'מלחמה משלו' – ביקורת ספר | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מלחמת יום הכיפורים היא בגדר חריגה בתודעה הציבורית. הדבר נובע, ככל הנראה, מכך שהיתה זו הפעם האחרונה שמערכה צבאית השפיעה על כל רחוב ובית בישראל. מאות אלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, גויסו אליה, ואלפי הנופלים ורבבות הפצועים הגיעו מכל חלקי המדינה. כשזה מגיע למחקר ולספרות המלחמה ממש לא נגמרה. כל שנה מתפרסמים כמה ספרים וסיפורים חדשים אודותיה, חלקם תורמים למחקר ההיסטורי וחלקם תורמים בעיקר לחיזוק המיתוס של המלחמה.

ועדיין, קבע פרופסור (אמריטוס) אורי בר־יוסף, ישנו "חור שחור" בכל האמור בהיסטוריוגרפיה של חיל האוויר במלחמה. בשנים 1967־1973 הושקע בתהליכי בניין הכוח של חיל האוויר כמחצית מתקציב הביטחון. השקעה זו באה לידי ביטוי ברכש מטוסי תקיפה מתקדמים מתוצרת אמריקנית, שביכולתם לסייע ביעילות לכוחות היבשה. למרות השקעה זו, הרי שבקרבות הגדולים במלחמה, ובכלל זה קרבות הבלימה וקרבות הצליחה, לא תרם החיל תרומה משמעותית. אמנם ענף תולדות חיל האוויר הוציא לאור מספר כרכים על פעילות החיל במלחמה, אך הם נותרו מסווגים. במטרה למלא את "החור השחור" ערך בר־יוסף מחקר מקיף על פעילות החיל במלחמה שעובד לכדי ספר, "מלחמה משלו" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2021).

פרקי הספר מספרים את סיפור המלחמה מנקודת המבט של חיל האוויר בספקטרום ההיסטורי הרחב יחסית שלה – החל מסיום מלחמת ששת הימים, עבור בתהליכי בניין הכוח והשפעת מלחמת ההתשה על החיל, והמשך בתיאור יומיומי של פעילות החיל במלחמת יום הכיפורים, ובהן התקיפות המורכבות (ובהן מבצעי "תגר" ו"דוגמן 5א" ותקיפת המטכ"ל הסורי בדמשק), דיוני המטה הכללי וקבלת ההחלטות במרכז השליטה של החיל (משל"ט). מן הספר עולים הפערים בהבנת תמונת המלחמה והצרכים של הצבא בחיל ובמטכ"ל, וכיצד פערים אלו הלכו והתרחבו לאורך ימי המלחמה.

במחקרו נעזר המחבר בשורה של מחקרים שפורסמו בעבר, דו"חות וחומרים ממחלקת היסטוריה וכן בחוקרי המלחמה וחיל האוויר ובהם מאיר אמיתי, דני שלום, סם ברונפלד, ד"ר עמירם אזוב, ד"ר שמעון גולן ופסח מלובני. בנוסף קיים המחבר שורה של ראיונות עם קצינים בכירים בחיל האוויר שלחמו במלחמה ובכללם מפקדים בכירים בחיל, האלופים דוד עברי, איתן בן־אליהו, גיורא רום, ואחרים.

לקחים שכוחם יפה גם כיום

מהקריאה בספר ניתן ללמוד מספר תובנות לימינו. המחבר ייחס חלק ניכר מהכשלים לחוסר ניסיונו המבצעי של מפקד החיל, אלוף בני פלד, ולכך שייצר אווירה בקרב מטה החיל שלא אפשרה הבעת דעה אחרת משלו. החיל עשה כברת דרך מאז, והכשל הזה הוא בעיקרו נקודתי ולא בטוח שניתן ללמוד ממנו, זולת האמירה שמפקד החיל חייב ניסיון מבצעי ניכר ולצד זה להוביל את החיל תוך שהוא מייצר חופש מחשבה והבעת עמדה ומשמעת פעולה.

