המשמעת! אינה ניתנת לבחירה או לחלוקה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע בתחקיר "המקור" הוצג מח"ט 7 במלחמת לבנון השנייה כאחד מגיבוריה הטרגיים של המלחמה. יש בכך בעיקר "ניסיון לסדר את העבר ברוורס". המשמעת והפקודות, במקרה זה כמו בפרשת אלאור אזריה, הם לא המלצה בלבד.

טנק מחטיבה 7 באימון ברמת הגולן, (צילום: דו”צ).

חטיבה 7 באימון ברמת הגולן, מקור: ויקיפדיה).

השבוע שודר תחקיר שערך העיתונאי רביב דרוקר בתכנית "המקור" בערוץ 10 אודות הפרשה שקטעה את הקריירה הצבאית של אל"מ אמנון אשל (אסולין), מפקד חטיבת השריון 7 במלחמת לבנון השנייה. חטיבה 7 היא חטיבה שלה מורשת מפוארת. מיום הקמת צה"ל נותרו בו כחטיבות סדירות רק גולני וחטיבה 7. במלחמת יום הכיפורים, תחת פיקודו של יאנוש בן-גל ועם מג"דים דוגמת אביגדור קהלני, לחמה החטיבה בקרבות הבלימה (ולאחר מכן בהבקעה) אל מול השריון הסורי ברמת הגולן. היא נחשבה, שנים, לבת הבכורה בחיל השריון.

מיום גיוסו, בשנת 84', עשה אשל את מרבית שירותו בחיל השריון וכשנה לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה מונה למפקד חטיבה 7. רבים מן הקצינים שפיקדו על החטיבה במרוצת השנים קודמו לתפקידים בכירים וסביר להניח שאילולא המלחמה היה גם אשל הולך בעקבותיהם. במהלך המלחמה היתה כפופה החטיבה בפיקודו לאוגדת הגליל, עליה פיקד תא"ל גל הירש. האירוע שקטע את אופק השירות שלו לא היה קרב כושל, תאונת אימונים רשלנית או אפילו פרשה פלילית, מן הסוג שגדע את מסלולם של כמה קצינים מבטיחים, אלא סרט טלוויזיה קצר. הבמאית נורית קידר התלוותה לאשל ולמפקדת החטיבה במהלך המלחמה, וצילמה סרט המתעד את פעילותה. במהלך הסרט תועד אשל מטיח באוזני פקודיו ביקורת קשה על התנהלות מפקד האוגדה, שלא בנוכחותו, ומאשים אותו שאינו שולט במתרחש ופועל בניגוד לכל תורות הלחימה הנהוגות בצה"ל. עוד חשף הסרט כיצד פעל אשל מאחורי גבו של הירש במטרה לעכב ולבטל את ביצועה של משימה שקיבל. אשל ספג בשל כך הערה פיקודית מן הרמטכ"ל וקידומו עוכב לשנתיים.

למעשה, נחסמה בפניו הדרך להמשיך ולשרת בצבא. תחקיר "המקור" נועד להציג את גרסתו המלאה של אשל לאירוע. לדבריו, קיבל פקודה לנוע בלב העיירה בינת' ג'בייל, שלא טוהרה מכוחות חזבאללה. "אם הייתי מבצע, היינו לוקחים לקבורה 100 אנשים", אמר אשל. לטענתו ניתן היה להשלים את המשימה מבלי לבצע את המהלך, והוא פעל לשכנע בכך את דרגי הפיקוד שמעל הירש ובמקביל עיכב את ביצוע הפקודה. כל זה התרחש, על-פי אשל, כאשר האמון בינו לבין מפקד האוגדה נסדק בשל אירועים שהתרחשו קודם לכן, ובהם הקרב בכפר מארון א-ראס. מה אמור לעשות מפקד במצב כזה שהוא אינו מאמין במפקדו ובמשימות שהוטלו עליו? זוהי דילמה פיקודית לא פשוטה ודרוקר מציג אותה היטב.

אז מה עושים?

%d7%9b%d7%95%d7%97-%d7%a6%d7%94%d7%9c-%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%a7-%d7%91%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%9c%d7%9c%d7%91%d7%a0%d7%95%d7%9f-%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%93%d7%95

כוח צה"ל עולה למסוק בדרכו לפעולה במלחמת לבנון השנייה, (צילום: דו"צ).

