"כשנלחמים, צריך לעשות את זה היטב" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

דווקא ההסלמה האחרונה ברצועת עזה, בה רוכז כוח לתמרון קרקעי בפיקוד הדרום, מעידה על החשש מהפעלתו. ישראל התרגלה להסתמך על מערכות מיגון כמו "כיפת ברזל", על חיל האוויר ופה ושם על כוחות מיוחדים. להזנחת צבא היבשה יש מחיר, כפי שהוכח ב-2006. 

בשבוע שעבר, נוכח המתיחות בין ישראל לחמאס ריכז צה"ל בפיקוד הדרום כוח בסדר גדול אוגדתי למקרה שהמתיחות תסלים ויידרש מהלך קרקעי מוגבל. המיטב שיכול צה"ל לרכז, מפקדת אוגדה ותחתיה חטיבת השריון 7, גולני והצנחנים, נערכה לפעולה שאם לא יתרחש אירוע חריג, כמו רקטה שתפגע בבית ותפגע באזרחים, היה ברור לכל שלא תתממש. החמאס ניצל את היעדרו מן הארץ של רה"מ נתניהו, שבפועל מהווה קבינט של איש אחד, והניח שהתגובה הישראלית תהיה מדודה בשל כך. גם הבחירות בשבוע הבא נתנו את היתרון ביוזמה ובשליטה בגובה הלהבות, לחמאס. אבל גם אילו לא היו בחירות, ואפילו אם הקבינט היה מתפקד ביעילות גבוהה יותר, לא מן הנמנע שהכוח הקרקעי שרוכז (אגב, על טהרת הסדיר וללא יחידות מילואים מתמרנות) היה מסתכל על המבצע כצופה מן הצד

בשבוע שעבר התקיים כנס הביטחון הלאומי של העיתון "מעריב". במושב הסיכום ניסו הדוברים להגדיר מהי הכרעה ביטחונית ומהי הכרעה מדינית, וכן דנו בשאלה האם ישראל התמכרה למערכות הגנה מפני טילים ורקטות, ובהן "כיפת ברזל", על חשבון יכולת התקפית וכושר הרתעה? אחד המשתתפים, האלוף (מיל') גרשון הכהן, קצין שריון שפיקד על אוגדה 36 והגיס המטכ"לי, טען כי הכרעה צבאית עודנה רלוונטית, ובתנאי שמגדירים מטרה נכונה.

אלוף (מיל') הכהן לפני תרגיל מוצנח ב-2012, (מקור: ויקיפדיה).

הכהן סיפר כי בתום כנס שנערך בתום מבצע קדש ב-1956, אמר הרמטכ"ל משה דיין כי לאור כל ההערות על החוסרים והליקויים במערכה, נשאלת השאלה מי ניצח בה, והתשובה ברורה; ישראל היא שניצחה. אז איך מסבירים את הפער הגדול בין הניצחון במלחמה, לבין הרשימה האין-סופית של כל מה שלא היה בסדר בצה"ל? לשיטתו של דיין, אמר הכהן, "ניצחנו, לא על אף כל מה שחסר לנו, אלא בזכות כל מה שחסר לנו". תודעת חסך, אמר הכהן, היא המפתח ליצירתיות. כשיש מעט מטוסי קרב, טנקים ותותחים וכל אימון הוא יקר מציאות, מפיקים מהם את המרב. התוצאות היו בהתאם. הקשיים במלחמת לבנון השנייה, לשיטתו, לא נבעו מחוסרים בציוד. "העניין הבסיסי הוא – לעשות נכון". לדבריו, לקח לצה"ל שלושה-ארבעה שבועות ב-2006 להבין כיצד יש לפעול, אבל כשהתגבשה ההבנה הצבא יצא למבצע "שינוי כיוון 11". במהלך המבצע, אמר, לחמה אוגדה 162 בכפר רנדוריה, "הגיעה לנקודת ההכרעה, והיה אפשר להמשיך הלאה. בתחקירים שצה"ל עשה לעצמו הוא גרם לעצמו לא להבין את גודל ההישג".