לקח נוסף, כמעט מובן מאליו אף הוא, הוא ההערכה כי המלחמה הבאה תהיה רב־זירתית. במלחמת יום הכיפורים הצורך לפעול בשתי זירות לחימה עצימות (שאחת מהן, חזית הצפון, אף טמנה בחובה סיכון ממשי לעורף האזרחי בישראל) במקביל פישק את החיל ואת יכולותיו והקשה מאוד על יכולתו לרכז מאמצים ולפעול ביעילות. חיל האוויר עשוי בהחלט לפגוש את האתגר הזה גם במערכה הבאה.

היעדר חלופה טובה לחיל האוויר: ניכר כי הצבא הימר את כל הונו על חיל האוויר. הנחת העבודה המרכזית היתה שהחיל ישיג במהירות עליונות אווירית מוחלטת, ואז יופנה לפגיעה קשה בכוחות היבשה של האויב ויפלס את הדרך לכוחות היבשה של צה"ל. בפועל, לא כך קרה. מערכות ההגנ"א (הגנה אווירית) של האויב הטילו מגבלות קשות על חופש הפעולה של החיל, ואנשיו התקשו להתאושש מכשלון מבצע תקיפת סוללות הטק"א (טילי קרקע־אוויר) בסוריה, כמו גם מהתזזיתיות שבה שונו משימות החיל בתחילת המלחמה (תחילה "תגר" ואז "דוגמן 5א"). את הדלתא נאלצו לסגור כוחות היבשה לבדם. בפועל, "השמידו אוגדות צה"ל שבע סוללות טילים, ובכך ביטאו באופן ברור את המהפך ביחסים בין יבשה לאוויר: במקום הבטחת המלחמה המקורית, שחיל האוויר יסלול את הדרך לכוחות הקרקע, השריון הוא זה שפרץ את הדרך לחיל האוויר" (בר־יוסף, 2021, עמ' 310). אז ורק אז, החל החיל לפעול בחזית הדרום באופן משמעותי בכל האמור בסיוע לכוחות היבשה. הלקח כאן אינו שכוחות היבשה צריכים להיערך להשמדת מערכי הגנ"א, אלא שאסור להסתמך על מענה אחד, ויש לפתח חלופות ויכולת לחימה עצמאית ליבשה גם בהיעדר סיוע מלא של חיל האוויר.

חיבור למשימות העיקריות של הצבא: ניכר כי החיל ניהל במלחמה, כפי שעולה משם הספר, מלחמה משלו. הרציונאל של מלחמה זו, שהתמקדה בתקיפת שדות תעופה ומערכי הגנ"א, נבעה מרצון להבטיח את חופש הפעולה של החיל במרחב שיאפשר לו לסייע לכוחות היבשה במשימותיהם. יש היגיון בתפיסה זו, אך החיל התקבע עליה וניתק עצמו מתהליכי התכנון, והמטרות שגיבש המטכ"ל. תקיפת שדות התעופה היתה לא יעילה בעליל והושקעו בה מאמצים רבים לכל אורך המערכה, למרות שהיה ברור שמוטב להשקיעם ביעדים אחרים. בעוד החיל התקבע על תקיפת שדות תעופה ומערכי הגנ"א (סוללות טק"א ומכ"מים), הוא נמנע מלהשקיע מאמצים משמעותיים ביעדים שהיו חשובים למאמץ המלחמתי ובהם קרבות הבלימה ופגיעה בחיל המשלוח העיראקי בטרם יגיע לרמת הגולן.

בקיאות המטכ"ל, והרמטכ"ל בראשו, ביכולות ומגבלות הכוח האווירי, היתה נמוכה (פינקל, 2018, עמ' 70־75). אלוף (מיל.) גיורא איילנד, שלחם במלחמה כקמב"ץ גדודי בצנחנים ולימים היה לראש אמ"צ, טען בספרו שחולשה זו של המטכ"ל בהבנת יכולות ומגבלות החיל שבה וחזרה על עצמה לא פעם (איילנד, 2018, עמ' 198־200). ההנחה המקובלת במטכ"ל ב־1973 היתה שאם מח"א, המומחה בה' הידיעה במטכ"ל לכוח אווירי, מתעקש על יעדים אלו יש בכך הגיון, ולא היה ביכולתם לערער על קביעותיו. בפועל, מח"א טעה. לא בכדי כתב יפתח ספקטור, מפקד טייסת הפנטום 107, בסיכום פעולות הטייסת במלחמה כי ״האויב שלנו העיקרי זה המשל"ט. יש להתייחס בחשדנות מוחלטת לכל תכנון שבא מהמטה. הוא חי בפיגור ואיננו מעכל לקחים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 364).

