בין סיכוני ההסלמה ואתגרי בניין הכוח, הרמטכ"ל צריך קבלן ביצועים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 בחודשים הקרובים צפויה שורה של מינויים בכירים במערכת הביטחון, בדגש על אנשי המודיעין הבכירים ובהם ראשי אמ"ן והשב"כ. מינוי נוסף הוא זה של סגן הרמטכ"ל הבא. האיש שייבחר יידרש להיות גם קבלן ביצוע יעיל וגם עזר כנגדו של הרמטכ"ל, שיידע לסייע לו לנווט את הצבא בין האתגרים.

השבוע פורסמו מספר כתבות שעסקו במינויים צפויים בצה"ל ובמערכת הביטחון. ב"ישראל היום" כתב יואב לימור על כך שהרמטכ"ל, אביב כוכבי, מבקש למנות למפקד יחידת 8200 של אמ"ן את תא"ל י', המכהן כראש חטיבת ההפעלה באמ"ן, ולמנות למחליפו את אל"מ ג', המשמש כעוזר הרמטכ"ל.

ב"הארץ" כתב יוסי מלמן כי בחודשים הקרובים צפויים להתחלף חמישה מבכירי מערכת הביטחון ובהם ראש אמ"ן אלוף תמיר היימן, ראש חטיבת המחקר באמ"ן תא"ל דרור שלום, ראש המוסד יוסי כהן, ראש שב"כ נדב ארגמן וראש המטה לביטחון לאומי מאיר בן שבת, שצפוי, להערכת מלמן, להחליף את ארגמן.

מחליפו של ראש חטיבת המחקר הוא אל"מ ע', קצין המודיעין של פיקוד דרום. על ראשות אמ"ן מתמודדים, נכתב במאמר, האלוף אהרון חליוה, ומפקד אוגדת עזה, תא"ל אליעזר טולדנו.

חליוה, ששמו הוזכר גם כמועמד אפשרי לפיקוד הדרום, וטולדנו עשו את עיקר שירותם בצנחנים ושירתו גם בתפקידים שהכשירו אותם לראות את הדברים הן מהרמה הטקטית והן מהאסטרטגית.

חליוה היה ראש חטיבת המבצעים, למעשה הקמב"ץ של הצבא, ומכהן כעת כראש אגף המבצעים. טולדנו שימש כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה. אם ייבחר טולדנו, זו לא תהיה הפעם הראשונה שמח"ט צנחנים מצטיין יתמנה לראש אמ"ן בתפקידו הראשון כאלוף (קדמו לו בכך יעלון, כוכבי והלוי).

אולם למרות שמלמן מנה את כמעט את כל בכירי מערכת הביטחון העתידים להתחלף, בדגש על אנשי המודיעין הבכירים שלה, דומה שמן המאמר נשכח קצין בכיר אחד, סגן הרמטכ"ל, האלוף אייל זמיר.

זמיר, קצין שריון ששימש כמפקד פיקוד הדרום (וקדם לטולדנו כמזכירו הצבאי של רה"מ נתניהו), עסק כסגן הרמטכ"ל בעיקר בסוגיות בניין הכוח וריכז תחתיו את מאמצי צה"ל במאבק במגפת הקורונה.

על מנת שבהתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל בעוד כשנתיים יעמדו לפחות שני מועמדים מנוסים שכיהנו כסגנו, תחנה חיונית בהכנה לתפקיד מפקד הצבא, יוחלט בחודשים הקרובים גם על זהות סגן הרמטכ"ל הבא. שני המועמדים העיקריים המתמודדים על התפקיד הם מפקד זרוע היבשה, אלוף יואל סטריק, ומפקד פיקוד הדרום, הרצי הלוי.

שניים מתמודדים על התפקיד

סטריק החל את שירותו בחטיבה האדומה (אחרי שנשר מקורס טיס). בשעתו סיפר כי רצה למעשה לשרת בגבעתי, אך "הדרך היחידה להגיע לשם הייתה להתנדב לצנחנים. אז עשיתי את זה." כקצין עבר לחטיבה הסגולה, ופיקד על פלוגת הנ"ט וגדוד שקד, בשנות השהייה מלבנון, ועל החטיבה כולה במבצעים ברצועת עזה ובמלחמת לבנון השנייה.

בהמשך פיקד על עוצבת הגליל. לאחר מכן פיקד על פיקוד העורף ובשנת 2017 מונה למפקד פיקוד הצפוןסטריק הוביל את הפיקוד בכמה אירועים מתוחים במיוחד.

אירוע בולט התרחש, בפברואר 2018, החל כאשר לאחר חדירת מל"ט איראני לישראל שיורט בידי מסוק קרב תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את קרון השליטה האיראני, בבסיס חיל האוויר הסורי 4־T בקרבת תדמור, והשמידו אותו. בתקיפה נפגע מטוס 16I־F וטייסיו נאלצו לנטוש באזור עמק יזרעאל. בתגובה ביצע חיל האוויר תקיפה נרחבת כנגד מערך ההגנה האווירית הסורי.

אבל השיא היה בדצמבר 2018, רגע לפני שסיים את תפקידו, עם מבצע "מגן צפוני" לנטרול מנהרות החדירה שחפר חזבאללה. סטריק היה מהתומכים הגדולים במבצע, שנועד לסכל את מה שכונה בצבא "מבצע ברברוסה" גרסת חזבאללה (על שם מתקפת הפתע של הגרמנים על רוסיה במלחמת העולם השנייה). הסיכון שהארגון יגיב על הרס תשתית המנהור שהכין ליום פקודה הציב את הפיקוד בכוננות גבוהה להסלמה של ממש בלבנון, אולם ישראל הצליחה לשדר מסר מרתיע מבלי שמצב יתדרדר למלחמה.

לאחר מכן מונה למפקד זרוע היבשה, שם בהתאם לתכנית הרב־שנתית (תר"ש) "תנופה" הוא מוביל שורה של שינויים מבני ים וארגוניים, בהם הקמת פיקוד ההכשרות והאימונים בזרוע היבשה, שיאגד תחתיו את כלל ההכשרות והאימונים שלה.

המועמד השני הוא כאמור, מפקד פיקוד הדרום, אלוף הרצי הלוי. מאז שהתגייס בשנת 1985 עשה הלוי (בדומה לרמטכ"ל כוכבי) את עיקר שירותו בצנחנים, בגדודים ולא בסיירת. האירוע שבעקבותיו סומן הלוי כמי שיגיע רחוק בצבא, היה מבצע "פינה אחרת" במאי 1993.

"הייתי אז מ"פ. מפקד פלוגת עורב צנחנים, בחטיבת הצנחנים, וכחלק מהלחימה בחזבאללה יצאנו הרבה לפעולות החוצה, באותו מבצע יצאנו מעבר לקו האדום, במבצע שנועד לפגוע בחוליות חזבאללה", סיפר בראיון ל"גלי צה"ל" בשנת 2013. 

הכוח התמקם בעמדת הסוואה באזור אלואיזה, בגיזרה המזרחית של דרום לבנון. "מצאנו את עצמנו באור ראשון בבוקר בתוך שטח מאוד סבוך. גם נחותים טופוגרפית וגם נחותים מספרית. הרבה מאוד מחבלים. קרב שהתחיל לא טוב מהרגע הראשון. היה לנו הרוג ופצועים. לאחר מכן, סדר גודל של שש שעות של תנועה מאוד קשה חזרה", אמר הלוי. היה זה קרב חילוץ, ובמהלכו נהרג קצין השיתוף הארטילרי ונפצע אנושות מפקד צוות, שכעבור מספר חודשים מת מפצעיו. 

בהמשך שירותו עבר לסיירת מטכ"ל וגם פיקד עליה, חזר לצנחנים כמח"ט (הראשון מאז עוזי יאירי, שעשה מסלול דומה ולא היה מג"ד בחטיבה בטרם מונה למפקדה) ופיקד עליה בהצלחה במבצע "עופרת יצוקה". לאחר מכן פיקד על אוגדת הגליל. בשלהי כהונתו של בני גנץ כרמטכ"ל הא מינה את הלוי לראש אמ"ן, ולא מן הנמנע שעתה, כשר ביטחון, רואה גנץ בהלוי את מועמדו לתפקיד סגן הרמטכ"ל. 

ביוני לפני שנתיים מונה למפקד פיקוד הדרום, והוביל אותו בתקופה מתוחה שכללה את ההפגנות האלימות על הגדר, ושיגור בלוני התבערה ליישובי עוטף עזה. בין היתר פיקד הלוי על כוחות הפיקוד בהסלמה שבאה בעקבות פעולת הכוח המיוחד בעזה, בנובמבר 2018, וכן בימי הקרב במאי, שכונו בצבא אירועי "גן סגור".

האירוע המשמעותי ביותר בתקופת פיקודו היה מבצע "חגורה שחורה" בנובמבר 2019. בסבב לחימה שיזמה ישראל מול הג'יהאד האסלאמי בעזה חוסל מפקד בכיר בארגון, בהא אבו אל־עטא, הותקפו יעדים רבים ונהרגו מעל 20 פעילים.

בראיון בראשית השנה אמר הלוי כי המבצע התרחש בעיתוי הנכון, "והפגיעה הזו באבו אל־עטא היא משמעותית פעמיים. היא משמעותית קודם כל כי הוא לא נמצא, ולא פחות מזה זה מסר גם לבאים אחריו. מדינת ישראל ערוכה להילחם בטרור, וזה מסר גם לאלה שהולכים בדרך שלו".

ישראל ניהלה את הלחימה בתבונה וידעה לסיים אותה בזמן, עם הישג מוגבל אך ברור, לפני שהסלימה לכדי מערכה רחבה שתכלול גם את ארגון החמאס, שנותר מחוץ ללחימה. את חלון ההזדמנות שיצר המבצע, נמנעו חמאס וישראל לנצל כדי להגיע להסדרה של ממש.

שני המועמדים מביאים אתם לתפקיד ניסיון ניכר. אם ייבחר, יביא עמו סטריק לתפקיד היכרות גבוהה עם הזירה הצפונית, עם העורף האזרחי (שבעימות הבא צפוי להיות חזית מרכזית), ועם תהליכי בניין הכוח של צבא היבשה. יתרונו של הלוי הוא בהיכרותו עם עולמות המודיעין והמבצעים המיוחדים, כמו גם עם הזירה הדרומית, אולי הזירה הנפיצה ביותר שבה פועל צה"ל.

המוציא לפועל והעזר כנגדו

סגן הרמטכ"ל הוא האחראי בצה"ל על כלל תהליכי בניין הכוח. אמנם הרמטכ"ל כוכבי יזם את תר"ש "תנופה", אולם המוציא לפועל שלה הוא סגנו. מי שייבחר יהיה מופקד על המשך יישום התר"ש, בתקווה שעד שייכנס לתפקיד תגבש הממשלה תקציב מוסכם, ובתוכו גם תקציב ביטחון. אם לא, ימשיך הצבא להתנהל ללא מתווה תקציבי סדור, ומכאן שגם ללא תהליכי בניין כוח שלמים.

שר האוצר ישראל כ"ץ הצהיר השבוע שהתקציב שתגבש הממשלה יהיה חד־שנתי. מה שעלול להקשות על יישום התר"ש. כשאין מסגרת תקציבית סדורה שעליה ניתן לבנות קדימה, יתקשה הצבא להתחייב לפרויקטים, ואפילו לסדר גרף אימונים שלם. כשייגמר הכסף, האימונים יהיו הראשונים שיתבטלו. כך קרה בעבר, וכך עלול לקרות גם הפעם. 

וכשעוסקים בבניין הכוח אחד הנושאים החשובים ביותר הוא כוח אדם. השבוע נכנס לתוקפו חוק המקצר את שירות הגברים בצה"ל לגברים בצה"ל יקוצר מ־32 חודשי שירות ל־30 חודשים. החוק הוא חלק מהמתווה שעליו הסכימו משרדי הביטחון והאוצר במסגרת המתווה התקציבי שגובש לתר"ש "גדעון" לפני כחמש שנים.

בצבא מתנגדים לתכנית בטענה כי האתגרים הביטחוניים שנוצרו מחייבים בחינה מחדש של קיצור השירות, בטרם ייווצר לצבא מחסור בכוח אדם, כלומר בחיילי החובה. בפועל, משך ההכשרה ארוך, ונוכח קיצור השירות, הצבא יקבל חיילים מוכשרים לתפקידם לתקופה קצרה מדי.

הצבא נכנס לתקופה מאתגרת. בגזרות השונות ישנו סיכון ממשי להסלמה: בצפון ישנה המערכה למניעת ההתבססות בסוריה וחזבאללה שבוחן בחודשים האחרונים את רמת הדריכות של הכוחות בגבול לבנון; באיו"ש ישנו סיכוי להתחממות בגלל הסיפוח שאמור להתרחש החודש; ובדרום מנהל חמאס מדיניות של הליכה על הסף. לכל אלו מצטרפים כאמור, אתגרי התקציב, בניין הכוח וכוח האדם. סגן הרמטכ"ל שייבחר יידרש להיות גם קבלן ביצוע יעיל וגם עזר כנגדו של הרמטכ"ל, שיידע לסייע לו לנווט את הצבא בין האתגרים. 

 

 

ההחלטה להקים פיקוד הכשרות ואימונים היתה צריכה לקרות מזמן | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרמטכ"ל כוכבי הזהיר לאחרונה מקיצוץ בתקציב הביטחון. עד שהממשלה תאשר את תקציב הביטחון יוזם הרמטכ"ל שינויים תפיסתיים וארגוניים. חלקם, בעיקר בתחום פיקוד הכשרה ואימונים, עשויים לייעל את הצבא, להתאימו לאתגרים, ולחזק את מוכנותו למלחמה.

