מה אפשר ללמוד ממלחמת הכטב"מים האזרית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המערכה שניהל צבא אזרביז'אן כנגד ארמניה על השליטה מרחב נגורנו־קרבאך טומנת בחובה לקחים שכדאי לישראל להפנים, כי היא עלולה להזדקק להם במערכה בלבנון.

החודש פרסם ד"ר עוזי רובין, שבעבר עמד בראש פרויקט ה"חץ" במשרד הביטחון, מחקר שכותרתו "מלחמת נגורנו־קרבאך השנייה ושדה הקרב העתידי" (הוצאת מרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים, 2020), שניתח את המערכה ואת לקחיה. במחקר טען רובין כי המערכה הייתה אבן דרך בתולדות המלחמות, שכן בה, לראשונה, היו כלי הטיס הבלתי מאוישים (כטב"מים) הגורם שבעזרתו ניצחה אזרביז'אן במלחמה.

רובין, מהמומחים הגדולים בישראל לתחום הטילים, הוא חסיד ותיק של הפעלת אש מנגד. במאמר קודם, ביוני האחרון, הוא טען כי הכלל לפיו "טילים ורקטות לא מנצחים מלחמות" הפך כיום לאנכרוניסטי, וכי לטילים מתקדמים יש יכולת הרס שאינה נופלת מזו של מטוסי הפצצה, ומכאן שבכוחם להכריע מלחמות. זוהי טענה חסרה, במקרה הטוב, שכן הפעלת אש מנגד, ללא מהלכי תמרון משמעותיים, מעולם לא הצליחה להביא להכרעה. למרות זאת הוא נותר דבק בעמדתו. עתה דומה שנוספו לארסנל האמצעים והטיעונים שבהם הוא תומך גם הכטב"מים.

החלטה נועזת שהשתלמה

נגורנו־קרבאך הוא מרחב טריטוריאלי שהיווה במשך שנים סלע מחלוקת בין ארמניה לאזרביז'אן, שכלל גם התנגשויות אלימות. משהחליטו האזרים כי ברצונם לנהל מערכה צבאית בכדי להחיל ריבונות על השטח, הם קיבלו החלטה נועזת על בניין הכוח הצבאי. האזרים השקיעו ברכש צי כטב"מים ובהקמת מערך טילים בליסטיים מדויקים.

אזרביז‘אן רכשה מישראל "כטב"מים משוטטים" מסוג הארופ, שהינם "כטב"מים מתאבדים", הצוללים על מטרותיהם בדומה לטיל. בנוסף, שלושה חודשים לפני המלחמה, רכשה אזרביז‘אן מתורכיה כטב"מים חמושים מסוג באיראקטאר TB2. 

הצבא האזרי תכנן תחילה להשתלט על אזורי השפלה בדרום ולאחר מכן לנוע צפונה במעלה השטח ההררי לעבר מעבר ההרים היחיד המחבר בין נגורנו־קרבאך לבין ארמניה (מסדרון לאצ'ין), ובכך לנתק את המרחב ממנה. כשהחלה המערכה החלה ב־23 בספטמבר מימש הצבא את התכנית, אחת לאחת.

"התקדמות צבא אזרביז‘אן בציר התקיפה העיקרי הייתה איטית למדי ובשבוע הראשון של המלחמה הצליחו יחידותיו להתקדם כ־20 ק"מ בלבד, כנראה עקב התנגדות ארמנית עזה, ונדרשו לו ארבעה שבועות על מנת לכבוש את איזור השפלה הדרומי עד גבולה הבינלאומי של ארמניה ולפנות משם צפונה לעבר מסדרון לאצ'ין" (עמוד 8).

רק לקראת סוף השבוע החמישי ללחימה היו כוחות היבשה האזרים קרובים למעבר ההרים, "ובשבוע האחרון של המלחמה פילסו הכוחות המיוחדים של אזרביז‘אן את דרכם במעלה ההרים וכבשו את העיר האסטרטגית שושה השולטת על צומת הדרכים העיקרי של נגורנו־קרבאך. נראה שהארמנים לחמו בעיקשות מתוך קווי הגנה מבוצרים שהוכנו מראש, אך לא היה ביכולתם לעמוד בפני היתרון המספרי של צבא אזרביז‘אן והמתקפה האווירית המוחצת שלו" (עמוד 8).

