"מפקד צריך לאהוב את חייליו" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרון קטן וחכם איגד את שחשב אלוף (מיל.) אורי שמחוני, שנפטר השבוע, על מגוון נושאים: החל מהשירות בצנחנים תחת פיקוד אריק שרון, עבור בחשיבות התכנון הקפדני והתחבולה וכלה בתפקיד המפקד כמחנך. הלקחים שלמד וחלק עם הקוראים נותרו רלוונטיים גם כיום.

  • פורסם באתר "סימניה"בשנת 2013 ומובא כעת בשינויים קלים
  • 16 בדצמבר 2021

מותו של אלוף (מיל.) אורי שמחוני השבוע החזיר אותי לספר הקטן והחכם "לוייתן לבן" (הוצאת גלורי, 2006) שערך בנו גלעד. בספר כלולים 167 נושאים אישיים ולאומיים, קטנים וגדולים, שעליהם חיווה אביו את דעתו: אהבה, מלחמה, פיקוד, מלחמת לבנון הראשונה (והשנייה), משפחה, אריק שרון (הראשון והשני), שכול, כדורגל, מאיר שלו, קרבות, נתן אלתרמן, סיירת אגוז, תנ"ך, כיבוש וריצה.

שמחוני, יליד 1936, אשר גדל בקיבוץ גינוסר. בשנת 1954, התנדב לצנחנים, ושובץ בגדוד 890 בפלוגה א' עליה פיקד מאיר הר־ציון. לדבריו, הפלוגה היתה לקבוצה האיכותית ביותר שלתוכה נשא אותו גורלו. מעולם, כתב, "לא הייתי בתוך חבורה כל כך מיוחדת, מגובשת ומשקיענית, חבורה של האנשים האמיצים ביותר, החכמים ביותר, המצחיקים ביותר והכיפיים ביותר; אנשים שהלכו לכל המקומות, לחמו בכל המלחמות והסתערו על כל הגבעות ומעולם לא ביקשו, רק נתנו" (עמוד 122).

אלו שהתנדבו אז לגדוד 890, ציין, "היוו במשך שנים רבות את שלד הפיקוד ביחידות צנחנים רבות. כאשר אני נזכר בחבריי ובמפקדיי מאז, אני יודע שחייתי עם נפילים" (עמוד 122).

שמחוני כתב כי "כשהתגייסנו לגדוד 890 אריק שרון היה המג"ד. כמג"ד הוא היה מדהים. היתה לו אותה יכולת נדירה, מתת אל הניתנת לבודדים בלבד, לבנות ולעצב יחידה כרצונו: הוא הגדיר את אופיה ואת מטרותיה, בחר בעצמו את האנשים והיעדים, קבע מֵעֶמדה של מג"ד – דרגה לא גבוהה – את מדיניות צה"ל, ולפעמים את מדיניות הביטחון של המדינה. הוא הכתיב נורמות וערכים ושינה את שיטות הלחימה של צה"ל" (עמוד 24).

שמחוני סיפר בספר כי בעת שהתגייס היה בצה"ל משבר בכל האמור ברוח הלחימה ויכולת הביצוע של הכוחות הלוחמים. "צריך היה להגדיר הרבה מאוד דברים קטנים, החל מתרגולות טָקטיות וכלה בערבי שירה אדירים. כל אלה היוו מערך אחד שלם ויצרו את אחת ממכונות הלחימה הנחושות ורבות היכולת, בהתאם לזמן ולמצב, שידע צה"ל אי פעם: גדוד 890 של אמצע שנות ה־50. בזמנו היה ברור לכולנו שגדוד 890 יכול להגיע לכל מקום, לעשות כל דבר, אם רק יגידו לו. הרגשנו שאנחנו מעֵבר למגבלות, ש"אף אחד לא יכול עלינו". אריק של אז היה הכול" (עמוד 25).

מג"ד 890 בתקופה שהייתי בצנחנים היה אמיר ברעם (לימים אלוף פצ"ן). הימים היו ימי השיא של האנתיפאדה השנייה והלחימה בטרור ביהודה ושומרון. הדברים שכתב שמחוני הזכירו לי כיצד חשנו ביחס למג"ד והגדוד. אין בדברים בכדי לרמז כי בתקופה הנ"ל הגדוד היה הטוב שבגדודי צה"ל בסדיר ובמילואים, מה גם שזה לא ניתן לבדיקה. מנגד, בדרישותיו מאתנו ובהובלתו את הגדוד רשם ברעם הצלחות מבצעיות כנגד הטרור הפלסטיני ונטע בנו את אותה תחושה שתיאר בשעתו עפר שלח, ביחס לימי שירותו שלו בגדוד צנחנים, "היינו חדורים בתחושת היכולת, רק תגידו לאן ואנחנו כבר נגיע".

תוכנית טובה מבוססת על תחבולה

במלחמת סיני לחם כמפקד מחלקה בגדוד, השתתף בצניחה במיתלה ובקרב העקוב מדם שנערך במקום. לאחר המלחמה השתחרר מצה"ל, אך חזר לשירות קבע ב־1964 ובמלחמת ששת הימים שירת כקמ"ן חטיבת גולני. לאחר המלחמה סייע לארכיאולוג שמריהו גוטמן באיתור מיקומה של גמלא.

"ישבנו על סלע. שמריהו סיפר לי את סיפור גמלא ואני חשתי רוממות רוח נדירה. הוא תיאר באוזני את הטבח שהיה במקום, והרגשתי כאילו אני חלק מזה. מאוחר יותר אימתו הממצאים את הסיפור כולו. זה היה לפני כמעט אלפיים שנה, אבל אלה היו האנשים שלנו. הם ראו כל בוקר את המראות שאני ראיתי בילדותי – הכנרת, השקיעות מעל הארבל. הם דיברו עברית, ראו ממול את גינוסר, הם קראו לה גינוסר ולארבל קראו ארבל. הרי את המקום הזה, את הרכסים המשתפלים מדרום הרמה לכנרת, ראיתי כל יום בהיותי ילד בגינוסר, ישר ממזרח, ולא ידעתי מה אני רואה" (עמוד 35).