ממשלת האחדות הוקמה לפני כחודש, והמרחק לגיבוש ולאישור תקציב שנתי מוסכם עודנו רב. כחלק מזה, גם תקציב הביטחון טרם אושר בממשלה ואתו גם התכנית הרב־שנתית (תר"ש) "תנופה" שמוביל הרמטכ"ל אביב כוכבי. בהתחשב במשבר הכלכלי שנגרם כתוצאה ממגפת הקורונה, ישנה סבירות שהממשלה תחליט על קיצוץ בתקציב הביטחון.

בפורום למידה שקיים צה"ל שבוע שעבר להפקת לקחים ומוכנות לגל שני של נגיף הקורונה בבסיס המכללות הצבאיות בגלילות, הזהיר הרמטכ"ל כוכבי מפני "פרדוקס הביטחון: ככל שיש שקט ויציבות ביטחונית נוטים לשכוח כמה מורכב להשיגם. מתפתחת תחושה מוטעית שפחתו האיומים, וככל שיש שקט, מתפתחת התחושה שניתן לצמצם את הצרכים הביטחוניים. זו טעות חמורה שצבאות ומדינות רבות לאורך ההיסטוריה כולל מדינת ישראל, שילמו עליה מחיר כבד, כבד ביותר".

לאזהרת הרמטכ"ל יש יסודות בהיסטוריה הקרובה של צה"ל. הקיצוצים התקציביים בשנים שקדמו למלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן" גרמו, באופן חלקי, למוכנות הלקויה של צה"ל למערכה. אבל מדובר בגורם חלקי בלבד, משום שצה"ל סירב לקיים שינויים מבניים ותפיסתיים באותן שנים, ולהיערך לטיב האיום. כך למשל, איום המנהרות היה ידוע לצבא בטרם המערכה בקיץ 2014, אבל חומרתו לא הובנה ולא פותחה תפיסה שלמה ללחימה בתווך התת־קרקעי.

גורם אחר שפגע קשות במוכנות למערכה בלבנון הוא האינתיפאדה השנייה, שחייבה את צה"ל להשקיע כוחות ומשאבים עצומים בלחימה בעימות הקשה ביותר שבו לחמה ישראל מאז מלחמת לבנון הראשונה. אבל לא בטוח שהיה אפשר אחרת. כדאי, אגב, לממשלה לקחת בחשבון שהדבר עלול לחזור על עצמו אם תחליט על מהלך הסיפוח והוא בתורו יביא עמו התלקחות ביהודה ושומרון.

הרמטכ"ל הדגיש כי "רק בזכות תיחזוק שרירי הצבא ניתן להתאגרף ולנצח, ביום פקודה. ברוח זו אנו פועלים, ממשיכים בתנופה ומוצאים לפועל את תר"ש "תנופה". תר"ש "תנופה" היא המענה לפערים לסגור, וליתרון שנדרש לפתוח על פני אויבינו".

צה"ל זקוק לתר"ש שתהפוך אותו למתאים ביותר להתמודדות עם אתגרי הביטחון של ההווה והעתיד, וחלק מהותי בהתאמה הזו נוגע להכשרה ואימונים, שיכינו את הצבא למלחמה של מחר, אם תקרה, אבל גם לזו שתפרוץ בעוד כמה שנים.

פיקוד שיאגד את כל אימוני היבשה

למרות שהתר"ש זקוקה למסגרת תקציבית בכדי להתממש במלואה, הרי שחלקה עוסק בשינויים מבניים, תפיסתיים וארגוניים. לפני כחצי שנה אמר ראש אגף המבצעים בצה"ל, האלוף אהרון חליוה, כי בכל התחומים שאינם "חונים ברמה של הצ'ק, אנחנו כבר עמוק בתוך תר"ש תנופה".

אחד השינויים שכוללת תר"ש "תנופה" הוא הקמת פיקוד ההכשרות והאימונים בזרוע היבשה, שיאגד תחתיו את כלל ההכשרות והאימונים שלה ויהיה אחראי לרצף ההכשרה ולאימון לכלל כוחות היבשה בסדיר ובמילואים. זהו שינוי מבני וארגוני שהיה צריך לקרות מזמן. הפיקוד ירכז את כל בסיסי ההדרכה, ההכשרה, האימונים ובתי־הספר בזרוע, ישפר את השקעת המשאבים ויבטל כפילויות ארגוניות.

ההדרכה תמיד היתה מוזנחת מעט בצה"ל, וזולת הפיקוד על בה"ד 1 לא נחשבו (וגם לא היו) תפקידי הפיקוד על בתי הספר הצבאיים, כמקפצה לקידום. צה"ל הוא צבא לוחם, וככזה הוא קידש ומקדש את הפעילות המבצעית והעושים במלאכה. שם, בפיקוד על כוחות בלחימה וביטחון שוטף, מצויה הדרך לעלייה בסולם הדרגות. יש בכך הרבה מן הצדק, והאתוס הזה, לפיו מפקדים לוחמים מתקדמים הלאה הוא ערך שמוטב לשמר.

אבל במקביל, מוטב להיגמל מן המחשבה שהפעילות הזו גם מכשירה למערכה בהיקף רחב (ההתפכחות מכך ב־2006 היתה כואבת במיוחד). יש להשקיע באימונים ובמאמנים, כי שם טמונה הכשירות הנדרשת למלחמה של ממש.

יתכן שדווקא בשינוי שיזם כוכבי, שכולל בתוכו גם החלטה לפיה "המפקדים הטובים ביותר ישובצו לבתי הספר הצבאיים, בעדיפות על שיבוצם לתפקידים אחרים", יצליח צה"ל לעשות את קפיצת המדרגה שגם תייעל את ההכשרות והאימונים, וגם תשים אותם במקומם הראוי, בלב העשייה הצה"לית. 

 לפני כשנה כתב אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ, מפקד סיירת גבעתי לשעבר, בבלוג שלו שורת עצות למפקד זרוע היבשה וחברו לנשק, האלוף יואל סטריק. אין ספק, ציין זלמנוביץ, שחברו מכיר את המורכבויות והאתגרים שעומדים לפניו טוב ממנו, "אבל כולם נותנים עצות, אז גם לי מותר", והמליץ לסטריק לא לעסוק במפקדות העוצבות (החטיבה, האוגדה והגיס) המנופחות גם כך, אלא לקבוע כלל אצבע ולקצץ 30%. "אל תדאג הם יסתדרו, ותדאג כי הן יתנפחו מחדש". 

העיסוק, הדגיש, צריך להיות בכוחות הקטנים, "העושים את לחימת היבשה – כיתת החי"ר, במחלקת ההנדסה, בצוות הטנק, באנשי הסוללה הארטילרית ומקביליהם". אף שהמבנה, הארגון ואמצעי הלחימה של היחידות חשובים, צה"ל מצוי גם כך בעליונות טכנולוגית אדירה ביחס לאויביו, שמפעילים מצידם טכנולוגיה ישנה וזמינה, אבל באופן יעיל מאוד. 

"בנה את המפקדים של הכוחות הללו – הגורמים החשובים ביותר בכוחות החשובים באמת. תאריך את משך שרותם ואת הכשרתם. חזק את מעמדם של המש"קים והנגדים הלוחמים ותומכי הלחימה. בעיקר עסוק ברוח הלחימה באמצעות מנהיגות, הכשרות ואימונים, ומשמעת (כן, כן, משמעת נבונה וקשוחה)", כתב. פיקוד ההכשרות והאימונים הוא צעד בכיוון הנכון.

בטקס ההקמה שהתקיים לפני כשלושה חודשים הדגיש האלוף סטריק כי מטרת סדרת השינויים הארגוניים בזרוע היא "בניין הכוח לתמרון רב מימדי, מדויק וקטלני". 

השבוע ביקר הרמטכ"ל בתרגיל משולב שדימה לחימה בחזית הצפונית, שקיימו בחרמון שניים מהאגרופים היותר כשירים של הצבא, היחידה המובחרת אגוז מחטיבת הקומנדו ויחידת זיק של חיל התותחנים. אבל יחידות אלו, שתמיד יימצאו בלב העשייה והלחימה, הן חלק מהחוד המושחז של הצבא, ואינן משקפים את רמת כל האוגדות והחטיבות. שיפור הכשירות שלהן צריך לעמוד במוקד העשייה של הפיקוד החדש.

המאמן

האיש שמונה למפקד פיקוד ההכשרות והאימונים הוא האלוף מוטי ברוך, המפקד גם על הגיס המטכ"לי. ברוך עשה את רוב שירותו בצנחנים. בשנת 1997 הוא נפצע כשפיקד על סיירת צנחנים במבצע "מרכבות האלים", מבצע מיוחד במרחב זליא ויחמור אל־בקע, 8 ק"מ מצפון לרצועת הביטחון שבלבנון.

בעת שהכוח הטמין מטעני חבלה נפתחה עליהם אש מטווח קצר. "זאביק זומרפלד נפגע מייד ונהרג. גם המקלען נפגע. נשכבנו על הארץ כדי לנהל קרב, ואז נפגעתי גם אני מרסיסים של רימון. ידעתי שלמרות הפציעה אני חייב להמשיך להילחם", סיפר ברוך, אז רב־סרן צעיר, בראיון ביולי אותה שנה לעמיר רפפורט מ"ידיעות אחרונות". 

למרות ההפתעה והנפגעים הכוח שבפיקודו ובפיקוד סגנו, סרן ערן שמיר, התעשת כמעט מיד. "ניהלנו קרב יריות ורימונים במשך כחצי שעה, ובסופו של דבר התקדמנו לכיוון המחבלים, והכוח בראשות ערן הסתער והרג שניים מהם". הפצועים, ובהם ברוך, וההרוג פונו במסוק, ומיד לאחר מכן פתח באש מחבל שלישי, במקביל לאש מרגמות מדויקת שנורתה על הכוח.

שמיר, ולוחם נוסף, רן מזומן, נהרגו. מח"ט הצנחנים דאז ושר הביטחון דהיום, בני גנץ, ששהה בחדר הפיקוד במרג' עיון, ניהל את החילוץ. בשל הנפגעים המבצע זכור ככישלון, אבל כמה שבועות לאחר מכן עלה רכב ובו פעילי חזבאללה על מטעני חבלה שהטמין הכוח בציר, וארבעה מהם, בהם בכיר בארגון, נהרגו.

בסיום הראיון ציין רפפורט שברוך עתיד ללמוד במכללה לפיקוד ומטה, ושכמו "מפקדים קודמים של סיירת הצנחנים, גם עבורו מתוכננים לא מעט תפקידי פיקוד בכירים". ברוך, שמאז פיקד על חטיבת נח"ל, עוצבת הפלדה ועתה גיס ופיקוד ההכשרות והאימונים, פרע את השטר. עכשיו, הוא האיש שיצטרך להילחם על כל שקל, להתעקש על כל אימון, ובעיקר לוודא שהכל נעשה בתאם לתפיסה שלמה ומתאימה, בכדי שכוחות היבשה של צה"ל יהיו כשירים למערכה הבאה.

 

 

חזרה לשגרה (המתוחה) בכל החזיתות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בזירות הדרום והצפון, וגם בתוך צה"ל נרשמו השבוע סימנים של חזרה לשגרה. המחשבה שהקורונה תסייע ליצירת מציאות רגועה יותר, התבררה כסנטימנט נחמד ותו לא. דווקא בגלל שהמתיחות חוזרת צה"ל נדרש לגבות את מפקדיו, כדי שיהיו מוכנים ליום פקודה.

במאמר אודות משבר מגפת הקורונה השאיל הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, ביטוי הלקוח מהסלנג הצבאי וטען כי ישראל מצויה כעת באס"ק ("אווירת סוף קורונה"). הביטוי המקורי נועד לתאר את ההלך הרוח שנפוץ בקורסים שונים בצה"ל כאשר קרב מועד סיומם ("אווירת סוף קורס"). הראל אמנם עסק בהיבטים הרפואיים החברתיים והציבוריים במאמרו, אולם נראה כי גם מבחינה ביטחונית הדברים חוזרים לשגרה. 

כך למשל, בזירת רצועת עזה שממנה נורתה בלילה שבין שלישי לרביעי רקטה לעבר יישובי הדרום. צה"ל השיב באש טנקים לעבר עמדות צבאיות של החמאס. בחודשיים האחרונים היתה הזירה הדרומית שקטה יחסית, והנה עם התחושה שהנה הולכת המגפה ודועכת, חזרה השגרה המוכרת.

השבוע לפני שנה ניהלו חמאס וצה"ל ימי קרב (שכונו בצה"ל "גן סגור"), שהחלו עקב סדרה של חילופי אש שכאלו. במהלך ימי הקרב נהרגו ארבעה ישראלים ועשרים ושלושה פלסטינים. צה"ל תקף כ-320 יעדים בעזה ואילו החמאס שיגר כ-700 טילים, פגזי מרגמה ורקטות. מה היתה התוצאה? סבב לחימה נוסף בנובמבר (שכונה בצה"ל "חגורה שחורה").

בינואר האחרון העריך אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, שעזה "היא מקום לא יציב". הלוי, שפיקד על חטיבת הצנחנים בלחימה ברצועת עזה ב"עופרת יצוקה", ועל כוחות הפיקוד בימי הקרב של "גן סגור" כמו גם באלו של "חגורה שחורה" שאחריו, ידע כבר אז, שבלי הסדרה מדינית, שגרת חילופי האש תמשך. לפי הדיווחים בתקשורת גם המשא ומתן על השבויים וגופות החיילים שבידי חמאס תקוע. הכל כסדרו, ממש כפי שהיה לפני הקורונה. 

משאלות לב בזירה הצפונית

בזירה הצפונית נרשמו בשלושת החודשים האחרונים שורת תקיפות שיוחסו לישראל, הן בעומק סוריה והן סמוך לגבול, היכן שחזבאללה הקים את יחידת תיק הגולן.