ראשית, השמיד הצבא האזרי באמצעות מתקפה משולבת של כטב"מים ולוחמה אלקטרונית את מערך ההגנה האווירית הארמני. לאחר מכן הופעלו הכטב"מים כנגד כוחות השריון והארטילריה והשמידו לפחות 185 טנקים, 89 כלי רכב משוריינים, 182 תותחים, 73 משגרי רקטות, 451 משאיות. 26 סוללות הגנה אווירית ניידות ו־14 מכ"מים של הצבא הארמני.

משהגיעו כוחות היבשה האזרים לטווח תותחים ממסדרון לאצ'ין וירו אש מרגמות אל העיר המרכזית של האזור, סטפאנאקרט, נאלצה ארמניה להסכים להפסקת אש משפילה, שתנאיה הוכתבו בידי רוסיה. בהסכם שנכנס לתוקפו ב־10 בנובמבר, הוכרה ריבונות אזרביז‘אן על שטחי נגורונו־קרבאך. בניגוד לעימותים צבאיים רבים בחמישים השנים האחרונות, הסתיימה המערכה בזמן קצר יחסית ובניצחונה מובהק של אזרביז‘אן. 

מהם הלקחים הנכונים מהמערכה?

מאחר ומדובר באירועים שזה עתה התרחשו, כתב רובין בצדק, מוטב להיות זהיר במסקנות, אך המערכה סיפקה "הצצה לשדה הקרב העתידי שבו ישלטו בכיפה קרוב לוודאי מערכות בלתי מאוישות ו"מלחמות קוסמים" אלקטרוניות. מלחמה זו הוכיחה שוב כי עליונות אווירית הינה תנאי הכרחי לנצחון בקרב היבשה, אך חשפה צורה חדשה של לחימה שהיא חסכונית יותר במשאבים ובאבדות" (עמוד 15).

הגורם העיקרי לניצחון האזרי המרשים, טען רובין, לא היה התמרון הקרקעי. העובדה שלצבא היבשה האזרי נדרשו ארבעה שבועות להתקדמות של כ־100 ק"מ עד לגבול הארמני ושישה שבועות לכיבוש העיר שושה הרחוקה כ־80 ק"מ בלבד מנקודת היציאה של המתקפה האזרית, מלמדת שאין מדובר במלחמת בזק אלא בקרב שחיקה איטי מול התנגדות ארמנית עזה. ומכאן שההכרעה, לתפיסתו, נבעה מהמערכה האווירית המתוחכמת להפליא של חיל האוויר האזרי.

הטענה שאמצעי לחימה חדשים שהופעלו כהלכה מהווים שינוי בדברי ימי המלחמות – אינה דבר חדש, ויש טכנולוגיות שאכן שינו את פני המלחמה. אבק השריפה הביא בימי הביניים לכך שהמבצרים איבדו מערכם, ומכונת הירייה שהופיעה במלחמת האזרחים האמריקנית אפשרה לכוחות הלוחמים לקטול המוני חיילים בשדה הקרב. במלחמת העולם הראשונה הטנק, המטוס והצוללת שינו לחלוטין את הדרך שבה לוחמים, באופן שמומש במלואו בעיקר במלחמת העולם השנייה. בווייטנאם בישר המסוק על יכולתם של הכוחות להיות ניידים וגמישים מבעבר, ובמלחמת המפרץ הראשונה היו אלה הלוויינים, הטילים המונחים ומטוסי החמקן ששינו את פני המערכה.

בהחלט יתכן שהכטב"מים, שהופעלו באופן משמעותי במלחמות מאז מלחמת לבנון הראשונה, הם שינוי נוסף שכזה. אולם, כל השינויים הללו, כפי שהוכח גם במערכה בנגורונו־קרבאך, לא מצאו דרך להחליף את התמרון.

הניצחון במלחמה בין אזרביז‘אן לארמניה היה תוצר ישיר של ההישגים על הקרקע, הגם שאלו התאפשרו בזכות סיוע אווירי (לא מאויש). אין להפחית מחשיבות המערכה האווירית להצלחת המערכה שניהלו האזרים, אך במערכה שתכליתה כיבוש שטח אי־אפשר לבטל את תרומתם המכרעת של כוחות היבשה. הלקח המתבקש, עבור צבאות שמנסים ללמוד מניסיונם של אחרים, הוא דווקא הצורך בלימוד מעמיק של הגורמים שעיכבו את הכוחות המתמרנים, כדי שלא להיקלע לקרב נסיגה והשהייה ממושך.

