתוח הקרקע והגיאוגרפיה והדגש ששם על תחבולה וגישה עקיפה. לתפיסתו, והדבר נכון בוודאי אל מול אויבים כמו חזבאללה וחמאס, "גם הצד החזק חייב (על אף עליונותו הרבה בחומר וברוח) להשתמש בכלים של הונאה והטעיות – הן כדי להכריע את האויב שעימו הוא מתמודד ולגרום לו לאבדות בנפש ובמשאבים, והן כדי לעשות זאת בפרקי זמן קצרים יותר" (עמ' 11).

לאחר ניצחונותיו הראשונים של אלנבי, בבאר־שבע, במעברות הירקון ובירושלים, נשלחו היחידות המיומנות שבצבאו לחזית באירופה ובמקומן קיבל יחידות חדשות ולא מנוסות. על מנת לגבש צבא הטרוגני, רב־לאומי ולא מנוסה לכדי כוח מחץ אפקטיבי הוא נקט בשיטה בדוקה שכוחה יפה גם היום. אלנבי עשה זאת, כתב האלוף, באמצעות "האימונים התובעניים, החינוך לתוקפנות טקטית, ההעזה ועידוד המפקדים הצעירים לקבלת החלטות באופן עצמאי מלפנים. או בקיצור, יצירת "רוח קרב" והצעדתו של הצבא המתחדש והלא מנוסה קדימה לניצחון" (עמ' 12). 

ישנם כמה לקחים ועקרונות, כתב ברעם, שצה"ל יכול ללמוד ולאמץ ממערכת מגידו, אף שנערכה לפני יותר ממאה שנים, ובהם "הגדרת יעדים מערכתיים ברורים ודבקות בהשגתם; איתנות בכוחות – תכונה קרבית המאפשרת מהירות, כלומר התמדה בתנע ללא רחמים עצמאיים ועיכובים בשל התנהגות עיקשת של האויב או נפגעים; כושרם של המפקדים בכל דרג לפעול באופן גמיש ולהסתגל לתנאי קרב חדישים תוך כדי לחימה לנוכח שינויים, אי ודאות ופעולת הצד שמנגד. עידוד היוזמה הטקטית כדי לנצל הזדמנויות חדשות הנקרות בדרכו של הכוח (לאור המטרה) ובכל מצב – העדפת דרך פעולה התקפית" (עמ' 13). כל אלו, כתב, הם החומר ממנו עשוי צבא מנצח!

הגדוד הראשון ליהודה

בניגוד למחבר הספר, שהזכיר את פועלם בהערה לקונית, האלוף ברעם בחר לשים בהקדמה דגש על כך שבמערכת מגידו, בעיקר בקרבות בבקעת הירדן, לקח חלק גם הגדוד העברי הראשון ליהודה (הגדוד ה־38 של קלעי המלך). "פעולתם של המ"פ זאב ז'בוטינסקי והסמג"ד הראשון של גדוד נהגי הפרדות, יוסף טרומפלדור, תחת פיקודו של המג"ד הציוני־פרוטסטנטי לוטננט קולונל ג'ון פטרסון (על שמו נקרא יוני נתניהו), שמה דגש על־פיתוח הכושר הפיזי של הלוחמים החדשים, על משמעת קרב, על חשיבה טקטית ועל יסוד האש המחפה לצד הלם ההסתערות. אלו יסודות בסיסיים של תבונה צבאית טקטית, שסייעו רבות להקמת ארגון ההגנה ולמיסוד תרבות עברית לוחמת בישראל" (עמ' 14).

ספרו של גריינג'ר חשוב וכתוב היטב, ובמהדורה העברית אף נוספו לו מפות מפורטות ובהירות, שנעשו בסיוע פיקוד הצפון ומחלקת מודיעין השדה של צה"ל. עם זאת לספר שתי חולשות בולטות. הראשונה היא היעדר אינדקס, והשנייה היא הכמות האינסופית של סוגי ומספרי יחידות בצבא הבריטי ובצבא הטורקי. הצבאות במלחמת העולם הראשונה היו גדולים בכמותם פי כמה מהמקובל כיום, אולם הקורא טובע בים השמות והיחידות ואינו מוצא את ידיו ורגליו. מוטב היה לו המחבר היה משרטט את נתיב הקרבות הכללי ועוקב אחר מעללי מספר קטן של יחידות (ורצוי גם מפקדים ולוחמים), מה שהיה מקל על הקורא לעקוב אחר הנעשה ביתר הבנה.

אחד מיתרונותיו של צה"ל, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, הוא הידיעה היכן, כל הנראה, יילחם בעימות עתידי. שומה על מפקדיו ולוחמיו להוסיף ולמצות יתרון זה, כשם שעשו בעבר, וללמוד כיצד אחרים לחמו באותם מקומות ממש, שכן הקרקע היא אותה קרקע, וזהו רק עניין של זמן עד שתתרחש שם לחימה נוספת. "הטיפש לומד מניסיונו שלו, והחכם מניסיונם של אחרים". ויש מה ללמוד. 

נדרשת תנופה ליבשה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ברקע המשבר הכלכלי שעמו מתמודדים אזרחי ישראל, גם צה"ל צפוי להרגיש בקרוב את חרב הקיצוצים. כשהצבא ייגש לערוך שינויים תקציביים, עליו לזכור: אין תחליף לכוח היבשה – ופגיעה בו עלולה לעלות לנו ביוקר

  • פורסם כ"מבט על" גיליון 1344, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  • 6 ביולי 2020

בנאום שנשא לאחרונה אמר הרמטכ"ל, אביב כוכבי, כי גם במהלך משבר הקורונה "צה"ל המשיך למנוע ולעקור איומים", ולספק ביטחון ויציבות למדינת ישראל. פעולות אלה, ציין, עשויות להיתפס כמובנות מאליהן בשל "פרדוקס הביטחון: ככל שיש שקט ויציבות ביטחונית נוטים לשכוח כמה מורכב להשיגם", ומתפתחת תחושה מוטעית שניתן לצמצם את צרכי הביטחון. הרמטכ"ל הזהיר כי זוהי שגיאה חמורה שמדינות רבות, ובהן מדינת ישראל, שילמו עליה מחיר כבד. הדברים באים, כך נראה, על רקע המשבר הכלכלי המסתמן ומשבר הקורונה. נוכח המצוקה הכלכלית והתקציבית ניתן להעריך כי כלל משרדי המשלה יידרשו להסתפק בתקציב מצומצם יותר, ובכלל זה הביטחון. מנגד, תקציב ביטחון קטן יותר עלול לפגוע בכשירות הצבא, בדגש על צבא היבשה, לספק ביטחון ביעילות בשגרה ובחירום, ובעיקר במלחמה.

נשאלת השאלה, מהי המערכה העיקרית? האם זו המערכה המתמשכת בין המלחמות, שנועדה בין השאר למנוע את המלחמה, או המלחמה היא המערכה העיקרית ועל צה"ל להמשיך לבנות את הכוח והמוכנות לקראת התרחשותה? במציאות האזורית הנוכחית, על־פי רוב יעדיפו צדדים יריבים לפעול מתחת לסף המלחמה. ומנגד, יש מצבים המתאפיינים בשרשרת תגובות הדדיות, בעלות השלכות לא מכוונות, העשויים להביא להסלמה ואף למערכה. לפיכך, על צה"ל לשמר מוכנות הן למערכה בין המלחמות והן למלחמה.

בתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה, למשל, נפגעה כשירות צבא היבשה באופן חמור כתוצאה מהקיצוץ התקציבי ב־2003. לצד זאת התפתחה תפיסה, שנבעה מהלחימה המתמדת בטרור הפלסטיני ולפיה שגרת הפעילות המבצעית האינטנסיבית תשמר את מוכנותו המבצעית של הצבא, אך בלי הבנה כי מדובר במתאר לחימה שונה מזה שעשוי להתרחש במערכה דוגמת זו שהתנהלה בלבנון. האופן "הפחות ממספק" כפי שהגדיר זאת קצין בכיר בצה"ל, שבו פעלו כוחות היבשה במלחמת לבנון השנייה, המחיש כי להזנחת כשרות היבשה יש מחירים כבדים. המסקנה היא שהאמונים בצבא היבשה לשמירת כשירות לחרום מחייבים השקעת משאבים מתמשכת ורציפה. מסקנה זו נתמכת, גם על ידי לקחים ממבצע "צוק איתן" ברצועת עזה ב־2014, שבמהלכו הומחשה אותה דילמה, אם כי באופן חמור פחות. העובדה שכמעט כל הצבא הסדיר המתמרן לחם במבצע זה נבעה גם מכשירות ירודה של מערך המילואים, שלא התאמן ונדרש זמן ממושך להביאו לכשירות למלחמה.

בשני המקרים היו לקיצוצים הסברים טובים. האנתיפאדה השנייה ומשבר כלכלי מחד גיסא, וכן המחאה החברתית שפרצה ב־2011 – כל אלה הובילו להחלטה לקצץ בתקציב הביטחון. וצה"ל, שרוב תקציבו "קשוח" ומשועבד לתשלום משכורות ופנסיות, תחזוקה שוטפת, פרויקטים של רכש והתעצמות, מקצץ היכן שהוא יכול, לרוב באימונים, על בסיס הערכת מצב של הסיכון למלחמה.

בעוד שחל פיחות במעמדו של מאמץ התמרון הקרקעי, שהפעלתו מחייבת מאמץ לוגיסטי ניכר ומלווה כמעט תמיד בנפגעים, עלתה חשיבותו של מאמץ האש (מדויקת בעיקרה, אך לא רק). הסיבות לכך ברורות: הכוח האווירי, למשל, זמין לפעולה מיידית ותחומה, שמתבצעת מעבר לגבול, ופעולתו מתבצעת מתחת לסף המלחמה. בהפעלתו מממשת ישראל את עליונותה הטכנולוגית והצבאית ומפעילה נשק מונחה מדויק, שמצמצם את הסיכונים לכוחות צה"ל ולאזרחים בלתי מעורבים.

