מתן חופש פעולה לדרג הפיקודי הוא ה"מתכון" להצלחה בשדה המבצעי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר שניתח את חשיבות דרג המג"ד בצה"ל מצא תא"ל שמשי בדרג זה טמון, יותר מכול, המפתח לניצחון בשדה הקרב היבשתי. מנגד, כדי שיצליחו, המליץ הרמטכ"ל לשעבר מופז כי יינתן להם החופש לפעול כראות עיניהם כדי לממש את המשימה שהוטלה עליהם.

בספרו בהם יותר מכול (הוצאת משרד הביטחון, 2005) ניתח תא"ל (מיל') אלישיב שמשי, שעוטר בעיטור המופת על גבורתו כמג"ד שריון ב־1973, את תפקידו המיוחד של המג"ד בצה"ל ואת חשיבותו הקריטית לניצחון בקרב.

בהקדמה לספר כתב הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז שהמג"דים בצה"ל "שימשו בדרך כלל מנוף להמשך תנופת הישגים בשדה הקרב מחד גיסא, והיו לבלמים שמנעו קריסה במצבי לחץ, וברוב כישרונם הפכו את הקערה על פיה, מאידך גיסא" (עמוד 8). מופז, שכמג"ד בצנחנים פיקד על פשיטות בלבנון, כתב שמניסיונו האישי, "מתן חופש פעולה עם בקרה לדרג הפיקודי, בדגש על המג"דים והמח"טים, הוא 'המתכון' להצלחה בשדה המבצעי" (עמוד 8).

לחייך לשינויים

המחבר ניתח בספר 12 קרבות גדודיים של גדודי שריון וחי"ר ממלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. פרק מרתק במיוחד ניתח את כיבוש תל־שאמס במלחמת יום הכיפורים בידי גדוד מילואים 98 מחטיבת הצנחנים בפיקוד סא"ל (מיל') אלישע שלם. מפקדי הגדודים בעוצבת הנשר (חטיבה 317), חזי שלח ואלישע שלם, שלחמו בחזית הצפון, ונתן שונרי ואפרים ברנד שלחמו בחזית הדרום, שירתו בצנחנים בפעולות התגמול ובמלחמת סיני, וכמפקדים במילואים לחמו במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה והיו מג"דים מנוסים. שלם, ציין שמשי, הספיק בטרם המלחמה "לשמש כמג"ד 15 שנים רצופות" (עמוד 70).

שלם תכנן לתקוף את התל מכיוון צפון, ולכבוש תחילה שטח מפתח ששולט על מרבית התל מבחינה טופוגרפית. הגדוד הכין תוכנית סדורה, והתאמן על המודל. זמן קצר לפני הביצוע פקד המח"ט, אל"ם חיים נדל, על שלם לשנות את תוכניתו ולתקוף מדרום. בתנאים שנוצרו, אמר שלם למחבר, לא היו באים אליו בטענות לו היה מחליט לבטל את הפעולה. "שקלתי את המשמעות של כניסה לא מסודרת לקרב מבחינת המחיר בחיי אדם מול ביצוע המשימה. לאחר שבחנתי את כל ההיבטים והנעלמים הרבים שהיו – החלטתי לבצע" (עמוד 72). ואולם למרות השינוי לא ויתר המג"ד על הרעיון המרכזי – כיבוש התל בהתקפת לילה על־ידי תפיסת השטח השולט עליו תחילה. המקרה ממחיש את הגמישות המחשבתית של המג"ד ויכולתו, כהגדרת אחד ממפקדי הצנחנים, לחייך לשינויים.

גדוד הצנחנים של שלם תקף בלילה, ללא סיוע ארטילרי יעיל. ב־2:00 החלה הלחימה "והכוחות החלו בהסתערות, כל כוח למשימתו. פלוגה ג' טיפסה על התל ממזרח, לעבר השטח השולט שבו הייתה המפקדה הסורית. פלוגה ד' החלה בטיהור התעלה השמאלית, ופלוגה ב' החלה בטיהור התעלה שמעליה, מימין. הפלוגה המסייעת סגרה מרחק וירתה על מטרות מזדמנות" (עמוד 74).

התקפת הלילה הפתיעה את הסורים והתל נכבש לפני עלות השחר. בקרב ספג הגדוד ארבעה פצועים, ואילו לסורים נהרגו כ־60 חיילים וכ־30 נפלו בשבי. למחרת הדף הגדוד של שלם שתי התקפות־נגד נחושות של הצבא הסורי. אלוף (מיל') גיורא איילנד, ששירת בעצמו כמג"ד צנחנים וכראש אמ"ץ, העריך לימים, כי שלם הוא אחד המפקדים הטובים שהיו לצה"ל מאז ומעולם.

הטנקים פושטים על בסיסי הטילים

קרב מרתק אחר הוא סיפור הפשיטה שביצע גדוד השריון 264 מחטיבה 421, בפיקוד רס"ן גיורא לב על בסיסי הטק"א (טילי הקרקע־אוויר) בגדה המערבית של תעלת סואץ. גדוד השריון שעליו פיקד לב, שכלל גדוד טנקי פטון 3-A, היה גדוד השריון הראשון שצלח את תעלת סואץ במסגרת מבצע "אבירי לב". לאחר הצליחה, ב־16 באוקטובר, הוכפף הגדוד לחטיבת הצנחנים מילואים 247, בפיקוד דני מט, שצלחה ראשונה את התעלה לילה קודם לכן ותפסה את ראש הגשר בגדה המערבית. "הצנחנים שהיו בגדה השנייה ציפו בקוצר רוח לטנקים" (עמוד 111), שכן בעזרתם יכול היה הכוח להבטיח את אחיזתם בשטח. לאחר הצליחה כבש הגדוד את שדה התעופה דוור־סוואר.

בשלב מסוים, סיפר לב, "מפקד חזית הדרום, חיים בר־לב, התקשר אליי ואמר לי שעוד מעט מפקד חיל האוויר ייצור אתי קשר ויגיד לי מה הוא רוצה ממני" (עמוד 111). ואכן מפקד חיל האוויר, אלוף בני פלד, התקשר ללב "וציין מספר 'פרחים' המופיעים במפה ואמר לי להשמיד אותם" (עמוד 111).

הגדוד נע בחיץ החקלאי, עד שהגיע לשטח פתוח שם זיהה את בסיס הטילים הראשון. "רס"ן לב נתן פקודת אש. לאחר פגיעה של מספר פגזי טנקים ב'פרח', נצפה לעיני כול מחזה מדהים: טילים התעופפו באוויר והשתוללו בסבסובים מוזרים לכל הכיוונים. הטנקים הסתערו על הבסיס ופגעו בכל מה שהיה שם" (עמוד 113).

הפלוגה השמידה בסיס נוסף שהיה נטוש ונתקלה בטנקים סמוך למרחב "מקצרה". שם ניהלה קרב שריון בשריון. "המג"ד פרס את הכלים לניהול אש, ולאחר הפגיעה במספר טנקים הניע פלוגה באיגוף ימני והסתער בפריסה רחבה על האויב" (עמוד 113). בקרב השמיד הגדוד עשרה טנקים T-55 ו־25 נגמ"שים ורכבים רבים נוספים. לאחר מכן תקף הגדוד שני בסיסי טילים נוספים והשמידם. בתום המשימה עלה מפקד חיל האוויר שוב מול המג"ד, לב, והודה לו על הפעולה המוצלחת. "השמדת הטילים פתחה מסדרון אווירי למטוסי צה"ל, ובפעם הראשונה במלחמה פעל חיל האוויר בחזית זו ביתר חופשיות" (עמוד 120).

הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את שהתרחש בשדה הקרב מזווית המג"ד, על־מנת להקנות לקורא תמונה ברורה ורחבה, גם מנקודת המבט של המפקדים והלוחמים הזוטרים. לנוכח מחקריו הגיע המחבר למסקנה כי הרמה הגדודית, יותר מכל מסגרת לוחמת אחרת, קבעה את תוצאות הקרבות, וכי במג"דים המנהיגים את הגדודים – בהם יותר מכול היה אצור סוד ההצלחה של צה"ל.

הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בחילות השדה בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו. 
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

צה"ל מוכרח לשוב ולהשקיע בכוחות המילואים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ההיסטוריה מלמדת שחיילי המילואים הם שמכריעים את הכף בשעת מלחמה. אולם כיום נראה שבצבא מעדיפים להפעיל במערכה צוותי קרב חטיבתיים סדירים בלבד.