באשר לעליונות האווירית הרי שהיא יתרון חשוב, אבל היא לא מובטחת, ולעיתים יש צורך לפעול גם כשהיא אינה מוחלטת. במאמר שפרסם בגיליון האחרון של כתב העת הצה"לי "בין הקטבים" (אוקטובר, 2020), כתב ראש להק אוויר לשעבר, תא"ל (מיל.) אמנון עין־דר, כי העליונות האווירית הישראלית במרחב (שמבוססת גם על צי כטב"מים גדול ומתקדם), הפכה מאותגרת בשנים האחרונות. נדרשת, כתב עין־דר, טייס קרב בעברו, "הבנה שנידרש להיאבק על העליונות" (עמוד 60), והיא אינה מובנת מאליה יותר.

חזבאללה נערך על בסיס חסרונותיו

את הלקחים מהמערכה בנגורונו־קרבאך לומדים לא רק בצבאות המערב. גם באיראן ובחזבאללה בחנו את המערכה הזו מקרוב. כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה הובן בחזבאללה כי לא יוכל לפגוש את העליונות הישראלית באוויר וביבשה בכוחות בעלי עוצמה דומה, והפתרון שבחר היה דומה לזה שבו נקט בשעתו נשיא מצרים, אנואר סאדאת, כשתכנן את המערכה ב־1973 בהתאם לחסרונות צבאו.

סאדאת ידע שלא יהיו בידו מטוסי קרב וטנקים (וטייסים ושריונרים) שיוכלו להשתוות לאלו שהיו בידי צה"ל, וגיבש מענים לעליונות הישראלית באוויר וביבשה באמצעות מערכות נ"מ וחוליות ציידי טנקים מצוידות בטילי נ"ט מסוג סאגר. קדם לו בכך הרמטכ"ל משה דיין שתכנן את מלחמת סיני ב־1956 על בסיס מה שצה"ל אינו יכול לעשות ולא בהתאם ליכולותיו.

חזבאללה מצדו הקים בלבנון מתחמים מבוצרים בשטח הררי, בדומה לאלו שהקימו הארמנים, שאמורים לעכב ולרתק אליהם את כוחות צה"ל, במקרה של תמרון לשטח לבנון, ולהפוך את מה שצה"ל מקווה שתהיה מערכה קצרה ויעילה למלחמה ארוכה ומדממת.

לאחרונה פורסם המזכר "המערכה הבאה בצפון" (המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2020), שכתבו סא"ל (מיל.) אורנה מזרחי, יוצאת המטה לביטחון לאומי, תא"ל (מיל.) אודי דקל, ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי בצה"ל לשעבר ומנהל המכון, ותא"ל (מיל.) יובל בזק, יוצא חטיבת גולני המשמש כרמ"ט עוצבת הגליל.

במזכר נכתב שכיום יש בידי חזבאללה, לצד ארסנל גדול של רקטות לא מדויקות, גם "כמה עשרות טילים בעלי יכולת דיוק גבוהה ועשרות רבות של כטב"מים, וצפוי שבשנים הקרובות יימשכו מאמצי חזבאללה ואיראן להגדיל מספר זה" (עמוד 15). במערכה הבאה סביר שחזבאללה יפעיל יכולות אלו וישאף לנהל קרב שחיקה, בדומה לזה שניהלו האזרים כנגד הארמנים. 

המזכר כולל שורת המלצות שיבטיחו היערכות טובה יותר למערכה בצפון. בתחום הצבאי, המליצו השלושה כי בכדי "להשמיד את מרב כוחו הצבאי האיכותי של חזבאללה על צה"ל לקדם את מאמץ "איסוף מטרות ופיתוח יכולות להפעלת אש רב־ממדית ומדויקת להגנה ולהתקפה באוויר וביבשה" (עמוד 65).

התמרון היבשתי, כתבו המחברים, הוא "כלי הגנתי למניעת חדירה של כוחות אויב לשטח ישראל ובד בבד להסרת האיום על העורף, וכן כלי התקפי למיצוי ההישגים – הכרעת כוחו הצבאי של האויב ופגיעה ביכולותיו כדי שיידרש לו שיקום ממושך – ולסיום המלחמה. לפיכך נדרש להיערך לאפשרות הפעלתו, ובה בעת לא להתייחס אליו כאל כורח המציאות ולבחון את קידומו בהתאם לנסיבות. לאור זאת מומלץ להיערך לתמרון קצר, מוגבל ועוצמתי, שיוביל לתוצאות הרצויות בלי להאריך את משך הלחימה" (עמוד 66).

