השאלות מתי ולשם מה מפעילים את הכוח הן קריטיות | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המסר של צה"ל לתושבי לבנון הוא שחיזבאללה מנצל אותם ומסכן אותם. אבל גם בצה"ל יודעים שתוצאות המלחמה הבאה יושפעו ממה שיתרחש בעורף הישראלי לא פחות מאשר מהישגי צה"ל בחזית. זו גם הסיבה לשאיפת ישראל להכיל את ההסלמה בדרום. 

השבוע קיים פיקוד הצפון טקס שבו הוענקו לראשונה פרסי "כוכב הצפון", שבו צוינו יחידות ואישים שהצטיינו בפעילותם בשנה האחרונה, לרוב בהקשר לאירועי "יוצא לאור", כפי שמכונה בצבא המתיחות ששוררת בין ישראל לחיזבאללה, לאחר שביולי האחרון נהרג פעיל של הארגון בסוריה, בתקיפה שיוחסה לישראל.

חיזבאללה ניסה מאז "לסגור חשבון" עם ישראל בהתאם למשוואה לפיה הארגון ינקום בישראל על מות פעיליו בסוריה, עד כה ללא הצלחה.

בין היתר העניק אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, מגני הצטיינות לשורה של יחידות, ובהן לגדוד הצנחנים 890 וליחידה המובחרת מגלן. שתי היחידות מוכרות לו היטב, מימיו כמג"ד 890 ולאחר מכן כמפקד מגלן במהלך האנתיפאדה השנייה.

גדוד 890, בפיקוד סא"ל שמר רביב, זכה במגן על תעסוקה מבצעית מוצלחת שביצע בגבול לבנון, במהלכה לכד כוח מהגדוד רועה צאן סמוך למוצב גלדיולה בהר דב. רועה הצאן היה חלק מיחידת מודיעין של חיזבאללה ומעצרו וחקירתו הניבו מודיעין רב על אופן פעולת היחידה.

למגלן, עליה מפקד סא"ל ר' (בעברו מג"ד בצנחנים), הוענק המגן על פעילות מבצעית ארוכה במהלך המתיחות ועל מארב שביצע צוות מהיחידה באוגוסט האחרון, שבמהלכו הרג, בסיוע כלי טיס של חיל האוויר, חוליית מחבלים שניסתה לחדור מסוריה ולהטמין מטען חבלה סמוך למוצב 116 ברמת הגולן.

בנוסף הוענקו מגינים לפלוגה בגדוד 12 של גולני ולפלוגה מגדוד 932 של הנח"ל שביצעו בשנה האחרונה פשיטות בשטח סוריה, סמוך לגבול.

תושבי לבנון הם "מגן חיזבאללה"

בטקס אמר האלוף ברעם כי אין זה מקרה שחיזבאללה נכשל בניסיונותיו האחרונים לאזן את המשוואה.

"צה"ל, באמצעות מספר רב של פעולות ומבצעים ביבשה, באוויר ובים, באמצעות שיטות תחבולה מתוחכמות אל מול האויב, בחשיבה יצירתית ובלמידה מתמדת, הצליח בשנה האחרונה להחליש את ארגון הטרור חיזבאללה, לפגע בהתבססות איראן וחיזבאללה בסוריה ולמנוע פגיעה בנפש".

האלוף ביקש להעביר מסר לתושבי לבנון, לפיו בניגוד לטענות חזבאללה, הארגון אינו מגן על לבנון אלא מנצל את תושבי לבנון, המשמשים בעל כורחם כ"מגן אנושי" לארגון. האם, שאל, הפיכת בתי התושבים בתי הספר והמרפאות בדרום לבנון, למחסנים לאחסון אמצעי לחימה מגינה עליהם? "ככה הוא לא מגן עליכם; כך הוא הופך אתכם למטרה לגיטימית ומסכן את חייכם!".

רק לפני כמה חודשים, בנאומו בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), הודיע הרמטכ"ל, אביב כוכבי, כי הניצחון במערכה הבאה נגד חמאס או חיזבאללה, יושג "בזכות מודיעין, אש, התמרון הקטלני ושינוי גישה להפעלת הכוח", לפיה צה"ל יתקוף בעוצמה רבה מטרות צבאיות בלבד – אבל היכן שאלה יימצאו, "בין אם בשטחים בנויים של האויב, בין אם את הבניינים של האויב, שיש בהם אמל"ח וטילים".

צה"ל אכן הצליח לסכל את ניסיונות חיזבאללה עד כה, אולם נשאלת השאלה האם חיזבאללה היה מעוניין רק באיזון המשוואה, באמצעות הריגת חייל אחד. נראה שלמנהיג הארגון, השייח' חסן נצראללה, יש עניין לשמר את המתיחות שכן היא שוחקת ומתישה את כוחות צה"ל ומגבירה את הלגיטימציה שלו במדינת לבנון, המצויה במשבר עמוק מבחינה כלכלית ותפקודית.

לאחר מלחמת לבנון השנייה הודה נצראללה שלו היה יודע שתגובת ישראל לחטיפת החיילים תהיה מלחמה, לא היה מאשר את הפעולה. גם כעת נצראללה לא רוצה במלחמה, אך הוא מיישם אסטרטגיה של הליכה על הסף, במעין משחק צ'יקן. אמנם פעולה מוצלחת מדי של הארגון עלולה להביא להסלמה ואף מלחמה, אך הוא מוכן לכך. זו דרכו להרתיע את ישראל ולשמר את מעמדו כמגן לבנון.

הניצחון במלחמה תלוי לא רק בהתקפה

במאמר שכתב עפר שלח, בתקופה ששימש כפרשן הצבאי של "מעריב", הוא תיאר את מכלול האילוצים שמולם ניצב מי שכיהן אז כאלוף פיקוד צפון, יאיר גולן, שהיה קודם לכן קודם מפקד פיקוד העורף:

"גולן הוא חי"רניק ותיק, אבל נדמה שדווקא התפקיד הקודם מכשיר אותו יותר להבנת יום הפקודה העלול להתממש בגזרתו. גם חיזבאללה שומע את האמירות בישראל על פניה של המלחמה הבאה. גם הוא מניח שלא יהיו בה ימים של דשדוש, מדרגות של הסלמה, שבועיים עד שיגויסו מילואים וכמעט חודש עד שיתממש מבצע גדול ראשון. גם הוא, יש להניח, יתנהג בהתאם: הוא יזרוק מה שיש לו הרבה יותר מוקדם, הרבה יותר באלימות".

במלחמה הבאה עתיד חיזבאללה לירות אלפי רקטות לעבר מרכזי אוכלוסייה בישראל, ובמקביל להטיל את כוחות "רצ'ואן" לפשיטות בשטח ישראל, על יישובי ומוצבי קו המגע, ולשבש ככל יכולתו את פעולות צה"ל.

כמאמר הרמטכ"ל, פעולות החיזבאללה יזכו למענה ישראלי המבוסס על הפעלת אש נרחבת, בעיקר מן האוויר, ועל תמרון מהיר ואגרסיבי. האתגר שמוטל לפתחו של פיקוד הצפון יהיה לסכל את האיומים הללו, ובעיקר לרשום הישגים בשדה הקרב מבלי שאלו יקוזזו במהלכים שיבצע האויב בשטח ישראל.

בסופו של יום כתב שלח, שכמו גולן וברעם שירת גם הוא בצנחנים, למרות הנטייה של צה"ל לחשוב התקפית הרי שהישגיה של ישראל במלחמה הבאה יושפעו במידה רבה ממה שיקרה בעורף הישראלי.

מדי יום, סיכם:

"ישראל הופכת חזקה יותר ביחס ליריבה. באותה מידה, מדי יום חלק מהכוח הזה מאבד את משמעותו, וחשיבות השאלות מתי ולשם מה מפעילים אותו הופכת להיות קריטית".

הכלל הזה תקף גם נוכח המתיחות בדרום, שקשורה קשר הדוק לבחירות שיקרו (או שלא) ברשות הפלסטינית ולמהומות בירושלים.

חמאס ירה יותר מארבעים רקטות לעבר יישובי עוטף עזה מליל שבת ועד עתה. התגובה של צה"ל היתה מאופקת יחסית ועיקרה השמדת עמדות ותשתיות צבאיות של החמאס.

זו ההסלמה הראשונה בגזרה מאז שמונה לתפקידו אלוף פיקוד הדרום, אליעזר טולדנו, לפני כחודש. עזה היא זירה שמוכרת לטולדנו היטב, הן מפיקוד על חטיבת הצנחנים בלחימה במבצע "צוק איתן", במהלכו פגעו לוחמי החטיבה בפעילי חמאס רבים, והן משנותיו כמפקד האוגדה המרחבית, בין היתר במהלך מבצע "חגורה שחורה". האתגר שעומד כרגע לפתחו הוא להכיל את האירועים מבלי לוותר על ההרתעה.

הקבינט המדיני־הביטחוני הסמיך ביום שני את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת שר הביטחון בני גנץ להחליט על תקיפה משמעותית יותר ברצועת עזה, אם יימשך ירי הרקטות מרצועת עזה, מבלי שהדבר יחייב ישיבת קבינט נוספת. צה"ל מצדו החל לתגבר כוחות בגבול הרצועה כדי לשפר את מוכנותו להסלמה. ועדיין, נראה כי ישראל מחפשת דרך להנמיך את הלהבות ולהימנע מהסלמה.

לישראל אין יעד ממשי להשיג בעזה מלבד שקט, ובהינתן שזה המצב הניסיון להכיל את האירועים ולהימנע מהיגררות להסלמה הוא הצעד הנכון. ‏ישראל קונה שקט, וכל עוד עלותו סבירה זה תקין. השאלה היא תמיד מה העלות, והאם נכון לשנות את המשוואה? לא בטוח שזה המצב.

לרבים המציאות הסבוכה בגדה המערבית, בירושלים ובדרום נוטה להזכיר את אירועי קיץ 2014, מחטיפת הנערים ועד לצוק איתן. מוטב לנסות להימנע משידור חוזר. הקרנת הבכורה לא היתה מוצלחת.

המטכ"ל – "גוף שמתמחה בניהול ובקבלת החלטות" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בתחילת מלחמת העולם השנייה, "תוצאות החשיבה וקבלת ההחלטות במטכ"ל הגרמני הביסו בשדה הקרב את אלו של מקבילו הצרפתי" (עמ' 11). כך כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי בהקדמה לספרו החדש של תת־אלוף (מיל') ד"ר מאיר פינקל על אודות המטכ"ל של צה"ל. יש בכך המחשה ברורה לחשיבותו של דרג המטה הכללי וליכולתו להשפיע על תמונת המערכה, בהווה ובעתיד.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, "תוצאות החשיבה וקבלת ההחלטות במטכ"ל הגרמני הביסו בשדה הקרב את אלו של מקבילו הצרפתי" (עמ' 11). כך כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי בהקדמה לספרו החדש של תת־אלוף (מיל') ד"ר מאיר פינקל, "המטכ"ל" (הוצאת מודן ומערכות, 2020), על אודות המטכ"ל של צה"ל. יש בכך המחשה ברורה לחשיבותו של דרג המטה הכללי וליכולתו להשפיע על תמונת המערכה, בהווה ובעתיד.

לכן כתב כוכבי, "המטכ"ל חייב להיות גוף שמתמחה בניהול ובקבלת החלטות לטווח הזמן המיידי, הקצר, הבינוני והארוך ובאופן מיוחד בזמן מלחמה, שהיא מבחנו העליון. הדבר דורש הכשרה, ידע, מיומנות, עבודת צוות וגישה ביקורתית, סקרנות ויצירתיות" (עמ' 11).

בספר זה ביקש המחבר, מח"ט שריון ומפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית לשעבר, להמשיך את ספרו הקודם "הרמטכ"ל" ולנתח באופן מעמיק ויסודי את תפקודיו ואתגריו של המטכ"ל, שהוא המפקדה האסטרטגית של צה"ל הכוללת אגפי מטה, פיקודים מרחביים ופונקציות נוספות, ולנסות לבאר לקורא כיצד הוא לומד, מתכנן ומתארגן.

הספר כולל ארבעה פרקים שבהם מציג המחבר מקרי בוחן, ובסוף כל פרק מובאים סיכום והמלצות של המחבר, שיסייעו למטכ"ל של צה"ל להימנע מקשיים ומשגיאות שהוצגו בפרק. הפרק החמישי הוא סיכום שבו מציג המחבר את תובנותיו המרכזיות מן המחקר ואת המלצותיו לשיפור עבודת המטכ"ל.

מתודולוגיה

בספר מוצג ניתוח השוואתי של תפקוד המטכ"ל בהתייחס לארבעה תפקידים ואתגרים: תהליכי התכנון במטכ"ל, ובכלל זה התכנון הרב־שנתי לבניין הכוח, התכנון האופרטיבי למלחמה והתכנון תוך כדי מלחמה; תהליכי למידה שונים של המטכ"ל ובהם למידת המטכ"ל מהפקת לקחים ממלחמה, למידה מצבאות זרים ותהליכי השתנות; דפוסי התארגנות אל מול אתגר מתפתח, ובכלל זה הקמת גופי מטה חדשים וניהול ישיר של המטכ"ל; התמודדות רמטכ"לים עם מטכ"ל "לעומתי" שהתנגד לתפיסות ולשינויים שביקשו ליישם, ועם ויכוחים תפיסתיים במטכ"ל.

אף שהמחקר אינו היסטורי תיעודי, הוא התבסס על חומרים ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל ועל ביוגרפיות, פרסומים בתקשורת וראיונות שקיים המחבר עם קצינים בכירים אשר שירתו במטכ"ל לאורך השנים. אומנם כל תקופה נשאה עימה אתגרים שונים והקשרים שונים, אך ניתן למצוא מאפיינים דומים וללמוד מהם על האתגרים, האחריות והתפקידים של המטכ"ל. יש לציין, והמחבר עמד על כך, שקיים קושי בבחינה ההשוואתית, שכן כל תקופה טומנת בחובה את אתגריה וההקשר האסטרטגי שלה.

הניתוח שמציג המחבר מפורט ושיטתי ומציע תובנות מאירות עיניים. כך למשל, בפרק המתאר את התכנון האופרטיבי (תכנון תוכניות מלחמה), שהוא התהליך המרכזי שהמטכ"ל מבצע בתחום הפעלת הכוח, פורס המחבר את המאפיינים המרכזיים של תהליך התכנון המטכ"לי, ובהם מהות התוכנית והנחות היסוד שלה, הצורך בתכנון מודולרי וגמיש, וכן יצירת תיאום וסנכרון בין המטכ"ל, הפיקוד והזרוע (עמ' 97). למרות זאת ציין המחבר את אבחנתו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, כי

"תוכנית אופרטיבית נועדה לאפשר את פיתוח הידע הנדרש ולהוות בסיס לשפה משותפת ו"מצפן" לבניין הכוח […] טבען של תוכניות אופרטיביות להשתנות בעת מעבר מתוכנית לפקודה לאור ההקשר. לכן הרמטכ"ל הדגיש כי התוכנית היא אמצעי. תהליך התכנון, בניין הכוח של היכולות המבצעיות ומוכנות הכוחות – הם החשובים" (עמ' 103).

ואכן, לאורך הפרק ניכר הדגש שמושם על הצורך בגמישות מחשבתית, בתכנון, בבניין הכוח ובגיבוש מענים שניתן להתאים למציאות משתנה.

פרק מרתק במיוחד מתאר כיצד המטכ"ל לומד בעת לחימה, בין היתר באמצעות חיכוך עם האויב (עמ' 219־234). דוגמה לכך היא תהליך הלמידה שקיים המטכ"ל דרך פיקוד המרכז בשנה הראשונה לאינתיפאדה השנייה. המטכ"ל היה נתון אז בדילמה אם להישאר בהיערכות הגנתית או לעבור למהלך התקפי הכולל חדירת כוחות בהיקף גדול ללב מחנות הפליטים – מהלך שטמן בחובו הישגים אפשריים בדמות פגיעה בבכירים בארגוני הטרור והשמדת אמצעי לחימה ותחמושת, כמו גם סיכון לא מבוטל, כיוון שהוא כולל לחימה בשטח אורבני ובלב אוכלוסייה אזרחית.

המחבר ציטט את האלוף (מיל') גיורא איילנד, ששימש אז ראש אגף התכנון, אשר קבע כי

"מי שהוביל לאישור הפעולות היו מפקדי חטיבות החי"ר. צה"ל התברך בעת ההיא בארבעה מח"טים מהטובים שהיו לו אי־פעם: אביב כוכבי מהצנחנים, צ'יקו תמיר מגולני, עימאד פארס מגבעתי ויאיר גולן מהנח"ל. המח"טים, ובעיקר אביב וצ'יקו, שכנעו את מפקד פיקוד המרכז איציק איתן ואת הרמטכ"ל לאשר את הפעולות. ההישגים המבצעיים של פשיטות אלה היו חלקיים, אך העובדה שהפעולות נעשו עם מיעוט נפגעים – הן בקרב החיילים והן בקרב האוכלוסייה האזרחית – נתנה את הביטחון כי יהיה אפשר, בעת הצורך, להיכנס ולהשתלט על ערי הגדה המערבית. כעבור חודש־חודשיים אכן הגיעה השעה [במסגרת מבצע חומת מגן]" (עמ' 228).

אף שהייתה זו דוגמה מרתקת, מוטב היה לכלול בספר מקרה בוחן נוסף, שטרם נחקר ביסודיות, ולבחון את תהליך הלמידה שקיימו המטכ"ל ופיקוד הדרום בשנים 2006־2008. מפקד אוגדת עזה דאז, תת־אלוף (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני, יזם אז "חיכוך מתמיד" עם האויב באמצעות פשיטות שביצעו גדודי חי"ר ושריון, וכן יחידות מובחרות (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020). פשיטות אלו נדרשו, לדברי הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי, בשל הצורך "לטפל בפעילות חבלנית שהיתה מהצד השני של הגדר", ובכלל זה ירי תדיר של קסאמים על העיר שדרות ועל יישובים נוספים. "לא היה לנו 'כיפת ברזל', לא היתה לנו תשובה טובה, והיינו צריכים לבצע פעילות כנגד הדבר הזה, בשביל להחזיר את הביטחון" (ג. אשכנזי, ראיון, 21 בפברואר 2021).