צה"ל מחזיק כיום ביכולות אש ומודיעין מרשימות ויעילות מאוד, הפועלות במשולב, וחיל האוויר הפך לגוף שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום. יכולות אלו היו מרשימות ביחס לאיום שהציבו חמאס וחזבאללה, גם ב־2006 וגם ב־2014. אבל גם אז, האש המדויקת, שחוברה למודיעין עדכני ומדויק, לא הספיקה. האויב הסתגל ולמד לחמוק ממנה, ולהוסיף ולשגר טילים ורקטות לעבר העורף האזרחי הישראלי. אמנם התמרון והאש לא יפסיקו (אף שישבשו ויפחיתו) את הירי לעבר עורף ישראל, אולם בשילוב יעיל ביניהם טמונה היכולת לסיים את המערכה במצב שישראל תוכל לאכוף את תנאיה על אויביה, מצב שישראל תשאף לשמר לתקופה ארוכה ככל שניתן.

מאמץ האש חיוני, שפוגע ומשבש את היכולות האופרטיביות של האויב, נוטל ממנו את נכסיו האסטרטגיים, מסב לו פגיעה קשה והרסנית שתרתיע מפני מערכה נוספת למשך שנים ותחייב אותו להשקיע את משאביו בשיקום הנזקים. מנגד, לישראל לא עומדים מותרות בדמות מערכות ממושכות, בשל האיום שמציב האויב על העורף האזרחי שלה. אף שאין להפסיק את הלחימה בטרם מוצה מאמץ האש ופגע בכל שתוכנן לפגוע, הרי שיש לחתור לקצר ככל שניתן את משך המערכה. אחד הכלים שמצויים ברשות צה"ל כדי לקצר את המערכה הוא התמרון היבשתי, משום שהוא מציב איום של ממש על שרידותו ויכולתו התפקודית של האויב, העשוי לגרום לו להפסיק את המערכה.

משמעות הדברים היא שלצבא נדרשת יכולת יבשתית משלימה, הכוללת כוחות סדיר ומילואים שניתן יהיה לגייס ולהפעיל באגרופי מחץ בתמרון מהיר, שיפשוט ויפגע בכוחם הצבאי של חזבאללה וחמאס. נדרש כוח יבשתי של צוותי קרב משולבים, קטנים בהיקפם מהמבנה המסורתי והמסורבל שבו פעל צה"ל בעבר, שנשענים בעיקר על צוותי קרב חטיבתיים ולא על אוגדות כוחות שיידעו לנוע ולהיעתק מהר מזירה לזירה, לבצע פשיטות מהירות, בגמישות ובשילוביות הדוקה ורב־זרועית עם רכיבי אש ומודיעין, כמו גם לפגוע באופן יעיל בפעילי האויב במגע ישיר. כוחות אלו, שיתבססו על יכולת עיבוד מודיעין מהירה, יוכלו לצוד את ה"אויב הנעלם", שנמנע ככל יכולתו מעימות ישיר עם הצבא ומתבצר במנהרות ובונקרים.

בפעמים האחרונות שצה"ל תמרן בהצלחה היה הרמטכ"ל אביב כוכבי מח"ט הצנחנים במבצע "חומת מגן" ורח"ט מבצעים במבצע "עופרת יצוקה". נראה שהלקח שנשא אתו הלאה הוא שהתמרון חייב להיות מוכוון להשמדת נכסיו של האויב וכוחו הצבאי. לדבריו, "אם רק התקדמת והגעת לקו מסוים, ובדרך לשם לא השמדת את הרקטות, את טילי הנ"ט והמפקדות, האויב המבוזר והמוטמע במרחב האורבני ימשיך לפעול כמעט כאילו התמרון או הפעולה מנגד לא השפיעה עליו".

יש לציין שגם במערכה שבה פתח צה"ל מיוזמתו, ומימש בראשיתה מהלומת אש מרשימה ועוצמתית, ניכרת לאחר זמן קצר "צניחת מטרות" כשהאויב נעלם משדה הקרב. כדי לאתר את האויב, לפגוע בו, וגם להציף אותו עבור מאמצי האש מן התווך, נדרשים פעולה קרקעית וחיכוך ישיר עם מאחזי ואתרי המסתור של האויב .

צה"ל נדרש עתה לקיים תהליכי בניין כוח כשברקע תרחישים הכוללים אפשרות של סיפוח ביהודה ושומרון, גל שני של מגפת קורונה, מיתון כלכלי שיביא עמו קיצוץ חד בתקציב הביטחון, וכתמיד – אפשרות להתלקחות תסיסה ביהודה ושומרון או עימות בזירת רצועת עזה ובזירה הצפונית (וכלל לא בטוח שבנפרד). התכנית הרב־שנתית (תר"ש) שתגובש תידרש לייצר אופטימליות במוכנות הצבא לתרחישים השונים, תוך הנעת תהליכי בניין כוח לעתיד, וגם לקצץ בחלק מרכיבי התקציב. דווקא בהינתן כל אלו, תהיה זאת טעות אם עיקר ההשקעה תופנה לבניית יכולות המודיעין והאש, תוך פגיעה במוכנות ובבניין הכוח ביבשה.

התר"ש הקודמת, "גדעון", שיושמה בכהונת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, הדגישה את מוכנות היבשה, "הרגל הצולעת שלנו", כפי שתיאר אותה בשעתו האלוף אהרון חליוה. בתקופתו הוגברו אימוני כוחות היבשה, נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה, שבמסגרתה שוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים לא נחוצים, נעשה בידול בכשירות היחידות ותועדף אימון החטיבות המתמרנות של המערך, גם על חשבון התעצמות ורכש. בנוסף שודרגה יכולת צה"ל לפעול בעומק האויב, באמצעות הקמת חטיבת הקומנדו. אולם, הפלונטר הפוליטי בשנה האחרונה, שמנע גיבוש מסגרת תקציבית סדורה וגרם לקיצוץ באימונים (שהוחרף כתוצאה ממשבר הקורונה), הביא לכך שהרגל החלשה עדיין לא שוקמה.

צבאות הם ארגונים שמרניים באופיים. החשש כי בטרם יושלם השינוי יידרש הצבא ללחימה מחייב תהליכי שינוי איטיים יחסית. אבל עליהם להיות תמידיים. משתנה נוסף שיש לקחת בחשבון הוא המתח המובנה בתהליכי בניין הכוח בין הרצון לסגור פערים לבין הרצון לחזק את גורמי היתרון היחסי. הקושי בחיזוק היבשה נובע מגודלה של הזרוע בכוח אדם, בפלטפורמות לחימה וציוד. העלות הכרוכה בביסוס אפקט איכותי גדולה מהותית ביחס לזו הנדרשת להצטיידות בנשק מדויק. מכאן שלרוב ייבחר הצבא לחזק את היתרון האיכותי. עם זאת, העובדה שצבא היבשה, בסדיר ובמילואים, הולך וקטן עם השנים, מאפשרת לחזק את כוחות החוד שלו, כפי שנעשה בתר"ש "גדעון".

דווקא בשל הקיצוץ הצפוי בתקציב הביטחון, על התר"ש הבא, "תנופה", לבנות את הצבא המתאים ביותר למידותיה של ישראל ולאתגרים שבפניה, ולמעשה להמשיך בכיוון התר"ש הקודמת. האיום הן מעזה והן בחזית הצפון, הכולל לצד הצבת איום חמור על העורף באמצעות מערך רקטות וטילים גם כוחות פשיטה שייעודם לחדור ולפעול בשטח ישראל, מחייב לצד השיפור ביכולות הפעלת האש והקטלניות שמוביל הרמטכ"ל, את הפיכת כוחות היבשה לכוחות גמישים ומהירים בהרבה, המסוגלים לפעול בהגנה כמו גם בהתקפה.

חלק מהצעדים אכן ננקטו בשנה החולפת. בפיקוד הדרום ופיקוד הצפון יזמו האלופים הרצי הלוי ואמיר ברעם, שני קציני צנחנים, שורת תרגילים ו"בוחן רף", שבמסגרתם יעברו כל גדודי הסדיר וחלק מגדודי המילואים של צה"ל אימון המדמה מערכה בדרום ובצפון. אימונים אלו חשובים, שכן כמאמר הרמטכ"ל, "אם יש דבר משמעותי ללוחמים שאיתם הם חוצים את הגבול זה תחושת מסוגלות ותחושת ביטחון". אף שהבוחן להעלאת הכשירות הוא צעד בכיוון הנכון, עדיין נדרשת השקעה ניכרת בזרוע היבשה. שכן בשילוב בין מאמץ האש לתמרון יבשתי יעיל ונמרץ, טמונה היכולת לקצר את משך המערכה הבאה וגם להכריע אותה.

האש והמודיעין יקבלו תנופה, והיבשה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרמטכ"ל הודיע השבוע שהצבא החל לממש את תר"ש "תנופה", ששמה דגש בעיקר על יכולות האש והמודיעין. למרות המגבלות התקציביות, יש לחזק גם את כוחות היבשה. אחרת, צה"ל יגיע למלחמה הבאה כשברשותו קלף חזק אחד, ללא חלופה או מהלך משלים. אם זה יספיק מה טוב, ואם לא?