אזרביז‘אן ראתה בכיבוש מרחב נגורונו־קרבאך אינטרס חיוני, והיתה מחויבת למערכה עד לסיומה המוצלח, גם כשהפכה ממושכת ועל אף האבדות. לישראל לעומתה אין עניין או רצון לכבוש שטח לבנוני או לנהל מערכה ממושכת, בעת שהעורף נתון תחת אש. 

לכן התמרון, כשיופעל, חייב להיעשות לצד הפעלת כוח אווירי מוחץ הכולל מטוסים וכטב"מים, שיפגעו (כפי שעשו זאת האזרים) בכוחו הצבאי של האויב, ובעיקר להיות, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב, חזק מהיר ואלגנטי.

ראש שב"כ חדש לאיומים חדשים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

רה"מ נתניהו בחר בנדב ארגמן כראש השב"כ הבא. קשת האתגרים המורכבים שיעמדו במוקד העשייה של השירות בראשותו משתרעת מהטרור הפלסטיני, עבור בטרור היהודי וכלה בדאעש. למרות זאת, דווקא היריבים הבלתי צפויים הם אלה שמהם יש לחשוש.

ראש השב"כ הבא, נדב ארגמן, (צילום: תקשורת שב"כ).

ראש השב"כ הבא, נדב ארגמן, (צילום: תקשורת שב"כ).

ראש הממשלה נתניהו החליט למנות לתפקיד מחליפו של ראש השב"כ, יורם כהן, את סגנו, נדב ארגמן. אחד הסימנים המעידים על בריאותו של ארגון הוא יכולתו להצמיח מתוכו את מנהליו. בהקשר זה דומה שהשב"כ הוא ארגון בריא במיוחד שכן ארגמן יהיה ראש השב"כ הרביעי ברציפות שצמח בשורות הארגון. בן ההתיישבות העובדת, קצין ביחידת עלית של צה"ל שהתגייס בשנת 1983 לשירות ושימש במגוון תפקידי מטה ופיקוד, דווקא בתחום העיסוק שניתן לכנות כלא-ערבי של הארגון. בין היתר שימש כראש אגף המבצעים של הארגון, כנציגו בארצות הברית וכסגן ראש השירות. סביב מינויו היה קונצזוס וראש השירות, יורם כהן, אף המליץ עליו לתפקיד.

הרמטכ"ל איזנקוט, אמר השבוע שאין התרעה אודות הפיגועים, (צילום: עדי כהן צדק).

הרמטכ"ל איזנקוט, אמר השבוע שאין התרעה אודות הפיגועים, (צילום: עדי כהן צדק).

האתגרים מולם יתמודד השירות ברשות ארגמן מגוונים. הראשון שבהם הוא ההתמודדות עם גל הטרור הפלסטיני שנמשך כבר כארבעה חודשים, במהלכו פועלים מפגעים בודדים ללא התרעה מוקדמת וללא שיוך ארגוני. בנאומו השבוע, בכנס השנתי לזכרו של רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק שנערך במרכז הבינתחומי הרצליה, אמר הרמטכ"ל איזנקוט כי באינתיפאדה השנייה, היה בידי המודיעין הישראלי מידע מוקדם על התארגנות תשתיות טרור להוצאת פיגוע לפועל, שאפשרה לצה"ל לסגור על המחבלים ו"להוציא אותם מהמשחק" בטרם הצליחו לבצע את הפיגוע. כיום, לדבריו, "95% מהסכינאים המתאבדים הם צעירים רווקים ורווקות שלוקחים החלטה, מתארים שאותה הסתה שהם רואים בתקשורת וההבנה שזה מה שנכון לעשות למען הרעיון." הללו ניגשים למגירה במטבח ומשם, סכין בידם, קצרה הדרך לפיגוע.

שלושת הנערים שנחטפו על ידי חוליית החמאס

גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, שנחטפו ונרצחו על ידי חוליית החמאס ב-2014.

האתגר השני טמון בהצהרת החמאס בדבר חידוש את הפיגועים כנגד ישראל משטחי הרשות, שבאה ליד ביטוי בין היתר בתשתית הטרור של החמאס שנחשפה על-ידי כוחות הביטחון באבו דיס. ב-2014 הפך פיגוע שכזה (חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים) לקטליזטור שהוביל למבצע "צוק איתן". דינמקה כזו של אירועים עשויה להתרחש שנית והשב"כ יידרש לספק מודיעין עדכני ומדויק בכדי לסיים אירועים מסוג זה בטרם יתפתחו לכדי הסלמה רבתי. בהמשך לכך ישנו החשש המתמיד מקריסת\ פירוק הרשות הפלסטינית ביום שלאחר אבו מאזן. בסקר שנערך לאחרונה הביעו 49% מהנשאלים תמכו בפירוק הרשות בהיעדר תהליך מדיני. במידה וכך יקרה, אמר בשעתו תא"ל אודי דקל, תיאלץ ישראל לבסס מערכת יחסים נפרדת עם קהילת חברון, עם קהילת ג'נין ועם קהילת שכם, כל אחת והנהגתה, כל אחת והאינטרסים שלה. לשב"כ יהיה במקרה כזה תפקיד מרכזי.

