אמצעי למטרה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 הספר "המטרה מקדשת" מאת יריב ענבר (שם בדוי) הוא דרמת ריגול מותחת שלקוחה היישר מכותרות העיתונים של העשור האחרון. חבל רק שהמחבר הדביק אותן לכדי עלילה בתפרים גסים מדי.

(מקור: סימניה).

חוליה נוספת בשרשרת מותחני ריגול "כחול-לבן", (מקור: סימניה).

כבר כמעט 20 שנה, בערך מאז "משוואה עם נעלם" שכתב אורי אדלמן, שז'אנר מותחני הריגול בישראל פורח, והאמת שבצדק. כשמביאים בחשבון את החשיפה התמידית (שמגלה טפח אך מסתירה טפחיים) לה נתונה קהילת המודיעין הישראלית ואת מעמדה הלוקאלי והבינלאומי, זה נראה הגיוני מאוד. הספר "המטרה מקדשת" (הוצאת ידיעות ספרים, 2016) מאת יריב ענבר, שזהותו האמיתית נאסרה לפרסום בידי הצנזורה וועדת השרים למתן היתר פרסומים, הוא חוליה נוספת בשרשרת. בראיון עם המחבר, נכתב ש"למד בפנימייה הצבאית בחיפה והתגייס לצנחנים. במהלך השירות התגלגל ליחידת המודיעין, ושם שירת שנים ארוכות בתפקידי מפתח רגישים, עד שהבין שכדי להתקדם הוא צריך להקדיש זמן רב גם לפוליטיקה פנימית", כיום הוא עוסק ביזמות ובייעוץ בתחומי המודיעין והטרור.

עלילת הספר נפתחת כאשר מתקבלת הודעת פקס אנונימית (מי משתמש בזה היום?) בלשכת ראש הממשלה, דוד רז. כותב ההודעה מאיים כי אם לא ייענה רז לדרישתו וייאשר עסקת חילופי שבויים בעבור החייך החטוף אליעד שגיא (גלעד שליט, מישהו?), השבוי בידי החמאס, יחשוף את זהותו של סוכן ישראלי בכיר וחיוני הפועל במדינת אויב, המכונה בספר "אכדיה". הסוכן, שפועל תחת שם הקוד "טבסקו" הוא היועץ של שר ההגנה האכדי ומהווה את המקור המודיעיני היחיד על פרויקט סהרה, שגם הוא נותר בספר עמום וחשאי. אגב האימפריה האכדית חלשה על הארצות עיראק, איראן, סוריה ולבנון.

(מקור: סימניה).

רייכר-עתיר תיאר בספרו את הסתירה המובנת בה נתונים מרגלים, (מקור: סימניה).

אין זה המותחן הישראלי הראשון שבו לא מגלים לנו, הקוראים, באיזו מדינת אויב מדובר. בספר "המורה לאנגלית" (הוצאת כתר, 2013), שכתב תא"ל במיל' יפתח רייכר-עתיר, יוצא הצנחנים ששירת שנים ארוכות באמ"ן, נעשה מהלך דומה. שם נדרשים שני מפעילי סוכנים ותיקים בדימוס במוסד להתחקות אחר רייצ'ל, לוחמת מוסד שפרשה, ששבה לארץ יעד, קרי מדינת אויב, שבה פעלה בעבר. ועדת השרים למתן היתר פרסומים לא אישרה, כאמור, לחשוף את זהות המדינה (אף שקל לזהותה), מחשש לחשיפת יכולות מודיעיניות. יש משהו משכר בעבודה הזו, כתב בשעתו רייכר-עתיר, "פתאום מותר לשקר, ואפשר להתחזות, והכול באישור המדינה. הלוחם מבצע פשעים ברישיון. הוא גונב, ולפעמים גם הורג, ובמקום לשבת בבית סוהר הוא מקבל צל"ש" (עמוד 39). מרגלים אכן פועלים בעולם שיש בו סתירה מובנת.

