אי של מצוינות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרם של יוצאי היחידה אמנם אינו חושף את עיקר פעילותה של סיירת מטכ"ל וסובל מכמה אי־דיוקים, אבל תרומתו בתיאור מותח של אירועים שמשום מה נשכחו מהתודעה הציבורית.

בספר המתח המופתי "תותחי נברון" (הוצאת מ. מזרחי, 1957) תיאר אליסטייר מקלין, כיצד נדרש הקפטן קיית מלורי "מיחידת־המדבר ארוכת הטווח" (עמודים 10־11), להוביל במלחמת העולם השנייה צוות למשימה בלתי־אפשרית: להתגנב לאי יווני שבשליטת הנאצים כדי "להשתיק את תותחי נברון" (עמוד 19), כלומר להשמידם. כשקוראים על מבצעי סיירת מטכ"ל קשה שלא לחשוב שהפשיטות שביצעו "בחורינו המצוינים" השאירו אבק למבצעים בדיוניים שכאלה, ולו היה מותר לחשוף אותן הן היו עשויות להוות חומר גלם מצוין לספרי מתח וסרטי פעולה.

זו כנראה הסיבה שבגללה בחרו אבנר שור ואבירם הלוי, שניהם יוצאי היחידה, לכתוב את הספר "סיירת מטכ"ל – המבצעים הגדולים של היחידה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2020). שור עבר מסלול הלוחם בצוות פברואר 1971 שעליו פיקד איתמר סלע, עליו גם כתב את ספרו הראשון, ואילו הלוי, סא"ל במיל', שירת בה שנים ארוכות מלוחם ועד לסגן מפקד היחידה. השניים כבר שיתפו פעולה בעבר בביוגרפיה שכתבו עם טל בשן על מפקד שייטת 13 וחיל הים, אלוף יוחאי בן־נון.

בספרם הנוכחי מתארים המחברים רבות מהפעולות ה"אג"מיות", כלומר הפעולות הקרביות הגלויות שבהן לקחה היחידה חלק מאז היווסדה ב־1957 ועד לאמצע שנות התשעים. על הפעולות הייעודיות של היחידה, שהן עיקר עיסוקה, או פעולות הלחימה שבהן לקחה חלק מאז, ובהן הפשיטות במלחמת לבנון השנייה ולחימתה במבצע "צוק איתן" – לא ציינו המחברים דבר. הסיבה לכך, הם מסבירים, היא כדי "שלא ייחשף שום פרט או מבצע שהיחידה אינה מעוניינת לחשוף" (עמוד 13).

חלק מהמבצעים שמתוארים בספר, כמו פעולת השתלטות על מטוס סבנה ב־1972 או מבצע "אביב נעורים" ב־1973, בו נפל אחיו של אחד המחברים, סגן מפקד סיירת צנחנים אבידע שור, כבר סופרו בעבר פעמים אין ספור. ועדיין הסיפור מרתק בכל פעם מחדש.

מיתוס אנטבה

מי שיקרא את הספר לא יוכל שלא לשים לב לסגנון הכתיבה שמזכיר יותר ספרי מתח משובחים, כמו אלו שכתב מקלין, מאשר ספרי תיעוד ועיון. הסגנון הצ'יזבטי הזה – שנדמה כי הוא נטוע ביחידה גם משום שמייסדה, אברהם ארנן, היה פלמ"חניק גאה – מהנה מאוד והופך את הקריאה לחוויה נעימה. לדברי המחברים הם כתבו כך אף שמדובר במסמך תיעודי, משום שביחידה המציאות עולה על כל דמיון. ייתכן, אך הדיוק ההיסטורי נפגע.

הפרק שעוסק במבצע אנטבה הוא דוגמה בולטת לסדקים שמוטב היה להימנע מהם. על סיירת מטכ"ל פיקד אז סא"ל יוני נתניהו, שהגיע ליחידה "כקצין צעיר ומצטיין מהצנחנים בהמלצת ביבי, אחיו, שכבר שירת כחייל בצוות הלוחמים של עמירם לוין, והיה משוכנע שהשידוך הזה יכול להביא ברכה גדולה גם ליוני וגם ליחידה. וכך היה" (עמוד 200).

אמנם המחברים ציינו את חלקו של אל"מ במיל' מוקי בצר, "מאושיות הצנחנים עטורות התהילה" (עמוד 181), כחבר בולט בצוות התכנון של המבצע, בעוד שמפקד היחידה, יוני, שהה בסיני בהכנות למבצע אחר. אולם, כשהדברים מגיעים לפעולה עצמה, נראה כי חלקו של בצר, מפקד כוח הפריצה, מושמט.

לאחר הנחיתה נתקלה שיירת הרכבים בשני זקיפים מצבא אוגנדה. יוני וגיורא זוסמן שולפים אקדחים עם משתיקי־קול, "פותחים באש אך אינם מצליחים לחסל סופית את השומר האוגנדי" (עמוד 215). לאחר הירי השקט נורה האוגנדי באש מקלעים, שהפך את הפעולה ל"רועשת" וחשף את הכוח. בתגובה הכוח פרק מהרכבים סמוך לטרמינל הישן בו הוחזקו החטופים והסתער לעברו. בספר נכתב כי במהלך ההסתערות, נעצר בצר לפתע, מבלי להסביר מדוע. יוני שחשש מעיכוב ומחזרה תרחיש אסון מעלות, שינה את כיוון ריצתו והוביל את ההסתערות. שניות מספר לאחר מכן נפגע מירי ממגדל הפיקוח ונהרג.

