אחרי שנבחר רמטכ"ל, הקרב הוא על זהות סגנו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ראש הממשלה ושר הביטחון סיימו את שבוע שעבר כשהם מסכימים (סוף סוף) על זהות הרמטכ"ל הבא ומיד עברו להתכתש על זהות סגנו, עם אותם מועמדים. מנגד, נראה שהדרג המדיני מוכן להכיר פומבית בכך שלמצב בעזה נדרש פתרון מדיני. 

בבוקר יום שישי שעבר פרסם שר הביטחון, אביגדור ליברמן, את בחירתו באלוף אביב כוכבי לרמטכ"ל הבא. החוק קובע שהשר הוא הבוחר מבין המועמדים את הרמטכ"ל, ואילו ראש הממשלה מאשר את הבחירה (או לא), אך אינו יכול להציע מועמדים משלו. לאחר מכן מוגש שם המועמד הנבחר לוועדה למינוי בכירים והממשלה מצביעה ומאשרת את המינוי. בדרך כלל תופס המועמד שנבחר את עיקר השיח התקשורתי בימים לאחר בחירתו, כשהפרשנים השונים מנתחים את האתגרים אתם יידרש להתמודד כמפקד הצבא ומפליגים בסיפורים על אודותיו

הפעם, בשל האופן שבו נעשה הדבר, התמקדה התקשורת בכך שהשר ניצל את היעדרותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ששהה בביקור מדיני חשוב בסולטנות עומאן, בכדי ליהנות מאור הזרקורים לבדו, ולכאורה לקבוע עובדות בשטח בנוגע לבחירת הרמטכ"ל. רה"מ בתורו נמנע מלהגיב זמן ממושך, ובירך על הבחירה רק זמן קצר לפני כניסת השבת.

מחטף בהודעה לא במהות

מימין: ראש הממשלה נתניהו והאלוף זמיר, (צילום: לע"מ).

בטרם הבחירה פורסם שראש הממשלה מעוניין שאת התפקיד יקבל האלוף אייל זמיר, קצין שריון ששימש כמזכירו הצבאי וכאלוף פיקוד דרום, ואילו השר רצה את האלוף ניצן אלון, יוצא סיירת מטכ"ל ששימש כאלוף פיקוד מרכז וראש אגף המבצעים. לשניים, שעשו מסלול שירות מרשים, ישנם פערים משלימים בקריירה. בעוד שהראשון מכיר היטב את צבא היבשה ואת הקומה האסטרטגית, מתמחה השני בתחום המודיעיני ובמבצעים המיוחדים. שני המועמדים שכיהנו כסגני רמטכ"ל, כוכבי וגולן, לכאורה לא השתתפו במירוץ. למרות האופן שבו בחר ליברמן להודיע, סביר שהבחירה נעשתה על דעתו ובהסכמתו של ראש הממשלה, שכעס בעיקר על כך שנשאר מחוץ לחגיגות. או שהיתה זו פשרה מפא"יניקית או שהשר רצה בכוכבי, והסווה את רצונו באמצעות הבעת תמיכה באלון, ביודעו שכך תתקבל הבחירה בכוכבי ככזו שלוקחת בחשבון את רצונו של ראש הממשלה. 

כוכבי הוא בחירה טובה גם כך וגם כך. הרקורד שלו מלא והוא עבר בכל תחנה נדרשת בדרך. מח"ט הצנחנים באינתיפאדה השנייה, מפקד אוגדת עזה בהתנתקות ולאחריה (שם גם התרחשה אחת התקלות היחידות בשירותו, חטיפת גלעד שליט), רח"ט מבצעים במבצע "עופרת יצוקה" וראש אמ"ן במבצעים "עמוד ענן" ו"צוק איתן". על המערכה בעזה בקיץ 2014 ספג אגף המודיעין בראשות כוכבי ביקורת על איום המנהרות שחומרתו לא הובנה עד תום, כמו גם על העובדה שכוונת חמאס לפתוח במלחמה ונחישותו להוסיף ולהילחם במשך 51 ימים ולא הוערכו כיאות. במקביל גרף שבחים על תפיסת הלוחמה מוכוונת המודיעין (לוחמ"ם) שפיתח, ששיפרה משמעותית את המודיעין שניתן לכוחות הלוחמים בשטח, באופן עדכני ומקיף. ב"צוק איתן" התפיסה אפשרה איכון מדויק ומהיר של מטרות וזיהוין כמטרות לגיטימיות לפגיעה בזמן אמת, ובמקביל סיפקה מודיעין עדכני שהזהיר את הכוחות בשטח מפני מטענים, מארבים ובתים ממולכדים. התחנה הבאה היתה פיקוד הצפון, ושם התמקד כוכבי בהכנת הפיקוד למלחמה ובמערכה שבין המלחמות, תחום שבו עסק גם באמ"ן.

והנה לאחר שנבחר המועמד והוסכם ממשיכים השר וראש הממשלה להתכתש על זהות מי שיכהן כסגנו. ליברמן טוען, ולא בלי צדק, שהנושא אינו בתחום סמכותו (וגם לא צריך להיות בתחום עיסוקו) של ראש הממשלה, ואת זהות הסגן מסכמים ביניהם שר הביטחון והרמטכ"ל הבא. נראה שראש הממשלה, מצדו, מנסה לכפות את מינוי זמיר בכדי להוכיח שהוא זה שקובע את הטון. הפרשן הצבאי הוותיק זאב שיף, כתב בשעתו שבין הקריטריונים למינוי רמטכ"ל חשוב שלמועמד שנבחר "יהיה ניסיון קרבי וניסיון בפיקוד יבשתי", ועוד ציין שחייבת להיות לו רגישות גבוהה להיבט החברתי-הפנימי, שכן חשיבותו תלך ותגדל. לצד אלו חייב המינוי "להביא לפרישה מינימלית של אנשים טובים בצמרת צה"ל". הבחירה בכוכבי מאפשרת את השארתם של אלון וזמיר במערכת, אך אם ייכנע ליברמן לדרישת נתניהו, יש סיכוי שאלון יפרוש, ומכאן שמוטב למצוא פשרה.

