צה"ל צריך ללמוד מההיסטוריה ולהיות ערוך למלחמה מול חמאס | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אם מדינת ישראל לא רוצה למצוא את עצמה מופתעת בגבול הדרומי, צה"ל צריך להיות ערוך ומוכן למלחמה על אף המגעים לשלום עם חמאס.

השבוע חשף צה"ל באמצעות המכשול ההנדסי בגבול רצועת עזה מנהרת חדירה שחמאס חפרה מעזה לשטח ישראל. איתור המנהרה עלול להגביר את המתיחות בין ישראל לחמאס ומפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני, קצין צנחנים שאת עיקר ניסיונו הקרבי צבר בלבנון ובאיו"ש, אמר כי האוגדה "עוסקת כל העת במוכנות למלחמה".

ישראל מבקשת להגיע להסדרה ברצועת עזה, ונוכח מורת הרוח של הציבור הפלסטיני בעזה, גם החמאס. השאלה, כרגיל, היא מה יהיה המחיר. חמאס דורשת הקלות בסגר ושחרור אסירים, וישראל דורשת שחמאס תזנח את דרך ההתנגדות ואת מאמצי ההתעצמות הצבאית. בפועל, חמאס נערכת למלחמה ובישראל הדרג המדיני הנחה את הצבא להיות מוכן לכל אפשרות.

בסוף השבוע שעבר כתב טל לב־רם בעיתון "מעריב", שהרמטכ"ל אביב כוכבי קבע לאחרונה "כי פיקוד הדרום וצה"ל נמצאים בבשלות ובמוכנות גבוהה" למבצע רחב היקף, אם יידרש. לדברי לב-רם יש בקביעה זו "גם אמירה מחייבת", בהתחשב בביצועים הלא מרשימים של צה"ל במבצע "צוק איתן". לפי לב-רם מטרת המערכה לא תהיה כיבוש הרצועה ומיטוט שלטון חמאס, אלא פעולות מהים, האוויר והיבשה כדי "לפגוע בצורה קשה ביכולות של חמאס באמצעות פגיעה בבכירי הארגון, במערך שלו, באמצעי הלחימה, במאגרי התחמושת ובנכסים האסטרטגיים". ובנוסף בצה"ל שואפים לעשות זאת מהר כדי להימנע ממערכה ארוכה נוסח קיץ 2014.

בדרום מול חמאס ובצפון מול חיזבאללה – שם נמשכת המתיחות מעל 90 יום – ישראל מצויה במרחק קצר מהסלמה. המחשה למוראות המלחמה, גם אם זו תהיה שונה לגמרי, התקבלה השבוע עם שידור הסדרה "שעת נעילה" על מלחמת יום הכיפורים ב"כאן 11". הפקה מושקעת הביאה למסך הטלוויזיה את תחושת ההפתעה וההלם כמו גם את קרבות השריון, באופן שתפס את הצופים ונשאר אתם זמן רב לאחר שהפרק הסתיים.

בספרו "עֹז 77" (הוצאת שוקן, 1976) תיאר תא"ל אביגדור קהלני את חוויותיו כמפקד גדוד שריון בחטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים. הגדוד שעליו פיקד לחם, בדומה לאותה מחלקת שריון בסדרה שעליה פיקד המ"מ אבירם (עידו ברטל), בקרבות הבלימה בעמק הבכא בתנאי נחיתות וביחסי כוחות בלתי אפשריים.

מול מאות הטנקים הסורים פקד קהלני בקור רוח: "תחנות 'שוטר'. בחזית שלנו, בטווח 500 עד 1500 מטרים, נמצאים טנקי אויב רבים. עלו לעמדות, פתחו באש, סוף!" (עמוד 75). והם, לצד כוחות נוספים, עצרו את הסורים. באירוע אחר תיאר כיצד חילץ "כוח קטן, בפיקוד רס"ן יוני מהצנחנים" (עמוד 180), הכוח היה מסיירת מטכ"ל אבל מפקדו, יוני נתניהו, עבר ליחידה מהצנחנים, את המג"ד הפצוע, יוסי בן־חנן, מתחת לאף של כוחות קומנדו סורים שנעו בשטח.

בספרו המופתי, "לא נרדם בלילות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2020), תיאר אלוף במיל' גיורא איילד את שחווה כקצין צנחנים צעיר לאחר שלחם בקרב "החווה הסינית" בסיני ושב למקום בו חנה גדודו, גדוד הצנחנים 890, וליקק את פצעיו לאחר שספג 41 הרוגים וכ־110 פצועים בקרב. איילנד, שהיה בטוח שהגדוד גמר את המלחמה, הופתע כשהודיע לו המג"ד, סא"ל איציק מרדכי, כי "הולכים הלילה עוד פעם. זה לא ברור לך?" אז הבין איילנד "שלא מדובר באימון ואפילו לא בפשיטה נועזת בלבנון. מדובר במלחמה, מלחמה של ממש, ובמלחמה אין זמן לרחמים עצמיים. יש משימות לבצע וחייבים להתכונן" (עמוד 42).

