חזרה לשגרה (המתוחה) בכל החזיתות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בזירות הדרום והצפון, וגם בתוך צה"ל נרשמו השבוע סימנים של חזרה לשגרה. המחשבה שהקורונה תסייע ליצירת מציאות רגועה יותר, התבררה כסנטימנט נחמד ותו לא. דווקא בגלל שהמתיחות חוזרת צה"ל נדרש לגבות את מפקדיו, כדי שיהיו מוכנים ליום פקודה.

במאמר אודות משבר מגפת הקורונה השאיל הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, ביטוי הלקוח מהסלנג הצבאי וטען כי ישראל מצויה כעת באס"ק ("אווירת סוף קורונה"). הביטוי המקורי נועד לתאר את ההלך הרוח שנפוץ בקורסים שונים בצה"ל כאשר קרב מועד סיומם ("אווירת סוף קורס"). הראל אמנם עסק בהיבטים הרפואיים החברתיים והציבוריים במאמרו, אולם נראה כי גם מבחינה ביטחונית הדברים חוזרים לשגרה. 

כך למשל, בזירת רצועת עזה שממנה נורתה בלילה שבין שלישי לרביעי רקטה לעבר יישובי הדרום. צה"ל השיב באש טנקים לעבר עמדות צבאיות של החמאס. בחודשיים האחרונים היתה הזירה הדרומית שקטה יחסית, והנה עם התחושה שהנה הולכת המגפה ודועכת, חזרה השגרה המוכרת.

השבוע לפני שנה ניהלו חמאס וצה"ל ימי קרב (שכונו בצה"ל "גן סגור"), שהחלו עקב סדרה של חילופי אש שכאלו. במהלך ימי הקרב נהרגו ארבעה ישראלים ועשרים ושלושה פלסטינים. צה"ל תקף כ-320 יעדים בעזה ואילו החמאס שיגר כ-700 טילים, פגזי מרגמה ורקטות. מה היתה התוצאה? סבב לחימה נוסף בנובמבר (שכונה בצה"ל "חגורה שחורה").

בינואר האחרון העריך אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, שעזה "היא מקום לא יציב". הלוי, שפיקד על חטיבת הצנחנים בלחימה ברצועת עזה ב"עופרת יצוקה", ועל כוחות הפיקוד בימי הקרב של "גן סגור" כמו גם באלו של "חגורה שחורה" שאחריו, ידע כבר אז, שבלי הסדרה מדינית, שגרת חילופי האש תמשך. לפי הדיווחים בתקשורת גם המשא ומתן על השבויים וגופות החיילים שבידי חמאס תקוע. הכל כסדרו, ממש כפי שהיה לפני הקורונה. 

משאלות לב בזירה הצפונית

בזירה הצפונית נרשמו בשלושת החודשים האחרונים שורת תקיפות שיוחסו לישראל, הן בעומק סוריה והן סמוך לגבול, היכן שחזבאללה הקים את יחידת תיק הגולן.

בראיון שפורסם לאחרונה באתר "וואלה!", שיגר ראש אגף מבצעים, אלוף אהרון חליוה, מסרים לסוריה וללבנון. הוא ציין שאמנם העברות אמצעי לחימה מסוריה ללבנון וההתבססות האיראנית בסוריה לא נעלמו, אבל הבהיר שנסראללה מבין שההצטיידות בטילים מדויקים ארוכי־טווח "זה קו שמדינת ישראל לא תאפשר אותו. הוא יודע שמדינת ישראל נחושה להתמודד עם ההתבססות האיראנית בסוריה. הוא יודע שאסד מבין שחלק מהשותפים הפכו להיות יותר נטל מנכס". 

ניתן להעריך שדבריו של חליוה באו על רקע הפינג־פונג שהתנהל לאחרונה בין ישראל לארגון, במהלכו יוחסה לישראל תקיפת רכב ובו פעילי הארגון סמוך לגבול לבנון־סוריה ובתגובה חתכו חוליות חזבאללה את גדר הגבול בין לבנון לישראל בשלושה מקומות שונים מבלי שהתגלו. 