יש ערכים שחשובים יותר מתפקיד בכיר

באוטוביוגרפיה שכתב ויצאה לאחר מותו, "בדרכי שלי" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2018), תיאר האלוף (מיל') דורון רובין מפגש שהיה לו, זמן קצר לאחר שסיים את תפקיד מח"ט הצנחנים, עם האלוף יאנוש בן גל, אז אלוף פיקוד הצפון. יאנוש, שרובין היה מחביביו, העיר לו שאף שיש לו את כל מה שצריך, לא יתמנה לרמטכ"ל. כוונתו של יאנוש היתה שלרובין היה "פה גדול", והוא התבטא בביקורתיות, שאותה לא חסך גם מעצמו, על כל נושא ובעל תפקיד. התכונה הזו גם עלתה לו בקידומו לאלוף פיקוד ואף למעלה מכך. למרות שידע שיש אמת בדברים השיב רובין, לקונית, שאם לא אז לא, אבל העריך, כפי שאכן קרה, שגם יאנוש (שהיה מועמד מוביל לרמטכ"ל) לא יזכה לכך. בן גל הודה שאכן זה המצב, "אבל עליך קצת חבל, לא?" (עמוד 132). 

עטיפת ספרו של האלוף רובין, שגישתו הביקורתית בלמה את קידומו, (מקור: סימניה).

שיחה שכזו, אף שלא התרחשה, היתה יכולה להתקיים בין אלוף דמוי יאנוש ובין האלוף יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל לשעבר שהיה גם הוא מועמד לתפקיד הרמטכ"ל. גולן, שהיה חייל צעיר בצנחנים כשרובין היה המח"ט וכמוהו נחשב למפקד בולט בכל דרג שבו שירת, הסתבך לפני שנתיים בתקרית מן הסוג שאליה נקלע רובין חדשות לבקרים. בנאום שנשא בערב יום השואה לפני שנתיים אמר ש"אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז — לפני 70, 80 ו–90 שנה — ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום, ב–2016". סביר שאלמלא הנאום היה הדרג הפוליטי, שהנאום נתפס כביקורת עליו ולא כפי שהיה באמת – תמרור אזהרה לחברה כולה, שוקל את מועמדתו של גולן ברצינות של ממש. לאחר מכן, נמנעו הפוליטיקאים מכך, וחבל. המציאות שבה נאום כזה או אחר ולא התפיסה האסטרטגית, הפיקוד בשדה הקרב והעולם הערכי הם המדד שייקבע אם קצין מסוים יקודם ואם לאו, מטרידה. 

מההודעה שפרסם בעקבות העובדה שלא נבחר, ניכר שהרמטכ"לות, אף שהיתה יעד שאליו שאף, לא היתה עבורו אובססיה אלא אופציה. "יש לנו צבא מצוין, מאחל הצלחה לכוכבי, לא מצטער על הדברים שאמרתי במשואה, לא חונכתי להצטער על האמת", מסר במוצאי שבת שעברה. גולן שצדקת נאומו הוכחה כמעט ברגע שירד מהבמה, הוכיח שוב שיש דברים חשובים גם מהקידום והדרגה ושעמוד שדרה אינו בגד שפושטים ולובשים כשנוח. 

אין ימי חסד ואין גם פתרון צבאי

סוף השבוע שעבר, שכלל ירי רקטות שביצע הג'יהאד האסלאמי לעבר יישובי עוטף עזה ובתגובה תקיפות של צה"ל מן האוויר ברצועה, היווה מבחן ראשון למפקד אוגדת עזה הטרי, אליעזר טולדנו, שנכנס לתפקידו ביום רביעי בבוקר. טולדנו שהחליף בתפקיד את תא"ל יהודה פוקס אחרי כהונה ארוכה במיוחד, הגיע לתפקיד כשבילקוט השירות שלו שתי תחנות חשובות: מח"ט הצנחנים במבצע "צוק איתן" והמזכיר הצבאי של רה"מ. שני התפקידים הללו הכשירו אותו לראות את הדברים מהרמה הטקטית לאסטרטגית. בעזה, המרחק בין אירוע על הגדר והפגנה אלימה שעמה מתמודדים הכוחות שבשטח, לכדי אירוע שבו דן הקבינט המדיני ביטחוני, קצר במיוחד. הניסיון שרכש טולדנו שנחשף לשתי הרמות, ישרת אותו היטב. בתום גל התקיפות של צה"ל הושגה הפסקת אש ותם הסבב, לעת עתה. ברצועה, כמו בכדורגל, משחקים משבת לשבת. 

בספרם, "בומרנג" (הוצאת כתר, 2005), תיארו עפר שלח ורביב דרוקר כיצד ב"מבצע חומת מגן", בטרם תחילת המתקפה על העיר שכם, "בעוד חטיבת הצנחנים מרוכזת בנתניה, הגיע מופז לביקור. זו הייתה החטיבה שלו, הוא שגידל את הקצינים שעמדו בראשה, והוא היה מפורש מאוד בדבריו: הגאוגרפיה לא מספיקה לי, אמר. אין שום טעם בזה שתיכנסו למרכז העיר ותגידו "כבשנו". בקלקיליה כולם ברחו, ומה יצא לנו מזה? אתם חייבים לגבות מחיר, כדי שהפלסטינים יראו מה הם משלמים על פיגועים. פרט להוראה הזאת, שהיה קל מאוד ליישם אותה – אחרי הכול, לא חסרו בשכם פלסטינים להרוג – לא הוצג למפקד החטיבה כוכבי ולקציניו כל יעד אמיתי" (עמוד 220). הלקח הזה נשאר עם כוכבי, כמו גם עם קצינים בכירים במטה הכללי שלקחו חלק באותה מערכה סיזיפית וקשה, ובהם הרמטכ"ל איזנקוט, אותו יחליף בעוד כחודשיים. היעדר יעד של ממש בעזה שמולו אפשר להפעיל כוח ולהגיע להישגים, וההבנה שהפתרון הנדרש הוא מדיני ולא צבאי במהותו, הם הסיבה שהפיקוד הבכיר של צה"ל נמנע מלהציג גישה התקפית שתהיה תואמת לזו שמציגים חלק מהשרים חברי הקבינט בתקשורת. התפקיד של הצבא הוא להכיל את האירועים ככל שניתן ולמנוע מהם להסלים (במילים פשוטות להימנע מהרוגים), כך שהדרג המדיני לא ייאלץ לצאת למערכה שאינו רוצה בה.