במאמר שפרסם ב"הארץ" לפני ארבע שנים ציין בצר כי ירה לעבר חייל אוגנדי והרג אותו, לעבר המחבלים שבטרמינל והחטיא, ואז נעצר להחליף מחסנית. בפריצה לטרמינל היה בצר אחד הלוחמים הראשונים שפרצו בעקבות אמיר עופר ומפקדו אמנון פלד, שהרגו כמה מן המחבלים. מן הקהל זינק לעברם אז מחבל נוסף, אולם "עמוס גורן ואני יורים בו, הוא נהרג לפני שהספיק ללחוץ על ההדק", כתב בצר.

בניסיונם הראוי להנציח את יוני עומעם חלקו של בצר, כמו גם של מפקדים נוספים, בהצלחה. לא ברור מדוע, שהרי יש מספיק תהילה לכולם והפרטים ידועים. אבל הדיוק בפרטים מטריד הרבה פחות מכך שבישראל של 2020 ישנו חשש שמבצע אנטבה יהפוך מאתוס – קרי ערך ונורמה שלהם שותפים כלל האזרחים – למיתוס, כלומר מבצע מן האגדות שאיש כבר אינו זוכר, מבצעיו כבר לא בין החיים והנורמה שנקבעה בו נראית לא ריאלית ולא מחייבת.

רבין השתכנע

אירוע אחר שבו בולטת ההשמטה הזו של חלקם של אישים באירועים הוא מבצע "עוקץ ארסי", חטיפת מוצטפא דיראני מביתו שבכפר קסר־נבא שבעומק לבנון, בשנת 1994. על היחידה פיקד אז סא"ל דורון אביטל, שהתגייס במקור לקורס חובלים אבל עבר לגדוד 202 של הצנחנים. במלחמת לבנון הראשונה, "והוא אז כבר מפקד הפלוגה המסייעת, נחת הגדוד, בפיקודו של ישראל (רלי) רמות, ליד נהר האוואלי והחל לנוע רגלית עד לפאתי ביירות. על פי כמה מחייליו, דורון הוביל את הפלוגה שלו באופן מושלם, בביטחון, בחוכמה, ותוך שמירה דקדקנית על חיי חייליו" (עמוד 266).

מדובר במבצע חשוב, שהדגיש את מחויבות צה"ל וישראל כולה לנווט הנעדר רון ארד, שדיראני החזיק בו אז. שעות ספורות לפני המועד המתוכנן התלבט ראש הממשלה יצחק רבין האם לאשר את הפשיטה. לפי אחת הגרסאות הייתה זו נחישותו של ראש אמ"ן דאז, אלוף אורי שגיא, שנחשב לעקשן עוד מימיו כמפקד בגולני, שגרמה לרבין לאשר את המבצע. התעקשות זו נשענה על הביטחון ששידר כלפי מעלה אביטל בדבר יכולתה של היחידה לבצע את המשימה, בעוד שבכירים אחרים שנכחו בישיבה, בוגרי היחידה בעצמם, הציעו לבטלה. אך בספר הותירו המחברים את הסיבה שבגינה אישר רבין את המבצע עמומה.

הפעולה בוצעה בהתאם לתכנון ולאימון המקדים, שביחידה הוא יסודי, מעמיק ומביא בחשבון את התגובות כמעט לכל מקרה אפשרי. הכוח, בפיקודו של אביטל, הוטס במסוקים לעומק לבנון, התגנב לביתו של דיראני, חטף אותו ושב ארצה. בפעולה השתתף נוסף קצין שמסלול השירות שלו דומה לאביטל, הרצי הלוי. כמו אביטל, גם הלוי "הגיע לסיירת מטכ"ל מהצנחנים לאחר שהיה מ"פ בגדוד 101 ומפקד פלוגת עורב החטיבתית" (עמוד 286), וכמותו גם הוא היה לימים למפקד היחידה. בניגוד לאביטל שלאחר שסיים לפקד עליה חש כי עמד באתגר ועשה את שלו, והעדיף לפנות למסלול אקדמי ולהשלים דוקטורט, הלוי נשאר בצבא והוא עתה מפקד פיקוד הדרום.

פשיטה נשכחת בתעלה

התרומה העיקרית של הספר היא בתיאורים מפורטים שהוא מספק לאירועים שמשום מה נשכחו או נעלמו מהתודעה הציבורית. כך פיגוע המיקוח בבית שאן ב־1974, שבו נרצחו ארבעה אזרחים ונהרגו שלושת המחבלים. או מבצע "בן־בליעל" ב־1988, שבמהלכו חטף כוח מהיחידה, בפיקוד פנחס בוכריס, את ג'וואד קצפי, פעיל בכיר בארגון אמל,

פשיטה נשכחת נוספת שכזו, המתוארת במלואה בספר, היא מבצע "בולמוס 3", שהתרחש בלילה שבין ה־10 ל־11 במאי 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה. היתה זו פעולת גמול שבה פעלה היחידה בסיוע שייטת 13. מטרתה, כותבים המחברים, הייתה להראות למצרים שצה"ל יכול לפעול ולפגוע גם בשטחם, בלב מערך ביצורים שבצד המערבי של התעלה.