הזירה הלבנונית מוכרת היטב לחליוה משירות ארוך בצנחנים, והוא עשה בה חלק ניכר משירותו. חודש לאחר שגמר קורס קצינים, כמפקד מחלקה בגדוד 202, השתתף במבצע "חוק וסדר" (שהשבוע מלאו לו 32 שנים), פשיטה שהוביל מח"ט הצנחנים שאול מופז על בסיס החזבאללה בכפר מיידון שמעבר לרצועת הביטחון. כ־50 פעילי חזבאללה נהרגו במבצע ההוא. הפשיטה היתה, לדבריו, אחד הפרקים החשובים לדבריו בקריירה שלו.

בראיון הדגיש חליוה, ששמו הוזכר לאחרונה כמחליף אפשרי להלוי בפיקוד הדרום, כי נסראללה מבין היטב "מה המודיעין שלנו, איזו עוצמה זאת אמ"ן, יודע מה היכולת של חיל האוויר ומה יכולות האש. כשהם שומעים על תקיפות מסתוריות בכל מיני מקומות על הגלובוס ברמת דיוק הוא יודע שזה יכול להיות משוכפל במלחמה בצורה מאוד כואבת. האם זה משהו שאזרחי לבנון רוצים? לא". 

למרות הקו התקיף, שבא לידי ביטוי בשטח ולא רק בראיונות לתקשורת, מוטב להיות זהירים יותר במסקנות. אל"מ (מיל.) אודי אבנטל, קצין בכיר באמ"ן בעברו, כתב לאחרונה שאת "התדרוכים האחרונים שהעניקו גורמי בטחון לעיתונים, לפיהם איראן "מתקפלת" לכאורה מסוריה, כדאי לקחת עם גרגיר של מלח ובפרספקטיבה רחבה". 

איראן אמנם נתונה במשבר כלכלי קשה שהחריף כתוצאה ממגפת הקורונה, אולם היא רואה בפעילותה בסוריה יעד אסטרטגי חשוב, וסביר, כפי שהתרחש בתכנית הגרעין, שתהיה מוכנה לשלם מחירים בכדי להשיגו. גם את ההנחה שאסד מבין שמוטב לו להיפרד מבעלת בריתו האיראנית כדי לקחת בערבון מוגבל.

עצמאות מפקדים

סממן נוסף לחזרה לשגרה הוא שצה"ל שב לעסוק בעניינים שלא נמצא להם קשב בתקופה שבה פרס אוגדה בבני־ברק, ומינה קצינים בכירים כפרויקטורים למשבר. 

בסוף השבוע האחרון התפרסם ב"ידיעות אחרונות" ראיון עם ראש חטיבת המבצעים באגף המבצעים, תא"ל יניב עשור. בתשובה לשאלה מה שונה בין לבנון של אז השיב עשור, יוצא חטיבת גולני שעשה בה את כל שירותו מחייל ועד מח"ט, שלמפקדים ברצועת הביטחון היתה "המון עצמאות".

לבנון, אמר, "היא חוויה אחרת. במוצב חודר כמו ריחן, אתה לבד. מפקד מחלקה מוציא מארב מחלקתי לבד – מתכנן, הולך, מגיע – לבד. אז זה היה גם בלי כל הטכנולוגיה, עם מפות, בלי ג'י־פי־אס. היה משהו מאוד מבגר בלבנון. בעזה או באיו"ש יש איתך מ"פ, מג"ד, חטיבה. אפשר להגיע אליך בקלות. הכל קרוב. אבל עזה היא בעוצמה יותר גבוהה". בנוסף, ציין בעזה יש להתחשב בצפיפות העירונית ובחיכוך עם האוכלוסייה שמחייבת יכולת דיוק ואבחנה גבוהה. 

על העצמאות הזו דיבר לאחרונה, בראיון שהתפרסם ב"ישראל היום", גם קצין אחר יוצא גולני, אל"מ אופיר לֶויוס (שיתמנה בקיץ לקצין חינוך ראשי). "ידעתי שאם קורה משהו, ייקח ארבע־חמש שעות עד שיגיעו אלי, וככה גם תכננתי את נוהלי הקרב", אמר.

כאמור, היו לשהייה בלבנון הרבה חסרונות, אבל תחושת הביטחון העצמי, המסוגלות והעצמאות, גישת ה"פיקוד משימה", שהיתה אופיינית כל־כך לימי לבנון ואפילו לאינתיפאדה השנייה, בה עומס האירועים חייב הטלת אחריות על רמות פיקוד זוטרות, נעלמה מהנוף בצה"ל. זה עובד מצוין בבט"ש ביהודה ושומרון, ובגדר המערכת בגבולות. זה יעבוד הרבה פחות במקרה של מלחמה. 