השבוע צוטט בתקשורת גורם מדיני בכיר שאמר כי ראש הממשלה נתניהו מעוניין למצות את הניסיונות להשיג הפסקת אש ברצועת עזה, באמצעות המגעים עם האו"ם, קטאר ומצריםלדבריו, ראש הממשלה "רוצה שתהיה תכלית לפעולה צבאית בעזה. אפשר לכבוש את עזה ולהחליף את חמאס, אבל אין מתנדבים לקחת מאיתנו את עזה. אם היה למי לתת את עזה, אולי היינו כובשים אותה כבר מחדש". אף שהגורם ציין שבמידת הצורך יונחתו "מכות קשות על עזה ללא כיבוש הרצועה" הוא ציין שלמהלך כזה, שעיקרו הפעלת אש, החמאס יגיב באש משלו וישראל תמצא את עצמה בדיוק באותה הנקודה שבה היא נמצאת היום. לכן ראש הממשלה מוכן לספוג את הביקורת, שמגיעה גם מצד שותפיו הקואליציוניים, ולמצות את המגעים עד תום. הוא יודע, אמר הגורם המדיני הבכיר, "שאם ייצא למבצע בעזה בשעתיים הראשונות כולם ימחאו כפיים, אבל אחר כך כולם ישנו את דעתם וימתחו עליו ביקורת". הביקורת, אגב, תגיע מאותם אנשים שמבקרים את האיפוק שלו היום.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 01.11.2018)

מודעות פרסומת

הרמטכ"ל הבא? שיהיה יפה וישתוק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ה"עליהום" על האלוף יאיר גולן הוא בבחינת חציית קו אדום אבל החלק המטריד באמת הוא השיח הציבורי הרדוד אודות מינוי הרמטכ"ל. לציבור לא אכפת מעמדות המועמדים בסוגיות מהותיות והוא רק רוצה רמטכ"ל שיהיה גיבור ושתקן. 

האלוף גולן בבה"ד 1, (צילום: דו"צ).

ה"עליהום" התקשורתי שעשה ארגון הימין הפוליטי "אם תרצו", שרתם לעניין 100 משפחות שכולות, כנגד סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יאיר גולן, היה מקומם. הניסיון לטנף כך על קצין בכיר, שהקדיש כמעט ארבעים שנים לצבא ולמדינה בגלל איזה נאום שנשא, ולטעון שבגינו אסור למנותו לרמטכ"ל, הוא בבחינת חציית קו אדום. היה גם מי שמצא הקלטה של גולן משיחה שבה הסביר את חשיבות טוהר הנשק למכינה קדם צבאית מלפני יותר מעשור, ובחר להציגו כמי שמפקיר את חיי חייליו. מכך שלגולן נרשמה הערה פיקודית, כיוון שהתעלם מהאיסור של בג"ץ על קיום "נוהל שכן" בכדי להבטיח את שלום חייליו, בחרו תוקפיו להתעלם. עוד "הגדיל לעשות" מנכ"ל הארגון, מתן פלג, שהשווה את גולן למרשל פטן, ראש ממשלת וישי הצרפתית ששיתפה פעולה עם הנאצים, אבל הדיון התקשורתי, שבמסגרתו יצאה שורה של אישי ציבור בכירים להגנת גולן ובתוכה שר הביטחון אביגדור ליברמן, רק המחיש עד כמה רדוד השיח הציבורי בישראל אודות הסוגיה הקרדינלית של מינוי הרמטכ"ל

הרמטכ"ל נבחר על-ידי שר הביטחון, ואת בחירתו מאשררים תחילה ראש הממשלה ואז הממשלה כולה. למרות זאת, מקפיד לרוב השר הממנה להיות קשוב לרחשי הציבור וחריג שייבחר במועמד שאינו בקונצנזוס. יוצאי הדופן היו בחירת השר שאול מופז במפקד חיל האוויר לשעבר, דן חלוץ, על-פני גבי אשכנזי (שהחליף, בתפנית מפתיעה, את חלוץ ב-2007) וקודם לכן, מינויו של מופז עצמו על-ידי שר הביטחון יצחק מרדכי, שבחר לסגור חשבון ישן שלו עם סגן הרמטכ"ל והמועמד הבולט דאז, מתן וילנאי, מימיהם בצנחנים.