בצה"ל התרחשו מקרים כאלה לא אחת. דוגמה בולטת למפקד שלא האמין במשימה שהוטלה עליו היא זו של אלי גבע, שבמלחמת לבנון הראשונה פיקד על חטיבת השריון 211 ובחר להשתחרר מתפקידו, נוכח הפקודה לכבוש את מערב ביירות. אפשר לבקר את גבע אולם הוא לא חתר תחת מפקדיו אלא הבהיר להם את תחושתו, ונמנע מלנסות ולסכל את המהלך. טוב עשה אשל שלא בחר לעשות כמוהו, משום שאז היה מפקיר את פקודיו להתמודד עם אתגרי המלחמה לבדם. אבל יש גם פתרונות אחרים. במהלך המלחמה ב-2006 הטילה אוגדת הגליל, בפיקוד הירש, משימה על היחידה המובחרת מגלן, שמפקדה, אליעזר טולדנו (כיום המזכיר הצבאי של ראש הממשלה), חשב שאינה ממצה כראוי את יכולות היחידה. בתגובה הציע פעולה חלופית שהתקבלה. המבצע, שזכה לשם הקוד "נערי החוף", נחשב לאחד המבצעים המיוחדים המוצלחים שביצע צה"ל במלחמה.

הירש נמנע מלהתייחס השבוע לאירוע אך בספרו, "סיפור מלחמה, סיפור אהבה" (ידיעות ספרים, 2009), תיאר אותו בחומרה. לטענת הירש בטרם שידור הסרט ציין בפניו אשל כי היתה זו זכות עבורו להילחם תחת פיקודו של הירש. 48 שעות מאוחר יותר שודרה הכתבה והירש הבין שאשל ראה את הדברים אחרת לגמרי מכפי שתיאר בפניו. לתפיסתו אשל השמיץ אותו בפני קציני החטיבה, והסביר למצלמה "כיצד עקף אותי ופנה אל מפקדי בשרשרת הפיקוד והשיא – "תדריך מצולם למטה החטיבה על משקל: 'כך נתחמן את מפקדת האוגדה' טרם הקרב האוגדתי של "שינוי כיוון 8", עולב בי, משבש את מהלכי" (עמוד 454). הירש טען בספר שהרמטכ"ל דאז, חלוץ, התעקש לטפל במקרה בעצמו, ומתח ביקורת על כך שזה האחרון לא הדיח אותו מיד מפיקוד על החטיבה. לטענתו היה בכך מסר שלילי על-פיו ניתן להתנהג כך בזמן מלחמה ולצאת מזה (כמעט) ללא פגע.

נראה שהירש הגזים מעט, אבל בסופו של יום הוא צודק. במרוצת השנים נהגו בצה"ל בסלחנות כלפי מפקדים שהתעלמו מן הפקודות, אך ביצעו את המשימה. כך למשל, נהג הירש עצמו בעת שפיקד על יחידת שלדג בפשיטה בעומק לבנון, במהלכה כיבה הירש את מכשיר הקשר בכדי למנוע ממפקדיו להורות על נסיגה. להגנתו טען בספרו כי "התוכנית תמיד תשתנה, כך חונכתי במשך שנים בצנחנים, כך אנחנו מחנכים ב'שלדג'. לאלתר, להעז, לדבוק במשימה" (עמוד 93). המבצע הושלם בהצלחה והרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, נזף בו על התנהגותו אך גם שיבח את אומץ הלב. לתפיסתו של הירש קיים מתח בין ההכרח במשמעת בצבא, וחובתם של מפקדים לחתור למגע ולעמוד במשימה. במתח הזה יש לפעול.

התחקיר הציג את אשל כגיבור טרגי שקידומו נעצר בגלל שצה"ל למעשה הובך בעת שידור הסרט של קידר. יתכן, אבל ניסיונו של אשל "לסדר את העבר ברוורס" מתעלם מן העובדה שפעל בניגוד לפקודות ולנורמות הנהוגות בצבא, במטרה לבטל פקודת משימה שקיבל. במידה ובחר להישאר חלק משדרת הפיקוד של צה"ל, הרי שהוא אינו יכול לראות בהן המלצה בלבד. "המשמעת!", נהג לומר טאיטו, הרנ"ג המפורסם של בית הספר לקצינים, "אינה ניתנת לבחירה או לחלוקה".

מתי חותרים למגע?

השבוע נקלע מח"ט כפיר, אל"מ גיא חזות, שלא בטובתו לסערת התקשורתית סביב פקודו, סמל אלאור אזריה, שהורשע בשבוע שעבר בהריגה לאחר שירה במחבל פצוע בחברון. חזות, קצין צנחנים מצטיין, נפגש עם אביו של החייל והציע עסקה. בתמורה לשינוי מהותי בהתנהלות המשפחה והפסקת המאבק המתלהם כנגד הצבא תהיה הקלה בעונש. נוכח התנהלות המשפחה היה על הצבא להיות חכם יותר. כמעט כלל בעלי התפקיד ששוחחו עמם הוקלטו ובהם ראש הממשלה נתניהו. אבל נסיונה של המשפחה לטעון לעיוות דין, ולחלופין לטעון כי בריחת צוערי בה"ד 1 בפיגוע בירושלים (שבסופו חלקם הרגו את המחבל) נבעה מחששם שבדומה לאזריה גם להם לא יינתן גיבוי, מגוחכים. אזריה פעל בניגוד לפקודות והמשמעת המבצעית והמנהלתית, כמו גם בניגוד לקוד האתי של צה"ל. השגיאות של הצבא ושל מי מן הצוערים לא ישנו זאת.

