מפקד גדול מפצה בעוז רוחו על כל החסרונות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר "ארדוף אויביי ואשיגם" בוחן המחבר 16 קרבות שניהל צה"ל נגד ארגוני גרילה וצבא סדיר, וניתח את תפקודם של מפקדים ברמות שונות. המסקנה – "מפקדים בעלי יוזמה היו בדרך כלל אנשים אופטימיים עם ביטחון שהאמינו שבנקיטת יוזמה הסיכויים להצליח גדולים מהסיכונים".

"מפקד גדול מפצה בעוז-רוחו על כל החסרונות ומתקדם באומץ לקדם את פני ההתקפה. בדרך זו הוא מביא את יריבו במבוכה, ואם הלה מגלה הססנות כלשהי בתנועותיו, מנהיג בעל תושייה, המנצל את היסוסיו, יוכל לקוות אפילו לניצחון", אמר בשעתו המצביא הצרפתי המפורסם, נפוליאון בונפרטה.

בספרו החדש "ארדוף אויביי ואשיגם" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2019) בוחן תא"ל (מיל') אלישיב שמשי את קביעתו זו של נפוליאון, ומנסה לברר את חשיבות היוזמה כגורם המשפיע ביותר על ההצלחה בשדה הקרב. שמשי, המתמחה בחקר הפיקוד הטקטי בשדה הקרב, שירת שנים ארוכות בחיל השריון ועל פועלו כמג"ד במלחמת יום הכיפורים עוטר בעיטור המופת. הספר הוא כרך נוסף בסדרת ספרים מאירי עיניים שכתב אודות סוגיות מהותיות בתחום הטקטיקה והמנהיגות הצבאית.

שם הספר לקוח מן הציווי שכתב דוד המלך, "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" (תהילים יח, לח), שבו הוא למעשה מתחייב לדבקות במשימה, ליוזמה והתקפיות בלחימה. המשפט הזה הפך מוכר כמעט לכל מי ששירת ביחידה קרבית בצה"ל. זה היה, למשל, המוטו של הפלוגה שבה עשיתי מסלול בצנחנים (והוא חרוט, בין היתר, גם על סכין הקומנדו שקיבלנו בסופו).

הבחירה בציטוט אינה מקרית. לגישתו של שמשי, ליוזמה שנוקט מפקד קרבי ישנה השפעה ישירה על רוח הלחימה של פקודיו ועל התוצאות בשדה הקרב.

תא"ל טולדנו כמח"ט הצנחנים, היה משוכנע ש"ללא יוזמה אין הישגים", (צילום: אתר חיל האוויר).

בספר, הציג המחבר 16 קרבות שניהל צה"ל נגד ארגוני גרילה וטרור ונגד צבא סדיר, ניתח את תפקודם של מפקדים ברמות שונות, וקבע "שמפקדים בעלי יוזמה היו בדרך כלל אנשים אופטימיים עם ביטחון עצמי שהאמינו שבנקיטת יוזמה הסיכויים להצליח גדולים מהסיכונים להיכשל, ופעלו לשנות מצבי קרב מורכבים לטובתם. הם לא חיכו לפקודות ולא התלוננו שאפשר לפעול אחרת, אלא עשו את מה שצריך ונכון לעשות והצליחו להשיג כמעט כל יעד שהציבו לעצמם" (עמוד 11).

בין היתר כולל הספר ניתוח של לחימת חטיבת גבעתי, בפיקוד אל"מ עופר וינטר, בצוק איתן, פשיטה משוריינת בעזה שעליה פיקד סא"ל רומן גופמן, כיום מח"ט 7 שקורא לצה"ל לשוב ולפעול ביבשה, ועוד. 

"בשדה הקרב הכול אפשרי"

פרק מעניין במיוחד הוא זה שמנתח את האופן שבו פיקד סא"ל אליעזר טולדנו על היחידה המובחרת מגלן במלחמת לבנון השנייה. טולדנו, כיום מפקד אוגדת עזה, התגייס בשנת 1991 "לצה"ל והתנדב לצנחנים. עבר מסלול לוחם בגדוד 101, ולאחר שסיים קורס קצינים שימש מ"מ ומ"פ בגדוד" (עמוד 48).