"מפקד הפעולה הוא עמירם לוין מקיבוץ להבות הבשן, וסגנו הוא שלמה תירוש ממשמר השרון, קיבוצו של אהוד ברק. הכוח בן 13 הלוחמים חוצה את התעלה בסירות ה"מארק 1", קשור לחבלים שמתחו קודם לכן השייטים מגדה אחת לשנייה תוך כדי שחייה חרישית, ומתמקם משני צדי כביש האמנה" (עמוד 68). מפקד אחד מכוחות המארב, עוזי דיין, אז קצין צעיר ולימים מפקד היחידה וסגן הרמטכ"ל, זיהה משאית שנעה על הציר מכיוון צפון ופקד לפתוח באש. "צרורות ארוכים וקצביים קורעים בתקתוק קולני את גלימת השקט המכסה על האזור. הרכב המצרי נפגע" (עמוד 69). שני חיילים מצרים שהיו ברכב נהרגו והכוח שב בשלום, לאחר שהדגים שוב את יכולתו של צה"ל לפעול בגדה המצרית באין מפריע.

זהו, אולי, התפקיד החשוב ביותר של היחידה, כמו גם של יחידות מובחרות נוספות: להוות אי של מצוינות, כהגדרת אחד מטובי מפקדיה, אהוד ברק, שימשוך את הצבא כולו קדימה בכל הנוגע לרוח הלחימה, היוזמה והחתירה למגע.

"המעיז זוכה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר "מפקד הרפאים" מובא סיפורם של לוטננט־קולונל דוד סטירלינג, קצין בריטי בלתי שגרתי, ויחידת הקומנדו המפורסמת שהקים במלחמת העולם השנייה, השירות האווירי המיוחד, שהיוו השראה למפקדים וליחידות בצבאות רבים (גם בצה"ל).

הבריטים תמיד תפסו את המדבר כרומנטי. הבולט באלו שמיצבו אותו ככזה היה תומאס אדוארד לורנס המכונה "לורנס איש ערב". לורנס היה מזרחן, ארכיאולוג ורומנטיקן חולמני שבמלחמת העולם הראשונה התגייס למודיעין הצבאי ונשלח ליצור קשר עם השבטים הבדואים בחצי האי ערב. "מה משך אותך, אישית, למדבר?" שאלו פעם את לורנס. "הוא נקי", השיב.

לורנס הוביל כוח גרילה רכוב על פרשים וגמלים כנגד צבא תורכי ממוכן מצויד ומאורגן השיג במלחמת המדבר שלו הישגים מרשימים מאוד, ומפקדי הכוחות המיוחדים הבריטיים והאמריקניים כאחד שאבו השראה מספרו האוטוביוגרפי. יש דמיון בין פעולותיו לצוותי הכוחות המיוחדים של צבא היבשה האמריקני ("הכומתות הירוקות") שהצטרפו ב־2001 לכוח הפרשים של הברית הצפונית כנגד הטליבאן באפגניסטן. 

אבל לורנס לא היה קצין הצבא הבריטי היחיד שנמשך למדבר, וכעשרים שנים לאחר שפעל במזרח התיכון, הופיע שם קצין בריטי אחר, שפועלו היה חשוב בהרבה לעיצוב המבנה ודפוסי הפעולה של הכוחות המיוחדים בצבא הבריטי בפרט ובצבאות המערב בכלל (ובהם צה"ל).

הפתעה היא המפתח להצלחה

בספרה המרתק "מפקד הרפאים" (הוצאת מערכות, 1958) תיארה העיתונאית הבריטית וירג'יניה קואלס את סיפורם של לוטננט־קולונל דוד סטירלינג, והשירות האווירי המיוחד (ש.א.מ או S.A.S), יחידת הקומנדו המפורסמת שהקים במלחמת העולם השנייה.

שנתיים לפני המלחמה הוסמך סטירלינג כקצין מילואים בדרגת לוטננט ושובץ ברג'ימנט המשמר הסקוטי. כשפרצה התנדב ליחידת הקומנדו מס' 8 שנשלח למזרח התיכון. הפלוגה שבה שירת הוצבה במצרים והוא נפצע בתאונת צניחה. כשהחלים מפציעתו בבית החולים גיבש את חזונו בדבר יחידת הקומנדו הדרושה לצבא.

לטענתו שיחידות הקומנדו הקיימות (שבאחת מהן, כאמור, שירת הוא עצמו) לא ניידות מספיק וגדולות מדי. "הפתעה, בזאת היה בטוח, היא המפתח להצלחה. מוטב להצניח מחצית־התריסר אנשים, להפעיל כל אחד מהם ולשמור על גורם־ההפתעה עד לאחר התפוצצות מטעני־החבלה" (עמוד 22).

סטירלינג היה קצין לא שגרתי שידע לחשוב מחוץ לקופסה שידע כיצד לדלג מעל הבירוקרטיה וההיררכיה הצבאית בכדי להשיג את מבוקשו ולהציע את תכניתו למפקדי הצבא הבריטי במצרים (הוא התגנב למפקדה הראשית, התפרץ לחדרו של הגנרל ניל ריצ'י ו"מכר" לו את הרעיון).

הוא הציע "להצניח קומץ אנשים במרחק של קילומטרים רבים מאחורי קוי האויב, יוכלו הם להסתתר בשממות המדבר במשך היום ואחרי כן, בלילה, לזחול אל שדות־התעופה החשופים והבלתי־מוגנים ולהניח את פצצותיהם במטוסים. ואזי, בעודם תחת מחפה החשכה, יוכלו להסתלק אל המדבר, להצטרף לפטרולים ולהגיע חזרה אל קויהם־הם" (עמוד 23). מפקד הצבא הבריטי במצרים, הגנרל קלוד אוקינלק, אישר את תכניתו ומינה אותו למפקד פלגה ל' (היא יחידת הש.א.מ) בדרגת קפטן. 