גיורא רום בתפקיד הנספח הצבאי בוושינגטון, 1995

האלוף במיל' רום בעת שכיהן כנספח הצבאי בוושינגטון, (מקור: ויקיפדיה).

בכנס המנהיגות שנערך השבוע בחיפה אמר האלוף במיל' גיורא רום, בעברו יו"ר עמותת בוגרי הפנימיות הצבאיות ואלוף ההפלות הראשון של חיל האוויר, כי בפנימייה הצבאית "חונכנו לחתירה למגע. זה מה שעשה אמנון בכארמה. זה מה שעשה חיים דנון ברמת הגולן. זה מה שעשה דורון אלמוג בדרכו לביירות. זה מה שעשה אלי גליקמן על חופים רחוקים במקומות עלומים. זה מה שעשה נמרוד אלוני בבלאטה. זה מה שעשינו כשהפלנו מיגים בכל מקום אפשרי", וזה מה שעשו בוגרים רבים אחרים של הפנימייה, וזה נבע מן החינוך שקבלו בפנימייה הצבאית. לדבריו במרוצת השנים שמע סיפורים רבים על בוגרי הפנימיה, ואף לא אחד מהם כלל בריחה משדה-הקרב. "ועוד דבר. מעולם לא לקח לנו 11 דקות להתחיל פתאום לחתור למגע".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 13.01.2017)

התביעה ניצחה במשפט אזריה אבל הממלכתיות הפסידה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרשעתו של החייל אלאור אזריה היתה צפויה מראש. אבל מול ההתנהגות האלימה והמתלהמת של תומכיו ושתיקת הממשלה, לא יספיק מכתב המג"דים. הכרעת-הדין אישררה את ערכי צה"ל, אך כנגדה קם לו ציבור שהתפרק מערכיו.

ShowImage (2)

כרוז שהציג את הרמטכ"ל איזנקוט כהמן הרשע, (צילום: פייסבוק).

השבוע הורשע החייל היורה מחברון, אלאור אזריה, בהריגה ובהתנהגות שאינה הולמת. מרגע שהתקבלה הכרעת הדין פרץ מחול שדים מצד הציבור התומך בחייל ובמעשיו. נקודת השיא של הסערה הציבורית, נכון לעכשיו, היתה האיום, הכמעט מפורש, על חיי הרמטכ"ל איזנקוט והחשש לביטחון השופטים. כזאת לא נראה כאן לאחר אירועים חשובים ומשמעותיים בהרבה. השיח האלים והמתלהם ("גדי, גדי תיזהר…") הניע את המילואימניקים, שומרי החותם האמיתיים של צה"ל, לפעולה. יותר מ-50 מפקדי גדודים במילואים חתמו ביום חמישי על מכתב המבקש "לחזק את צבא ההגנה לישראל, את מפקדיו ואת הרמטכ"ל העומד בראשו, המהווים את חומת המגן של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית"במכתבם הוקיעו המג"דים את האמירות המתלהמות של הציבור שמטרתן להעמיק את הקרע בחברה הישראלית, והביעו אמון בצבא ובמפקדיו. התגייסותם של המג"דים (בהמשך הצטרפו גם יוצאי יחידות מובחרות) מרשימה, אך ספק אם תהווה משקל נגד לטענות ציבור תומכיו של אזריה, שאינם מוכנים שיבלבלו להם את האמת עם העובדות.

כדאי לדעת את העובדות

רגע הירי בחברון, כפי שתועד בסרט.

רגע הירי בחברון, כפי שתועד בסרט.

ובכל זאת, צריך לזכור כמה מן העובדות בפרשה, שראשיתה ב-24 במרץ, 2016. שני מחבלים חמושים בסכינים תקפו כוח צה"ל בעיר חברון והצליחו לפצוע את אחד החיילים. מחבל אחד נורה למוות ואילו השני, נפצע קשה. על-פי התחקיר, המחבל שכב בשטח כעשר דקות לאחר שנורה ונפצע מבלי שניתן לו טיפול רפואי, אף שנקבע כי אין חשש שהוא נושא עליו מטען נפץ, ומבלי שמפקדי הכוחות בשטח הקדישו לו את תשומת הלב המתאימה. אלאור אזריה, לוחם בחטיבת כפיר שהגיע לזירת האירוע כחלק מכוח תגבור, ירה בו. מרגע שהסתיים הפיגוע ועד זמן מה לאחר הירי שביצע אזריה, תועד האירוע כולו בוידיאו על-ידי ארגון "בצלם" והפך לוויראלי במהירות. כשעה לאחר מכן, ערך המג"ד, דוד שפירא, תחקיר אירוע ושאל את החייל מדוע ירה. שפירא, שכקצין בצנחנים עוטר בצל"ש על גבורתו בפיגוע בישיבת מרכז הרב (והשבוע פורסם שיפקד על קורס קציני חי"ר), קיבל מאזריה תשובה שונה מאוד מהטיעון המרכזי של סנגוריו: "מי שדקר את החבר שלי צריך למות". מפקדיו של החייל, שהבינו במהירות מה יש להם בידיים, העבירו את הפרשה לציר המשפטי. במשפט טענה ההגנה לשורה של הסברים שבגינם ירה הנאשם במחבל. העיקרי שבהם חששו כי המחבל נושא עליו מטען. צפייה בסרט מבהירה כמעט מיד שטענה זו "לא מחזיקה מים".