גיבור ספרו של ענבר הוא אל"מ אורי ורד, מפקד יחידת הסוכנים של אמ"ן, ש"החותם של השב"כ עדיין ניכר בו" (עמוד 30). ורד נחשב בקהילת המודיעין למי שהוביל את היחידה לשורת הישגים מודיעיניים חסרי תקדים, ובהם גם גיוסו והפעלתו של "טבסקו". על ורד, העומד בפני קידום, מוטל למנוע את הקטסטרופה לפני שתתרחש, אולם ראש הממשלה אינו מתיר לשתפו בפרטי התמונה המלאה. בשל כך "מוכר" לו ראש אמ"ן גרסה מכובסת על-פיה "הרוסים הולכים לחשוף ל'אכדים' את טבסקו" (עמוד 44). עד מהרה מתברר לו כי לא רק ביטחון המדינה נתון בסיכון, אלא גם חייו האישיים, שלמות משפחתו ועתידו המקצועי. ורד עצמו חש כבר שנים רדוף בשל מות חברו הטוב, אלי, מפעיל סוכנים בשב"כ שהחליף אותו בפגישה עם סוכן שרצח אותו. כמו אירועים אחרים בספר, פרט זה שאוב, ככל הנראה, היישר מסיפור מותם של סא"ל יהודה אדרי מיחידה 504 ומספר רכזים בשירות.

תפרים גסים אבל הדרמה עובדת

ראש אמ"ן, כוכבי, מעניק צל"ש ליחידת הפעלת הסוכנים של החיל בשנת 2013, (צילום: דו"צ).

ראש אמ"ן, כוכבי, מעניק צל"ש ליחידת הפעלת הסוכנים של החיל בשנת 2013, (צילום: דו"צ).

ניכר כי המחבר בקי בנבכי עולם איסוף המודיעין. המונולוג שהוא שם בפי ורד, אודות גיוס סוכנים הוא תיאור מדויק מאוד. "אתה מאתר אובייקט, לומד אותו לפרטי פרטים, ממפה את כל החולשות, חופר באישיות שלו הרבה יותר משחפרת אי-פעם בעצמך, מחכה להזדמנות החד-פעמית בהמתנה מורטת עצבים, מציג את ההצגה של החיים – ובסוף גורם לו לבגוד באמ-אמא שלו! הוא מאמין בך, סומך עליך שלא תפקיר אותו, מקלף את כל הקליפות שלו בפניך ומבין שהחיים שלו בידיים שלך. הוא, הגדול, המכובד, עם השפם המטופח, גאוות השכונה שמצדיעה לו כשהוא מגיע הביתה, כבוד החמולה, הקצין הבכיר – יודע בתוך תוכו שהוא בסך הכל בובת סמרטוטים עלובה של המח'בראת הישראלי. הוא לא רואה את כל השחקנים מאחורי הקלעים, הוא רואה רק את המפעיל שלו. מבחינתו, המפעיל הוא כול יכול. בהפוך על הפוך הוא אומר לעצמו: אם אני הגדול נפלתי, כנראה המפעיל שלי גדול ממני! ובגלל זה הוא מעריץ אותו וסוגד לו" (עמוד 60).

הבחירה להציג לקוראים חלק מן הדמויות רק באמצעות תפקידן ויהיו אלה היועץ הפוליטי, ראש אמ"ן ואחרים, עובדת, כפי שעבדה במותחן ריגול ישראלי אחר שיצא השנה, "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון. יפה עשה המחבר בתארו את חששם של חלק מאנשי אמ"ן מהבעת עמדה עצמאית בדיונים בצה"ל, סוגיה עליה התריע בשעתו תא"ל אמיר אבולעפיה. את הערכותיהם מבטל הרמטכ"ל, טיפוס מחוספס שנפצע בשעתו מ"רסיס מטען חבלה לבנוני" (עמוד 29), באומרו שהן נשמעות כמו "ניסוחי 'ככל הנראה תפרוץ מלחמה אך אין מן הנמנע שלא' שלכם" (עמוד 70).

מנגד, נראה שמתוך רצונו להפוך את הסיפור לכזה הלקוח מן ההוויה הישראלית, תפר המחבר שורת נושאים זה לזה, החל בסוגיית החייל החטוף, עבור בתכנית הסודית של האכדים (שמזכירה את תכנית הגרעין האיראנית) ועוד, בתפרים גסים מדי. ענבר ציין בראיון כי "הפעילויות הקריטיות שבהן עסקתי, דרשו אישור של ראש ממשלה ושר ביטחון", אך תיאורו את התנהלות הדרג המדיני הבכיר בישראל אינו אמין דיו. גם התנהלותן של חלק מן הדמויות תמוהה. קשה להאמין למשל, שראש אמ"ן כלשהו יטען שההצלחה המבצעית-מודיעינית שהשיגה היחידה של ורד, היא תוצר ישיר של העובדה שזה האחרון שירת קודם לכן בשב"כ. שיתוף הפעולה הבין-ארגוני אמנם השתפר, אבל פרגון כזה הוא כבר מוגזם.

