פרויקט הדיוק של חזבאללה הוא מבחינת ישראל עילה למלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ישראל משדרת מסרים לחזבאללה ואיראן כי עליהן לחדול מלנסות ולהצטייד בטילים מדויקים ארוכי טווח. המלחמה, אם תפרוץ, תחייב לצד המהלומה האווירית מהלך יבשתי שיש להכין מראש

בשבוע שעבר שודר ב"זמן אמת", תכנית התחקירים של "כאן 11" בהנחיית אסף ליברמן, פרק שעסק מה שמכונה באמ"ן כ"פרויקט הדיוק", אותם טילים ארוכי טווח ומדויקים שבהם חותר חזבאללה להצטייד, בין שבאמצעות משלוחי נשק מאיראן ובין שבהקמת יכולת ייצור והסבה של טילים "טיפשים" (ללא יכולת הנחייה ודיוק) עצמית. האיום מוגדר כאיום אסטרטגי, שני רק לאיום הגרעין, משום שהוא נותן בידי אויביה של ישראל יכולת לפגוע בנכסים ותשתיות חיוניים לתפקודה של מדינת ישראל, "וכדאי לפגוע בו ולהרוג אותו, תרתי משמע, עוד כשהוא קטן", אמר בתכנית ראש אגף מבצעים של צה"ל, אלוף אהרון חליוה.

מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל.) אמיר אשל, תיאר בתכנית כי ב-2013 הוטלה על החיל המשימה להוביל את המערכה למניעת העברת אמצעי לחימה מסוריה לחזבאללה. מערכה חשאית ברובה, ארוכה, סיזיפית ובעלת פוטנציאל הסלמה גבוה, בכדי לסכל את כוונת איראן לתת בידי חזבאללה אמצעי ייצור טילים ארוכי טווח בעלי יכולת דיוק גבוהה, עד כדי רדיוס של עשרה מטרים. בתקיפות אלו, אוויריות ברובן, צעדה ישראל על סף ההסלמה לא פעם, אולם אשל הדגיש בראיון כי היכן "שיש טילים, או דברים שקשורים לזה, תוקפים".

רק בספטמבר האחרון, בעקבות תקיפות שמיוחסות לישראל בסוריה ובלבנון, ירו פעילי חזבאללה טילי נ"ט לעבר מוצבי צה"ל ואמבולנס צה"לי בסמוך לגבול. תרגיל הטעיה טקטי שניהל אלוף פיקוד צפון, אמיר ברעם, קצין צנחנים שלו ניסיון רב בלחימה בלבנון, והרבה מזל גמרו את האירוע בלי נפגעים. אבל מפקד חטיבה המרחבית, אל"מ רועי לוי, יוצא חטיבת גולני שפיקד על יחידת אגוז, אמר אז בראיון ל"ידיעות אחרונות", כי לו היו נהרגים חיילים או אזרחים בתקיפה של חזבאללה אז "בצד השני היו הולכים לעשרות הלוויות. מיד לאחר מכן היה נוקאאוט. תגובה מוחצת מול הצד השני. סל הכוננות שלנו היה גדול מאוד".

כאמור, בעבר ביקשה ישראל, באמצעות נאומים ואמירות שונות שהוזכרו בתכנית, ובהם נאומו של ראש הממשלה נתניהו באו"ם שבו הציג תמונות של מתחמים בביירות שבהם הוקמו, מתחת לפני הקרקע, מפעלים לייצור מערך טילים ארוכי טווח ומדויקים להעביר מסר לחזבאללה ולאיראן שמוטב לא להקים מערך שכזה, שכן ישראל רואה בו איום חמור, ותפעל בהתאם. ניתן להעריך שהנכונות של בכירים בהווה ובעבר במערכת הביטחון להתראיין בנושא, ובכלל זה ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק וקצינים בשירות פעיל, נבעה מכך שישראל ביקשה שוב לשגר מסר שמוטב להפסיק את "פרויקט הדיוק", שאם לא כן ישראל עשויה לצאת לפעולה רחבה להשמדתו.

תגובת חזבאללה למהלך שכזה עשויה להיות קשה, ומתקיים כיום מאזן הרתעה הדדית בין ישראל לבינה. בהקשר לכך, ביקש האלוף חליוה להדגיש כי למרות שחזבאללה שידרג את יכולותיו, גם יכולות צה"ל שופרו. בצבא, אמר, "מתכוונים להפעיל את העוצמה הצה"לית הזאת כנגד כל מי שיעז לבחון אותה. ואם הילדים בישראל יהיו במקלטים, בצד השני לא יישאר כלום מהמקלטים".

דרושה יכולת יבשתית משמעותית

אבל ההצהרה הזו מחייבת בחינה מעמיקה יותר. לישראל יכולות אש ומודיעין מרשימות מאוד. בפיקודו של אשל הפך חיל האוויר לקבלן תקיפות מדויקות והרסניות, בהספק גבוה ובמהירות גדולה. כל אירוע שניתן יהיה לסיים לאחר תקיפה מדויקת ומדודה שכזו, מה טוב. אבל במידה ולמרות יכולות האש המרשימות של ישראל יוסיף חזבאללה ולירות לעבר עורף ישראל, נדרשת יכולת יבשתית משמעותית בכדי לתמרן לשטח לבנון ולהסיר את האיום. התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון" שיפרה את יכולות כוחות היבשה של צה"ל, אבל עוד ארוכה הדרך. תר"ש "תנופה", שאותה פרסם הרמטכ"ל אביב כוכבי לציבור בשבוע שעבר, אמנם מלמדת על שדרוג היכולות הקטלניות של הצבא, אבל בתחום היבשתי נראה שהמילואים שוב נשכחו מאחור.

מוטב לבצע "חישוב מחדש" ולראות כיצד, במגבלות המשאבים, ניתן לחזק את כוחות היבשה, המהווים את כוח ההכרעה העיקרי של הצבא. נוכח האיום והאתגר שמציבה הלחימה בחזית הצפונית, חובה לחזק את תחושת המסוגלות ורוח הלחימה בצבא. רוח זו מתחשלת ונבנית באימונים, בחיכוך של מפקדים ולוחמים עם האויב על הגדר (ומוטב גם מעבר לה, בדגש על גזרת עזה), וכן בהבהרה של הפיקוד הבכיר למפקדי השדה שמצופה מהם ליזום, להעז, וכי יזכו לגיבוי ותמיכה כאשר יכשלו או יטעו.

לאלוף ישראל טל מיוחסת האמירה "האדם שבטנק ינצח". התר"ש הנוכחי, כך נראה, גורס שהטנק (במקרה זה שם גנרי למערכת נשק מתקדמת) שבו האנשים ינצח. מוטב לחזור למקור.

והערה נוספת בנוגע להחלטה למנות את האלוף איתי וירוב, מפקד המכללות הצבאיות, למפקד מפקדת העומק, בנוסף לתפקידו הנוכחי. וירוב הוא מפקד קרבי מעולה שצמח בצנחנים ופיקד בהצלחה על חטיבת הצנחנים מילואים בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה. בעוד גדוד אחד שלו הונחת ממסוקים בקרבת מעוזי החזבאללה בכפרא וביעטר, הוביל וירוב כוח נוסף מן החטיבה ברגל וחבר אליו. לימים סיפר כי החטיבה פעלה בעורף החזבאללה, בלב אזורי שיגור הרקטות, "ופעלנו שם במשך יותר משלושה ימים. הפעלנו אש בתוך הסבך, פגענו במשגרים, במשאיות תחמושת, בקבוצות חמושים וביצענו ציד של עשרות מחבלים".

ייעודה של מפקדת העומק הוא לתכנן ולהפעיל מבצעים מיוחדים ורב-זרועיים ארוכי טווח במרחב המוגדר כעומק האסטרטגי של אויביה של מדינת ישראל, בשגרה ובמלחמה. המפקדה חשובה, ומוטב שמפקדה יעסוק רק בזה.

(המאמר פורסם במקור באתר "גלובס", בתאריך 23.02.2020)

אתו ללבנון: ספר חדש על מלחמה שבחרנו (ואסור) לשכוח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

העיתונאי חיים הר-זהב כתב ספר על ארבע השנים האחרונות שבהן לחם צה"ל בלבנון, 2000-1996. זו מלחמה שצה"ל שכח, והציבור הדחיק. אבל אם לא נזכור את לקחיה, אנו עלולים לחזור על שגיאותיה. 

מדינת ישראל הדחיקה, שלא לומר שכחה, את 18 שנות השהייה בלבנון. זו המסקנה שאליה הגיע חיים הר-זהב, שחקר לעומק את התקופה, בדגש על השנים 2000-1996, השנים האחרונות להחזקת צה"ל את רצועת הביטחון בלבנון. ספרו, "לבנון: המלחמה האבודה" (הוצאה עצמית, 2019), הוא ניסיון נוסף להציף בתודעה הציבורית את התקופה ההיא ולהזכיר שרגע לפני האינתיפאדה השנייה, וכמעט מיד לאחר שצה"ל נסוג מביירות ב-1983, ניהל צה"ל מלחמה יומיומית כנגד ארגוני המחבלים בדרום לבנון.

