לצבא האמריקני יש פתרון לכל בעיה, גם לאלו שהוא לא פותר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעבור הצבא האמריקני פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) הוא כלי חיוני בלוחמה בטרור. מנגד, נראה שהממשל "התאהב" בפתרון והוא נוטה להשתמש בו גם כשהוא מתאים לבעיה וגם כשלא.

תרגיל של צוות 6 במחנה קמפ סלבי, מיסיסיפי, (צילום: Staff Sgt.Chris Griffin / U.S. A).

תרגיל של צוות 6 במחנה סלבי, מיסיסיפי, (צילום: Staff Sgt.Chris Griffin / U.S. A).

בתחילת השבוע פשט כוח מן הקומנדו הימי האמריקני, ה-Navy SEALs, על מפקדה של אל-קאעדה במחוז ביידה שבמרכז תימן. הפשיטה היתה המבצע הקרקעי הראשון שאישר טראמפ מאז הושבע כנשיא. בקרב, שנמשך כשעתיים, נהרגו שלושה מבכירי הארגון בתימן, אבו ראוף אל-דאהב, סולטאן אל דאהב וסייף אל נימס, וכן 11 פעילים נוספים. למרות שהפעולה הוגדרה כמוצלחת הרי שקשה להגדירה "נקיה" וחפה מתקלות. מש"ק בצוות הקומנדו, ויליאם אואנס שמו, נהרג בפעולה ושני לוחמים נפצעו. מסוק פינוי מדגם V-22 אוספריי שהוזנק לאירוע נפגע מאש המחבלים והתרסק. בדומה למה שהתרחש בפשיטה שבה חוסל בן לאדן, המסוק הושמד על-ידי לוחמי הקומנדו בטרם נסוגו. לאחר שהכוח פונה במסוקים תקף את המפקדה מל"ט אמריקני. כמה עשרות בלתי-מעורבים נפצעו ונהרגו בפעולה, בהם בתו בת ה-8 של בכיר הארגון אנוואר אל-אוולקי שחוסל ב-2011.

"דרושה רשת בכדי להילחם ברשת"

הפעולה בתימן תוכננה במשך מספר חודשים על-ידי פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), אליו כפופות יחידות העילית האמריקניות כוח דלתא וצוות 6 של הקומנדו הימי. הפיקוד הוקם כלקח ממבצע "ציפורן הנשר", פשיטת הנפל לחילוץ בני הערובה האמריקנים מטהרן ב-79'. מאז מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר היווה פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים את חוד החנית האמריקני בלוחמה בטרור ואנשיו אחראים לפגיעה בבכירי אל-קאעדה, המדינה האסלאמית ואל-שבאב. הבולט במבצעי הפיקוד, אותו ריכז והוביל ב-2011 מפקד JSOC דאז, האדמירל ויליאם "ביל" מקרייבן, איש הקומנדו הימי, היה הפשיטה בה חוסל בן לאדן.

גנרל סטנלי מק'קריסטל, פיקד על מבצעי JSOC בעיראק, (מקור: וקיפדיה).

גנרל מק'קריסטל, פיקד על מבצעי JSOC בעיראק, (מקור: וקיפדיה).

למרות שבתקופת הנשיא אובמה גדל משמעותית נפח הפעולה של הפיקוד, הרי שאת השינוי במקום שהוא תפס יש לייחס דווקא לממשל הנשיא בוש הבן ולמהפכה שהוביל מפקדו באותם ימים, קצין צנחנים גבוה ורזה, הגנרל סטנלי מק'קריסטל. בהרצאה שנשא ב-2013 בספריה הצבאית על-שם פריצקר בשיקאגו ציין מק'קריסטל כי כשקיבל את הפיקוד על JSOC בשנת 2001 ביצע הפיקוד כ-18 פשיטות בחודש. על-מנת לפרק רשתות טרור, קבע הגנרל, אין די ב"עריפת ראש הנחש", שכן פגיעה בראש הארגון וסגנו לא תמוטט את הארגון. יתרה מזאת, נהג להתבדח, אם יעשו זאת בפנטגון הצבא דווקא ישתפר. אם רוצים למוטט את הרשת מוכרחים לפגוע לרוחב בכלל העוסקים במלאכה, מהפעילים הזוטרים ועד לבכירים. מערכה מתמשכת שכזו חייבה גוף שונה מזה שעליו פיקד. "דרושה רשת בכדי להביס רשת", היה המוטו שלו, והוא הפך את הפיקוד לגוף שמרושת טוב יותר טוב ומקיים "שיתוף פעולה מבצעי" בין מודיעין עדכני לצוותי לוחמים מובחרים. קצין המודיעין של מק'קריסטל ב-JSOC, שלדבריו סייע לו רבות להזרים את המידע המודיעיני העדכני היישר ללוחמים בשדה, היה קולונל בשם מייקל פלין, כיום היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית. כשמק'קריסטל סיים את תפקידו ביצעו לוחמיו כ-300 פשיטות בחודש, בהן פגעו בפעילי טרור בעיראק ומוטטו תשתיות טרור במהירות מרשימה.

בשנים האחרונות פעלו לוחמי JSOC כנגד בכירי המדינה האסלאמית ואל-שבאב, בעיראק, סוריה וסומליה, בין היתר בשורת פשיטות לשחרור בני ערובה. לאחר אחת מהן, בה חולץ מידי הטאליבן באפגניסטן הרופא האמריקני דיליפ ג'וזף, החליט הנשיא אובמה להעניק את עיטור הכבוד של הקונגרס לרב-המלחים אדוארד באיירס, איש צוות 6 של הקומנדו הימי. בשל כך מהווה הפיקוד "מקפצה" לתפקידי פיקוד בכירים. הגנרל ג'וזף ווטל למשל, שצנח בראש גדוד ריינג'רס באפגניסטן ב-2003 ופיקד על JSOC, הוא כיום מפקד פיקוד המרכז האמריקני. בדומה למק'קריסטל (כמו גם כמה גנרלים ישראלים, בהם הרצי הלוי ובוגי יעלון) גם מפקדו הנוכחי של JSOC, הגנרל אוסטין "סקוט" מילר, החל את שירותו כמפקד מחלקה בדיוויזיה המוטסת ה-82 ובהמשך ברגימנט הריינג'רס ה-75 של צבא היבשה, כוח סער חי"ר מובחר המחבר בין החי"ר הקל למבצעים המיוחדים. כמפקד פלוגה בכוח דלתא לחם בקרב מוגדישו ובהמשך פיקד על היחידה כולה בעיראק ועל מבצעים מיוחדים באפגניסטן‏. לאחר מכן שב ל"צבא הגדול" כמפקד המרכז למצוינות בתמרון. הפשיטה בתימן היתה גם למבצע הגלוי הראשון בתקופתו כמפקד JSOC, אך קדמו לה פשיטות רבות שנותרו חסויות.

לא "כדור כסף" לכל בעיה

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

מאז 2001 הגדילה ארצות הברית את מערכי הכוחות המיוחדים שלה, בדגש על אלו המיועדים למלחמה בטרור באופן ניכר. עד לשנת 2006 למשל, היו היחידות המיוחדות של חיל הנחתים (ה"מארינס") נפרדות מן פיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא (SOCOM). הדבר נבע, בעיקר, משום שהנחתים תמיד נחשבו ל"בן המקופח" של המטות המשולבים בתקציב, כוח-אדם וציוד. אולם האתגרים שבמלחמה כנגד ארגוני הטרור הפועלים, כפי שהגדיר זאת הגנרל הבריטי רופרט סמית, "בקרב האנשים" כשהם מנצלים את האוכלוסייה המקומית לסיוע וכמחסה, חייבו שינוי של השיטה. הצורך בשילוביות מוגברת, שיתוף ידע וניסיון מבצעי ופיתוח שיטות חדשניות שנשענות על מיטב המוחות בכלל הזרועות, עליו עמד הגנרל מק'קריסטל ב-JSOC, הביא להקמת המפקדה למבצעים מיוחדים של הנחתים (MARSOC) המאגדת תחתיה את כלל הכוחות המיוחדים של החיל – רגימנט הנחתים למבצעים מיוחדים ("הפושטים") – וכפופה לפיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא. באוגוסט האחרון גם הוחלט להעניק ל"פושטים" סיכת לוחם ייחודית עם הסיסמה "רוח בלתי­-מנוצחת".

בעת שהתרחשה הפעולה בתימן הנחה הנשיא טראמפ את שר ההגנה, ג'יימס מאטיס, לגבש בתוך 30 ימים אסטרטגיה אגרסיבית ויעילה יותר להבסת המדינה האסלאמית. מאטיס, גנרל בדימוס שעשה את עיקר שירותו שבפיקוד על יחידות הרגלים של חיל הנחתים, עשוי להציג דוקטרינה שונה מזו של קודמיו, אך הסיכוי שזו תכלול "מגפיים על הקרקע" בהיקף רחב, בדמות חטיבות מתמרנות כנגד דאעש נמוך. סביר גם תחת ממשל טראמפ תיזהר ארצות הברית מלסבך את חייליה בביצה טובענית דוגמת מלחמות וייטנאם ועיראק שאין להם יעדים ברורים ואסטרטגיית יציאה מוגדרת מראש. יידרש אירוע בסדר גודל משמעותי (שלא לומר עוד 11 בספטמבר) בכדי שאמריקה תטיל את חייליה למערכה ממושכת.