ענבר הוציא מתחת ידיו לאו דווקא ספר מתח, כי אם משהו קרוב יותר לדרמה טלוויזיונית. קל מאוד לראות כיצד היא מעובדת למיני-סדרה ב"קשת" או ב"YES". גיבוריו של ענבר אינם מושלמים והספר אינו מסתיים בהפ-אנד מוחלט וסופי, אלא באופן הקרוב יותר למציאות המבצעית והגיאופוליטית בה פועלים גיבוריו, שבה אין שחור ולבן, אלא בעיקר אפור. זהו עיקר כוחו של הספר.

בוגד משלנו\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "בוגד" מאת יונתן דה שליט הוא לא רק מותחן ריגול טוב אלא גם מחווה לגדול סופרי הז'אנר, ג'ון לה-קארה. התוצאה אמנם רחוקה מספריו של האחרון אבל מותחת ואמינה.

john-le-carré

הסופר דייוויד קורנוול, איש ה-"SIS" לשעבר, שתחת שם העט "ג'ון לה-קארה" היה לבכיר הסופרים בז'אנר.

הספר "בוגד" (הוצאת כתר, 2015) מאת הסופר יונתן דה שליט עוסק במצוד שמנהלת חבורת מרגלים בדימוס אחר "חפרפרת" בצמרת השלטונית בישראל. את המונח טבע בשעתו הסופר ג'ון לה-קארה (שם העט שאימץ לעצמו דייוויד קורנוול), הכוהן הגדול של ספרות הריגול ואחד הבודדים שהצליח לרוממה למעלת ספרות יפה. בטרם נעשה סופר היה לה-קארה איש השירות החשאי הבריטי, "SIS", ופעל בגרמניה. חפרפרת, כהגדרתו, "הוא סוכן חדירה עמוקה הקרוי כך משום שהוא חותר עמוק במבנה של האימפריאליזם המערבי" (מתוך הספר "החפרפרת", הוצאת זמורה ביתן, 1975, עמוד 54).

בוגד משלנו

מקריאה בספר ניכר כי המחבר שאף להוציא תחת ידיו ספר שהיה ברוח ספריו של לה-קארה, בדגש על "טרילוגיית קארלה" שכתב בשיאה של המלחמה הקרה. בספר גם ישנו אזכור מפורש ל"כל אנשי סמיילי" מאת לה-קארה ולתקנות מוסקבה בפעילות חשאית שהופיעו בו. ניכר כי חלק ניכר מן הדמויות ומקווי העלילה נוצרו בהשראת הטרילוגיה ודה שליט גם שיבץ ציטוטים מספרים אחרים של לה-קארה לאורך הספר.

מרקוס וולף, ראש מינהל הביון הכללי המזרח גרמני מרקוס וולף, שנודע בכינוי

מרקוס וולף, ראש מינהל הביון הכללי המזרח גרמני, "שטאזי", שנודע בכינוי "האיש ללא פנים".

עלילת הספר נפתחת בשנת 2013 כאשר "ארכיבאית בדימוס של השטאזי, זמן קצר לפני מותה, מספרת לכומר שלה בדרזדן שהשטאזי הפעיל מקור צמרת בישראל. כינויו של המקור: קוברה" (עמוד 114). הסוכן מופעל כמעט באופן ישיר בידי מנהל השטאזי, מרקוס הרץ. דומה כי במקרה זה נשען המחבר על דמותו של ראש מינהל הביון הכללי המזרח גרמני מרקוס וולף, שנודע בכינוי "האיש ללא פנים" על שום שהצליח להישאר אנונימי, מבלי שלזרועות המודיעין המערביות תהיה תמונה שלו במשך רוב שנותיו בתפקיד. גם לה-קארה שאב השראה מדמותו.

כל אנשי לוין

במעין מהדורה עברית לספר "החפרפרת" מטיל נשיא המדינה על אהרן לוין, ראש המוסד לשעבר, לגייס צוות ולאתר את הבוגד. לא ברור מדוע בחר המחבר דווקא בנשיא, תפקיד כה חסר שיניים ומעמד במערכת הביטחון בישראל, כסמכות ממנה שואב לוין את הרשות והמימון לפעולותיו. לוין מצדו מגייס למשימה את פקודו משכבר, מיכאל תורג'מן (יחדיו מהווים השניים את הגרסה הישראלית לגיבוריו של לה-קארה, ג'ורג' סמיילי ופיטר גוילאם). "כשמיכאל היה קצין איסוף צעיר בתחילת דרכו, אהרן לוין היה מפקד כוחות המוסד באירופה. שם הכירו ושם בילו יחד, מעת לעת, שעות ארוכות וימים ארוכים לא פחות, ממתינים לאובייקט שייפול ברשתם" (עמוד 66).