השבוע עדכן הרמטכ"ל, אביב כוכבי, את קציני צה"ל מדרגת סא"ל ומעלה כי התוכנית רב־שנתית (תר"ש) "תנופה" יצאה לדרך. כוכבי ציין כי התוכנית שמה דגש על התקפה (70 אחוזים מן המשאבים יושקעו בחיזוק יכולות התקפיות) לעומת הגנה. 

כוכבי ציין כי צה"ל אינו יכול להתעלם מן המשבר הכלכלי שנגרם כתוצאה ממגפת הקורונה, והיקף התוכנית "וקצב מימושה יהיה תלוי בכמה גורמים בהם תקציב, סדר העדיפויות של הדרג המדיני וצה"ל וקצב השלמת הפיתוחים. כדי לנצח באופן מובהק, חובתנו להמשיך את מימוש התוכנית גם בתנאים החדשים".

באמירה של הרמטכ"ל יש בבחינת קביעת עובדות בשטח לממשלה שזה עתה קמה. אבל בהתחשב בכך ששנה וחצי כבר מתנהל הצבא ללא תר"ש, ולמעשה ללא מצפן שלאורו הצבא פועל ובונה את הכוח, מוטב לאשר משהו, ומהר.

בראיון ל"ישראל היום" אמר הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט, כי "תוכנית רב־שנתית היא לא פריבילגיה לצבא, היא צורך תפקודי. צה"ל חייב תוכנית רב־שנתית, והוא חייב מתווה תקציבי לחמש שנים כדי שיוכל לטפל בכל המרכיבים הקריטיים – אימונים, מלאים, חימוש, פעילות מבצעית, אנשים, קיום שוטף והתעצמות".

למימוש התוכנית, נדרשת מסגרת תקציבית סדורה, כמו זו שעליה הסכימו משרדי הביטחון והאוצר בתר"ש "גדעון". הממשלה מצדה, כך חשף הפרשן הכלכלי של "כאן 11", שאול אמסטרדמסקי, דנה בישיבתה השבועית בתוכנית שר החינוך החדש, אלוף (מיל.) יואב גלנט, לפיה כל תלמיד יסייר שלוש פעמים בירושלים במהלך לימודיו, ביסודי בחטיבה ובתיכון.

ירושלים היא נושא חינוכי חשוב, ציין אמסטרדמסקי, אבל מה עם מיליון האזרחים שהפכו למובטלים כתוצאה ממשבר הקורונה? אולי מוטב שהממשלה תתמקד בטיפול בהם, לפני שתעסוק בתכנים חינוכיים, חשובים ככל שיהיו. על הדרך, כדאי יהיה לגבש בהקדם חוק תקציב, שממנו ייגזר תקציב הביטחון ותתוקצב התר"ש.

"עליונות המודיעין וכוח האש"

בשבוע שעבר, בטקס חילופי מפקד פיקוד העורף (אורי גורדין, יוצא סיירת מטכ"ל, החליף את תמיר ידעי, יוצא גולני), ביקש הרמטכ"ל כוכבי, לשגר מסר מרתיע לחזבאללה ולחמאס, וציין כי המרחב הבנוי שבו התמקם האויב, והכפרים בהם פרס טילים ורקטות, לא יהוו עבור צה"ל מחסום לתקיפה.

הרמטכ"ל ציין כי בעוד שבצה"ל עושים כל שניתן כדי להימנע מפגיעה באזרחים, האויב עושה כל מאמץ כדי לפגוע באזרחים. לדבריו, בעימות הבא צה"ל יפעל "באופן התקפי וערכי כאחד, על בסיס פעולה מבוססת מודיעין וצורך מבצעי. עשרות תקיפות, שבוצעו בחודשים האחרונים, מוכיחות את עליונות המודיעין וכוח האש של צה"ל".

גם אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, העביר מסר דומה השבוע, בראיון ל"גלי צה"ל" לרגל 20 השנים לנסיגה מלבנון. במאי 2000, כשנסוגו כוחות צה"ל מלבנון, פיקד ברעם על סיירת צנחנים, שפעלה בעורף הכוחות שנסוגו מהמוצבים בגזרה המזרחית, והנסיגה זכורה לו כמהלך סדור, מתוכנן וגם נכון.

"הלוחמים שלי לא הצטלמו עם דגלי ישראל. לא הרימו טלפון לאמא בשאגות שמחה, כשהם יצאו מהשער. הם פעלו בשקט, בחושך, מעל הצירים ומעל השערים, תוך שהם מחפים לאחור, מניחים מוקשים איפה שצריך, ומאפשרים שהנסיגה הזאת תהיה נסיגה תקינה. כשיצאנו החוצה, האמת היא, חשתי מוטרד. אני מוטרד עד היום", סיפר.

ברעם, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על יחידות מובחרות, אמר שאין זה נכון לתפיסתו לעסוק בשאלה האם תהיה או לא תהיה בקיץ הבא מלחמה. הן משום שאינו יודע, והן מפני שהמציאות משתנה בקצב מהיר וקשה להעריך מה יהיה. מנגד, ציין, אף שאיש אינו רוצה מלחמה יש להיערך לה.

אם תפרוץ מלחמה אמר, מדינת ישראל תשלם מחיר, אך היא תתאושש במהרה. חזבאללה, לעומת זאת, והאוכלוסייה השיעית שתומכת בו, "ישלמו מחיר כבד ביותר. גם באש וגם בכוח שיצטרך להגיע לשם ולייצר מרחב אבטחה ליישובים ולעיירות שלנו. ולכן אנחנו מכינים את כל המענים לעניין הזה, גם באש, גם בתמרון, גם בצורה גלויה וגם באופן חשאי".

מה עם הרגל הצולעת?

הרמטכ"ל לא הזכיר את התמרון היבשתי בנאומו כלל, ואילו אלוף פיקוד הצפון הזכיר אותו רק במשפט, ויש בכך כדי להטריד. מהפרסומים בתקשורת אודות תר"ש "תנופה" ניכר כי היא שמה את עיקר הדגש, כמאמר הרמטכ"ל, על יכולות המודיעין והאש, ומזניחה את היבשה.

לישראל אכן ישנן כבר עתה, יכולות אש מודיעין מרשימות ויעילות מאוד, הפועלות במשולב. חיל האוויר הפך, בפיקוד האלוף אמיר אשל (שמונה לאחרונה למנכ"ל משרד הביטחון), לגוף שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום. אבל יכולות אלו היו מרשימות, ביחס לאיום שהציבו חמאס וחזבאללה, גם ב־2006 וגם ב־2014. וגם אז האש המדויקת, שחוברה למודיעין עדכני ומדויק, לא הספיקה.

מה יקרה כאשר למרות הפעלת האש העוצמתית של צה"ל ימשיך חזבאללה לירות לעבר עורף ישראל? בדיוק לשם כך דרושה לצבא גם יכולת יבשתית משלימה, שכוללת כוחות סדיר ומילואים, שניתן יהיה לגייס ולהפעיל בתמרון מהיר לשטח לבנון, שיאיים באופן ישיר על שרידותו השלטונית של חזבאללה ויפגע בכוחו הצבאי.

נציב קבילות חיילים לשעבר, אלוף (מיל.) יצחק בריק, פרסם לאחרונה מאמר ב"הארץ" ובו קבע, שוב, "שצבא היבשה אינו מוכן למלחמה". כרגיל, מאז שהפך עצמו למתריע בשער, בריק טועה וצודק כאחד. תיאוריו החוזרים של בריק את מצב מוכנות הכוחות לאחר כהונת איזנקוט מוגזמים ורחוקים מהמציאות. תחת פיקודו של איזנקוט צה"ל, בדגש על כוחות היבשה בסדיר ובמילואים, התאמן יותר מבעבר, והושקעו משאבים רבים בכדי לחזק את כשירות זרוע היבשה, "הרגל הצולעת שלנו" כפי שתיאר אותה בשעתו אלוף במטכ"ל.

אז היכן בריק צודק? הפלונטר הפוליטי של השנה האחרונה שמנע גיבוש מסגרת תקציבית סדורה, שהביאה לקיצוץ באימונים (שהוחרף כתוצאה ממשבר הקורונה) והעובדה שהצבא, כבר אמרנו, מתנהל כבר כשנה ללא תר"ש, הביאו לכך שהצליעה עוד אתנו.

לפני כשבוע מונה הרמטכ"ל לשעבר, ח"כ בני גנץ, לתפקיד שר הביטחון. בטקס החילופים עם קודמו הודה גנץ שלמרות שעשה אלפי פעמים את הדרך מלשכת הרמטכ"ל ללשכת שר הביטחון, הוא, בנם של ניצולי שואה ומי שהתגייס לצנחנים ב־1977, התרגש מאוד מן המעמד.

גנץ הוא שר הביטחון הרביעי שתחתיו משרת כוכבי (ועדיין מוביל את הטבלה שאול מופז ששירת תחת חמישה שרי ביטחון). הוא הגיע לתפקיד מצויד בהבנה יסודית ורחבה בתחום הביטחוני, כמו גם בקשר טוב עם הרמטכ"ל, שהיה פקודו בצנחנים וגם אחר־כך במטה הכללי. הבחירה שלו בקבלן ביצוע מוכשר כמו האלוף (מיל.) אמיר אשל, יש בה בכדי לסמן שברצונו לעבוד ולא רק לבוא לעבודה. 

זמן אין לו. בשנה וחצי שבה יכהן בתפקיד הוא יידרש להשיג את המתווה התקציבי עבור התר"ש ולפקח מטעם הממשלה על יישומה.