למבצעים הללו קדמה, לדברי תמיר, "הכנה מאוד מסודרת ומאוד דידקטית", שחיזקה את האמון ביכולת הביצוע של הכוחות בקרב דרגי הפיקוד הבכיר שנדרשו לאשר אותם (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020), ובהם אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, יוצא שייטת 13 (לם, 2008) והרמטכ"ל גבי אשכנזי, שהכיר לדבריו בתרומתם "למסוגלות וגם לביטחון העצמי של המפקדים" ובהשפעתם על האויב, עוד מימיו כמ"פ בגולני (ג. אשכנזי, ראיון, 21 בפברואר 2021). מפקדי גדודים, ובהם ירון פינקלמן מהצנחנים (הראל, 2020) ודוד זיני מגולני, הובילו אז פשיטות מעבר לגדר ברצועת עזה ופגעו במחבלים בשטחם (פולק, 2015). מבצעים אלו אפשרו לפיקוד, ודרכו למטכ"ל, לצבור ידע, לנתח את חוזקותיו וחולשותיו של חמאס ולהיערך בהתאם באופן מיטבי ליום פקודה, במבצע עופרת יצוקה.

אף שהמחבר ציין בספר כי לפיקוד הדרום ולמפקדו דאז גלנט היה "משקל רב בקביעת דרך ההפעלה של כוחות היבשה במבצע" (עמ' 273), הוא נמנע מלתאר זאת בפירוט, כמו גם את התהליך שקדם לכך – מהאוגדה לפיקוד ולמטכ"ל. התוצאה המוצלחת של המבצע, קבע משה תמיר, נבעה "מהשילוב של כוחות הקרקע עם האוויר". הם גם הציפו מטרות למאמץ האש, אמר, וגם תמרנו בביטחון ופגעו בפעילי אויב (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020).

מסקנות

המרכיב המרכזי והראשון בייחודיות המטכ"ל, קובע פינקל, "הוא הרמה האסטרטגית שעליה הוא מופקד. משמעות המיקוד ברמה זו היא צורך בלתי פוסק ושיטתי בפרשנות עדכנית למציאות, במציאת מתודולוגיות מתאימות לפיתוח המענה לאתגרים החדשים ובקביעת מנגנוני פיקוד ושיטה לתיאום וסנכרון צה"ל" (עמ' 461).

יתרה מכך, העובדה שלמטכ"ל ממשק עם הדרג המדיני מחייבת אותו לאמץ במקביל הן את השפה הצבאית והן את שפתו של הדרג המדיני, שעולמו ושיקוליו רחבים ושונים משל הצבא. "בניית שפה משותפת עם הדרג המדיני ותחזוקתה, במיוחד אם הוא מתחלף, היא מטלה המחייבת מגוון שיטות, כמו דיונים, ביקורים, משחקי מלחמה משותפים ועוד" (עמ' 462).

המחבר היטיב לבחור מקרי בוחן המתארים את תפקודיו ואתגריו של המטכ"ל, וציין כי הוא נדרש לאזן בין שורה של מתחים ובראשם השאיפה לרלוונטיות מרבית אל מול הרצון לייצר לכידות בין הדרגים וסנכרון מאמצים. כך למשל ציין את החלטת הרמטכ"ל דני חלוץ בעת מלחמת לבנון השנייה – לשנות את התוכנית המבצעית מספר פעמים כדי שלא לבצע תוכנית שאינה מתאימה. מנגד קיימת הגישה שביטא בשעתו הגנרל האמריקאי ג'ורג' פטון, קצין פרשים ושריון שנחשב אחד מטובי המצביאים בהיסטוריה, שלפיה "תוכנית טובה שתבוצע באופן אלים עכשיו, עדיפה על תוכנית מושלמת בשבוע הבא" (Hanson, 1999).

מתח נוסף נוגע לבניין הכוח, שכן יש צורך לשמר ולשפר את כשירות הצבא לאתגרי ההווה, ומנגד יש צורך להטמיע אמצעים חדישים ולנסות לעצב את הצבא לאתגרי העשור הבא. דוגמה לכך, ציין פינקל, ניתן לראות בסיפור הקצר "עליונות" מאת ארתור סי. קלארק, שבו "ניסיון לפתח יכולת מתקדמת הביא לירידה זמנית באפקטיביות ביחס לאפשרות של שיפור המענה הישן ובתבוסה לאויב שנקט ייצור המוני ומהיר של אמצעי מתקדם פחות" (עמ' 463).

המחבר מציין כי ירידה ביעילות המענה הצה"לי עלולה להיות הרת אסון אם מלחמה תפרוץ בעיצומו של עדכון המענה, והדבר חל על תפיסות הפעלה ועל תוכניות אופרטיביות שטרם הוטמעו, ממש כמו על אמצעי לחימה ומערכות טכנולוגיות מתקדמות. לכן, כתב, על בניין הכוח להיות "מבוסס גמישות, במיוחד גמישות ארגונית־טכנולוגית הכוללת מרכיבים של איזון, יתירות, ורסטיליות ויכולת השתנות" (עמ' 464).

בתחום התכנון האופרטיבי ונוכח העובדה שההקשר האסטרטגי משתנה במהירות, המליץ המחבר על גיבוש תוכניות מודולריות. כך, בהינתן מערכה מוגבלת, למשל מבצע עופרת יצוקה, ניתן לממש תוכנית שבמקורה נועדה להכרעת האויב רק באופן חלקי, ולשמור על הרלוונטיות שלה.

מה חסר בספר

זהו מחקר חשוב ומאיר עיניים, אולם בספר חסרה התייחסות עדכנית לעבודת המטה הכללי אל מול הדרג המדיני, לא רק בשלושת העשורים הראשונים לאחר קום המדינה אלא דווקא בשנים האחרונות, נוכח האיומים החדשים ואתגריה הנוכחיים של ישראל. 

בשנתיים האחרונות, למשל, פורסמו עדויות רבות על הדיאלוג שקיים המטכ"ל בראשות הרמטכ"ל איזנקוט עם הדרג המדיני בטרם מבצע מגן צפוני, עד אשר בסוף שנת 2018, ביוזמת הרמטכ"ל איזנקוט ובאישור הדרג המדיני, יצא צה"ל במפתיע לפעולה והרס את תשתית המנהרות של חזבאללה בגבול לבנון (פרחי, 2020).

כמו כן חסרה התייחסות בספר למסלול שירותם של חברי המטכ"ל ולשאלה אם הוכשרו כנדרש לפעול לא רק כמפקדים בדרג הטקטי אלא גם כמצביאים ברמה האסטרטגית. בצה"ל, שבו החל מדרג אלופי־משנה, לרוב ממלאי התפקידים רוכשים את ההכשרה לתפקידיהם תוך כדי ביצוע, לניסיון שנצבר יש משקל עצום. קצינים כמו סגן הרמטכ"ל לשעבר אלוף (מיל') יאיר גולן, שפיקד על פלוגה ועל גדוד בצנחנים בלחימה בשנות השהייה בלבנון, ובהמשך על חטיבה ואוגדה, אך גם שירת בתפקידי הדרכה וכרמ"ח מבצעים באגף המבצעים, או אלוף פיקוד הדרום, אליעזר טולדנו, שכקצין בצנחנים לחם באינתיפאדה השנייה, פיקד על היחידה המובחרת מגלן במלחמה ב־2006 ובפשיטות בעזה שיזם תת־אלוף תמיר, ושימש מזכירו הצבאי של ראש הממשלה (ולכן היה חבר מטכ"ל) – קצינים אלה אכן עברו מסלול שירות שלם ומגוון, שבמהלכו רכשו ניסיון הן ברמה הטקטית והן ברמה האסטרטגית. כאשר מסמנים בצה"ל מפקדים כבעלי פוטנציאל לפיקוד בכיר, ראוי כי תפיסה זו תהווה מצפן לתכנון מסלול השירות שלהם.

סיכום

ספרו המרתק והמקיף של תת־אלוף (מיל') מאיר פינקל הוא בבחינת תוספת מחקרית חשובה להבנה טובה יותר של תפקיד המטכ"ל והעומד בראשו, לשיח שלו עם הדרג המדיני, לתחומי אחריותו, לאתגרים שניצבים לפניו, לתהליכים ולתפקודים, אשר להם השפעה אדירה על המדינה כולה.

אם בספרו הקודם התמקד המחבר ברמטכ"ל כפונקציה המרכזית, הרי עתה ניתח לרוחב ולעומק את המטה הכללי על אגפיו השונים (תכנון, מודיעין מבצעים, לוגיסטיקה וכמובן הפיקודים המרחביים), התומך את הרמטכ"ל, לומד, מתכנן, ומבצע – בשגרה ובמלחמה.

בסיום הקריאה ראוי שתהדהד אמירה שטבע גבי אשכנזי בעת שכיהן כסגן רמטכ"ל, שלפיה נדרש המטכ"ל לזכור "את חשיבות המערך הלוחם. הם לא רק משלמים על השגיאות שלנו, הם גם מתקנים אותן. לכן גם היום, עם כל מצוקות התקציב, הלקח שלי – חזֵק את המערך הלוחם!" (פאנל אלופים, 2003).

גל פרל פינקל הוא חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי. המחבר מבקש להבהיר כי אין בינו לבין כותב הספר, תא"ל (מיל.) ד"ר מאיר פינקל, שום קרבה משפחתית.

(המקורות מופיעים בפרסום במקור)

אזורי החוזק של צה"ל – "המודיעין האיכותי, האש המדויקת והתמרון החד" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הנטייה להסתמך על מבצעי אש ולהזניח את התמרון אינה חדשה או מייחדת את צה"ל, כך מסתבר. השילוב בין השניים למודיעין מדויק, אמר לאחרונה אלוף פיקוד הדרום היוצא, הרצי הלוי, הוא המפתח להצלחה אשר עמד במוקד התכנית שעיצב.

בספרו המצוין "ארמגדון" (הוצאת דביר ומשרד הביטחון, 2007) תיאר ההיסטוריון הצבאי הבריטי מקס הסטינגס את סיפור המלחמה באירופה לאחר מבצע הפלישה לנורמנדי ושחרור צרפת ועד לניצחון הסופי על גרמניה. בסתיו 1944 העריכו מפקדי בעלות־הברית כי כניעת גרמניה הנאצית היא עניין של שבועות ספורים, אך המלחמה נמשכה שמונה חודשים נוספים. 

"בהגנה על גרמניה, כנגד כל הסיכויים, באו לידי ביטוי כישורים צבאיים שעלו פי כמה על אלה שגילו התוקפים, בייחוד בהתחשב בכך שכל מבצעיו של הצבא הגרמני נוהלו תחת כובד ידו של היטלר" (עמוד 15). 

בדומה למערכות שניהל צה"ל מאז מבצע "דין וחשבון" ב־1993 (מבצע "חומת מגן" הוא היוצא מן הכלל), גם בשלהי מלחמת העולם השנייה נטו צבאות בעלות־הברית לבסס חלק ניכר מפעילותם על אש ולא על תמרון.

"ההסתמכות על עליונות האש לבדה כדי לנצח בקרב שגויה לחלוטין" (עמוד 126), הזהיר אז גנרל ג'ון דלקוויסט, שפיקד במלחמה על הדיוויזיה ה־36 של צבא היבשה האמריקאי. יתרה מכך, כתב, "איננו יכולים לשבת מרחוק, להפגיז את האויב ולחכות שהוא ירים ידיים" (עמוד 126).

הסטינגס ציין בספרו כי מעט מאוד מפקדים בצבא ארצות־הברית היו ברמתם של הגנרלים ג'ורג' פטון או ג'יימס גאווין, אשר הפגינו יוזמה והתקפיות לצד יכולות פיקוד ושליטה מרשימות.

היה גם פער בין רמת הלחימה שהציגו מרבית הכוחות, "ליחידות העילית מסוג ה"ריינג׳רס" והצנחנים" (עמוד 121). אלו הוכיחו כי "הלוחם האמריקאי במיטבו – חייל לא מקצועי כמו חייליהם של צבאות אחרים – אין טוב ממנו" (עמוד 121). אבל רק מספר קטן של יחידות בצבא היבשה האמריקאי דמו להם בנחישות, בפיקוד וביכולת הטקטית. דוגמה לכך ניתן לראות בקרב על יער הורטיגן.

"לאחר שכל המאמצים לכבוש פסגה בשם קסטל היל נכשלו, נשלח לשם ב־7 בדצמבר גדוד של הריינג׳רס שחולל פלאים ביום הפלישה לנורמנדי. אנשיו הסתערו על הגבעה, ובסיוע ארטילרי כבד החזיקו בגבעה מול מתקפות־נגד עזות של הגרמנים" (עמוד 257).

בטרם יצא גדוד הריינג׳רס ה־2 להתקפה קודם מפקדו, לוטננט־קולונל ג'יימס ראדר (שהוביל את הגדוד בקרב על המצוק התלול פואנט־דו־הוק בנורמנדי), למח"ט והפיקוד נמסר לקצין האג"ם שלו, רס"ן ג'ורג' ויליאמס. למרות שהמג"ד היה חדש, ולמרות שהגדוד ספג לא מעט נפגעים, היעד נכבש.

ההתקפה הזו, שכמעט ונשכחה מן הזיכרון ההיסטורי, היא דוגמה לשילוב מוצלח של אש וכוחות מתמרנים שלהם מיומנות ורוח לחימה גבוהות. זהו, כך נראה, המפתח שיושב בלב התכניות הצה"ליות, לפחות בכל האמור ברצועת עזה. 

"מסע בין אסטרטגיה לטקטיקה"

השבוע סיים אלוף פיקוד דרום, הרצי הלוי, את תפקידו. בטקס שבו העביר את הפיקוד על הגזרה הדרומית למחליפו, האלוף אליעזר טולדנו, סיפר הלוי כי תקופתו כמפקד פיקוד הדרום היתה "מסע בין אסטרטגיה לטקטיקה ובחזרה לאסטרטגיה".

האתגר בפיקוד הדרום, ציין בנאומו, היה "לחבר בין מדיניות ודיונים ובין עדשת הצלף על הגדר בעזה, הנחיות שאנו נותנים לכוח החוצה את הגדר לפעילות מעבר לגבול, או למפקד המוביל קומץ אנשים בחקר מנהרה חדשה".

כמו מחליפו, טולדנו, עשה הלוי את עיקר שירותו בחטיבת הצנחנים (וגם פיקד על סיירת מטכ"ל), וכמותו פיקד על החטיבה בלחימה בעזה. לתפיסתו, "רוח דרום", התכנית שעיצב למערכה הבאה ברצועת עזה, "משלבת נכון בין אזורי החוזק שלנו – המודיעין האיכותי, האש המדויקת והתמרון החד; ויותר מכל, החיבור הנכון בין השלושה הללו".

במבצע "עופרת יצוקה" ב־2008, פיקד הלוי על חטיבת הצנחנים שלקחה חלק בלחימה בלב רצועת עזה. לאחר המבצע תיאר את ההתמודדות שלו ושל חייליו עם האיומים שניצבו מולם, כשלחמו בשכונת אל־עטטרה בצפון הרצועה. הסיוט, אמר אז, "הוא מחלקה של 25 אנשים, שתיכנס למבנה של שלוש קומות, וחצי שעה לאחר מכן המבנה הזה יקרוס כולו. זה היה תסריט מציאותי לגמרי".

הסיבה שתרחישי האיום הללו לא התממשו, הסביר, היא "כי באנו בעוצמה הנכונה. לאחר מעשה קראתי את הדגשים שנתתי לכל המ"מים. התשובה היא שהכנסנו אנשים באווירה לוחמנית. אמרנו להם 'תיכנסו חזק'. מה זה חזק? זה, רבותיי, לא להתבייש. תשימו רתק. תפתחו באש. תתקדמו". הרעיון, הדגיש, היה "אל תחכו שיירו עליכם. אתם מתקיפים".

כ־170 פעילי חמאס נהרגו בגזרת החטיבה. רובם נהרגו לאחר שהצנחנים "סגרו מעגל" והכווינו עליהם גורמי אש מדויקת, ומקצתם בהיתקלויות ומארבים.

מתאר העימות נשאר דומה, ובהתחשב בכך הדגש בתכנית הושם בעיקר על פגיעה ביכולות ליבה של החמאס והג'יהאד האסלאמי, ובהן פעילים, כוחות נוח'בה (הכוחות המיוחדים של הארגון), מנהרות, מחסני נשק, מפקדות, ואתרי ייצור אמצעי לחימה. השמדת אויב, תשתיות ואמצעי לחימה בהיקפים גדולים בכל גזרות החטיבות המתמרנות תביא להכרעה. הדרך לעשות זאת תהיה, בדומה למבצע "עופרת יצוקה", בשילוב של תמרון מהיר ואש מדויקת בהיקפים גדולים, שמחוברים למודיעין עדכני ומדויק.

הלוי ציין כי לתפיסתו כוחות הפיקוד מוכנים מאוד. האתגר, הוסיף, היה "להתאמן בצורה נכונה לקראת המערכה המדוברת. מסע מרתק, לקחת תמונת אויב, לתכנן מערכה שנראית מתאימה לאתגר וכמובן להתאמן בהתאם".

הלוי אמר כי בתקופתו בפיקוד פעלו הוא ואנשיו לשנות את המציאות בדרום לטובה, "גם באמצעות מבצע "חגורה שחורה" ודומיו, גם באמצעות המאמץ האזרחי ובעיקר באמצעות השילוב בין השניים".

המאמץ האזרחי כלל סיוע הומניטרי ויצירת ערוצים כלכליים לרצועה, ולצדו כאמור, ביצעו כוחות הפיקוד פעילויות לפגיעה במוכנות החמאס לעימות. דוגמה לפעילות הזו ניתן לראות בצל"ש אלוף יחידתי שהעניק הלוי, רגע לפני שסיים את תפקידו, ליחידת יהל"ם של חיל ההנדסה, על פעילות מבצעית מסווגת ופורצת דרך כחלק מהמערכה לאיתור ולהשמדת מנהרות חוצות גדר.