האתגר השלישי הוא עלייתו של ארגון דאעש. מארגון שלא הוגדר כאיום מרכזי במערכת הביטחון לפני 2013, הפכה המדינה האסלאמית למוקד ייצוא טרור, גיוס פעילים ברחבי העולם, ולכוח שאנשיו כבר פועלים בסיני ובסוריה כנגד ישראל. דאעש זוכה גם לאחוזי התמיכה הגבוהים ביותר בעולם הערבי דווקא בשטחי הרשות הפלסיטינית. אתגר נוסף הוא ההתמודדות עם הטרור היהודי בגדה המערבית. פיגועי תג מחיר כמו גם אירועים אלימים יותר ובהם רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר והפיגוע בדומא מחדדים את הצורך לשפר את המענה ואת היכולות בתחום הסיכול גם בחזית זו.

ראש השב"כ יורם כהן, מאמין בתיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית.

ראש השב"כ יורם כהן, מאמין בתיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית.

כהונתו של ראש השב"כ היוצא, יורם כהן, היתה מורכבת במיוחד. כהן נדרש להתמודד עם מציאות שבה הסדר הישן הולך וקורס, בין היתר כתוצאה מהאביב הערבי ועליית כוחות חדשים במזרח התיכון. השירות בראשותו להתמודד עם אתגר הטרור מרצועת עזה ובכלל זה במבצעים "עמוד ענן" ו"צוק איתן", שלאחריו נגרר השירות לקטטה תקשורתית עם אמ"ן בשאלת ההתרעה שלא היתה (או כן היתה) בדבר כוונת החמאס לפתוח במלחמה. בנוסף נדרש השב"כ להתמודד עם מאמצי דאעש לגייס פעילים מקרב האוכלוסייה הפלסטינית כמו גם בקרב ערביי ישראל. במקביל נדרש השב"כ, כאמור, להתמודד עם החמרה בפעולות הטרור היהודי שחייבה אותו למאמץ מתמשך ומורכב. כהן הוא מאמין גדול בתיאום הביטחוני עם מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית ורואה בו נכס חיוני במאמץ לסיכול פיגועים. מבלי להיכנס לדיון ממושך בסוגיה הרי שבתקופתו עמד הארגון במשימות הליבה שלו. זה לא מעט בהתחשב במציאות המשתנה.

לארגמן אכן יש, כמאמר רה"מ נתניהו, "ניסיון מבצעי ופיקודי מוכח ועשיר בשירות הביטחון הכללי", שבעזרתם יוכל להוביל את השירות להתמודדות מוצלחת עם אתגרים מבצעיים אלו, אולם כפי שיודעים אלו העוסקים בסיכול טרור דווקא היריבים שאינך רואה ואינך צופה הם אלו שמהם עליך לחשוש. היעדר ההתרעה, זמינות אמצעי הלחימה (סכין) והמדיה החברתית הופכים את כהונתו כראש המודיעין המסכל הישראלי למורכבת במיוחד.

בכאוס ושמו סוריה על ישראל ליזום יותר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מלחמת האזרחים המדממת בסוריה, כפי שמתאר אותה מזכר שפורסם במכון למחקרי ביטחון לאומי טומנת בתוכה גם הזדמנויות לישראל ולא רק אתגרים. בראיון עם אחד מכותביו, תא"ל במיל' אודי דקל, הוא מנסה להסביר מדוע.

תא

תא"ל במיל' אודי דקל טוען שישראל צריכה ליזום יותר בהקשר לסוריה.