צה"ל נדרש עתה לקיים תהליכי בניין כוח כשברקע מרחפים תרחישים כמו סיפוח, גל שני של קורונה, מיתון כלכלי שיביא עמו קיצוץ חד בתקציב הביטחון, וכמו תמיד האפשרות של התלקחות באיו"ש או עימות בזירה הדרומית והצפונית (וכלל לא בטוח שבנפרד). התוכנית של הרמטכ"ל תידרש לייצר אופטימליות במוכנות הצבא לתרחישים השונים, תוך הנעת תהליכי בניין כוח לעתיד, וגם לוותר ולקצץ בחלק מהמקומות. 

אז נכון, היה כבר מי שאמר שצה"ל קטן ביחס לסך האיומים והאתגרים אבל גדול על המדינה, ויש גבול לכמה משאבים, כוח־אדם וזמן ניתן להשקיע, ועדיין, יש לחזק את כוחות היבשה. אחרת, צה"ל יגיע למלחמה הבאה כשברשותו קלף חזק אחד, ללא חלופה או מהלך משלים. אם זה יספיק מה טוב, ואם לא?

 

חזבאללה במשבר, אבל לא כדאי להוריד ממנו את העיניים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מגפת הקורונה ומשבר כלכלי בלבנון דחקו את חזבאללה למשבר של ממש, אבל הארגון נקלע למשברים בעבר, שרד ולא זנח את הלחימה בישראל. המגפה תחלוף לבסוף, חזבאללה כאן כדי להישאר.

בשיחה עם כתבים שקיים בחודש שעבר, אמר דובר צה"ל, תא"ל הדי זילברמן, כי מגפת הקורונה פגעה קשה בחלק ממדינות האזור וישנה "ירידה בפעילות העוינת כלפי ישראל". ההתפרצות החמורה של המגפה באיראן, הפחיתה את נפח הפעילות הצבאית שלה כנגד ישראל בכל האמור באספקת אמצעי לחימה ומימון טרור.

את לבנון תפסה המגפה כשהיא נתונה במשבר כלכלי מתמשך וקרובה לחדלות פירעון. מצבן הקשה של שתי המדינות השפיע עמוקות על חזבאללה, הנתמך בידי איראן ומהווה חלק אינטגרלי מהממשלה בלבנון.

חזבאללה במשבר

במאמר שפרסמו השבוע חוקרי המכון למחקרי ביטחון לאומי, אורנה מזרחי ויורם שוייצר, נכתב כי "המשבר החמור מעצים את האילוצים שבהם נתון חזבאללה. הממשלה הנוכחית קמה ביוזמתו ונתונה להשפעתו, והשר המופקד על תיק הבריאות מונה מטעם הארגון".

מזרחי ושוייצר המליצו לישראל לפעול בחשאי בקרב הקהילה הבינלאומית בכדי שהסיוע המערבי שיינתן ללבנון יותנה בדרישה "משותפיו של חזבאללה בממשלה לצמצם את השפעתו של הארגון בממשלה ובמוסדות המדינה" ובריסון התעצמותו הצבאית

במקביל, כתבו, "נכון שצה"ל ימשיך לנצל את ההזדמנות לפגיעה בכוחות הארגון בסוריה ובמאמצים הנמשכים להעברת אמצעי לחימה ללבנון".

בצה"ל, כך נראה, הסכימו עם ההערכה של השניים. על-פי פרסומים זרים, ביצע חיל האוויר לאחרונה שורה של תקיפות בסוריה, חלקן בכדי למנוע מהארגון להצטייד בטילים מדויקים וארוכי טווח, וחלקן כנגד יחידת "תיק הגולן" שהקים חזבאללה ברמת הגולן הסורית, בכדי לייצר תשתית מבצעית שתאפשר פעילות כנגד ישראל. 

בפברואר האחרון חוסל עימאד טוויל, מפקד בכיר בחזבאללה שמילא תפקיד מפתח ב"תיק הגולן", ובשבוע שעבר, למרות משבר הקורונה, יוחסה לישראל תקיפה אווירית על שדה התעופה שועייראת הסמוך לחומס. 

שיקם את הפלוגה

מגפה או לא, מאז מלחמת לבנון השנייה, חזבאללה מככב בראש טבלת תרחישי האיום שצה"ל נערך אליהם. האיש שנדרש להיות מוטרד יותר מכולם הוא אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם.

בפברואר האחרון נאם ברעם בכנס שקיימה עמותת "נועם" לזכרו של מפקד סיירת צנחנים, רס"ן איתן בלחסן, שנהרג בהתקלות עם מחבלים בלבנון ב-1999

ברעם אמר בכנס כי הוא ובלחסן "נפגשו פעמים רבות לאורך השירות בלבנון, כמפקדים צעירים בצנחנים", ואת חסרונו חש באופן אישי. הוא גם היה האיש שהוזעק לקחת פיקוד על הסיירת לאחר שנהרג מפקדה

האיש שהמליץ לבחור בו היה מפקד החטיבה המזרחית בלבנון, שבגזרתו נהרג בלחסן והמ"פ שלו כשהיה טירון במסלול בפלוגת הנ"ט של הצנחנים, אביב כוכבי. ואכן, למרות המכה הקשה שנחתה על הפלוגה, ברעם שיקם אותה.

אחד מלוחמי הפלוגה דאז, ירון רוזנטל, אמר בראיון שבניגוד ליחידות אחרות שחוו משבר, כמו הקומנדו הימי לאחר "אסון השייטת" (בו נהרגו 11 מלוחמי השייטת ורופא מכוח החילוץ), סיירת צנחנים לא חיכתה שנה "כדי לצאת שוב ללבנון. אחרי חודש כבר היינו מעבר לקו אדום". כמה חודשים מאוחר יותר הוביל ברעם כוח מן הסיירת לפעולה סבוכה בלבנון. התוצאה – שני פעילי חזבאללה הרוגים. 

הפעם הבאה שברעם פעל בגזרת לבנון היתה כשפיקד על יחידת מגלן (קודם לכן היה המג"ד שלי בצנחנים). הוא יזם שינוי באופי היחידה על מנת שתוכל, לתפיסתו, להיות גם וגם. כלומר, כתב לימים בספר היחידה, שתהיה לה יכולת "אש רחק ויכולת לחימה בטווחים קרובים עד לכדי אפס. אלה הן יכולות משולבות שאין סתירה ביניהן, כאשר מדובר ביחידת קומנדו הפועלת בעומק". 

למרות שעיקר הפעילות באותן שנים היה ביהודה ושומרון ובעזה, ברעם דחף להפעיל את היחידה גם בפעילות כנגד החזבאללה. ביוני 2005 נתקל כוח מן היחידה, עליו פיקד איתמר בן חיים, שהגיע למגלן מהצנחנים (וכיום מפקד על חטיבת חברון), שהיה ערוך במארב בהר דב, בשלושה פעילי חזבאללה. בקרב שהתפתח נהרג מפקד החוליה, שהשתתף, כך התברר, במארב בו נהרג בלחסן. שני המחבלים האחרים נמלטו, אחד מהם פצוע.

הפגיעה במפקד החוליה השפיעה עמוקות על הפיקוד הבכיר של חזבאללה במרחב. בתחקיר כתב ברעם שגם לחזבאללה "יש פנים ושמות, זה לא שד שיוצא מהקרקע, גם להם האנשים יקרים. פצועים והרוגים קשים להם ביותר". 

יריב מתוחכם

מאז 2005 הספיק צה"ל לנהל שתי מערכות כנגד חזבאללה, אחת בקיץ 2006 ואחת, חשאית, ארוכה וסיזיפית. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט תיאר בשעתו את ההתמודדות עם החזבאללה כ"קרחון ענק שחלקו ניכר לעין הציבורית והתקשורתית, וחלקו הגדול נסתר מהעין". הדוגמה הבולטת היא פרויקט הדגל של הארגון – מנהרות החדירה שחפר בגבול הצפון, אותן השמיד צה"ל במפתיע במבצע "מגן צפוני". 

לצד הפעילות ההתקפית כנגד ישראל, מנהל חזבאללה מערכה מודיעינית. בסוף החודש שעבר יירט צה"ל טיסן של חזבאללה שחצה את גבול לבנון, ככל הנראה בעת שהיה בטיסת צילום. פרשיית הריגול שנחשפה לאחרונה, במסגרתה נאשמת צעירה ישראלית בריגול עבור חזבאללה, היא דוגמה נוספת.

במהלך ההסלמה בספטמבר האחרון פיקוד צפון הפעיל מאמץ הטעיה טקטי ופינה נפגעים מדומים, שלכאורה נפגעו מטילי נ"ט שירו פעילי חזבאללה. הארגון, שרצה לגבש תמונת מצב מדויקת, הטיל עליה להשיג תמונות מבית החולים רמב"ם, אליו פונו הפצועים. כשמחברים את האירועים הללו יחדיו המסקנה היא שמדובר ביריב מתוחכם שמפעיל גם מערך מודיעין יעיל.

"מה שאומרים בצרפתית, אינו קורה בשטח בערבית"

בכנס לזכר בלחסן אמר ברעם כי למרות טענות ממשלת לבנון שארגון חזבאללה אינו שותף להחלטותיה, מדובר ב"שני צדדים של אותו מטבע. ממשלה שהארגון השיעי עמוק בתוכה ותכליתה לשמור על האינטרסים שלו תוך מצג שווא של רפורמה כלפי תושבי לבנון פנימה, ומקורות המימון בעולם המערבי החוצה". 

נשיא לבנון התחייב בראיון לפני כחודשיים, שחזבאללה נשמע להחלטה 1701 של האו"ם, שהביאה בשעתו לסיום מלחמת לבנון השנייה וכללה את פריסת כוח או"ם חמוש וצבא לבנון בדרום לבנון במטרה למנוע מארגון חזבאללה להמשיך לפעול משם.

