"חודש המלחמה" כמבחן לתפיסת ההפעלה של הצבא וכחזרה גנרלית למלחמה הבאה | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בקרוב יערוך צה"ל תרגיל ראשון מסוגו, שיימשך חודש שלם ויידמה מלחמה רב־זירתית ורב־ממדית, הכוללת מתקפה עוצמתית והגנה חזקה. האירוע יבחן בפעם הראשונה את "תפיסת ההפעלה לניצחון" השאפתנית של הרמטכ"ל. כיצד ניתן יהיה להכתיר את התרגיל בהצלחה?

  • פורסם כ"מבט על" גיליון 1457, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  • 19 באפריל 2021

באחרונה הודיע צה"ל כי במשך ארבעה שבועות בחציון הראשון של השנה, הוא יקיים "חודש מלחמה" – תרגיל מטכ"לי ראשון מסוגו, שיכלול כוחות בסדיר ובמילואים בהיקפים גדולים במיוחד, שייעדו לבחון את כוחות הצבא במהלך אימון ארוך, רציף, מאתגר ומדמה מציאות, כדי להגביר את מוכנותם וכשירותם למלחמה. הכינוי "חודש מלחמה" לקוח מהשלב המסכם של הכשרת לוחמי החי"ר בצה"ל, הכולל "שבוע מלחמה", שבו מדמות פלוגות ההכשרה מסע לחימה הבוחן את כשירותן בשלל המשימות שעברו החיילים במהלך תקופת ההכשרה. בנוסף לאימון מורכב ותובעני שיעברו כוחות רבים, התרגיל יאפשר בחינה יסודית של "תפיסת ההפעלה לניצחון" שגיבש הרמטכ"ל כוכבי.

בין אוגוסט לספטמבר 1941 ביצע צבא היבשה האמריקני (ה־U.S ARMY) שורת תרגילים בשטח של 8,800 קמ"ר בלואיזיאנה. את התרגילים, שבמסגרתם ביקש הצבא לבחון תפיסות ואמצעי לחימה חדשים, כמו גם איכות מפקדים, יזם ראש מטה צבא היבשה דאז, הגנרל ג'ורג' מרשל, כדי לחזק ולשפר את מוכנות הצבא לאפשרות שיידרש לקחת חלק במלחמת העולם שפרצה בשנת 1939. נראה היה כי בשלב כזה או אחר תידרש בה התערבות ארצות הברית. הכוחות חולקו לשני צבאות (אדום וכחול), כ־200 אלף חייל בכל אחד, ובמהלך התרגיל ביצעו צבאות אלו תמרונים, שבהם נבחנו מערכות נשק דוגמת טנקים ומסגרות לוחמות חדשות ובהן דיוויזיית השריון, עליה פיקד הגנרל ג'ורג' פאטון. הצבא נדרש לפתח תורת לחימה שתאפשר לו לבלום את הבליצקריג הגרמני, ולחלופין לדעת כיצד להניע כוחות בקרב התקדמות מהיר, תוך ניצול הזדמנויות, באיגופים והסתערויות על־פני שטח גדול. בתדריך לאנשיו בטרם התמרונים אמר פאטון: "מצא את האויב, רתק אותו וכתר אותו; היו תמיד בתנועה, אל תישארו נייחים, אל תאמרו 'עשיתי די', המשיכו, בדקו מה עוד יכולים אתם לעשות כדי לזרוע מהומה בשורות האויב… עליכם לגלות נחישות נחרצת להתקדם". ואכן הדיוויזיה בפיקודו הפגינה יכולת ניידות גבוהה והמחישה למפקדי הצבא את היתרון הטמון במסגרות גדולות וניידות של כוחות שריון.

בנוסף בחנו התרגילים רעיונות חדשים בדבר ניהול קרב משולב רב־חילי ורב־זרועי. רבים מלקחי התמרונים הללו הפכו לתפיסות ההפעלה של הכוחות לאחר שארצות־הברית נכנסה למלחמה בדצמבר אותה שנה. יתרה מכך, רבים מהמפקדים באותם תמרונים, ובהם עומר בראדלי, מארק קלארק, דווייט אייזנהאואר, וכאמור ג'ורג' פאטון, בלטו במהלך המלחמה ומונו לתפקידי מפתח בצבא במערכה מול גרמניה. התרגילים שכונו "תמרוני לואיזיאנה" הפכו לשם דבר בצבא היבשה האמריקני, והם עודם נתפסים כדוגמה ומופת לאופן שבו יש לתרגל ולבחון תפיסות חדשניות ואמצעי לחימה חדישים.

נראה שבדומה למרשל, הרמטכ"ל אביב כוכבי מבקש לקיים בצה"ל מעין גרסה עדכנית לתמרוני לואיזיאנה. לאחרונה הודיע הצבא כי במשך ארבעה שבועות בחציון הראשון של השנה הוא יקיים "חודש מלחמה" – תרגיל מטכ"לי ראשון מסוגו, שיכלול כוחות בסדיר ובמילואים בהיקפים גדולים במיוחד, שייעדו לבחון את כוחות הצבא במהלך אימון ארוך, רציף, מאתגר ומדמה מציאות, כדי להגביר את מוכנותם וכשירותם למלחמה.

הכינוי "חודש מלחמה" לקוח מהשלב המסכם של הכשרת לוחמי החי"ר בצה"ל, הכולל "שבוע מלחמה", שבו מדמות פלוגות ההכשרה מסע לחימה הבוחן את כשירותן בשלל המשימות שעברו החיילים בהלך תקופת ההכשרה. הסיבה לתרגיל, כך נראה, נובעת ראשית מההבנה שאותה ביטא בשעתו הגנרל הגרמני ארווין רומל, לאור חוויותיו כמ"פ (וכמג"ד בפועל) בגדוד חי"ר מובחר במלחמת העולם הראשונה, אשר לפיה "המלחמה מטילה תביעות כבדות מאוד על כוחו של החייל ועל עצביו, ומשום כך דרוש הרבה מאנשיך באימונים בזמן שלום". אך בנוסף לאימון מורכב ותובעני שיעברו כוחות רבים, התרגיל יאפשר בחינה יסודית ומעמיקה של "תפיסת ההפעלה לניצחון" שגיבש הרמטכ"ל כוכבי, שמטרתה "לקעקע את תפיסת האויב, ולבנות כושר צבאי שיוכיח לאויב שתפיסתו איננה יעילה עוד".

התפיסה כוללת שלושה מאמצים עיקריים בהפעלת הכוח, שכולם עתידים להיות מתורגלים במהלך "חודש המלחמה": תמרון רב־ממדי לשטח האויב, מהלומות תקיפה עוצמתיות באש ובסייבר, והגנה רב־ממדית חזקה, שנועדה כמאמר האלוף הרצי הלוי, "על־מנת שהישגי ההתקפה לא יקוזזו בהישגי אויב בשטחנו". כל השלושה יופעלו בעת ובעונה אחת במטרה לחשוף את האויב ולהשמידו בקצב גבוה.

ליישום התפיסה נדרשים תנאים מבצעיים הכרחיים ובהם עליונות מודיעינית, עליונות אווירית, עליונות דיגיטלית, עליונות ימית, מדיניות המתירה הפעלת אש אפקטיבית בשטחים הבנויים שבהם האויב מסתתר ומתגונן בלב האוכלוסייה, עמידות העורף למשך מלחמה של שבועות ורציפות תפקודית.

מושגי מפתח בתפיסה הם הרב־זרועיות והרב־ממדיות, ובהתאם לתפיסה כלל יכולות צה"ל בכל הממדים יופעלו כדי לבצע תמרון והגנה יעילות וקטלניות יותר. כך למשל, כמאמר דאגלס מקגרגור, תיאורטיקן צבאי אמריקני וקצין שריון בדימוס, חיישנים על גבי מטוסי קרב וכלי טיס מאוישים מרחוק (כטמ"מים) הטסים מעל שדה הקרב עשויים לאסוף מודיעין על אודות אויב בתא שטח מסוים, שיועבר לכוח היבשתי או הימי, ולמעשה למי שיכול באופן מיטבי להשמידו. במקביל יוכל כוח המפעיל לוחמה אלקטרונית לשבש פעולת רחפנים של האויב, המבקשים לפגוע בכוח היבשתי המתמרן, ולספק לו הגנה.

יתרה מכך, מטרת הכוח המתמרן הינה להשפיע בממד שבו הוא פועל אך לא רק בו, והוא עשוי להשפיע גם על ממדים נוספים. כך למשל, כוח שריון שישמיד מערכות ירי תלול מסלול (תמ"ס) של האויב, יבצע מהלך יבשתי שתהיה לו השפעה על היכולת של העורף האזרחי לקיים רציפות תפקודית, ולחלופין כוח חי"ר מובחר שיוטס למרחב האויב וישתלט על מרחבים שמהם יוכל למנוע ירי מן היבשה לעבר ספינות חיל הים, יבטיח חופש פעולה בממד הימי.

למרות כלל הגורמים החדישים המעצבים את שדה הקרב המודרני, בכלל זה הטכנולוגיה המתקדמת והיכולת לשלב ולחבר בין זרועות וכוחות באופן יעיל יותר, אין בהם כדי לבטל את הצורך בכוחות מתמרנים שיבצעו לחימה קרקעית, לעתים מטווחים קרובים, בשטח האויב. שכן, האויב יודע להסתגל לאש הנורית עליו ונערך מראש, מעל ומתחת לפני השטח, להמשיך לפעול ולהילחם. לכן, יידרשו כוחות מתמרנים גמישים ומהירים שיוכלו, כמאמר פאטון, למצוא את האויב, לחשוף אותו עבור מאמצי האש מן התווך, וגם לפגוע בו באופן ישיר, במטרה לצמצם את הירי על העורף הישראלי.

בהתאם לכך, מתווה התרגיל הצה"לי יכלול תרחיש של מערכה רב־זירתית משולבת בצפון ובדרום בהתאם לתרחישי הייחוס העדכניים והחמורים, כמו גם את כלל הכשירויות שנדרשות ממנו, ובהן מעבר משגרה לחירום, תאום בין־ארגוני, הטיפול בעורף והסיוע האזרחי, הפעלת אש, תמרון בשטח הבנוי והתמודדות עם אוכלוסייה אזרחית בשטח האויב. אתגר מרכזי לצה"ל הוא ביצוע תמרון רחב בחזית ובעומק שטח האויב, המבוסס על יכולות מטכ"ליות ופעילות כוחות מיוחדים.

בדומה ל"תמרוני לואיזיאנה", יש ב"חודש המלחמה" מסר מתריע של העלאת מוכנות למלחמה קרובה. לכך נוסף לראשונה תרגיל בהיקף אוגדתי, שבמהלכו יתורגלו בקפריסין עוצבת האש ומפקדת העומק, שעליה מפקד אלוף איתי וירוב, יוצא הצנחנים. גם בכך יש מרכיב מרתיע – הצגת יכולת של "הקפצת" אוגדה לוחמת מעבר לקווי האויב במתאר של איגוף אנכי. המתווה הטופוגרפי של קפריסין דומה באופן מובהק לזה של הרי הלבנון, ויש ערך רב לאימון בשטח זר הדומה במתאריו למרחבים מעבר לגבול, שבהם הכוחות עשויים להילחם. ההטסה, התנועה והניווט בשטח לא מוכר, ההתמודדות עם הלחץ, העייפות, וכוחות ביום האויב, הרחק מן הבית, מציבים אתגר של ממש למפקדים ולכוחות, אמורים לחזק את תחושת המסוגלות והביטחון העצמי ולאפשר את קידום ופיתוח הידע המבצעי ותורת הלחימה.

יש יתרונות בתרגילים גדולים שבוחנים באופן יסודי את כשירותו המערכתית של צה"ל, תיקוף תפיסות לחימה חדשניות, לצד בחינת כשירות הכוחות ויכולתם של המפקדים לתפקד בעומס כבד לזמן ממושך. עם זאת, במציאות המשאבית הלא ברורה שבה ניצב כיום צה"ל, שנובעת מהמשבר הפוליטי, מהיעדר תקציב מדינה עדכני ומהשלכות הכלכליות של מגפת הקורונה, עולה שאלת התקציב. נשאלת השאלה מה העלות האלטרנטיבית של האימון, ואילו מגבלות מטיל תרגיל שנמשך חודש שלם על הרציפות המבצעית של צה"ל בקשת של תחומים – מסיכול טרור וביטחון שוטף בזירה הפלסטינית ועד למערכה בין המלחמות (מב"מ) בצפון.

שאלה נוספת שראוי לבחון היא מידת ההטמעה של תפיסת ההפעלה החדשה. אחד מגורמי כשליה של המלחמה בין צה"ל לחיזבאללה בקיץ ב־2006 היה העובדה שתפיסת ההפעלה שגובשה בטרם המלחמה לא הוטמעה כנדרש בכוחות הצבא. עם זאת, "חודש המלחמה" יאפשר לצבא תקופה ממושכת דיה של עיסוק בהטמעת התפיסה העדכנית על נגזרותיה כדי לשפר את בקיאות הכוחות והמפקדים בה, ובחינה מעמיקה שלה תאפשר הפקת לקחים ועדכון שלה, לקראת המערכה הבאה.

האתגר של צה"ל הוא בהפקת הלקחים מהמערכות שבהן לחם נגד ארגונים היברידיים סמי־צבאיים, למן מלחמת לבנון השנייה עבור ב"צוק איתן" ועד עתה, כמו גם מ"חודש המלחמה", כדי שבמערכה הבאה ישיג את הניצחון בפרק זמן קצר יותר. זה יהיה ביטוי לשינוי העמוק שחל בצה"ל.

על התמרון והאימונים לקראתו | מאת יאיר גולן וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

עידן המערכות המוגבלות, שהתאפיין בפערי עוצמה אדירים בין ישראל ואויביה, הסתיים. צה"ל נדרש לפעול בעידן חדש – עידן ההכרעה. יש לשוב לעקרון שקבע דוד בן־גוריון, ולהעביר את המלחמה לשטחו של האויב. לשם כך, במלחמה הבאה צה"ל חייב לתמרן, ומהר

במהלך מלחמת העולם הראשונה קיפחו מיליונים את חייהם בלוחמת תעלות סטטית, נידונים למסכת ייסורים בדמות חפירות, מנהרות תופת, חומרי לחימה כימיים, תילי ברזל, אש מקלעים וארטילריה בכמויות הולכות וגדלות.

פעמים רבות עלתה השאלה כיצד לקו הגנרלים של אז, אנשים מוכשרים כדאגלס הייג, פרדיננד פוש, פאול פון הינדנבורג ועוד רבים וראויים, בעיוורון כה חמור בכך ששלחו את מיטב אנשיהם למותם הבלתי נמנע ובכמויות מצמררות. זאת תוך הסתבכות במלחמה ארוכה וקטלנית שאיש לא חזה את כיוון התפתחותה ומשכה ביום שפרצה. התשובה טמונה, להבנתנו, בנטיית האדם המודרני לחשוב במונחים קוויים־תעשייתיים, תוך התעלמות מגורם חשוב במשוואה – האויב.

החשיבה הקווית־תעשייתית פשוטה מאוד: האויב מצוי בעולם הפיזי ויש קואורדינטות למיקומו. אם נשכיל להמציא מודיעין מדויק דיו, ונשכיל לחבר למודיעין זה חימוש מדויק מספיק – האויב יושמד. אם נעשה את המתואר לעיל בהיקפים גדולים – אויב רב יושמד ואנו ננצח. יוצא כי מי שמקבל על עצמו הלך חשיבה זה, טוען כי מעשה המלחמה הוא טכני, ומי שטכנאי מוכשר יותר – זה שיביא את התהליך לכדי שכלול ומיומנות עליונים – ינצח.