הוא לחם בלבנון ובאינתיפאדה השנייה, וב-2006, כשבועיים בלבד לפני פרוץ המלחמה, מונה למפקד מגלן. "טולדנו היה משוכנע שבשדה הקרב כמעט הכול אפשרי, מי שרוצה להיות שותף למאמץ המלחמתי צריך רק לבקש וליזום, כי ללא יוזמה אין הישגים" (עמוד 52).

בהתאם לכך בחר להתמודד באופן מקורי עם החלטת מפקד אוגדה 91, תא"ל גל הירש, להטיל על מגלן משימות שלהן לא התאימה. אחד מקציני היחידה סיפר בספר כי טולדנו יזם תחת זאת מבצע חלופי, שיביא לידי ביטוי את היתרונות היחסיים של היחידה ויצמצם את ירי הרקטות לעבר הגליל המערבי. כך נולד אחד המבצעים המיוחדים המוצלחים במלחמה, מבצע "נערי החוף". כוח מהיחידה נחת ממסוקים בסמוך לצור, נטמע בשטח, והשמיד כ-150 מטרות, ובהן כ-40 משגרי רקטות, בגזרה המערבית בדרום לבנון.

חשיבותו של הספר אינה רק בהדגשת היוזמה כמרכיב קריטי בהשגת הניצחון, אלא גם בחשיפתם של קרבות ומבצעים, ובהם פשיטה שביצע ב-1971 גדוד הנח"ל המוצנח בלבנון, בפיקוד סא"ל עמוס ירון (לימים אלוף). ירון היה מפקד מנוסה שעם גיוסו לצה"ל "התנדב לצנחנים ובמסגרת גרעין נח"ל הוצב בגדוד 50. הוא הוכשר בגדוד כלוחם, עבר קורס מ"כים וסיים בשנת 1959 קורס קציני חי"ר. לאחר תפקידים אחדים מונה למ"פ בגדוד" (עמוד 180).

13 שנים מאוחר יותר כמג"ד הוא נדרש להוביל פשיטה שכללה נחיתה מן הים בסירות גומי בחופי לבנון בראס א-שק. זמן קצר לאחר הנחיתה בחוף נתקל הכוח וספג שני פצועים קל. לכאורה, הכוח נחשף ואלמנט ההפתעה אבד, אך ירון חשב אחרת. 

האלוף ירון, פיקד על גדוד צנחנים בפשיטה בלבנון, (צילום: יעקב סער, לע"מ).

מאחר שלמד היטב את גזרת הפעולה, חש שהוא מסוגל לבצע את המשימה מכל כיוון. "החלטתי לא להמשיך באותה תכנית כי אם הייתי ממשיך בתנועה צפונה כמתוכנן, היינו נתקלים במארבים נוספים. במקום זה החלטתי לעשות איגוף עמוק מימין דרך הפרדסים, למרות תנאי השטח הקשים. המח"ט שאל אותי אם אני יכול להמשיך במבצע, אמרתי לו שאני ממשיך בביצוע המשימה וביקשתי שיניחו לי עם שאלות ודיווחים כל הזמן" (עמוד 185), סיפר למחבר.

הכוח תקף את בתי המחבלים מכיוון לא צפוי

הכוח תקף את בתי המחבלים מכיוון לא צפוי. "היעדים פוצצו, כלי נשק ותחמושת הושמדו ולמחבלים היו לפחות שמונה הרוגים ופצועים נוספים. לכוח עמוס היו ארבעה פצועים קל ואחד בינוני. תוצאות הפשיטה הורגשו חודשים אחריה" (עמוד 190), כתב שמשי, משום שהמחבלים בלבנון השקיעו משאבים ניכרים במגננה ולא בהוצאה לפועל של פיגועים. 

11 שנים מאוחר יותר, פיקד ירון על משימה דומה, אך בהיקף גדול בהרבה, כאשר כמפקד אוגדה הוביל את עוצבת האש שנחתה מן הים במלחמת לבנון הראשונה, אחד המהלכים המורכבים ביותר שביצע צה"ל, בהצלחה רבה.

דוגמה אחרת למבצע כזה, שנחשף לראשונה, הוא מבצע "צעד מזרחי" ב-2005 גדוד שמשון במטרה להגן על היישוב נצרים. המג"ד, סא"ל אודי בן-מוחה, יוצא הקומנדו הימי שעשה את עיקר שירותו כקצין בחטיבת גולני, יזם מבצע שנועד לפגוע בחוליות מחבלים שנהגו לתקוף את היישוב והצירים המובילים אליו.

