קצין חינוך ראשי החדש עשוי לצקת תוכן לתפקיד, בניגוד לכמה מקודמיו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כבר יותר מעשור שחיל החינוך נאבק על מקומו ותפקידו בצבא. מפקדיו נמנעו מ"לעשות גלים" ולכן גם לא השיגו השפעה של ממש. הבחירה באל"מ אופיר ליוויוס לקצין חינוך ראשי הבא עשויה לשנות זאת.

ביום שני פרסם דובר צה"ל את רשימת המינויים הבכירים עליהם החליט הרמטכ"ל, אביב כוכבי, ובהם מינויו של אל"מ אופיר ליוויוס, ראש מחלקת תכנון באג"ת, לקצין חינוך ראשי הבא (קח"ר). כמו קודמיו, גם הוא לא צמח בחיל החינוך אלא בגולני. צה"ל הוא צבא לוחם, האתוס שלו בנוי על עיקרון צבא העם ועל כך שתפקידו בסוף היום להבטיח את קיומנו במקום הזה. בצה"ל מפקד קרבי הוא גם מחנך, ואך טבעי הוא שבראש החיל שעוסק בערכיו ומורשתו יעמוד מי שעשה את רוב שירותו בתפקידי לחימה.

חיל שנאבק על מקומו ותפקידו

חיל החינוך הוקם בתקופה אחרת, שלצה"ל היו עוד תפקידים. בספרו, "המגש והכסף" ( כנרת זמורה-ביתן, 2003), כתב הפרשן הצבאי (ולימים הח"כ) עפר שלח כי ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, "ראה בצה"ל לא רק את הכוח המגן על המדינה, אלא את ליבתו של כור ההיתוך הציוני. צה"ל היה לא רק קבלן הביצוע של חלקים גדולים ממפעל ההתיישבות והחינוך, אלא גם נועד להיות "המשווה הגדול" – זה שמצידו האחד ייכנסו נערים שהגיעו מכל קצוות עולם ומצידו השני יצא אורי, הגיבור האמיתי של הוא הלך בשדות. כך הוקם הנח"ל וגויסו מורות-חיילות ושאר בעלי תפקידים שאין להם דבר עם ייעודו המקורי של צבא. מהיום ראשון נשא צה"ל על שכמו תפקיד חברתי אדיר" (עמודים 20-21).

שלח, בעצמו מ"פ צנחנים במילואים, ציין שהמודל הבן-גוריוני הזה היה מלא חורים כמעט מלכתחילה, ובישראל של שנות האלפיים הוא כבר כמעט בגדר אנכרוניזם מוחלט. הפרויקטים האדירים שאתם התמודד חיל החינוך הסתיימו מזמן. מגרעיני הנח"ל שהקימו היאחזויות יישובים נותרה בעיקר חטיבת חי"ר מעולה. חיל החינוך נאבק מאז על מקומו ותפקידו בצבא, ויהיה מי שיטען שבצה"ל 2019 כלל לא דרוש חיל חינוך (וקצין חינוך ראשי).

בשנים 2010-2006 החלה רבנות הצבאית שבראשה עמד אז תא"ל הרב אביחי רונצקי, להתחרות, הלכה למעשה, בחיל החינוך על תשומת ליבן של היחידות. רונצקי, שהוסמך לרבנות אחרי ששירת כמ"פ בסיירת שקד במלחמת יום הכיפורים, היה שונה מאוד מקודמיו ועסק בתודעה יהודית ורוח לחימה, הרבה יותר מאשר בדיני כשרות והלכות שבת. הרבנות נכנסה אז לוואקום שהותיר חיל החינוך. בהמשך נבלמה פעילות הענף לתודעה יהודית שהקים רונצקי, ובהנחיית הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, באכ"א נקבעו הגדרות וגבולות גזרה ברורים יותר בין הרבנות הצבאית לחיל החינוך. אבל העובדה נותרה שהחיל נשאר אנמי ולא משפיע. 

לא מן הנמנע שתחת קצין חינוך ראשי אחר, שדומה יותר באופיו לקח"ר אלעזר שטרן הדעתן (לימים אלוף וח"כ), החיל היה פחות פאסיבי ודריסת הרגל של הרבנות היתה פחותה. אבל מאז שטרן, שצמח בצנחנים ואף פיקד על בית הספר לקצינים, ולמעשה גם לפניו, לא ששו במטכ"ל למנות לתפקיד קצינים בולטים מליבת הצבא הקרבי. 

אלעזר שטרן, בימיו כקצין חינוך ראשי, (צילום: דו"צ).

בעת ששטרן כיהן בתפקיד הוא יזם קמפיין כנגד השתמטות משירות צבאי, קידם בקיאות בשירה ובזמר עבריים, דחף לקליטת נערי מקא"ם ביחידות קרביות ועסק רבות בדילמות מוסריות ופיקודיות, שבניגוד למי שצמח ביחידות העלית, היו מוכרות לו היטב משירותו בלבנון ובשטחים. הוא זכה לקיתונות של ביקורת על כל צעד ושעל, אבל אי-אפשר היה להתעלם ממנו. כמו צועריו כשהיה מפקד בה"ד 1, מי ששירת בצבא (במיוחד בקרבי) בתקופה שהיה קח"ר, זוכר את שטרן.