חוסר נכונות להתערב באופן משמעותי בלחימה בעיראק ובסוריה יביא, ככל הנראה, להמשך השימוש הגובר בכוחות מיוחדים כ"משככי כאבים". אולם במערכה כנגד דאעש יכולים כוחות אלו לתמוך את המערכה, ולא להחליף את המסה הקריטית הדרושה. כנגד דאעש, ש"משחק על כל המגרש" הן כמדינה דה-פקטו, האחראית לשטח ולאוכלוסיה שחיה בו, והן כארגון ג'יהאד עולמי, התקיפות האוויריות וסיכולים כירורגים עם מל"טים וכוחות מיוחדים לא יספיקו, מה גם שכוחות מקומיים לא מצליחים "לספק את הסחורה" ולהכריע בלחימה הקרקעית. "התאהבות" של הממשל האמריקני בחלופה זו על פני מערכה רחבה, ותפיסתו אותה כ"כדור כסף" הפותר כל בעיה, גם כשהיא אכן הפתרון המתאים וגם כשלא, יש בהם כדי להדאיג. היא עשויה לעכב את הכרעת דאעש ולשוות לארצות הברית דימוי של מי שנרתעת מכל עימות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.02.2017)

סדר הוא המוצא הטוב ביותר? \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

נפילת חאלב גרמה לרבים ברחבי העולם למחות על אדישות המעצמות נוכח ההרג חסר ההבחנה שביצעו אסד ותומכיו באוכלוסיה האזרחית בעיר. אולם כשבוחנים ביצות מדממות אחרות במזרח התיכון לא ניתן שלא תהות האם סדר, כל סדר, הוא לא המוצא הטוב ביותר?

הרס העיר חאלב, (מקור: ויקיפדיה).

הרס העיר חאלב, (מקור: ויקיפדיה).

נפילתה של חאלב בידי כוחותיו של אסד השבוע, לאחר כשלוש וחצי שנות לחימה מהווה הישג עצום לרודן הסורי ולתומכיו, ובהם רוסיה, איראן וחזבאללה. במהלך הלחימה הרגו כוחות אסד ותומכיו אזרחים סורים שלא היו מעורבים בלחימה באופן – והדברים נכתבים בזהירות כי אין מערכה דומה בתכלית למשנתה – שהזכיר את שהתרחש ברואנדה, קמבודיה ובוסניה. התמונות הקשות מחאלב מציגות מחזה קורע לב שמזכיר, בוודאי לישראלים, תמונות מימים חשוכים בתולדות אירופה, בטרם קום המדינה. יש גם מי שטוען שבשמם היה על ישראל, שקמה לאחר השואה, לגלות מעורבות גדולה יותר בנעשה. העיתונאי ירון טן-ברינק כתב השבוע בפייסבוק ש"העולם יודע. העולם שותק. העולם עומד מנגד ואינו עושה דבר. זוהי דרכו של עולם: כל זה קרה בעבר וכל זה יקרה שוב. אל תחשבו על חאלב וכשיגיע תורכם איש לא יחשוב עליכם".

יתכן, זוהי דרכו של עולם. אבל אלו השופטים זאת בחומרה כה רבה, ראוי שיזכרו כי המצב הגיאופוליטי בסוריה סבוך ומורכב כקשר גורדי. ההנחה כי ניתן היה לבתק את הקשר באבחת חרב אחת, כשם שעשה אלכסנדר מוקדון, מזלזלת במורכבות הזירה ובעובדה שכיום המעצמות זהירות יותר בשליחת חיילים לביצות מדממות, דוגמת סוריה, מבלי שיובטח להן רווח משמעותי. עבורן זהו מניע חזק בהרבה מן ההיבט המוסרי. הטענה כי בעבר פעלה ארצות הברית לשחרורה של עיראק מעולו של הרודן סדאם חוסיין, מעלה את התהייה מדוע לא עשתה כן ב-91', ומדוע, עד להתקוממות העממית כנגדו, לא פעלה להפיל את קדאפי בלוב.

עניי עירך קודמים

(מקור: ויקיפדיה).

מטוס קרב רוסי מסוג סוחוי-34 תוקף יעדי מורדים בסוריה, (מקור: ויקיפדיה).

במאמר שפרסם השבוע באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, הגדיר השר לשעבר יעלון את הימנעות ממשל הנשיא אובמה מתקיפת מתקני הייצור הנשק הכימי בסוריה ב-2013, בו השתמש אסד תוך חציית "קו אדום" אמריקני מוצהר, כ"מכה קשה למעמדה של ארצות הברית באזור". רוסיה, שזיהתה את הוואקום, יזמה פשרה, במסגרתה התפרקה סוריה מנשקה הכימי, והפכה לכוח שיש להתחשב בו באזור. יעלון כתב כי רוסיה הצדיקה את מעורבותה הצבאית והמדינית בסוריה כפעולה להצלת משטר אסד ולמניעת התפתחות מצב כאוטי במדינה, מן הסוג ששורר בעיראק ובלוב, ובמטרה "להרוג על אדמת סוריה את 2,000 הג'האדיסטים דוברי הרוסית שהצטרפו למורדים, מאשר להתמודד איתם ברוסיה עצמה". ניכר, כתב, כי רוסיה רשמה השיגים נוספים ממעורבותה במלחמת האזרחים הסורית. בין היתר מיצבה עצמה שוב ב"מגרש המשחקים של המעצמות", כמוציאה והמביאה של כל מהלך משמעותי (מדיני וצבאי) בסוריה, הסיטה בהצלחה את תשומת הלב העולמית מן העימות שלה עם אוקראינה למתרחש בסוריה, ושמרה על נכסיה הצבאים במדינה בדמות בסיסי אוויר, ים ומודיעין.

אולם לא רק שאלת הרווח, כי אם גם שאלת ההפסד, מניעה את המעצמות, ולא רק אותן. מורכבותם של העימותים בעת הנוכחית מלמדים שאין למהר לשלוח כוחות למשימה בטרם גובשו אסטרטגיה סדורה ומצב סיום מוגדר. כך למשל, נמנע הנשיא אובמה משליחת כוחות קרקעיים למערכה כנגד דאעש בעיראק, שכן אלו עשויים בהחלט לשקוע במלחמת התשה ממושכת. שר ההגנה האמריקני המיועד, הגנרל בדימוס ג'יימס מאטיס, ויושב ראש המטות המשולבים הנוכחי, הגנרל ג'וזף דנפורד, למשל, צרובים מן הניסיון המר שרכשו בעת שלחמו בפלוג'ה. השניים, שלחמו כמפקד דיוויזיית הנחתים ה-1 וכמפקד צוות-קרב חטיבתי במסע המלחמה המרשים לכיבוש בגדד ב-2003, מצאו עצמם, שנה לאחר מכן, לוחמים בקרב אכזרי עוד יותר כנגד פעילי ג'יאהד עולמי בעיר פלוג'ה. במערכה הקשה וחסרת התהילה ההיא גילו הנחתים שתמיכת העם העיראקי, אותו פטרו מעולו של רודן רצחני, אינה נתונה להם. במבט לאחור כלל לא בטוח שהפלתו של הרודן העיראקי היטיבה עם העם העיראקי.

ישראל מאחלת הצלחה לשני הצדדים

המדיניות הישראלית ביחס למלחמת האזרחים בסוריה מסתכמת במעקב ועמידה מנגד, תוך איחולי "הצלחה לשני הצדדים", ומתוך תקווה שהביצה השואבת והמדממת בסוריה תתיש את יריביה ותישאר בצד המזרחי של הגבול. הקווים האדומים של ישראל במערכה כללו מניעת העברת אמצעי-לחימה מתקדמים לארגוני טרור מצד איראן או סוריה (שבאה לידי ביטוי, על-פי פרסומים זרים, בסדרת תקיפות אוויריות כנגד שיירות נשק), מניעת חומרים או כלי נשק כימיים לגורמי טרור וסיכול כל ניסיון לפגוע בריבונות ישראל, בדגש על רמת הגולן. בחמש השנים האחרונות שמרה ישראלה על קווים אלה בקפדנות, אך גם סיפקה טיפול רפואי לפליטים מן המלחמה.

אף שנראה במבט מן הצד כי ישראל מתנהלת נוכח מלחמת האזרחים באופן קר וריאליסטי, ראוי לזכור שעליה לנווט בזירה צפונית מורכבת, הכוללת שורה של ארגוני טרור (חלקם נאמנים לדאעש ולאל-קאעדה) ואת ארגון חזבאללה המחזיק בארסנל רקטות אדיר היכול לפגוע בכל נקודה מדן ועד אילת. פריסת הכוחות הרוסים בסוריה מוסיפה למורכבות, שכן הרוסים מחזיקים ביכולות מכ"ם ונ"מ מרשימות המאתגרות את ישראל ומחייבות אותה לפתח יכולת התמודדות בסביבה מרובת שחקנים עם מגוון אינטרסים שונים. הגעתם של צמד מטוסי האף-35 הראשונים לישראל בראשית השבוע, גם אם לא בלי תקלות, וההודעה כי ישראל מתכוונת לרכוש כ-50 מטוסים מסוג זה, מהווה סמן להתאמות שעושה ישראל בכדי לשמר את יתרונה הצבאי האיכותי בזירה, גם מול הנוכחות הרוסית באזור.

סדר, כל סדר שהוא

sicario_poster

כרזת הסרט סיקאריו, (מקוד: ויקיפדיה).

בסרט המתח "סיקאריו", העוסק במאבק שמנהלות רשויות ארצות הברית כנגד קרטלי הסמים המקסיקניים (אזהרת ספוילר) תוהה סוכנת ה-FBI, בגילומה של אמילי בלאנט, מה מייצג השם מדיין, שבשמו פועל מתנקש מקסיקני אותו מגלם בניסיו דל-טורו. איש האגף לפעולות מיוחדות של ה-CIA, אותו מגלם ג'וש ברולין, משיב לה כי "השם מדיין מתייחס לתקופה שבה קבוצה אחת שלטה בכל היבט של הסחר בסמים. זה העניק לנו מידת סדר שיכולנו לשלוט בה. ועד שמישהו ימצא דרך לשכנע 20 אחוז מהאוכלוסייה להפסיק להסניף ולעשן את החרא הזה, סדר הוא המוצא הטוב ביותר". עצוב ככל שזה נשמע, יתכן שזו המסקנה המתבקשת גם כאן.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.12.2016)

מדיניות צבאית אמריקנית טובה יותר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הגנרל פטראוס ומייקל אוה'נלון, מציעים להגדיל את היקף הצבא האמריקני ותקציבו ולחזק את המחויבות האמריקנית לבעלות בריתה אל מול סין ורוסיה. והם גם לא שוכחים לציין שמי שיתעלם משחקנים דוגמת דאעש, סופו שיפגוש בהם מוכן פחות.