הספר מצטרף לרשימה קצרה מדי של ספרים על התקופה, ובהם "דלעת" שכתב מתי פרידמן, "אם יש גן עדן" (רומן על בסיס אירועים אמיתיים) שכתב רון לשם, "סוף סוף ירו על הפלוגה שלנו" מאת סטלה ויחיעם מרט. הספר הבולט ביותר על התקופה הוא "מלחמה ללא אות" מאת תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שעשה בלבנון את כל שנות שירותו מסגן מפקד פלוגה בגולני ועד למפקד חטיבה מרחבית.

הר-זהב, שהתגייס בנובמבר 1995, שירת כלוחם ומפקד בגדוד 931 של הנח"ל. השירות שם היה עבורו, כפי שהיה עבור האנשים שאותם בחר לראיין לספר, משמעותי במיוחד. 

באחד הלילות, כתב, יצא כוח מהפלוגה המסייעת בגדוד להשכיב מארב מצפון למוצב כרכום בגזרה המערבית. על הכוח פיקד מפקד מחלקה, יוצא היחידה המובחרת מגלן, והר-זהב היה סגנו. הכוח כמעט צעד היישר לתוך זירת מטענים "שבה חמישה מטעני כלימגור, ובגלל שהמ"מ התעקש לשנות נתיב הליכה באמצע לבנון רק בשל תחושת בטן" (עמוד 294), נמנע האסון.

מלחמה לכל דבר ועניין

בתחילה הגדיר צה"ל את הלחימה בלבנון כפעולת ביטחון שוטף, אבל בראשית 1995 חל שינוי מהותי. אז "החליטו הרמטכ"ל רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק ואלוף פיקוד הצפון עמירם לוין להגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון מלחמה לכל דבר ועניין" (עמוד 22). לוין, יוצא סיירת מטכ"ל, הוביל בפיקוד הצפון קו לוחמני שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. במקביל הוקמו בית הספר ללוחמת גרילה ויחידת אגוז בחטיבת גולני שהתמחתה בלחימה בשטח הלבנוני.

מפקדה הראשון של יחידת אגוז היה ארז צוקרמן, "איש הקומנדו הימי" (עמוד 39), קצין נועז וחותר למגע. הקמתה התגלתה כמהלך יעיל מאוד, ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמיה עשרות מחבלים.

באחד הקרבות הקשים שניהלה היחידה, ב-19 בספטמבר 1996, סרק כוח גדול בפיקוד צוקרמן את ג'בל סוג'וד ונתקל מטווחים קרובים בפעילי חיזבאללה. "לפחות עשרה אנשי חיזבאללה נהרגו בשורה של היתקלויות באותו בוקר בסבך ליד סוג'וד ופרט לשני ההרוגים של צה"ל – ההרוגים הראשונים של יחידת אגוז – נפצעו שמונה לוחמים אחרים" (עמוד 46).

בספטמבר 1997, כשבוע לאחר שכוח שייטת 13 נתקל במארב חיזבאללה וספג אחד-עשר הרוגים (והרוג נוסף מכוח החילוץ), הרגו לוחמי היחידה, עליה פיקד אז משה תמיר, את בנו של חסן נצראללה, מזכ"ל הארגון. 

"הכוח של אגוז נע ליד מוצב צד"ל בסוג'וד, על מורדות ג'בל רפיע, ופגע בכמה אנשי חיזבאללה בתום קרב שבו השתתפו גם כוחות של צבא לבנון שירו לעבר מסוקי קרב של צה"ל. לאור מעורבותו של צבא לבנון, העריכו בפיקוד צפון כי אפשר שבכיר בחיזבאללה היה בין הנפגעים בקרב" (עמוד 149). תמיר הורה ללוחמי אגוז להביא עמם את גופות פעילי החיזבאללה שנותרו בשטח. 

אחת הגופות היתה זו של האדי נצראללה, וישראל ניצלה את קלף המיקוח הזה בכדי במשא ומתן להשבת גופתו של לוחם הקומנדו הימי שנהרג באסון השייטת, איתמר איליה, שהוחזקה בידי חיזבאללה.

לחימה מתמדת, סיזיפית

אבל עם כל הכבוד ליחידות המובחרות (שחוו, כפי שאמר לי חבר ששירת כקצין בסיירת נח"ל בתקופה המדוברת, עומס יוצא דופן, עם דרישה כמעט בלתי-אפשרית לאפס תקלות ולמאה אחוז הצלחות), מן הספר עולה שלבנון האמיתית היתה שייכת לגדודי השריון והחי"ר, לתצפיתנים, לכוחות ההנדסה והתותחנים, ש"טחנו" קווים במוצבים, והשכיבו מארבים בוואדיות בצורה סיזיפית, מייאשת ושוחקת. 

אחד האירועים המשמעותיים בספר התרחש בשעות הערב ב-9 באוגוסט 1998. פעיל חיזבאללה חדר למוצב סוג'וד של צד"ל, בעת שאויש על-ידי מחלקה מגדוד הצנחנים 101, והפתיע את הלוחמים. סמל המחלקה נאבק עמו, ירה לעברו ופצע אותו, אך המחבל נמלט לסבך.

כל שרשרת הפיקוד שמעל למפקד המחלקה התייחסה בסלחנות מה ללוחמים אבל זה עתיד היה להשתנות במהירות. "עם כניסתו לתפקיד הדגיש הרמטכ"ל שאול מופז את חשיבות הניצחון בעת מגע עם האויב" (עמוד 203). מופז, שאחד מפקודיו בחטיבת הצנחנים תיאר את סגנון הפיקוד שלו כ"יחס מחמיר לתקלות קלות ערך", ניצל את האירוע בכדי לבסס נורמה והחליט להדיח את מפקד המחלקה, הסמל ולוחם נוסף מחטיבת הצנחנים. "עוד החליט לרשום הערה פיקודית למפקד יק"ל תת-אלוף ארז גרשטיין, למח"ט הגזרה המזרחית של יק"ל אלוף-משנה אביב כוכבי ולמפקד גדוד 101 סגן-אלוף איתי וירוב" (עמוד 160). כיום, כרמטכ"ל, כוכבי מדגיש גם הוא את ערך הניצחון, ולא מן הנמנע שהשיעור של מופז נשאר אתו מאז.

הטיפול בגדוד המוכה היה לקוי, אבל למרות שנוח לאמץ את הגישה לפיה מופז החמיר מדי עם הלוחמים והמפקדים, הרי שבסוף קשה להתווכח עם העובדה שמאז ואילך חתרו כוחות צה"ל למגע, ועשו כן גם בהמשך כהונתו של מופז בראשית האינתיפאדה השנייה. בהובלת וירוב הצליח גדוד 101 להתאושש מן האירוע. בקו הבא, ב-12 ביוני 1999, כוח מהגדוד "נתקל בחוליית חיזבאללה, ליד מוצב ריחן" (עמוד 219). למרות שהופתע והמ"מ נפצע, התעשת הכוח, אליו חבר גם המג"ד, והרג ארבעה מחבלים.

אירוע משמעותי אחר הוא מבצע "שבר ענן", כמעט שנה לפני הנסיגה, באוגוסט 1999. כוחות מהפלוגה המסייעת בגדוד 51 של גולני, בפיקוד יואב ירום, ארבו למחבלים בסמוך למבצר הצלבני קלעת דובאי. ירום, שהתגייס "לפלס"ר גולני" (עמוד 224) ולאחר שובו מקורס הקצינים איבד את כף רגלו בפיצוץ מטען בלבנון, שכנע את מפקדיו, מח"ט הגזרה, משה תמיר, ומח"ט גולני, גדי איזנקוט, להוציא פעילות התקפית. 

אחד הכוחות, שהתמקם במבצר, הופתע על-ידי שלושה מחבלי חיזבאללה, וספג פצועים והרוג. בהמשך נתקל כוח התגבורת שהוביל מג"ד 51, אילן אטיאס, במחבלים הנסוגים. בחילופי האש נפצע המג"ד ונהרג לוחם נוסף. לבסוף, "צמצם ירום את הטווח שבין הכוח שלו לבין חוליית החיזבאללה בתחתית הוואדי. כוח המ"פ הסתער על החולייה והרג את שלושת אנשיה" (עמוד 230).

ספר מרתק אבל חד-ממדי

חסרונו העיקרי של הספר התיאור החד-ממדי שלו את המציאות. כמעט כל הספר מלא בתיאורים אודות אנשים, שהתגייסו לצה"ל מלאי מוטיבציה ורצון לתרום, ונהרגו במלחמה שמוצגת כחסרת תכלית. המציאות היתה מורכבת יותר.