בשבוע שעבר חל יום ההוקרה למילואים, שנדחה מל"ג בעומר בשל מגפת הקורונה והסגר הראשון. צה"ל הוא צבא מבוסס מילואים: השירות הסדיר הוא רק ההכשרה לתפקיד שיעשה החייל, בדגש על המשרתים ביחידות הלוחמות, במילואים. המילואים הם גם מודל כלכלי חכם, שמאפשר החזקת כוח גדול לשעת מלחמה.

מבלי להפחית מגבורת הצבא הסדיר, במלחמת יום הכיפורים היו אלה כוחות המילואים שהכריעו את המערכה. דוגמה לכך ניתן לראות בתיאור כיבוש מוצבי הצבא הסורי ברכס החרמון, בגובה כ־2,500 מטרים, בידי חטיבת הצנחנים מילואים 317, שמופיע בספרו המצוין של תא"ל (מיל.) אלישיב שמשי "נוע כבר, לכל הרוחות!" (הוצאת מערכות, 2011).

שניים מגדודי החטיבה, עליה פיקד אל"מ חיים נדל, הוטסו במסוקים לשטח הררי קשה לתנועה כדי לכבוש שני יעדים מבוצרים. הייתה זו חטיבה מעולה, שאנשיה התאמנו והיו כשירים לפעולות שכאלה. מפקדי הגדודים, חזי שלח ואלישע שלם, היו מפקדים מנוסים ובמלחמת ששת הימים השתתפו בפשיטה המוטסת של הצנחנים על התותחים המצרים באום־כתף.

תחילה כבש הגדוד בפיקוד שלח את מוצב הפיתולים. למרות שבקרב נהרג אחד הקצינים בפלוגה שלחמה על היעד, "הפלוגה המשיכה בהסתערות, חיסלה את הכוח הסורי במקום" (עמוד 76), וכבשה את המוצב.

לאחר מכן כבש הגדוד בפיקוד שלם את מוצב החרמון הסורי, שהיה נטוש, והוזעק לסייע לחטיבת גולני שתקפה מהחזית את מוצב החרמון הישראלי. במפגן נחישות והקרבה כבשו הגולנצ'יקים את היעד, ועזרת הצנחנים לא נדרשה. בדרכם חזרה למוצב החרמון הסורי נתקלו שלם ולוחמיו, שהיו קרובים לאפיסת כוחות, בחיילים סורים שנסוגו ופגעו ברבים מהם.

שורות הסיכום בפרק מלמדות מה יכול כוח בוגר, מיומן ומאומן להשיג. החטיבה הצליחה בגלל "התכנון הנועז, הביצוע המקצועי ובעיקר איכות הלוחמים והמפקדים ובראשם המח"ט חיים נדל והמג"דים סא"ל חזי שלח וסא"ל אלישע שלם. הצנחנים יצרו מצב שכל כוח צבאי רציני שואף אליו, בו האויב היה מופתע, מפוחד, לא ידע מהיכן יותקף ולכן רוב חייליו ברחו על נפשם" (עמוד 84).

 

אולם, כתב שמשי בצדק, "ככל שצה"ל התעצם, חלה תפנית בדרך הפעלת הכוחות והאש, והגישה הישירה תפסו את מקומם של התמרון והגישה העקיפה ותהליך זה פגע במהירות ובאיכות הביצועים בשדה המערכה" (עמוד 196). טענה זו מתחברת לטענות האלוף (מיל.) יצחק בריק, שכמו שמשי לחם כקצין שריון ב־1973, על פערים במוכנות צבא היבשה ועל הישענות יתר על חיל האוויר.

אמנם בתקופת הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, צבא היבשה התאמן הרבה. אבל נראה שצה"ל מעדיף להפעיל במערכה צוותי קרב חטיבתיים סדירים בלבד, ולהשלים להם יכולות באמצעות מילואים (פלוגות מסייעות, צוותי רפואה, לוגיסטיקה ותכנון).

המרחבים הגדולים בלבנון והשטחים האורבניים הצפופים בעזה יחייבו כוחות גדולים יותר (בוודאי במלחמת רב־זירתית). אך צה"ל לא משאיר לעצמו שוליים רחבים מספיק, בדמות די צוותי קרב חטיבתיים כשירים במילואים, למקרה שהמלחמה לא תתנהל (והיא לא תתנהל) כמצופה.

השבוע החל צה"ל בתרגיל "חץ קטלני" שנועד לדמות מלחמה, ובתוכו יתאמנו גם כוחות מילואים. הרמטכ"ל, אביב כוכבי, התעקש לקיים את התרגיל גם נוכח מתיחות בדרום ובצפון ומגפת הקורונה. בשיחה שקיים ערב התרגיל עם מפקדי חטיבת הצנחנים, אותה חטיבה שבה עשה את עיקר שירותו ועליה פיקד, אמר כוכבי, "אי אפשר להביא את ההישג על האויבים שלנו בלי התמרון", והזהיר מפני האשליה שהמערכה הבאה תתרחש בעוד זמן רב. אתם, אמר למפקדים, "תתכוננו שזה יקרה מחר". בדיוק בגלל זה התרגיל חשוב.

בהתאם להנחיית הרמטכ"ל ולמרות האילוצים, על הצבא לשוב ולהשקיע בכוחות מילואים. אחרת, במלחמה הבאה יאלצו האלתור, הגבורה וההקרבה, לחפות על פערים בכשירות.

הלקח מ־1973 – המלחמה, בהכרח, לא תיראה כמו שאנחנו חושבים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחרונה התפרסמה כתבה על תרגיל חטיבתי שערכה חטיבת מילואים, הראשון זה שלוש שנים. בהתחשב בתפקיד המילואים ב־1973, זוהי אינדיקציה ברורה לכך שתפקיד המילואים השתנה.

בחודש שעבר פורסמה כתבה באתר "וואלה!" שתיארה אימון שערכה חטיבת החי"ר במילואים כרמלי בצאלים. החטיבה, כך נכתב, לא ביצעה אימון חטיבתי זה שלוש שנים. והנה, למרות מגבלות הקורונה, התעקשו מפקדי החטיבה כמו גם גורמים בכירים בצבא, לקיים אימון שכזה.

מפקד החטיבה באימון, אל"מ ארז אלקבץ, יוצא גולני, הודה כי "חייל שלא יורה שלוש שנים הוא בכשירות נמוכה". החיילים הם החטיבה, וכשירותם ללחימה היא כשירותה.

העובדה שחטיבה כמו כרמלי, שבמלחמת לבנון השנייה לחמה בעייתא א־שעב, והפגינה רמת לחימה וכשירות לא מספקות, לא התאמנה שלוש שנים יש בה בכדי ללמד שתפקיד המילואים השתנה מהותית, בוודאי בהשוואה למלחמות העבר כמו מלחמת יום הכיפורים, שפרצה החודש לפני 47 שנים.

אז בלטו חטיבות מילואים כמו חטיבות השריון במילואים 679, עליה פיקד אל"מ אורי אור, ו־179, עליה פיקד אל"מ רן שריג. החטיבות לקחו תחילה חלק בקרבות הבלימה מול הסורים בראשית המלחמה, ולאחר מכן בפריצה למובלעת הסורית ובלחימה כנגד כוחות הצבא העיראקי. בשלהי המערכה הועברה חטיבה 179 לחזית הדרום, צלחה את תעלת סואץ והשתתפה בכיבוש נמל עדביה ובכיתור הארמיה השלישית המצרית. למעשה, את המלחמה הכריעו כוחות המילואים.

תמיד אוקטובר

כאמור, אוקטובר הוא זמן טוב לקרוא על הקשה במלחמות ישראל מאז מלחמת העצמאות. בספרו "על בלימה" (הוצאת ספריית מעריב, 2009) תיאר אבירם ברקאי, את לחימתה של חטיבת השריון הסדירה 188 במלחמת יום הכיפורים, בקרבות הבלימה ברמת הגולן.

ברקאי, שכקצין שריון לחם ונפצע ב־1973 ובהמשך דרכו היה מ"פ טנקים וקצין ניוד בשלדג ובסיירת מטכ"ל, ערך מחקר מעמיק ויסודי וראיין כ־230 מפקדים ולוחמים בחטיבה ומחוצה לה. התוצאה, ספר מתח מרתק על קרבות קשים וגבורתה של חטיבה שבשל הפגיעה הקשה שספגה בשדרת הפיקוד שלה (המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם נהרגו בימי המלחמה הראשונים) התפרקה למספר כוחות עצמאיים, שפעלו באומץ, אבל בנפרד.