במלחמה הבאה, במקום טורי שריון ברמת הגולן ומדבריות סיני צה"ל יפגוש חוליות קומנדו מעל ומתחת לפני הקרקע, בשטחים אורבניים צפופים ואת חילות האוויר המצריים והסוריים יחליף ארסנל רקטות אימתני. אולם כפי שקבע איילנד, חייבים להיות מוכנים.

בגלל שהוא בדרך כלל צודק, כשהוא טועה זה מסוכן | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השיחות שקיים אלוף (מיל') עמוס גלעד עם העיתונאי שמעון שיפר, שהתפרסמו עתה כספר, כוללות כמה לקחים שמוטב לשים אליהם לב, במיוחד לפני שיוצאים למלחמה.

בספר "המתריע" (הוצאת ידיעות ספרים, 2019) מתפרסמות שיחות שקיים במשך השנתיים האחרונות, הפרשן המדיני הבכיר של "ידיעות אחרונות", שמעון שיפר, עם האלוף (מיל') עמוס גלעד. השיחות עסקו במגוון רב של סוגיות מדיניות וביטחוניות. גלעד, שהתגייס לצה"ל בשנת 1972, מילא תפקידים רבים בחטיבת המחקר של אגף המודיעין ועבד לצד חמישה ראשי ממשלה. בספר נראה כי גם כשאיש לא היה מוכן לשמוע, הקפיד תמיד לומר את האמת המקצועית שלו.

צה"ל נגרר לאסון

בספר מספר גלעד על ניסיונו כרס"ן צעיר במלחמת לבנון הראשונה (1982). באותן שנים מילא גלעד, אף שאינו קרבי בהכשרתו וניסיונו, תפקיד מודיעיני מרתק ויצא לשליחויות באיראן ובלבנון.

עטיפת ספרו של גלעד, (מקור: אתר סימניה).

לדבריו היה אחד הבודדים שזיהו את הסכנה שבברית שכרתה ישראל עם הפלנגות הנוצריות, אך איש לא שעה לאזהרותיו. "היחיד שיכולתי לדבר איתו והקשיב לי באמת היה אורי שגיא, אז תת-אלוף, רח"ט מבצעים. הוא היה מאוד-מאוד חזק בתפקידו. זה תפקיד חשוב, אבל לא כל אחד שנושא בו נמצא באותו מעמד. אני חושב שאם יש מאה דרגות של עוצמה, אורי היה דרגה מאה. התפקיד של ראש אגף מבצעים לא היה קיים עדיין, כך שהוא היה בעצם ראש האגף, ותוסיף לזה את הרקע שלו כמפקד נערץ בגולני. בקיצור, הוא היה משהו מדהים. ואיכשהו הוא היה מוכן להקשיב לי. הוא תמיד היה קובע לי פגישות בחמש בבוקר, אחרי שהלכתי לישון באחת בלילה" (עמוד 29).

גלעד מספר בספר שהזהיר את שגיא כי הברית של צה"ל עם הפלנגות הנוצריות היא בגדר אשליה מסוכנת שתגרור את צה"ל לאסון. שגיא נטה להסכים עמו, אחרים סירבו לשעות לאזהרותיו. לטענת גלעד איש לא הקשיב לו גם כשהזהיר מפני האפשרות שהפלנגות יטבחו בפלסטינים, כפי שאכן התרחש במחנות הפליטים סברה ושתילה בביירות.

מנגד, ראוי לציין שאלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, פרסם לפני כחמש-עשרה שנים מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "סרן גלעד WHO?", ובו קבע כי הדברים שאומר "האלוף עמוס גלעד על אותם אירועים – חלקם לא היו ולא נבראו, חלקם עוותו תוך האדרת מקומו של סרן עמוס גלעד בנסיבותיהם, וביתר אין ממש".

דרורי אף ציין במאמר כי ניסה ליצור קשר עם גלעד ולברר את טענותיו ולא הצליח בכך. מוטב אם כן לקרוא את גרסתו של גלעד למלחמת לבנון הראשונה, אף שהניתוח שלו אודותיה ואודות לקחיה הוא ללא פגם, בזהירות המתבקשת ועם קורטוב של מלח. 

האיש שמנע מלחמה

בהמשך שימש גלעד כראש לשכת ראש אמ"ן דאז, אהוד ברק, וכעוזרו של תא"ל עזריאל נבו, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה יצחק שמיר. ב-1994 מינה אותו הרמטכ"ל ברק, שכאמור הכיר אותו היטב, לדובר צה"ל.

אחד הפרקים החשובים בספר, במיוחד לאור "ליקוי המאורות" ערב מלחמת יום הכיפורים ב-1973, במהלכו שגה אגף המודיעין בהבנת המידע המודיעיני שהיה ברשותו והחמיץ את הסימנים המעידים למלחמה, נוגע למלחמה שכמעט ופרצה בין ישראל לסוריה בשנת 1996, שבמניעתה היה לגלעד תפקיד מכריע.