כשביקש סטירלינג לגייס ליחידה הלוטננט האירי רוברט בלייר "פאדי" מאיין, יוצא הקומנדו מס' 11, שאל האחרון מה הם הסיכויים ללחימה. אין כל סיכויים, השיב סטירלינג, "פרט ללחימה נגד האויב" (עמוד 28). מאיין, כוכב רוגבי במולדתו, התגלה כאחד המפקדים הנועזים ביחידה ואחד החיילים המעוטרים ביותר בצבא הבריטי.

אף שאנשיו "עברו כבר אימוני־קומנדו נמרצים בטרם הגיעו למזרח־התיכון, החליטו סטירלינג ולואיס כי על אימוני ש.א.מ. להיות קשים ומפרכים עוד יותר. ראשית, דעתם היתה כי כוח־סבילות גופני ותגובות־חושים מהירות הן, בטיפוס לוחמה חדש זה, חיוניים יותר מאשר בהתקפות־ההמון של הקומנדו" (עמוד 33).

תחילה ניסו סטירלינג ואנשיו לצנוח בעומק שטח האויב במדבר המערבי, ולפשוט על בסיסיו. המבצע הראשון של היחידה, במסגרתו צנחו אנשיה בלב המדבר, נכשל. אך סטירלינג לא אמר נואש והיחידה זנחה את הצניחה לטובת חדירה בג'יפים בסיוע קבוצת־המדבר ארוכת־הטווח.

ממזרים חסרי כבוד

הפשיטות שתוארו בספר נקראות כאילו היו פרקים בספר מתח. כך למשל, הפשיטה על שדה התעופה שבתאמית, שבמהלכה התגנב פאדי מאיין למגורי השומרים בעת שאנשיו חיבלו במטוסי האויב. "הוא פתח את הדלת לרווחה. נערכה שם נשפיה, כיון שבפנים נמצאו לפחות שלושים איש. שבריר־שניה של דממת תמהון, שלאחריה ריסס את החדר בכדורי תת־המקלע שלו וסיים בפיצוץ המנורות" (עמוד 76).

לאחר מכן, זכרו אנשיו כיצד הסתער מאיין על המטוס היחיד שנותר שלם, משום שלא נותרו לכוח מטעני חבלה, ועקר את לוח המכוונים שלו בידיו. ממש סצינה מ"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו. הכוח בפיקודו השמיד 24 מטוסים.

כוח אחר, בפיקוד לוטננט ביל פרייזר, השמיד 37 מטוסים בשדה התעופה שבאגדביה. באותו לילה שהה באגדביה הגנרל ארווין רומל, מפקד כוחות גרמניה ואיטליה באפריקה, והפושטים העריכו שבוודאי גרמו לו "כאב־ראש הגון" (עמוד 81).

בפשיטה אחרת שהוביל סטירלינג, הוא ושני לוחמים, רג' סיקינגס וג'וני קופר, חדרו לשדה התעופה בבנגזי וחיבלו במטוסיו. "סיקינגס נשלח לשמור ליד הדלת ואילו הוא וקופר הניחו פצצות במטוסים" (עמוד 169).

לאחר מכן, סיפר סיקינגס למחברת, הם התגנבו לחדר־המשמר. השניים חיפו על מפקדם, סטירלינג, שהכין רימון־יד "ומטילו פנימה. אותם עשרים גרמנים אשר זה אתה ירדו ממשמרתם נמצאו בתוך החדר. קצינם ישב ליד שולחן, כשהוא עורך כנראה, את הדו"ח שלו. "תפוס!" קרא המפקד. הגרמני אמנם תפס את העניין ובקול רווי־אימה זעק: "לא, לא". "כן, כן", ענה לו המפקד" (עמוד 170). סטירלינג סגר את הדלת והרימון שהתפוצץ פגע ברבים מיושבי החדר.

הוא ואנשיו נמלטו מהבסיס בשלום לאחר שחיבלו בחמישה מטוסים ובמספר סדנאות לשיפוץ ותיקון מטוסים. הפשיטה היתה בעיניו ההוכחה שצוות קטן של חיילים מיומנים, שמנצל את יתרון ההפתעה במלואו, יכול לעתים להשיג תוצאות קטלניות יותר מאלו שישיגו טייסת או רג'ימנט חי"ר.

להערים על האויב

תעוזתו של סטירלינג, כתבה מחברת הספר, "יסודה היה בהבנה עילאית כמעט של הפסיכולוגיה של המלחמה. יעודה של יחידת ש.א.מ לא היה לאסור־קרב על האויב, אלא להערים עליו. דוד ידע בדיוק מה היתרון שיוכל להפיק הן מגורם־ההפתעה והן ממחסה־החשכה. הוא ניחן בכל עורמתו של הצייד איש־הטבע" (עמוד 216).

בינואר 1943 נפל סטירלינג בשבי הגרמנים. רומל כתב אז ביומנו כי בזאת "איבדו הבריטים את מפקדה המוכשר עד מאוד ובעל כושר הסתגלות הרב ביותר של קבוצת המדבר אשר הרבתה להזיק לנו יותר מכל יחידה בריטית אחרת בעצמה דומה" (עמוד 11).

הוא שוחרר מהשבי בתום המלחמה. היחידה שהקים הפכה לימים לרג'ימנט קבוע בצבא הבריטי וצבאות מערביים רבים הקימו יחידות דומות. בהקדמה כתב סא"ל ישראל כרמי, בעברו מפקד גדוד הפשיטה של חטיבת הנגב של הפלמ"ח, כי "יש לזכור זכור־היטב כי טוב לשאוב ממקורות־הנסיון של אחרים – אך אסור להעתיקו, כמות־שהוא, אל תוך מסיבות אחרות, וצרופי־גורמים אשר רב בהם השוני" (עמוד 9).

