"חיסול סולימאני ועסקת המאה – פוטנציאל לתפניות אסטרטגיות" | מאת גל פרל פינקל

בשבוע שעבר אמר ראש אגף מבצעים, אלוף אהרון חליוה, כי המערכה בין המלחמות לא נגמרה וכי התכנית הרב-שנתית "תנופה" תשים את הצבא במקום אחר בנוגע למוכנות, גם של כוחות היבשה. אבל ישנם סימני שאלה סביב התכנית כולה. גם את ההנחה שכלל השחקנים בזירה האזורית שואפים להימנע ממלחמה של ממש – מוטב לקחת בערבון מוגבל. 

בשבוע שעבר, חתמה את הכנס הבינלאומי השנתי ה-13 של המכון למחקרי ביטחוו לאומי (INSS) שיחה בין ראש המכון, אלוף (מיל.) עמוס ידלין, לבין האלוף אהרון חליוה, ראש אגף המבצעים בצה"ל אודות תהליכי בניין הכוח של צה"ל והן על האתגרים שעומדים בפני הצבא בהווה ובעתיד. לאורך השנים נחשב חליוה לקצין כריזמטי עם "פה גדול" שמושך אש. הפעם נראה שבחר את תשובותיו בזהירות והשתדל שלא לעורר גלים. 

הוא עשה את רוב שירותו בצנחנים. הוא היה מ"מ בפשיטה שהוביל המח"ט שאול מופז על בסיס החזבאללה בכפר מיידון שבלבנון. חליוה, שרק חודש קודם לכן סיים את קורס הקצינים, פיקד במבצע על כוח חסימה שבודד את הכפר. הכוח בפיקודו זיהה שני מחבלים שהסתתרו מאחורי שיח. "זה נגמר בזה שפתחנו באש מטורפת לתוך השיח והרגנו אותם", סיפר לימים. למרות שהפשיטה המוצלחת היתה פרק חשוב בחייו הצבאיים, גם רמת החיילות הגבוהה, והתעוזה שהפגינו פעילי החזבאללה הותירו עליו רושם חזק. 

כמ"פ השתתף בפשיטה הגדודית הכושלת על מאחזי חזבאללה בכפר יעטר ופיקד על גדוד 202 בלחימה בצומת איו"ש באירועי יום הנכבה בשנת 2000. בהמשך פיקד על בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים (שם היה גם המג"ד שלי) והשלים ארבעה תפקידי מח"ט, ובהם פיקוד על בית הספר לקצינים ועל חטיבת הצנחנים הסדירה.

הוא שימש כמפקד עוצבת האש ועמד בראש חטיבת המבצעים של צה"ל בעת מבצע "צוק איתן". כראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בתקופת הרמטכ"ל איזנקוט הוביל חליוה מהלך לטיפול במשבר הימ"חים והנגדים עליו הצביע נציב קבילות חיילים דאז, אלוף (מיל.) יצחק בריק. במטה הכללי של הרמטכ"ל אביב כוכבי הוא משמש כראש אגף המבצעים, שהינו למעשה האלוף השני בחשיבותו לאחר סגן הרמטכ"ל.

לישראל צפוי עשור סוער

בשיחה, שאל האלוף (מיל.) ידלין כיצד צה"ל מתמודד עם ההתבססות האיראנית בסוריה, בהתחשב בכך שקצב הפעולות של צה"ל בסוריה ירד ובכך שהאיראנים הולכים ומעתיקים את פעילותם למדינות שבהן מורכב יותר לצה"ל לפעול, עיראק ולבנון.

"הפרסים אכן המציאו את השח, אבל אני פגשתי לא מעט יהודים שלמדו איך נותנים מט", השיב חליוה וציין שהמב"מ (המערכה בין המלחמות) רחוקה מסיום. "צה"ל ממשיך גם בשנה האחרונה, בכל העוצמה ובכל הכלים, רובם נסתרים מן העין, וטוב שכך, למנוע התבססות איראנית במרחב", אמר. אך ישנם, הוסיף, אינטרסים ושחקנים נוספים שיש לקחת בחשבון ובהם הרוסים והאמריקנים. 

לתפיסתו, "גם סיכולו של סולימאני על ידי ארצות הברית של אמריקה בתחילת חודש ינואר, וגם ההכרזה על עסקת המאה, הם שני אירועים עם פוטנציאל משמעותי לתפניות אסטרטגיות, ולזה צה"ל נערך". אם אירועים אלו, העיר, מלמדים משהו על העשור הקרוב צפוי לישראל עשור סוער.

ידלין, טייס קרב שלקח חלק בתקיפת הכור בעיראק ב-1981 ושימש כראש אמ"ן, ציין שלאור פרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין איראן עלולה "לזחול" לעבר ייצור נשק גרעיני ושאל האם צה"ל מוכן, כברירה אחרונה, להתמודד עם הגרעין האיראני? "אם נדרש לכך, נדע לעשות את זה", אמר חליוה ולא יסף. 

חליוה מצדו, שאל האם המכון צפה מראש את חיסולו של גנרל קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס האיראני? ידלין הודה שהמכון, כמו גם אמ"ן, לא צפו מראש את האפשרות הזו, וציין שאמנם יתכן והיה צריך לבחון מחדש האם התפיסה לפיה האמריקנים עוזבים את המזרח התיכון וידם של האיראנים על העליונה, עדיין רלוונטית.

להערכתו מוטב עדיין "לא להפוך את התפיסה הזו", שכן צריך לראות אם חיסול סולימאני מלמד על נכונות אמריקנית מתמשכת להפעיל כוח במרחב. בינתיים עוד מוקדם לקבוע. 

היבשה תדע לתמרן להיכן שתידרש?

"אני חתום על כל התכניות האופרטיביות של צה"ל, בכל זירת המלחמה בחזיתות השונות. בכל התכניות האלה יש פעולה ממשית, אמיתית, מתמרנת של כוחות היבשה. אני אומר לך כאן, עוד פעם… לא רוצה להישמע, חלילה, שחצן, יהיו לעניין הזה מחירים, לפעמים מחירים כבדים. מלחמה היא דבר לא נעים בכלל, ושני הצדדים משלמים בו מחירים. אבל אני אומר בצורה ברורה, כוחות היבשה מוכנים עכשיו לבצע את המשימות שלהם", השיב חליוה לשאלתו של ידלין אודות מוכנות כוחות היבשה של צה"ל. 

האם יש פערים? בוודאי, הוסיף חליוה. תמיד יהיו. לדבריו, גם מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין, לו היה נשאל, היה מצביע על כך שמסוקי הסער של החיל, בדגש על מסוקי היסעור, מיושנים, ועל מחסור בחימושים שונים. וגם בביתו שלו, אמר, "יש רטיבות באחד הקירות, ובאיזה מקום בטיח צריך להחליף איזה ידית בדלת. אותו דבר ביבשה ואותו דבר בכל צה"ל כולו, בגלל זה בונים תכניות רב-שנתיות". 

לדבריו, שבאו על רקע הביקורת שהשמיע האלוף (מיל.) בריק אודותיה, התכנית רב-שנתית (תר"ש) "גדעון", שהוביל הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, שיפרה בצורה משמעותית את כוחות היבשה, אך עדיין קיימים פערים במוכנות וכשירות הכוחות. 

בהקשר הזה הוסיף, תר"ש "תנופה" שמוביל הרמטכ"ל כוכבי, אמורה להביא ליבשה חיזוק משמעותי, במטרה להשיג במלחמה הבאה ניצחון מהיר יותר, במחירים נמוכים יותר. אבל גם כיום, הדגיש חליוה, "בתור אחד שעסק בחלק מהתכניות אתמול, היבשה תדע לתמרן להיכן שהיא תידרש, להכריע את האויב שהיא תפגוש בדרך ולהביא לתוצאה הרצויה עבור הביטחון של מדינת ישראל".

צה"ל, ציין, כבר החל ליישם את תר"ש "תנופה", שכוללת תפיסה אחרת, שיטות לחימה חדשות ושיטות אימונים חדשניות, ומביאה "כושר התקפי וקטלניות אחרות ליבשה ולצה"ל כולו".

כיצד שיטות הלחימה והאימונים הללו, שכוללות בתוכן את ביטול התרגילים החטיבתיים והתמקדות בעיקר בתרגילי גדודים ופלוגות, יהפכו את החטיבות הללו לכשירות יותר ללחימה, נותר עוד לראות. ניסיון העבר מראה שחטיבות שלא נהגו להתאמן, בשטח, כמסגרת מתמרנת, בטרם לחימה, השיגו תוצאות פחות טובות כשזו התרחשה. 

לאחרונה פורסם ששר הביטחון, נפתלי בנט, אישר את מתווה התר"ש, אך בשל המציאות הפוליטית כל אישור לתכנית הינו ריק מתוכן. ממשלת המעבר אינה יכולה להעביר חוק תקציב, וללא מסגרת תקציבית ברורה התכנית עלולה ללכת בעקבות אלו שנכתבו בכהונתו של בני גנץ כרמטכ"ל. צה"ל, אמר גנץ ב-2013, יכול לתת לעצמו "ציון טוב בתכנון תר"שים". המימוש, כתוצאה מהקיצוץ התקציבי שנבע מהמחאה החברתית, היה סיפור אחר לגמרי. 