"אבל מה שאומרים בצרפתית, אינו קורה בשטח בערבית", אמר אלוף פיקוד הצפון וציין כי הארגון, בחסות מדינת לבנון, "מפר ברגל גסה את ההחלטה". כדוגמאות הביא את הפעילות הצבאית והמערכים שבנה בכפרים השיעיים בדרום לבנון ואת חתירת הארגון להצטייד בטילים ארוכי טווח ובעלי דיוק גבוה, במטרה לפגוע בעורף הישראלי. 

במאמר שפרסמו ב"מערכות" ברעם וקמ"ן הגיס הצפוני, סא"ל דן, הצביעו השניים על כך שישראל יכולה לפעול לערעור מעמדו של חזבאללה בלבנון "באמצעות הבלטת הקונפליקט שבו נתון הארגון המציג עצמו כמגן לבנון כצבא משלים וכשותף רשמי למוסדות השלטון, אך למעשה פועל בהשראת איראן ובאמצעות הנשק שהיא מספקת לו. תוצאות פעולותיו עלולות להיות דווקא החרבת לבנון ולא הגנת לבנון". נדרש, כתבו, מאמץ מדיני מול מדינות המערב בכדי לזהות את ממשלת לבנון "כשותפה מלאה לפעילותו של ארגון חזבאללה, תוך הדגשת המשמעויות והסיכונים למדינת לבנון במערכה הבאה".

בנאומו המשיך ברעם את הגישה שפיתח במאמר והזהיר כי "אם תיאסר עלינו לחימה, נדע לתבוע מחיר כבד מהארגון הזה ומאלו הנותנים לו חסות. גם מפטרוניו שבצפון-מזרח, גם מן הבירה של המדינה הלבנונית אשר בביירות, ובוודאי שמן הכפרים השיעיים בדרום לבנון, אשר משמשים מחסה ובסיס לכוחות הטרור של חזבאללה".

"עימות אפשרי בעתיד הרחוק יותר"

כעת נתונה מרב תשומת הלב של צה"ל, כמו ישראל כולה, להתמודדות עם משבר הקורונה. עוצבת האש המובחרת, בפיקוד תא"ל ירון פינקלמן, שפיקד בעבר על גדס"ר צנחנים במבצע "עופרת יצוקה" ועל חטיבת גבעתי, הוכפפה לפיקוד העורף כחלק מהמאמץ לבלום את ההתפרצות החמורה של המגפה שהתגלתה בבני ברק, בטרם תתרחב למעגלים מחוץ לעיר. במסגרת תפקידה היא אחראית לסייע לצוותים הרפואיים בטיפול תחלואה הגבוהה, בחלוקת מזון ותרופות וכן בפינוי החולים (אלו המסכימים להתפנות) לבידוד במלוניות. 

יש בכך היגיון רב, שכן מדובר בכוח גמיש ונייד, שאינו מחויב לגזרה כזו או אחרת ופנוי לעסוק בכך, אבל עוצבת האש היא החוד המושחז של צבא היבשה למלחמה. בסיבוב הבא מול חזבאללה, היא כלי משמעותי ביכולת של צה"ל לגבות את אותו מחיר שעליו דיבר אלוף פיקד הצפון, באמצעות תמרון קרקעי מהיר, קטלני וגמיש, בחזית ובעומק.

בכדי שזה יהיה אפשרי, ביום שאחרי הקורונה יידרש צה"ל להחזיר לעצמו את כשירותו הקרבית שנשחקת עכשיו. אבל המשבר הכלכלי יביא עמו קיצוץ בתקציב הביטחון, ודומה שמוטב יהיה לחזור לעיקרון שקבע בשעתו איזנקוט כרמטכ"ל, לפיו כשירות היחידות הקיימות היא ערך עליון, גם על חשבון התעצמות ורכש יכולות ואמצעים חדשים, שנכללו בתכנית הרב-שנתית שגיבש הרמטכ"ל כוכבי.

במאמרם, העריכו מזרחי ושוייצר, כי נוכח הנסיבות פוחתת הסבירות לפריצת עימות צבאי בין חזבאללה לישראל בטווח הזמן הקרוב. הארגון, כתבו, בוודאי לא ייזום עימות שכזה, ויתכן שאף ייאלץ לצמצם את פעילותו בסוריה. אולם, הזהירו, יש להמשיך ולעקוב אחר המשך תהליכי בניין הכוח של הארגון, "כמו גם להתמיד בהיערכות לעימות אפשרי בעתיד הרחוק יותר".

חזבאללה היה בשפל המדרגה בעבר, בתקופות קשות במלחמת האזרחים הסורית ולאחר מלחמת לבנון השנייה. אך גם כשהיה "על הקרשים" סירב לוותר על המאבק בישראל. כיום בצה"ל מסתכלים קרוב לבית, ומשקיעים את משאבים, גייסות וכלים במציאת פתרונות למגפה. אך מוטב שיהיה גם מי שיסתכל רחוק, כי המגפה תחלוף לבסוף, וחזבאללה כאן כדי להישאר.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 6 באפריל 2020)

פרויקט הדיוק של חזבאללה הוא מבחינת ישראל עילה למלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ישראל משדרת מסרים לחזבאללה ואיראן כי עליהן לחדול מלנסות ולהצטייד בטילים מדויקים ארוכי טווח. המלחמה, אם תפרוץ, תחייב לצד המהלומה האווירית מהלך יבשתי שיש להכין מראש

בשבוע שעבר שודר ב"זמן אמת", תכנית התחקירים של "כאן 11" בהנחיית אסף ליברמן, פרק שעסק מה שמכונה באמ"ן כ"פרויקט הדיוק", אותם טילים ארוכי טווח ומדויקים שבהם חותר חזבאללה להצטייד, בין שבאמצעות משלוחי נשק מאיראן ובין שבהקמת יכולת ייצור והסבה של טילים "טיפשים" (ללא יכולת הנחייה ודיוק) עצמית. האיום מוגדר כאיום אסטרטגי, שני רק לאיום הגרעין, משום שהוא נותן בידי אויביה של ישראל יכולת לפגוע בנכסים ותשתיות חיוניים לתפקודה של מדינת ישראל, "וכדאי לפגוע בו ולהרוג אותו, תרתי משמע, עוד כשהוא קטן", אמר בתכנית ראש אגף מבצעים של צה"ל, אלוף אהרון חליוה.

מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל.) אמיר אשל, תיאר בתכנית כי ב-2013 הוטלה על החיל המשימה להוביל את המערכה למניעת העברת אמצעי לחימה מסוריה לחזבאללה. מערכה חשאית ברובה, ארוכה, סיזיפית ובעלת פוטנציאל הסלמה גבוה, בכדי לסכל את כוונת איראן לתת בידי חזבאללה אמצעי ייצור טילים ארוכי טווח בעלי יכולת דיוק גבוהה, עד כדי רדיוס של עשרה מטרים. בתקיפות אלו, אוויריות ברובן, צעדה ישראל על סף ההסלמה לא פעם, אולם אשל הדגיש בראיון כי היכן "שיש טילים, או דברים שקשורים לזה, תוקפים".

רק בספטמבר האחרון, בעקבות תקיפות שמיוחסות לישראל בסוריה ובלבנון, ירו פעילי חזבאללה טילי נ"ט לעבר מוצבי צה"ל ואמבולנס צה"לי בסמוך לגבול. תרגיל הטעיה טקטי שניהל אלוף פיקוד צפון, אמיר ברעם, קצין צנחנים שלו ניסיון רב בלחימה בלבנון, והרבה מזל גמרו את האירוע בלי נפגעים. אבל מפקד חטיבה המרחבית, אל"מ רועי לוי, יוצא חטיבת גולני שפיקד על יחידת אגוז, אמר אז בראיון ל"ידיעות אחרונות", כי לו היו נהרגים חיילים או אזרחים בתקיפה של חזבאללה אז "בצד השני היו הולכים לעשרות הלוויות. מיד לאחר מכן היה נוקאאוט. תגובה מוחצת מול הצד השני. סל הכוננות שלנו היה גדול מאוד".

כאמור, בעבר ביקשה ישראל, באמצעות נאומים ואמירות שונות שהוזכרו בתכנית, ובהם נאומו של ראש הממשלה נתניהו באו"ם שבו הציג תמונות של מתחמים בביירות שבהם הוקמו, מתחת לפני הקרקע, מפעלים לייצור מערך טילים ארוכי טווח ומדויקים להעביר מסר לחזבאללה ולאיראן שמוטב לא להקים מערך שכזה, שכן ישראל רואה בו איום חמור, ותפעל בהתאם. ניתן להעריך שהנכונות של בכירים בהווה ובעבר במערכת הביטחון להתראיין בנושא, ובכלל זה ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק וקצינים בשירות פעיל, נבעה מכך שישראל ביקשה שוב לשגר מסר שמוטב להפסיק את "פרויקט הדיוק", שאם לא כן ישראל עשויה לצאת לפעולה רחבה להשמדתו.

תגובת חזבאללה למהלך שכזה עשויה להיות קשה, ומתקיים כיום מאזן הרתעה הדדית בין ישראל לבינה. בהקשר לכך, ביקש האלוף חליוה להדגיש כי למרות שחזבאללה שידרג את יכולותיו, גם יכולות צה"ל שופרו. בצבא, אמר, "מתכוונים להפעיל את העוצמה הצה"לית הזאת כנגד כל מי שיעז לבחון אותה. ואם הילדים בישראל יהיו במקלטים, בצד השני לא יישאר כלום מהמקלטים".