באותה עת הציג קצין איסוף (מפעיל הסוכנים) בדימוס של המוסד, יהודה גיל שמו, למערכת מידע מוטעה (שבדה מלבו) על כוונתה של סוריה לפתוח במלחמה כנגד ישראל.

חלק גדול מהמעריכים, ובהם ראש אמ"ן דאז, משה יעלון, נטו לצד החומרה – נטייה כמעט קבועה של אמ"ן בשנים לאחר מלחמת יום הכיפורים. העובדה שגיל נחשב במוסד לקצין איסוף בעל מוניטין חיזקה את מסקנתם. רה"מ נתניהו, חדש בתפקידו, היה באופן טבעי מוטרד מאוד.

גלעד, ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים, חשב אחרת, וטען שגורמי האיסוף והערכה שוללים מסקנה כזו. הוא עצמו ייחס את מניעת המלחמה בעיקר לכך שהצמרת הביטחונית "היתה מורכבת מרמטכ"ל מאוד מנוסה, אמנון ליפקין-שחק, ומשר הביטחון יצחק מרדכי, שלא אוהבים לשבח אותו, אבל גם הוא אדם מנוסה. שניהם, הרמטכ"ל ושר הביטחון, לא אימצו את ההתרעה למלחמה" (עמוד 209). אמונתו של גלעד שכנע את הרמטכ"ל והוא והשר מרדכי, שמאחוריהם שנים של שירות משותף בצנחנים, הצליחו לשכנע את הקבינט וראש הממשלה כי פניה של סוריה למהלך הגנתי עיקרו ושאין מלחמה באופק.

ב-2001 הועלה לדרגת אלוף ומונה למתאם פעולות הממשלה בשטחים. ב-2003 לראש המטה המדיני־ביטחוני של שר הביטחון, והיה מופקד על היחסים הרגישים ביותר עם מצרים, ירדן ומדינות נוספות במזרח התיכון.

גדול הכישלונות הפך להצלחה מפוארת

פרק מרתק בספר מוקדש למבצע "מחוץ לקופסה", המבצע להפצצת הכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007, שגלעד היה חבר בצוות המצומצם שהכין אותו מן הפן המודיעיני.

בספר חוזר שיפר על הפרסומים לפיהם, כך מתברר, אמ"ן היה "עיוור" לאפשרות שסוריה השיקה פרויקט התעצמות בנשק גרעיני. למרבה המזל, ציין גלעד, "מה שעלול היה להיות גדול הכישלונות של המודיעין הישראלי הפך להצלחה מפוארת. אני נותן את האשראי בעיקר לראש המוסד מאיר דגן, שהיה נחוש בעניין וגם הבין את המשמעות העמוקה של המשמעות המלאה של יכולת גרעינית בידי הסורים" (עמוד 162).

למרות שמערכת הביטחון כמעט שפספסה את פרויקט הגרעין הסורי הרי שמרגע שזיהתה אותו, לדעת גלעד, "צריך להצדיע לגופי המודיעין השונים על היכולת המודיעינית שהופגנה ולחיל האוויר על הביצוע המזהיר" (עמוד 164). עוד משבח גלעד את מדיניות העמימות שבה נקטה ישראל לאחר המבצע (הוא מאמין שזכות הציבור שלא לדעת), שאפשרה לסורים להכיל את האירוע.

תקיפת חיל האוויר את הכור בסוריה ב-2007, (צילום: דו"צ).

על תפקוד ראש הממשלה אהוד אולמרט באירוע יש לו רק מילים חמות: "לדעתי, הוא הפגין כאן מנהיגות יוצאת דופן, הבנה עמוקה של חומרת האיום מבחינת ישראל – נחישות. צריך להבחין בין הבנה מודיעינית, שזה כמו דיאגנוזה של רופא, לבין הנחישות למצוא תרופה לאיום. ברור שזאת החלטה קשה ביותר, אבל אולמרט הבין את המשמעות של נשק גרעיני בידיו של אדם כמו אסד" (עמוד 172). 

מנגד, הוא מזניח חלק מן הקברניטים והמפקדים המעורבים. כך למשל, גלעד אינו מזכיר את הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שפיקד על המבצע, ונדרש לא רק להשמיד את הכור אלא גם להכין את הצבא למערכה אפשרית כנגד סוריה, רק שנה לאחר שהסתיימה מלחמת לבנון השנייה.

חובת הדרג המדיני לגופים המקצועיים

השיחות עם גלעד מרתקות, וניכר כי שותפו של שיפר לשיח הוא אדם שלו ראייה מקיפה וניסיון רב הן בעולם המודיעין, בניהול ערוצי משא ומתן חשאי ובעיצוב אסטרטגית העל של ישראל.

מנגד ביטחונו הרב של האלוף (מיל') גלעד בניתוחיו מטריד ומעלה בזיכרון את שאמר עליו בשעתו השר דן מרידור, "בדרך כלל הוא צודק, אבל דווקא משום כך, כשהוא טועה נגרם נזק גדול באמת".