הגנרל פטראוס, קורא במאמר להגדלת היקף הצבא ותקציב ההגנה האמריקניים.

הגנרל פטראוס, קורא במאמר להגדלת היקף הצבא ותקציב ההגנה האמריקניים, (מקור: ויקיפדיה).

באחרונה פרסמו הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, בעברו מפקד פיקוד המרכז האמריקני וראש ה-CIA, ומייקל אוה'נלון, עמית מחקר בכיר במכון ברוקינגס, מאמר בכתב העת הנחשב "Foreign Affairs" (יחסים בינלאומיים) המנתח את האתגרים הניצבים בפני הכוח הצבאי האמריקני. המאמר, שכותרתו היא "צבאה האדיר של אמריקה וכיצד להופכו לטוב יותר"קורא להגדלת היקף הכוח הצבאי האמריקני וההשקעה בתקציב ההגנה (או לפחות ביטול מגמת הקיצוץ הממושכת), ולהמשך המחויבות האמריקנית לבעלות בריתה על כל המשתמע מכך. אמנם, ניתן לכאורה לסווג את המאמר ככזה הפועל בשירות "הקומפלקס הצבאי-תעשייתי", מערכת קשרים בין בית המחוקקים, התעשיות הביטחוניות והצבא על זרועותיו השונות כפי שהגדירם בשעתו הנשיא אייזנהאואר, אולם זהות הכותבים וכמה מן הנימוקים שהם מציבים מחייבים התייחסות רצינית יותר.

ליגה משלהם

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

המחברים קובעים כבר בפתיחה כי האינטרסים הלאומיים שהכוח הצבאי האמריקני נדרש לתמוך נותרו קבועים: הגנת המולדת, הבטחת שלומם של אזרחי ארצות הברית בחו"ל, במדינה ומחוצה לה, והבטחת ביטחונן של בעלות בריתה של ארצות הברית, הסדר והכלכלה העולמיים. לגישתם אלו מאוימים מצד מעצמות, בדגש על סין ורוסיה, שחקנים לא-מדינתיים קיצוניים כגון אל-קאעדה ודאעש, מדינות סוררות דוגמת איראן וצפון קוריאה, מגיפות והתפתחויות טכנולוגיות שעשויות לפגוע בארצות הברית, בדגש על המרחב הקיברנטי. באופן תמוה השניים לא מתייחסים כמעט לאיום הזה, במיוחד לאור הפרסומים בתקשורת אודות הפריצה האחרונה לשרתי ה-NSA ולמחשבי המפלגה הדמוקרטית, אבל בעיקר נוכח הפעילות ההתקפית האגרסיבית שמנהלים הרוסים במרחב זה כנגד אוקראינה. אם זאת הם מציינים כי כיום הכוחות האמריקניים בכל תחום, החל מלוחמה ימית, יכולות תקיפה כירורגיות, כוח אווירי, מודיעין וסיור וכן במבצעים מיוחדים – משחקים בליגה אחרת בהשוואה לשאר הצבאות.

אף שמצב זה לא צפוי להשתנות בזמן הקרוב, הרי ש-15 שנות לחימה ארוכות וקיצוצים תקציביים משמעותיים שנעשו בחמש השנים האחרונות גבו את מחירם. אין זאת שהכוח הצבאי של ארצות הברית אינו מוכן לקרב, אך הוא סובל מחוסרים בתחום כוח האדם והמשאבים. במאמרם טוענים השניים כי מגמת הקיצוצים מוכרחה להיפסק וכי הצי והצבא קטנים מדי בהיקפם. השניים מצביעים על כך שהמגמה התקציבית הנוכחית מלמדת על כך שמתוכננים קיצוצים נוספים ומציעים להעריך מחדש תכניות הצטיידות יקרות וזוללות משאבים דוגמת מטוס הקרב F-35.

מה משאיר את האמריקנים ערים בלילה

כוח שריון אמריקני בעיראק.

כוח שריון אמריקני בעיראק, (מקור: ויקיפדיה).

המחברים מוטרדים מהתעצמות סין בתחום הצבאי, אולם טוענים שיש לראות במדיניות הסינית חלק ממשחק שח-מט ארוך יותר ולא כהכנות למלחמה ממשמשת ובאה. על ארה"ב להגיב, אבל לעשות זאת באופן מדוד. המשך תוקפנות סינית בים סין הדרומי תחייב תגובה אבל זו אינה צריכה להיות הפעלה ישירה של כוח. מוטב להדק קשרים ביטחוניים עם מדינות שונות באזור, ואולי להגביר את הנוכחות האמריקנית. דוגמאות למימוש תפיסה זו ניתן למצוא בפריסה המתוכננת של 2,500 נחתים לאוסטרליה והקמת בסיסים בווייטנאם ובפיליפינים.

גורם נוסף שממנו מוטרדים המחברים הינו רוסיה, שהשילוב בין כוח האש העצום שברשותה לשאיפות ההתפשטות של נשיאה, פוטין, הופכות אותה ליריב משמעותי המחייב תשומת לב רבה. מנגד, צריך לשים את התוקפנות הרוסית בפרספקטיבה. צעדיו של פוטין בחצי האי קרים ובסוריה אינם מאיימים על אינטרסים מרכזיים של ברית נאט"ו. מה שנדרש כעת הוא חיזוק המחויבות והנוכחות הצבאית של ארה"ב באירופה. כך למשל, מציעים המחברים פריסת חטיבת שריון אמריקנית בגרמניה והצבת כוח במדינות הבאלטיות במטרה להרתיע את רוסיה שמפרה באופן תדיר את ריבונות מדינות אלו וחודרת לשטחן. השניים גם מציינים את תרומתן של הסנקציות הכלכליות לריסון התוקפנות הרוסית, כמו גם האיראנית (ומייחסים להן את הגעתה למשא ומתן על הסכם הגרעין). לשיטתם בשל כך על מזכירות המדינה ומשרד ההגנה לקיים יותר שיתופי פעולה עם משרדי המשפטים והאוצר.

שדה הקרב השתנה

פטראוס כממ צנחנים

פטראוס כקצין צנחנים צעיר, (מקור: youtube).

מדיניות הגנה רצינית צריכה לקחת בחשבון כי אף שטבע המלחמה אינו משתנה, הרי ששדה הקרב השתנה משמעותית מאז הימים בהם היה סג"מ פטראוס מפקד מחלקה בצוות הקרב הגדודי המוצנח ה-509 של צבא ארצות הברית, אשר נועד לשמש כחי"ר קל ונייד במלחמה אפשרית בין ברית נאט"ו לברית ורשה באירופה. מהפכות צבאיות אמיתיות הן נדירות יחסית, והשינויים מתרחשים בדרך כלל בהדרגה, אך המחברים מצביעים על מהפכה אחת שכזו, כתוצאה מן השילוב שבין כוח אווירי, חימוש מונחה מדויק ומערכות מודיעין עדכני, מעקב וסיור (ISR), שמביאה לשינויים מפליגים באופן שהכוח הצבאי האמריקני מופעל בשדה הקרב. המהפכה הזו, שמקורה בתפיסת קרב אוויר-יבשה המשולב (Air-Land Battle) שפותחה בצבא האמריקני בעיקר לאור לקחי מלחמת יום הכיפורים (צחוק הגורל שהצבא שהטמיע טוב מכולם את לקחי המלחמה ההיא לא לחם בה כלל), מאפשרת להפעיל כוח צבאי ולפגוע בדיוק רב ובו זמנית ביעדים בחזית ובעורף. 

כתוצאה מכך, גורמים בפנטגון, בהובלת שר ההגנה אשטון קרטר, שוקלים קיצוץ תקציבי נוסף. לגישתם בעימות אפשרי עם סין, למשל, על כלל יכולותיה, ובהן טילים בין יבשתיים, צוללות, מטוסי קרב וספינות בזירת האוקיינוס השקט, תוכל ארצות הברית לממש את יתרונה בהפעלת מערכות נשק מתקדמות ומדויקות. פטראוס ואוה'נלון טוענים במאמר כי לקידמה הזו יש גם מגבלות. כדי להפוך תקיפה באמצעות חימוש מונחה מדויק ליעילה, צריך לאתר את המטרות שמסתתרות, בדרך כלל בערים, יערות וג'ונגלים או מתחת לפני קרקע. לוחמת היבשה נותרה גם היא מורכבת במיוחד נוכח העובדה שחלק ניכר ממלחמות ההווה הן כנגד יריבים דוגמת דאעש ואל-קאעדה הפועלים בחסות אוכלוסייה אזרחית, או כנגד יריב המנסה להסוות את הנעשה כפי שעשו הרוסים, שהפעילו באוקראינה "אנשים ירוקים קטנים" שפעלו במדים לא מסומנים.

להכין את הצבא לכל דבר

הצנטוריונים(2)

ספר שהשפיע רבות על פטראוס.

לאחר מלחמות קשות וממושכות באפגניסטן ובעיראק, נשמעה ביקורת כי כוחות היבשה האמריקניים אינם מתאימים למשימות מורכבות החורגות מן הלוחמה הקונבנציונאלית בין צבאות. היו שהזכירו את הניסיון האמריקני הכושל במלחמת וייטנאם. כך למשל קבע מסמך ההנחיות האסטרטגי שפרסם ממשל אובמה ב-2012 כי אף שעל הכוח הצבאי האמריקני לשמר את הידע שנצבר בשנות הלחימה מאז 2001, הרי ש"היקף הצבא אינו צריך עוד להיות כזה המאפשר ניהול מבצעי שימור יציבות ממושכים", דוגמת אלו שניהל הצבא בעיראק ואפגניסטן.