אכן, כמעט לאורך כל התקופה לא נבחנה כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט (שלחם בלבנון שנים ארוכות), טען בשעתו כי החיזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים נוסח משגב עם וכפר יובל. רק כאשר נכשל בכך, ירה הארגון על יישובי הצפון.

תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, שפיקד על יחידת הקישור ללבנון, הסביר פעם את מעגל הקסמים השלילי בו היתה ישראל נתונה באמצעות מבצע של סיירת צנחנים, במאי 1995. הכוח, בפיקוד רס"ן יוסי בכר (לימים אלוף), הרג חמישה פעילי חיזבאללה, במארב סמוך למוצב סוג'וד, וחזר בלי נפגעים. בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. בעצם, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הביצועים הבולטים והלוחמניים של פיקוד הצפון, הישיבה בלבנון לא הוסיפה לישראל דבר.

נדמה, כתב המחבר, שכמעט הכול הפך מעגלי בלבנון. "כמו המארבים שהציב צה"ל נגד כוחות חיזבאללה, שהיו בדרכם לארוב לכוחות צה"ל שיוצאים למארבים, כך גם בתחום המדיני: ישראל נכנסה ללבנון ב-1982 ולמעשה יצרה את חיזבאללה" (עמודים 133-132).

הטענה האחרונה אינה מדויקת, בלשון המעטה, ומבטאת ראייה צרה וחסרה של העימות. החיזבאללה הוקם על-ידי איראן כשלוחה שלה, במסגרת ייצוא המהפכה האסלאמית, והוא מנהל כנגד ישראל מלחמת קודש.

בתקופתו של מופז כרמטכ"ל נבחנה סוף סוף המטרה שלשמה שהה צה"ל בדרום לבנון. במקום הגנה על יישובי הצפון נקבעה מטרה חדשה: "הגנה על גבולה הצפוני של ישראל" (עמוד 165). את המטרה הזו, כפי שטענו קבוצות כמו "ארבע אימהות", ניתן למממש בלי להחזיק כוחות בשטח לבנון. אבל כפי שהתברר לאחר הנסיגה מלבנון, האיום ששמו חיזבאללה לא נמוג כשעזב צה"ל את לבנון. 

ביטוי לראייה החד-ממדית המוצגת בספר ישנו בעובדה שכמעט שאינו כולל הצלחות מבצעיות של צה"ל, וכאשר הוא עושה כן, אז הן מסתכמות במשפט לאקוני. ביולי 1997 למשל, "בהיתקלויות של אגוז, פלנ"ט צנחנים, וגדוד 101 של החטיבה" (עמוד 93), נהרגו חמישה מחבלים והכוחות חזרו בלי שריטה. במבצע "מהלך מבריק" ב-1997, שאינו מוזכר בספר, פשט כוח מיחידת אגוז בפיקוד משה תמיר על הכפר ע'נדוריה והרג שמונה מחברי כוח האבטחה של חיזבאללה בכפר.

זוהי הצלחה מבצעית די מרשימה, ומוזר שהיא ודומות לה אינן מוזכרות בספר. אין בכך, כאמור, מלערער את הקביעה שההצלחות המבצעיות לא שירתו שום תכלית מדינית ולא תורגמו לאחת כזו, אבל בלעדיהן הסיפור חסר.

גם העובדה שהיו בצה"ל קולות שקראו בזמן אמיתי לצאת מלבנון לא מוזכרת. אלוף פיקוד הצפון עמירם לוין וקציניו, ובהם יאיר גולן, קצין צנחנים שהיה מח"ט בלבנון (אז גם נפצע בהיתקלות עם מחבלים, והוסיף לפקד על הכוח עד גמר הלחימה), חשבו שהמשך השהייה של ישראל ברצועת הביטחון מיותר ועליה לצאת משם, רצוי לאחר שתכה מכה קשה את חיזבאללה. ליפקין-שחק, כרמטכ"ל, אפשר ללוין להציג את משנתו בפני הדרג המדיני שדגל בקו שמרני, ולמעשה החליט להשאיר את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים. 

לקחים שאסור לשכוח

מלבנון נסוג לבסוף צה"ל כתוצאה מהחלטה שכפה על המערכת ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק. היתה זו החלטה שראש אגף מבצעים דאז, אלוף (מיל') גיורא איילנד, תיאר בדיעבד כ"חכמה וגם אמיצה".

זהו ספר חשוב בשל העובדה שהתקופה כמו נשכחה מהלב. מה גם שהר-זהב יודע לספר סיפור והקורא כמו נשאב לספר וללבנון. אבל כוחו האמיתי של הספר הוא בשלושה לקחים שמופיעים בסופו, שאסור לשכוח.

הראשון שבהם, כתב, הוא שהלחימה המחישה "עד כמה חשוב החינוך של מפקדים זוטרים בצה"ל לפעול ולקבל על עצמם אחריות – "להגדיל ראש" כפי שהדבר נקרא בעגה הצה"לית – אך הדבר נראה טבעי כמעט, שכן הלחימה ברצועת הביטחון בדרום לבנון הייתה כמעט כולה של הפיקוד הזוטר: כזו שבה המ"מ השפיע על התוצאה יותר ממפקד האוגדה, וסמל המחלקה השפיע יותר מהמח"ט. במלחמה הזו לא היו קרבות חטיבתיים ואפילו לא קרבות גדודיים. בפעמים שבהן כוחות לוחמים פגשו אלה את אלה בשדה הקרב הם היו בסדרי גודל של כיתה מול חולייה" (עמוד 282). הלקח הזה, חייב לעמוד לעיני צה"ל בהכשרת הפיקוד הזוטר.

הלקח השני, נוגע לשאלה מדוע נדחקה המלחמה מהתודעה הציבורית בישראל. אחת התשובות שמספק הספר היא שישראל "לא ניצחה במלחמה בדרום לבנון, ואיש לא נהנה לזכור הפסדים" (עמוד 286). ומדוע הפסדנו, או לפחות לא ניצחנו? משום שהמטרה שהוגדרה לצה"ל היתה אמורפית ולא הוגדרו יעדים מדידים וברי השגה. כשאין הגדרה ברורה מה יחשב לניצחון, לא ניתן לנצח.

ישראל, כתב הר-זהב, יצאה מלבנון משום "שנמצאו אזרחים, ובעיקר אזרחיות, שיצביעו על הכישלון המחשבתי של הממשלה ושל צה"ל ויזעקו שאין בכך כל היגיון" (עמוד 289). זהו הלקח השלישי. הלוואי שתמיד יהיו כאלו שיעשו כן.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 17.12.2019)

יש עת לשתוק ולעשות, ויש עת לשגר מסר מאיים, החוכמה היא לדעת מתי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שר הביטחון הזהיר שסוריה תהפוך לווייטנאם עבור איראן, אבל יתכן והסבירות לכך היא בחזקת משאלת לב. בכלל, מוטב שהוא ואחרים בצמרת הביטחונית יאמרו פחות אודות הפעילות החשאית של ישראל, וכמאמר חז"ל, יעשו הרבה.

מהופעותיו בתקשורת, בכנסים ואפילו ברשת החברתית נראה כי שר הביטחון החדש, נפתלי בנט, נהנה מהתפקיד. אין כמעט יום שבו הוא לא מזהיר את אויביה של ישראל מפני זרועה הארוכה. השבוע, בוועידת "מקור ראשון", אמר בנט שישראל צריכה "לעבור מבלימה להתקפה. אם אנחנו נהיה נחושים אנחנו נוכל להוציא את כוחות התוקפנות של איראן מסוריה", והזהיר את איראן "שסוריה תהפוך להיות הווייטנאם שלכם".

זה סנטימנט יפה, אבל נשאלת השאלה האם השר לא אופטימי מדי. ישראל מנהלת כנגד איראן מערכה ארוכה, חשאית ברובה, לסיכול התבססותה בסוריה, שבמסגרתה נוהלו מאות מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות. בחשבון כולל נראה שההישג האסטרטגי של תקיפות אלו מסתכם במניעה, צמצום וסיכול הצטיידות הכוחות האיראניים (ושלוחתה חזבאללה) באמצעי לחימה מסוימים, בדגש על טילים בעלי טווח גדול ודיוק גבוה. באשר לנוכחות כוחות איראניים בסוריה, דומה המאמץ לניסיון לרוקן את הים בכפית.

דובר צה"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) אבי בניהו' סיכם לאחרונה בטורו ב"מעריב" את שנתו הראשונה של הרמטכ"ל אביב כוכבי בתפקיד וציין שאפיינה אותה תעוזה רבה, משום שלמרות "המציאות המורכבת הזאת, צה"ל תחת כוכבי ממשיך לבצע מבצעי סיכול גלויים וחשאיים לשמירה על הגבולות וכדי להרחיק ולצמצם סיכונים".