לא בטוח שהצד השני רוצה לחזל"ש

חליוה התייחס למשחק מלחמה שעסק בתרחיש הסלמה בזירה הצפונית שנערך במכון, והזכיר כי המנהלת של המשחק לא הצליחה להניע את השחקנים השונים, בהם חזבאללה, איראן, וסוריה, להחריף את התגובה שלהם מול ישראל לכדי מלחמה של ממש. כל הצדדים חתרו לסגירה מהירה של סבב ההסלמה וחזרה לשגרה.

הסיבה לכך לתפיסתו, היא הבנתם את פערי העוצמה בינם לבין ישראל, ואת חוסר התוחלת במלחמה מולה. במידה ויתרחש עימות, אמר חליוה, "התוצאה צריכה להיות כזאת, שבקצה שלה האויב מרחיק במספר שנים רב את הרצון שלו להילחם איתנו". 

פרשנית "ידיעות אחרונות", שמרית מאיר, מתחה השבוע בטוויטר ביקורת על הערכה זו וציינה, כי "יש אצלנו נטייה כרונית להניח שהצד השני רוצה לחזל"ש (לחזור לשגרה, גפ"פ). השלכה קלאסית". אנו משיתים על הצד השני את המניעים, התפיסות והרצונות שלנו, וכלל לא בטוח שזה מה שהאויב רוצה וחושב.

די להיזכר בהצהרות אמ"ן ב"צוק איתן" אודות סיומה הקרב של המערכה, שהתנפצו לרסיסים בכל פעם שחמאס בחר לחדש את הלחימה ולהפר את הפסקת האש, בכדי להבין שסבב הלחימה הבא עשוי להיות ארוך מהצפוי.

נושא אחד שבו השיחה כמעט שלא עסקה היה הנושא הפלסטיני. חליוה נשאל על מוכנות הצבא להשלכות של "עסקת המאה", אותו מתווה לפתרון הסכסוך שפרסם הנשיא טראמפ לפני כשבוע, אולם הסתפק בתשובה עמומה, בנוסח זו שנתן בנושא התקיפה באיראן.

רצועת עזה, שם מזהה הצבא כבר זמן מה הזדמנות להשגת הסדרה או רגיעה, לא עלתה בשיחה כלל. נראה כי למרות הערכות אמ"ן בדבר הסדרה אפשרית, החמאס מוסיף להעלות את גובה הלהבות בניסיון לסחוט מישראל ויתורים נוספים. הבלונים, הרקטות וניסיונות החדירה של חוליות מחבלים, הם בעצם כלים במשא ומתן.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 05.02.2020)

משחק הכיסאות 2.0 | מאת גל פרל פינקל

השבוע מינה הרמטכ"ל כוכבי שורה של קצינים לתפקידי מפתח, שזהותם מלמדת על החשיבות שהוא רואה לזרוע היבשה ולתמרון הקרקעי. 

השבוע החליטו הרמטכ"ל כוכבי וראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, על מינוי האלוף הוותיק, יואל סטריק, לתפקיד מפקד זרוע היבשה. זהו מינוי נכון, שמלמד על החשיבות שרואה הרמטכ"ל לשדרוג וחיזוק זרוע היבשה, שכן אף שבמהלך כהונת הרמטכ"ל איזנקוט התקיים בניין כוח משמעותי ששיפר את כשירותה המבצעית, הרי שטענות שהעלה נציב קבילות החיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק, מלמדות שנדרשת עוד עבודה רבה בכדי לגשר על הפערים הרבים במוכנות הכוחות ליום פקודה. כבר נכתב כאן שהאינדיקציה לחשיבות תחום מסוים נמדדת במשאבים שמוקצים לו ובאנשים ששמים לעמוד בראשו. מינוי סטריק, שזה יהיה תפקידו השלישי כאלוף ומאחוריו קריירה ארוכה במהלכה פיקד על חטיבת גבעתי, אוגדת הגליל ופיקוד הצפון, מהווה אפשרות לשינוי, אך הוא יהיה חייב לבוא, כפי שציין יואב לימור ב"ישראל היום" עם הבטחה לסמכויות, תקציבים וגיבוי ותמיכה מצד הרמטכ"ל.

מימין: הרמטכ"ל גנץ ומח"ט הצנחנים ברעם בתרגיל חטיבתי, 2011, (צילום: דו"צ).

מחליפו של סטריק בפיקוד הצפון יהיה האלוף אמיר ברעם (שהיה מג"ד שלי בצנחנים, והערכתי מאוד). זירת לבנון מוכרת לו היטב משנים ארוכות של לחימה. לפני כ-25 שנים, פיקד ברעם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים במבצע מורכב בסמוך לכפר מזרעת כפרה בלבנון, במהלכו הכווין הכוח מסוקי קרב שפגעו והרגו ארבעה מחבלי חזבאללה. כמה שנים מאוחר יותר הוזעק ברעם לפקד על הסיירת החטיבתית, לאחר שמפקדה איתן בלחסן נהרג בהתקלות בדרום לבנון. ברעם שיקם את הפלוגה ואף הספיק להוביל את לוחמיה בהתקלות מוצלחת עם מחבלים, זמן קצר לפני שנסוג צה"ל מלבנון. באינתיפאדה השנייה פיקד על גדוד 890, ובהמשך פיקד על יחידת מגלן, חטמ"ר שומרון, חטיבת הצנחנים הסדירה ושתי אוגדות. ברעם, פקוד ותיק של הרמטכ"ל עוד מהתקופה שבה האחרון היה מפקד פלוגה בצנחנים, צפוי להיות חבר חשוב במטכ"ל של כוכבי. שלא כמו חלק מבכירי מערכת הביטחון, ברעם הוא חסיד של התמרון היבשתי. "אני אוהב את כיפת ברזל, אבל בסוף היא תמצה את עצמה. מגיע השלב שבו כל כיפה צריכה פטיש לידה. ואז נצטרך לשלוף מהזיכרון את מה שעשינו בחומת מגן", אמר בשעתו בראיון ל"הארץ". במקרה של מערכה בלבנון יידרש ברעם לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף. סטריק יהיה האיש שיידרש עכשיו לסגור את פערי הכשירות ולוודא שכוחות היבשה יהיו כשירים ונכונים לבצע אותו. 

שני קצינים נוספים שקודמו בסבב המינויים הם התא"לים איתי וירוב ויהודה פוקס, שיתמנה לנספח צה"ל בארצות הברית. וירוב, שפיקד בהצלחה על חטיבת צנחנים מילואים בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת עזה, יחליף את ברעם כמפקד המכללות הצבאיות. פוקס, שפיקד על חטיבת הנח"ל והחליף את וירוב באוגדת עזה, הוא קצין מוכשר, אבל מוטב היה שהנציג הביטחוני הבכיר ביותר לבעלת הברית האסטרטגית של ישראל לא יהיה אלוף בתפקיד ראשון, מוכשר ככל שיהיה, שחסר ניסיון במטה הכללי ובקומה האסטרטגית של המדינה. 

מודל מופז

לפני 16 שנים פרסם העיתונאי אביחי בקר (בעצמו גולנצ'יק) כתבה ב"הארץ" אודות האלוף, לימים הרמטכ"ל, בני גנץ לרגל מינויו לתפקיד אלוף פיקוד הצפון. "איכשהו קרה שכל הקצינים שהתקבצו סביב שולחן הישיבות של מח"ט הצנחנים אל"מ מופז מפקדים היום על כל הגזרות הרגישות והחשובות ביותר של צה"ל", כתב בקר. דוגמאות לא חסרו לו: מפקד אוגדת איו"ש היה יצחק "ג'רי" גרשון, שהיה מפקד גדוד 202 בחטיבה ולחם תחת מופז בפשיטה החטיבתית על מעוז החזבאללה במיידון, מפקד אוגדת הגליל היה מאיר כליפי, קצין האג"ם החטיבתי באותה פשיטה. ישראל זיו פיקד על גדוד 50 באותה עת ובמקביל פיקד גנץ עצמו על 890. "איך שלא בוחנים את התופעה, מתעוררת תהייה כיצד כל החוכמה והמקצועיות הצבאית נובעות ממקור אחד בלבד – חטיבת הצנחנים של מופז", נכתב שם.