הרמטכ"ל החל לשים לב לקיבעון זה ב־11 באוקטובר. באותו ערב פירט הרמטכ"ל אלעזר לחיל האוויר את משימותיו למחרת: "למנוע ירידה מצרית לאורך מפרץ סואץ, לתקוף מגנן נ"ט מסוים ולהבטיח שמיים נקיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 238). מחר נתקוף במצרים שני שדות תעופה, השיב מח"א פלד. "שני שדות תעופה במצרים? אתה לא שמעת עכשיו? מצרים עושים רק שלושה דברים, רק שלושה דברים, רק שלושה דברים. שומרים על המפרץ, נותנים לחיים [בר־לב] מחווה אישי, איזה מגנן נ"ט שמנדנד לו, בין אריק לברן [אדן], נתקע להם כמו עצם בגרון, ודואגים לו שיהיה לו שמיים נקיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 238), קבע הרמטכ"ל. שבוע מאוחר יותר, ב־18 באוקטובר, חל משבר קשה עוד יותר והרמטכ"ל קבע "שחיל האוויר מנהל מלחמה משלו, במנותק מהמאמץ העיקרי של כוחות היבשה. מאותו יום קיבל החיל פקודות מפורטות, והרמטכ"ל הגביר וחידד את מעורבותו בהפעלתו באמצעות הגדרת משימות ברורה יותר" (בר־יוסף, 2021, עמ' 362). מצב זה עשוי לחזור שכן החיל נוטה לא פעם להתמקד באתגריו ולזנוח את המערכה הקרקעית (האיומים על חופש הפעולה של החיל במערכה הבאה, איומים שהחיל לא נדרש להם שנים ארוכות, עשויים להביא אותו למיקוד זה שוב).

נדרש חיבור הדוק של המטכ"ל והפיקודים לחיל, יכולותיו ומגבלותיו. אחרת, כך נראה, הוא מגדיר לעצמו משימות שעשויות להיות בנתק ממטרות המלחמה של צה"ל.

הקרב המשולב: החיל היה מנותק, בפועל, מכל תפיסת קרב משולב אמיתית. אלוף (מיל.) עמנואל סקל, שפיקד במלחמה על גדוד שריון בחזית הדרום, קבע בצדק כי "דווקא בשיא המצוקה שצה"ל נקלע אליה בשדה הקרב, כאשר נזקק לעליונות המכריעה של חיל האוויר ולעוצמת האש האדירה שלו, לא יכול היה עוד כוח זה לשמש 'ארטילריה מעופפת' לצבא היבשה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 349).

מנגד, ראוי לשים לב לעדות טייס קרב לאחר המלחמה שאמר שכוחות היבשה "לא הבינו מה הם מסוגלים לקבל. הם לא מבינים מה הם צריכים לקבל" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). ראשית, ציין, "לחיל האוויר לא היה נשק מתאים בשביל חי"ר, או חת"ם" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). שנית, "המס"חים לא הבינו מה אני מסוגל לראות מהאוויר ובמה אני מסוגל לפגוע" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). בשורה תחתונה, קבע, "הקצינים שכיוונו את המטוסים לא יודעים איך לכוון מטוסים. לי כטייס לא הייתה שפה משותפת עם כוחות היבשה. זה מתחיל בכך שהמפה בידינו לא הייתה אותה מפה וכלה בצורת תיאור המטרות" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352).