כסמל היחידה עיצב סטירלינג פגיון מכונף ומתחתיו הסיסמה "המעיז זוכה" (עמוד 104). סיפורה של היחידה וסיסמתו של סטירלינג (היא גוירה ל"המעז מנצח") השפיעו על רבים ממפקדי צה"ל. מייסד סיירת מטכ"ל, סא"ל אברהם ארנן, יוצא הפלמ"ח, הושפע מן הספר והספר הפך לתשורה קבועה ללוחמי היחידה עם סיום המסלול.

גם מייסד יחידת שלדג, אל"מ (מיל.) מוקי בצר, יוצא סיירת צנחנים ששימש כסגן מפקד סיירת מטכ"ל, הושפע מן הספר והיחידה אימצה אף היא את הסיסמה. דמותו של סטירלינג ומבצעיו הילכו קסם גם על מפקדים נוספים יוצאי היחידה ובהם עוזי דיין ויוני נתניהו, ועל קצינים ביחידות מובחרות נוספות ובהם אל"מ (מיל.) דני רהב (וולף), קצין הצנחנים שפיקד על סיירת שקד, שאמר שרצה "להיות דיוויד סטרלינג".

קואלס ידעה לספר סיפור, וספרה נקרא כאילו כתב אותו סופר מותחני הפעולה אליסטר מקלין, מחבר "תותחי נברון" (ויש דמיון בין הספר לפשיטה שביצע כוח מהיחידה, בפיקוד ג'ורג' ג'ליקו, על שדה התעופה הרקליון בכרתים), אך הוא מעשייה שהיתה באמת.

מבצע הולכת שולל שנרקם סביב אדם שלא היה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כדי להבטיח את הפלישה לסיציליה במלחמת העולם השנייה ניהל המודיעין הבריטי מבצע הונאה שבו, כמאמר צ'רצ'יל, האמת היתה כה יקרה עד כי שמרו עליה כשומרי ראש. בן מקנטייר תיאר את הפרשה בספר שהוא תוצר של תחקיר קפדני אך יכול להתחרות בטובים שבספרי המתח. 

במלחמה, קבע ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השנייה, וינסטון צ'רצ'יל, האמת כה יקרה עד כי עליה להיות מוגנת באמצעות שקרים כשומרי ראש. האמת הזו עמדה במוקד ספרי מתח רבים על המלחמה.

אחד הבולטים שבהם הוא המותחן "הצונחים אל המוות" (הוצאת מ. מזרחי, 1968) מאת סופר המתח הסקוטי אליסטר מקלין. בספר תואר כיצד נפל, בשנת 1943, גנרל קרנבי האמריקני, הבקי בתכניות הפלישה לנורמנדי, בשבי הגרמנים ונכלא בטירה מוגנת היטב, במרומי הר נישא שהגישה אליו כמעט בלתי־אפשרית. 

אם יצליחו הגרמנים לדובב את הגנרל, ישפיע הדבר על כל תכנית הפלישה. יחידת קומנדו בריטית נשלחה בצניחה לעורף האויב בכדי לחלצו, ובמידה וכלו כל הקיצין אף להורגו בכדי למנוע מהסודות הידועים לו ליפול בידי האויב.

על הכוח פיקד ג'ון סמית (אותו גילם ריצ'ארד ברטון בסרט הנפלא על בסיס הספר, "הנשרים פשטו עם שחר"), בעברו מייג'ור "ברגימנט המשמר־השחור" (עמוד 10) שלחם באל־עלמייןסגנו האמריקני (אותו גילם קלינט איסטווד) הוא לויטננט מוריס שפר, "שנסיונו בשירות המשרד לשירותים איסטרטגיים עשהו הצנחן המנוסה ביותר בקבוצה" (עמוד 19). שפר הוא מתנקש מומחה אשר "נראה כאיש שלא יהסס ללחוץ על ההדק, ולא להרפות, בשעת הצורך" (עמוד 149). 

למתח הרב הוסיף מקלין את העובדה כי קרנבי אינו גנרל כלל וכלל אלא שחקן תיאטרון, שהתחזה לקצין הבכיר כחלק מתכנית הונאה שנועדה למסור לגרמנים תכניות כוזבות של יום הפלישה במטרה להטעותם.

שקרים כשומרי ראש לאמת

אבל לצד ספרי המתח היו גם מבצעים אמיתיים שבהם נתקיים הכלל שניסח צ'רצ'יל. הספר "מבצע קציצה" שכתב העיתונאי הבריטי בן מקנטייר (הוצאת עם עובד, 2010) תיאר את אחד ממבצעי ההונאה המרתקים ביותר בהיסטוריה הצבאית בכלל ובמלחמת העולם השנייה בפרט. 

עיתוי הפלישה לסיציליה בשנת 1943 ועצם קיומה היו אמת שכזו. במטרה להונות את המודיעין הגרמני יזם הביון הבריטי מבצע הטעייה מורכב שכונה בשם הקוד "קציצה", שבה שקרים שמרו על האמת הזו פן תתגלה לגרמנים. "מבצע הולכת השולל הזה – שהיה הבסיס לפלישה לסיציליה וסייע בניצחון במלחמה – נרקם סביב אדם שלא היה" (עמוד 13).