עם מינוי כוכבי לרמטכ"ל שבה ועלתה התהייה הזו, שכן סביב שולחן המטכ"ל שלו יושבים שלושה אלופים ששירתו תחתיו כמפקדי גדודים: אמיר ברעם, מפקד המכללות, אהרון חליוה, ראש אגף מבצעים, ומיקי אדלשטיין, נספח צה"ל בארה"ב. אליהם מצטרף בקרוב, כאמור, איתי וירוב ששימש כמפקד בסיס האימונים החטיבתי תחת כוכבי (וזה לא שאין במטכ"ל צנחנים נוספים כמו הרצי הלוי ומוטי ברוך, שלא שירתו תחתיו). על פניו, קודמו מפקדים ראויים לתפקידים שבהם יוכלו להביא את יתרונותיהם וניסיונם לכלל מימוש מיטבי, אבל בכדי למנוע את הסיכון שסביב שולחן המטכ"ל ישבו אנשים שחושבים באופן דומה, כי צמחו באותו בית גידול, מוטב שבמינויים הבאים יינתן מקום גם למי שצמחו בשריון, בתותחנים ואולי אף בהנדסה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 19.02.2019) 

 

"התשובה הכנה ביותר היא שאין לי מושג" | מאת גל פרל פינקל

החלטת הנשיא טראמפ להסיג את הכוחות האמריקנים מסוריה התקבלה בקרב הפיקוד האמריקני הבכיר בפליאה, כשמשמעותה לא ברורה להם. ישראל, שאכן מקבלת סיוע כלכלי נדיב מאוד, כמאמר הנשיא, תצטרך פשוט להסתדר עם הסתלקותם הפתאומית מהזירה. 

מפקד חיל הנחתים, גנרל רוברט נלר, ביקר השבוע כוחות צבא אמריקניים המוצבים באפגניסטן. אחד מחייליו שאל אותו מה משמעות ההחלטה להסיג את הכוחות האמריקניים מסוריה, עליה הורה לאחרונה הנשיא טראמפ, עבור הכוחות בשטח. "זו באמת שאלה טובה, והתשובה הכנה ביותר היא שאין לי מושג", השיב הגנרל. נלר, שעשה את עיקר שירותו ביחידות החי"ר של הנחתים, ענה כמו שמצופה מקצין נחתים, בלי להתייפייף ובלי לנסות "למרוח" את אנשיו. אבל אסטרטגיה סדורה היתה טובה יותר.

הכוחות האמריקניים בשטח סוריה, כ-2,000 חיילים בסך הכל (ובהם אנשי כוחות מיוחדים, מדריכים ויועצים לכוחות מיליציה מקומיים, קציני טיפול באוכלוסייה, יחידות רפואה ועוד), היוו נדבך חשוב במאמציה של ישראל לבלימת ההתפשטות האיראנית מערבה משטחה, עבור בעיראק וסוריה, ועד ללבנון. גם הצמרת הביטחונית האמריקנית, ובראשה מי שכנראה היה האיש עם הניסיון הביטחוני הרב ביותר בוושינגטון, שר ההגנה ג'יימס מאטיס, ראתה את נוכחות הצבא האמריקני בשטח, כחיונית למאמץ לבלום את איראן. הנשיא האמריקני לעומת זאת, חשב אחרת ובהינף יד הורה על הסגת הכוחות. כשנשאל על כך השבוע, בעת שביקר במפתיע כוחות צבא אמריקניים בעיראק, ציין הנשיא טראמפ בפשטות "שישראל מקבלת מאיתנו כל שנה 4.5 מיליארד דולר. הם יסתדרו".

מימין: שר ההגנה מאטיס והנשיא טראמפ, (מקור: ויקיפדיה).

שר ההגנה מאטיס, מצדו, בחר להתפטר בעקבות ההחלטה הזו. מאטיס, אולי אחד הגנרלים הבולטים ביותר בצבא האמריקני ב-30 השנים האחרונים, שהצטיין בכל תפקיד בחיל הנחתים, ובכלל זה כמג"ד חי"ר במלחמת המפרץ ב-1991 וכמפקד דיוויזיה בפלישה לעיראק ב-2003, היה המינוי החשוב והמוצלח ביותר שביצע טראמפ מאז נכנס לתפקידו, ושימש כמבוגר האחראי בממשל, במיוחד לאור מינוי אישים בעלי דעות ניציות וקיצוניות לתפקידים בכירים. אבל כבר מעל חצי שנה שתלויה מעל ראשו חרב פיטורין, בשל שורה ארוכה של אי-הסכמות עם הנשיא והיועצים החביבים עליו. סוריה והנסיגה ממנה אמנם היוו את "הקש ששבר את גב הגמל" אבל היו גם מחלוקות נוספות, ובהן המדיניות ביחס לצפון קוריאה לאחר שמנהיגה קים ג'ונג-און הסכים לדון בפירוק מנשק גרעיני, החלטת הנשיא לדלל עוד יותר את הכוח האמריקני באפגניסטן ובחירת יושב ראש המטות המשולבים הבא.

בסוגיה האחרונה ביקש מאטיס למנות את ראש המטה של חיל האוויר של ארצות הברית, גנרל דייוויד גולדפיין, שמוכר היטב למקביליו בחיל האוויר הישראלי, למחליפו של יו"ר המטות המשולבים הנוכחי, גנרל הנחתים ג'וזף דנפורד. על-פני גולדפיין, טייס קרב עתיר ניסיון שכמפקד טייסת F-16 הופל מעל סרביה, בעת "מבצע כוח מאוחד" ב-1999, וחולץ בטרם נלקח בשבי הכוחות הסרבים, העדיף הנשיא טראמפ את ראש מטה הצבא האמריקני, הגנרל מארק מילי. הגנרל, צנחן ואיש כוחות מיוחדים שנחשב למפקד חריף ומנוסה (שגם צבר תארים אקדמיים מפרינסטון וקולומביה), עשה ככל הנראה רושם חיובי על הנשיא והוביל לאחד המקרים הבודדים שבהם הנשיא בחר מועמד שאינו ניצי, קיצוני או שנוי במחלוקת. אם יאשר הסנאט את מינויו של מילי, ימצא הרמטכ"ל הישראלי הבא, אלוף אביב כוכבי, כי מקבילו האמריקני בוושינגטון מגיע מרקע צבאי ואקדמי דומה. לנשיא, ציין מאטיס, מגיע שר הגנה שיסכים עם דעותיו. יתכן. אבל מוטב היה שהנשיא ישמור את שר ההגנה היוצא שלו, שכן ניסיונו, רוחב ראייתו ועומק מחשבתו יכלו לשמש לו משענת טובה בהרבה מזו שאומרי ההן והבדלנים שליקט סביבו.

ישראל תסתדר

לנוכחות ארצות הברית בסוריה היתה חשיבות רבה עבור ישראל, ממגוון סיבות. ראשית משום שלכוחות, בדגש על אלו המוצבים בבסיס שבטאנף, הסמוך לגבול סוריה עם עיראק וירדן, היתה משמעות הן של חסם פיסי שמבודד ומונע מכוחות איראניים מעבר לסוריה, והן במישור ההרתעתי. כשארצות הברית "מסכנת את עורה" במשחק, במובן של ביטחון חייליה, היא מחויבת יותר לבלימת איראן. כשאין לאמריקנים שחקנים על המגרש הם מחויבים פחות. 

אין בנסיגה האמריקנית בכדי להפחית את המאמצים הישראליים לבלימת ההתפשטות האיראנית, להפך, אבל היא בהחלט סייעה. בארבע השנים האחרונות, בהובלת הרמטכ"ל איזנקוט, ובגיבוי ממשלת נתניהו, ניהל צה"ל מערכה ארוכה שכללה פעולות חשאיות וגלויות, כנגד התבססות איראן בסוריה. רגע השיא היה בתקיפה האווירית הרחבה שבמאי האחרון, במהלכה הותקפו מעל 50 יעדים בשטח סוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני. אולם מאז ספטמבר, כשהסורים הפילו מטוס ביון רוסי זמן קצר לאחר שחיל האוויר הישראלי תקף יעדים איראניים בלטקיה, השתררה מתיחות משמעותית עם רוסיה, שעד אז העלימה עין מהמדיניות התקיפה של ישראל. רוסיה השקיעה רבות בשמירה על משטר אסד, במטרה להקים לעצמה בסיס פעולה במזרח התיכון, ולאחר התקרית בה הופל המטוס נקטה שורה של צעדים במטרה להצר את צעדיה של ישראל, ובכלל זה מסירת מערכות הגנה אווירית מתקדמות מסוג S-300 לצבא הסורי.

משלחת צה"ל עם מקבליהם הרוסים, החודש במוסקבה, (צילום: דו"צ).