השבוע הודיע הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף שרון אפק, על פתיחה מחדש של חקירת מצ"ח בדבר פציעתו של לוחם יחידת מגלן שנפצע קשה ונותר משותק, לאחר שבמהלך מסלול ההכשרה ביחידה נדרש (במן "מבחן אומץ" מטופש) לקפוץ מג'יפ מסוג האמר ונחבל בגבו.

זהו אירוע טרגי, שבו נפגע מי שרק ביקש לשרת ולתרום כלוחם ביחידה קרבית בצבא. ככלל, באימונים, קשים ככל שיהיו, אסור שיהיו נפגעים. ודאי וודאי כשאין מדובר בחלק סדור מתכנית האימונים אלא כתוצאה ממנהג מגונה שהשתרש, כמו עשב שוטה, ביחידה.

מנגד נשאלת השאלה מה משדרת ההחלטה למפקדים בצה"ל? מפקד האוגדה ערך תחקיר נוקב ובסופו נמצאו מספר אחראים למחדל, ומפקד הצוות הודח. בהתנהלות מפקד היחידה, סא"ל ר', שהיה אז חדש בתפקיד (ולא שירת ביחידה בעבר) לא נמצא פסול, ובהמשך הוחלט לקדמו לתפקיד מח"ט שומרון.

יצא לי להכיר את ר' בצנחנים, והוא מהטובים ביותר שיש לנו. אין עוררין על אחריותו כמפקד היחידה על כל מה שקורה בה. הוא אחראי, אבל לא בהכרח אשם. וזה תקף גם למח"ט (שקודם מאז), שנמצא הרבה יותר גבוה בשרשרת. פרט למקרים של רשלנות ברורה, מוטב לצבא להימנע מהדחות שכן סביר שמסקנות התחקיר ילכו אתו הלאה, והצבא ירוויח מפקד שנצרב, למד ויילמד אחרים.

אבל יש כאן עוד משהו. הערעור על התחקיר ופתיחת חקירת מצ"ח מחודשת משדרים מסר למפקדי השדה בצה"ל לפיו כל שיעשו ייבחן ראשית כל במבחן הסף הפלילי, ועליהם כל הזמן לוודא שהם עברו על כל רשימת הבדיקות החיוניות בטרם יעשו צעד, ממש כאילו היו מטוס לפני המראה. אבל פיקוד קרבי אינו יכול לעמוד בסטנדרט הזה, והוא בחזקת גזירה שציבור המפקדים, שברובו מורכב מאנשים שמשתדלים ככל יכולתם לעמוד במשימה ולשמור על פקודיהם, לא יעמוד בה. הניסיון לעשות כן, יוביל לבינוניות וייצור קצינים שלא צועדים קדימה בלי שקיבלו אישור בכתב.

במכתב שכתב בטרם פרש בשנה שעברה מצה"ל, הזהיר קצין השריון, רס"ן עידו פיוטרקובסקי, מפני "עודף ההנחיות והפקודות שלא מקוימות, הטקסים, ההשתלמויות, המצגות, התחקירים, הביקורים והביקורות – כל אלה לא יישברו אותנו. אנחנו נעמוד במשימה, באיחור, בצורה עקומה, בלחץ, באופן שטחי ומעוות אבל נעמוד בה. בכל זאת קצינים". במלחמה, כאמור, השיטה הזו לא תעבוד.

קצין חינוך ראשי החדש עשוי לצקת תוכן לתפקיד, בניגוד לכמה מקודמיו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כבר יותר מעשור שחיל החינוך נאבק על מקומו ותפקידו בצבא. מפקדיו נמנעו מ"לעשות גלים" ולכן גם לא השיגו השפעה של ממש. הבחירה באל"מ אופיר ליוויוס לקצין חינוך ראשי הבא עשויה לשנות זאת.