גדודו של בן-מוחה חדר בלילה לפרוורי השכונות הדרומיות של עזה והתמקם מבלי שהתגלה במספר בתים השולטים על השטח. בבוקר, יזם בן-מוחה הונאה טקטית. כוח משוריין יצא מן היישוב נצרים ושימש כפיתיון בעבור חוליות נ"ט פלסטיניות. כאשר אלה יצאו להציב מארבים לטנקים ירו בהם כוחות הגדוד. "הצלפים והקלעים שארבו להם בקומות העליונות היו מדויקים מאוד ולכל כדור הייתה כתובת" (עמוד 41). גדוד שמשון בפיקודו, פגע והרג מחבלים רבים ונסוג מבלי שהיו לו נפגעים.

הגורם העיקרי לתחושת ההחמצה במלחמת לבנון השנייה הוא הססנות

קשה להתווכח עם הטענה של שמשי וחיזוק לה ניתן למצוא במאמר שפרסם בשעתו ב"מערכות" תא"ל אחר, גיורא סגל, שבו קבע שהגורם העיקרי לתחושת ההחמצה בנוגע להישגי צה"ל בקרב היבשתי במלחמת לבנון השנייה, הוא הססנות והיעדר יוזמה מצד פיקוד הצפון.

לטענתו, "לפיקוד הצפון הייתה משימה, היו משאבים, והייתה יכולת מבצעית. המרוץ אחר קבלת אישור מבצעי של הרמה הממונה לתוכנית שכבר איבדה את הרלוונטיות שלה, לא אפשר לפיקוד להפעיל ביעילות את הכוחות שעמדו לרשותו. פיקוד הצפון צריך היה להתאים את התוכנית לנסיבות שהשתנו.

אין מדובר בפעולה חריגה. במלחמות קורה לא פעם שפיקוד מרחבי חייב לבצע התאמות כאלה על דעת עצמו, בלי לערב את הרמה שמעליו. יותר מכך: המטכ"ל זקוק לעיתים קרובות לפיקודים עצמאיים שמבינים מהי המטרה וחותרים להשיגה בלי להמתין לאישורים על כל צעד ועל כל יוזמה". 

הדבר משמעותי במיוחד במלחמה נגד ארגונים דוגמת חיזבאללה וחמאס, המשלבים באופן היברידי בין מרכיבי טרור וצבא סדיר, שבה, כפי שכתב סגל, "התוצאה ביבשה היא המפתח לתוצאה הכוללת".

הספר, כמו ספרים קודמים בסדרה, כתוב בשפה פשוטה וישירה, שמבארת ומבהירה לקורא את הקרב הטקטי ואת מסקנותיו של המחבר. בסוף כל פרק סיכם המחבר את הקרב והביא ניתוח של פעולות כוחות המשנה לאור הדילמות הערכיות והקרביות שבפניהן עמדו המפקדים והלוחמים.

מנגד, אף שהספר מרתק, הרי שסגנונו של המחבר דומה יותר לנוסח כתב צל"ש בצה"ל וחסרה בו המחשה של האפשרות שנקיטת יוזמה שמתבססת על קריאת שטח ומצב לא נכונה עלולה להוביל לשגיאות בשדה הקרב ואף לתבוסה.

לעשות זאת נכון ולא רק בשם התעוזה לבדה

היוזמה היא הגורם המשפיע ביותר על ההצלחה בשדה הקרב, (מקור: אתר "עברית").

הגנרל הנאצי ארווין רומל, ששימש כמפקד פלוגת חי"ר מצטיין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, כתב בספרו "חיל רגלים תוקף" (הוצאת משרד הביטחון, 1953) כי "יש להבחין בין העזה טקטית ואופרטיבית לבין משחק־הפקר. מבצע נועז הוא זה אשר יש בו סיכוי להצלחה, ויחד עם זאת הוא משאיר בידי המפקד, גם במקרה של כישלון, כוח המספיק לטיפול בכל מצב שיתהווה. משחק מופקר, לעומת זאת, הוא מבצע אשר לא יוליכך אלא אל אחד מהשניים: אל הניצחון, או אל השמדת כוחותיך אתה" (עמוד 43).