שני קציני חינוך הראשיים האחרונים, תא"ל אבנר פז-צוק, יוצא סיירת מטכ"ל שעשה את עיקר שירותו ביחידות הטכנולוגיות של אמ"ן, ומי שמשמש בתפקיד כעת, תא"ל צביקה פייראיזן, בעברו נווט F-15 ומפקד טייסת כטב"מים, היו שונים ממנו מאוד. איש מהם לא "עשה גלים" או סיבך את הצבא עם אמירות מורכבות, וניכר שעשו כל שביכולתם בכדי להימנע מכך.

יתכן וליוויוס יילך בדרכם, אך הוא עשוי גם לפעול אחרת. מה שבטוח, איש לא יוכל לטעון כלפיו, כפי שנטען כלפי שלושת קודמיו בתפקיד, שאינו בקי בקשיים, המורכבויות והשחיקה שמאפיינים את שירותם מפקדי וחיילי צבא היבשה. אף אחד גם לא יטען שהוא קצין קונבנציונלי. מסלול השירות שלו לא אפשר לו להפוך לכזה.

המ"פ מהשריפה בסלוקי

אל"מ ליוויוס, כמח"ט הבקעה, (צילום: דו"צ).

ליוויוס התגייס בשנת 93', הודח לאחר כשנה ממסלול ההכשרה בסיירת מטכ"ל ועבר ליחידת אגוז. לאחר קורס קצינים עשה את רוב תפקידיו בגדוד 13 של חטיבת גולני ובלבנון. ב-28 באוגוסט 1997, כמפקד הפלוגה הרובאית בגדוד, הוביל כוח שארב למחבלי חזבאללה בוואדי סלוקי. הכוח, שהיה ערוך בשלוש עמדות, נתקל בשתי חוליות מחבלים שהגיעו מכיוונים שונים.

ליוויוס הורה לעמדה אחת לרתק את אחת החוליות ועל הכוח שבעמדה אחרת, עליו פיקד המ"מ, דותן דרוק (גם הוא יוצא יחידת אגוז), פקד לפתוח באש על החולייה השנייה. המחבלים נפגעו. חפ"ק המ"פ, ליוויוס, נע לעבר המחבלים שנורו. "זיהיתי מיד שאחד המחבלים מת, והשני זוחל לכיוון שלנו. ירינו בו ובעצם סיימנו את החלק הזה של האירוע", סיפר לימים בראיון. בסיוע מסוקי תקיפה מסוג קוברה הרג כוח גולני את שלושת המחבלים בחוליה השנייה.

עד לאותו הרגע היה מדובר באירוע מוצלח מאוד, אולם אש ארטילרית של צה"ל שנורתה לעבר הוואדי, בעקבות זיהוי המחבלים, הציתה את הצמחייה היבשה (שיא הקיץ) ויצרה דליקה שהלכה והתפשטה. לוחמי גולני נלכדו באש. חלקם נסוג למוצב וחלקם חולץ לבסוף בסיוע יחידת החילוץ של חיל האוויר, 669. כתוצאה מהדליקה שכונתה מאז "אסון השריפה בוואדי סלוקי" נהרגו חמישה לוחמים ונפצעו חמישה נוספים ובהם ליוויוס עצמו. 

העיתונאי חיים הר-זהב, שחקר את שלהי שהיית צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון בספרו (העתיד לראות אור) "לבנון: המלחמה האבודה", כתב שכאשר לוחמי הפלוגה שבו מהלוויות חבריהם ללבנון הפגינו כשלושים מחברי תנועת ארבע אימהות מול משרד הביטחון בתל אביב. המפגינים הניפו שלטים שעליהם הודבקו כתבות אודות האסון והמילה "די" נכתבה באותיות גדולות. ב"מעריב", כתב הר-זהב (ששירת בעצמו בגדוד 931 של הנח"ל ובלבנון), נכתבה על ההפגנה ידיעה בת 23 מילים, ש"אורכה לא שיקף בשום צורה את מבול הפניות שהגיעו למחרת למובילות ארבע אימהות, מצדם של הורים לחיילי גולני ונח"ל שהיו בקו באותה העת". 

האסון היה חלק מגל אסונות שהתרחש באותה (ובכלל זה אסון השייטת ואסון המסוקים), והביא למהפך בתודעת הציבור בישראל לגבי כדאיות השהייה בלבנון. כאמור, למרות התוצאות הקשות של האירוע על התפקוד של ליוויוס במהלכו אין עוררין, ומשיחות עם פקודיו מאותה תקופה הוא זכור כמפקד מצוין.

בהמשך שימש כסגן מפקד גדוד 13, ולקח חלק בפעילות מבצעית ברצועת עזה ובכלל זה במבצע "ימי תשובה". ב-2005 הפעיל מחבל מטען חבלה כנגד שיירת רכבים בה נסע בדרום גוש קטיף. סרן בנג'י הילמן, מ"פ בגדוד, שנסע בשיירה הרג את המחבל וחילץ את ליוויוס שנפצע קשה (הילמן נהרג שנה מאוחר יותר כמ"פ באגוז במלחמת לבנון השנייה). הפציעה הותירה את ליוויוס קטוע רגל מעל לברך. למרות זאת התעקש לשוב לשירות, פיקד על יחידת מיתר, יחידה מובחרת של חיל התותחנים, ועל חטיבת הבקעה.

צבא העם עוד כאן

מח"ט הנח"ל, אל"מ גולדפוס, מאמין במודל צבא העם, (צילום: דו"צ).