זה נכון, אבל אחד הגורמים שהופך זאת למורכב, הוא נוכחות הרוסים בסוריה. הפרסום (שלא אושר על-ידי אף גורם ישראלי או רוסי) על כך שהרוסים שיגרו מטוסי קרב בכדי לסכל תקיפה של חיל האוויר לפני שבוע, מלמד שהחבל שהרוסים משחררים לישראל, התקצר.

מפטפטים עצמנו לדעת

סוגיה נוספת היא הפטפטת. ככלל, זולת מקרים שבהם קדמה לכך התגרות או תקיפה של כוחות איראניים, נמנעו (לרוב) בכירים בדרג המדיני והצבאי בישראל מלקחת אחריות ישירה על פעולותיה ומהתבטאויות שיגבירו את המתיחות. אז למה השר משמיע איומים מיותרים? 

ב"הארץ" פרסם יניב קובוביץ כי במערכת הביטחון מתחו ביקורת על רצף ההתבטאויות של השר כנגד אויביה של ישראל. ברור שלאור הבחירות הקרבות נדרש בנט (כמו אחרים, ובהם ראש הממשלה) לחזק את תדמיתו בציבור, אבל מוטב לזכור שלא "הכל הולך". 

בהקשר הזה דומה שהעיקרון שמצוי בבסיס ספר המתח "צל מעל בבל" (הוצאת מעריב, 1993) שכתב דייוויד מייסון, בעברו קצין מעוטר בגדוד המשמר הוולשי של הצבא הבריטי, רלוונטי מאוד. בספר, המתרחש לאחר מלחמת המפרץ, מטיל מנהל חברת בנייה בריטית גדולה, על אד הווארד, אשר "שירת כקצין בחיל-הנחתים המלכותי ובשירות הספינות המיוחד, ה-SBS" (עמוד 34), לתכנן ולהוציא לפועל התנקשות. "המטרה היא סדאם חוסיין" (עמוד 143).

הווארד מניח שאת המשימה יזמה הממשלה הבריטית, והיא מוציאה אותה לפועל באמצעות קבלני משנה בכדי לשמר את יכולתה להתכחש למעורבותה. 

אגב, בראשית הספר כתב מייסון כי ישנו חוק לא כתוב, לפיו לא פוגעים בהנהגת האויב. עם זאת, ציין, "יש כמובן דוגמה של מדינה שמעולם לא שמה לב לחוק הזה ורדפה ללא-הרף אנשים בודדים, ברוב המקרים טרוריסטים, שביצעו מעשי-זוועה נגד אנשיה. אני מתכוון, כמובן, לישראל" (עמוד 27).

דוגמה בולטת למדיניות שתיאר מייסון היא הפשיטה שביצעה סיירת מטכ"ל בפיקוד משה "בוגי" יעלון, לחיסול סגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד, בתוניס ב-1988. בפרק המרתק על המבצע ב"רשימת חיסול", הסדרה שיצר הפרשן הצבאי אלון בן דוד ב"ערוץ 13", סיפר יעלון כי הפשיטה היתה "מבצע שבו אתה מכיש וגם רוצה לצאת החוצה בלי לקחת אחריות". להקשיב ליעלון עשוי להיות בעייתי נוכח המציאות הפוליטית, אבל אולי כדאי שהשר לפחות יקרא את ספרו של מייסון. 

בנט אינו היחיד שמדבר יותר מדי. תחקיר התכנית "עובדה" אודות פעילות הכוח המיוחד בחאן יונס בנובמבר 2018 היא דוגמה נוספת למקרה שבו ישראל, במקרה זה צה"ל, מפטפטת עצמה לדעת.

הסיבה לכך לא ברורה גם במקרה זה. אמנם מדובר בסיפור נהדר, מלא בתעוזה ואומץ על כוח מיוחד שנחשף בלב שטח אויב, פגע במחבלים וחולץ ברגע האחרון ממש, במה שלא היה רחוק מלהפוך למלחמה. אבל מוטב היה הפעם, כמו בפרסומים אודות חיסול אבו ג'יהאד, להמתין כשלושים שנים לפני שמספרים את רוב הסודות. 

אימונים מהסוג המרתיע

זה לא אומר שתמיד צריך לשתוק. לעתים חשיפת פעילות ביטחונית ומסר תקיף של הדרג המדיני והצבאי הבכיר, עשויים להמחיש לאויב את יכולות צה"ל ולהרתיע אותו. 

דוגמה לכך היא התרגיל שקיימה בקפריסין בשבוע שעבר חטיבת הקומנדו, שכפופה לאוגדה 98 המובחרת, מאגדת את היחידות אגוז, מגלן ודובדבן. כבר יותר משנתיים שיחידות החטיבה, מקיימות אימונים באי, שהטופוגרפיה שלו דומה לשטח ההררי הלבנוני. התרגיל האחרון היה הרחב ביותר בהיקפו עד כה.

ביום שישי האחרון צייץ השר בנט בטוויטר אודות התרגיל וציין שהיה "מורכב ובתנאים קשים ולא מוכרים. ככה צריך להתאמן. קשה זה טוב. מלחמה זה יותר קשה". אימונים מהסוג הזה, למתאר הזה, מוכרים לבנט היטב, שכן לאחר המסלול בסיירת מטכ"ל הוא פיקד על צוות ופלגה ביחידת מגלן (ונחשב לקצין נועז וחותר למגע).

מהפרסומים בתקשורת עולה כי בדומה לשר, המפקדים שהשתתפו באימון סיכמו אותו כמוצלח במיוחד. מח"ט הקומנדו, אל"מ קובי הלר (יוצא סיירת גולני), אמר ל"אתר צה"ל" כי התרגיל הביא לידי ביטוי "תפיסת הפעלה שלמה, יכולות מתפתחות של חשיפת אויב וכמובן קטלניות להשמדת אויב בקצבים גבוהים מבעבר". 

סא"ל א', יוצא סיירת מטכ"ל המפקד על יחידת אגוז, אמר בראיון ליואב לימור ב"ישראל היום" כי התרגיל מאפשר "להתאמן הכי קרוב שאפשר למלחמה". מפקד יחידת מגלן, סא"ל ר', סיפר בראיון כי חייליו נדרשו "לתכנון קפדני כדי להיות מוכנים לכל תרחיש, אבל גם ליכולת אלתור גבוהה, כדי להתמודד עם המשתנים בשטח". בעת שהשניים שהו בתרגיל הוחלט בצה"ל על קידומם. ר', יוצא הצנחנים, יפקד על חטיבת שומרון, וא' על חטיבת מילואים.

אף ש"צה"ל הגדול", כמאמר הח"כ לשעבר איתן כבל, הוא "לא אוגדה 98", הרי שחיזוק היכולת לפעול בכוח גדול בעומק האויב, חיוני למערכה הבאה, בדגש על זו שעלולה לפרוץ בצפון.

עדות לחשיבות שמייחס הצבא לחטיבה ולאוגדה ניתן לראות בעצם קיום התרגיל בחו"ל (השנה התאמן גם גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים, שכפופה גם היא לאוגדה, בגרמניה) ובכך שבתרגיל ביקרו הרמטכ"ל אביב כוכבי, מפקד זרוע היבשה, האלוף יואל סטריק, ואלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם.

שטח הריגה

לאחרונה יצאה מהדורה חדשה לספר "שטח הריגה" (מערכות, 2019), שבו תיאר פרדריק דאונס את חוויותיו כמפקד מחלקת חי"ר בצבא היבשה האמריקני במלחמת וייטנאם.

את ההקדמה לספר כתב האלוף איתי וירוב, מפקד המכללות, שציין שמלחמת וייטנאם האמריקנית וההתנסות הטקטית של מפקדיה רלוונטיים כיום לצה"ל, בשל דפוס הפעולה של האויב כצבא גרילה, שדומה לאלו בהם לוחם צה"ל כיום.

וירוב עשה את רוב שירותו בלבנון. כמג"ד צנחנים הוביל, ביוני 1999, הסתערות לחיסול חוליית מחבלי חזבאללה ברכס הסמוך למוצב ריחן, ובמלחמת לבנון השנייה פיקד על חטיבת צנחנים מילואים.

הוא חתם את ההקדמה באבחנה נכונה במיוחד לסוג המערכות שבהן נלחמת ישראל בשני העשורים האחרונים, שבהן אין קרב מכריע גדול דוגמת כיתור הארמיה השלישית של הצבא המצרי בסיני ב-1973. לתפיסתו, "אוסף של קרבות טקטיים, נחישותם של המפקדים ומנהיגותם, הם שקבעו בעבר – ויקבעו גם בעתיד – את תוצאות המערכה" (עמוד 4).