לישראל אין יעד ממשי להשיג בעזה מלבד שקט, ובהינתן שזה המצב הניסיון להגיע לסוג של הסדרה או רגיעה בגזרה הוא מהלך מתבקש של הממשלה. מנגד, הרקטה ששוגרה מעזה לעבר באר שבע (ונפלה בשטח פתוח) בעת שרה"מ נתניהו ביקר בעיר ביום שלישי האחרון, היא תזכורת לכך שגם לאויב יש אינטרסים, ויש לו דרכים לאותת שהוא קיים, ולנסות לשפר את רמת הסיוע וכמות הכסף, שישראל מאפשרת לו לקבל.

מטוסי ומסוקי קרב של צה"ל תקפו בתגובה אתר לייצור רקטות ועמדה צבאית של החמאס ברצועת עזה, והדרום שב ונרגע. עד לפעם הבאה. הסיוע הזה קונה לישראל שקט, וכל עוד עלותו סבירה זהו מצב תקין. אבל אם המחיר יהפוך יקר לישראל והארגון יחתור להסלמה, תידרש אותה מוכנות שעליה שקד הלוי במהלך כהונתו.

מבצע "קרנף": מה כדאי לחטיבת הקומנדו ללמוד מרג'ימנט הריינג'רס של צבא היבשה האמריקני | מאת גל פרל פינקל וסא"ל ירון

רשומה רגילה

הלחימה בעומק מציבה בפני צה"ל שורה של אתגרים. במאמר זה נבחנה רג'ימנט הריינג'רס ה־75 – יחידה בצבא האמריקני המקבילה לחטיבת הקומנדו בצה"ל – דרך אופן ההתפתחות שלה, השיטות שבהן היא בוחרת להתאמן ואף באמצעות ניתוח של אחת הפשיטות שביצעה, כדי להבין מה יכול צה"ל ללמוד מניסיונם של אלו שצעדו בשבילים דומים לפניו. 

  • פורסם ב"מערכות" גיליון 488
  • יולי 2020, עמודים 47-40

בשנת 2015 הורה הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט על הקמת חטיבת הקומנדו החדשה, חטיבת עוז. "חטיבת הקומנדו של צה"ל תשמש כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צבא ההגנה לישראל בעתיד". החטיבה מאגדת בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן ואגוז כמו גם יחידות מובחרות במילואים, וכפופה לעוצבת האש המובחרת.

מפקדים בולטים במערך השדה, בסדיר ובמילואים, המליצו על הקמתה כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה, מתוך הנחה שאיחוד היחידות למסגרת אחת יביא להפעלה יעילה יותר שלהן בזמן מלחמה נגד ארגוני הטרור ההיברידיים שבהם לחם צה"ל בעשור האחרון.

שורשי הקומנדו נטועים עמוק בצה"ל מימי "הנודדת" של יצחק שדה ופלַגות הלילה המיוחדות שהוביל אורד וינגייט, והחטיבה רואה את שורשיה בגדוד הקומנדו ה־89 שעליו פיקד משה דיין במלחמת העצמאות.

צבאות אוהבים להקים חטיבות מחץ של כוחות מובחרים למשימות מיוחדות, עוד מימי מלחמת העולם השנייה. כוחות למבצעים מיוחדים פועלים במנותק מכוחות אחרים ונדרשים, כמעט תמיד, להסתמך על עצמם בלבד, כשלעיתים ניתן להם סיוע אש מצד גורמי אוויר, יבשה וים. בשל כך לרוב מתועדף הכוח מבחינת משאבים, ציוד, כוח אדם איכותי והכשרה מקיפה.

ואולם בעוד שצה"ל היטיב להפעיל יחידות מיוחדות בנפרד, גם בנוהלי קרב קצרים ובמרחק גדול מן הארץ (מבצע "אנטבה" ב־1976 הוא דוגמה בולטת אך לא יחידה), הוא התקשה בהפעלת כוחות בסדר גודל חטיבתי בפעולות מיוחדות והקפיד להימנע מכך. הפעמים היחידות שעשה זאת בהצלחה היו בעת הצנחת גדוד 890 בעומק סיני במהלך מלחמת סיני; הפשיטה המוסקת של שני גדודי הצנחנים במילואים על סוללות התותחים המצריות במתחם אום־כתף במלחמת ששת הימים; והנחתת חטיבת הצנחנים בפיקודו של אל"ם יורם יאיר במהלך מלחמת לבנון הראשונה.

הדבר נובע מכך שלמרות הרצון לרכז כוח למשימות מיוחדות, הרי שהנסיבות במלחמות – הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות שוטפות, הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם – הביאו לכך שבמרבית המקרים הופעלו כוחות אלו בשיטה המסורתית והכבדה.

סיבה נוספת היא שאלת האחריות הפיקודית. אהוד ברק, הבקי בנושא כמי שהיה ראש ממשלה ורמטכ"ל כמו גם מפקד סיירת מטכ"ל, ציין שמבצע התקפי רחב היקף, שעלול לגבות את חיי מאות חיילים, נתפס כחלק בלתי נמנע מהלחימה. במבצעים מיוחדים, לעומת זאת – גם בעת מלחמה – האחריות הברורה לנפגעים היא על הדרג שיזם את המבצע. מכאן שיש באופן טבעי רתיעה בקרב מקבלי ההחלטות מלאשר אותם.

במבצע "צוק איתן" ב־2014 פעלו היחידות המובחרות בהתאם לתפיסה זו ונכנסו רגלית לרצועת עזה, כמו היו אחרון גדודי החי"ר. בספרו, "האומץ לנצח", כתב עפר שלח כי ככלל, היו במערכה בעזה מעט מבצעים מיוחדים, רובם ככולם בוצעו על־ידי שייטת 13.

במאמר זה ביקשנו לבחון את רג'ימנט הריינג'רס ה־75 – יחידה בצבא האמריקני המקבילה לחטיבת הקומנדו בצה"ל – דרך אופן ההתפתחות שלה, השיטות שבהן היא בוחרת להתאמן ואף באמצעות ניתוח של אחת הפשיטות שביצעה. זאת כדי ללמוד מה יכול צה"ל ללמוד מניסיונם של אלו שצעדו בשבילים דומים לפניו. יש לציין שאף כי כוחות הריינג'רס בנויים כמסגרת חטיבתית, הרי שלמעט מלחמת העולם השנייה, במהלך לחימה הם אינם פועלים כחטיבה אחת. גדודי היחידה פועלים כמסגרות עצמאיות בשדה הקרב, ולכן בניתוח תיבחן הדרך שבה פעל והתאמן גדוד 3 של הרג'ימנט.

הריינג'רס – רקע

בהיסטוריה האמריקנית שימשה יחידת הריינג'רס שם קוד לקבוצות לוחמי עילית מצומצמות שהתמחו בסיור, בשדאות ובקליעה עוד מימי מיליציות המתיישבים במלחמה הצרפתית-אינדיאנית, ולאחר מכן במלחמת העצמאות האמריקנית. עם זאת, ניתן לסמן את מלחמת העולם השנייה כקו פרשת המים שממנו ניתן לתאר את הריינג'רס ככוח קומנדו בהיקף גדודי וחטיבתי במלחמה מודרנית.

לאור הצלחתן של יחידות הקומנדו הבריטיות בפשיטות, הוחלט בפיקוד האמריקני להקים שתי יחידות ניסיוניות על־פי הדגם של הקומנדו הבריטי. במסגרת חיל הנחתים הוקמו שני גדודי הפושטים שפעלו במערכה באוקיינוס השקט נגד היפנים, ואילו במסגרת צבא היבשה האמריקני הוקם במאי 1942 גדוד הריינג'רס הראשון, וכמפקדו מונה מייג'ור (מקביל לדרגת רס"ן) ויליאם אורלנדו דארבי, קצין תותחנים שכמו כל אנשי הגדוד התנדב לתפקיד.

הגדוד עבר אימון הקמה בבית הספר של הקומנדו הבריטי שבהרי סקוטלנד. ההכשרה המפרכת כללה פרקי אימון אינטנסיביים בקליעה וניווט, שדאות, חבלה ופשיטה, טיפוס צוקים ונחיתה מן הים.

ב־8 בנובמבר, במסגרת מבצע "לפיד", הוביל דארבי את הגדוד בנחיתה בעיירה ארזב (ארזיו) שבאלג'יריה. ב־11 בפברואר 1943 הוטל על גדוד הריינג'רס הראשון לפשוט על מוצב של הצבא האיטלקי סאנאד שבמרכז תוניסיה, המרוחק כ־20 קילומטר אל תוך קווי האויב בשטח קשה לתנועה. דארבי פיקד על שתי פלוגות מן הגדוד שתקפו את המוצב בשעה 2:00 בלילה. הלחימה ביעד המבוצר התנהלה מטווחים קרובים, ולאחר כשעה נכבש המוצב. לכוח הפושט היו כ־20 פצועים והרוג. מנגד, מכוח האויב נהרגו 75 חיילים ונשבו עשרה. פשיטה זו הוכיחה את כשירות גדוד הריינג'רס לביצוע משימות מיוחדות ומורכבות במיוחד.

בפלישת בעלות הברית לסיציליה פיקד דארבי על צוות הקרב החטיבתי ה־6615, שכלל את גדודי הריינג'רס 1, 3 ו־4 (שהוקמו בינתיים) וגדוד הצנחנים ה־509, בנחיתת סער אמפיבית בג'לה.

במהלך הפלישה לנורמנדי היה לגדודים 2 ו־5 תפקיד מפתח. גדודים אלה אוגדו לצוות קרב חטיבתי בפיקודו של מפקד הגדוד השני, לוטננט קולונל ג'יימס ראדר. ב־6 ביוני 1944 נחת צוות הקרב החטיבתי של הריינג'רס בחוף אומהה. גדוד 5, בפיקוד מקס שניידר (ששירת קודם כמ"פ בגדוד הריינג'רס הראשון של דארבי), סייע לכוחות רג'ימנט החי"ר ה־116 בהשתלטות על החוף. בפריצה לצרפת נעו לוחמי גדוד 2, בפיקוד ראדר, והשתלטו על פואנט־דו־הוק, מצוק תלול ובו עמדות תותחים מבוצרות שאיימו על מבצע הנחיתה כולו. לאחר קרב קשה, שבמהלכו נעזרו הריינג'רס בסיוע ארטילרי משמעותי מן המשחתת "סאטרלי", השמיד הגדוד את התותחים והחזיק ביעד.

בחזית האוקיינוס השקט פשט כוח הריינג'רס מגדוד 6, בפיקוד לוטננט קולונל הנרי מיוסי, על מחנה השבויים קבנטואן, בעומק השטח שבידי היפנים בפיליפינים, הרג את שומריו וחילץ 500 שבויים.

לאחר המלחמה פורקו גדודי הריינג'רס ולמעשה, אף שבמלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם פעלו פלוגות עצמאיות של ריינג'רס (נודעו בווייטנאם כפלוגות פטרול־סיור לטווח רחוק ,LRRP – Long Range Reconnaissance Patrol) בכל דיוויזיה שלקחה חלק בלחימה, הרי שעד למחצית שנות ה־70 של המאה ה־20 לא פעלו יחידות הריינג'רס במסגרת חטיבתית.

לאחר מלחמת וייטנאם היה צבא היבשה האמריקני במשבר ארגוני של ממש וכונה "הצבא החלול". הפתרון הושג באמצעות תהליך בניין כוח שראשיתו תכנון ארוך טווח המבוסס על דוקטרינה מתאימה. כחלק מהארגון מחדש הורה ראש מטה צבא היבשה, הגנרל קרייטון אברהמס, קצין שריון שהצטיין כמג"ד במלחמת העולם השנייה, על הקמת רג'ימנט הריינג'רס ה־75, חטיבת חי"ר מובחרת למשימות מורכבות, שתשמש מודל לחיקוי לצבא כולו.

מבצע "זעם דחוף" – הפלישה האמריקנית לאי גרנדה באוקטובר 1983 – היה מבחן ראשון לתפיסת ההפעלה החדשה בכלל ולכוחות החי"ר המובחרים בפרט. גדוד 1 של הריינג'רס, בפיקוד לוטננט קולונל ווס טיילור, צנח סמוך לשדה התעופה פורט סאלינס, כשמשימתו היא לכבוש את השדה מידי הצבא הקובני כדי לאפשר הנחתת מטוסים. לאחר קרב שנמשך כשעתיים כבש הגדוד את השדה והגבעות השולטות עליו. השתלטות על שדה תעופה, לרוב באמצעות צניחה או בנחיתת סער ממסוקים, הפכה מאז לאחד המתארים המרכזיים שאליהם נערך הרג'ימנט.

הריינג'רס לקחו חלק גם בפלישה לפנמה ובמלחמת המפרץ, אולם בלטו במיוחד בלחימה במוגדישו שבסומליה, ב־3 באוקטובר 1993. כוח פשיטה משולב שכלל פלוגה מגדוד 3 של הריינג'רס ולוחמים מכוח דלתא, יחידת העילית של צבא היבשה האמריקני ללוחמה בטרור, נשלח ללכוד שניים מעוזריו הקרובים ביותר של מפקד המיליציה הסומלית, מוחמד איידיד. הפשיטה בוצעה באור יום, ואף שהשניים נעצרו, הכוח נחשף ונאלץ להילחם בלוחמי המיליציה ובהמון הזועם. כל זאת בתא שטח בנוי, מאוכלס בצפיפות. העובדה שלוחמי המיליציה הצליחו להפיל שני מסוקי סער מסוג "בלאקהוק" ולרתק את כוחות הפשיטה למרחב הלחימה, יצרה מורכבות נוספת.

הקרב הסתיים כאשר הכוח האמריקני איבד 18 לוחמים, ואילו בצד הסומלי נמנו מאות הרוגים. למרות הקרב הקשה, הרי שיעדי המבצע הושגו, וראוי לציין כי הריינג'רס ולוחמי דלתא הצליחו להחזיק מעמד שעות ארוכות מול כוחות עדיפים מהם בהרבה, ועמידתם מנעה טבח ואסון צבאי גדול יותר.

מבצע "קרנף" כמקרה בוחן

ב־11 בספטמבר 2001 ביצע ארגון אל־קאעדה את פיגוע הטרור הקשה ביותר בהיסטוריה, המכונה "אסון התאומים", שבמהלכו ריסקו פעיליו שני מטוסי נוסעים אל תוך מגדלי מרכז הסחר העולמי בניו־יורק. נשיא ארצות־הברית, ג'ורג' בוש הבן, הכריז על מערכה נגד ארגון הטרור ותומכיו, ובהם משטר הטאלבאן באפגניסטאן שסיפק מקלט וסיוע לארגון ולמנהיגו, אֻסאמה בן־לאדן.

חודש לאחר מכן יזם פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) של הצבא האמריקני, שעליו פיקד גנרל דל דיילי, יוצא רג'ימנט הריינג'רס ה־75 שעשה את רוב שירותו כטייס וכמפקד בחטיבה האווירית למבצעים מיוחדים 160, פשיטה נועזת באפגניסטאן בשם מבצע "קרנף".

המבצע כלל שני יעדי תקיפה:

  • היעד הראשון, שם קוד "גקו", שיועד לפלגה מכוח דלתא, יחידת העילית של צבא היבשה האמריקני ללוחמה בטרור ופלוגת ריינג'רס, היה מתחם מגורים בעיר קנדהאר שבו נהג לשהות בעבר מנהיג הטאלבאן, מולא מוחמד עומאר.
  • החלק השני של המבצע כלל השתלטות של כוח הריינג'רס מגדוד 3 סמוך לשדה תעופה, שם קוד "קרנף", המרוחק כ־60 מיילים דרומית־מערבית מקנדהאר.

תחילה תוכנן הכוח לבצע נחיתת סער ממסוקים ולהשתלט על השדה, אולם מאוחר יותר שונתה שיטת ההגעה אל היעד לצניחה. המשימה, כפי שתיאר זאת מפקד רג'ימנט הריינג'רס ה־75, קולונל ג'וזף ווטל, שפיקד עליה באותה עת, הייתה להיכנס לשם ולבצע בעצם הערכה של שדה תעופה, להשמיד את כוחות הטאלבאן שפעלו באזור ולאסוף מידע לשימוש מודיעיני.

כוח דלתא ביקשו בעת ההכנות לפשיטה לבצע אותה בחתימה נמוכה, כלומר על בסיס לוחמי היחידה בלבד, שיגיעו ליעד באמצעות רכבים אזרחיים או רגלית, כדי לנצל באופן מקסימלי את יתרון ההפתעה. פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM) החליט, במקום זאת, על תקיפה "רועשת", שכללה תקיפה אווירית בידי מטוסי סיוע מסוג AC-130 בשלב הראשון, ולאחריו בידוד אזור הפעולה בידי פלוגת ריינג'רס שתונחת ממסוקי סער. כשלב שני הוחלט שפלגה של כוח דלתא, שתונחת ממסוקי סער מסוג צ'ינוק רכובה על־גבי רכבי שטח חמושים במקלעים כבדים, תתקוף את היעד.

נדבך נוסף של המבצע היה החדרת צוות "מסוערב" של כוח דלתא, שייטמע בסביבה האזרחית וימשיך לפעול מן השטח גם לאחר הפשיטה במשימת איסוף מודיעין. המבצע יצא לפועל על אף שמודיעין על אודות הימצאו של מולא עומאר ביעד היה קלוש עד לא קיים.

ראוי לציין שבראשית אוקטובר התקיימו חילופי גברי בראשות המטות המשולבים, ואת מקומו של גנרל יו הנרי שלטון, יוצא הכוחות המיוחדים של צבא היבשה ("הכומתות הירוקות"), תפס גנרל ריצ'ארד מאיירס, טייס קרב מחיל האוויר. על פיקוד המרכז פיקד באותה עת גנרל טומי פרנקס, קצין תותחנים שכמו מאיירס ושלטון לחם בווייטנאם. חילופים אלו, כך נראה, לא השפיעו על תכנון המבצע.

