הפרומו של הרמטכ"ל למלחמה הבאה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בין השורות בנאום של אביב כוכבי ניתן למצוא מסרי אזהרה לציבור בישראל, לחיזבאללה ולשר האוצר. השאלה מה צה"ל מתכוון לעשות בנדון

בהרצאה אתמול (יום ד') בכנס במרכז הבינתחומי בהרצליה, שנדמה שכוונה במקביל הן לאוזניים של אזרחי ישראל והן לאלו שבאיראן, בחיזבאללה ובחמאס, אמר הרמטכ"ל אביב כוכבי שצה"ל נערך ביתר שאת למערכה. הוא ביקש לתאם ציפיות עם הציבור ממש כשם שביקש להרתיע האויב.

מאז מלחמת לבנון השנייה גדלו ממדיו של חיזבאללה. ברשותו בין 120 ל-150 אלף טילים, רחפנים וכ-45 אלף לוחמים בסדיר (ובהם כוחות קומנדו) ובמילואים, שרכשו ניסיון מבצעי בסוריה וערוכים במתחמים מבוצרים בכפרים בדרום לבנון. גם איום הטילים המדויקים גדל. כוכבי ציין שישראל לא תאפשר לאויביה להצטייד בנשק שכזה, ושיהיו "מקרים שבהם נסתכן באפשרות שהדבר הזה ייקח אותנו לסף של עימות, או אפילו לעימות".

צה"ל, הבהיר, יפעיל אש עוצמתית, אבל האש לבדה לא תספיק. הוא הדגיש ש"חלק מרכזי בהישג המבצעי חייב להיות השמדת הנכסים של האויב. מכיוון שאם רק התקדמת והגעת לקו מסוים, ובדרך לשם לא השמדת את הרקטות, את טילי הנ"ט והמפקדות, האויב המבוזר והמוטמע במרחב האורבני ימשיך לפעול כמעט כאילו התמרון או הפעולה מנגד לא השפיעה עליו".

הניסיון לתאם את הציפיות עם הציבור ולדרוש – כן, לדרוש – חוסן לאומי והבנה שהעורף יהיה תחת אש ושלצה"ל יהיו נפגעים בלחימה, הוא חלק משמעותי מהמוכנות לעימות הבא. מנגד, הדבר גם מחייב הפעלת כוח למטרות ברורות ובנות השגה. וזה החלק של הצבא והדרג המדיני בחוזה. אחרת לא תושג אותה "תוצאה מובהקת" שעליה דיבר הרמטכ"ל.

חלק מרכזי במוכנות לעימות הוא כשירות כוחות היבשה. בפיקוד דרום יזם אלוף הפיקוד הרצי הלוי בוחן ליחידות הסדירות בכדי לשפר את מוכנותן למערכה בעזה. הלוי פיקד בהצלחה על חטיבת הצנחנים ב"עופרת יצוקה" ולאחרונה על מבצע "חגורה שחורה" מול הג'יהאד האסלאמי. אולם מערכה רחבה בעזה היא אירוע מורכב בהרבה, ואין להשליך מהצלחה בימי קרב ספורים על עימות רחב הכולל תמרון בשטח בנוי וצפוף, ומחייב כוחות מאומנים.

גם אלוף פיקוד הצפון אמיר ברעם (שהיה המג"ד שלי בצנחנים כשכוכבי היה המח"ט) אימץ את הרעיון ויזם שורה של תרגילים ו"בוחן רף", שבמסגרתו יעברו כל גדודי הסדיר וחלק מגדודי המילואים של צה"ל אימון המדמה מערכה בצפון.

בשל המצב הפוליטי, עיקר תוכניות הרמטכ"ל לבניין כוח ואימונים ייאלצו להמתין, אולם בתקשורת דווח שהוא ושר האוצר משה כחלון הסכימו על מתווה להקצאת מאות מיליוני שקלים להצטיידות במערכות הגנה אווירית כמענה לטילי השיוט שאיראן עלולה לשגר לעבר ישראל.

אבל עם כל הכבוד להגנה, מלחמות מנצחים בהתקפה. מערכה בצפון תחייב צבא יבשה כשיר (סדיר ומילואים), מיומן וקטלני (ערך נוסף שמדגיש כוכבי). אף שהבוחן בצפון ובדרום הם צעד בכיוון הנכון, עדיין נדרשת השקעה ניכרת בזרוע היבשה. שם, ורק שם, טמונה היכולת לקצר את משך המערכה הבאה וגם להכריע אותה.

המערכה תחייב גם יכולת וגם ביטחון ביכולת. את המרכיב הראשון בונים באימונים, ואילו למען השני ניתן לנצל את דינמיקת ההסלמה שממילא מתקיימת מול חמאס, לשלוט בה וללחום באויב בשטחו, מעבר לגדר. פשיטות שכאלו מערערות את האויב, יוצרות אצלו תחושת נרדפות ומסייעות גם לבניין הכוח ורוח הלחימה.

אמנם פעולות אלה עלולות לייצר הסלמה, ונפגעים, אולם יתרונן הוא שהן משיבות את היוזמה לישראל ומאפשרות לה לנתב את הדינמיקה לווקטור הרצוי לה. בעצם הנכונות לבצען יש מסר לאויב שבניגוד לדימוי של ישראל כמי שמפעילה רק אש מן האוויר ולא מוכנה לספוג נפגעים, הנכונות להפעיל כוח ולהסתכן במחיר כדי להבטיח את שלום אזרחיה, מחזקת את ההרתעה ועשויה לדחות את העימות הגדול, או לחלופין לאפשר לשלוט במועד פריצתו.

בתקופה שקדמה למבצע "עופרת יצוקה", למשל, הובילו מג"דים כמו ירון פינקלמן ועמית פישר, אז מפקדי גדודים בצנחנים ובגולני וכיום מפקדי אוגדות, פשיטות על מעוזי מחבלים ברצועת עזה. המפקדים והלוחמים ששבו מהן היו בטוחים ביכולתם להוביל כוחות בלחימה, ולנצח.

(המאמר פורסם במקור באתר "Ynet", בתאריך 26.12.2019)

שנהיה לראש | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מתן וילנאי נחשב לאחד הנערצים שבמפקדי צה"ל, שהיה לאגדה, אך לא לרמטכ"ל. בספרו האוטוביוגרפי, הסוקר את תולדות חייו על תפקידיו הרבים ומבצעיו הנועזים, ניכרת תחושת ההחמצה

כשהיה מפקד אוגדה, התראיין תא"ל מתן וילנאי, לימים אלוף, שר ושגריר, לערוץ 1, ונשאל מה יעשה כשישתחרר? "אלך לשדוד בנקים", השיב הקצין הבכיר, כשהוא מתלוצץ כמובן. עד מהרה זכה וילנאי לשיחה מהרמטכ"ל, משה לוי ("מוישה וחצי"), שגער בו שאינו יכול לדבר כך. וילנאי הסכים עמו אבל ציין "שמאז הריאיון כבר הגיעו אלי חמש פניות של חיילים שלי לשעבר שרוצים להצטרף, כי הם יודעים שאיתי השוד יצליח" (עמוד 178). הוא לא הגזים.

לאורך השנים וילנאי נחשב לאחד הנערצים שבמפקדי צה"ל וחלק מחייליו אפילו קראו לבניהם על שמו. קצין צנחנים ותיק אפילו אמר לי עליו פעם שכשמתן היה מח"ט הצנחנים (1976-1975) אז כשבחטיבת גולני דיברו על מח"ט התכוונו אליו. בהתחשב בזה שאז כיכב בחטיבה החומה המח"ט אורי אייזנברג (שגיא), הרי שמדובר במחמאה גדולה במיוחד.

עטיפת הספר, בה מצולם וילנאי בימיו כמפקד סיירת צנחנים, (מקור: סימניה).

ניכר כי ספרו האוטוביוגרפי, "ידעתי את ארצי" (ידיעות ספרים, 2019), שכתב ביחד עם יניב מגל, מחבר הספר "סרוגים בקנה" על השתלבות הציונות הדתית בצה"ל, יצא מאוחר מדי. עברו יותר משני עשורים מאז פרש וילנאי מן הצבא, והפשיטות, הקרבות והעימותים בהם לקח חלק נראים למי מן הקוראים שטרם חצו את גיל ארבעים כמשהו שקרוב יותר למלחמת העולם השנייה מאשר למלחמת לבנון השנייה.

את הכותרות תופסים כיום מפקדים בכירים בני הדור הנוכחי, שבלטו באומץ לב וביכולתם בעימותים החדשים שמולם מתמודד צה"ל. מפקדים כמו תא"ל רפי מילוא, שהצטיין כסא"ל בקומנדו הימי בפשיטה בצור שבלבנון ב-2006, האלוף אמיר ברעם (כמו וילנאי, בוגר הפנימיה הצבאית), שפיקד בהצלחה על פלוגת הנ"ט של הצנחנים בדרום לבנון ועל גדוד 890 באינתיפאדה השנייה, ותא"ל ערן ניב, שכמג"ד נח"ל הסתער באומץ על המחבלים שביצעו את הפיגוע בציר המתפללים ב-2002. ועדיין, טוב שוילנאי כתב את סיפור חייו כי לצד היותו סיפור מרתק, הוא כולל בתוכו כמה לקחים שראוי שיוסיפו להיות נר לרגלי צה"ל.