חשוב אם כן לאמן את אותם מפקדים, באימון שידמה את הלחימה ככל שניתן, וכדאי שגם בצד השני יידעו שבצה"ל מתכוננים. אולי זה ירתיע אותם. אם לא, לפחות הכוחות יהיו מוכנים.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 10.12.2019)

משחק הכיסאות 2.0 | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מינה הרמטכ"ל כוכבי שורה של קצינים לתפקידי מפתח, שזהותם מלמדת על החשיבות שהוא רואה לזרוע היבשה ולתמרון הקרקעי. 

השבוע החליטו הרמטכ"ל כוכבי וראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, על מינוי האלוף הוותיק, יואל סטריק, לתפקיד מפקד זרוע היבשה. זהו מינוי נכון, שמלמד על החשיבות שרואה הרמטכ"ל לשדרוג וחיזוק זרוע היבשה, שכן אף שבמהלך כהונת הרמטכ"ל איזנקוט התקיים בניין כוח משמעותי ששיפר את כשירותה המבצעית, הרי שטענות שהעלה נציב קבילות החיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק, מלמדות שנדרשת עוד עבודה רבה בכדי לגשר על הפערים הרבים במוכנות הכוחות ליום פקודה. כבר נכתב כאן שהאינדיקציה לחשיבות תחום מסוים נמדדת במשאבים שמוקצים לו ובאנשים ששמים לעמוד בראשו. מינוי סטריק, שזה יהיה תפקידו השלישי כאלוף ומאחוריו קריירה ארוכה במהלכה פיקד על חטיבת גבעתי, אוגדת הגליל ופיקוד הצפון, מהווה אפשרות לשינוי, אך הוא יהיה חייב לבוא, כפי שציין יואב לימור ב"ישראל היום" עם הבטחה לסמכויות, תקציבים וגיבוי ותמיכה מצד הרמטכ"ל.

מימין: הרמטכ"ל גנץ ומח"ט הצנחנים ברעם בתרגיל חטיבתי, 2011, (צילום: דו"צ).

מחליפו של סטריק בפיקוד הצפון יהיה האלוף אמיר ברעם (שהיה מג"ד שלי בצנחנים, והערכתי מאוד). זירת לבנון מוכרת לו היטב משנים ארוכות של לחימה. לפני כ-25 שנים, פיקד ברעם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים במבצע מורכב בסמוך לכפר מזרעת כפרה בלבנון, במהלכו הכווין הכוח מסוקי קרב שפגעו והרגו ארבעה מחבלי חזבאללה. כמה שנים מאוחר יותר הוזעק ברעם לפקד על הסיירת החטיבתית, לאחר שמפקדה איתן בלחסן נהרג בהתקלות בדרום לבנון. ברעם שיקם את הפלוגה ואף הספיק להוביל את לוחמיה בהתקלות מוצלחת עם מחבלים, זמן קצר לפני שנסוג צה"ל מלבנון. באינתיפאדה השנייה פיקד על גדוד 890, ובהמשך פיקד על יחידת מגלן, חטמ"ר שומרון, חטיבת הצנחנים הסדירה ושתי אוגדות. ברעם, פקוד ותיק של הרמטכ"ל עוד מהתקופה שבה האחרון היה מפקד פלוגה בצנחנים, צפוי להיות חבר חשוב במטכ"ל של כוכבי. שלא כמו חלק מבכירי מערכת הביטחון, ברעם הוא חסיד של התמרון היבשתי. "אני אוהב את כיפת ברזל, אבל בסוף היא תמצה את עצמה. מגיע השלב שבו כל כיפה צריכה פטיש לידה. ואז נצטרך לשלוף מהזיכרון את מה שעשינו בחומת מגן", אמר בשעתו בראיון ל"הארץ"במקרה של מערכה בלבנון יידרש ברעם לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף. סטריק יהיה האיש שיידרש עכשיו לסגור את פערי הכשירות ולוודא שכוחות היבשה יהיו כשירים ונכונים לבצע אותו. 

שני קצינים נוספים שקודמו בסבב המינויים הם התא"לים איתי וירוב ויהודה פוקס, שיתמנה לנספח צה"ל בארצות הברית. וירוב, שפיקד בהצלחה על חטיבת צנחנים מילואים בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת עזה, יחליף את ברעם כמפקד המכללות הצבאיות. פוקס, שפיקד על חטיבת הנח"ל והחליף את וירוב באוגדת עזה, הוא קצין מוכשר, אבל מוטב היה שהנציג הביטחוני הבכיר ביותר לבעלת הברית האסטרטגית של ישראל לא יהיה אלוף בתפקיד ראשון, מוכשר ככל שיהיה, שחסר ניסיון במטה הכללי ובקומה האסטרטגית של המדינה. 

מודל מופז

לפני 16 שנים פרסם העיתונאי אביחי בקר (בעצמו גולנצ'יק) כתבה ב"הארץ" אודות האלוף, לימים הרמטכ"ל, בני גנץ לרגל מינויו לתפקיד אלוף פיקוד הצפון. "איכשהו קרה שכל הקצינים שהתקבצו סביב שולחן הישיבות של מח"ט הצנחנים אל"מ מופז מפקדים היום על כל הגזרות הרגישות והחשובות ביותר של צה"ל", כתב בקר. דוגמאות לא חסרו לו: מפקד אוגדת איו"ש היה יצחק "ג'רי" גרשון, שהיה מפקד גדוד 202 בחטיבה ולחם תחת מופז בפשיטה החטיבתית על מעוז החזבאללה במיידון, מפקד אוגדת הגליל היה מאיר כליפי, קצין האג"ם החטיבתי באותה פשיטה. ישראל זיו פיקד על גדוד 50 באותה עת ובמקביל פיקד גנץ עצמו על 890. "איך שלא בוחנים את התופעה, מתעוררת תהייה כיצד כל החוכמה והמקצועיות הצבאית נובעות ממקור אחד בלבד – חטיבת הצנחנים של מופז", נכתב שם.

עם מינוי כוכבי לרמטכ"ל שבה ועלתה התהייה הזו, שכן סביב שולחן המטכ"ל שלו יושבים שלושה אלופים ששירתו תחתיו כמפקדי גדודים: אמיר ברעם, מפקד המכללות, אהרון חליוה, ראש אגף מבצעים, ומיקי אדלשטיין, נספח צה"ל בארה"ב. אליהם מצטרף בקרוב, כאמור, איתי וירוב ששימש כמפקד בסיס האימונים החטיבתי תחת כוכבי (וזה לא שאין במטכ"ל צנחנים נוספים כמו הרצי הלוי ומוטי ברוך, שלא שירתו תחתיו). על פניו, קודמו מפקדים ראויים לתפקידים שבהם יוכלו להביא את יתרונותיהם וניסיונם לכלל מימוש מיטבי, אבל בכדי למנוע את הסיכון שסביב שולחן המטכ"ל ישבו אנשים שחושבים באופן דומה, כי צמחו באותו בית גידול, מוטב שבמינויים הבאים יינתן מקום גם למי שצמחו בשריון, בתותחנים ואולי אף בהנדסה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 19.02.2019) 

 

סוגרים פערים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בצה"ל הוחלט על מינוי תא"ל יניב עשור לראשות חטיבת המבצעים, אבל מוטב לשים לב דווקא למינוי המפתיע של תא"ל אורי גורדין לראש מטה זרוע היבשה, שכן הוא מלמד על הבנה של הצבא את הפערים בהכשרה ובמסלול של מי שעברו מהכוחות המיוחדים ל"צה"ל הגדול". 

תא"ל יניב עשור, מונה לראש חטיבת המבצעים של צה"ל, (צילום: דו"צ).

בצבא החליטו באחרונה על שיבוצם של שני קצינים בדרגת תא"ל לתפקידי מפתח. תא"ל יניב עשור, גולנצ'יק שפיקד על גדוד 51 של החטיבה במלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת הבשן בגבול סוריה, מונה לראש חטיבת המבצעים. מדובר, אולי, בתפקיד התא"ל החשוב בצבא, החושף את המכהן בו לקומה האסטרטגית של העיסוק באתגרי המדיניות והביטחון בישראל מחד גיסא וברמה הטקטית הנמוכה ביותר מאידך גיסא. להגדיר את התפקיד כקצין המבצעים של הצבא זה "לשנמך" אותו משמעותית. הכל מגיע לשולחן שלו. כל הפרת סדר באיו"ש (מישהו אמר עאהד תמימי), כל מבצע מיוחד בשיתוף הצבא והמוסד, כל פעילות ביטחון שוטף ובוודאי כל מהלך מתמרן במלחמה. הכל עובר דרכו ודרך החטיבה שלו שהיא מרכז העצבים של הצבא. במקביל החליט הרמטכ"ל איזנקוט, בצעד מפתיע, למנות את תא"ל אורי גורדין, לראש מטה זרוע היבשה, שם יחליף את תא"ל איתי וירוב, קצין צנחנים שפיקד על אוגדת עזה הפורש מצה"ל. מדובר במינוי מפתיע שכן היה צפוי שגורדין יתמנה דווקא לתפקיד שקיבל עשור או לחלופין יכהן כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה. יש בכך בכדי ללמד על מגמה חיובית בצבא, שמזהה פערים במסלול ההכשרה והקידום של קציני מפתח, הצפויים לכהן בתפקידים בכירים גם בהמשך, ופועל בכדי לגשר עליהם.