אין תחליף לרוח לחימה ולמקצוענות

הכהן צודק שלא הציוד והאמצעים אלא רוח לחימה, אופן ההפעלה ומקצוענות הכוחות הלוחמים קובעים את התוצאה. מנגד, אפשר להתווכח הראייה הוורודה שלו את לחימת אוגדה 162 במלחמת לבנון השנייה. הסיפור שהוא מספר על האוגדה נשמע טוב, אבל בפועל, האוגדה הסתבכה זמן רב בחציית ואדי הסלוקי וספגה נפגעים רבים. בניגוד לרוב החיילים והמפקדים ביחידות האוגדה, שהיו חסרי הכשרה נאותה לתפקידם, היה מפקדה, תא"ל גיא צור (שגם לקח חלק במושב בכנס) קצין שריון מנוסה שעשה את רוב שירותו בתקופה שצה"ל התאמן כראוי. אבל בין הנסיגה מלבנון למלחמה היתה האינתיפאדה השנייה והצבא בעיקר נלחם. כך אירע שמח"ט הנח"ל דאז, מיקי אדלשטיין, סיפר לצור לאחר המלחמה, בשעה שביקר בתרגיל החטיבתי שעליו פיקד, כי זהו התרח"ט הראשון שלו. מפקד האוגדה לא התרשם עד שהמח"ט, כיום נספח צה"ל בארה"ב בדרגת אלוף, הבהיר שזהו התרח"ט הראשון שבו הוא משתתף מאז גיוסו. חטיבת הנח"ל שעליה פיקד לא ביצעה תרח"ט מלא מאז 1998 ועד לאחר המלחמה ב-2006. 

להיעדר ההכשרה נוסף במלחמה נדבך נוסף שפגע במאמץ ההתקפי. בספרם על המלחמה, "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) תיארו עפר שלח ויואב לימור כיצד בנח"ל, למשל, הפכו המח"ט אדלשטיין, ש"צמח בשלדג" (עמוד 376), ומפקדי הגדודים שלו, שי אלבז ואבי דהן, ליותר ויותר מתוסכלים נוכח פקודות מבולבלות, סותרות, משתנות ולא ברורות שהקשו עליהם לפעול כהלכה. "גדוד הסיור, בפיקוד סא"ל שי (יוצא הקומנדו הימי) וגדוד 931 של סא"ל אבי" (עמוד 380) נערכו לפשוט על העיירה אל-חיאם. שוב ושוב הגיעו פקודות יציאה וביטול. כשהוחלט על "שינוי כיוון 11", המבצע האחרון במלחמה, "עלו חייליו של שי מגדוד הסיור של הנח"ל למסוקים, בדרכם לרמת פארון. הם נחתו מערבית לרנדוריה, ככוח אוגף שיתגבר את התנועה הרגלית של החטיבה מעבר לסלוקי" (עמוד 393). גדוד הסיור נתקל זמן קצר לאחר הנחיתה, פגע בעשרות מחבלים וספג הרוג, צחי קרייפס, ופצוע מפגיעת טיל. ברנדוריה לחם באותה עת גדוד 931 של החטיבה, כמעט ללא סיוע ארטילרי ואווירי יעיל, בפעילי חזבאללה בעמדות מבוצרות. הגדוד עמד במשימה, אך גבורת לוחמיו של אבי דהן נדרשה "משום שמפקדיהם לא ידעו להביא לידי ביטוי דבר מיתרונותיו של צבא עצום ועשיר" (עמוד 394). במקביל, בסלוקי, טיווחו כווני נ"ט של חזבאללה את הטנקים של חטיבה 401. התחושה בקרב הלוחמים היתה שטוב שבתום 96 שעות נשמעה שריקת הסיום. הכרעה, לא היתה שם. 