ביום שני פרסם דובר צה"ל את רשימת המינויים הבכירים עליהם החליט הרמטכ"ל, אביב כוכבי, ובהם מינויו של אל"מ אופיר ליוויוס, ראש מחלקת תכנון באג"ת, לקצין חינוך ראשי הבא (קח"ר). כמו קודמיו, גם הוא לא צמח בחיל החינוך אלא בגולני. צה"ל הוא צבא לוחם, האתוס שלו בנוי על עיקרון צבא העם ועל כך שתפקידו בסוף היום להבטיח את קיומנו במקום הזה. בצה"ל מפקד קרבי הוא גם מחנך, ואך טבעי הוא שבראש החיל שעוסק בערכיו ומורשתו יעמוד מי שעשה את רוב שירותו בתפקידי לחימה.

חיל שנאבק על מקומו ותפקידו

חיל החינוך הוקם בתקופה אחרת, שלצה"ל היו עוד תפקידים. בספרו, "המגש והכסף" ( כנרת זמורה-ביתן, 2003), כתב הפרשן הצבאי (ולימים הח"כ) עפר שלח כי ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, "ראה בצה"ל לא רק את הכוח המגן על המדינה, אלא את ליבתו של כור ההיתוך הציוני. צה"ל היה לא רק קבלן הביצוע של חלקים גדולים ממפעל ההתיישבות והחינוך, אלא גם נועד להיות "המשווה הגדול" – זה שמצידו האחד ייכנסו נערים שהגיעו מכל קצוות עולם ומצידו השני יצא אורי, הגיבור האמיתי של הוא הלך בשדות. כך הוקם הנח"ל וגויסו מורות-חיילות ושאר בעלי תפקידים שאין להם דבר עם ייעודו המקורי של צבא. מהיום ראשון נשא צה"ל על שכמו תפקיד חברתי אדיר" (עמודים 21-20).

שלח, בעצמו מ"פ צנחנים במילואים, ציין שהמודל הבן-גוריוני הזה היה מלא חורים כמעט מלכתחילה, ובישראל של שנות האלפיים הוא כבר כמעט בגדר אנכרוניזם מוחלט. הפרויקטים האדירים שאתם התמודד חיל החינוך הסתיימו מזמן. מגרעיני הנח"ל שהקימו היאחזויות יישובים נותרה בעיקר חטיבת חי"ר מעולה. חיל החינוך נאבק מאז על מקומו ותפקידו בצבא, ויהיה מי שיטען שבצה"ל 2019 כלל לא דרוש חיל חינוך (וקצין חינוך ראשי).

בשנים 2010-2006 החלה רבנות הצבאית שבראשה עמד אז תא"ל הרב אביחי רונצקי, להתחרות, הלכה למעשה, בחיל החינוך על תשומת ליבן של היחידות. רונצקי, שהוסמך לרבנות אחרי ששירת כמ"פ בסיירת שקד במלחמת יום הכיפורים, היה שונה מאוד מקודמיו ועסק בתודעה יהודית ורוח לחימה, הרבה יותר מאשר בדיני כשרות והלכות שבת. הרבנות נכנסה אז לוואקום שהותיר חיל החינוך. בהמשך נבלמה פעילות הענף לתודעה יהודית שהקים רונצקי, ובהנחיית הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, באכ"א נקבעו הגדרות וגבולות גזרה ברורים יותר בין הרבנות הצבאית לחיל החינוך. אבל העובדה נותרה שהחיל נשאר אנמי ולא משפיע. 

לא מן הנמנע שתחת קצין חינוך ראשי אחר, שדומה יותר באופיו לקח"ר אלעזר שטרן הדעתן (לימים אלוף וח"כ), החיל היה פחות פאסיבי ודריסת הרגל של הרבנות היתה פחותה. אבל מאז שטרן, שצמח בצנחנים ואף פיקד על בית הספר לקצינים, ולמעשה גם לפניו, לא ששו במטכ"ל למנות לתפקיד קצינים בולטים מליבת הצבא הקרבי. 

אלעזר שטרן, בימיו כקצין חינוך ראשי, (צילום: דו"צ).

בעת ששטרן כיהן בתפקיד הוא יזם קמפיין כנגד השתמטות משירות צבאי, קידם בקיאות בשירה ובזמר עבריים, דחף לקליטת נערי מקא"ם ביחידות קרביות ועסק רבות בדילמות מוסריות ופיקודיות, שבניגוד למי שצמח ביחידות העלית, היו מוכרות לו היטב משירותו בלבנון ובשטחים. הוא זכה לקיתונות של ביקורת על כל צעד ושעל, אבל אי-אפשר היה להתעלם ממנו. כמו צועריו כשהיה מפקד בה"ד 1, מי ששירת בצבא (במיוחד בקרבי) בתקופה שהיה קח"ר, זוכר את שטרן.