השבוע שודר ב"חדשות 13" ראיון שקיים הכתב הצבאי אור הלר עם מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ דן גולדפוס. בראיון השמיע המח"ט, שעשה את רוב שירותו בשייטת 13 (עם גיחות לחטיבה הירוקה, בה פיקד על הסיירת החטיבתית ועל גדוד), כתב הגנה מרשים על מוסד צבא העם"איזו עוד הזדמנות יש להיפגש עם כולם? איזו עוד הזדמנות", שאל את הכתב, בעיצומו של תרגיל חטיבתי בצאלים. "המדינה הזאת הופכת ליותר ויותר קוטבית, אבל יש מקום אחד במדינת ישראל שמאחד את כולם: כולם נפגשים ביחד, כולם משרתים ביחד. זאת אומרת שהסיפור הזה של המדים האלה, במרכאות "אובדן הזהות", יש בזה משהו מאוד מחזק, משהו מאוד ערכי, מאוד מייצר", אמר.

חיזוק והידוק החיבור הזה, של כלל האוכלוסיות החייבות בגיוס (וגם מתגייסות), כמו גם שימת דגש על חשיבות השירות הקרבי והמשמעותי, עשוי להיות התפקיד של חיל החינוך בעת הנוכחית. 

במאמר שכתב ליוויוס ל"מקור ראשון" לפני כחמש שנים, עמד על כך שלמרות שצה"ל נסמך יותר ויותר על טכנולוגיה מתקדמת, "הניצחון בקרב ממשיך להיות תלוי בעיקר בלוחמים ומפקדים חדורי תחושת שליחות ואחריות, חסרי פחד אך מלאים מורא מגודל המשימה, תהיה אשר תהיה". אפשר להתווכח עם ליוויוס בנוגע להערה על היעדר הפחד. ממה שזכור לי על לחימה, הפחד הוא בן לוויה מתמיד, אבל בסך הכל הוא צודק.

ככל שיעמיקו בשיח על שליחות ואחריות כן ייטב. קצין חינוך ראשי הוא בדיוק האיש לכך, בתנאי שלא יברח מהעיסוק בסוגיות המורכבות בשירות הצבאי, ובהן החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים (וגם עם תושבי התנחלויות כמו יצהר), השירות המשותף של נשים וגברים ביחידות קרביות, חשיבות השמירה על מוסר לחימה גבוה, גם כשהאויב הוא ארגון הפועל מלב אוכלוסייה אזרחית. אם יעשה כן הוא עשוי להיזכר כקח"ר שהשפיע. אם לא, הוא יהיה עוד שם בשורה של קצינים טובים שלא הותירו חותם. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 08.08.2019)

מודעות פרסומת

"כוהן משוח מלחמה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרב רונצקי שנפטר השבוע היה אולי הרב הצבאי הראשי הבולט והמשפיע ביותר מאז שלמה גורן. בין שתמכו בו ובין שביקרו אותו, אי-אפשר היה להישאר אדיש לרב (והקצין הבכיר) שחזר בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים

הרב הצבאי הראשי, האלוף שלמה גורן, תוקע בשופר בכותל המערבי במלחמת ששת הימים, (מקור: ויקיפדיה).

השבוע נפטר הרב הצבאי הראשי (רבצ"ר) לשעבר, תא"ל (מיל') אביחי רונצקי, מי שהיה ככל הנראה הרב הצבאי הראשי הבולט ביותר בתפקיד מאז האלוף שלמה גורן. שלא כמו קודמיו היה רונצקי חילוני שחזר בתשובה וקצין קרבי במילואים, ששימש כראש מטה חטיבת שומרון, ובדומה מאוד לאלעזר שטרן כקצין חינוך ראשי, ספג רונצקי ביקורת מימין ומשמאל על מהלכיו והתבטאויותיו כרבצ"ר. נראה שהיתה לו עמדה בכל עניין (צבאי או לא), והוא לא חשש להביע אותה. הרבנות הצבאית בתקופתו גם לא הסתפקה בתפקיד "נגד כשרות בכיר" ואנשיה, בהובלתו, עסקו בחינוך ובהרצאות על גבורה יהודית וחשיבות הדת לכוחות הלוחמים. בקיצור, אי אפשר היה להישאר אדיש אליו.

המ"פ החילוני מסיירת שקד

רונצקי גדל בחיפה ולמד בפנימייה הצבאית בבית הספר הריאלי, במחזור ט"ו בו למדו גם האלוף דורון אלמוג (מיל') והעיתונאי לשעבר אביחי בקר. בתחילה התגייס לקומנדו הימי, אך באמצע המסלול עבר לצנחנים. במלחמת יום הכיפורים שימש כמפקד פלוגה בסיירת שקד ולחם בסיני. לימים כתב כי בטרם המלחמה, "עסקה פלוגה ה' של סיירת שקד, שעליה פיקדתי בתעסוקה מבצעית לאורך חוף מפרץ סואץ". התחושה, סיפר, היתה שאין בסך הכל ממה לחשוש והוא ואנשיו ניצלו את הזמן הפנוי לדיג וטיולים בסיני.

רונצקי, כמ"פ בסיירת שקד, (מקור: פייסבוק).