אבל הנתק של החיל לא הסתכם רק בפערים בקרב המשולב. נוכח האדישות שגילה החיל לכוח המשלוח העיראקי שנע לרמת הגולן, הוטלה המשימה על "סיירת צנחנים בפיקודו של שאול מופז" (בר־יוסף, 2021, עמ' 212). בפשיטה, בלילה שבין 11 ל־12 באוקטובר, "הטיס מסוק יסעור 25 לוחמים למארב על ציר רוטבה־דמשק, צפונית לסייקל. אנשי הכוח פגעו בכמה כלי רכב צבאיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 212) וחסמו את הציר. "ללוחמים נמסר שחיל האוויר הפציץ עם בוקר את הכוח העיראקי שנעצר בציר החסום, אך בפועל הפצצה כזו לא התבצעה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 213). עצם שליחת הכוח למשימה, מבלי שתכלול משימת תקיפה אוחרת שתשמיד את השיירה שנעצרה, מלמד על נתק של החיל מצרכי הצבא, ממשימותיו (גם בעומק וגם בתחום הפעולות המיוחדות).

במהלך המלחמה היו הבלחות של קרב משולב יעיל, אך הן היו נדירות. דוגמה בולטת היא קרב ואדי מבעוק ב־14 באוקטובר. "בסביבות 10:30 החל טור שריון ומשאיות של חטיבה 3 המצרית להתקדם. טנקים מחטיבה 401 וכוח צנחנים מגדוד 202 בלמו אותם על הקרקע וחיל האוויר ביצע נגדם 69 גיחות" (בר־יוסף, 2021, עמ' 269). היה זה קרב משולב קלאסי בשני מוקדים שבמהלכו השמיד גדוד השריון 46, בפיקוד סא"ל דוד שובל, את עיקר החטיבה ולצדו בצומת "נווה" "יורה" סגרו מג"ד 202, סא"ל דורון רובין, ומ"פ ג, סרן דורון אלמוג, מעגלי אש ביעילות ופגעו בטנקים ורק"מ רב (שמשי, 2005, עמ' 129־130).

דוגמה אחרת היא "מבצע "קינוח" לכיבוש החרמון בלילה שבין 11 ל־22 באוקטובר. "מבצע "קינוח" כבר זכה לתיאורים לא מעטים, אך רובם התמקדו בכיבוש "העיניים של המדינה" על ידי לוחמי גולני. תשומת לב פחותה קיבל מבצע ההטסה של לוחמי הצנחנים של חטיבת המילואים 317, אף שהיה אחד המבצעים המורכבים ביותר במלחמה ובוצע בהצלחה מלאה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 322). במהלך הקרב הפעילו המג"דים אלישע שלם וחזי שלח סיוע אש (ארטילרי ואווירי) יעיל וקרוב ובמקביל הצליח החיל לבודד היטב את זירת הפעולה (שלח, 1988, עמ' 11). "אבל בסופו של דבר הכמות והיעילות של הסיוע האווירי לכוחות הקרקע היו תלויות בגורם אחד בלבד – איום הטילים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352).

המחבר ציין בספרו כי "עליונותו של הטייס הישראלי על עמיתו המצרי או הסורי לא הוטלה בספק לרגע אחד לאורך המלחמה, אבל בניגוד למלחמות קודמות שבהן לעליונות הזו הייתה חשיבות קריטית, ב־1973 היא הייתה בעלת חשיבות משנית. עיקר המאמץ של חיל האוויר היה צריך להיות מכוון לסיוע לכוחות הקרקע. הימים האחרונים של המלחמה הוכיחו היטב את יכולתו לעשות זאת, אבל רק לאחר שהוסר האיום של סוללות הטילים. מאות הגיחות שביצעו מטוסי הקורנס והעיט לאחר כניסת הפסקת האש הראשונה לתוקפה סללו את הדרך להתקדמותן המהירה של אוגדות 162 ו־252, לכניעתם של אלפי חיילים מצרים ולכיתור מלא של הארמיה השלישית. בכך מילא חיל האוויר את התפקיד שיועד לו מלכתחילה, כמי שיהפוך קרבות הבקעה קשים לקלים יותר ואת הניצחון במלחמה למהיר יותר" (בר־יוסף, 2021, 342). רוב המלחמה זה לא קרה וכוחות היבשה נאלצו להסתדר לבדם.