המדיניות הישראלית ההתקפית שמטרתה למנוע את התבססות איראן בסוריה, כמו גם את הגעתם של אמצעי לחימה מתקדמים לידי חזבאללה בלבנון, נמשכה אמנם, אך תוך משנה זהירות בכדי שלא "לדרוך על הרגליים" של הרוסים. יישום של המדיניות הזו, על-פי פרסומים זרים (ובהם פרסום של סוכנות הידיעות AP כי בכיר ישראלי אישר שישראל אכן ביצעה אותה), ניתן לראות בתקיפה האווירית שבוצעה השבוע סמוך לדמשק. בתקיפה הושמדו, על-פי הפרסומים בתקשורת, מבנים שבהם אוחסנו טילים מסוג "פאג'ר-5" איראניים. לאחרונה ביקרה ברוסיה משלחת צבאית שבראשה עמד ראש אגף המבצעים, אלוף אהרון חליוה, קצין צנחנים מנוסה. אף שהמשלחת מהווה צעד לשיפור התיאום הביטחוני בין ישראל לרוסיה, הרי שחשוב להבין שהנשיא הרוסי, ולדימיר פוטין, יגלה הבנה רק למה שלא יסכן את האינטרסים שלו בסוריה. האלוף (מיל') גיורא איילנד כתב השבוע, במאמר ב"ידיעות אחרונות", כי הרוסים, שמעוניינים לשלוט בסוריה "דרך ממשל הבובה של בשאר אסד, לא מוכנים לאפשר לאיראן להשתלט על סוריה כפי שהשתלטה על לבנון, ולכן הם ימשיכו להיות סובלניים לתקיפות ישראליות בתוך סוריה – כל עוד המטרות הן איראניות בלבד". 

ישראל, אם כן, מוצאת את עצמה מתמודדת מול מאמצי ההתבססות של איראן בסוריה (ומאמצי ההתעצמות של חזבאללה בלבנון) כשההבנה הרוסית לצרכיה פוחתת ואיתה במקביל גם הנוכחות האמריקנית בזירה. הרמטכ"ל איזנקוט ציין השבוע, בכנס לזכר הרמטכ"ל לשעבר, אמנון ליפקין-שחק, כי אף שהסגת הכוחות האמריקניים מסוריה היא אירוע משמעותי "לא צריך להפריז בו". יש בכך מן הצדק. ממשל טראמפ גם גילה הבנה לא מבוטלת לצרכי הביטחון הישראליים בשנים האחרונות, בין היתר בהחזרת הסנקציות על איראן. מנגד, מוטב שבירושלים יבינו כי הנשיא האמריקני הנוכחי מקבל החלטות מעכשיו לעכשיו, שאינן בהכרח עולות בקנה אחד עם הרוחות שנושבות מהפנטגון. כדאי לקחת גם את זה בחשבון. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 28.12.2018) 

 

נציב קבילות חיילים מזהיר מהיעדר שיח פיקודי מספק בין מפקדים לבין פקודיהם\ מאת גל פרל פינקל

השבוע פורסם דו"ח נציב קבילות חיילים שמצביע על ירידה במוטביציה של אנשי הקבע להישאר בצה"ל, במוכנות המערך תומך הלחימה למלחמה וכן על היעדר שיח פיקודי מספק בין מפקדים לבין פקודיהם. דו"ח שהוא קריאת חובה.

השבוע פורסם דו"ח נציב קבילות חיילים (נקח"ל), האלוף במילואים יצחק בריק. הנציב ציין כי במהלך הביקורים והשיחות שערך בשנה האחרונה ביחידות צה"ל, הצטיירה לפניו תמונה קשה באשר להשלכות האפשריות של הקיצוצים הרוחביים שהתקיימו בחלק ממערכי היבשה והוא אינו משוכנע שמפקדי הצבא מודעים למצב במלואו. הפערים שזיהה אינם ברמה האסטרטגית אלא ברמה הטקטית. שם, בחלק מיחידות השדה של צה"ל מצא בריק "שבחלק מהנושאים יש "חזרה לאחור", תוך אי-התחשבות בלקחי מלחמות ישראל, פעילות מבצעית ושגרה". בריק, שפרש מצה"ל ב-99' לאחר ששימש כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד גיס, מבוגר מאלופי צה"ל בשלוש מלחמות וחצי. בעוד שחלקם (אולי) לחמו בלבנון הראשונה הרי שהוא עצמו כבר לחם, כמפקד טנק באוגדת שרון, במלחמת ששת הימים. על האופן שבו פיקד על פלוגת שריון במלחמת יום הכיפורים, הוענק לו עיטור העוז. הוא מביא אתו לתפקיד ראייה אחרת, שכוללת בתוכה גם שורה ארוכה של לקחים שבצה"ל הספיקו לשכוח.

משבר במערך תומך הלחימה

נציב קבילות החיילים, אלוף (מיל') בריק (צילום: ד"צ).

אף שהוא מודע לכך שמתקיימים כעת בצה"ל תהליכי שינוי עמוקים הכוללים את מימוש התכנית הרב-שנתית "גדעון" (תר"ש), הרי שלטענת הנציב, אחת ההשלכות שלהם ושל שינויים ורפורמות שקדמו להם, היא תחושת חוסר ודאות קשה בקרב אנשי הקבע בתפקידים תומכי לחימה (תומכ"ל) ומנהלה, בין היתר בעקבות פיטורי כ-6,000 אנשי קבע בשנים האחרונות. אף שהוא אינו מטיל ספק בחשיבות התר"ש, מציין בריק שקיצוץ תקנים רבים הביא גם לכך שביחידות מחסני החירום (ימ"חים) ובמקומות אחרים, גדל הנטל על הנשארים באופן כזה, שלעיתים מבצע נגד אחד משימות שבעבר ביצעו שלושה. מצב זה אמנם חסכוני לצבא, אך הוא פוגע קשות ברצון האנשים להישאר במערכת. העומס מביא לתפיסתו ל"תופעה של "עיגול פינות", של רדידות ושטחיות במילוי המשימות, של ירידה באיכות הביצוע, ולעיתים – תופעה של אי-עשייה ודיווחים לא אמינים על מה שלא בוצע כנדרש או לא בוצע כלל". הדבר גורם לירידה באיכות אחזקת הציוד שעלות תיקונו עשויה להיות גדולה מן החיסכון בכוח אדם. 

בדו"ח הקודם שהוציא, הזהיר הנציב מפני קריסת מערך הנגדים בימ"חים, שעלול לפגוע בכשירות צבא היבשה בשנים הקרבות. בדו"ח הנוכחי הוא ציין, לשמחתו, כי צה"ל מקיים תהליך של טיפול בבעיה זו וכי ראש אט"ל, האלוף אהרון חליוה, "הרים את הכפפה" עם כניסתו לתפקיד ומניע תהליכים לטיפול בנושא. אולם, מזהיר בריק בדו"ח זה, ללא יכולת לשמור על רמת הכשירות של המערך התומכ"ל, כבעבר, "לא כל שכן בעידן שבו מערך התומכ"ל נמצא במשבר אמון – גם הגדוד המאומן ביותר, יידרדר לאחור". הוא, שכמפקד פלוגה בחזית הדרום ב-73' החליף שבעה טנקים בזה אחר זה, לאחר שנפגעו מאש מצרית, יודע טוב מאחרים כמה חשוב מערך זה במלחמה של ממש.

סוגיות בפיקוד ומנהיגות

תחום אחר שבו עסק הדו"ח הוא יחסי מפקדים-פקודים והטיפול בפרט, סוגייה שבריק רואה בה אבן פינה בעיסוק הצבאי ומקפיד לעסוק בה לכל אורך כהונתו. כך למשל, בשנת 2009, לאחר שזכה למענה אדיש מצד מפקד חטיבה שבה טייחו מפקדי הגדודים שלו תחקירים אודות שורת אירועים אלימים מצד מפקדים זוטרים כלפי חיילים, חשף בריק את מה שהגדיר כתרבות של טיוח ואלימות במפגש עם פורום מטכ"ל. כתוצאה מכך קידומו של מפקד החטיבה נעצר. בראיון שנתן בשנה שעברה הזהיר מתרבות קלוקלת המשתרשת בצבא שבה מפקדים התרגלו לשלוח הודעות במקום לשוחח עם פקודיהם. ישנם אף כאלו, אמר, שמנהלים את היחידה מהמשרד, בוואטסאפ. כיצד יפגין מפקד שכזה מנהיגות בשדה הקרב, תהה. "במלחמה הוואטסאפ לא יעבוד". גם בדו"ח הנוכחי מצא בריק כי קיימת מגמה של שיח לקוי בין המפקדים לאנשיהם.

כוחות שריון של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, (מקור: ויקיפדיה).

במאמר שפרסם בשעתו ב"מערכות", תיאר בריק כיצד במהלך הקרבות בסיני, היה נוהג כל ערב לאסוף את חיילי פלוגתו לתדריך בחניוני הלילה ו"לשוחח עם החיילים. סיפרתי להם מה עבר עלינו במשך היום, ודיברתי איתם על הדברים שאנחנו אמורים לעשות למחרת. ידעתי שלא כולנו נשב בחניון הלילה למחרת, אך ידעתי גם שכדי להניע את החיילים להילחם בקרב שבו הם עלולים להיפגע, חייבים לשוחח עימם באופן בלתי-אמצעי. לא רק בקשר הרדיו, המהווה את ערוץ התקשורת העיקרי בין המפקדים והחיילים בחיל השריון. אין די בקשר רדיו – המגע האישי, הטפיחה על הכתף חיוניים ביותר. ידעתי שאני חייב להקרין כלפי אנשי ביטחון, אמינות ומקצועיות, והבנתי כי עלי לספר להם את האמת, קשה ככל שתהיה". לתפיסתו, רק כך יכול מפקד להניע את אנשיו אחריו בשדה הקרב וגם בשגרה.