המלחמה נחתה עליו כרעם ביום בהיר בבוקר ה-6 באוקטובר, כאשר הבחין ב"מבנה גדול של מטוסים מתקרב לעברנו מכיון התעלה. הערתי את תשומת לב המפקד לכך שסוג המטוסים אינו מוכר לנו, ואכן היו אלה מיגים מצריים", שתקפו את הגזרה. הפלוגה של רונצקי נדדה במרחבי סיני ולמחרת, כתב, "חברה אלינו פלוגת המסלול של גדוד 890 בפיקודו של עמנואל בן ישי (בנישו) הי"ד מניר עציון. בסיוע שני מסוקי בל תקפנו כוח קומנדו גדול שהתמקם על שתי שלוחות שהיו משני צדי ואדי ע'רנדל, מדרום לראס-סודר". המלחמה היוותה קו פרשת מים עבור רונצקי, שחזר בעקבותיה בתשובה ונעשה לרב, ולמעשה עבור כל מחזורו מהפנימיה הצבאית. הם, שבטרם גיוסם כתבו "להתראות בישיבות המטכ"ל" בספר המחזור, איבדו שישה מחבריהם בקרבות. למטה הכללי הגיעו רק אלמוג, שעשה את המלחמה כמ"פ צנחנים, ומאוחר יותר רונצקי כרבצ"ר.

לתפקיד הרב הצבאי הראשי הוא מונה מספר חודשים לאחר מלחמת לבנון השנייה בידי הרמטכ"ל, דן חלוץ, ובהמלצת ראש אכ"א דאז, האלוף אלעזר שטרן, במטרה להתמודד עם השבר שחוללה ההתנתקות בין הצבא לציונות הדתית. שלא כמו קודמו, הרב ישראל וייס, הביע באותה תקופה רונצקי, שכיהן כראש הישיבה הגבוהה בהתנחלות איתמר בה התגורר, עמדה עקבית ומוצהרת כנגד סירוב פקודה. עמדה אמיצה בהתחשב במקום מגוריו ובסביבתו האידאולוגית. בניגוד לכלל הרבנים ששימשו בתפקיד לפניו (מאז הרב גורן) היה לרונצקי רקע קרבי נרחב והוא ראה את עצמו כ"כוהן משוח מלחמה", שעליו לספק סיוע רוחני, ערכי ומורלי לכוחות הלוחמים.

הרבצ"ר הבולט ביותר מאז הרב גורן

משמאל: הרמטכ"ל חלוץ מעניק דרגת תא"ל לרבצ"ר הנכנס, רונצקי, (מקור: דו"צ).

ואכן, כרבצ"ר היה רונצקי שונה מאוד מקודמיו ועסק בתודעה יהודית ורוח לחימה הרבה יותר מאשר בדיני כשרות והלכות שבת. כך למשל, החזיר לשירות רבנים שבעברם שימשו כמפקדים קרביים, ובהם הרב אייל קרים, קצין צנחנים שפיקד בעבר על הסיירת החטיבתית ולימים הרבצ"ר הנוכחי, והרב צדוק "דוקי" בן-ארצי, נווט קרב בחיל האוויר. תחת רונצקי שימש בן ארצי כראש ענף תודעה יהודית, שעסק (לא ברור מדוע) בערכי מוסר לחימה והתחרה בהצלחה מרשימה בחיל החינוך על תשומת ליבן של היחידות. הפעילות הזו כלל הרבה מאוד היבטים מיסיונריים באופיים. משה טור-פז, שפיקד על גדוד צנחנים במילואים, אף כתב בפייסבוק השבוע, בפוסט שנועד לשבח את רונצקי, כי לעיתים "חטאו אנשי תודעה יהודית בעודף מסרים דתיים על חשבון מסרים יהודיים".

בנוסף התבטא רונצקי בחריפות כנגד שירות נשים וגם כנגד הקהילה הגאה. לימים, כך עולה מהתבטאויות שלו בתקשורת, מיתן את דעותיו. ממתקפת הרבנים על הרמטכ"ל איזנקוט, למשל, בנושא שירות נשים והגדודים המעורבים הוא סלד. צריך לומר ביושר שהרבנות נכנסה לתוך ואקום שהותיר חיל החינוך. קצין חינוך ראשי (קח"ר) דאז, תא"ל אלי שרמייסטר, אמנם ניסה לבלום את פעילות הענף לתודעה יהודית, ובאכ"א נקבעו הגדרות וגבולות גזרה ברורים יותר בין הרבנות הצבאית לחיל, אבל בפועל לא הרבה השתנה. לא מן הנמנע שתחת קצין חינוך ראשי אחר, שדומה יותר באופיו לקח"ר אלעזר שטרן, החיל היה פחות פאסיבי ודריסת רגל של הרבנות היתה פחותה. אבל מאז שטרן (כמו גם לפניו) לא ששו במטכ"ל למנות לתפקיד קצינים בולטים מליבת הצבא הקרבי. יתכן שאחרי רונצקי וקרים כך יקרה גם ברבנות הצבאית.

רונצקי עצמו, במקום לבדוק את המטבח, קיים שיחות אין ספור עם מפקדים וחיילים, בעיקר ביחידות הלוחמות, במטרה לשכנע אותם שמה שהם עושים זה חשוב, רץ אתם על הג'בלאות, נכנס אתם מתחת לאלונקה. לימים סיפר כי "שקע בית האלונקה שנוצר אצלך כחייל צעיר לא עובר גם בגיל שלי". בשיחות עמם נהג לבקש מהמפקדים לדמיין איך היו חשים בשבוע השלישי למלחמה, כאשר שליש מהחיילים בפלוגה נפגעו, והם עייפים, רעבים, מותשים. הכוח נתקל, ואז, סיפר הרב, שנהג לשאול את החיילים "מה מוציא אותך עכשיו קדימה? לפעמים יושבים רק על זה שעתיים-שלוש. אתה יוצא עם החיילים שלך לקרב, יש לך דקה איתם לפני שיוצאים קדימה. מה אתה אומר להם בדקה הזאת? התפקיד של מפקד ברגע הזה הוא עצום".