הטענה הזאת בעייתית, שכן האויב הוא זה שמקלקל את ההליך "ההגיוני" כל־כך. הוא לא מתנדב למות, לומד תוך כדי מלחמה ומול ההשתכללות ישכיל לגבש דפוסי פעולה שינטרלו את יתרוננו הראשוני, אם היה כזה. כלומר, מול יתרון טכני יציב האויב מענה טכני מנטרל יכולת, והמלחמה תיכנס באופן מיידי לשלב של תסכול עמוק אם תמשיך ותישען על הפעלת אש בלבד. כך קרה במלחמת לבנון השנייה, ובשלושת המבצעים בעזה ("עופרת יצוקה" ב־2008, "עמוד ענן" ב־2012 ו"צוק איתן" ב־2014) למרות שצה"ל השתכלל ממבצע למבצע ביכולות המודיעין והאש המדויקת. במקביל גם האויב השתכלל, והשכיל לנטרל את יתרונו המובהק של צה"ל בעוצמה צבאית, עד שנדמה היה שמדובר בכוחות שווים ביכולתם שמתמודדים זה עם זה בשדה הקרב.

מכיוון שאנו נוקטים דפוס פעולה זה מראשית שנות ה־90 של המאה ה־20 (לדוגמה, מבצע "דין וחשבון" ב־1993), האויב למד אותנו וכל בניין כוחו מיועד להתמודדות עם יכולות המודיעין והאש של צה"ל.

על התמרון

   

אין אנו טוענים כי המודיעין והאש המדויקת לא יביאו להישגים כלל. לעיתים ניתן להסיר איום באמצעות שימוש באש מנגד בלבד. ואולם, כאשר האויב מציב איום חמור על העורף ומסתתר בתוך אוכלוסייה אזרחית – אין חלופה לתמרון קרקעי.

המהלך המתמרן מעצם טבעו מקיים נוכחות בשטח, דבר המגשים את הכלל של הגנרל האמריקני ויליאם שרמן ולפיו מטרת התמרון היא: "להניח את האויב על קרניה של הדילמה". משום שבשעה שהאויב מתרגל למאמץ האש המופעל נגדו וממשיך ללחום, אין ביכולתו לצפות את תנועתם ומעשיהם של הכוחות המצויים בשטחו, משבשים את פעילותו ומביאים לצמצום האש שהוא משגר לעבר העורף.

המודיעין יהפוך את התמרון לקטלני יותר בשני מובנים: ראשית, הוא יאפשר לממש תחבולה בדרגים הנמוכים מול אויב סטטי בעיקרו, הערוך בתשתיות אותן הכין מבעוד מועד. שנית, הוא יאפשר מאמץ אש מסייעת מדויק ואפקטיבי.

צה"ל לא צריך לחשוש מחיכוך עם האויב אלא לחתור אליו ולראות הזדמנות להשמידו. יש צורך לממש רעיון מבצעי שבבסיסו מילת מפתח אחת: התנפלות. תחבולה מערכתית־אסטרטגית זאת נגד האויב, עם מרב העוצמה, תוך חתירה למקסימום השמדה בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי, תפתיע את האויב ותביא לקריסתו מוקדם מהצפוי.

לישראל יש כבר עתה יכולות אש מודיעין מרשימות ויעילות הפועלות במשולב. חיל האוויר הפך תחת פיקוד מח"א, אלוף אמיר אשל, לגוף שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום. ואולם, יכולות אלה היו מרשימות ביחס לאיום שהציבו חמאס וחזבאללה ב־2006 וב־2014. לאחר מכן האש המדויקת, שחוברה למודיעין עדכני ומדויק, לא הספיקה. האויב התרגל, הסתגל והמשיך לירות בהיקף ניכר לעבר העורף.

לתמרון מעלה נוספת שכן, כפי שכתב אל"ם רועי לוי, לשעבר מפקד יחידת אגוז, הוא מספק מענה לתופעת צניחת מספר המטרות הזמינות לחיל האוויר לאחר כמה ימי לחימה, כתוצאה ממיצוי המודיעין הקיים, וזאת באמצעות ייצור מטרות מן השטח. תפיסה זאת מומשה בהצלחה במלחמת לבנון השנייה במבצע "נערי החוף", שבמהלכו נחת ממסוקים כוח ממגלן, בפיקוד סא"ל אליעזר טולדנו, בסמוך לצור. הכוח נטמע במרחב והשמיד, באמצעות הכוונת אש מן התווך, כ־150 מטרות ובהן כ־40 משגרי רקטות.

דוגמה אחרת מן המלחמה, בהיקף גדול יותר, הייתה בלחימתה הקצרה אך המוצלחת של עוצבת חוד החנית ב־8 באוגוסט 2006. לאחר יותר משבוע של התארגנות ואימונים, נכנס ללבנון כוח גדודי מן החטיבה בפיקוד המח"ט, אל"ם איתי וירוב, וחבר לכוח שהוטס במקביל לשטח. החטיבה ביצעה תמרון מוסק ורגלי משולב, והשתלטה על שטח במרחב הכפרים יעטר־זביקין. הצנחנים השמידו משגרי רקטות וקטיושות באמצעות שימוש בירי נ"ט שברשותם ובהכוונת אש סיוע מדויקת מן היבשה והאוויר; הרגו פעילי חזבאללה רבים וצמצמו באופן משמעותי את ירי הרקטות מן המרחב לעבר ישראל.‏ אחד ממפקדי העוצבה אמר לאחר מכן כי: "כל מה שהרגנו היה עם נ"ט ועם חיל אוויר, שום דבר לא ב־5.56‏".‏

התמרון רחב ההיקף בשלהי מלחמת לבנון השנייה, במסגרת מבצע "שינוי כיוון 11" (אף שבוצע מאוחר ונעשה באופן לא מיטבי) נחל הצלחה. יתרה מכך, למהלך הקרקעי הייתה השפעה על סיום הלחימה שכן בזכות הימצאותם של הכוחות בשטח הושגה הסכמה על פריסת צבא לבנון, לצד כוח שמירת שלום מתוגבר של האו"ם לאורך הגבול.‏

הדבר חזר על עצמו גם במבצע "עופרת יצוקה". למשל, כאשר חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"ם הרצי הלוי השתלטה על מרחב אל־עטטרה. בתדרוך לפקודיו במהלך הלחימה, ציין מפקד גדס"ר צנחנים, סא"ל ירון פינקלמן, כי "פלוגת אל־עטטרה נמחקה, הושמדה". עוד הוסיף כי כתוצאה מהשתלטות החטיבה על המרחב יש ירידה דרסטית בכמות השיגורים, שנובעת הן ממחסור באמצעי לחימה, הן בשל חשש בקרב חוליות השיגור כי הכוחות המתמרנים הפועלים במרחב יפגעו בהם והן בשל העובדה שהאנשים שירו נפגעים.‏

על החיכוך מול אויב ששיפר יכולותיו

‏אנו נטולי חוויית תמרון עצים בשלושים השנים האחרונות. להערכתנו ניתן לתמרן בלבנון תוך ימים מתחילת גיוס, ובעזה תוך פרק זמן מעט ארוך יותר מתחילת גיוס. הפער בין החזיתות נובע מכך שחלק גדול מסד"כ פיקוד הצפון ינוע לחזית על־גבי זחלים, בשעה שברצועת עזה מרבית הרק"ם ייצבר על־גבי מובילים.

חשוב לציין, מלחמה עתידית תגבה מחיר גבוה יותר מכל מה שחווינו מאז מלחמת לבנון הראשונה (654 הרוגים עד גמר הלחימה במערב ביירות). ככל שהאויב משתכלל ומצטייד, החיכוך עימו מוביל לאבדות רבות יותר. אויביה של ישראל, בדגש על חזבאללה, הצטיידו בארסנל רקטות מדויקות, ארוכות־טווח וקטלניות, שיאפשרו להם לפגוע בגיוס כוחות המילואים של צה"ל, לשבש את פעילותו המבצעית ואף להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות ברמה הלאומית.

בחינה של מלחמת לבנון השנייה, שבה לחם צה"ל נגד חזבאללה לבדו במשך 34 ימים, תראה כי הארגון ירה במהלכה לעבר העורף הישראלי כ־4,000 רקטות מסוגים שונים (לקראת סופה שוגרו כ־250 רקטות ביום), ובכך שיתק את מהלך החיים התקין של תושבי צפון המדינה. במבצע "עופרת יצוקה" ירו חמאס מאות רקטות ביממה (כתוצאה מתמרון אפקטיבי פחת הירי במהלך המבצע לכדי עשרות ביום, ולבסוף הגיע ל־13 רקטות).

לצד זאת האויב שיפר את יכולותיו לחדור לשטח ישראל, ובכלל זה בתווך התת־קרקעי. ממלחמת לבנון השנייה התעצם חזבאללה לאין שיעור. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש הארגון ניסיון מבצעי רב וזכה לחניכה ולהכשרה מצד צבא מתקדם בדמות הצבא הרוסי. חזבאללה כיום הוא כוח לוחם מיומן ומאורגן, שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות, מעל לקרקע ומתחתיה. לצד ההגנה חזבאללה ערוך לבצע מאמץ בידי יחידות המפעילות רקטות קצרות־טווח. נוסף על כך, לארגון מגוון יחידות ובהן: כוחות חי"ר הגנתיים; כוח הקומנדו רדואן לפשיטות בשטח ישראל; אגד שריון; יחידות מודיעין ומודיעין־נגדי; יחידת כטב"מים; כוחות נ"מ; יחידת רקטות ארוכות־טווח; ויחידה המפעילה טילי חוף־ים.

מלחמות העתיד, להערכתנו, לא יהיו קטלניות כמו מלחמת ששת הימים (130 הרוגים ליממת לחימה) או יום הכיפורים (116 הרוגים ליממת לחימה), אולם אין סיכוי שיהיו דומות למלחמת לבנון השנייה (3.66 הרוגים ליממת לחימה), או למבצע "צוק איתן" (1.36 הרוגים ליממת לחימה). ייתכן שהיינו מעריכים אחרת את מלחמת לבנון הראשונה לו היה צה"ל נסוג לגבול הבין־לאומי לאחר השגת ההישג שבגירוש אש"ף מלבנון. כפי שלמדו האמריקנים על בשרם באפגניסטאן (2001) ובעיראק (2003) – הצלחות פנומנליות בחודשיים־שלושה הראשונים, עלולות להפוך לדשדוש בבוץ עמוק כשממשיכים לשהות בשטח ללא תכלית ריאלית ומול אויב מתאושש.

ח"כ עפר שלח, מ"פ צנחנים בעברו, הציע לבנות את המסגרות המתמרנות של צה"ל מתמהיל של סדיר ומילואים, שלהם ציוד, משימות וכשירות דומים עד זהים, בדומה לאופן שבו פועלות טייסות הקרב של חיל האוויר. הדבר יאפשר לקצר משמעותית את זמן צבירת הכוחות, ומשום שכשירות המילואים תישמר הם יוכלו להיכנס ללחימה באופן מיידי לצד הכוח הסדיר. כך, לדבריו, "יהיה מוכן בתוך יממות ספורות כוח משולב, שעבר אימון ייעודי ומאפשר לחבר את המעודכנוּת של הסדיר עם התבונה והניסיון של המילואים. צה"ל יוכל לקיים את העיקרון הראשון של התפיסה – מעבר לתמרון, לפשיטה או לכיבוש והתקדמות ביממות ספורות – תוך שהוא מפעיל בפרק זמן מינימלי אוגדה בעלת מאפיינים נכונים לזירת הפעולה: כבדה וממוגנת מול אויב עשיר בנ"ט; קלה ומבוזרת מול אויב הערוך בדלילות ומופתע מהתמרון האוגף".

מכל האמור לעיל מצטייר מבצע "עופרת יצוקה" (2008) כמודל הנכון שלפיו יש להפעיל את הכוח, בין שבמערכה שתיזום ישראל ובין שבמערכה שבה תותקף ותיאלץ להגיב. בשלב הראשון של המבצע הפעיל צה"ל מאמץ אש רחב, מן האוויר, מן הים ומן היבשה, שפגע באורח קשה במערכי חמאס, בפעילים, בתשתיות, במאגרי התחמושת ובמפקדות. ואולם כפי שקבע בריגדיר־גנרל מרשל בספרו אנשים מול אש, "כוח־אויר הוא חיוני לקיומה של אומה. אך כוח־אויר שאינו מסתייע בכוחות שדה הקרב הוא אמצעי צבאי ללא תכלית". בהתאם לכך הפעיל צה"ל ב"עופרת יצוקה" מהלך אוגדתי מתמרן שכלל כוחות שריון, חי"ר, צנחנים וכוחות מיוחדים שנעו בשטח האויב (במקרה הנ"ל שטח אורבני צפוף). עם תחילת המבצע, גיוסו כוחות המילואים, ביצעו אימון ייעודי להעלאת כשירותם, והוכנסו ללחימה על־פי הצורך.

מנגד, יש שני נושאים שעל צה"ל מוטלת החובה לפעול אחרת במערכה הבאה, לנוכח תפיסת הפעולה של האויב. הראשון, הנחת העבודה שלישראל יהיו הזמן והמרחב לגייס את כוחות המילואים ולרענן ולשפר את כשירותם בשטחי אימון לפני שייכנסו ללחימה, עומדת בסתירה למתארי הלחימה ולטיב האיום שמציבים חמאס וחזבאללה, ובהם ישגרו מאות ואלפי רקטות לעבר בישראל. במבצעים קודמים נפגעו כוחות בשטחי כינוס ובשטחי האימונים, והזמן, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר, רא"ל (מיל') גדי איזנקוט, פועל לטובת מי שמשתמש בו נכון.

הנושא השני נוגע לנכונות לבוא במגע עם האויב. התמרון במבצע "עופרת יצוקה" – מבצע מוגבל בהיקפו – בוצע בצורה טובה, מקצועית ונחושה יותר ממלחמת לבנון השנייה וממבצע "צוק איתן", אך כאמור היה מוגבל ובמהלכו נמנע צה"ל במכוון מהגעה לחיכוך נמרץ יותר בלב השטח הבנוי.

על האימון לתמרון

מוכנות הצבא למלחמה נמדדת בשלושה מרכיבים:

  • מוכנות מקצועית – מבוססת תו"ל ואימונים מדמי מציאות. ניתן להשוות אותה למוכנות המוח לאתגר המלחמה.
  • מוכנות האמל"ח והאמצעים – עוסקת באיכות האמצעים, ברמת כשירותם ובהיקפם שצריך להספיק לכל ימי הלחימה. ניתן לדמות אותה למוכנות הגוףהשלד והשרירים.
  • מוכנות מנטלית – הדחף להילחם ולהרוג באויב, בצד היכולת לשאת במוראות המלחמה תוך הפגנת רוח איתנה ויציבות נפשית נוכח כישלונות. זאת מוכנות הנפש או מוכנות הרוח – רוח הלחימה.

מוכנות המוח והרוח חשובות ביותר, שכן המוכנות המקצועית יוצרת ביטחון עצמי – שמוביל לתחושת מסוגלות ולגילויי תעוזה בשדה הקרב. בסיס העליונות של צה"ל עד מלחמת יום הכיפורים לא היה באמל"ח עדיף, כי אם ברמה מקצועית גבוהה יותר, ביכולת פו"ש טובה יותר וברוח לחימה איתנה יותר, שחלקה נשען על הביטחון העצמי המקצועי.