עם ישראל, קבע שמחוני, הוא "העם היחיד בעולם שיכול לדבר בשפתו העכשווית עם מי שחי כאן לפני אלפיים ושלושת אלפים שנה. אף אחד אחר לא יכול" (עמוד 68).

בשנת 1970 מונה למפקד סיירת אגוז והוביל אותה בפשיטות רבות בלבנון, ובהם הפשיטה על מפקדת המחבלים בעיירה עינתא בדצמבר אותה שנה, שנערכה בליל חורף גשום במיוחד. "יצאנו ממלכיה ומיד צללנו למעמקי בבוץ תוך דקות ספורות היינו שטופי מים מכף רגל ועד ראש. הבוץ היה עמוק, הנעליים התמלאו בוץ ומים. הלכנו לאט, אבל כשאתה נמצא בתנועה אחרי חצי שעה כבר לא אכפת לך כלום. אי אפשר להיות יותר טוב מרטוב" (עמוד 126), כתב.

הכוח בפיקודו נע לאט "במסלול אוגף עמוק כדי להגיע מהכיוון הלא צפוי – מצפון, מהעורף. התקיפה בעינתא היתה חלקה. פטרנו את העולם ממי שהיה צריך, הורדנו את הבית; בית סמוך, שפתח עלינו באש, פוצץ גם הוא" (עמוד 127). חמישה מחבלים הרג אז הכוח בפיקודו בקרב מטווחים קצרים, לפני ששב ארצה בלי שריטה.

לתפיסתו, "מאחורי כל גיבור עומדת תוכנית שנכשלה, ומאחורי אותות וצל"שים – מפקד ששכח לקחת בחשבון את המודיעין או את תגובת היריב או את דרך הנסיגה או את תוואי השטח. משהו לא תוכנן טוב, כי אם התוכנית טובה אין צורך במעללי גבורה. קנה המידה הטוב ביותר לבדיקת מבצע צבאי הוא כמות מעשי הגבורה שנעשו בו. ככל שמספר מעשי הגבורה גדול יותר כן רמת התכנון והביצוע נמוכים יותר. כדי לבצע תוכנית טובה לא צריכים להיות גיבורים, צריך פשוט לפעול נכון" (עמוד 15). 

יש לזכור, אמר, "שכל תוכנית שיש בה מרכיב של מעשי גבורה היא תוכנית גרועה. תוכנית נכונה מושתת על תכנון קפדני, על תחבולה ועל הטעיה, על ניצול נקודות תורפה ועל ביצוע מדויק, וצריכים להיות בה מעט נפגעים. תוכנית נכונה צריכה להיות בנויה כך שגם אנשים רגילים יוכלו לבצעה" (עמוד 133). 

"מפקד בצבא עוסק באנשים ובערכים"

במלחמת יום הכיפורים שימש שמחוני כקצין אג"ם של פיקוד צפון. סיפור הלחימה מנקודת מבטו כקצין מטה בפיקוד, תואר בספר בתמצות והוא מטלטל את הקורא ומכה בו בעוצמה. שמחוני הוא האיש שדיווח לרמטכ"ל, דוד אלעזר, כי הסורים פתחו במלחמה. הרמטכ"ל שאל אותו כיצד הוא יודע שזו מלחמה. "אני רואה" (עמוד 65), השיב שמחוני בפשטות והשיחה הסתיימה. מאז נותר ספקן וחסר אמון כלפי הרמות הממונות.

במאמר שכתב בשעתו ב"הארץ", כתב שמחוני כי המסקנה העיקרית שלו מהמלחמה היא שהכל תלוי במפקדים. החל במפקדי האוגדות, שצריכים להיות תואמי רפול, דן לנר ומוסה פלד, עבור במח"טים שצריכים להיות תואמי ינוש, אורי אור, אמיר דרורי (וכן חיים נדל שלא ציין), "וכן הלאה לגבי המג"דים ומפקדי הפלוגות. התוכניות חשובות, הכל חשוב, אבל הם יקבעו את התוצאה הסופית". כקצין אג"ם פיקוד הצפון הוא היה בין אלו שקבעו אותה אז.

לאחר המלחמה שימש כמפקד חטיבת גולני וכמפקד בית ספר לקצינים. במבצע ליטני, כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, פיקד על אוגדת הקחצ"ר. כאלוף שימש כראש מחלקת ההדרכה, בין היתר במלחמת לבנון הראשונה. לדבריו, "סלט טבולה הוא לא רק טעים במיוחד, הוא גם הדבר היחיד הטוב שאי פעם יצא לנו מלבנון" (עמוד 101). בתפקידו האחרון בצה"ל כיהן כנספח צה"ל בארצות הברית. 

"מפקד בצבא עוסק באנשים ובערכים ולא במילים ובסעיפי חוק, ותפקידו הראשון הוא הוא לחנך את חייליו ולעזור להם" (עמוד 93), אמר והסביר מדוע העדיף ענישה חינוכית על פני דין משמעתי.

התפקיד הראשון של המפקדים, אמר פעם, "הוא לאהוב את החיילים. ממש כך, מפקד צריך לאהוב את חייליו, להילחם למען החיילים שלו עד הסוף – אם הוא חושב שהם מקופחים באיזו דרך, החל מדבר זעיר ועד למשימה לא מתאימה במלחמה. יש גירסה שמי שאוהב את חייליו מתנהג עימם ביד ברזל. לדעתי, משמעת היא לא תמיד פונקציה של החמרה או אי החמרה אלא של התנהגות ברורה ואחידה של סולם ערכים קבוע. לא הייתי רוצה להחזיק אצלי מפקד בעל דרישות קיצוניות, מה שמכונה "התקפות'. מפקד מוכרח להיות בעל קו אחיד ואופי מוצק, לדעת בדיוק מה הוא רוצה, לדרוש תמיד את אותם דברים, להחמיר תמיד באותן נקודות ולהקל באחרות" (עמוד 114).