בשיעור שהעביר בישיבת ההסדר שבקרני-שומרון ב-2009 סיפר על מפגש היה לו בתרגיל לילה, בחורף המקפיא של צאלים, עם מפקד גדוד סיור. "למה אתה בצבא?" שאל אז רונצקי את המג"ד, "נשוי, אב לשלושה, בוגר תואר שני, עם יכולות שכל חברה בשוק האזרחי הייתה חוטפת אותו בתנאים הרבה יותר טובים מאלו שהצבא יכול להציע לו". לאחר מחשבה השיב המג"ד כי "דווקא כשאני נמצא במצבים קשים, מצבים שכל מי שהיה לוחם מכיר אותם, אני חש שאני שותף פעיל למעשה שהוא גדול ממני". בתגובה אמר רונצקי שהוא פשוט נישק את הקצין, "ואמרתי לו שאני אשתמש בדברים האלה שלך בשיחות שאני מקיים עם חיילים ומפקדים"במבצע "עופרת יצוקה" הצטרף רונצקי לכוחות הלוחמים ברצועת עזה, וחיזק את הכוחות בלחימה. כך למשל, עשה שבת עם גדוד הצנחנים 890, עליו פיקד יקי דולף (כיום מח"ט הצנחנים).

צה"ל צריך להיות "מקום של חיבורים"

חיילים מתפללים במהלך מבצע "צוק איתן", (צילום: רויטרס).

חיילים מתפללים במהלך מבצע "צוק איתן", (צילום: רויטרס).

בשיחה עם פרשן צבאי אמר רונצקי כי לדעתו "אין ספק שקצין דתי נלחם יותר טוב מחילוני". הרציונל הזה תפס אחיזה גם בקרב חלק ממפקדי צה"ל שכיפה לראשם. כך למשל הסביר בשעתו בראיון מ"פ בגולני, יאיר פלאי שמו, כי "מבלי לזלזל בחיילים שאינם דתיים, אני חושב שאנחנו יותר מבינים למה אנחנו כאן. לפעמים עולות שאלות כמו למה צריך להיכנס ולמה צריך לעשות מבצע כזה או אחר ולנו יש את התשובות". כששאל הפרשן את הרב הצבאי הראשי כיצד זה מסתדר עם הכישלון בלבנון השנייה, כאשר מספר הקצינים הדתיים היה הגבוה ביותר אי פעם? הוא לא ידע להסביר. במבצע "צוק איתן" היתה נוכחות הציונות הדתית בקרב הקצונה הבכירה בולטת עוד יותר והתוצאות נשארו רחוקות ממלחמת ששת הימים.

עם זאת, הוא עצמו ראה את הנוכחות הגוברת של הציונות הדתית בפיקוד הבכיר בצה"ל כמטרידה. צה"ל, אמר בראיון, אמור להיות שיקוף של החברה הישראלית, "מקום של חיבורים", ומכאן שמצב שבו בישיבת מטה חטיבתית מתוך שמונת הקצינים הבכירים שישה הם בוגרי ישיבות הוא לא טוב. "אנשים שבאו מרקע דומה יש להם מכנה משותף ולפעמים חושבים דומה. זה לא טוב", אמר וניכר כי החוויה שעבר ב-73' נותרה מהדהדת בו. על אף הביקורת, אי-אפשר להתעלם מן הרוח שהכניס, ומן הלהט שלו להתחבר ליחידות הלוחמות ולהסביר ללוחמים מה הם עושים כאן. כשתיאר בשעתו את חוויותיו ממלחמת יום הכיפורים, כתב כי הסיבה שבגינה התלכדו הוא ופקודיו, "מכל קצוות הארץ", לגוף לוחם אחד ללא קושיות ותהיות, היתה החינוך. "דיברנו ועשינו ציונות ללא בושה". הצדק עמו, שהרי כבר אמר ניטשה כי "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'." ומכאן, שגם לרבנות הצבאית יש תפקיד, לצד חיל חינוך, לסייע למפקדים, שהם-הם המחנכים העיקריים של החיילים, בהסברת הלמה והמדוע ללוחמים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.04.2018)

 

 

 

 

והרי התחזית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בקרוב עתיד להתקיים סבב המינויים במטה הכללי. בבורסת השמות נציגים מובהקים של צבא ההתקפה לישראל, אבל המטכ"ל של 2030 יהיה מורכב מקצינים עם מסלול שירות שונה בהרבה, שכולל פיקוד על יחידות חי"ר, סייבר וכלי טיס בלתי מאוישים.

מימין: האלופים יאיר גולן ומחליפו כאלוף פיקוד הצפון, אביב כוכבי, 2014, (צילום: דו"צ).

במאמר שפרסם השבוע ב"ישראל היום" הציג יואב לימור את תחזית סבב המינויים הקרוב במטה הכללי, שאמור להיות האחרון שיבצע הרמטכ"ל איזנקוט בכהונתו (את זה שאחריו כבר יבצע במתואם עם מחליפו). תחזיות שכאלה טומנות בחובן אפשרות סבירה במיוחד שמי שכותב אותן ייצא בסוף יותר טועה מצודק, ולא בהכרח באשמתו, משום שהמינויים במטה הכללי אינם נעשים רק בהסתמך על הכשירות וההתאמה של מי מהקצינים לתפקיד. ישנם שיקולים נוספים שעשויים לטרוף את הקלפים. לפני כעשרים שנה ניסה לימור, אז ב"מעריב", לשרטט את המטה הכללי של 2008. היו לו אז לא מעט ניחושים מוצלחים כמו יואב גלנט, יוצא הקומנדו הימי הראשון שעבר ל"ירוקים", אלעזר שטרן ובני גנץ מהצנחנים וכן משה קפלינסקי וגדי איזנקוט מגולני. מצד שני, איש לא צפה שחטיפת החיילים בהר דב תסיים את הקריירה של תא"ל צביקה גנדלמן ושתא"ל ארז גרשטיין, מפקד יק"ל, ייהרג בלבנון מפגיעת מטען צד.