כדאי שמפקדי צה"ל יוסיפו לחנך את פקודיהם ליזום ולהעז, אך האתגר, כמאמר רומל, הוא לעשות זאת נכון ולא רק בשם התעוזה לבדה.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 14.04.2019)
מודעות פרסומת

השוטרים של השטחים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לוחמי חטיבת כפיר פועלים כבר מעל לשני עשורים בשטחים כ"משמר גבול משודרג" ● הרבה אחרי שהסערה סביב פרשת הירי בחברון תיגמר החטיבה עוד תישאר שם.

תג חטיבת כפיר

תג חטיבת כפיר, (מקור: ויקיפדיה).

הסערה הציבורית סביב פרשת הירי בחברון ממאנת לגווע. בין הדיונים על טוהר הנשק ל"סיבוב" שעושים על הפרשה פוליטיקאים מימין ומשמאל, מצויה חטיבה אחת שבטרם האירוע, וככל הנראה גם הרבה אחרי שבישראל ישכחו ממנו כליל (לציבור בישראל יש זיכרון של דג זהב, אסון הכרמל, "צוק איתן" ואירועים נוספים נשכחים כלא היו), תהיה במוקד החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, מתמודדת עם האינתיפאדה השלישית ועם מורכבות הולכת וגוברת. חטיבת כפיר הוקמה ב-2005 כשהיא מאגדת בתוכה את "גדודי ה-90", גדודי חי"ר ממוכן ייעודיים לתעסוקה מבצעית בשטחים שנוצרו בראשית שנות התשעים. עיקר פעילותה מתרחש בשטחי יהודה ושומרון.

העובדה שלוחמיה עושים את עיקר שירותם בשטחים יוצרת בעבורם זהות בעייתית. בעימותים בזירות הדרום והצפון הם אינם לוקחים חלק ומנגד הם נדרשים למבחן יום-יומי בסיטואציות ודילמות לא פשוטות בלב הערים הפלסטיניות. במקביל החטיבה מקיימת פעילות מבצעית שוטפת ללוחמה בטרור הכוללת מעצרים וסיורים. לוחמי החטיבה מצאו עצמם גם בלב אירועי הטרור של האינתיפאדה השלישית, ובכלל זה ניסיון פיגוע הדקירה שהסתיים בירי המיותר במחבל הפצוע בחברון.

שוטרי השטחים

עם הקמת החטיבה שאפו מפקדיה להפוך אותה לחטיבת חי"ר זהה לאחיותיה, וזאת למרות שהיא מאגדת בתוכה יותר גדודים מן החטיבות המקבילות. הפיקוד הבכיר של הצבא התייחס לכך באופן אמביוולנטי. מצד אחד אפשרו בצה"ל לגדודי החטיבה להתאמן במתאר צפוני ואף לבצע לעתים תעסוקה בגבול לבנון וברצועת עזה, אולם מצד שני טרם הוקם בחטיבה גדוד סיור כפי שישנו בחטיבות המקבילות. הקמתו תהווה חותמת כשירות לחטיבה ככוח מתמרן לעימותים. מפקדי החטיבה לאורך השנים, כמו גם הפיקוד הבכיר של זרוע היבשה, ניסו להתמודד עם הדימוי הבעייתי של החטיבה כ"שוטר שטחים" (באחד המאמרים לאחרונה תוארו אנשיה כ"משמר גבול משודרג").

במטרה לשדרג את רמתה של החטיבה פיקדו עליה מיטב מפקדי השדה של צה"ל. המח"טים אודי בן-מוחה ואורן אבמן, יוצאי גולני, השקיעו מאמצים רבים בטיפוח גאוות יחידה בחטיבה ("הכפירים טובים יותר", כמאמר אבמן). מח"ט אחר, איתי וירוב, יוצא הצנחנים שפיקד בהצלחה על חטיבת מילואים במלחמת לבנון השנייה, עסק בעיקר במתן גיבוי לאנשיו נוכח הפעילות השוחקת וגם התעקש על שילוב גדוד מן החטיבה במבצע "עופרת יצוקה". וירוב התפרסם כאשר העיד לטובת קצין בחטיבה שהואשם כי במהלך פעילות מבצעית בשומרון הכה עצור פלסטיני. במהלך עדותו הצהיר וירוב כי המצב בשטח סבוך ומחייב שיקול דעת משום ש"בסיטואציה אחת מכה היא עבירה חמורה, ובסיטואציה שנייה היא חלק אינטגרלי מביצוע המשימה." בשל הדברים נזף אלוף פיקוד מרכז, גדי שמני, במח"ט ואף נפתחה חקירת פצ"ר בעניינו (שנסגרה כעבור שנה לאחר שנקבע כי אין בפעולותיו דופי). וירוב מצידו, רק רצה לתת גיבוי לאנשיו שנדרשים לפעול במרחב פעולה אפור, הרבה פחות ברור מזה שבפעילות קרבית מובהקת, שבו, כפי שהגדיר זאת פעם אחד ממפקדי חטיבת חברון, אמצעי הלחימה העיקרי הוא השכל הישר.