בראיון שפורסם לאחרונה באתר "וואלה!", שיגר ראש אגף מבצעים, אלוף אהרון חליוה, מסרים לסוריה וללבנון. הוא ציין שאמנם העברות אמצעי לחימה מסוריה ללבנון וההתבססות האיראנית בסוריה לא נעלמו, אבל הבהיר שנסראללה מבין שההצטיידות בטילים מדויקים ארוכי־טווח "זה קו שמדינת ישראל לא תאפשר אותו. הוא יודע שמדינת ישראל נחושה להתמודד עם ההתבססות האיראנית בסוריה. הוא יודע שאסד מבין שחלק מהשותפים הפכו להיות יותר נטל מנכס". 

ניתן להעריך שדבריו של חליוה באו על רקע הפינג־פונג שהתנהל לאחרונה בין ישראל לארגון, במהלכו יוחסה לישראל תקיפת רכב ובו פעילי הארגון סמוך לגבול לבנון־סוריה ובתגובה חתכו חוליות חזבאללה את גדר הגבול בין לבנון לישראל בשלושה מקומות שונים מבלי שהתגלו. 

הזירה הלבנונית מוכרת היטב לחליוה משירות ארוך בצנחנים, והוא עשה בה חלק ניכר משירותו. חודש לאחר שגמר קורס קצינים, כמפקד מחלקה בגדוד 202, השתתף במבצע "חוק וסדר" (שהשבוע מלאו לו 32 שנים), פשיטה שהוביל מח"ט הצנחנים שאול מופז על בסיס החזבאללה בכפר מיידון שמעבר לרצועת הביטחון. כ־50 פעילי חזבאללה נהרגו במבצע ההוא. הפשיטה היתה, לדבריו, אחד הפרקים החשובים לדבריו בקריירה שלו.

בראיון הדגיש חליוה, ששמו הוזכר לאחרונה כמחליף אפשרי להלוי בפיקוד הדרום, כי נסראללה מבין היטב "מה המודיעין שלנו, איזו עוצמה זאת אמ"ן, יודע מה היכולת של חיל האוויר ומה יכולות האש. כשהם שומעים על תקיפות מסתוריות בכל מיני מקומות על הגלובוס ברמת דיוק הוא יודע שזה יכול להיות משוכפל במלחמה בצורה מאוד כואבת. האם זה משהו שאזרחי לבנון רוצים? לא". 

למרות הקו התקיף, שבא לידי ביטוי בשטח ולא רק בראיונות לתקשורת, מוטב להיות זהירים יותר במסקנות. אל"מ (מיל.) אודי אבנטל, קצין בכיר באמ"ן בעברו, כתב לאחרונה שאת "התדרוכים האחרונים שהעניקו גורמי בטחון לעיתונים, לפיהם איראן "מתקפלת" לכאורה מסוריה, כדאי לקחת עם גרגיר של מלח ובפרספקטיבה רחבה". 

איראן אמנם נתונה במשבר כלכלי קשה שהחריף כתוצאה ממגפת הקורונה, אולם היא רואה בפעילותה בסוריה יעד אסטרטגי חשוב, וסביר, כפי שהתרחש בתכנית הגרעין, שתהיה מוכנה לשלם מחירים בכדי להשיגו. גם את ההנחה שאסד מבין שמוטב לו להיפרד מבעלת בריתו האיראנית כדי לקחת בערבון מוגבל.

עצמאות מפקדים

סממן נוסף לחזרה לשגרה הוא שצה"ל שב לעסוק בעניינים שלא נמצא להם קשב בתקופה שבה פרס אוגדה בבני־ברק, ומינה קצינים בכירים כפרויקטורים למשבר. 

בסוף השבוע האחרון התפרסם ב"ידיעות אחרונות" ראיון עם ראש חטיבת המבצעים באגף המבצעים, תא"ל יניב עשור. בתשובה לשאלה מה שונה בין לבנון של אז השיב עשור, יוצא חטיבת גולני שעשה בה את כל שירותו מחייל ועד מח"ט, שלמפקדים ברצועת הביטחון היתה "המון עצמאות".

לבנון, אמר, "היא חוויה אחרת. במוצב חודר כמו ריחן, אתה לבד. מפקד מחלקה מוציא מארב מחלקתי לבד – מתכנן, הולך, מגיע – לבד. אז זה היה גם בלי כל הטכנולוגיה, עם מפות, בלי ג'י־פי־אס. היה משהו מאוד מבגר בלבנון. בעזה או באיו"ש יש איתך מ"פ, מג"ד, חטיבה. אפשר להגיע אליך בקלות. הכל קרוב. אבל עזה היא בעוצמה יותר גבוהה". בנוסף, ציין בעזה יש להתחשב בצפיפות העירונית ובחיכוך עם האוכלוסייה שמחייבת יכולת דיוק ואבחנה גבוהה. 

על העצמאות הזו דיבר לאחרונה, בראיון שהתפרסם ב"ישראל היום", גם קצין אחר יוצא גולני, אל"מ אופיר לֶויוס (שיתמנה בקיץ לקצין חינוך ראשי). "ידעתי שאם קורה משהו, ייקח ארבע־חמש שעות עד שיגיעו אלי, וככה גם תכננתי את נוהלי הקרב", אמר.

כאמור, היו לשהייה בלבנון הרבה חסרונות, אבל תחושת הביטחון העצמי, המסוגלות והעצמאות, גישת ה"פיקוד משימה", שהיתה אופיינית כל־כך לימי לבנון ואפילו לאינתיפאדה השנייה, בה עומס האירועים חייב הטלת אחריות על רמות פיקוד זוטרות, נעלמה מהנוף בצה"ל. זה עובד מצוין בבט"ש ביהודה ושומרון, ובגדר המערכת בגבולות. זה יעבוד הרבה פחות במקרה של מלחמה. 

השבוע הודיע הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף שרון אפק, על פתיחה מחדש של חקירת מצ"ח בדבר פציעתו של לוחם יחידת מגלן שנפצע קשה ונותר משותק, לאחר שבמהלך מסלול ההכשרה ביחידה נדרש (במן "מבחן אומץ" מטופש) לקפוץ מג'יפ מסוג האמר ונחבל בגבו.

זהו אירוע טרגי, שבו נפגע מי שרק ביקש לשרת ולתרום כלוחם ביחידה קרבית בצבא. ככלל, באימונים, קשים ככל שיהיו, אסור שיהיו נפגעים. ודאי וודאי כשאין מדובר בחלק סדור מתכנית האימונים אלא כתוצאה ממנהג מגונה שהשתרש, כמו עשב שוטה, ביחידה.

מנגד נשאלת השאלה מה משדרת ההחלטה למפקדים בצה"ל? מפקד האוגדה ערך תחקיר נוקב ובסופו נמצאו מספר אחראים למחדל, ומפקד הצוות הודח. בהתנהלות מפקד היחידה, סא"ל ר', שהיה אז חדש בתפקיד (ולא שירת ביחידה בעבר) לא נמצא פסול, ובהמשך הוחלט לקדמו לתפקיד מח"ט שומרון.

יצא לי להכיר את ר' בצנחנים, והוא מהטובים ביותר שיש לנו. אין עוררין על אחריותו כמפקד היחידה על כל מה שקורה בה. הוא אחראי, אבל לא בהכרח אשם. וזה תקף גם למח"ט (שקודם מאז), שנמצא הרבה יותר גבוה בשרשרת. פרט למקרים של רשלנות ברורה, מוטב לצבא להימנע מהדחות שכן סביר שמסקנות התחקיר ילכו אתו הלאה, והצבא ירוויח מפקד שנצרב, למד ויילמד אחרים.

אבל יש כאן עוד משהו. הערעור על התחקיר ופתיחת חקירת מצ"ח מחודשת משדרים מסר למפקדי השדה בצה"ל לפיו כל שיעשו ייבחן ראשית כל במבחן הסף הפלילי, ועליהם כל הזמן לוודא שהם עברו על כל רשימת הבדיקות החיוניות בטרם יעשו צעד, ממש כאילו היו מטוס לפני המראה. אבל פיקוד קרבי אינו יכול לעמוד בסטנדרט הזה, והוא בחזקת גזירה שציבור המפקדים, שברובו מורכב מאנשים שמשתדלים ככל יכולתם לעמוד במשימה ולשמור על פקודיהם, לא יעמוד בה. הניסיון לעשות כן, יוביל לבינוניות וייצור קצינים שלא צועדים קדימה בלי שקיבלו אישור בכתב.

במכתב שכתב בטרם פרש בשנה שעברה מצה"ל, הזהיר קצין השריון, רס"ן עידו פיוטרקובסקי, מפני "עודף ההנחיות והפקודות שלא מקוימות, הטקסים, ההשתלמויות, המצגות, התחקירים, הביקורים והביקורות – כל אלה לא יישברו אותנו. אנחנו נעמוד במשימה, באיחור, בצורה עקומה, בלחץ, באופן שטחי ומעוות אבל נעמוד בה. בכל זאת קצינים". במלחמה, כאמור, השיטה הזו לא תעבוד.

חוזרים ללבנון, דרך הטלוויזיה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסדרה שיצרו מתי פרידמן וישראל רוזנר "מלחמה בלי שם", אודות השהייה בלבנון, מטלטלת. מלחמה שנשכחה, ואסור לשכוח את לקחיה. משום שהחזבאללה נשאר אויב מתוחכם ומר כשהיה.

מתי פרידמן וישראל רוזנר, יוצרי "מלחמה בלי שם", סדרת הטלוויזיה המשודרת ב"כאן" אודות השהייה בלבנון, שירתו בעצמם בלבנון. הראשון כלוחם בפלוגת הנ"ט של הנח"ל, והשני בפלוגת סיור בשריון. הסדרה שיצרו מרתקת.

בשקט, מבלי להתלהם, ולאחר תחקיר מעמיק ויסודי מתואר סיפורה של הלחימה בלבנון, על הרגעים הקשים והכואבים (הפרק הראשון נפתח באסונות צור הראשון והשני), ההצלחות המבצעיות הטיוחים והשקרים. 

כשצופים בסדרה קשה להימנע מהשוואות עם "מלחמת וייטנאם", סדרת המופת הדוקומנטרית שיצרו קן ברנס ולין נוביק על המלחמה. אף שפרידמן ורוזנר לא פירקו את כל 18 השנים שבם לחם צה"ל בלבנון לגורמים כמו בסדרה של ברנס ונוביק, הרי שהסדרה שיצרו אודות הווייטנאם שלנו מטלטלת לא פחות. 

שנות השמונים ה"עליזות"

אחד המרואיינים הבולטים בסדרה הוא האלוף (מיל.) משה קפלינסקי, שבראשית שהיית צה"ל בלבנון פיקד על סיירת גולניבפרק הראשון הוא נשאל מי היה האויב? "קראנו להם תמיד מחבלים", השיב קפלינסקי. כשאויב נתפס כחבורת חובבנים עם מקלעים, ולא כאנשי גרילה מיומנים, ההתנהלות היא בהתאם, וכך גם כמות הנפגעים לכוחות צה"ל. 

מטרת צה"ל אותן שנים, הגנה על יישובי הצפון, היתה כנראה נכונה לשעתה. ארגוני המחבלים השקיעו מאמצים ניכרים לחדור לישראל ולא פעם גם הצליחו בכך. מפקדי גדודים כמו בני גנץ מהצנחנים, גדי איזנקוט מגולני, ושמואל אדיב מגבעתי, פיקדו אז על שורה של היתקלויות מטווחים קרובים על גדר המערכת (אדיב נהרג באחת מהן). 

אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, הוביל קו לוחמני שבמסגרתו ביצעו גדודים ויחידות מובחרות פשיטות מעבר לקו האדום, שסימן את גבול רצועת הביטחון עם מדינת לבנון הריבונית. מעבר לקו שלט חזבאללה, ולכן פעולות חוצות קו אדום הצריכו אישור של הדרג המדיני והצבאי הבכיר ביותר. 

חלק גדול מהפעולות הללו הטיל פלד על סיירת גולני, עליה פיקדו אז אמיר מיטל וארז גרשטיין. בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) תיאר תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, בעצמו מפקד סיירת גולני לשעבר, את אחת הפשיטות כדוגמה בולטת. 

במבצע, כתב, "פשט כוח של גולני, בפיקוד המח"ט גבי אשכנזי, על בסיס של החזבאללה שאותר בחווה חקלאית המכונה מזרעת אל־חמרא שברמת נבטיה. כוח הסיירת, בפיקודו של ארז, שהוביל את המבצע, התגנב עד שהגיע ממש מתחת לאפם של השומרים. אז פתח באש וחיסלם" (עמוד 29). 

מיטל נהרג שנה אחר כך, כמג"ד בפשיטה על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה, וגרשטיין נהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ב־1999, כשהשיירה שבה נסע עלתה על מטען. 

המבצע הבולט ביותר של התקופה היה מבצע "חוק וסדר", פשיטה שביצעה חטיבת הצנחנים, בפיקוד שאול מופז, במאי 1988 על בסיס החזבאללה בעיירה מיידון. כחמישים פעילי חזבאללה נהרגו שם. אבל דווקא הארגון היה זה שהפנים טוב יותר את הלקחים מהפעולה.

זרז נוסף, ציינו בסדרה, היתה המכה שספג הארגון שנה קודם לכן, כשהפלוגה המסייעת בגדוד 51 בגולני הדפה ביעילות את ההתקפה שיזם על מוצב שומריה, והרגה כשמונה־עשרה מפעיליו. 

ממחבלים ללוחמי גרילה

מאז ועד לנסיגת צה"ל מלבנון הארגון נמנע מלהקים בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון. בנוסף הארגון נמנע מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל. במקום זה הארגון הפעיל חוליות זריזות, קטנות ומיומנות, שידעו לזהות את נקודות התורפה והוחלשה של צה"ל, ולפגוע בו ביעילות בדיוק בהן. בעוד צה"ל הולך ושוקע באינתיפאדה הראשונה ביסס עצמו חזבאללה כארגון הבולט והחזק בדרום לבנון. 