הביקורת אינה נעימה, אך היא הכרחית

במקרה, או שלא במקרה, התפרסמו השבוע שני מקרים מטרידים של טיפול קלוקל בחיילים ומפקדים שממחישים את נחיצות נציב קבילות חיילים. במקרה הראשון, שהתרחש לפני מספר חודשים, חשף הכתב הצבאי של גלי צה"ל, טל לב רם, כיצד מפקד פלוגה הפתיע את אחד מחייליו, שהיה מצוי בחופשת מחלה (גימלים) בביתו, בניגוד לפקודות, ונהג כלפיו באלימות. בהמשך הפרסום נמסר מדובר צה"ל כי החייל שהה לאחרונה בחו"ל וכשישוב ליחידה ייבדקו הטענות לעומקן על ידי המפקדים בגדוד ובחטיבה. כן ייבדק מידע לפיו מפקדים וקצינים נוספים בגדוד ידעו על האירוע החריג מיד לאחר שהתרחש. 

חיילי מילואים באימון, (צילום: דו"צ).

במקרה השני, שהתרחש לאחרונה באימון של חטיבת המילואים יפתח, חטיבת חי"ר בפיקוד הצפון, סירב מפקד פלוגה להעיר את חייליו לתרגיל לאחר שישנו 3 שעות בלבד, ולא 6 בהתאם לפקודות. התרגיל דימה מעבר משגרה ללחימה במצבים שונים. ביומו הרביעי של האימון התארגנו חיילי הגדוד לשינה כאשר נודע להם כי התרגיל הגדודי יחל בעוד שלוש שעות. המ"פ ביקש ממפקד החטיבה, אל"מ אלישב בהרב, לשקול שנית ולדחות את התרגיל כך שהחיילים יספיקו לישון כנדרש. המח"ט, יוצא חטיבת גולני, סירב לעשות כן ולוח הזמנים שקבע נשאר בתוקף. מפרסומים בתקשורת עולה כי אף שמפקדיו הסבירו לו שמבחינת הפקודות מדובר במהלך תקין וכי שעות השינה יושלמו בהמשך, עמד המ"פ בסירובו, ככל הנראה ממניעים של הקפדה על כללי הבטיחות, ופלוגתו לא לקחה חלק בתרגיל.

קשה למצוא דוגמה טובה יותר לשיח הלקוי בין מפקדים לפקודיהם, עליו הצביע בריק, מאשר מקרה שבו מח"ט מתקשה לשכנע מ"פ לסמוך עליו בנוגע לבטיחות התרגיל. מי שמכיר את התרגילים הללו יתקשה להאשים את המ"פ על שהניח שהשילוב בין "לחץ הבית", אותו דחף של אנשי המילואים לשוב כמה שיותר מהר לביתם בגמר האימון בין שהשלימו שעות שינה ובין שלא (מה שמוביל לא פעם לתאונות ולנפגעים), ורצונם של המפקדים לדחוס ולהספיק כמה שיותר תכנים באימון, יביא לכך שהחיילים לא יישנו כנדרש בטרם ישתחררו וייסעו הביתה. חייליו של המ"פ רואים, כך נראה, את הדברים כמותו, שכן הם עתרו במכתב למפקד פיקוד הצפון, האלוף סטריק, והגדירו את ההדחה כ"אגרוף בפרצופם של כלל חיילי הפלוגה". שירות המילואים כבר מזמן אינו נחלת הכלל ואלו המשרתים במילואים תקופות ממושכות, במיוחד ביחידות לוחמות, נמנים על כחמישה אחוזים מן האוכלוסיה. החלטת מפקדיו של המ"פ, המח"ט והאוגדונר, לוותר על שירותיו של מי שעושה מעל 60 ימי מילואים בשנה (כמו כל מפקד פלוגת מילואים קרבית) ולהתעלם מההסתייגויות שהעלה מטרידה, ומצביעה על נתק של חלק מן המפקדים שבקבע ממערך המילואים וצרכי המשרתים בו.

בדו"ח שהוציא מתחת ידו ציטט בריק את וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השנייה, שאמר ש"ייתכן שביקורת אינה נעימה, אך היא הכרחית. היא ממלאת אותו תפקיד כמו הכאב בגוף האדם – היא קוראת לשים לב להתפתחות לא בריאה של דברים". כל עוד מתרחשים מקרים כאלה, טוב שישנו בריק והדו"ח השנתי שלו, גם אם הוא אינו נעים לקריאה, שמצביע על התפתחויות לא בריאות מאין אלו ומוודא שהמערכת תטפל בהן.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.06.2017)

בעימות הבא מול חזבאללה יילחם צה"ל בצבא | מאת גל פרל פינקל

מאז מלחמת לבנון השנייה התעצם החזבאללה לכדי צבא, מסוכן בהרבה מזה שפגש צה"ל ב-2006. המענה של צה"ל עשוי להיתקל במורכבות נוספת – הנוכחות הרוסית המחודשת במזרח התיכון. 

• פורסם ב"דבר ראשון"
• 10 בפברואר 2017

בחינה של הזירה הצפונית מלמדת כי חזבאללה נתון בעיצומה של לחימה קשה בסוריה, בשירות אסד ואיראן. על-כן סביר להניח, כמו גם בשל המעורבות הרוסית בזירה, כי לארגון אין אינטרס בעת הזו להסלים את מאזן ההרתעה ההדדית שביסס כנגד ישראל. עם זאת, במאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב-העת "עדכן אסטרטגי" הצביע יפתח שפיר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (ולמען הגילוי הנאות, הח"מ עבד בעבר עם שפיר), על-כך שבמהלך מלחמת האזרחים בסוריה ארגון החזבאללה "התעצם, רכש מערכות נשק שלא היו בידיו קודם לכן כמו שריון והגנה אווירית, וכן צבר ניסיון בהפעלתן. הוא גם רכש ניסיון נכבד בניהול מערכות וזכה ללמוד מצבאות מקצועיים". מכפילי כוח אלו, כתב שפיר, הפכו את הארגון לכוח הצבאי הנחוש והמיומן ביותר המאיים על ישראל, ולפיכך לאיום החמור ביותר עליה.

חזבאללה 2.0

מלחמת לבנון השנייה, כתב שפיר, הפתיעה את חזבאללה ואת תומכיו האיראניים. שפיר מציין כי למרות ההפתעה הפגין הארגון יכולת לחימה מרשימה. בפועל, לא כך קרה. הארגון כמעט שלא תקף את כוחות צה"ל לאחר חטיפת החייילים ועסק בעיקר בהגנה. שתי החריגות היחידות היו תקיפת אח"י חנית בטיל חוף־ים ומתקפה שיזם הכוח המיוחד של הארגון כנגד כוח צנחנים בבינת' ג'בייל, שהסתיימה בהצלחה גדולה לצה"ל. עיקר הצלחות חזבאללה במלחמה נבעו בעיקר מחולשותיו של צה"ל ובהם הכשירות הנמוכה ביבשה וחוסר היכולת, כפי שהגדיר זאת בשעתו האלוף במיל' קפלינסקי, לשנות את התפיסה (ה–Mind Set) מביטחון שוטף למלחמה.

מאז המלחמה, כאמור, התעצם חזבאללה לאין שיעור. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש החזבאללה ניסיון מבצעי משמעותי וזכה לחניכה והכשרה מצד צבא מתקדם (רוסיה). אם יידרש צה"ל לפעול בלבנון הוא ימצא שם כוח לוחם מיומן ומאורגן, שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות (מעל ומתחת לקרקע). על-פי שפיר, "עיקר הכוח המיועד לתקוף את ישראל" הוא היחידות המפעילות רקטות קצרות טווח. בנוסף, לארגון מגוון יחידות ובהן כוחות חי"ר, כוח הקומנדו רדואן לפשיטות בשטח ישראל, אגד שריון, יחידות מודיעין ומודיעין-נגדי, יחידת כטב"מים, כוחות נ"מ, יחידת רקטות ארוכות טווח ויחידה המפעילה טילי חוף-ים (שיתכן שיש ברשותה טילי יאחונט מתקדמים מתוצרת רוסית).