לוחמי גדס"ר נח"ל עם הרמטכ"ל חלוץ (במרכז), לפני העליה למסוקים ב"שינוי כיוון 11", (מקור: דף הפסייבוק של פלס"ר נח"ל).

לאחר המלחמה ביקש מפקד גדוד הסיור, שי (ששמו עלה באחרונה בכתבת "עובדה" על מבצעי שייטת 13, עליה פיקד), לדבר בתחקיר האוגדתי. צור, לימים מפקד זרוע היבשה, מנע זאת ואמר לו, "שב, אני יודע שאתה פרובלמטי" (עמוד 411). אף שהתחקיר האוגדתי נוהל כך שיספק תחושת ניצחון כוזבת, אין להסיק מכך שהכהן טועה עקרונית. צה"ל, על אף בעיות הכשירות, הליקויים והחוסרים ערב המלחמה, היה יכול להכות במלחמה ההיא מכה אנושה את חזבאללה. גם כך, כתב ב-2008 תא"ל (מיל') גיורא סגל, "כבש צה"ל חלקים נרחבים מדרום לבנון, השיג הישגים מבצעיים חשובים במבצעים מיוחדים ופגע בהפתעה מושלמת ביכולת השיגור ארוכת הטווח של חזבאללה. הגבול בצפון שקט עתה בין היתר משום שחזבאללה, שנפגע קשה במלחמה, נרתע כעת מפעולה חפוזה". צה"ל אמנם לא עמד בציפיות הציבור בישראל, אבל מה שעשה הספיק בהחלט לחזבאללה ואפשר רק לשער מה היה משיג תמרון קרקעי שהיה מתבצע באופן טוב ונחוש יותר. 

הבינוניות עלולה להפוך לנורמה

התחושה שצבא היבשה מצוי שוב בבעיה (שלא לומר במבוכה), כפי שהיה ב-2006, הולכת ותופסת אחיזה בקרב רבים. זה 25 שנים שהדרג המדיני-ביטחוני הבכיר נרתע ונמנע, כפי שציין לאחרונה מח"ט 7, אל"מ רומן גופמן, מהפעלה משמעותית של צבא היבשה בתמרון קרקעי, כש"חומת מגן" הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. הדבר נובע מהביצועים הפחות ממספקים של הצבא בלחימה היבשתית ובחשש גובר משקיעה בעימותים מדממים וממושכים נוסח אפגניסטן ועיראק ומריבוי נפגעים. במקום זה, מאז מבצע "דין וחשבון" ב-1993, מנהל צה"ל מבצעים רוויי אש הכוללים מבצעים מיוחדים ותמרון קרקעי מוגבל, עד לא קיים. המערכות הללו, באופן אירוני בהתחשב בכך שהושם בהן דגש על היעדר מרכיב קרקעי בדיוק בשל חשש זה, נמשכות זמן רב ומלוות בתחושת "חמיצות" נוכח ההישג המוגבל שהן מניבות.

האויב מצדו, וניתן לראות זאת בהתנהלות חמאס במתיחות האחרונה, למד את ישראל ושיטת הפעולה שלה (הצפויה, יש לומר) וביסס מענה מתאים. הוא זה שיוזם את ההסלמה, שולט בה, ובעוד אנשיו ומנהיגיו מוגנים בבונקרים, הוא מיישם אסטרטגיה של הליכה על הסף מול ישראל בכדי למקסם את הישגיו. אף שמוטב לא לחפש מלחמות רק כדי להפעיל בהן את צבא היבשה, בכדי לשמר צבא כשיר ומוכן ליום פקודה יש להכיר בכך שתפיסה זו פוגעת ביכולת יחידות השדה לטפח גאווה מקצועית ומוטיבציה. מה גם שבמידה ותפרוץ מערכה בעצימות גבוה, בין שבחזית אחת ובוודאי שבמידה ותהפוך לרב-זירתית, תפיסה זו פשוט לא תעבוד.