שחצנות הפיקוד הבכיר

וילנאי (יליד 1944), בנו השני של פרופסור זאב וילנאי, מגדולי חוקריה, אוהביה ויודעיה של ארץ ישראל בדורות האחרונים, הוא בוגר הפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה. וילנאי, נחשב לחניך כה בולט בפנימייה עד שבוגריה נהגו לתאר את עצמם כמי שלמדו בה "שנתיים אחרי מתן" וכן הלאה.

בשנת 1962 התגייס לצנחנים והחל מסלול שירות שבו הקפיד להיות תמיד בראש הכוח, היכן שירו ולחמו. אחד מחבריו לפנימייה, אמנון ליפקין-שחק, צעד אתו "יחד לאורך כל הדרך" (עמוד 243). בדומה לוילנאי, הצטיין ליפקין-שחק כמפקד בצנחנים, בין היתר בפשיטה על ביירות ב-1973 (מבצע "אביב נעורים"), וכמותו נהג גם הוא לחתום קבע כל שנה מחדש. חלק ניכר מהשירות היה וילנאי צעד קטן לפניו, אך בהמשך התהפך הסדר וליפקין-שחק כיהן כרמטכ"ל ווילנאי סגנו.

במבצע "צוק סלע", פעולת התגמול בג'נין ב-1965, השתתף וילנאי לראשונה בפעולה מעבר לגבול. כמ"פ צעיר בגדוד 202 של הצנחנים הוטל עליו לפוצץ מבנה ששימש את מחבלי הפת"ח. חיילים מהלגיון הירדני ירו לעבר הכוח שעליו פיקד, והוא ירה והרג שניים מהם. חלפו שנים רבות מאז אבל, כתב, הוא עדיין שומע את זעקות האנשים שהרג. "שומע ומהרהר במשמעות ובצורך ליטול חיים של אדם אחר" (עמוד 79). בקרב, ישנו צורך לקחת חיים, אבל אין מדובר במעשה של מה בכך, גם כשמדובר בחיי אויב.

וילנאי, שעם גיוסו ביקש להתקבל לסיירת הצנחנים, סורב (בטענה שאינו קיבוצניק) ונאלץ להסתפק בגדוד 890, פיקד עליה במרדפים בבקעה ובפעולת כראמה, שאותה הגדיר כיומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. השחצנות של צה"ל הניחה שכוחותיו "יטאטאו" את המחבלים מהעיירה הירדנית ונקלעו ללחימה קשה ולא צפויה עם הצבא הירדני. עשרים וארבעה הרוגים ספג צה"ל בפשיטה הזו, כולם תוצר של שחצנות הפיקוד הצה"לי הבכיר, שזלזל באויב אז, ובהמשך באוקטובר 1973.

דרושות טיפות מזל

ב-1968, לאחר שמונה לסמג"ד, נקרא וילנאי לפקד על מבצע "הלם". היה זה, אולי, המבצע הבולט ביותר בקריירה שלו. מה מבדיל בין הצלחה לכישלון? שאל בראשית הפרק. לשיטתו, לא השגיאות או השקדנות והמסירות הן שעושות את ההבדל, שכן כאלו יש בשני המקרים. "מה שבעצם מבדיל בין הצלחה לכישלון הוא, במקרים רבים, מידת הנחישות. לפי ניסיוני, נחישות ברוח הצנחנים. וכמובן, גמישות מחשבתית בהתאם לנסיבות המשתנות, ולא פחות מכך, כמה טיפות מזל הנופלות למקום הנכון" (עמוד 14).

נוכח מורכבות הפעולה, עשו אז בצה"ל משהו שלא נהוג לעשותו, והצניחו אותו מעל מחליפו כמפקד סיירת צנחנים, גד נגבי. הכוח, שמנה ארבעה-עשר לוחמים, נדרש לפשוט על תחנת טרנספורמציה בנג'ע חמאדי שדרכה עברו כ-70% מצריכת החשמל של מצרים, ולהרוס אותה. לאחר טיסה לעומק מצרים במסוקי סופר-פרלון הכוח ניווט בהצלחה ליעד, והתגנב לתחנת הטרנספורמציה. בעת שהלוחמים הצמידו את מטעני החבלה לשנאים בתחנה, נעו לעברם ארבעה חיילים מצרים. וילנאי והקשר שלו ארבו להם וירו בהם. "בעת הירי שמעתי רק את הסדן נע בתוך כלי הנשק. בתוך רגע שלושה מהם נפגעו מהאש – והיתר נמלטו" (עמוד 23). לאחר ההיתקלות סיים הכוח, תחת אש, את מלאכתו ונמלט. בעת הנסיגה נשמע פיצוץ אדיר ותחנת הטרנספורמציה נהרסה כליל. הכוח פונה במסוק לישראל, ללא נפגעים.

הפשיטה הייתה, לדבריו, "פעולה קלסית של קומנדו שבוצעה בדיוק של אזמל מנתחים" (עמוד 24). המצרים לקו בהלם ועצרו לארבעה חודשים את הפעולות ההתקפיות לאורך תעלת סואץ, בשל הצורך לשקם את התשתיות שנהרסו ולהקים כוח להגנה על מאות מטרות אסטרטגיות בעומק המדינה. ישראל ניצלה את הזמן הזה כדי להשלים את בניית קו המוצבים לאורך התעלה, שנקרא על שם הרמטכ"ל דאז חיים בר-לב.

כשנחתו וילנאי ואנשיו בשארם א־שייח', חיכו להם שר הביטחון משה דיין, וסגן הרמטכ"ל עזר ויצמן. דיין התקשר לאביו של וילנאי ואמר לו כי "אם ירצו רמטכ"ל טוב, מתן יהיה רמטכ"ל. אבל לא בטוח שזה מה שהם יחפשו" (עמוד 25). בחירת וילנאי לסיים את כך הפרק הפותח את האוטוביוגרפיה שלו מלמדת שככל הנראה הוא עודנו כואב את אי-מינויו לרמטכ"ל.

ואכן למרות שבהמשך פיקד בהצטיינות על גדוד 890, חטיבת הצנחנים הסדירה, בה"ד 1, אוגדה 36 ופיקוד הדרום, כולם בהצטיינות, בחרו וילנאי ומגל לשזור בלא מעט תחנות בספר דווקא את האופן שבו הסתיימה הקריירה הצבאית שלו.

מינויים פוליטיים

ב-1998 בחר שר הביטחון דאז, אלוף (מיל') יצחק מרדכי, באלוף שאול מופז, שהיה פקודם בצנחנים, כמחליפו של הרמטכ"ל ליפקין-שחק. למרות שוילנאי נחשב לבכיר האלופים ולמועמד ה"בטוח" נבחר מופז, ככל הנראה, בשל טינתו (שלא לומר קנאתו) ארוכת השנים של מרדכי לוילנאי, שזכה בכל התפקידים שעליהם התמודד גם הוא.

בספר מצטט וילנאי את האלוף (מיל') ישראל טל סגן הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים, שנחשב למועמד כמעט בטוח לרמטכ"ל לפני המלחמה (ולא מונה לאחריה), שאמר לו: "הבעיה הגדולה אינה בעצם העניין שמרדכי לא בחר בך לרמטכ"ל, אלא בכך שהוא פגע באתוס הצה"לי, לפיו הצבא מתנהל עד היום, וגורם לכל קצין לחשוב על מקומו במערכת הצה"לית. הברית הבלתי כתובה בין החברה לצבא היא שהשיקולים בצה"ל הם ענייניים" (עמוד 267). אכן, היה זה מעשה מכוער, אבל הרמטכ"ל הוא גם מינוי פוליטי וככזה הוא אינו נקי ממכלול האינטרסים שהפוליטיקה כוללת בתוכה.

מחברי הספר עשו עוול בהתייחסם למופז, שכן בדומה לוילנאי הוא שירת בהצטיינות בכל התפקידים הנחשבים של קצין שצמח בצנחנים: מפקד הסיירת ב-1973, סגן מפקד סיירת מטכ"ל באנטבה, מפקד בה"ד 1 ומח"ט הצנחנים בפעולת מיידון ב-1988. יתרה מכך, אף שנחשב ל"אנדרדוג" בהתמודדות, הוא התגלה כרמטכ"ל טוב, שהוביל את צה"ל בהצלחה הן בנסיגה מלבנון והן בראשית הלחימה באנתיפאדה השנייה, ובכלל זה במבצע "חומת מגן".

סין הזירה החדשה

כאמור, וילנאי שימש בתפקידי מפתח רבים בצבא ובממשלה, אך בספרו הוא מתאר את רובם ממעוף הציפור, מבלי שהקורא יכול באמת ללמוד על פועלו. תחומים דוגמת מוכנות העורף לעימות, בו עסק כסגן שר הביטחון, או סגנות הרמטכ"ל תוארו בתמצית, וחבל שכך. לעומת זאת, וילנאי תיאר בהרחבה את תקופת כהונתו כשגריר בסין וניכר כי לצד הנאתו מהתפקיד הוא רואה בה זירה חדשה בעלת חשיבות אסטרטגית עבור ישראל.

הלקח החשוב ביותר שוילנאי מציג בספרו מוזכר בהקשר למבצע אנטבה, בו השתתף כסגן מפקד הכוח הפושט, דן שומרון. "אנטבה נטעה בנו את התחושה שאנחנו יכולים לפעול הרבה מעבר לסביבתנו הקרובה, והרי זו מהות הצנחנות. השאיפה הזו באה מלמטה. הדוגמה הקלסית היא שאחרי שרבין חשב, די בהיגיון, שאיננו יכולים לעשות זאת, לא אמרנו לעצמנו "את שלנו כבר עשינו" – אלא המשכנו בהכנות למבצע" (עמוד 137), כתב.