 אל"מ גיא חזות, היום מח"ט כפיר, בעת שפיקד על חטיבת יהודה (צילום" דו"צ).

אל"מ גיא חזות, היום מח"ט כפיר, בעת שפיקד על חטיבת יהודה (צילום: דו"צ).

כמו רוב מפקדי החטיבה גם מפקדה הנוכחי, אל"מ גיא חזות, העביר את הקריירה הצבאית שלו במקומות אחרים. הוא התגייס לצנחנים ושימש במגוון תפקידי פיקוד בחטיבה בשנים שצה"ל החזיק ברצועת הביטחון בלבנון. בין היתר היה מ"פ פלוגת הנ"ט החטיבתית, באותן שנים ממובילות הטבלה המבצעית בלבנון, שנייה רק ליחידת אגוז. כמפקד גדוד 202 באינתיפאדה השנייה התבטא באומץ כנגד תושבי ההתנחלות יצהר שפעלו באלימות כנגד חייליו (ואף תקף את אלוף פיקוד המרכז דאז, יאיר נוה, על שלא גיבה אותו ואת פקודיו מולם). בהמשך שימש כסגנו של הרצי הלוי בצנחנים ב"עופרת יצוקה", כמח"ט חברון וכמפקד חטיבת צנחנים במילואים. עכשיו הוא שוב בחברון, הפעם כמח"ט כפיר.

יש מי שמצדיק את הירי ומגבה את היורה

הסערה התקשורתית סביב פרשת הירי בחברון כללה בתוכה התייחסויות רבות מצד מפקדים בכירים במילואים, נבחרי ציבור וגם "גיבורי מקלדת" הפועלים ברשתות החברתיות. חלק ממפקדי העבר של צה"ל נחלצו לתמוך בקו השקול והאחראי שמובילים שר הביטחון והרמטכ"ל. חלקם, אף שגינו את הירי, טענו שאין לשפוט את החייל שנשלח לפעול בגזרה מורכבת. אך היו גם כאלו שמצאו את הירי מוצדק. ח"כ סמוטריץ' למשל, התרפק בעמוד הפייסבוק שלו בגעגועים על הימים שבהם סיסמת חטיבת הצנחנים (שניסח המח"ט דאז, האלוף במיל' ישראל זיו) קבעה שמטרת הצנחן היא "לחתור למגע עם האויב להורגו ולנצח בקרב". סמוטריץ', יש לומר, לא שירת בחטיבה (או ביחידה לוחמת). הוא גם בחר שלא לציין שזיו, כצוער בקורס קצינים בעת מבצע ליטני, הוציא במכות מא"ג מידי מקלען שירה על שני זקנים משום שלדבריו "סכינאי, דבר ראשון שהוא חייב לדעת זה מה ראוי להיחתך ומה לא".

לפני כעשור פרסם אל"מ חזות מאמר בביטאון הצבאי "מערכות" אודות האתגר שבלחימה בטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה, תוך שמירה על ערכי צה"ל והחברה הישראלית. "הניצחון על הטרור והכרעתו בוא יבואו", כתב אז. "השאלה היא באיזה מחיר. אם זה יהיה במחיר השחתתם של החברה הישראלית בכלל ושל לוחמי צה"ל בפרט, יהיה זה ניצחון בקרב אך הפסד במערכה". חזות חתם את מאמרו בתחזית אופטימית על-פיה לחברה בישראל ישנם לא רק עוצמה צבאית אלא גם את "העוז והרוח להשיג ניצחון מוסרי שיביא לניצחון גם במערכה". לאור התגובה הציבורית לפרשת החייל נשאלת השאלה האם המח"ט לא היה אופטימי מדי.