לתפיסת גלעד "זכותו של הדרג המדיני לדחות את ההערכות שמגישים לו גופי המודיעין השונים – אגף המודיעין בצה"ל, המוסד, השב"כ והאגף למחקר של משרד החוץ – ולא לקבל את המסקנות הנובעות מהן. אך בטרם יקבל החלטה, לכאן או לכאן, חובתו של המדינאי לגופים הללו" (עמוד 11).

ההערה הזו מהדהדת נוכח החשיפה של עמוס הראל ב"הארץ" כי לפני כשבועיים (שבוע לפני הבחירות) התכוון ראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו לצאת למבצע צבאי בעזה, שעלול היה להסלים לכדי מערכה רחבה.

לאחר ירי רקטות לאשדוד ואשקלון קיים רה"מ התייעצות עם בכירי מערכת הביטחון, ובהם הרמטכ"ל אביב כוכבי וראש השב"כ נדב ארגמן, ולפי הפרסומים בתקשורת חלק ממשתתפי הפגישה הסתייגו מתקיפה רחבה שכזו. ולבסוף הוחלט על תקיפה מדודה של עמדות חמאס, שבה לא היו לארגון נפגעים. 

החלק מטריד באמת, כפי שפרסם בן כספית ב"מעריב", הוא שנתניהו ביקש לאשר את התקיפה בקבינט מבלי לכנסו, בטלפון, מבלי שעמדת הרמטכ"ל כוכבי תוצג לשרים. רק התעקשות היועץ המשפטי לממשלה, אלוף (מיל') ד"ר אביחי מנדלבליט, שהעמיד את נתניהו בפני העובדה שהחלטה שכזו, מבלי לקיים ישיבת קבינט מסודרת שכוללת סקירות של מערכת הביטחון, אינה חוקית, עצרה את המהלך. 

נכון, הדרג המקצועי כפוף לדרג המדיני, אבל כמאמר גלעד, חובת האחרון לשמוע את כל המידע וההמלצות, גם אם יחליט בניגוד להן. החלטות ממשלה רעות נולדות כשהדרג המדיני לא מבין (במכוון או שלא במכוון) את המשמעויות המלאות של ההחלטות שלו. כשמדובר במלחמה, אין להם את הפריבילגיה הזו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 23.08.2019)

מה קרה אחרי הקרב בחווה הסינית\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מחקרו של פרופסור יואב גלבר אודות לחימת גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים, אינו מחדש כמעט דבר בנוגע לקרב החווה הסינית, אך ממקם אותו בקונטקסט הנכון בתוך קרבות הצליחה, ומספר את סיפור הלחימה השלם של הגדוד מראשית המלחמה ועד סופה.

בשקט-בשקט, בהוצאה מצומצמת ללא הפצה מסחרית, יצא לאחרונה הספר "לחימת גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים" (הוצאת מערכות, 2016) מאת פרופסור יואב גלבר, היסטוריון וסא"ל במיל'. גדוד הצנחנים 890 "הוא אחד הגדודים הוותיקים ובעלי העבר העשיר והמפואר בצה"ל" (עמוד 23). במשך שנים כונה בפשטות "הגדוד", מבלי שהיה צורך לציין את מספרו. מאז שפיקד עליו אריק שרון בשנת 1954, קשה לחשוב על יחידה צבאית שהניבה כמות כה גדולה של מפקדים בכירים בצה"ל ובהם רפול, מוטה גור, דן שומרון, שאול מופז, מתן וילנאי, משה יעלון ובני גנץ. מאז 73' תועד הקרב העיקרי של הגדוד, קרב "החווה הסינית", בעשרות כתבות, סרטים וספרים. ייחודו של הספרון הקטן (186 עמודים בסך הכל) שכתב גלבר, קצין צנחנים במילואים שלחם בשורות הגדוד בחזית הדרום, הוא בהצגת סיפורו השלם של הגדוד למן פרוץ הקרבות, ועד לסיומם.

פלוגת המסלול נגד הקומנדו 

unnamed

סיפורו השלם של הגדוד.

הגדוד הגיע למלחמה לאחר שצבר ניסיון רב בשורת פשיטות כנגד יעדי מחבלים בלבנון. מפקדו, סא"ל יצחק מרדכי, היה קצין צנחנים מנוסה שלחם במערכות ששת הימים ובהתשה. בתחילת המלחמה נשלח הגדוד למשימות הגנה בראס-סודר. עיקר הגדוד מצא עצמו בלא תעסוקה של ממש, אולם על פלוגה ד', בפיקוד עמנואל (מנו) בן-ישי"שעדיין לא עברה קורס צניחה ולא השלימה את מסלול הלוחם" (עמוד 29), הוטל לחסל את חוליות הקומנדו המצרי במרחב אבו-רודס. במהלך כעשרה מרדפים שניהלה הפלוגה, כולם כנגד כוחות עדיפים, "הצליחה להרוג ולשבות כ-350 לוחמי קומנדו מצרים, לרבות המג"ד שלהם וסגנו" (עמוד 46). במרדף האחרון נהרג המפקד הפלוגה, אך חייליו "הרגו תשעה מצרים ושבו עוד עשרים" (עמוד 47). לאחר מותו הוענק לבן-ישי עיטור המופת.