הרמטכ"ל בישראל, בניגוד למדינות מערביות אחרות, הוא, אולי, האיש הכי חשוב במדינה אחרי ראש הממשלה. בהקדמה לספר שיצא לאחרונה, "הרמטכ"ל" (הוצאת מודן, 2018), מאת תא"ל (מיל') ד"ר מאיר פינקל, מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בין–תחומית של צה"ל, כתב הרמטכ"ל גדי איזנקוט, כי לרמטכ"ל "שלושה תפקידים ייחודיים בצה"ל: ראיית זירת המלחמה הכוללת שעניינה אסטרטגיה; ראייה אסטרטגית רחבה שעניינה בתחום האסטרטגיה-רבתי; וראייה על-זרועית, אופרטיבית" (עמוד 9). כחוליה המקשרת בין הצבא לדרג המדיני, הממשלה ובתוכה הקבינט, הוא גם היועץ להפעלת הכוח ובניינו, וגם מפקד הצבא במערכה כולה וקבלן הביצוע להחלטות הממשלה ולבניין הצבא. הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ גרס שיש בתפקיד "פיקוד וניהול, בניין כוח והפעלתו, הבנה תקציבית…. הבנה מדינית… דמות תקשורתית וחברתית…שחובותיו לא רק מול הממונים עליו אלא מול הציבור כולו…" (עמוד 18). אמנם הרמטכ"ל כפוף לממשלה, אך קשה לדמיין מצב שתמליץ לפעול בניגוד לדעתו. דוגמאות בולטות לכך ניתן למצוא בדומיננטיות של הרמטכ"ל חלוץ בדיוני הממשלה במלחמת לבנון השנייה, ולא פחות מכך בדו"ח של ועדת חוץ וביטחון שבחן את התכנית הרב-שנתית גדעון, אותה יזם איזנקוט. לפי הדו"ח, הממשלה אישרה אותה כמעט ללא בחינה מעמיקה, פשוט בגלל שהרמטכ"ל המליץ עליה. 

בספר הציע פינקל (אין קרבה משפחתית), בעברו מפקד חטיבת שריון, הגדרה משלו לתפקיד. לתפיסתו על הרמטכ"ל "לפרש ולתווך בין הבנות, החלטות וקביעות של הדרג המדיני לבין מבנה צה"ל (בכל המובנים – היקף, ארגון, יכולות וכדומה), ואופן הפעלתו בעימותים השונים, תוך פיתוח כיווני פעולה וגיבוש המלצות להחלטות הדרג המדיני" (עמוד 20). לגישתו, אחראי הרמטכ"ל, גם על קביעת סדרי עדיפויות לארגון כולו והובלת השינויים הנובעים מכך, ועל קביעת והכוונת התרבות הארגונית, כלומר על ערכי הצבא ונורמות ההתנהגות, שלאורם יפעלו המפקדים והחיילים. 

לאן יקחו את צה"ל?

למרות הרעש התקשורתי, שני המועמדים הבולטים לתפקיד הרמטכ"ל הם האלופים אביב כוכבי ויאיר גולן. השניים עשו את עיקר שירותם בצנחנים ובלבנון, שם התבגרו, כהגדרת אחד מהם, ופיקדו על חטיבות הצנחנים והנח"ל באינתיפאדה השנייה ועל אוגדות בלחימה ברצועת עזה ואיו"ש. מאחוריהם מגוון תפקידי מטה חשובים, בין היתר בחטיבת המבצעים של הצבא, כמו גם שירות כסגן רמטכ"ל, תחנה חיונית בהכנה לתפקיד מפקד הצבא. שני המועמדים האחרים, קצינים מרשימים שניהם, מגיעים להתמודדות כשילקוט השירות שלהם חסר. האחד, ניצן אלון, עשה את שירותו בכוחות המיוחדים, בדגש על סיירת מטכ"ל, ואף שנחשב לקצין חריף מחשבה הרי שלא פיקד על גדוד, חטיבה סדירה ואוגדה מתמרנת. בצבא שבו ההכשרה היא דרך התפקידים שאתה ממלא, זה הופך אותו למי שהגיע לדרגת אלוף עם פערי ידע גדולים. השני, אייל זמיר, אמנם עשה קריירה ארוכה כקצין שריון בכל גזרות הלחימה, אולם מאחוריו, כמו אלון, רק שני תפקידי אלוף כאשר אחד מהם הוא מזכירו הצבאי של ראש הממשלה. 

השיח הציבורי והתקשורתי שנגע להתמודדות התמקד כמעט תמיד בדיון שנשמע כמו הפסקה שמופיעה מעל. דיון ברקע של המתמודדים, באילו קרבות לחמו ופיקדו, האם יש בארונם שלדים (שלא לומר פאשלות) וזהו. כמעט אף פעם לא נידונה השאלה האם מסלולם הצבאי של המתמודדים היה מגוון דיו כך שרכשו במהלכו כלים נוספים? מבלי לזלזל בכך שחיוני שהמועמדים לפקד על הצבא יגיעו מליבת הקרביות ושיצטיינו גם בשדה הקרב, הרמטכ"ל, מפאת תפקידו, נדרש לניסיון וסל יכולות מגוון, שאינו כולל רק את ה"סכין בין השיניים". השאלה החשובה ביותר, שבוודאי נידונה בראיונות שמקיים שר הביטחון עם המתמודדים, אך לציבור אין מושג בנוגע לתשובות עליה, היא לאן מתכננים המועמדים לקחת את צה"ל במידה ויתמנו לרמטכ"ל. נסו לשאול את עצמכם מהי עמדת המתמודדים בסוגיות כמו שירות נשים בצה"ל, וביחידות קרביות ומעורבות בפרט, טוהר הנשק ומוסר לחימה, אגב פרשת אלאור אזריה, מבנה צה"ל, משך ומודל השירות (צבא מקצועי, כן או לא?), וכמובן, איך לא, מה תפיסתו את אופן הפעלת הצבא במקרה של עימות.