צה"ל מצדו יצא למבצעים כמו "תשובה מהירה" באפריל 1990, שמיצב את סיירת גבעתי כיחידה איכותית. כוח מהסיירת (ומגדוד שקד) בפיקוד מג"ד שקד, רס"ן אייל שליין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד קודם לכן על הסיירת החטיבתית, נע בלילה והתמקם במארב במרחב שבין הכפרים משע'רה, עין אל־תינה והעיירה מיידון. בשתי הזדמנויות זיהה הכוח ופגע בחוליות פעילי חזבאללה והרג שישה מהם. לאחר מכן נסוג הכוח בהצלחה לקו המוצבים של צה"ל.

אבל למרות הצלחות מבצעיות שכאלו, פעולת מיידון סימנה את השינוי בטיב האויב שמולו ניצבת ישראל, ולקח לצה"ל חמש שנים עד שהפנים אותו. 

"צריך להרוג"

בראשית 1995 חל שינוי מהותי, עם מינויים של שני מפקדים בכירים, הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ואלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. "היה לי זמן להתכונן לפיקוד צפון ובניתי תכנית איך נלחמים בגרילה", סיפר לוין בסדרה.

הרמטכ"ל ליפקין־שחק הגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון כמלחמה, על כל המשתמע מזה, ולוין, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, הוביל בפיקוד הצפון קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. "צריך להרוג", אמר לוין.

במקביל הוקמו בית הספר ללוחמה נגד גרילה ויחידת אגוז, בפיקוד סא"ל ארז צוקרמן, יוצא שייטת 13, שהתמחתה בלחימה בלבנון. תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שהיה מפקדה השני של יחידת אגוז, אמר בסדרה שהצבא החל "להיכנס לתוך המאחזים של חזבאללה, למאהלים, לעמדות שלהם", ולפגוע בהם בשטחם. מאז ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמי אגוז עשרות מחבלים.

אבל לא רק יחידות מובחרות רשמו הצלחות מבצעיות. לוין שחרר חבל גם לגדודי חטיבות החי"ר וחלקם, כמו גדוד 890 של הצנחנים בפיקוד דרור וינברג, יוצא סיירת מטכ"ל שנהרג לימים כמח"ט חברון, פעלו גם מעבר לקו האדום.

שיאה של הגישה ההתקפית שהוביל לוין היה במבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. כוחות מיוחדים הוחדרו לעומק לבנון, במטרה לפגוע בחוליות שיגור רקטות במגע ישיר והכוונת אש מדויקת. קצין ששירת אז בסיירת נח"ל, עליה פיקד חן ליבני, סיפר לי כי כוח מהסיירת הוחדר בחשאי לעומק השטח והכווין אש מדויקת, לעבר משגרי קטיושות, כשהוא ממוקם בעורפם של פעילי החזבאללה. היה זה, אמר, "קונצרט של אש שהסתיים ברגע".

אירוע כפר כנא, כפי ששיחזר בסדרה לראשונה שר הביטחון נפתלי בנט, שהיה אז מ"פ ביחידת מגלן, קטע את המבצע באיבו. גם כך, הרגו הכוחות כשבעים פעילי חזבאללה ופגעו ברבים נוספים. 

ללוין לא היו אשליות שהחזבאללה ייעלם, אבל לתפיסתו הוא יהיה מוחלש וזניח בחשיבותו. לצערו, אמר, קשרו לו את הידיים ומנעו ממנו לנצח. נכון, תמיד יהיו גנרלים שיסבירו כי לו שומעים בקולם בזמן היו יכולים לנצח. זוהי הגרסה הצבאית לאמירה של מאמן הפוטבול האמריקני הנודע, וינס לומבארדי, לפיה "לא הפסדנו. המשחק נגמר לפני שהספקנו לנצח".

במקרה של לוין קשה שלא לחשוב שיש בדברים משהו. הישגיו בפיקוד הצפון היו מרשימים. ממשלות ישראל, משמאל ומימין, בחרו שלא לתרגם אותם למדיניות כוללת. 

לחתוך הפסדים וללכת

בסדרה סיפר מפקד יק"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, על האירוע שהוריד לו את האסימון. במאי 1995, סיפר, הרג כוח מסיירת צנחנים, בפיקוד רס"ן יוסי בכר, שבעה לוחמי חזבאללה וחזר בשלום.

בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. הישיבה בלבנון, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הפשיטות היעילים של צה"ל בלבנון, "הפכה מנכס לנטל אדיר". כשנשאל האם חלק את התובנה שלו עם מפקדיו, הוא הודה שלא. 

הוא לא היה היחיד שחשב כך. בראיון ל"כאן" סיפר אלוף (מיל.) יאיר גולן כי כשהיה מ"פ בצנחנים, ב־1986, לאחר היתקלות מוצלחת ברכס הרפיע, בה "הרגנו שני מחבלי אמל", ביקש ממנו ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל עוזי לבצור, לכתוב לו מה צריך לדעתו לעשות עם אזור הביטחון. גולן הגיש לו מסמך בו המליץ "שנצא מאזור הביטחון, נשאיר שם את צד"ל אבל נוציא אותו מהמוצבים. שיחיה חזרה בכפרים".

עשור מאוחר יותר, סיפר גולן, כינס אלוף פיקוד הצפון, לוין, את המפקדים הבכירים בלבנון, ובהם הוא עצמו. בישיבה, אמר גולן (שפיקד אז על החטיבה המזרחית ביק"ל), "הסברנו להם שהביטחון מתפורר". בעצם, אמרו הקצינים ללוין, צריך לחתוך הפסדים וללכת. לוין, שהבין שלא יוכל לנהל את המערכה כפי שרצה, קיבל את דעתם וסיכם את הדיון "באופן הבא – צריך לצאת למבצע התקפי נגד חיזבאללה, להכות בו כדי שלא יגידו שברחנו ואז לצאת חזרה לגבול הבינלאומי".

הרמטכ"ל ליפקין־שחק אפשר ללוין להציג את משנתו לדרג המדיני, אבל שם נמנעו מלקבל החלטה ולמעשה השאירו את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים.

בפועל, במשך רוב תקופת השהייה בלבנון לא בחן הדרג המדיני והצבאי הבכיר את כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, טען בשעתו כי החזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים בישובים. רק כשנכשל בכך, ירה על יישובי הצפון. הוא צדק, אבל התובנה הזו חמקה מעיני הקברניטים. 

עד עתה לא ברור מדוע נמנעה ישראל לממש את הצעתו של הסנטור ג'ורג' אייקן, מימי מלחמת וייטנאם: "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו" (גם לאייקן לא הקשיבו). ישראל נסוגה מלבנון לבסוף רק במאי 2000, לפני עשרים שנים, כתוצאה מהחלטתו האמיצה והחכמה של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק.

מטכ"ל שעוצב בלבנון

המטה הכללי הנוכחי עוצב ונצרב בשירות בלבנון. האלופים אייל זמיר ותמיר היימן (שריון), מוטי ברוך, אהרון חליוה ואיתי וירוב (צנחנים), תמיר ידעי (גולני) ויואל סטריק (גבעתי), עשו שם את כל שירותם, מחיילים ועד למפקדי גדודים. הרצי הלוי ואמיר ברעם פיקדו שם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים, ואמיר אבולעפיה פיקד על סיירת נח"ל.

הרמטכ"ל, אביב כוכבי, עשה את כל שירותו, מחייל בצנחנים ועד למח"ט בלבנון. אחד המפקדים שהשפיעו עליו במיוחד היה תא"ל ארז גרשטיין, ובשל כך היה חשוב לו לשוחח, ערב יום הזיכרון, עם בנו של גרשטיין, המשרת כקצין בגדוד בגולני, על אביו.

הדור שלי לא לחם בלבנון. לנו, שהתגייסנו בשנות האלפיים, חיכה עימות אחר, קרוב בהרבה לבית. כחצי שנה לאחר הנסיגה פרצה האינתיפאדה השנייה, מלחמה קשה וסיזיפית שארכה כשש שנים וגבתה אלפי קורבנות ביהודה ושומרון ועזה.

כמעט שלוש שנים, בלי הפסקות, בילו חברי למחזור הגיוס בצנחנים בשטחים (לחלקנו, כמוני, היו קורסי הפיקוד וההדרכה בבסיס הטירונים, שאפשרו מרחב נשימה). כמעט כל לילה פשיטה, מעצר או היתקלות, כמעט כל יום מחסום וסיור, ובין לבין השגרה המתישה של שירות ביחידה לוחמת.

מהמלחמה שלנו זכורים בעיקר שני דברים: מבצע "חומת מגן" שהחזיר את היוזמה לידי צה"ל (ואותו החמצנו כי התגייסנו רק שבועיים קודם לכן), והנופלים. כאלו הן המלחמות מאז מלחמת לבנון הראשונה. ככל שהן מתארכות הן נשכחות. אבל את הנופלים לא שוכחים.

מהצפייה בסדרה עולים שורה של לקחים. ראשית, בדבר הצורך לזהות נכון את האויב ולהיערך מולו בהתאם, ושנית לחתור לקיצור המערכה, ככל שניתן. לקח נוסף נוגע לצורך לבדוק כל העת שהאסטרטגיה שנבחרה מובילה לכיוון הנכון, כי המציאות משתנה, ומה שהתאים בעבר לא בהכרח מתאים כעת.

ישראל עזבה את לבנון לפני שני עשורים (וחזרה למשך כחודש ב־2006), אך האויב מולו לחמה אז נשאר האויב העיקרי מולו היא נערכת ובונה את הכוח. חזבאללה, כפי שהוכיח בתקרית פריצת הגדר האחרונה בגבול הצפון, נותר יריב מתוחכם ומר. לא מן הנמנע שנפגוש בו שוב. אז יידרשו צה"ל ובראשו המטה הכללי לתרגם את לקחיהם משנות הלחימה בלבנון לתוצאה מוצלחת יותר. 

פרויקט הדיוק של חזבאללה הוא מבחינת ישראל עילה למלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ישראל משדרת מסרים לחזבאללה ואיראן כי עליהן לחדול מלנסות ולהצטייד בטילים מדויקים ארוכי טווח. המלחמה, אם תפרוץ, תחייב לצד המהלומה האווירית מהלך יבשתי שיש להכין מראש

בשבוע שעבר שודר ב"זמן אמת", תכנית התחקירים של "כאן 11" בהנחיית אסף ליברמן, פרק שעסק מה שמכונה באמ"ן כ"פרויקט הדיוק", אותם טילים ארוכי טווח ומדויקים שבהם חותר חזבאללה להצטייד, בין שבאמצעות משלוחי נשק מאיראן ובין שבהקמת יכולת ייצור והסבה של טילים "טיפשים" (ללא יכולת הנחייה ודיוק) עצמית. האיום מוגדר כאיום אסטרטגי, שני רק לאיום הגרעין, משום שהוא נותן בידי אויביה של ישראל יכולת לפגוע בנכסים ותשתיות חיוניים לתפקודה של מדינת ישראל, "וכדאי לפגוע בו ולהרוג אותו, תרתי משמע, עוד כשהוא קטן", אמר בתכנית ראש אגף מבצעים של צה"ל, אלוף אהרון חליוה.

מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל.) אמיר אשל, תיאר בתכנית כי ב-2013 הוטלה על החיל המשימה להוביל את המערכה למניעת העברת אמצעי לחימה מסוריה לחזבאללה. מערכה חשאית ברובה, ארוכה, סיזיפית ובעלת פוטנציאל הסלמה גבוה, בכדי לסכל את כוונת איראן לתת בידי חזבאללה אמצעי ייצור טילים ארוכי טווח בעלי יכולת דיוק גבוהה, עד כדי רדיוס של עשרה מטרים. בתקיפות אלו, אוויריות ברובן, צעדה ישראל על סף ההסלמה לא פעם, אולם אשל הדגיש בראיון כי היכן "שיש טילים, או דברים שקשורים לזה, תוקפים".

רק בספטמבר האחרון, בעקבות תקיפות שמיוחסות לישראל בסוריה ובלבנון, ירו פעילי חזבאללה טילי נ"ט לעבר מוצבי צה"ל ואמבולנס צה"לי בסמוך לגבול. תרגיל הטעיה טקטי שניהל אלוף פיקוד צפון, אמיר ברעם, קצין צנחנים שלו ניסיון רב בלחימה בלבנון, והרבה מזל גמרו את האירוע בלי נפגעים. אבל מפקד חטיבה המרחבית, אל"מ רועי לוי, יוצא חטיבת גולני שפיקד על יחידת אגוז, אמר אז בראיון ל"ידיעות אחרונות", כי לו היו נהרגים חיילים או אזרחים בתקיפה של חזבאללה אז "בצד השני היו הולכים לעשרות הלוויות. מיד לאחר מכן היה נוקאאוט. תגובה מוחצת מול הצד השני. סל הכוננות שלנו היה גדול מאוד".

כאמור, בעבר ביקשה ישראל, באמצעות נאומים ואמירות שונות שהוזכרו בתכנית, ובהם נאומו של ראש הממשלה נתניהו באו"ם שבו הציג תמונות של מתחמים בביירות שבהם הוקמו, מתחת לפני הקרקע, מפעלים לייצור מערך טילים ארוכי טווח ומדויקים להעביר מסר לחזבאללה ולאיראן שמוטב לא להקים מערך שכזה, שכן ישראל רואה בו איום חמור, ותפעל בהתאם. ניתן להעריך שהנכונות של בכירים בהווה ובעבר במערכת הביטחון להתראיין בנושא, ובכלל זה ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק וקצינים בשירות פעיל, נבעה מכך שישראל ביקשה שוב לשגר מסר שמוטב להפסיק את "פרויקט הדיוק", שאם לא כן ישראל עשויה לצאת לפעולה רחבה להשמדתו.