בכנס שנערך בשעתו באוניברסיטת חיפה טען האלוף (מיל.) אמנון רשף, שפיקד במלחמה על חטיבת השריון 14 בקרבות קשים, ובכלל זה בצליחת התעלה, שחלקה של חטיבתו בתהילה (לה היא בהחלט ראויה) הושמט משום שהוא לא עסק "ביחסי ציבור. אנחנו נלחמנו". דומה, שזה מה שאירע גם ל־188, אף שקרבותיה הניבו כמה סיפורים ידועים.

אחד מאלו הוא "כוח צביקה", כוח שריון מאולתר, עליו פיקד סרן צביקה גרינגולד. כשהוא למעשה מפקד על טנקים ספורים ולעתים על טנק אחד, ניהל צביקה לחימה עיקשת מול הסורים. ברקאי ציין כי כלל "לא בטוח שכוח צביקה פוגע בהרבה טנקים, אולי רק בודדים, הרי יש בעיה של ראיית לילה, אבל הירי הבלתי פוסק, מעמדות משתנות, גורם לסורים לחשוב שמולם עומד כוח גדול פי כמה ומונע את פריצתם קדימה, בואכה נפח" (עמוד 290). על גבורתו, עוטר גרינגולד בעיטור הגבורה והפך לסמל. 

אבל כשזה מגיע ללחימת כוחות אחרים, שלחמו לצד החטיבה, ישנם במחקר של ברקאי סדקים ואי־דיוקים. כך למשל, בתיאור ההתקפה השנייה (ברקאי כתב שהיא השלישית) על המתחם הסורי המבוצר בתל שאמס, עליו היו ערוכים שתי פלוגות חי"ר, פלוגת טנקים ופלוגת טילי נ"ט על נגמ"שים.

ההתקפה הקודמת, שבה נפצע מפקד גדוד השריון יוסי בן־חנן (וחולץ על־ידי כוח סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר), נכשלה. לכן הוחלט לכבוש את התל בהתקפה סדורה יותר בליל ה־13־14 באוקטובר, "שבה גדוד צנחני מילואים יגיע במסוקים לקרבת התל ויכבוש אותו בהתקפה רגלית, בעוד הטנקים ינועו דרך הלג׳ה הקטנה, ישמשו כוח מסייע ובמידת הצורך יעלו וישלימו את המשימה" (עמוד 516).

בפועל, גדוד צנחנים מילואים 567 מחטיבה 317, עליו פיקד סא"ל (מיל.) אלישע שלם, נע על גבי נגמ"שים עד לקרבת התל (ולא במסוקים), פרק מהם וכבש את התל בהתקפת לילה. בעוד כוח השריון של 188 היה בתנועה ליעדיו, מזהה אחד ממפקד הטנקים "את שובלי הנותבים ומבין שכוח הצנחנים כבר בלחימה" (עמוד 517). 

כשמילואים היו מילואים

בספרו "בהם יותר מכול" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) תיאר תא"ל (מיל.) אלישיב שמשי, שעוטר בעיטור המופת על גבורתו כמג"ד שריון ב־1973, שורה של קרבות גדודיים שהצליחו בעיקר בזכות מפקד הגדוד שלחם בהם. אחד מהם הוא הקרב שניהל הגדוד של סא"ל (מיל.) שלם בתל שאמס.

מפקדי הגדודים בחטיבת הצנחנים מילואים 317 ("עוצבת הנשר"), הסא"לים חזי שלח, אפרים ברנד (שגדודו לחם בחזית הדרום) ואלישע שלם, שירתו בצנחנים בפעולות התגמול ובמלחמת סיני, וכמפקדים במילואים לחמו במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה והיו מג"דים מנוסים. שלם, ציין שמשי, הספיק בטרם המלחמה "לשמש כמג"ד 15 שנים רצופות" (עמוד 70). 

שלם תכנן לתקוף את התל מכיוון צפון ולכבוש תחילה שטח מפתח ששולט על מרבית התל מבחינה טופוגרפית. הגדוד הכין תכנית סדורה, והתאמן על המודל והנה, זמן קצר לפני הביצוע פקד המח"ט על שלם לשנות את תכניתו ולתקוף מדרום. בתנאים שנוצרו, העיד לימים שלם, לא היו באים אליו בטענות. "שקלתי את המשמעות של כניסה לא מסודרת לקרב מבחינת המחיר בחיי אדם מול ביצוע המשימה. לאחר שבחנתי את כל ההיבטים והנעלמים הרבים שהיו, החלטתי לבצע" (עמוד 72), סיפר. למרות השינוי לא ויתר שלם על הרעיון המרכזי שלו: לכבוש את התל על־ידי תפיסת השטח השולט עליו תחילה.

אש הסיוע הארטילרית הופעלה בטרם הגיע הגדוד ליעד, ושלם וחייליו נאלצו לפעול בלעדיה. "בשעה 2:00 בערך הייתה היתקלות ראשונה עם אויב והכוחות החלו בהסתערות, כל כוח למשימתו. פלוגה ג' טיפסה על התל ממזרח, לעבר השטח השולט שבו הייתה המפקדה הסורית. פלוגה ד' החלה בטיהור התעלה השמאלית, ופלוגה ב' החלה בטיהור התעלה שמעליה, מימין. הפלוגה המסייעת סגרה מרחק וירתה על מטרות מזדמנות" (עמוד 74).

התקפת הלילה שבאה מכמה כיוונים הפתיעה את הסורים והתל נכבש לפני עלות השחר. בקרב ספג הגדוד ארבעה פצועים, ואילו לסורים נהרגו כשישים חיילים ונלקחו בשבי עוד כשלושים.

ביום למחרת הדף גדודו של שלם שתי התקפות־נגד נחושות של הצבא הסורי. אלוף (מיל.) גיורא איילנד, בעצמו קצין צנחנים שפיקד על אגף מבצעים, העריך לימים כי שלם הוא אחד המפקדים הטובים שהיו לצה"ל מאז ומעולם.

בשלהי המלחמה, בלילה שבין ה־21 ל־22 באוקטובר כבשה חטיבת הצנחנים מילואים 317, עליה פיקד אל"מ חיים נדל, את החרמון הסורי, כלומר את מוצבי הצבא הסורי ברכס החרמון, בגובה כ־2,500 מטרים. גדודו של שלם, וגדוד הצנחנים 471, בפיקוד סא"ל (מיל.) חזי שלח, הוטסו במסוקי יסעור לשטח בשליטת הסורים, הפתיעו את הקומנדו הסורי, ולאחר קרב שנוהל בקור־רוח ומקצועיות כבשו את המוצבים

תפקידם החדש של כוחות המילואים

יש לציין שחטיבות המילואים של צבא היבשה דאז, היו כשירות, מצוידות, ומיומנות כמעט כמו מקבילותיהן בסדיר. הניסיון המבצעי המצטבר של אנשיהן, בדגש על מפקדי הפלוגות והגדודים, הפך אותן למעשה לטובות יותר.

אולם מאז, הלך והשתנה תפקידם של כוחות המילואים בצבא. אם בעבר, ב־1973 למשל, היווה המערך את עיקר כוח ההכרעה של צה"ל ביבשה, הרי שבמלחמה הבאה אף שעדיין יהיו כמה עוצבות מילואים (ובהן עוצבת "הנשר") שיפעלו כמסגרת קרבית מתמרנת, המילואים לא היו הכוח המכריע אלא מי שתומכים ומשלימים את הצבא הסדיר.

הדבר נובע בעיקר מהפיחות המתמשך (והחיובי) בעצם האיום הקיומי על מדינת ישראל, השינוי בטיב האיומים, והנטייה הכמעט אוטומטית של הצבא לקצץ בתקציב לאימוני המילואים בעת מצוקה תקציבית, שהפכה את הכוחות למקצועיים וכשירים פחות (וכרמלי היא דוגמה בולטת). 

כך למשל, ישנן פלוגות מסייעות וגדוד סיור במילואים בחטיבת בית הספר למ"כים, שכן בשגרה החטיבה היא בית הספר להכשרת מפקדי הכיתות בחיל הרגלים והיחידות המובחרות ובחירום היא חטיבת חי"ר מתמרנת לכל דבר. אין בשיטה דבר חדש. תמיד כללו חטיבות צה"ל הסדירות רכיבים משלימים, כמו צוותי תכנון אופרטיבי וגורמי רפואה, שהיה פחות משתלם ויעיל להחזיק כמערכי קבע, ונדרשו בעיקר בחירום. 