ראש הביון הימי של הצי הבריטי אדמירל ג'ון גודפרי אשר "היה המופת לדמותו של "M" בסיפורי בונד של פלמינג" (עמוד 18), עמד על הצורך במבצע זה בעקבות רעיון שהגה עוזרו "לוטננט קומנדר איאן פלמינג (Fleming), שיכתוב לימים את ספרי ג'יימס בונד. פלמינג ניחן, כדברי גודפרי, ב"כישרון יוצא דופן" לתכנון מודיעין" (עמוד 18).

הרעיון היה פשוט מאוד: מלבישים גופה במדי קצין בריטי ומציידים אותה במסמכים המכילים מידע אודות התכנית המבצעית (המזויפת) לפלישת בעלות הברית לאירופה. את הגופה משליכים מול חופי ספרד הניטרלית (ששיתפה פעולה עם הנאצים) ומוודאים כי המסמכים יגיעו לידי הביון הגרמני.

גודפרי הטיל את המשימה על קומנדר יואן מונטגיו איש "המילואים של הצי המלכותי" (עמוד 35), שבחייו האזרחים היה עורך דין (ונהנה מאוד מן האפשרות שניתנה לו, כיהודי, להשפיע על הניצחון על היטלר), ועל עוזרו צ'ולמונדליי. השניים בראו יש מאין את המייג'ור הפיקטיבי וילאם מרטין מחיל הנחתים המלכותי, אדם שמעולם לא היה, באמצעות גופת חסר בית אלמוני ושלל מסמכים ותמונות שיצרו לו עבר וזהות.

במלחמות מנצחים בעוז נפש ותחבולות

מקנטייר, בסגנונו המיוחד ידע לטוות עלילה שבה נכללו כל אותם קציני מודיעין דוגמת גודפרי, פלמינג ומונטגיו, ולצדם גם מפקד צוללת בריטי ופיראט בנשמתו, ביל ג'וול שמו, ומייג'ור ויליאם דארבי, מפקד יחידת הריינג'רס המובחרת של צבא היבשה האמריקני. "בארזיו שבצפון אפריקה הוביל דארבי את גדוד הריינג'רס הראשון לקרב, אגב השלכת רימונים מול אש מקלעים כבדה" (עמוד 173), ואילו ג'וול והצוללת שלו תקפו ספינות של הצי הגרמני.

כולם היו, לכאורה, לא קשורים זה לזה ובפועל מצויים בלב המבצע. בעוד ג'וול וצוותו נדרשו להטיל את גופתו של מייג'ור מרטין ותיק המסמכים שלו בחופי ספרד, נדרש גדוד הריינג'רס בפיקוד דארבי להוות את חוד החנית של הנחיתה בחופיה של סיציליה. 

נוסף על מעשה ההונאה עצמו, תיאר המחבר גם את צידה השני של הגבעה, כלומר את האופן שבו התקבל המידע המטעה בקרב הביון הגרמני. המחבר בדק גם את מסמכי המודיעין שבארכיונים הגרמנים וגילה כי היו מספר אנשי מודיעין אשר הטילו ספק באמיתות המידע, אבל מרותה של הקונצפציה היתה חזקה מהם.

מנגד, טען מקנטייר, בהחלט יתכן שקצין ההערכה הראשי בוורמאכט, לוטננט־קולונל אלקסיס ברון פון רון, איש מודיעין מקצועי, העריך שזו הונאה. אולם פון רון, שהתנגד לנאצים ורצה במפלתם, לא גילה לממונים עליו במטכ"ל הגרמני את חשדותיו וקבע שפלישת בעלות הברית תתרחש ביוון.

הניצחון במלחמה, כתב מקנטייר, "לא מושג בידי אנשים כביל דארבי, המסתערים על החוף ברובים עשנים, ולא בידי אנשים כלוורטון, שלגם את ספל התה בנפול הפצצות. הניצחון במלחמות מושג בידי אנשי התכנון, המחשבים כראוי לכמה מנות מזון ואמצעים למניעת היריון זקוק צבא פולש; בידי טקטיקנים המתווים את האסטרטגיה הגדולה; בידי גנרלים הנותנים השראה לפקודיהם; בידי פוליטיקאים המגייסים את כוח הרצון למלחמה; ובידי סופרים המתרגמים את המלחמה למילים. הניצחון במלחמות מושג הודות לפעולות של עוצמה, עוז נפש ותחבולות. אך הן מתרחשות גם בזכות מעללי דמיון" (עמוד 279).

הספר התבסס על תחקיר קפדני, אך נכתב כך שהיה יכול להתחרות בטובים שבספרי המתח. הסופר ג'ון לה־קארה המליץ בשעתו על הספר וקבע כי הוא "מעולה, חקור בשקידה ומסופר להפליא, משעשע עד מאוד, ולעתים אף מרגש" והספר אכן כזה, ומנגד אינו טרחני ומשמים כפי שספר היסטוריה עשוי להיות. מקנטייר הוציא תחת ידו ספר ששווה גם לקרוא בחופשה על חוף הים באי ביוון (או בסיציליה) עם בקבוק בירה בצד.

רעיון מחוצף מספיק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספר המתח "הנשר נחת" תיאר עלילה בדיונית אפשרית למדי שבה בשיאה של מלחמת העולם השנייה צנחה יחידת קומאנדו גרמנית בבריטניה במטרה לחטוף או להרוג את ראש הממשלה צ'רצ'יל. ספר מתח כל כך מוצלח שהקורא לא יכול להניחו מידיו, עד לסוף המפתיע.

