אהרון חליוה

מחשבות על "עלות השחר" – סכנת ההצלחה | מאת גל פרל

רשומה רגילה

מבצע "עלות השחר" היה מבצע מוצלח, אך יש חשש שהצלחת המבצע "תעוור" אותנו ל"פילים שבחדר": ההבנה שה"לוקסוס" שבמערכות חד־זירתיות נגמר וצה"ל יידרש להתמודד מעתה עם מערכות רב־זירתיות, ועם מוכנות כוחות היבשה והנכונות להפעילם.

תקציר

מבצע "עלות השחר" היה מבצע מוצלח שבו פגע צה"ל ביעילות בגא"פ, תוך בידול החמאס ומניעת הסלמת העימות לזירות נוספות. המבצע אמנם שיפר את ההרתעה במרחב, אך הרתעה היא מושג חמקמק, ובלתי מדיד. יש לזכור שמה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה ולכן, מחשש שהצלחת המבצע "תעוור" אותנו ל"פילים שבחדר", ראוי לתת עליהם את הדעת. הראשון הוא ההבנה שה"לוקסוס" שבמערכות חד־זירתיות נגמר וצה"ל יידרש להתמודד מעתה עם מערכות רב־זירתיות. השני נוגע למוכנות כוחות היבשה ולנכונות להפעילם. על צה"ל להוסיף ולבנות את כוחו למערכות רב־זירתיות ולשוב לתפיסת התמרון ההכרעתי שישרת את אסטרטגית צה"ל, הן במערכה שכזו והן בכדי להרתיע מפתיחת זירה נוספת במהלך מערכה חד־זירתית.

מבוא

בספרו "עד עלות השחר" תיאר המשורר ואיש הפלמ"ח חיים גורי את זיכרונותיו ממלחמת העצמאות. כסמ"פ בחטיבת הנגב השתתף גורי במבצע "חורב" שהגה מפקד חזית הדרום, יגאל אלון. "מהלומת "חורב" נבנתה על הפתעה. הפתעה בזמן, במקום, בשיטה, בכוח" (גורי, 2000, עמ' 88). אף שישנם הבדלים רבים בין המערכה "חורב" לבין מבצע "עלות השחר" שביצע צה"ל לאחרונה הרי שישנם קווי דמיון, שכן גם מבצע זה התבסס על הפתעה בזמן, במקום, בשיטה ובכוח.

מבצע "עלות השחר" היה מבצע שבו הפגין צה"ל את יכולתו המרשימה הן בהתקפה, בהפעלת תשלובת מודיעין־תקיפה קטלנית ומהירה והן בהגנה, שבאה לידי ביטוי במערכי ההגנ"א ובהתגוננות פסיבית יעילה ואחראית של האזרחים. אלו אפשרו לצה"ל, בדומה למבצע "חגורה שחורה" בשנת 2019, לפגוע קשות בארגון הג'יהאד האסלאמי (גא"פ), לשמור את הלחימה ממוקדת רק בו מבלי שהחמאס ייקח גם הוא חלק בלחימה ולמנוע הסלמה של העימות לזירות נוספות.

עם זאת לאחר המבצע ראוי לשאול כמה שאלות ולצד ההישגים להישאר מוטרדים מכמה היבטים. מאמר זה ינתח את המבצע ולאחר מכן ייבחנו מספר תחומים שלא באו לידי ביטוי במבצע, אך אסור להתעלם מהם, משום שההצלחה יכולה להוביל ל"עיוורון" וליוהרה.

"אז מה היה לנו שם?"

המבצע החל ביום שישי, 5 באוגוסט 2022, בשעה 16:16 בעקבות מתיחות בגזרת רצועת עזה, שנבעה מאיום מצד ארגון גא"פ להגיב בירי נ"ט על מעצר אחד מבכיריו בג'נין שלושה ימים קודם לכן. בעקבות האיום והאפשרות להסלמה, נערך צה"ל בשורה של פעולות הגנתיות, ובהן הטלת מגבלות על תנועת תושבי יישובי עוטף עזה (זיתון, 7 באוגוסט 2022).

היעדים הצבאיים של המבצע היו "חיזוק ההרתעה מול הגא"פ, בידול החמאס, השבת הבידול מול עזה ואיו"ש, חזרה למשטר ביטחון משופר ברצועה, תוך הימנעות מהסלמה ושימור לגיטימציה להפעלת הכוח" (בניהו, 2022, עמ' 16).

באישור הדרג המדיני, בראשות ראש הממשלה יאיר לפיד ושר הביטחון בני גנץ, ובפיקוד הרמטכ"ל אביב כוכבי, נפתח המבצע בפעולה מפתיעה של צה"ל, במהלכה הותקפו מן האוויר שורה של יעדים של הגא"פ ובוצעו מספר סיכולים ממוקדים של בכירים בארגון (מערכת את"צ, 8 באוגוסט 2022).

בשלושת ימי הלחימה תקף צה"ל מהאוויר ובאש מנגד שירו טנקים וכוחות מעוצבת הקומנדו, בהם יחידות מגלן ואגוז, ופגע בחוליות שיגור, מפקדות, אמצעי לחימה ומחסני אמל"ח ועמדות תצפית של הגא"פ (מערכת את"צ, 8 באוגוסט 2022). במקביל ביצע צה"ל שורה של מבצעים ביהודה ושומרון בהם נעצרו עשרות מאנשי הגא"פ. בסך הכל הותקפו כ־170 מטרות של הגא"פ.

בישראל פינו צוותי מד"א לבתי חולים 47 בני אדם (פצועים קל ונפגעי חרדה). בלחימה שיגר הגא"פ כ־1,100 רקטות, מתוכן כ־160 התפוצצו בשטחי הרצועה (ופצעו והרגו אגב כך אזרחים פלסטינים) כ־300 יורטו בידי כיפת ברזל ב־96% הצלחה (זיתון, 7 באוגוסט 2022).

כעבור שלושה ימי לחימה הושגה הפסקת אש והמבצע הגיע לסיומו לאחר שהביא, כמאמר שר הביטחון גנץ, ל"הסרת האיום המיידי מעוטף עזה", וצה"ל שמר בו על חופש פעולה מבצעי בכל הזירות וחיזק את ההרתעה (אורן, 2022).

"הפילים שבחדר"

המענה שהציב צה"ל, בדמות מבצע "עלות השחר", היה בסך הכל מוצלח, ויתכן גם שלצד הפגיעה בגא"פ, ארגון הפרוקסי האיראני ברצועת עזה, שופרה במידת מה, ההרתעה מול ארגון הפרוקסי האיראני המשמעותי ביותר באזור, חזבאללה. אבל בשני המקרים, מוטב להיות צנועים.

אמנם ישראל הצליחה למעשה להשיג את כל היעדים הצבאיים שנמנו לעיל, וצה"ל הפעיל תשלובת מודיעין־תקיפה שיש בה בכדי ללמד שגם במידה והלחימה היתה מתרחבת, או נעשית מראש כנגד אויב בהיקף רחב יותר (חמאס, למשל) היה צה"ל משיג פגיעה קשה בפעילים (בכירים וזוטרים), תשתיות ומערכים קריטיים. אך יכולותיו המוגבלות של הגא"פ אפשרו לצה"ל לנטרל את עיקר פוטנציאל ההיזק שלו, ובמקביל הופעלו מספר מהלכים שמנעו את התלקחותה של זירה נוספת באיו"ש. אלו תנאים שלא בהכרח (ואף סביר שלא) יתקיימו במערכה כנגד אויב אחר.

יתרה מכך, המבצע אמנם שיפר את ההרתעה הישראלית במרחב, אך הרתעה היא מושג חמקמק, ובלתי מדיד. ככלל, אויביה של ישראל מורתעים ממלחמה של ממש כנגדה, אבל יש בהם את הנכונות ללכת על הסף ולנהל, בדומה לישראל, מערכה בין המלחמות (מב"מ) כדי לשפר את מצבם במאזן מולה, ולכן לא מן הנמנע שלמרות הצלחת המבצע תידרש ישראל להוסיף ולתחזק את ההרתעה הן כנגד הגא"פ והן כנגד שאר אויביה.

ישראל השכילה הפעם להפוך את הקערה ולקחת את היוזמה (שהיא כידוע, משחק סכום־אפס) לידיה, אך היו גם מערכות שבהן היתה היוזמה בידי האויב, והדבר הקשה על צה"ל לפגוע בו ביעילות דומה. יש לזכור שמה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה. לכן, עם סיום המערכה, ומתוך חשש שהצלחת המבצע "תעוור" אותנו ל"פילים שבחדר", ראוי תת עליהם את הדעת.

ה"פיל" הראשון נוגע למושג הרב־זירתיות. מרבית מלחמות ישראל עד למלחמת יום הכיפורים היו מלחמות רב־זירתיות, כלומר כאלו שבהן נדרש צה"ל לפעול במקבל במספר זירות לחימה, בין שיש ביניהן זיקות (והן מתואמות ותומכות זו את זו) ובין שלא. הזיקה בין הזירות אינה תנאי להגדרת מערכה רב־זירתית, כי אם הצורך של צה"ל להתמודד במקביל עם יותר מזירת לחימה אחת. צה"ל נבנה לכך, והמענה היה בעיקרו בידול ודירוג אסטרטגי בין הזירות ותמרון הכרעתי, כאמור באופן מדורג, בכל זירה וזירה.

כך היה במלחמת העצמאות, בשורה של מבצעי תמרון הכרעתיים שבוצעו בדירוג, ובהם מבצע "חורב" בחזית הדרום (שעליו, כאמור, כתב גורי), וכך היה גם במלחמת ששת הימים. באמצע אמנם היה מבצע קדש, מערכה חד־זירתית כנגד המצרים בחצי־האי סיני, אך האפשרות שהמערכה תסלים ותיפתח זירה נוספת (ירדן) הדאיג את רה"מ דוד בן־גוריון והרמטכ"ל משה דיין. לצד החשש מעצם הלחימה ביותר מזירה אחת ביקשה ישראל, בטרם הלחימה, להבטיח את חופש הפעולה שלה לפעול בזירה נוספת, במידה ותיפתח (גולני, 1994, עמ' 124־127).

אולם, אף שצה"ל נבנה לכך וראה בכך איום ייחוס הרי שקביעתו של הפרשן המצרי מוחמד חסנין הייכל, סמוך למלחמה ב־1973, לפיה "הפחד והסיוט של ישראל היא אפשרות מלחמה בשתי חזיתות" (שיף, 1974, עמ' 31) היתה נכונה. ישראל הותקפה בו זמנית מצפון ומדרום, כך שנדרשה לפצל את משאביה, הן באוויר, תחום שהיווה עבורה מכפיל כוח של ממש, והן ביבשה. צה"ל הצליח לחלץ ניצחון צבאי במלחמה זו הודות למספר החלטות מפתח שהתקבלו במטכ"ל (הבולטת שבהן היא ההחלטה לבלום בחזית הדרום ולהכריע תחילה בחזית הצפון) ולמיומנותם ואומץ לבם של המפקדים והלוחמים, בדגש על אלו שבכוחות היבשה.

מאז היו מרבית העימותים בהם לחמה ישראל חד־זירתיים. גם האיום השתנה. כבר בשנת 1995 ציין אלוף יורם יאיר שלמעשה התפתחה מציאות שבה "הנכשלים, אלה שכלל לא היו במירוץ, אלה שאף פעם לא היוו איום, פיתחו מן סוג של מלחמה, שאנחנו, משתתפי המירוץ, עם כל החוכמה והטכנולוגיה – הטילים המונחים, המטוסים החמקניים המכ״מים המתוחכמים – לא יודעים מה לעשות נגדה. וכך, מלחמה עממית עם רובים ומקלעים וכמה מוקשים וקצת אר.פי.ג׳י, קובעים בעולם דברים, והופכים את המעצמות לחסרות־אונים. צרפו לכל נשק "כבד" של מרגמות וקטיושות ויש לנו כוח "צבאי" מפגר, אך בעל יכולת השפעה אזורית. הבעיה העומדת היום בפני המדינות המודרניות ובכללן ישראל, ובוודאי תעמוד גם בעתיד, היא איך מתמודדים עם סוג כזה של מלחמה. זה לא מה שתיכננו במשך עשרות שנים; זה לא מה שהכנו את עצמנו לקראתו, וגם אין לנו תשובה נאותה" (יאיר, 1996, עמ' 83).

ואכן, בדומה לגא"פ במבצע "עלות השחר", צבאות טרור דומים שמולם מתמודדת ישראל הצליחו באמצעים מוגבלים (נ"ט, מרגמות ורקטות) להציב מול ישראל משוואת הרתעה על אף פערי העוצמה הברורים שנוטים בבירור לטובת ישראל. אמנם, גם במהלך מבצע "חומת מגן", מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה" נדרשה ישראל לאזן בין זירות, אך קשה לתארן כחזיתות של ממש. זאת, אף שב־2006 ניהל צה"ל במקביל מבצע התקפי גדול יחסית, מבצע "גשמי קיץ" ברצועת עזה, ואת מלחמת לבנון השנייה, ונדרש לאזן את המשאבים, הכוחות והתשומות בשתי הזירות (גולן, 2022, עמ' 159־160).

יתרה מכך, גם בשגרה נדרש המטכ"ל לאזן בין המתחים בין הזירות. במהלך כהונת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, למשל, נדרש צה"ל להתמודד עם הפרות סדר המוניות ואלימות סמוך לגדר ברצועת עזה, שכללו הפרחת עפיפוני תבערה ובלוני נפץ וכן מעשי חבלה וירי, לסכל טרור ביהודה ושומרון, ולהמשיך במב"מ שמטרתה לסכל את הצטיידות חזבאללה בנשק איכותי ומדויק, הרחקת נוכחות הצבאית האיראנית מסוריה.

המדיניות הישראלית, כמאמר איזנקוט, היתה לפעול בשתי הזירות שהוזכרו ובמקביל "להילחם בכוח 'קודס' ולשבור להם את העצמות" (רביד, 2022, עמ' 142). אף שהמערכה היתה חשאית בעיקרה היא כללה שני ימי קרב בעצימות גבוהה. בראשון, בפברואר 2018, בפעולת גמול תקף חיל האוויר את בסיס בסוריה שממנו שוגר כלי הטיס שחדר לישראל והושמד. בתקיפה נפגע מטוס קרב של חיל האוויר מטיל נ"מ סורי והתרסק בשטח ישראל (הצוות צנח בשלום). בתגובה תקף חיל האוויר והשמיד חלק ניכר ממערך ההגנ"א הסורי. במאי אותה שנה, במבצע "בית הקלפים" תקף חיל האוויר בהצלחה עשרות יעדים איראניים בסוריה. בדצמבר 2018 יצא צה"ל במפתיע למבצע "מגן צפוני", במהלכו השמיד את מנהרות החדירה של חזבאללה מלבנון לאצבע הגליל. כלל המתחים הללו חייבו איזון והפעלת כוח מדודה מאוד בכדי לממש את כלל יעדיה של ישראל, שהשתנו מזירה לזירה, מבלי להידרדר למלחמה (פרחי, 2021, עמ' 8־17).

למן שנות התשעים ביכרה ישראל מבצעים מבוססי אש ומודיעין על תמרון יבשתי, שכן ארגונים אלו חסרו מרכז כובד ברורים, ובשל רצונה במערכות חד־זירתיות, קצרות, מעוטות נפגעים שיסתיימו בהישגים ברורים. אך בכך מגולם פרדוקס. ההישג שיביא מאמץ האש במהלך הלחימה עצמה יהיה בהכרח מוגבל, משום שהאויב הסתגל ונבנה באופן שיאפשר לו להוסיף לשגר ולפעול גם נוכח תשלובת מודיעין־תקיפה היעילה והמרשימה שבנה צה"ל. מה גם שניסיון העבר מלמד שלאחר מספר ימי לחימה מידלדל צונח מספר המטרות לתקיפה. צה"ל יודע להשמיד במהירות את "בנק המטרות" שהוכן מראש, אך האויב נשמר מחשיפה ופעל ממרחבי התת־קרקע ומלב השטח צפוף האוכלוסייה.