בלילה שבין ה-15 ל-16 באוקטובר צלחה חטיבת הצנחנים במילואים שבפיקוד דני מט את תעלת סואץ ותפסה ראש גשר בצדה המערבי. במטרה לתגבר את ראש הגשר בכוחות שריון פעלה אוגדת שרון במאמץ לפתוח את ציר טרטור לתנועת כוחות, ללא הצלחה. המערך המצרי כלל חוליות נ"ט רבות, ולכן החליט מפקד אוגדה 162, אברהם אדן, להטיל את המשימה על כוח חי"ר מובחר. המשימה הוטלה על חטיבת הצנחנים 35, שפיקוד הדרום הניח בטעות שלרשותה כוחות גדולים יותר מאשר גדוד אחד בלבד. "אם ננקה את הציר אנו יכולים לעשות מהלך שהוא בעל משמעות הכרעה. אם לא, במוקדם או במאוחר ניאלץ להחזיר את החבר'ה שעברו" (עמוד 62), אמר מפקד החזית, רא"ל במיל' חיים בר-לב, למח"ט הצנחנים, עוזי יאירי, ונטע בו הרגשה שגורל המערכה על כתפיו. למעשה כפי שמציין המחבר, גדוד 890 לא לחם בחווה הסינית, כי אם במקטע בציר טרטור הסמוך לה. החווה עצמה היתה מתחם חקלאי שבו מצאו חיילי צה"ל ב-67' ציוד שעליו היה כיתוב ביפנית. החיילים סברו בטעות שמדובר בסינית ומכאן הכינוי.

הקרב בטרטור 42

תרשים כללי של הצירים והאזורים המרכזיים באזור הקרב.

תרשים של אזור הקרב, (צילום: ויקיפדיה).

"הקרב של גדוד 890 בציר טרטור 42, בואכה "החווה הסינית", הוא אחד הסמלים הבולטים של מלחמת יום הכיפורים. הוא לא היה חלק מן ההלם שאפיין את נסיבות פרוץ המלחמה ואי אפשר להסביר את שקרה בו בהפתעה שהשפיעה על קרבות הבלימה. הקרב התחולל לאחר עשרה ימי לחימה, כאשר היוזמה כבר היתה בידי צה"ל. מן הצד האחד, היה זה קרב מפתח במערכת הצליחה, ששינתה את פני המלחמה בחזית הדרום, ומן הצד האחר, הוא היה חוויה טראומטית שהשאירה צלקות בדרגות שונות כמעט בכל מי שהתנסה בה. הקרב היה לסמל, מכיוון שהוא היה מיקרוקוסמוס ששיקף את מלחמת יום הכיפורים כולה – על הצלחותיה ועל כישלונותיה" (עמוד 27).

בליל ה-16 באוקטובר הוטס גדוד 890 במסוקים מרפידים לקרבת "ציר עכביש" הסמוך לחווה הסינית. על-פי עדותו של יאירי, לאחר המלחמה, נאמר לו כי על הגדוד לטהר את הציר מ"חוליות של ציידי טנקים" (עמוד 73) שמונעות את הגעת אמצעי הצליחה וכוחות השריון לגדת התעלה. בספרו, דוחה גלבר את הטענה כי יתכן שברמות הממונות, בחטיבה ובאוגדה, היה ידוע שציר טרטור מוחזק בידי חטיבת חי"ר מצרית שלמה, ולא רק בידי מספר חוליות קומנדו מצרי. גם המג"ד, מרדכי, "דחה על הסף את האפשרות שמפקדיו ידעו ולא שיתפו אותו במידע כזה. אמנם השאלות עלו, אך אין להטיל ספק שאם חפ"ק החטיבה היה יודע שיש במקום מתחם, לא היה הגדוד נשלח בצורה כזאת" (עמוד 77). בשל הדחיפות לא צורפו קציני שיתוף ארטילרי לכוח, ומאחר והמשימה הייתה להשמיד חוליות נ"ט, הוחלט שלא לסכן כוחות שריון ולצרפם לגדוד.

סמח"ט הצנחנים, ליפקין-שחק במרכז ומשמאלו מג"ד 890, מרדכי, במהלך המלחמה, (צילום: משרד הביטחון).

הסמח"ט, ליפקין-שחק, במרכז ומג"ד 890, מרדכי, משמאלו במלחמה, (צילום: משרד הביטחון).

בשעה 23:00 בלילה יצא הגדוד למשימתו כאשר פלוגות הגדוד סורקות את השטח בפריסה רחבה. מאחוריו נע חפ"ק המח"ט יאירי, ובו סגנו סא"ל ליפקין-שחק. כשלוש שעות לאחר מכן נתקלו הצנחנים בכוח חטיבתי ערוך ומצויד, ולדברי מרדכי "נפתחה אש תופת" (עמוד 93). המצרים, שהיו מחופרים ומצוידים במקלעים כבדים, הסבו לגדוד נפגעים רבים. מרדכי העיד כי "מכל מקום שניסינו לאגוף היתה חזית" (עמוד 95). על-פי עדות אחד החיילים ניהל המג"ד את לחימת הגדוד בקור רוח "וכל הזמן דיבר ונתן פקודות בקשר. כל כמה דקות ראיתי אותו מתרומם, מרביץ מחסנית בקלצ'ניקוב ויורד במקום" (עמוד 99).