בפקודת לוין מקים תורג'מן צוות מיוחד ומגייס לשם כך קבוצת סוכנים בדימוס. בצוות חברים יערה, לוחמת מוסד ותיקה שגם "חצי דקה אחרי שירתה שלושה קליעי 0.22 בראשו של סוחר מוות צפון קוריאני, לא הראתה רגש כלשהו" (עמוד 69), אמיר, איש מוסד אשר שירת בעברו "בצוות של צנחנים" (עמוד 290), ולו איש קשר מסייע במשרד הפנים מהימים (כמה מוכר וישראלי) ששירתו "ביחד במסייעת" (עמוד 154), ואמנון אסלן, שלו ותק בן 30 שנה "ביחידות המבצעים של השב"כ והמוסד" (עמוד 78).

"אנחנו רודפים אחרי צל" (עמוד 88), מסביר לוין לצוות ומבהיר כי דרושה להם "סבלנות של ציידים" (עמוד 210). תחילה פונים לוין ותורג'מן לדסקאית בגמלאות של השב"כ (בת דמותה של הסובייטולוגית הזקנה קוני זקס מספריו של לה-קארה). משם, בעקשנות של כלב ציד ממשיכים חברי הצוות להתחקות אחר עקבותיו של מי שהצליח לטפס לצמרת המדינית-ביטחונית של ישראל והסגיר את החשובים שבסודותיה. המרדף אחר הבוגד חוצה ימים ויבשות כשבמקביל משתדלים מפעיליו של קוברה, שלמעשה אינו מודע באמת בעבור מי הוא מרגל, למנוע את חשיפתו.

לה-קארה כחול לבן?

1936111-46

"בוגד" מאת יונתן דה שליט, הוצאת כתר, 2015.

בסך הכל המחבר היטיב לטוות סיפור עלילה אמין ומהודק עם טוויסט צפוי בסופה. בניגוד לספרים אחרים בז'אנר התפנית גם שזורה יפה יפה בעלילה ולא מופיעה כך סתם. העובדה כי המחבר בחר לכתוב תחת השם הבדוי "יונתן דה שליט" בשל היותו בכיר במערכת הביטחון הישראלית מקנה נופך אמינות ומקצועיות נוסף לספר. על-פי הכתוב בגב הספר המחבר הצליח לקבל אישור להוציאו לאור רק "בתום דיונים ממושכים קיבל הספר את אישור הצנזורה וועדת השרים למען היתר פרסומים". אישור הדרוש רק למי שהינם חברים בהווה או בעבר בקהיליית הביטחון של ישראל.

איש המוסד יהודה גיל, שהביא את ישראל וסורה לסף מלחמה ב96'.

איש המוסד יהודה גיל, שהביא את ישראל וסוריה לסף מלחמה ב96'.

בספר ישנן גם האנקדוטות מעולם הביון הישראלי המקנות לעלילה מהימנות ותחושה כי הדברים היו יכולים להתרחש. כך למשל באזכור האגבי לפרשת יהודה גיל, בה דרשו מפעיליו של קוברה מידע "בגלל מתיחות ששררה בצפון והחשש שתפרוץ מלחמה. היה להם חיוני לדעת מה ראש הממשלה באמת חושב, מה נאמר בדיוני הקבינט, איפה עוברים הקווים האדומים, האם ישראל תסתפק בהפצצה מאסיבית או תפעיל את התוכנית" (עמוד 216), ותפלוש במקביל לסוריה וללבנון בכוח בן 8 אוגדות. המלחמה כאמור לא פרצה, למרות הערכות אמ"ן והמוסד כי זו בפתח, בעיקר משום שהרמטכ"ל ליפקין-שחק, שר הביטחון מרדכי וראש הממשלה נתניהו אימצו את הערכת תא"ל עמוס גלעד כי פניה של סוריה אינם למלחמה.