למעשה, ישראל אמנם מוציאה לפועל מערכות חד־זירתיות קצרות, אך לא פעם אלו מתארכות, ומסתיימות בהישג מוגבל מאוד, כשבמקביל היא מגדילה את רצונם של אויביה להפוך את המערכות לרב־זירתיות.

אין בכך בכדי לבטל את האינטרס הישראלי שהמערכה תהיה חד־זירתית, קצרה, תכליתית, מעוטת נפגעים ומרובת הישגים, אך יש להיות מודע לכך ולהיערך גם למלחמה רחבה יותר. מבצע "שומר חומות" שהתרחש במאי 2021 הביא להבנה שה"לוקסוס" בדמות מערכות חד־זירתיות נגמר. יכולתו של החמאס לקשור אז בין הזירה העזתית לבין הזירה ביהודה ושומרון סביב סוגיית ירושלים והר הבית, ולהשפיע גם על הזירה הפנימית ולהביא לגל אלימות בערים המעורבות בישראל גופא, מלמד כי ישראל תתקשה בעתיד לבדל בין זירות, כפי שעשתה בעבר, בין שתבקש להכריע במדורג כבעבר, ובין שתבקש להכיל את האיום ולרסנו.

האפשרות שתפרוץ מערכה רב־זירתית מחייבת שורה של צעדים כדי לשפר את המוכנות אליו. צעד משמעותי אחד נוגע להקמת "משמר לאומי", כוח ביטחון פנים, מונחה משטרת ישראל שייתן בידי ישראל יכולת להטיל כוחות לזירה נתונה בלב המדינה, כדי לאפשר לצבא חופש פעולה בזירות הלחימה העיקריות (חליוה ופרל פינקל, 2021). צעד נוסף יהיה שיפור היכולת לנייד כוחות בין זירות במהלך לחימה, בין שיהיו אלה כוחות הגנ"א, פקע"ר או כוחות יבשה שתכליתם לקחת חלק במהלך מתמרן.

ראוי גם לשקול גם אפשרות נוספת שנוגעת לעוצמתה של ישראל ביחס לאויביה. במידה ועימות שכזה יתרחש שוב, ניתן לשקול פעולות כנגד נכסי האויב הן בזירת הלחימה העיקרית והן כנגד נכסיו בזירות נוספות בין שאלו יהיו ביהודה ושומרון ובין שאלו יהיו במדינות אויב אחרות. בניגוד לאויב, ישראל יכולה "לשחק על כל המגרש", ולא רק בזירת הלחימה העיקרית. זוהי חוזקה שראוי לנצל, בזמן ובמקום המתאים.

ה"פיל" השני נוגע למוכנות כוחות היבשה ולנכונות להפעילם. במבצע "עלות השחר" לא נדרש צה"ל להפעיל כוחות מתמרנים ברצועת עזה. המבצע היה מבצע קטן וקצר בהיקפו ובמשכו, כנגד ארגון טרור מוגבל יחסית ביכולותיו. הפעלת כוחות היבשה במבצע היתה מסלימה את העימות ופועלת בניגוד לאינטרסים של ישראל. אבל העובדה שכך אירע במבצע האחרון (ובאלה שקדמו לו פרט ל"עופרת יצוקה" ו"צוק איתן") אין בה בכדי ללמד שכך יהיה בעתיד.

לאורך השנים הצליח צה"ל לנהל כנגד החמאס והגא"פ ברצועת עזה מספר סבבי לחימה מבוססי אש, שבמהלכם פגע במערכים קריטיים של האויב ובפעילי טרור רבים. בזירת הדרום אפשר לעשות כן, בשל טיב האיום, ההיקף הגיאוגרפי של הרצועה והמענה ההגנתי המתקדם, לנהל מערכה שעיקרה ואף כולה מבוססת על מהלומות אש מנגד. מנגד, בזירה הצפונית, לא תוכל ישראל לעשות כן. היקף וחומרת האיום על העורף, ויכולתו של חזבאללה לפגוע ביישובים בגבול לבנון יחייבו את צה"ל להפעיל, לצד מהלומות אש עוצמתית, מערכתית ומדויקת, תמרון אגרסיבי ומהיר לשטח האויב בכדי להסיר את האיום (ברעם ופרל פינקל, 2021, עמ' 8).

במקרה של מערכה רב־זירתית תתחדד דילמת התמרון עוד יותר, בשל המגבלות וצווארי הבקבוק של האש והמודיעין, הצורך לקיים כלכל חימושים והעובדה ש"בנק המטרות", כאמור, ייגמר במהירות. הניסיון שלנו, כתב בשעתו אלוף אהרון חליוה, "להימנע מהקרב היבשתי, הסתכם במלחמות ארוכות יותר ואפקטיביות פחות. אנו מחזקים עוד ועוד את "הרגל הבריאה" שלנו – יכולות האיסוף והתקיפה "מנגד", ומתפלאים שאנו לא נפתרים מה"צליעה" שמקורה ברגל של התמרון היבשתי" (חליוה, 2016, עמ' 19).

אין להתפלא, אם כן, על הצלחת צה"ל במבצע שבו הופעלה תשלובת המודיעין־תקיפה שבנה צה"ל לאורך שנים. אך מוטב, לצד המשך חיזוק הרגל ה"חזקה" לפעול כדי לחזק את הרגל ה"חזקה פחות", כוחות היבשה. כדי שיהיה בידי ישראל מענה מרתיע להתפתחויות. שכן, האויב לא בהכרח פועל בהתאם לאינטרס הישראלי. הפיכת אויביה של ישראל לצבאות טרור הפכה תמרון זה שוב לרלוונטי, שכן לצבאות, בניגוד לארגוני טרור קטנים וגמישים, יש מרכזי כובד, נכסים חיוניים ומערכים ששלילתם תוציאם משיווי משקל ותסייע להכרעתם.

תמרון זה יהיה במהותו הכרעתי, כדי לצאת מן "המבוי הסתום" שאליו גוררים אותנו סבבי הלחימה מבוססי האש (אורטל, 2022, עמ' 38־46). יעדי התמרון יהיו לפגוע ביעילות בכוחות האויב ולשלול ממנו נכסים חיוניים לדוקטרינת הפעולה שלו (מערכי אש, פיקוד ושליטה וכן מנהרות), שבהם מאמצי האש של צה"ל לא הצליחו לפגוע. יתרה מכך, כמאמר מח"ט גולני גבי אשכנזי (לימים הרמטכ"ל) בטרם פשיטה בלבנון ב־1987, "יש ממד אחר מבחינת האויב ברגע שהוא יודע שאתה מסתובב באזור היעדים, כלומר באזור שלו" (בן ישי, 2021, עמ' 318).

הצלחת כוחות היבשה לממש את משימותיהם תלויה בראש ובראשונה במפקדים איכותיים, מאומנים, יוזמים, נחושים ותחבולנים, ויש לשמר, לפתח ולטפח את שדרת מפקדי השדה בסדיר ובמילואים. אך אין להסתמך רק על התעוזה והמיומנות לבדן ויש לצייד את הכוחות ביכולות חשיפה ואיתור, כמו גם באמצעים שיאפשרו להם לקבל תמונת מודיעין עדכנית ובמיגון שיאפשר להם לשרוד בשדה הקרב (אורטל, 2022, עמ' 289).

גם ברצועת עזה, וגם במבצע מוגבל מאוד בהיקפו כמו "עלות השחר", עשוי צה"ל להידרש לתמרון. תמרון שכזה, שבעימות מוגבל יהיה מצומצם בהיקפו (פשיטה), יהיה רלוונטי ולעיתים אף מתחייב בשל הצורך לקצר את משך הלחימה ולצמצם את הירי על העורף. דפוס הפעולה של מבצעים מבוססי אש מביא לא פעם להארכת משך המערכה. החתירה לקיצור משך המערכה היא שהופכת את התמרון הקרקעי לכלי חיוני, בין אם כמאמץ עיקרי ובין אם כמאמץ נלווה לאש.

סיכום

מבצע "עלות השחר" היה מבצע מוצלח ותמיד טוב להתמקד בחצי הכוס המלאה, אך המלחמה, כשתבוא, תראה אחרת לגמרי בעוצמתה ולא תהיה מוגבלת לזירה אחת בלבד.

במלחמה שכזו, שבה היוזמה לא בהכרח תהיה בידי צה"ל, המודיעין עלול להיות דל, שכן האויב (בצפון ובדרום) נעלם, נטמע באוכלוסייה ונחבא אל התת־קרקע, וערוך לפעול נוכח מאמץ האש של צה"ל. האש המסיבית שישגר לעבר העורף תשבש את פעילות צה"ל ומערכים שונים עשויים לא לפעול באותה יעילות שבה פעלו במבצע מוגבל. אז יידרש צה"ל ליכולות שבשגרה מופעלות פחות, ובהן כוחות היבשה, אך כשירותן אינה נבנית מעכשיו לעכשיו ובניין הכוח שלהן הוא תהליך ארוך ורב־שנתי.

על צה"ל להוסיף ולבנות את כוחו למערכות רב־זירתיות ולשוב לתפיסת התמרון ההכרעתי שיוכל לשרת את האסטרטגיה של צה"ל, הן במקרה של מערכה שכזו והן בכדי להרתיע את אויביה של ישראל מליזום פעולה בזירה נוספת בעת שהיא מנהלת מערכה חד־זירתית. כך יהיה בידי ישראל מענה אפקטיבי לאיום הרב־זירתי במעגל הראשון, שאף יאפשר לה להפנות מאמצים לאיומים אפשריים במעגל השלישי.

למרות התוצאה הטובה של מבצע "עלות השחר" ובעיקר בגלל סכנת ה"הסתנוורות" ממנה מוטב להישאר מוטרדים.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו וסרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש".
המחבר מודה לתא"ל ערן אורטל, אל"מ (מיל.) דביר פלג, סא"ל ד"ר איתי חימיניס וסא"ל (מיל.) אבירם רינג על הערותיהם הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

דרוש משמר לאומי – למידה נוספת בעקבות "שומר החומות"| מאת אהרון חליוה וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

בראשית מלחמת העצמאות, למן החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 ועד לאפריל 1948, נדרש כוח המגן העברי, שהיה אז עדיין מאורגן במחתרות נפרדות, ללחום במערכה רב־זירתית שהיו לה מספר הגיונות מערכתיים ולא הצליח ליטול את היוזמה האסטרטגית. ההנהגה הביטחונית של המדינה שבדרך הוסיפה לחשוב על העימות באמצעות תפיסות וכלים שפיתחה בכדי להתמודד עם תקופת "המאורעות" (בשנים 1939־1936).

המטכ"ל דאז התקשה להיערך לפלישה הצפויה של צבאות ערב הסדירים מחד גיסא, ובמקביל להתמודד עם המערכה שהתנהלה בערים המעורבות, ובהן חיפה, יפו, ירושלים ואחרות, ועם הצורך להגן על ישובים מבודדים ולשלוט בדרכים. המחיר שגבה המאבק על הדרכים והצירים היה יקר במיוחד. שיירות רבות ובהן הדסה, חולדה, יחיעם ונבי דניאל נקלעו למארבים שהציבו הכוחות הערביים, בין שהיו אלה כוחות צבא או כנופיות, בהם נפגעו לוחמים רבים ולא פעם גם סוכלה הגעת השיירה ליעדה, בין שיהיה זה יישוב מבודד, ירושלים או הנגב הנצור.

המענה שגובש היה תוכנית ד' להגנת שטחי המדינה שבדרך, גבולותיה והצירים המקשרים בין יישובים הספר למרכזי האוכלוסייה היהודית, ומעבר למתקפות יזומות שהראשונה בהן היתה מבצע "נחשון", שמטרתו היתה להסיר את המצור מעל ירושלים ולפרוץ את הדרך אליה, וכמעט במקביל אליו קרבות משמר העמק, כיבוש טבריה וכן מבצע "יבוסי". הנהגת המדינה שבדרך השכילה להתארגן בהיגיון כפול: הגנה מרחבית מבוססת התיישבות, שייעודה לעמוד בעיקר בפני האיום הפנימי, ובו בזמן נטילת היוזמה בידי החטיבות של ההגנה ובהמשך צה"ל אשר תמרנו בהצלחה והדפו את צבאות ערב.

לצד המוכנות לאיומי האויב יש להיערך לשמירה על הסדר הציבורי

למרות נאמנות הרוב המוחלט והדומם של אזרחי ישראל הערבים, קו הקרע הלאומי־דתי בין המדינה היהודית לאזור הערבי מוסלמי עובר לא רק לאורך הגבולות וביהודה ושומרון, כי אם גם בפנים הארץ. אחת התובנות המתבקשות ממבצע "שומר החומות" היא שלצד עוצמתה של ישראל, ובכלל זה צה"ל וארגוני הביטחון, יש להיערך לתרחישים שבהם תידרש ישראל להתמודד במקביל עם איומים בגבולות, ועם הצורך לתקוף בשטח האויב, ועם אירועים קשים מבפנים. אירועים אלו עשויים ללבוש אופי דומה לאירועי אוקטובר 2000, שכללו הפגנות אלימות, התנגשויות אלימות בין כוחות המשטרה למפגינים ערבים וחסימת כבישים שבמהלכם ירו השוטרים והרגו 12 מאזרחי ישראל הערבים, ולאירועים שחווינו במהלך מבצע "שומר החומות", שבהם היה איום על ביטחונם האישי של האזרחים ועל חופש בתנועה בדרכים.

מבצע "שומר החומות" המחיש את הצורך להיערך לאיום דומה לזה שהיה בראשית מלחמת העצמאות. נדרש להבטיח את הרציפות התפקודית של צה"ל, כמו גם מערכות נוספות, בעת מערכה כנגד אויב חיצוני. גם יכולתה של משטרת ישראל לעמוד במשימותיה התבררה כלא מובנית מאליה. משבר "שומר החומות" לימד כי נדרשת מסת תגבור משמעותית שתעמוד במשברים של ביטחון־פנים. מאסה זו נדרשת להיות משמעותית אף יותר מזו הקיימת היום בכוחות הסדיר והמילואים של משמר הגבול. אחד התרחישים המטרידים ביותר הוא שיבוש גיוס והנעת כוחות צה"ל לחזיתות השונות בעת מלחמה. חסימת צירים מרכזיים בהפגנות עשויה להאט, לשבש ולפגוע ביכולת צה"ל לשנע כוחות מגויסים, לא כל שכן בחופש התנועה של אנשי מילואים העושים דרכם ליחידותיהם. האיום רק מחמיר נוכח האפשרות של מערכה רב־זירתית.

הצורך, אם כן, ברור. את הצורך פוגש פוטנציאל אדיר של כוח אדם לוחם, מוכשר איכותי ומסור שאינו ממוצה היום על־ידי מדינת ישראל בשל מגמת הצערת מערך המילואים הלוחם של צה"ל. אלפי לוחמים ומפקדים המסיימים את שירות המילואים שלהם בחטיבות הלוחמות של צה"ל טרם הגיעם לגיל 40, ונפלטים משירות מילואים פעיל, למרות נכונותם להמשיך ולשרת את המדינה. מדובר במסה־קריטית של מתנדבים פוטנציאליים, מוכשרים ומיומנים, שבנסיבות הקיימות היום אינם נדרשים עוד במערך הלוחם של צה"ל בשל הקושי להמשיך לאמן ולצייד את כולם בסטנדרטים הנדרשים ללחימה מודרנית מורכבת מהסוג הצפוי בלבנון ובעזה למשל.

קיים צורך, וקיים פוטנציאל לענות אליו. איך נכון יהיה לארגן את כוח המילואים החדש לתרחישי ביטחון־פנים חמורים? שלושה מודלים בסיסיים לבחינה: מודל הז'נדרמריה הצרפתית, מודל המילואים הבריטי, ומודל המשמר הלאומי האמריקני. נבחן את שלושתם.

מודל הז'נדרמריה

לכאורה, מיליציה משטרתית סמי־צבאית היא הפתרון המתאים. משמר הגבול שלנו הוקם בדמותה של הז'נדרמריה על־מנת לספק מענה למשימות ביטחון־פנים המחייבות שילוב של מיומנויות לחימה ושיטור אזרחיות. עם זאת נראה שלמודל זה מגבלות.