בהרצאות הנוגעות למלחמת האזרחים בסוריה נהג תא"ל במיל' אודי דקל, מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), לשאול את הקהל מה אומר להם המספר 157. בעבר, אמר דקל, אשר שירת בצה"ל בתפקידי מודיעין וכיהן בין היתר כראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון וכראש מנהלת המשא ומתן עם הפלסטינים (תחת ראש הממשלה אולמרט), היה זה מספרה של חטיבת טילי קרקע-קרקע בצבא סוריה ואילו היום מספר זה מייצג את מספר הפלגים הלוחמים בסוריה. אין כמשל זה להמחיש את התפרקותה של מדינת הלאום הסורית. בדצמבר האחרון התפרסם מזכר בשם "סוריה – מפה חדשה, שחקנים חדשים: אתגרים והזדמנויות לישראל" שכתב דקל במשותף עם ד"ר אופיר וינטר וד"ר ניר בומס. במזכר מנסים השלושה לעשות סדר בכאוס השורר כעת בסוריה, להגדיר את השחקנים השונים ואת המניע אותם ובנוסף להצביע על ההזדמנויות בפני ישראל ועל כך שעליה לנקוט מדיניות אקטיבית יותר בנוגע לנעשה בגבולה המזרחי.

בצד השני כבר אין מבוגר אחד אחראי

המזכר אודות מלחמת האזרחים בסוריה והאתגרים (וההזדמנויות) הגלומות בה לישראל.

המזכר מציג את האתגרים (וההזדמנויות) הגלומות במלחמה לישראל.

במזכר מציינים המחברים כי סוריה הפכה ל"זירת התכתשות פנימית, אזורית ובינלאומית בין שחקנים מדינתיים ושחקנים אחרים שהצליחו לנצל את חולשתו היחסית של משטר אסד כדי לבסס את מעמדם." במקביל פועלים בקונפליקט גורמי אסלאם סוניים ושיעיים רדיקליים העוינים את ישראל ונתונים למרותן של מדינות ש"שיחסיהן עם ישראל עכורים ומתוחים במקרה של טורקיה וקטר או עוינים ונפיצים במקרה של איראן ושלוחתה הלבנונית חזבאללה." נראה כי גם הקהילה הבינלאומית טרם החליטה כיצד לטפל בקונפליקט האלים והעקוב מדם שמתרחש בסוריה. "בעוד ישראל וערב הסעודית נוטות לראות את האיום העיקרי בהשתלטות הציר השיעי הרדיקלי בהובלת איראן על סוריה, הרי מדינות אחרות, בראשן רוסיה וארצות הברית, נוטות להציב את בלימת 'המדינה האסלאמית' בראש דאגותיהן. טורקיה מצדה מייחסת סכנה משמעותית ביותר גם להקמת אוטונומיה מורחבת למיעוט הכורדי."

20319

פגיעת הפצצות במחנה האימונים בסוריה שהותקף כמסר לאסד.

בשיחה שקיימתי איתו סיפר תא"ל במיל' דקל כי בעבר, כאשר החליט הממשל הישראלי כי נשיא סוריה, בשאר אסד (או לחלופין גורם טרור זה או אחר הפועל מסוריה) ביצע פעולה עוינת או סייע לכזו ניתן היה להעביר מסר ברור לאסד, מתוקף היותו שליטה הריבוני של סוריה וכמי שמסייע למספר ארגוני טרור ובהם חזבאללה, וברוב המקרים המסר הובן. העובדה שהייתה כתובת ברורה ואחראית, גם אם כזו העוינת את ישראל, הקלה עליה את התמרון במרחב האזורי. כך למשל, תקפו ב-2003 מטוסי חיל האוויר מחנה אימונים של הארגונים הפלסטיניים בקרבת דמשק, לאחר הפיגוע במסעדת מקסים עליו הוחלט במטה הג'יהאד האסלאמי בדמשק. היה בכך מסר ברור לאסד שעליו לרסן את הארגונים הפועלים משטחו. אולם כיום, לדברי דקל, אין יותר כתובת ריבונית ברורה שאליה יכולה ישראל להעביר מסר במידה ונחצה קו אדום. לדבריו, גם אם אסד, הנתמך על-ידי איראן ורוסיה, ישרוד את המלחמה הוא ישלוט רק בחלק מסוריה כפי שהייתה מוכרת לנו, בו הוא מחזיק גם כיום. העולם השתנה ועל ישראל להבין שהיא צריכה לפתח כלים להתמודדות עם סביבה מרובת שחקנים עם אינטרסים והגיונות שונים.

חורבן בעיר חאלב.

חורבן בעיר חאלב.