מימין: תא"ל רפי מילוא, מפקד אוגדת הגליל, ושר הביטחון אביגדור ליברמן בביקורו בצפון, (צילום אריאל חרמוני, משהב"ט).

היוזמה והרצון לפעול, שמניעה בהמשך גם את החלטות הפיקוד הבכיר והממשלה, צריכים להגיע ממפקדי השדה. שכן אף שלעתים מוטב יהיה להימנע מפעילות או להגיב באורח מתון יותר, רוח הלחימה, אותה רוח שהניעה בין היתר את מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא, לצעוד במנהרת החדירה של חזבאללה עד לעברה השני בלבנון (מבלי לבקש אישור), היא העיקר ויש לשמרה ולעודדה.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 04.10.2019)

שם המשחק: תרגיל הטעיה טקטי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

יום הקרב שהתרחש בין צה"ל לחזבאללה, בו הפעיל צה"ל תרגיל הטעיה טקטי מוצלח, הסתיים באופן שאפשר לשני הצדדים לסגור את האירוע. אבל המערכה בין ישראל לאיראן ושלוחותיה ארוכה והסבב הבא, שיכול להסלים לכדי מערכה רחבה, מעבר לפינה.

בגבול הצפון מתוח מאז התקיפות שיוחסו לישראל לפני כשבוע בסמוך לדמשק ובביירות (על זו שבסוריה ישראל גם לקחה אחריות). בתגובה, וכפי שהבטיח מזכ"ל הארגון, נצראללה, ירה חזבאללה ביום ראשון אחר הצהריים מספר טילי נ"ט לעבר בסיס צה"ל ורכבים צבאיים בסמוך לאביבים. צה"ל הגיב בירי ארטילרי מסיבי ובתקיפות של מסוקי קרב בכפרים ועיירות לבנוניות הסמוכות לגבול.

במהלך האירוע ביצע צה"ל, ככל הנראה, הונאה תרגיל הטעיה טקטי. מסוק פינה שני חיילים שהובלו באלונקות מנקודה סמוכה לאזור התקרית, ונחת בבית החולים רמב"ם. החזבאללה הניח שהשיג את מטרתו, פגיעה מדודה מאוד בכוחות צה"ל, ומיהר לסגור את האירוע. רק לאחר מכן התברר כי לא היו כל פצועים וכי בצה"ל הבינו מה התמונה שבה חפץ חזבאללה וסיפקו לו אותה.

האיש שמופקד מטעם צה"ל על חזית הצפון הוא האלוף אמיר ברעם, קצין נועז וחריף מחשבה שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובלחימה בלבנון וביהודה ושומרון. כשברעם היה מפקד גדוד 890 של חטיבת הצנחנים, באינתיפאדה השנייה, הוא יזם שורה ארוכה של מבצעים, כפי שסיפר לימים בראיון לאתר "nrg מעריב", שהתבססו על "הונאה טקטית שלא תלויה במודיעין. לגרות את האויב, להונות אותו, שייחשף, ואז לפגוע בו. להביא את אנשיך למגע איתו".

הפעם הפגיעה לא היתה בפעילי הארגון אלא ביעד, תמונת הניצחון שביקש חזבאללה להשיג, אבל העיקרון נשאר זהה. גנרלים לרוב זוכים לקרדיט על הפיקוד בשדה הקרב, ברעם הצליח הפעם דווקא לפקד על כוחותיו באופן שמנע מלחמה.

מעבר "מאפס למאה"

האירוע היווה גם מבחן ראשון, באש, לתא"ל שלומי בינדר, מפקד אוגדת הגליל החדש. בינדר, יוצא סיירת מטכ"ל שגם פיקד עליה ועל חטיבת גולני, פיקד אתמול על כוחות האוגדה ביום קרב קצר, מהסוג שניהלה האוגדה בשנה שקדמה למלחמת לבנון השנייה.

תותחנים יורים ללבנון דוצ

כוח תותחנים משיב באש ללבנון, לאחר ירי הנ"ט של חזבאללה, (צילום: דו"צ).

ב"אירועי הר וגיא" למשל, בנובמבר 2005 הצליחו כוחות האוגדה, בפיקוד תא"ל גל הירש, לסכל פיגוע חטיפה שניסו לבצע לוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה. אז נמנע האירוע בזכות תושיית כוח צנחנים שביוזמת המ"פ ביצע הונאה טקטית, החליף את מיקומו הרגיל של המארב ופגע והרג ארבעה מחבלים.

כחצי שנה מאוחר יותר, ב-12 ביולי 2006, הצליחו פעילי חזבאללה לחטוף שני חיילי צה"ל. הפעם לא הצליחו כוחות האוגדה לסכל את הפיגוע והדבר הוביל למלחמת לבנון השנייה.

כפי שהודגם אתמול יכולת האוגדה לעבור "מאפס למאה" במהירות, ולפגוע בפעילי חזבאללה בקרבת הגבול בטרם יצליחו אלה לבצע פיגוע או לחדור ליישובים בישראל, היא מרכיב חיוני ביכולתה של ישראל להכיל אירועים בגזרה ולסיים אותם בטרם יסלימו לכדי עימות רחב היקף.

הפעם הצליחו הצדדים להכיל את האירוע ולסגור אותו מהר, בהתאם לאינטרסים של שני הצדדים. מנגד, לא ברור מדוע חשף צה"ל את ההונאה שביצע, במקום לתת לחזבאללה מוצא של כבוד מהאירוע. גם כך הודיע הארגון שהתקיפה היתה פעולת תגמול על התקיפה הישראלית בסוריה וכי החשבון על התקיפה בביירות עדיין פתוח.

למרות שהאירוע אתמול נסגר מהר, ברור לכל המעורבים שלאור המערכה שבין המלחמות (מב"מ) שמנהלת ישראל כנגד ההתעצמות של איראן ושלוחיה בחזית הצפון, בסוריה ועל-פי פרסומים זרים בלבנון ובעיראק, ההסלמה הבאה מעבר לפינה. בפעם הבאה חיזבאללה עלול שלא להסתפק בפגיעות של טילים בנכסים של צה"ל, אלא לכוון ליעדים שיאפשרו לו להציג פגיעה ממשית בישראל.

אז, יידרשו האלוף ברעם ותא"ל בינדר לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף, שיחייב הפעלת כוחות מילואים. למרות המצוקה התקציבית (צה"ל פועל ללא מתווה תקציבי מוסדר וממתין לממשלה שתקום לאחר הבחירות), הקיצוץ באימוני כוחות היבשה, בדגש על מערך המילואים, פוגע במוכנותם ללחימה. "הרוצה במב"מ ייכון למלחמה", אמר פעם האלוף (מיל') ניצן אלון. הכלל הזה נשאר נכון.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 02.09.2019)

איפה הפיקוד (הזוטר) ואיפה המשימה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסיור שקיים תא"ל מילוא במנהרה והעונש שספג העלו שוב את הטענה כי צה"ל כושל בהכלת והשארת קצינים נועזים שחושבים מחוץ לקופסה. אין בדברים ממש, אבל השאלה האמיתית היא, האם הצבא מחנך את מפקדיו הזוטרים, שבשטח, להיות כאלה?

בשבוע שעבר קראתי את הספר "אל עלמיין" (הוצאת יבנה, 2004), שכתב ההיסטוריון הבריטי סטיוון באנגיי אודות הקרב שהכריע את המערכה במדבר המערבי, במלחמת העולם השנייה, בין הצבא הבריטי לצבאות איטליה וגרמניה הנאצית ב-1942. היה מעניין במיוחד לקרוא בספר דווקא על מערכה נשכחת אחרת, שקדמה במעט (בשנתיים) לזו שבה עוסק הספר. 

פיקוד מוכוון משימה

ב-1940 ניהל הצבא הבריטי באפריקה מתקפת מחץ כנגד כוחות הצבא האיטלקי ביבשת, מבצע "מצפן" שמה. הגנרל הבריטי ריצ'רד או'קונור, קצין חיל רגלים "שעל חזהו עוד מתנוססת מדליית הכסף האיטלקית שזכה בה בשנת 1918 על גבורתו במלחמה" (עמוד 20), כשאיטליה ובריטניה עוד היו בעלות-ברית, פיקד על כוח שמנה 35 אלף חיילים, שבתוך 58 ימים התקדם כ-1300 ק"מ, הביס את הארמיה האיטלקית העשירית ולקח בשבי כ-130,000 חיילים איטלקים.

טנקים מדיוויזיית השריון ה-7 של הצבא הבריטי בעת "מבצע מצפן", (מקור: ויקיפדיה).

אחת הסיבות העיקריות להצלחתו המרשימה של הכוח הבריטי, לפי באנגיי, לגבור על כוח גדול ממנו בהרבה היתה סגנון הפיקוד של מפקדו, הגנרל או'קונור. בניגוד לעמיתיו בפיקוד הבריטי הבכיר, נהג או'קונור "להסביר את כוונתו לקצינים הכפופים לו ואחר כך להעביר לידיהם את מלוא הסמכות. כך ניתן להם חופש פעולה להחליט החלטות מהירות בשטח מבלי לקבל עליהן אישור מלמעלה. עם זאת הם פעלו בביטחון מלא שהם קולעים לכוונותיו" (עמוד 41). גישה זו, שפותחה בראשיתה בצבא הפרוסי במאה ה-19 זכתה לכינוי "פיקוד משימה". 