בחינה של הז'נדרמריה הצרפתית בעת מבצע "סנטינל", למשל, לאחר פיגועי איל־דה־פראנס בינואר 2015, שבו ביקשה ממשלת צרפת להגן על נקודות מפתח מרכזיות בפריז (החלטה שקיבלה משנה תוקף לאחר מתקפת טרור משולבת בפריז בנובמבר 2015), הראתה את מגבלתה העיקרית של הז'נדרמריה. כוחותיה נזקקו לתגבור משמעותי שכלל כעשרת אלפים חיילים, רובם חיילי חי"ר, בכדי לעמוד במשימה.

מתברר שהקמה והחזקה של מיליציה משטרתית סמי־צבאית היא פתרון מצוין, אך יקר. שוטרי משמר הגבול מחויבים להכשרת לוחם כמו גם להכשרת שוטר. ההכשרה הארוכה באה לידי ביטוי ביחידות קטנות יחסית עם מרכיב קבע גדול בתוכן. היקף כוחות המילואים המתקבל ממסגרת משמר הגבול מוגבלת בנסיבות הללו.

"שומר החומות" לימד כי מדינת ישראל זקוקה להיקף כוחות גדול מאוד שניתן לפרוס במהירות רבה בגזרות שונות בארץ כדי להשפיע במהירות על מוקדי מהומות ומאורעות. הרחבת משמר הגבול במתכונתו הנוכחית, לרבות סד"כ המילואים שלו, תהייה מודל מצוין, אך לא בר־קיימא לטווח ארוך בהיבטי עלויות האחזקה.

מודל המילואים בצבא הבריטי

הצבא הבריטי הוא צבא שכירים מקצועי, שנסמך על כך שבמקרה של מערכה בקנה מידה רחב יסתייע בהשלמות מילואים, בדגש על מילואי צבא היבשה .. עם זאת לצד מילואי צבא היבשה ישנו גוף נוסף שנקרא העתודה הסדירה (Regular Reserve), שאנשי המילואים המשרתים בו הינם יוצאי צבא. אנשי מילואים אלו מחויבים בחוק לשמירה על כשירות ועשויים להיקרא לשירות בעת הצורך. כוחות אלו מהווים כוחות מילואים זמינים וכשירים יותר לפעילות, אולם הם מוטמעים בכוחות הסדירים ואינם כוללים מסגרות מתמרנות או יחידות עצמאיות.

כחלק מרצונה של בריטניה להתאים את צבאה לעימותי העתיד, גובשה והוצגה, באוקטובר 2010, תוכנית לפי צבא היבשה ייערך בשני מערכים עיקריים. המערך הראשון הוא כוח התגובה (Force Reaction), כוח בכוננות גבוהה לתגובה מהירה שכ־90% ממנו יהיה סדיר, והשאר מילואים. כוח זה יכלול צוות קרב אוגדתי, שבו חטיבות חי"ר ושריון, וכן חטיבת סער אווירי (כוחות מוטסים). יש לציין שסדר הכוחות בחטיבה בצבא הבריטי גדול מאשר בצה"ל. המערך השני הוא הכוח הגמיש (Adaptable Force) אשר יכלול את שבע החטיבות להגנת המולדת שלהן משימות אבטחה והגנה קבועות (בברוניי, באיי פוקלנד ובקפריסין) כמו גם משימות שלהן מחויב הצבא הבריטי במסגרת חברות בריטניה במועצת הביטחון של האו"ם. אלו הם כוחות ברמת מוכנות משתנה, ובמקרה ויידרשו למשימות מורכבות יותר הם יעברו אימון להעלאת הכשירות (בדומה לתוכנית "זמן יקר" של צה"ל).

המודל הבריטי, אם כן, דומה מאוד לזה של צה"ל, אך מצומצם יותר בהיקפו. הוא נועד לספק מענה לתגבור הכוח הלוחם של צבא בריטניה בהקשרי לחימה, אך לא מספק גמישות של ממש למשברים רחבי־היקף ומיידיים כמו תרחישי ביטחון־פנים.

מודל המילואים בצבא האמריקני

אין זה המקום לסקור את התפתחות הצבא האמריקני אולם יש לציין שמאז הקמתו הוא התפתח לצבא שכירים מקצועי, קטן ביחס לכלל האוכלוסייה בארצות־הברית. בעת מלחמה יכול צבא זה לקלוט מיליוני חיילים, כפי שאכן קרה במלחמות העולם. רכיב מיוחד בכוחות המילואים של ארצות־הברית הוא המשמר הלאומי, שהוא תוצר היסטורי של המיליציות של המושבות בתחילת המאה ה־17. לימים המדינות (States) הפכו את המיליציות למשמר לאומי הכפוף לשתי סמכויות: הממשל הפדרלי והממשל הנפרד של המדינה. המשמר הלאומי, כאמור, הוא כוח מילואים המורכב מאנשי צבא המשמר הלאומי של כל מדינה ומדינה בארצות־הברית, שכן כל מדינה בארצות מחויבת בהחזקת מיליציית מילואים עבור צבא היבשה וחיל האוויר. יחידות המשמר הלאומי נמצאות בשליטה כפולה של ממשלות המדינה והממשלה הפדרלית. רוב חיילי המשמר הלאומי מחזיקים במשרה אזרחית במשרה מלאה תוך שהם משרתים חלקית כחבר המשמר הלאומי. בשנת 2006 העביר הקונגרס חוק אשר העניק לנשיא את הסמכות לגייס יחידות משמר לאומי בארה"ב ללא הסכמתם של מושלי המדינות.

כוחות המשמר הלאומי נדרשים להתאמן במשך 40 יום בשנה בממוצע. חשוב להדגיש שהיקף זה נדרש להן גם מכיוון שיחידות המשמר הלאומי לא נהנות מבסיס של שנות שירות סדיר מוקדמות, כמו למשל בצה"ל. בניגוד לכוחות המילואים של הזרועות, שנועדו לסייע ולהשלים אותם במקרה הצורך בפעילות מבצעית שבשגרה, מהווה המשמר הלאומי עתודה של כוח אדם בהיקף רחב, בעימות צבאי בקנה מידה גדול. בשגרה, תפקידם הוא לפעול בעת אסונות טבע ולסייע בשמירת הסדר הציבורי בארצות־הברית, במקרה והופר בהיקפים נרחבים. פריסתם בעת משברים שכאלו היא מהירה. במידה והם מגויסים לפעילות מבצעית או מלחמה, תהליך פריסתם אורך זמן רב יותר שנגזר מהעלאת כשירותם וציודם. לצד פעילות מבצעית בזירות הלחימה שונות לקחו אנשי המשמר הלאומי חלק בטיפול במשברי ביטחון־פנים רבים החל מאסונות טבע כמו הוריקן קטרינה, וכלה בדיכוי והרגעת מהומות פנים כמו בעיר לוס אנג'לס בפרשיית רודני קינג או בעימותים בשנות ה־60 על רקע המאבק לזכויות השחורים בדרום.

המלצות

מבחינת המודלים עולה כי אף שצה"ל מושתת על מודל מילואים הדומה לזה של צבא בריטניה, הרי שלצד יתרונותיו, זהו מודל יקר יחסית המחייב הכשרה ארוכה ותחזוקה משמעותית של יכולות הפרט וציוד הלחימה. מודל הז'נדרמריה מבוסס כוחות על כוחות קבע סדירים המתמקצעים במשימות ביטחון־פנים, שעשויות להיות מורכבות ותובעניות. אולם גם הז'נדרמריה, בהיקפה קטנה על האתגרים. בתרחישים חמורים ונדרשת להסתייע בצבא, כפי שאירע למשל במבצע "סנטינל". מודל המשמר הלאומי האמריקני מבוסס אמנם על יחידות לוחמות בשירות הצבא, אך בפועל מנוצל לרוב לצרכי ביטחון־פנים, הפרות סדר, אסונות ומשברים פנימיים (הוריקן קטרינה, למשל).

במדינת ישראל, המחזיקה בצבא־עם גדול, מתקיימים שני תנאים: הראשון – הצורך בכוח גדול שייתן מענה למשברי ביטחון־פנים בעת אירועי חירום, אסונות טבע ומלחמה. השני – עצם העובדה שכוח אדם לוחם ומאורגן כבר קיים ולמעשה רק נדרש לארגנו מחדש במתכונת ארגונית וחוקית חדשה, החונה בין הצבא למשמר הגבול. נכון, לכן, לארגן כוח סמי־צבאי גדול, מבוסס על מערך המילואים של צה"ל, ומוכפף להפעלתו לצה"ל או למשרד לביטחון־פנים, לפי הצורך. להערכתנו הצורך המבצעי בכוח שכזה רק יתעצם בשנים הבאות, ואל לה לישראל להשתהות בהקמתו.

לאור מגמת הצערת מערך המילואים ניתן למצות באופן מיטבי את כוח האדם של לוחמים בשלהי שנות ה־30 לחייהם לשירות מילואים משמעותי שיענה על צורך חיוני של המדינה. יתרת השירות של לוחמים אלו, ביחידות שטיב השירות בהם הינו מאומץ פחות מן הבחינה הפיסית מכפי שהיה ביחידות הקו הראשון בהן שירתו, הוא כעשר שנים נוספות. מדובר, כאמור, בכוח אדם איכותי, מיומן המבקש לתרום ולהגן על מדינת ישראל, וניתן בקלות לרתום אותו לכך. חשוב מכך, אלה לוחמים ומפקדים מנוסים ובוגרים, מה שצפוי להוות יתרון חשוב במפגש עם אתגרי ביטחון־פנים המחייבים איזון בין נחישות משימתית לשיקול דעת בוגר.

ניתן להסב כוח זה, בהכשרת יסוד קצרה שתקנה לאנשיו יכולות ואוריינטציה לביטחון־פנים, ולהסתפק בציוד לחימה בסיסי ואמצעי ניוד שכורים אד־הוק. ארגון כזה יספק למדינה כוח התערבות גדול, זמין, גמיש ומהיר תגובה מצד אחד, ומודל קיום בר־קיימא מצד שני.

המלצתנו היא כי הכוח יהיה בעל מפקדה סדירה "רזה", כלומר מאוישת באנשי קבע מעטים ככל שניתן, ויופעל על־פי רוב בפיקוד ושליטה של משטרת ישראל. כוח זה יאורגן בהיגיון מרחבי:

  • שלוש חטיבות מרחביות (צפון, מרכז ודרום) בהרכב של שישה משל"טים (כ־3,000 לוחמים בחטיבה), שלהן יכולות ואמצעים לטיפול בהפרות סדר ויכולת ניוד ושינוע קל (בדומה למודל הקיים במשמר הגבול).
  • חטיבת עתודה בהרכב שמונה משל"טים (כ־4,000 לוחמים), שלה יכולת ניוד גלגלי ממוגן.

לתפיסתנו, מדינת ישראל חייבת לבצע רה־ארגון שייתן בידה, בדומה למלחמת העצמאות כוח לטיפול באיומי פנים, ויאפשר מיקוד מאמץ הגנתי והתקפי, באוויר, בים וביבשה כלפי האיום החיצוני, במעגל הראשון או במעגלים נוספים.

אלוף אהרון חליוה הוא ראש אגף המבצעים היוצא במטה הכללי של צה"ל. גל פרל פינקל הוא חוקר במרכז דדו.

בין סיכוני ההסלמה ואתגרי בניין הכוח, הרמטכ"ל צריך קבלן ביצועים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 בחודשים הקרובים צפויה שורה של מינויים בכירים במערכת הביטחון, בדגש על אנשי המודיעין הבכירים ובהם ראשי אמ"ן והשב"כ. מינוי נוסף הוא זה של סגן הרמטכ"ל הבא. האיש שייבחר יידרש להיות גם קבלן ביצוע יעיל וגם עזר כנגדו של הרמטכ"ל, שיידע לסייע לו לנווט את הצבא בין האתגרים.

השבוע פורסמו מספר כתבות שעסקו במינויים צפויים בצה"ל ובמערכת הביטחון. ב"ישראל היום" כתב יואב לימור על כך שהרמטכ"ל, אביב כוכבי, מבקש למנות למפקד יחידת 8200 של אמ"ן את תא"ל י', המכהן כראש חטיבת ההפעלה באמ"ן, ולמנות למחליפו את אל"מ ג', המשמש כעוזר הרמטכ"ל.

ב"הארץ" כתב יוסי מלמן כי בחודשים הקרובים צפויים להתחלף חמישה מבכירי מערכת הביטחון ובהם ראש אמ"ן אלוף תמיר היימן, ראש חטיבת המחקר באמ"ן תא"ל דרור שלום, ראש המוסד יוסי כהן, ראש שב"כ נדב ארגמן וראש המטה לביטחון לאומי מאיר בן שבת, שצפוי, להערכת מלמן, להחליף את ארגמן.

מחליפו של ראש חטיבת המחקר הוא אל"מ ע', קצין המודיעין של פיקוד דרום. על ראשות אמ"ן מתמודדים, נכתב במאמר, האלוף אהרון חליוה, ומפקד אוגדת עזה, תא"ל אליעזר טולדנו.

חליוה, ששמו הוזכר גם כמועמד אפשרי לפיקוד הדרום, וטולדנו עשו את עיקר שירותם בצנחנים ושירתו גם בתפקידים שהכשירו אותם לראות את הדברים הן מהרמה הטקטית והן מהאסטרטגית.

חליוה היה ראש חטיבת המבצעים, למעשה הקמב"ץ של הצבא, ומכהן כעת כראש אגף המבצעים. טולדנו שימש כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה. אם ייבחר טולדנו, זו לא תהיה הפעם הראשונה שמח"ט צנחנים מצטיין יתמנה לראש אמ"ן בתפקידו הראשון כאלוף (קדמו לו בכך יעלון, כוכבי והלוי).

אולם למרות שמלמן מנה את כמעט את כל בכירי מערכת הביטחון העתידים להתחלף, בדגש על אנשי המודיעין הבכירים שלה, דומה שמן המאמר נשכח קצין בכיר אחד, סגן הרמטכ"ל, האלוף אייל זמיר.

זמיר, קצין שריון ששימש כמפקד פיקוד הדרום (וקדם לטולדנו כמזכירו הצבאי של רה"מ נתניהו), עסק כסגן הרמטכ"ל בעיקר בסוגיות בניין הכוח וריכז תחתיו את מאמצי צה"ל במאבק במגפת הקורונה.

על מנת שבהתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל בעוד כשנתיים יעמדו לפחות שני מועמדים מנוסים שכיהנו כסגנו, תחנה חיונית בהכנה לתפקיד מפקד הצבא, יוחלט בחודשים הקרובים גם על זהות סגן הרמטכ"ל הבא. שני המועמדים העיקריים המתמודדים על התפקיד הם מפקד זרוע היבשה, אלוף יואל סטריק, ומפקד פיקוד הדרום, הרצי הלוי.

שניים מתמודדים על התפקיד

סטריק החל את שירותו בחטיבה האדומה (אחרי שנשר מקורס טיס). בשעתו סיפר כי רצה למעשה לשרת בגבעתי, אך "הדרך היחידה להגיע לשם הייתה להתנדב לצנחנים. אז עשיתי את זה." כקצין עבר לחטיבה הסגולה, ופיקד על פלוגת הנ"ט וגדוד שקד, בשנות השהייה מלבנון, ועל החטיבה כולה במבצעים ברצועת עזה ובמלחמת לבנון השנייה.

בהמשך פיקד על עוצבת הגליל. לאחר מכן פיקד על פיקוד העורף ובשנת 2017 מונה למפקד פיקוד הצפון. סטריק הוביל את הפיקוד בכמה אירועים מתוחים במיוחד.

אירוע בולט התרחש, בפברואר 2018, החל כאשר לאחר חדירת מל"ט איראני לישראל שיורט בידי מסוק קרב תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את קרון השליטה האיראני, בבסיס חיל האוויר הסורי 4־T בקרבת תדמור, והשמידו אותו. בתקיפה נפגע מטוס 16I־F וטייסיו נאלצו לנטוש באזור עמק יזרעאל. בתגובה ביצע חיל האוויר תקיפה נרחבת כנגד מערך ההגנה האווירית הסורי.

