"סודו של הנצחון בקרב" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספר המופת "אנשי פאנפילוב" אמנם נכתב אודות גדוד חי"ר בחזית הרוסית במלחמת העולם השנייה, אך הוא מלא בלקחים שכוחם יפה, ולא בכדי שנותר חלק מנכסי צאן הברזל של מפקדי צה"ל.

ספר המופת "אנשי פאנפילוב" מאת אלכסנדר בק (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001), אודות לחימת באטאליון (גדוד) רגלים בצבא האדום במלחמת העולם השנייה בקרבות להגנת מוסקבה, הוא אחד מספרי הצבא החשובים והמשפיעים ביותר שקראתי. לאורך הספר חנך מפקד הדיביזיה, הגנרל איוואן פאנפילוב, את המג"ד, באורג'ן מומיש־אולי, ושינן לו "תפקידו העיקרי של המפקד – לחשוב, לחשוב ולחשוב" (עמוד 108). שכן, ציין, "במלחמה קיים אויב, והוא לא תמיד עושה מה שרצוי לך" (עמוד 136).

במלחמה חנך מפקד האוגדה, גנרל פאנפילוב, את המג"ד, מומיש־אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות. "הניצחון מתחשל עד לקרב" (עמוד 87), שב הגנרל ושינן לפקודו, שכן ההצלחה בלחימה היא תוצאה של אימונים והכנות קפדניות, ולא רק של מעשי גבורה ואלתור. מה גם, אמר פאנפילוב, שבמלחמה "יקרה הכל. היה מוכן לפי פקודה להתכנס מהר, להיעתק מהר" (עמוד 125). ועוד בר, ציין מפקד הדיביזיה, חיוני לפיקוד על הגדוד, והוא "אכזרי מאוד… אכזרי מאוד: משמעת" (עמוד 64). לכן, תבע המג"ד רבות מאנשיו וקבע כי במהלך האימונים "לחוס – משמע לא לחוס" (עמוד 135). 

הספר רווי בסיפורים ודוגמאות הנוגעים לערכים חשובים בלחימה ובהם: ערך הרעות ואחוות לוחמים, חשיבות דמות המפקד ועוד. חובה על המפקד לדעת, קבע המג"ד, מומיש־אולי, "שניהול קרב איננו ניהול האש בלבד, או ניהול תנועת הלוחמים, אלא גם ניהול התודעה" (עמוד 203). 

אחד האירועים המכוננים בספר התרחש כשגילה פאנפילוב כי המג"ד נמנע מלתכנן, לצד ההגנה על הקו והצירים פעילות התקפית. "רע הדבר, חבר מומיש־אולי!" (עמוד 89), נזף אז מפקד הדיביזיה במפקד הגדוד. "התדע, חבר מומיש־אולי, מה עוד חסר לבאטאליון? פעם אחת לחבול בגרמנים!" (עמ' 94), הסביר הגנרל לפקודו. "ואז, חבר מומיש־אולי, יהיה זה לא באטאליון, – לא, זאת תהיה עשת!" (עמ' 94). ואכן, כוח מהגדוד פשט על עמדות הגרמנים ושב עם תחושת מסוגלות וביטחון עצמי ששירתו את הגדוד במערכה כולה.

כאמור, המלחמה היא בית ספרו של המג"ד לא פחות מן השיעורים שלימד אותו פאנפילוב. כך למשל, כלקח מפעילות מבצעית מוצלחת, סיפר, עלו במחשבתו "פתאום המלים, שהמחשבה תרה אחריהן מזמן. מהלומה על גבי התודעה! אותו רגע, כיניתי סוף־סוף בשם – ביני לבין עצמי – את סודו של הקרב, סודו של הנצחון בקרב" (עמוד 164). שכן, לאחר "שלקתה התודעה, שנשברה הרוח, שוב אפשר לרדוף, להשיג, להרוג" (עמוד 164). ועוד למד מומיש־אולי כי "את חיל הרגלים צריך לנצור, באש ובתמרון, כשאתה מפלס וסולל לו נתיב ע"י אש, אש ואש!" (עמוד 282). שהרי, בסיכומו של דבר, "זהו כל עיקרה של אמנות הקרב, אמנות הטאקטיקה, – להמום במפתיע את האויב ולנצור את כוחותיך שלך מהפתעה כזאת" (עמוד 164).

הספר כתוב היטב, והוא השפיע על מפקדים בפלמ"ח ובצה"ל ולקחיו (בניכוי וניפוי התעמולה) נותרו רלוונטיים. הספר ניתן בצה"ל כשי לבוגרי קורסי פיקוד בחיל השריון וחיל הרגלים, ובהם קורס קצינים וקורס מפקדי כיתות, וללוחמי ומפקדי יחידות מובחרות. וכך ראוי שייעשה גם בעתיד.

באופן אישי קראתי את הספר כמה פעמים. ראשית, בטרם גיוסי לצה"ל, בהמשך, בשירות בצנחנים, וגם לאחר מכן. תמיד מצאתי בו תובנות על שדה הקרב, הפיקוד, הלוחם הכשרתו ותפקידו, טבע המלחמה ועוד. כשאחי הצעיר התגייס, נתתי לו במתנה את הספר. גם הוא נהנה ולמד ממנו, שכן זהו אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו על מלחמת העולם השנייה ועל האדם בקרב, אם לא הטוב שבהם.