צנחנים מגדוד 890, בתעלת מגן עם טנק-חילוץ תקוע. 1973.

צנחנים בחווה הסינית.

הגדוד לחם בקרב כ-17 שעות במהלכן הפגינו הצנחנים אומץ רב בעת חילוץ חבריהם תחת אש, כמו גם בניסיונם לדבוק במשימה ללא תוחלת. במטרה לחלץ את הגדוד נשלחו פלוגת נגמ"שים ("כוח במבה"), בפיקוד שלמה גורן, בעצמו יוצא 890, וגדוד הטנקים 100, בפיקוד אהוד ברק (מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר), אשר ספגו נפגעים רבים. שעה שהמצרים ריכזו את אשם לעבר גדוד הצנחנים הלכוד, החלו הדוברות לנוע לעבר התעלה בציר עכביש המקביל. לבסוף נחלץ הגדוד, לאחר שספג 41 הרוגים וכ-110 פצועים. כמעט כל מפקדי הפלוגות נפצעו או נהרגו וכך גם מחצית משכבת המ"מים וסמלי המחלקות.

הגדוד מתארגן מחדש

כאמור, הספר אינו מחדש הרבה בנוגע לקרב המפורסם, אך ייחודו בתיאורו את שיקום הגדוד והמשך פעילותו במלחמה. כרמית פדן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, שבוחנת במחקרה ניהול אירועי משבר ביחידות לוחמות בצה"ל, מציינת כי "על פי התפיסה הצבאית-צה"לית הגדרת 'אירוע' כמשבר היא תולדה של מנהיגות המפקד ואינה תלויה במאפייני 'האירוע'. במילים אחרות, התרבות הארגונית הצה"לית כורכת בין אופן ניהול 'אירועים מבצעיים' לבין מנהיגות. תרבות ארגונית זו משתקפת בתפיסה הצבאית הצה"לית לפיה האופן שבו המפקד ינהל את 'האירוע' יקבע אם 'האירוע' יהיה 'אירוע משברי' ואם לאו. זוהי תפיסה המסווגת את אופיו של 'אירוע מבצעי' רק בדיעבד. על כן הגדרת 'אירוע' כמשבר ביחידות לוחמות איננה מקובעת כי אם כפופה לאופן שבו המפקד ינהל את ה'אירוע', ובמילים אחרות נתונה לתהליכי הבניה חברתית של המפקד." סביר שלאחר הקרב מצא עצמו המג"ד באירוע שעשוי להפוך בנקל לאירוע משברי.

האופן שבו פעל יצחק מרדכי בנידון היה מרשים לא פחות מן האופן שבו פיקד על הגדוד בקרב. עוד באותו לילה מונו מפקדי פלוגות חדשים, ובהם גלבר שמונה למפקד פלוגה ג', והגדוד נערך להמשך משימות. המג"ד הסביר לחייליו כי למרות הקרב הקשה המערכה נמשכת, והחיילים הבינו כי "מוכרחים להמשיך לנגן", כמאמר השיר. האלוף במיל' גיורא איילנד, שלחם כמ"מ בגדוד, העיד כי לאחר הקרב "איפס איציק את הגדוד מחדש. הייתי בטוח שאמצא גדוד מפורק" (עמוד 155). האלוף במיל' דורון רובין, שבמלחמה פיקד בהצלחה על גדוד הצנחנים 202, ציין בראיון כי "היכולת של מרדכי להתמודד אחר כך עם הגדוד ולהוביל אותו זו מנהיגות פראקסלנס. את זה אי אפשר לקחת ממנו. הוא לקח גדוד גמור בבוקר ועבר איתו את התעלה." הגדוד לחם ממערב לתעלה ב"אפריקה" תחת אוגדת שרון עד להפסקת האש.

לוחמי "כוח שמוליק", (צילום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון).

לוחמי "כוח שמוליק", (צילום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון).