ביטחון עצמי נוצר באימונים חוזרים ונשנים. המקצוע הצבאי הוא מקצוע פרקטי, הדורש תרגול לצורך פיתוח מיומנות. מכיוון שלא ניתן לדמות באימונים את שדה הקרב באופן מושלם, יוצא כי אימון מדמה מציאות מורכב מכמה מתודות אימון שכל אחת מהן תורמת בתורה נדבך נוסף לכשירות הכוללת. לדוגמה, תרגילי דו"צ תורמים באופן מיטבי לפיתוח היכולת הטקטית; תרגילי אש תורמים ליכולת הנפשית (תחושת שדה הקרב) וליכולת הטכנית (הפעלת האמצעים); ותרגילי המפקדות תורמים ליכולת הפו"ש.

שדה הקרב העתידי, והאפשרויות שטכנולוגיה מתקדמת פותחת בפנינו, מציבים בפני צה"ל הזדמנויות אימון בלתי רגילות לקראת לחימה עתידית בגזרות השונות:

  • תפוצה רחבה של לש"ביות לאימון דרג המחלקה והפלוגה.
  • תפוצה רחבה של יעדי תת־קרקע – פירים ופתחי מנהרות.
  • אימון מבוסס שו"ב "משואה" החל מרמת הפלוגה.
  • מיקוד האימונים בכשירות הדרג הטקטי הנמוך: מחלקה־גדוד.
  • תפוצה רחבה של עזרי אימון רלוונטיים – תחמושת תת־קליבר, תחמושת מופחתת אנרגיה, אמצעי פירוטכניקה, וערכות לאימון דו"צ.
  • "מנהלות לוחמ"מ" בכל חטיבה וחטיבה לצורך תמיכת האימונים – מעין "הצבת מטרות" מודרנית.
  • פיתוח כושר אימון סימולטיבי־מערכתי על־בסיס קישוריות המאמנים הטקטיים הקיימים בצה"ל. קישוריות בין מתקני האימון, שבחלקם תשתית לאימונים מבוססי מחשבים ומערכות שליטה ובקרה, תאפשר ביצוע תרגילי חטיבה ואוגדה, שעלותם נמוכה וניתן לבצע בתדירות גבוהה.

אין בכך כדי לבטל את חשיבות התרגילים בשטח, אולם ניתן וצריך לייצר מודל אימונים ליחידות שמשלב אימונים מלאים, באש ודו"צ, כמו גם אימונים סימולטיביים.

הכנה מנטלית

בצד האימון הפיזי חייבים להתקיים בצה"ל דיונים מקצועיים על אודות מוראות שדה הקרב העתידי. במסגרת זאת יש לפתח קשיחות פנימית ונחישות, כך שכלל היחידות יעמדו במשימותיהן גם נוכח נפגעים, שבויים ושאר מצבי דחק שהמלחמה מזמנת. מומלץ לקיים הכנה מנטלית בין הדרג הצבאי הבכיר והדרג המדיני, מכיוון שאת מקבלי ההחלטות צריך להכין לקראת הצפוי להם, ואת האזרחים צריך להכין לקראת הצפוי להם

. מוכנותם של האחרונים היא מפתח לשימור הלגיטימציה הפנימית – אולי התנאי החשוב ביותר לאומה דמוקרטית לוחמת.

דוגמה להכנה מנטלית מיטבית היא מלחמת ששת הימים. בדצמבר 1966, במהלך דיון פורום מטכ"ל שבו נכח ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, הציג ראש אמ"ן, אלוף אהרן יריב, את תחזית אמ"ן שלפיה כל עוד מצרים מחזיקה כ־30 אלף מחייליה בתימן, לא ירצה מנהיג מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, לפתוח במלחמה עם ישראל. לימים סיפר תא"ל (מיל') דב תמרי, קצין צנחנים שפיקד על סיירת מטכ"ל ונכח בישיבה, כי יריב העריך שגם אם יחליט נאצר להוציא את צבאו מתימן ולהכניס כוחות לסיני – תידרש לו כחצי שנה. "ומה אם יגידו לו למהר?", שאל אשכול. הרמטכ"ל רא"ל יצחק רבין השיב כי צה"ל יידע להיערך בהתאם תוך 72 שעות. ואולם המסר של אשכול היה שבעוד שזהו הזמן הדרוש לצבא, להתרעה וגיוס כוחותיו, לו עצמו דרוש זמן רב יותר כדי לרתום את הממשלה, את הציבור, את ארצות־הברית ואת הקהילה הבין־לאומית, למערכה. במאי 1967 הבינה הממשלה את המצב לאשורו, ופעלה על־מנת להכין לא רק את הצבא, אלא גם את המדינה למערכה הצפויה.‏

המלצות

במערכה הבאה צפויה לחימה קשה שינהלו כוחות צה"ל בחזית, במקביל להרס ולנפגעים רבים בעורף. על ישראל לשמר צבא כשיר ונכון למלחמה מחד גיסא, ולקיים תהליכי למידה, שיח והכנה בין הדרג הצבאי והמדיני הבכיר מאידך גיסא. לפני המלחמה הבאה, כך נראה, לא יהיה בידי ישראל שהות להתחיל ולמסד תהליכים שכאלה. את הזמן קונים מראש באימונים, בהכנה מנטלית ובשיח על מטרות המלחמה ועל אופייה.

יש לגבש תפיסה הפוכה למצב הקיים, שבו התמרון הוא מאמץ משלים למאמץ האש, ומכאן שגם ההשקעה בכשירותו נמוכה יחסית, לכזאת שבה מאמץ האש משלים לתמרון. כדי לפגוע בעיקר כוחו הצבאי של האויב יש לחתור למגע ישיר, גם בלב השטח הבנוי והמבוצר שבו הוא ערוך – על־מנת שיאפשר את השמדתו הן על־ידי הכוחות המתמרנים והן על־ידי מאמץ האש המדויקת שכוחות אלה יחד עם מערכי האיסוף, האיתור והחשיפה יפעילו. יש לדעת להיכנס לשטח האויב עם מלוא העוצמה, ובמקביל יש לצאת בזמן, לפני שגודל הצבא הופך לחיסרון מול איומי טרור וגרילה.

כדי לממש תמרון יבשתי יעיל וקטלני, על הצבא לפתח יכולת יבשתית אפקטיבית שמורכבת מכוחות סדיר ומילואים שלובים ונפרדים גם יחד. הצורך במילואים הוא חיוני, שכן גודלו של השטח ומורכבותו (בלבנון), וצפיפות השטחים הבנויים (עזה), לא יאפשרו לו לפעול באמצעות הסדיר בלבד.

נדרש כוח יבשתי של צוותי קרב משולבים, והצורך בגיוס והכנסה מהירה לקרב עשוי לחייב את בנייתם והפעלתם לא בהכרח במבנה האוגדתי המסורבל אלא כצק"חים שמאומנים בקביעות.

יש צורך קריטי לשמר כשירות גבוהה של כוחות המילואים, בין שהם מיועדים לפעול כהשלמה לכוח הסדיר ובין שייקחו חלק בלחימה כמסגרות מתמרנות עצמאיות, כך שבעת מלחמה, ובוודאי כזאת שלא יזמה ישראל (שכן אז זמנה לא יהיה בידה להיערך), יהיו סדרי כוחות זמינים וכשירים בהיקף גדול יותר מהצבא הסדיר לבדו. כוחות אלה יידעו לנוע ולהיעתק מהר מזירה לזירה, לבצע פשיטות מהירות, בגמישות ובשילוביות הדוקה ורב־זרועית עם רכיבי אש ומודיעין, כמו גם לפגוע באופן יעיל בפעילי האויב במגע ישיר. יש להדגיש כי יחידות מילואים אינן יכולות לשמור כשירות עם פחות משבועיים אימונים בשנה.

סיכום

עם השתכללות האיום על העורף, עד כדי כך שרוב התשתיות הלאומיות מצויות תחת איום של טילים מדויקים, איננו יכולים להסתכן בעוד מלחמות ארוכות ונטולות הכרעה. נדרשת, אם כן, ההבנה שעידן המערכות המוגבלות, שהתאפיין בפערי עוצמה אדירים בין ישראל ואויביה, הסתיים. צה"ל נדרש לפעול בעידן חדש – עידן ההכרעה. זאת נכפית עלינו, כאמור, מכיוון שעוצמת האיום על העורף הפכה בלתי נסבלת.

על־כן, בכל מלחמה עתידית יעמדו לנגד צה"ל שלוש מטרות ראשיות: הסרה מהירה של האיום על העורף; פגיעה קשה באויב על־מנת לצרוב בתודעתו תבוסה; שימור הלגיטימציה הפנימית והחיצונית ברמה סבירה, כך שהישגי המערכה לא יהפכו לרועץ. הדרך היחידה לממש מטרות מלחמה שכאלה היא באמצעות שימוש בתמרון, שמאלץ את האויב להתמודד עם מלוא העוצמה הצבאית בה בעת.

תמרון מהיר למוקדי הירי יהיה מהלך נכון יותר לעורף הישראלי, מיממות ארוכות ללא תמרון, שבהן ממשיכה להתקיים תקווה סמויה אך נואלת שהאויב יחדל מלחימה. לשם כך דרושה לצבא יכולת תמרון יבשתי קטלני, מהיר ואגרסיבי, שכוללת כוחות סדיר ומילואים, שניתן יהיה לגייס במהירות ולהפעיל כבר בראשית המערכה, הן בהיקף מוגבל והן בהיקף רחב.

גנרל צבא היבשה האמריקני, ג'ורג' פאטון, קצין פרשים ושריון שהיה מהבולטים שבמפקדים הקרביים במהלך ההיסטוריה, קבע בשעתו כי: "יש רק עיקרון טקטי אחד שאינו נתון לשינוי – להפעיל את האמצעים העומדים לרשותך, כדי להסב את מקסימום הפגיעה, המוות וההרס לאויב בזמן הקצר ביותר". כלל זה נותר נכון, אולם נוכח האיום החמור על העורף יש לשוב לעקרון שקבע דוד בן־גוריון, ולהעביר את המלחמה לשטחו של האויב. לשם כך, במלחמה הבאה צה"ל חייב לתמרן, ומהר.

אלוף (מיל') ח"כ יאיר גולן, לשעבר סגן הרמטכ"ל. 
גל פרל פינקל, חוקר צבא ואסטרטגיה ב־INSS.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

פרויקט הדיוק של חזבאללה הוא מבחינת ישראל עילה למלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ישראל משדרת מסרים לחזבאללה ואיראן כי עליהן לחדול מלנסות ולהצטייד בטילים מדויקים ארוכי טווח. המלחמה, אם תפרוץ, תחייב לצד המהלומה האווירית מהלך יבשתי שיש להכין מראש

בשבוע שעבר שודר ב"זמן אמת", תכנית התחקירים של "כאן 11" בהנחיית אסף ליברמן, פרק שעסק מה שמכונה באמ"ן כ"פרויקט הדיוק", אותם טילים ארוכי טווח ומדויקים שבהם חותר חזבאללה להצטייד, בין שבאמצעות משלוחי נשק מאיראן ובין שבהקמת יכולת ייצור והסבה של טילים "טיפשים" (ללא יכולת הנחייה ודיוק) עצמית. האיום מוגדר כאיום אסטרטגי, שני רק לאיום הגרעין, משום שהוא נותן בידי אויביה של ישראל יכולת לפגוע בנכסים ותשתיות חיוניים לתפקודה של מדינת ישראל, "וכדאי לפגוע בו ולהרוג אותו, תרתי משמע, עוד כשהוא קטן", אמר בתכנית ראש אגף מבצעים של צה"ל, אלוף אהרון חליוה.

מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל.) אמיר אשל, תיאר בתכנית כי ב-2013 הוטלה על החיל המשימה להוביל את המערכה למניעת העברת אמצעי לחימה מסוריה לחזבאללה. מערכה חשאית ברובה, ארוכה, סיזיפית ובעלת פוטנציאל הסלמה גבוה, בכדי לסכל את כוונת איראן לתת בידי חזבאללה אמצעי ייצור טילים ארוכי טווח בעלי יכולת דיוק גבוהה, עד כדי רדיוס של עשרה מטרים. בתקיפות אלו, אוויריות ברובן, צעדה ישראל על סף ההסלמה לא פעם, אולם אשל הדגיש בראיון כי היכן "שיש טילים, או דברים שקשורים לזה, תוקפים".

רק בספטמבר האחרון, בעקבות תקיפות שמיוחסות לישראל בסוריה ובלבנון, ירו פעילי חזבאללה טילי נ"ט לעבר מוצבי צה"ל ואמבולנס צה"לי בסמוך לגבול. תרגיל הטעיה טקטי שניהל אלוף פיקוד צפון, אמיר ברעם, קצין צנחנים שלו ניסיון רב בלחימה בלבנון, והרבה מזל גמרו את האירוע בלי נפגעים. אבל מפקד חטיבה המרחבית, אל"מ רועי לוי, יוצא חטיבת גולני שפיקד על יחידת אגוז, אמר אז בראיון ל"ידיעות אחרונות", כי לו היו נהרגים חיילים או אזרחים בתקיפה של חזבאללה אז "בצד השני היו הולכים לעשרות הלוויות. מיד לאחר מכן היה נוקאאוט. תגובה מוחצת מול הצד השני. סל הכוננות שלנו היה גדול מאוד".

כאמור, בעבר ביקשה ישראל, באמצעות נאומים ואמירות שונות שהוזכרו בתכנית, ובהם נאומו של ראש הממשלה נתניהו באו"ם שבו הציג תמונות של מתחמים בביירות שבהם הוקמו, מתחת לפני הקרקע, מפעלים לייצור מערך טילים ארוכי טווח ומדויקים להעביר מסר לחזבאללה ולאיראן שמוטב לא להקים מערך שכזה, שכן ישראל רואה בו איום חמור, ותפעל בהתאם. ניתן להעריך שהנכונות של בכירים בהווה ובעבר במערכת הביטחון להתראיין בנושא, ובכלל זה ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק וקצינים בשירות פעיל, נבעה מכך שישראל ביקשה שוב לשגר מסר שמוטב להפסיק את "פרויקט הדיוק", שאם לא כן ישראל עשויה לצאת לפעולה רחבה להשמדתו.

תגובת חזבאללה למהלך שכזה עשויה להיות קשה, ומתקיים כיום מאזן הרתעה הדדית בין ישראל לבינה. בהקשר לכך, ביקש האלוף חליוה להדגיש כי למרות שחזבאללה שידרג את יכולותיו, גם יכולות צה"ל שופרו. בצבא, אמר, "מתכוונים להפעיל את העוצמה הצה"לית הזאת כנגד כל מי שיעז לבחון אותה. ואם הילדים בישראל יהיו במקלטים, בצד השני לא יישאר כלום מהמקלטים".

דרושה יכולת יבשתית משמעותית

אבל ההצהרה הזו מחייבת בחינה מעמיקה יותר. לישראל יכולות אש ומודיעין מרשימות מאוד. בפיקודו של אשל הפך חיל האוויר לקבלן תקיפות מדויקות והרסניות, בהספק גבוה ובמהירות גדולה. כל אירוע שניתן יהיה לסיים לאחר תקיפה מדויקת ומדודה שכזו, מה טוב. אבל במידה ולמרות יכולות האש המרשימות של ישראל יוסיף חזבאללה ולירות לעבר עורף ישראל, נדרשת יכולת יבשתית משמעותית בכדי לתמרן לשטח לבנון ולהסיר את האיום. התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון" שיפרה את יכולות כוחות היבשה של צה"ל, אבל עוד ארוכה הדרך. תר"ש "תנופה", שאותה פרסם הרמטכ"ל אביב כוכבי לציבור בשבוע שעבר, אמנם מלמדת על שדרוג היכולות הקטלניות של הצבא, אבל בתחום היבשתי נראה שהמילואים שוב נשכחו מאחור.