עולם התוכן והעניין של שמחוני היה עשיר ומגוון ועסק בטולסטוי, "אנשי פאנפילוב", הפלמ"ח, "מובי דיק" (ומכאן שם הספר), בטהובן והביטלס (אותם ראה בהופעה בנמל ליברפול בטרם התפרסמו). שפתו עשירה, וגישתו הרבה יותר ספקנית ושואלת מאשר נחרצת, במיוחד בהשוואה לספרים אחרים בסוגה זו של ספרות. התוצאה היא ספר תמציתי, שעולה ממנו דמותו של מפקד נבון שקנה את חוכמתו "דרך הרגליים" והלקחים שלמד וחלק עם הקוראים נותרו רלוונטיים גם כיום.

כוננות ספיגה \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

פעולות הסיכול של ישראל בדרום ובצפון, רגע לפני החורף, מכניסות את צה"ל לכוננות ספיגה, כשבמקביל הסיבוב שעשה השר בנט על צה"ל מגביר את המתיחות ומלמד שהשר ממשיך לחשוב כמו מ"פ ולא כמו חבר קבינט.

"מלחמות כבר לא קורות בחורף" כמאמר הקלישאה, אבל הנה, רגע לפני שהחורף הגיע, עלה סף המתיחות באזור, הן בצפון והן בדרום. ביום שני השמיד צה"ל מנהרת חדירה אשר חדרה לשטח ישראל מאזור חאן-יונס. בתקיפה נהרגו, ככל הנראה, כ-14 פעילי ארגון הג'יהאד האסלאמי וחמאס, בהם מח"ט גזרה וסגנו. לאחר מכן הודיע דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, כי מטרת המבצע היתה מנהרת החדירה ולא מחבלי הג'יהאד האיסלאמי שנהרגו. המסר שניסה מנליס, בעברו קצין המודיעין של סיירת צנחנים בלבנון ובהמשך קמ"ן אוגדת עזה במבצע עמוד ענן, להעביר לחמאס היה ברור. פניה של ישראל אינם להסלמה. המנהרה היתה בבחינת פרובוקציה והפרה של הפסקת האש מאז "צוק איתן". אלו שחפרו אותה התחייבו בראשם. לאחר הריסתה עברה האחריות להמשך הרגיעה לפלסטינים. ישראל מצדה, תנצור את האש. בהמשך לכך הזהיר הרמטכ"ל איזנקוט, לאחר הערכת מצב באוגדת עזה, כי "כל תגובה או פגיעה בריבונות הישראלית תענה בנחישות ובאופן נחרץ וברור"אף שנוכח הפיוס בינו לבין הרשות הפלסטינית אין לחמאס כעת אינטרס בעימות עם ישראל, הרי שהג'יהאד האסלאמי עשוי לנסות להגיב, בין שבירי רקטות, בין שבפיגוע על גדר המערכת ברצועה, ובין שבאמצעות תאי הטרור של הארגון ביהודה ושומרון.

תא"ל מנליס, שידר מסר ברור לחמאס כי פני ישראל אינם להסלמה אך לא התנצל, (מקור: ויקיפדיה).

ביום רביעי בלילה (על-פי פרסומים זרים) תקף צה"ל מחסן נשק של חזבאללה בלב סוריה. הסורים, לפי הדיווחים, ירו טילי נ"מ לעבר מטוסי חיל האוויר ששהו בשמי לבנון. לאחר ירי נ"מ שבוצע על מטוסי חיל האוויר בסוריה בחודש שעבר, נקבעה מדיניות על-פיה ירי נ"מ סורי על מטוסי צה"ל לא יוותר בלא תגובה. בהמשך לכך חיל האוויר אכן תקף והשמיד מכ"ם של סוללה סורית שירתה לעברו, אולם עד כה לא דווח על פעולת תגמול דומה. הסורים מצדם גם פנו לאו"ם בכדי להזהיר שהמשך תקיפות ישראליות בשטחם יביא להסלמה. תקיפה זו מצטרפת לשורה ארוכה של תקיפות שביצעה ישראל מתחת לרדאר, במטרה למנוע התעצמות של חזבאללה וגורמים נוספים בצפון. אף ששיטת פעולה זו, המכונה בצה"ל המערכה שבין המערכות, מאפשרת לישראל לפעול במרחב ההכחשה, הרי שאף שהיא "מנמיכה את גובה הלהבה" היא יוצרת צבר לא מבוטל של "חומרי בערה". בסוף יגיע פיצוץ. בעקבות התקפת ארגון ג'בהת א-נוסרה על הכפר הדרוזי חד'ר שברמת הגולן הסורית, 3 ק"מ מהגבול עם ישראל, הבוקר (שישי) שיגר דובר צה"ל מסר לפיו הצבא "ערוך ומוכן לסייע לתושבי הכפר וימנע פגיעה או כיבוש של הכפר מתוך מחויבות לאוכלוסייה הדרוזית". גם התערבות זו בנעשה בסוריה ודאי אינה תורמת להרגעת המתיחות. בשתי הגזרות הצבא מגביר את המוכנות ואיתה מושג מימי השהייה בלבנון, "כוננות ספיגה".

עלה לו לראש

מתוך דף הפייסבוק של השר בנט, (מקור: פייסבוק).