מה שיש לו ומה שאין לו

תא"ל גורדין עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, יחידת העילית של צה"לואף פיקד עליה. בהמשך פיקד על חטיבת מילואים של הצנחנים ועל חטיבת הנח"ל ב"צוק איתן". החטיבה בפיקודו לחמה בהצלחה בגזרת העיירה בית חאנון, השמידה פירי מנהרות ואמצעי לחימה. בראיון לאחר המבצע ציין שהחטיבה הצליחה לפגוע קשה בכוחות החמאס והג'יהאד אסלאמי פלסטיני בעיירה. לדבריו, מפקד הכוח הפלסטיני במרחב "נס על נפשו. הכוחות המיוחדים של גדוד בית חאנון חוסלו גם הם. בין 150 ל-200 לוחמים נהרגו בבית חאנון. אני חושב שזה די אומר שניצחנו את הגדוד הזה". לצד הכוח שהפעילה החטיבה הדגיש גורדין בשיח מח"טים, שהתקיים בשעתו בכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי, כי גם בלחימה ב"שטחים מרובי אוכלוסיה, שהאויב מנצל אותם לרעה בציניות שלו ובאופן לחימה הלא מוסרי שלו, אנחנו לא צריכים להסיר את המוסר אלא ההיפך – לפעול על-פיו. אני חושב שזה מייצר מורכבויות, אני לא אשקר, אבל זה מורכבויות שאני רוצה שיישארו". לאחר כשנה בלבד כמפקד חטיבת הנח"ל הוא קודם ומונה למפקד עוצבת האש, אוגדת הצנחנים, שם עסק בעיקר בהקמת חטיבת הקומנדו החדשה של צה"ל. 

משמאל: תא"ל גורדין כמח"ט הנח"ל במבצע "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

אף שפיקד על סיירת מטכ"ל הרי שלצבא ה"אמיתי", הנושא בעול הבט"ש בשגרה ומהווה את עיקר הכוח המתמרן במלחמה, הוא נחשף פחות. את כל מסלולו עשה גורדין ביחידות האיכותיות ביותר של הצבא, שבהן חוסרים לוגיסטיים, איכות כוח אדם נמוכה וכשירות לא מספקת כמעט שאינם קיימים. למצער, אלו הם איים של מצוינות בצבא בינוני, כפי שתיאר זאת פעם האלוף (מיל') ישי בר בטרם מלחמת לבנון השנייה. כשנשאל בראיון על-כך שמעולם לא פיקד על גדוד השיב גורדין שאף שהדבר נכון הוא תהה "כמה מאלה שכן עשו תפקיד מג"ד היו מפקדי סיירת מטכ"ל?". אם להתעלם מן הזחיחות שבדברים, היא מצביעה בדיוק על אותו ניתוק מן הצבא שמחוץ ליחידה.

התשובה, אגב, היא לא מעט. יוני נתניהו ובוגי יעלון למשל, היו מפקדי גדודים בטרם שימשו כמפקדי היחידה, זה בשריון וזה ב-890. מה גם שמאחר ועברו ליחידה מהצנחנים סביר שהיו צריכים לגשר על פחות פערים. אחרים שגדלו בה, כמו אהוד ברק, עמירם לוין ושי אביטל, הקפידו לפקד על גדודי שריון בכדי להכיר טוב יותר את צה"ל, על מערכיו המתמרנים. זהו, אם כן, פער מובנה בילקוט השירות שלו. זה לא אסון, מה גם שהוא אינו הקצין הבכיר היחיד שפתח פער כזה. בהחלט אפשר להתגבר על הפער אם כולם, גורדין ודומיו כמו גם המערכת שמעליהם, יכירו בכך ויפעלו (כל העת) כדי לגשר עליו ולשפר את הידע וההבנה שלהם בתחום. אם לא, יהיו בצה"ל, כמו ב-2006, מפקדים נועזים מלאי רצון טוב, שנשענים על כישרון ולא הכשרה ואינם בקיאים די צורכם בתפקיד שעליהם למלא. התפקיד שאליו שובץ הוא ניסיון ראוי לגשר עליו ויאפשר לגורדין להכיר את צה"ל הגדול, האפור והשוחק, על ליקויו וחוסריו בתחום הלוגיסטי, בתחום כוח האדם ובשאר סוגיות בניין הכוח. בצבא שבו שבו ההכשרה לתפקיד מעל לדרג המח"ט היא התפקיד עצמו, מדובר בניסיון קריטי שיקנה לו הבנה עמוקה יותר, אם ירצה יום אחד לפקד על פיקוד מרחבי או על גיס. 

 הנח"ל: בית גידול לפיקוד בכיר

האלוף (מיל') רוסו כמח"ט הנח"ל, נחשב למי שהעלה את החטיבה רמה, (צילום: דו"צ).

המינוי של גורדין מצביע, שוב, על כך שחטיבת הנח"ל הפכה בשנים האחרונות לבית גידול למפקדים בכירים. כבר באמצע שנות התשעים חל שינוי משמעותי בחטיבה, תולדה של מינוי קצינים איכותיים כמפקדיה. בין אלה ניתן למנות שורה של מפקדים יוצאי הצנחנים, כמו יצחק איתן, אלי אמיתי, יאיר גולן, ורוני נומה, וכאלו שצמחו דווקא ביחידות העילית ובהם טל רוסו (שנחשב כמי שהקפיץ את החטיבה רמה), נועם תיבון, מיקי אדלשטיין ומפקדה הנוכחי, אל"מ דן גולדפוס, יוצא שייטת 13. בראשית האינתיפאדה השנייה למשל, לחמה החטיבה ב-21 מבצעים, חלקם בהיקף קטן וחלקם גדול, בהם "חומת מגן".

החטיבה גם מקפידה למשוך לתוכה קצינים צעירים מהיחידות המיוחדות לתפקיד פיקוד, בהם תא"ל שי אלבז מהקומנדו הימי והאלוף נדב פדן מסיירת מטכ"ל. במקביל היא הפכה ליצואנית של קצינים לאותן יחידות ממש ובהם סא"ל אייל וייס, שנהרג כמפקד דובדבן בתאונה מבצעית, ואל"מ אבי רוזנפלד, שפיקד על שלדג. בנוסף, שניים ממפקדי האוגדות החשובות בצה"ל, איו"ש ועזה, הם יוצאי החטיבה ובמטה הכללי הנוכחי יושבים ארבעה שפיקדו עליה (אם כי רק אחד, אמיר אבולעפיה, גם החל את שירותו בה), יותר ממספר חובשי הכומתות החומות והסגולות. השדרוג שעברה חטיבת הנח"ל לקח זמן רב, אבל את התוצאות רואים בשטח. תהליך דומה התקיים בגבעתי. זהו מודל שכדאי לאמץ גם ליחידות נוספות בצבא ובהן חטיבת כפיר

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 25.12.2017)

והרי התחזית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בקרוב עתיד להתקיים סבב המינויים במטה הכללי. בבורסת השמות נציגים מובהקים של צבא ההתקפה לישראל, אבל המטכ"ל של 2030 יהיה מורכב מקצינים עם מסלול שירות שונה בהרבה, שכולל פיקוד על יחידות חי"ר, סייבר וכלי טיס בלתי מאוישים.

מימין: האלופים יאיר גולן ומחליפו כאלוף פיקוד הצפון, אביב כוכבי, 2014, (צילום: דו"צ).

במאמר שפרסם השבוע ב"ישראל היום" הציג יואב לימור את תחזית סבב המינויים הקרוב במטה הכללי, שאמור להיות האחרון שיבצע הרמטכ"ל איזנקוט בכהונתו (את זה שאחריו כבר יבצע במתואם עם מחליפו). תחזיות שכאלה טומנות בחובן אפשרות סבירה במיוחד שמי שכותב אותן ייצא בסוף יותר טועה מצודק, ולא בהכרח באשמתו, משום שהמינויים במטה הכללי אינם נעשים רק בהסתמך על הכשירות וההתאמה של מי מהקצינים לתפקיד. ישנם שיקולים נוספים שעשויים לטרוף את הקלפים. לפני כעשרים שנה ניסה לימור, אז ב"מעריב", לשרטט את המטה הכללי של 2008. היו לו אז לא מעט ניחושים מוצלחים כמו יואב גלנט, יוצא הקומנדו הימי הראשון שעבר ל"ירוקים", אלעזר שטרן ובני גנץ מהצנחנים וכן משה קפלינסקי וגדי איזנקוט מגולני. מצד שני, איש לא צפה שחטיפת החיילים בהר דב תסיים את הקריירה של תא"ל צביקה גנדלמן ושתא"ל ארז גרשטיין, מפקד יק"ל, ייהרג בלבנון מפגיעת מטען צד.