הרמטכ"ל הנוכחי למשל, שם דגש רב על חשיבות זרוע היבשה והתמרון היבשתי בעימות עתידי, בצפון ובדרום, והשקיע משאבים רבים בהפיכת כוחות היבשה למאומנים ויעילים יותר. צוות קרב החטיבתי הרב-חילי החדש, הקמת חטיבת הקומנדו ורפורמה נרחבת במערך המילואים הן דוגמאות בולטות לתהליכים שאותם יזם. במכתב ששלח לאחרונה נציב קבילות החיילים, אלוף (מיל.) יצחק בריק, נמתחה ביקורת על מצב כוח האדם בצבא, על היעדר המוטיבציה של מפקדים איכותיים להישאר ועל מצבה הירוד של זרוע היבשה ביחס לזרועות המודיעין והאוויר (כדוגמה לכך, ציין, איש מבין האלופים שהוצע להם לא הסכים לפקד עליה). מוטב להתייחס לביקורתו ברצינות, שכן צה"ל יקר לבריק, שנצרב בלקחי המלחמה בה לחם ב-73'. אך למרות המכתב החריף, לא ניתן להתעלם מכך שאיזנקוט קיים שורה של מהלכים משמעותיים במטרה לחזק את זרוע היבשה. 

סגן הרמטכ״ל הבא: אלוף אביב כוכבי

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט וסגנו, האלוף כוכבי, (צילום דו"צ).

אלה הן שאלות מהותיות ובציבור לא עוסקים בהן כלל. אחד המועמדים היה מח"ט שלי בצנחנים, והוא מפקד יוצא דופן באיכותו, אבל מה ידוע לנו על עמדותיו בסוגיות הללו? אנחנו גם לא שואלים. בחודש יוני האחרון קיים בית הספר להיסטוריה ע"ש פרופסור צבי יעבץ שבאוניברסיטת תל אביב, כנס בנושא "התקשורת והיסטוריה בהתהוות". בכנס שוחחו פרופסור אביעד קליינברג וד"ר יעל שטרנהל עם ח"כ עפר שלח, ממפלגת "יש עתיד", שמתח ביקורת על השיח הציבורי הרדוד בנושאי ביטחון. שלח סיפר כי הוא עוסק במערכת הביטחונית ובצבאיות כמקצוע שנים רבות, תחילה כעיתונאי, וכיום כח"כ החבר בוועדת חוץ וביטחון. לתוצרי העבודה שלו כיום "אין קליינטים". השיח, לדבריו, אודות צה"ל ומערכות הביטחון הוא שטחי ולציבור "אין שום עניין בפרקטיקה של מה שאתם מקדישים בשבילו את השנים הכי טובות שלכם ושל הילדים שלכם", כמו גם משאבים, כספים ותמיכה חריגה בעוצמתה ביחס למערכות אחרות בממשל. היטיב לנסח זאת בשעתו שר הביטחון, שאול מופז (שהיה המג"ד שלו בצנחנים), שהסביר לשלח, אז פרשן צבאי, כי למרות שהוא מסכים עם רבות מהצעותיו החשובות אודות בניין הכוח של צה"ל, "מה שעם ישראל רוצה זה שלא יהיו פיגועים. על זה הוא יבחן אותי". זה תקף גם לגבי הרמטכ"ל, וזה לא צריך להיות כך. 

המתקפה הפרועה ושלוחת הרסן על האלוף גולן היא אינה בבחינת מהלך פרסונלי, אלא תופעה רחבה בהרבה. עומד מפקד בכיר בצה"ל ופורש בשורה נרחבת של ראיונות והרצאות שקיים למן הרגע שהגיע לתפקיד אלוף את תפיסת עולמו הערכית והמקצועית, החל ממסרים לציבור כי יידרש לגלות חוסן במידה ויהיה תחת אש טילים, כשהיה אלוף פיקוד העורף, ועד לזיהוי תהליכים מטרידים בחברה, בנאומו ערב יום השואה לפני שנתיים. כמעט אף אחד אחר מן האלופים המתמודדים לא עשה זאת זולתו. אחד מהם, למשל, לא התראיין מאז שהיה תא"ל. ולא בכדי. אפשר לנחש שהבין שמוטב לא להסתבך בפליטות פה מיותרות שיביאו ציבור, שגם כך לא מחבב חריגות מה"בון-טון" של מפלגת השלטון, לרדוף אותו.

בשיח הציבורי של היום, כשאפשר לצייר את האלוף עמי אילון, שכקצין צעיר בקומנדו הימי עוטר בעיטור הגבורה בעבור האומץ שהפגין בפשיטה על האי גרין, כבוגד על שהשתתף בהפגנה כנגד חוק הלאום, מוטב לשתוק. העובדה שכמעט איש מהמועמדים לא התבטא בנושאים שהוצגו קודם לכן מלמדת שהם הבינו את המסר. תשתקו ותהיו אמיצים. בלי נאומים על מוסר, דוגמת "נאום המספריים" שהביא לגל גינויים על הרמטכ"ל, בלי הסברים מפורטים על הצורך והחשיבות שבשירות שיוויוני לנשים בכל יחידה שאפשר (הרי לא תרצו להסתבך עם רבנים). בקיצור, בלי להביע עמדה. בארצות הברית מקיימים חברי ועדת הסנאט לשירותים המזוינים שימוע, שרובו פומבי ומשודר באינטרנט, לכל מועמד לתפקיד מפקד פיקוד וראש מטות משולבים וחוקרים אותו בנוגע לעמדותיו בכל סוגיה ונושא עד שיוצא עשן לבן. אצלנו? לא. אבל החלק המטריד באמת, הוא שגם לא אכפת לנו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.08.2018)

התבססות חיזבאללה בלבנון לא משנה את מערך הכוחות באזור \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מפת האיומים על ישראל משתנה כל העת, ואולם, לצד העירנות והדריכות המבורכת בצד הישראלי, ראוי לזכור גם הסיבות שבגללן ישראל עדיין מצויה ביתרון בג'ונגל של המזרח התיכון. ברגע האמת, להבדיל מהמתאגרף מייוות'ר – ישראל תהיה תלויה ביכולתה להימנע ממערכה ממושכת

כשעוקבים אחרי הפרסומים בתקשורת, נראה שישראל רחוקה רק כמה צעדים מוטעים – שלה או של אויביה – ממלחמה. עד כה השכילה מערכת הביטחון, כפי שציין מפקד חיל האוויר לשעבר האלוף אמיר אשל בריאיון הפרישה שלו, למנוע את התעצמות חיזבאללה מבלי "לדרדר את מדינת ישראל למלחמות".