דומה שאין מתאים מפטראוס לחלוק על תפיסה זו. כקצין צנחנים צעיר הושפע מאוד מן הספר "הצנטוריונים" מאת ז`אן לארטגי (הוצאת משרד הביטחון, 1982). ברומן, המתאר את קורותיהם של צנחנים צרפתיים במלחמת בהודו-סין, מסביר הסגן מארינדל לחבריו כי בעוד שהצבא הצרפתי נלחם כאילו היה זה משחק הקלפים באלוט, שבו לשחקן ישנם 32 קלפים, הווייטנאמים "משחקים בריג', ויש להם חמישים-ושנים קלפים" (עמוד 147). על הצבא הצרפתי להבין, חותם מארינדל את הסברו, שמאחר והצד השני מנהל כנגדם מלחמת גרילה דרוש שינוי באופן שבו הוא פועל ולוחם. פטראוס הציג במשך השנים פעמים רבות את הקטע הזה בספר כדוגמה לצורך לחשוב וללחום אחרת, שכן בעוד שהאיום והאפשרות שבלחימה כנגד צבאות סדירים פחת, גדל האיום שמצד כוחות לא סדירים וארגוני טרור וגרילה היברידייים כמו דאעש.

721px-david_petraeus_zafaraniyah

הגנרל פטראוס, בימיו כמפקד הכוחות בעיראק, (מקור: ויקיפדיה).

לאורך הקריירה שלו עסק פטראוס רבות באותו שינוי מחשבתי ובגיבוש מענה מתאים לשינויים בשדה הקרב. הוא פיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101 בראשית הקרבות בעיראק ובהמשך, כמפקד הכוחות במדינה, הוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge) שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, קיום נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה לשתף פעולה עם הצבא האמריקני כנגד הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אפשר פגיעה קשה במחבלים, שבתורה הביאה ליציבות וסדר, לפחות עד נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה. במאמרם טוענים אוה'נלון ופטראוס כי למרות שהממשל נרתע מלקחת חלק בעימותים מסוג זה "ההיסטוריה מלמדת כי בסופו של דבר הוא ימצא את עצמו עוסק בהם, נשאב לכך בידי האירועים". כדאי, הם מציינים, שהכוחות יהיו ערוכים לכך.

השניים מציינים כי תפיסת ההפעלה של הצבא משנת 2014, "ניצחון בעולם מורכב", מכירה בחוכמה בכך שהצבא הנוכחי והעתידי חייב להיות מסוגל להתמודד עם מנעד רחב של אתגרים אפשריים, ובהם המלחמה בכוחות לא-סדירים. המסמך מתבסס על תפיסות קודמות ובהן "מלחמת שלושת הבלוקים" שהגה מפקד חיל הנחתים לשעבר, הגנרל צ'ארלס קרולאק, שגרסה שכוחות ארה"ב עשויים לספק סיוע אזרחי בחלק אחד של עיר, לשמש ככוח משקיפים לשימור הרגיעה בשני, ולנהל לחימה אינטנסיבית נגד אויב נחוש בחלק השלישי של אותה עיר. בהקשר לכך ראוי לציין את הדיאלוג שמקיים צה"ל עם הכוחות האמריקניים. רק באחרונה ביקר בארצות הברית הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שלו יחסים קרובים עם מקבילו גנרל הנחתים ג'וזף דנפורד (שאף העניק לו עיטור). בפרסומים בתקשורת נכתב כי האמריקנים הביעו עניין רב בתהליכי בניין הכוח שהוא מוביל בצבא, ובתפיסותיו את האופן שבו יש ללחום בארגוני טרור וגרילה.

מסר של מוכנות לפעולה

Donald_Trump_August_19,_2015_(cropped)

דונלד טראמפ, סופג ביקורת במאמר, (מקור: ויקיפדיה).

המחברים מבקרים את הצעתו של המועמד הרפובליקני לנשיאות, דונלד טראמפ (שאינו מוזכר במאמר בשמו), כי על בעלות הברית של ארה"ב לשלם בעבור ההגנה האמריקנית (מה שמוכר בעולם התחתון כ"פרוטקשן") אחרת לא יזכו לה, ומגדירים אותה כשגיאה מסוכנת. על-פי המאמר הוצאות הביטחון של ארה"ב, כ-650 מיליארד דולרים בשנה, הן עכשיו כשלושה אחוזים מהתמ"ג האמריקני. השניים גורסים כי אין מדובר ב"נטל מיותר על כלכלת ארה"ב וזוהי למעשה מציאה בהתחשב בשלום, הביטחון והיציבות הבינלאומיות שהיא מממנת". ארצות הברית נדרשת לכך משום שיש לה מגוון רחב של תחומי אחריות ואינטרסים גלובליים ומשום שעליה לשאוף להרתיע את אויביה ולא רק להסתפק ביכולת לנצחם.

המדיניות שמציעים פטראוס ואוה'נלון היא שקולה וזהירה ומתבססת בעיקר על חיזוק הבריתות והנוכחות ופחות על הפעלת כוח. מסר של מוכנות לפעולה והגנה על מה שמוגדר כאינטרסים חיוניים ועל ערכים אמריקניים. האתגר של הממשל הבא יהיה לבנות את הכוח, לטפל באירועים ולהוסיף ולתחזק את הדומיננטיות של הכוח הצבאי האמריקני בסביבה האסטרטגית המתפתחת. כדאי, אם כן, שהנשיאה (או הנשיא) הבאה של ארצות הברית, תקרא את המאמר בעיון.

 (המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.09.2016)

הפוליטיקה החמושה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספר שכתב אמיל סימפסון, עמית מחקר בהרווארד, הצליח לתפוס יפה את האתגרים של עימותי ההווה (והעתיד?) ולשלב בין חוויותיו האישיות מן השירות הצבאי באפגניסטן לתובנות אסטרטגיות וגיאו-פוליטיות. בעוד שהרוב מנתחים את המלחמה ממעוף הציפור, סימפסון עושה זאת מלמטה למעלה.

250px-Percy_Fitzwallace

האדמירל בסדרה "הבית הלבן" טען שאינו יכול עוד "להבדיל בין זמן שלום לזמן מלחמה".

באחת הסצינות בסדרת הדרמה "הבית הלבן" שואל האדמירל פיצוואלס, ראש המטות המשולבים, את ראש הסגל אם הוא עדיין מצליח להבחין בין תקופת שלום למלחמה. כשהאחרון משיב בשלילה ממשיך האדמירל ומצהיר שגם הוא, מומחה מוביל ללוחמה,שאינו "יודע להבדיל בין זמן שלום לזמן מלחמה". הדיאלוג הקצר תפס יפה-יפה את העמימות שנוצרה בין תקופת שלום ורגיעה יחסית לשעת מלחמה בעת הנוכחית. בחציה השני של המאה העשרים, ובפרט למן שנות התשעים שלה ואילך מוצאות עצמן הדמוקרטיות המערביות (וישראל בתוכן) מנהלות שורה של עימותים צבאיים במצב עמום שאינו רגיעה, אך גם אינו מצב לוחמה מלא. הבעיה שבהגדרת המצב הנידון והפעולה בו יצרה דילמות ומורכבות לכוחות הלוחמים, למדינאים ששלחו אותם ולציבור שממנו הם באים ואליו הם חוזרים. את תסבוכת הזו מנסה לפתור אמיל סימפסון בספרו, "War from the ground up" ("מלחמה מלמטה למעלה", הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2012), דרך ניסיון לשרטט את אופי עימותי ההווה והעתיד.

הקרב על הנארטיב והתודעה

סימפסון שילב בין חוויותיו מן השירות הצבאי לניתוח גיאו-פוליטי ואסטרטגי.

סימפסון, שילב בין חוויותיו מן השירות הצבאי לניתוח גיאו-פוליטי ואסטרטגי.

סימפסון, בוגר אוקספורד המשמש כעמית מחקר בהרווארד, שרת שש שנים בצבא הבריטי, בין היתר כמפקד מחלקה בגדוד הראשון של רג'ימנט רובאי גורקה המלכותי (רג'ימנט חיל רגלים קל ונייד שבו משרתים בני שבט הגורקה מנפאל). שירותו כלל שלושה סבבי שירות באפגניסטן. בספרו מתאר סימפסון כיצד "כמפקד מחלקת חי"ר ב-2007, הפעולה הראשונה שבה לקחתי חלק היה מבצע חטיבתי לביעור קיני מחבלים בעמק גרשק העליון, במחוז הלמנד. המחבלים הותקלו, נהדפו, והמשימה בוצעה. אך גם המחבלים טענו גם הם לניצחון משום שגם הם הסבו לנו כמה נפגעים ואנו לא נשארנו להחזיק בשטח שטיהרנו. התוצאה של המבצע בטווח הארוך נתונה לוויכוח מאחר שמספר מבצעים דומים באותו אזור נערכו מאז. יתרה זאת, ה'משמעות' של הקרב בעבור האוכלוסייה המקומית קרוב לוודאי שלא היתה קשורה כלל בשאלה 'מי ניצח'. אותם תטריד הרבה יותר הדאגה לביטחונם האישי ולרכושם" (עמוד 28). תיאור זה, שמוכר כל-כך לכל מי ששירת בצה"ל ולקח חלק בפשיטות בלבנון, בעזה או בשטחים, מכיל בתוכו את הבעיה כולה. כשהנארטיב של שני הצדדים מצוי ברבדים שונים ומתעצב לפי תפיסות מציאות מנוגדות בתכלית, ישנו קושי מהותי לקבוע מי ניצח.