לגישתו המדינה הסורית התפרקה למחוזות בהם שולטים, או לחלופין יישלטו פלגים, עדות ולעיתים קהילות מקומיות. על ישראל להפנים כי "המבוגר האחראי" מעבר לגבול פינה את מקומו לערב רב של חמולות ושרי צבא מקומיים איתם תיאלץ ישראל להתמודד, וחשוב מכך למצוא שפה משותפת ואף אינטרסים משותפים. הדבר דומה לדבריו למה שעלול להתרחש בזירה הפלסטינית, במידה והרשות הפלסטינית תתפרק. בתרחיש זה, תיאלץ ישראל לבסס מערכת יחסים נפרדת עם קהילת חברון, עם קהילת ג'נין ועם קהילת שכם, כל אחת והנהגתה, כל אחת והאינטרסים שלה.

לשאלה האם ישנם ארגונים מתונים במלחמת האזרחים הסורית, השיב דקל כי צריך תמיד לזכור שהמושג מתונים הוא יחסי, בהשוואה למדינה האסלאמית ואסד, ואולי צריך לכנותם יותר פרגמטיים. הוא ציין שישנם כמה שחקני אופוזיציה פרגמטיים, המייצגים בחלקם קבוצות סוריות אזוריות ומקומיות שאינן רואות בישראל איום עם כמיהה לקבלת סיוע הומניטארי וצבאי מישראל. אולם הם אינם מהווים משקל נגד משמעותי אל מול אסד וחזבאללה, מחד, ומול ארגוני הג'יהאד השונים ובהם אלה המסונפים לאל-קאעדה ואלה שנשבעו אמונים למדינה האסלאמית, מאידך.

מנהיג

מנהיג "צבא האסלאם", זהראן עלוש, שנהרג בתקיפה אווירית רוסית בחודש שעבר.

הארגונים היותר פרגמטיים שצוברים כוח והשפעה ונתפסים כאלטרנטיבה לשלטון אסד נגדעים מיד על-ידי הקואליציה הפרו-אסדית, או ארגוני האסלאם הרדיקלי. כך למשל, בדצמבר האחרון, נהרג מנהיג ארגון המורדים הסורי "צבא האסלאם", זהראן עלוש, לאחר שמטוסי קרב רוסיים תקפו את מפקדתו שבע'וטה, ממזרח לדמשק. עלוש נתפס במערב, כמו גם בעיני ערב הסעודית ירדן וטורקיה, כמנהיג מתון שיוכל להיות שותף בהנהגת סוריה ביום שלאחר אסד. יש הגורסים כי היה זה "סיכול ממוקד" מצד רוסיה כדי לחסל כל אלטרנטיבה לאסד. רוסיה בהנהגת פוטין פועלת בסוריה מתוך מטרה לבצר את משטר אסד ולהבטיח את המשך שלטונו, לפחות בחלקים שבהם הוא מחזיק כיום ואולי אף יותר מכך. השאלה האם אכן היה מנהיג תנועת מורדים "מתון", או שמא הפך לכזה כאשר המערב נדרש לבחור בין החלופות הגרועות יותר (אסד, "הקצב" שטבח למעלה מרבע מיליון מבני עמו, והמדינה האסלאמית, שאנשיה עורפים ראשים כדבר שבשגרה). בברירה בין שכאלה קל להבין כיצד עלוש עשוי היה להצטייר כמתון ואף לגיטימי.

צריך לשנות אסטרטגיה

מפקד אוגדת הבשן, תא

מפקד אוגדת הבשן, תא"ל בוכריס והשר יעלון בגבול סוריה (צילום: עדן מולדבסקי, משהב"ט).

במזכר עומדים המחברים על-כך שהמדיניות הישראלית כלפי מלחמת האזרחים בסוריה מסתכמת במעקב ועמידה מנגד תוך איחולי "הצלחה לשני הצדדים"כמאמר רפול בעת מלחמת איראן-עיראק, ומתוך תקווה שהביצה השואבת והמדממת בסוריה תתיש את יריביה ותישאר בצד המזרחי של הגבול. במקביל הטיל בשעתו הרמטכ"ל גנץ על תא"ל אופק בוכריס, יוצא חטיבת גולני, להקים את אוגדת הבשן המרחבית במטרה לשפר את היערכות צה"ל בגבול ברמת הגולן אל מול גורמים מצד חזבאללה ואיראן, כמו גם "טפטופים" ממלחמת האזרחים עצמה. מעל 20 מחבלים נהרגו על הגדר ובקרבתה בתקופה בה פיקד בוכריס על הגזרה.