מפקד חיל האוויר היוצא, האלוף אשל, לאחר טיסה במטוס ה-F-35, (צילום: סליה גריון, אתר חיל האוויר).

אך הסכם הפסקת האש בסוריה טומן בחובו את האפשרות כי יחידות צבא איראן, כמו גם ארגוני טרור וגרילה שהיא מנחה, דוגמת חיזבאללה, עשויים להתבסס ברמת הגולן הסורית ולייצר הלכה למעשה חזית נוספת מול ישראל בנוסף לזו שהיא מפעילה מלבנון. מציאות זו, כמאמר בכירי הדרג המדיני והצבאי בישראל, עשויה להוביל להסלמה ביטחונית ואף חמור מכך.

בריאיון שהתפרסם לפני כחודש תיאר מפקד חטיבת הצנחנים היוצא, אל"מ נמרוד אלוני, את העימות הבא כקשה מאלו שבהם לחם צה"ל באיו"ש ובמערכות ב-2006 וב-2014. אלוני, קצין צנחנים מנוסה שפיקד על גדוד הסיור של החטיבה במערכה בלבנון, אמר ש"בסופו של דבר נביא עוד כוח ונכריע, אבל מי שחושב שזה יהיה טיול טועה ומטעה". אף שאלוני לא התייחס להתפתחות בסוריה, הרי שהתבססות כוחות איראנים ברמת הגולן הסורית רק ממחישה את נכונות דבריו.

כוחות שריון של חזבאללה, (מקור: פייסבוק).

הפרסומים הללו מצטרפים לתדריך שקיים לאחרונה אלוף פיקוד הדרום, אייל זמיר, לכתבים הצבאיים שבו סקר את פרטי המכשול ההנדסי שמקים צה"ל נגד מנהרות החדירה של החמאס בגבול רצועת עזה. זמיר, קצין שריון, הציג בתדריך שורה של יעדים בלב רצועת עזה שבהם מצויים פתחי כניסה למנהרות, פרי מאמץ איסוף וניתוח מודיעין מקיף. 

לפני כשבע שנים קיימו בצה"ל תדריך דומה, בפיקוד הצפון, שבו הציג קצין בכיר את היערכות ארגון חיזבאללה בכפר אל-ח'יאם, שמרוחק ארבעה קילומטרים מן הגבול עם ישראל. המצגת פירטה בדיוק רב את מיקום מחסני הנשק, העמדות והמפקדות בכפר שמוקמו סמוך לבתי חולים, בתי ספר ומסגדים. הדבר הציב אז, ומציב גם כיום לצה"ל, דילמה מבצעית וערכית. כיצד להוציא את המוץ מן התבן ולהימנע מנזק אגבי ופגיעה בבלתי מעורבים ככל שניתן. 

בהמשך לתדריך בפיקוד צפון, הרצה אלוף פיקוד צפון דאז, גדי איזנקוט, באוניברסיטת חיפה ואמר שההחלטה להציג את היערכות חיזבאללה בכפר נועדה להדגים עד כמה חשופים מערכי חיזבאללה לעיני צה"ל. המסר היה ברור. מי שמאפשר לחיזבאללה להחביא אמצעי לחימה בביתו, צריך לדעת שהבית שמבחינת צה"ל מדובר ביעד לתקיפה. כמו בתדריך ב-2010, המסר של צה"ל לתושבי רצועת עזה הוא ש"כל אזרח המאפשר לארגוני הטרור לעשות שימוש ברכושו לצרכים צבאיים, מסכן את חייו, חיי משפחתו ורכושו". הנחיית הרמטכ"ל איזנקוט לפיקוד הדרום היא לשמר את הרגיעה באזור, אך להשלים בניית המכשול. הסיבה לתדריך היא החשש שהחמאס יוציא לפועל מכה מקדימה בטרם ימנע ממנו המכשול את האפשרות להפעיל את מערך המנהרות שלו.

מפת האיומים לא משנה את יחסי הכוחות באזור

מאז התעצמו יכולות חיזבאללה, והארגון אף רכש בלחימה בסוריה (במחיר כבד באבידות) ניסיון מבצעי משמעותי וחניכה והכשרה מן הצבא הרוסי. גם חמאס, כפי שעלה מהתדריך בפיקוד הדרום, לא שקט על שמריו. המהלך האיראני בסוריה נתפס גם הוא כמעין שח במשחק שמנהלת איראן נגד ישראל. למרות זאת, כמאמר איזנקוט באותה הרצאה שנשא באוניברסיטת חיפה, לא כדאי להתחלף עם מי שבצד השני, שיספוג את המענה הישראלי.

בקרב האיגרוף בין קונור מקגרגור לפלויד מייוות'ר ניצח האחרון בסיבוב העשירי בנוקאאוט טכני. שלא כמו מייוות'ר, לישראל אין המותרות לנצח בנקודות לאחר מערכה ממושכת ומתישה. בשל כך יפעיל צה"ל בעימות הבא מהלומת אש חזקה ומדויקת, מן האוויר היבשה והים, לצד תמרון מהיר ואגרסיבי ביבשה. מי שעוקב אחר הפרסומים בתקשורת יזהה את הדגש שמושם על האימונים והמוכנות בצבא. המילואים מתאמנים בקביעות וכך גם הסדיר.

אימון חטיבת הקומנדו בקפריסין, (צילום: דו"צ).