אבל השיא היה בדצמבר 2018, רגע לפני שסיים את תפקידו, עם מבצע "מגן צפוני" לנטרול מנהרות החדירה שחפר חזבאללה. סטריק היה מהתומכים הגדולים במבצע, שנועד לסכל את מה שכונה בצבא "מבצע ברברוסה" גרסת חזבאללה (על שם מתקפת הפתע של הגרמנים על רוסיה במלחמת העולם השנייה). הסיכון שהארגון יגיב על הרס תשתית המנהור שהכין ליום פקודה הציב את הפיקוד בכוננות גבוהה להסלמה של ממש בלבנון, אולם ישראל הצליחה לשדר מסר מרתיע מבלי שמצב יתדרדר למלחמה.

לאחר מכן מונה למפקד זרוע היבשה, שם בהתאם לתכנית הרב־שנתית (תר"ש) "תנופה" הוא מוביל שורה של שינויים מבני ים וארגוניים, בהם הקמת פיקוד ההכשרות והאימונים בזרוע היבשה, שיאגד תחתיו את כלל ההכשרות והאימונים שלה.

המועמד השני הוא כאמור, מפקד פיקוד הדרום, אלוף הרצי הלוי. מאז שהתגייס בשנת 1985 עשה הלוי (בדומה לרמטכ"ל כוכבי) את עיקר שירותו בצנחנים, בגדודים ולא בסיירת. האירוע שבעקבותיו סומן הלוי כמי שיגיע רחוק בצבא, היה מבצע "פינה אחרת" במאי 1993.

"הייתי אז מ"פ. מפקד פלוגת עורב צנחנים, בחטיבת הצנחנים, וכחלק מהלחימה בחזבאללה יצאנו הרבה לפעולות החוצה, באותו מבצע יצאנו מעבר לקו האדום, במבצע שנועד לפגוע בחוליות חזבאללה", סיפר בראיון ל"גלי צה"ל" בשנת 2013. 

הכוח התמקם בעמדת הסוואה באזור אלואיזה, בגיזרה המזרחית של דרום לבנון. "מצאנו את עצמנו באור ראשון בבוקר בתוך שטח מאוד סבוך. גם נחותים טופוגרפית וגם נחותים מספרית. הרבה מאוד מחבלים. קרב שהתחיל לא טוב מהרגע הראשון. היה לנו הרוג ופצועים. לאחר מכן, סדר גודל של שש שעות של תנועה מאוד קשה חזרה", אמר הלוי. היה זה קרב חילוץ, ובמהלכו נהרג קצין השיתוף הארטילרי ונפצע אנושות מפקד צוות, שכעבור מספר חודשים מת מפצעיו. 

בהמשך שירותו עבר לסיירת מטכ"ל וגם פיקד עליה, חזר לצנחנים כמח"ט (הראשון מאז עוזי יאירי, שעשה מסלול דומה ולא היה מג"ד בחטיבה בטרם מונה למפקדה) ופיקד עליה בהצלחה במבצע "עופרת יצוקה". לאחר מכן פיקד על אוגדת הגליל. בשלהי כהונתו של בני גנץ כרמטכ"ל הא מינה את הלוי לראש אמ"ן, ולא מן הנמנע שעתה, כשר ביטחון, רואה גנץ בהלוי את מועמדו לתפקיד סגן הרמטכ"ל. 

ביוני לפני שנתיים מונה למפקד פיקוד הדרום, והוביל אותו בתקופה מתוחה שכללה את ההפגנות האלימות על הגדר, ושיגור בלוני התבערה ליישובי עוטף עזה. בין היתר פיקד הלוי על כוחות הפיקוד בהסלמה שבאה בעקבות פעולת הכוח המיוחד בעזה, בנובמבר 2018, וכן בימי הקרב במאי, שכונו בצבא אירועי "גן סגור".

האירוע המשמעותי ביותר בתקופת פיקודו היה מבצע "חגורה שחורה" בנובמבר 2019. בסבב לחימה שיזמה ישראל מול הג'יהאד האסלאמי בעזה חוסל מפקד בכיר בארגון, בהא אבו אל־עטא, הותקפו יעדים רבים ונהרגו מעל 20 פעילים.

בראיון בראשית השנה אמר הלוי כי המבצע התרחש בעיתוי הנכון, "והפגיעה הזו באבו אל־עטא היא משמעותית פעמיים. היא משמעותית קודם כל כי הוא לא נמצא, ולא פחות מזה זה מסר גם לבאים אחריו. מדינת ישראל ערוכה להילחם בטרור, וזה מסר גם לאלה שהולכים בדרך שלו".

ישראל ניהלה את הלחימה בתבונה וידעה לסיים אותה בזמן, עם הישג מוגבל אך ברור, לפני שהסלימה לכדי מערכה רחבה שתכלול גם את ארגון החמאס, שנותר מחוץ ללחימה. את חלון ההזדמנות שיצר המבצע, נמנעו חמאס וישראל לנצל כדי להגיע להסדרה של ממש.

שני המועמדים מביאים אתם לתפקיד ניסיון ניכר. אם ייבחר, יביא עמו סטריק לתפקיד היכרות גבוהה עם הזירה הצפונית, עם העורף האזרחי (שבעימות הבא צפוי להיות חזית מרכזית), ועם תהליכי בניין הכוח של צבא היבשה. יתרונו של הלוי הוא בהיכרותו עם עולמות המודיעין והמבצעים המיוחדים, כמו גם עם הזירה הדרומית, אולי הזירה הנפיצה ביותר שבה פועל צה"ל.

המוציא לפועל והעזר כנגדו

סגן הרמטכ"ל הוא האחראי בצה"ל על כלל תהליכי בניין הכוח. אמנם הרמטכ"ל כוכבי יזם את תר"ש "תנופה", אולם המוציא לפועל שלה הוא סגנו. מי שייבחר יהיה מופקד על המשך יישום התר"ש, בתקווה שעד שייכנס לתפקיד תגבש הממשלה תקציב מוסכם, ובתוכו גם תקציב ביטחון. אם לא, ימשיך הצבא להתנהל ללא מתווה תקציבי סדור, ומכאן שגם ללא תהליכי בניין כוח שלמים.

שר האוצר ישראל כ"ץ הצהיר השבוע שהתקציב שתגבש הממשלה יהיה חד־שנתי. מה שעלול להקשות על יישום התר"ש. כשאין מסגרת תקציבית סדורה שעליה ניתן לבנות קדימה, יתקשה הצבא להתחייב לפרויקטים, ואפילו לסדר גרף אימונים שלם. כשייגמר הכסף, האימונים יהיו הראשונים שיתבטלו. כך קרה בעבר, וכך עלול לקרות גם הפעם. 

וכשעוסקים בבניין הכוח אחד הנושאים החשובים ביותר הוא כוח אדם. השבוע נכנס לתוקפו חוק המקצר את שירות הגברים בצה"ל לגברים בצה"ל יקוצר מ־32 חודשי שירות ל־30 חודשים. החוק הוא חלק מהמתווה שעליו הסכימו משרדי הביטחון והאוצר במסגרת המתווה התקציבי שגובש לתר"ש "גדעון" לפני כחמש שנים.

בצבא מתנגדים לתכנית בטענה כי האתגרים הביטחוניים שנוצרו מחייבים בחינה מחדש של קיצור השירות, בטרם ייווצר לצבא מחסור בכוח אדם, כלומר בחיילי החובה. בפועל, משך ההכשרה ארוך, ונוכח קיצור השירות, הצבא יקבל חיילים מוכשרים לתפקידם לתקופה קצרה מדי.

הצבא נכנס לתקופה מאתגרת. בגזרות השונות ישנו סיכון ממשי להסלמה: בצפון ישנה המערכה למניעת ההתבססות בסוריה וחזבאללה שבוחן בחודשים האחרונים את רמת הדריכות של הכוחות בגבול לבנון; באיו"ש ישנו סיכוי להתחממות בגלל הסיפוח שאמור להתרחש החודש; ובדרום מנהל חמאס מדיניות של הליכה על הסף. לכל אלו מצטרפים כאמור, אתגרי התקציב, בניין הכוח וכוח האדם. סגן הרמטכ"ל שייבחר יידרש להיות גם קבלן ביצוע יעיל וגם עזר כנגדו של הרמטכ"ל, שיידע לסייע לו לנווט את הצבא בין האתגרים. 

 

 

ההחלטה להקים פיקוד הכשרות ואימונים היתה צריכה לקרות מזמן | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרמטכ"ל כוכבי הזהיר לאחרונה מקיצוץ בתקציב הביטחון. עד שהממשלה תאשר את תקציב הביטחון יוזם הרמטכ"ל שינויים תפיסתיים וארגוניים. חלקם, בעיקר בתחום פיקוד הכשרה ואימונים, עשויים לייעל את הצבא, להתאימו לאתגרים, ולחזק את מוכנותו למלחמה.

ממשלת האחדות הוקמה לפני כחודש, והמרחק לגיבוש ולאישור תקציב שנתי מוסכם עודנו רב. כחלק מזה, גם תקציב הביטחון טרם אושר בממשלה ואתו גם התכנית הרב־שנתית (תר"ש) "תנופה" שמוביל הרמטכ"ל אביב כוכבי. בהתחשב במשבר הכלכלי שנגרם כתוצאה ממגפת הקורונה, ישנה סבירות שהממשלה תחליט על קיצוץ בתקציב הביטחון.

בפורום למידה שקיים צה"ל שבוע שעבר להפקת לקחים ומוכנות לגל שני של נגיף הקורונה בבסיס המכללות הצבאיות בגלילות, הזהיר הרמטכ"ל כוכבי מפני "פרדוקס הביטחון: ככל שיש שקט ויציבות ביטחונית נוטים לשכוח כמה מורכב להשיגם. מתפתחת תחושה מוטעית שפחתו האיומים, וככל שיש שקט, מתפתחת התחושה שניתן לצמצם את הצרכים הביטחוניים. זו טעות חמורה שצבאות ומדינות רבות לאורך ההיסטוריה כולל מדינת ישראל, שילמו עליה מחיר כבד, כבד ביותר".

לאזהרת הרמטכ"ל יש יסודות בהיסטוריה הקרובה של צה"ל. הקיצוצים התקציביים בשנים שקדמו למלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן" גרמו, באופן חלקי, למוכנות הלקויה של צה"ל למערכה. אבל מדובר בגורם חלקי בלבד, משום שצה"ל סירב לקיים שינויים מבניים ותפיסתיים באותן שנים, ולהיערך לטיב האיום. כך למשל, איום המנהרות היה ידוע לצבא בטרם המערכה בקיץ 2014, אבל חומרתו לא הובנה ולא פותחה תפיסה שלמה ללחימה בתווך התת־קרקעי.

גורם אחר שפגע קשות במוכנות למערכה בלבנון הוא האינתיפאדה השנייה, שחייבה את צה"ל להשקיע כוחות ומשאבים עצומים בלחימה בעימות הקשה ביותר שבו לחמה ישראל מאז מלחמת לבנון הראשונה. אבל לא בטוח שהיה אפשר אחרת. כדאי, אגב, לממשלה לקחת בחשבון שהדבר עלול לחזור על עצמו אם תחליט על מהלך הסיפוח והוא בתורו יביא עמו התלקחות ביהודה ושומרון.

הרמטכ"ל הדגיש כי "רק בזכות תיחזוק שרירי הצבא ניתן להתאגרף ולנצח, ביום פקודה. ברוח זו אנו פועלים, ממשיכים בתנופה ומוצאים לפועל את תר"ש "תנופה". תר"ש "תנופה" היא המענה לפערים לסגור, וליתרון שנדרש לפתוח על פני אויבינו".

צה"ל זקוק לתר"ש שתהפוך אותו למתאים ביותר להתמודדות עם אתגרי הביטחון של ההווה והעתיד, וחלק מהותי בהתאמה הזו נוגע להכשרה ואימונים, שיכינו את הצבא למלחמה של מחר, אם תקרה, אבל גם לזו שתפרוץ בעוד כמה שנים.

פיקוד שיאגד את כל אימוני היבשה

למרות שהתר"ש זקוקה למסגרת תקציבית בכדי להתממש במלואה, הרי שחלקה עוסק בשינויים מבניים, תפיסתיים וארגוניים. לפני כחצי שנה אמר ראש אגף המבצעים בצה"ל, האלוף אהרון חליוה, כי בכל התחומים שאינם "חונים ברמה של הצ'ק, אנחנו כבר עמוק בתוך תר"ש תנופה".

אחד השינויים שכוללת תר"ש "תנופה" הוא הקמת פיקוד ההכשרות והאימונים בזרוע היבשה, שיאגד תחתיו את כלל ההכשרות והאימונים שלה ויהיה אחראי לרצף ההכשרה ולאימון לכלל כוחות היבשה בסדיר ובמילואים. זהו שינוי מבני וארגוני שהיה צריך לקרות מזמן. הפיקוד ירכז את כל בסיסי ההדרכה, ההכשרה, האימונים ובתי־הספר בזרוע, ישפר את השקעת המשאבים ויבטל כפילויות ארגוניות.

ההדרכה תמיד היתה מוזנחת מעט בצה"ל, וזולת הפיקוד על בה"ד 1 לא נחשבו (וגם לא היו) תפקידי הפיקוד על בתי הספר הצבאיים, כמקפצה לקידום. צה"ל הוא צבא לוחם, וככזה הוא קידש ומקדש את הפעילות המבצעית והעושים במלאכה. שם, בפיקוד על כוחות בלחימה וביטחון שוטף, מצויה הדרך לעלייה בסולם הדרגות. יש בכך הרבה מן הצדק, והאתוס הזה, לפיו מפקדים לוחמים מתקדמים הלאה הוא ערך שמוטב לשמר.

אבל במקביל, מוטב להיגמל מן המחשבה שהפעילות הזו גם מכשירה למערכה בהיקף רחב (ההתפכחות מכך ב־2006 היתה כואבת במיוחד). יש להשקיע באימונים ובמאמנים, כי שם טמונה הכשירות הנדרשת למלחמה של ממש.

יתכן שדווקא בשינוי שיזם כוכבי, שכולל בתוכו גם החלטה לפיה "המפקדים הטובים ביותר ישובצו לבתי הספר הצבאיים, בעדיפות על שיבוצם לתפקידים אחרים", יצליח צה"ל לעשות את קפיצת המדרגה שגם תייעל את ההכשרות והאימונים, וגם תשים אותם במקומם הראוי, בלב העשייה הצה"לית. 

 לפני כשנה כתב אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ, מפקד סיירת גבעתי לשעבר, בבלוג שלו שורת עצות למפקד זרוע היבשה וחברו לנשק, האלוף יואל סטריק. אין ספק, ציין זלמנוביץ, שחברו מכיר את המורכבויות והאתגרים שעומדים לפניו טוב ממנו, "אבל כולם נותנים עצות, אז גם לי מותר", והמליץ לסטריק לא לעסוק במפקדות העוצבות (החטיבה, האוגדה והגיס) המנופחות גם כך, אלא לקבוע כלל אצבע ולקצץ 30%. "אל תדאג הם יסתדרו, ותדאג כי הן יתנפחו מחדש". 

העיסוק, הדגיש, צריך להיות בכוחות הקטנים, "העושים את לחימת היבשה – כיתת החי"ר, במחלקת ההנדסה, בצוות הטנק, באנשי הסוללה הארטילרית ומקביליהם". אף שהמבנה, הארגון ואמצעי הלחימה של היחידות חשובים, צה"ל מצוי גם כך בעליונות טכנולוגית אדירה ביחס לאויביו, שמפעילים מצידם טכנולוגיה ישנה וזמינה, אבל באופן יעיל מאוד. 

"בנה את המפקדים של הכוחות הללו – הגורמים החשובים ביותר בכוחות החשובים באמת. תאריך את משך שרותם ואת הכשרתם. חזק את מעמדם של המש"קים והנגדים הלוחמים ותומכי הלחימה. בעיקר עסוק ברוח הלחימה באמצעות מנהיגות, הכשרות ואימונים, ומשמעת (כן, כן, משמעת נבונה וקשוחה)", כתב. פיקוד ההכשרות והאימונים הוא צעד בכיוון הנכון.