בהמשך לכך העריכו כתבים צבאיים ב-2003 כי הרמטכ"ל שיתמנה ב-2005 יבוא משורות צבא היבשה, והופתעו כשדן חלוץ הפך לסגן רמטכ"ל ולמועמד מוביל לתפקיד. גם ההערכה שהמח"טים המובילים של "חומת מגן" יגיעו למטכ"ל לא התממשה במלואה. אביב כוכבי מהצנחנים ויאיר גולן מהנח"ל אכן היו לסגני רמטכ"ל (וגם נועם תיבון שצמח בסיירת מטכ"ל), אבל גל הירש, עימאד פארס וצ'יקו תמיר, כל אחד מסיבותיו שלו, לא הגיעו. בקיצור, סיפור התחזית והנבואה שייך, כנראה, בעיקר לשוטים, או לפחות לחזאי מזג אוויר.

הלוי לדרום וחליוה למרכז

האלוף הלוי, בימיו כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

במאמרו העריך לימור כי ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, ימונה למפקד פיקוד דרום וכי ראש אגף המבצעים (אמ"ץ), ניצן אלון (שאותו החליף הלוי כמפקד סיירת מטכ"ל), לא יחליפו בתפקיד, אף שהוא המועמד המתאים והמנוסה ביותר. אלון, ששאף להתמנות לתפקיד כבר ב-2014, לא זכה לכך בשל לחץ מצד גורמים בימין שנטרו לו על ימיו כמפקד אוגדת איו"ש וכאלוף פיקוד המרכז. במקומו מונה אז הלוי, באקט חריג, לראש אמ"ן בתפקידו הראשון כאלוף בעוד שאלון מונה לראש אמ"ץ, התפקיד השלישי בחשיבותו במטכ"ל. לא מן הנמנע שאלון יתמודד על תפקיד סגן הרמטכ"ל בסבב הבא ויכהן תחת מחליפו של איזנקוט. על ראשות אמ"ן אם כן, מתמודדים על-פי לימור אלוף פיקוד המרכז רוני נומה ומפקד הגיס תמיר היימן, שמהווים גם מועמדים ריאליים להחליף את אלון בראשות אמ"ץ, וכן תא"ל ליאור כרמלי.

למרות המתיחות הקבועה בצפון במסגרתה, ע"פ פרסומים זרים, מבצעת ישראל פעולות סיכול רבות במטרה למנוע את התעצמות חזבאללה, הרי שהמערכה הבאה עשויה להיפתח דווקא ברצועת עזה. הסיבה לכך נעוצה במכשול ההנדסי שמקים צה"ל נגד מנהרות החדירה של החמאס, מהלך שעשוי לגרום לארגון להוציא לפועל מכה מקדימה בטרם ימנע ממנו המכשול את האפשרות להפעיל את מערך המנהרות שלו. הלוי הוא קצין מנוסה שפיקד על חטיבת הצנחנים ב"עופרת יצוקה" בעזה ועל עוצבת הגליל בצפון. בהקדמה שכתב לגיליון השני של כתב העת "מודיעין הלכה ומעשה" שראה אור לאחרונה, ציין הלוי כי אויביה של ישראל ואתגריה הביטחוניים השתנו. מכמה מדינות אויב מולם ניצבה מצאה עצמה ישראל מתמודדת עם אוסף משתנה וכמעט אינסופי של ארגונים ובודדים החמושים בטכנולוגיה חדישה, כמו רחפנים, יכולות אש מדויקת, כוחות קומנדו ועוד. לתפיסתו, שינויים אלו הופכים את המודיעין ל"מצפן איכותי ליוזמה בקרב, אשר ביכולתו להכווין את מאמצי האש והתמרון. היכולת להביא את המודיעין לשטח ולחברו לפעילות המבצעית, בהגנה ובהתקפה, היא המבחן האמיתי של הצבא המודרני" (עמוד 7). כראש אמ"ן המשיך הלוי במהלך שהחל קודמו, אביב כוכבי, שחיבר בין מודיעין עדכני לכוחות המתמרנים. כמפקד פיקוד הדרום בעימות הבא הוא יידרש לצד השני של המשוואה – הפעלת כוחות צה"ל בתמרון יעיל, מהיר ואגרסיבי.

בהמשך התחזית ציין לימור את ראש אט"ל, אהרון חליוה, כמועמד המוביל לתפקיד אלוף פיקוד המרכז. השבוע צץ שמו של חליוה בתקשורת לאחר שהורה להפסיק שיעור תורה לחיילים, שנערך מדי יום א' בעיר הבה"דים שבנגב. השיעור התקיים בחניון ההסעים שמחוץ לקרית ההדרכה, ללא תיאום עם הצבא ולא על-ידי רב צבאי. כצפוי, ההוראה זכתה לביקורת מצד גורמים בציבור הדתי, שלא שכחו לחליוה את התנגדותו, כמח"ט הצנחנים למסלולי שירות מקוצרים, ובהם ישיבות ההסדר. חליוה טען אז שהמסלול "לא ערכי" ולא משתלם לצבא, והודה שבשל כך הוא מפלה אותם לרעה בהקשר יציאה לקורסי הפיקוד. סביר שחליוה ניסה אז בעיקר להניע את המשרתים במסלולים אלו לתרום יותר. אם אכן יתמנה למפקד פיקוד המרכז הוא עשוי למצוא עצמו בעימות מתמשך עם אותם גורמים בדיוק, שחלק ניכר מהם מתגורר מעבר לקו הירוק, וניכר שהם נוטרים לו טינה.