שר הביטחון משה יעלון (שכרמטכ"ל הורה על תקיפת מחנה האימונים ב-2003) הגדיר לפני כשנה את שלושת הקווים האדומים של ישראל בנוגע למלחמת האזרחים בסוריה: "העברת כלי נשק מתקדמים לארגון טרור כלשהו אם באמצעות איראן ואם באמצעות סוריה; העברת חומרים או כלי נשק כימיים לקבוצת טרור כלשהי; כל פגיעה בריבונות ישראל, בפרט ברמת הגולן." על-פי פרסומים זרים ישראל אכן אכפה את הקווים האדומים האלה בפעולות התקפיות בעלות חתימה משתנה ובכלל זה תקיפת שיירות נשק וחיסולם של ג'יהאד מורנייה וסמיר קונטאר. האינטרסים אסטרטגיים של ישראל כוללים גם רצון לשמור על יציבות בית המלוכה ההאשמי בירדן, בלימת התעצמותם של ארגונים עוינים במרחב, דוגמת חזבאללה, ומניעה מן המצוקה ההומניטרית של הפליטים מסוריה להשפיע על ישראל.

דקל מציין כי הפליטים שברחו מסוריה לירדן ונזקקים לטיפול רפואי, פוגשים את הרופאים הישראליים ומגלים כי "השד הישראלי" אינו נורא כפי שטרח המשטר הישן להנחיל להם. הוא מציין את השאלונים הזהים המופיעים במזכר, שנשלחו על-ידי המחברים, באופן ישיר ובאמצעות אנשי קשר, לאנשי אופוזיציה סוריים מקבוצות שונות, שמיעוטם פועל בתוך השטח הסורי ורובים מחוצה לו, בעיקר בטורקיה. משאלונים אלה עולה כי ישראל אינה נתפסת עוד על-ידם כשחקן שלילי ועוין אלא באופן חיובי יותר. מחברי המזכר מציינים כי שינוי מגמה זה מהווה עבור ישראל הזדמנות "לשיתופי פעולה ואולי גם להכנת תשתית לקשרים בעתיד בינה לבין שחקנים 'חיוביים'. שחקנים אלה חולקים עמה מטרות ואינטרסים חופפים, ובעיקר – יריבים משותפים." 

F-16 של חיל האוויר הירדני, ישראל וירדן יכולות ליצור אזור אסור לטיסה בדרום סוריה.

F-16 של חיל האוויר הירדני, ישראל וירדן יכולות ליצור אזור אסור לטיסה בדרום סוריה.

לטענת דקל בשל כך על ישראל לממש בזירה הסורית מדיניות יוזמת יותר ולקדם קשרים ותכניות שכאלו, במטרה לקדם אינטרסים טקטיים ואסטרטגיים החיוניים לה ובהם שמירת השקט ברמת הגולן, ומניעה מגורמים עוינים להתבסס בצדו הסורי של הגבול. לדבריו על ישראל לפעול בחשאי, לתמוך ולא להוביל בגלוי, כדי שלא להוות גורם שבעצם מעורבותו יימנע, בשל הרצון של מדינות ערביות שלא להיתפס בדעת הקהל כמשתפות פעולה עם ישראל. שיתופי פעולה אלה עשויים להיות צבאיים, כלכליים, והומניטריים. דוגמה לכך היא ההצעה המופיעה במזכר שישראל וירדן בשיתוף פעולה אסטרטגי תעצבנה את דרום סוריה כאזור הנתון להשפעתן. אחת האופציות שמוצגות במסמך היא הכרזה "על אזור אסור לטיסה ברמת הגולן ובדרום סוריה ואכיפתו, תוך אזהרה מפני יירוט כלי טיס של שלטון אסד." אזורים אחרים בסוריה נתונים כיום להשפעה חיצונית כמו צפון סוריה בהשפעה טורקית, גזרת החוף בהשפעה רוסית, המרחב שעוטף את לבנון בהשפעת חזבאללה ואיראן ומזרח סוריה, מרחב שתחת תקיפות אויריות של ארצות הברית. 

לדברי דקל, המציאות המתעצבת בסוריה טומנת בחובה אתגרים אבל גם הזדמנויות לכינון מערכות יחסים חדשות עם שחקנים שישפיעו על עתידה של סוריה, אשר סימנו את ישראל כבעלת ברית אפשרית כנגד הצירים הרדיקליים, הפרו־איראני מחד והסלפי-ג'יהאדי מאידך. אף שישראל צריכה להוסיף ולשמור על הקווים האדומים שהגדירה, אסור לה לעמוד מנגד מול ההזדמנויות פן תחמיץ אותן.