כדי לגשר על הפער במקצועיות, וכן בכדי להתגבר על מחסור הולך וגדל במפקדים איכותיים מקרב אנשי המילואים שרוצים ויכולים (שאלת הפניות, ובעיקר היעדרה היא גורם משמעותי) לפקד על פלוגות וגדודים, גדל בהתמדה מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה (מנמ"ש) כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים. אבל יש מי שחושב שמה שהיה בשעתו פתרון חלקי לבעיית כוח אדם, הוא שיטה מקצועית ונכונה שיש להשית על כלל המערך.

סא"ל (מיל.) ירון בוסקילה, למשל, שכמפקד בסיס אימונים פיקד במינוי משנה על גדוד מילואים באוגדת יהודה ושומרון, טען במאמר שפרסם ב"מערכות" האחרון כי:

"בדילמה שבין הפקדת גדוד בידי מפקד שקל יותר להזדהות איתו בשל היותו איש מילואים, ובין מפקד שקל יותר לנצח איתו בשל היותו איש מקצוע, נכון לדעתי לבחור באופציה השנייה. למעט יוצאי דופן חריגים, הפקדת גדוד המילואים בידי מפקד שהמקצוע הצבאי אינו מרכז עיסוקו מהווה פשרה לא מקצועית, שאין לה מקום בצבא מקצועי השואף לנצח. עם מלוא ההערכה והכבוד לאנשי המילואים המשמשים כמג"דים, בשלה העת להחליפם באופן מדורג ושיטתי בקצינים סדירים, מנוסים ומקצועיים, שיובילו את יחידותיהם במקצועיות לניצחון".

מאמרו של סא"ל (מיל.) בוסקילה עורר תגובת נגד מצד קציני מילואים בדרגי הגדוד והחטיבה. במאמר שחיברו כמה מהם, והתפרסם בכתב העת "בין המערכות", הם טענו כי האתגר הגדול העומד לפתחו של למפקד גדוד מילואים במינוי משני (קצין קבע) הוא היכרותו החלקית והחסרה עם עולם המילואים, ניהול כוח האדם בגדוד מילואים, יכולותיו, פערי הכשירות, סגנון הפיקוד, התכניות האופרטיביות ואפילו רוח ואופי היחידות. לטענתם, למינוי קצין קבע במינוי משני כמפקד גדוד מילואים יש יותר חסרונות מיתרונות.

ההיכרות הקרובה של מפקד שכזה עם הגדוד, ועם כוחות המעטפת בחטיבה ובאוגדה נרכשו בשנים רבות של שירות מילואים, והם מהווים מכפיל כוח. לתפיסתם, ומוטב להקשיב להם, יש "להמשיך ולהשקיע באופן יצירתי בפיתוח מ"פים ומג"דים במילואים, הכשרתם ואימונם, ולזנוח את פתרון המג"דים במנמ"ש, שהוא הפתרון הפחות מקצועי והפחות רצוי מכל הבחינות".

באימון של כרמלי ביקר גם הרמטכ"ל, אביב כוכבי, ששוחח עם מפקדי החטיבה. אחד ממפקדי הפלוגות בחטיבה שאל את כוכבי האם הוא סומך עליהם, שכן הם אינם מתאמנים. לזכותו של הרמטכ"ל, ושלא כנהוג בצה"ל במעמדים שכאלה, הוא לא "מרח" את הקצין, וציין שהוא מלא הערכה לחיילי החטיבה על שהגיעו להתאמן "נוכח המצב בבית, בעבודה ובחברה הישראלית בכלל".

מתארי הלחימה שצה"ל נערך אליהם, אמר כוכבי, כוללים את כוחות המילואים, אך הוא יטיל אותם לקרב רק לאחר שיעברו אימון להעלאת הכשירות. "זה עניין מוסרי", הדגיש.

מנגד, אם יש לקח שכדאי ללמוד מהמלחמה ב־1973 הרי זה שהמלחמה, בהכרח, לא תיראה כמו שאנחנו חושבים שהיא תיראה. אז אולי נדרש ליותר עוצבות מילואים מתמרנות, ולכן מוטב שהאימון החטיבתי הבא של כרמלי ועוצבות נוספות, יתקיים בתדירות גבוהה יותר.

"ניצחו את הקרב מאות מעשים קטנים של מפקדים וחיילים בנקודות ההכרעה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר "הסורים על הגדרות" הציגו מי שהיו קציני המטה של פיקוד הצפון את האופן שבו תפסו הם את לחימת פיקוד הצפון וכוחותיו במלחמת יום הכיפורים. המסקנה העיקרית שלהם, שנכונה גם למלחמה הבאה, היא שאת התוצאה הסופית קובעים המפקדים.

במאי 2009 ישבתי בג'יפ מסוג האמר, לבוש מדי ב', בעיצומו של שירות מילואים בגולן. גדוד הצנחנים שבו אני משרת תפס את קו החרמון, והצוות שלנו הוגדר כצוות כוננות של החטיבה המרחבית. קצב הפעילות הרגוע אפשר גם להתאמן, ובין הסיורים, הניווטים הרכובים, המארבים, התצפיות והתרגילים מצאנו זמן גם ליהנות מהנוף היפה של הגולן ובעיקר לאכול טוב.

כ"לוחמים קשוחים" הקפדנו לאכול בשטח, וצלינו בשר בכל פעם במעיין אחר. החבר'ה "תפעלו" את הארוחה כאילו היה זה תרגיל חוליה. זה השרה את הבשר במרינדה, ההוא היה אמון על הצלייה, אחר על החיתוך וההגשה והיה גם מי שטיגן צ'יפס בסיר הגדול שעל המדורה. אכלנו כאילו היינו אווזים בפיתום.

למילואים ההם לקחתי עמי את הספר "הסורים על הגדרות" בעריכת תא"ל (מיל.) דני אשר (הוצאת מערכות, 2008), שתיאר את לחימת פיקוד הצפון וכוחותיו במלחמת יום הכיפורים. התוצאה היא ספר כתוב היטב שביאר לקורא (לי) באופן נהיר את מהלך המלחמה בצפון. כאשר קראתי על תנועת הטנקים בעמק הבכא, בעודי יושב בג'יפ בדיוק באותן עמדות בהן החזיקו לוחמיו של קהלני, או על "מבצע קינוח", המראות פשוט קפצו להם לנגד עיני.

בשטח האש נפח מערב ביצענו אז תרגיל צוות. תרגיל מורכב מעט שכלל פריקה מן הרכבים עם זיהוי המטרות, התארגנות זריזה של הכוח ודילוגים בפריסה מסודרת. לאחר התרגיל לא נדרשתי לדמיון רב בכדי להבין את מהלך הקרב שהתנהל לא רחוק משם בבוקר ה־9 באוקטובר. אז "הנחיתו מסוקים סוריים כוחות קומנדו ליד נפח שחוסלו במהירות על ידי כוחות מגולני וסיירת מטכ"ל" (עמוד 192).

הרוח החיה מאחורי המחקר והוצאת הספר לאור היה ראש מה"ד לשעבר, אלוף (מיל.) אורי שמחוני. כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים מונה שמחוני, קצין צנחנים שפיקד קודם לכן על סיירת אגוז, לקצין האג"ם של הפיקוד ושימש בתפקיד גם במהלכה.

המלחמה, כתב שמחוני בספר, "לא היתה דומה לשום דבר שמישהו ממשתתפיה חווה לפני כן. צריך להבין מה זאת עוצמה. כל האש שנורתה בגלל האינתיפאדה הראשונה והשנייה, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה – לא שווה לעוצמת מטח האש שחטפנו בשעה אחת ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. כל רמת הגולן רעדה. ענני אבק עמדו באוויר שלושה ימים" (עמוד 89).

על פיקוד הצפון פיקד במלחמה האלוף יצחק "חקה" חופי, יוצא הפלמ"ח והצנחנים. אלוף הפיקוד, אמר חופי לשמחוני בשעתו, "דומה לאדם העומד במרכז החדר, רגליו נטועות חזק ברצפה וידיו תומכות בתקרה שלא תיפול. פירוש הדימוי היה ברור. כדי שכל מי שלמטה, כלומר אנחנו, נוכל לפעול מישהו צריך להחזיק את הגג, את כל מה שמעל לפיקוד. האווירה כאן הייתה של – תחשבו, תיזמו, תעשו כי יש לכם גיבוי. כל אלה באו לידי ביטוי משפרצה המלחמה" (עמוד 316). מן הספר ניכר שחופי שמר על קור רוח וניהל את המערכה בשום שכל.