בספרו, "פיקוד משימה" (הוצאת מודן, 2014), ניתח ד"ר איתן שמיר את תפיסת הפיקוד הזו וציין כי "למעשה מדובר במעין חוזה בין המפקד ומפקד משנה הכפוף לו, כאשר לאחרון מוענק חופש לבחור דרכי פעולה בלתי צפויות במטרה לבצע את המשימה שהוטלה עליו" (עמוד 19). 

הסיבה לפיתוח התפיסה בצבא הפרוסי, כמאמר הרמטכ"ל הגרמני המפורסם – אבי הניצחון במלחמת פרוסיה-צרפת – הגנרל הלמוט פון מולטקה הקשיש, היתה ש"אם המפקדים הכפופים ימתינו להוראות, הם לעולם לא יוכלו לנצל את ההזדמנויות הנובעות מהמצב העכשווי… באופן כללי עדיף לפעול ולשמר את היזמה מאשר להמתין למהלך של היריב" (עמוד 51).

שמיר, שעשה את שירותו הסדיר בצנחנים ועבד בעבר במרכז דדו ובמשרד לעניינים אסטרטגיים, הדגיש בספרו שתפיסת ה"פיקוד משימה" מחייבת תרבות ארגונית מסוימת, שאינה מתפתחת מהיום למחר. היא נשענת על אתוס, מסורת וטיבו של הארגון, ייעודו ומטרותיו. בהקדמה שכתב לספר הדגיש הגנרל הרברט מקמאסטר, קצין שריון מצטיין בצבא היבשה האמריקני ולימים היועץ לביטחון לאומי של הנשיא טראמפ, כי "מפקדים זוטרים חייבים להיות כאלה הנוטים ליזום וליטול סיכונים, במידה הנחוצה לפעולה בפיקוד ולחימה, בסביבה מורכבת ורווית אי-וודאות, נגד אויבים נחושים וסתגלנים" (עמוד 13). אף שמקמאסטר צדק, הרי שהדבר מחייב תרבות וארגון שיוכלו לתמוך מפקדים שכאלו ולהכיל אותם.

בעוד שתפיסת ה"פיקוד משימה" היתה משורשת בצבא הגרמני שבפיקוד הגנרל ארווין רומל, וסייעה לו (כמ"פ ומג"ד חי"ר במלחמת העלם הראשונה וכמפקד בכיר בשנייה) ולצבאו לקצור הצלחות טקטיות בשדה הקרב, הרי שאו'קונור היה חריג בצבאו. כיום זכורה עמידתה העיקשת של הארמיה השמינית הבריטית בפני צבאו של רומל במערכה ההיא. אולם מפקדיה, הגנרלים קלוד אוקינלק ומחליפו, ברנרד מונטגומרי, ידעו שהכפופים להם לא חונכו לפי גישת ה"פיקוד משימה" אלא על-פי גישה שאסרה על יוזמה אישית והדגישה הקפדה על התכנית שנקבעה מראש, והקפידו לשלוט ולנהל אותם בכל פרט מן הקטן לגדול.

מחפש את האור בקצה המנהרה

נזכרתי בדברים הללו כשקראתי את הידיעה ב"ידיעות אחרונות" אודות סיור שערך מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא, ועמו כוח קטן, במנהרה שחפר חזבאללה לשטח ישראל, שבמהלכו חצה והגיע עד לקצה הצפוני שלה, מאות מטרים בשטח לבנון. הסיור התקיים בעיצומו של מבצע "מגן צפוני", לנטרול מנהרות החדירה שחפר חזבאללה, ומילוא החליט עליו מבלי שטרח לאשר זאת מראש עם הגורמים הממונים עליו ומבלי שנעשו כלל התיאומים הנדרשים, בכדי שיינתן לכוח סיוע וחיפוי נאותים.

למחרת הסיור עדכן את אלוף הפיקוד, אמיר ברעם, שבתורו עדכן את הרמטכ"ל, אביב כוכבי. ברעם, כך פורסם טען אז שלמרות שמדובר באירוע לא תקין, הרי ש"יש גבול לכמה שניתן להעניש מפקד לוחם שחתר למגע, וגם אם הוא טעה אסור להעניש אותו בחומרה". הרמטכ"ל, כך נראה, היה קשוב לכך והחליט לגזור עליו נזיפה ועיכוב דרגה בן שנה אחת. מפקד האוגדה עצמו, שמאחוריו מסלול שירות ארוך ובהצטיינות בשייטת 13 לצד גיחות לצבא היבשה, כמ"פ ומג"ד בגולני, ובהמשך כמח"ט מילואים ואוגדונר, הודה בבירור שנערך לו כי טעה אך הוסיף, "אני מפקד לוחם. לא יכול להיות שאני לא אכנס לראות את המנהרה עד סופה".

האירוע מיד פתח סערה זוטא בתקשורת, כאשר שוב נשמעה הטענה שצה"ל מקדש משמעת והקפדה על פקודות על חשבון אומץ לב ויצירתיות, ומפסיד צה"ל קצינים נועזים שחושבים מחוץ לקופסה. הפעם, לפחות, זו טענה ריקה מתוכן. 

שורה של מפקדים בכירים דיברה בשבחו של מילוא השבוע. כולם ביקשו להסביר מדוע האירוע טופל כפי שטופל. שר הקליטה, האלוף (מיל') יואב גלנט, שפיקד על מילוא בקומנדו הימי, נזכר ששלח אותו "למבצעים בלבנון להניח מטענים מתחת למכוניות של מחבלים בכירים, לפשיטות מהים ולמבצעים מיוחדים", וסמך עליו מאוד. תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר (ששמו תמיד מוזכר ברשימת הקצינים שהודחו מהצבא בטרם עת) שפיקד על מילוא בחטיבת גולני, ציין כי הרמטכ"ל פעל באופן מידתי. "הוא לא יכול היה שלא להעניש קצין שפעל בניגוד לנהלים והעונש היה נכון. הוא משדר לקצינים שגם אם קצין חתר למגע קדימה הוא לא יודח מהמערכת".

במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות" כתב האלוף (מיל') גיורא איילנד, קצין צנחנים שפיקד בין היתר על בית הספר לקצינים, שהצבא "חייב להיות ער לכך שכדי לנצח בקרב נדרשת יכולת יוזמה ולקיחת סיכונים. במצבי קיצון צריך המפקד לא רק לקחת אחריות, אלא גם לפעול בניגוד לפקודות". איילנד הדגיש כי את "הדחף לעשות יותר צריך לתעל ולרסן, אך אסור לדכא". יש בכך מן הצדק, והדברים מהדהדים את אותה הקדמה שכתב מקמאסטר.

פיקוד משימה וצה"ל כבר לא

למרות הנזיפה ועיכוב הדרגה תא"ל מילוא ממשיך במסלולו הצבאי ויפקד על המכללה לפיקוד ומטה. סביר גם שבמועד מתאים יהפוך לחבר במטה הכללי בדרגת אלוף, וטוב שכך, אבל השאלה הגדולה היא מה מכל זה ניתן ללמוד על צה"ל. 

בפוסט שפרסם בפייסבוק, בו הביע תמיכה במילוא ובמעשיו, כתב אל"מ (מיל') יובל בזק, ששירת שנים ארוכות בגולני, כי "אירועים מסוג זה מחלחלים עד למטה. הם מעבירים מסרים לכל שדרת הפיקוד, מסמנים את הנורמות למפקדי העתיד, מעצבים תרבות של דור שלם". למרות שכאמור, הרמטכ"ל הצליח לאזן יפה בין הצורך להקפיד על משמעת ומנהל תקין לצורך לחזק ולעודד את הקו הלוחמני שהפגין מילוא, נדמה שכאן היה בזק אופטימי מדי.

בצה"ל, כתב שמיר בספרו, היתה לתפיסת ה"פיקוד משימה" אחיזה מיום היווסדו, אם כי על בסיס יותר אינטואיטיבי ופחות על בסיס הכשרה. כדוגמה לכך מובא מבצע יואב במלחמת העצמאות, עליו פיקד יגאל אלון, כנגד הצבא המצרי. "המערכה בוצעה בידי צוות קרב בהיקף של אוגדה, והסתמך על לוחמת תמרון וגישה עקיפה. התכנית כללה מהלומות קשות ועמוקות מאחורי קווי המצרים. פקודת המבצע שנכתבה בידי קצין המבצעים של חזית הדרום, יצחק רבין, השתרעה על עמוד אחד. הפסקה של 'השיטה', כללה מילה אחת בלבד – בעצמכם" (עמוד 97).

כוח צה"ל בפעילות מבצעית ביהודה ושומרון, (צילום: דו"צ).

מאז זרמו הרבה מים בירדן. ביהודה ושומרון, שמהווה זירה תעסוקה מבצעית מרכזית עבור כוחות היבשה של צה"ל מתנהל הצבא בשיטה שונה מאוד. הפיקוד הבכיר מגדיר למפקדים הזוטרים גם את המשימות וגם את האופן שבו יש לבצע אותן, ומתקיים מיקרו-ניהול ומיקרו-פיקוד שמקטין המפקדים, ומחנך למפקדים עם "ראש קטן" שיצפו גם בעימות רחב להנחיות ברמה פרטנית שכזו, אף שהקשב של הרמות הממונות לא יהיה פנוי לכך.