דרושה יכולת יבשתית משמעותית

אבל ההצהרה הזו מחייבת בחינה מעמיקה יותר. לישראל יכולות אש ומודיעין מרשימות מאוד. בפיקודו של אשל הפך חיל האוויר לקבלן תקיפות מדויקות והרסניות, בהספק גבוה ובמהירות גדולה. כל אירוע שניתן יהיה לסיים לאחר תקיפה מדויקת ומדודה שכזו, מה טוב. אבל במידה ולמרות יכולות האש המרשימות של ישראל יוסיף חזבאללה ולירות לעבר עורף ישראל, נדרשת יכולת יבשתית משמעותית בכדי לתמרן לשטח לבנון ולהסיר את האיום. התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון" שיפרה את יכולות כוחות היבשה של צה"ל, אבל עוד ארוכה הדרך. תר"ש "תנופה", שאותה פרסם הרמטכ"ל אביב כוכבי לציבור בשבוע שעבר, אמנם מלמדת על שדרוג היכולות הקטלניות של הצבא, אבל בתחום היבשתי נראה שהמילואים שוב נשכחו מאחור.

מוטב לבצע "חישוב מחדש" ולראות כיצד, במגבלות המשאבים, ניתן לחזק את כוחות היבשה, המהווים את כוח ההכרעה העיקרי של הצבא. נוכח האיום והאתגר שמציבה הלחימה בחזית הצפונית, חובה לחזק את תחושת המסוגלות ורוח הלחימה בצבא. רוח זו מתחשלת ונבנית באימונים, בחיכוך של מפקדים ולוחמים עם האויב על הגדר (ומוטב גם מעבר לה, בדגש על גזרת עזה), וכן בהבהרה של הפיקוד הבכיר למפקדי השדה שמצופה מהם ליזום, להעז, וכי יזכו לגיבוי ותמיכה כאשר יכשלו או יטעו.

לאלוף ישראל טל מיוחסת האמירה "האדם שבטנק ינצח". התר"ש הנוכחי, כך נראה, גורס שהטנק (במקרה זה שם גנרי למערכת נשק מתקדמת) שבו האנשים ינצח. מוטב לחזור למקור.

והערה נוספת בנוגע להחלטה למנות את האלוף איתי וירוב, מפקד המכללות הצבאיות, למפקד מפקדת העומק, בנוסף לתפקידו הנוכחי. וירוב הוא מפקד קרבי מעולה שצמח בצנחנים ופיקד בהצלחה על חטיבת הצנחנים מילואים בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה. בעוד גדוד אחד שלו הונחת ממסוקים בקרבת מעוזי החזבאללה בכפרא וביעטר, הוביל וירוב כוח נוסף מן החטיבה ברגל וחבר אליו. לימים סיפר כי החטיבה פעלה בעורף החזבאללה, בלב אזורי שיגור הרקטות, "ופעלנו שם במשך יותר משלושה ימים. הפעלנו אש בתוך הסבך, פגענו במשגרים, במשאיות תחמושת, בקבוצות חמושים וביצענו ציד של עשרות מחבלים".

ייעודה של מפקדת העומק הוא לתכנן ולהפעיל מבצעים מיוחדים ורב-זרועיים ארוכי טווח במרחב המוגדר כעומק האסטרטגי של אויביה של מדינת ישראל, בשגרה ובמלחמה. המפקדה חשובה, ומוטב שמפקדה יעסוק רק בזה.

(המאמר פורסם במקור באתר "גלובס", בתאריך 23.02.2020)

הפרומו של הרמטכ"ל למלחמה הבאה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בין השורות בנאום של אביב כוכבי ניתן למצוא מסרי אזהרה לציבור בישראל, לחיזבאללה ולשר האוצר. השאלה מה צה"ל מתכוון לעשות בנדון

בהרצאה אתמול (יום ד') בכנס במרכז הבינתחומי בהרצליה, שנדמה שכוונה במקביל הן לאוזניים של אזרחי ישראל והן לאלו שבאיראן, בחיזבאללה ובחמאס, אמר הרמטכ"ל אביב כוכבי שצה"ל נערך ביתר שאת למערכה. הוא ביקש לתאם ציפיות עם הציבור ממש כשם שביקש להרתיע האויב.

מאז מלחמת לבנון השנייה גדלו ממדיו של חיזבאללה. ברשותו בין 120 ל-150 אלף טילים, רחפנים וכ-45 אלף לוחמים בסדיר (ובהם כוחות קומנדו) ובמילואים, שרכשו ניסיון מבצעי בסוריה וערוכים במתחמים מבוצרים בכפרים בדרום לבנון. גם איום הטילים המדויקים גדל. כוכבי ציין שישראל לא תאפשר לאויביה להצטייד בנשק שכזה, ושיהיו "מקרים שבהם נסתכן באפשרות שהדבר הזה ייקח אותנו לסף של עימות, או אפילו לעימות".

צה"ל, הבהיר, יפעיל אש עוצמתית, אבל האש לבדה לא תספיק. הוא הדגיש ש"חלק מרכזי בהישג המבצעי חייב להיות השמדת הנכסים של האויב. מכיוון שאם רק התקדמת והגעת לקו מסוים, ובדרך לשם לא השמדת את הרקטות, את טילי הנ"ט והמפקדות, האויב המבוזר והמוטמע במרחב האורבני ימשיך לפעול כמעט כאילו התמרון או הפעולה מנגד לא השפיעה עליו".

הניסיון לתאם את הציפיות עם הציבור ולדרוש – כן, לדרוש – חוסן לאומי והבנה שהעורף יהיה תחת אש ושלצה"ל יהיו נפגעים בלחימה, הוא חלק משמעותי מהמוכנות לעימות הבא. מנגד, הדבר גם מחייב הפעלת כוח למטרות ברורות ובנות השגה. וזה החלק של הצבא והדרג המדיני בחוזה. אחרת לא תושג אותה "תוצאה מובהקת" שעליה דיבר הרמטכ"ל.

חלק מרכזי במוכנות לעימות הוא כשירות כוחות היבשה. בפיקוד דרום יזם אלוף הפיקוד הרצי הלוי בוחן ליחידות הסדירות בכדי לשפר את מוכנותן למערכה בעזה. הלוי פיקד בהצלחה על חטיבת הצנחנים ב"עופרת יצוקה" ולאחרונה על מבצע "חגורה שחורה" מול הג'יהאד האסלאמי. אולם מערכה רחבה בעזה היא אירוע מורכב בהרבה, ואין להשליך מהצלחה בימי קרב ספורים על עימות רחב הכולל תמרון בשטח בנוי וצפוף, ומחייב כוחות מאומנים.

גם אלוף פיקוד הצפון אמיר ברעם (שהיה המג"ד שלי בצנחנים כשכוכבי היה המח"ט) אימץ את הרעיון ויזם שורה של תרגילים ו"בוחן רף", שבמסגרתו יעברו כל גדודי הסדיר וחלק מגדודי המילואים של צה"ל אימון המדמה מערכה בצפון.

בשל המצב הפוליטי, עיקר תוכניות הרמטכ"ל לבניין כוח ואימונים ייאלצו להמתין, אולם בתקשורת דווח שהוא ושר האוצר משה כחלון הסכימו על מתווה להקצאת מאות מיליוני שקלים להצטיידות במערכות הגנה אווירית כמענה לטילי השיוט שאיראן עלולה לשגר לעבר ישראל.

אבל עם כל הכבוד להגנה, מלחמות מנצחים בהתקפה. מערכה בצפון תחייב צבא יבשה כשיר (סדיר ומילואים), מיומן וקטלני (ערך נוסף שמדגיש כוכבי). אף שהבוחן בצפון ובדרום הם צעד בכיוון הנכון, עדיין נדרשת השקעה ניכרת בזרוע היבשה. שם, ורק שם, טמונה היכולת לקצר את משך המערכה הבאה וגם להכריע אותה.

המערכה תחייב גם יכולת וגם ביטחון ביכולת. את המרכיב הראשון בונים באימונים, ואילו למען השני ניתן לנצל את דינמיקת ההסלמה שממילא מתקיימת מול חמאס, לשלוט בה וללחום באויב בשטחו, מעבר לגדר. פשיטות שכאלו מערערות את האויב, יוצרות אצלו תחושת נרדפות ומסייעות גם לבניין הכוח ורוח הלחימה.

אמנם פעולות אלה עלולות לייצר הסלמה, ונפגעים, אולם יתרונן הוא שהן משיבות את היוזמה לישראל ומאפשרות לה לנתב את הדינמיקה לווקטור הרצוי לה. בעצם הנכונות לבצען יש מסר לאויב שבניגוד לדימוי של ישראל כמי שמפעילה רק אש מן האוויר ולא מוכנה לספוג נפגעים, הנכונות להפעיל כוח ולהסתכן במחיר כדי להבטיח את שלום אזרחיה, מחזקת את ההרתעה ועשויה לדחות את העימות הגדול, או לחלופין לאפשר לשלוט במועד פריצתו.

בתקופה שקדמה למבצע "עופרת יצוקה", למשל, הובילו מג"דים כמו ירון פינקלמן ועמית פישר, אז מפקדי גדודים בצנחנים ובגולני וכיום מפקדי אוגדות, פשיטות על מעוזי מחבלים ברצועת עזה. המפקדים והלוחמים ששבו מהן היו בטוחים ביכולתם להוביל כוחות בלחימה, ולנצח.