החזיקו מעמד

הכוחות הסדירים שהגנו אז על רמת הגולן מצאו בפרוץ המלחמה עצמם בתנאי נחיתות וביחסי כוחות בלתי אפשריים. לצד גבורת הסדירניקים עולה מן הספר תרומתם של כוחות המילואים להכרעת המלחמה. דוגמה בולטת היא לחימת חטיבת השריון 679. על החטיבה פיקד אל"מ (לימים אלוף) אורי אור, קצין שריון שמונה באוגוסט 1973 למח"ט. את חייליו, ובכלל זה המג"דים, פגש רק במלחמה עצמה.

כשדיביזיות השריון הסוריות נעו לעבר רמת הגולן, נאלץ אור לשלח את אנשיו לחזית בכוחות קטנים, כשכל טנק שמוכן יוצא. כך, בלי להקפיד על הציוות הקרבי, ללא זיווד, דלק ותחמושת. הכוחות יצאו לקרב גם "ללא תיאום כוונות" (עמוד 136), כשמו של הספר שאחד מלוחמי החטיבה, הרב חיים סבתו, כתב על חוויותיו מן המלחמה. התחושה היתה, אמר אלוף הפיקוד חופי, "שמוכרחים להריץ את הכוחות מהר ככל האפשר כדי לבלום" (עמוד 120) .

12 שעות לאחר תחילת המלחמה ב־6 באוקטובר, כבר לחמו אנשיו בקרבות הבלימה. מעולם, סיפר אור, לא תיאר לעצמו שניתן לצאת כך לקרב. בחיפזון, עם כוח קטן ולא מוכן. החטיבה ספגה נפגעים רבים, ובין היתר נפצעו שלושת מפקדי הגדודים.

אור, המח"ט, נע בראש כוח בן 15 טנקים "בין תל שיפון לתל יוסיפון ותקף בשעה 15:30 בהפתעה את הטנקים הסוריים שהיו במרחב סינדיאנה" (עמוד 131). הכוח בפיקודו השמיד כ־40 טנקים סורים והסיר את האיום על עורפה של חטיבה 7. 

הלילה שבין ה־7 ל־8 באוקטובר, לאחר קרב הבלימה הראשון היה קשה מאוד. אור נדד מגדוד לגדוד, מקבוצת טנקיסטים עייפה שזיוודה את כליה לקראת הקרב הבא לאחרת, עודד את אנשיו והבהיר להם את חשיבות עמידתם בין הסורים לכנרת.

ב־9 לחודש לחמה חטיבה 7, שאותה הטיל שמחוני (משום שאלוף הפיקוד היה באותה עת בקריה) ביום הראשון למלחמה להגן על צפון הרמה, בקרב עמק הבכא. מח"ט 7, אל"ם יאנוש בן־גל, סיפר כי ‏ברגע קשה במיוחד בקרב נטל את מכשיר הקשר בכדי להורות לקהלני, מפקד גדוד השריון 77, ולשאר הכוחות להתקפל. ‏

"לבסוף אמרתי לעצמי: נחכה עוד קצת. התקשרתי לרפול, מפקד אוגדה 36, ואמרתי לו שהמצב חמור ואיננו יכולים להחזיק מעמד. רפול הפציר שנחזיק מעמד עוד דקות אחדות, שכן יוסי בן־חנן עם כוח חדש כבר בדרך אלי. "כמה דקות" אלה ערכו רבע שעה. לפתע הגיעו אליי 13 טנקים. ב־9 לחודש, ‏כשמכל החטיבה כבר היו באותו שלב הרבה פחות מ־43 טנקים, 13 היה מספר עצום, מספר מזל. בסופו של דבר, יוסי הגיע עם 11 טנקים. שניים נוספים הצטרפו מאוחר יותר לאיר שתוקנו. ב־15 דקות אלה עזר קהלני עוז ושיפר אל המצב בגזרה המרכזית ובגזרת הוואדי ללא הכר" (עמוד 191), אמר בן־גל. החטיבה, לצד כוחות נוספים, עצרה את הסורים.

קרב משמעותי שנשכח משום מה מהזיכרון הוא הקרב לכיבוש תל שמס. לאחר שתי התקפות כושלות של כוחות חטיבה 7 הוטלה משימת כיבוש תל שמס על גדוד הצנחנים מילואים 567 מעוצבת הנשר (חטיבה 317), עליו פיקד סא"ל (מיל.) אלישע שלם.

היתה זו חטיבה מעולה, מפקדי הגדודים בחטיבה, חזי שלח ואלישע שלם, שלחמו בחזית הצפון, ונתן שונרי ואפרים ברנד שלחמו בחזית הדרום, שירתו בצנחנים בפעולות התגמול ובמלחמת סיני, וכמפקדים במילואים לחמו במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה והיו מג"דים מנוסים בהרבה ממקביליהם בסדיר.

שלם, לאור ניסיונו וביטחונו ביכולת של גדודו, בחר לכבוש את התל בהתקפת לילה מפתיעה, לאחר ריכוך ארטילרי של העמדות הסוריות. "הלילה הוא ידיד הצנחנים זה שנים רבות, ואנו נוכיח את יכולתנו בלחימת לילה", הסביר זאת המח"ט, אל"מ חיים נדל. 

"בליל 14-13 באוקטובר כבש גדוד 567 של חטיבת הצנחנים 317, תחת פיקוד אוגדה 36, את שטח המפתח של תל שמס על ציר קוניטרה־דמשק" (עמוד 241), סיכמה את הקרב שורה לקונית בספר. המחברים החמיצו בכך את האופן שבו פיקד שלם על גדודו בקרב לילה, לאחר שתכנית הקרב שלו שונתה מן היסוד זמן קצר קודם לכן, ואת העובדה כי גדודו כבש את התל, לאחר קרבות מטווחים קרובים עם הסורים. בקרב ספג הגדוד ארבעה פצועים, ואילו לסורים נהרגו כשישים חיילים ונלקחו בשבי עוד כשלושים.

בשלהי המלחמה, בלילה שבין ה־21 ל־22 באוקטובר כבשה חטיבת הצנחנים מילואים 317, עליה פיקד אל"מ נדל, את החרמון הסורי, כלומר את מוצבי הצבא הסורי ברכס החרמון, בגובה כ־2,500 מטרים. גדודו של שלם, וגדוד הצנחנים 471, בפיקוד סא"ל (מיל.) חזי שלח, הוטסו במסוקי יסעור לשטח בשליטת הסורים, הפתיעו את הקומנדו הסורי, ולאחר קרב שנוהל בקור־רוח ומקצועיות כבשו את המוצבים. את מוצבי החרמון הישראלי כבשה חטיבת גולני, לאחר קרב קשה בו ספגו אבדות רבות.

המפקדים יקבעו את התוצאה הסופית

הספר, כתבו המחברים, אינו עוסק במסקנות ולקחים, אף שחלקם רלוונטיים גם כיום. "הוא מספר את סיפור הפיקוד מנקודת מבטם של מי שהיו שם. מה שניצח את הקרב בצפון לא היתה איזה החלטה אחת גדולה. ניצחו את הקרב מאות מעשים קטנים של מפקדים וחיילים בנקודות ההכרעה. הניצחון התאפשר בגלל המהירות, האומץ, וכושר האילתור של יחידות המילואים, העקשנות והנחישות של המערך הסדיר שספג את מהלך הפתיחה של המלחמה, ובגלל הפעולות וההכנות שעשה הפיקוד לפני המלחמה ובמהלכה" (עמוד 420).

בערב שנערך לכבוד השקת הספר אוקטובר 2008 אמר אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט, שהמחברים הודו לו בפתח הספר על הסיוע שהגישו להם הוא ואנשיו, שבמלחמה הבא "לי ולמפקדים הכפופים לי אין תירוץ – חרף נתוני הפתיחה הקשים, השיג פיקוד הצפון את משימותיו עם שליש מסדר הכוחות שיש לנו היום". ואכן, צה"ל מודל 1973, מצטייר מדפי הספר כצבא הטוב והכשיר ביותר שהיה לישראל מעודה, ויש בדברים ממש. שכן, נוכח תנאי הפתיחה הקשים ונחיתות הכוחות, ספק אם לולא נכונות טענה זו היו מצליחים הכוחות להפוך את הקערה על פיה.