במערך המילואים התופעה פגעה פחות, כי החשיבה האזרחית ותרבות "הראש הגדול" הם האתוס המוביל, שדוחק בינתיים את המרובעות הצה"לית. אבל בסדיר, "פיקוד משימה" הפך לסיסמה ריקה. מ"פ ומ"מ שפועלים באקלים תרבותי שבו יש לבקש אישור לכל מהלך לא יהפכו ליוזמים רק משום שמפקד אוגדה חתר בעצמו פעם אחת למגע.

בהרצאה שנשא תא"ל גיא חזות בכנס לזכר מפקדו בצנחנים, אל"מ דרור ויינברג, הוא סיפר כיצד בסיור שערך בגבול מצרים, פגש מפקד מחלקת שריון שנע בסמוך לגדר ובנשקו אין מחסנית.

כשחקר חזות מדוע אין המ"מ עם נשק טעון במרחב שבו הוא עלול להיתקל באויב (פעילי מחוז סיני של המדינה האסלאמית, למשל), השיב הקצין לחזות, שלא אישרו לו ושכך הורה לו המ"פ. "התווכחת אתו"? שאל חזות. לא, השיב המ"מ. כשבירר חזות את הדברים עם המ"פ קיבל את אותו דקלום, רק שהפעם ההנחיה הגיעה מהמג"ד, והמ"פ מילא את הפקודה, למרות שלא נראתה לו הגיונית.

ההצהרה הזו תמצתה, לדבריו, את חולשת הפיקוד הזוטר של צה"ל. "בעיני זאת לא היתה משמעת, זו היתה צייתנות. וצייתנות, בעיני, היא התכונה הכי מסוכנת לקצין בצה"ל, זה הראש הכי קטן שיש". אין בדברים, הדגיש, בבחינת הרשאה להיות לא-ממושמעים, אלא הבנה שהמפקדים בשטח חייבים להיות כאלה שיוזמים ויודעים לפעול גם מחוץ למסגרת הפקודות, שכן המציאות משתנה והם צריכים לדעת להתאים עצמם אליה. 

כשזה הצבא, קשה להאמין שפעולה נועזת של תא"ל, שבחר לחוש ברגליו את הקצה של מנהרת חדירה, תשנה משהו ברוח. ועדיין חייבים לנסות ולשנות. זו, אולי, המשימה העיקרית לפתחו של הרמטכ"ל כוכבי. המלחמה בסוף תגיע, ושם צבא ממושמע אך חסר יוזמה שתגיע מדרגי השטח, לא ינצח.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 19.08.2019)

 

אפשר לנצח במערכה הבאה, בכפוף לכמה תנאים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במאמר שכתב הפרשן הצבאי הוותיק, רון בן ישי, הוא קבע כי צה"ל לא יפסיד במערכה הבאה, אך גם לא ינצח. גם אם אף אחת מהטענות אינה מדויקת כשלעצמה, הרי שצירופן הכללי מדאיג מאוד. לאחרונה פרסם מכון JISS את המתווה להפעלת הכוח הצבאי במערכה הבאה. הוא אמנם אינו מבטיח ניצחון, אך עשוי להביא להישג משמעותי בהרבה

לפני כשבועיים פרסם הפרשן הצבאי הוותיק רון בן ישי ב-"Ynet", מאמר שבו הוא מסביר מדוע לתפיסתו "ישראל לא תובס במלחמה הבאה, אבל גם לא תנצח". לשיטתו, לחברה הישראלית קיימת רגישות מוגזמת לנפגעים בדגש על חיילים בלחימה ולהשבת גופות חללים ושבויים שברשות האויב, שמעבירה אותה על דעתה. יתרה מכך, ציין, יש משפחות שכולות המנהלות מרדף נקמני אחר מי שפיקדו על בניהם בקרב (תא"ל גל הירש וטענות ההורים השכולים כנגדו כשמונה למפכ"ל היא דוגמה בולטת, אך לא יחידה).

המפקדים הללו, לטענתו, לא מקודמים בצבא, וחלק מפקודיהם שרואים את האווירה שנוצרת בוחרים לעזוב. זו, כתב, "עוד דוגמה לאופן שבו החברה האזרחית בישראל מסרסת, לאט אבל בטוח, את כושר הפעולה, היוזמה והיצירתיות של מפקדי השדה". מפקדים, למעשה, מפחדים לטעות, וכפי שאמר אמר לי המ"מ שלי בצנחנים ביום הראשון של הטירונות, "מי שלא טועה, לא עושה". 

בעיה נוספת, שעליה הצביע, היא מעורבות הורים מוגברת בנעשה בצבא. "היום יכולים הורי חייל להתקשר ישירות לטלפון הנייד של המ"פ ולדרוש ממנו לבטל עונש משמעתי שהטיל על בנם או להקל עליו באימונים", כתב, כאילו היה הבייביסיטר שלו ולא מפקדו שמכשיר אותו ללחימה או מפקד עליו במהלכה. אף שיש במשהו בדברים, הרי שכשקוראים על התרשלות המפקדים בתרגיל ניווט בנחל חילזון, שכתוצאה ממנה נהרג חייל, קשה לצפות מההורים להישאר בחזקת צופים שאינם מעורבים. מנגד, מעורבות מוגזמת של הורים בנעשה בצבא מתרחשת כמעט תמיד כשהמפקדים לא מסמנים גבול ברור.

יחידת אגוז בתרגיל בקפריסין, (צילום: דו"צ).

ב-2009 סיפר מח"ט הצנחנים הרצי הלוי, כיום אלוף פיקוד הדרום, בראיון ל"מעריב" כי בשיחותיו עם הורים לחיילים בחטיבה הפונים אליו (והוא קיבל פניות רבות) נהג לשאול אותם אם לאחר הצבא, באוניברסיטה, גם יבואו לאסיפות הורים? "לא. אז בוא נשים את הקו לא בין הצבא לאוניברסיטה אלא בין התיכון לצבא".

גם בנוגע לרגישות לנפגעים היתה לו תשובה ברורה – היא תלוית הקשר. "הקזת דם אינסופית של מטענים מעוררת מחאה, כמו שקרה עם 'ארבע אמהות'. אבל גם במלחמת לבנון השנייה וגם ב'עופרת יצוקה', אנשים קיבלו את העובדה שבלחימה יש נפגעים בהבנה", אמר. יש בכך הגיון. כשצה"ל יצא ל"צוק איתן" והסביר שהמערכה חיונית בכדי להשמיד את תשתית המנהרות שמאיימת על כלל יישובי עוטף עזה, הציבור קיבל בהבנה יחסית את הלחימה ואת האבדות. אין סיבה להניח שזה ישתנה, ובתנאי שהממשלה והצבא יציבו יעדים ברורים וראויים שבגינם יש לשלם מחיר זה. 

כאן מגיע בן ישי לסיבה העיקרית לקושי של צה"ל לנצח את המערכה הבאה, "הפוליטיזציה של הביטחון". הדלפות מידע קריטי מישיבות הקבינט הביטחוני-מדיני, משיקולים פוליטיים, חושפות בפני האויב את המודיעין, מתווה התכנית המבצעית של צה"ל (על יתרונותיה וחסרונותיה) ואת עצם הנכונות של הממשלה לאשרה. דוגמה בוטה היא פרשת המצגת שדלפה מהקבינט ב"צוק איתן", אך היו גם דוגמאות נוספות.

קל לפטור את בן ישי בטענה שהוא מתרפק על העבר, כשצה"ל וישראל היו צודקים, חזקים ונכונים, ובמאמר תגובה בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", סא"ל (מיל') עמר דנק אף עשה כן. אבל מוטב להקשיב לו, שכן גם אם אף אחת מהטענות אינה מדויקת כשלעצמה, הרי שצירופן הכללי מדאיג ואמור להדיר שינה מעיני הציבור. 

את הכוח יש להפעיל בשכל, ובנחישות

בשבוע שעבר פרסם מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS) את מסמך "עוצמה בשעת מבחן", מתווה מדיניות לממשלת ישראל שכתבו עמיתי המכון ובהם פרופסור אפרים ענבר, מיקי אהרונסון והאלופים (מיל') יעקב עמידרור ויאיר גולן. הפרק השני של המסמך "השימוש המושכל בכוח", גורס כי לא ניתן להכריע את החמאס באופן מלא, לשיטתם, ללא כיבוש מחדש של הרצועה, ומאחר וזוהי חלופה לא רצויה, הרי שהיכולת הישראלית לבחור לנהל מלחמת התשה בעזה ולשמור על אפשרויות פעולה רבות, מלמדת דווקא על עוצמתה.

"ישראל פועלת בכוח להשמדת יכולותיהם של אויבים מסוג זה רק אחרי שהיא סופגת סדרת מתקפות ומפגינה מידה רבה של איפוק בפעולותיה ההתקפיות כדי לאגור לגיטימציה. זאת בתקווה שמבצעים גדולים ספורים, שיתקיימו מדי זמן, יחוללו הרתעה זמנית שתאפשר תקופת הפוגה ארוכה". יש בכך הגיון, ובתנאי שממשלת ישראל תדע להחליט גם "לשבור את הכלים" כאשר החמאס מגדיש את הסאה ולצאת למבצע גדול, ובנוסף, שתסביר (כפי שציינו המחברים) לציבור את אופי העימות עם החמאס, ואת שיקוליה.