מנגד הדמויות בספר אינן עגולות דיו, ומספר המשפטים הקצר שנמסר לקורא עליהם לא מספיק כדי לאפיינם ואפילו לא בכדי להותיר את הקורא תוהה אודות עברם הנסתר. "ג'יימס בונד כחול לבן" וזה הכל. אם להשוות לספריו של לה-קארה הרי שהדמויות שתווה האחרון, מורכבות יותר. עולמם לא חולק לשחור ולבן, טובים ורעים. לאורך ספריו מבחין הקורא כי ה"טובים" וה"רעים" פועלים בשיטות דומות מאוד. אז לה-קארה הישראלי זה לא, אבל בכל זאת מדובר בספר מתח טוב ומהודק. ארון ספרי הריגול הישראלי מכיל בתוכו כמה ספרי מתח מצוינים ובהם "דואט בביירות" מאת מישקה בן דוד, איש המוסד בעברו, "משוואה עם נעלם" מאת אורי אדלמן, ו"תיק IVF" מאת חגי טיומקין ואלדד גלאור. נראה שאפשר להוסיף לו גם את "בוגד". מומלץ!!!

מותחן שעדיין מספק את הסחורה\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

לאחרונה יצאה מהדורת ה-100,000 לספר "משוואה עם נעלם" מאת אורי אדלמן. קריאה נוספת בספר (העותק הישן) מוכיחה – מדובר בספר המתח הטוב ביותר שנכתב כאן והוא עדיין מספק את הסחורה.

"אתה חייב להיגמל מההרגל הזה לירות באנשים כל הזמן," אמרה, "בסוף זה עוד יסבך אותך בצרות" (עמוד 248).

10515

הספר במהדורה המקורית (הוצאת כתר, 1998)

לאחרונה הוציאה "כתר" את מהדורת ה-100,000 של ספר המתח המשובח "משוואה עם נעלם" שכתב אורי אדלמן המנוח, אשר יצא לראשונה בשנת 1998. את הספר קראתי בראשונה כנער. הקריאה בו כעת מלמדת שהוא נותר רלוונטי ומותח כשהיה. קשה שלא לאהוד את גיבור הספר כבר למן העמוד הראשון (לי באופן אישי היה קל להתחבר, בין היתר בגלל השירות בצנחנים ובמקומות אחרים), ולחוש כי אדלמן ידע יפה-יפה לתפוס את כל אותם עוגנים במציאות הישראלית העכשווית. לא דבר של מה בכך לאף סופר ומרשים עוד יותר בהתחשב בכך שעברו כ-17 שנים מאז נכתב.

בספר נדרש גיל שדה, דוקטורנט למשפטים כבן שלושים המתגורר בניו יורק, למהר ארצה בעקבות הודעה מטרידה שמותיר אחיו הצעיר, יובל, במשיבון הקולי שלו: "יש קצת בעיות. אני חושב שאני יוצא לטיול" (עמוד 18). כשהוא מגיע ארצה ומתברר לו כי אחיו, המרצה עונש מאסר במתקן הכליאה "דורות", נמלט מן הכלא כאשר נותרו רק שבועיים לתום תקופת מאסרו בת השנתיים. יובל, אשר שירת בעבר "כקצין ביחידה מובחרת" (עמוד 7), לא היה בורח מן הכלא ללא סיבה טובה. אם זה לא מספיק הרי שבהגיעו לדירתו הישנה בתל אביב הוא מוצא על רצפת המטבח את גופתה של נערת ליווי ברזילאית. מכאן כבר מתגלגלת שרשרת אירועים שתחייב את שדה להיות, כפי שנכתב בכריכה האחורית, "גדול מהחיים כדי להישאר בחיים." בשבוע המורכב והמאתגר בחייו מתמודד שדה עם פרשיית ריגול משנות השבעים ועם פרשת רצח סבוכה מן ההווה. בדרך הוא יפגוש בהילה, צלמת וכתבת, "שגורמת לו לאבד שליטה בלא שיצטער על כך, אבל זה כבר סיפור אחר."

אדלמן אמר בשעתו כי לתפיסתו בכל חמישה עמודים של ספר מתח מוכרחה להתרחש תפנית. המודל הזה עומד בבסיס הספר. סיפור טרגדיה משפחתית הופך במהרה לחקירת בריחה מהכלא ולפרשיית רצח ואיך לא, בישראל כמו בישראל, גם לפרשייה ביטחונית מסווגת ששורשיה בראשית שנות השבעים. על אף מספרן הרב של התפניות, רובן אינן צפויות וחלקן מפתיעות במיוחד.

אורי אַדלמן (1958 - 2004) מן הבולטים שבסופרי המתח הישראלים.