הלקח לימינו אלו כפול. ראשית, יש לוודא שהחיל אכן שותף עוד במהלך האימונים וכתיבת התורה לקרב היבשה, ושהאימונים כוללים שילוביות ושותפות של החיל (בדגש על מתן סיוע אש והכוונת מטוסי קרב), שכן "נלחמים כמו שמתאמנים". שנית, נוכח איום הטק"א האפשרי במערכה הבאה (עין דר, 2020, עמ' 60), על כוחות היבשה לפתח יכולת פעולה עצמאית, כי יהיו מקרים שבהם הסיוע של חיל האוויר, ששופר כלקח מהותי מהמלחמה, פשוט לא יגיע.

קבוצות הלמידה: במלחמה הבאה יהיו הפתעות לא צפויות. למרות שחיל השריון ידע על הימצאות טילי הנ"ט (סאגר) בידי צבאות סוריה ומצרים, הוא הופתע מאיום זה באופן ניכר. כך אירע לחיל האוויר ביחס למערכות הטק"א הסובייטיות, אף שהיה ידוע למפקדיו כי צבאות האויב הצטיידו בהם. הפתרון של טייסות הקרב היה בהקמת קבוצות למידה שליבנו סוגיות מבצעיות ונתנו להן מענה. בטייסת 107, למשל, הוקם בראשית המלחמה באופן ספונטני פורום טייסים ונווטים שכונה "החברה הגבוהה".

בכל לילה התכנס הפורום "לדיונים בלתי פורמליים שבהם אותרו ולובנו בעיות והוצעו פתרונות, הן בתחום המבצעי והן בתחום המנהלי. להערכתו של מפקד הטייסת, פורום החשיבה הזה היה "כלי הלחימה החשוב ביותר". הטנקיסטים בסיני, שהופתעו מטילי הנ"ט בפרוץ המלחמה, למדו במהירות שהעלאת אבק בזחלי הטנק היא אמצעי יעיל להעלים את המטרה ממשקפתו של מפעיל הטיל. הם העבירו את הפתרון מחבר לחבר, וכך בתוך ימים התמסדו בצורה מהירה תרגולות שסייעו לפתרון הבעיה. תהליכי הלימוד של טייסי חיל האוויר היו דומים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 365). דוגמה לתהליך חיובי כזה ניתן לראות במסמך לקחים שהפיק במהירות מג"ד 101, סא"ל אבי בלוט, מלחימת גדודו בראשית מבצע "עופרת יצוקה". מסמך זה הופץ למפקדי כוחות אחרים שפעלו ברצועה והיה עבורם שימושי (אריאלי, 2009, עמ' 14).

ישנה חשיבות גדולה לעיבוד ולימוד של לקחים מבצעיים במהלך הלחימה. מנגד, כפי שציין בר־יוסף, הם אינם יכולים להוות תחליף לתהליך ניתוח ועיבוד לקחים מוסדי סדור.

בר־יוסף הוציא מתחת ידו ספר קולח, מרתק לקריאה עם שורה של מסקנות מטרידות בנוגע לתפקוד חיל האוויר שבקשה שבמלחמות ישראל. כאמור, אין במחקר בכדי לגרוע מגבורתם הרבה של לוחמי ומפקדי החיל בקרבות הקשים, או מקביעתו של מפקד החיל, אלוף בני פלד, כי למרות היקף הנפגעים הרבים שספג החיל במלחמה הוא התמיד בביצוע משימותיו המורכבות והקשות, משום ש"את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן" (זאבי, 1974, עמ' 42).

אך השאלה העיקרית שהוא מעלה היא מדוע ניתק החיל מן המסילה של מטרות המלחמה של כלל צה"ל, ופעל במהלך רובה כשהוא עסוק בתקיפת יעדים שבינם לבין המערכה הכוללת יש קשר רופף היא שאלה מטרידה. על כן עלינו ללמוד היטב את מחקרו של בר־יוסף, להביט באמת הזו נכוחה, ולפעול כדי למנוע ממצב זה להישנות.

התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי באזיל לידל־הארט טען כי ערכה של ההיסטוריה כתמרור הדרכה הוא מוגבל, כי אף שיש בה כדי לסמן כיוון נכון, הרי שתנאי המציאות העדכנית משתנים. "לעומת זאת, ערכה של ההיסטוריה כתמרור אזהרה הוא ברור הרבה יותר. ההיסטוריה יכולה להראות לנו ממה להימנע, גם אם אינה מלמדת אותנו מה לעשות" (לידל־הארט, 2019, עמ' 17).

המלחמה הבאה שבה יילחם צה"ל, ובכלל זה חיל האוויר, תהיה בסבירות גבוהה מערכה רב־זירתית, ובניגוד למערכה ב־1973 היא תכלול איום משמעותי על העורף הישראלי. סביר גם שחיל האוויר יידרש להיאבק במהלכה על העליונות האווירית (עין דר, 2020, עמ' 60). גם במערכה זו התפקידים שיוטלו על החיל, שהוא הגמיש, הוורסטילי ובעל המענה המהיר ביותר שברשות צה"ל, יהיו קריטיים ליכולתה של ישראל לנצח בה. בכדי שנוכל לעשות כן על צה"ל, כמאמר הרמטכ"ל אביב כוכבי, "להשתנות כדי להקדים את האויב" (כוכבי, 2020), ולנהל מערכה שבה התזמורת שהיא צה"ל מנגנת מנגינה אחודה, קוהרנטית, ומבלי שאחד הכלים, ובוודאי לא כלי מרכזי כל כך, מנגן מנגינה משלו.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו.

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

מה שעולה יותר לא בהכרח שווה יותר\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

חיל האוויר עתיד להצטייד ב-33 מטוסי F-35. יתרונותיו רבים אך ישנם כמה סימני שאלה המחייבים מענה, בטרם תיסגר עסקת המשך. כלל לא ברור אם מה שעולה יותר בהכרח שווה יותר?

השבוע פורסם כי חיל האוויר עתיד להצטייד בארבע-עשר מטוסי קרב מסוג F-35, שיתווספו ל-19 עליהם הוחלט ב-2010. סך הכל 33 מטוסים, בעלות התחלתית של כ-110 מיליון דולר ליחידה. המטוסים הראשונים יגיעו לקראת סוף 2016 והשאר ייקלטו בחיל בתהליך שיימשך עד 2021.

זרוע היבשה תישאר מאחור

נגמ"ש M-113 מן הסוג שנפגע בקרב בשג'עייה.

נגמ"ש M-113 מן הסוג שנפגע בקרב בשג'עייה.

למרות שמבצע "צוק איתן" הבהיר שוב שהכוח האווירי לבדו אינו מספיק, לקח שכוחו יפה גם למערכות קודמות ובהן מלחמת לבנון השנייה, מצב  כוחות היבשה רחוק מלהשביע רצון. יש צורך בתותחים חדשים, נגמ"שים חדשים, שיחליפו "זלדות" משנות ה-70 דוגמת זו שנפגעה בשג'עייה. כמו גם באימונים יעילים ונרחבים במערך המילואים ובסדיר, במטרה לחזק ולשפר את מוכנות זרוע היבשה לאתגרי העתיד.

אף-35 בניסוי ירי, 2012.

F-35 בניסוי ירי, 2012.

אמנם, ועדת השרים לנושא, בראשות השר יובל שטייניץ אישרה רכישת 14 מטוסים בלבד ולא 31 כפי דרש החיל, אך כאמור, כש"הכחולים" רוצים צעצוע חדש, קשה להתווכח איתם. במציאות שבה החיל הוא הזרוע הגמישה והקטלנית ביותר בצה"ל, האמונה על קשת האיומים ש"מהסכין ועד הגרעין", מה שמפקדיו יגדירו כצורך קריטי, הם יקבלו. כוחות היבשה יצטרכו פשוט להוסיף ולהמתין לתורם שיגיע, מתישהו. בדר"כ לאחר שהמלחמה הבאה תיגמר.