מוטב לבצע "חישוב מחדש" ולראות כיצד, במגבלות המשאבים, ניתן לחזק את כוחות היבשה, המהווים את כוח ההכרעה העיקרי של הצבא. נוכח האיום והאתגר שמציבה הלחימה בחזית הצפונית, חובה לחזק את תחושת המסוגלות ורוח הלחימה בצבא. רוח זו מתחשלת ונבנית באימונים, בחיכוך של מפקדים ולוחמים עם האויב על הגדר (ומוטב גם מעבר לה, בדגש על גזרת עזה), וכן בהבהרה של הפיקוד הבכיר למפקדי השדה שמצופה מהם ליזום, להעז, וכי יזכו לגיבוי ותמיכה כאשר יכשלו או יטעו.

לאלוף ישראל טל מיוחסת האמירה "האדם שבטנק ינצח". התר"ש הנוכחי, כך נראה, גורס שהטנק (במקרה זה שם גנרי למערכת נשק מתקדמת) שבו האנשים ינצח. מוטב לחזור למקור.

והערה נוספת בנוגע להחלטה למנות את האלוף איתי וירוב, מפקד המכללות הצבאיות, למפקד מפקדת העומק, בנוסף לתפקידו הנוכחי. וירוב הוא מפקד קרבי מעולה שצמח בצנחנים ופיקד בהצלחה על חטיבת הצנחנים מילואים בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה. בעוד גדוד אחד שלו הונחת ממסוקים בקרבת מעוזי החזבאללה בכפרא וביעטר, הוביל וירוב כוח נוסף מן החטיבה ברגל וחבר אליו. לימים סיפר כי החטיבה פעלה בעורף החזבאללה, בלב אזורי שיגור הרקטות, "ופעלנו שם במשך יותר משלושה ימים. הפעלנו אש בתוך הסבך, פגענו במשגרים, במשאיות תחמושת, בקבוצות חמושים וביצענו ציד של עשרות מחבלים".

ייעודה של מפקדת העומק הוא לתכנן ולהפעיל מבצעים מיוחדים ורב-זרועיים ארוכי טווח במרחב המוגדר כעומק האסטרטגי של אויביה של מדינת ישראל, בשגרה ובמלחמה. המפקדה חשובה, ומוטב שמפקדה יעסוק רק בזה.

(המאמר פורסם במקור באתר "גלובס", בתאריך 23.02.2020)

אתו ללבנון: ספר חדש על מלחמה שבחרנו (ואסור) לשכוח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

העיתונאי חיים הר-זהב כתב ספר על ארבע השנים האחרונות שבהן לחם צה"ל בלבנון, 2000-1996. זו מלחמה שצה"ל שכח, והציבור הדחיק. אבל אם לא נזכור את לקחיה, אנו עלולים לחזור על שגיאותיה. 

מדינת ישראל הדחיקה, שלא לומר שכחה, את 18 שנות השהייה בלבנון. זו המסקנה שאליה הגיע חיים הר-זהב, שחקר לעומק את התקופה, בדגש על השנים 2000-1996, השנים האחרונות להחזקת צה"ל את רצועת הביטחון בלבנון. ספרו, "לבנון: המלחמה האבודה" (הוצאה עצמית, 2019), הוא ניסיון נוסף להציף בתודעה הציבורית את התקופה ההיא ולהזכיר שרגע לפני האינתיפאדה השנייה, וכמעט מיד לאחר שצה"ל נסוג מביירות ב-1983, ניהל צה"ל מלחמה יומיומית כנגד ארגוני המחבלים בדרום לבנון.

הספר מצטרף לרשימה קצרה מדי של ספרים על התקופה, ובהם "דלעת" שכתב מתי פרידמן, "אם יש גן עדן" (רומן על בסיס אירועים אמיתיים) שכתב רון לשם, "סוף סוף ירו על הפלוגה שלנו" מאת סטלה ויחיעם מרט. הספר הבולט ביותר על התקופה הוא "מלחמה ללא אות" מאת תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שעשה בלבנון את כל שנות שירותו מסגן מפקד פלוגה בגולני ועד למפקד חטיבה מרחבית.

הר-זהב, שהתגייס בנובמבר 1995, שירת כלוחם ומפקד בגדוד 931 של הנח"ל. השירות שם היה עבורו, כפי שהיה עבור האנשים שאותם בחר לראיין לספר, משמעותי במיוחד. 

באחד הלילות, כתב, יצא כוח מהפלוגה המסייעת בגדוד להשכיב מארב מצפון למוצב כרכום בגזרה המערבית. על הכוח פיקד מפקד מחלקה, יוצא היחידה המובחרת מגלן, והר-זהב היה סגנו. הכוח כמעט צעד היישר לתוך זירת מטענים "שבה חמישה מטעני כלימגור, ובגלל שהמ"מ התעקש לשנות נתיב הליכה באמצע לבנון רק בשל תחושת בטן" (עמוד 294), נמנע האסון.

מלחמה לכל דבר ועניין

בתחילה הגדיר צה"ל את הלחימה בלבנון כפעולת ביטחון שוטף, אבל בראשית 1995 חל שינוי מהותי. אז "החליטו הרמטכ"ל רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק ואלוף פיקוד הצפון עמירם לוין להגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון מלחמה לכל דבר ועניין" (עמוד 22). לוין, יוצא סיירת מטכ"ל, הוביל בפיקוד הצפון קו לוחמני שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. במקביל הוקמו בית הספר ללוחמת גרילה ויחידת אגוז בחטיבת גולני שהתמחתה בלחימה בשטח הלבנוני.

מפקדה הראשון של יחידת אגוז היה ארז צוקרמן, "איש הקומנדו הימי" (עמוד 39), קצין נועז וחותר למגע. הקמתה התגלתה כמהלך יעיל מאוד, ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמיה עשרות מחבלים.

באחד הקרבות הקשים שניהלה היחידה, ב-19 בספטמבר 1996, סרק כוח גדול בפיקוד צוקרמן את ג'בל סוג'וד ונתקל מטווחים קרובים בפעילי חיזבאללה. "לפחות עשרה אנשי חיזבאללה נהרגו בשורה של היתקלויות באותו בוקר בסבך ליד סוג'וד ופרט לשני ההרוגים של צה"ל – ההרוגים הראשונים של יחידת אגוז – נפצעו שמונה לוחמים אחרים" (עמוד 46).

בספטמבר 1997, כשבוע לאחר שכוח שייטת 13 נתקל במארב חיזבאללה וספג אחד-עשר הרוגים (והרוג נוסף מכוח החילוץ), הרגו לוחמי היחידה, עליה פיקד אז משה תמיר, את בנו של חסן נצראללה, מזכ"ל הארגון. 

"הכוח של אגוז נע ליד מוצב צד"ל בסוג'וד, על מורדות ג'בל רפיע, ופגע בכמה אנשי חיזבאללה בתום קרב שבו השתתפו גם כוחות של צבא לבנון שירו לעבר מסוקי קרב של צה"ל. לאור מעורבותו של צבא לבנון, העריכו בפיקוד צפון כי אפשר שבכיר בחיזבאללה היה בין הנפגעים בקרב" (עמוד 149). תמיר הורה ללוחמי אגוז להביא עמם את גופות פעילי החיזבאללה שנותרו בשטח. 

אחת הגופות היתה זו של האדי נצראללה, וישראל ניצלה את קלף המיקוח הזה בכדי במשא ומתן להשבת גופתו של לוחם הקומנדו הימי שנהרג באסון השייטת, איתמר איליה, שהוחזקה בידי חיזבאללה.

לחימה מתמדת, סיזיפית

אבל עם כל הכבוד ליחידות המובחרות (שחוו, כפי שאמר לי חבר ששירת כקצין בסיירת נח"ל בתקופה המדוברת, עומס יוצא דופן, עם דרישה כמעט בלתי-אפשרית לאפס תקלות ולמאה אחוז הצלחות), מן הספר עולה שלבנון האמיתית היתה שייכת לגדודי השריון והחי"ר, לתצפיתנים, לכוחות ההנדסה והתותחנים, ש"טחנו" קווים במוצבים, והשכיבו מארבים בוואדיות בצורה סיזיפית, מייאשת ושוחקת. 

אחד האירועים המשמעותיים בספר התרחש בשעות הערב ב-9 באוגוסט 1998. פעיל חיזבאללה חדר למוצב סוג'וד של צד"ל, בעת שאויש על-ידי מחלקה מגדוד הצנחנים 101, והפתיע את הלוחמים. סמל המחלקה נאבק עמו, ירה לעברו ופצע אותו, אך המחבל נמלט לסבך.

כל שרשרת הפיקוד שמעל למפקד המחלקה התייחסה בסלחנות מה ללוחמים אבל זה עתיד היה להשתנות במהירות. "עם כניסתו לתפקיד הדגיש הרמטכ"ל שאול מופז את חשיבות הניצחון בעת מגע עם האויב" (עמוד 203). מופז, שאחד מפקודיו בחטיבת הצנחנים תיאר את סגנון הפיקוד שלו כ"יחס מחמיר לתקלות קלות ערך", ניצל את האירוע בכדי לבסס נורמה והחליט להדיח את מפקד המחלקה, הסמל ולוחם נוסף מחטיבת הצנחנים. "עוד החליט לרשום הערה פיקודית למפקד יק"ל תת-אלוף ארז גרשטיין, למח"ט הגזרה המזרחית של יק"ל אלוף-משנה אביב כוכבי ולמפקד גדוד 101 סגן-אלוף איתי וירוב" (עמוד 160). כיום, כרמטכ"ל, כוכבי מדגיש גם הוא את ערך הניצחון, ולא מן הנמנע שהשיעור של מופז נשאר אתו מאז.

הטיפול בגדוד המוכה היה לקוי, אבל למרות שנוח לאמץ את הגישה לפיה מופז החמיר מדי עם הלוחמים והמפקדים, הרי שבסוף קשה להתווכח עם העובדה שמאז ואילך חתרו כוחות צה"ל למגע, ועשו כן גם בהמשך כהונתו של מופז בראשית האינתיפאדה השנייה. בהובלת וירוב הצליח גדוד 101 להתאושש מן האירוע. בקו הבא, ב-12 ביוני 1999, כוח מהגדוד "נתקל בחוליית חיזבאללה, ליד מוצב ריחן" (עמוד 219). למרות שהופתע והמ"מ נפצע, התעשת הכוח, אליו חבר גם המג"ד, והרג ארבעה מחבלים.

אירוע משמעותי אחר הוא מבצע "שבר ענן", כמעט שנה לפני הנסיגה, באוגוסט 1999. כוחות מהפלוגה המסייעת בגדוד 51 של גולני, בפיקוד יואב ירום, ארבו למחבלים בסמוך למבצר הצלבני קלעת דובאי. ירום, שהתגייס "לפלס"ר גולני" (עמוד 224) ולאחר שובו מקורס הקצינים איבד את כף רגלו בפיצוץ מטען בלבנון, שכנע את מפקדיו, מח"ט הגזרה, משה תמיר, ומח"ט גולני, גדי איזנקוט, להוציא פעילות התקפית. 

אחד הכוחות, שהתמקם במבצר, הופתע על-ידי שלושה מחבלי חיזבאללה, וספג פצועים והרוג. בהמשך נתקל כוח התגבורת שהוביל מג"ד 51, אילן אטיאס, במחבלים הנסוגים. בחילופי האש נפצע המג"ד ונהרג לוחם נוסף. לבסוף, "צמצם ירום את הטווח שבין הכוח שלו לבין חוליית החיזבאללה בתחתית הוואדי. כוח המ"פ הסתער על החולייה והרג את שלושת אנשיה" (עמוד 230).

ספר מרתק אבל חד-ממדי

חסרונו העיקרי של הספר התיאור החד-ממדי שלו את המציאות. כמעט כל הספר מלא בתיאורים אודות אנשים, שהתגייסו לצה"ל מלאי מוטיבציה ורצון לתרום, ונהרגו במלחמה שמוצגת כחסרת תכלית. המציאות היתה מורכבת יותר.

אכן, כמעט לאורך כל התקופה לא נבחנה כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט (שלחם בלבנון שנים ארוכות), טען בשעתו כי החיזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים נוסח משגב עם וכפר יובל. רק כאשר נכשל בכך, ירה הארגון על יישובי הצפון.

תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, שפיקד על יחידת הקישור ללבנון, הסביר פעם את מעגל הקסמים השלילי בו היתה ישראל נתונה באמצעות מבצע של סיירת צנחנים, במאי 1995. הכוח, בפיקוד רס"ן יוסי בכר (לימים אלוף), הרג חמישה פעילי חיזבאללה, במארב סמוך למוצב סוג'וד, וחזר בלי נפגעים. בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. בעצם, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הביצועים הבולטים והלוחמניים של פיקוד הצפון, הישיבה בלבנון לא הוסיפה לישראל דבר.

נדמה, כתב המחבר, שכמעט הכול הפך מעגלי בלבנון. "כמו המארבים שהציב צה"ל נגד כוחות חיזבאללה, שהיו בדרכם לארוב לכוחות צה"ל שיוצאים למארבים, כך גם בתחום המדיני: ישראל נכנסה ללבנון ב-1982 ולמעשה יצרה את חיזבאללה" (עמודים 133-132).

הטענה האחרונה אינה מדויקת, בלשון המעטה, ומבטאת ראייה צרה וחסרה של העימות. החיזבאללה הוקם על-ידי איראן כשלוחה שלה, במסגרת ייצוא המהפכה האסלאמית, והוא מנהל כנגד ישראל מלחמת קודש.

בתקופתו של מופז כרמטכ"ל נבחנה סוף סוף המטרה שלשמה שהה צה"ל בדרום לבנון. במקום הגנה על יישובי הצפון נקבעה מטרה חדשה: "הגנה על גבולה הצפוני של ישראל" (עמוד 165). את המטרה הזו, כפי שטענו קבוצות כמו "ארבע אימהות", ניתן למממש בלי להחזיק כוחות בשטח לבנון. אבל כפי שהתברר לאחר הנסיגה מלבנון, האיום ששמו חיזבאללה לא נמוג כשעזב צה"ל את לבנון. 

ביטוי לראייה החד-ממדית המוצגת בספר ישנו בעובדה שכמעט שאינו כולל הצלחות מבצעיות של צה"ל, וכאשר הוא עושה כן, אז הן מסתכמות במשפט לאקוני. ביולי 1997 למשל, "בהיתקלויות של אגוז, פלנ"ט צנחנים, וגדוד 101 של החטיבה" (עמוד 93), נהרגו חמישה מחבלים והכוחות חזרו בלי שריטה. במבצע "מהלך מבריק" ב-1997, שאינו מוזכר בספר, פשט כוח מיחידת אגוז בפיקוד משה תמיר על הכפר ע'נדוריה והרג שמונה מחברי כוח האבטחה של חיזבאללה בכפר.