הפרשה הפכה ל"תפוח אדמה לוהט" של ממש. על גלי הסערה הציבורית רכבו לא מעט מפקדים בכירים במילואים, נבחרי ציבור וגם "גיבורי מקלדת" הפועלים ברשתות החברתיות. חלק ממפקדי העבר של צה"ל תמכו בקו השקול והאחראי שהוביל הרמטכ"ל, אך חלקם, אף שגינו את הירי, טענו שאין לשפוט את החייל שנשלח לפעול בגזרה מורכבת. האלופים במיל' דיין וביטון וכן תא"ל זכאי אף העידו למען אזריה במשפט, והתובע, סא"ל נדב ויסמן, ביטל את טענותיהם אחת לאחת. מפקדים שטענו כי הירי בוצע בניגוד לפקודות, שיקול הדעת וטוהר הנשק, מצאו עצמם תחת מתקפה מצד ציבור מתלהם, לא מעורה בפרטים וקיצוני בדעותיו. כך אירע, כאמור, לרמטכ"ל איזנקוט, שנשא את "נאום המספרים" וסירב לאפשר מצב שבו ישרור בצה"ל "אתוס של כנופיה", לסגנו יאיר גולן ולשר הביטחון לשעבר יעלון, שאף נאלץ להתפטר בשל התעקשותו "לנווט לפי מצפן ולא לפי שבשבת". למרות זאת עמדו מפקדי הצבא על שלהם ולא שינו את עמדתם.

חייל הוא לא ילד, והוא אחראי למעשיו

%d7%9e%d7%90%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%9c%d7%a8-%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%9a-%d7%a4%d7%99%d7%99%d7%a1%d7%91%d7%95%d7%a7

השופטת מאיה הלר, (צילום: פייסבוק).

הרכב השופטים כלל את האל"מים מאיה הלר וכרמל ווהבי, שניהם קצינים מנוסים בפרקליטות הצבאית, ואת סא"ל ירון סיטבון, קצין צנחנים שפיקד על יחידת עוקץ וכיום מפקד על בית הספר ללוחמה בטרור, שצורף להרכב בכדי לחזק את הבנתם בתחום המבצעי. במהלך המשפט קודמו השלושה. עצם קידומם, ללא קשר למשפט ובטרם ההכרעה, נועד להבטיח הליך שיפוט נטול פניות שבו מופרד ההליך המשפטי מהציר הפיקודי. כפי שניתן היה לצפות, השלושה הרשיעו "את הנאשם, פה אחד, בעבירה שעניינה הריגה" ובהמשך גם בהתנהגות שאינה הולמת. כשבוחנים באופן קר את הראיות קשה להניח שהיו יכולים לפסוק אחרת. הכרעת-הדין הסדורה והמנומקת שהוציאו מתחת ידם נועדה להבהיר מעל לכל ספק או חשד כי הגיעו למסקנה זו על סמך הראיות והן לבדן. אלו שיכנעו אותם שהירי שביצע אזריה לא עלה "בקנה אחד עם תחושת סכנה שחייבה מענה מיידי ובהול שנועד "להציל חיים" של חיילים ואזרחים שהתקבצו "בצורה שאננה" בקרבת המחבל".

בנאומו השבוע, בכנס לזכר רא"ל במיל' אמנון ליפקין-שחק, אמר הרמטכ"ל כי החיילים מחויבים לפעול על-פי ערכי צה"ל, תמיד. "גבר בן 18 שהתגייס לצבא הוא לא 'הילד של כולנו' והוא לא 'תינוק שנשבה', והוא לא עבר ליד קו הגבול ומישהו חטף אותו. הוא לוחם, הוא חייל, הוא נדרש לחרף את החיים שלו כדי לבצע את המשימות שאנחנו מטילים עליו", אמר, והוסיף שמיתוג החיילים כילדים והשיח האלים פוגעים באופי הצבא. ההחלטה להרשיע את אזריה היא בהתאם לסטנדרט הזה. למעשה, עמד הרמטכ"ל בדבריו על מה שצריך היה להיות מובן מאליו – חייל הוא אדם בוגר שאחראי למעשיו. אין להסיק מכך שההרשעה היא אירוע משמח. להיפך. אזריה בחר לשרת איפה שקשה ומסוכן. הוא לא שירת בבסיסים נוחים הסמוכים למרכזי קניות, אלא בחטיבת כפיר, שמיום הקמתה מצויה במוקד החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, ומתמודדת עם מורכבות הולכת וגוברת. הרבה אחרי שהאש סביב הרשעתו תדעך החטיבה עוד תישאר שם.