בספרו טוען סימפסון כי המלחמה המסורתית בין מדינות, כפי שהגדיר אותה קלאוזוביץ, עודנה עמנו (שכפי שהוכיח פוטין במלחמה בדרום אוסטיה ב-2008), אבל לצדה הלכה והתפתחה לחימה מסוג נוסף, זו שהוא מכנה "הפולטיקה החמושה". המלחמות של פעם, מציין סימפסון, אופיינו על-ידי שני קריטריונים: הקוטביות – הרעיון שיש שני צדדים לכל עימות, אנחנו והם – והחתירה להכרעה. אך מהם הקטבים במלחמת האזרחים בסוריה? כיצד ניתן להכריע בעימותים שכאלה? גם כשעיקרון הקוטביות כן מתממש, הרי שכנגד מדינה לרוב ניצב ארגון צבאי לא מדינתי הפועל מתוך האוכלוסייה. בעימותים כאלה, נדיר שאחד הצדדים מושמד כליל, או שמתבטלים רצונו ללחום ויכולתו לעשות כן. כל שניתן להשיג הוא לכפות על היריב את רצוננו, ולבטח לא להכריעו.

יתרה מזאת, לטענת סימפסון המלחמות במאה ה-21 הביאו לתובנה שהניצחון במערכה אינו בהכרח הניצחון במלחמה כולה. הניצחון הצבאי הוא ביחס לאויב, אלא שהיות העולם "כפר גלובלי" הביאה למצב שבו ישנם קהלים שחשיבותם עולה בהדרגה על זו של האויב. הקרב על הנארטיב והתודעה של אותם קהלים, בין אם מדובר באזרחים בעורף (תחת אש, כמו בישראל, או מרוחקים כפי שהם בארצות הברית או בריטניה), באוכלוסייה האזרחית בשטח שבו לוחמים או בדעת הקהל העולמית – הוא שונה בתכלית. סימפסון מתאר כיצד מפקד הפלוגה שלו באפגניסטן, מיג'ור שון צ'אנדלר, נמנע במכוון מהפעלת כוח שאינו על טהרת חי"ר (מטוסים, ארטילריה וכו') בכדי שלא לשחק לידי התעמולה של אנשי אל-קאעדה שטענו כי החיילים הבריטיים הם פחדנים המשחקים משחק שאינו הוגן באמצעות לחימה מהאוויר או ממרחק. בשלב מסוים הוא אף הדליף לכפריים כי ביום ובשעה נתונים יתייצבו הוא ותריסר מאנשיו בשדה פתוח, ללא כוחות סיוע, לקרב הוגן עם מחבלי אל-קאעדה. אף שהוא ואנשיו התייצבו למפגש, יריביהם לא באו. הדבר יצר אפקט תודעתי בקרב האוכלוסייה הכפרית שעד אז העריכה את אומץ הלב של לוחמי אל-קאעדה. לאחר המפגש הם נחשבו לפחדנים בעיניהם.

הדיאלוג שמעצב את המערכה

9781922070760

ספרו של סימפסון, מנתח את אופי העימותים המודרניים.

המחבר עוסק גם בחשיבות הדיאלוג בין הדרג הצבאי למדיני. לטענתו, התפיסה על-פיה הדרג המדיני יעצב את האסטרטגיה ואילו הצבא יבצע היא מיושנת ומעולם לא יושמה הלכה למעשה. אף שכפיפות הדרג הצבאי למדיני ברורה, על הצבא לקיים דיאלוג עם הדרג המדיני במטרה לעצב את היעדים האסטרטגיים של המערכה, מתוך הבנה עמוקה את מה ניתן להשיג בכוח צבאי ומה לא ניתן. דברים דומים אמר ב-2012 הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזיבהרצאה אודות מבצע עופרת יצוקה: "אני חושב שאחד הדברים הכי חשובים, החובות שמוטלות על הדרג של המטה הכללי – ובטח על העומד בראשו – בממשק עם הדרג המדיני, זה לעצב נכון את המלחמה ואת המטרות שלה. להיות שותף, ממליץ כמובן, הדרג המדיני מחליט. אני חושב שהדבר הזה, יש לזה השלכת-מפתח על המערכה עצמה ועל התוצאות שלה. זאת חובה כפולה, אני חושב, קודם כל מעצם העובדה שאתה אמור להיות המומחה להפעלת הכוח הצבאי. וזאת חובה, אני חושב, גם פיקודית-מנהיגותית." סימפסון מצטט בספר דיאלוג שהתקיים רגע לפני סיומה של מלחמת וייטנאם, במהלכו הטיח קולונל אמריקני במקבילו הצפון-וייטנאמי כי הצבא האמריקני ניצח אותם בכל קרב. "זה אולי נכון", השיב הווייטנאמי, "אבל גם לא רלוונטי". לכוח הצבאי יש מגבלות ועל–כן בניגוד למלחמות העבר, למאמצים של עוצמה רכה, דיפלומטיה, תודעה, מנהל אזרחי וכלכלה יש תפקיד חשוב בעיצוב המערכה וקביעת תוצאותיה. 

סימפסון הצליח לתפוס יפה את האתגרים של עימותי ההווה (והעתיד?), לשלב בין חוויותיו האישיות כחייל לתובנות אסטרטגיות וגיאו-פוליטיות, ולהוציא מתחת ידו ספר עליו כתב ההיסטוריון הצבאי סר מקס הייסטינגס כי שרים ייטיבו לעשות אם יקראו "לפני שישגרו שוב כוחות לעבר הלא הנודע. הם עשויים אז להבין טוב יותר כמה חמקמקים הם מושגי הניצחון וההפסד בעימותים המודרניים." בעוד שרוב החיבורים בנושא מנתחים את המלחמה ממעוף הציפור, מהווה ספרו של סימפסון ניסיון לנתח את הדברים מלמטה למעלה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בבלוג "שורטי", המכון למחקרי ביטחון לאומי,  22.08.2016)

בכאוס ושמו סוריה על ישראל ליזום יותר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מלחמת האזרחים המדממת בסוריה, כפי שמתאר אותה מזכר שפורסם במכון למחקרי ביטחון לאומי טומנת בתוכה גם הזדמנויות לישראל ולא רק אתגרים. בראיון עם אחד מכותביו, תא"ל במיל' אודי דקל, הוא מנסה להסביר מדוע.

תא

תא"ל במיל' אודי דקל טוען שישראל צריכה ליזום יותר בהקשר לסוריה.

בהרצאות הנוגעות למלחמת האזרחים בסוריה נהג תא"ל במיל' אודי דקל, מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), לשאול את הקהל מה אומר להם המספר 157. בעבר, אמר דקל, אשר שירת בצה"ל בתפקידי מודיעין וכיהן בין היתר כראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון וכראש מנהלת המשא ומתן עם הפלסטינים (תחת ראש הממשלה אולמרט), היה זה מספרה של חטיבת טילי קרקע-קרקע בצבא סוריה ואילו היום מספר זה מייצג את מספר הפלגים הלוחמים בסוריה. אין כמשל זה להמחיש את התפרקותה של מדינת הלאום הסורית. בדצמבר האחרון התפרסם מזכר בשם "סוריה – מפה חדשה, שחקנים חדשים: אתגרים והזדמנויות לישראל" שכתב דקל במשותף עם ד"ר אופיר וינטר וד"ר ניר בומס. במזכר מנסים השלושה לעשות סדר בכאוס השורר כעת בסוריה, להגדיר את השחקנים השונים ואת המניע אותם ובנוסף להצביע על ההזדמנויות בפני ישראל ועל כך שעליה לנקוט מדיניות אקטיבית יותר בנוגע לנעשה בגבולה המזרחי.

בצד השני כבר אין מבוגר אחד אחראי

המזכר אודות מלחמת האזרחים בסוריה והאתגרים (וההזדמנויות) הגלומות בה לישראל.

המזכר מציג את האתגרים (וההזדמנויות) הגלומות במלחמה לישראל.

במזכר מציינים המחברים כי סוריה הפכה ל"זירת התכתשות פנימית, אזורית ובינלאומית בין שחקנים מדינתיים ושחקנים אחרים שהצליחו לנצל את חולשתו היחסית של משטר אסד כדי לבסס את מעמדם." במקביל פועלים בקונפליקט גורמי אסלאם סוניים ושיעיים רדיקליים העוינים את ישראל ונתונים למרותן של מדינות ש"שיחסיהן עם ישראל עכורים ומתוחים במקרה של טורקיה וקטר או עוינים ונפיצים במקרה של איראן ושלוחתה הלבנונית חזבאללה." נראה כי גם הקהילה הבינלאומית טרם החליטה כיצד לטפל בקונפליקט האלים והעקוב מדם שמתרחש בסוריה. "בעוד ישראל וערב הסעודית נוטות לראות את האיום העיקרי בהשתלטות הציר השיעי הרדיקלי בהובלת איראן על סוריה, הרי מדינות אחרות, בראשן רוסיה וארצות הברית, נוטות להציב את בלימת 'המדינה האסלאמית' בראש דאגותיהן. טורקיה מצדה מייחסת סכנה משמעותית ביותר גם להקמת אוטונומיה מורחבת למיעוט הכורדי."

20319

פגיעת הפצצות במחנה האימונים בסוריה שהותקף כמסר לאסד.

בשיחה שקיימתי איתו סיפר תא"ל במיל' דקל כי בעבר, כאשר החליט הממשל הישראלי כי נשיא סוריה, בשאר אסד (או לחלופין גורם טרור זה או אחר הפועל מסוריה) ביצע פעולה עוינת או סייע לכזו ניתן היה להעביר מסר ברור לאסד, מתוקף היותו שליטה הריבוני של סוריה וכמי שמסייע למספר ארגוני טרור ובהם חזבאללה, וברוב המקרים המסר הובן. העובדה שהייתה כתובת ברורה ואחראית, גם אם כזו העוינת את ישראל, הקלה עליה את התמרון במרחב האזורי. כך למשל, תקפו ב-2003 מטוסי חיל האוויר מחנה אימונים של הארגונים הפלסטיניים בקרבת דמשק, לאחר הפיגוע במסעדת מקסים עליו הוחלט במטה הג'יהאד האסלאמי בדמשק. היה בכך מסר ברור לאסד שעליו לרסן את הארגונים הפועלים משטחו. אולם כיום, לדברי דקל, אין יותר כתובת ריבונית ברורה שאליה יכולה ישראל להעביר מסר במידה ונחצה קו אדום. לדבריו, גם אם אסד, הנתמך על-ידי איראן ורוסיה, ישרוד את המלחמה הוא ישלוט רק בחלק מסוריה כפי שהייתה מוכרת לנו, בו הוא מחזיק גם כיום. העולם השתנה ועל ישראל להבין שהיא צריכה לפתח כלים להתמודדות עם סביבה מרובת שחקנים עם אינטרסים והגיונות שונים.