בטקס ההקמה שהתקיים לפני כשלושה חודשים הדגיש האלוף סטריק כי מטרת סדרת השינויים הארגוניים בזרוע היא "בניין הכוח לתמרון רב מימדי, מדויק וקטלני". 

השבוע ביקר הרמטכ"ל בתרגיל משולב שדימה לחימה בחזית הצפונית, שקיימו בחרמון שניים מהאגרופים היותר כשירים של הצבא, היחידה המובחרת אגוז מחטיבת הקומנדו ויחידת זיק של חיל התותחנים. אבל יחידות אלו, שתמיד יימצאו בלב העשייה והלחימה, הן חלק מהחוד המושחז של הצבא, ואינן משקפים את רמת כל האוגדות והחטיבות. שיפור הכשירות שלהן צריך לעמוד במוקד העשייה של הפיקוד החדש.

המאמן

האיש שמונה למפקד פיקוד ההכשרות והאימונים הוא האלוף מוטי ברוך, המפקד גם על הגיס המטכ"לי. ברוך עשה את רוב שירותו בצנחנים. בשנת 1997 הוא נפצע כשפיקד על סיירת צנחנים במבצע "מרכבות האלים", מבצע מיוחד במרחב זליא ויחמור אל־בקע, 8 ק"מ מצפון לרצועת הביטחון שבלבנון.

בעת שהכוח הטמין מטעני חבלה נפתחה עליהם אש מטווח קצר. "זאביק זומרפלד נפגע מייד ונהרג. גם המקלען נפגע. נשכבנו על הארץ כדי לנהל קרב, ואז נפגעתי גם אני מרסיסים של רימון. ידעתי שלמרות הפציעה אני חייב להמשיך להילחם", סיפר ברוך, אז רב־סרן צעיר, בראיון ביולי אותה שנה לעמיר רפפורט מ"ידיעות אחרונות". 

למרות ההפתעה והנפגעים הכוח שבפיקודו ובפיקוד סגנו, סרן ערן שמיר, התעשת כמעט מיד. "ניהלנו קרב יריות ורימונים במשך כחצי שעה, ובסופו של דבר התקדמנו לכיוון המחבלים, והכוח בראשות ערן הסתער והרג שניים מהם". הפצועים, ובהם ברוך, וההרוג פונו במסוק, ומיד לאחר מכן פתח באש מחבל שלישי, במקביל לאש מרגמות מדויקת שנורתה על הכוח.

שמיר, ולוחם נוסף, רן מזומן, נהרגו. מח"ט הצנחנים דאז ושר הביטחון דהיום, בני גנץ, ששהה בחדר הפיקוד במרג' עיון, ניהל את החילוץ. בשל הנפגעים המבצע זכור ככישלון, אבל כמה שבועות לאחר מכן עלה רכב ובו פעילי חזבאללה על מטעני חבלה שהטמין הכוח בציר, וארבעה מהם, בהם בכיר בארגון, נהרגו.

בסיום הראיון ציין רפפורט שברוך עתיד ללמוד במכללה לפיקוד ומטה, ושכמו "מפקדים קודמים של סיירת הצנחנים, גם עבורו מתוכננים לא מעט תפקידי פיקוד בכירים". ברוך, שמאז פיקד על חטיבת נח"ל, עוצבת הפלדה ועתה גיס ופיקוד ההכשרות והאימונים, פרע את השטר. עכשיו, הוא האיש שיצטרך להילחם על כל שקל, להתעקש על כל אימון, ובעיקר לוודא שהכל נעשה בתאם לתפיסה שלמה ומתאימה, בכדי שכוחות היבשה של צה"ל יהיו כשירים למערכה הבאה.

 

 

חזרה לשגרה (המתוחה) בכל החזיתות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בזירות הדרום והצפון, וגם בתוך צה"ל נרשמו השבוע סימנים של חזרה לשגרה. המחשבה שהקורונה תסייע ליצירת מציאות רגועה יותר, התבררה כסנטימנט נחמד ותו לא. דווקא בגלל שהמתיחות חוזרת צה"ל נדרש לגבות את מפקדיו, כדי שיהיו מוכנים ליום פקודה.

במאמר אודות משבר מגפת הקורונה השאיל הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, ביטוי הלקוח מהסלנג הצבאי וטען כי ישראל מצויה כעת באס"ק ("אווירת סוף קורונה"). הביטוי המקורי נועד לתאר את ההלך הרוח שנפוץ בקורסים שונים בצה"ל כאשר קרב מועד סיומם ("אווירת סוף קורס"). הראל אמנם עסק בהיבטים הרפואיים החברתיים והציבוריים במאמרו, אולם נראה כי גם מבחינה ביטחונית הדברים חוזרים לשגרה. 

כך למשל, בזירת רצועת עזה שממנה נורתה בלילה שבין שלישי לרביעי רקטה לעבר יישובי הדרום. צה"ל השיב באש טנקים לעבר עמדות צבאיות של החמאס. בחודשיים האחרונים היתה הזירה הדרומית שקטה יחסית, והנה עם התחושה שהנה הולכת המגפה ודועכת, חזרה השגרה המוכרת.

השבוע לפני שנה ניהלו חמאס וצה"ל ימי קרב (שכונו בצה"ל "גן סגור"), שהחלו עקב סדרה של חילופי אש שכאלו. במהלך ימי הקרב נהרגו ארבעה ישראלים ועשרים ושלושה פלסטינים. צה"ל תקף כ-320 יעדים בעזה ואילו החמאס שיגר כ-700 טילים, פגזי מרגמה ורקטות. מה היתה התוצאה? סבב לחימה נוסף בנובמבר (שכונה בצה"ל "חגורה שחורה").

בינואר האחרון העריך אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, שעזה "היא מקום לא יציב". הלוי, שפיקד על חטיבת הצנחנים בלחימה ברצועת עזה ב"עופרת יצוקה", ועל כוחות הפיקוד בימי הקרב של "גן סגור" כמו גם באלו של "חגורה שחורה" שאחריו, ידע כבר אז, שבלי הסדרה מדינית, שגרת חילופי האש תמשך. לפי הדיווחים בתקשורת גם המשא ומתן על השבויים וגופות החיילים שבידי חמאס תקוע. הכל כסדרו, ממש כפי שהיה לפני הקורונה. 

משאלות לב בזירה הצפונית

בזירה הצפונית נרשמו בשלושת החודשים האחרונים שורת תקיפות שיוחסו לישראל, הן בעומק סוריה והן סמוך לגבול, היכן שחזבאללה הקים את יחידת תיק הגולן.

בראיון שפורסם לאחרונה באתר "וואלה!", שיגר ראש אגף מבצעים, אלוף אהרון חליוה, מסרים לסוריה וללבנון. הוא ציין שאמנם העברות אמצעי לחימה מסוריה ללבנון וההתבססות האיראנית בסוריה לא נעלמו, אבל הבהיר שנסראללה מבין שההצטיידות בטילים מדויקים ארוכי־טווח "זה קו שמדינת ישראל לא תאפשר אותו. הוא יודע שמדינת ישראל נחושה להתמודד עם ההתבססות האיראנית בסוריה. הוא יודע שאסד מבין שחלק מהשותפים הפכו להיות יותר נטל מנכס". 

ניתן להעריך שדבריו של חליוה באו על רקע הפינג־פונג שהתנהל לאחרונה בין ישראל לארגון, במהלכו יוחסה לישראל תקיפת רכב ובו פעילי הארגון סמוך לגבול לבנון־סוריה ובתגובה חתכו חוליות חזבאללה את גדר הגבול בין לבנון לישראל בשלושה מקומות שונים מבלי שהתגלו. 

הזירה הלבנונית מוכרת היטב לחליוה משירות ארוך בצנחנים, והוא עשה בה חלק ניכר משירותו. חודש לאחר שגמר קורס קצינים, כמפקד מחלקה בגדוד 202, השתתף במבצע "חוק וסדר" (שהשבוע מלאו לו 32 שנים), פשיטה שהוביל מח"ט הצנחנים שאול מופז על בסיס החזבאללה בכפר מיידון שמעבר לרצועת הביטחון. כ־50 פעילי חזבאללה נהרגו במבצע ההוא. הפשיטה היתה, לדבריו, אחד הפרקים החשובים לדבריו בקריירה שלו.

בראיון הדגיש חליוה, ששמו הוזכר לאחרונה כמחליף אפשרי להלוי בפיקוד הדרום, כי נסראללה מבין היטב "מה המודיעין שלנו, איזו עוצמה זאת אמ"ן, יודע מה היכולת של חיל האוויר ומה יכולות האש. כשהם שומעים על תקיפות מסתוריות בכל מיני מקומות על הגלובוס ברמת דיוק הוא יודע שזה יכול להיות משוכפל במלחמה בצורה מאוד כואבת. האם זה משהו שאזרחי לבנון רוצים? לא". 

למרות הקו התקיף, שבא לידי ביטוי בשטח ולא רק בראיונות לתקשורת, מוטב להיות זהירים יותר במסקנות. אל"מ (מיל.) אודי אבנטל, קצין בכיר באמ"ן בעברו, כתב לאחרונה שאת "התדרוכים האחרונים שהעניקו גורמי בטחון לעיתונים, לפיהם איראן "מתקפלת" לכאורה מסוריה, כדאי לקחת עם גרגיר של מלח ובפרספקטיבה רחבה". 

איראן אמנם נתונה במשבר כלכלי קשה שהחריף כתוצאה ממגפת הקורונה, אולם היא רואה בפעילותה בסוריה יעד אסטרטגי חשוב, וסביר, כפי שהתרחש בתכנית הגרעין, שתהיה מוכנה לשלם מחירים בכדי להשיגו. גם את ההנחה שאסד מבין שמוטב לו להיפרד מבעלת בריתו האיראנית כדי לקחת בערבון מוגבל.

עצמאות מפקדים

סממן נוסף לחזרה לשגרה הוא שצה"ל שב לעסוק בעניינים שלא נמצא להם קשב בתקופה שבה פרס אוגדה בבני־ברק, ומינה קצינים בכירים כפרויקטורים למשבר. 

בסוף השבוע האחרון התפרסם ב"ידיעות אחרונות" ראיון עם ראש חטיבת המבצעים באגף המבצעים, תא"ל יניב עשור. בתשובה לשאלה מה שונה בין לבנון של אז השיב עשור, יוצא חטיבת גולני שעשה בה את כל שירותו מחייל ועד מח"ט, שלמפקדים ברצועת הביטחון היתה "המון עצמאות".

לבנון, אמר, "היא חוויה אחרת. במוצב חודר כמו ריחן, אתה לבד. מפקד מחלקה מוציא מארב מחלקתי לבד – מתכנן, הולך, מגיע – לבד. אז זה היה גם בלי כל הטכנולוגיה, עם מפות, בלי ג'י־פי־אס. היה משהו מאוד מבגר בלבנון. בעזה או באיו"ש יש איתך מ"פ, מג"ד, חטיבה. אפשר להגיע אליך בקלות. הכל קרוב. אבל עזה היא בעוצמה יותר גבוהה". בנוסף, ציין בעזה יש להתחשב בצפיפות העירונית ובחיכוך עם האוכלוסייה שמחייבת יכולת דיוק ואבחנה גבוהה. 

על העצמאות הזו דיבר לאחרונה, בראיון שהתפרסם ב"ישראל היום", גם קצין אחר יוצא גולני, אל"מ אופיר לֶויוס (שיתמנה בקיץ לקצין חינוך ראשי). "ידעתי שאם קורה משהו, ייקח ארבע־חמש שעות עד שיגיעו אלי, וככה גם תכננתי את נוהלי הקרב", אמר.

כאמור, היו לשהייה בלבנון הרבה חסרונות, אבל תחושת הביטחון העצמי, המסוגלות והעצמאות, גישת ה"פיקוד משימה", שהיתה אופיינית כל־כך לימי לבנון ואפילו לאינתיפאדה השנייה, בה עומס האירועים חייב הטלת אחריות על רמות פיקוד זוטרות, נעלמה מהנוף בצה"ל. זה עובד מצוין בבט"ש ביהודה ושומרון, ובגדר המערכת בגבולות. זה יעבוד הרבה פחות במקרה של מלחמה. 

השבוע הודיע הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף שרון אפק, על פתיחה מחדש של חקירת מצ"ח בדבר פציעתו של לוחם יחידת מגלן שנפצע קשה ונותר משותק, לאחר שבמהלך מסלול ההכשרה ביחידה נדרש (במן "מבחן אומץ" מטופש) לקפוץ מג'יפ מסוג האמר ונחבל בגבו.

זהו אירוע טרגי, שבו נפגע מי שרק ביקש לשרת ולתרום כלוחם ביחידה קרבית בצבא. ככלל, באימונים, קשים ככל שיהיו, אסור שיהיו נפגעים. ודאי וודאי כשאין מדובר בחלק סדור מתכנית האימונים אלא כתוצאה ממנהג מגונה שהשתרש, כמו עשב שוטה, ביחידה.

מנגד נשאלת השאלה מה משדרת ההחלטה למפקדים בצה"ל? מפקד האוגדה ערך תחקיר נוקב ובסופו נמצאו מספר אחראים למחדל, ומפקד הצוות הודח. בהתנהלות מפקד היחידה, סא"ל ר', שהיה אז חדש בתפקיד (ולא שירת ביחידה בעבר) לא נמצא פסול, ובהמשך הוחלט לקדמו לתפקיד מח"ט שומרון.

יצא לי להכיר את ר' בצנחנים, והוא מהטובים ביותר שיש לנו. אין עוררין על אחריותו כמפקד היחידה על כל מה שקורה בה. הוא אחראי, אבל לא בהכרח אשם. וזה תקף גם למח"ט (שקודם מאז), שנמצא הרבה יותר גבוה בשרשרת. פרט למקרים של רשלנות ברורה, מוטב לצבא להימנע מהדחות שכן סביר שמסקנות התחקיר ילכו אתו הלאה, והצבא ירוויח מפקד שנצרב, למד ויילמד אחרים.

אבל יש כאן עוד משהו. הערעור על התחקיר ופתיחת חקירת מצ"ח מחודשת משדרים מסר למפקדי השדה בצה"ל לפיו כל שיעשו ייבחן ראשית כל במבחן הסף הפלילי, ועליהם כל הזמן לוודא שהם עברו על כל רשימת הבדיקות החיוניות בטרם יעשו צעד, ממש כאילו היו מטוס לפני המראה. אבל פיקוד קרבי אינו יכול לעמוד בסטנדרט הזה, והוא בחזקת גזירה שציבור המפקדים, שברובו מורכב מאנשים שמשתדלים ככל יכולתם לעמוד במשימה ולשמור על פקודיהם, לא יעמוד בה. הניסיון לעשות כן, יוביל לבינוניות וייצור קצינים שלא צועדים קדימה בלי שקיבלו אישור בכתב.

במכתב שכתב בטרם פרש בשנה שעברה מצה"ל, הזהיר קצין השריון, רס"ן עידו פיוטרקובסקי, מפני "עודף ההנחיות והפקודות שלא מקוימות, הטקסים, ההשתלמויות, המצגות, התחקירים, הביקורים והביקורות – כל אלה לא יישברו אותנו. אנחנו נעמוד במשימה, באיחור, בצורה עקומה, בלחץ, באופן שטחי ומעוות אבל נעמוד בה. בכל זאת קצינים". במלחמה, כאמור, השיטה הזו לא תעבוד.

חוזרים ללבנון, דרך הטלוויזיה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסדרה שיצרו מתי פרידמן וישראל רוזנר "מלחמה בלי שם", אודות השהייה בלבנון, מטלטלת. מלחמה שנשכחה, ואסור לשכוח את לקחיה. משום שהחזבאללה נשאר אויב מתוחכם ומר כשהיה.

מתי פרידמן וישראל רוזנר, יוצרי "מלחמה בלי שם", סדרת הטלוויזיה המשודרת ב"כאן" אודות השהייה בלבנון, שירתו בעצמם בלבנון. הראשון כלוחם בפלוגת הנ"ט של הנח"ל, והשני בפלוגת סיור בשריון. הסדרה שיצרו מרתקת.