איזנקוט התייחס בדבריו למלחמת לבנון השנייה וציין כי "ניתן היה לצפות מאיתנו לפעול באופן מקצועי יותר ולהשיג את ההישגים הנדרשים בזמן קצר יותר". לדבריו, במציאות הנוכחית "המושג 'זמן יקר' למימוש תוכנית להשלמת פערים אינו קיים. הזמן יפעל לטובת מי שחשב, תיכנן והתכונן ליום פקודה". זהו לקח חשוב שיש לקחת מן המלחמה ההיא אך גם מזו שאירעה ב־1973.

במאמר ב"הארץ" כתב שמחוני כי 25 שנים לאחר המלחמה שאל אותו אלוף פיקוד הצפון (ככל הנראה גבי אשכנזי, פקודו מחטיבת גולני, שעליה פיקד לאחר המלחמה) מה המסקנה העיקרית שלו ממנה.

תביט על המפקדים שלך, ענה לו, "ותפעיל את דמיונך. האם במפקדי האוגדות שלך אתה רואה את רפול, את מוסה פלד, את דן לנר? תסתכל על המח"טים, האם אתה רואה שם את יאנוש בן־גל, את אורי אור, את אמיר דרורי, את רן שריג, את יוסי פלד, יוסי בן חנן, וכן הלאה לגבי המג"דים ומפקדי הפלוגות. התוכניות חשובות, הכל חשוב, אבל הם יקבעו את התוצאה הסופית". זהו הלקח העיקרי שיש לקחת מן הספר כי הוא נכון גם למלחמה הבאה.

עיקשים, אמיצים ותוקפנים | מאת גל פרל

רשומה רגילה

בספרון דק ותמציתי על קורותיה של פלוגה אחת של גולני במלחמת יום הכיפורים, תיאר אביחי בקר מיקרוקוסמוס של המלחמה כולה. הספר מרתק, והמחבר לא נמנע מביקורת נוקבת לצד תיאור מטלטל של פני המלחמה החזקה ההיא, על הכשלים, הפחדים וגבורת הלוחמים, לה נדרשו לאחר שכל השאר הכזיב.

הספר "אינדיאנים על גבעה 16" (הוצאת משרד הביטחון, 2003) שכתב אביחי בקר, תיאר את קורותיה של פלוגה רובאית ג' מגדוד 51 של חטיבת גולני במלחמת יום הכיפורים. הספר הוא תוצר של מחקר מקיף שערך בקר, שהיה אז עיתונאי וכתב צבאי. הוא נבר במסמכים ובחומר היסטורי, קיים ראיונות עם חיילי הפלוגה ומפקדים בחטיבת גולני, והוציא מתחת ידו ספרון מרתק ומטלטל.

זה בוודאי לא הזיק שבקר, יוצא חטיבת גולני, הכיר "דרך הרגליים" את הווי הרובאים בחטיבה, את דמויות המפתח שבה וחווה מקרוב את "פני המלחמה החזקה" ההיא של אוקטובר 1973. הוא עצמו פיקד במלחמה על פלוגה בגדוד 12 של החטיבה (עד שנפצע בקרב ההבקעה לרמה הסורית).

"עם הנמנם הזה נלך לקרב?"

על הפלוגה פיקד סרן יגאל פסו, חברו למחזור של בקר מהפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הריאלי בחיפה. את המחזור סימן מח"ט גולני דאז, אל"ם יקותיאל "קותי" אדם, ככזה שיכול לשפר את איכות המפקדים בחטיבה. עם גיוסם, בשנת 1969, "שטיח אדום קידם את הקבוצה ופסו בתוכה שנהרה לגולני" (עמוד 26). לפנימיונים שנענו לאתגר הגה מח"ט גולני דאז, אל"ם קותי אדם, הכשרה ייחודית.

"בחודשיים הראשונים לגיוסם, בטרם התפזרו להיות מ"כים בגדודים, הוא הציב את הפנימיונים שלו כצוות נפרד בסיירת גולני" (עמוד 27). המח"ט ראה למרחוק וצדק. ב־1973 היו 12 מתוך 16 מפקדי הפלוגות בחטיבה בוגרי הפנימייה הצבאית. "פרויקט הגמר של פרק הסיירת היה חדירה מעבר לירדן" (עמוד 27).

פסו מונה למפקד הפלוגה כחצי שנה לפני שפרצה המלחמה, והתקשה לבסס את מנהיגותו. מאבקו בנורמות פסולות של הלוחמים הוותיקים, לנעליים הגדולות שהשאיר המ"פ הקודם, שמריהו ויניק, שעבר לפקד על סיירת גולני. הרובאים בפלוגה הטילו ספק ביכולותיו כמפקד קרבי. "עם הנמנם הזה נלך לקרב?" (עמוד 9). 

כשפרצה המלחמה לקחה הפלוגה חלק בקרבות הבלימה, ואף סיכלה חדירה של הקומנדו הסורי, בהמשך המלחמה, ב־9 באוקטובר, שנחת במסוקים סמוך לנפח. "יותר פרי אלתור מאשר קרב סדור זה היה. הם רצו בין גדרות האבנים תוך ירי והטלת רימונים, כדורים ופצצות RPG שרקו" (עמוד 41).

בספר העיר בקר כי "לאזור הקרב שניהלה פלוגה ג' נזעק במקביל כוח של סיירת מטכ"ל עליו פיקד רס"ן יוני נתניהו. במהלך לחימתם של אלה נהרגו שניים מאנשי היחידה ושבעה נפצעו. עשרות גופות של סורים נותרו פזורות בשטח. אלא שמספרי תולדות מלחמת יום כיפור נעלם כלא היה חלקה המכריע במידה שווה של פלוגה ג' באירוע; משום מה הוא משויך באופן בלעדי לסיירת מטכ"ל" (עמוד 43).

כך או כך שם קנה פסו את עולמו. "הספקות שניקרו אודות כישוריו התחלפו בהערכה עצומה. לאחר שבעה חודשים בתפקיד, מ"פ חדש נולד" (עמוד 44).

"הולך קשה"

אבל אז הגיעה משימת החרמון. הקרב, מהקשים שבקרבות החי"ר שניהל צה"ל, כל כולו מופת של עקשנות וכוח רצון של רובאים בודדים, מתואר בספר לפרטיו. המבצע היה מהלך דו־חטיבתי. גולני תגיע רגלית, מלמטה למעלה, דוך־אנ־דוך, ותכבוש את מוצב החרמון הישראלי.

בתדריך ללוחמי החטיבה אמר המח"ט, אל"מ אמיר דרורי, כי זוהי ההזדמנות לבטל את ההישג הקרקעי היחיד שנותר בידי הסורים, שכן למחרת עתידה להיכנס לתוקפה הפסקת האש. "מוצב החרמון הוא העיניים והאוזניים של המדינה, חסר לנו שהוא יישאר אצלם, אנחנו חייבים לעשות את זה" (עמוד 7). דרורי הדגיש כי הוא מצפה לראות בבוקר למחרת הקרב "את דגל ישראל ואת דגל גולני מונפים על החרמון, אנחנו ניקח אותו ביי הוק אור ביי קרוק. גולני, גולני, רק גולני יעשה את זה" (עמוד 7).

אבל כל המילים הגדולות לא חיפו על כך שלמעשה, בבחירה בדרך הפעולה הזו שיחק צה"ל לידי הסורים שהחזיקו בשטח השולט ונערכו מבעוד מועד. גם מודיעין עדכני על היערכות הסורים בהר לא ממש היה. מג"ד 51, סא"ל יודק'ה פלד, אמר לאנשיו שהוא "לא יודע איפה בדיוק נפגוש את הסורים" (עמוד 6). 

על החלק השני של מבצע "קינוח", כיבוש החרמון הסורי, "הופקדו שני גדודי מילואים מחטיבה 317 של הצנחנים, שהונחתו בעורף המערך באמצעות מסוקים. ההתנגדות הייתה קלה, ההתקפה עלתה בהרוג ושלושה פצועים בלבד" (עמוד 71).

בשל הרצון, ככל הנראה, למקד את הספר בגולני תואר הקרב שניהלה חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"מ חיים נדל באופן לקוני. אף שהוא כמעט ונשכח מהזיכרון הציבורי היה זה קרב מהספרים. שניים מגדודי החטיבה, שעליהם פיקדו הסא"לים (מיל.) חזי שלח ואלישע שלם, הוטסו במסוקי יסעור לשטח הררי קשה לתנועה והוטל עליהם לכבוש שני יעדים מבוצרים.