המחבר בחר לכלול בספר גם נספח קצר המתאר את לחימת פלוגה ו' במסגרת "כוח שמוליק", עליו פיקד שמואל ארד, שלחמה תחת חטיבה 14 בקרבות הצליחה הקשים. לאחר מכן מביא גלבר את עדות מפקד פלוגה א', אבי איליוב, שלחמה גם היא בנפרד מן הגדוד. בלילה שבין השמיני לתשיעי באוקטובר פשט כוח מן הפלוגה, בפיקוד הסמג"ד זאב דרורי, על חניון טנקים מצרי באזור "המחנה הפולני". איליוב אישר לבזוקאים שבכוח "לירות לעבר צלליות הרק"ם שראינו. זיהינו פגיעה. דרורי הפעיל את גדוד המרגמות הכבדות 120 מילימטר שעמד לרשותנו והשטח כולו רעד מנפילת הפגזים" (עמוד 180). הפעולה, כך הסתבר, הצליחה מאוד והשריון המצרי נסוג מן האזור. בהמשך השתתפה הפלוגה בקרב ואדי מבעוק, שלאחריו נתקלה "בחוליות של חי"ר מצרי. התפתח קרב במהלכו השמדנו את הכוח המצרי" (עמוד 182). דומה שבנפרד מן הגדוד קצרו פלוגותיו הצלחה רבה יותר בלחימה.

קרב מכריע

האלוף אדן, מפקד אוגדה 162 שתחת פיקודה פעלו הצנחנים, העיד לאחר המלחמה כי הוא "רושם לזכותם את העובדה שבאותו בוקר, בזכות הלחימה הזאת, למרות שאינני יודע כיצד זה השפיע על האויב, הדוברות נעו ללא הפרעה של טילים על הציר" (עמוד 147). גם המג"ד מרדכי הדגיש באופן תדיר זיקה זו. גישה זו רואה בקרב אירוע מכריע במערכה. לטענת גלבר, "חזית הדרום ואוגדה 162 נעמדו ב-16 באוקטובר אחר הצהרים ללא מעש והמתינו לגדוד 890 שיבוא ויפתח את הצירים" (עמוד 148). לכאורה, הגדוד לא עמד במשימתו, שהיתה גדולה מכפי מידותיו, ולא פתח את הציר. אך על-פי עדויות מפקדי הצבא המצרי, שמובאות בספר, הגדוד ריתק אליו את כוחות הארמייה השנייה ואפשר את תנועת הכוחות לתעלה, שבתורם תגברו את ראש הגשר והבטיחו את הצלחת הצליחה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 11.10.2016)

הדרגה יכולה להישאר, הקצין לא\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המח"ט של לירן חג'בי ממליץ כי יותר לו לפרוש בדרגת סא"ל, משום שהוא נענש מספיק. האמת, לאור מדיניות היד הרכה של צה"ל במקרים כאלה הוא לא יכול שלא. 

סא

סא"ל חג'בי, הורשע בהתנהגות בלתי הולמת, חלקה על רקע מיני. (צילום: דף חברים בפייסבוק)

הבוקר פורסם כי מח"ט גבעתי, אל"מ עופר וינטר, יבקש מבין הדין הצבאי להתחשב בעברו הצבאי של מפקד גדוד צבר לירן חג'בי ולא להורידו בדרגה. חג'בי פורש בימים אלו מצה"ל במסגרת עסקת טיעון בה הורשע בחמישה סעיפים של התנהגות שאינה הולמת, בין היתר על רקע מיני.

כמפקד גדוד התרחשו תחת פיקודו של חג'בי צבר אירועים מטרידים ובהם טענות של שני חיילים כי הוטרדו מינית בידי מפקד המחלקה שלהם, חשד להתרשלות בטיפול בשני חיילים אחרים שהתאבדו, חשדות לטיוח שתי תאונות דרכים קלות (שבאחת מהן מעורב חג'בי עצמו). בנוסף, בגדוד מספר נשקים נגנבו מן הגדוד ומ"מ אחר, שהועמד להדחה, סחט את המג"ד באמצעות שימוש במידע מביך. הפרשייה החמורה ביותר בה הורשע חג'בי היא זו של התנהגות בלתי הולמת על רקע מיני כלפי החיילת מאי פאטל. בגין כל אלו מודח כעת חג'בי מן הצבא.

עופר וינטר, שירת שנים רבות בחוד החנית

מח"ט גבעתי , אל"מ עופר וינטר, יבקש מבית הדין להתחשב בחג'בי ולא להורידו בדרגה.

חלק מן הטענות הללו הגיעו תחילה לשולחנו של המח"ט. בין היתר התלוננו בפני וינטר סגנו של חג'בי והלוחמים שהוטרדו מינית והוא דחה אותם מכל וכל. לאחר שהסמג"ד הביא לפתיחת חקירה שחשפה את המתרחש. בשל האופן שבו טיפל בפרשה ספג וינטר עצמו הערה פיקודית מן הרמטכ"ל, בני גנץ.

המערכת מגבה, אולי עדיף שלא

הנוהג על פיו המערכת אינה מפקירה את אנשיה ראוי לשבח. העיסוק הצבאי הפך בשנים האחרונות למורכב מאין כמותו וטוב הדבר כי קצינים העומדים למשפט יקבלו גיבוי מן המפקדים שלהם. כך למשל, גיבה אלוף פיקוד הצפון את אסף רפלד, מפקד הגדוד בפרשת התהפכות הנגמ"ש בה נהרג החייל אסף וקסמן. האלוף דאז, הוא כיום הרמטכ"ל.