ב־12 בספטמבר 1943 נחתו כשמונים לוחמי כוחות מיוחדים של הוואפן אס.אס בפיקוד סרן אוטו סקורצני (שלימים שיתף פעולה עם המוסד), סמוך למלון באתר קמפו אימפרטורה, אתר סקי שעל ההר גראן־סאסו שברכס הרי האפנינים. הכוח, שנתמך גם בכוח מדוויזיית הצנחנים ה־2, חילץ מכלאו את את הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני, שהודח זמן קצר קודם לכן בידי הצבא האיטלקי. 

הפשיטה הזו הציתה את דמיונו של סופר מותחני הריגול הבריטי ג'ק היגינס (שם העט של הארי פטרסון) וסיפקה השראה לספרו "הנשר נחת" (הוצאת זמורה ביתן, 1976), שהפך לאחד המותחנים הידועים בז'אנר.

בדומה למותחנים בולטים אחרים על מלחמת העולם השנייה ובהם "תותחי נברון" שכתב אליסטיר מקלין ו"חוד המחט" שכתב קן פולט, בנה היגינס את העלילה כך שהיא מבוססת על אירועים אמיתיים ולצדם דמויות ואירועים בדיוניים.

עלילת הספר נפתחה בשנת 1943. כאמור, "סקורצני הנחית על פיסגת גראן־סאסו דאון עם חמישים צנחנים, הסתער על מלון־הספורט וחילץ משם את מוסוליני. במטוס "שטוֹרק" זעיר הועבר הדיקטאטור האיטלקי לשדה־תעופה סמוך לרומא, המשיך ב"דורנייר," דו־מנועי עד ל'מצודת־הזאב' – מיפקדתו של היטלר לחזית המזרחית" (עמוד 25).

היטלר, ששמח על הצלחת המבצע, הציע כי הביון הגרמני ישלח כוח מובחר לפשיטה בעומק בריטניה שמטרתה לחטוף את ראש ממשלת אנגליה, וינסטון צ'רצ'יל. תחילה נראה הרעיון כהזוי, אך מידע מודיעיני שלפיו עתיד צ'רצ'יל לנפוש בעוד מספר שבועות באחוזה מבודדת, הסמוכה לעיירה קטנה, בלב ליבה של אנגליה הכפרית, הפך את הרעיון לכמעט בר ביצוע.

כוח שיצנח בבריטניה מחופש לכוח מבעלות הברית, מצבא פולין החופשית למשל, עשוי להצליח לחטוף את צ'רצ'יל ולהימלט לגרמניה בדרך הים. אך מבצע שכזה ידרוש עוד מודיעין, מהשטח, ויחידת קומנדו מיומנת ובעיקר מפקד נדיר באיכותו ובקור רוחו.

מומחה לפעולות נועזות וחריגות

המשימה הוטלה על יחידת עילית בפיקוד סגן־אלוף קורט שטיינר מחיל הצנחנים הגרמני. "שטיינר ניחן באותה תכונה מופלאה, זהה לצנחנים בכל צבאות העולם. אותו ביטחון קליל־יהיר, אותה אווירה של איש הסומך־רק־על־עצמו שמקורו בעיסוק מסוכן" (עמוד 106). מאז שהחלה המלחמה היה שטיינר בכל מקום שבו ירו ולחמו.

לאחר שהחלים מפציעה שספג בקרב על כרתים, "במעמד של רב־סרן־בפועל הוביל שטיינר יחידת־מחץ של שלוש מאות מתנדבים; הם הוצנחו, בלילה, במגמה ליצור מגע עם שתי דיביזיות מנותקות ולהוות להן ראש־חוד בחילוצן מהכיתור, במסגרת הקרב על לנינגראד. מהרפתקאה זו יצא המאיור הצעיר עם קליע ברגלו הימנית, פגיעה שהעניקה לו צליעה קלה, כמעט בלתי מורגשת, וכן גם את עיטור צלב־האבירים ושם של מומחה לפעולות נועזות וחריגות" (עמוד 55). בהמשך לחם בסטאלינגרד.

בעת ששמו עלה כמועמד לפקד על המבצע ריצו שטיינר ואנשיו, או מי שנותר מהם, את עונשם כחיילי יחידת עונשין, לאחר ששטיינר וחייליו מנע מהגסטפו לרצוח נערה יהודייה בשיאו של מרד גטו ורשה. נכונותם להתנדב למשימה הבלתי־אפשרית ולנסות לחטוף את צ'רצ'יל, או לכל הפחות להתנקש בחייו, נבעה אך ורק מן העובדה שביצוע המשימות ביחידת העונשין הבטיח מוות ודאי, ואילו המבצע באנגליה כלל גם סיכוי קלוש של הצלחה. 

זו טכניקה ידועה, שהיגינס הוא מראשוני המשתמשים בה, שבה הוצגו לקוראים, לצד נאצים מרושעים בתכלית כמו היטלר והימלר, גם גרמנים טובים, ישרים, אמיצים והגונים, שנקלעו לתופת המלחמה שלא באשמתם, ומשתדלים לעשות בה כמיטב יכולתם מבלי לאבד צלם אנוש. לרוב תוארו אלו כחיילים מעולים וגם כמי שאחד מהוריהם הינו בריטי או אמריקני.

אמנם זו יצירה בדיונית, ואמנם היו גם היו גרמנים שהיו חסידי אומות עולם (אוסקר שינדלר, למשל), אבל הניסיון להציג "גרמנים טובים" הוא במקרה הטוב לא מדויק, ובמקרה הרע מזלזל באינטיליגנציה של הקורא.