(המאמר פורסם במקור באתר "Ynet", בתאריך 26.12.2019)

שנהיה לראש | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מתן וילנאי נחשב לאחד הנערצים שבמפקדי צה"ל, שהיה לאגדה, אך לא לרמטכ"ל. בספרו האוטוביוגרפי, הסוקר את תולדות חייו על תפקידיו הרבים ומבצעיו הנועזים, ניכרת תחושת ההחמצה

כשהיה מפקד אוגדה, התראיין תא"ל מתן וילנאי, לימים אלוף, שר ושגריר, לערוץ 1, ונשאל מה יעשה כשישתחרר? "אלך לשדוד בנקים", השיב הקצין הבכיר, כשהוא מתלוצץ כמובן. עד מהרה זכה וילנאי לשיחה מהרמטכ"ל, משה לוי ("מוישה וחצי"), שגער בו שאינו יכול לדבר כך. וילנאי הסכים עמו אבל ציין "שמאז הריאיון כבר הגיעו אלי חמש פניות של חיילים שלי לשעבר שרוצים להצטרף, כי הם יודעים שאיתי השוד יצליח" (עמוד 178). הוא לא הגזים.

לאורך השנים וילנאי נחשב לאחד הנערצים שבמפקדי צה"ל וחלק מחייליו אפילו קראו לבניהם על שמו. קצין צנחנים ותיק אפילו אמר לי עליו פעם שכשמתן היה מח"ט הצנחנים (1976-1975) אז כשבחטיבת גולני דיברו על מח"ט התכוונו אליו. בהתחשב בזה שאז כיכב בחטיבה החומה המח"ט אורי אייזנברג (שגיא), הרי שמדובר במחמאה גדולה במיוחד.

עטיפת הספר, בה מצולם וילנאי בימיו כמפקד סיירת צנחנים, (מקור: סימניה).

ניכר כי ספרו האוטוביוגרפי, "ידעתי את ארצי" (ידיעות ספרים, 2019), שכתב ביחד עם יניב מגל, מחבר הספר "סרוגים בקנה" על השתלבות הציונות הדתית בצה"ל, יצא מאוחר מדי. עברו יותר משני עשורים מאז פרש וילנאי מן הצבא, והפשיטות, הקרבות והעימותים בהם לקח חלק נראים למי מן הקוראים שטרם חצו את גיל ארבעים כמשהו שקרוב יותר למלחמת העולם השנייה מאשר למלחמת לבנון השנייה.

את הכותרות תופסים כיום מפקדים בכירים בני הדור הנוכחי, שבלטו באומץ לב וביכולתם בעימותים החדשים שמולם מתמודד צה"ל. מפקדים כמו תא"ל רפי מילוא, שהצטיין כסא"ל בקומנדו הימי בפשיטה בצור שבלבנון ב-2006, האלוף אמיר ברעם (כמו וילנאי, בוגר הפנימיה הצבאית), שפיקד בהצלחה על פלוגת הנ"ט של הצנחנים בדרום לבנון ועל גדוד 890 באינתיפאדה השנייה, ותא"ל ערן ניב, שכמג"ד נח"ל הסתער באומץ על המחבלים שביצעו את הפיגוע בציר המתפללים ב-2002. ועדיין, טוב שוילנאי כתב את סיפור חייו כי לצד היותו סיפור מרתק, הוא כולל בתוכו כמה לקחים שראוי שיוסיפו להיות נר לרגלי צה"ל.

שחצנות הפיקוד הבכיר

וילנאי (יליד 1944), בנו השני של פרופסור זאב וילנאי, מגדולי חוקריה, אוהביה ויודעיה של ארץ ישראל בדורות האחרונים, הוא בוגר הפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה. וילנאי, נחשב לחניך כה בולט בפנימייה עד שבוגריה נהגו לתאר את עצמם כמי שלמדו בה "שנתיים אחרי מתן" וכן הלאה.

בשנת 1962 התגייס לצנחנים והחל מסלול שירות שבו הקפיד להיות תמיד בראש הכוח, היכן שירו ולחמו. אחד מחבריו לפנימייה, אמנון ליפקין-שחק, צעד אתו "יחד לאורך כל הדרך" (עמוד 243). בדומה לוילנאי, הצטיין ליפקין-שחק כמפקד בצנחנים, בין היתר בפשיטה על ביירות ב-1973 (מבצע "אביב נעורים"), וכמותו נהג גם הוא לחתום קבע כל שנה מחדש. חלק ניכר מהשירות היה וילנאי צעד קטן לפניו, אך בהמשך התהפך הסדר וליפקין-שחק כיהן כרמטכ"ל ווילנאי סגנו.

במבצע "צוק סלע", פעולת התגמול בג'נין ב-1965, השתתף וילנאי לראשונה בפעולה מעבר לגבול. כמ"פ צעיר בגדוד 202 של הצנחנים הוטל עליו לפוצץ מבנה ששימש את מחבלי הפת"ח. חיילים מהלגיון הירדני ירו לעבר הכוח שעליו פיקד, והוא ירה והרג שניים מהם. חלפו שנים רבות מאז אבל, כתב, הוא עדיין שומע את זעקות האנשים שהרג. "שומע ומהרהר במשמעות ובצורך ליטול חיים של אדם אחר" (עמוד 79). בקרב, ישנו צורך לקחת חיים, אבל אין מדובר במעשה של מה בכך, גם כשמדובר בחיי אויב.

וילנאי, שעם גיוסו ביקש להתקבל לסיירת הצנחנים, סורב (בטענה שאינו קיבוצניק) ונאלץ להסתפק בגדוד 890, פיקד עליה במרדפים בבקעה ובפעולת כראמה, שאותה הגדיר כיומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. השחצנות של צה"ל הניחה שכוחותיו "יטאטאו" את המחבלים מהעיירה הירדנית ונקלעו ללחימה קשה ולא צפויה עם הצבא הירדני. עשרים וארבעה הרוגים ספג צה"ל בפשיטה הזו, כולם תוצר של שחצנות הפיקוד הצה"לי הבכיר, שזלזל באויב אז, ובהמשך באוקטובר 1973.

דרושות טיפות מזל

ב-1968, לאחר שמונה לסמג"ד, נקרא וילנאי לפקד על מבצע "הלם". היה זה, אולי, המבצע הבולט ביותר בקריירה שלו. מה מבדיל בין הצלחה לכישלון? שאל בראשית הפרק. לשיטתו, לא השגיאות או השקדנות והמסירות הן שעושות את ההבדל, שכן כאלו יש בשני המקרים. "מה שבעצם מבדיל בין הצלחה לכישלון הוא, במקרים רבים, מידת הנחישות. לפי ניסיוני, נחישות ברוח הצנחנים. וכמובן, גמישות מחשבתית בהתאם לנסיבות המשתנות, ולא פחות מכך, כמה טיפות מזל הנופלות למקום הנכון" (עמוד 14).

נוכח מורכבות הפעולה, עשו אז בצה"ל משהו שלא נהוג לעשותו, והצניחו אותו מעל מחליפו כמפקד סיירת צנחנים, גד נגבי. הכוח, שמנה ארבעה-עשר לוחמים, נדרש לפשוט על תחנת טרנספורמציה בנג'ע חמאדי שדרכה עברו כ-70% מצריכת החשמל של מצרים, ולהרוס אותה. לאחר טיסה לעומק מצרים במסוקי סופר-פרלון הכוח ניווט בהצלחה ליעד, והתגנב לתחנת הטרנספורמציה. בעת שהלוחמים הצמידו את מטעני החבלה לשנאים בתחנה, נעו לעברם ארבעה חיילים מצרים. וילנאי והקשר שלו ארבו להם וירו בהם. "בעת הירי שמעתי רק את הסדן נע בתוך כלי הנשק. בתוך רגע שלושה מהם נפגעו מהאש – והיתר נמלטו" (עמוד 23). לאחר ההיתקלות סיים הכוח, תחת אש, את מלאכתו ונמלט. בעת הנסיגה נשמע פיצוץ אדיר ותחנת הטרנספורמציה נהרסה כליל. הכוח פונה במסוק לישראל, ללא נפגעים.

הפשיטה הייתה, לדבריו, "פעולה קלסית של קומנדו שבוצעה בדיוק של אזמל מנתחים" (עמוד 24). המצרים לקו בהלם ועצרו לארבעה חודשים את הפעולות ההתקפיות לאורך תעלת סואץ, בשל הצורך לשקם את התשתיות שנהרסו ולהקים כוח להגנה על מאות מטרות אסטרטגיות בעומק המדינה. ישראל ניצלה את הזמן הזה כדי להשלים את בניית קו המוצבים לאורך התעלה, שנקרא על שם הרמטכ"ל דאז חיים בר-לב.

כשנחתו וילנאי ואנשיו בשארם א־שייח', חיכו להם שר הביטחון משה דיין, וסגן הרמטכ"ל עזר ויצמן. דיין התקשר לאביו של וילנאי ואמר לו כי "אם ירצו רמטכ"ל טוב, מתן יהיה רמטכ"ל. אבל לא בטוח שזה מה שהם יחפשו" (עמוד 25). בחירת וילנאי לסיים את כך הפרק הפותח את האוטוביוגרפיה שלו מלמדת שככל הנראה הוא עודנו כואב את אי-מינויו לרמטכ"ל.

ואכן למרות שבהמשך פיקד בהצטיינות על גדוד 890, חטיבת הצנחנים הסדירה, בה"ד 1, אוגדה 36 ופיקוד הדרום, כולם בהצטיינות, בחרו וילנאי ומגל לשזור בלא מעט תחנות בספר דווקא את האופן שבו הסתיימה הקריירה הצבאית שלו.

מינויים פוליטיים

ב-1998 בחר שר הביטחון דאז, אלוף (מיל') יצחק מרדכי, באלוף שאול מופז, שהיה פקודם בצנחנים, כמחליפו של הרמטכ"ל ליפקין-שחק. למרות שוילנאי נחשב לבכיר האלופים ולמועמד ה"בטוח" נבחר מופז, ככל הנראה, בשל טינתו (שלא לומר קנאתו) ארוכת השנים של מרדכי לוילנאי, שזכה בכל התפקידים שעליהם התמודד גם הוא.