בפודקאסט של רדיו 103FM שמגיש טל לב-רם, התראיין בשבוע שעבר, תא"ל (מיל') אורן אבמן, מפקד אוגדה לשעבר שעשה את עיקר שירותו בחטיבת גולני. ישנה סכנה, התריע אבמןשצה"ל "יחדל להיות מגדלור של מצוינות. ככתם דיו שחור המתפשט על חולצה לבנה, החובבנות הופכת לתרבות. חוסר מקצועיות, נורמות נמוכות, אי-ירידה לפרטים וחניכה ללא להט ותשוקה יוצרים דור חדש של בינוניות". תאונת האימונים שבה נהרג סמל אביתר יוספי, לוחם גדס"ר צנחנים, באימון פרט בנחל חילזון, ותאונות אימונים נוספות שהתרחשו בשנה האחרונה רק ממחישות זאת. אבמן אמר ללב-רם, שבעצמו היה מ"פ בחטיבת הנח"ל, שתופעות שכאלה התרחשו גם בעבר וכשהצבא הקדיש משאבים ותשומות להיאבק בהן הוא גם הצליח בכך. אמנם, אמר, הנוער שמגיע לבה"ד 1 מאוד איכותי, אבל לא לעולם חוסן.

משתתף נוסף במושב בכנס "מעריב" היה סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') יאיר גולן שהדגיש כי מלחמה היא כלי להשגת אינטרסים ומדיניות, ומוטב להימנע ממנה ככל שניתן. אבל, אמר, "כשנלחמים, צריך לעשות את זה היטב". גולן, כפי שכתב בעבר, עשה את שירותו "ביחידת עורב של חטיבת הצנחנים", והתבגר בלבנון. כשפרש מצה"ל, היה אחרון האלופים שלחם במלחמה של ממש. מהלחימה במזרח ביירות במלחמת לבנון הראשונה, כתב, זכורים לו "ניהול קרבות פנים מול פנים עם לוחמים שיורים לעברנו בנשק קל ורקטות אר.פי.ג'י", ושם למד שהמפקד חייב קודם כל לחזק את המוכנות הרגשית-מנטלית של הלוחמים לקרב. 

בכנס, מנה גולן שלוש מטרות קבועות לצה"ל בלחימה. הראשונה והחשובה ביותר היא "להסיר את האיום על העורף מהר ככל שניתן. המטרה הזאת הופכת ליותר ויותר אקוטית ככל שבידי אויבינו יותר ויותר חימוש מדויק שמאיים לפגוע בתשתיות החיוניות של מדינת ישראל. המטרה השנייה היא להכריע את כוחו הצבאי של היריב". המטרה השלישית היא להשלים משימות אלו תוך שימור לגיטימציה פנימית, שחשובה יותר, וחיצונית מצד הקהילה הבינלאומית. צריך לזכור, אמר, "שלמרות שאנחנו רוצים להימנע ממלחמות הן לעתים קורות. וכשצריך להילחם לא מנצחים מלחמות בהגנה". ישראל היא מדינה חזקה, ויתרונו של החזק הוא שהוא יכול לבחור מתי להילחם ומתי להבליג, לספוג ולבלום באמצעות מערכות הגנה. מנגד, כמאמר גולן, לעתים אין ברירה. חמאס דוחף את ישראל יותר ויותר לעבר קרני הדילמה, וישנו גבול להבלגה ולהכלה. בסוף היא תידרש להילחם. אז מוטב שתעשה את כאילו היא מתכוונת לזה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.04.2019)

מודעות פרסומת

השוטרים של השטחים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לוחמי חטיבת כפיר פועלים כבר מעל לשני עשורים בשטחים כ"משמר גבול משודרג" ● הרבה אחרי שהסערה סביב פרשת הירי בחברון תיגמר החטיבה עוד תישאר שם.

תג חטיבת כפיר

תג חטיבת כפיר, (מקור: ויקיפדיה).