הפשיטה על המתחם בקנדהאר

הפשיטה יצאה לפועל בליל 20/19 באוקטובר. השלב הראשון של הפשיטה הלילית על המתחם בקנדהאר התרחש כמתוכנן. ואולם בעת שפלגת דלתא תקפה את הבית נתקלו הלוחמים בהתנגדות עזה, שכללה ירי מנשק קל וממטולי רקטות מסוג אר־פי־ג'י. לוחמי כוח דלתא מצאו עצמם בקרב קשה, מטווחים קרובים ובנחיתוּת טקטית ברורה. הכוח ספג נפגעים רבים. לוחמי כוח דלתא פגעו בכמה פעילי טאלבאן, חילצו את הפצועים והתפנו במסוקי צ'ינוק.

לפי התוכנית המקורית היו אמורים צוותים מפלגת דלתא לחפות באש על הנסיגה, אולם נוכח האש העזה נסוג הכוח כולו תחת חיפוי מטוסי סיוע אווירי מסוג AC-130. אחד ממסוקי צ'ינוק ניזוק בעת ההמראה, כשניסה להתחמק מאש מנשק קל ומרימונים. בטאלבאן טענו מאוחר יותר, באופן כוזב, כי המסוק הופל. בנוסף הוחלט לבטל את החדרת הצוות "המסוערב", וחברי הצוות נסוגו רגלית לנקודת מפגש מרוחקת ומשם חולצו במסוק.

הפשיטה על שדה התעופה

בעוד כוח הריינג'רס הוטס בארבעה מטוסי הרקולס MC-130 לאזור המטרה, תקפו מטוסי חיל האוויר את מרחב הלחימה. בתקיפה השתתפו מטוסי הפצצה חמקניים מסוג B-2 ומטוסי הרקולס חמושים AC-130. לאחר התקיפה האווירית, שבמהלכה נהרגו כמה פעילי טאלבאן ואחרים נמלטו ממרחב הלחימה, צנחו 200 לוחמים מגדוד 3 של הריינג'רס סמוך לשדה התעופה. אחד הסַמָלים בכוח סיפר שלכוח הצונח הצטרף המח"ט ווטל בעקבות הערכתו שבשטח יהיה צורך במפקד בכיר כדי לשלוט בכלל הכוחות, ולקשר בינם ובין מפקדת JSOC שבעורף. נוכחותו אפשרה למפקד גדוד 3, לוטננט קולונל סטיבן באנאץ', להתמקד בקרב הקרקעי.

שני חיילים נפצעו קל בצניחה ונזקקו לטיפול רפואי. בעת צבירת הכוח וההכנות לתנועה, סיפקו מטוסי AC-130 חיפוי וסיוע אש קרוב. בעת ההיערכות בשטח הנחיתה נתקל כוח הריינג'רס בפעיל טאלבאן והרגו. לאחר מכן נע הכוח במהירות והשתלט על שדה התעופה ומתחם בקרבתו. הכוחות נתקלו בהתנגדות מועטה ולדברי אחד מחיילי הכוח, סמל אדמונד סילי, ההתנגדות שבה כן נתקלו טופלה במהירות על הקרקע. לצד הריינג'רס פעלו צוותי לוחמה פסיכולוגית (PSYOP) שקראו ברמקולים לפעילי טאלבאן באזור להיכנע. אלו האחרונים בחרו להימלט מהמקום.

בקרי שליטה קרביים של חיל האוויר, אנשי יחידת מבצעים מיוחדים בחיל האוויר האמריקני, שסופחו לכוח הריינג'רס, סקרו את מסלול הנחיתה והעריכו את מידת התאמתו לשימוש עתידי. במקביל הכווינו הבקרים מטוסי Gunship AC-130 לעבר שיירה של רכבים ובהם פעילי טאלבאן, שנעה לעבר הכוח. השיירה הושמדה באש מן האוויר, והריינג'רס פונו מהשדה במטוסי תובלה מסוג MC-130.

בפשיטה נפצעו 14 חיילים. בתקיפת המתחם של מולא עומר נפצעו 12 לוחמים מכוח דלתא, שלושה מהם באורח קשה, ושני חיילים נוספים, מכוח הריינג'רס שהוצנח, נפצעו קל כתוצאה מהצניחה.לאחר המבצע קיים יו"ר המטות המשולבים, גנרל ריצ'רד מאיירס, תדרוך לעיתונאים בפנטגון ובו אמר: "כוחות מיוחדים תקפו והרסו יעדים הקשורים בפעילות טרור וכן מפקדות ומרכזי שליטה של הטאלבאן", אולם, לדבריו, "הכוחות לא הצליחו למצוא איש מהנהגת ארגון אל־קאעדה או מהנהגת הטאלבאן". אף שלא כל יעדי הפשיטה הושגו, הרי שהפעולה שימשה איתות מרתיע וברור לטאלבאן בדבר יכולתה של ארצות־הברית לפעול צבאית וקרקעית בכל נקודה שבה תבחר באפגניסטאן. ב־25 בנובמבר השתלטו על האזור כוחות הנחתים והקימו באזור בסיס מבצעים שכונה ע"ש המבצע של הריינג'רס, בסיס "קרנף".

לימים העריך גנרל ווטל כי הסיבה שדרג הפיקוד הצבאי הבכיר והדרג המדיני הבכיר אישרו את הפשיטה, אף שכללה מרכיבי סיכון לא מבוטלים ובהם צניחה מבצעית, הייתה שהם התאמנו על מתארים מסוג זה שנים, שוב ושוב, והפגינו ושידרו תחושת מסוגלות וביטחון כלפי מעלה.

מבצע "קרנף" מציג את אחת המשימות הייעודיות של הריינג'רס, שאליה הם מתאמנים רבות ובאופן מציאותי ככל שניתן. האימונים היסודיים שקיימו למתאר הפעולה מבעוד מועד, כחלק משגרת האימונים של הרג'ימנט, רכשו את הזמן ואת תחושת המסוגלות מראש ואפשרו לריינג'רס לפעול בעומק האויב, בנוהל קרב קצר. 

הריינג'רס, מניסיון אישי – סא"ל ירון, סמח"ט עוז

בשנת 2006, זמן קצר לאחר מלחמת לבנון השנייה, נשלחתי מטעם מקחצ"ר להשתתף באימון של גדוד 3 של הריינג'רס בפורט בנינג, ג'ורג'יה, בנושא השתלטות על שדות תעופה.

האימון שבו השתתפתי הוא אימון כשירות שנתי, שבו הגדוד כולו מבצע אימון בשיתוף פעולה עם חיל האוויר האמריקני במתכונת רב־זרועית. האימון ונוהל הקרב נעשים במשולב עם חיל האוויר: טייסות מטוסי תובלה מסוג 17-C ו-130-C, קציני סיוע אווירי (JTAC) מחיל האוויר שסופחו לכל חפ"ק מרמת מ"פ, ומסוקי MH-6 "ליטל בירדס" ו-Gunship 130-AC של החטיבה האווירית למבצעים מיוחדים 160.

לוחמי הריינג'רס, מהרובאים ועד למפקד הגדוד, וכך גם אנשי חיל האוויר, הפגינו בכל הנוהל קרב רמה מבצעית ומקצועית גבוהה מאוד. יש לציין שהגדוד שב זמן קצר קודם לכן מתעסוקות מבצעיות בעיראק ובאפגניסטאן, שבהן היה אחראי למאות מבצעים, ובהם מבצע "קרנף" שהוזכר במאמר; כיבוש סכר חדית'ה במהלך כיבוש עיראק ב־2003; וחיסול אבו מֻסעב אל־זרקאווי, ראש שלוחת אל־קאעדה בעיראק ב־2006.

ההקשר האופרטיבי־מערכתי של האימון היה השתלטות על שדה תעופה של האויב במבצע קומנדו בעומק, באזור גיאוגרפי שאליו הכוח האמריקני היבשתי טרם הגיע; לבסס שם ראש גשר אווירי ובכך להשיג שני הישגים מערכתיים: להנחית מהלומה תודעתית על האויב שתוציאוֹ מאיזון וליצור בסיס אווירי בעורף שטחו של האויב, ובכך ליצור יכולות לקצר זמנים של תקיפות אוויריות שיוצאות מבסיס בתוך שטח האויב.

הטכניקה הקרבית של ההשתלטות כוללת שלב מכין ואחריו חמישה שלבים עיקריים:

  1. שלב מכין: מבצעי אש שמרככים ומכינים את המרחב לחדירת הכוחות.
  2. שלב א': החדרת הכוחות באמצעות צניחה או בנחיתת סער ממסוקים (Airland/Airborne), תלוי הערכת מצב, וריכוז הכוחות.
  3. שלב ב': תפיסת שטחים חיוניים בשדה התעופה, טיהור המסלולים ויצירת התנאים להנחתת המטוסים.
  4. שלב ג': הרחבת ראש האוויר בשדה התעופה ותפיסת עמדות אבטחה ובידוד בשדה אל מול נתיבי הגעת אויב.
  5. שלב ד': הנחתת נושאי גיסות מטוסים כבדים ומטוסי קרב.
  6. שלב ה': התפנות או החזקת שדה התעופה לביצוע משימות אוויר.

האימון עצמו כלל נוהל קרב ארוך ששיאו שני תרג"דים מלאים: תרגיל אחד בשלב א' של החדרת הכוחות היה בהצנחה (Airborne), והתרגיל השני התבצע בנחיתה עם המטוסים בשדה (Airland). ההחלטה אם לצנוח לשדה או לנחות בו הייתה תלויה בהערכת מצב מעמיקה שבסיסה בהצלחת השלב המכין של התקיפות באש, והבנת תמונת מצב האויב בשדה.

נוהל הקרב כלל מופעים רבים:

  • פקודות גדודיות, פלוגתיות ומחלקתיות.
  • אישורי תוכניות רמה ממונה בכל הרמות.
  • מסדרי ציוד רבים בכל הרמות.
  • ריענוני צניחה לפי הדבוקות במטוס. ביצוע תרגולות עלייה וירידה של האנשים וכלי הרכב השונים למטוסים (האמרים עם מקלעים כבדים, אופנועי שטח, "ליטל בירדס").
  • תטל"גים (תרגילים טקטיים ללא גיסות) בכל הרמות, לפי דגם שדה התעופה שנבנה.
  • ניהול סיכונים מבצעיים.
  • הכוונת אש ביבש וברטוב של כל גורמי האש בגדוד של מטוסי סיוע אווירי מסוג AC-130
  • אימונים ותרגולות סטטיות של הלוחמים מהריינג'רס עם צוותי האוויר על המטוסים, שכללו עשרות מקרים ותגובות: החל בפריקת חירום מהמטוס העומד להתרסק, ועד להשמדת ציוד יקר ומסווג שבמטוס על־מנת שלא ייפול בידי אויב, כפי שנדרשו לוחמי הקומנדו הימי לעשות בפשיטה שבה חיסלו את אסאמה בן־לאדן בפקיסטאן ב־2011, לאחר שאחד ממסוקי הסער נפגע.
  • תרגילי פלוגה באותו מתווה על שדה התעופה כהכנה לתרגיל גדודי.

אלוף (מיל') יאיר גולן, קצין צנחנים שפיקד על חטיבת הנח"ל במבצע "חומת מגן" ב־2002, ציין בריאיון כי הדרך היחידה לטעת בחיילים את תחושת הביטחון העצמי הדרושה במלחמה היא באמצעות אימונים. "זה יותר חשוב מכל טכנולוגיה שהיא. פשוט להתאמן, ולהתאמן הרבה. להתאמן באופן ריאליסטי, שמדמה את המציאות קרוב ככל שניתן למציאות המלחמתית, זה הדבר החשוב ביותר למפקדים וללוחמים ביבשה". ניכר כי ברג'ימנט הריינג'רס מאמינים בכך, וניתן לראות הן ממתווה האימון שתואר לעיל, הן ממבצע "'קרנף" והן מהמורשת הקרבית של הריינג'רס בגרנדה, כי בריינג'רס נלחמים כפי שמתאמנים ולא להפך.

לקחים לצה"ל

רג'ימנט הריינג'רס של צבא היבשה האמריקני הוא כוח קומנדו בהיקף חטיבתי, עתיר ניסיון, וצה"ל – בדגש על היחידות המובחרות שלו, ובכלל זה חטיבת הקומנדו – יכול לשאוב ממורשתו לקחים חשובים ולהפנים את חשיבות הערכים המניעים אותו:

כשירות גבוהה – הלקח הראשון נוגע לחובתן של יחידות מסוג זה לשמר כשירות גבוהה במיוחד. גם בתקופה שקדמה למערכה באפגניסטאן, שבה הצבא האמריקני לא ניהל אף עימות יבשתי רחב היקף, שימר רג'ימנט הריינג'רס כשירות מבצעית ומיומנות מקצועית גבוהות מאוד. הדבר נבע, בראש ובראשונה, מהחלטת הפיקוד הבכיר של הצבא לשמר את חוד החנית היבשתי מושחז ונכון לפעולה, ושנית – מהבנה של מפקדי הרג'ימנט את המשימות הצפויות להם, ואת האפשרות שמצב הרגיעה ישתנה במהירות רבה. כשירות זו, לפי עדות מפקד הרג'ימנט באותה עת, היא שיצרה את האמון בקרב מקבלי ההחלטות בדבר היכולת לבצע משימות מיוחדות בנוהלי קרב קצרים (כחודש לאחר הפיגוע בבנייני התאומים), על אדמת אויב ובמרחק אלפי קילומטרים מהבית.

בהרצאה שנשא בפני צוערי בה"ד 1, אמר אלוף (מיל') רוני נומה, צנחן שפיקד על כמה יחידות מובחרות בצה"ל, כי היכולת לבצע משימה שאליה התכוננה יחידה באופן איכותי הוא בחזקת הסף התחתון שבו נמדדת יחידה. "כשירות היא היכולת של יחידה לבצע באופן איכותי משימה שהיא לא תכננה".

גמישות מותאמת – הלקח השני הוא הגמישות, כפי שהופגנה ביכולת הרג'ימנט לפעול בלוח זמנים ונוהל קרב קצרים, ולהתאים את עצמה למציאות המשתנה. בין אם מדובר באופן ההגעה אל היעד או באירועים בלחימה על היעד. אל"ם (מיל') יהודה יוחננוף, לשעבר מג"ד אפעה בחטיבת הצנחנים, כתב כי "השינויים במאפייני המלחמה מחייבים את מפקדי צה"ל להיות גמישים בהפעלת הכוח, גמישים תודעתית ופתוחים לשינויים תוך כדי הקרב". יחידות דוגמת חטיבת הקומנדו נדרשות לפתח רמת גמישות גבוהה, שכן הן עשויות להיות מוטלות לקרב ראשונות ובמהירות.

נחישות ורוח לחימה – גם בראי עקרונות המלחמה יש כמה לקחים שראוי ללמוד מהם. עקרון רוח הלחימה הגבוהה השוררת ברג'ימנט הריינג'רס ניכר בנחישותם לקחת חלק באחת הפעולות הקרקעיות הראשונות של ארצות־הברית במלחמתה בטרור. המוטו של הריינג'רס, שמקורו בפריצת ביצורי החוף שביצע גדוד 5 בפיקוד שניידר, הוא "הריינג'רס מובילים את הדרך, כל הדרך".

יוזמה, התקפיות ומיצוי הכוח – עקרונות מלחמה נוספים שמומשו במבצע "קרנף" הם היוזמה וההתקפיות – הרצון לייצר מגע עם האויב מיד לאחר הפיגוע ועל אדמתו שלו, ומיצוי הכוח – שבא לידי ביטוי בהטלת היחידות המיומנות ביותר בצבא היבשה (הריינג'רס ודלתא) לקרב בשילוב עם גורמי אש עוצמתית, יעילה ומדויקת מן התווך.

עקרון התחבולה – זהו העיקרון החשוב ביותר שמומש במבצע, שכן הכוח ביצע תמרון מפתיע בעומק עורף האויב. הרמטכ"ל לשעבר רא"ל (מיל') גדי איזנקוט נהג להדגיש במהלך כהונתו את הצורך לממש כל העת את דפוס החשיבה האופרטיבי, לפיו "צה"ל מפתיע בכל דרך". היכולת להפתיע את האויב, לפעול באופן הלא צפוי, ו"לכבוש את השמש בלילה", חיונית להצלחת פשיטות כאלה.

ברג'ימנט הריינג'רס, כמו גם בחטיבת הקומנדו, יש שלושה גורמים ששילובם יוצר מכפיל כוח: איכות לוחמים ומפקדים, מסה של כוח אדם לוחם היודע לפעול, הן בכוחות קטנים והן כמסגרת קרבית גדולה, ומפקדה חזקה המיומנת בשליטה ובפיקוד להפעלתם.

פעולות קרקעיות בעומק טומנות בחובן את היכולת להנחית על האויב מהלומה תודעתית, והן מגבירות את תחושת הנרדפות ומערערות את ביטחונו העצמי. יתרה מכך, הן מחייבות את אויביה של ישראל – צבאות "כמו סדירים" שמשאבי כוח האדם שלהם מוגבלים – לתגבר את מערכיהם הדלילים בעומק, ובכך גורעים מכוחם בחזית. הפשיטה שביצעו במלחמת לבנון השנייה כוחות מסיירת מטכ"ל ושלדג, בפיקוד מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, אל"ם ניצן אלון, על יעדי חזבאללה בעיירה בעל־בק שבעומק לבנון, חייבה את הארגון לעשות כן, ולהפנות לשם כוחות מן הלחימה בדרום לבנון.

אל"ם רועי לוי, לשעבר מפקד יחידת אגוז, כתב כי יתרון נוסף של כוחות הקומנדו הוא "בפתרון תופעת צניחת מספר המטרות הזמינות לחיל האוויר לאחר כמה ימי לחימה, כתוצאה ממיצוי המודיעין הקיים, וזאת באמצעות ייצור מטרות מן השטח". תפיסה זו מומשה במלחמה בהצלחה במבצע "נערי החוף", שבמהלכו נחת כוח מהיחידה המובחרת מגלן, שעליה פיקד סא"ל אליעזר טולדנו, ממסוקים בסמוך לצור. הכוח נטמע בשטח והשמיד, באמצעות הכוונת אש מן התווך, כ־150 מטרות, ובהן כ־40 משגרי רקטות, בגזרה המערבית בדרום לבנון.