תגובת חזבאללה למהלך שכזה עשויה להיות קשה, ומתקיים כיום מאזן הרתעה הדדית בין ישראל לבינה. בהקשר לכך, ביקש האלוף חליוה להדגיש כי למרות שחזבאללה שידרג את יכולותיו, גם יכולות צה"ל שופרו. בצבא, אמר, "מתכוונים להפעיל את העוצמה הצה"לית הזאת כנגד כל מי שיעז לבחון אותה. ואם הילדים בישראל יהיו במקלטים, בצד השני לא יישאר כלום מהמקלטים".

דרושה יכולת יבשתית משמעותית

אבל ההצהרה הזו מחייבת בחינה מעמיקה יותר. לישראל יכולות אש ומודיעין מרשימות מאוד. בפיקודו של אשל הפך חיל האוויר לקבלן תקיפות מדויקות והרסניות, בהספק גבוה ובמהירות גדולה. כל אירוע שניתן יהיה לסיים לאחר תקיפה מדויקת ומדודה שכזו, מה טוב. אבל במידה ולמרות יכולות האש המרשימות של ישראל יוסיף חזבאללה ולירות לעבר עורף ישראל, נדרשת יכולת יבשתית משמעותית בכדי לתמרן לשטח לבנון ולהסיר את האיום. התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון" שיפרה את יכולות כוחות היבשה של צה"ל, אבל עוד ארוכה הדרך. תר"ש "תנופה", שאותה פרסם הרמטכ"ל אביב כוכבי לציבור בשבוע שעבר, אמנם מלמדת על שדרוג היכולות הקטלניות של הצבא, אבל בתחום היבשתי נראה שהמילואים שוב נשכחו מאחור.

מוטב לבצע "חישוב מחדש" ולראות כיצד, במגבלות המשאבים, ניתן לחזק את כוחות היבשה, המהווים את כוח ההכרעה העיקרי של הצבא. נוכח האיום והאתגר שמציבה הלחימה בחזית הצפונית, חובה לחזק את תחושת המסוגלות ורוח הלחימה בצבא. רוח זו מתחשלת ונבנית באימונים, בחיכוך של מפקדים ולוחמים עם האויב על הגדר (ומוטב גם מעבר לה, בדגש על גזרת עזה), וכן בהבהרה של הפיקוד הבכיר למפקדי השדה שמצופה מהם ליזום, להעז, וכי יזכו לגיבוי ותמיכה כאשר יכשלו או יטעו.

לאלוף ישראל טל מיוחסת האמירה "האדם שבטנק ינצח". התר"ש הנוכחי, כך נראה, גורס שהטנק (במקרה זה שם גנרי למערכת נשק מתקדמת) שבו האנשים ינצח. מוטב לחזור למקור.

והערה נוספת בנוגע להחלטה למנות את האלוף איתי וירוב, מפקד המכללות הצבאיות, למפקד מפקדת העומק, בנוסף לתפקידו הנוכחי. וירוב הוא מפקד קרבי מעולה שצמח בצנחנים ופיקד בהצלחה על חטיבת הצנחנים מילואים בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה. בעוד גדוד אחד שלו הונחת ממסוקים בקרבת מעוזי החזבאללה בכפרא וביעטר, הוביל וירוב כוח נוסף מן החטיבה ברגל וחבר אליו. לימים סיפר כי החטיבה פעלה בעורף החזבאללה, בלב אזורי שיגור הרקטות, "ופעלנו שם במשך יותר משלושה ימים. הפעלנו אש בתוך הסבך, פגענו במשגרים, במשאיות תחמושת, בקבוצות חמושים וביצענו ציד של עשרות מחבלים".

ייעודה של מפקדת העומק הוא לתכנן ולהפעיל מבצעים מיוחדים ורב-זרועיים ארוכי טווח במרחב המוגדר כעומק האסטרטגי של אויביה של מדינת ישראל, בשגרה ובמלחמה. המפקדה חשובה, ומוטב שמפקדה יעסוק רק בזה.

(המאמר פורסם במקור באתר "גלובס", בתאריך 23.02.2020)

"חיסול סולימאני ועסקת המאה – פוטנציאל לתפניות אסטרטגיות" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בשבוע שעבר אמר ראש אגף מבצעים, אלוף אהרון חליוה, כי המערכה בין המלחמות לא נגמרה וכי התכנית הרב-שנתית "תנופה" תשים את הצבא במקום אחר בנוגע למוכנות, גם של כוחות היבשה. אבל ישנם סימני שאלה סביב התכנית כולה. גם את ההנחה שכלל השחקנים בזירה האזורית שואפים להימנע ממלחמה של ממש – מוטב לקחת בערבון מוגבל

בשבוע שעבר, חתמה את הכנס הבינלאומי השנתי ה-13 של המכון למחקרי ביטחוו לאומי (INSS) שיחה בין ראש המכון, אלוף (מיל.) עמוס ידלין, לבין האלוף אהרון חליוה, ראש אגף המבצעים בצה"ל אודות תהליכי בניין הכוח של צה"ל והן על האתגרים שעומדים בפני הצבא בהווה ובעתיד. לאורך השנים נחשב חליוה לקצין כריזמטי עם "פה גדול" שמושך אש. הפעם נראה שבחר את תשובותיו בזהירות והשתדל שלא לעורר גלים. 

הוא עשה את רוב שירותו בצנחנים. הוא היה מ"מ בפשיטה שהוביל המח"ט שאול מופז על בסיס החזבאללה בכפר מיידון שבלבנון. חליוה, שרק חודש קודם לכן סיים את קורס הקצינים, פיקד במבצע על כוח חסימה שבודד את הכפר. הכוח בפיקודו זיהה שני מחבלים שהסתתרו מאחורי שיח. "זה נגמר בזה שפתחנו באש מטורפת לתוך השיח והרגנו אותם", סיפר לימים. למרות שהפשיטה המוצלחת היתה פרק חשוב בחייו הצבאיים, גם רמת החיילות הגבוהה, והתעוזה שהפגינו פעילי החזבאללה הותירו עליו רושם חזק. 

כמ"פ השתתף בפשיטה הגדודית הכושלת על מאחזי חזבאללה בכפר יעטר ופיקד על גדוד 202 בלחימה בצומת איו"ש באירועי יום הנכבה בשנת 2000. בהמשך פיקד על בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים (שם היה גם המג"ד שלי) והשלים ארבעה תפקידי מח"ט, ובהם פיקוד על בית הספר לקצינים ועל חטיבת הצנחנים הסדירה.

הוא שימש כמפקד עוצבת האש ועמד בראש חטיבת המבצעים של צה"ל בעת מבצע "צוק איתן". כראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בתקופת הרמטכ"ל איזנקוט הוביל חליוה מהלך לטיפול במשבר הימ"חים והנגדים עליו הצביע נציב קבילות חיילים דאז, אלוף (מיל.) יצחק בריק. במטה הכללי של הרמטכ"ל אביב כוכבי הוא משמש כראש אגף המבצעים, שהינו למעשה האלוף השני בחשיבותו לאחר סגן הרמטכ"ל.

לישראל צפוי עשור סוער

בשיחה, שאל האלוף (מיל.) ידלין כיצד צה"ל מתמודד עם ההתבססות האיראנית בסוריה, בהתחשב בכך שקצב הפעולות של צה"ל בסוריה ירד ובכך שהאיראנים הולכים ומעתיקים את פעילותם למדינות שבהן מורכב יותר לצה"ל לפעול, עיראק ולבנון.

"הפרסים אכן המציאו את השח, אבל אני פגשתי לא מעט יהודים שלמדו איך נותנים מט", השיב חליוה וציין שהמב"מ (המערכה בין המלחמות) רחוקה מסיום. "צה"ל ממשיך גם בשנה האחרונה, בכל העוצמה ובכל הכלים, רובם נסתרים מן העין, וטוב שכך, למנוע התבססות איראנית במרחב", אמר. אך ישנם, הוסיף, אינטרסים ושחקנים נוספים שיש לקחת בחשבון ובהם הרוסים והאמריקנים

לתפיסתו, "גם סיכולו של סולימאני על ידי ארצות הברית של אמריקה בתחילת חודש ינואר, וגם ההכרזה על עסקת המאה, הם שני אירועים עם פוטנציאל משמעותי לתפניות אסטרטגיות, ולזה צה"ל נערך". אם אירועים אלו, העיר, מלמדים משהו על העשור הקרוב צפוי לישראל עשור סוער.

ידלין, טייס קרב שלקח חלק בתקיפת הכור בעיראק ב-1981 ושימש כראש אמ"ן, ציין שלאור פרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין איראן עלולה "לזחול" לעבר ייצור נשק גרעיני ושאל האם צה"ל מוכן, כברירה אחרונה, להתמודד עם הגרעין האיראני? "אם נדרש לכך, נדע לעשות את זה", אמר חליוה ולא יסף. 

חליוה מצדו, שאל האם המכון צפה מראש את חיסולו של גנרל קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס האיראני? ידלין הודה שהמכון, כמו גם אמ"ן, לא צפו מראש את האפשרות הזו, וציין שאמנם יתכן והיה צריך לבחון מחדש האם התפיסה לפיה האמריקנים עוזבים את המזרח התיכון וידם של האיראנים על העליונה, עדיין רלוונטית.

להערכתו מוטב עדיין "לא להפוך את התפיסה הזו", שכן צריך לראות אם חיסול סולימאני מלמד על נכונות אמריקנית מתמשכת להפעיל כוח במרחב. בינתיים עוד מוקדם לקבוע. 

היבשה תדע לתמרן להיכן שתידרש?

"אני חתום על כל התכניות האופרטיביות של צה"ל, בכל זירת המלחמה בחזיתות השונות. בכל התכניות האלה יש פעולה ממשית, אמיתית, מתמרנת של כוחות היבשה. אני אומר לך כאן, עוד פעם… לא רוצה להישמע, חלילה, שחצן, יהיו לעניין הזה מחירים, לפעמים מחירים כבדים. מלחמה היא דבר לא נעים בכלל, ושני הצדדים משלמים בו מחירים. אבל אני אומר בצורה ברורה, כוחות היבשה מוכנים עכשיו לבצע את המשימות שלהם", השיב חליוה לשאלתו של ידלין אודות מוכנות כוחות היבשה של צה"ל. 

האם יש פערים? בוודאי, הוסיף חליוה. תמיד יהיו. לדבריו, גם מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין, לו היה נשאל, היה מצביע על כך שמסוקי הסער של החיל, בדגש על מסוקי היסעור, מיושנים, ועל מחסור בחימושים שונים. וגם בביתו שלו, אמר, "יש רטיבות באחד הקירות, ובאיזה מקום בטיח צריך להחליף איזה ידית בדלת. אותו דבר ביבשה ואותו דבר בכל צה"ל כולו, בגלל זה בונים תכניות רב-שנתיות". 

לדבריו, שבאו על רקע הביקורת שהשמיע האלוף (מיל.) בריק אודותיה, התכנית רב-שנתית (תר"ש) "גדעון", שהוביל הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, שיפרה בצורה משמעותית את כוחות היבשה, אך עדיין קיימים פערים במוכנות וכשירות הכוחות. 

בהקשר הזה הוסיף, תר"ש "תנופה" שמוביל הרמטכ"ל כוכבי, אמורה להביא ליבשה חיזוק משמעותי, במטרה להשיג במלחמה הבאה ניצחון מהיר יותר, במחירים נמוכים יותר. אבל גם כיום, הדגיש חליוה, "בתור אחד שעסק בחלק מהתכניות אתמול, היבשה תדע לתמרן להיכן שהיא תידרש, להכריע את האויב שהיא תפגוש בדרך ולהביא לתוצאה הרצויה עבור הביטחון של מדינת ישראל".

צה"ל, ציין, כבר החל ליישם את תר"ש "תנופה", שכוללת תפיסה אחרת, שיטות לחימה חדשות ושיטות אימונים חדשניות, ומביאה "כושר התקפי וקטלניות אחרות ליבשה ולצה"ל כולו".

כיצד שיטות הלחימה והאימונים הללו, שכוללות בתוכן את ביטול התרגילים החטיבתיים והתמקדות בעיקר בתרגילי גדודים ופלוגות, יהפכו את החטיבות הללו לכשירות יותר ללחימה, נותר עוד לראות. ניסיון העבר מראה שחטיבות שלא נהגו להתאמן, בשטח, כמסגרת מתמרנת, בטרם לחימה, השיגו תוצאות פחות טובות כשזו התרחשה. 

לאחרונה פורסם ששר הביטחון, נפתלי בנט, אישר את מתווה התר"ש, אך בשל המציאות הפוליטית כל אישור לתכנית הינו ריק מתוכן. ממשלת המעבר אינה יכולה להעביר חוק תקציב, וללא מסגרת תקציבית ברורה התכנית עלולה ללכת בעקבות אלו שנכתבו בכהונתו של בני גנץ כרמטכ"ל. צה"ל, אמר גנץ ב-2013, יכול לתת לעצמו "ציון טוב בתכנון תר"שים". המימוש, כתוצאה מהקיצוץ התקציבי שנבע מהמחאה החברתית, היה סיפור אחר לגמרי. 

לא בטוח שהצד השני רוצה לחזל"ש

חליוה התייחס למשחק מלחמה שעסק בתרחיש הסלמה בזירה הצפונית שנערך במכון, והזכיר כי המנהלת של המשחק לא הצליחה להניע את השחקנים השונים, בהם חזבאללה, איראן, וסוריה, להחריף את התגובה שלהם מול ישראל לכדי מלחמה של ממש. כל הצדדים חתרו לסגירה מהירה של סבב ההסלמה וחזרה לשגרה.

הסיבה לכך לתפיסתו, היא הבנתם את פערי העוצמה בינם לבין ישראל, ואת חוסר התוחלת במלחמה מולה. במידה ויתרחש עימות, אמר חליוה, "התוצאה צריכה להיות כזאת, שבקצה שלה האויב מרחיק במספר שנים רב את הרצון שלו להילחם איתנו". 