בעקבות הבהרת דובר צה"ל שמטרת הפעולה ברצועה לא היתה פגיעה בפעיל ג'יהאד איסלאמי כזה או אחר, אלא מנהרת החדירה, בחר שר החינוך וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני נפתלי בנט, כפי שעשה גם בעבר, לעוות את המסרים של דובר צה"ל ולטעון כאילו הצבא התנצל על מות המחבלים. בנט "עשה סיבוב" על צה"ל ועל שרי הממשלה שנהגו הפעם באחריות ונמנעו מהתבטאויות מתלהמות. בשורה של ראיונות בתקשורת, פוסטים בפייסבוק וציוצים בטוויטר הדגיש בנט את המסר שאין להתנצל על הרג מחבלים. "בשונה משרים מסוימים", אמר בנט, "שרק מאיימים יומם ולילה ולא נגעו, ולא חצו קו ולא החזיקו רובה פיקדתי על פעולות רבות, בהן חיסול מחבלי חזבאללה בלבנון בצורה מאוד מוצלחת". בנט אכן שירת בסיירת מטכ"ל ונחשב למפקד פלגה נועז ומצטיין ביחידת מגלן. בפוסט בפייסבוק התגאה (בצדק) בתמונת בקבוק שמפניה שקיבל מאלוף פיקוד הצפון יצחק מרדכי, מנהג ישן ומוכר בפיקוד, בעבור חיסול חוליית מחבלים בלבנון. עוד ציין בנט בראיון כי ניסו לסתום לו את הפה גם בצוק איתן וזה כמעט עלה בחיי אדם. בנט אכן היה האיש שהעלה לראשונה את סוגיית המנהרות ב"צוק איתן". אולם בדיוני הקבינט התנהל בנט באופן שהזכיר יותר את המ"פ שהיה, בבקיאות והנחישות שגילה, מאשר שר בכיר בממשלה המבין את מגבלות הכוח. יתכן וההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה בציבור מאיום טקטי לכדי איום קיומי. אף שמבחינה אסטרטגית מוטב יהיה לאפשר לג'יהאד האסלאמי "לרדת מהעץ", בחר בנט בפעולה שאולי תניב לו רווח פוליטי כשהוא מאגף מימין את הממשלה, אבל עשויה לגרות את הארגון לתגובה.

בספר "לוויית לבן" (הוצאת גלורי, 2007) שיתף האלוף (מיל') אורי שמחוני את הקוראים בתחנות חייו, בדעותיו ובמפגשיו עם דמויות מפתח בתולדות המדינה. שמחוני, קצין צנחנים שפיקד על סיירת אגוז בלחימה בפתחלנד בראשית שנות השבעים, ציין בספר כי ממש כפי שאירע מאוחר יותר לבנט עת שימש כמ"מ ומ"פ, נהג אלוף פיקוד הצפון דאז, מוטה גור, "להעניק לאגוז בקבוק שמפניה זולה עבור כל מחבל שהרגנו. קיבלנו יותר מ-70 כאלה תחת פיקודי. לא פתחנו אף אחד. אי אפשר היה לשתות את זה, היה לזה טעם של שתן" (עמוד 140). נראה שהפעם השתן עלה למישהו לראש…

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.11.2017)

המורדים – גרסת גולני | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המרד האחרון בגולני מוכיח שבחטיבה החומה המרד הוא חלק מהאווירה. מינוי המפקד החדש עשויה להיות סנונית המבשרת שינוי

לוחמי גולני בתרגיל (צילום: דו

לוחמי גולני בתרגיל (צילום: דו"צ).

חטיבת גולני היא החטיבה הוותיקה בצה"ל ולה מורשת קרב מרשימה. לא ברור אם כן, מדוע חייליה מרגישים שפריקת עול ומשמעת היא מעלה שיש לעודד. לא עוברת שנה בלי מרד. זה מתחיל ביחסי ותיקים צעירים ("טחינת צעירות") וגם, כמו תמיד, בגומיות שבנעלים. חמור מכך, העובדה שהחיילים מרגישים שרק באמצעות מרד הם ישיגו משהו לא מחמיאה למפקדים.

בשבוע שעבר נטשו 14 לוחמים מחטיבת גולני מוצב ברמת הגולן. זאת במחאה על כך שמפקד הפלוגה הרובאית בה שירתו בגדוד 51 בחר להדיח את חברם למחלקה מתפקידי לחימה, על רקע עברות משמעת רבות. לאחר מספר שעות שבו הלוחמים למוצב, שם טופל האירוע על ידי החטיבה. אולם המרד האחרון אינו עומד לבדו. בחינה של 20 השנים האחרונות מלמדת על בעיית משמעת עקבית, כמעט אינטגרלית בחטיבה.

אירועי משמעת בולטים:

  • 1997: 48 חיילים מן הפלוגה המסייעת בגדוד 12 נשפטו ונשלחו לכלא על ידי המח"ט דאז, גדי איזנקוט, לאחר שסירבו להישמע למ"פ, אורן כהן, בטענה כי פגע בזכויות הוותיקים בפלוגה. איזנקוט, שהכיר את הלך הרוח של רובאי החטיבה עוד מן הימים בהם היה מ"מ, לא נענה לפניות הורי החיילים ולאחר המאסר, הדיח את הלוחמים מן החטיבה.
  • 1999: פירוק פלוגה ותיקה בגדוד 51 של גולני בגין מרד שנגע למאבקי לוחמים ותיקים-צעירים בפלוגה.
  • 2003: המח"ט, משה "צ'יקו" תמיר, הורה על פירוק הפלוגה הרובאית הוותיקה בגדוד 13 שכונתה "שליחי השטן" לאחר שורת סירובי פקודה (החיילים, כאילו היו אוהדי כדורגל, זרקו רימוני עשן על משרדי המג"ד והמ"פ). גם כאן זכויות הוותיקים היוו את סלע המחלוקת.
  • 2006: נשפטו 6 לוחמים מן החטיבה על שנטשו מוצב בגבול לבנון במחאה על ביטול הטבות ללוחמים וותיקים.
  • 2007: ברחו עשרות חיילים מגדוד 51 מאימון בצאלים בטענה כי המג"ד, דוד זיני, פגע בהטבות ללוחמים הוותיקים.
  • 2013: נשלחו 13 לוחמים מן החטיבה ל-20 ימי מחבוש לאחר שסירבו לאבטח בסיס ברמת הגולן.