חורבן בעיר חאלב.

חורבן בעיר חאלב.

לגישתו המדינה הסורית התפרקה למחוזות בהם שולטים, או לחלופין יישלטו פלגים, עדות ולעיתים קהילות מקומיות. על ישראל להפנים כי "המבוגר האחראי" מעבר לגבול פינה את מקומו לערב רב של חמולות ושרי צבא מקומיים איתם תיאלץ ישראל להתמודד, וחשוב מכך למצוא שפה משותפת ואף אינטרסים משותפים. הדבר דומה לדבריו למה שעלול להתרחש בזירה הפלסטינית, במידה והרשות הפלסטינית תתפרק. בתרחיש זה, תיאלץ ישראל לבסס מערכת יחסים נפרדת עם קהילת חברון, עם קהילת ג'נין ועם קהילת שכם, כל אחת והנהגתה, כל אחת והאינטרסים שלה.

לשאלה האם ישנם ארגונים מתונים במלחמת האזרחים הסורית, השיב דקל כי צריך תמיד לזכור שהמושג מתונים הוא יחסי, בהשוואה למדינה האסלאמית ואסד, ואולי צריך לכנותם יותר פרגמטיים. הוא ציין שישנם כמה שחקני אופוזיציה פרגמטיים, המייצגים בחלקם קבוצות סוריות אזוריות ומקומיות שאינן רואות בישראל איום עם כמיהה לקבלת סיוע הומניטארי וצבאי מישראל. אולם הם אינם מהווים משקל נגד משמעותי אל מול אסד וחזבאללה, מחד, ומול ארגוני הג'יהאד השונים ובהם אלה המסונפים לאל-קאעדה ואלה שנשבעו אמונים למדינה האסלאמית, מאידך.

מנהיג

מנהיג "צבא האסלאם", זהראן עלוש, שנהרג בתקיפה אווירית רוסית בחודש שעבר.

הארגונים היותר פרגמטיים שצוברים כוח והשפעה ונתפסים כאלטרנטיבה לשלטון אסד נגדעים מיד על-ידי הקואליציה הפרו-אסדית, או ארגוני האסלאם הרדיקלי. כך למשל, בדצמבר האחרון, נהרג מנהיג ארגון המורדים הסורי "צבא האסלאם", זהראן עלוש, לאחר שמטוסי קרב רוסיים תקפו את מפקדתו שבע'וטה, ממזרח לדמשק. עלוש נתפס במערב, כמו גם בעיני ערב הסעודית ירדן וטורקיה, כמנהיג מתון שיוכל להיות שותף בהנהגת סוריה ביום שלאחר אסד. יש הגורסים כי היה זה "סיכול ממוקד" מצד רוסיה כדי לחסל כל אלטרנטיבה לאסד. רוסיה בהנהגת פוטין פועלת בסוריה מתוך מטרה לבצר את משטר אסד ולהבטיח את המשך שלטונו, לפחות בחלקים שבהם הוא מחזיק כיום ואולי אף יותר מכך. השאלה האם אכן היה מנהיג תנועת מורדים "מתון", או שמא הפך לכזה כאשר המערב נדרש לבחור בין החלופות הגרועות יותר (אסד, "הקצב" שטבח למעלה מרבע מיליון מבני עמו, והמדינה האסלאמית, שאנשיה עורפים ראשים כדבר שבשגרה). בברירה בין שכאלה קל להבין כיצד עלוש עשוי היה להצטייר כמתון ואף לגיטימי.

צריך לשנות אסטרטגיה

מפקד אוגדת הבשן, תא

מפקד אוגדת הבשן, תא"ל בוכריס והשר יעלון בגבול סוריה (צילום: עדן מולדבסקי, משהב"ט).

במזכר עומדים המחברים על-כך שהמדיניות הישראלית כלפי מלחמת האזרחים בסוריה מסתכמת במעקב ועמידה מנגד תוך איחולי "הצלחה לשני הצדדים"כמאמר רפול בעת מלחמת איראן-עיראק, ומתוך תקווה שהביצה השואבת והמדממת בסוריה תתיש את יריביה ותישאר בצד המזרחי של הגבול. במקביל הטיל בשעתו הרמטכ"ל גנץ על תא"ל אופק בוכריס, יוצא חטיבת גולני, להקים את אוגדת הבשן המרחבית במטרה לשפר את היערכות צה"ל בגבול ברמת הגולן אל מול גורמים מצד חזבאללה ואיראן, כמו גם "טפטופים" ממלחמת האזרחים עצמה. מעל 20 מחבלים נהרגו על הגדר ובקרבתה בתקופה בה פיקד בוכריס על הגזרה.

שר הביטחון משה יעלון (שכרמטכ"ל הורה על תקיפת מחנה האימונים ב-2003) הגדיר לפני כשנה את שלושת הקווים האדומים של ישראל בנוגע למלחמת האזרחים בסוריה: "העברת כלי נשק מתקדמים לארגון טרור כלשהו אם באמצעות איראן ואם באמצעות סוריה; העברת חומרים או כלי נשק כימיים לקבוצת טרור כלשהי; כל פגיעה בריבונות ישראל, בפרט ברמת הגולן." על-פי פרסומים זרים ישראל אכן אכפה את הקווים האדומים האלה בפעולות התקפיות בעלות חתימה משתנה ובכלל זה תקיפת שיירות נשק וחיסולם של ג'יהאד מורנייה וסמיר קונטאר. האינטרסים אסטרטגיים של ישראל כוללים גם רצון לשמור על יציבות בית המלוכה ההאשמי בירדן, בלימת התעצמותם של ארגונים עוינים במרחב, דוגמת חזבאללה, ומניעה מן המצוקה ההומניטרית של הפליטים מסוריה להשפיע על ישראל.

דקל מציין כי הפליטים שברחו מסוריה לירדן ונזקקים לטיפול רפואי, פוגשים את הרופאים הישראליים ומגלים כי "השד הישראלי" אינו נורא כפי שטרח המשטר הישן להנחיל להם. הוא מציין את השאלונים הזהים המופיעים במזכר, שנשלחו על-ידי המחברים, באופן ישיר ובאמצעות אנשי קשר, לאנשי אופוזיציה סוריים מקבוצות שונות, שמיעוטם פועל בתוך השטח הסורי ורובים מחוצה לו, בעיקר בטורקיה. משאלונים אלה עולה כי ישראל אינה נתפסת עוד על-ידם כשחקן שלילי ועוין אלא באופן חיובי יותר. מחברי המזכר מציינים כי שינוי מגמה זה מהווה עבור ישראל הזדמנות "לשיתופי פעולה ואולי גם להכנת תשתית לקשרים בעתיד בינה לבין שחקנים 'חיוביים'. שחקנים אלה חולקים עמה מטרות ואינטרסים חופפים, ובעיקר – יריבים משותפים." 

F-16 של חיל האוויר הירדני, ישראל וירדן יכולות ליצור אזור אסור לטיסה בדרום סוריה.

F-16 של חיל האוויר הירדני, ישראל וירדן יכולות ליצור אזור אסור לטיסה בדרום סוריה.

לטענת דקל בשל כך על ישראל לממש בזירה הסורית מדיניות יוזמת יותר ולקדם קשרים ותכניות שכאלו, במטרה לקדם אינטרסים טקטיים ואסטרטגיים החיוניים לה ובהם שמירת השקט ברמת הגולן, ומניעה מגורמים עוינים להתבסס בצדו הסורי של הגבול. לדבריו על ישראל לפעול בחשאי, לתמוך ולא להוביל בגלוי, כדי שלא להוות גורם שבעצם מעורבותו יימנע, בשל הרצון של מדינות ערביות שלא להיתפס בדעת הקהל כמשתפות פעולה עם ישראל. שיתופי פעולה אלה עשויים להיות צבאיים, כלכליים, והומניטריים. דוגמה לכך היא ההצעה המופיעה במזכר שישראל וירדן בשיתוף פעולה אסטרטגי תעצבנה את דרום סוריה כאזור הנתון להשפעתן. אחת האופציות שמוצגות במסמך היא הכרזה "על אזור אסור לטיסה ברמת הגולן ובדרום סוריה ואכיפתו, תוך אזהרה מפני יירוט כלי טיס של שלטון אסד." אזורים אחרים בסוריה נתונים כיום להשפעה חיצונית כמו צפון סוריה בהשפעה טורקית, גזרת החוף בהשפעה רוסית, המרחב שעוטף את לבנון בהשפעת חזבאללה ואיראן ומזרח סוריה, מרחב שתחת תקיפות אויריות של ארצות הברית. 

לדברי דקל, המציאות המתעצבת בסוריה טומנת בחובה אתגרים אבל גם הזדמנויות לכינון מערכות יחסים חדשות עם שחקנים שישפיעו על עתידה של סוריה, אשר סימנו את ישראל כבעלת ברית אפשרית כנגד הצירים הרדיקליים, הפרו־איראני מחד והסלפי-ג'יהאדי מאידך. אף שישראל צריכה להוסיף ולשמור על הקווים האדומים שהגדירה, אסור לה לעמוד מנגד מול ההזדמנויות פן תחמיץ אותן.

אובמה מעדיף שדאעש תחכה לינואר 2017\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הנשיא אובמה מתנגד לשליחת כוחות כנגד דאעש, למרות שבמשרד ההגנה כבר שוקלים זאת. לנשיא מגוון שיקולים ותקווה אחת – לדחות את הטיפול בבעיה לינאר 2017.