מסלול משולב: יבשה, סייבר וכטב"מים

יחידת סייבר בצה"ל, (צילום: דו"צ).

צה"ל הוא צבא לוחם, שאנשיו עוסקים בלחימה כמעט רציפה למן יום היווסדו. ככזה הוא מקדם את מי שהצטיין בלחימה. השנים שעשה צה"ל בלבנון והלחימה באינתיפאדה השנייה, שם באו לידי ביטוי בעיקר חטיבות החי"ר והיחידות המיוחדות, הביאו לכך שהנוכחות של בוגריהן במטה הכללי גדלה, בעיקר על חשבון יוצאי חיל השריון. ועדיין המטכ"ל של איזנקוט מאוזן יחסית ונציגים לכל זרוע וחיל (ובכלל זה אלוף שעשה את עיקר שירותו בחיל ההנדסה). כעת ממתינה שכבת תא"לים לקידום לדרגת אלוף, לפיקוד על הגיס הצפוני והגיס המטכ"לי, שבה ניתן למנות את מוטי ברוך ואמיר ברעם (שבדומה לחליוה היה מג"ד שלי בצנחנים, והערכתי מאוד) עשו מסלול דומה מאוד בחטיבה האדומה, ממנה מגיעים גם איתי וירוב וליאור כרמלי, וכן את איציק תורג'מן, יוצא הדופן בחבורה, שצמח בשריון. בנוסף מתמודדים יהודה פוקס, צנחן שעשה את עיקר שירותו בנח"ל, יניב עשור, גולנצ'יק שפיקד על גדוד 51 של החטיבה במלחמת לבנון השנייה, ואורי גורדין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד על הנח"ל ב"צוק איתן", על שני תפקידי מפתח: המזכיר הצבאי של ראש הממשלה וראש חטיבת המבצעים, אולי תפקיד התא"ל החשוב בצבא.

כלל הקצינים הללו, שפיקדו במהלך שירותם על יחידות מובחרות ועל כוחות מתמרנים בלחימה, מגיעים ממה שניתן לכנות "צבא ההתקפה לישראל". אבל במטה הכללי של 2030 תגדל דווקא נוכחותם של קצינים (וקצינות) יוצאי יחידות הסייבר והכלים הבלתי מאוישים, שכן אלה תופסים נפח הולך וגדל מפעילות צה"ל בזירות השונות. יתרה מזאת, צה"ל יידרש ליותר מסלולי שירות משולבים ומגוונים מבעבר. לצד מסלולי שירות שבמסגרתם מדלגים קצינים בין חטיבות החי"ר לכוחות המיוחדים ובחזרה, יידרש צה"ל לפתח מסלולי שירות משולבים גם בין זרועות אחרות. דוגמאות למסלולים שכאלה ישנם כבר כיום, דוגמת זה של אל"מ ח', יוצא יחידת דובדבן שפיקד על סיירת הנח"ל ועל גדוד בחטיבה, שבהמשך שימש כראש מחלקת ההגנה בסייבר באגף התקשוב קודם לכן פיקד על יחידת ממר"ם, ורס"ן י' מחיל התותחנים שמונה לאחרונה למפקד טייסת כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים) בחיל האוויר. מאחר וצבאות, גופים עתירי משאבים, נמצאים תמיד בחזית הפיתוח הטכנולוגי, ניתן להעריך בביטחון כי רבים יישאפו לשרת במערכים אלו, שכן השירות בהם טומן בחובו גם האפשרות כי לאחר השירות ישתלבו בחברות היי-טק. כאן טמון האתגר השני, שהרמטכ"ל פועל להתמודד מולו כבר עכשיו, באמצעות הרפורמה שמגדירה מחדש את מעמדם של לוחמי היחידות שמיועדות לתמרן לשטח האויב בלחימה (חי"ר, שריון, הנדסה, תותחנים ועוד) כלוחמי חוד ומקנה להם תנאים משופרים, כיצד להבטיח שגם בעתיד יתגייסו צעירים וצעירות איכותיים למערך הלוחם וכיצד להשאיר את הטובים שבהם בקבע.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 07.10.2017)

 

 

חינוך זה ברגליים, בחוץ, עם המפקדים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מאז הפוליטרוקים של מלחמת העצמאות, היה בצה"ל רק קצין חינוך ראשי אחד שהצליח להטביע חותם משמעותי בתפקידו: אלעזר שטרן

מתניה צנוירט `

סגן מתניה צנוירט טען שחיילים מחנכים "ברגליים, בחוץ עם המפקדים".