בנוסף שופרה יכולת הפעולה בעומק שצה"ל חסר כל כך במערכות העשור האחרון. השינויים בחטיבת הצנחנים, שפירט מפקדה היוצא, הם אולי מינוריים אבל הם מצטרפים להקמת חטיבת הקומנדו ומפקדת העומק. בנוסף, כמאמר האלוף אשל, פיתח חיל-האוויר יכולת מכה מקדימה בחזית הצפונית שמקבילה לזו שהיתה לו ב-67'. אין זה אומר שהכל ורוד ושאין תקלות וחוסרים, או לחלופין שניתן לנוח על זרי הדפנה, אולם כשבוחנים את מפת האיומים כדאי לזכור שהיתרון והעוצמה עדיין נמצאים בצד הישראלי.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 28.08.2017)

שוטף פלוס 30\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

למרות הצהרות חוזרות ונשנות עיקר הדגש בצבא בעשור וחצי האחרונים הוא על הביטחון השוטף והלחימה בקרבת הגדר. מגמה שהתחזקה לאור המצב הביטחוני באיו"ש, ברמת הגולן ולאחר "צוק איתן" בדרום. אולם מה יהיה כאשר יידרש צה"ל לתמרון קרקעי משמעותי?

טנק ברכס חמוטל במלחמת יום הכיפורים. עבד הכלח על קרבות מסוג זה.

טנק ברכס חמוטל במלחמת יום הכיפורים. אבד הכלח על קרבות מסוג זה.

בשלושים השנים האחרונות הלכו והתפתחו בצה"ל שני צבאות. צבא אחד הוא צבא המתמחה בפעולות ביטחון שוטף והחזקת שטח מעין משמר גבול בהיקף גדול. הצבא השני הוא הצבא המתמרן, ההתקפי וממדיו הולכים וקטנים. זה לא קרה סתם, האיום השתנה. אין כמעט סיכוי שהצבא ינהל קרבות שריון בנוסח מלחמת יום כיפור. טיב האיומים ואופי האויב הפכו את הבט"ש, המלחמה על קו הגבול ובקרבתו, לנדבך המשמעותי בפעילות צה"ל. לצד המענה לאיומים הקיומיים, בהם הגרעין האיראני וסכנת פלישת צבאות זרים (איום שכמעט שאינו רלוונטי יותר), נדרש צה"ל לתת מענה לקשת האיומים על שגרת החיים התקינה – פיגועים (גם דרך מנהרות) וירי תלול מסלול על העורף הישראלי הבט"ש.

הבט"ש הוא התנאי לקידום

תג עוצבת הבשן, בעבר אוגדה מתמרנת וכעת אוגדה מרחבית.

תג עוצבת הבשן, בעבר אוגדה מתמרנת וכעת אוגדה מרחבית.

צריך להסביר משהו. מפקד חטיבה או אוגדה בצה"ל שאינה מרחבית מכשיר את חייליו למשימות בט"ש בחטיבות מרחביות שכפופות לאוגדות מרחביות ומפקד עליהם במלחמה או במבצע אד-הוק, דוגמת המבצעים "פעולת מיידון" בלבנון ו"חורף חם" בעזה. כשאין מלחמה (וטוב שכך) יוצא שמי שלמעשה מפקד על גדודי חטיבת גולני, השריון וגבעתי הוא מפקד החטיבה המרחבית. ביטוי להפיכת צה"ל לצבא הבט"ש ניתן לפני כשנתיים בהקמה, המוצדקת כשלעצמה, של אוגדת המרחבית ברמת הגולן באמצעות הסבת אוגדה מתמרנת שהוסבה לכך. זאת לצד הפיכת עוצבת געש לאוגדה רב-זירתית. לצה"ל יש שתי אוגדות סדירות מתמרנות עיקריות (הפלדה וגעש) ועוד כמה במילואים, כשהבולטת שבהן היא דווקא אוגדת הצנחנים המובחרת עוצבת האש. פעם היה פיקוד על אחת מהן תנאי בדרך למטכ"ל. לאמנון ליפקין-שחק, עמירם לוין ואורי שגיא היה ברור שלא יועלו לדרגת אלוף מבלי שפיקדו עליהן. היום המצב שונה בתכלית. צה"ל הוא צבא שיטור/בט״ש שמדי פעם יוצא למבצע התקפי מוגבל ומפקדיו נבחנים בלחימה ומתקדמים על סמך הישגיהם בה. זו מתרחשת בעיקר על הגדר ובקרבתה.

מאז מלחמת לבנון השנייה המח"טים שלחמו בה מתקדמים לאט. הרצי הלוי, מח"ט הצנחנים ב"עופרת יצוקה" כבר אלוף, אבל קודמו בתפקיד, חגי מרדכי, עוד לא. אבל גם אם יהיה הרי שגם מרדכי הוא עוד מאותו דבר שכן כתא"ל היה מפקד אוגדת איו"ש. אז נכון, מרדכי, קצין נועז ומקורי שהצטיין לאורך כל שירותו, פיקד גם על עוצבת מילואים משוריינת. אבל בצה"ל כמו בצה"ל פיקוד על יחידות מילואים הוא תפקיד שעוברים דרכו ולא עושים אותו. לא מאמינים? תסתכלו על הפיקוד הבכיר של צה"ל. בראש פיקוד הצפון והעורף עומדים כעת שני אנשים שפיקדו על אוגדות מרחביות המחזיקות קו או שטח מוחזק: כוכבי בעזה (אף שפיקד תקופה קצרה גם על עוצבת האש המובחרת), סטריק באוגדת הגליל ובעוצבת אדום. סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, עשה את שני תפקידי התא"ל שלו בפיקוד על אוגדות בט"ש (הגליל ואיו"ש). גם ראש אמ"ן, הרצי הלוי שירת כמפקד אוגדת הגליל, המחזיקה את קו הגבול עם לבנון וכמוהו גם מפקד הגיס המטכ"לי, יוסי בכר, שפיקד על אוגדת עזה. גם ראש אגף המבצעים הבא של צה"ל, ניצן אלון, פיקד רק על אוגדה אחת, נחשו מאיזה סוג?