מי יציל את צה"ל

%d7%92%d7%93%d7%99-4

הרמטכ"ל איזנקוט, הזכיר לציבור שחייל הוא לא ילד, (צילום: דו"צ).

לא ברור אם תומכיו של אזריה הופתעו מן ההרשעה או ציפו לה. כך או כך, במשפט הזה התביעה ניצחה במשפט אבל הממלכתיות הפסידה. קולם של מעט מדי חברי כנסת, שרים ומעצבי דעת הקהל נשמע למען התנהלות מתונה, גיבוי לרמטכ"ל ולקצינים בשטח ולמען הערכים שבשמם ולמענם צה"ל פועל. באינתיפאדה השנייה נהגו מפקדי צה"ל לומר שהמשימה של צה"ל היא "לנצח ולהישאר בני-אדם". בצבא, במיוחד לאור הרשעת אזריה, זה נותר האתוס שעל-פיו פועלים ולאורו מחנכים. בחלקים מסוימים של הציבור, מצער לומר, הרבה פחות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.01.2017)

אז למה הוא ירה? מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

טענת ההגנה במשפט החייל היורה מחברון כי חשש מחגורת נפץ, אינה מתיישבת עם הסרט שמתעד את התקרית. גם עדויות האלופים במיל' אינן מספקות הסבר מניח את הדעת לירי.

כרזת הסרט.

כרזת הסרט.

בדרמה המשפטית "פקודה לא חוקית" נשלח כוח מיחידה מובחרת של נחתים לחלץ מן השגרירות האמריקנית בתימן את השגריר ומשפחתו, שכן המון זועם צר על המקום ומאיים לפרוץ פנימה בכוח. כוח החילוץ שנחת ממסוקים בסמוך לשגרירות, פינה את השגריר בבטחה תחת אש. לאחר שנהרגים שלושה מן הנחתים מזהה מפקד הכוח, אותו מגלם סמואל ל. ג'קסון, כי האש מגיעה מתוך ההפגנה עצמה, מצב שלוחמי צה"ל למדו להכיר היטב בראשית האינתיפאדה השנייה (שמכונה "הפרות סדר בנוכחות אמצעי לחימה"). הוא פוקד על אנשיו להשיב באש, למרות הסיכון לאזרחים שאינם חמושים. התוצאות קשות: 83 הרוגים ומאות פצועים. כיאה לדרמה משפטית, עומד המפקד, קולונל מעוטר ולמוד קרבות, למשפט צבאי באשמת רצח שכן לטענת מפקדיו חרג מפקודות הפתיחה באש. בהוליווד, כמו בהוליווד (זהירות ספוילר), זה נגמר בטוב. הרעים באים על עונשם ולטובים שלום. כרגיל, אצלנו, המפיצים עיוותו את שם הסרט בתרגום. לו היו מתרגמים אותו מילולית היה שמו "הוראות פתיחה באש".

הסיפור הזה, בהתאמות למציאות הישראלית העכשווית, הוא בדיוק מה שמנסים לטעון סנגוריו של החייל היורה, אלאור אזריה, העומד למשפט (באשמת הריגה, לא רצח) על שירה במחבל שנורה כשניסה לדקור חייל צה"ל בחברון והיה שרוע על הקרקע. על-פי גרסת החייל, שהגיע למקום עם כוחות התגבורת, הוא חשש שהמחבל נושא עליו מטען ועל כן ירה בו מתוך כוונה למנוע ממנו להפעילו. הבעיה היחידה היא שזה לא מסתדר עם העובדות. כשעה לאחר הירי, ערך מפקד גדוד שמשון, דוד שפירא, תחקיר אירוע ושאל את החייל מדוע ירה. שפירא, שכקצין בצנחנים עוטר בצל"ש על גבורתו בפיגוע בישיבת מרכז הרב, קיבל מאזריה תשובה שונה מאוד מהטיעון המרכזי של סנגוריו. "מי שדקר את החבר שלי צריך למות". זהו. לא חגורת נפץ, לא פעולה של חייל לחוץ בסיטואציה קרבית (יותר או פחות). למרות התחקיר קו ההגנה של הסנגוריה טוען להגנה עצמית, שלא לומר אלטרואיזם, מהסוג ששפירא הפגין כשפרץ לזירת הפיגוע ב-2008.

סכנה ברורה ומיידית?

רגע הירי בחברון, כפי שתועד בסרט.

רגע הירי בחברון, כפי שתועד בסרט.