הממשל האמריקני שוקל באחרונה שליחת כוחות קרקעיים ללחימה כנגד דאעש. הנשיא אובמה טרם אישר זאת ונראה כי הוא מתקשה לוותר על אסטרטגיית ההתשה באמצעות מערכה אווירית בה דגל עד כה. הדבר נובע הן מכך שאובמה נבחר על מצע שכלל צימצום מעורבותה הקרקעית של ארצות הברית בלחימה במזרח התיכון, והן משום שהוא מאמין באסטרטגיה הגורסת כי עריפת ראש הנחש היא הפתרון האפקטיבי ביותר. הסיבה לכך היא ככל הנראה ניסיונו המוצלח יותר אל מול אל-קאעדה.

אובמה והסיכול הממוקד

964212[1]

הספר "בן לאדן – החיסול" מאת מרק בודן.

הספר "בן לאדן – החיסול" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, שנת 2012), מאת העיתונאי מרק בודן (מחבר "התרסקות במוגדישו" ו"'אורחיו' של האייתוללה") מספק צוהר לאופן שבו תופס הנשיא אובמה את הלחימה בג'יהאד העולמי. הוא עושה כן באמצעות תיאור השתלשלות האירועים שהובילה למבצע "חנית נפטון", במהלכו, ב-2 במאי 2011, פשטו באישון לילה לוחמי הקומנדו הימי האמריקני על מתחם מגורים באבּוֹטאבּאד שבפקיסטן, והרגו את אוסאמה בן לאדן, מנהיג אל-קאעדה ואדריכל פיגועי 11 בספטמבר 2001, לאחר מצוד שארך כעשר שנים.

mcraven_H8AGM_40597

אדמירל מקרייבן, מפקד JSOC ויוצא הקומנדו הימי.

בודן ערך תחקיר מעמיק וקיים ראיונות עם מקורות מוסמכים ושותפי סוד: הנשיא אובמה, בכירים בסי-איי-אי ובפנטגון, מפקדים בכוחות המיוחדים המשולבים של ארצות הברית ולוחמי "אריות הים" שהשתתפו בפשיטה. מצד שני, תיאוריו מזכירים יותר פרק בסדרה "הבית הלבן" מאשר את ספריו הקודמים. בודן מספר את הסיפור דרך שתי נקודות מבט עיקריות. נקודת המבט הראשונה היא של אדמירל ויליאם מקרייבן, ראש פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים של ארצות הברית (JSOC), תיכנן ופיקד עליו. מקרייבן, "קצין יחידת העילית "אריות הים"" (עמוד 23), התאמן "לקראת משימות נועזות במשך כל חייו הבוגרים" (עמוד 24) ולחם במלחמת המפרץ. בטרם בחירתו של אובמה לנשיאות שימש מקרייבן כסגנו של מפקד JSOC, הגנרל סטנלי מקריסטל, יוצא הריינג'רס והכוחות המיוחדים של צבא היבשה, בלחימה בעיראק. שם, "צוותי JSOC בפיקודו של מקריסטל החלו ב-2007 וב-2008 לפרק רשתות טרור בקצב הולך וגובר ולמוטט אותן, עוד לפני שאלה הבינו מה קורה" (עמוד 112).

נקודת המבט השנייה היא של הנשיא ברק אובמה. למרות שנתפס לעיתים כהססן בהפעלת כוח, בין היתר כתוצאה מן המחיר בחיי חיילים בלחימה במרג'ה שבאפגניסטן שנה קודם לכן, אובמה מצטייר בספר כאסטרטג זהיר שמכיר במגבלות הכוח ומוכן להפעילו רק כשהדבר דרוש. בממשל של אובמה הפנימו את הישגי ה-JSOC והבינו כי הפגיעה בפעילים בכירים משפיעה על כלל הארגון. הגישה ללחימה באל-קאעדה השתנתה – יותר סיכולים ממוקדים ופחות "מגפיים על הקרקע". אובמה עצמו הורה להגביר את ההתנקשויות באמצעות מל"טים ברחבי המזרח התיכון, בין היתר בפקיסטן ובתימן.

הנשיא אובמה וצוותו בחדר מצב בבית הלבן במהלך הפשיטה על המתחם באבוטבאד.

הנשיא אובמה וצוותו בחדר מצב בבית הלבן במהלך הפשיטה על המתחם באבוטבאד.

ככוח המבצע בחר מקרייבן ב"צוות 6" של הקומנדו הימי האמריקני (SEAL Team Six), יחידת העילית של הצי ללוחמה בטרור, הן מתוך נאמנות ליחידה בה צמח (בעניין הזה כמעט כל הצבאות דומים) והן משום ש"כוח דלתא", היחידה המקבילה של צבא היבשה, "תפסו קו" באפגניסטן ו"אריות הים" היו פנויים. בודן מתאר בספרו את הדילמות שעמדו לפתחו של הנשיא ואת התהליך המרתק והסבוך של קבלת ההחלטה על הפשיטה. בראיון לספר ציין אובמה כי נשען על האדמירל מ"אריות הים" כשקיבל את ההחלטה, "מקרייבן – יש בו משהו שנוסך ביטחון. ואני לחצתי אותו אל הקיר". (עמוד 201). מנגד, בעוד מקרייבן ראה את הדברים כשאלה של יכולת, נדרש אובמה לפרספקטיבה רחבה יותר בין היתר משום שארצות הברית עמדה להפר את ריבונותה של מדינה ידידותית. למרות זאת הודיע הנשיא כי "יש אור ירוק" (עמוד 202).

אתרי הפיגועים

הלוחמים בפשיטה, כפי שהוצגה בסרט ההוליוודי "כוננות עם שחר", 2012.

הלוחמים הוטסו מאפגניסטן לפקיסטן במסוקי בלק-הוק (שעל-פי מספר פרסומים היו מדגם חדיש ו"חמקני"). במהלך הנחיתה ביעד התרסק אחד המסוקים בחצר המתחם (והושמד בטרם פינוי הכוחות). בחמ"ל הפיקוד באפגניסטן דיווח מקרייבן שאנשיו "מוכנים למקרה כזה והם יתמודדו איתו" (עמוד 218). לוחמי הקומנדו הימי נעו בזריזות לעבר הבתים במתחם. כוח אחד התגבר במהירות על ההתנגדות המועטה מצד חלק קטן מן השוהים במתחם והרגו שני גברים ושתי נשים בקרב יריות. כוח נוסף נע לבית שהוגדר כיעד העיקרי. שלושה מן הלוחמים החלו לטפס במדרגות לקומה העליונה כשנתקלו בבן לאדן. "לפחות אחד הלוחמים ירה בו. האיש נסוג במהירות לתוך חדר השינה, והלוחמים בעקבותיו. בחדר השינה הם מצאו שתי נשים שרכנו מעל בן לאדן, אשר נפצע אנושות לאחר שנורה בראשו. הלוחם הראשון הדף את שתי הנשים מדרכו ושני האחרים נעמדו מעל בן לאדן וירו כמה פעמים נוספות בחזהו" (עמוד 221).

הנשיא אובמה והאדמירל מקרייבן בפגישה לאחר הפשיטה.

הנשיא אובמה והאדמירל מקרייבן בפגישה לאחר הפשיטה.

מיד לאחר מכן התפנו הלוחמים במסוקים לעבר אפגניסטן (ללא נפגעים). לאחר תשאול הלוחמים דיווח מקרייבן לנשיא כי בן לאדן נהרג. ""בלי דנ"א אני לא יכול להגיד לך שאני בטוח במאה אחוז," אמר האדמירל. "אבל אני די בטוח, קיבינימט"" (עמוד 226). במפגש עם הלוחמים בשובם מן המבצע אמר הנשיא אובמה ללוחמי הקומנדו הימי, "קיבלתי את ההחלטה שקיבלתי כי היה לי ביטחון של מאה אחוז ביכולת שלכם" (עמוד 250).

מה שעבד מול אל-קאעדה לא בהכרח מתאים מול דאעש.

מל"ט מסוג פרדטור, שהופעל רבות במבצעי סיכול ממוקדים כנגד אלקאעדה

מל"ט מסוג פרדטור, שהופעל רבות במבצעי סיכול ממוקדים כנגד אל-קאעדה.

אולם מוצלחת ככל שהתגלתה חלופת הסיכולים הממוקדים על פני המערכה הקרקעית כנגד אל-קאעדה אין בה בכדי ללמד כי היא (ומערכה האווירית) מתאימה כנגד המדינה האסאלמית. הסיבה לכך נובעת מכך שהיא משחקת על כל המגרש, הן כמדינה דה-פקטו, האחראית לשטח ולאוכלוסיה שחיה בו, והן כארגון ג'יהאד עולמי. בחינה צרה של המערכות שניהלה ישראל באחרונה אל מול הארגונים ההיברדיים חמאס וחזבאללה מלמדת כי נדרשה מעורבות של כוחות קרקעיים במטרה להשיג פגיעה משמעותית בארגון. בשל כך תקיפות אוויריות וסיכולים כירורגים עם מל"טים וכוחות מיוחדים לא יספיקו, מה גם שכוחות מקומיים לא מצליחים "לספק את הסחורה" ולנצח בלחימה הקרקעית.

דומה כי נדרש מהלך רב ממדי, הכולל שליחת "מגפיים על הקרקע" (יחידות רגלים וכוחות מיוחדים) ללחימה בעיראק כשבמקביל יפעלו נגדו ארגוני מודיעין ומשטרה ברחבי העולם במבצעי סיכול (בדומה לאלו שמבצע השב"כ בישראל). חרף נאומו התקיף של נשיא צרפת לאחר הפיגועים בפריז סביר הרבה יותר שצרפת תנהל את המלחמה ב"שלט רחוק" מאשר שתחייב את כוחותיה למערכה ארוכה ומדממת במזרח התיכון. הדבר נכון גם לשאר מדינות מערב אירופה. הדגש ששם אובמה במסיבת העיתונאים על החשיבה בטרם הפעולה, בין היתר על המצב שתיצור זו בעיראק, חשוב אף הוא. לו הממשל הקודם היה מקדיש לסוגיה את התשומות הראויות עיראק היתה נראית אחרת. אבל זו כמובן רק השערה. כך או כך, נראה שללא מוכנות מצד אירופה להתחייב לאסטרטגיה אגרסיבית יותר כנגד דאעש גם אובמה יבחר שלא לסכן את כוחותיו במערכה שכזו, כשהוא מקווה לדחות את הבעיה עד לאחרי ינואר 2017. אז זו כבר תהיה הבעיה של נשיא (או נשיאה) אחר. לא בטוח שהבחירה בידו.