סיכום

הלחימה בעומק מציבה בפני צה"ל שורה של אתגרים, ובהם: הנתק מגוף הצבא העיקרי, המסה הקרבית החסרה, העובדה שזהו ה"מגרש הביתי" של האויב, אתגרי הניוד לאחר הנחיתה והקושי לקיים את עקרון הרציפות וההמשכיות לאורך זמן. התשובות לאתגרים אלה, כתב בשעתו מפקד חטיבת הצנחנים במילואים "חיצי האש", אל"ם ירון פינקלמן, הן: "כוחות נבחרים בעלי כשירויות בסיס גבוהות במיוחד; יכולת מבצעית גבוהה הנשענת על כושר גופני ולחימתי גבוה; לכידות היחידה; שיתוף פעולה עם כוחות אוויר וסיוע אחר; ומעל לכול – המענה בדמות איכות המפקדים ואופן פיקודם – פיקוד משימה המתבצע מלפנים".

הניתוח של פינקלמן, שפיקד על גדס"ר צנחנים בפשיטה להשמדת מנהרה חוצת־גדר בעזה ב־2008 ובלחימה במבצע "עופרת יצוקה", ממחיש את האתגר שבפני יחידות דוגמת הריינג'רס, חטיבת הקומנדו של צה"ל, כמו גם כוחות מובחרים אחרים (ובהם חטיבות הצנחנים של צה"ל) בפעולות בעומק האויב. המענה, קבע, טמון במפקדים, שכן לדבריו, "המפקדים קובעים את התוצאה".

גל פרל פינקל, חוקר צבא ואסטרטגיה ב־INSS.
סא"ל ירון, סמח"ט עוז. 
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

בלי ימי חסד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מפקדי צה"ל שנכנסו לאחרונה לתפקידם כמפקדי אוגדות וחטיבות, בצפון ובדרום, גילו שהכלל הידוע, לפיו בתפקידי פיקוד בצה"ל אין ימי חסד – נשאר בתוקף. כדי שיהיו מוכנים, עליהם לשאול עצמם כל העת מה הם לא יודעים ואיך הם סוגרים את הפער הזה, כדי להיות מוכנים ליום פקודה.

הקיץ הוא תמיד תקופה של חילופי מפקדים ביחידות צה"ל. באוגוסט 2018, כשבועיים לאחר שנכנס לתפקידו כמפקד עוצבת הגולן לקח אל"מ אבינועם אמונה, צנחן שפיקד על מגלן, חלק בפינוי אנשי הארגון ההומניטרי "הקסדות הלבנות" מסוריה ובחיסול חוליה בת שבעה מחבלי דאעש סמוך לגדר המערכת.

השבוע מצא עצמו אל"מ אורן שמחה, הקצין שהחליף את אמונה בפיקוד על החטיבה, באירוע דומה. מארב של היחידה המובחרת מגלן, שמוקם סמוך לתל פארס נתקל בחוליית מניחי מטענים ובסיוע כלי טיס של חיל האוויר הרג את ארבעת חבריה. כמו אמונה בשעתו, גם שמחה, יוצא יחידת עילית שפיקד קודם לכן על גדס"ר נח"ל ועל חטיבת עציוני, נכנס לתפקידו לפני כחודש.

והנה, רק נכנס לתפקיד וכבר ותקיפה שיוחסה לצה"ל בסוריה, בה נהרג פעיל חזבאללה, הובילה למתיחות עם הארגון שכללה חדירת חוליה להר דב, ניסיון הנחת מטענים בגולן שסוכל ולתקיפה אווירית גלויה על כוחות צבא סוריה. 

יתכן שהפיצוץ ההרסני בנמל ביירות עשוי לשמש כ"סולם" עבור מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, להוריד את סף המתיחות עם ישראל ולחזור לשגרה. הארגון נתון בתקופה האחרונה בסד לחצים מורכב: המשבר הכלכלי בלבנון, הטריבונל הבינלאומי שחקר את רצח ראש ממשלת לבנון רפיק אל־חרירי עומד להצביע על פעילי ארגון כרוצחיו, וכעת ההבנה שנוכח ממדי ההרס בביירות הציבור בלבנון לא יסכים לכך שהארגון יגרור את המדינה לעימות נוסף עם ישראל.

אבל למרות החזרה לשגרה, מוטב לא להספיד את הארגון. נצראללה הוכיח לאורך שנותיו בתפקיד מזכ"ל הארגון (והוא בתפקיד משנת 1992), כי הוא מצטיין בזיכרון ארוך ויכולת לזהות תורפות בצד הישראלי.

בשבוע האחרון הספידו פרשנים שונים את ההרתעה הישראלית וקבעו כי חזבאללה אינו מפחד מישראל ומעוצמתו של צה"ל. זו אמירה פשטנית, ששייכת לתחום קטטות בהפסקה הגדולה בבית הספר.

בפועל, ההרתעה בקרב חזבאללה מפני מלחמה עם ישראל נותרה חזקה כשהיתה. הארגון מודע למחירה הכואב של מערכה שכזו, ואינו רוצה בה. אין בכך בכדי לומר שנצראללה לא דוגל במדיניות הליכה על הסף, שמאתגרת את ישראל ומניבה לו הישגים בבית, בחזית הפנים־לבנונית, ובחוץ, מול ישראל. המסקנה היא שהרגיעה בגבול הצפון חוזרת, לבינתיים.

הג'יהאד האסלאמי חי ובועט

ברצועת עזה הזמן בין הכניסה לתפקיד לרגע המבחן התקצר אפילו יותר. שעות ספורות לאחר שתא"ל נמרוד אלוני החליף את תא"ל אליעזר טולדנו בפיקוד על אוגדת עזה, שיגר הג'יהאד האסלאמי רקטה לעבר העיר שדרות.

הג'יהאד האסלאמי הפגין כבר את יכולתו הגבוהה לאתר מועדים ויעדים שבהם ירי רקטות ישיג אפקט משמעותי. בספטמבר 2019, ביוזמת מפקד החטיבה הצפונית של הג'יהאד ברצועה, בהא אבו אל־עטא, ירו פעילי הארגון רקטות לעבר אשדוד בעת עצרת בחירות של רה"מ בנימין נתניהו (וחזרו על כך שלושה חודשים מאוחר יותר בעצרת בחירות באשקלון). נתניהו, שנאם אז, נאלץ להתפנות למרחב מוגן, והג'יהאד האסלאמי רשם הישג תודעתי.

במהלך מבצע "חגורה שחורה". בתוך שישה ימי קרב פגע צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל אביב כוכבי, בכשלושים פעילים בג'יהאד האסלאמי ובהם אל־עטא, שחוסל מן האוויר בפעולה שפתחה את המבצע. אולם למרות הפגיעה שספג' הארגון הוכיח השבוע שיכולתו לירות בזמן ובמקום המתאים לא נפגעה. סוללת כיפת ברזל יירטה את הרקטה סמוך לשדרות, בעת שעשרות צופים ישבו ברכביהם במתחם הדרייב־אין החדש בעיר וצפו בסרט.

צה"ל בתגובה תקף מן האוויר יעדי חמאס, בכדי לאותת לו שבעיני ישראל הוא הריבון ברצועה, ועליו האחריות לשקט. בפעמיים הקודמות שאלוני החליף את טולדנו בתפקיד, בפיקוד על מגלן ועל חטיבת הצנחנים, היה זה לאחר שטולדנו פיקד עליהן במלחמת לבנון השנייה (כשאלוני פיקד על גדס"ר צנחנים) ובמבצע "צוק איתן". 

גם הפעם היתה תקופת הפיקוד של טולדנו מורכבת. מערכה גדולה אמנם לא היתה, אבל הוא פיקד על כוחות האוגדה בין היתר בימי הקרב שלאחר המבצע המיוחד שהסתבך בחאן יונס בנובמבר 2018, וכן במבצע "חגורה שחורה".

לא למד את תפקידו בעודו משמש בו

השבוע פורסם ב"ידיעות אחרונות" כי אל"מ יונתן מופז, יוצא יחידת עילית בה עשה את כל שירותו, מונה למפקד חטיבת החי"ר במילואים "יפתח". מופז הוא מפקד ראוי שהשתתף במבצעים מיוחדים רבים, אך זוהי גיחתו הראשונה לצבא היבשה. 

הלקח בנוגע למינויים שכאלו היה אמור להילמד במלחמת לבנון השנייה, שמהדהדת כעת בזיכרון לאור המתיחות בצפון. סיפורה של עוצבת נתיב האש ומפקדה במלחמה, תא"ל ארז צוקרמן, הוא דוגמה בולטת לאופן שבו קודמו בצה"ל מפקדים נועזים, ללא הכשרה מתאימה, לפיקוד על מסגרות שבמובהק אינן "הלחם והחמאה" שלהם. 

צוקרמן, כתב ח"כ עפר שלח בספרו "האומץ לנצח" (ידיעות ספרים, 2015), היה: "מפקד שדה מעולה שצמח ביחידות המיוחדות – את רוב שירותו עשה בקומנדו הימי, שעליו גם פיקד, ובתווך הקים את יחידת אגוז בפיקוד הצפון – קיבל את הפיקוד על אוגדת המילואים 366 כשנה לפני מלחמת לבנון השנייה. לאחר כישלונה של האוגדה במלחמה, שהביא גם להתפטרותו, הושם דגש רב על כך שלא עשה קורס מפקדי אוגדות קודם שנכנס לתפקיד; אך הבעיה האמיתית היתה בכך שבשנה שקדמה למלחמה לא למד, כמוהו כמפקדים סדירים אחרים שהופקדו על מסגרות מילואים, את תפקידו בעודו משמש בו" (עמוד 212).

בשנים האחרונות שילב הצבא בהצלחה קצינים מן "הצבא הגדול" בכוחות המיוחדים, ולחלופין מן האחרונים לחטיבות החי"ר. מפקד פיקוד הדרום, אלוף הרצי הלוי, שעבר מהצנחנים ליחידה ובחזרה הוא דוגמה של צד אחד של המטבע, וסא"ל בר בשן, יוצא יחידת שלדג שהיה מ"פ בחטיבת גבעתי וכיום מפקד על גדוד שקד הוא דוגמה לצד השני. 

זהו שילוב מבורך, שכן הם מביאים אתם ידע וניסיון שפותח ביחידות העילית לגדודים ולחטיבות, ובתורם לומדים כיצד פועל הצבא ה"אמיתי", שנושא בעול הבט"ש בשגרה ומהווה את עיקר הכוח המתמרן של הצבא במלחמה.

יתרה מכך, צה"ל מתמרן ביבשה הרבה פחות מבעבר. במאמר שפרסם בשעתו אל"מ יהודה ואך, יוצא יחידת מגלן המפקד כיום על עוצבת חירם בגבול לבנון, הוא קבע שצה"ל נסמך יתר על המידה על גדרות ומכשולים הנדסיים. "חציית הגדר כאופציה סבירה נעדרת מן השיח הפיקודי. נוצר כיום מחסום תודעתי (פסיכולוגי) לפעול מעבר לה", כתב.

בהתחשב בכך, לתחושת המסוגלות ולניסיון שמביאים איתם מפקדים מהכוחות המיוחדים, שפעלו מעבר לקווי האויב, לתפקיד יש ערך של ממש. בעיניהם הגדר היא רק גדר, שאותם יש לעבור, ולא מחסום. 

אולם למרות היתרונות, השילוב של קצינים שכאלו בצבא היבשה טומן בתוכו מורכבות. בצה"ל, צבא מיליציוני שבו ההכשרה לתפקיד ברמה של מח"ט ומעלה היא התפקיד עצמו, חלק ניכר מן הידע שהקצין רוכש מגיע גם "דרך הרגליים" והניסיון.

חובה לוודא כי המסלול המשלב כולל בתוכו הכשרה סדורה ודי תפקידים במעלה הדרך (תפקידי מ"פ, קצין אג"ם ומג"ד) שיוכלו לגשר על הפערים. כמו עולם המבצעים המיוחדים, גם פיקוד בצבא היבשה כולל בתוכו עולם תוכן מורכב שיש להתמקצע בו.

בעצם, מפקדים שזה הרקע שלהם צריכים לשאול את עצמם כל יום מה הם לא יודעים ואיך הם סוגרים את הפער הזה, כדי להיות מוכנים יותר ליום פקודה.

מה צריכים לקחת מזה אל"מ ברק חירם, יוצא יחידת אגוז ומג"ד 51 לשעבר שמונה השבוע למפקד חטיבת גולני, ואל"מ מופז? בעיקר את תובנה שבצה"ל, שהוא צבא לוחם, מהעסוקים בצבאות המערב, אין ימי חסד והאירועים יכולים לתפוס אותך חודש אחרי שנכנסת לתפקיד (כמו תא"ל רסאן עליאן שפיקד על חטיבת גולני ב"צוק איתן", רק חודש לאחר שנכנס לתפקיד המח"ט), ולפעמים מוקדם יותר.

 

 

בין סיכוני ההסלמה ואתגרי בניין הכוח, הרמטכ"ל צריך קבלן ביצועים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 בחודשים הקרובים צפויה שורה של מינויים בכירים במערכת הביטחון, בדגש על אנשי המודיעין הבכירים ובהם ראשי אמ"ן והשב"כ. מינוי נוסף הוא זה של סגן הרמטכ"ל הבא. האיש שייבחר יידרש להיות גם קבלן ביצוע יעיל וגם עזר כנגדו של הרמטכ"ל, שיידע לסייע לו לנווט את הצבא בין האתגרים.

השבוע פורסמו מספר כתבות שעסקו במינויים צפויים בצה"ל ובמערכת הביטחון. ב"ישראל היום" כתב יואב לימור על כך שהרמטכ"ל, אביב כוכבי, מבקש למנות למפקד יחידת 8200 של אמ"ן את תא"ל י', המכהן כראש חטיבת ההפעלה באמ"ן, ולמנות למחליפו את אל"מ ג', המשמש כעוזר הרמטכ"ל.

ב"הארץ" כתב יוסי מלמן כי בחודשים הקרובים צפויים להתחלף חמישה מבכירי מערכת הביטחון ובהם ראש אמ"ן אלוף תמיר היימן, ראש חטיבת המחקר באמ"ן תא"ל דרור שלום, ראש המוסד יוסי כהן, ראש שב"כ נדב ארגמן וראש המטה לביטחון לאומי מאיר בן שבת, שצפוי, להערכת מלמן, להחליף את ארגמן.

מחליפו של ראש חטיבת המחקר הוא אל"מ ע', קצין המודיעין של פיקוד דרום. על ראשות אמ"ן מתמודדים, נכתב במאמר, האלוף אהרון חליוה, ומפקד אוגדת עזה, תא"ל אליעזר טולדנו.

חליוה, ששמו הוזכר גם כמועמד אפשרי לפיקוד הדרום, וטולדנו עשו את עיקר שירותם בצנחנים ושירתו גם בתפקידים שהכשירו אותם לראות את הדברים הן מהרמה הטקטית והן מהאסטרטגית.

חליוה היה ראש חטיבת המבצעים, למעשה הקמב"ץ של הצבא, ומכהן כעת כראש אגף המבצעים. טולדנו שימש כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה. אם ייבחר טולדנו, זו לא תהיה הפעם הראשונה שמח"ט צנחנים מצטיין יתמנה לראש אמ"ן בתפקידו הראשון כאלוף (קדמו לו בכך יעלון, כוכבי והלוי).

אולם למרות שמלמן מנה את כמעט את כל בכירי מערכת הביטחון העתידים להתחלף, בדגש על אנשי המודיעין הבכירים שלה, דומה שמן המאמר נשכח קצין בכיר אחד, סגן הרמטכ"ל, האלוף אייל זמיר.

זמיר, קצין שריון ששימש כמפקד פיקוד הדרום (וקדם לטולדנו כמזכירו הצבאי של רה"מ נתניהו), עסק כסגן הרמטכ"ל בעיקר בסוגיות בניין הכוח וריכז תחתיו את מאמצי צה"ל במאבק במגפת הקורונה.

על מנת שבהתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל בעוד כשנתיים יעמדו לפחות שני מועמדים מנוסים שכיהנו כסגנו, תחנה חיונית בהכנה לתפקיד מפקד הצבא, יוחלט בחודשים הקרובים גם על זהות סגן הרמטכ"ל הבא. שני המועמדים העיקריים המתמודדים על התפקיד הם מפקד זרוע היבשה, אלוף יואל סטריק, ומפקד פיקוד הדרום, הרצי הלוי.

שניים מתמודדים על התפקיד

סטריק החל את שירותו בחטיבה האדומה (אחרי שנשר מקורס טיס). בשעתו סיפר כי רצה למעשה לשרת בגבעתי, אך "הדרך היחידה להגיע לשם הייתה להתנדב לצנחנים. אז עשיתי את זה." כקצין עבר לחטיבה הסגולה, ופיקד על פלוגת הנ"ט וגדוד שקד, בשנות השהייה מלבנון, ועל החטיבה כולה במבצעים ברצועת עזה ובמלחמת לבנון השנייה.

בהמשך פיקד על עוצבת הגליל. לאחר מכן פיקד על פיקוד העורף ובשנת 2017 מונה למפקד פיקוד הצפוןסטריק הוביל את הפיקוד בכמה אירועים מתוחים במיוחד.

אירוע בולט התרחש, בפברואר 2018, החל כאשר לאחר חדירת מל"ט איראני לישראל שיורט בידי מסוק קרב תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את קרון השליטה האיראני, בבסיס חיל האוויר הסורי 4־T בקרבת תדמור, והשמידו אותו. בתקיפה נפגע מטוס 16I־F וטייסיו נאלצו לנטוש באזור עמק יזרעאל. בתגובה ביצע חיל האוויר תקיפה נרחבת כנגד מערך ההגנה האווירית הסורי.