זוהי הצלחה מבצעית די מרשימה, ומוזר שהיא ודומות לה אינן מוזכרות בספר. אין בכך, כאמור, מלערער את הקביעה שההצלחות המבצעיות לא שירתו שום תכלית מדינית ולא תורגמו לאחת כזו, אבל בלעדיהן הסיפור חסר.

גם העובדה שהיו בצה"ל קולות שקראו בזמן אמיתי לצאת מלבנון לא מוזכרת. אלוף פיקוד הצפון עמירם לוין וקציניו, ובהם יאיר גולן, קצין צנחנים שהיה מח"ט בלבנון (אז גם נפצע בהיתקלות עם מחבלים, והוסיף לפקד על הכוח עד גמר הלחימה), חשבו שהמשך השהייה של ישראל ברצועת הביטחון מיותר ועליה לצאת משם, רצוי לאחר שתכה מכה קשה את חיזבאללה. ליפקין-שחק, כרמטכ"ל, אפשר ללוין להציג את משנתו בפני הדרג המדיני שדגל בקו שמרני, ולמעשה החליט להשאיר את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים. 

לקחים שאסור לשכוח

מלבנון נסוג לבסוף צה"ל כתוצאה מהחלטה שכפה על המערכת ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק. היתה זו החלטה שראש אגף מבצעים דאז, אלוף (מיל') גיורא איילנד, תיאר בדיעבד כ"חכמה וגם אמיצה".

זהו ספר חשוב בשל העובדה שהתקופה כמו נשכחה מהלב. מה גם שהר-זהב יודע לספר סיפור והקורא כמו נשאב לספר וללבנון. אבל כוחו האמיתי של הספר הוא בשלושה לקחים שמופיעים בסופו, שאסור לשכוח.

הראשון שבהם, כתב, הוא שהלחימה המחישה "עד כמה חשוב החינוך של מפקדים זוטרים בצה"ל לפעול ולקבל על עצמם אחריות – "להגדיל ראש" כפי שהדבר נקרא בעגה הצה"לית – אך הדבר נראה טבעי כמעט, שכן הלחימה ברצועת הביטחון בדרום לבנון הייתה כמעט כולה של הפיקוד הזוטר: כזו שבה המ"מ השפיע על התוצאה יותר ממפקד האוגדה, וסמל המחלקה השפיע יותר מהמח"ט. במלחמה הזו לא היו קרבות חטיבתיים ואפילו לא קרבות גדודיים. בפעמים שבהן כוחות לוחמים פגשו אלה את אלה בשדה הקרב הם היו בסדרי גודל של כיתה מול חולייה" (עמוד 282). הלקח הזה, חייב לעמוד לעיני צה"ל בהכשרת הפיקוד הזוטר.

הלקח השני, נוגע לשאלה מדוע נדחקה המלחמה מהתודעה הציבורית בישראל. אחת התשובות שמספק הספר היא שישראל "לא ניצחה במלחמה בדרום לבנון, ואיש לא נהנה לזכור הפסדים" (עמוד 286). ומדוע הפסדנו, או לפחות לא ניצחנו? משום שהמטרה שהוגדרה לצה"ל היתה אמורפית ולא הוגדרו יעדים מדידים וברי השגה. כשאין הגדרה ברורה מה יחשב לניצחון, לא ניתן לנצח.

ישראל, כתב הר-זהב, יצאה מלבנון משום "שנמצאו אזרחים, ובעיקר אזרחיות, שיצביעו על הכישלון המחשבתי של הממשלה ושל צה"ל ויזעקו שאין בכך כל היגיון" (עמוד 289). זהו הלקח השלישי. הלוואי שתמיד יהיו כאלו שיעשו כן.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 17.12.2019)

יש עת לשתוק ולעשות, ויש עת לשגר מסר מאיים, החוכמה היא לדעת מתי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שר הביטחון הזהיר שסוריה תהפוך לווייטנאם עבור איראן, אבל יתכן והסבירות לכך היא בחזקת משאלת לב. בכלל, מוטב שהוא ואחרים בצמרת הביטחונית יאמרו פחות אודות הפעילות החשאית של ישראל, וכמאמר חז"ל, יעשו הרבה.

מהופעותיו בתקשורת, בכנסים ואפילו ברשת החברתית נראה כי שר הביטחון החדש, נפתלי בנט, נהנה מהתפקיד. אין כמעט יום שבו הוא לא מזהיר את אויביה של ישראל מפני זרועה הארוכה. השבוע, בוועידת "מקור ראשון", אמר בנט שישראל צריכה "לעבור מבלימה להתקפה. אם אנחנו נהיה נחושים אנחנו נוכל להוציא את כוחות התוקפנות של איראן מסוריה", והזהיר את איראן "שסוריה תהפוך להיות הווייטנאם שלכם".

זה סנטימנט יפה, אבל נשאלת השאלה האם השר לא אופטימי מדי. ישראל מנהלת כנגד איראן מערכה ארוכה, חשאית ברובה, לסיכול התבססותה בסוריה, שבמסגרתה נוהלו מאות מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות. בחשבון כולל נראה שההישג האסטרטגי של תקיפות אלו מסתכם במניעה, צמצום וסיכול הצטיידות הכוחות האיראניים (ושלוחתה חזבאללה) באמצעי לחימה מסוימים, בדגש על טילים בעלי טווח גדול ודיוק גבוה. באשר לנוכחות כוחות איראניים בסוריה, דומה המאמץ לניסיון לרוקן את הים בכפית.

דובר צה"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) אבי בניהו' סיכם לאחרונה בטורו ב"מעריב" את שנתו הראשונה של הרמטכ"ל אביב כוכבי בתפקיד וציין שאפיינה אותה תעוזה רבה, משום שלמרות "המציאות המורכבת הזאת, צה"ל תחת כוכבי ממשיך לבצע מבצעי סיכול גלויים וחשאיים לשמירה על הגבולות וכדי להרחיק ולצמצם סיכונים".

זה נכון, אבל אחד הגורמים שהופך זאת למורכב, הוא נוכחות הרוסים בסוריה. הפרסום (שלא אושר על-ידי אף גורם ישראלי או רוסי) על כך שהרוסים שיגרו מטוסי קרב בכדי לסכל תקיפה של חיל האוויר לפני שבוע, מלמד שהחבל שהרוסים משחררים לישראל, התקצר.

מפטפטים עצמנו לדעת

סוגיה נוספת היא הפטפטת. ככלל, זולת מקרים שבהם קדמה לכך התגרות או תקיפה של כוחות איראניים, נמנעו (לרוב) בכירים בדרג המדיני והצבאי בישראל מלקחת אחריות ישירה על פעולותיה ומהתבטאויות שיגבירו את המתיחות. אז למה השר משמיע איומים מיותרים? 

ב"הארץ" פרסם יניב קובוביץ כי במערכת הביטחון מתחו ביקורת על רצף ההתבטאויות של השר כנגד אויביה של ישראל. ברור שלאור הבחירות הקרבות נדרש בנט (כמו אחרים, ובהם ראש הממשלה) לחזק את תדמיתו בציבור, אבל מוטב לזכור שלא "הכל הולך". 

בהקשר הזה דומה שהעיקרון שמצוי בבסיס ספר המתח "צל מעל בבל" (הוצאת מעריב, 1993) שכתב דייוויד מייסון, בעברו קצין מעוטר בגדוד המשמר הוולשי של הצבא הבריטי, רלוונטי מאוד. בספר, המתרחש לאחר מלחמת המפרץ, מטיל מנהל חברת בנייה בריטית גדולה, על אד הווארד, אשר "שירת כקצין בחיל-הנחתים המלכותי ובשירות הספינות המיוחד, ה-SBS" (עמוד 34), לתכנן ולהוציא לפועל התנקשות. "המטרה היא סדאם חוסיין" (עמוד 143).

הווארד מניח שאת המשימה יזמה הממשלה הבריטית, והיא מוציאה אותה לפועל באמצעות קבלני משנה בכדי לשמר את יכולתה להתכחש למעורבותה. 

אגב, בראשית הספר כתב מייסון כי ישנו חוק לא כתוב, לפיו לא פוגעים בהנהגת האויב. עם זאת, ציין, "יש כמובן דוגמה של מדינה שמעולם לא שמה לב לחוק הזה ורדפה ללא-הרף אנשים בודדים, ברוב המקרים טרוריסטים, שביצעו מעשי-זוועה נגד אנשיה. אני מתכוון, כמובן, לישראל" (עמוד 27).

דוגמה בולטת למדיניות שתיאר מייסון היא הפשיטה שביצעה סיירת מטכ"ל בפיקוד משה "בוגי" יעלון, לחיסול סגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד, בתוניס ב-1988. בפרק המרתק על המבצע ב"רשימת חיסול", הסדרה שיצר הפרשן הצבאי אלון בן דוד ב"ערוץ 13", סיפר יעלון כי הפשיטה היתה "מבצע שבו אתה מכיש וגם רוצה לצאת החוצה בלי לקחת אחריות". להקשיב ליעלון עשוי להיות בעייתי נוכח המציאות הפוליטית, אבל אולי כדאי שהשר לפחות יקרא את ספרו של מייסון. 

בנט אינו היחיד שמדבר יותר מדי. תחקיר התכנית "עובדה" אודות פעילות הכוח המיוחד בחאן יונס בנובמבר 2018 היא דוגמה נוספת למקרה שבו ישראל, במקרה זה צה"ל, מפטפטת עצמה לדעת.

הסיבה לכך לא ברורה גם במקרה זה. אמנם מדובר בסיפור נהדר, מלא בתעוזה ואומץ על כוח מיוחד שנחשף בלב שטח אויב, פגע במחבלים וחולץ ברגע האחרון ממש, במה שלא היה רחוק מלהפוך למלחמה. אבל מוטב היה הפעם, כמו בפרסומים אודות חיסול אבו ג'יהאד, להמתין כשלושים שנים לפני שמספרים את רוב הסודות. 

אימונים מהסוג המרתיע

זה לא אומר שתמיד צריך לשתוק. לעתים חשיפת פעילות ביטחונית ומסר תקיף של הדרג המדיני והצבאי הבכיר, עשויים להמחיש לאויב את יכולות צה"ל ולהרתיע אותו. 

דוגמה לכך היא התרגיל שקיימה בקפריסין בשבוע שעבר חטיבת הקומנדו, שכפופה לאוגדה 98 המובחרת, מאגדת את היחידות אגוז, מגלן ודובדבן. כבר יותר משנתיים שיחידות החטיבה, מקיימות אימונים באי, שהטופוגרפיה שלו דומה לשטח ההררי הלבנוני. התרגיל האחרון היה הרחב ביותר בהיקפו עד כה.

ביום שישי האחרון צייץ השר בנט בטוויטר אודות התרגיל וציין שהיה "מורכב ובתנאים קשים ולא מוכרים. ככה צריך להתאמן. קשה זה טוב. מלחמה זה יותר קשה". אימונים מהסוג הזה, למתאר הזה, מוכרים לבנט היטב, שכן לאחר המסלול בסיירת מטכ"ל הוא פיקד על צוות ופלגה ביחידת מגלן (ונחשב לקצין נועז וחותר למגע).

מהפרסומים בתקשורת עולה כי בדומה לשר, המפקדים שהשתתפו באימון סיכמו אותו כמוצלח במיוחד. מח"ט הקומנדו, אל"מ קובי הלר (יוצא סיירת גולני), אמר ל"אתר צה"ל" כי התרגיל הביא לידי ביטוי "תפיסת הפעלה שלמה, יכולות מתפתחות של חשיפת אויב וכמובן קטלניות להשמדת אויב בקצבים גבוהים מבעבר". 

סא"ל א', יוצא סיירת מטכ"ל המפקד על יחידת אגוז, אמר בראיון ליואב לימור ב"ישראל היום" כי התרגיל מאפשר "להתאמן הכי קרוב שאפשר למלחמה". מפקד יחידת מגלן, סא"ל ר', סיפר בראיון כי חייליו נדרשו "לתכנון קפדני כדי להיות מוכנים לכל תרחיש, אבל גם ליכולת אלתור גבוהה, כדי להתמודד עם המשתנים בשטח". בעת שהשניים שהו בתרגיל הוחלט בצה"ל על קידומם. ר', יוצא הצנחנים, יפקד על חטיבת שומרון, וא' על חטיבת מילואים.

אף ש"צה"ל הגדול", כמאמר הח"כ לשעבר איתן כבל, הוא "לא אוגדה 98", הרי שחיזוק היכולת לפעול בכוח גדול בעומק האויב, חיוני למערכה הבאה, בדגש על זו שעלולה לפרוץ בצפון.

עדות לחשיבות שמייחס הצבא לחטיבה ולאוגדה ניתן לראות בעצם קיום התרגיל בחו"ל (השנה התאמן גם גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים, שכפופה גם היא לאוגדה, בגרמניה) ובכך שבתרגיל ביקרו הרמטכ"ל אביב כוכבי, מפקד זרוע היבשה, האלוף יואל סטריק, ואלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם.

שטח הריגה

לאחרונה יצאה מהדורה חדשה לספר "שטח הריגה" (מערכות, 2019), שבו תיאר פרדריק דאונס את חוויותיו כמפקד מחלקת חי"ר בצבא היבשה האמריקני במלחמת וייטנאם.

את ההקדמה לספר כתב האלוף איתי וירוב, מפקד המכללות, שציין שמלחמת וייטנאם האמריקנית וההתנסות הטקטית של מפקדיה רלוונטיים כיום לצה"ל, בשל דפוס הפעולה של האויב כצבא גרילה, שדומה לאלו בהם לוחם צה"ל כיום.

וירוב עשה את רוב שירותו בלבנון. כמג"ד צנחנים הוביל, ביוני 1999, הסתערות לחיסול חוליית מחבלי חזבאללה ברכס הסמוך למוצב ריחן, ובמלחמת לבנון השנייה פיקד על חטיבת צנחנים מילואים.

הוא חתם את ההקדמה באבחנה נכונה במיוחד לסוג המערכות שבהן נלחמת ישראל בשני העשורים האחרונים, שבהן אין קרב מכריע גדול דוגמת כיתור הארמיה השלישית של הצבא המצרי בסיני ב-1973. לתפיסתו, "אוסף של קרבות טקטיים, נחישותם של המפקדים ומנהיגותם, הם שקבעו בעבר – ויקבעו גם בעתיד – את תוצאות המערכה" (עמוד 4).

חשוב אם כן לאמן את אותם מפקדים, באימון שידמה את הלחימה ככל שניתן, וכדאי שגם בצד השני יידעו שבצה"ל מתכוננים. אולי זה ירתיע אותם. אם לא, לפחות הכוחות יהיו מוכנים.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 10.12.2019)

משחק הכיסאות 2.0 | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מינה הרמטכ"ל כוכבי שורה של קצינים לתפקידי מפתח, שזהותם מלמדת על החשיבות שהוא רואה לזרוע היבשה ולתמרון הקרקעי. 

השבוע החליטו הרמטכ"ל כוכבי וראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, על מינוי האלוף הוותיק, יואל סטריק, לתפקיד מפקד זרוע היבשה. זהו מינוי נכון, שמלמד על החשיבות שרואה הרמטכ"ל לשדרוג וחיזוק זרוע היבשה, שכן אף שבמהלך כהונת הרמטכ"ל איזנקוט התקיים בניין כוח משמעותי ששיפר את כשירותה המבצעית, הרי שטענות שהעלה נציב קבילות החיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק, מלמדות שנדרשת עוד עבודה רבה בכדי לגשר על הפערים הרבים במוכנות הכוחות ליום פקודה. כבר נכתב כאן שהאינדיקציה לחשיבות תחום מסוים נמדדת במשאבים שמוקצים לו ובאנשים ששמים לעמוד בראשו. מינוי סטריק, שזה יהיה תפקידו השלישי כאלוף ומאחוריו קריירה ארוכה במהלכה פיקד על חטיבת גבעתי, אוגדת הגליל ופיקוד הצפון, מהווה אפשרות לשינוי, אך הוא יהיה חייב לבוא, כפי שציין יואב לימור ב"ישראל היום" עם הבטחה לסמכויות, תקציבים וגיבוי ותמיכה מצד הרמטכ"ל.