בשקט, מבלי להתלהם, ולאחר תחקיר מעמיק ויסודי מתואר סיפורה של הלחימה בלבנון, על הרגעים הקשים והכואבים (הפרק הראשון נפתח באסונות צור הראשון והשני), ההצלחות המבצעיות הטיוחים והשקרים. 

כשצופים בסדרה קשה להימנע מהשוואות עם "מלחמת וייטנאם", סדרת המופת הדוקומנטרית שיצרו קן ברנס ולין נוביק על המלחמה. אף שפרידמן ורוזנר לא פירקו את כל 18 השנים שבם לחם צה"ל בלבנון לגורמים כמו בסדרה של ברנס ונוביק, הרי שהסדרה שיצרו אודות הווייטנאם שלנו מטלטלת לא פחות. 

שנות השמונים ה"עליזות"

אחד המרואיינים הבולטים בסדרה הוא האלוף (מיל.) משה קפלינסקי, שבראשית שהיית צה"ל בלבנון פיקד על סיירת גולני. בפרק הראשון הוא נשאל מי היה האויב? "קראנו להם תמיד מחבלים", השיב קפלינסקי. כשאויב נתפס כחבורת חובבנים עם מקלעים, ולא כאנשי גרילה מיומנים, ההתנהלות היא בהתאם, וכך גם כמות הנפגעים לכוחות צה"ל. 

מטרת צה"ל אותן שנים, הגנה על יישובי הצפון, היתה כנראה נכונה לשעתה. ארגוני המחבלים השקיעו מאמצים ניכרים לחדור לישראל ולא פעם גם הצליחו בכך. מפקדי גדודים כמו בני גנץ מהצנחנים, גדי איזנקוט מגולני, ושמואל אדיב מגבעתי, פיקדו אז על שורה של היתקלויות מטווחים קרובים על גדר המערכת (אדיב נהרג באחת מהן). 

אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, הוביל קו לוחמני שבמסגרתו ביצעו גדודים ויחידות מובחרות פשיטות מעבר לקו האדום, שסימן את גבול רצועת הביטחון עם מדינת לבנון הריבונית. מעבר לקו שלט חזבאללה, ולכן פעולות חוצות קו אדום הצריכו אישור של הדרג המדיני והצבאי הבכיר ביותר. 

חלק גדול מהפעולות הללו הטיל פלד על סיירת גולני, עליה פיקדו אז אמיר מיטל וארז גרשטיין. בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) תיאר תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, בעצמו מפקד סיירת גולני לשעבר, את אחת הפשיטות כדוגמה בולטת. 

במבצע, כתב, "פשט כוח של גולני, בפיקוד המח"ט גבי אשכנזי, על בסיס של החזבאללה שאותר בחווה חקלאית המכונה מזרעת אל־חמרא שברמת נבטיה. כוח הסיירת, בפיקודו של ארז, שהוביל את המבצע, התגנב עד שהגיע ממש מתחת לאפם של השומרים. אז פתח באש וחיסלם" (עמוד 29). 

מיטל נהרג שנה אחר כך, כמג"ד בפשיטה על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה, וגרשטיין נהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ב־1999, כשהשיירה שבה נסע עלתה על מטען. 

המבצע הבולט ביותר של התקופה היה מבצע "חוק וסדר", פשיטה שביצעה חטיבת הצנחנים, בפיקוד שאול מופז, במאי 1988 על בסיס החזבאללה בעיירה מיידון. כחמישים פעילי חזבאללה נהרגו שם. אבל דווקא הארגון היה זה שהפנים טוב יותר את הלקחים מהפעולה.

זרז נוסף, ציינו בסדרה, היתה המכה שספג הארגון שנה קודם לכן, כשהפלוגה המסייעת בגדוד 51 בגולני הדפה ביעילות את ההתקפה שיזם על מוצב שומריה, והרגה כשמונה־עשרה מפעיליו. 

ממחבלים ללוחמי גרילה

מאז ועד לנסיגת צה"ל מלבנון הארגון נמנע מלהקים בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון. בנוסף הארגון נמנע מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל. במקום זה הארגון הפעיל חוליות זריזות, קטנות ומיומנות, שידעו לזהות את נקודות התורפה והוחלשה של צה"ל, ולפגוע בו ביעילות בדיוק בהן. בעוד צה"ל הולך ושוקע באינתיפאדה הראשונה ביסס עצמו חזבאללה כארגון הבולט והחזק בדרום לבנון. 

צה"ל מצדו יצא למבצעים כמו "תשובה מהירה" באפריל 1990, שמיצב את סיירת גבעתי כיחידה איכותית. כוח מהסיירת (ומגדוד שקד) בפיקוד מג"ד שקד, רס"ן אייל שליין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד קודם לכן על הסיירת החטיבתית, נע בלילה והתמקם במארב במרחב שבין הכפרים משע'רה, עין אל־תינה והעיירה מיידון. בשתי הזדמנויות זיהה הכוח ופגע בחוליות פעילי חזבאללה והרג שישה מהם. לאחר מכן נסוג הכוח בהצלחה לקו המוצבים של צה"ל.

אבל למרות הצלחות מבצעיות שכאלו, פעולת מיידון סימנה את השינוי בטיב האויב שמולו ניצבת ישראל, ולקח לצה"ל חמש שנים עד שהפנים אותו. 

"צריך להרוג"

בראשית 1995 חל שינוי מהותי, עם מינויים של שני מפקדים בכירים, הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ואלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. "היה לי זמן להתכונן לפיקוד צפון ובניתי תכנית איך נלחמים בגרילה", סיפר לוין בסדרה.

הרמטכ"ל ליפקין־שחק הגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון כמלחמה, על כל המשתמע מזה, ולוין, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, הוביל בפיקוד הצפון קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. "צריך להרוג", אמר לוין.

במקביל הוקמו בית הספר ללוחמה נגד גרילה ויחידת אגוז, בפיקוד סא"ל ארז צוקרמן, יוצא שייטת 13, שהתמחתה בלחימה בלבנון. תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שהיה מפקדה השני של יחידת אגוז, אמר בסדרה שהצבא החל "להיכנס לתוך המאחזים של חזבאללה, למאהלים, לעמדות שלהם", ולפגוע בהם בשטחם. מאז ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמי אגוז עשרות מחבלים.

אבל לא רק יחידות מובחרות רשמו הצלחות מבצעיות. לוין שחרר חבל גם לגדודי חטיבות החי"ר וחלקם, כמו גדוד 890 של הצנחנים בפיקוד דרור וינברג, יוצא סיירת מטכ"ל שנהרג לימים כמח"ט חברון, פעלו גם מעבר לקו האדום.

שיאה של הגישה ההתקפית שהוביל לוין היה במבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. כוחות מיוחדים הוחדרו לעומק לבנון, במטרה לפגוע בחוליות שיגור רקטות במגע ישיר והכוונת אש מדויקת. קצין ששירת אז בסיירת נח"ל, עליה פיקד חן ליבני, סיפר לי כי כוח מהסיירת הוחדר בחשאי לעומק השטח והכווין אש מדויקת, לעבר משגרי קטיושות, כשהוא ממוקם בעורפם של פעילי החזבאללה. היה זה, אמר, "קונצרט של אש שהסתיים ברגע".

אירוע כפר כנא, כפי ששיחזר בסדרה לראשונה שר הביטחון נפתלי בנט, שהיה אז מ"פ ביחידת מגלן, קטע את המבצע באיבו. גם כך, הרגו הכוחות כשבעים פעילי חזבאללה ופגעו ברבים נוספים. 

ללוין לא היו אשליות שהחזבאללה ייעלם, אבל לתפיסתו הוא יהיה מוחלש וזניח בחשיבותו. לצערו, אמר, קשרו לו את הידיים ומנעו ממנו לנצח. נכון, תמיד יהיו גנרלים שיסבירו כי לו שומעים בקולם בזמן היו יכולים לנצח. זוהי הגרסה הצבאית לאמירה של מאמן הפוטבול האמריקני הנודע, וינס לומבארדי, לפיה "לא הפסדנו. המשחק נגמר לפני שהספקנו לנצח".

במקרה של לוין קשה שלא לחשוב שיש בדברים משהו. הישגיו בפיקוד הצפון היו מרשימים. ממשלות ישראל, משמאל ומימין, בחרו שלא לתרגם אותם למדיניות כוללת. 

לחתוך הפסדים וללכת

בסדרה סיפר מפקד יק"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, על האירוע שהוריד לו את האסימון. במאי 1995, סיפר, הרג כוח מסיירת צנחנים, בפיקוד רס"ן יוסי בכר, שבעה לוחמי חזבאללה וחזר בשלום.

בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. הישיבה בלבנון, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הפשיטות היעילים של צה"ל בלבנון, "הפכה מנכס לנטל אדיר". כשנשאל האם חלק את התובנה שלו עם מפקדיו, הוא הודה שלא. 

הוא לא היה היחיד שחשב כך. בראיון ל"כאן" סיפר אלוף (מיל.) יאיר גולן כי כשהיה מ"פ בצנחנים, ב־1986, לאחר היתקלות מוצלחת ברכס הרפיע, בה "הרגנו שני מחבלי אמל", ביקש ממנו ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל עוזי לבצור, לכתוב לו מה צריך לדעתו לעשות עם אזור הביטחון. גולן הגיש לו מסמך בו המליץ "שנצא מאזור הביטחון, נשאיר שם את צד"ל אבל נוציא אותו מהמוצבים. שיחיה חזרה בכפרים".

עשור מאוחר יותר, סיפר גולן, כינס אלוף פיקוד הצפון, לוין, את המפקדים הבכירים בלבנון, ובהם הוא עצמו. בישיבה, אמר גולן (שפיקד אז על החטיבה המזרחית ביק"ל), "הסברנו להם שהביטחון מתפורר". בעצם, אמרו הקצינים ללוין, צריך לחתוך הפסדים וללכת. לוין, שהבין שלא יוכל לנהל את המערכה כפי שרצה, קיבל את דעתם וסיכם את הדיון "באופן הבא – צריך לצאת למבצע התקפי נגד חיזבאללה, להכות בו כדי שלא יגידו שברחנו ואז לצאת חזרה לגבול הבינלאומי".

הרמטכ"ל ליפקין־שחק אפשר ללוין להציג את משנתו לדרג המדיני, אבל שם נמנעו מלקבל החלטה ולמעשה השאירו את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים.

בפועל, במשך רוב תקופת השהייה בלבנון לא בחן הדרג המדיני והצבאי הבכיר את כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, טען בשעתו כי החזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים בישובים. רק כשנכשל בכך, ירה על יישובי הצפון. הוא צדק, אבל התובנה הזו חמקה מעיני הקברניטים. 

עד עתה לא ברור מדוע נמנעה ישראל לממש את הצעתו של הסנטור ג'ורג' אייקן, מימי מלחמת וייטנאם: "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו" (גם לאייקן לא הקשיבו). ישראל נסוגה מלבנון לבסוף רק במאי 2000, לפני עשרים שנים, כתוצאה מהחלטתו האמיצה והחכמה של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק.

מטכ"ל שעוצב בלבנון

המטה הכללי הנוכחי עוצב ונצרב בשירות בלבנון. האלופים אייל זמיר ותמיר היימן (שריון), מוטי ברוך, אהרון חליוה ואיתי וירוב (צנחנים), תמיר ידעי (גולני) ויואל סטריק (גבעתי), עשו שם את כל שירותם, מחיילים ועד למפקדי גדודים. הרצי הלוי ואמיר ברעם פיקדו שם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים, ואמיר אבולעפיה פיקד על סיירת נח"ל.

הרמטכ"ל, אביב כוכבי, עשה את כל שירותו, מחייל בצנחנים ועד למח"ט בלבנון. אחד המפקדים שהשפיעו עליו במיוחד היה תא"ל ארז גרשטיין, ובשל כך היה חשוב לו לשוחח, ערב יום הזיכרון, עם בנו של גרשטיין, המשרת כקצין בגדוד בגולני, על אביו.

הדור שלי לא לחם בלבנון. לנו, שהתגייסנו בשנות האלפיים, חיכה עימות אחר, קרוב בהרבה לבית. כחצי שנה לאחר הנסיגה פרצה האינתיפאדה השנייה, מלחמה קשה וסיזיפית שארכה כשש שנים וגבתה אלפי קורבנות ביהודה ושומרון ועזה.

כמעט שלוש שנים, בלי הפסקות, בילו חברי למחזור הגיוס בצנחנים בשטחים (לחלקנו, כמוני, היו קורסי הפיקוד וההדרכה בבסיס הטירונים, שאפשרו מרחב נשימה). כמעט כל לילה פשיטה, מעצר או היתקלות, כמעט כל יום מחסום וסיור, ובין לבין השגרה המתישה של שירות ביחידה לוחמת.

מהמלחמה שלנו זכורים בעיקר שני דברים: מבצע "חומת מגן" שהחזיר את היוזמה לידי צה"ל (ואותו החמצנו כי התגייסנו רק שבועיים קודם לכן), והנופלים. כאלו הן המלחמות מאז מלחמת לבנון הראשונה. ככל שהן מתארכות הן נשכחות. אבל את הנופלים לא שוכחים.

מהצפייה בסדרה עולים שורה של לקחים. ראשית, בדבר הצורך לזהות נכון את האויב ולהיערך מולו בהתאם, ושנית לחתור לקיצור המערכה, ככל שניתן. לקח נוסף נוגע לצורך לבדוק כל העת שהאסטרטגיה שנבחרה מובילה לכיוון הנכון, כי המציאות משתנה, ומה שהתאים בעבר לא בהכרח מתאים כעת.

ישראל עזבה את לבנון לפני שני עשורים (וחזרה למשך כחודש ב־2006), אך האויב מולו לחמה אז נשאר האויב העיקרי מולו היא נערכת ובונה את הכוח. חזבאללה, כפי שהוכיח בתקרית פריצת הגדר האחרונה בגבול הצפון, נותר יריב מתוחכם ומר. לא מן הנמנע שנפגוש בו שוב. אז יידרשו צה"ל ובראשו המטה הכללי לתרגם את לקחיהם משנות הלחימה בלבנון לתוצאה מוצלחת יותר. 

פרויקט הדיוק של חזבאללה הוא מבחינת ישראל עילה למלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ישראל משדרת מסרים לחזבאללה ואיראן כי עליהן לחדול מלנסות ולהצטייד בטילים מדויקים ארוכי טווח. המלחמה, אם תפרוץ, תחייב לצד המהלומה האווירית מהלך יבשתי שיש להכין מראש

בשבוע שעבר שודר ב"זמן אמת", תכנית התחקירים של "כאן 11" בהנחיית אסף ליברמן, פרק שעסק מה שמכונה באמ"ן כ"פרויקט הדיוק", אותם טילים ארוכי טווח ומדויקים שבהם חותר חזבאללה להצטייד, בין שבאמצעות משלוחי נשק מאיראן ובין שבהקמת יכולת ייצור והסבה של טילים "טיפשים" (ללא יכולת הנחייה ודיוק) עצמית. האיום מוגדר כאיום אסטרטגי, שני רק לאיום הגרעין, משום שהוא נותן בידי אויביה של ישראל יכולת לפגוע בנכסים ותשתיות חיוניים לתפקודה של מדינת ישראל, "וכדאי לפגוע בו ולהרוג אותו, תרתי משמע, עוד כשהוא קטן", אמר בתכנית ראש אגף מבצעים של צה"ל, אלוף אהרון חליוה.

מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל.) אמיר אשל, תיאר בתכנית כי ב-2013 הוטלה על החיל המשימה להוביל את המערכה למניעת העברת אמצעי לחימה מסוריה לחזבאללה. מערכה חשאית ברובה, ארוכה, סיזיפית ובעלת פוטנציאל הסלמה גבוה, בכדי לסכל את כוונת איראן לתת בידי חזבאללה אמצעי ייצור טילים ארוכי טווח בעלי יכולת דיוק גבוהה, עד כדי רדיוס של עשרה מטרים. בתקיפות אלו, אוויריות ברובן, צעדה ישראל על סף ההסלמה לא פעם, אולם אשל הדגיש בראיון כי היכן "שיש טילים, או דברים שקשורים לזה, תוקפים".