 

פריז בוערת, מה הלאה?\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הפיגועים בפריז ממחישים את ההכרח בעליית מדרגה בלחימה כנגד דאעש, שמשחק כעת על כל המגרש, גם ארגון ג'יהאד עולמי וגם מדינה דה-פקטו.

שוטר מסייע לאחד הנפגעים לאחר הפיגוע בתיאטרון בטאקלאן שבפריז.

שוטר מסייע לאחד הנפגעים בפיגוע בתיאטרון בטאקלאן שבפריז.

סדרת הפיגועים בפריז בסוף השבוע המחישה למדינות המערב את ההכרח בעליית מדרגה בלחימה כנגד המדינה האסלאמית. כדרכן של בעיות אחרות במזרח התיכון שהוזנחו בידי המעצמות בהיותן בשלב ראשוני רק כדי לשוב חזקות ומורכבות יותר בהמשך, גם זו הידפקה (שלא לומר פוצצה את הדלת) על שערי אירופה.

הסכנה שבחיפזון למסגר את האירועים

הגנרל האמריקני נאגאטה, טוען שהמדינה האסלאמית היא קודם כל רעיון.

הגנרל נגאטה, טוען שדאעש הוא קודם כל רעיון.

במאמר שפרסם במגזין "אטלנטיק" ציטט גריים ווד את גנרל מייקל נגאטה, יוצא הכוחות המיוחדים של הצבא ("הכומתות הירוקות") שלחם בשעתו במוגדישו, בעיראק ובאפגניסטן, שאמר כי דאעש הוא קודם כל רעיון ולא יישות מדינתית ארגונית. למעשה, אמר נגאטה, ש"אנו אפילו לא מבינים אותו". זוהי אבחנה מעניינת מצד מי שעד לאחרונה שירת כמפקד המבצעים המיוחדים בפיקוד המרכז האמריקני. העובדה שהגנרל המנוסה התעקש שלא להצמיד את הלייבלים המוכרים לתופעה מעידה על חשיבה מקורית אבל בעיקר על רצון להימנע מטעויות בתפיסה.

בכלל, זוהי נטייה אנושית טבעית למסגר תופעות תחת קטגוריות מוכרות. הדבר מפשט לנו את החיים. אדם נתקל במשהו שהוא לא מבין ועד מהרה הוא ממיין אותו תחת קטגוריה מוכרת. זוהי הלוגיקה שמביאה לוויכוח האם גל טרור פלסטיני הוא למעשה אינתיפאדה. אם כן, ישנו סדר בעולם. אינתיפאדה היא בעיה מוכרת ויש לה פתרונות, טובים יותר טובים פחות, אבל פתרונות.

חיל האוויר הצרפתי תוקף מטרות של דאעש בתגובה לפיגועים בפריז.

חיל האוויר הצרפתי תוקף מטרות של דאעש בתגובה לפיגועים בפריז.

אם לא, זוהי בעיה חמורה. כי אז לא ברור לו, לאותו אדם, מה בעצם עושים אל מול תופעה חדשה. בדרך כלל הוא נופל לפח שניתן לכנות כ"עוד מאותו הדבר" ובוחר בשיטת המתאימה להתמודדות עם תופעה מקבילה, שכבר מוכרת לו, אבל אינה זהה. דוגמה לגישה זו ניתן לראות בפעולת התגמול המיידית שביצעה צרפת – סדרת התקיפות האוויריות ה"מאסיביות" שביצע חיל האוויר הצרפתי כנגד בירת המדינה האסלאמית א־רקה שבסוריה. זאת למרות שהניסיון לפגוע בדאעש באמצעות מערכה אווירית והפעלת כוחות קרקעיים מקומיים לא צלח עד כה ולא תרם גם לתחושת הרתיעה של הארגון מפני פגיעה במדינות התוקפות אותו גופא.

המדינה האסלאמית משחקת על כל המגרש

מל"ט מסוג פרדטור, שהופעל רבות במבצעי סיכול ממוקדים כנגד אלקאעדה

מל"ט מסוג פרדטור, שהופעל רבות במבצעי סיכול ממוקדים כנגד אלקאעדה.

כלל לא בטוח שאופן הלחימה ברעיון שמייצג דאעש זהה לאופן שבו נלחמים באל-קאעדה. עיקר כוחו של זה האחרון היא יכולתו להתרבות, להתחלק לתאי טרור קטנים ובעיקר להימנע מהקמת מרכז כובד בודד. למרות שתי מלחמות שניהלו ארצות הברית ומדינות נוספות כנגדו, הארגון נפגע אנשות בעיקר כתוצאה ממאמץ מודיעיני מתמשך שתורגם לשורת מבצעי סיכול ממוקדים, בהם נהרגו בין היתר אבו מוסעב א-זרקאווי ואוסאמה בן לאדן.

המדינה האסלאמית לעומת זאת, משחקת על שני המגרשים. מצד אחד מגייסת תומכים ולוחמים מבחוץ ומקבלת לשירותה ארגונים שונים (אחד מהם, ככל הנראה, פוצץ את מטוס הנוסעים הרוסי בסיני), ומצד שני (בדומה לחמאס ברצועת עזה) כשמה כן היא – מדינה דה-פקטו. היכולת שהפגינה באחרונה להוציא לפועל פיגועי נקמה קשים כנגד יריביה, ויהיו אלה החזבאללה בביירות, רוסיה התומכת באסד והקואליציה האירופית-אמריקנית, היא מרשימה ומשלבת טרור מונחה מדינה עם נחישות של ג'יהאד עולמי, בדומה לאלו שביצעו במהלך השנים סוריה ואיראן במטרה להגיב על תקיפות של ישראל. אולם יכולות אלו רתומות לרעיון שונה מאוד מאלו שבשמם פועלות מדינות אחרות.

התגובה של העולם, וצרפת

כפי שקורה לרוב משפוקדים פיגועים מסוג זה את אירופה (צרפת סבלה מהם יותר מאחרות), קמים אלו הרואים בהם קריאת השכמה לאירופה בטרם יהיה מאוחר מדי. אלה, שבדרך כלל נוטים לצדקנות (שלא לומר שמחה לאיד), משוכנעים שעתה יבינו האירופאים את מצבן של מדינות אחרות דוגמת ארצות הברית וישראל הנלחמות בטרור זמן רב, ונאלצות (תוך ספיגת גינוי מצד האירופאים) לוותר במהלך הלחימה על חלק מערכי היסוד שלהן.

לוחמי חי"ר צרפתים במאלי, ינואר 2013.

לוחמי חי"ר צרפתים במאלי, ינואר 2013.

קריאות אלו אינן במקומן. צרפת אינה מדינה פציפיסטית. שירותי המודיעין הצרפתים נחשבים למיומנים מאוד ויחידת העילית ללוחמה בטרור, GIGN, נחשבת לאחת המקצועיות בעולם. כשצרפת רואה צורך חיוני להפעלת כוח צבאי בשל פגיעה בביטחונה או באינטרסים שלה היא עושה כן. אלו הממשיכים לראות בה אומה שנסוגה מאלג'יר ונכבשה במלחמת העולם השנייה שוכחים שרק לפני כשנתיים שיגרה צרפת כוחות משלוח למבצע סרוואל כנגד מורדים איסלמיסטים שהשתלטו על צפון מאלי. מבצע זה, שנמשך כשבעה חודשים, כלל לחימה עזה והסתיים בהצלחה.

על אף זאת, ולמרות מספר ההרוגים הגבוה, אין בפיגועים האחרונים מסה קריטית שתביא לפתיחת מערכה משולבת בדומה לזאת שניהלה קואליציה בהובלת ארצות הברית באפגניסטן לאחר מתקפת הטרור ב-11.09.2001. אולם בעוד שבארצות הברית מתחילים לשקול ברצינות פריסת כוחות קרקעיים בעיראק כנגד המדינה האסלאמית, הרי שבאירופה ישנה תמיכה חזקה במדיניות קבלת הפליטים מסוריה (מהם עשויים לצמוח מפגעים נוספים) ובצורך להימנע מעימותים מיותרים.

סביר יותר שצרפת תגביר את מאמצי השיטור והמודיעין שיכללו פיקוח הדוק יותר על ההגירה, הגבולות (ובכלל זה אבטחת נמלי התעופה ומתקנים אסטרטגיים) ואת החדירה לפרטיות אזרחיה בשם הצורך להבטיח את שלומם. השאלה עד כמה בשם הביטחון מותר להפר את פרטיות של אזרח או אדם היא שאלה שכאמור מוכרת לישראלים ולאמריקנים זמן רב (מישהו אמר סנודן). כבר היה מי שאמר שהפגיעה החמורה ביותר שפגע הג'יהאד העולמי במערב היתה בכך שחייב אותו לנטוש ערכים, חירויות וכללי יסוד שבהם דגל (חופש הפרט, אם להזכיר רק אחד שנפגע אנושות) בכדי להילחם בו בהצלחה.

רמי הויברגר כיואב טוקר במערכון של החמישיה.

רמי הויברגר כיואב טוקר.

כשצריך להעריך מה תעשה צרפת אל מול האיום המתגבר מצד המדינה האסלאמית נראה כי מבחינת הפעלת כוח צבאי לא יהיה שינוי מהותי. המערכון הישן של החמישייה הקאמרית נכון גם כאן. כדברי רמי הויברגר, על אף האסון שפקד את צרפת, בביסטרו של פרנסואה הקצפת מתוקה כתמיד.