הסערה הציבורית סביב פרשת הירי בחברון ממאנת לגווע. בין הדיונים על טוהר הנשק ל"סיבוב" שעושים על הפרשה פוליטיקאים מימין ומשמאל, מצויה חטיבה אחת שבטרם האירוע, וככל הנראה גם הרבה אחרי שבישראל ישכחו ממנו כליל (לציבור בישראל יש זיכרון של דג זהב, אסון הכרמל, "צוק איתן" ואירועים נוספים נשכחים כלא היו), תהיה במוקד החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, מתמודדת עם האינתיפאדה השלישית ועם מורכבות הולכת וגוברת. חטיבת כפיר הוקמה ב-2005 כשהיא מאגדת בתוכה את "גדודי ה-90", גדודי חי"ר ממוכן ייעודיים לתעסוקה מבצעית בשטחים שנוצרו בראשית שנות התשעים. עיקר פעילותה מתרחש בשטחי יהודה ושומרון.

העובדה שלוחמיה עושים את עיקר שירותם בשטחים יוצרת בעבורם זהות בעייתית. בעימותים בזירות הדרום והצפון הם אינם לוקחים חלק ומנגד הם נדרשים למבחן יום-יומי בסיטואציות ודילמות לא פשוטות בלב הערים הפלסטיניות. במקביל החטיבה מקיימת פעילות מבצעית שוטפת ללוחמה בטרור הכוללת מעצרים וסיורים. לוחמי החטיבה מצאו עצמם גם בלב אירועי הטרור של האינתיפאדה השלישית, ובכלל זה ניסיון פיגוע הדקירה שהסתיים בירי המיותר במחבל הפצוע בחברון.

שוטרי השטחים

עם הקמת החטיבה שאפו מפקדיה להפוך אותה לחטיבת חי"ר זהה לאחיותיה, וזאת למרות שהיא מאגדת בתוכה יותר גדודים מן החטיבות המקבילות. הפיקוד הבכיר של הצבא התייחס לכך באופן אמביוולנטי. מצד אחד אפשרו בצה"ל לגדודי החטיבה להתאמן במתאר צפוני ואף לבצע לעתים תעסוקה בגבול לבנון וברצועת עזה, אולם מצד שני טרם הוקם בחטיבה גדוד סיור כפי שישנו בחטיבות המקבילות. הקמתו תהווה חותמת כשירות לחטיבה ככוח מתמרן לעימותים. מפקדי החטיבה לאורך השנים, כמו גם הפיקוד הבכיר של זרוע היבשה, ניסו להתמודד עם הדימוי הבעייתי של החטיבה כ"שוטר שטחים" (באחד המאמרים לאחרונה תוארו אנשיה כ"משמר גבול משודרג").

במטרה לשדרג את רמתה של החטיבה פיקדו עליה מיטב מפקדי השדה של צה"ל. המח"טים אודי בן-מוחה ואורן אבמן, יוצאי גולני, השקיעו מאמצים רבים בטיפוח גאוות יחידה בחטיבה ("הכפירים טובים יותר", כמאמר אבמן). מח"ט אחר, איתי וירוב, יוצא הצנחנים שפיקד בהצלחה על חטיבת מילואים במלחמת לבנון השנייה, עסק בעיקר במתן גיבוי לאנשיו נוכח הפעילות השוחקת וגם התעקש על שילוב גדוד מן החטיבה במבצע "עופרת יצוקה". וירוב התפרסם כאשר העיד לטובת קצין בחטיבה שהואשם כי במהלך פעילות מבצעית בשומרון הכה עצור פלסטיני. במהלך עדותו הצהיר וירוב כי המצב בשטח סבוך ומחייב שיקול דעת משום ש"בסיטואציה אחת מכה היא עבירה חמורה, ובסיטואציה שנייה היא חלק אינטגרלי מביצוע המשימה." בשל הדברים נזף אלוף פיקוד מרכז, גדי שמני, במח"ט ואף נפתחה חקירת פצ"ר בעניינו (שנסגרה כעבור שנה לאחר שנקבע כי אין בפעולותיו דופי). וירוב מצידו, רק רצה לתת גיבוי לאנשיו שנדרשים לפעול במרחב פעולה אפור, הרבה פחות ברור מזה שבפעילות קרבית מובהקת, שבו, כפי שהגדיר זאת פעם אחד ממפקדי חטיבת חברון, אמצעי הלחימה העיקרי הוא השכל הישר.