השיח עם הציבור בנושאים הללו, ממש כפי שטען בשעתו ח"כ עפר שלח בספרו "האומץ לנצח", חיוני בכדי להבטיח את תמיכתו במהלכים ואת נכונותו לגלות הבנה לעלות הגבוהה, שכן כמאמר גולן, "לשימוש בכוח יש מחירים, והמחירים האלה, אחרי זה, מתבטאים בבתי הקברות".

מנגד, המסמך (שדברים שגולן אמר בעבר מהדהדים בו) קובע שאף שהתמרון הקרקעי אינו תמיד הפתרון המתאים וניתן לעתים לבחור בתגובה מבוססת אש ומודיעין, הרי שב"התרגש תרחיש צפוני הכולל איום חסר תקדים על העורף, על ישראל לגייס את כל צבאה, ולהכריע את חיזבאללה בלבנון על ידי שילוב של מתקפת מחץ יבשתית ואווירית".

במאמרו, אמר בן ישי דברים דומים. בפרק מתחו חוקרי המכון ביקורת על כך שבשלושים השנים האחרונות זנח הצבא את התמרון היבשתי. במקום זאת צה"ל הצטיין במבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות והסתמך על "השגת מודיעין מדויק, הפעלת אש מדויקת ומסיבית (ברובה מהאוויר), וציפייה כי השילוב המוצלח של השניים יביא להשמדת האויב ולהכנעתו". השיטה, קבעו, לא עובדת. ההישגים אינם חד-משמעיים, המערכה ממושכת והאויב מסיים אותה בתחושת הישג ברורה. 

מאמץ ה"מודיעין-אש" חשוב, אך הוא יכול רק לתמוך במאמץ העיקרי, הקרקעי, ולא להחליפו. "רק מאמץ קרקעי נחוש יכול לשבור את רוח האויב. יש חששות שווא כי גישה צבאית זו היא עתירת נפגעים. אומנם לחיכוך הגבוה יש מחירים, אך משך הלחימה הקצר יחסית, תוך הכרעת כוחו הצבאי של האויב, עשוי להביא דווקא למספר נפגעים נמוך יותר בחזית, ובוודאי בעורף. לא בכל מצב יהיה צורך או רצון להפעיל את יכולת התמרון, אבל על הצבא להיות מוכן לבצע תמרון רחב ומהיר".

התמרון חיוני, כתבו, משום שהשטח מהווה את בסיס הפעולה של האויב וה"שליטה בו שוללת את חופש הפעולה שלהם"; צמצום ירי הרקטות על העורף ניתן להשגה רק באמצעות כוחות קרקעיים; "האויב עשוי לספוג נזק כבד מהאוויר, אולם עצם קיומו כישות שלטונית או שליטתו בשטח אינם נתונים בסכנה. לעומת זאת, כיבוש שטח נרחב ושליטה בו מהווים לרוב איום גדול יותר על שליטים וארגונים". היעדר נכונות לתמרן אכן מביאה את אויביה של ישראל להעריך כי יכולתה לפגוע בהם מוגבלת וכי החברה הישראלית חלשה ואינה מוכנה להסתכן ולספוג מחירים. בשל כך, כתבו, יש להדגים "יכולת התמרון וההכרעה היבשתית בצורה משכנעת, בעת הצורך, כדי לבסס את אמינות ההרתעה".

הפעלת כוח שכזו, אינה מבטיחה כמובן ניצחון, אבל היא עשויה לתת בידי ישראל הישגים מוחשיים יותר בתום העימות הבא. השבוע פורסם שגם הרמטכ"ל אביב כוכבי משוכנע שניתן להכריע צבאית ארגונים כמו חמאס וחזבאללה ובתכנית הרב-שנתית שהוא מגבש לבניין הכוח מושם דגש על תמרון קטלני בחזית. מנגד, תפיסת הביטחון לעשור הקרוב שגיבש ראש הממשלה נתניהו ממשיכה לדבוק בקו המסורתי של הפעלת אש ועוד אש, שעליו מתחו חוקרי המכון ביקורת. סביר שצה"ל יבחר, כדרכו, בפתרון של "גם וגם" לפיו יוקצו משאבים חלקיים לתמרון הקרקעי ואת העיקר ישקיעו במרכיבי המודיעין והאש. "עוד מאותו דבר" זה פתרון רע, אבל לך תלמד כלב זקן תרגילים שכבר שכח.

רהב מיותר

האלוף ברעם בטקס לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה, (מקור: דו"צ).

השבוע נאם אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, בטקס זיכרון לחללי מלחמת לבנון השנייה. משום מה בחר ברעם, קצין חריף מחשבה שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובלחימה בלבנון וביהודה ושומרון, לשגר מסר כמעט זחוח לחזבאללה שמעבר לגבול. "אל מול האיומים המונחים לפתחנו מצפון, חזינו בהתלהמות ובצווחות של נסראללה בנאומו לפני שבועיים. הכל, אני אומר לכם, כתוצאה מלחץ רב".

ברעם אינו יוצא דופן, וקדמו לו בשנה האחרונה האלוף יואל סטריק (אותו החליף ברעם בתפקיד) וכן ראש אמ"ן, אלוף תמיר היימן, בנאום שנשא לפני כשבוע בכנס. "אנחנו לא צריכים את נסראללה כדי שיגיד לנו מה מצב פרויקט דיוק הטילים. אנחנו יודעים יותר טוב ממנו", אמר היימן. רק היה חסר שיגידו ש"נשבור להם את העצמות", כמאמר הרמטכ"ל דוד אלעזר בראשית מלחמת יום הכיפורים, ודי. מבצע "מגן צפוני" פגע בהיערכות חזבאללה למערכה הבאה, הסנקציות על איראן והאבדות שספג הארגון בסוריה, גובים גם הם מחיר כבד מן הארגון, שבא לידי ביטוי גם במצוקה תקציבית. סביר גם שהמודיעין שבידי ישראל אודות פרויקט דיוק הטילים, מדויק ועדכני מאוד.

השאלה הנשאלת היא מדוע לזלזל באופן כה בוטה באויב. מה גם שמדובר באויב, שלמרות היותו חלש, קטן בהיקפו ופחות מקצועי מצה"ל בכשירותו, הצליח להפתיע את ישראל לא פעם ולנצל את נקודות התורפה שלה בכדי לייצר הצלחה. 

מול האיומים, אמר ברעם בטקס, "יכול צה"ל להתגאות ביתרונו המשמעותי ביותר – איכות אנשיו, המפקדים, הלוחמים". אם אכן תיפתח מערכה בצפון, ביתרון זה טמונה יכולתה של ישראל להשיג הישגים של ממש ואף להכריע את אויביה, ובמקרה של מערכה בלבנון יידרש ברעם לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף ולהכריע. אבל המשאב הזה, היתרון הזה, ממש כפי שכתבו בן ישי ועמיתי מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, מחייב החלטה נחושה. בלעדיה, נחזור שוב על אותה הצגה, על אותה במה, במועד חדש.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.06.2019)

 

משחק הכיסאות 2.0 | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מינה הרמטכ"ל כוכבי שורה של קצינים לתפקידי מפתח, שזהותם מלמדת על החשיבות שהוא רואה לזרוע היבשה ולתמרון הקרקעי. 

השבוע החליטו הרמטכ"ל כוכבי וראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, על מינוי האלוף הוותיק, יואל סטריק, לתפקיד מפקד זרוע היבשה. זהו מינוי נכון, שמלמד על החשיבות שרואה הרמטכ"ל לשדרוג וחיזוק זרוע היבשה, שכן אף שבמהלך כהונת הרמטכ"ל איזנקוט התקיים בניין כוח משמעותי ששיפר את כשירותה המבצעית, הרי שטענות שהעלה נציב קבילות החיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק, מלמדות שנדרשת עוד עבודה רבה בכדי לגשר על הפערים הרבים במוכנות הכוחות ליום פקודה. כבר נכתב כאן שהאינדיקציה לחשיבות תחום מסוים נמדדת במשאבים שמוקצים לו ובאנשים ששמים לעמוד בראשו. מינוי סטריק, שזה יהיה תפקידו השלישי כאלוף ומאחוריו קריירה ארוכה במהלכה פיקד על חטיבת גבעתי, אוגדת הגליל ופיקוד הצפון, מהווה אפשרות לשינוי, אך הוא יהיה חייב לבוא, כפי שציין יואב לימור ב"ישראל היום" עם הבטחה לסמכויות, תקציבים וגיבוי ותמיכה מצד הרמטכ"ל.

מימין: הרמטכ"ל גנץ ומח"ט הצנחנים ברעם בתרגיל חטיבתי, 2011, (צילום: דו"צ).