שני קציני חינוך הראשיים האחרונים, תא"ל אבנר פז-צוק, יוצא סיירת מטכ"ל שעשה את עיקר שירותו ביחידות הטכנולוגיות של אמ"ן, ומי שמשמש בתפקיד כעת, תא"ל צביקה פייראיזן, בעברו נווט F-15 ומפקד טייסת כטב"מים, היו שונים ממנו מאוד. איש מהם לא "עשה גלים" או סיבך את הצבא עם אמירות מורכבות, וניכר שעשו כל שביכולתם בכדי להימנע מכך.

יתכן וליוויוס יילך בדרכם, אך הוא עשוי גם לפעול אחרת. מה שבטוח, איש לא יוכל לטעון כלפיו, כפי שנטען כלפי שלושת קודמיו בתפקיד, שאינו בקי בקשיים, המורכבויות והשחיקה שמאפיינים את שירותם מפקדי וחיילי צבא היבשה. אף אחד גם לא יטען שהוא קצין קונבנציונלי. מסלול השירות שלו לא אפשר לו להפוך לכזה.

המ"פ מהשריפה בסלוקי

אל"מ ליוויוס, כמח"ט הבקעה, (צילום: דו"צ).

ליוויוס התגייס בשנת 93', הודח לאחר כשנה ממסלול ההכשרה בסיירת מטכ"ל ועבר ליחידת אגוז. לאחר קורס קצינים עשה את רוב תפקידיו בגדוד 13 של חטיבת גולני ובלבנון. ב-28 באוגוסט 1997, כמפקד הפלוגה הרובאית בגדוד, הוביל כוח שארב למחבלי חזבאללה בוואדי סלוקי. הכוח, שהיה ערוך בשלוש עמדות, נתקל בשתי חוליות מחבלים שהגיעו מכיוונים שונים.

ליוויוס הורה לעמדה אחת לרתק את אחת החוליות ועל הכוח שבעמדה אחרת, עליו פיקד המ"מ, דותן דרוק (גם הוא יוצא יחידת אגוז), פקד לפתוח באש על החולייה השנייה. המחבלים נפגעו. חפ"ק המ"פ, ליוויוס, נע לעבר המחבלים שנורו. "זיהיתי מיד שאחד המחבלים מת, והשני זוחל לכיוון שלנו. ירינו בו ובעצם סיימנו את החלק הזה של האירוע", סיפר לימים בראיון. בסיוע מסוקי תקיפה מסוג קוברה הרג כוח גולני את שלושת המחבלים בחוליה השנייה.

עד לאותו הרגע היה מדובר באירוע מוצלח מאוד, אולם אש ארטילרית של צה"ל שנורתה לעבר הוואדי, בעקבות זיהוי המחבלים, הציתה את הצמחייה היבשה (שיא הקיץ) ויצרה דליקה שהלכה והתפשטה. לוחמי גולני נלכדו באש. חלקם נסוג למוצב וחלקם חולץ לבסוף בסיוע יחידת החילוץ של חיל האוויר, 669. כתוצאה מהדליקה שכונתה מאז "אסון השריפה בוואדי סלוקי" נהרגו חמישה לוחמים ונפצעו חמישה נוספים ובהם ליוויוס עצמו. 

העיתונאי חיים הר-זהב, שחקר את שלהי שהיית צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון בספרו (העתיד לראות אור) "לבנון: המלחמה האבודה", כתב שכאשר לוחמי הפלוגה שבו מהלוויות חבריהם ללבנון הפגינו כשלושים מחברי תנועת ארבע אימהות מול משרד הביטחון בתל אביב. המפגינים הניפו שלטים שעליהם הודבקו כתבות אודות האסון והמילה "די" נכתבה באותיות גדולות. ב"מעריב", כתב הר-זהב (ששירת בעצמו בגדוד 931 של הנח"ל ובלבנון), נכתבה על ההפגנה ידיעה בת 23 מילים, ש"אורכה לא שיקף בשום צורה את מבול הפניות שהגיעו למחרת למובילות ארבע אימהות, מצדם של הורים לחיילי גולני ונח"ל שהיו בקו באותה העת". 