המשחק היחיד בעיר

המטוס הראשון שנמסר לחיל האוויר האמריקני, 2011.

המטוס הראשון שנמסר לחיל האוויר האמריקני, 2011.

העסקה הזו הושלמה והיא מביאה עמה יתרונות רבים. בידי צה"ל יהיה מטוס הקרב המתקדם ביותר בעולם, שלו יכולת חמקן וטווח טיסה מרשים. האלוף במיל' איתן בן-אליהו, טייס קרב ששירת כמפקד חיל האוויר בשנים 2000-1996, טען בשעתו שהאפקט האסטרטגי, במונחים של הרתעה ודימוי, מכך שברשות ישראל יהיה "מטוס קו ראשון, חוד החנית, 'הטוב בעולם'," חשוב בהרבה מכל נימוק מקצועי.

האלוף במיל' איתן בן-אליהו, מפקד חיל-האוויר לשעבר. תומך בקניית המטוס.

האלוף במיל' איתן בן-אליהו, מפקד חיל-האוויר לשעבר. תומך בקניית המטוס.

צה"ל הוא צבא ההתקפה לישראל. שימור יכולתו של חיל האוויר לתקוף מטרות בספיקה גבוהה, קרובות או רחוקות, היא אבן יסוד בתפיסת הביטחון של ישראל. במבצע "צוק איתן", למשל, הותקפו מן האוויר מעל 6,000 מטרות. לחלופין, על-פי פרסומים זרים, השמיד חיל האוויר כור גרעיני בדיר א-זור (ושנים קודם בעיראק), ותקף בסודן ובסוריה במטרה לסכל משלוחי נשק לחזבאללה ולחמאס.

טיעון נוסף בזכות הרכישה הוא היות המטוס "המשחק היחיד בעיר". האמריקנים מייצרים, למעשה, רק מטוס קרב אחד למכירה, שאף תוכנן להיות המטוס המאויש האחרון. קווי הייצור של מטוסי קרב אחרים נסגרו. ומאחר ועל חיל האוויר להתעצם לקראת איומי העתיד – לא נותרה ברירה אלא לבחור בו. מה גם שהמטוסים נקנים בכספי הסיוע הביטחוני האמריקני. ארה"ב אף חתמה על הסכם גומלין לרכש תוצרת ביטחונית ישראלית, בתמורה לכך שישראל תסכים לרכוש את המטוס.

עסקה בעייתית

יחד עם זאת, יש מקום לשקול את "המשך הרומן". חישוב גס מראה כי חיל האוויר רוכש, על פני עשור, כמאה מטוסי קרב ואלו משרתים בחיל כ־40 שנה. ממפתח זה ניתן להסיק, שזהו אינו סוף פסוק. בטרם יוחלט על רכש נוסף של מטוס הקרב היקר בהיסטוריה, ישנם כמה נתונים שכדאי להביא בחשבון. בחינה תראה שיכולותיו ההתקפיות של ה-F-35 פחותות מאלו של מטוסי הדור הקודם ובהם ה-F-15 וה-F-16. גם יכולותיו כחמקן טעונות שיפור, שלא לומר לא מספיקות. המטוס תוכנן כך שיוכל לעשות כמעט הכל: חמקן, ממריא אנכית, מתאים לכל זרועות הכוחות המזוינים ועוד. אך בדומה לברווז היכול לשחות, לעוף וגם ללכת, מרוב יכולות הוא אינו מיטבי באף אחת מהן.

מטוס AV-8B הרייר II של חיל הנחתים, מן הסוג שהושמד בפשיטת הטאליבן על בסיס באסטיון שבאפגניסטן, מתקרב לנחיתה על אוניית הסער האמפיבית פלליו בעת מבצע חירות מתמשכת באפגניסטן

מטוס הרייר של חיל הנחתים, מן הסוג שהושמד בפשיטת הטאליבן, מתקרב לנחיתה על האונייה "פלליו".