פרשנית "ידיעות אחרונות", שמרית מאיר, מתחה השבוע בטוויטר ביקורת על הערכה זו וציינה, כי "יש אצלנו נטייה כרונית להניח שהצד השני רוצה לחזל"ש (לחזור לשגרה, גפ"פ). השלכה קלאסית". אנו משיתים על הצד השני את המניעים, התפיסות והרצונות שלנו, וכלל לא בטוח שזה מה שהאויב רוצה וחושב.

די להיזכר בהצהרות אמ"ן ב"צוק איתן" אודות סיומה הקרב של המערכה, שהתנפצו לרסיסים בכל פעם שחמאס בחר לחדש את הלחימה ולהפר את הפסקת האש, בכדי להבין שסבב הלחימה הבא עשוי להיות ארוך מהצפוי.

נושא אחד שבו השיחה כמעט שלא עסקה היה הנושא הפלסטיני. חליוה נשאל על מוכנות הצבא להשלכות של "עסקת המאה", אותו מתווה לפתרון הסכסוך שפרסם הנשיא טראמפ לפני כשבוע, אולם הסתפק בתשובה עמומה, בנוסח זו שנתן בנושא התקיפה באיראן.

רצועת עזה, שם מזהה הצבא כבר זמן מה הזדמנות להשגת הסדרה או רגיעה, לא עלתה בשיחה כלל. נראה כי למרות הערכות אמ"ן בדבר הסדרה אפשרית, החמאס מוסיף להעלות את גובה הלהבות בניסיון לסחוט מישראל ויתורים נוספים. הבלונים, הרקטות וניסיונות החדירה של חוליות מחבלים, הם בעצם כלים במשא ומתן.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 05.02.2020)

תר"ש "גדעון" הייתה טובה לצבא, ובתנאי שיהיה לה המשך | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הקביעה שצה"ל יכול ללחום רק בחזית אחת שגויה ומסוכנת לדימוי המרתיע של ישראל.

השבוע פרסם אלוף (מיל') יצחק בריק טור נוקב ב"גלובס" בגנות התוכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון" שאותה גיבש ומימש הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט. לתפיסתו של בריק, התוכנית דרדרה את "צבא היבשה לנקודות שפל שלא הייתה כמותה ופגעה אנושות במוכנותו למלחמה".

במאמרו יצא בריק, קצין שריון נועז וישר שעוטר על גבורתו כמ"פ במלחמת יום הכיפורים, כנגד התרבות הארגונית הקלוקלת בצה"ל והתופעה המתגברת "של קשר שתיקה ודיווחים לא אמינים בצה"ל". קשה להתווכח עם הטענה נוכח הנתונים הסותרים שפרסם הצבא בנושא גיוס חרדים, פיילוט נשים לוחמות בחיל השריון, הכחשת בכירי צה"ל כי הצבא מתנהל באמצעות "סמארטפונים" ובוואטספ (כשכל מי שהיה במילואים יודע אחרת) ועוד. אבל מה לזה ולתר"ש?

משבר כוח האדם בצה"ל עליו מצביע בריק אמיתי, אבל הוא אינו מסביר מהיכן יבוא הכסף. צה"ל נדרש כל העת להיאבק על השארת הטובים בתפקידי מפתח. אבל משבר זה מתרחש בשל היות ישראל מדינה חזקה עם כלכלה חזקה שמציעה לאזרחיה אפשרויות מפתות להצלחה מחוץ לצבא. זוהי תופעה מבורכת שהדורות הקודמים, ובהם בריק, נלחמו ונאבקו בכדי לממש. בכדי להשאיר את הטובים על צה"ל לפתח מסלולי שירות מסלול משולבים שכוללים תחנות במערכי השדה המודיעין והסייבר למשל, שיבטיח אתגר ואפשרויות תעסוקה באזרחות.

קיצור השירות, שלו מתנגד בריק (ולטענתו גם הרמטכ"ל הנוכחי אביב כוכבי), הוא נקודה שבה יתכן והוא צודק. בפועל, משך ההכשרה ארוך, ונוכח קיצור השירות, הצבא מקבל חיילים מוכשרים לתפקידם תקופה קצרה מדי. כאן מוטב, לבצע חשיבה מחדש. על המשבר בימ"חים והנגדים הצביע בריק, בצדק, לפני שנים. צה"ל, בהובלת ראש אט"ל דאז, אלוף אהרון חליוה, קצין צנחנים מנוסה, יזם מהלך מתקן שבריק עצמו שיבח.

הקביעה של בריק שצה"ל יכול ללחום רק בחזית אחת שגויה ומסוכנת לדימוי המרתיע של ישראל. צה"ל יכול לפעול במגוון חזיתות במקביל. כן, יהיו בעיות, וכן בכדי לסיים את הלחימה מהר צה"ל יפעל באופן אגרסיבי מאוד. אבל, כפי שציין לאחרונה אלוף פיקוד דרום, הרצי הלוי, הצבא בהחלט יכול ללחום בהצלחה במלחמה רב-זירתית.

גם הערעור של בריק על היערכות הצבא למלחמה רק בלבנון ובעזה מוטעה. ישראל, כתב בשעתו ראש אג"ת לשעבר, אלוף (מיל') גיורא איילנד, לוקחת סיכון מחושב בנוגע למוכנות בחזיתות אחרות, ובהן מצרים, עד שתזהה "שינוי אסטרטגי". אז יהיה בידה די זמן להשקיע בבניין כוח ויכולות.

נקודה שבה בריק צודק היא העובדה שהעורף, שעתיד להיות זירה מרכזית במערכה הבאה, אינו ערוך טוב דיו לשעת חירום קיצונית, בדגש על מלחמה. יתרה מכך, מי שחושב שהתשתיות הצבאיות ערוכות טוב בהרבה מאלו האזרחיות למערכה הבאה, מוטב שיסתכל שוב בתמונות מטוסי הקרב בהאנגרים שהוצפו במי הגשמים.

דווקא איזנקוט, יוצא חטיבת גולני שעשה את רוב שנותיו בפיקוד על כוחות יבשה, הבין היטב את חשיבות מוכנות היבשה. צה"ל, תחת פיקודו כרמטכ"ל, התאמן יותר, הרבה יותר. נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה (ובמערך המילואים) וכשירות היחידות הוגדרה בעדיפות גבוהה, גם על חשבון התעצמות ורכש. בנוסף שודרגה יכולת צה"ל לפעול בעומק האויב, באמצעות הקמת חטיבת הקומנדו, שמאז גם מתאמנת בקפריסין בכדי לדמות טוב יותר את אתגריה ביעדים רחוקים בעת מלחמה. למעשה, בצה"ל נבנו בכהונתו שלושה צבאות, צבא הבט"ש והגנת הגבולות, צבא העתודה וצבא ההתקפה. לכל אחד מהם כוחות יעודיים לו, ברמת כשירות שונה.

נשאלת השאלה האם התר"ש, הביאה את הצבא, בסדיר ובמילואים, לרמת מוכנות טובה. התשובה מתחשבת בהרבה משתנים, ובהם מוגבלות המשאבים והאילוצים המבצעיים שעמם התמודד הצבא, ובהם המערכה החשאית כנגד התבססות איראן בסוריה ועוד. בהתחשב בכל אלו, צה"ל מוכן טוב בהרבה מכפי שהיה לפני קיץ 2014. לכל זה אחראית תר"ש "גדעון" שמימש הרמטכ"ל איזנקוט. יתרה מכך, הרמטכ"ל ידע היטב, בניגוד למשל, למה שהתרחש במלחמת לבנון השנייה, איזה צבא עומד לפיקודו ומה ניתן ולא ניתן להשיג בהפעלת הכוח הצבאי.

את מאמרו חתם בריק בטענה שכדי להתמודד עם הנזק שיצרה התכנית ישראל חייבת לגבש ולחתום על ברית הגנה עם ארצות-הברית. פרופסור גבי סיבוני מה-INSS כתב בעבר שהברית "עלולה לצמצם את החופש של ישראל לפעול מול מגוון גורמי האיום במרחב. מדינת ישראל תמצא עצמה מחויבת להכניס שיקולים נוספים בתהליך ניהול הסיכונים בהפעלת הכוח במטרה למזער פגיעה אפשרית באינטרסים אמריקנים באזור".

לו נחתמה ברית שכזו שנים קודם לכן, יתכן והתקיפות האוויריות להריסת הכורים הגרעיניים בעיראק ב-1981 ובסוריה ב-2007 היו מחייבות תיאום והתחשבות באינטרסים אמריקנים, שהיו עלולים לאסור על ביצוען. השותפות בתצורתה הנוכחית מאפשרת לשני הצדדים להסתמך זה על זה בשעת צרה ומנגד לפעול בהתאם לאינטרס הצר שלהן. ובכלל מוטב לישראל להוסיף ולפתור את אתגריה הצבאיים, בכוחות עצמה.

על צה"ל, כפי שכתב בריק, לשפר את מוכנות וכשירות כוחות היבשה. התמרון היבשתי הוא הכלי המיטבי לקיצור משך המערכה שכן הוא, יותר מכל אמצעי אחר, מציב איום של ממש על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב ומכריח אותו להסכים להפסקת אש. שדרוג כוחות היבשה הוא אחד האתגרים המרכזיים שעומדים לפתחו של הרמטכ"ל אביב כוכבי ואסור שנוסיף, כפי שכתב בשעתו האלוף חליוה, לחזק את הרגל החזקה (מודיעין וחיל אוויר) ולהתעלם מהרגל הצולעת.

(המאמר פורסם במקור באתר "גלובס", בתאריך 28.01.2020)

משחק הכיסאות 2.0 | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מינה הרמטכ"ל כוכבי שורה של קצינים לתפקידי מפתח, שזהותם מלמדת על החשיבות שהוא רואה לזרוע היבשה ולתמרון הקרקעי. 

השבוע החליטו הרמטכ"ל כוכבי וראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, על מינוי האלוף הוותיק, יואל סטריק, לתפקיד מפקד זרוע היבשה. זהו מינוי נכון, שמלמד על החשיבות שרואה הרמטכ"ל לשדרוג וחיזוק זרוע היבשה, שכן אף שבמהלך כהונת הרמטכ"ל איזנקוט התקיים בניין כוח משמעותי ששיפר את כשירותה המבצעית, הרי שטענות שהעלה נציב קבילות החיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק, מלמדות שנדרשת עוד עבודה רבה בכדי לגשר על הפערים הרבים במוכנות הכוחות ליום פקודה. כבר נכתב כאן שהאינדיקציה לחשיבות תחום מסוים נמדדת במשאבים שמוקצים לו ובאנשים ששמים לעמוד בראשו. מינוי סטריק, שזה יהיה תפקידו השלישי כאלוף ומאחוריו קריירה ארוכה במהלכה פיקד על חטיבת גבעתי, אוגדת הגליל ופיקוד הצפון, מהווה אפשרות לשינוי, אך הוא יהיה חייב לבוא, כפי שציין יואב לימור ב"ישראל היום" עם הבטחה לסמכויות, תקציבים וגיבוי ותמיכה מצד הרמטכ"ל.

מימין: הרמטכ"ל גנץ ומח"ט הצנחנים ברעם בתרגיל חטיבתי, 2011, (צילום: דו"צ).

מחליפו של סטריק בפיקוד הצפון יהיה האלוף אמיר ברעם (שהיה מג"ד שלי בצנחנים, והערכתי מאוד). זירת לבנון מוכרת לו היטב משנים ארוכות של לחימה. לפני כ-25 שנים, פיקד ברעם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים במבצע מורכב בסמוך לכפר מזרעת כפרה בלבנון, במהלכו הכווין הכוח מסוקי קרב שפגעו והרגו ארבעה מחבלי חזבאללה. כמה שנים מאוחר יותר הוזעק ברעם לפקד על הסיירת החטיבתית, לאחר שמפקדה איתן בלחסן נהרג בהתקלות בדרום לבנון. ברעם שיקם את הפלוגה ואף הספיק להוביל את לוחמיה בהתקלות מוצלחת עם מחבלים, זמן קצר לפני שנסוג צה"ל מלבנון. באינתיפאדה השנייה פיקד על גדוד 890, ובהמשך פיקד על יחידת מגלן, חטמ"ר שומרון, חטיבת הצנחנים הסדירה ושתי אוגדות. ברעם, פקוד ותיק של הרמטכ"ל עוד מהתקופה שבה האחרון היה מפקד פלוגה בצנחנים, צפוי להיות חבר חשוב במטכ"ל של כוכבי. שלא כמו חלק מבכירי מערכת הביטחון, ברעם הוא חסיד של התמרון היבשתי. "אני אוהב את כיפת ברזל, אבל בסוף היא תמצה את עצמה. מגיע השלב שבו כל כיפה צריכה פטיש לידה. ואז נצטרך לשלוף מהזיכרון את מה שעשינו בחומת מגן", אמר בשעתו בראיון ל"הארץ"במקרה של מערכה בלבנון יידרש ברעם לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף. סטריק יהיה האיש שיידרש עכשיו לסגור את פערי הכשירות ולוודא שכוחות היבשה יהיו כשירים ונכונים לבצע אותו. 

שני קצינים נוספים שקודמו בסבב המינויים הם התא"לים איתי וירוב ויהודה פוקס, שיתמנה לנספח צה"ל בארצות הברית. וירוב, שפיקד בהצלחה על חטיבת צנחנים מילואים בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת עזה, יחליף את ברעם כמפקד המכללות הצבאיות. פוקס, שפיקד על חטיבת הנח"ל והחליף את וירוב באוגדת עזה, הוא קצין מוכשר, אבל מוטב היה שהנציג הביטחוני הבכיר ביותר לבעלת הברית האסטרטגית של ישראל לא יהיה אלוף בתפקיד ראשון, מוכשר ככל שיהיה, שחסר ניסיון במטה הכללי ובקומה האסטרטגית של המדינה. 