אבל השיא היה בדצמבר 2018, רגע לפני שסיים את תפקידו, עם מבצע "מגן צפוני" לנטרול מנהרות החדירה שחפר חזבאללה. סטריק היה מהתומכים הגדולים במבצע, שנועד לסכל את מה שכונה בצבא "מבצע ברברוסה" גרסת חזבאללה (על שם מתקפת הפתע של הגרמנים על רוסיה במלחמת העולם השנייה). הסיכון שהארגון יגיב על הרס תשתית המנהור שהכין ליום פקודה הציב את הפיקוד בכוננות גבוהה להסלמה של ממש בלבנון, אולם ישראל הצליחה לשדר מסר מרתיע מבלי שמצב יתדרדר למלחמה.

לאחר מכן מונה למפקד זרוע היבשה, שם בהתאם לתכנית הרב־שנתית (תר"ש) "תנופה" הוא מוביל שורה של שינויים מבני ים וארגוניים, בהם הקמת פיקוד ההכשרות והאימונים בזרוע היבשה, שיאגד תחתיו את כלל ההכשרות והאימונים שלה.

המועמד השני הוא כאמור, מפקד פיקוד הדרום, אלוף הרצי הלוי. מאז שהתגייס בשנת 1985 עשה הלוי (בדומה לרמטכ"ל כוכבי) את עיקר שירותו בצנחנים, בגדודים ולא בסיירת. האירוע שבעקבותיו סומן הלוי כמי שיגיע רחוק בצבא, היה מבצע "פינה אחרת" במאי 1993.

"הייתי אז מ"פ. מפקד פלוגת עורב צנחנים, בחטיבת הצנחנים, וכחלק מהלחימה בחזבאללה יצאנו הרבה לפעולות החוצה, באותו מבצע יצאנו מעבר לקו האדום, במבצע שנועד לפגוע בחוליות חזבאללה", סיפר בראיון ל"גלי צה"ל" בשנת 2013. 

הכוח התמקם בעמדת הסוואה באזור אלואיזה, בגיזרה המזרחית של דרום לבנון. "מצאנו את עצמנו באור ראשון בבוקר בתוך שטח מאוד סבוך. גם נחותים טופוגרפית וגם נחותים מספרית. הרבה מאוד מחבלים. קרב שהתחיל לא טוב מהרגע הראשון. היה לנו הרוג ופצועים. לאחר מכן, סדר גודל של שש שעות של תנועה מאוד קשה חזרה", אמר הלוי. היה זה קרב חילוץ, ובמהלכו נהרג קצין השיתוף הארטילרי ונפצע אנושות מפקד צוות, שכעבור מספר חודשים מת מפצעיו. 

בהמשך שירותו עבר לסיירת מטכ"ל וגם פיקד עליה, חזר לצנחנים כמח"ט (הראשון מאז עוזי יאירי, שעשה מסלול דומה ולא היה מג"ד בחטיבה בטרם מונה למפקדה) ופיקד עליה בהצלחה במבצע "עופרת יצוקה". לאחר מכן פיקד על אוגדת הגליל. בשלהי כהונתו של בני גנץ כרמטכ"ל הא מינה את הלוי לראש אמ"ן, ולא מן הנמנע שעתה, כשר ביטחון, רואה גנץ בהלוי את מועמדו לתפקיד סגן הרמטכ"ל. 

ביוני לפני שנתיים מונה למפקד פיקוד הדרום, והוביל אותו בתקופה מתוחה שכללה את ההפגנות האלימות על הגדר, ושיגור בלוני התבערה ליישובי עוטף עזה. בין היתר פיקד הלוי על כוחות הפיקוד בהסלמה שבאה בעקבות פעולת הכוח המיוחד בעזה, בנובמבר 2018, וכן בימי הקרב במאי, שכונו בצבא אירועי "גן סגור".

האירוע המשמעותי ביותר בתקופת פיקודו היה מבצע "חגורה שחורה" בנובמבר 2019. בסבב לחימה שיזמה ישראל מול הג'יהאד האסלאמי בעזה חוסל מפקד בכיר בארגון, בהא אבו אל־עטא, הותקפו יעדים רבים ונהרגו מעל 20 פעילים.

בראיון בראשית השנה אמר הלוי כי המבצע התרחש בעיתוי הנכון, "והפגיעה הזו באבו אל־עטא היא משמעותית פעמיים. היא משמעותית קודם כל כי הוא לא נמצא, ולא פחות מזה זה מסר גם לבאים אחריו. מדינת ישראל ערוכה להילחם בטרור, וזה מסר גם לאלה שהולכים בדרך שלו".

ישראל ניהלה את הלחימה בתבונה וידעה לסיים אותה בזמן, עם הישג מוגבל אך ברור, לפני שהסלימה לכדי מערכה רחבה שתכלול גם את ארגון החמאס, שנותר מחוץ ללחימה. את חלון ההזדמנות שיצר המבצע, נמנעו חמאס וישראל לנצל כדי להגיע להסדרה של ממש.

שני המועמדים מביאים אתם לתפקיד ניסיון ניכר. אם ייבחר, יביא עמו סטריק לתפקיד היכרות גבוהה עם הזירה הצפונית, עם העורף האזרחי (שבעימות הבא צפוי להיות חזית מרכזית), ועם תהליכי בניין הכוח של צבא היבשה. יתרונו של הלוי הוא בהיכרותו עם עולמות המודיעין והמבצעים המיוחדים, כמו גם עם הזירה הדרומית, אולי הזירה הנפיצה ביותר שבה פועל צה"ל.

המוציא לפועל והעזר כנגדו

סגן הרמטכ"ל הוא האחראי בצה"ל על כלל תהליכי בניין הכוח. אמנם הרמטכ"ל כוכבי יזם את תר"ש "תנופה", אולם המוציא לפועל שלה הוא סגנו. מי שייבחר יהיה מופקד על המשך יישום התר"ש, בתקווה שעד שייכנס לתפקיד תגבש הממשלה תקציב מוסכם, ובתוכו גם תקציב ביטחון. אם לא, ימשיך הצבא להתנהל ללא מתווה תקציבי סדור, ומכאן שגם ללא תהליכי בניין כוח שלמים.

שר האוצר ישראל כ"ץ הצהיר השבוע שהתקציב שתגבש הממשלה יהיה חד־שנתי. מה שעלול להקשות על יישום התר"ש. כשאין מסגרת תקציבית סדורה שעליה ניתן לבנות קדימה, יתקשה הצבא להתחייב לפרויקטים, ואפילו לסדר גרף אימונים שלם. כשייגמר הכסף, האימונים יהיו הראשונים שיתבטלו. כך קרה בעבר, וכך עלול לקרות גם הפעם. 

וכשעוסקים בבניין הכוח אחד הנושאים החשובים ביותר הוא כוח אדם. השבוע נכנס לתוקפו חוק המקצר את שירות הגברים בצה"ל לגברים בצה"ל יקוצר מ־32 חודשי שירות ל־30 חודשים. החוק הוא חלק מהמתווה שעליו הסכימו משרדי הביטחון והאוצר במסגרת המתווה התקציבי שגובש לתר"ש "גדעון" לפני כחמש שנים.

בצבא מתנגדים לתכנית בטענה כי האתגרים הביטחוניים שנוצרו מחייבים בחינה מחדש של קיצור השירות, בטרם ייווצר לצבא מחסור בכוח אדם, כלומר בחיילי החובה. בפועל, משך ההכשרה ארוך, ונוכח קיצור השירות, הצבא יקבל חיילים מוכשרים לתפקידם לתקופה קצרה מדי.

הצבא נכנס לתקופה מאתגרת. בגזרות השונות ישנו סיכון ממשי להסלמה: בצפון ישנה המערכה למניעת ההתבססות בסוריה וחזבאללה שבוחן בחודשים האחרונים את רמת הדריכות של הכוחות בגבול לבנון; באיו"ש ישנו סיכוי להתחממות בגלל הסיפוח שאמור להתרחש החודש; ובדרום מנהל חמאס מדיניות של הליכה על הסף. לכל אלו מצטרפים כאמור, אתגרי התקציב, בניין הכוח וכוח האדם. סגן הרמטכ"ל שייבחר יידרש להיות גם קבלן ביצוע יעיל וגם עזר כנגדו של הרמטכ"ל, שיידע לסייע לו לנווט את הצבא בין האתגרים. 

 

 

חמאס רוצה ב"כמעט הסדרה", אבל זה לא האינטרס הישראלי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שוב הסלמה בדרום, שוב רק בין צה"ל לג'יהאד האסלאמי כשחמאס על הקווים. ישראל השיגה רגיעה עם חמאס אבל הרצועה לא נרגעה. כדאי לשאול מה באמת רוצה החמאס, ואיך מצטיירת ישראל בעיני שחקנים אחרים כשהיא מוותרת, ולא מעמדה של כוח.

צה"ל מצוי בעיצומו של יום קרב שני כנגד הגי'האד האסלאמי. החמאס, ממש כמו בימי הקרב שכונו מבצע "חגורה שחורה", לפני כשלושה חודשים, נשאר בינתיים על הקווים ולא מתערב.

ההסלמה בדרום החלה לאחר שכוח מגדוד הסיור של חטיבת כפיר, סיירת חרוב, זיהה בבוקר יום ראשון שני מחבלים מארגון הגי'האד האסלאמי קרבים לגדר במטרה להניח מטען חבלה. הכוח פתח באש והרג את אחד המחבלים ופצע את השני. 

בתקרית, כמו גם כשסיכל ביעילות שני ניסיונות של חוליות מחבלים לחדור לעוטף בינואר האחרון, הוכיח הגדוד, עליו מפקד סא"ל ג', יוצא יחידת החילוץ של חיל האוויר (669) ששימש בו קודם לכן כמ"פ וסמג"ד, שאינו נופל ברמתו מגדודי הסיור של חטיבות החי"ר הוותיקות.

דחפור של חיל ההנדסה חצה את הגדר ופינה את גופת המחבל לישראל. הסיבה לכך נובעת מהחלטת שר הביטחון, נפתלי בנט, לאסוף גופות מחבלים למטרות מיקוח. איסוף הגופה צולם בידי הפלסטינים והפך לסרטון ויראלי שהלהיט את דעת הקהל הפלסטינית, שכן הוא נתפס כהתעללות אכזרית ומיותרת בגופות.

הטמפרטורה ברצועה היתה גם כך בשלבי רתיחה מוקדמים לאחר שבשבוע שעבר זיהו בצה"ל, מבעוד מועד, מארב צלפים של הגי'האד האסלאמי, שנועד לפגוע בסיורי צה"ל לאורך הגדר. כוח של הימ"מ, יחידת העלית של המשטרה, שהיה פרוס בגזרה ביצע ירי מדויק ופגע במחבלים. הסרטונים שתיעדו את איסוף הגופה העלו את סף המתיחות לכדי סבב לחימה. 

המגרש לא נגמר ברצועה

בראשון בערב שיגרו פעילי הגי'האד האסלאמי כעשרים רקטות לעבר יישובי עוטף עזה. בתגובה תקף חיל האוויר מטרות של הארגון בעזה, ותא תקיפה של אוגדת עזה, עליה מפקד תא"ל אליעזר טולדנו, הכווין אש שפגעה בחוליית שיגור רקטות בצפון הרצועה. 

בנוסף, בדומה למבצע "חגורה שחורה" בו יוחסה (על-פי פרסומים זרים) לצה"ל תקיפת ביתו של אכרם עג'ורי, בכיר בלשכה המדינית של הג'יהאד האסלאמי, בדמשק, תקף חיל האוויר בגלוי מתקן לייצור אמצעי לחימה של הארגון בסוריה.

נראה כי ישראל ביקשה שוב לשדר מסר לג'יהאד האסלאמי כי היא מוכנה לשחק נגדו על כל המגרש, ולא רק בעזה. כשמתרחקים מהמגרש הביתי של הגי'האד האסלאמי ברצועה, היתרון הישראלי, כמדינה, הופך ברור לאין שיעור..

חמאס רוצה ב"כמעט הסדרה"

מפרסומים שונים בתקשורת עולה כי ישראל והחמאס הגיעו למה שאלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, כינה "הבנות לרגיעה". ישראל אישרה שורה של "גזרים" לחמאס, ובכלל זה אלפי אישורי עבודה לסוחרים (מכבסת מילים לפועלים). בנוסף, ישראל אפשרה (שלא לומר ביקשה באמצעות משלחת שכללה את ראש המוסד יוסי כהן והאלוף הלוי) לקטאר להעביר כסף רב לרצועה. 

האלוף הבהיר בשעתו כי הסדרה היא מהלך שמסדר "את כל הבעיות" ובהן סוגיית השבויים והנעדרים. פתרון כמעט הוליסטי. רגיעה, לעומת זאת, היא מהלך שנועד להפסיק את הלחימה, פלוס הקלות.

בשל המחיר הפוליטי שעלולים חבריה, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, לשלם, נמנעה הממשלה זמן רב מלקבל החלטה בנושא. הרמטכ"ל אביב כוכבי ביקש לנצל את מבצע "חגורה שחורה", במהלכו הפעילה ישראל "מקל" יעיל ומדויק וגבתה מחיר מהג'יהאד האסלאמי, בכדי לתת לממשלה חלון הזדמנות להשיג רגיעה ולעשות ויתורים מעמדת כוח.

ההזדמנות חלפה. גם עתה, משהושגו ההבנות לרגיעה, כפי שכתב עמוס הראל ב"הארץ", נמנעת הממשלה מלהסביר לציבור את מדיניותה. הפוליטיקאים, שמצויים בעיצומו של סבב בחירות שלישי בתוך שנה, מבקשים להימנע מהביקורת על כך שלמרות הרטוריקה הלוחמנית, הקוראת למלחמה חסרת פשרות בטרור, הם הגיעו להסכמות עם ארגון שנשמת אפו היא ההתנגדות לישראל והטרור הוא לחם חוקו.

בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", כתב סא"ל (מיל.) עמר דנק, ששירת בחיל האוויר ובאגף התכנון, כי שאיפתה של ישראל להגיע להסדרה עם חמאס, מדיניות שהצבא דוחק בדרג המדיני לאמץ, מתבססת על ההנחה "לפיה ניתן יהיה לקיים עם חמאס דיאלוג אסטרטגי, שיביא את חמאס למנוע ירי בשגרה לישראל לאורך זמן". 

להנחה הזו, ציין, יש יתרון וחיסרון גם יחד. "שלטון חמאס מאפשר ריבון שאוכף את מרותו על שני מיליון אזרחים באופן זול בהרבה עבור ישראל מאשר כיבוש השטח ושליטה בו (חרף החיכוך הבטחוני והמבצעים פעם בכמה שנים). מנגד, שלטון מרכזי מאפשר התעצמות סדורה ובניין כוח משמעותי ולא איום ספורדי".

אולם, כתב, "בכל פעם שמתקרבים להסדרה כזאת, חמאס מגדיל את החיכוך ומפעיל כוח כדי להשיג הישגים נוספים ולסחוט את ישראל, לאור המצב הפוליטי המורכב כאן, להישגים נוספים". לא תמיד הוא עושה זאת באופן ישיר. לעתים הוא פשוט נמנע מלרסן את הפלגים הסוררים ברצועה ובראשם הגי'האד האסלאמי. 

ההסלמה הנוכחית מדגימה עד כמה הרגיעה שבירה. לא מן הנמנע שחמאס מעוניין רק במה שדנק כינה כ"כמעט הסדרה", משום שגם הוא, כמו הממשלה בישראל, אינו מוכן לשלם את המחיר הפוליטי ולהצטייר כמי שמשתף פעולה עם האויב.

"כמעט הסדרה" הוא מצב שנוגד את האינטרס הישראלי. אם חמאס לא מסוגל לרסן את הפלגים הסוררים, או בוחר להימנע מכך, הרי שהרגיעה שהושגה ריקה מתוכן, והיא רק חלק מדינמיקת ההסלמה שהחלה במרץ 2018.

העובדה שישראל העניקה "גזרים" לחמאס, לאחר מלחמת ההתשה שניהל הארגון, על בלוני הנפץ, הרקטות, ההפגנות האלימות וניסיונות החדירה של חוליות מחבלים שהפעיל במהלכה, מציגה אותה חלשה. את זה רואים גם בגזרות אחרות שבהן ישראל פועלת.

כדאי גם לשאול מה תבין מזה הרשות הפלסטינית, שלא מפעילה טרור ומקיימת תיאום ביטחוני עם ישראל. היא עלולה לחשוב שגם ישראל מבינה רק כוח. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 24.02.2020)

דרושה אסטרטגיה למלחמה הבאה ולא רק מפקדים לוחמניים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע ביטא הרמטכ"ל את שאיפתו להשיג "הכרעת בזק" באמצעות מינוי שורת קצינים לוחמניים לתפקידי מפתח. אבל מה שנדרש בכדי למנוע "תיקו עגמומי" במלחמה הבאה אינו רק אוגדונרים ששים אלי קרב, אלא אסטרטגיה ברורה. בהיעדרה, גם הרמטכ"ל ומפקדי השדה ההתקפיים ביותר, לא יעזרו.

השבוע הנחה הפרשן הצבאי של "ישראל היום", יואב לימור, מושב בכנס הרצליה שעסק בשאלה האם ישראל תנצח במלחמה הבאה, תוך מיקוד בתרחישי העימות בחזית הצפונית. סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') יאיר גולן, טען בדיון שבמקרה כזה תפיסת הפעלת הכוח של צה"ל משלושת העשורים האחרונים, המבוססת בעיקרה על אש מנגד, מודיעין מדויק ותמרון מוגבל, אם בכלל, לא תספיק.

"נצטרך לשנות את הפרדיגמה הצבאית ואת הפרדיגמה המדינית ולעבור למבצע של תמרון רחב היקף שתכליתו להכריע את הכוח הצבאי של האויב. ולהכריע את הכוח הצבאי של האויב זה: אחד, להרוג בו ככל שניתן; שתיים, להרוס את מקסימום האמל"ח שנמצא בידו (אמצעי הלחימה שלו); והדבר השלישי, להרוס את מרב התשתית המבצעית שלו", אמר.

מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף אשל, לאחר טיסה ב-F-35, (צילום: סליה גריון, אתר חיל האוויר).

מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל') אמיר אשל, העיר מצדו שבתרחיש מלחמה עם לבנון ראוי לקחת בחשבון שסוריה לא תישאר ניטרלית, "אחרי שחיזבאללה עזר לה לקום מהקרשים. היא כנראה תהיה שותפה בצורה כזאת או אחרת". עוד העריך "שהדוב הרוסי לא ייתן למלחמה כזאת להמשך לאורך זמן רב מאוד. זה מסכן את האינטרסים שלו, את הפרויקטים שלו, ויש לו דרכים להבהיר כשהוא רוצה להגיד 'קצר', זה כנראה יותר קצר ממה שחושבים".

כמו משתתף אחר בפאנל, הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, גם אשל העריך שהמלחמה לא תסתיים בכניעת חיזבאללה, שהעורף ייפגע קשה מכפי שהציבור מדמיין, אך לישראל יש יכולת להנחית עליו מכה "בהיקפים שהוא לא מתאר".

את גישת התמרון הרחב של גולן דחה אשל מכל וכל וציין שהיא בעיניו רומנטית ומתאימה לקרבות דוגמת קרב אל-עלמיין, שניהל הצבא הבריטי בפיקוד מונטגומרי כנגד הצבא הגרמני בפיקוד רומל במישורי המדבר המערבי באפריקה ב-1942. מהלך שכזה מחייב מערכה שתימשך חודשים, לעומק של מאה קילומטרים בלבנון, מחירו יקר והישגו לא מובטח.

אשל אמנם ציין שצה"ל יצטרך לתמרן, אבל בהתאם לעיקרון לפיו אתה עומד היכן שאתה יושב. ניכר שהוא מאמין שאת עיקר הלחימה יש לעשות מן האוויר. 

גולן מצדו השיב שמדיניות הביטחון הלאומי של ישראל היא "לייאש את אויבינו מעצם המלחמה". את זה, אמר, לא "תעשה אם לא תכה בהם מספיק חזק". ביושר, ציין שבוויכוח על השאלה מהי מכה מספיק חזקה, וכיצד היא נעשית בפועל, ישנה בטוח יותר מתשובה אחת ולא בטוח ששלו היא הנכונה ביותר.

הוא ציין גם שאינו מעריך שישראל תהיה נתונה ללחץ מדיני מצד גורם כזה או אחר, ובכלל זה רוסיה, לסיים את המערכה. לגישתו, ישראל תחתור בעימות להשגת הכרעה צבאית. הכרעה שכזו, כנגד אויב כמו חיזבאללה, שאין לו מרכז כובד מובהק, "נמדדת בהיקפי השמדה ובלהביא אותו למצב של חידלון בכושר הפעולה הצבאי שלו".

לתפיסתו, אף שהדבר לא מחייב לפגוע בכל משגר רקטות, סמוך לגבול או בצפון לבנון, את ההישג הזה לא יביאו מאמצי האש לבדם, ויש להפעיל מהלך קרקעי.

משתתף אחר בפאנל, האלוף (מיל') גיורא איילנד חזר על תפיסתו, לפיה במלחמה הבאה יש להגדיר את כלל מדינת לבנון (אבל לדבריו הדבר תקף גם בעזה) כאויב, שכן "יש לישראל לעולם יתרון בלנסות לייצר מצב מול מדינה ולא מול ארגון טרור".

בהתייחס למוכנות צבא היבשה ציין איילנד, בניגוד לטענות האלוף (מיל') בריק, שבעיניו רמת הצבא טובה אך אינה מאה אחוז, "כי למאה אחוז יש מחיר מאוד כבד. תרצה מאה אחוז כשירות של כל הטנקים וכל הנגמ"שים כל הזמן, זה הרבה כסף שיהיה לך חסר במקום אחר".

עם זאת זיהה איילנד שחיקה בצבא היבשה בשני תחומים. האחד, אמר, הוא "במידת היכולת ובמידת העצמאות של יחידות ביבשה". לדבריו, אל"מ מזרוע היבשה הציג לו (איילנד, קצין צנחנים, שימש בעבר כקחצ"ר) לאחרונה את המבנה של גדוד חי"ר בעת הזו ולדעתו, "גדוד חי"ר לפני עשרים שנה היה מצויד יותר טוב מגדוד חי"ר של היום".

שחיקה נוספת שזיהה היא במקצוענות של המפקדים. "אם פעם הצבא המקצועי, בטח בחיל רגלים, היה מתבסס על היכולות של מפקדים להבין שטח ואויב ולתמרן, היום מה שנתפס כמקצועי זה הפעלת גאדג'טים, ואנחנו שוחקים חלק מהיכולות שברגעי אמת עלולים להיות בעייתיים", הזהיר. 

הדיון בכנס הוא האתגר שלהם

התרחישים והדילמות שבהן עסק המושב בכנס עתידות להיות (ולמעשה מהוות כבר) את עיקר עיסוקם של שורה של קצינים שמונו השבוע לתפקידי מפתח בצבא היבשה. בין הקצינים שזכו לקידום בלטו אל"ם רומן גופמן, קצין שריון, שיתמנה למפקד אוגדת הבשן שאחראית על הגבול עם סוריה, אל"ם אבי רוזנפלד, מפקד שלדג לשעבר, שיפקד על עוצבת עידן, ומפקד אוגדת סיני, תא"ל יניב אלאלוף, שיתמנה למפקד אוגדת יהודה ושומרון.

תא"ל ירון פינקלמן, שכמו אלאלוף פיקד על גדוד בחטיבת הצנחנים, יתמנה לראש חטיבת המבצעים באגף המבצעים. זהו, אולי, תפקיד התא"ל החשוב בצבא, שכן הוא נדרש, כמאמר גבי אשכנזי (שכיהן בתפקיד באמצע שנות התשעים), "לחשוב כמו רמטכ"ל ולפעול כמו קמב"ץ". 

מינוי נוסף הוא זה של תא"ל נמרוד אלוני למפקד הבא של אוגדת עזה. זאת תהיה הפעם השלישית בה אלוני, גם הוא קצין צנחנים (שתחת המח"ט כוכבי, פיקד על הסיירת החטיבתית בחומת מגן וזכה לצל"ש), מחליף בתפקיד את מפקד אוגדת עזה הנוכחי, תא"ל אליעזר טולדנו. השניים פיקדו זה אחר זה על יחידת מגלן ועל חטיבת הצנחנים.

אלוני הוא קצין מוערך שפיקד בין היתר בהצלחה על גדוד הסיור של הצנחנים במלחמת לבנון השנייה, בקרבות במארון א-ראס ובינת ג'בייל, אבל עזה היא זירה שבה טרם פעל, ואת האוגדה וזירת הלחימה הנפיצה אינו מכיר "דרך הרגליים".

החורף בא

מימין: אל"מ פינקלמן מחליף את אל"מ וינטר כמח"ט גבעתי. כעת מונה תא"ל וינטר למחליפו של תא"ל פינקלמן, (צילום: דו"צ)

את הכותרות תפסה (איך לא) ההחלטה למנות את תא"ל עופר וינטר למפקד הבא של עוצבת האש המובחרת. וינטר נהנה בציבור מתדמית של קצין נועז, שאינו עושה חשבון וחותר למגע, ולא בלי סיבה. הוא השלים מסלול לוחם בסיירת מטכ"ל, לחם כקצין ביחידת מגלן בלבנון ועבר לחטיבת גבעתי. כשפיקד על גדוד הסיור של החטיבה באינתיפאדה השנייה, הוענק לגדוד, לראשונה בצה"ל, עיטור המופת (וינטר עצמו עוטר בצל"ש אלוף).

ב-2014 פיקד על גבעתי ב"צוק איתן". והנה, מאז שסיים את תקופת הפיקוד על החטיבה נשלח וינטר ל"מקרר". אמנם, כמו שאר מפקדי החטיבות במערכה ההיא קודם גם הוא לתא"ל, אך לתפקידי מטה בלבד. בשני דיוני שיבוצים התעקש הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, שלא למנותו למפקד אוגדה.

ה"סנגורים" שקמו לקצין, רובם המוחלט שלא מטעמו, טענו כי הסיבה שלא קודם לתפקיד בכיר ביחידות השדה היא כי הוא דתי (וינטר הוא מהבוגרים הבולטים של המכינה הקדם צבאית שבעלי). כראייה הציגו את הביקורת שספג על אותה פקודת יום שפרסם בטרם "צוק איתן", שבה, מתוך שאיפה לחזק את רוח הלחימה של חייליו, שילב יסודות דתיים יהודיים יותר וממלכתיים פחות. האמת, כרגיל, יותר מורכבת.

בצה"ל לא בודקים מה יש למפקדי השדה מתחת לקסדה. במהלך התקופה בה שימש וינטר כמח"ט גבעתי התרחשה בחטיבה סדרת אירועים מטרידה שבגינה רשם לו הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, הערה פיקודית. סביר גם שבמטכ"ל לא אהבו את זה שוינטר, ככל הנראה, תדרך ללא אישור את השר נפתלי בנט, חברו לנשק, אודות המנהרות בראשית "צוק איתן".

אירוע חטיפת גופתו של הדר גולדין בשלהי "צוק איתן" לא סייע לו גם כן. וינטר, שהפעיל "נוהל חניבעל" אגרסיבי, קרא נכון את תמונת הקרב, אך ספג לאחר מכן גם ביקורת קשה על האש המסיבית שהורה להפעיל, ממנה נהרגו אזרחים פלסטינים רבים שלא היו מעורבים בטרור.

זה לא חדש. לאחר "חומת מגן" מונה מח"ט גולני דאז, משה "צ'יקו" תמיר, לראש מטה פיקוד המרכז, ורק לאחר מכן למפקד אוגדת עזה. קצין בכיר תיאר אז את המהלך כ"סדרת חינוך קטנה" מצד הרמטכ"ל, נוכח שורת תקלות שהתרחשו בחטיבה עליה פיקד. לא מן הנמנע שכך קרה גם הפעם. החלטתו של כוכבי למנותו למפקד על אחת משלוש אוגדות ההכרעה של צה"ל, ועוד לזו שתפקידה לתמרן בעומק, מלמדת ש"ריצה את עונשו" והגיע הזמן להמשיך הלאה.

וינטר הוא לוחם, אבל כמו תא"ל אלוני באוגדת עזה, הוא מקבל לידיו אוגדה שבה לא שירת מאז שעזב את יחידת מגלן. ואם זה לא מספיק, הרי שהאוגדה היא האוגדה בה"א הידיעה של הרמטכ"ל הנוכחי. שם הוא גדל מהיותו חייל בצנחנים, דרך היותו מג"ד ובשני תפקיד מח"ט וכמפקדה. הוא שגידל את מפקדיה במילואים ובקבע. כך למשל, מפקד מגלן הנוכחי ומפקד חטיבת חוד החנית, אל"מ יניב בארוט, שירתו תחתיו כקצינים צעירים בצנחנים. 

מנגד, מסלול השירות השלם והמלא של וינטר בכוחות המיוחדים, בחי"ר וכמח"ט מילואים, כמו גם ההבנה במורכבויות האסטרטגיות שרכש בתפקידו כמזכיר הצבאי של שר הביטחון (שהוא במקרה גם ראש הממשלה, שמיהר לברכו בטוויטר: "תוביל אותם לניצחון. בהצלחה!"), אמור לאפשר לו לסגור פערים ומהר

אז איך מנצחים?

במאמר ב"וואלה" טען הפרשן אמיר אורן שמינוי וינטר וגופמן, הנחשבים ללוחמניים במיוחד, למפקדי אוגדות מבטא את שאיפת הרמטכ"ל "להכרעת בזק, בעיקר של חיזבאללה, כדי להשיג בזריזות את התכלית, להגיע ליעדים הקרקעיים ולצמצם את הפגיעה בעורף הישראלי". 

זוהי שאיפה ראויה שכן יתרונו הגדול של צה"ל בא לידי ביטוי בראשית המלחמה, ועליו לפעול לקצרה ככל שניתן. הימשכותה, משחקת לידי האויב. היא גם מתכתבת עם הדברים שאמרו איילנד וגולן בכנס ועם הדגש ששם הרמטכ"ל, עם היכנסו לתפקיד, על הקטלניות של צה"ל בלחימה.

אבל חשוב לזכור שבשני העשורים האחרונים לא סבל צה"ל מהיעדר אוגדונרים ששים אלי קרב. הבעיה היתה, ועודנה, כפי שציין איילנד בדבריו, שהקבינט הביטחוני אינו למד כראוי את הסוגיות האסטרטגיות וכשהאירוע שמביא להסלמה מתרחש, השרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, ומנסים ללמוד אותו תוך שהם מתמרנים בין ניתוחי מודיעין אסטרטגיים ודיווחים טקטיים מהשטח. ככה לא מגבשים אסטרטגיה. וכשאין אסטרטגיה, גם הרמטכ"ל הכי התקפי והאוגדונרים הכי לוחמניים לא יעזרו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 04.07.2019)

מפקד גדול מפצה בעוז רוחו על כל החסרונות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר "ארדוף אויביי ואשיגם" בוחן המחבר 16 קרבות שניהל צה"ל נגד ארגוני גרילה וצבא סדיר, וניתח את תפקודם של מפקדים ברמות שונות. המסקנה – "מפקדים בעלי יוזמה היו בדרך כלל אנשים אופטימיים עם ביטחון שהאמינו שבנקיטת יוזמה הסיכויים להצליח גדולים מהסיכונים".

"מפקד גדול מפצה בעוז-רוחו על כל החסרונות ומתקדם באומץ לקדם את פני ההתקפה. בדרך זו הוא מביא את יריבו במבוכה, ואם הלה מגלה הססנות כלשהי בתנועותיו, מנהיג בעל תושייה, המנצל את היסוסיו, יוכל לקוות אפילו לניצחון", אמר בשעתו המצביא הצרפתי המפורסם, נפוליאון בונפרטה.

בספרו החדש "ארדוף אויביי ואשיגם" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2019) בוחן תא"ל (מיל') אלישיב שמשי את קביעתו זו של נפוליאון, ומנסה לברר את חשיבות היוזמה כגורם המשפיע ביותר על ההצלחה בשדה הקרב. שמשי, המתמחה בחקר הפיקוד הטקטי בשדה הקרב, שירת שנים ארוכות בחיל השריון ועל פועלו כמג"ד במלחמת יום הכיפורים עוטר בעיטור המופת. הספר הוא כרך נוסף בסדרת ספרים מאירי עיניים שכתב אודות סוגיות מהותיות בתחום הטקטיקה והמנהיגות הצבאית.

שם הספר לקוח מן הציווי שכתב דוד המלך, "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" (תהילים יח, לח), שבו הוא למעשה מתחייב לדבקות במשימה, ליוזמה והתקפיות בלחימה. המשפט הזה הפך מוכר כמעט לכל מי ששירת ביחידה קרבית בצה"ל. זה היה, למשל, המוטו של הפלוגה שבה עשיתי מסלול בצנחנים (והוא חרוט, בין היתר, גם על סכין הקומנדו שקיבלנו בסופו).

הבחירה בציטוט אינה מקרית. לגישתו של שמשי, ליוזמה שנוקט מפקד קרבי ישנה השפעה ישירה על רוח הלחימה של פקודיו ועל התוצאות בשדה הקרב.

תא"ל טולדנו כמח"ט הצנחנים, היה משוכנע ש"ללא יוזמה אין הישגים", (צילום: אתר חיל האוויר).

בספר, הציג המחבר 16 קרבות שניהל צה"ל נגד ארגוני גרילה וטרור ונגד צבא סדיר, ניתח את תפקודם של מפקדים ברמות שונות, וקבע "שמפקדים בעלי יוזמה היו בדרך כלל אנשים אופטימיים עם ביטחון עצמי שהאמינו שבנקיטת יוזמה הסיכויים להצליח גדולים מהסיכונים להיכשל, ופעלו לשנות מצבי קרב מורכבים לטובתם. הם לא חיכו לפקודות ולא התלוננו שאפשר לפעול אחרת, אלא עשו את מה שצריך ונכון לעשות והצליחו להשיג כמעט כל יעד שהציבו לעצמם" (עמוד 11).

בין היתר כולל הספר ניתוח של לחימת חטיבת גבעתי, בפיקוד אל"מ עופר וינטר, בצוק איתן, פשיטה משוריינת בעזה שעליה פיקד סא"ל רומן גופמן, כיום מח"ט 7 שקורא לצה"ל לשוב ולפעול ביבשה, ועוד. 

"בשדה הקרב הכול אפשרי"

פרק מעניין במיוחד הוא זה שמנתח את האופן שבו פיקד סא"ל אליעזר טולדנו על היחידה המובחרת מגלן במלחמת לבנון השנייה. טולדנו, כיום מפקד אוגדת עזה, התגייס בשנת 1991 "לצה"ל והתנדב לצנחנים. עבר מסלול לוחם בגדוד 101, ולאחר שסיים קורס קצינים שימש מ"מ ומ"פ בגדוד" (עמוד 48).

הוא לחם בלבנון ובאינתיפאדה השנייה, וב-2006, כשבועיים בלבד לפני פרוץ המלחמה, מונה למפקד מגלן. "טולדנו היה משוכנע שבשדה הקרב כמעט הכול אפשרי, מי שרוצה להיות שותף למאמץ המלחמתי צריך רק לבקש וליזום, כי ללא יוזמה אין הישגים" (עמוד 52).

בהתאם לכך בחר להתמודד באופן מקורי עם החלטת מפקד אוגדה 91, תא"ל גל הירש, להטיל על מגלן משימות שלהן לא התאימה. אחד מקציני היחידה סיפר בספר כי טולדנו יזם תחת זאת מבצע חלופי, שיביא לידי ביטוי את היתרונות היחסיים של היחידה ויצמצם את ירי הרקטות לעבר הגליל המערבי. כך נולד אחד המבצעים המיוחדים המוצלחים במלחמה, מבצע "נערי החוף". כוח מהיחידה נחת ממסוקים בסמוך לצור, נטמע בשטח, והשמיד כ-150 מטרות, ובהן כ-40 משגרי רקטות, בגזרה המערבית בדרום לבנון.