עד למלחמה בסוריה פעלו כוחות חזבאללה בחוליות של 10-5 אנשים, שלחמו באופן עצמאי והיו כפופים לפיקוד הכולל של הארגון. שפיר טוען כי עצם הפעלת אגד השריון מלמדת שהארגון מקים לו מסגרות לחימה גדולות יותר ומתגבש לכדי צבא של ממש. מארגון בן כאלף לוחמים ב-2006 גדל מספרם לכדי 20,000, כרבע מהם עברו הכשרה מתקדמת באיראן. בנוסף הוקם לארגון מערך מילואים שמונה כמה עשרות אלפים. לכאורה, חיזוק המאפיינים הצבאיים בחזבאללה, מייצר הזדמנויות לצה"ל, שכן לצבא יש מרכזי כובד שבהם קל יחסית לפגוע. עם זאת, מזהיר שפיר, עצם העובדה שהארגון "רכש ניסיון בפעולה במסגרות גדולות, לרבות הפעלת כוחות שריון ותיאום סיוע אווירי, אינה מחייבת שיפעל נגד ישראל בצורה דומה", ויוסיף לפעול באופן מבוזר. ניתן להניח, שהארגון למד את הלקח ממבצע משקל סגולי, ויפעיל את יכולותיו בשיטת USE IT OR LOSE IT, מחשש שצה"ל ישמיד אותן בטרם יוכל להפעילן. יכולות אלו מציבות את חזית העורף תחת איום משמעותי בהרבה מכפי שהיה במערכות הקודמות. מה גם שבניגוד לחזית הסורית בה הוא לוחם כיום, במקרה של עימות עם ישראל ישוב הארגון למטרותיו המקוריות וייהנה מתמיכת האוכלוסייה שבקרבה הוא פועל. ישראל, כתב שפיר, "תצטרך להתמודד עם צבא מאורגן, מיומן ונחוש".

לא ניתן להכריע ללא מגע קרוב

חלק ניכר מן הכשלים והליקויים שנתגלו במלחמת לבנון השנייה תוקנו מאז וחלקם, כמו חולשת הקבינט, עוד איתנו. במאמר שפרסם בגיליון דצמבר 2016 של כתב-העת הצה"לי "בין הקטבים", כתב האלוף אהרון חליוה, קצין צנחנים המשמש כראש אט"ל, כי האויבים דוגמת חזבאללה וחמאס התנערו מהמבנה הצבאי הקלאסי וגיבשו את כוחם ותפיסות ההפעלה שלהם על בסיס לוחמת גרילה. מטרתם לנצח את ישראל בנקודות התורפה שלה, במקומות שבם המענה שבידה חסר, ולהימנע מהתמודדות עם מרכיבי העוצמה של צה"ל, דוגמת חיל האוויר והתמרון היבשתי. חליוה כתב ש"הניסיון שלנו, בתגובה למגמות אלה, להימנע מהקרב היבשתי, הסתכם במלחמות ארוכות יותר ואפקטיביות פחות. אנו מחזקים עוד ועוד את "הרגל הבריאה" שלנו – יכולות האיסוף והתקיפה "מנגד", ומתפלאים שאנו לא נפתרים מה"צליעה" שמקורה ברגל של התמרון היבשתי".

יתרה מכך, נראה כי הצורך בקרב היבשתי רק גדל. בספרם "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008) מצטטים עמוס הראל ואבי יששכרוף, מסמך שכתב ב-2005 מפקד היחידה המובחרת מגלן, סא"ל אמיר ברעם. באימון שדימה לחימה בלבנון, כתב ברעם, "למדנו כי יכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חיזבאללה. לא ניתן להכריע את חיזבאללה ללא מגע קרוב" (עמוד 116). כיום ברעם הוא מפקד אוגדת הגליל ואחראי באופן ישיר על ההתמודדות הצבא מול חזבאללה. הלקח שעליו עמד בטרם המלחמה, קיבל משנה תוקף במהלכה, בעיקר משום שצה"ל התמהמה בהפנמתו ומשום שבחלק מהמקרים שבהם ניסו כוחותיו לפעול לאורו, חסרו את הנחישות הדרושה.

הרמטכ"ל איזנקוט מכיר את לבנון "דרך הרגליים", החל מימיו כמ"פ בגולני בשל"ג, עבור בתפקידו כראש אמ"ץ במלחמת לבנון השנייה וכלה בשירותו כאלוף פיקוד הצפון לאחריה. בשנתיים בהן שימש כרמטכ"ל נעשה מאמץ משמעותי לתקן את אותה "צליעה" עליה הצביע האלוף חליוה בתמרון היבשתי. התקיימו תרגילים רבים ועלתה מוכנות הכוחות. בנוסף הפיץ איזנקוט בפומבי את מסמך "אסטרטגיית צה"ל", על-מנת שהציבור בישראל וגם בצד השני יידע מה תהיה תגובת צה"ל במקרה של עימות. במסמך נקבע שבמערכה הבאה יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית", הכוללת תמרון מהיר ואגרסיבי ואש מאסיבית ומדויקת.

 "אל תעצבנו את הדוב"

בשבוע שעבר סיים האלוף יואל סטריק את תפקידו בפיקוד העורף ובקרוב יתמנה לאלוף פיקוד הצפון. בדומה לאלוף שיחליף, אביב כוכבי, החל סטריק את שירותו בחטיבה האדומה (אחרי שנשר מקורס טיס). בשעתו סיפר בראיון כי עשה זאת משום שרצה לשרת בגבעתי, אך "הדרך היחידה להגיע לשם הייתה להתנדב לצנחנים. אז עשיתי את זה." לאחר שהיה לוחם ומפקד מחלקה בצנחנים הצליח לעבור לחטיבה הסגולה, והיה מפקד פלוגת הנ"ט וגדוד שקד, בטרם הנסיגה מלבנון, ומפקד החטיבה בעת המלחמה ב-2006. בהמשך פיקד על עוצבת הגליל. במערכה הבאה מול חזבאללה יהיה הוא האיש שיצטרך לממש את אותה מהלומה משולבת שעליה דובר באסטרטגיית צה"ל.

במציאות השוררת כיום בגבול הצפון חזבאללה ערוך לעימות, וכמו ישראל, לא רוצה בו. מנגד, עשויה פעולה "מוצלחת מדי" של מי מהצדדים להביא לפרוץ העימות הבא. אולם כשזה יקרה כלל לא בטוח שישראל תיהנה מאותו חופש פעולה שעמד לרשותה במלחמת לבנון השנייה. הנוכחות הרוסית המחודשת, במזרח התיכון בכלל ובסוריה בפרט, עשויה לצמצם את מרחב הפעולה של ישראל במקרה של עימות בצפון. לא מן הנמנע ששיחות התיאום בטרם תצא ישראל למערכה ייתקלו במגבלות קשות מצד רוסיה על אופי הפעולה הישראלית, קשות בהרבה מאלו שהטיל ממשל בוש הבן על ישראל ב-2006, שכן זו עשויה לפגוע באינטרסים של רוסיה במרחב. האמריקאים נוהגים לומר שאל לו, לאדם, לעצבן את הדוב (don't poke the bear). הכלל תקף במיוחד כשמדובר בדוב הרוסי.

אליטה משרתת מבקשת הנחה | מאת גל פרל פינקל

בשבוע שעבר נכשל ניסיון נוסף להאריך את שירות בני ישיבות ההסדר בצה"ל. הצבא צריך אותם לתקופה ממושכת יותר אבל להם ההסדר נוח. ממי שמגדיר את עצמו כאליטה משרתת ניתן לצפות לתת כתף כשצריך.

בשבוע שעבר נפלה הצעת החוק של ח"כ עמיר פרץ להאריך את שירותם של בני ישיבות ההסדר (בני"שים). במליאת הכנסת ציין ח"כ פרץ כי חיילי ישיבות ההסדר משרתים רק 17 חודשים. "כל חודש נוסף שישיבות ההסדר ישרתו בצה"ל הוא שווה ערך לכ-7 גדודי מילואים. מה כבר ביקשנו? ביקשנו שישיבות ההסדר ישרתו 24 חודשים. לא ביקשנו שלוש שנים מלאות – כמו שהילדים שלנו משרתים. הגיע הזמן לעלות מדרגה נוספת בשוויון". בטרם דנים בשיוויון יש לציין שכיום הפער קטן מבעבר משום שמתגייסי החובה משרתים כיום 32 חודשים ולא 36 כבעבר. לעומתם משרתים הבני"שים שלוש שנים ושבעה חודשים בישיבה ועוד 17 חודשים בשירות צבאי פעיל. חיילים בתפקידי פיקוד משרתים מעט יותר. במשך כל המסלול נהנים בני ישיבות ההסדר ממעמד מלא של חייל (אם כי לא ממשכורת) בין שהם חובשים את ספסלי הישיבה או לובשים את מדי הצבא.

חיילים במהלך מבצע "צוק איתן", (צילום: רויטרס).

צריך לומר ביושר, המגזר הדתי לאומי סוחב את חלקו בנטל ואף יותר מכך. מדובר באליטה משרתת חדשה שהחליפה במובנים רבים זו שקדמה לה מן ההתיישבות העובדת. 40% מבוגרי קורס קציני החי"ר בצה"ל וכ-35% מכלל הלוחמים בצבא כיום הם דתיים. כשבוחנים את הדברים בפרספקטיבה רחבה מחזור הגיוס של בני ישיבות ההסדר מונה פחות מאלף איש, ואינו מטה משמעותית את אחוזי הגיוס לכאן או לכאן. יתרה מזו, בהשוואה לפטור מגיוס שניתן למגזרים אחרים (ערבים, חרדים ואף נשים הזכאיות לפטור מטעמי דת) הרי שקיצור שירותם בטל בשישים. מנגד, איכותם של המתגייסים גבוהה והצבא מנוע, בשל שירותם המקוצר לנצל זאת טוב יותר.