מודל מופז

לפני 16 שנים פרסם העיתונאי אביחי בקר (בעצמו גולנצ'יק) כתבה ב"הארץ" אודות האלוף, לימים הרמטכ"ל, בני גנץ לרגל מינויו לתפקיד אלוף פיקוד הצפון. "איכשהו קרה שכל הקצינים שהתקבצו סביב שולחן הישיבות של מח"ט הצנחנים אל"מ מופז מפקדים היום על כל הגזרות הרגישות והחשובות ביותר של צה"ל", כתב בקר. דוגמאות לא חסרו לו: מפקד אוגדת איו"ש היה יצחק "ג'רי" גרשון, שהיה מפקד גדוד 202 בחטיבה ולחם תחת מופז בפשיטה החטיבתית על מעוז החזבאללה במיידון, מפקד אוגדת הגליל היה מאיר כליפי, קצין האג"ם החטיבתי באותה פשיטה. ישראל זיו פיקד על גדוד 50 באותה עת ובמקביל פיקד גנץ עצמו על 890. "איך שלא בוחנים את התופעה, מתעוררת תהייה כיצד כל החוכמה והמקצועיות הצבאית נובעות ממקור אחד בלבד – חטיבת הצנחנים של מופז", נכתב שם.

עם מינוי כוכבי לרמטכ"ל שבה ועלתה התהייה הזו, שכן סביב שולחן המטכ"ל שלו יושבים שלושה אלופים ששירתו תחתיו כמפקדי גדודים: אמיר ברעם, מפקד המכללות, אהרון חליוה, ראש אגף מבצעים, ומיקי אדלשטיין, נספח צה"ל בארה"ב. אליהם מצטרף בקרוב, כאמור, איתי וירוב ששימש כמפקד בסיס האימונים החטיבתי תחת כוכבי (וזה לא שאין במטכ"ל צנחנים נוספים כמו הרצי הלוי ומוטי ברוך, שלא שירתו תחתיו). על פניו, קודמו מפקדים ראויים לתפקידים שבהם יוכלו להביא את יתרונותיהם וניסיונם לכלל מימוש מיטבי, אבל בכדי למנוע את הסיכון שסביב שולחן המטכ"ל ישבו אנשים שחושבים באופן דומה, כי צמחו באותו בית גידול, מוטב שבמינויים הבאים יינתן מקום גם למי שצמחו בשריון, בתותחנים ואולי אף בהנדסה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 19.02.2019) 

 

"התשובה הכנה ביותר היא שאין לי מושג" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

החלטת הנשיא טראמפ להסיג את הכוחות האמריקנים מסוריה התקבלה בקרב הפיקוד האמריקני הבכיר בפליאה, כשמשמעותה לא ברורה להם. ישראל, שאכן מקבלת סיוע כלכלי נדיב מאוד, כמאמר הנשיא, תצטרך פשוט להסתדר עם הסתלקותם הפתאומית מהזירה. 

מפקד חיל הנחתים, גנרל רוברט נלר, ביקר השבוע כוחות צבא אמריקניים המוצבים באפגניסטן. אחד מחייליו שאל אותו מה משמעות ההחלטה להסיג את הכוחות האמריקניים מסוריה, עליה הורה לאחרונה הנשיא טראמפ, עבור הכוחות בשטח. "זו באמת שאלה טובה, והתשובה הכנה ביותר היא שאין לי מושג", השיב הגנרל. נלר, שעשה את עיקר שירותו ביחידות החי"ר של הנחתים, ענה כמו שמצופה מקצין נחתים, בלי להתייפייף ובלי לנסות "למרוח" את אנשיו. אבל אסטרטגיה סדורה היתה טובה יותר.

הכוחות האמריקניים בשטח סוריה, כ-2,000 חיילים בסך הכל (ובהם אנשי כוחות מיוחדים, מדריכים ויועצים לכוחות מיליציה מקומיים, קציני טיפול באוכלוסייה, יחידות רפואה ועוד), היוו נדבך חשוב במאמציה של ישראל לבלימת ההתפשטות האיראנית מערבה משטחה, עבור בעיראק וסוריה, ועד ללבנון. גם הצמרת הביטחונית האמריקנית, ובראשה מי שכנראה היה האיש עם הניסיון הביטחוני הרב ביותר בוושינגטון, שר ההגנה ג'יימס מאטיס, ראתה את נוכחות הצבא האמריקני בשטח, כחיונית למאמץ לבלום את איראן. הנשיא האמריקני לעומת זאת, חשב אחרת ובהינף יד הורה על הסגת הכוחות. כשנשאל על כך השבוע, בעת שביקר במפתיע כוחות צבא אמריקניים בעיראק, ציין הנשיא טראמפ בפשטות "שישראל מקבלת מאיתנו כל שנה 4.5 מיליארד דולר. הם יסתדרו".

מימין: שר ההגנה מאטיס והנשיא טראמפ, (מקור: ויקיפדיה).

שר ההגנה מאטיס, מצדו, בחר להתפטר בעקבות ההחלטה הזו. מאטיס, אולי אחד הגנרלים הבולטים ביותר בצבא האמריקני ב-30 השנים האחרונים, שהצטיין בכל תפקיד בחיל הנחתים, ובכלל זה כמג"ד חי"ר במלחמת המפרץ ב-1991 וכמפקד דיוויזיה בפלישה לעיראק ב-2003, היה המינוי החשוב והמוצלח ביותר שביצע טראמפ מאז נכנס לתפקידו, ושימש כמבוגר האחראי בממשל, במיוחד לאור מינוי אישים בעלי דעות ניציות וקיצוניות לתפקידים בכירים. אבל כבר מעל חצי שנה שתלויה מעל ראשו חרב פיטורין, בשל שורה ארוכה של אי-הסכמות עם הנשיא והיועצים החביבים עליו. סוריה והנסיגה ממנה אמנם היוו את "הקש ששבר את גב הגמל" אבל היו גם מחלוקות נוספות, ובהן המדיניות ביחס לצפון קוריאה לאחר שמנהיגה קים ג'ונג-און הסכים לדון בפירוק מנשק גרעיני, החלטת הנשיא לדלל עוד יותר את הכוח האמריקני באפגניסטן ובחירת יושב ראש המטות המשולבים הבא.

בסוגיה האחרונה ביקש מאטיס למנות את ראש המטה של חיל האוויר של ארצות הברית, גנרל דייוויד גולדפיין, שמוכר היטב למקביליו בחיל האוויר הישראלי, למחליפו של יו"ר המטות המשולבים הנוכחי, גנרל הנחתים ג'וזף דנפורד. על-פני גולדפיין, טייס קרב עתיר ניסיון שכמפקד טייסת F-16 הופל מעל סרביה, בעת "מבצע כוח מאוחד" ב-1999, וחולץ בטרם נלקח בשבי הכוחות הסרבים, העדיף הנשיא טראמפ את ראש מטה הצבא האמריקני, הגנרל מארק מילי. הגנרל, צנחן ואיש כוחות מיוחדים שנחשב למפקד חריף ומנוסה (שגם צבר תארים אקדמיים מפרינסטון וקולומביה), עשה ככל הנראה רושם חיובי על הנשיא והוביל לאחד המקרים הבודדים שבהם הנשיא בחר מועמד שאינו ניצי, קיצוני או שנוי במחלוקת. אם יאשר הסנאט את מינויו של מילי, ימצא הרמטכ"ל הישראלי הבא, אלוף אביב כוכבי, כי מקבילו האמריקני בוושינגטון מגיע מרקע צבאי ואקדמי דומה. לנשיא, ציין מאטיס, מגיע שר הגנה שיסכים עם דעותיו. יתכן. אבל מוטב היה שהנשיא ישמור את שר ההגנה היוצא שלו, שכן ניסיונו, רוחב ראייתו ועומק מחשבתו יכלו לשמש לו משענת טובה בהרבה מזו שאומרי ההן והבדלנים שליקט סביבו.

ישראל תסתדר

לנוכחות ארצות הברית בסוריה היתה חשיבות רבה עבור ישראל, ממגוון סיבות. ראשית משום שלכוחות, בדגש על אלו המוצבים בבסיס שבטאנף, הסמוך לגבול סוריה עם עיראק וירדן, היתה משמעות הן של חסם פיסי שמבודד ומונע מכוחות איראניים מעבר לסוריה, והן במישור ההרתעתי. כשארצות הברית "מסכנת את עורה" במשחק, במובן של ביטחון חייליה, היא מחויבת יותר לבלימת איראן. כשאין לאמריקנים שחקנים על המגרש הם מחויבים פחות. 

אין בנסיגה האמריקנית בכדי להפחית את המאמצים הישראליים לבלימת ההתפשטות האיראנית, להפך, אבל היא בהחלט סייעה. בארבע השנים האחרונות, בהובלת הרמטכ"ל איזנקוט, ובגיבוי ממשלת נתניהו, ניהל צה"ל מערכה ארוכה שכללה פעולות חשאיות וגלויות, כנגד התבססות איראן בסוריה. רגע השיא היה בתקיפה האווירית הרחבה שבמאי האחרון, במהלכה הותקפו מעל 50 יעדים בשטח סוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני. אולם מאז ספטמבר, כשהסורים הפילו מטוס ביון רוסי זמן קצר לאחר שחיל האוויר הישראלי תקף יעדים איראניים בלטקיה, השתררה מתיחות משמעותית עם רוסיה, שעד אז העלימה עין מהמדיניות התקיפה של ישראל. רוסיה השקיעה רבות בשמירה על משטר אסד, במטרה להקים לעצמה בסיס פעולה במזרח התיכון, ולאחר התקרית בה הופל המטוס נקטה שורה של צעדים במטרה להצר את צעדיה של ישראל, ובכלל זה מסירת מערכות הגנה אווירית מתקדמות מסוג S-300 לצבא הסורי.

משלחת צה"ל עם מקבליהם הרוסים, החודש במוסקבה, (צילום: דו"צ).

המדיניות הישראלית ההתקפית שמטרתה למנוע את התבססות איראן בסוריה, כמו גם את הגעתם של אמצעי לחימה מתקדמים לידי חזבאללה בלבנון, נמשכה אמנם, אך תוך משנה זהירות בכדי שלא "לדרוך על הרגליים" של הרוסים. יישום של המדיניות הזו, על-פי פרסומים זרים (ובהם פרסום של סוכנות הידיעות AP כי בכיר ישראלי אישר שישראל אכן ביצעה אותה), ניתן לראות בתקיפה האווירית שבוצעה השבוע סמוך לדמשק. בתקיפה הושמדו, על-פי הפרסומים בתקשורת, מבנים שבהם אוחסנו טילים מסוג "פאג'ר-5" איראניים. לאחרונה ביקרה ברוסיה משלחת צבאית שבראשה עמד ראש אגף המבצעים, אלוף אהרון חליוה, קצין צנחנים מנוסה. אף שהמשלחת מהווה צעד לשיפור התיאום הביטחוני בין ישראל לרוסיה, הרי שחשוב להבין שהנשיא הרוסי, ולדימיר פוטין, יגלה הבנה רק למה שלא יסכן את האינטרסים שלו בסוריה. האלוף (מיל') גיורא איילנד כתב השבוע, במאמר ב"ידיעות אחרונות", כי הרוסים, שמעוניינים לשלוט בסוריה "דרך ממשל הבובה של בשאר אסד, לא מוכנים לאפשר לאיראן להשתלט על סוריה כפי שהשתלטה על לבנון, ולכן הם ימשיכו להיות סובלניים לתקיפות ישראליות בתוך סוריה – כל עוד המטרות הן איראניות בלבד". 

ישראל, אם כן, מוצאת את עצמה מתמודדת מול מאמצי ההתבססות של איראן בסוריה (ומאמצי ההתעצמות של חזבאללה בלבנון) כשההבנה הרוסית לצרכיה פוחתת ואיתה במקביל גם הנוכחות האמריקנית בזירה. הרמטכ"ל איזנקוט ציין השבוע, בכנס לזכר הרמטכ"ל לשעבר, אמנון ליפקין-שחק, כי אף שהסגת הכוחות האמריקניים מסוריה היא אירוע משמעותי "לא צריך להפריז בו". יש בכך מן הצדק. ממשל טראמפ גם גילה הבנה לא מבוטלת לצרכי הביטחון הישראליים בשנים האחרונות, בין היתר בהחזרת הסנקציות על איראן. מנגד, מוטב שבירושלים יבינו כי הנשיא האמריקני הנוכחי מקבל החלטות מעכשיו לעכשיו, שאינן בהכרח עולות בקנה אחד עם הרוחות שנושבות מהפנטגון. כדאי לקחת גם את זה בחשבון. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 28.12.2018) 

 

מבצע חוק וסדר: 30 שנה אחרי | מאת גל פרל פינקל ואבירם רינג

רשומה רגילה

הפשיטה על הכפר מידון הייתה מבצע התקפי מורכב שאפשר לכוחות המתכננים והמבצעים לרכוש ניסיון ולצבור ביטחון ביכולות יחידותיהם וביתרונות הקרב המשולב

במאי 1988 פעלו כוחות צה"ל נגד בסיס חזבאללה בכפר הנטוש מידון, מעבר לרצועת הביטחון שבדרום לבנון, במה שנחשבת לפעולה הגדולה ביותר של צה"ל בלבנון מאז מלחמת לבנון הראשונה. לקחי קרב זה הביאו לשינוי תפישתי בפעולה ובהיערכות של חזבאללה, בעוד שבצה"ל לא השכילו להבין את משמעויותיו של הקרב.