חשיבותו של הספר אינה רק בהדגשת היוזמה כמרכיב קריטי בהשגת הניצחון, אלא גם בחשיפתם של קרבות ומבצעים, ובהם פשיטה שביצע ב-1971 גדוד הנח"ל המוצנח בלבנון, בפיקוד סא"ל עמוס ירון (לימים אלוף). ירון היה מפקד מנוסה שעם גיוסו לצה"ל "התנדב לצנחנים ובמסגרת גרעין נח"ל הוצב בגדוד 50. הוא הוכשר בגדוד כלוחם, עבר קורס מ"כים וסיים בשנת 1959 קורס קציני חי"ר. לאחר תפקידים אחדים מונה למ"פ בגדוד" (עמוד 180).

13 שנים מאוחר יותר כמג"ד הוא נדרש להוביל פשיטה שכללה נחיתה מן הים בסירות גומי בחופי לבנון בראס א-שק. זמן קצר לאחר הנחיתה בחוף נתקל הכוח וספג שני פצועים קל. לכאורה, הכוח נחשף ואלמנט ההפתעה אבד, אך ירון חשב אחרת. 

האלוף ירון, פיקד על גדוד צנחנים בפשיטה בלבנון, (צילום: יעקב סער, לע"מ).

מאחר שלמד היטב את גזרת הפעולה, חש שהוא מסוגל לבצע את המשימה מכל כיוון. "החלטתי לא להמשיך באותה תכנית כי אם הייתי ממשיך בתנועה צפונה כמתוכנן, היינו נתקלים במארבים נוספים. במקום זה החלטתי לעשות איגוף עמוק מימין דרך הפרדסים, למרות תנאי השטח הקשים. המח"ט שאל אותי אם אני יכול להמשיך במבצע, אמרתי לו שאני ממשיך בביצוע המשימה וביקשתי שיניחו לי עם שאלות ודיווחים כל הזמן" (עמוד 185), סיפר למחבר.

הכוח תקף את בתי המחבלים מכיוון לא צפוי

הכוח תקף את בתי המחבלים מכיוון לא צפוי. "היעדים פוצצו, כלי נשק ותחמושת הושמדו ולמחבלים היו לפחות שמונה הרוגים ופצועים נוספים. לכוח עמוס היו ארבעה פצועים קל ואחד בינוני. תוצאות הפשיטה הורגשו חודשים אחריה" (עמוד 190), כתב שמשי, משום שהמחבלים בלבנון השקיעו משאבים ניכרים במגננה ולא בהוצאה לפועל של פיגועים. 

11 שנים מאוחר יותר, פיקד ירון על משימה דומה, אך בהיקף גדול בהרבה, כאשר כמפקד אוגדה הוביל את עוצבת האש שנחתה מן הים במלחמת לבנון הראשונה, אחד המהלכים המורכבים ביותר שביצע צה"ל, בהצלחה רבה.

דוגמה אחרת למבצע כזה, שנחשף לראשונה, הוא מבצע "צעד מזרחי" ב-2005 גדוד שמשון במטרה להגן על היישוב נצרים. המג"ד, סא"ל אודי בן-מוחה, יוצא הקומנדו הימי שעשה את עיקר שירותו כקצין בחטיבת גולני, יזם מבצע שנועד לפגוע בחוליות מחבלים שנהגו לתקוף את היישוב והצירים המובילים אליו.

גדודו של בן-מוחה חדר בלילה לפרוורי השכונות הדרומיות של עזה והתמקם מבלי שהתגלה במספר בתים השולטים על השטח. בבוקר, יזם בן-מוחה הונאה טקטית. כוח משוריין יצא מן היישוב נצרים ושימש כפיתיון בעבור חוליות נ"ט פלסטיניות. כאשר אלה יצאו להציב מארבים לטנקים ירו בהם כוחות הגדוד. "הצלפים והקלעים שארבו להם בקומות העליונות היו מדויקים מאוד ולכל כדור הייתה כתובת" (עמוד 41). גדוד שמשון בפיקודו, פגע והרג מחבלים רבים ונסוג מבלי שהיו לו נפגעים.

הגורם העיקרי לתחושת ההחמצה במלחמת לבנון השנייה הוא הססנות

קשה להתווכח עם הטענה של שמשי וחיזוק לה ניתן למצוא במאמר שפרסם בשעתו ב"מערכות" תא"ל אחר, גיורא סגל, שבו קבע שהגורם העיקרי לתחושת ההחמצה בנוגע להישגי צה"ל בקרב היבשתי במלחמת לבנון השנייה, הוא הססנות והיעדר יוזמה מצד פיקוד הצפון.

לטענתו, "לפיקוד הצפון הייתה משימה, היו משאבים, והייתה יכולת מבצעית. המרוץ אחר קבלת אישור מבצעי של הרמה הממונה לתוכנית שכבר איבדה את הרלוונטיות שלה, לא אפשר לפיקוד להפעיל ביעילות את הכוחות שעמדו לרשותו. פיקוד הצפון צריך היה להתאים את התוכנית לנסיבות שהשתנו.

אין מדובר בפעולה חריגה. במלחמות קורה לא פעם שפיקוד מרחבי חייב לבצע התאמות כאלה על דעת עצמו, בלי לערב את הרמה שמעליו. יותר מכך: המטכ"ל זקוק לעיתים קרובות לפיקודים עצמאיים שמבינים מהי המטרה וחותרים להשיגה בלי להמתין לאישורים על כל צעד ועל כל יוזמה". 

הדבר משמעותי במיוחד במלחמה נגד ארגונים דוגמת חיזבאללה וחמאס, המשלבים באופן היברידי בין מרכיבי טרור וצבא סדיר, שבה, כפי שכתב סגל, "התוצאה ביבשה היא המפתח לתוצאה הכוללת".

הספר, כמו ספרים קודמים בסדרה, כתוב בשפה פשוטה וישירה, שמבארת ומבהירה לקורא את הקרב הטקטי ואת מסקנותיו של המחבר. בסוף כל פרק סיכם המחבר את הקרב והביא ניתוח של פעולות כוחות המשנה לאור הדילמות הערכיות והקרביות שבפניהן עמדו המפקדים והלוחמים.

מנגד, אף שהספר מרתק, הרי שסגנונו של המחבר דומה יותר לנוסח כתב צל"ש בצה"ל וחסרה בו המחשה של האפשרות שנקיטת יוזמה שמתבססת על קריאת שטח ומצב לא נכונה עלולה להוביל לשגיאות בשדה הקרב ואף לתבוסה.

לעשות זאת נכון ולא רק בשם התעוזה לבדה

היוזמה היא הגורם המשפיע ביותר על ההצלחה בשדה הקרב, (מקור: אתר "עברית").

הגנרל הנאצי ארווין רומל, ששימש כמפקד פלוגת חי"ר מצטיין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, כתב בספרו "חיל רגלים תוקף" (הוצאת משרד הביטחון, 1953) כי "יש להבחין בין העזה טקטית ואופרטיבית לבין משחק־הפקר. מבצע נועז הוא זה אשר יש בו סיכוי להצלחה, ויחד עם זאת הוא משאיר בידי המפקד, גם במקרה של כישלון, כוח המספיק לטיפול בכל מצב שיתהווה. משחק מופקר, לעומת זאת, הוא מבצע אשר לא יוליכך אלא אל אחד מהשניים: אל הניצחון, או אל השמדת כוחותיך אתה" (עמוד 43).

כדאי שמפקדי צה"ל יוסיפו לחנך את פקודיהם ליזום ולהעז, אך האתגר, כמאמר רומל, הוא לעשות זאת נכון ולא רק בשם התעוזה לבדה.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 14.04.2019)

"רוב הפעמים המבצעים האלה מסתיימים בבוקר ואזרחי ישראל ממשיכים לישון" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הכוחות המיוחדים של צה"ל יצאו לפעולה שהסתבכה, בלב עזה. בזכות המיומנות והמקצוענות של הכוח נמנע אירוע קשה יותר, אבל הפשיטה הזכירה שבעזה הולכים ישראל והחמאס על חבל דק, בין רגיעה להסלמה.

חמישה ימים לאחר שהושגה הפסקת האש שסיימה את מלחמת לבנון השנייה, ב-19 באוגוסט 2006, כבר החל ארגון חיזבאללה לחדש את ארסנל הרקטות שלו באמצעות משלוחי נשק מסוריה. בספרם "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) תיארו עפר שלח ויואב לימור כיצד, "מתוך רצון לבלום את השטף הזה, התארגנה במהירות – לדעת רבים במטכ"ל, במהירות רבה מדי –פעולה של סיירת מטכ"ל, שנועדה לפגוע בהברחת הקטיושות ללבנון ולהציג הוכחות לכך שסוריה וחיזבאללה מפרים את הפסקת האש" (עמוד 261). הכוח הפושט הונחת ממסוקים בעומק לבנון, במרחב בעלבכ. כשבועיים קודם לכן, במבצע "חד וחלק", פשטו כוחות מהיחידה ומיחידת העילית שלדג על יעדי חיזבאללה באותו מרחב, והרגו 19 מחבלים. בפשיטה ההיא הפגינו הכוחות כניסה ויציאה ללא דופי, ואילו זו שלאחר הפסקת האש נחשפה בשלב מוקדם, ואף פורסמה בזמן אמת בתקשורת הלבנונית. למרות זאת הוחלט להמשיך במשימה על-פי התכנית.

כוח סיירת מטכ"ל מציג אמצעי לחימה שאיתר במרפאה עליה פשט במהלך מבצע "חד וחלק", (צילום: דו"צ).

בספר נכתב ש"הכוח השלים את משימתו והחל בתנועה חזרה" (עמוד 262), כאשר לפי פרסומים זרים נעצרה שיירת הג'יפים שבה נסע במחסום שאיישו פעילי חיזבאללה. התפתח קרב יריות שבמהלכו נפצע קל קצין ביחידה ונהרג קצין אחר, סא"ל עמנואל מורנו. הכוח נחלץ במהירות הודות לאומץ לבם של הלוחמים בשטח וטייסי המסוקים שחילצו אותם. פעולות סיירת מטכ"ל נועדו, על-פי רוב, להישאר עלומות, וכמאמר אחד ממפקדי היחידה בשעתו, האויב כלל לא אמור לדעת במהלך הפעולה ולאחריה שהכוח פעל שם. העובדה שהכוח נחשף הפכה את הפעולה המוצלחת בסך הכל, לכזו שנזקה רב על תועלתה שכן היא העמידה את סיום המלחמה בסימן שאלה. ישראל העלתה כוננות והחיזבאללה בחר שלא להגיב. הפסקת האש נשמרה, ובסך הכל נשמרת גם כעת. 

נראה שאתמול בלילה נתקל כוח מיוחד שפעל בעזה, בלב חאן יונס, בסיטואציה דומה. בתגובה שפרסם דובר צה"ל הבוקר, הגדיר הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, את המבצע כ"בעל חשיבות גבוהה לביטחון ישראל". במהלך הפעולה התפתחו חילופי אש, במהלכם נהרג קצין בכיר בכוח, סא"ל מ', וקצין נוסף נפצע באורח בינוני. עוד ציין הרמטכ"ל כי "הכוח וכוחות חיל-האוויר ניהלו קרב אמיץ בקור רוח ובגבורה". הכוח הרג כשבעה פעילים, ובהם נור בראכה, בכיר בזרוע הצבאית של הארגון, וחולץ ארצה במהירות בסיוע חיל האוויר. בתגובה נורו 17 רקטות מהרצועה לעבר יישובי עוטף עזה. מערך כיפת ברזל ירט שלושה שיגורים והשאר נחתו בשטחים פתוחים. בניגוד לפרסומים ראשוניים ברשתות אודות הפעולה, סביר שמטרת הפעולה לא היתה סיכול ממוקד בבכיר כזה או אחר. אבל כך או כך, ממש כמו במבצע ההוא לפני 12 שנים בלבנון, עלולה המתיחות שנוצרה לפגוע בהפסקת האש המתוחה ממילא בין ישראל לחמאס. 

בשבוע שעבר אפשרה ישראל לקטאר להעביר כספים לרצועה במטרה לנסות להגיע להסדרה עם החמאס. היו מי שכינו את המהלך, שאישר הקבינט המדיני-ביטחוני, כתשלום פרוטקשן לחמאס, אבל נקודת מבט שכזו מתעלמת מכך שיש גבול למה שניתן להשיג בכוח צבאי, וחלק מאלו המשמיעים אותה אף מתנערים מאחריותם כשרים וחברי ממשלה. החלטת הקבינט, בין שהתנגדו לה ובין שלא, מחייבת אותם כאחראים לה. לממשלת ישראל אין כוונה לצאת לפעולה צבאית רחבה שמטרתה מיטוט החמאס והשתלטות ארוכת זמן על הרצועה. בהינתן שאלו פני הדברים טוב עשה ראש הממשלה בנימין נתניהו, כאשר נהג באחריות ומיצה כל ניסיון ואפשרות להימנע ממהלך צבאי. במסיבת עיתונאים שכינס אתמול בפריז אמר ראש הממשלה כי הוא רואה "בחורים צעירים הולכים ליחידות שלהם, לוקחים צ'ימידן, נפרדים מההורים, הולכים לשם ויודעים בפני מה הם עומדים, וחלק לא חוזרים". המחיר, שמוכר לו היטב (אחיו, יוני, נהרג כשפיקד על סיירת מטכ"ל באנטבה), כבד. עוד אמר נתניהו, שכל ראש ממשלה ישראלי חייב לקחת זאת בחשבון, "כי זה המצרך היקר ביותר שאתה מחזיק: אתה אחראי לביטחון, ואם יש צורך לשלוח אנשים לסכן את חייהם – אתה עושה את זה. אבל צריך לראות אם יש דרך להימנע מזה ולהשיג אותה תוצאה". זהו תפקידה של הנהגה נבחרת, להחליט החלטות קשות. יתכן שאת ההחלטה הזו היה ניתן לקבל גם קודם לכן, אבל גם כך, זו החלטה ראויה. 

אין דבר כזה "אפס תקלות"

תרגיל של חטיבת הקומנדו בקפיריסין, (צילום: דו"צ).

בשנים האחרונות מיישמת ישראל בכל חזיתות הפעולה, בדגש על סוריה ולבנון אך גם בעזה, את תפיסת המערכה שבין המלחמות (מב"מ). שורה ארוכה עד מאוד של מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות, לרוב בחתימה נמוכה, שמטרתם לפגוע בהתעצמות האויב ולהביא את צה"ל לעמדת יתרון במקרה שמלחמה תפרוץ. תפיסת המב"מ, שהחלה לקרום עור וגידים תחת הרמטכ"ל גנץ, קיבלה תאוצה בארבע שנות כהונתו של הרמטכ"ל איזנקוט. מפרסומים זרים עולה שישראל משיגה בפעולות אלו הישגים של ממש, הן בתחום ההרתעתי והן כשזה מגיע למניעה וסיכול הגעת אמצעי לחימה מתקדמים לידי אויביה. אבל למרות ההצלחות, ממש כפי שהומחש לפני כחודש וחצי כאשר הסורים הפילו בטעות מטוס ביון רוסי בתגובה לתקיפה שביצע חיל האוויר בלטקיה, תקלות קורות, גם אם משתדלים ליישם מדיניות של "אפס תקלות".

דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, אמר במשדר באולפן "Ynet"כי לכל מבצע מיוחד קודם "הליך תכנון מפורט מאוד: אישורי תכנית רחבים, הצגה לדרג המדיני והצבאי והפיקוד עליו הוא פיקוד בכיר מאוד. במקרה הזה הרמטכ"ל מפקד באופן ישיר על המבצע יחד עם ראש אמ"ן ומפקדים נוספים. רוב הפעמים המבצעים האלה מסתיימים בבוקר ואזרחי ישראל ממשיכים לישון". סביר שהפעם, נוכח העובדה שהמבצע נעשה בעזה, מרחב פעולה קטן יחסית אך מורכב ונפיץ, בהכנות ובאישורי התכניות לקחו חלק אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, ומפקד אוגדת עזה, תא"ל אליעזר טולדנו, שניהם קציני צנחנים ששירתו גם בסיירת מטכ"ל (הלוי גם פיקד על היחידה באינתיפאדה השנייה). הסתבכות של הפעולה, כפי שאכן אירע, הופכת את הפעולה מחשאית ומודיעינית בעיקרה, לכדי הסלמה שכלל לא ברור מה יהיה היקפה. 

העובדה שכוח צה"ל הצליח להתפנות מהשטח מבלי שנחטף חייל, לאחר שפגע במספר מחבלים, כמו גם היעדר נפגעים מקרב תושבי מרחב עוטף עזה, אפשרה לישראל להכיל את התקרית. החמאס מצידו, מתגאה בהצלחתו לשבש מבצע חשאי של כוח מיוחד של צה"ל ולהניס אותו משטח הרצועה, מה שמאפשר גם להם להמשיך ולשמר את מאמצי ההסדרה והרגיעה עם ישראל. האלוף (מיל') ישראל זיו, ראש אגף המבצעים אמר בראיון ל"כאן" כי בדרך כלל, כשהאירועים הם על סף ההסלמה, החמאס מנצל את השעות הראשונות, "כשהדם חם או כשהמקרה הוא חם, כדי להרתיח את המים ולא להרגיע אותם". הפעם, אמר, פעולות חמאס מעידות באופן ברור שאין בכוונתו לנצל את האירוע לכדי הסלמה רבתי. ביולי 1981, בעיצומם של ימי קרב ארטילרי בין כוחות אש"ף שבלבנון וצה"ל, פיקד זיו על סיירת צנחנים בפשיטה על בסיס מחבלים שהסתבכה בעומק לבנון. הכוח השלים את משימתו, פגע במחבלים, וחולץ במסוקים. לאחר הפשיטה ההיא הושגה הפסקת אש בין ישראל לאש"ף, שהחזיקה מעמד כשנה, עד לפרוץ מלחמת שלום הגלילכמו במבצע שבסופו נהרג סא"ל מורנו בשלהי מלחמת לבנון השנייה, בחרו ישראל והחמאס, להוסיף ולשמור על איפוק. מאמצי ההסדרה נמשכים, אבל בדומה לפשיטה שבה לקח חלק האלוף זיו, המלחמה עשויה תמיד להיות מעבר לפינה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 12.11.2018)