בהמשך לכך העריכו כתבים צבאיים ב-2003 כי הרמטכ"ל שיתמנה ב-2005 יבוא משורות צבא היבשה, והופתעו כשדן חלוץ הפך לסגן רמטכ"ל ולמועמד מוביל לתפקיד. גם ההערכה שהמח"טים המובילים של "חומת מגן" יגיעו למטכ"ל לא התממשה במלואה. אביב כוכבי מהצנחנים ויאיר גולן מהנח"ל אכן היו לסגני רמטכ"ל (וגם נועם תיבון שצמח בסיירת מטכ"ל), אבל גל הירש, עימאד פארס וצ'יקו תמיר, כל אחד מסיבותיו שלו, לא הגיעו. בקיצור, סיפור התחזית והנבואה שייך, כנראה, בעיקר לשוטים, או לפחות לחזאי מזג אוויר.

הלוי לדרום וחליוה למרכז

האלוף הלוי, בימיו כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

במאמרו העריך לימור כי ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, ימונה למפקד פיקוד דרום וכי ראש אגף המבצעים (אמ"ץ), ניצן אלון (שאותו החליף הלוי כמפקד סיירת מטכ"ל), לא יחליפו בתפקיד, אף שהוא המועמד המתאים והמנוסה ביותר. אלון, ששאף להתמנות לתפקיד כבר ב-2014, לא זכה לכך בשל לחץ מצד גורמים בימין שנטרו לו על ימיו כמפקד אוגדת איו"ש וכאלוף פיקוד המרכז. במקומו מונה אז הלוי, באקט חריג, לראש אמ"ן בתפקידו הראשון כאלוף בעוד שאלון מונה לראש אמ"ץ, התפקיד השלישי בחשיבותו במטכ"ל. לא מן הנמנע שאלון יתמודד על תפקיד סגן הרמטכ"ל בסבב הבא ויכהן תחת מחליפו של איזנקוט. על ראשות אמ"ן אם כן, מתמודדים על-פי לימור אלוף פיקוד המרכז רוני נומה ומפקד הגיס תמיר היימן, שמהווים גם מועמדים ריאליים להחליף את אלון בראשות אמ"ץ, וכן תא"ל ליאור כרמלי.

למרות המתיחות הקבועה בצפון במסגרתה, ע"פ פרסומים זרים, מבצעת ישראל פעולות סיכול רבות במטרה למנוע את התעצמות חזבאללה, הרי שהמערכה הבאה עשויה להיפתח דווקא ברצועת עזה. הסיבה לכך נעוצה במכשול ההנדסי שמקים צה"ל נגד מנהרות החדירה של החמאס, מהלך שעשוי לגרום לארגון להוציא לפועל מכה מקדימה בטרם ימנע ממנו המכשול את האפשרות להפעיל את מערך המנהרות שלו. הלוי הוא קצין מנוסה שפיקד על חטיבת הצנחנים ב"עופרת יצוקה" בעזה ועל עוצבת הגליל בצפון. בהקדמה שכתב לגיליון השני של כתב העת "מודיעין הלכה ומעשה" שראה אור לאחרונה, ציין הלוי כי אויביה של ישראל ואתגריה הביטחוניים השתנו. מכמה מדינות אויב מולם ניצבה מצאה עצמה ישראל מתמודדת עם אוסף משתנה וכמעט אינסופי של ארגונים ובודדים החמושים בטכנולוגיה חדישה, כמו רחפנים, יכולות אש מדויקת, כוחות קומנדו ועוד. לתפיסתו, שינויים אלו הופכים את המודיעין ל"מצפן איכותי ליוזמה בקרב, אשר ביכולתו להכווין את מאמצי האש והתמרון. היכולת להביא את המודיעין לשטח ולחברו לפעילות המבצעית, בהגנה ובהתקפה, היא המבחן האמיתי של הצבא המודרני" (עמוד 7). כראש אמ"ן המשיך הלוי במהלך שהחל קודמו, אביב כוכבי, שחיבר בין מודיעין עדכני לכוחות המתמרנים. כמפקד פיקוד הדרום בעימות הבא הוא יידרש לצד השני של המשוואה – הפעלת כוחות צה"ל בתמרון יעיל, מהיר ואגרסיבי.

בהמשך התחזית ציין לימור את ראש אט"ל, אהרון חליוה, כמועמד המוביל לתפקיד אלוף פיקוד המרכז. השבוע צץ שמו של חליוה בתקשורת לאחר שהורה להפסיק שיעור תורה לחיילים, שנערך מדי יום א' בעיר הבה"דים שבנגב. השיעור התקיים בחניון ההסעים שמחוץ לקרית ההדרכה, ללא תיאום עם הצבא ולא על-ידי רב צבאי. כצפוי, ההוראה זכתה לביקורת מצד גורמים בציבור הדתי, שלא שכחו לחליוה את התנגדותו, כמח"ט הצנחנים למסלולי שירות מקוצרים, ובהם ישיבות ההסדר. חליוה טען אז שהמסלול "לא ערכי" ולא משתלם לצבא, והודה שבשל כך הוא מפלה אותם לרעה בהקשר יציאה לקורסי הפיקוד. סביר שחליוה ניסה אז בעיקר להניע את המשרתים במסלולים אלו לתרום יותר. אם אכן יתמנה למפקד פיקוד המרכז הוא עשוי למצוא עצמו בעימות מתמשך עם אותם גורמים בדיוק, שחלק ניכר מהם מתגורר מעבר לקו הירוק, וניכר שהם נוטרים לו טינה.

מסלול משולב: יבשה, סייבר וכטב"מים

יחידת סייבר בצה"ל, (צילום: דו"צ).

צה"ל הוא צבא לוחם, שאנשיו עוסקים בלחימה כמעט רציפה למן יום היווסדו. ככזה הוא מקדם את מי שהצטיין בלחימה. השנים שעשה צה"ל בלבנון והלחימה באינתיפאדה השנייה, שם באו לידי ביטוי בעיקר חטיבות החי"ר והיחידות המיוחדות, הביאו לכך שהנוכחות של בוגריהן במטה הכללי גדלה, בעיקר על חשבון יוצאי חיל השריון. ועדיין המטכ"ל של איזנקוט מאוזן יחסית ונציגים לכל זרוע וחיל (ובכלל זה אלוף שעשה את עיקר שירותו בחיל ההנדסה). כעת ממתינה שכבת תא"לים לקידום לדרגת אלוף, לפיקוד על הגיס הצפוני והגיס המטכ"לי, שבה ניתן למנות את מוטי ברוך ואמיר ברעם (שבדומה לחליוה היה מג"ד שלי בצנחנים, והערכתי מאוד) עשו מסלול דומה מאוד בחטיבה האדומה, ממנה מגיעים גם איתי וירוב וליאור כרמלי, וכן את איציק תורג'מן, יוצא הדופן בחבורה, שצמח בשריון. בנוסף מתמודדים יהודה פוקס, צנחן שעשה את עיקר שירותו בנח"ל, יניב עשור, גולנצ'יק שפיקד על גדוד 51 של החטיבה במלחמת לבנון השנייה, ואורי גורדין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד על הנח"ל ב"צוק איתן", על שני תפקידי מפתח: המזכיר הצבאי של ראש הממשלה וראש חטיבת המבצעים, אולי תפקיד התא"ל החשוב בצבא.

כלל הקצינים הללו, שפיקדו במהלך שירותם על יחידות מובחרות ועל כוחות מתמרנים בלחימה, מגיעים ממה שניתן לכנות "צבא ההתקפה לישראל". אבל במטה הכללי של 2030 תגדל דווקא נוכחותם של קצינים (וקצינות) יוצאי יחידות הסייבר והכלים הבלתי מאוישים, שכן אלה תופסים נפח הולך וגדל מפעילות צה"ל בזירות השונות. יתרה מזאת, צה"ל יידרש ליותר מסלולי שירות משולבים ומגוונים מבעבר. לצד מסלולי שירות שבמסגרתם מדלגים קצינים בין חטיבות החי"ר לכוחות המיוחדים ובחזרה, יידרש צה"ל לפתח מסלולי שירות משולבים גם בין זרועות אחרות. דוגמאות למסלולים שכאלה ישנם כבר כיום, דוגמת זה של אל"מ ח', יוצא יחידת דובדבן שפיקד על סיירת הנח"ל ועל גדוד בחטיבה, שבהמשך שימש כראש מחלקת ההגנה בסייבר באגף התקשוב קודם לכן פיקד על יחידת ממר"ם, ורס"ן י' מחיל התותחנים שמונה לאחרונה למפקד טייסת כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים) בחיל האוויר. מאחר וצבאות, גופים עתירי משאבים, נמצאים תמיד בחזית הפיתוח הטכנולוגי, ניתן להעריך בביטחון כי רבים יישאפו לשרת במערכים אלו, שכן השירות בהם טומן בחובו גם האפשרות כי לאחר השירות ישתלבו בחברות היי-טק. כאן טמון האתגר השני, שהרמטכ"ל פועל להתמודד מולו כבר עכשיו, באמצעות הרפורמה שמגדירה מחדש את מעמדם של לוחמי היחידות שמיועדות לתמרן לשטח האויב בלחימה (חי"ר, שריון, הנדסה, תותחנים ועוד) כלוחמי חוד ומקנה להם תנאים משופרים, כיצד להבטיח שגם בעתיד יתגייסו צעירים וצעירות איכותיים למערך הלוחם וכיצד להשאיר את הטובים שבהם בקבע.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 07.10.2017)

 

 

"התודעה גוברת על הידיעה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסקנות ממצאי דו"ח פנים-צה"לי שבחן את מוכנות הכוחות למבצע "צוק איתן" מעידות, ככל הנראה, על כשל חוזר ממערכות קודמות של הכרת האיום ללא הבנתו.