מרד זה בריאות

חיילי גולני לאחר כיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים (צילום: זאב ספקטור, לע''מ).

חיילי גולני לאחר כיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים (צילום: זאב ספקטור, לע"מ).

נראה כי בגולני, כמו בגולני, המרד הוא חלק מהאווירה. אחד ממפקדיה אף אמר בשעתו כי "כל מרד הוא בריאות לחטיבה." בשנות ה-70' נדרש מפקד רובאית ג' בגדוד 51, שמריהו ויניק (שנהרג כמפקד סיירת גולני במלחמת יום הכיפורים), ליידות אבנים על אוהלי מחלקות החיילים שסירבו להתייצב למסדר הבוקר. השיטה הוכחה את עצמה והחיילים התייצבו.

כבר שנים ארוכות שהחטיבה מככבת בצמרת טבלת המשמעת הצה"לית, ולא לטובה. במבט מן הצד נראה שלוחמים ותיקים בחטיבה מתנהגים, כמו במערכון הישן של הגשש, כמי שמאיימים לשרוף את המועדון אם לא תתקבל דרישתם למועדון חדש, אותו יוכלו לשרוף. חלקם אף טיפחו אתוס על-פיו גולנצ'יק טוב הוא כזה שישב בכלא. נראה כי חלק מן הפיקוד הזוטר בחטיבה – ממפקד כיתה ועד פלוגה – השלימו תפקיד בהצלחה רק משום שבחרו להתעלם מנורמות פסולות ביחידות עליהן פיקדו וחלק נתקלו במרד רק משום שבחרו להתעמת עם אתגר זה.

לוחם  גולני בתרגיל ברמת הגולן (צילום: דו

לוחם גולני בתרגיל ברמת הגולן (צילום: דו"צ).

אבל בגולני כמו בגולני, אין רע בלי טוב. לצד בעיות המשמעת בלטה החטיבה לאורך השנים בשדה הקרב, בין היתר בזכות אותם לוחמים שהפגינו את "הקשיחות וההתקפיות שטבועות עמוק בחטיבה", כהגדרת אחד ממפקדיה. בקרב החרמון בלט בני מסס, שהודח בטרם המלחמה לפלוגת המפקדה משום שהיה "עושה הצרות מספר 1" של הגדוד, כמא"גיסט מצטיין וזכה לפרסום בתארו את החרמון כ"עיניים של המדינה". בקרב בינת' ג'בייל היה זה שירן אמסילי שהצטיין כמקלען ואף זכה בצל"ש הרמטכ"ל ולאחר מכן לקח חלק במרד ונטש בסיס. אבל השילוב הזה הביא לכך שהחטיבה נדרשה לשלם מחיר יקר במעבר משגרה פרועה ללחימה שהתבטא בהרוגים ופצועים. כך היה בקרבות החרמון, בחומת מגן, במלחמת לבנון השנייה ובשנה שעברה בעזה. 

מובילי הטבלה

לוחמי חטיבת גולני בתרגיל מוסק  (צילום: דו

לוחמי חטיבת גולני בתרגיל מוסק (צילום: דו"צ).

לא שלא היו מרידות ביחידות אחרות. בשנות השהייה בלבנון התרחש מרד בפלוגה המסייעת בגדוד 202 ולוחמי מחזור אוגוסט 2000 בפלוגה המסייעת שבגדוד 890 נטשו מוצב בעיצומה של הלחימה באינתיפאדה השנייה. כולם, אגב, הודחו לאחר מכן מתפקידי לחימה. בשנת 2013 מרדו לוחמים מגדוד שקד בגבעתי לאחר ש"אולצו" לבצע מטלות שבדרך כלל הוטלו על לוחמים צעירים בפלוגה.

תא

תא"ל גל הירש, אשר כמפקד יחידת שלדג נדרש להתמודד עם מרד בקרב אנשי המילואים ביחידה.

גם יחידות עילית אינן חסינות מבעיות משמעת. בעת שפיקד על יחידת שלדג התמודד גל הירש עם מחאת אנשי מילואים ביחידה שגבלה במרד, בשל שינויים שביצע ביחידה וסגנון הפיקוד שלו. הירש זכה לגיבוי והיחידה בפיקודו זכתה להישגים ובהם צל"ש הרמטכ"ל במבצע "ענבי זעם". בשנת 1999 פרץ מרד בימ"מ כנגד מפקד היחידה דאז, חגי פלג (פדידה). בתורו הגיב פלג (שכסמח"ט גולני היה בין אלו שטיפלו במרד בגדוד 12) בחדות והדיח את כלל המעורבים מן היחידה. כך שזה לא קורה רק בגולני, אבל זה קורה בעיקר בגולני.

הבולדוג, קמיע חיל הנחתים האמריקני.

הבולדוג, קמיע חיל הנחתים האמריקני.

אף שכבר נכתב כאן בעבר אודות הדמיון של החטיבה לחיל הנחתים האמריקני בכל האמור בתוקפנות, גאוות היחידה וביכולת לתפקד היטב במצבים קשים, הרי שבתחום המשמעת לא יכלו להיות יחידות שונות יותר. הנחתים מקדשים את המשמעת, מחנכים לשמירה קפדנית עליה (עד כדי פגיעה בעצמאות המחשבה) ומענישים על כל הפרה שלה בחומרה רבה. הדבר קשור קשר הדוק להיותם צבא מקצועי (שם, בניגוד לצה"ל, לא משרתים "ילדים" אלא חיילים שבחרו בכך). ובכל זאת אי אפשר שלא לתהות כיצד האמריקנים השכילו לשמר את התוקפנות של הבולדוג עם משמעת קפדנית ואילו בצה"ל נותרו עם חטיבה שעליה אמר פעם אלוף כי יש להחזיקה ב"אחסנה יבשה".