כוכבי, בימיו כמפקד אוגדת עזה.

כוכבי, בימיו כמפקד אוגדת עזה.

החייל מספר אחת גם הוא אינו יוצא דופן. עשור וחצי של מפקדים עליונים שעיקר ניסיונם בהפעלת הכוח הוא בבט"ש. שאול מופז היה הרמטכ"ל הראשון שפיקד על אוגדות בט"ש בלבנון ובשטחים. אחריו באו בוגי יעלון וגבי אשכנזי שפיקדו תקופה קצרה על אוגדות מילואים והיו מפקדי בט"ש בולטים (יעלון בשלהי האינתיפאדה הראשונה בשטחים, אשכנזי כמעט במקביל בלבנון). גם הרמטכ"ל היוצא, בני גנץ שירת כמפקד היק"ל האחרון בלבנון וכמפקד אוגדת איו"ש בראשית האינתיפאדה השנייה. יואב גלנט, שמינויו לרמטכ"ל בוטל לבסוף, שימש כמפקד אוגדת עזה. היוצא דופן היחיד היה דן חלוץ שצמח בצבא הזר הידידותי ביותר לישראל חיל האוויר. הרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט שירת אמנם כמפקד אוגדת מילואים משוריינת אולם ימיו כתא"ל זכורים בעיקר בשל העובדה ששימש כמזכיר הצבאי של ברק ושרון וכמפקד אוגדת איו"ש באינתיפאדה השנייה, אשר הוביל בהצלחה את המאבק בטרור הפלסטיני.

הצבא השני

אולם עדיין נותר צורך ביכולות תמרון משמעותיות. מאפייני עימות עתידי בלבנון יחייבו כוחות מתמרנים בהיקף רחב וכך גם בעימותים נוספים. במלחמת לבנון השנייה הפעיל צה"ל מהלך מתמרן מוגבל, מהוסס מאוד ובעיקר כושל. ב"עופרת יצוקה" בוצע תמרון סדור אך מוגבל וב"צוק איתן" פעולה קרקעית מוגבלת עוד יותר. באמצע היה כמובן "עמוד ענן" שבו לא תמרנו כלל. שניים מן האוגדונרים שהובילו את האוגדות שלהן במלחמת לבנון השנייה פרשו לאחריה. השלישי, אייל אייזנברג (שגם פיקד על הכוחות בתמרון שב"עופרת יצוקה"), פרש לאחרונה לאחר שלא מונה לתפקיד בכיר נוסף במטכ"ל. נציגיו של הצבא השני עוד עימנו אבל רק מעטים מהם מחזיקים בתפקיד בולט. השניים שדווקא כן מחזיקים באחד כזה הם אלוף פיקוד דרום היוצא והנכנס, סמי תורג'מן ואייל זמיר. השניים, יוצאי חיל השריון, פיקדו בעבר על עוצבת השריון געש. גם אלוף פיקוד המרכז הטרי, רוני נומה, שצמח בצנחנים וביחידות המיוחדות ופיקד על עוצבות האש וסיני הוא כזה. אבל בהשוואה לצד השני זוהי דוגמה קטנה. המצב הזה מביא כבר כעת לכך שמי שמתקדם בצבא עשוי למצוא את עצמו מפקד, כאלוף פיקוד, על מהלך מתמרן משמעותי בלבנון או בעזה מבלי שלמעשה פיקד קודם לכן על המסגרות המתמרנות הגדולות בלחימה. כך למשל, אירע לגל הירש ב-2006. הירש, יוצא הצנחנים שפיקד על יחידת שלדג, החטיבה המרחבית בנימין ובה"ד 1, פיקד במלחמה על אוגדה מרחבית שנדרשה לתמרן. ההכשרה שקיבל קודם לכן התאימה בעיקר לצבא השני.

לא ניתן לוותר על התמרון

כוחות שריון ב

כוחות שריון ב"צוק איתן".

התמרון הקרקעי, למרות חסרונותיו המוכרים (הסיכון בנפגעים, הפגיעה באזרחים, פוטנציאל ההסתבכות דוגמת קרבות ג'נין בינת' ג'בל ושג'אעיה אם להזכיר רק כמה) הוא עדיין יכולת חיונית בעיקר בגלל נוכחות הכוחות בשטח האויב. ארגוני הטרור ההיברידיים סיגלו לעצמם יכולת להמשיך ולייצר ירי רקטות על עורף ישראל גם כאשר הם נתונים תחת אש חילות האוויר, הים והתותחנים של צה"ל. אולם צוותי הקרב הנעים בשטחם, חותרים למגע ישיר ולוחמים בהם, משבשים את פעילותם השוטפת ופוגעים במשאב היקר ביותר שלהם – הפעילים עצמם, שמספרם מוגבל. יתרה מזאת כיבוש שטח מפחית את ירי הרקטות לשטח ישראל, כפי שהוכיח , למשל, הקרב בכפר מארון א-ראס במלחמת לבנון השנייה. מהלך שכזה אינו יכול להיעשות כפשיטה ממוקדת על יעד אחד, משום ששיתוק מרחב מצומצם ויחיד של האויב לא יבטיח את ביטחון העורף ולא ישיג את הכרעת האויב, על כן הדבר צריך להיעשות כמהלך רחב רציף ומתמשך.

צה"ל כאמור נמנע מכך עד עתה, מסיבות שונות ובהן עלות גבוהה בחיי אדם ובכסף. לאחר המלחמה בקיץ תמחר שר הביטחון יעלון את כיבוש עזה בעלות של כ-10 מיליארד שקל ובמצגת שדלפה מן הקבינט במהלכה נטען כי המהלך ילווה בנפגעים רבים. יתכן וכך הוא, אולם השאלה אינה שאלה של עיתוי אלא שאלה של יכולת. האם כאשר נצטרך מסוגלים צה"ל ומפקדיו למהלך מתמרן משמעותי?