האסון היה חלק מגל אסונות שהתרחש באותה (ובכלל זה אסון השייטת ואסון המסוקים), והביא למהפך בתודעת הציבור בישראל לגבי כדאיות השהייה בלבנון. כאמור, למרות התוצאות הקשות של האירוע על התפקוד של ליוויוס במהלכו אין עוררין, ומשיחות עם פקודיו מאותה תקופה הוא זכור כמפקד מצוין.

בהמשך שימש כסגן מפקד גדוד 13, ולקח חלק בפעילות מבצעית ברצועת עזה ובכלל זה במבצע "ימי תשובה". ב-2005 הפעיל מחבל מטען חבלה כנגד שיירת רכבים בה נסע בדרום גוש קטיף. סרן בנג'י הילמן, מ"פ בגדוד, שנסע בשיירה הרג את המחבל וחילץ את ליוויוס שנפצע קשה (הילמן נהרג שנה מאוחר יותר כמ"פ באגוז במלחמת לבנון השנייה). הפציעה הותירה את ליוויוס קטוע רגל מעל לברך. למרות זאת התעקש לשוב לשירות, פיקד על יחידת מיתר, יחידה מובחרת של חיל התותחנים, ועל חטיבת הבקעה.

צבא העם עוד כאן

מח"ט הנח"ל, אל"מ גולדפוס, מאמין במודל צבא העם, (צילום: דו"צ).

השבוע שודר ב"חדשות 13" ראיון שקיים הכתב הצבאי אור הלר עם מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ דן גולדפוס. בראיון השמיע המח"ט, שעשה את רוב שירותו בשייטת 13 (עם גיחות לחטיבה הירוקה, בה פיקד על הסיירת החטיבתית ועל גדוד), כתב הגנה מרשים על מוסד צבא העם"איזו עוד הזדמנות יש להיפגש עם כולם? איזו עוד הזדמנות", שאל את הכתב, בעיצומו של תרגיל חטיבתי בצאלים. "המדינה הזאת הופכת ליותר ויותר קוטבית, אבל יש מקום אחד במדינת ישראל שמאחד את כולם: כולם נפגשים ביחד, כולם משרתים ביחד. זאת אומרת שהסיפור הזה של המדים האלה, במרכאות "אובדן הזהות", יש בזה משהו מאוד מחזק, משהו מאוד ערכי, מאוד מייצר", אמר.

חיזוק והידוק החיבור הזה, של כלל האוכלוסיות החייבות בגיוס (וגם מתגייסות), כמו גם שימת דגש על חשיבות השירות הקרבי והמשמעותי, עשוי להיות התפקיד של חיל החינוך בעת הנוכחית. 

במאמר שכתב ליוויוס ל"מקור ראשון" לפני כחמש שנים, עמד על כך שלמרות שצה"ל נסמך יותר ויותר על טכנולוגיה מתקדמת, "הניצחון בקרב ממשיך להיות תלוי בעיקר בלוחמים ומפקדים חדורי תחושת שליחות ואחריות, חסרי פחד אך מלאים מורא מגודל המשימה, תהיה אשר תהיה". אפשר להתווכח עם ליוויוס בנוגע להערה על היעדר הפחד. ממה שזכור לי על לחימה, הפחד הוא בן לוויה מתמיד, אבל בסך הכל הוא צודק.

ככל שיעמיקו בשיח על שליחות ואחריות כן ייטב. קצין חינוך ראשי הוא בדיוק האיש לכך, בתנאי שלא יברח מהעיסוק בסוגיות המורכבות בשירות הצבאי, ובהן החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים (וגם עם תושבי התנחלויות כמו יצהר), השירות המשותף של נשים וגברים ביחידות קרביות, חשיבות השמירה על מוסר לחימה גבוה, גם כשהאויב הוא ארגון הפועל מלב אוכלוסייה אזרחית. אם יעשה כן הוא עשוי להיזכר כקח"ר שהשפיע. אם לא, הוא יהיה עוד שם בשורה של קצינים טובים שלא הותירו חותם. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 08.08.2019)