 אל"מ גיא חזות, היום מח"ט כפיר, בעת שפיקד על חטיבת יהודה (צילום" דו"צ).

אל"מ גיא חזות, היום מח"ט כפיר, בעת שפיקד על חטיבת יהודה (צילום: דו"צ).

כמו רוב מפקדי החטיבה גם מפקדה הנוכחי, אל"מ גיא חזות, העביר את הקריירה הצבאית שלו במקומות אחרים. הוא התגייס לצנחנים ושימש במגוון תפקידי פיקוד בחטיבה בשנים שצה"ל החזיק ברצועת הביטחון בלבנון. בין היתר היה מ"פ פלוגת הנ"ט החטיבתית, באותן שנים ממובילות הטבלה המבצעית בלבנון, שנייה רק ליחידת אגוז. כמפקד גדוד 202 באינתיפאדה השנייה התבטא באומץ כנגד תושבי ההתנחלות יצהר שפעלו באלימות כנגד חייליו (ואף תקף את אלוף פיקוד המרכז דאז, יאיר נוה, על שלא גיבה אותו ואת פקודיו מולם). בהמשך שימש כסגנו של הרצי הלוי בצנחנים ב"עופרת יצוקה", כמח"ט חברון וכמפקד חטיבת צנחנים במילואים. עכשיו הוא שוב בחברון, הפעם כמח"ט כפיר.

יש מי שמצדיק את הירי ומגבה את היורה

הסערה התקשורתית סביב פרשת הירי בחברון כללה בתוכה התייחסויות רבות מצד מפקדים בכירים במילואים, נבחרי ציבור וגם "גיבורי מקלדת" הפועלים ברשתות החברתיות. חלק ממפקדי העבר של צה"ל נחלצו לתמוך בקו השקול והאחראי שמובילים שר הביטחון והרמטכ"ל. חלקם, אף שגינו את הירי, טענו שאין לשפוט את החייל שנשלח לפעול בגזרה מורכבת. אך היו גם כאלו שמצאו את הירי מוצדק. ח"כ סמוטריץ' למשל, התרפק בעמוד הפייסבוק שלו בגעגועים על הימים שבהם סיסמת חטיבת הצנחנים (שניסח המח"ט דאז, האלוף במיל' ישראל זיו) קבעה שמטרת הצנחן היא "לחתור למגע עם האויב להורגו ולנצח בקרב". סמוטריץ', יש לומר, לא שירת בחטיבה (או ביחידה לוחמת). הוא גם בחר שלא לציין שזיו, כצוער בקורס קצינים בעת מבצע ליטני, הוציא במכות מא"ג מידי מקלען שירה על שני זקנים משום שלדבריו "סכינאי, דבר ראשון שהוא חייב לדעת זה מה ראוי להיחתך ומה לא".

לפני כעשור פרסם אל"מ חזות מאמר בביטאון הצבאי "מערכות" אודות האתגר שבלחימה בטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה, תוך שמירה על ערכי צה"ל והחברה הישראלית. "הניצחון על הטרור והכרעתו בוא יבואו", כתב אז. "השאלה היא באיזה מחיר. אם זה יהיה במחיר השחתתם של החברה הישראלית בכלל ושל לוחמי צה"ל בפרט, יהיה זה ניצחון בקרב אך הפסד במערכה". חזות חתם את מאמרו בתחזית אופטימית על-פיה לחברה בישראל ישנם לא רק עוצמה צבאית אלא גם את "העוז והרוח להשיג ניצחון מוסרי שיביא לניצחון גם במערכה". לאור התגובה הציבורית לפרשת החייל נשאלת השאלה האם המח"ט לא היה אופטימי מדי.