מימין: הרמטכ"ל גנץ ומח"ט הצנחנים ברעם בתרגיל חטיבתי, 2011, (צילום: דו"צ).

מחליפו של סטריק בפיקוד הצפון יהיה האלוף אמיר ברעם (שהיה מג"ד שלי בצנחנים, והערכתי מאוד). זירת לבנון מוכרת לו היטב משנים ארוכות של לחימה. לפני כ-25 שנים, פיקד ברעם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים במבצע מורכב בסמוך לכפר מזרעת כפרה בלבנון, במהלכו הכווין הכוח מסוקי קרב שפגעו והרגו ארבעה מחבלי חזבאללה. כמה שנים מאוחר יותר הוזעק ברעם לפקד על הסיירת החטיבתית, לאחר שמפקדה איתן בלחסן נהרג בהתקלות בדרום לבנון. ברעם שיקם את הפלוגה ואף הספיק להוביל את לוחמיה בהתקלות מוצלחת עם מחבלים, זמן קצר לפני שנסוג צה"ל מלבנון. באינתיפאדה השנייה פיקד על גדוד 890, ובהמשך פיקד על יחידת מגלן, חטמ"ר שומרון, חטיבת הצנחנים הסדירה ושתי אוגדות. ברעם, פקוד ותיק של הרמטכ"ל עוד מהתקופה שבה האחרון היה מפקד פלוגה בצנחנים, צפוי להיות חבר חשוב במטכ"ל של כוכבי. שלא כמו חלק מבכירי מערכת הביטחון, ברעם הוא חסיד של התמרון היבשתי. "אני אוהב את כיפת ברזל, אבל בסוף היא תמצה את עצמה. מגיע השלב שבו כל כיפה צריכה פטיש לידה. ואז נצטרך לשלוף מהזיכרון את מה שעשינו בחומת מגן", אמר בשעתו בראיון ל"הארץ"במקרה של מערכה בלבנון יידרש ברעם לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף. סטריק יהיה האיש שיידרש עכשיו לסגור את פערי הכשירות ולוודא שכוחות היבשה יהיו כשירים ונכונים לבצע אותו. 

שני קצינים נוספים שקודמו בסבב המינויים הם התא"לים איתי וירוב ויהודה פוקס, שיתמנה לנספח צה"ל בארצות הברית. וירוב, שפיקד בהצלחה על חטיבת צנחנים מילואים בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת עזה, יחליף את ברעם כמפקד המכללות הצבאיות. פוקס, שפיקד על חטיבת הנח"ל והחליף את וירוב באוגדת עזה, הוא קצין מוכשר, אבל מוטב היה שהנציג הביטחוני הבכיר ביותר לבעלת הברית האסטרטגית של ישראל לא יהיה אלוף בתפקיד ראשון, מוכשר ככל שיהיה, שחסר ניסיון במטה הכללי ובקומה האסטרטגית של המדינה. 

מודל מופז

לפני 16 שנים פרסם העיתונאי אביחי בקר (בעצמו גולנצ'יק) כתבה ב"הארץ" אודות האלוף, לימים הרמטכ"ל, בני גנץ לרגל מינויו לתפקיד אלוף פיקוד הצפון. "איכשהו קרה שכל הקצינים שהתקבצו סביב שולחן הישיבות של מח"ט הצנחנים אל"מ מופז מפקדים היום על כל הגזרות הרגישות והחשובות ביותר של צה"ל", כתב בקר. דוגמאות לא חסרו לו: מפקד אוגדת איו"ש היה יצחק "ג'רי" גרשון, שהיה מפקד גדוד 202 בחטיבה ולחם תחת מופז בפשיטה החטיבתית על מעוז החזבאללה במיידון, מפקד אוגדת הגליל היה מאיר כליפי, קצין האג"ם החטיבתי באותה פשיטה. ישראל זיו פיקד על גדוד 50 באותה עת ובמקביל פיקד גנץ עצמו על 890. "איך שלא בוחנים את התופעה, מתעוררת תהייה כיצד כל החוכמה והמקצועיות הצבאית נובעות ממקור אחד בלבד – חטיבת הצנחנים של מופז", נכתב שם.

עם מינוי כוכבי לרמטכ"ל שבה ועלתה התהייה הזו, שכן סביב שולחן המטכ"ל שלו יושבים שלושה אלופים ששירתו תחתיו כמפקדי גדודים: אמיר ברעם, מפקד המכללות, אהרון חליוה, ראש אגף מבצעים, ומיקי אדלשטיין, נספח צה"ל בארה"ב. אליהם מצטרף בקרוב, כאמור, איתי וירוב ששימש כמפקד בסיס האימונים החטיבתי תחת כוכבי (וזה לא שאין במטכ"ל צנחנים נוספים כמו הרצי הלוי ומוטי ברוך, שלא שירתו תחתיו). על פניו, קודמו מפקדים ראויים לתפקידים שבהם יוכלו להביא את יתרונותיהם וניסיונם לכלל מימוש מיטבי, אבל בכדי למנוע את הסיכון שסביב שולחן המטכ"ל ישבו אנשים שחושבים באופן דומה, כי צמחו באותו בית גידול, מוטב שבמינויים הבאים יינתן מקום גם למי שצמחו בשריון, בתותחנים ואולי אף בהנדסה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 19.02.2019) 

 

סוגרים פערים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בצה"ל הוחלט על מינוי תא"ל יניב עשור לראשות חטיבת המבצעים, אבל מוטב לשים לב דווקא למינוי המפתיע של תא"ל אורי גורדין לראש מטה זרוע היבשה, שכן הוא מלמד על הבנה של הצבא את הפערים בהכשרה ובמסלול של מי שעברו מהכוחות המיוחדים ל"צה"ל הגדול". 

תא"ל יניב עשור, מונה לראש חטיבת המבצעים של צה"ל, (צילום: דו"צ).

בצבא החליטו באחרונה על שיבוצם של שני קצינים בדרגת תא"ל לתפקידי מפתח. תא"ל יניב עשור, גולנצ'יק שפיקד על גדוד 51 של החטיבה במלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת הבשן בגבול סוריה, מונה לראש חטיבת המבצעים. מדובר, אולי, בתפקיד התא"ל החשוב בצבא, החושף את המכהן בו לקומה האסטרטגית של העיסוק באתגרי המדיניות והביטחון בישראל מחד גיסא וברמה הטקטית הנמוכה ביותר מאידך גיסא. להגדיר את התפקיד כקצין המבצעים של הצבא זה "לשנמך" אותו משמעותית. הכל מגיע לשולחן שלו. כל הפרת סדר באיו"ש (מישהו אמר עאהד תמימי), כל מבצע מיוחד בשיתוף הצבא והמוסד, כל פעילות ביטחון שוטף ובוודאי כל מהלך מתמרן במלחמה. הכל עובר דרכו ודרך החטיבה שלו שהיא מרכז העצבים של הצבא. במקביל החליט הרמטכ"ל איזנקוט, בצעד מפתיע, למנות את תא"ל אורי גורדין, לראש מטה זרוע היבשה, שם יחליף את תא"ל איתי וירוב, קצין צנחנים שפיקד על אוגדת עזה הפורש מצה"ל. מדובר במינוי מפתיע שכן היה צפוי שגורדין יתמנה דווקא לתפקיד שקיבל עשור או לחלופין יכהן כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה. יש בכך בכדי ללמד על מגמה חיובית בצבא, שמזהה פערים במסלול ההכשרה והקידום של קציני מפתח, הצפויים לכהן בתפקידים בכירים גם בהמשך, ופועל בכדי לגשר עליהם.

מה שיש לו ומה שאין לו

תא"ל גורדין עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, יחידת העילית של צה"לואף פיקד עליה. בהמשך פיקד על חטיבת מילואים של הצנחנים ועל חטיבת הנח"ל ב"צוק איתן". החטיבה בפיקודו לחמה בהצלחה בגזרת העיירה בית חאנון, השמידה פירי מנהרות ואמצעי לחימה. בראיון לאחר המבצע ציין שהחטיבה הצליחה לפגוע קשה בכוחות החמאס והג'יהאד אסלאמי פלסטיני בעיירה. לדבריו, מפקד הכוח הפלסטיני במרחב "נס על נפשו. הכוחות המיוחדים של גדוד בית חאנון חוסלו גם הם. בין 150 ל-200 לוחמים נהרגו בבית חאנון. אני חושב שזה די אומר שניצחנו את הגדוד הזה". לצד הכוח שהפעילה החטיבה הדגיש גורדין בשיח מח"טים, שהתקיים בשעתו בכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי, כי גם בלחימה ב"שטחים מרובי אוכלוסיה, שהאויב מנצל אותם לרעה בציניות שלו ובאופן לחימה הלא מוסרי שלו, אנחנו לא צריכים להסיר את המוסר אלא ההיפך – לפעול על-פיו. אני חושב שזה מייצר מורכבויות, אני לא אשקר, אבל זה מורכבויות שאני רוצה שיישארו". לאחר כשנה בלבד כמפקד חטיבת הנח"ל הוא קודם ומונה למפקד עוצבת האש, אוגדת הצנחנים, שם עסק בעיקר בהקמת חטיבת הקומנדו החדשה של צה"ל. 

משמאל: תא"ל גורדין כמח"ט הנח"ל במבצע "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

אף שפיקד על סיירת מטכ"ל הרי שלצבא ה"אמיתי", הנושא בעול הבט"ש בשגרה ומהווה את עיקר הכוח המתמרן במלחמה, הוא נחשף פחות. את כל מסלולו עשה גורדין ביחידות האיכותיות ביותר של הצבא, שבהן חוסרים לוגיסטיים, איכות כוח אדם נמוכה וכשירות לא מספקת כמעט שאינם קיימים. למצער, אלו הם איים של מצוינות בצבא בינוני, כפי שתיאר זאת פעם האלוף (מיל') ישי בר בטרם מלחמת לבנון השנייה. כשנשאל בראיון על-כך שמעולם לא פיקד על גדוד השיב גורדין שאף שהדבר נכון הוא תהה "כמה מאלה שכן עשו תפקיד מג"ד היו מפקדי סיירת מטכ"ל?". אם להתעלם מן הזחיחות שבדברים, היא מצביעה בדיוק על אותו ניתוק מן הצבא שמחוץ ליחידה.

התשובה, אגב, היא לא מעט. יוני נתניהו ובוגי יעלון למשל, היו מפקדי גדודים בטרם שימשו כמפקדי היחידה, זה בשריון וזה ב-890. מה גם שמאחר ועברו ליחידה מהצנחנים סביר שהיו צריכים לגשר על פחות פערים. אחרים שגדלו בה, כמו אהוד ברק, עמירם לוין ושי אביטל, הקפידו לפקד על גדודי שריון בכדי להכיר טוב יותר את צה"ל, על מערכיו המתמרנים. זהו, אם כן, פער מובנה בילקוט השירות שלו. זה לא אסון, מה גם שהוא אינו הקצין הבכיר היחיד שפתח פער כזה. בהחלט אפשר להתגבר על הפער אם כולם, גורדין ודומיו כמו גם המערכת שמעליהם, יכירו בכך ויפעלו (כל העת) כדי לגשר עליו ולשפר את הידע וההבנה שלהם בתחום. אם לא, יהיו בצה"ל, כמו ב-2006, מפקדים נועזים מלאי רצון טוב, שנשענים על כישרון ולא הכשרה ואינם בקיאים די צורכם בתפקיד שעליהם למלא. התפקיד שאליו שובץ הוא ניסיון ראוי לגשר עליו ויאפשר לגורדין להכיר את צה"ל הגדול, האפור והשוחק, על ליקויו וחוסריו בתחום הלוגיסטי, בתחום כוח האדם ובשאר סוגיות בניין הכוח. בצבא שבו שבו ההכשרה לתפקיד מעל לדרג המח"ט היא התפקיד עצמו, מדובר בניסיון קריטי שיקנה לו הבנה עמוקה יותר, אם ירצה יום אחד לפקד על פיקוד מרחבי או על גיס. 

 הנח"ל: בית גידול לפיקוד בכיר

האלוף (מיל') רוסו כמח"ט הנח"ל, נחשב למי שהעלה את החטיבה רמה, (צילום: דו"צ).

המינוי של גורדין מצביע, שוב, על כך שחטיבת הנח"ל הפכה בשנים האחרונות לבית גידול למפקדים בכירים. כבר באמצע שנות התשעים חל שינוי משמעותי בחטיבה, תולדה של מינוי קצינים איכותיים כמפקדיה. בין אלה ניתן למנות שורה של מפקדים יוצאי הצנחנים, כמו יצחק איתן, אלי אמיתי, יאיר גולן, ורוני נומה, וכאלו שצמחו דווקא ביחידות העילית ובהם טל רוסו (שנחשב כמי שהקפיץ את החטיבה רמה), נועם תיבון, מיקי אדלשטיין ומפקדה הנוכחי, אל"מ דן גולדפוס, יוצא שייטת 13. בראשית האינתיפאדה השנייה למשל, לחמה החטיבה ב-21 מבצעים, חלקם בהיקף קטן וחלקם גדול, בהם "חומת מגן".

החטיבה גם מקפידה למשוך לתוכה קצינים צעירים מהיחידות המיוחדות לתפקיד פיקוד, בהם תא"ל שי אלבז מהקומנדו הימי והאלוף נדב פדן מסיירת מטכ"ל. במקביל היא הפכה ליצואנית של קצינים לאותן יחידות ממש ובהם סא"ל אייל וייס, שנהרג כמפקד דובדבן בתאונה מבצעית, ואל"מ אבי רוזנפלד, שפיקד על שלדג. בנוסף, שניים ממפקדי האוגדות החשובות בצה"ל, איו"ש ועזה, הם יוצאי החטיבה ובמטה הכללי הנוכחי יושבים ארבעה שפיקדו עליה (אם כי רק אחד, אמיר אבולעפיה, גם החל את שירותו בה), יותר ממספר חובשי הכומתות החומות והסגולות. השדרוג שעברה חטיבת הנח"ל לקח זמן רב, אבל את התוצאות רואים בשטח. תהליך דומה התקיים בגבעתי. זהו מודל שכדאי לאמץ גם ליחידות נוספות בצבא ובהן חטיבת כפיר

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 25.12.2017)

והרי התחזית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בקרוב עתיד להתקיים סבב המינויים במטה הכללי. בבורסת השמות נציגים מובהקים של צבא ההתקפה לישראל, אבל המטכ"ל של 2030 יהיה מורכב מקצינים עם מסלול שירות שונה בהרבה, שכולל פיקוד על יחידות חי"ר, סייבר וכלי טיס בלתי מאוישים.

מימין: האלופים יאיר גולן ומחליפו כאלוף פיקוד הצפון, אביב כוכבי, 2014, (צילום: דו"צ).