אחד המג"דים, חזי שלח, כתב לימים כי "הצנחנים תיכננו את הקרב שלהם כך, שלא יעמוד מולם אויב רציני. בכוונת מכוון. לא תמיד זה מצליח. באותו לילה זה הצליח". הצנחנים הפתיעו את הקומנדו הסורי, וניהלו את הקרב במקצועיות ובקור רוח, והקפידו, כתב שלח להפעיל חיפוי ארטילרי צמוד, לנוע לאט "ולהשתמש בהרבה אש ובלחימה מבוקרת", עד לכיבוש מוצב החרמון הסורי. הקרב של גולני נראה אחרת לגמרי.

לוחמי גולני טיפסו במעלה החרמון ונתקלו בסורים בסמוך לגבעות שכונו במפות גבעה 16 (ומכאן שם הספר) ו־17. במקביל, סיירת גולני בפיקוד רס"ן שמריהו ויניק (המ"פ הקודם של פלוגה ג') נתקלה בכוח סורי ברכבל העליון. ויניק, שבמלחמה לא היה לילה "שלא נתבע למארב או לפשיטה" (עמוד 52), נהרג. 

הקרב היה קשה ואכזרי. "גבעה 16 לא זקוקה היתה למצביאים באותו לילה אלא לעיקשים, לאמיצים ולתוקפנים" (עמוד 61). מג"ד 51, פלד, דיווח למח"ט באנדרסטייטמנט של המלחמה כי "הולך קשה" (עמוד 63).

הגיבור האלמוני של הקרב היה קצין האג"ם החטיבתי, רס"ן יואב לוי "יוצא שקד" (עמוד 50). משנפצעו המח"ט והמג"ד, עבר הפיקוד אליו. לוי הורה ללוחמי גולני שהוסיפו להילחם לסגת מגבעה 17, "ולאחר שווידא שאין יותר חיילים על גבעה 17 הפעיל ארטילריה לעברה. זה היה המהלך שהכריע סופית את הסורים" (עמוד 65). את המוצב כבשו לבסוף חיילי גדוד העתודה של גולני, עליו פיקד דוד כץ.

תכנון מחוכם היה חוסך את הגבורה

רק מחצית מלוחמי הפלוגה שרדו את המלחמה מבלי שנפצעו או נהרגו. לקרב החרמון עלתה הפלוגה כשהיא מונה 60 לוחמים ומפקדים. כשעלה השחר ותם הקרב נותרו רק 19 מאנשיה שאינם פצועים או הרוגים. חטיבת גולני כולה איבדה בקרב 56 מאנשיה.

בין ההרוגים היה גם המ"פ, פסו, שנפל בקרב החרמון לצד מ"פ א' בגדוד וחברו למחזור מהפנימייה הצבאית, סרן שוקי ויאטר. מחזור ט"ו בפנימייה הצבאית, שחבריו כתבו טרם גיוסם כתבו בספר המחזור "להתראות בישיבות המטכ"ל" (עמוד 26), איבדו שישה מחבריהם בקרבות. למטה הכללי הגיעו רק דורון אלמוג, שעשה את המלחמה כמ"פ צנחנים בסיני, והיה לימים לאלוף פיקוד דרום, אביחי רונצקי, שלחם כמ"פ בסיירת שקד (ולאחר שחזר בתשובה היה לרב ובהמשך לרב הצבאי הראשי) ורון כתרי, ששירת כקצין מודיעין בפיקוד הדרום ובתפקידו האחרון שימש כדובר צה"ל.

בקר היטיב לתאר, בעברית שכבר אינה מצויה במקומותינו, את ההוויה בצה"ל באותן שנים, ובחטיבת גולני בפרט. תיאוריו של בקר את גבורת הרובאים הפשוטים והמפקדים, כמו גם גילוי מורך לב ואירועים של תופסים את הקורא ולא מרפים ממנו. הספר כתוב בתמצות ובקיצור אבל כל שורה, כך דומה, מעבירה היטב את המסר.

יתרה מכך, הוא גם לא חסך שבטו מאיש מן המעורבים, מהלל את הגיבורים האלמוניים ומטיח ביקורת באלו הראויים לה, בין שיהיו בכירי המפקדים או סוכני הזיכרון הלאומי. "תכנון מחוכם יותר בדרגים הגבוהים היה חוסך את משאבי הגבורה הבלתי נדלים שנדרשו מהרובאים של גדוד 51" (עמוד 73), קבע בצדק. ועדיין כשמגיעים לחרמון ומביטים למעלה, קשה שלא להשתאות מהאומץ של אלו שעלו כל הדרך למעלה, כנגד כל הסיכויים.

"אותנו הם לא יעברו" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במלחמת יום הכיפורים לחמה חטיבה 7 בקרב הגנה בקרב בלתי אפשרי, וכנגד כל הסיכויים יצאה כשידה על העליונה. הספר שתיאר את קורותיה מרתק, אבל לא ממש אובייקטיבי.

הספר "עד קצה היכולת" מאת אל"מ (מיל.) אילן סהר (הוצאת מודן ומערכות, 2013) תיאר את קורות חטיבה 7 של חיל השריון במלחמת יום הכיפורים. סהר, ששימש במלחמה כקמ"ן החטיבה היה עד ולקח חלק במרבית הקרבות והאירועים שתוארו בספר. בהמשך שירותו היה קמ"ן אוגדה בסיני, מפקד בית־הספר לסיור וקמ"ן פיקוד הדרום. בשנים שקדמו להוצאת הספר שימש סהר כחוקר במחלקת היסטוריה וערך מספר מחקרים מאירי עיניים על קרבות הבלימה ברמת הגולן וההבקעה לשטח סוריה.

בהקדמה לספר, כתב המח"ט דאז, אלוף (מיל.) אביגדור (יאנוש) בן גל, כי כשמונה למפקד חטיבה 7, כשנה לפני המלחמה, החליט ליישם את לקחיו ממלחמת ההתשה בה לחם כמג"ד "ולהפוך את החטיבה למכונת מלחמה חדה וממוקדת" (עמוד 14).

בן גל העלה על נס את המוכנות לעימות הבא, "טרטר" את פקודיו בתרגילים ושינן להם ללא הרף כי המלחמה בפתח. "התעקשתי על בחירת מפקדים מיומנים, אמיצים ומקצועיים. עמדתי בכל תוקף על משמעת קרבית, החדרתי ויישמתי אימונים קשים, מפרכים ובלתי שגרתיים" (עמוד 14), כתב.

"כנגד כל הסיכויים"

ב־6 לאוקטובר 73', כשפרצה המלחמה, הטיל מפקד אוגדה 36, רפאל (רפול) איתן, על חטיבה 7 לבלום את גלי הטנקים הסורים שדהרו לעבר צפון רמת הגולן. לפני המלחמה, בן גל , שעשה את כל מסלולו הצבאי בשריון, ורפול, יוצא הצנחנים, כמעט שלא הכירו. אך למרות שמח"ט 7 לא תמיד הכיר בסמכותם של בכירים ממנו, הוא מצא ברפול מפקד כלבבו, קר רוח, אמיץ, ומקצועי.

"עם פרוץ הקרבות ברמת הגולן נערכה החטיבה לקרב הגנה, וכנגד כל הסיכויים יצאה כשידה על העליונה" (עמוד 14), כתב. לאנשיו שינן את הסיסמה "אותנו הם לא יעברו" (עמוד 15).

ביום השני למלחמה תיאר המחבר אירוע משעשע. אחד ממפקדי המחלקות בגדוד 77 חילץ טייס קרב שנטש ממטוס פנטום שנפגע וצנח בשלום בסמוך לעמק הבכא. בעודם נוסעים בטנק לעבר קווי החטיבה ביקש המ"מ מהטייס שייתן לו את סירת ההצלה המתנפחת שברשותו, כדי שיוכל לשוט עמה בכנרת לאחר המלחמה. הטייס השיב שהוא חתום על הסירה מול האפסנאות בבסיס תל נוף. "הרי היית חתום גם על מטוס פנטום, ומה ביחס אליו?" (עמוד 90), שאל המ"מ.