רק בספטמבר האחרון, בעקבות תקיפות שמיוחסות לישראל בסוריה ובלבנון, ירו פעילי חזבאללה טילי נ"ט לעבר מוצבי צה"ל ואמבולנס צה"לי בסמוך לגבול. תרגיל הטעיה טקטי שניהל אלוף פיקוד צפון, אמיר ברעם, קצין צנחנים שלו ניסיון רב בלחימה בלבנון, והרבה מזל גמרו את האירוע בלי נפגעים. אבל מפקד חטיבה המרחבית, אל"מ רועי לוי, יוצא חטיבת גולני שפיקד על יחידת אגוז, אמר אז בראיון ל"ידיעות אחרונות", כי לו היו נהרגים חיילים או אזרחים בתקיפה של חזבאללה אז "בצד השני היו הולכים לעשרות הלוויות. מיד לאחר מכן היה נוקאאוט. תגובה מוחצת מול הצד השני. סל הכוננות שלנו היה גדול מאוד".

כאמור, בעבר ביקשה ישראל, באמצעות נאומים ואמירות שונות שהוזכרו בתכנית, ובהם נאומו של ראש הממשלה נתניהו באו"ם שבו הציג תמונות של מתחמים בביירות שבהם הוקמו, מתחת לפני הקרקע, מפעלים לייצור מערך טילים ארוכי טווח ומדויקים להעביר מסר לחזבאללה ולאיראן שמוטב לא להקים מערך שכזה, שכן ישראל רואה בו איום חמור, ותפעל בהתאם. ניתן להעריך שהנכונות של בכירים בהווה ובעבר במערכת הביטחון להתראיין בנושא, ובכלל זה ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק וקצינים בשירות פעיל, נבעה מכך שישראל ביקשה שוב לשגר מסר שמוטב להפסיק את "פרויקט הדיוק", שאם לא כן ישראל עשויה לצאת לפעולה רחבה להשמדתו.

תגובת חזבאללה למהלך שכזה עשויה להיות קשה, ומתקיים כיום מאזן הרתעה הדדית בין ישראל לבינה. בהקשר לכך, ביקש האלוף חליוה להדגיש כי למרות שחזבאללה שידרג את יכולותיו, גם יכולות צה"ל שופרו. בצבא, אמר, "מתכוונים להפעיל את העוצמה הצה"לית הזאת כנגד כל מי שיעז לבחון אותה. ואם הילדים בישראל יהיו במקלטים, בצד השני לא יישאר כלום מהמקלטים".

דרושה יכולת יבשתית משמעותית

אבל ההצהרה הזו מחייבת בחינה מעמיקה יותר. לישראל יכולות אש ומודיעין מרשימות מאוד. בפיקודו של אשל הפך חיל האוויר לקבלן תקיפות מדויקות והרסניות, בהספק גבוה ובמהירות גדולה. כל אירוע שניתן יהיה לסיים לאחר תקיפה מדויקת ומדודה שכזו, מה טוב. אבל במידה ולמרות יכולות האש המרשימות של ישראל יוסיף חזבאללה ולירות לעבר עורף ישראל, נדרשת יכולת יבשתית משמעותית בכדי לתמרן לשטח לבנון ולהסיר את האיום. התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון" שיפרה את יכולות כוחות היבשה של צה"ל, אבל עוד ארוכה הדרך. תר"ש "תנופה", שאותה פרסם הרמטכ"ל אביב כוכבי לציבור בשבוע שעבר, אמנם מלמדת על שדרוג היכולות הקטלניות של הצבא, אבל בתחום היבשתי נראה שהמילואים שוב נשכחו מאחור.

מוטב לבצע "חישוב מחדש" ולראות כיצד, במגבלות המשאבים, ניתן לחזק את כוחות היבשה, המהווים את כוח ההכרעה העיקרי של הצבא. נוכח האיום והאתגר שמציבה הלחימה בחזית הצפונית, חובה לחזק את תחושת המסוגלות ורוח הלחימה בצבא. רוח זו מתחשלת ונבנית באימונים, בחיכוך של מפקדים ולוחמים עם האויב על הגדר (ומוטב גם מעבר לה, בדגש על גזרת עזה), וכן בהבהרה של הפיקוד הבכיר למפקדי השדה שמצופה מהם ליזום, להעז, וכי יזכו לגיבוי ותמיכה כאשר יכשלו או יטעו.

לאלוף ישראל טל מיוחסת האמירה "האדם שבטנק ינצח". התר"ש הנוכחי, כך נראה, גורס שהטנק (במקרה זה שם גנרי למערכת נשק מתקדמת) שבו האנשים ינצח. מוטב לחזור למקור.

והערה נוספת בנוגע להחלטה למנות את האלוף איתי וירוב, מפקד המכללות הצבאיות, למפקד מפקדת העומק, בנוסף לתפקידו הנוכחי. וירוב הוא מפקד קרבי מעולה שצמח בצנחנים ופיקד בהצלחה על חטיבת הצנחנים מילואים בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה. בעוד גדוד אחד שלו הונחת ממסוקים בקרבת מעוזי החזבאללה בכפרא וביעטר, הוביל וירוב כוח נוסף מן החטיבה ברגל וחבר אליו. לימים סיפר כי החטיבה פעלה בעורף החזבאללה, בלב אזורי שיגור הרקטות, "ופעלנו שם במשך יותר משלושה ימים. הפעלנו אש בתוך הסבך, פגענו במשגרים, במשאיות תחמושת, בקבוצות חמושים וביצענו ציד של עשרות מחבלים".

ייעודה של מפקדת העומק הוא לתכנן ולהפעיל מבצעים מיוחדים ורב-זרועיים ארוכי טווח במרחב המוגדר כעומק האסטרטגי של אויביה של מדינת ישראל, בשגרה ובמלחמה. המפקדה חשובה, ומוטב שמפקדה יעסוק רק בזה.

(המאמר פורסם במקור באתר "גלובס", בתאריך 23.02.2020)

"חיסול סולימאני ועסקת המאה – פוטנציאל לתפניות אסטרטגיות" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בשבוע שעבר אמר ראש אגף מבצעים, אלוף אהרון חליוה, כי המערכה בין המלחמות לא נגמרה וכי התכנית הרב-שנתית "תנופה" תשים את הצבא במקום אחר בנוגע למוכנות, גם של כוחות היבשה. אבל ישנם סימני שאלה סביב התכנית כולה. גם את ההנחה שכלל השחקנים בזירה האזורית שואפים להימנע ממלחמה של ממש – מוטב לקחת בערבון מוגבל. 

בשבוע שעבר, חתמה את הכנס הבינלאומי השנתי ה-13 של המכון למחקרי ביטחוו לאומי (INSS) שיחה בין ראש המכון, אלוף (מיל.) עמוס ידלין, לבין האלוף אהרון חליוה, ראש אגף המבצעים בצה"ל אודות תהליכי בניין הכוח של צה"ל והן על האתגרים שעומדים בפני הצבא בהווה ובעתיד. לאורך השנים נחשב חליוה לקצין כריזמטי עם "פה גדול" שמושך אש. הפעם נראה שבחר את תשובותיו בזהירות והשתדל שלא לעורר גלים. 

הוא עשה את רוב שירותו בצנחנים. הוא היה מ"מ בפשיטה שהוביל המח"ט שאול מופז על בסיס החזבאללה בכפר מיידון שבלבנון. חליוה, שרק חודש קודם לכן סיים את קורס הקצינים, פיקד במבצע על כוח חסימה שבודד את הכפר. הכוח בפיקודו זיהה שני מחבלים שהסתתרו מאחורי שיח. "זה נגמר בזה שפתחנו באש מטורפת לתוך השיח והרגנו אותם", סיפר לימים. למרות שהפשיטה המוצלחת היתה פרק חשוב בחייו הצבאיים, גם רמת החיילות הגבוהה, והתעוזה שהפגינו פעילי החזבאללה הותירו עליו רושם חזק. 

כמ"פ השתתף בפשיטה הגדודית הכושלת על מאחזי חזבאללה בכפר יעטר ופיקד על גדוד 202 בלחימה בצומת איו"ש באירועי יום הנכבה בשנת 2000. בהמשך פיקד על בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים (שם היה גם המג"ד שלי) והשלים ארבעה תפקידי מח"ט, ובהם פיקוד על בית הספר לקצינים ועל חטיבת הצנחנים הסדירה.

הוא שימש כמפקד עוצבת האש ועמד בראש חטיבת המבצעים של צה"ל בעת מבצע "צוק איתן". כראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בתקופת הרמטכ"ל איזנקוט הוביל חליוה מהלך לטיפול במשבר הימ"חים והנגדים עליו הצביע נציב קבילות חיילים דאז, אלוף (מיל.) יצחק בריק. במטה הכללי של הרמטכ"ל אביב כוכבי הוא משמש כראש אגף המבצעים, שהינו למעשה האלוף השני בחשיבותו לאחר סגן הרמטכ"ל.

לישראל צפוי עשור סוער

בשיחה, שאל האלוף (מיל.) ידלין כיצד צה"ל מתמודד עם ההתבססות האיראנית בסוריה, בהתחשב בכך שקצב הפעולות של צה"ל בסוריה ירד ובכך שהאיראנים הולכים ומעתיקים את פעילותם למדינות שבהן מורכב יותר לצה"ל לפעול, עיראק ולבנון.

"הפרסים אכן המציאו את השח, אבל אני פגשתי לא מעט יהודים שלמדו איך נותנים מט", השיב חליוה וציין שהמב"מ (המערכה בין המלחמות) רחוקה מסיום. "צה"ל ממשיך גם בשנה האחרונה, בכל העוצמה ובכל הכלים, רובם נסתרים מן העין, וטוב שכך, למנוע התבססות איראנית במרחב", אמר. אך ישנם, הוסיף, אינטרסים ושחקנים נוספים שיש לקחת בחשבון ובהם הרוסים והאמריקנים. 

לתפיסתו, "גם סיכולו של סולימאני על ידי ארצות הברית של אמריקה בתחילת חודש ינואר, וגם ההכרזה על עסקת המאה, הם שני אירועים עם פוטנציאל משמעותי לתפניות אסטרטגיות, ולזה צה"ל נערך". אם אירועים אלו, העיר, מלמדים משהו על העשור הקרוב צפוי לישראל עשור סוער.

ידלין, טייס קרב שלקח חלק בתקיפת הכור בעיראק ב-1981 ושימש כראש אמ"ן, ציין שלאור פרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין איראן עלולה "לזחול" לעבר ייצור נשק גרעיני ושאל האם צה"ל מוכן, כברירה אחרונה, להתמודד עם הגרעין האיראני? "אם נדרש לכך, נדע לעשות את זה", אמר חליוה ולא יסף. 

חליוה מצדו, שאל האם המכון צפה מראש את חיסולו של גנרל קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס האיראני? ידלין הודה שהמכון, כמו גם אמ"ן, לא צפו מראש את האפשרות הזו, וציין שאמנם יתכן והיה צריך לבחון מחדש האם התפיסה לפיה האמריקנים עוזבים את המזרח התיכון וידם של האיראנים על העליונה, עדיין רלוונטית.

להערכתו מוטב עדיין "לא להפוך את התפיסה הזו", שכן צריך לראות אם חיסול סולימאני מלמד על נכונות אמריקנית מתמשכת להפעיל כוח במרחב. בינתיים עוד מוקדם לקבוע. 

היבשה תדע לתמרן להיכן שתידרש?

"אני חתום על כל התכניות האופרטיביות של צה"ל, בכל זירת המלחמה בחזיתות השונות. בכל התכניות האלה יש פעולה ממשית, אמיתית, מתמרנת של כוחות היבשה. אני אומר לך כאן, עוד פעם… לא רוצה להישמע, חלילה, שחצן, יהיו לעניין הזה מחירים, לפעמים מחירים כבדים. מלחמה היא דבר לא נעים בכלל, ושני הצדדים משלמים בו מחירים. אבל אני אומר בצורה ברורה, כוחות היבשה מוכנים עכשיו לבצע את המשימות שלהם", השיב חליוה לשאלתו של ידלין אודות מוכנות כוחות היבשה של צה"ל. 

האם יש פערים? בוודאי, הוסיף חליוה. תמיד יהיו. לדבריו, גם מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין, לו היה נשאל, היה מצביע על כך שמסוקי הסער של החיל, בדגש על מסוקי היסעור, מיושנים, ועל מחסור בחימושים שונים. וגם בביתו שלו, אמר, "יש רטיבות באחד הקירות, ובאיזה מקום בטיח צריך להחליף איזה ידית בדלת. אותו דבר ביבשה ואותו דבר בכל צה"ל כולו, בגלל זה בונים תכניות רב-שנתיות". 

לדבריו, שבאו על רקע הביקורת שהשמיע האלוף (מיל.) בריק אודותיה, התכנית רב-שנתית (תר"ש) "גדעון", שהוביל הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, שיפרה בצורה משמעותית את כוחות היבשה, אך עדיין קיימים פערים במוכנות וכשירות הכוחות. 

בהקשר הזה הוסיף, תר"ש "תנופה" שמוביל הרמטכ"ל כוכבי, אמורה להביא ליבשה חיזוק משמעותי, במטרה להשיג במלחמה הבאה ניצחון מהיר יותר, במחירים נמוכים יותר. אבל גם כיום, הדגיש חליוה, "בתור אחד שעסק בחלק מהתכניות אתמול, היבשה תדע לתמרן להיכן שהיא תידרש, להכריע את האויב שהיא תפגוש בדרך ולהביא לתוצאה הרצויה עבור הביטחון של מדינת ישראל".

צה"ל, ציין, כבר החל ליישם את תר"ש "תנופה", שכוללת תפיסה אחרת, שיטות לחימה חדשות ושיטות אימונים חדשניות, ומביאה "כושר התקפי וקטלניות אחרות ליבשה ולצה"ל כולו".

כיצד שיטות הלחימה והאימונים הללו, שכוללות בתוכן את ביטול התרגילים החטיבתיים והתמקדות בעיקר בתרגילי גדודים ופלוגות, יהפכו את החטיבות הללו לכשירות יותר ללחימה, נותר עוד לראות. ניסיון העבר מראה שחטיבות שלא נהגו להתאמן, בשטח, כמסגרת מתמרנת, בטרם לחימה, השיגו תוצאות פחות טובות כשזו התרחשה. 

לאחרונה פורסם ששר הביטחון, נפתלי בנט, אישר את מתווה התר"ש, אך בשל המציאות הפוליטית כל אישור לתכנית הינו ריק מתוכן. ממשלת המעבר אינה יכולה להעביר חוק תקציב, וללא מסגרת תקציבית ברורה התכנית עלולה ללכת בעקבות אלו שנכתבו בכהונתו של בני גנץ כרמטכ"ל. צה"ל, אמר גנץ ב-2013, יכול לתת לעצמו "ציון טוב בתכנון תר"שים". המימוש, כתוצאה מהקיצוץ התקציבי שנבע מהמחאה החברתית, היה סיפור אחר לגמרי. 

לא בטוח שהצד השני רוצה לחזל"ש

חליוה התייחס למשחק מלחמה שעסק בתרחיש הסלמה בזירה הצפונית שנערך במכון, והזכיר כי המנהלת של המשחק לא הצליחה להניע את השחקנים השונים, בהם חזבאללה, איראן, וסוריה, להחריף את התגובה שלהם מול ישראל לכדי מלחמה של ממש. כל הצדדים חתרו לסגירה מהירה של סבב ההסלמה וחזרה לשגרה.

הסיבה לכך לתפיסתו, היא הבנתם את פערי העוצמה בינם לבין ישראל, ואת חוסר התוחלת במלחמה מולה. במידה ויתרחש עימות, אמר חליוה, "התוצאה צריכה להיות כזאת, שבקצה שלה האויב מרחיק במספר שנים רב את הרצון שלו להילחם איתנו". 