בהקרנה של הסרט "ארץ פצועה" שקיים המכון למחקרי ביטחון לאומי, סיפר ח"כ (ניצב בדימוס) מיקי לוי כיצד, כמפקד מחוז ירושלים, הגיע לזירת אירוע בו לכדו אנשיו מחבל שנשא על גופו חגורת נפץ בלב שכונת מגורים. לאחר שלא נמצאה דרך אחרת להבטיח כי המחבל לא יפעיל את המטען, פקד לוי על שוטר להרוג את המחבל. אולם לוי הדגיש כי פירוש המושג "נטרול" אינו בהכרח וידוא הריגה. "יש לנטרל את הסכנה, ולא את המחבל. כאשר יש כוונה לפגוע וסכנה מוחשית, ברור שיש לירות בשביל להרוג. אבל משחלפה הסכנה, המצב השתנה". העובדה שהאירוע צולם הפכה אותו, כך נראה, למרכזי בהרבה מאירועים אחרים שבהם בוצע ירי חריג, שנוי במחלוקת שאינו בהכרח תואם את ערכי צה"ל. בכדי להשיג זיכוי יידרשו הסנגורים להוכיח שהיה לאזריה יסוד סביר להניח כי המחבל נושא על גופו מטען, דבר שמהווה הצדקה לירי.

מצפייה בסרט נראה כי שאיש מהמעורבים, ובהם כוחות ההצלה, המשטרה והצבא, לא חשש שהמחבל נושא על גופו חגורת נפץ. כשיש חשש כזה, כפי שכתב בהקשר לכך יועז הנדל, אף אחד "לא מסתובב בזירה בנוחות כזאת". מתרחקים ככל שניתן ומחכים לחבלן. האם היה הדבר נבון ובהתאם להוראות הבטיחות? כנראה שלא. אבל כשמנסים להבין מה היה הקו המנחה לפעולות שנקטו הנוכחים בזירה, קשה להאמין שהחשש הזה ישב למישהו מהם בראש. למעשה, עד עכשיו לא ברור מדוע החליט אזריה לירות במחבל הפצוע.

מה שלא לומדים דרך הרגליים…

דיין, בימיו כאלוף פיקוד המרכז, (ציום:: דו"צ9.

דיין, בימיו כאלוף פיקוד המרכז, (צילום: דו"צ).

השבוע העידו בבית המשפט שורת קצינים בכירים ובהם סגן הרמטכ"ל לשעבר עוזי דיין וראש אט"ל דן ביטון. השניים התבטאו בתקשורת ובבית המשפט כנגד עצם קיום המשפט. בעדותו האשים ביטון את מפקדי החייל כי לא הקפידו על נהלים (אולי, אבל למה זה רלוונטי לשאלה האם הירי היה מוצדק) וציין כי לדעתו "במשפט הזה אין אחד שלא משקר". דיין מצידו טען כי למצ"ח אין את היכולת לחקור אירועים מבצעיים. בראיון שנתן באחרונה לרדיו דרום תיאר דיין מקרה שאירע בעת ששימש כמפקד פיקוד המרכז, במהלכו הרגו צנחנים מגדוד 101 שלושה פועלים פלסטינים במחסום תרקומיא. לדבריו, הוא הורה מיד על ועדת חקירה "…לא פצ"ר ולא מצ"ח ולא אף אחד", והחיילים לא נשפטו. דיין אכן גיבה אז את הצנחנים, אבל הוא שכח לציין שעל-פי מסקנות החקירה הרכב, ובו הפועלים הפלסטינים, סטה ככל הנראה עקב תקלה טכנית מהנתיב המותר ופגע במפקד המחסום. חייליו, שחשבו שמדובר בפיגוע דריסה, ירו לעבר המכונית, הרגו שלושה מהנוסעים ופצעו שניים. חששם של החיילים לחייהם היה ברור. החקירה, אגב, כפי שהתובע במשפט לא שכח להזכיר לדיין בעדותו, נוהלה על-ידי מצ"ח. דומה שדיין לא חשב אז שמדובר בחריגה מן הנורמה.

ואולי יש דברים שאפשר ללמוד רק דרך הרגליים. דיין עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל (ואף פיקד עליה), שאין לה דבר וחצי דבר עם השירות השוחק בשטחים. גם ביטון, קצין שריון, לא פעל שם מרבית שירותו. נראה שהשניים מפשטים את המצב באמירות כלליות אודות פתיחה באש שמתעלמות מן המציאות בשטח, ואינן מהוות בהכרח צידוק בעבור אזריה (ומנוגדות לערכי צה"ל). דיין, למשל, העיד כי נתן "הוראות להרוג מחבלים בלי קשר לשאלה אם באותו רגע הייתה סכנה". הדילמות הפיקודיות, המוסריות, והערכיות שמולן ניצבים המפקדים והלוחמים בשטחים, מורכבות מכדי שניתן יהיה לסכמן בסלוגן נוסח "מחבלים לא יוצאים חיים".