אל"מ וינטר יבקש מבית הדין כי לא יורידו בדרגה את סא"ל חג'בי, בגבעתי מיומו הראשון בצה"ל, משום שהוביל את חייליו באומץ במבצע "צוק איתן". עוד טוען וינטר כי הנאשם נפגע מספיק ושילם מחיר בעצם אובדן הקידום והפגיעה בתדמיתו הציבורית. גם מפקד הגיס, האלוף יוסי בכר, העיד היום עדותו אופי לטובת חג'בי ולבית הדין הוצגו גם מכתבי תמיכה מאת האלופים רוסו ותורג'מן. אבל הגיבוי כברירת מחדל הוא לא תמיד דבר חיובי. המקרה של סא"ל חג'בי לא דומה לזה של סא"ל במיל' רפלד, אשר למרות שעשה מאמץ משמעותי "ליצור אימון מקצועי, אפקטיבי ובטוח" התרחשה תחת פיקודו תאונת אימונים ונהרג חייל. יתכן כי כאן דווקא דרשה אמירה פיקודית מסוג אחר.

צה"ל לא ממהר להוריד בדרגה

אלחנן טננבאום, הורד לדרגת טוראי בשל סחר בסמים.

אלחנן טננבאום, הורד לדרגת טוראי לאחר שהורשע בסחר בסמים.

כפי שנכתב כאן בעבר, על הרבה פחות ממה שחג'בי עשה, מודחים קצינים משירות פעיל. באשר להורדה בדרגה זה סיפור אחר. צה"ל אינו ממהר להוריד בדרגה את קציניו. הוא עושה כן בעיקר בשל עברות ביטחוניות או פליליות חמורות. כך למשל באינתיפאדה הראשונה הורשע מפקד חטמ"ר שומרון, אל"מ יהודה מאיר, שפקד על חייליו להכות עצירים פלשתינאים והורד לדרגת טוראי. גם אל"מ במיל' אלחנן טננבאום הורד לדרגת טוראי בשנת 2007 בשל הודאתו כי היה מעורב בסחר בסמים ונחטף בידי חזבאללה. במקרים אחרים הוא סלחן בהרבה.

עימאד 1

תא"ל במיל' עימאד פארס, מפקד קרבי מצוין שהסתבך בבעיות משמעת רבות.

המקרה המפורסם ביותר היה זה של איציק מרדכי שהורשע בביצוע מעשים מגונים הן בחיילת ששירתה תחת פיקודו והן בפעילה פוליטית. בשנת 2005 דנה ועדה בשאלת שלילת דרגת האלוף של מרדכי עקב הרשעתו והחליטה להשאירו בדרגת אלוף. תקדים נוסף הוא המקרה של אל"מ עימאד פארס, מח"ט גבעתי לשעבר, שהורשע בהתנהגות בלתי הולמת ובכלל זה בהכאת שוטרים טופל יד רכה. על פארס נגזר מאסר על תנאי והוא קודם לתפקיד קצין חי"ר וצנחנים ראשי. בשנת 2009 פרש פארס מצה"ל משום שנתפס משקר לאלוף פיקוד הצפון.

תא

תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר, שערעורו התקבל ושמר על דרגתו.

המקרה היחיד בשנים האחרונות שקצין קרבי בכיר הורד בדרגה היה זה של תא"ל צ'יקו תמיר, מפקד חטיבת גולני ואוגדת עזה לשעבר, שהורשע בדיווח שקר בפרשת הטרקטורון והורד לדרגת אל"מ. תא"ל תמיר ערער על העונש הלא מידתי ואף כי נאלץ לפרוש מן הצבא, שמר על דרגתו. בית הדין הצבאי גם לא הוריד בדרגה את סא"ל עומרי בורברג, מג"ד בשריון, שפקד על אחד מחייליו לירות בעציר כפות בכפר נעלין.

אם שופטי בית הדין הצבאי לא הורידו בדרגה קצינים שהורשעו במעשים מגונים, הכאת שוטרים ודיווח שקר (במקרה של תמיר העונש היה מוגזם ומיותר) כיצד יעשו זאת כעת. חג'בי נחשב במשך השנים לקצין קרבי טוב שלחם באומץ בפיגוע בכביש 12 וברצועת עזה, אולם ההצטיינות בשדה אינה יכולה לחפות על היעדר רמה מוסרית גבוהה, על הקפדה על פקודות ודוגמה אישית. טוב עשו בצה"ל שהדיחו אותו מתפקידו וכפו עליו פרישה. מנגד, העונש אינו יכול להסתיים רק במה שניתן להגדיר כ"הפסקת עבודה". פיטורין אינם עונש. חבל שכל מה שנשאר מן הפרשה הוא ויכוח על הורדה בדרגה.

הערה לסיום. הסמג"ד שחשף את הפרשה שילם בגינה מחיר אישי קשה. הוא, שהיה קצין מצטיין ששירת ב-669 וביחידות המובחרות של גבעתי, הודח מן הגדוד וקידומו עוכב. כשבצה"ל מתלבטים אם להוריד את חג'בי בדרגה ואם לאו כדאי שיחשבו גם את מי לקדם.