מחליפו של סטריק בפיקוד הצפון יהיה האלוף אמיר ברעם (שהיה מג"ד שלי בצנחנים, והערכתי מאוד). זירת לבנון מוכרת לו היטב משנים ארוכות של לחימה. לפני כ-25 שנים, פיקד ברעם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים במבצע מורכב בסמוך לכפר מזרעת כפרה בלבנון, במהלכו הכווין הכוח מסוקי קרב שפגעו והרגו ארבעה מחבלי חזבאללה. כמה שנים מאוחר יותר הוזעק ברעם לפקד על הסיירת החטיבתית, לאחר שמפקדה איתן בלחסן נהרג בהתקלות בדרום לבנון. ברעם שיקם את הפלוגה ואף הספיק להוביל את לוחמיה בהתקלות מוצלחת עם מחבלים, זמן קצר לפני שנסוג צה"ל מלבנון. באינתיפאדה השנייה פיקד על גדוד 890, ובהמשך פיקד על יחידת מגלן, חטמ"ר שומרון, חטיבת הצנחנים הסדירה ושתי אוגדות. ברעם, פקוד ותיק של הרמטכ"ל עוד מהתקופה שבה האחרון היה מפקד פלוגה בצנחנים, צפוי להיות חבר חשוב במטכ"ל של כוכבי. שלא כמו חלק מבכירי מערכת הביטחון, ברעם הוא חסיד של התמרון היבשתי. "אני אוהב את כיפת ברזל, אבל בסוף היא תמצה את עצמה. מגיע השלב שבו כל כיפה צריכה פטיש לידה. ואז נצטרך לשלוף מהזיכרון את מה שעשינו בחומת מגן", אמר בשעתו בראיון ל"הארץ"במקרה של מערכה בלבנון יידרש ברעם לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף. סטריק יהיה האיש שיידרש עכשיו לסגור את פערי הכשירות ולוודא שכוחות היבשה יהיו כשירים ונכונים לבצע אותו. 

שני קצינים נוספים שקודמו בסבב המינויים הם התא"לים איתי וירוב ויהודה פוקס, שיתמנה לנספח צה"ל בארצות הברית. וירוב, שפיקד בהצלחה על חטיבת צנחנים מילואים בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת עזה, יחליף את ברעם כמפקד המכללות הצבאיות. פוקס, שפיקד על חטיבת הנח"ל והחליף את וירוב באוגדת עזה, הוא קצין מוכשר, אבל מוטב היה שהנציג הביטחוני הבכיר ביותר לבעלת הברית האסטרטגית של ישראל לא יהיה אלוף בתפקיד ראשון, מוכשר ככל שיהיה, שחסר ניסיון במטה הכללי ובקומה האסטרטגית של המדינה. 

מודל מופז

לפני 16 שנים פרסם העיתונאי אביחי בקר (בעצמו גולנצ'יק) כתבה ב"הארץ" אודות האלוף, לימים הרמטכ"ל, בני גנץ לרגל מינויו לתפקיד אלוף פיקוד הצפון. "איכשהו קרה שכל הקצינים שהתקבצו סביב שולחן הישיבות של מח"ט הצנחנים אל"מ מופז מפקדים היום על כל הגזרות הרגישות והחשובות ביותר של צה"ל", כתב בקר. דוגמאות לא חסרו לו: מפקד אוגדת איו"ש היה יצחק "ג'רי" גרשון, שהיה מפקד גדוד 202 בחטיבה ולחם תחת מופז בפשיטה החטיבתית על מעוז החזבאללה במיידון, מפקד אוגדת הגליל היה מאיר כליפי, קצין האג"ם החטיבתי באותה פשיטה. ישראל זיו פיקד על גדוד 50 באותה עת ובמקביל פיקד גנץ עצמו על 890. "איך שלא בוחנים את התופעה, מתעוררת תהייה כיצד כל החוכמה והמקצועיות הצבאית נובעות ממקור אחד בלבד – חטיבת הצנחנים של מופז", נכתב שם.

עם מינוי כוכבי לרמטכ"ל שבה ועלתה התהייה הזו, שכן סביב שולחן המטכ"ל שלו יושבים שלושה אלופים ששירתו תחתיו כמפקדי גדודים: אמיר ברעם, מפקד המכללות, אהרון חליוה, ראש אגף מבצעים, ומיקי אדלשטיין, נספח צה"ל בארה"ב. אליהם מצטרף בקרוב, כאמור, איתי וירוב ששימש כמפקד בסיס האימונים החטיבתי תחת כוכבי (וזה לא שאין במטכ"ל צנחנים נוספים כמו הרצי הלוי ומוטי ברוך, שלא שירתו תחתיו). על פניו, קודמו מפקדים ראויים לתפקידים שבהם יוכלו להביא את יתרונותיהם וניסיונם לכלל מימוש מיטבי, אבל בכדי למנוע את הסיכון שסביב שולחן המטכ"ל ישבו אנשים שחושבים באופן דומה, כי צמחו באותו בית גידול, מוטב שבמינויים הבאים יינתן מקום גם למי שצמחו בשריון, בתותחנים ואולי אף בהנדסה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 19.02.2019) 

 

דתיים או לא, צה"ל מקדם עניינית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מונו שורה של קצינים לתפקידי מפתח בצה"ל. הדיון הציבורי והתקשורתי התמקד דווקא במי שלא מונה, תא"ל עופר וינטר, והתעלם מהנימוקים העניינים שעמדו לחובתו. בצה"ל 2018 לא בודקים מה יש למפקדי השדה מתחת לקסדה. מחוץ לצבא דווקא כן. 

השבוע התקיים דיון שיבוצים ובו מונו מספר קצינים לתפקידי מפתח בצבא. אל"מ גל שוחמי מפקד חטיבת השריון 188 מונה למפקד אוגדת המפץ, שם יחליף את נדב לוטן, שריונר גם הוא שמונה למפקד בסיס האימונים צאלים. תא"ל עודד בסיוק, קצין שריון מוערך המפקד על עוצבת הפלדה, מונה לראש חטיבת התכנון באגף התכנון. בסבב בלט גם קידומם של יוצאי היחידות המיוחדות. בין היתר מונו אל"מ שלומי בינדר למפקד אוגדת הגליל, ואל"מ גור שרייבמן למפקד אוגדת אדום. בינדר ושרייבמן עשו מסלול מקביל, כאשר הראשון עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, פיקד עליה ב"צוק איתן" ובהמשך היה מח"ט גולני, ואילו השני צמח בקומנדו הימי, עם גיחות קצרות לגבעתי, ולאחר שפיקד על היחידה במערכה בעזה ב-2014 מונה למפקד בית הספר לקצינים, בה"ד 1. עוד הוחלט למנות את מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא למפקד המכללה לפיקוד ומטה. מילוא, שכמו שרייבמן עשה מסלול ארוך בשייטת 13, מלוחם ועד למפקדה, מחזיק גם בכרטיס עבודה מלא בזרוע היבשה ושימש כמ"פ, ומג"ד בגולני ומח"ט מילואים (ובאמתחתו גם שני צל"שים). למרות הרקע בחיל הים סביר שמילוא, כמו השר גלנט לפניו, יתמודד בהמשך על תפקידי אלוף "ירוקים במהותם". 

שומרון אל

אל"מ בר, כמח"ט שומרון, (צילום: דו"צ).

מינוי נוסף הוא זה של אל"מ יצחק (איציק) בר. הקריירה של בר, קצין צנחנים שלחם בלבנון ופיקד על גדוד 101 באינתיפאדה השנייה, סטתה מהמסלול לאחר שספג הערה פיקודית מהרמטכ"ל אשכנזי כשכיהן כמח"ט שומרון בעקבות מותם של ארבעה פלסטינים שנורו בניגוד להוראות הפתיחה באש, בשני אירועים שונים. העובדה שבמהלך כהונתו הסתבך עם המתנחלים בוודאי לא סייעה גם להמשך קידומו והוא עבר לפיקוד העורף. עתה מונה בר לראש מטה הפיקוד בדרגת תא"ל. נשאר לחכות ולראות אם הפיקוד יצמיח מתוכו מפקד שעשה בו תפקידי ליבה, או שכמו אמ"ן יוסיף לקבל מפקדים שמוצנחים מבחוץ. שם יש בכך הגיון שכן החיבור בין מפקד שדה שמבין את צרכי הצבא למודיעין, מאפשר התאמה של יכולות החיל למשימות. פיקוד העורף, בדומה לחילות הים והאוויר ובמיוחד לאור האיום הגובר על העורף, הוא מקצוע. בינתיים זה לא קורה.

לא בגלל הכיפה

מי שלא מונה בסבב המינויים הוא תא"ל עופר וינטר, ראש מטה פיקוד המרכז ומח"ט גבעתי לשעבר, שהתמודד על תפקיד מפקד אוגדה גם בסבב המינויים הקודם וגם אז לא מונה. וינטר, בוגר המכינה הקדם צבאית בעלי, עשה את רוב שירותו בראש הטור, היכן שירו ולחמו, ונחשב למפקד נועז ויצירתי. הוא התגייס לסיירת מטכ"ל אך לאחר קורס הקצינים עבר ליחידת מגלן וכמ"פ לקח חלק במבצע "ענבי זעם" בלבנון. משם המשיך לחטיבת גבעתי שבה עשה את עיקר שירותו. הוא פיקד על הסיירת, על גדוד הסיור (שם גם עוטר בצל"ש אלוף ואילו לגדוד הוענק, לראשונה בצה"ל, עיטור המופת) ועל החטיבה כולה ב"צוק איתן". רגע לפני שהסתיימה המערכה, נתקל כוח מהחטיבה בפאתי רפיח. מפקד הסיירת, בניה שראל, נהרג ועמו הלוחם ליאל גדעוני וסגן הדר גולדין. המחבלים חטפו את גופת גולדין ונמלטו באמצעות מנהרה. במטרה לסכל את החטיפה הפעיל וינטר "נוהל חניבעל" אגרסיבי. אף שקרא נכון את תמונת הקרב, ספג לאחר מכן גם ביקורת קשה על האש המסיבית שהורה להפעיל, ממנה נהרגו אזרחים פלסטינים רבים שלא היו מעורבים בטרור. 