במאמר שפרסם השבוע ב"ישראל היום" הציג יואב לימור את תחזית סבב המינויים הקרוב במטה הכללי, שאמור להיות האחרון שיבצע הרמטכ"ל איזנקוט בכהונתו (את זה שאחריו כבר יבצע במתואם עם מחליפו). תחזיות שכאלה טומנות בחובן אפשרות סבירה במיוחד שמי שכותב אותן ייצא בסוף יותר טועה מצודק, ולא בהכרח באשמתו, משום שהמינויים במטה הכללי אינם נעשים רק בהסתמך על הכשירות וההתאמה של מי מהקצינים לתפקיד. ישנם שיקולים נוספים שעשויים לטרוף את הקלפים. לפני כעשרים שנה ניסה לימור, אז ב"מעריב", לשרטט את המטה הכללי של 2008. היו לו אז לא מעט ניחושים מוצלחים כמו יואב גלנט, יוצא הקומנדו הימי הראשון שעבר ל"ירוקים", אלעזר שטרן ובני גנץ מהצנחנים וכן משה קפלינסקי וגדי איזנקוט מגולני. מצד שני, איש לא צפה שחטיפת החיילים בהר דב תסיים את הקריירה של תא"ל צביקה גנדלמן ושתא"ל ארז גרשטיין, מפקד יק"ל, ייהרג בלבנון מפגיעת מטען צד.

בהמשך לכך העריכו כתבים צבאיים ב-2003 כי הרמטכ"ל שיתמנה ב-2005 יבוא משורות צבא היבשה, והופתעו כשדן חלוץ הפך לסגן רמטכ"ל ולמועמד מוביל לתפקיד. גם ההערכה שהמח"טים המובילים של "חומת מגן" יגיעו למטכ"ל לא התממשה במלואה. אביב כוכבי מהצנחנים ויאיר גולן מהנח"ל אכן היו לסגני רמטכ"ל (וגם נועם תיבון שצמח בסיירת מטכ"ל), אבל גל הירש, עימאד פארס וצ'יקו תמיר, כל אחד מסיבותיו שלו, לא הגיעו. בקיצור, סיפור התחזית והנבואה שייך, כנראה, בעיקר לשוטים, או לפחות לחזאי מזג אוויר.

הלוי לדרום וחליוה למרכז

האלוף הלוי, בימיו כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

במאמרו העריך לימור כי ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, ימונה למפקד פיקוד דרום וכי ראש אגף המבצעים (אמ"ץ), ניצן אלון (שאותו החליף הלוי כמפקד סיירת מטכ"ל), לא יחליפו בתפקיד, אף שהוא המועמד המתאים והמנוסה ביותר. אלון, ששאף להתמנות לתפקיד כבר ב-2014, לא זכה לכך בשל לחץ מצד גורמים בימין שנטרו לו על ימיו כמפקד אוגדת איו"ש וכאלוף פיקוד המרכז. במקומו מונה אז הלוי, באקט חריג, לראש אמ"ן בתפקידו הראשון כאלוף בעוד שאלון מונה לראש אמ"ץ, התפקיד השלישי בחשיבותו במטכ"ל. לא מן הנמנע שאלון יתמודד על תפקיד סגן הרמטכ"ל בסבב הבא ויכהן תחת מחליפו של איזנקוט. על ראשות אמ"ן אם כן, מתמודדים על-פי לימור אלוף פיקוד המרכז רוני נומה ומפקד הגיס תמיר היימן, שמהווים גם מועמדים ריאליים להחליף את אלון בראשות אמ"ץ, וכן תא"ל ליאור כרמלי.

למרות המתיחות הקבועה בצפון במסגרתה, ע"פ פרסומים זרים, מבצעת ישראל פעולות סיכול רבות במטרה למנוע את התעצמות חזבאללה, הרי שהמערכה הבאה עשויה להיפתח דווקא ברצועת עזה. הסיבה לכך נעוצה במכשול ההנדסי שמקים צה"ל נגד מנהרות החדירה של החמאס, מהלך שעשוי לגרום לארגון להוציא לפועל מכה מקדימה בטרם ימנע ממנו המכשול את האפשרות להפעיל את מערך המנהרות שלו. הלוי הוא קצין מנוסה שפיקד על חטיבת הצנחנים ב"עופרת יצוקה" בעזה ועל עוצבת הגליל בצפון. בהקדמה שכתב לגיליון השני של כתב העת "מודיעין הלכה ומעשה" שראה אור לאחרונה, ציין הלוי כי אויביה של ישראל ואתגריה הביטחוניים השתנו. מכמה מדינות אויב מולם ניצבה מצאה עצמה ישראל מתמודדת עם אוסף משתנה וכמעט אינסופי של ארגונים ובודדים החמושים בטכנולוגיה חדישה, כמו רחפנים, יכולות אש מדויקת, כוחות קומנדו ועוד. לתפיסתו, שינויים אלו הופכים את המודיעין ל"מצפן איכותי ליוזמה בקרב, אשר ביכולתו להכווין את מאמצי האש והתמרון. היכולת להביא את המודיעין לשטח ולחברו לפעילות המבצעית, בהגנה ובהתקפה, היא המבחן האמיתי של הצבא המודרני" (עמוד 7). כראש אמ"ן המשיך הלוי במהלך שהחל קודמו, אביב כוכבי, שחיבר בין מודיעין עדכני לכוחות המתמרנים. כמפקד פיקוד הדרום בעימות הבא הוא יידרש לצד השני של המשוואה – הפעלת כוחות צה"ל בתמרון יעיל, מהיר ואגרסיבי.

בהמשך התחזית ציין לימור את ראש אט"ל, אהרון חליוה, כמועמד המוביל לתפקיד אלוף פיקוד המרכז. השבוע צץ שמו של חליוה בתקשורת לאחר שהורה להפסיק שיעור תורה לחיילים, שנערך מדי יום א' בעיר הבה"דים שבנגב. השיעור התקיים בחניון ההסעים שמחוץ לקרית ההדרכה, ללא תיאום עם הצבא ולא על-ידי רב צבאי. כצפוי, ההוראה זכתה לביקורת מצד גורמים בציבור הדתי, שלא שכחו לחליוה את התנגדותו, כמח"ט הצנחנים למסלולי שירות מקוצרים, ובהם ישיבות ההסדר. חליוה טען אז שהמסלול "לא ערכי" ולא משתלם לצבא, והודה שבשל כך הוא מפלה אותם לרעה בהקשר יציאה לקורסי הפיקוד. סביר שחליוה ניסה אז בעיקר להניע את המשרתים במסלולים אלו לתרום יותר. אם אכן יתמנה למפקד פיקוד המרכז הוא עשוי למצוא עצמו בעימות מתמשך עם אותם גורמים בדיוק, שחלק ניכר מהם מתגורר מעבר לקו הירוק, וניכר שהם נוטרים לו טינה.

מסלול משולב: יבשה, סייבר וכטב"מים

יחידת סייבר בצה"ל, (צילום: דו"צ).

צה"ל הוא צבא לוחם, שאנשיו עוסקים בלחימה כמעט רציפה למן יום היווסדו. ככזה הוא מקדם את מי שהצטיין בלחימה. השנים שעשה צה"ל בלבנון והלחימה באינתיפאדה השנייה, שם באו לידי ביטוי בעיקר חטיבות החי"ר והיחידות המיוחדות, הביאו לכך שהנוכחות של בוגריהן במטה הכללי גדלה, בעיקר על חשבון יוצאי חיל השריון. ועדיין המטכ"ל של איזנקוט מאוזן יחסית ונציגים לכל זרוע וחיל (ובכלל זה אלוף שעשה את עיקר שירותו בחיל ההנדסה). כעת ממתינה שכבת תא"לים לקידום לדרגת אלוף, לפיקוד על הגיס הצפוני והגיס המטכ"לי, שבה ניתן למנות את מוטי ברוך ואמיר ברעם (שבדומה לחליוה היה מג"ד שלי בצנחנים, והערכתי מאוד) עשו מסלול דומה מאוד בחטיבה האדומה, ממנה מגיעים גם איתי וירוב וליאור כרמלי, וכן את איציק תורג'מן, יוצא הדופן בחבורה, שצמח בשריון. בנוסף מתמודדים יהודה פוקס, צנחן שעשה את עיקר שירותו בנח"ל, יניב עשור, גולנצ'יק שפיקד על גדוד 51 של החטיבה במלחמת לבנון השנייה, ואורי גורדין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד על הנח"ל ב"צוק איתן", על שני תפקידי מפתח: המזכיר הצבאי של ראש הממשלה וראש חטיבת המבצעים, אולי תפקיד התא"ל החשוב בצבא.

כלל הקצינים הללו, שפיקדו במהלך שירותם על יחידות מובחרות ועל כוחות מתמרנים בלחימה, מגיעים ממה שניתן לכנות "צבא ההתקפה לישראל". אבל במטה הכללי של 2030 תגדל דווקא נוכחותם של קצינים (וקצינות) יוצאי יחידות הסייבר והכלים הבלתי מאוישים, שכן אלה תופסים נפח הולך וגדל מפעילות צה"ל בזירות השונות. יתרה מזאת, צה"ל יידרש ליותר מסלולי שירות משולבים ומגוונים מבעבר. לצד מסלולי שירות שבמסגרתם מדלגים קצינים בין חטיבות החי"ר לכוחות המיוחדים ובחזרה, יידרש צה"ל לפתח מסלולי שירות משולבים גם בין זרועות אחרות. דוגמאות למסלולים שכאלה ישנם כבר כיום, דוגמת זה של אל"מ ח', יוצא יחידת דובדבן שפיקד על סיירת הנח"ל ועל גדוד בחטיבה, שבהמשך שימש כראש מחלקת ההגנה בסייבר באגף התקשוב קודם לכן פיקד על יחידת ממר"ם, ורס"ן י' מחיל התותחנים שמונה לאחרונה למפקד טייסת כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים) בחיל האוויר. מאחר וצבאות, גופים עתירי משאבים, נמצאים תמיד בחזית הפיתוח הטכנולוגי, ניתן להעריך בביטחון כי רבים יישאפו לשרת במערכים אלו, שכן השירות בהם טומן בחובו גם האפשרות כי לאחר השירות ישתלבו בחברות היי-טק. כאן טמון האתגר השני, שהרמטכ"ל פועל להתמודד מולו כבר עכשיו, באמצעות הרפורמה שמגדירה מחדש את מעמדם של לוחמי היחידות שמיועדות לתמרן לשטח האויב בלחימה (חי"ר, שריון, הנדסה, תותחנים ועוד) כלוחמי חוד ומקנה להם תנאים משופרים, כיצד להבטיח שגם בעתיד יתגייסו צעירים וצעירות איכותיים למערך הלוחם וכיצד להשאיר את הטובים שבהם בקבע.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 07.10.2017)

 

 

"התודעה גוברת על הידיעה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסקנות ממצאי דו"ח פנים-צה"לי שבחן את מוכנות הכוחות למבצע "צוק איתן" מעידות, ככל הנראה, על כשל חוזר ממערכות קודמות של הכרת האיום ללא הבנתו.

בספר הדגיש לידל הארט את חשיבות הדמיון למפקד צבאי, (מקור: אתר סימניה).

בהרצאה שנשא לפני שנתיים במכינה הקדם-צבאית עצם, הדגיש תא"ל איתי וירוב, (מפקד אוגדת עזה דאז), את חשיבות הדמיון עבור מפקד צבאי. וירוב סיפר לחניכים על ספרו של התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי באזיל הנרי לידל הארט, "הצד השני של הגבעה" (הוצאת מערכות, 1986). הספר, בו פורש הכותב לקט משיחותיו עם מפקדים בכירים בצבא הגרמני מיד עם תום מלחמת העולם השנייה, נפתח עם אמירתו של הגנרל הבריטי וולינגטון, גיבור קרב ווטרלו, כי ניצח בקרבותיו משום שבילה את חייו בניסיון לנחש מה מצפה לו בצדה השני של הגבעה. הערה זו, כתב לידל הארט, "הפכה ברבות הימים לביטוי המציין את הדמיון הנדרש מן הגנרלים לנחש מה מתרחש "מצידה השני של הגבעה" – מאחורי חזית האויב ובמוחו של האויב. בנוסף לכך היוותה הערה זו תאור ממצה של תפקידי המודיעין" (עמוד 11). להמחשת דבריו תיאר וירוב כיצד כמפקד גדוד צנחנים בשנת 1999, הצליח, כשברשותו רק שברי מידע מועטים, לצפות את פעולת האויב ולהוציא לפועל מארב בעומק לבנון שהביא להריגת ארבעה מחבלים.

בשבוע שעבר נודע כי תחקיר פנים-צה"לי אודות מבצע "צוק איתן" קובע כי "ערב המבצע היו המנהרות ההתקפיות עבור רוב מפקדי הכוחות המתמרנים בחזקת נעלם. הייתה הכרה של האיום, אך עוצמתו וממדיו לא נתפסו". בנוסף נמצא כי הפעלת הכוח של צה"ל לא הצליחה לערער את שיווי המשקל של החמאס ו"להניח את האויב על קרני הדילמה", כדברי הגנרל שרמן. את התחקיר קיימה ועדת בדיקה שמנתה כ-30 קצינים בראשות האלוף יוסי בכר, מפקד הגיס המטכ"לי. בכר, קצין צנחנים שלחם שנים ארוכות בלבנון ופיקד על אוגדת עזה, הוציא תחת ידו מסמך מקיף שבחן את תפקוד כלל הכוחות המתמרנים במבצע. לקחי התחקיר מיושמים בימים אלה הן בתכנית הרב-שנתית גדעון לבניין הכוח הצה"לי, והן בפיקוד הדרום.

האלוף יוסי בכר, קבע כי המנהרות היו "בחזקת נעלם", (צילום: דו"צ).

האלוף בכר, קבע כי המנהרות היו "בחזקת נעלם", (צילום: דו"צ).

קביעתו של האלוף בכר כי המנהור ההתקפי בעזה היה "בחזקת נעלם" בעבור הכוחות, מהדהדת את אמירתו של חגי מרדכי, מח"ט הצנחנים במלחמת לבנון השנייה, על אודות מערך "שמורות הטבע" שבנה חזבאללה ושעשה בו שימוש במלחמה. מרדכי הודה אז ביושר כי בטרם המלחמה טעה בחושבו שמדובר "בכמה אוהלי סיירים עם שקי שינה וקופסאות שימורים". זאת, למרות שבאמ"ן היה מידע רב אודות האיום. אולם, המודיעין לא תורגם לכדי תובנות אופרטיביות ולהתכוננות שנדרשה מהכוחות הלוחמים. "ידענו אבל לא הבנו" הוא משפט שגור כשמדברים עם מי שלחמו בלבנון ובעזה בעשור האחרון, או "התודעה גוברת על הידיעה", כפי שניסח זאת בשעתו ח"כ עפר שלח בכנס שעסק ב"צוק איתן". זוהי אינה תופעה חדשה בצה"ל, והדוגמא הבולטת לכך מהעבר היא במלחמת יום הכיפורים, אז נתקלו כוחות צה"ל בטילי נ"מ ונ"ט ללא הכנה מתאימה – אף שהיה מודיעין אודותם – ונגרם להם נזק כבד בשל כך.