הנחת העבודה שגרמני ששירת ביחידה מובחרת בוורמאכט, הוא אנטי־נאצי שאינו רוצה בניצחון מולדתו אינה סבירה. מבחינת שכאלה מותם של היהודים הוא כורח בל יגונה, גם אם הם מתנגדים לו, במאבק על ההגמוניה העולמית של הרייך. מעטים מן הגרמנים, בוודאי בשירות פעיל בצבא, חשבו שהמדיניות הלוחמנית של היטלר תוביל לאסון בטרם הפלישה לרוסיה, ומעטים עוד יותר סבלו מייסורי מצפון בשל הזוועות שביצעו כוחות האס.אס ושאר יחידות החיסול וההשמדה של הנאצים, בטרם חלחלה ההבנה שסופו של המשטר בתבוסה מכרעת. 

כאמור, לכוח נדרש מודיעין עדכני מהשטח, והמודיעין הגרמני (אבווהר) הטיל את המשימה על אחד מאנשי המבצעים הטובים ביותר שלו, ליאם דאוולין, מתנקש במחתרת האירית לשעבר. במלחמת האזרחים בספרד, בשנת 1936, שירת דאוולין "בבריגאדה על שם לינקולן־וואשינגטון" (עמוד 90) ונפצע. הוא נפל בשבי המודיעין הגרמני ומאז נאלץ לפעול בשירותם.

דאוולין, הוא הדמות המשעשעת בספר. כשנדרש להעריך את סיכויי ההצלחה של המבצע, השיב כי הרעיון נראה לו "מחוצף מספיק" (עמוד 96), אך לא יביא לשינוי של ממש במלחמה. הבריטים, אמר, פשוט יחליפו את צ'רצ'יל בסגנו, קלמנט אטליי, וימשיכו להילחם עד להכרעת גרמניה. אז מדוע הסכים לצאת? "מפני שהתרגיל קיים. מאהבת הבידור" (עמוד 110).

"הנשר נחת"

אך כוחו של היגינס אינו רק ביצירת דמויות שקל לאהוד מהצד הלא נכון של המתרס. סמוך לעיירה התאמן כוח פשיטה 21. היו אלו, כפי שנתברר לדאוולין, חיילים "אמריקאים. 'ריינג'רס' – מעין־קומאנדו" (עמוד 204), ונוכחותם העמידה בסיכון את קיום המבצע. 

סגן מפקד הכוח, הוא מיייג'ור הארי קיין הציני והשנון, אשר ניהל רומן עם פאמלה, אחותו של הכומר המקומי. "הסרט שעל כתפו אמר 'ריינג'רס' ופאמלה זכרה שקראה במקום כלשהו שחיל זה היה המקביל ל'קומאנדו' בצבא הבריטי" (עמוד 221). דמותו של קיין, מפקד הריינג'רס, היא משקל נגד לקסמן של שטיינר ודאוולין.

הספר קרב לרגעיו המותחים ביותר כאשר בשעה אחת אחר חצות־הלילה, ב־6 בנובמבר 1943, קיבל היינריך הימלר, ראש האס.אס, שדר קצרצר: "הנשר נחת" (עמוד 256). פירושן שלמילות הצופן היה כי הכוח הקטן בפיקוד שטיינר צנח בשלום בבריטניה ונערך לחטוף את ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל מבית אחוזה שבו התכוון לבלות סוף שבוע שאנן ליד חוף הים.

שיאו של הספר הגיע כשטיינר ואנשיו ביקשו לבצע את משימתם. אז התברר למייג'ור קיין שהדבר היחיד שעמד בין הצנחנים הגרמנים לצ'רצ'יל הוא אנשיו שלו. אנשי הביטחון הבריטים לעומת זאת היו הוטרדו יותר מחוסר הסדר והמשמעת שזיהו בקרב לוחמיו מאשר מפני האיום על חיי ראש ממשלתם. כן כן, השיב להם קיין בבדיחות מה, "כולנו המומים ואכולי־תיסכולים מאז הקרב על בונקר־היל, כשהצבא הבריטי הובס על ידינו" (עמוד 313).

ההתנגשות שתיאר היגינס בין הצנחנים הגרמנים שהתבצרו בבתי העיירה הכפרית האנגלית לבין הריינג'רס מותחת וכלל לא ברור מי מהצדדים ינצח. לרוב היו אלה הצנחנים, ותיקי קרב סטלינגראד, שעשו שמות בריינג'רס. אך האחרונים ומפקדם לא התכוונו לוותר. "קיין ניצב מאחור, ידו על הדק־המקלע – 'בראונינג'־כבד ששימש נשק נגד־מטוסי – וניקב את קורות־האלון העבות בצרורות רצופים. הקליעים הגדולים, קוטר־50, ריסקו את העץ לשבבים. אי־משם עלו זעקות כאב אבל הוא המשיך לירות" (עמוד 323), עד ששני הצנחנים הגרמנים שבהם לחם נהרגו.

היגינס הוא כותב בחסד שביצע מחקר מעמיק בטרם ניגש למלאכת הכתיבה. התוצאה היא מותחן בדיוני שנשען על יסודות היסטוריים מוצקים, ובו יפגוש הקורא כמה וכמה דמויות בלתי נשכחות ובהן ליאם דוולין שובה הלב חובב הויסקי האירי ("בושמילס" כמובן), סגן־אלוף שטיינר האמיץ וכמובן רב־סרן הארי קיין, מפקד כוח הריינג'רס האמריקני שנדרש לסכל בכל מחיר את המזימה.

אף שסביר שהקורא יודע שצ'רציל לא נחטף ואיש לא התנקש בחייו במהלך המלחמה, הוא פשוט אינו יכול להניח מידיו את הספר, עד לסוף המפתיע.