בספר מצטט וילנאי את האלוף (מיל') ישראל טל סגן הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים, שנחשב למועמד כמעט בטוח לרמטכ"ל לפני המלחמה (ולא מונה לאחריה), שאמר לו: "הבעיה הגדולה אינה בעצם העניין שמרדכי לא בחר בך לרמטכ"ל, אלא בכך שהוא פגע באתוס הצה"לי, לפיו הצבא מתנהל עד היום, וגורם לכל קצין לחשוב על מקומו במערכת הצה"לית. הברית הבלתי כתובה בין החברה לצבא היא שהשיקולים בצה"ל הם ענייניים" (עמוד 267). אכן, היה זה מעשה מכוער, אבל הרמטכ"ל הוא גם מינוי פוליטי וככזה הוא אינו נקי ממכלול האינטרסים שהפוליטיקה כוללת בתוכה.

מחברי הספר עשו עוול בהתייחסם למופז, שכן בדומה לוילנאי הוא שירת בהצטיינות בכל התפקידים הנחשבים של קצין שצמח בצנחנים: מפקד הסיירת ב-1973, סגן מפקד סיירת מטכ"ל באנטבה, מפקד בה"ד 1 ומח"ט הצנחנים בפעולת מיידון ב-1988. יתרה מכך, אף שנחשב ל"אנדרדוג" בהתמודדות, הוא התגלה כרמטכ"ל טוב, שהוביל את צה"ל בהצלחה הן בנסיגה מלבנון והן בראשית הלחימה באנתיפאדה השנייה, ובכלל זה במבצע "חומת מגן".

סין הזירה החדשה

כאמור, וילנאי שימש בתפקידי מפתח רבים בצבא ובממשלה, אך בספרו הוא מתאר את רובם ממעוף הציפור, מבלי שהקורא יכול באמת ללמוד על פועלו. תחומים דוגמת מוכנות העורף לעימות, בו עסק כסגן שר הביטחון, או סגנות הרמטכ"ל תוארו בתמצית, וחבל שכך. לעומת זאת, וילנאי תיאר בהרחבה את תקופת כהונתו כשגריר בסין וניכר כי לצד הנאתו מהתפקיד הוא רואה בה זירה חדשה בעלת חשיבות אסטרטגית עבור ישראל.

הלקח החשוב ביותר שוילנאי מציג בספרו מוזכר בהקשר למבצע אנטבה, בו השתתף כסגן מפקד הכוח הפושט, דן שומרון. "אנטבה נטעה בנו את התחושה שאנחנו יכולים לפעול הרבה מעבר לסביבתנו הקרובה, והרי זו מהות הצנחנות. השאיפה הזו באה מלמטה. הדוגמה הקלסית היא שאחרי שרבין חשב, די בהיגיון, שאיננו יכולים לעשות זאת, לא אמרנו לעצמנו "את שלנו כבר עשינו" – אלא המשכנו בהכנות למבצע" (עמוד 137), כתב.

מימין: תא"ל רפי מילוא, מפקד אוגדת הגליל, ושר הביטחון אביגדור ליברמן בביקורו בצפון, (צילום אריאל חרמוני, משהב"ט).

היוזמה והרצון לפעול, שמניעה בהמשך גם את החלטות הפיקוד הבכיר והממשלה, צריכים להגיע ממפקדי השדה. שכן אף שלעתים מוטב יהיה להימנע מפעילות או להגיב באורח מתון יותר, רוח הלחימה, אותה רוח שהניעה בין היתר את מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא, לצעוד במנהרת החדירה של חזבאללה עד לעברה השני בלבנון (מבלי לבקש אישור), היא העיקר ויש לשמרה ולעודדה.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 04.10.2019)

שם המשחק: תרגיל הטעיה טקטי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

יום הקרב שהתרחש בין צה"ל לחזבאללה, בו הפעיל צה"ל תרגיל הטעיה טקטי מוצלח, הסתיים באופן שאפשר לשני הצדדים לסגור את האירוע. אבל המערכה בין ישראל לאיראן ושלוחותיה ארוכה והסבב הבא, שיכול להסלים לכדי מערכה רחבה, מעבר לפינה.

בגבול הצפון מתוח מאז התקיפות שיוחסו לישראל לפני כשבוע בסמוך לדמשק ובביירות (על זו שבסוריה ישראל גם לקחה אחריות). בתגובה, וכפי שהבטיח מזכ"ל הארגון, נצראללה, ירה חזבאללה ביום ראשון אחר הצהריים מספר טילי נ"ט לעבר בסיס צה"ל ורכבים צבאיים בסמוך לאביבים. צה"ל הגיב בירי ארטילרי מסיבי ובתקיפות של מסוקי קרב בכפרים ועיירות לבנוניות הסמוכות לגבול.

במהלך האירוע ביצע צה"ל, ככל הנראה, תרגיל הטעיה טקטי. מסוק פינה שני חיילים שהובלו באלונקות מנקודה סמוכה לאזור התקרית, ונחת בבית החולים רמב"ם. החזבאללה הניח שהשיג את מטרתו, פגיעה מדודה מאוד בכוחות צה"ל, ומיהר לסגור את האירוע. רק לאחר מכן התברר כי לא היו כל פצועים וכי בצה"ל הבינו מה התמונה שבה חפץ חזבאללה וסיפקו לו אותה.

האיש שמופקד מטעם צה"ל על חזית הצפון הוא האלוף אמיר ברעם, קצין נועז וחריף מחשבה שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובלחימה בלבנון וביהודה ושומרון. כשברעם היה מפקד גדוד 890 של חטיבת הצנחנים, באינתיפאדה השנייה, הוא יזם שורה ארוכה של מבצעים, כפי שסיפר לימים בראיון לאתר "nrg מעריב", שהתבססו על "הונאה טקטית שלא תלויה במודיעין. לגרות את האויב, להונות אותו, שייחשף, ואז לפגוע בו. להביא את אנשיך למגע איתו".

הפעם הפגיעה לא היתה בפעילי הארגון אלא ביעד, תמונת הניצחון שביקש חזבאללה להשיג, אבל העיקרון נשאר זהה. גנרלים לרוב זוכים לקרדיט על הפיקוד בשדה הקרב, ברעם הצליח הפעם דווקא לפקד על כוחותיו באופן שמנע מלחמה.

מעבר "מאפס למאה"

האירוע היווה גם מבחן ראשון, באש, לתא"ל שלומי בינדר, מפקד אוגדת הגליל החדש. בינדר, יוצא סיירת מטכ"ל שגם פיקד עליה ועל חטיבת גולני, פיקד אתמול על כוחות האוגדה ביום קרב קצר, מהסוג שניהלה האוגדה בשנה שקדמה למלחמת לבנון השנייה.

תותחנים יורים ללבנון דוצ

כוח תותחנים משיב באש ללבנון, לאחר ירי הנ"ט של חזבאללה, (צילום: דו"צ).

ב"אירועי הר וגיא" למשל, בנובמבר 2005 הצליחו כוחות האוגדה, בפיקוד תא"ל גל הירש, לסכל פיגוע חטיפה שניסו לבצע לוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה. אז נמנע האירוע בזכות תושיית כוח צנחנים שביוזמת המ"פ ביצע הונאה טקטית, החליף את מיקומו הרגיל של המארב ופגע והרג ארבעה מחבלים.

כחצי שנה מאוחר יותר, ב-12 ביולי 2006, הצליחו פעילי חזבאללה לחטוף שני חיילי צה"ל. הפעם לא הצליחו כוחות האוגדה לסכל את הפיגוע והדבר הוביל למלחמת לבנון השנייה.

כפי שהודגם אתמול יכולת האוגדה לעבור "מאפס למאה" במהירות, ולפגוע בפעילי חזבאללה בקרבת הגבול בטרם יצליחו אלה לבצע פיגוע או לחדור ליישובים בישראל, היא מרכיב חיוני ביכולתה של ישראל להכיל אירועים בגזרה ולסיים אותם בטרם יסלימו לכדי עימות רחב היקף.

הפעם הצליחו הצדדים להכיל את האירוע ולסגור אותו מהר, בהתאם לאינטרסים של שני הצדדים. מנגד, לא ברור מדוע חשף צה"ל את ההונאה שביצע, במקום לתת לחזבאללה מוצא של כבוד מהאירוע. גם כך הודיע הארגון שהתקיפה היתה פעולת תגמול על התקיפה הישראלית בסוריה וכי החשבון על התקיפה בביירות עדיין פתוח.

למרות שהאירוע אתמול נסגר מהר, ברור לכל המעורבים שלאור המערכה שבין המלחמות (מב"מ) שמנהלת ישראל כנגד ההתעצמות של איראן ושלוחיה בחזית הצפון, בסוריה ועל-פי פרסומים זרים בלבנון ובעיראק, ההסלמה הבאה מעבר לפינה. בפעם הבאה חיזבאללה עלול שלא להסתפק בפגיעות של טילים בנכסים של צה"ל, אלא לכוון ליעדים שיאפשרו לו להציג פגיעה ממשית בישראל.

אז, יידרשו האלוף ברעם ותא"ל בינדר לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף, שיחייב הפעלת כוחות מילואים. למרות המצוקה התקציבית (צה"ל פועל ללא מתווה תקציבי מוסדר וממתין לממשלה שתקום לאחר הבחירות), הקיצוץ באימוני כוחות היבשה, בדגש על מערך המילואים, פוגע במוכנותם ללחימה. "הרוצה במב"מ ייכון למלחמה", אמר פעם האלוף (מיל') ניצן אלון. הכלל הזה נשאר נכון.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 02.09.2019)