הסברים שונים ניתנו לליקויים סביב "צוק איתן", משכנעים יותר או פחות. כך למשל המציאות התקציבית, שבימיו של הרמטכ"ל הקודם בני גנץ הייתה מגבילה מאוד בהשוואה לתקופה הנוכחית. הסבר אחר הוא שהדרג המדיני, בשנים שקדמו ל"צוק איתן", מיקד את תשומת הלב של הצבא באיראן ולא בחמאס. בישראל נוטים לרוב לחפש אשמים מתוך הנחה שמישהו התרשל. עם זאת, היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות והזנחת מוכנות כוחות היבשה, יש בהם כדי להטריד ברמה המערכתית והם מצריכים יותר מאשר הטחת ביקורת ברמטכ"ל הקודם, בני גנץ, ובראש אמ"ן לשעבר, אביב כוכבי. כשארגון כושל שוב ושוב בזיהוי האיום הקונקרטי למערכה, כנראה שהדפוס טבוע במערכת ואינו נעוץ רק באשמתו הישירה של מישהו. מוטב לבדוק כיצד זה יתכן שהצבא, פעם אחר פעם, חרף מידע על איום קונקרטי כזה או אחר שמצוי ברשותו, מגיע למערכה כשמפקדיו וחייליו חסרים תכנית אופרטיבית ואמצעי לחימה מתאימים.

מאז מבצע "צוק איתן" הגדילה הזרוע הצבאית של החמאס את מצבת הלוחמים של כוח נוחבה, יחידת הקומנדו של הארגון, לכדי 5,000. בנוסף שקדו בארגון על פיתוח רקטות תלולות מסלול קצרות טווח (שהוכחו כיעילות יותר), כמו גם על רכישת יכולות חדשות ובהם כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים). יתכן אף שבדומה לאיומי חזבאללה על יישובי צפון ישראל, מתכננים בחמאס להשתלט בעימות הבא על יישוב בעוטף עזה. היעדר מתווה מוסכם על פתרון למשבר ההומניטרי ברצועה הופך את העימות הבא לתרחיש צפוי, כשהשאלה היא העיתוי. אף שסביר מאוד שהמנהור ההתקפי יהווה חלק מתורת ההפעלה של החמאס בעימות הבא, הרי שניסיון העבר מראה כי הארגון אינו קופא על שמריו. המנהרות היו ההפתעה של הסיבוב הקודם, לא מן הנמנע שכעת שוקדים בחמאס על הפתעה חדשה.

בצה"ל אוהבים לצטט את קלאוזוביץ ולומר ששדה הקרב הוא ממלכת אי-הוודאות, ושהפתעות תמיד תהיינה. חשוב לומר, שכמו טילי הסאגר ב-1973, כך שמורות הטבע ב-2006 והמנהרות ב-2014: מדובר בהפתעות טקטיות ולא אסטרטגיות, וכדאי שלא לתת להן משקל אסטרטגי, מטרידות ככל שתהיינה. אולם, רצוי לצמצם אותן למינימום ההכרחי ו"לנחש" את הנעשה מצידה השני של הגבעה, כך שלמערכה הבאה יגיע צה"ל עם תכנית מתאימה לאיומים הקונקרטיים, ויפחית את הסיכוי להיגררות לעוד מערכה מהוססת, מגומגמת ולא החלטית בדומה לקודמותיה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בבלוג "שורטי", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 25.10.2016)

בסוף מתכוננים למלחמה | מאת גל פרל

רשומה רגילה

בספרו "תדע כל אם עברייה" בוחן עמוס הראל את הכשרת הלוחם בצה"ל של היום ובאמצעותה את דילמות מהותיות בחברה הישראלית. האמירות והתאוריות בשיח הציבורי ובתקשורת הופכות לפרקטיקה כשהן יורדות לרמת הגדוד.‏ 

"אתה יודע מה תנועת הנוער הכי פופולרית בישראל?" שואל מח"ט גולני. במקום תשובה, הוא מסיט את אצבעו משמאל לימין, מחקה את התנועה המשמשת לפתיחת מסך בסמארטפון" (עמוד 110).

תדע כל אם עברייה (כנרת זמורה-ביתן, 2013)

ספרו של הראל מציג תמונה מצב עדכנית של צה"ל.

באחד מימי ההורים שהתקיים בבסיס הטירונים של הצנחנים לפני כארבעים שנה נכנס מפקד פלוגה בגדוד 202 לשיחה עם הורי החיילים והבחין כי תשומת הלב של הקהל אינה נתונה לו, וכי ההורים העדיפו לשוחח בינם לבין עצמם. המ"פ לא התבלבל, מחא כף, ובקול רם אמר, "אוקיי, לסתום פיות!" באותן שנים גם נהגו מפקדים בחטיבה המובחרת לטרטר את החיילים לעיני ההורים ההמומים שבאו לבקר בשבתות, כאומרים הילדים שלכם שייכים עכשיו לנו. ספק רב אם היום אמירה כזו והנהגות כזו תתקבלנה בהבנה על ידי ציבור ההורים לחיילים בישראל.

עיון מחודש בספר "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013) מאת עמוס הראל, הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ" (ולמען הגילוי הנאות, קרוב משפחה) ביום הזיכרון, רגע אחרי החזרה מהר הרצל, מאפשר הצצה למהפכת הגיוס וההכשרה שעבר המערך הקרבי של צה"ל מאז אותן שנים ועד עתה. בספר מוצגות הדילמות הביטחוניות בהן נתונה החברה הישראלית. בין היתר נבחנות סוגיות דוגמת התנדבות מול השתמטות, חיבוק מול קשיחות, דתיים מול חילונים, ותיקים מול חדשים והפן הצבאי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני‏. במקביל התלווה המחבר להכשרת פלוגת מחזור נובמבר 2011 בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל. המסקנות העולות ממנו נותרו רלוונטיות גם שלוש שנים לאחר שפורסם. הלוחמים מגיעים כיום מחברת שפע (עם סלולרי צמוד) אך לרבים מהם נדרשת עזרת מדור תנאי השירות (ת"ש). הטירונות מחבקת, ההורים מעורבים וגם התקשורת משפיעה, אבל בסוף מתכוננים למלחמה.

הכשרת הלוחם גרסה 2.0

אלוף אביב כוכבי כמפקד פיקוד הצפון

האלוף כוכבי, שינה את התרבות הספרטנית בצנחנים, (צילום: דו"צ).

הספר מתאר את התפתחות הטירונות הקרבית למן שנות השבעים. כך למשל, העיד האלוף אביב כוכבי, ששירת בצנחנים בכל התפקידים מטוראי ועד מח"ט, ש"התפתחה בצנחנים אחרי טראומת 73' תרבות ספרטנית, חסרת פרופורציות. התרבות הזו קידשה את הקושי כקושי ואת הלחץ כלחץ ובעצם החמיצה את העניין הכי משמעותי שלימים תיקנו בחטיבה, שהוא הצורך לבנות איתנות ואפקטיביות לחימה" (עמוד 37). השינוי הגיע ביוזמת שניים מקציניו, איתי וירוב ואהרן חליוה, שפיקדו בזה אחר זה על בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים בראשית שנות ה-2000.

וירוב יזם את השינוי לאחר חוויה "פוקחת עיניים" בהסבה לשריון, מתוך מחשבה שהדרך להניע ולרתום את החיילים היא לא באמצעות עונשים כי אם באמצעות תגמולים לחיילים שבלטו לחיוב או הציגו רף תפקוד שהיה מעט מעל הנורמה המקובלת. לגישתו תהליך ההכשרה אמור להקנות לחייל "מסוגלות, מחויבות, שייכות" (עמוד 29). וירוב גאה במהלך. לדבריו, הוא היה יכול לעשות זאת "בצנחנים כי לא הייתי צריך להוכיח כלום. ידעו שאני חזק ואכזרי. איש לא חשד בי שאני רך מדי אחרי שירדתי מקו עיישיה־ריחן בלבנון עם גדוד 101" (עמוד 31). במקביל לשינוי, בימי הרמטכ"ל שאול מופז הוכרזה מלחמה של ממש בתופעת הטרטורים בצבא, והנ"ל כמעט שנעלמו. תא"ל אופק בוכריס (שבימים אלה נחקר בגין חשד לעבירות מין), מח"ט גולני דאז, אמר שהקפיד שרף הקושי בהכשרת הלוחמים יהיה גבוה. "אני old fashioned. העליתי את אורך מסע הכומתה ל־75 קילומטרים. הם יצטרכו את זה גם בקרב. אני אומר למפקדים שיקרעו ללוחמים את התחת, שהחיילים יזחלו עד להודעה חדשה, אבל שישמרו על כבודם וזכויותיהם" (עמוד 40).

גנץ בביקור בתרגיל של חטיבת הצנחנים, 18 במאי 2011

הרמטכ"ל גנץ בתרגיל של הצנחנים , מתרשם מהאיתנות של הלוחמים, (צילום: דו"צ).

כטירון בצנחנים, בעיצומה של המהפכה שהנהיגו וירוב וחליוה, דווקא "זכיתי" לטרטורים. אולם טירונות החי"ר בצה"ל היא חווית הכשרה שונה מאוד מזו שעבר אבא שלי בצנחנים בשנות השבעים. הפן המקצועי השתפר והענישה לשם ענישה נעלמה. הראל מתאר כיצד הפך שינוי זה לנחלת כלל הכשרה בצה"ל. הרמטכ"ל בעת כתיבת הספר, בני גנץ ציין בראיון למחבר כי הוא "דווקא מתרשם מהאיתנות שלהם. ההכשרה המקצועית של הלוחם היום טובה יותר מזו שאני עברתי בצנחנים. הכניסה לתהליך הזה, בטירונות, מעט איטית. אבל עד שהם מגיעים לגדודים הם כבר מוכנים. החי"רניקים הולכים בתרגילים גדודיים 120 קילומטרים בשבוע, עם משקל כבד על הגב, בלי להתלונן" (עמוד 135).

חיילים כשוטרים

הבחירה לבחון את הדילמות לאור הכשרת לוחמי פלוגה בגדוד רגלים היא מתבקשת. גדוד הוא מסגרת הליבה של הצבא, ה"פטיש" האמיתי בשדה הקרב ומי שנשחק יותר מכל בביטחון השוטף. כל אותן סוגיות שנשארות ברמת התאורטית כשדנים בהן באולפני החדשות הופכות לפרקטיקה כשהן יורדות לרמת הגדוד. דוגמה מובהקת לכך היא פעילות השיטור בשטחים (שלא לומר כיבוש).

חיילי צה"ל בשטחים, (צילום: דו"צ).

חיילי צה"ל בשטחים, (צילום: דו"צ).

"גם בשנים שבהן צה"ל מתמודד עם איום טרור קטן יחסית (ואולי דווקא אז יותר מאשר בתקופות אחרות)", כותב הראל, "מלאכת השיטור בשטחים היא משימה עגומה, מייאשת, המלווה לעתים באלימות קשה. כדי שהמשימה הזו תהיה נסבלת, וכדי שהחיילים ימשיכו לבצעה בהתאם לאינטרסים של המערכת הפוליטית, צריך למכור אותה לקהל בבית דרך שכבה עבה של מסננים. כך נולדות המצאות מופרכות כמו "הצבא המוסרי ביותר בעולם" (עמודים 364-365). האמונה במוסריות-העל של צה"ל הפכה כה רווחת עד כי "הרוב הגדול של המפקדים, נדמה לעיתים, משוכנע שהתוצאה הזו נקבעה באיזו אולימפיאדה מוסרית והאתלט הישראלי הגיע ראשון בתחרות של קפיצה מוסרית לרוחק" (עמוד 365).

בסוף מתכוננים למלחמה

מפקד בה"ד 1, אל"מ ניב, (צילום: דו"צ).

מפקד בה"ד 1, אל"מ ניב, (צילום: דו"צ).

תא"ל ערן ניב, שפיקד בעבר על בה"ד 1 והיה אמון על הכשרת דור הקצינים הבא של צה"ל למלחמה, הגדיר את הרפורמה של וירוב וחליוה כמהפכה שהשפיעה על כלל מערך ההכשרה בצה"ל. אבל, לדבריו, חלק מן האתגרים שיעמדו בפני לוחמי צה"ל בעימות הבא לא השתנו. "קלאוזביץ [גנרל פרוסי, מאבות תורת הלחימה המודרנית] הוא נצחי: המלחמה היא ממלכת אי הוודאות, לעולם לא תמצא אותה כמו שחשבת. כל מהות האזרחות היא לייצר ודאות. מנגד, הרעיון של מסלול ההכשרה כולו, מהטירונות הקרבית ועד קורס הקצינים, הוא לייצר יכולת תפקוד בתנאי חוסר ודאות. כשאין חיכוך, כולם טובים" (עמוד 39). הוא עצמו נדרש לכך כמג"ד בנח"ל במהלך הפיגוע בציר המתפללים, כאשר הוזעק מביתו "והספיק עוד להגיע לחברון ולהכריע את החוליה, בקרב מטווח קצר תוך חילופי אש מנשק קל והשלכת רימוני יד" (עמוד 354).

כוח נחל במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

כוח נח"ל במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

מבצע "צוק איתן" בו לקחו חלק לוחמי מחזור נוב' 11', שלושה חודשים לפני שחרורם, היה בחזקת המחשה לדברים. המערכה בעזה התרחשה, כאמור, לאחר שהספר יצא לאור והיא אינה כלולה בו. אך המלחמה הקרבה ובאה מצויה בין דפי הספר כמבחן עליון אליו מתכוננים הלוחמים. המערכה קיפלה בתוכה גם אקורד סיום צורם לפלוגה. במהלך לחימת חטיבת הנח"ל בעיירה בית-חאנון פגע טיל נ"ט בכוח שנע באחת הסמטאות. דלת ברזל שקרסה לכדה מספר לוחמים תחתיה. כוח תגבורת מגדוד 931 הוזעק למקום. בעוד המ"פ נאבק להרים את הדלת לחם קשר המ"פ יוגב, מבוגרי הפלוגה, במחבלים שניסו לחטוף חיילים וגופות. יוגב השליך רימונים, פינה פצועים, וירה במקלע הנגב שנטל מאחד הפצועים. בסיום הקרב נהרגו כ-15 מחבלים. אבדות צה"ל – שבעה פצועים ושני הרוגים, בהם בוגר אחר של הפלוגה, אברהם גרינצוויג ז"ל.

זה עצוב, קשה וגם חלק מהסיפור. בראיון לאילנה דיין הביט בני גנץ, אז סגן הרמטכ"ל, מתוך הרכב על מתגייסי מחזור נובמבר 2010 לצנחנים, עימם שוחח קודם לכן, ואמר, "פשוט גאווה החבר'ה האלה. אני יודע שחלקם הרי לא יחזרו אפילו." זה כפי שענתה לו דיין, סטטיסטית בדוק.

המפקדים הראויים לכך

ראש הממשלה נתניהו בהרמת הכוסית יחד עם סגן הרמטכ"ל (משמאל) // צילום: קובי גדעון - לע"מ

הרמת כוסית במטכ"ל לרגל יום העצמאות, (צילום: לע"מ).

שם הספר לקוח מאמירה ידועה של בן גוריון, אך בקורסי הפיקוד בצה"ל נוהגים לצטט רק את סופו של המשפט. הסמל שלי בטירונות, באחד מאותם רגעים בודדים שבהם הרשה לעצמו להשיל מהדיסטנס והקשיחות, הפנה אותי לנוסח המלא: "אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

העיון בספר, ביום הזיכרון, כשברקע מהדהדות הטלטלות האחרונות שפקדו את הצבא וההתחממות בגבול רצועת עזה, מלמד שלצה"ל יש, ככלל, מפקדים ראויים שמובילים אותו בשיקול דעת ערכי ומקצועי. מנגד, ה"עליהום" שספג הצבא מצד הציבור וגורמים בממשלה, עשוי לפגוע בנכונותם להישאר כאלה.