בסדרת המדע-בדיוני "תיקים באפלה" הופיעה בפתיח, לצד שם הסדרה, האמירה, "האמת נמצאת אי-שם". דומה כי זוהי טענתה של ההגנה במשפט החייל היורה, שאין אמת מוחלטת, ושמה שהתרחש מצוי כנראה בחיבור בין גרסת החייל לגרסת התביעה. יתכן, אבל לא עדויות הקצינים הבכירים במיל' ולא השיח הציבורי המתלהם מספקים הסבר אמין לשאלה מדוע ירה החייל במחבל. בניגוד לטענת הצנחנים בתרקומיא ובניגוד למה שהציגה הוליווד בסרט "פקודה לא חוקית", לא הצליחה ההגנה עד כה לשכנע בטענתה כי מבחינת אזריה היתה באירוע סכנה ברורה ומיידית לחייו. קביעתו של שר הביטחון ליברמן, מתומכיו הבולטים של אזריה, כי מערכת הביטחון תעמוד "לצדו של החייל גם אם הוא טעה", שסותרת את תפיסת הגיבוי והפיקוד הצה"לית שאינה סובלנית למורשעים בפלילים, מלמדת שגם הוא מבין זאת ומנסה לשכנע את החייל ותומכיו כי יש לו רשת ביטחון גם אם יורשע. מה יבינו מזה הרמטכ"ל, המטה הכלי והמפקדים שבשטח, שמלהטים בין לחימה בטרור לבין שמירה על מרקם החיים התקין באיו"ש, זה כבר לסרט אחר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 23.09.2016)

השוטרים של השטחים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לוחמי חטיבת כפיר פועלים כבר מעל לשני עשורים בשטחים כ"משמר גבול משודרג" ● הרבה אחרי שהסערה סביב פרשת הירי בחברון תיגמר החטיבה עוד תישאר שם.

תג חטיבת כפיר

תג חטיבת כפיר, (מקור: ויקיפדיה).

הסערה הציבורית סביב פרשת הירי בחברון ממאנת לגווע. בין הדיונים על טוהר הנשק ל"סיבוב" שעושים על הפרשה פוליטיקאים מימין ומשמאל, מצויה חטיבה אחת שבטרם האירוע, וככל הנראה גם הרבה אחרי שבישראל ישכחו ממנו כליל (לציבור בישראל יש זיכרון של דג זהב, אסון הכרמל, "צוק איתן" ואירועים נוספים נשכחים כלא היו), תהיה במוקד החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, מתמודדת עם האינתיפאדה השלישית ועם מורכבות הולכת וגוברת. חטיבת כפיר הוקמה ב-2005 כשהיא מאגדת בתוכה את "גדודי ה-90", גדודי חי"ר ממוכן ייעודיים לתעסוקה מבצעית בשטחים שנוצרו בראשית שנות התשעים. עיקר פעילותה מתרחש בשטחי יהודה ושומרון.

העובדה שלוחמיה עושים את עיקר שירותם בשטחים יוצרת בעבורם זהות בעייתית. בעימותים בזירות הדרום והצפון הם אינם לוקחים חלק ומנגד הם נדרשים למבחן יום-יומי בסיטואציות ודילמות לא פשוטות בלב הערים הפלסטיניות. במקביל החטיבה מקיימת פעילות מבצעית שוטפת ללוחמה בטרור הכוללת מעצרים וסיורים. לוחמי החטיבה מצאו עצמם גם בלב אירועי הטרור של האינתיפאדה השלישית, ובכלל זה ניסיון פיגוע הדקירה שהסתיים בירי המיותר במחבל הפצוע בחברון.

שוטרי השטחים

עם הקמת החטיבה שאפו מפקדיה להפוך אותה לחטיבת חי"ר זהה לאחיותיה, וזאת למרות שהיא מאגדת בתוכה יותר גדודים מן החטיבות המקבילות. הפיקוד הבכיר של הצבא התייחס לכך באופן אמביוולנטי. מצד אחד אפשרו בצה"ל לגדודי החטיבה להתאמן במתאר צפוני ואף לבצע לעתים תעסוקה בגבול לבנון וברצועת עזה, אולם מצד שני טרם הוקם בחטיבה גדוד סיור כפי שישנו בחטיבות המקבילות. הקמתו תהווה חותמת כשירות לחטיבה ככוח מתמרן לעימותים. מפקדי החטיבה לאורך השנים, כמו גם הפיקוד הבכיר של זרוע היבשה, ניסו להתמודד עם הדימוי הבעייתי של החטיבה כ"שוטר שטחים" (באחד המאמרים לאחרונה תוארו אנשיה כ"משמר גבול משודרג").