אורי אַדלמן (1958 – 2004) מן הבולטים שבסופרי המתח הישראלים.

אדלמן שירת בצה"ל כאיש מחשבים ביחידת ממר"מ, למד ולימד קומפוזיציה באקדמיה למוסיקה על שם רובין. הוא נפטר בפתאומיות בשנת 2004 בגיל 46 (ככל הנראה מדום לב) בחדרו ב"מלון רמת אביב", בו שהה במהלך כתיבת ספרו הבא (יש בכך דמיון למותו של סופר מתח ידוע בהרבה שמת בשנת 2013 – טום קלנסי). בראיון ל"הארץ" אמר כי גיבור הספר, גיל שדה הוא "נבעך" מקצועי שמוצא עצמו לפתע בסיטואציה בה הוא מצטרף לבחורה ולוחם ברעים מבלי שיצליח להבין מי נגד מי.

שדה אכן מעיד על עצמו כי הוא "האדם הישר בעולם. אף פעם לא העתקתי בבחינות, ולא רימיתי בניווטים. לא עבדתי על מס הכנסה ולא ניסיתי להתחמק ממילואים" (עמוד 86), אך מתחת לחזות האקדמית מצויה גם ביוגרפיה קרבית לעילא ולעילא של מי ששירת כמ"כ בחיל הרגלים, עשה "מילואים במארג'-עיון" (עמוד 186) והשלים קורס מאבטחים (J.R\ אחיד) של השב"כ. שדה לא מתיימר להיות פטריק קים ("איש הקאראטה בעל הידיים המסוקסות") אולם עד מהרה מתברר כי את מה שלמד לא שכח.

אדלמן ז"ל, בניגוד לחלק מן הסופרים בז'אנר, ערך תחקיר מעמיק ביותר בטרם ניגש למלאכת הכתיבה ונעזר בין היתר בפרשן לענייני מודיעין יוסי מלמן. הדבר ניכר באופן תיאורו את עבודת המשטרה, גופי המודיעין ואפילו בטכניקות הקרב מגע שמיישם גיבורו: "ניסיתי להיזכר בכל התרגולים שעברתי בקורס מאבטחים. איך משתקים תוקף. איך משתקים תוקף עם אקדח לא שלוף. איך משתקים תוקף עם אקדח שלוף. השד יודע מתי היתה הפעם האחרונה שתרגלתי את זה. דבר אחד זכרתי היטב: זה צריך להיות מהיר ואלים. לא אלגנטי ולא ספורטיבי. רק יעיל" (עמוד 154).

הדמויות בספר הינן עגולות ומורכבות ואינן מצייתות לסטראוטיפים המוכרים. כך כשמדובר בגיבור הספר וכך גם בנוגע לדמויות נוספות ובהן אהובתו הילה – שאף שהיא אכן יפה כמקובל בז'אנר, הרי שהיא הדבר הרחוק ביותר מן העלמה במצוקה נוסח ספרי ג'יימס בונד. כך גם במקרה של עמוס שדה, דמות האב הנוכחת-נפקדת, שנהרג בתאונת דרכים לה היה יובל אחראי. האב, בכיר ביחידת המבצעים של המוסד בעברו, מצטייר כדמות מופנמת וסגורה. לא מה שהיית מצפה ממי שתואר כבעל "כריזמה, כושר ביצוע, עצבי פלדה, ורשימה ארוכה של הצלחות" (עמודים 31-32). שדה האב נאלץ לפרוש בשנת 1974 לאחר "הביזיון של ריז'ה" – תקלה מבצעית חמורה בה היה מעורב. גם כאן ניתן לראות כיצד מתבסס אדלמן על אירועים אמיתיים דוגמת המבצע הכושל של המוסד בלילהאמר.

אמת, כפי שאמר פעם אדלמן עצמו, לא ילמדו את יצירתו בחוג לספרות. אולם כתיבת ספר מתח משובח אינה עניין של מה בכך. הספר כתוב היטב ואינו ניתן להנחה מן היד. בעיני, זהו אחד משני המותחנים הטובים ביותר שנכתבו בישראל (השני הוא "דואט בביירות" שכתב מישקה בן דוד וערך, איך לא, אורי אדלמן). רצף האירועים ריאליסטי מאוד והעלילה מרתקת. טוב עשו בהוצאת כתר שהוציאו מהדורה חדשה שלו. מומלץ בחום רב!!!

—————————————————————————

הציטוטים נלקחו מן המהדורה המקורית שיצאה לאור בשנת 1998.