חבורה איכותית שלא ממצה את עצמה

צה"ל מבחינתו היה רוצה שישרתו שנתיים. הן מטעמי מחסור בסדר כוחות והן מתוך רצון למצות את הפוטנציאל האיכותי שבהם. אגב, אין לזה קשר לדת. מפקדי חטיבת הצנחנים לדורותיהם למשל, לא אהבו את מודל השירות של גדוד הנח"ל המוצנח (גדוד 50), שלו מורשת קרב מפוארת ובו צמחו כמה מטובי המפקדים בחטיבה (יה-יה, יעלון, והרצי הלוי אם להזכיר כמה), שאנשיו עשו שירות מקוצר. ואכן, ב-1990 שינה הגדוד את מתכונתו והפך לגדוד 101 במתכונת זהה לשני הגדודים האחרים. אי-שביעות רצון ממסלולי שירות מקוצרים התעוררה בשעתו גם בחטיבת הנח"ל ביחס לגרעיני הנח"ל. מפקד החטיבה דאז, טל רוסו, אף הגדיר את בני הגרעין כ"חבורה איכותית, שלגמרי לא ממצה את עצמה". זוהי הגדרה קולעת למקרה של הבני"שים.

הרמטכ"ל אשכנזי עם מח"ט צנחנים, חליוה, בתרגיל ב-2010.

ב-2010 משך אש מח"ט הצנחנים, אהרון חליוה, כשהביע התנגדות למסלולי שירות מקוצרים, כגון ישיבות ההסדר, מח"ל ונח"ל. חליוה טען שהמסלול "לא ערכי" ולא משתלם לצבא, והודה שבשל כך הוא מפלה אותם לרעה בהקשר יציאה לקורסי הפיקוד. "אני רוצה בחטיבה שלי מפקדים, וזה לא שווה לי כלכלית להוציא אתכם לפיקוד", אמר. עשור קודם לכן כשרצה חליוה, אז מפקד גדוד 202, לשכנע קצין בגדוד לחתום לתקופת קבע נוספת נהג לכנותו "פושע", ולהבהיר לו כי הוא מפקיר את חייליו לידי מפקד טוב פחות. זה עבד. הפעם הוא ספג קיתונות של ביקורת, אף שדומה שניסה לשחזר את השיטה מימיו כמג"ד, להניע את המשרתים במסלולים אלו לתרום יותר.

כרגיל במקרים שכאלו, עת מעז מי להטיל ספק בערכיות כדאיות מסלולי שירות מקוצרים במגזר הדתי, מיד קמה סערה ורבנים, עסקנים פוליטיים וקצינים בכירים במיל' (לרוב, שכיפה לראשם) נזעקו להגן על ההסדר. הגדיל לעשות אז הרמטכ"ל אשכנזי, שבטקס של ישיבת ההסדר במודיעין הודה, "בשם צבא שלם" לחיילי ההסדר על שירותם. הרמטכ"ל דאז לא ציין מן הסתם בנאומו כי הם מתגייסים מכוח החוק וזוכים, מכוח הסדר פוליטי אנכרוניסטי, למסלול שירות מקוצר. מחליפו של חליוה בצנחנים, אמיר ברעם, כבר דאג להתפייס עם רבני הישיבות, אך גם הוא טען שהוא "נגד ההסדר במובן הפוליטי שלו". ברעם סייג את דבריו וציין בצדק (ועל כך אני מעיד מניסיוני האישי כמפקד בחטיבה) כי החיילים שמגיעים מההסדר מצוינים.

ח"כ שלח, הלין על כך שישיבות ההסדר טוענות שהן נושאות ביותר מן הנטל ומיד מבקשות הנחה.

בימיו כעיתונאי נהג ח"כ עפר שלח לבקש מאחד מחבריו, אלוף במטה הכללי, לקחת אותו לאותו מקום בו צה"ל מפריד בין אלופי משנה לבין עמוד השדרה שלהם. ואכן, כפי שמשתקף מאותה סערה, דרגי הבניים בצבא אומרים את האמת כשהם נשאלים, בבוטות ובחספוס של מי שמפקדים ישירות על יחידות לוחמות, ואילו הגנרלים, שכנראה רואים את התמונה הגדולה, רצים מהר לשים כיפה על הראש ולהצטלם לצד בכירי הרבנים. בשבוע שעבר, הפעם כח"כ, הלין שלח על כך שהמקרה של ישיבות ההסדר הוא הראשון בו נתקל שאליטה משרתת טוענת כי היא שעושה יותר מאחרים ונושאת ביותר מן הנטל ומבקשת, רגע לאחר מכן, "הנחה של חמישים אחוז במחיר".

הבני"שים תורמים, אין בכך ספק, בוודאי ביחס למגזרים אחרים שאינם מתגייסים כלל. ועדיין, זכורה לי היטב התחושה ההיא, באותו יום שבו נודע לי שהבני"שים שעשו אתי מסלול משתחררים, בעוד שלי ולחברי נותר עוד חצי משירות החובה. משהו בזה נראה לי לא הוגן, בוודאי באותה עת (בעיצומה של האינתיפאדה השנייה) אבל גם עכשיו. ראשי המגזר, ובהם הרבנים והעסקנים הפוליטיים, צודקים מצדם. אם הציבור שהם מנהיגים ומייצגים מרוצה למה לשנות? פה צדקו דווקא חליוה ודומיו, כשניסו לעורר את החיילים מלמטה ולגרום להם להבין שמאליטה משרתת מצופה לשאת בעול גם כשקשה, וגם על חשבון ערכים אחרים שחשובים להם.

בסוף מתכוננים למלחמה | מאת גל פרל

בספרו "תדע כל אם עברייה" בוחן עמוס הראל את הכשרת הלוחם בצה"ל של היום ובאמצעותה את דילמות מהותיות בחברה הישראלית. האמירות והתאוריות בשיח הציבורי ובתקשורת הופכות לפרקטיקה כשהן יורדות לרמת הגדוד.‏ 

"אתה יודע מה תנועת הנוער הכי פופולרית בישראל?" שואל מח"ט גולני. במקום תשובה, הוא מסיט את אצבעו משמאל לימין, מחקה את התנועה המשמשת לפתיחת מסך בסמארטפון" (עמוד 110).

ספרו של הראל מציג תמונה מצב עדכנית של צה"ל.

באחד מימי ההורים שהתקיים בבסיס הטירונים של הצנחנים לפני כארבעים שנה נכנס מפקד פלוגה בגדוד 202 לשיחה עם הורי החיילים והבחין כי תשומת הלב של הקהל אינה נתונה לו, וכי ההורים העדיפו לשוחח בינם לבין עצמם. המ"פ לא התבלבל, מחא כף, ובקול רם אמר, "אוקיי, לסתום פיות!" באותן שנים גם נהגו מפקדים בחטיבה המובחרת לטרטר את החיילים לעיני ההורים ההמומים שבאו לבקר בשבתות, כאומרים הילדים שלכם שייכים עכשיו לנו. ספק רב אם היום אמירה כזו והנהגות כזו תתקבלנה בהבנה על ידי ציבור ההורים לחיילים בישראל.

עיון מחודש בספר "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013) מאת עמוס הראל, הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ" (ולמען הגילוי הנאות, קרוב משפחה) ביום הזיכרון, רגע אחרי החזרה מהר הרצל, מאפשר הצצה למהפכת הגיוס וההכשרה שעבר המערך הקרבי של צה"ל מאז אותן שנים ועד עתה. בספר מוצגות הדילמות הביטחוניות בהן נתונה החברה הישראלית. בין היתר נבחנות סוגיות דוגמת התנדבות מול השתמטות, חיבוק מול קשיחות, דתיים מול חילונים, ותיקים מול חדשים והפן הצבאי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני‏. במקביל התלווה המחבר להכשרת פלוגת מחזור נובמבר 2011 בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל. המסקנות העולות ממנו נותרו רלוונטיות גם שלוש שנים לאחר שפורסם. הלוחמים מגיעים כיום מחברת שפע (עם סלולרי צמוד) אך לרבים מהם נדרשת עזרת מדור תנאי השירות (ת"ש). הטירונות מחבקת, ההורים מעורבים וגם התקשורת משפיעה, אבל בסוף מתכוננים למלחמה.

הכשרת הלוחם גרסה 2.0

האלוף כוכבי, שינה את התרבות הספרטנית בצנחנים, (צילום: דו"צ).