הבלוג "Defense Issues" העלה נקודה מטרידה נוספת. בשנת 2012 פשט כוח מחבלים מן הטאליבן על בסיס באסטיון שבמחוז הלמנד באפגניסטן, אירוע שהוגדר כאובדן הקשה ביותר של כוח אווירי אמריקני בקרב בודד, מאז וייטנאם. בפשיטה הצליחו המחבלים להרוג 11 בני-אדם ולהשמיד 6 מטוסי קרב מסוג AV-8B הרייר (מטוס הקרב הראשון בעל יכולת המראה אנכית), ששוויו נע בין 23 ל-30 מיליון דולר ליחידה ולגרום נזק למספר מטוסים נוספים.

מסוק אפאצ'י AH-64D לונגבאו  של חיל האוויר. על טייסי מסוקי הקרב נאסר לחצות את  קו הגבול ללבנון מחשש שיופלו.

מסוק אפאצ'י לונגבאו של חיל האוויר. על טייסי מסוקי הקרב נאסר לחצות את קו הגבול ללבנון מחשש שיופלו.

עכשיו, החליפו את סוג המטוסים ב-F-35 וקבלו נזק שמתקרב למיליארד דולרים. במחירים כאלה, חיל האוויר עשוי שלא לשלוח ללב הסכנה מערכת נשק יקרה כל כך, שאין כל ערבון שתוחלף בחדשה במקרה של אובדן. במלחמת לבנון השנייה, למשל, אסר מפקד חיל האוויר דאז, האלוף אלעזר שקדי, על טייסי מסוקי הקרב מסוג אפאצ'י D לונגבאו, שעלותם 24 מיליון דולר ליחידה, לחצות את הגבול ללבנון אלא במקרים חריגים, מחשש שייפגעו.

אז מה החלופה?

מטוס קרב מסוג F-16 בשירות חיל האוויר הישראלי.

מטוס קרב מסוג F-16 בשירות חיל האוויר הישראלי. ניתן לשדרגו בחלק מן היכולות של ה-F-35.

המטוסים מן הדורות הקודמים היו זולים יותר. המשמעות של אובדן מטוס אחד או יותר, במונחי עלות היתה פחות קריטית. אמנם, ארסנל היכולות שלהם לא כלל את המגוון שמציע ה-F-35, אך הם היו יעילים להפליא. לפיכך, יש לבדוק האם ניתן במקום זאת לשדרג את המטוסים הקיימים, הזולים בהרבה, ולהתקין בהם חלק מן היכולות שבמטוס החדש, כמו מכ"ם מתקדם. מחירו הגבוה ממילא של ה-F-35 יחייב את חיל האוויר לשמור במערך את מטוסי הקרב שברשותו כעת, לצד הרחבת צי המל"טים ההתקפיים של החיל. השר שטייניץ אף הציע להצטייד בטילים, בהם ה"לורה", אותם ניתן לשגר מן האוויר, הים והיבשה לטווח בן 500 ק"מ. טילים אלו זולים בהרבה ומדויקים מאוד.

הדיון הציבורי נשאר בחיל האוויר

השר יובל שטייניץ.

השר יובל שטייניץ, עמד בראש ועדת השרים שהטילה וטו חלקי על העסקה.

הדיון הציבורי בסוגיה זו, כחלק מן הדיון המתבקש על תקציב הביטחון הכולל, חשוב מאין כמוהו. למרות שבמחיר טייסת כזו ניתן לשדרג משמעותית את תקציב הבריאות, החינוך או הרווחה, הדיון מתנהל בעיקר בתוך חיל האוויר. גם הווטו החלקי של ועדת השרים הוא זמני בלבד. החיל רוצה ולכן החיל יקבל. החלטה שכזו ראוי שתתקבל לאחר דיון מעמיק, בעל ממדים פרלמנטריים וציבוריים. התעצמות צה"ל צריכה להיות ביחס לאיומים ולא על בסיס הרצון לצייד את החיל במטוס היקר ביותר. הוא לא בהכרח גם המתאים ביותר.