הקרב המרכזי היה בעמק הבכא. סא"ל יאיר נפשי, מפקד גדוד השריון 74 (מחטיבה 188) שפעל תחת חטיבה 7, סיפר כי "כל טנק שחצה ‏את קו הרכס הושמד. היה זה קרב שכולם עומדים בתוך כולם ויורים אחד על השני. הקרב בין הטנקים vתנהל בטווחים קצרים ביותר. היינו שמים צלב בערך, היינו רואים אנטנה, ואחר כך יורים על הצריח ופוגעים בטנק. לאט־לאט ראינו את הכוח סורי נשבר" (עמוד 122).

בעיקר הלחימה נשא גדוד 77. המג"ד, סא"ל אביגדור קהלני, נתקל מטווח קצר בשלושה טנקים סורים, "מחזה שהעביר בו צמרמורת" (עמוד 123), והשמיד אותם. "הייתי בתוך מערבולת הקרב. כל הנטל רבץ על כתפיי" (עמוד 124), סיפר. אבל למרות הקושי, אמר, ידע "שאסור לנו לעזוב את העמדות ולנוע לאחור" (עמוד 124). 

אחד ממפקדי הפלוגות בגדודו, סגן אמי פלנט, סיפר לימים כי "היה זה קרב התאבדות" (עמוד 126). לדבריו, הקרב התפתח "כקרב פנים אל פנים, ערב רב של קרבות בודדים. כמות הפגיעות וההשמדות הייתה עצומה" (עמוד 126).

רפול, חסיד של הכלל: "כשיורד גשם נרטב גם האויב" שלמד בפלמ"ח, הורה לבן גל "שיחזיק מעמד עוד דקות ספורות" (עמוד 130). החטיבה בפיקודו עשתה זאת מול יחסי כוחות בלתי אפשריים, וכוחותיה השמידו כ־450 טנקים סורים. אכן, חטיבת המחץ.

"הלילה הוא ידיד הצנחנים"

לאחר שלב הבלימה והדיפת הסורים מרמת הגולן, לקחה החטיבה חלק בקרבות ההבקעה לסוריה. גדוד השריון בפיקוד סא"ל יוסי בן־חנן ניסה לכבוש את תל א־שמס, ששלט על הציר המוביל לדמשק, אך נתקל בהתנגדות חזקה, ספג נפגעים ונסוג. בן־חנן עצמו נפצע קשה ונותר סמוך לתל כשעמו רק אחד מאנשי הצוות שלו. בהקדמה ציין בן גל כי "צוותי סיירת מטכ"ל בפיקודו של רס"ן יוני נתניהו ז"ל, התנדבו לחלצו במבצע נועז" (עמוד 19). 

התל, כתב בן גל, נכבש לבסוף "בידי גדוד צנחנים מילואים 567, בפיקודו של סא"ל אלישע שלם, בהתקפת לילה וללא נפגעים. אולי תרמנו, ולו במעט, להצלחתם המרשימה" (עמוד 20). כאמור, כחוקר במחלקת היסטוריה סהר חקר את הקרב ביסודיות ומחקרו, ששימש בסיס לחלק זה בספר, מאלף.

לאחר שהשריון הסתבך ביום, שלם תכנן לתקוף את התל בלילה, מכיוון צפון, ולכבוש תחילה שטח מפתח ששולט על מרבית התל מבחינה טופוגרפית. "הלילה הוא ידיד הצנחנים זה שנים רבות, ואנו נוכיח את יכולתנו בלחימת לילה" (עמוד 232), הסביר זאת לימים אלוף (מיל.) חיים נדל, שפיקד במלחמה על חטיבת הצנחנים מילואים 317 אליו השתייך הגדוד.

הגדוד הכין תוכנית סדורה, והתאמן על המודל. אולם, זמן קצר לפני הביצוע שינה מפקד האוגדה את תכניתו. "תא"ל איתן עמד על כך שההתקפה תבוצע מדרום, כדי להבטיח את טיהור מגנן הנ"ט ולתקוף את ראש התל ("השולחן") בציר עלייה מתון מהעורף" (עמוד 234). למרות השינוי, המג"ד "חייך לשינויים" ודבק במשימה.

עם רדת הליל נע הגדוד, בפיקוד סא"ל (מיל.) שלם, ברגל לעבר התל. תחילה, בהתאם לתכנית, "השתלטו הכוחות על השטח השולט – תל א־שמס עצמו ("השולחן") ומגנן הנ"ט – ורק עמדות אויב שפתחו באש על כוחותינו טוהרו. טיהור היעד וסריקתו ביסודיות בוצעו עם שחר" (עמוד 233). הגדוד כבש את היעד כמעט ללא נפגעים (מספר פצועים) בהתקפה שבוצעה באופן מופתי.

בדיעבד, השינוי שעליו הורה רפול התברר כנכון. סהר קבע כי "מפקד אוגדה 36 תרם רבות באופן אישי ללחימה לכיבוש המובלעת הסורית בעצם נוכחותו, השפעתו ומעורבותו. תרומה זו ניכרה במיוחד מ-13 באוקטובר בערב ועד לסיום המלחמה. בכל השלבים האלה ‏פיקד תא"ל איתן על חפ"ק האוגדה שנע בנגמ"ש או בג׳יפ בודד בשטח בין הכוחות הלוחמים, ביום ובלילה" (עמוד 266).

"אוהד שרוף" או היסטוריון

המלחמה, כתב בן גל, שכנעה אותו בתקפות הכלל "אם אין אני לי מי לי" (עמוד 21). החטיבה, כתב, צריכה לדעת להסתדר לבדה ולא להסתמך על כוחות אחרים. עם זאת, הודה שחטיבתו לא הייתה היחידה שעמדה בהצלחה בפני גלי הטנקים הסורים וציטט את אורי אור (לימים אלוף פיקוד צפון גם הוא), שפיקד במלחמה על חטיבת השריון 679, חטיבת מילואים, שאמר "אם חטיבה 7 הצילה את הרמה, הרי שאנו הצלנו את חטיבה 7" (עמוד 22). חטיבה 679 שלחמה במרחב נפח ומנעה את כיתור חטיבה 7 ואת תקיפתה מהעורף. 

בסיום ההקדמה שכתב לספר תיאר בן גל כיצד שאל אותו, כמעט ארבעה עשורים מאוחר יותר, מ"מ בצנחנים כיצד להיות מפקד טוב יותר. "היה אמיץ ושמור על קור רוח, במיוחד כשהתוכנית משתבשת. זכור שחייליך שואבים את רוח לחימתם מהתנהגותך ודבקותך במשימה. היה קשוח בכל הקשור להישגים והקפד על משמעת מבצעית" (עמוד 24), השיב לו ותמצת בכך את כל משנתו הפיקודית, כפי שבאה לידי ביטוי במלחמת יום הכיפורים.

כששאל בן גל את המחבר מדוע הוא חוקר את המלחמה, השיב האחרון "שהדברים אינם ידועים ושאני מאמין בחשיבותם של הנחלתם לדורות הבאים של ההיסטוריה של החטיבה ושל קורותיה במלחמת יום הכיפורים, כתיבת מורשת הקרב ועשייה למען אחרים, וכי התחקיר המסעיר והמרתק שאני אחד המשתתפים בו הוא אולי ה"תרופה" שלי למשקעי אותה מלחמה" (עמוד 25).

אלו הם, כמובן, נימוקים כבדי משקל, וסהר הוציא מתחת ידו מחקר מקיף, יסודי וכתוב היטב, אולם נשאלת השאלה האם קרבתו לאירועים אפשרה לו את מידת האובייקטיביות הנדרשת. כלומר, האם הוא כתב כקמ"ן חטיבה 7 או כהיסטוריון? 

לעתים, (במיוחד בקרבות הבלימה) ניכר שהמחבר הוא "אוהד שרוף" של החטיבה שבשירותה לחם. במקומות אחרים בספר סהר לא נמנע מביקורת. כך למשל, ציין כי בקרבות ההבקעה "המצב בשטח הוכיח את הנחיצות בשילוב של כוחות חי"ר והנדסה עם הכוחות הפורצים, במיוחד כשהיה מדובר בלחימה בשטח בנוי. לקח חשוב זה הובן כבר ביום הלחימה הראשון במזרעת בית ג׳אן ובהמשך כיבוש תל א־שמס על ידי חטיבת חיר"ם 317 בליל 14-13 באוקטובר" (עמוד 268).

גם כך וגם כך ספרו של סהר הוא הוא מחקרי יסודי ומפורט שהציג לקורא את נתיב קרבותיה של אחת החטיבות המפוארות בצה"ל שלחמה בקרב בלתי אפשרי ויצאה מנצחת.