הספר מתאר את התפתחות הטירונות הקרבית למן שנות השבעים. כך למשל, העיד האלוף אביב כוכבי, ששירת בצנחנים בכל התפקידים מטוראי ועד מח"ט, ש"התפתחה בצנחנים אחרי טראומת 73' תרבות ספרטנית, חסרת פרופורציות. התרבות הזו קידשה את הקושי כקושי ואת הלחץ כלחץ ובעצם החמיצה את העניין הכי משמעותי שלימים תיקנו בחטיבה, שהוא הצורך לבנות איתנות ואפקטיביות לחימה" (עמוד 37). השינוי הגיע ביוזמת שניים מקציניו, איתי וירוב ואהרן חליוה, שפיקדו בזה אחר זה על בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים בראשית שנות ה-2000.

וירוב יזם את השינוי לאחר חוויה "פוקחת עיניים" בהסבה לשריון, מתוך מחשבה שהדרך להניע ולרתום את החיילים היא לא באמצעות עונשים כי אם באמצעות תגמולים לחיילים שבלטו לחיוב או הציגו רף תפקוד שהיה מעט מעל הנורמה המקובלת. לגישתו תהליך ההכשרה אמור להקנות לחייל "מסוגלות, מחויבות, שייכות" (עמוד 29). וירוב גאה במהלך. לדבריו, הוא היה יכול לעשות זאת "בצנחנים כי לא הייתי צריך להוכיח כלום. ידעו שאני חזק ואכזרי. איש לא חשד בי שאני רך מדי אחרי שירדתי מקו עיישיה־ריחן בלבנון עם גדוד 101" (עמוד 31). במקביל לשינוי, בימי הרמטכ"ל שאול מופז הוכרזה מלחמה של ממש בתופעת הטרטורים בצבא, והנ"ל כמעט שנעלמו. תא"ל אופק בוכריס (שבימים אלה נחקר בגין חשד לעבירות מין), מח"ט גולני דאז, אמר שהקפיד שרף הקושי בהכשרת הלוחמים יהיה גבוה. "אני old fashioned. העליתי את אורך מסע הכומתה ל־75 קילומטרים. הם יצטרכו את זה גם בקרב. אני אומר למפקדים שיקרעו ללוחמים את התחת, שהחיילים יזחלו עד להודעה חדשה, אבל שישמרו על כבודם וזכויותיהם" (עמוד 40).

הרמטכ"ל גנץ בתרגיל של הצנחנים , מתרשם מהאיתנות של הלוחמים, (צילום: דו"צ).

כטירון בצנחנים, בעיצומה של המהפכה שהנהיגו וירוב וחליוה, דווקא "זכיתי" לטרטורים. אולם טירונות החי"ר בצה"ל היא חווית הכשרה שונה מאוד מזו שעבר אבא שלי בצנחנים בשנות השבעים. הפן המקצועי השתפר והענישה לשם ענישה נעלמה. הראל מתאר כיצד הפך שינוי זה לנחלת כלל הכשרה בצה"ל. הרמטכ"ל בעת כתיבת הספר, בני גנץ ציין בראיון למחבר כי הוא "דווקא מתרשם מהאיתנות שלהם. ההכשרה המקצועית של הלוחם היום טובה יותר מזו שאני עברתי בצנחנים. הכניסה לתהליך הזה, בטירונות, מעט איטית. אבל עד שהם מגיעים לגדודים הם כבר מוכנים. החי"רניקים הולכים בתרגילים גדודיים 120 קילומטרים בשבוע, עם משקל כבד על הגב, בלי להתלונן" (עמוד 135).

חיילים כשוטרים

הבחירה לבחון את הדילמות לאור הכשרת לוחמי פלוגה בגדוד רגלים היא מתבקשת. גדוד הוא מסגרת הליבה של הצבא, ה"פטיש" האמיתי בשדה הקרב ומי שנשחק יותר מכל בביטחון השוטף. כל אותן סוגיות שנשארות ברמת התאורטית כשדנים בהן באולפני החדשות הופכות לפרקטיקה כשהן יורדות לרמת הגדוד. דוגמה מובהקת לכך היא פעילות השיטור בשטחים (שלא לומר כיבוש).

חיילי צה"ל בשטחים, (צילום: דו"צ).

"גם בשנים שבהן צה"ל מתמודד עם איום טרור קטן יחסית (ואולי דווקא אז יותר מאשר בתקופות אחרות)", כותב הראל, "מלאכת השיטור בשטחים היא משימה עגומה, מייאשת, המלווה לעתים באלימות קשה. כדי שהמשימה הזו תהיה נסבלת, וכדי שהחיילים ימשיכו לבצעה בהתאם לאינטרסים של המערכת הפוליטית, צריך למכור אותה לקהל בבית דרך שכבה עבה של מסננים. כך נולדות המצאות מופרכות כמו "הצבא המוסרי ביותר בעולם" (עמודים 364-365). האמונה במוסריות-העל של צה"ל הפכה כה רווחת עד כי "הרוב הגדול של המפקדים, נדמה לעיתים, משוכנע שהתוצאה הזו נקבעה באיזו אולימפיאדה מוסרית והאתלט הישראלי הגיע ראשון בתחרות של קפיצה מוסרית לרוחק" (עמוד 365).

בסוף מתכוננים למלחמה

מפקד בה"ד 1, אל"מ ניב, (צילום: דו"צ).

תא"ל ערן ניב, שפיקד בעבר על בה"ד 1 והיה אמון על הכשרת דור הקצינים הבא של צה"ל למלחמה, הגדיר את הרפורמה של וירוב וחליוה כמהפכה שהשפיעה על כלל מערך ההכשרה בצה"ל. אבל, לדבריו, חלק מן האתגרים שיעמדו בפני לוחמי צה"ל בעימות הבא לא השתנו. "קלאוזביץ [גנרל פרוסי, מאבות תורת הלחימה המודרנית] הוא נצחי: המלחמה היא ממלכת אי הוודאות, לעולם לא תמצא אותה כמו שחשבת. כל מהות האזרחות היא לייצר ודאות. מנגד, הרעיון של מסלול ההכשרה כולו, מהטירונות הקרבית ועד קורס הקצינים, הוא לייצר יכולת תפקוד בתנאי חוסר ודאות. כשאין חיכוך, כולם טובים" (עמוד 39). הוא עצמו נדרש לכך כמג"ד בנח"ל במהלך הפיגוע בציר המתפללים, כאשר הוזעק מביתו "והספיק עוד להגיע לחברון ולהכריע את החוליה, בקרב מטווח קצר תוך חילופי אש מנשק קל והשלכת רימוני יד" (עמוד 354).

כוח נח"ל במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

מבצע "צוק איתן" בו לקחו חלק לוחמי מחזור נוב' 11', שלושה חודשים לפני שחרורם, היה בחזקת המחשה לדברים. המערכה בעזה התרחשה, כאמור, לאחר שהספר יצא לאור והיא אינה כלולה בו. אך המלחמה הקרבה ובאה מצויה בין דפי הספר כמבחן עליון אליו מתכוננים הלוחמים. המערכה קיפלה בתוכה גם אקורד סיום צורם לפלוגה. במהלך לחימת חטיבת הנח"ל בעיירה בית-חאנון פגע טיל נ"ט בכוח שנע באחת הסמטאות. דלת ברזל שקרסה לכדה מספר לוחמים תחתיה. כוח תגבורת מגדוד 931 הוזעק למקום. בעוד המ"פ נאבק להרים את הדלת לחם קשר המ"פ יוגב, מבוגרי הפלוגה, במחבלים שניסו לחטוף חיילים וגופות. יוגב השליך רימונים, פינה פצועים, וירה במקלע הנגב שנטל מאחד הפצועים. בסיום הקרב נהרגו כ-15 מחבלים. אבדות צה"ל – שבעה פצועים ושני הרוגים, בהם בוגר אחר של הפלוגה, אברהם גרינצוויג ז"ל.

זה עצוב, קשה וגם חלק מהסיפור. בראיון לאילנה דיין הביט בני גנץ, אז סגן הרמטכ"ל, מתוך הרכב על מתגייסי מחזור נובמבר 2010 לצנחנים, עימם שוחח קודם לכן, ואמר, "פשוט גאווה החבר'ה האלה. אני יודע שחלקם הרי לא יחזרו אפילו." זה כפי שענתה לו דיין, סטטיסטית בדוק.

המפקדים הראויים לכך

הרמת כוסית במטכ"ל לרגל יום העצמאות, (צילום: לע"מ).

שם הספר לקוח מאמירה ידועה של בן גוריון, אך בקורסי הפיקוד בצה"ל נוהגים לצטט רק את סופו של המשפט. הסמל שלי בטירונות, באחד מאותם רגעים בודדים שבהם הרשה לעצמו להשיל מהדיסטנס והקשיחות, הפנה אותי לנוסח המלא: "אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

העיון בספר, ביום הזיכרון, כשברקע מהדהדות הטלטלות האחרונות שפקדו את הצבא וההתחממות בגבול רצועת עזה, מלמד שלצה"ל יש, ככלל, מפקדים ראויים שמובילים אותו בשיקול דעת ערכי ומקצועי. מנגד, ה"עליהום" שספג הצבא מצד הציבור וגורמים בממשלה, עשוי לפגוע בנכונותם להישאר כאלה.