דרוש מפקד לבדק בית

מינוי אל"מ ש' למפקד החטיבה עשוי להוות צעד ראשון בכיוון הנכון. בניגוד לרבים מקודמיו בתפקיד (מאז אורי שגיא ב-76') שצמחו כמעט כולם בגולני, ש' לא גדל בחטיבה. הוא שירת בסיירת מטכ"ל בכל התפקידים מלוחם ועד למפקד היחידה, זולת גיחה אחת החוצה כמפקד אגוז, שם זכה בהיכרות (גם אם חטופה) עם חטיבת האם. לכאורה יש משהו תמוה במינוי מפקד מחוץ לחטיבה, שכן יחידה נמדדת גם ביכולתה לגדל את מפקדיה בעצמה. אזי מדוע לבחור בקצין שאינו מכיר את החטיבה וחיל הרגלים "דרך הרגליים"?

מח

מח"ט גבעתי, ירון פינקלמן, יוצא הצנחנים, הובא מחוץ לחטיבה במטרה "לעשות סדר" (צילום: דו"צ).

לאחר המלחמה בקיץ שעבר החליט הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, למנות לחטיבה האחות, גבעתי, מח"ט שצמח מחוץ לחטיבה בצנחנים – במטרה להשליט סדר לאחר שורת תקלות ובעיות שהתגלו בחטיבה (בין שב"יום שישי השחור ברפיח" ובין שבגדוד שבפיקוד חג'בי). שורת האירועים הבעייתית שהתרחשו בשנים האחרונות בגולני, כמו גם חלק מן ה"ברדק" ששרר בחטיבה במהלך "צוק איתן" בקרב בשג'עייה, גם אם לצד גילויי אומץ רב, שמים אותה בנקודה דומה. 

אמת, השירות ביחידת עילית שונה מאוד מן הפיקוד על חטיבת החי"ר הגדולה, על אלפי לוחמיה ולא פחות חשוב מכך על אופיה הייחודי. יתרה מזאת, בגולני, כמו בגולני, לא אהבו אף פעם מפקדים עם כומתה אדומה, ושמחו מאוד שהמח"ט האחרון עם כומתה כזו היה אורי שמחוני יוצא הצנחנים (גם הוא מפקד אגוז) שפיקד עליה ב-74'. אבל כבר היו תקדימים (בגולני מסורת זה חשוב) – ארז צוקרמן, יוצא הקומנדו הימי שהקים את יחידת אגוז.

קצין שכזה לא יהיה שבוי בתבניות ולא יהיה כבול למסורת גולני עד כדי חוסר יכולת לעשות שינוי ולאמץ, לצד שימור הלוחמנות והמקצועיות שטבועות עמוק בחטיבה, גם קוד משמעת נוקשה יותר כפי שקיים בחיל הנחתים. נוכח מצבה של החטיבה מסתמן כי כוונת הרמטכ"ל היא לפתור את בעיית המשמעת בחטיבה בה שירת ופיקד. ש', שפיקד בהצטיינות על היחידה במלחמה האחרונה עשוי להיות התשובה.

"ניצחו את הקרב מאות מעשים קטנים של מפקדים וחיילים בנקודות ההכרעה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר "הסורים על הגדרות" הציגו מי שהיו קציני המטה של פיקוד הצפון את האופן שבו תפסו הם את לחימת פיקוד הצפון וכוחותיו במלחמת יום הכיפורים. המסקנה העיקרית שלהם, שנכונה גם למלחמה הבאה, היא שאת התוצאה הסופית קובעים המפקדים.

במאי 2009 ישבתי בג'יפ מסוג האמר, לבוש מדי ב', בעיצומו של שירות מילואים בגולן. גדוד הצנחנים שבו אני משרת תפס את קו החרמון, והצוות שלנו הוגדר כצוות כוננות של החטיבה המרחבית. קצב הפעילות הרגוע אפשר גם להתאמן, ובין הסיורים, הניווטים הרכובים, המארבים, התצפיות והתרגילים מצאנו זמן גם ליהנות מהנוף היפה של הגולן ובעיקר לאכול טוב.

כ"לוחמים קשוחים" הקפדנו לאכול בשטח, וצלינו בשר בכל פעם במעיין אחר. החבר'ה "תפעלו" את הארוחה כאילו היה זה תרגיל חוליה. זה השרה את הבשר במרינדה, ההוא היה אמון על הצלייה, אחר על החיתוך וההגשה והיה גם מי שטיגן צ'יפס בסיר הגדול שעל המדורה. אכלנו כאילו היינו אווזים בפיתום.

למילואים ההם לקחתי עמי את הספר "הסורים על הגדרות" בעריכת תא"ל (מיל.) דני אשר (הוצאת מערכות, 2008), שתיאר את לחימת פיקוד הצפון וכוחותיו במלחמת יום הכיפורים. התוצאה היא ספר כתוב היטב שביאר לקורא (לי) באופן נהיר את מהלך המלחמה בצפון. כאשר קראתי על תנועת הטנקים בעמק הבכא, בעודי יושב בג'יפ בדיוק באותן עמדות בהן החזיקו לוחמיו של קהלני, או על "מבצע קינוח", המראות פשוט קפצו להם לנגד עיני.

בשטח האש נפח מערב ביצענו אז תרגיל צוות. תרגיל מורכב מעט שכלל פריקה מן הרכבים עם זיהוי המטרות, התארגנות זריזה של הכוח ודילוגים בפריסה מסודרת. לאחר התרגיל לא נדרשתי לדמיון רב בכדי להבין את מהלך הקרב שהתנהל לא רחוק משם בבוקר ה־9 באוקטובר. אז "הנחיתו מסוקים סוריים כוחות קומנדו ליד נפח שחוסלו במהירות על ידי כוחות מגולני וסיירת מטכ"ל" (עמוד 192).