תוצאת תמונה עבור עימאד פארס דן הראל

מימין: אלוף פיקוד דרום דן הראל ומח"ט גבעתי, אל"מ עימאד פארס, (צילום: דו"צ).

מרגע שפורסם כי וינטר לא מונה לתפקיד מפקד אוגדה החלה סערה תקשורתית זוטא. מיד נטען שוינטר לא קודם בשל היותו דתי ובשל אותה פקודת יום שפרסם בטרם "צוק איתן", שבה, מתוך שאיפה לחזק את רוח הלחימה של חייליו, שילב בפקודה יסודות דתיים יהודיים יותר וממלכתיים פחות. ברשתות החברתיות היה כבר מי, כמו ח"כ סמוטריץ', שקרא לו לפשוט מדים שכן "מערכת שלא יודעת להעריך אותו לא ראויה לו". עוד טען סמוטריץ' כי בצה"ל שואפים "להשאיר את שולחן המטכ"ל נקי מכיפות". אחרים, כמו העיתונאי עמית סגל, טענו שהחלטה היתה צפויה ושאינה נוגעת לכך שוינטר הוא קצין חובש כיפה אלא לאופיו. "בדור האחרון הצבא מקפיד להיפטר מהמטען העודף של קצינים שלא הולכים בתלם המקובע והמרובע", צייץ סגל. בשורה של התבטאויות בתקשורת קראו קצינים בכירים ובהם האלופים במילואים עמירם לוין וגרשון הכהן ותא"ל עימאד פארס, לרמטכ"ל לשנות את החלטתו ולמנות את וינטר למפקד אוגדה. פארס, שכמח"ט גבעתי פיקד על וינטר בשורת מבצעים בעזה, ציין שראה "את וינטר תחת אש. הוא מפקד עם ניסיון שאסור לוותר עליו". בדומה לוינטר, גם פארס שהאלוף (מיל') גיורא איילנד הגדיר כמפקד השדה "הטוב האמיץ בדורו", נחשב בשעתו לקצין סוער שנטה להסתבך ונאלץ לפרוש לאחר שהתברר שלא דיווח אמת למפקדיו בנושא שולי.

משום מה בחרו כלל ה"סנגורים" שקמו לקצין, רובם המוחלט שלא מטעמו, להתעלם מכך שבמהלך התקופה בה שימש כמח"ט גבעתי התרחשה בחטיבה סדרת אירועים מטרידה, שכללה את החריגות והתקלות בגדוד צבר, עליו פיקד סא"ל לירן חג'בי (שגם הורשע והורד בדרגה בשל התנהגות בלתי הולמת על רקע מיני כלפי חיילת). וינטר נחקר באזהרה במצ"ח בחשד לשיבוש הליכים בפרשה משום שהסמג"ד של חג'בי התלונן בפניו והוא דחה אותו מכל וכל. הסמג"ד, שחשף את הפרשה, שילם בגינה מחיר אישי קשה. הוא, שהיה קצין מצטיין ששירת ב-669 וביחידות המובחרות של גבעתי, הודח מן החטיבה וקידומו עוכב. ליחס דומה זכו מהמח"ט שני לוחמים בחטיבה שהוטרדו מינית על-ידי המ"מ שלהם. בסופו של דבר רשם הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, לוינטר הערה פיקודית. סביר גם שבמטה הכללי לא אהבו את זה שוינטר היה, ככל הנראה, הקצין שתדרך ללא אישור את השר נפתלי בנט, ששירת אתו ביחידה ובהמשך גם ביחידת מגלן, אודות המנהרות בראשית "צוק איתן". נראה אם כן שההחלטה שלא לקדמו נבעה משיקולים עניינים ואיש לא בחר להתנכל לקצין ממניעים כאלה ואחרים. הגורמים הפוליטיים "עשו סיבוב" על וינטר (בדומה לאופן שבו פעלו "למען" אלאור אזריה בשעתו) וניצלו את סוגית אי-קידומו כקרדום לחפור בו. מוטב היה לו היה מתנער מהם. הרעש התקשורתי ואירועים שעמדו לחובתו לא סייעו לו. גם הצהרות מקורביו שבמידה ולא יקבל פיקוד על אוגדה יפרוש, הזיקו יותר מאשר הועילו.

אין אנשים שאין להם תחליף

בטענות שצה"ל מונע את קידומם של קצינים דתיים אין ממש. אלוף (מיל') אלעזר שטרן שהתגייס לצנחנים ב-74' העיד שהיה "מ"מ דתי לבד, מ"פ דתי לבד", באותה תקופה היה בצה"ל רק מח"ט דתי אחד, יעקב חסדאי, גם הוא מהצנחנים שפיקד על חטיבת בית הספר למ"כים. אבל מאז הזמנים השתנו. תא"ל ב', יוצא יחידת העילית של חיל האוויר שלדג, כתב בעת שלמד במכללה לביטחון לאומי, עבודה שבחנה את שיעור חובשי הכיפה בקרב הקצונה הזוטרה בצבא. השורה התחתונה ידועה – ישנה עלייה תלולה בכמות הקצינים הדתיים. ההסבר לכך נבע, לדעתו, הן כתוצאה מן האינתיפאדה השנייה, שנתפסה אצל רבים בציבור הדתי כ"מאבק לאומי על הבית", והן בשל השינוי ביחס הציונות הדתית לצה"ל. לפי התפיסה החדשה, שנבעה גם מהקמת המכינות הקדם צבאיות ובראשן עלי, שמתחקיר "המקור" ששודר השבוע מצטיירת כגוף עם אג'נדה דתית לאומית קיצונית, סגורה ואליטיסטית, הגיע תורם של הדתיים הלאומיים להוביל את החברה והצבא. את תוצאות השינוי ראה ב' מכלי ראשון, שכן כשעשה מסלול לוחם ביחידת שלדג, היו הוא וכל חבריו לצוות חילוניים, זולת שניים (שבסוף המסלול הסירו את הכיפה). כמעט שני עשורים לאחר מכן, כשפיקד על היחידה, היו כ-40% ממפקדי הצוותים וכ-30% מהמפקדים בדרג הבכיר ביחידה, עם כיפה לראשם. 

בראיון ל"מקור ראשון" אמר בשעתו מח"ט הצנחנים הרצי הלוי, כיום אלוף פיקוד הדרום, כי מבחינתו "לא משנה מה יש לחייל על הראש. אני שואל אותם איפה הם גרים מתוך רצון להכיר, לא כדי לברר את מידת הדתיות שלהם. אני לא מוכן לשים סטיגמות על עצמי, וכך גם על אחרים". תמיד יהיה גם ממד אישי לשיקולים שבגינם מקדמים קצינים, אבל הנוכחות המרשימה של הציונות הדתית בכל דרגי הפיקוד כיום מעידה יותר מכל שבצה"ל 2018, ממש כפי שתיאר הלוי (שאשתו צייצה השבוע בטוויטר שבניגוד לטענות דווקא "יש אלוף דתי" סביב שולחן המטכ"ל), לא בודקים מה יש למפקדי השדה מתחת לקסדה, ומקדמים על בסיס ענייני ככל שניתן. 

גם בטענות שצה"ל לא מקדם קצינים לוחמניים שמאתגרים את הדרג שמעליהם אין הרבה. תא"ל (מיל') שמואל זכאי, יוצא גולני שפרש מצה"ל לאחר שנחשד בהדלפה, אמר פעם בראיון ש"קצינים שממלאים טפסים כמו שצריך ובזה יכולתם, לא יהפכו את הכרוב לחמוץ". לטענתו מפקד נדרש להיות יצירתי ואמיץ, ולהיות מסוגל לקבל החלטות ולחשוב באופן לא שגרתי. לדבריו, "כל ניצחון במלחמה זה ניצול הזדמנויות. לעשות צעדים שמוציאים את הצד השני משיווי משקל. את זה בוקים לא יודעים לעשות". צה"ל אינו סובלני כבעבר למפקדים מן הסוג הזה ומספר קצינים בולטים, שאמנם רשמו הישגים מבצעיים מרשימים, נאלצו לפרוש לאחר שהתברר שלא הקפידו על נהלים ומשמעת. אך "קצין שמשדר לפקודיו מסר שאפשר לעבור על החוקים כי "המטרה מקדשת" ישרה אווירה רעה בה פקודיו יעשו דין לעצמם", כתב בנובמבר האחרון בפייסבוק איתמר קרמר, יוצא פלנ"ט גבעתי המשמש במילואים כסמג"ד. המסר הזה נשאר נכון

תא"ל וינטר, בתרגיל בבקעת הירדן, (צילום: דו"צ).

כשמחליטים את מי לקדם תמיד יהיו כאלה שיישארו מאחור. הטענה שבצה"ל מעדיפים מפקדים אפורים וצייתנים מקטינה מיכולתם של הקצינים שכן קודמו, ומתעלמת מנוכחותם וקידומם של מפקדים נועזים למטה הכללי. אחד מהם תיאר בשעתו את הרמטכ"ל וסגנו ככאלה שדווקא "יחפשו לשמוע כיוון אחר, וישמחו אם תאתגר אותם". צה"ל יודע להכיל מפקדים שבילקוט השירות שלהם אירעו תקלות ואף להוסיף ולקדם אותם. בצבא לא מחפשים אומרי הן, אבל היוזמה והאומץ אינם יכולים לבוא על חשבון התנהלות תקינה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.06.2018)