את הסיפור הבא שמעתי לפני כ-12 שנים מפי מי שהיה הסמג"ד שלי בצנחנים בערב לזכרו של סגן מפקד הפלוגה שבה עשיתי מסלול, סגן מתניה צנוירט ז"ל. במהלך האינתיפאדה השנייה, עת היה הגדוד נתון בתעסוקה מבצעית בטול-כרם, נדרש הסמג"ד לטפל בתלונת מש"קיות הת"ש והחינוך של הגדוד על שהמ"פ וסגנו לא מתייחסים לבקשותיהן וטוענים ש"בשביל חינוך ות"ש יש מפקדים, ושהכי כדאי שלא נפריע". הסמג"ד זימן אליו את הסמ"פ מתניה לבירור והנחה את המפקדים לעבוד בשיתוף עם המש"קיות, שאכן עושות עבודה חשובה. מתניה, שהיה תחילה נבוך, חייך לבסוף (תמיד היה חיוך נסוך על פניו) ושאל בעדינות את הסמג"ד, "חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים, בחוץ עם המפקדים". הוא באמת היה כזה מפקד.

תאל צביקה פייראיזן דוצ

תא"ל צביקה פייראיזן, שמונה לקצין חינוך ראשי, מקבל דרגת תא"ל, (צילום: דו"צ).

באחרונה מונה תא"ל צביקה פייראיזן, בעברו נווט F-15 ומפקד טייסת כטב"מים, לקצין חינוך ראשי חדש (קח"ר) אף שלא שירת בחיל החינוך. למעשה איש מאלו שמילאו את התפקיד לא צמח שם. צה"ל הוא צבא לוחם, האתוס שלו בנוי על עיקרון צבא העם ועל כך שתפקידו בסוף היום להבטיח את קיומנו במקום הזה. ניכר כי לצבא חשוב למנות לתפקיד קצין שצמח במערך הלוחם. בין אלו שמילאו את התפקיד ניתן למנות את אילן הררי, יוצא גולני, רן גלינקא יוצא הקומנדו הימי ונחמיה דגן, טייס מסוקים ובעל עיטור המופת. אף אחד לא קודם לאחר מכן. אולם נראה כי מאז הפוליטרוקים של מלחמת העצמאות, אבא קובנר בגבעתי ובני מהרשק בחטיבת הראל, היה בצה"ל רק קצין חינוך ראשי אחד שהצליח להטביע חותם משמעותי במהלך תפקידו – אלעזר שטרן. אף שאין להקטין מתרומתם של אלו ששימשו בתפקיד לפניו ואחריו, נראה כי איש מהם לא הצליח לבלוט כמותו, גם אם לעיתים חרג מגבולות הגזרה של התפקיד.

שטרן, שצמח בצנחנים ואף פיקד על בית הספר לקצינים, היה איש חינוך הרבה לפני שמונה לקח"ר (הוא אף היה מורה בבית ספר תיכון בנצרת). כמ"פ נהג לומר לחייליו כי שתי מטרות ניצבות לפניו בהכשרתם כלוחמים בצנחנים, "המטרה הראשונה היא ללמד אתכם לפגוע במטרה, לתפוס מחסות כמו שצריך, לקום להסתער ושוב לפגוע באויב. המטרה השנייה היא ללמד אתכם לקום לזקנה באוטובוס. בבואנו להשיג מטרות אלו מתעוררת בעיה קטנה: מחסות וסלעים יש בשפע בשטחי האימונים שלנו, וגם תחמושת אינה חסרה, ולכן יכולים אנו להדגים לכם זאת. הבעיה היא שאוטובוסים יש פעם בשלושה שבועות וזקנות אין לנו בכלל, לכן תצטרכו להבין זאת מהתנהגותנו הכוללת". טרם קבלת התפקיד הוא אף טען בפני מפקדיו, שכמפקד בה"ד 1 כבר שימש כקצין חינוך ראשי של צה"ל.

האלוף שטרן

האלוף שטרן, היה הקח"ר הבולט ביותר, גם אם לעיתים חרג מגבולות הגזרה של התפקיד.

כקצין חינוך ראשי פעל נמרצות בשורת תחומים ובהם זהות יהודית, אהבת הארץ וערכים בלחימה. בין היתר יצא שטרן בקמפיין כנגד השתמטות משירות צבאי, קידם בקיאות בשירה ובזמר עבריים ודחף לקליטת נערי מקא"ם בקרבי. ההשקעה בחיילים בקשיים, טען אז שטרן, היא "המתנה של צה"ל לעולם האזרחי". שטרן גם עסק לא מעט בדילמות מוסריות ופיקודיות, תחום שבניגוד למי שצמח ביחידות העלית הוא הכיר היטב משירותו בלבנון ובשטחים. זכור לי היטב כיצד בקורס המ"כים שוחחנו באוהל אודות "שולפי החרב ושומריה", איגרת שכתב לזכר שכתב לזכר אביהוא יעקב, מ"פ בגולני שנהרג בשכם, אשר עסקה במוסר לחימה נוכח האינתיפאדה השנייה. "חוסננו המוסרי," כתב אז שטרן, "שגם אם בטווח הקצר גובה מאתנו מחיר דמים יקר, שומר על אפיינו כעם, ובטווח הארוך מחזק את התנהגותו הערכית – פרטים כיחידה, כצבא ואף כחברה".

715927022992097183103no

חיילי חוות השומר בתרגיל לילה, (צילום: דו"צ).

החריגה של שטרן (שאף קודם לאלוף) מן השורה מעידה על הכלל. בניגוד לחיל החינוך, שהמשרתים בו תורמים לצבא ולחברה בתחומים רבים ובכלל זה בפרויקטים ייחודיים דוגמת "חוות השומר", הרי שמפקדו אינו בבחינת המחנך הראשי של הצבא. בצה"ל, כפי שציין מתניה ז"ל, חינוך זה ברגליים בחוץ עם המפקדים.

(המאמר, בגרסה מוקצרת, פורסם במקור באתר "וואלה!", 02.08.2016)