הרוח החיה מאחורי המחקר והוצאת הספר לאור היה ראש מה"ד לשעבר, אלוף (מיל.) אורי שמחוני. כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים מונה שמחוני, קצין צנחנים שפיקד קודם לכן על סיירת אגוז, לקצין האג"ם של הפיקוד ושימש בתפקיד גם במהלכה.

המלחמה, כתב שמחוני בספר, "לא היתה דומה לשום דבר שמישהו ממשתתפיה חווה לפני כן. צריך להבין מה זאת עוצמה. כל האש שנורתה בגלל האינתיפאדה הראשונה והשנייה, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה – לא שווה לעוצמת מטח האש שחטפנו בשעה אחת ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. כל רמת הגולן רעדה. ענני אבק עמדו באוויר שלושה ימים" (עמוד 89).

על פיקוד הצפון פיקד במלחמה האלוף יצחק "חקה" חופי, יוצא הפלמ"ח והצנחנים. אלוף הפיקוד, אמר חופי לשמחוני בשעתו, "דומה לאדם העומד במרכז החדר, רגליו נטועות חזק ברצפה וידיו תומכות בתקרה שלא תיפול. פירוש הדימוי היה ברור. כדי שכל מי שלמטה, כלומר אנחנו, נוכל לפעול מישהו צריך להחזיק את הגג, את כל מה שמעל לפיקוד. האווירה כאן הייתה של – תחשבו, תיזמו, תעשו כי יש לכם גיבוי. כל אלה באו לידי ביטוי משפרצה המלחמה" (עמוד 316). מן הספר ניכר שחופי שמר על קור רוח וניהל את המערכה בשום שכל.

החזיקו מעמד

הכוחות הסדירים שהגנו אז על רמת הגולן מצאו בפרוץ המלחמה עצמם בתנאי נחיתות וביחסי כוחות בלתי אפשריים. לצד גבורת הסדירניקים עולה מן הספר תרומתם של כוחות המילואים להכרעת המלחמה. דוגמה בולטת היא לחימת חטיבת השריון 679. על החטיבה פיקד אל"מ (לימים אלוף) אורי אור, קצין שריון שמונה באוגוסט 1973 למח"ט. את חייליו, ובכלל זה המג"דים, פגש רק במלחמה עצמה.

כשדיביזיות השריון הסוריות נעו לעבר רמת הגולן, נאלץ אור לשלח את אנשיו לחזית בכוחות קטנים, כשכל טנק שמוכן יוצא. כך, בלי להקפיד על הציוות הקרבי, ללא זיווד, דלק ותחמושת. הכוחות יצאו לקרב גם "ללא תיאום כוונות" (עמוד 136), כשמו של הספר שאחד מלוחמי החטיבה, הרב חיים סבתו, כתב על חוויותיו מן המלחמה. התחושה היתה, אמר אלוף הפיקוד חופי, "שמוכרחים להריץ את הכוחות מהר ככל האפשר כדי לבלום" (עמוד 120), אמר על כך .

12 שעות לאחר תחילת המלחמה ב־6 באוקטובר, כבר לחמו אנשיו בקרבות הבלימה. מעולם, סיפר אור, לא תיאר לעצמו שניתן לצאת כך לקרב. בחיפזון, עם כוח קטן ולא מוכן. החטיבה ספגה נפגעים רבים, ובין היתר נפצעו שלושת מפקדי הגדודים.

אור, המח"ט, נע בראש כוח בן 15 טנקים "בין תל שיפון לתל יוסיפון ותקף בשעה 15:30 בהפתעה את הטנקים הסוריים שהיו במרחב סינדיאנה" (עמוד 131). הכוח בפיקודו השמיד כ40 טנקים סורים והסיר את האיום על עורפה של חטיבה 7. 

הלילה שבין ה־7 ל־8 באוקטובר, לאחר קרב הבלימה הראשון היה קשה מאוד. אור נדד מגדוד לגדוד, מקבוצת טנקיסטים עייפה שזיוודה את כליה לקראת הקרב הבא לאחרת, עודד את אנשיו והבהיר להם את חשיבות עמידתם בין הסורים לכנרת.

ב־9 לחודש לחמה חטיבה 7, שאותה הטיל שמחוני (משום שאלוף הפיקוד היה באותה עת בקריה) ביום הראשון למלחמה להגן על צפון הרמה, בקרב עמק הבכא. מח"ט 7, אל"ם יאנוש בן־גל, סיפר כי ‏ברגע קשה במיוחד בקרב נטל את מכשיר הקשר בכדי להורות לקהלני, מפקד גדוד השריון 77, ולשאר הכוחות להתקפל. ‏

"לבסוף אמרתי לעצמי: נחכה עוד קצת. התקשרתי לרפול, מפקד אוגדה 36, ואמרתי לו שהמצב חמור ואיננו יכולים להחזיק מעמד. רפול הפציר שנחזיק מעמד עוד דקות אחדות, שכן יוסי בן־חנן עם כוח חדש כבר בדרך אלי. "כמה דקות" אלה ערכו רבע שעה. לפתע הגיעו אליי 13 טנקים. ב־9 לחודש, ‏כשמכל החטיבה כבר היו באותו שלב הרבה פחות מ־43 טנקים, 13 היה מספר עצום, מספר מזל. בסופו של דבר, יוסי הגיע עם 11 טנקים. שניים נוספים הצטרפו מאוחר יותר לאיר שתוקנו. ב־15 דקות אלה עזר קהלני עוז ושיפר אל המצב בגזרה המרכזית ובגזרת הוואדי ללא הכר" (עמוד 191), אמר בן־גל. החטיבה, לצד כוחות נוספים, עצרה את הסורים.