פרשנית "ידיעות אחרונות", שמרית מאיר, מתחה השבוע בטוויטר ביקורת על הערכה זו וציינה, כי "יש אצלנו נטייה כרונית להניח שהצד השני רוצה לחזל"ש (לחזור לשגרה, גפ"פ). השלכה קלאסית". אנו משיתים על הצד השני את המניעים, התפיסות והרצונות שלנו, וכלל לא בטוח שזה מה שהאויב רוצה וחושב.

די להיזכר בהצהרות אמ"ן ב"צוק איתן" אודות סיומה הקרב של המערכה, שהתנפצו לרסיסים בכל פעם שחמאס בחר לחדש את הלחימה ולהפר את הפסקת האש, בכדי להבין שסבב הלחימה הבא עשוי להיות ארוך מהצפוי.

נושא אחד שבו השיחה כמעט שלא עסקה היה הנושא הפלסטיני. חליוה נשאל על מוכנות הצבא להשלכות של "עסקת המאה", אותו מתווה לפתרון הסכסוך שפרסם הנשיא טראמפ לפני כשבוע, אולם הסתפק בתשובה עמומה, בנוסח זו שנתן בנושא התקיפה באיראן.

רצועת עזה, שם מזהה הצבא כבר זמן מה הזדמנות להשגת הסדרה או רגיעה, לא עלתה בשיחה כלל. נראה כי למרות הערכות אמ"ן בדבר הסדרה אפשרית, החמאס מוסיף להעלות את גובה הלהבות בניסיון לסחוט מישראל ויתורים נוספים. הבלונים, הרקטות וניסיונות החדירה של חוליות מחבלים, הם בעצם כלים במשא ומתן.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 05.02.2020)

תר"ש "גדעון" הייתה טובה לצבא, ובתנאי שיהיה לה המשך | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הקביעה שצה"ל יכול ללחום רק בחזית אחת שגויה ומסוכנת לדימוי המרתיע של ישראל.

השבוע פרסם אלוף (מיל') יצחק בריק טור נוקב ב"גלובס" בגנות התוכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון" שאותה גיבש ומימש הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט. לתפיסתו של בריק, התוכנית דרדרה את "צבא היבשה לנקודות שפל שלא הייתה כמותה ופגעה אנושות במוכנותו למלחמה".

במאמרו יצא בריק, קצין שריון נועז וישר שעוטר על גבורתו כמ"פ במלחמת יום הכיפורים, כנגד התרבות הארגונית הקלוקלת בצה"ל והתופעה המתגברת "של קשר שתיקה ודיווחים לא אמינים בצה"ל". קשה להתווכח עם הטענה נוכח הנתונים הסותרים שפרסם הצבא בנושא גיוס חרדים, פיילוט נשים לוחמות בחיל השריון, הכחשת בכירי צה"ל כי הצבא מתנהל באמצעות "סמארטפונים" ובוואטספ (כשכל מי שהיה במילואים יודע אחרת) ועוד. אבל מה לזה ולתר"ש?

משבר כוח האדם בצה"ל עליו מצביע בריק אמיתי, אבל הוא אינו מסביר מהיכן יבוא הכסף. צה"ל נדרש כל העת להיאבק על השארת הטובים בתפקידי מפתח. אבל משבר זה מתרחש בשל היות ישראל מדינה חזקה עם כלכלה חזקה שמציעה לאזרחיה אפשרויות מפתות להצלחה מחוץ לצבא. זוהי תופעה מבורכת שהדורות הקודמים, ובהם בריק, נלחמו ונאבקו בכדי לממש. בכדי להשאיר את הטובים על צה"ל לפתח מסלולי שירות מסלול משולבים שכוללים תחנות במערכי השדה המודיעין והסייבר למשל, שיבטיח אתגר ואפשרויות תעסוקה באזרחות.

קיצור השירות, שלו מתנגד בריק (ולטענתו גם הרמטכ"ל הנוכחי אביב כוכבי), הוא נקודה שבה יתכן והוא צודק. בפועל, משך ההכשרה ארוך, ונוכח קיצור השירות, הצבא מקבל חיילים מוכשרים לתפקידם תקופה קצרה מדי. כאן מוטב, לבצע חשיבה מחדש. על המשבר בימ"חים והנגדים הצביע בריק, בצדק, לפני שנים. צה"ל, בהובלת ראש אט"ל דאז, אלוף אהרון חליוה, קצין צנחנים מנוסה, יזם מהלך מתקן שבריק עצמו שיבח.

הקביעה של בריק שצה"ל יכול ללחום רק בחזית אחת שגויה ומסוכנת לדימוי המרתיע של ישראל. צה"ל יכול לפעול במגוון חזיתות במקביל. כן, יהיו בעיות, וכן בכדי לסיים את הלחימה מהר צה"ל יפעל באופן אגרסיבי מאוד. אבל, כפי שציין לאחרונה אלוף פיקוד דרום, הרצי הלוי, הצבא בהחלט יכול ללחום בהצלחה במלחמה רב-זירתית.

גם הערעור של בריק על היערכות הצבא למלחמה רק בלבנון ובעזה מוטעה. ישראל, כתב בשעתו ראש אג"ת לשעבר, אלוף (מיל') גיורא איילנד, לוקחת סיכון מחושב בנוגע למוכנות בחזיתות אחרות, ובהן מצרים, עד שתזהה "שינוי אסטרטגי". אז יהיה בידה די זמן להשקיע בבניין כוח ויכולות.

נקודה שבה בריק צודק היא העובדה שהעורף, שעתיד להיות זירה מרכזית במערכה הבאה, אינו ערוך טוב דיו לשעת חירום קיצונית, בדגש על מלחמה. יתרה מכך, מי שחושב שהתשתיות הצבאיות ערוכות טוב בהרבה מאלו האזרחיות למערכה הבאה, מוטב שיסתכל שוב בתמונות מטוסי הקרב בהאנגרים שהוצפו במי הגשמים.

דווקא איזנקוט, יוצא חטיבת גולני שעשה את רוב שנותיו בפיקוד על כוחות יבשה, הבין היטב את חשיבות מוכנות היבשה. צה"ל, תחת פיקודו כרמטכ"ל, התאמן יותר, הרבה יותר. נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה (ובמערך המילואים) וכשירות היחידות הוגדרה בעדיפות גבוהה, גם על חשבון התעצמות ורכש. בנוסף שודרגה יכולת צה"ל לפעול בעומק האויב, באמצעות הקמת חטיבת הקומנדו, שמאז גם מתאמנת בקפריסין בכדי לדמות טוב יותר את אתגריה ביעדים רחוקים בעת מלחמה. למעשה, בצה"ל נבנו בכהונתו שלושה צבאות, צבא הבט"ש והגנת הגבולות, צבא העתודה וצבא ההתקפה. לכל אחד מהם כוחות יעודיים לו, ברמת כשירות שונה.

נשאלת השאלה האם התר"ש, הביאה את הצבא, בסדיר ובמילואים, לרמת מוכנות טובה. התשובה מתחשבת בהרבה משתנים, ובהם מוגבלות המשאבים והאילוצים המבצעיים שעמם התמודד הצבא, ובהם המערכה החשאית כנגד התבססות איראן בסוריה ועוד. בהתחשב בכל אלו, צה"ל מוכן טוב בהרבה מכפי שהיה לפני קיץ 2014. לכל זה אחראית תר"ש "גדעון" שמימש הרמטכ"ל איזנקוט. יתרה מכך, הרמטכ"ל ידע היטב, בניגוד למשל, למה שהתרחש במלחמת לבנון השנייה, איזה צבא עומד לפיקודו ומה ניתן ולא ניתן להשיג בהפעלת הכוח הצבאי.

את מאמרו חתם בריק בטענה שכדי להתמודד עם הנזק שיצרה התכנית ישראל חייבת לגבש ולחתום על ברית הגנה עם ארצות-הברית. פרופסור גבי סיבוני מה-INSS כתב בעבר שהברית "עלולה לצמצם את החופש של ישראל לפעול מול מגוון גורמי האיום במרחב. מדינת ישראל תמצא עצמה מחויבת להכניס שיקולים נוספים בתהליך ניהול הסיכונים בהפעלת הכוח במטרה למזער פגיעה אפשרית באינטרסים אמריקנים באזור".

לו נחתמה ברית שכזו שנים קודם לכן, יתכן והתקיפות האוויריות להריסת הכורים הגרעיניים בעיראק ב-1981 ובסוריה ב-2007 היו מחייבות תיאום והתחשבות באינטרסים אמריקנים, שהיו עלולים לאסור על ביצוען. השותפות בתצורתה הנוכחית מאפשרת לשני הצדדים להסתמך זה על זה בשעת צרה ומנגד לפעול בהתאם לאינטרס הצר שלהן. ובכלל מוטב לישראל להוסיף ולפתור את אתגריה הצבאיים, בכוחות עצמה.

על צה"ל, כפי שכתב בריק, לשפר את מוכנות וכשירות כוחות היבשה. התמרון היבשתי הוא הכלי המיטבי לקיצור משך המערכה שכן הוא, יותר מכל אמצעי אחר, מציב איום של ממש על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב ומכריח אותו להסכים להפסקת אש. שדרוג כוחות היבשה הוא אחד האתגרים המרכזיים שעומדים לפתחו של הרמטכ"ל אביב כוכבי ואסור שנוסיף, כפי שכתב בשעתו האלוף חליוה, לחזק את הרגל החזקה (מודיעין וחיל אוויר) ולהתעלם מהרגל הצולעת.

(המאמר פורסם במקור באתר "גלובס", בתאריך 28.01.2020)

משחק הכיסאות 2.0 | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מינה הרמטכ"ל כוכבי שורה של קצינים לתפקידי מפתח, שזהותם מלמדת על החשיבות שהוא רואה לזרוע היבשה ולתמרון הקרקעי. 

השבוע החליטו הרמטכ"ל כוכבי וראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, על מינוי האלוף הוותיק, יואל סטריק, לתפקיד מפקד זרוע היבשה. זהו מינוי נכון, שמלמד על החשיבות שרואה הרמטכ"ל לשדרוג וחיזוק זרוע היבשה, שכן אף שבמהלך כהונת הרמטכ"ל איזנקוט התקיים בניין כוח משמעותי ששיפר את כשירותה המבצעית, הרי שטענות שהעלה נציב קבילות החיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק, מלמדות שנדרשת עוד עבודה רבה בכדי לגשר על הפערים הרבים במוכנות הכוחות ליום פקודה. כבר נכתב כאן שהאינדיקציה לחשיבות תחום מסוים נמדדת במשאבים שמוקצים לו ובאנשים ששמים לעמוד בראשו. מינוי סטריק, שזה יהיה תפקידו השלישי כאלוף ומאחוריו קריירה ארוכה במהלכה פיקד על חטיבת גבעתי, אוגדת הגליל ופיקוד הצפון, מהווה אפשרות לשינוי, אך הוא יהיה חייב לבוא, כפי שציין יואב לימור ב"ישראל היום" עם הבטחה לסמכויות, תקציבים וגיבוי ותמיכה מצד הרמטכ"ל.

מימין: הרמטכ"ל גנץ ומח"ט הצנחנים ברעם בתרגיל חטיבתי, 2011, (צילום: דו"צ).

מחליפו של סטריק בפיקוד הצפון יהיה האלוף אמיר ברעם (שהיה מג"ד שלי בצנחנים, והערכתי מאוד). זירת לבנון מוכרת לו היטב משנים ארוכות של לחימה. לפני כ-25 שנים, פיקד ברעם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים במבצע מורכב בסמוך לכפר מזרעת כפרה בלבנון, במהלכו הכווין הכוח מסוקי קרב שפגעו והרגו ארבעה מחבלי חזבאללה. כמה שנים מאוחר יותר הוזעק ברעם לפקד על הסיירת החטיבתית, לאחר שמפקדה איתן בלחסן נהרג בהתקלות בדרום לבנון. ברעם שיקם את הפלוגה ואף הספיק להוביל את לוחמיה בהתקלות מוצלחת עם מחבלים, זמן קצר לפני שנסוג צה"ל מלבנון. באינתיפאדה השנייה פיקד על גדוד 890, ובהמשך פיקד על יחידת מגלן, חטמ"ר שומרון, חטיבת הצנחנים הסדירה ושתי אוגדות. ברעם, פקוד ותיק של הרמטכ"ל עוד מהתקופה שבה האחרון היה מפקד פלוגה בצנחנים, צפוי להיות חבר חשוב במטכ"ל של כוכבי. שלא כמו חלק מבכירי מערכת הביטחון, ברעם הוא חסיד של התמרון היבשתי. "אני אוהב את כיפת ברזל, אבל בסוף היא תמצה את עצמה. מגיע השלב שבו כל כיפה צריכה פטיש לידה. ואז נצטרך לשלוף מהזיכרון את מה שעשינו בחומת מגן", אמר בשעתו בראיון ל"הארץ". במקרה של מערכה בלבנון יידרש ברעם לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף. סטריק יהיה האיש שיידרש עכשיו לסגור את פערי הכשירות ולוודא שכוחות היבשה יהיו כשירים ונכונים לבצע אותו. 

שני קצינים נוספים שקודמו בסבב המינויים הם התא"לים איתי וירוב ויהודה פוקס, שיתמנה לנספח צה"ל בארצות הברית. וירוב, שפיקד בהצלחה על חטיבת צנחנים מילואים בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת עזה, יחליף את ברעם כמפקד המכללות הצבאיות. פוקס, שפיקד על חטיבת הנח"ל והחליף את וירוב באוגדת עזה, הוא קצין מוכשר, אבל מוטב היה שהנציג הביטחוני הבכיר ביותר לבעלת הברית האסטרטגית של ישראל לא יהיה אלוף בתפקיד ראשון, מוכשר ככל שיהיה, שחסר ניסיון במטה הכללי ובקומה האסטרטגית של המדינה. 

מודל מופז

לפני 16 שנים פרסם העיתונאי אביחי בקר (בעצמו גולנצ'יק) כתבה ב"הארץ" אודות האלוף, לימים הרמטכ"ל, בני גנץ לרגל מינויו לתפקיד אלוף פיקוד הצפון. "איכשהו קרה שכל הקצינים שהתקבצו סביב שולחן הישיבות של מח"ט הצנחנים אל"מ מופז מפקדים היום על כל הגזרות הרגישות והחשובות ביותר של צה"ל", כתב בקר. דוגמאות לא חסרו לו: מפקד אוגדת איו"ש היה יצחק "ג'רי" גרשון, שהיה מפקד גדוד 202 בחטיבה ולחם תחת מופז בפשיטה החטיבתית על מעוז החזבאללה במיידון, מפקד אוגדת הגליל היה מאיר כליפי, קצין האג"ם החטיבתי באותה פשיטה. ישראל זיו פיקד על גדוד 50 באותה עת ובמקביל פיקד גנץ עצמו על 890. "איך שלא בוחנים את התופעה, מתעוררת תהייה כיצד כל החוכמה והמקצועיות הצבאית נובעות ממקור אחד בלבד – חטיבת הצנחנים של מופז", נכתב שם.

עם מינוי כוכבי לרמטכ"ל שבה ועלתה התהייה הזו, שכן סביב שולחן המטכ"ל שלו יושבים שלושה אלופים ששירתו תחתיו כמפקדי גדודים: אמיר ברעם, מפקד המכללות, אהרון חליוה, ראש אגף מבצעים, ומיקי אדלשטיין, נספח צה"ל בארה"ב. אליהם מצטרף בקרוב, כאמור, איתי וירוב ששימש כמפקד בסיס האימונים החטיבתי תחת כוכבי (וזה לא שאין במטכ"ל צנחנים נוספים כמו הרצי הלוי ומוטי ברוך, שלא שירתו תחתיו). על פניו, קודמו מפקדים ראויים לתפקידים שבהם יוכלו להביא את יתרונותיהם וניסיונם לכלל מימוש מיטבי, אבל בכדי למנוע את הסיכון שסביב שולחן המטכ"ל ישבו אנשים שחושבים באופן דומה, כי צמחו באותו בית גידול, מוטב שבמינויים הבאים יינתן מקום גם למי שצמחו בשריון, בתותחנים ואולי אף בהנדסה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 19.02.2019)