בספר הדגיש לידל הארט את חשיבות הדמיון למפקד צבאי, (מקור: אתר סימניה).

בהרצאה שנשא לפני שנתיים במכינה הקדם-צבאית עצם, הדגיש תא"ל איתי וירוב, (מפקד אוגדת עזה דאז), את חשיבות הדמיון עבור מפקד צבאי. וירוב סיפר לחניכים על ספרו של התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי באזיל הנרי לידל הארט, "הצד השני של הגבעה" (הוצאת מערכות, 1986). הספר, בו פורש הכותב לקט משיחותיו עם מפקדים בכירים בצבא הגרמני מיד עם תום מלחמת העולם השנייה, נפתח עם אמירתו של הגנרל הבריטי וולינגטון, גיבור קרב ווטרלו, כי ניצח בקרבותיו משום שבילה את חייו בניסיון לנחש מה מצפה לו בצדה השני של הגבעה. הערה זו, כתב לידל הארט, "הפכה ברבות הימים לביטוי המציין את הדמיון הנדרש מן הגנרלים לנחש מה מתרחש "מצידה השני של הגבעה" – מאחורי חזית האויב ובמוחו של האויב. בנוסף לכך היוותה הערה זו תאור ממצה של תפקידי המודיעין" (עמוד 11). להמחשת דבריו תיאר וירוב כיצד כמפקד גדוד צנחנים בשנת 1999, הצליח, כשברשותו רק שברי מידע מועטים, לצפות את פעולת האויב ולהוציא לפועל מארב בעומק לבנון שהביא להריגת ארבעה מחבלים.

בשבוע שעבר נודע כי תחקיר פנים-צה"לי אודות מבצע "צוק איתן" קובע כי "ערב המבצע היו המנהרות ההתקפיות עבור רוב מפקדי הכוחות המתמרנים בחזקת נעלם. הייתה הכרה של האיום, אך עוצמתו וממדיו לא נתפסו". בנוסף נמצא כי הפעלת הכוח של צה"ל לא הצליחה לערער את שיווי המשקל של החמאס ו"להניח את האויב על קרני הדילמה", כדברי הגנרל שרמן. את התחקיר קיימה ועדת בדיקה שמנתה כ-30 קצינים בראשות האלוף יוסי בכר, מפקד הגיס המטכ"לי. בכר, קצין צנחנים שלחם שנים ארוכות בלבנון ופיקד על אוגדת עזה, הוציא תחת ידו מסמך מקיף שבחן את תפקוד כלל הכוחות המתמרנים במבצע. לקחי התחקיר מיושמים בימים אלה הן בתכנית הרב-שנתית גדעון לבניין הכוח הצה"לי, והן בפיקוד הדרום.

האלוף יוסי בכר, קבע כי המנהרות היו "בחזקת נעלם", (צילום: דו"צ).

האלוף בכר, קבע כי המנהרות היו "בחזקת נעלם", (צילום: דו"צ).

קביעתו של האלוף בכר כי המנהור ההתקפי בעזה היה "בחזקת נעלם" בעבור הכוחות, מהדהדת את אמירתו של חגי מרדכי, מח"ט הצנחנים במלחמת לבנון השנייה, על אודות מערך "שמורות הטבע" שבנה חזבאללה ושעשה בו שימוש במלחמה. מרדכי הודה אז ביושר כי בטרם המלחמה טעה בחושבו שמדובר "בכמה אוהלי סיירים עם שקי שינה וקופסאות שימורים". זאת, למרות שבאמ"ן היה מידע רב אודות האיום. אולם, המודיעין לא תורגם לכדי תובנות אופרטיביות ולהתכוננות שנדרשה מהכוחות הלוחמים. "ידענו אבל לא הבנו" הוא משפט שגור כשמדברים עם מי שלחמו בלבנון ובעזה בעשור האחרון, או "התודעה גוברת על הידיעה", כפי שניסח זאת בשעתו ח"כ עפר שלח בכנס שעסק ב"צוק איתן". זוהי אינה תופעה חדשה בצה"ל, והדוגמא הבולטת לכך מהעבר היא במלחמת יום הכיפורים, אז נתקלו כוחות צה"ל בטילי נ"מ ונ"ט ללא הכנה מתאימה – אף שהיה מודיעין אודותם – ונגרם להם נזק כבד בשל כך.

הסברים שונים ניתנו לליקויים סביב "צוק איתן", משכנעים יותר או פחות. כך למשל המציאות התקציבית, שבימיו של הרמטכ"ל הקודם בני גנץ הייתה מגבילה מאוד בהשוואה לתקופה הנוכחית. הסבר אחר הוא שהדרג המדיני, בשנים שקדמו ל"צוק איתן", מיקד את תשומת הלב של הצבא באיראן ולא בחמאס. בישראל נוטים לרוב לחפש אשמים מתוך הנחה שמישהו התרשל. עם זאת, היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות והזנחת מוכנות כוחות היבשה, יש בהם כדי להטריד ברמה המערכתית והם מצריכים יותר מאשר הטחת ביקורת ברמטכ"ל הקודם, בני גנץ, ובראש אמ"ן לשעבר, אביב כוכבי. כשארגון כושל שוב ושוב בזיהוי האיום הקונקרטי למערכה, כנראה שהדפוס טבוע במערכת ואינו נעוץ רק באשמתו הישירה של מישהו. מוטב לבדוק כיצד זה יתכן שהצבא, פעם אחר פעם, חרף מידע על איום קונקרטי כזה או אחר שמצוי ברשותו, מגיע למערכה כשמפקדיו וחייליו חסרים תכנית אופרטיבית ואמצעי לחימה מתאימים.

מאז מבצע "צוק איתן" הגדילה הזרוע הצבאית של החמאס את מצבת הלוחמים של כוח נוחבה, יחידת הקומנדו של הארגון, לכדי 5,000. בנוסף שקדו בארגון על פיתוח רקטות תלולות מסלול קצרות טווח (שהוכחו כיעילות יותר), כמו גם על רכישת יכולות חדשות ובהם כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים). יתכן אף שבדומה לאיומי חזבאללה על יישובי צפון ישראל, מתכננים בחמאס להשתלט בעימות הבא על יישוב בעוטף עזה. היעדר מתווה מוסכם על פתרון למשבר ההומניטרי ברצועה הופך את העימות הבא לתרחיש צפוי, כשהשאלה היא העיתוי. אף שסביר מאוד שהמנהור ההתקפי יהווה חלק מתורת ההפעלה של החמאס בעימות הבא, הרי שניסיון העבר מראה כי הארגון אינו קופא על שמריו. המנהרות היו ההפתעה של הסיבוב הקודם, לא מן הנמנע שכעת שוקדים בחמאס על הפתעה חדשה.

בצה"ל אוהבים לצטט את קלאוזוביץ ולומר ששדה הקרב הוא ממלכת אי-הוודאות, ושהפתעות תמיד תהיינה. חשוב לומר, שכמו טילי הסאגר ב-1973, כך שמורות הטבע ב-2006 והמנהרות ב-2014: מדובר בהפתעות טקטיות ולא אסטרטגיות, וכדאי שלא לתת להן משקל אסטרטגי, מטרידות ככל שתהיינה. אולם, רצוי לצמצם אותן למינימום ההכרחי ו"לנחש" את הנעשה מצידה השני של הגבעה, כך שלמערכה הבאה יגיע צה"ל עם תכנית מתאימה לאיומים הקונקרטיים, ויפחית את הסיכוי להיגררות לעוד מערכה מהוססת, מגומגמת ולא החלטית בדומה לקודמותיה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בבלוג "שורטי", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 25.10.2016)