קרב משמעותי שנשכח משום מה מהזיכרון הוא הקרב לכיבוש תל שמס. לאחר שתי התקפות כושלות של כוחות חטיבה 7 הוטלה משימת כיבוש תל שמס על גדוד הצנחנים מילואים 567 מעוצבת הנשר (חטיבה 317), עליו פיקד סא"ל (מיל.) אלישע שלם.

היתה זו חטיבה מעולה, מפקדי הגדודים בחטיבה, חזי שלח ואלישע שלם, שלחמו בחזית הצפון, ונתן שונרי ואפרים ברנד שלחמו בחזית הדרום, שירתו בצנחנים בפעולות התגמול ובמלחמת סיני, וכמפקדים במילואים לחמו במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה והיו מג"דים מנוסים בהרבה ממקביליהם בסדיר.

שלם, לאור ניסיונו וביטחונו ביכולת של גדודו, בחר לכבוש את התל בהתקפת לילה מפתיעה, לאחר ריכוך ארטילרי של העמדות הסוריות. "הלילה הוא ידיד הצנחנים זה שנים רבות, ואנו נוכיח את יכולתנו בלחימת לילה", הסביר זאת המח"ט, אל"מ חיים נדל. 

"בליל 14-13 באוקטובר כבש גדוד 567 של חטיבת הצנחנים 317, תחת פיקוד אוגדה 36, את שטח המפתח של תל שמס על ציר קוניטרה־דמשק" (עמוד 241), סיכמה את הקרב שורה לקונית בספר. המחברים החמיצו בכך את האופן שבו פיקד שלם על גדודו בקרב לילה, לאחר שתכנית הקרב שלו שונתה מן היסוד זמן קצר קודם לכן, ואת העובדה כי גדודו כבש את התל, לאחר קרבות מטווחים קרובים עם הסורים. בקרב ספג הגדוד ארבעה פצועים, ואילו לסורים נהרגו כשישים חיילים ונלקחו בשבי עוד כשלושים.

בשלהי המלחמה, בלילה שבין ה־21 ל־22 באוקטובר כבשה חטיבת הצנחנים מילואים 317, עליה פיקד אל"מ נדל, את החרמון הסורי, כלומר את מוצבי הצבא הסורי ברכס החרמון, בגובה כ־2,500 מטרים. גדודו של שלם, וגדוד הצנחנים 471, בפיקוד סא"ל (מיל.) חזי שלח, הוטסו במסוקי יסעור לשטח בשליטת הסורים, הפתיעו את הקומנדו הסורי, ולאחר קרב שנוהל בקור־רוח ומקצועיות כבשו את המוצבים. את מוצבי החרמון הישראלי כבשה חטיבת גולני, לאחר קרב קשה בו ספגו אבדות רבות.

המפקדים יקבעו את התוצאה הסופית

הספר, כתבו המחברים, אינו עוסק במסקנות ולקחים, אף שחלקם רלוונטיים גם כיום. "הוא מספר את סיפור הפיקוד מנקודת מבטם של מי שהיו שם. מה שניצח את הקרב בצפון לא היתה איזה החלטה אחת גדולה. ניצחו את הקרב מאות מעשים קטנים של מפקדים וחיילים בנקודות ההכרעה. הניצחון התאפשר בגלל המהירות, האומץ, וכושר האילתור של יחידות המילואים, העקשנות והנחישות של המערך הסדיר שספג את מהלך הפתיחה של המלחמה, ובגלל הפעולות וההכנות שעשה הפיקוד לפני המלחמה ובמהלכה" (עמוד 420).

בערב שנערך לכבוד השקת הספר אוקטובר 2008 אמר אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט, שהמחברים הודו לו בפתח הספר על הסיוע שהגישו להם הוא ואנשיו, שבמלחמה הבא "לי ולמפקדים הכפופים לי אין תירוץ – חרף נתוני הפתיחה הקשים, השיג פיקוד הצפון את משימותיו עם שליש מסדר הכוחות שיש לנו היום". ואכן, צה"ל מודל 1973, מצטייר מדפי הספר כצבא הטוב והכשיר ביותר שהיה לישראל מעודה, ויש בדברים ממש. שכן, נוכח תנאי הפתיחה הקשים ונחיתות הכוחות, ספק אם לולא נכונות טענה זו היו מצליחים הכוחות להפוך את הקערה על פיה.

איזנקוט התייחס בדבריו למלחמת לבנון השנייה וציין כי "ניתן היה לצפות מאיתנו לפעול באופן מקצועי יותר ולהשיג את ההישגים הנדרשים בזמן קצר יותר". לדבריו, במציאות הנוכחית "המושג 'זמן יקר' למימוש תוכנית להשלמת פערים אינו קיים. הזמן יפעל לטובת מי שחשב, תיכנן והתכונן ליום פקודה". זהו לקח חשוב שיש לקחת מן המלחמה ההיא אך גם מזו שאירעה ב־1973.

במאמר ב"הארץ" כתב שמחוני כי 25 שנים לאחר המלחמה שאל אותו אלוף פיקוד הצפון (ככל הנראה גבי אשכנזי, פקודו מחטיבת גולני, שעליה פיקד לאחר המלחמה) מה המסקנה העיקרית שלו ממנה.

תביט על המפקדים שלך, ענה לו, "ותפעיל את דמיונך. האם במפקדי האוגדות שלך אתה רואה את רפול, את מוסה פלד, את דן לנר? תסתכל על המח"טים, האם אתה רואה שם את יאנוש בן־גל, את אורי אור, את אמיר דרורי, את רן שריג, את יוסי פלד, יוסי בן חנן, וכן הלאה לגבי המג"דים ומפקדי הפלוגות. התוכניות חשובות, הכל חשוב, אבל הם יקבעו את התוצאה הסופית". זהו הלקח העיקרי שיש לקחת מן הספר כי הוא נכון גם למלחמה הבאה.