במטרה לשדרג את רמתה של החטיבה פיקדו עליה מיטב מפקדי השדה של צה"ל. המח"טים אודי בן-מוחה ואורן אבמן, יוצאי גולני, השקיעו מאמצים רבים בטיפוח גאוות יחידה בחטיבה ("הכפירים טובים יותר", כמאמר אבמן). מח"ט אחר, איתי וירוב, יוצא הצנחנים שפיקד בהצלחה על חטיבת מילואים במלחמת לבנון השנייה, עסק בעיקר במתן גיבוי לאנשיו נוכח הפעילות השוחקת וגם התעקש על שילוב גדוד מן החטיבה במבצע "עופרת יצוקה". וירוב התפרסם כאשר העיד לטובת קצין בחטיבה שהואשם כי במהלך פעילות מבצעית בשומרון הכה עצור פלסטיני. במהלך עדותו הצהיר וירוב כי המצב בשטח סבוך ומחייב שיקול דעת משום ש"בסיטואציה אחת מכה היא עבירה חמורה, ובסיטואציה שנייה היא חלק אינטגרלי מביצוע המשימה." בשל הדברים נזף אלוף פיקוד מרכז, גדי שמני, במח"ט ואף נפתחה חקירת פצ"ר בעניינו (שנסגרה כעבור שנה לאחר שנקבע כי אין בפעולותיו דופי). וירוב מצידו, רק רצה לתת גיבוי לאנשיו שנדרשים לפעול במרחב פעולה אפור, הרבה פחות ברור מזה שבפעילות קרבית מובהקת, שבו, כפי שהגדיר זאת פעם אחד ממפקדי חטיבת חברון, אמצעי הלחימה העיקרי הוא השכל הישר.

 אל"מ גיא חזות, היום מח"ט כפיר, בעת שפיקד על חטיבת יהודה (צילום" דו"צ).

אל"מ גיא חזות, היום מח"ט כפיר, בעת שפיקד על חטיבת יהודה (צילום: דו"צ).

כמו רוב מפקדי החטיבה גם מפקדה הנוכחי, אל"מ גיא חזות, העביר את הקריירה הצבאית שלו במקומות אחרים. הוא התגייס לצנחנים ושימש במגוון תפקידי פיקוד בחטיבה בשנים שצה"ל החזיק ברצועת הביטחון בלבנון. בין היתר היה מ"פ פלוגת הנ"ט החטיבתית, באותן שנים ממובילות הטבלה המבצעית בלבנון, שנייה רק ליחידת אגוז. כמפקד גדוד 202 באינתיפאדה השנייה התבטא באומץ כנגד תושבי ההתנחלות יצהר שפעלו באלימות כנגד חייליו (ואף תקף את אלוף פיקוד המרכז דאז, יאיר נוה, על שלא גיבה אותו ואת פקודיו מולם). בהמשך שימש כסגנו של הרצי הלוי בצנחנים ב"עופרת יצוקה", כמח"ט חברון וכמפקד חטיבת צנחנים במילואים. עכשיו הוא שוב בחברון, הפעם כמח"ט כפיר.

יש מי שמצדיק את הירי ומגבה את היורה

הסערה התקשורתית סביב פרשת הירי בחברון כללה בתוכה התייחסויות רבות מצד מפקדים בכירים במילואים, נבחרי ציבור וגם "גיבורי מקלדת" הפועלים ברשתות החברתיות. חלק ממפקדי העבר של צה"ל נחלצו לתמוך בקו השקול והאחראי שמובילים שר הביטחון והרמטכ"ל. חלקם, אף שגינו את הירי, טענו שאין לשפוט את החייל שנשלח לפעול בגזרה מורכבת. אך היו גם כאלו שמצאו את הירי מוצדק. ח"כ סמוטריץ' למשל, התרפק בעמוד הפייסבוק שלו בגעגועים על הימים שבהם סיסמת חטיבת הצנחנים (שניסח המח"ט דאז, האלוף במיל' ישראל זיו) קבעה שמטרת הצנחן היא "לחתור למגע עם האויב להורגו ולנצח בקרב". סמוטריץ', יש לומר, לא שירת בחטיבה (או ביחידה לוחמת). הוא גם בחר שלא לציין שזיו, כצוער בקורס קצינים בעת מבצע ליטני, הוציא במכות מא"ג מידי מקלען שירה על שני זקנים משום שלדבריו "סכינאי, דבר ראשון שהוא חייב לדעת זה מה ראוי להיחתך ומה לא".

לפני כעשור פרסם אל"מ חזות מאמר בביטאון הצבאי "מערכות" אודות האתגר שבלחימה בטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה, תוך שמירה על ערכי צה"ל והחברה הישראלית. "הניצחון על הטרור והכרעתו בוא יבואו", כתב אז. "השאלה היא באיזה מחיר. אם זה יהיה במחיר השחתתם של החברה הישראלית בכלל ושל לוחמי צה"ל בפרט, יהיה זה ניצחון בקרב אך הפסד במערכה". חזות חתם את מאמרו בתחזית אופטימית על-פיה לחברה בישראל ישנם לא רק עוצמה צבאית אלא גם את "העוז והרוח להשיג ניצחון מוסרי שיביא לניצחון גם במערכה". לאור התגובה הציבורית לפרשת החייל נשאלת השאלה האם המח"ט לא היה אופטימי מדי.