"חוק" ו"סדר" – הרקע ליציאה למבצע

בשלהי 1987 רבו ניסיונות החדירה לשטח ישראל במרחב הר דב- ואדי שבעא, וגברו הפיגועים שבוצעו ברצועת הביטחון על־ידי חזבאללה, שהתבסס בכפר מידון ובסביבתו. שיאם היה באפריל 1988. בעקבות התראה על חדירה לשטח ישראל באזור הר הבתרים, זיהה סיור של צה"ל עקבות משני צידי הגדר וסולם בצידה הישראלי. בסריקות שנערכו נתקל הכוח במחבלים וחיסל אותם, אך באירוע נהרגו סא"ל שמואל אדיב, מג"ד צבר של חטיבת גבעתי והגשש שלו, סמל רמזי וחש. שני חיילים נוספים נפצעו. התחקיר שבוצע בפיקוד הצפון הצביע על כך שהמחבלים הצליחו לשהות לילה אחד ברצועת הביטחון בדרום לבנון, משך שסייע בידם להיערך כנדרש לפעילות טרור ותקיפת כוחות צה"ל. 

מתוך כוונה לחזק את אחיזת צה"ל ברצועת הביטחון יזם אלוף פיקוד הצפון, יוסי פלד, מבצע שקיבל את שם הקוד "חוק וסדר". מטרתו הייתה פגיעה בפעילות הארגון, פגיעה במחבלים והשמדת תשתית פח"עית באזור מידון.

השיטה שנוסחה בפקודת המבצע: "החדרת לילה של כוחות חי"ר השיטה שנוסחה בפקודת המבצע: ונ"ט ממערב למזרח, לתפיסת השטחים השולטים ברכס קלעת ג'בור וכן מדרום למידון. תוך החדרת יום של חי"ר וחש"ן לביצוע פשיטה על הכפר מידון, השמדת מחבלים וכן מבנים ותשתית אויב בכפר. העברת אחריות לידי צד"ל בגמר סריקות הכפר על־ידי צה"ל בסיוע אוויר, טנקים, הנדסה וארטילריה".

תוכנית הקרב

המבצע, בהובלת חטיבת הצנחנים ומפקדה אל"ם שאול מופז, תוכנן בשני שלבים:

מבצע "חוק". תוכנן כמהלך הטעייה שנועד להפחית את רמת הדריכות בקרב פעילי חזבאללה בכפר מידון, שהיה היעד העיקרי. באמצעות אוגדה 36 וכוחות נוספים מחטיבת הצנחנים ויק"ל, בוצעו סריקות בוואדי שבעא ובכפרים שבעא, מימס, כפר אל־זית ועין עטא, במטרה לפגוע במחבלים ובאמצעי לחימה. במהלך הסריקות פוזרו כרוזים שהזהירו את תושבי הכפרים משיתוף פעולה עם חזבאללה, ואף משהייה בכפרים סמוכים.

מבצע "סדר". ב־4 במאי 1988 יצא לדרך מבצע "סדר", שמטרתו הייתה פגיעה במחבלים, פיצוץ מתקנים והריסת תשתיות בכפר מידון. המבצע היה המאמץ העיקרי בפעולה, בצורת קרב של פשיטה חטיבתית. חטיבת הצנחנים, ששהתה באותה העת באימון ברמת הגולן, נערכה בנוהל קרב מזורז אך יסודי. במהלכו הספיקו הכוחות להיערך הן בהכנת אמצעי לחימה והן בלמידת תוכנית הקרב, תרגולות ומודלים. "בסוף, כל מה שמלמדים אותך בקורס קצינים פתאום קורה לך", העיד על נוהל הקרב אהרון חליוה, ששימש מפקד מחלקה בגדוד. הכוחות שהוקצו למבצע היו חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד אל"ם שאול מופז, פלוגת טנקים ו' מגדוד עוז (עוצבת סער מגולן), גדוד ההנדסה הקרבית המח"ץ, גדוד התותחנים רשף, כוח מסוקי תקיפה מסוג קוברה ודיפנדר וכן גדוד שריון רומח בעתודה. 

צוות הקרב החטיבתי תוכנן לתקוף את הכפר מידון, כשלאחר מכן יהרסו כוחות הנדסה קרבית את המבנים שבשימוש המחבלים. המשימה העיקרית, כיבוש יעדי המחבלים בכפר, הוטלה על גדוד צפע בפיקוד סא"ל יצחק (ג'רי) גרשון. בשלב זה הצטרפו מפקדי פלוגה ו' מגדוד עוז לחטיבת הצנחנים. מ"פ הטנקים, סרן עמרי שדה, זיהה בתצלומי האוויר מחסום נ"ט, ובעקבות כך הוחלט לחבר לטנק המ"פ נגח במטרה להדוף את המחסום לצדדים. לאור המודיעין שהיה על היעד, תרגלו הכוחות מודל לפשיטה על הכפר זעורה שברמת הגולן. הלך הרוח היה כמאמר מג"ד צפע: "כאן תהיה המלחמה".

בנוסף, תוכנן להניע שני כוחות אבטחה לתפיסת הכתפיים של ג'בל עיזקן וג'בל אל־רחית על־מנת לאבטח את הציר החטיבתי, להביא את הכוח העיקרי לכיוון מידון ולספק מודיעין בזמן אמת על־ידי אמצעים תרמיים. הכוח הדרומי של הצוות מפלס"ר חטיבת הצנחנים תוכנן לנוע ולהתמקם על ג'בל עיזקן, ולשלוט בתצפית על ציר התנועה ועל הכפר. משימת הכוח העיקרי של פלוגת הסיור הייתה להוביל את הכוח לשטחים הדרומיים ששלטו על הכפר, בצורה שקטה או באמצעות חיפוי ארטילרי. לפי התוכנית, לאחר שיתפסו את השטחים השולטים ויסגרו את המפנה המערבי, המפנה הדרומי והמפנה מזרחי – תופעל ארטילריה כבדה על הכפר, וכוחות הסיירת יתמקמו ויסגרו את כל המפנה המזרחי והצפוני.

הכוח הצפוני בפיקוד סמג"ד צפע, רס"ן רמי צור חכם, הורכב משני כוחות משנה:

  1. כוח מהפלוגה המסייעת שישלוט על החלק המערבי של הכפר בטווחים יעילים לצלפים ומקלעים, ומשימתו לפגוע במחבלים במנוסתם מערבה וצפונה. הכוח הורכב משלושה כוחות שעליהם פיקד שלמה בן דוד (בנדה), שהיה מ"פ המסייעת עד שבועות ספורים לפני המבצע.
  2. צוות מפלוגת הנ"ט שישתלט על תל־חלה, ויאבטח את ציר התנועה. משימתו של סגן מפקד הפלוגה הייתה להשתלט על ג'בל רחאיית, ולאבטח את האגף.

תוכנית הקרב לטיהור הכפר אמורה הייתה להיפתח בירי צלפים, טנקים ומסק"רים, ובחסותם ייכנס גדוד צפע ללחימה מדרום לצפון. משימתה של פלוגת מאי 1987 בפיקוד סרן זאב ברנשטיין, הייתה להשתלט על הרחוב המרכזי ולטהר אותו. זאת במקביל לכיבוש השטח השולט מדרום על־ידי הפלוגה המסייעת, בפיקוד סרן ציון מזרחי. על־פי התוכנית, עם כיבוש הרחוב המרכזי והשכונה הדרומית על־ידי גדוד צפע, יכבשו הפלחה"ן את השכונה הדרום־מערבית והפלס"ר את הרחוב הצפון מערבי בנוסף לעמדת נ"מ. רק אז תחל משימת ההריסה על־ידי מג"ד ההנדסה, שמשימתו הייתה פיצוץ 33 מבנים מאותרים ועמדות מחבלים. משימת ההריסה והעברת האחריות לצד"ל תוכננה לשעה 15:00, שלאחריה ייסגו הכוחות דרומית ל"קו האדום" – גבול רצועת הביטחון.

הכפר מידון כמבצר צבאי

עם נסיגתה של ישראל מלבנון והתרכזותם של צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון, חיפשו בחזבאללה בסיסי יציאה לפיגועים בסמוך לגבול רצועת הביטחון. הכפר מידון היה איום ממשי על השטח המחבר את מובלעת ג'זין לאזור הביטחון. בעקבות השתלטות חזבאללה על הכפר, תושביו, שהיו חקלאים ברובם, עברו לחיות בכפרים סמוכים. בימים היו מעבדים את אדמותיהם, ובלילות שבו למקום מגוריהם החדש. כך קרה שחזבאללה סילק מן הכפר את מרבית תושביו, והפך אותו ליעד מבוצר. הם חפרו תעלות לחימה, הקימו בונקרים, זרעו מוקשים בדרכי הגישה והקיפו את הכפר ברשת של גדרות תיל. מידון הייתה מבצר צבאי לכל דבר.

הבסיס במידון נחשב ליעד מורכב ומבוצר, וכוחות צה"ל פעלו נגדו בהזדמנויות קודמות. דוגמה לפעולות אלה הוא מבצע "עיניים ירוקות" בשנת 1987, שכלל תקיפה משולבת של כוח מפלוגת הנ"ט של הצנחנים, בפיקוד סרן יאיר גולן, וכוח מיחידת שלדג, בפיקוד סא"ל אליק רון, כנגד יעדי מחבלים בכפר. עם שחר, פתחו צלפים מיחידת שלדג בירי על מחבלי חזבאללה, כשבמקביל ירה כוח הצנחנים טילי נ"ט על כלי רכב של מחבלים ואיתורי אויב. המבצע היה מוצלח ובמהלכו נהרגו שישה מחבלים ונפצעו עוד כתריסר, וכן הושמדו 3 רכבים. בשנה שלאחר מכן, נוכח עליית המדרגה בפעולות חזבאללה, הוחלט בפיקוד על פעולה בהיקף נרחב.

הקרב על מידון: 3-2 במאי 1988

ביום שני, 2 במאי 1988, החל החלק הראשון של מבצע "חוק", כאשר כוחות צנחנים בפיקוד הסמח"ט, סא"ל עמוס בן חיים, סרקו לאיתור תשתיות מחבלים והשמדתן בגזרה המזרחית של רצועת הביטחון. הלוחמים חילקו כרוזים שהציגו את חזבאללה כמי שאחראי להסלמה באזור.

ביום שלישי, 3 במאי 1988, חצה את הגבול צוות הקרב החטיבתי שיועד למבצע "סדר" הן בתנועה רגלית, והן על גבי טנקים ונגמ"שים. בשל הצורך בשמירה על ביטחון מידע, הוסתר המבצע מפני צד"ל. הדבר הביא לכך שכוחות צד"ל פתחו באש על צוות הקרב, אולם מאש זו לא היו נפגעים בזכות תיאום מהיר בין כוחות צה"ל וצד"ל. גדוד צפע נע ברגל 12 קילומטרים לעבר היעד בציר הררי, מבלי שנחשף. ב־4 במאי, לקראת השעה 3:00, ניצבו מרבית הכוחות בעמדות השולטות לפני תקיפת הכפר.

שלושה צוותים מהפלוגה המסייעת בפיקוד סמג"ד צפע תפסו עמדות מארבי־צלפים וחסמו את אפשרות הבריחה מהכפר לכיוון מערב. הכוח העיקרי של גדוד צפע התמקם בצומת הכניסה לכפר מבלי שנחשף. כוח החוד הגדודי הורכב מפלוגת מחזור מאי 1987 והפלוגה המסייעת, עליה פיקד סרן ציון מזרחי. בעוד המ"פ נערך לירי טיל נ"ט על אחד המבנים בכפר, זיהתה אותו תצפית של חזבאללה ופטרול מחבלים החל לנוע לכיוונם. הפטרול זוהה על־ידי כוח סמג"ד צפע שדיווח על כך בקשר. המג"ד הורה למ"פ שלא לירות, שכן חלק מכוחות החטיבה לא הספיקו להיערך בעמדותיהם ועלה החשש שייחשפו בטרם עת.

חוליית לוחמי חזבאללה הוסיפה לזחול לעבר כוח מ"פ המסייעת, ולבסוף פתחה עליו באש. בקרב הקצר שהתפתח הרג כוח המסייעת את המחבלים. המחבלים ששהו בעמדותיהם המבוצרות ובמבנים בכניסה לכפר פתחו באש מקלעים, טילי נ"ט ומרגמות על הכוח. מאש זו נפצע אנושות המ"פ מזרחי (שנפטר מאוחר יותר מפצעיו) ונהרג קשר המח"ט, סמל מרקו ברנשטיין. במקביל החלו מרגמות חזבאללה ותותחים סורים שהיו פרושים בבקעת הלבנון להפגיז את כוח הצנחנים במידון.

בשלב זה הפכה הפעולה לגלויה והמח"ט הורה על הפעלת אש ארטילריה על עמדות המחבלים בכפר. בנוסף ביקש סיוע מצד מסוקי הקוברה ופקד על פלוגת השריון ו', בפיקוד סרן עומרי שדה, להיכנס ללחימה. גדוד התותחנים גדוד רשף, בפיקוד סא"ל צבי פוקס, ירה למעלה מ־3,000 פגזים לעבר הכפר. האש הארטילרית סייעה להפחתת ירי המחבלים בצפון הכפר, אולם מאחר ובדרום הכפר לחמו הצנחנים בקרבת עמדות המחבלים, נמנע מהם הסיוע הארטילרי. ב־5:20 בבוקר הכווין סגן מפקד פלוגת הנ"ט של הצנחנים, סגן אמיר נדן, שהתמקם על ג'בל רחאיית, מסוקי קוברה לעבר מבנים מהם ירו המחבלים על הכוח, והם השמידו את התותחים הסוריים שאיימו על הכוחות.    

סגן מפקד הפלוגה המסייעת, סגן יניב אדם, תפס את הפיקוד על הפלוגה והתקדם עם הרופא הגדודי לטפל במ"פ הפצוע. בדרכו נתקל בשלושה מחבלים והרג אותם. ב־6:15 בבוקר חברו הטנקים לכוח בכפר, תפסו שטחים שולטים מדרום לו ופתחו באש לעבר עמדות המחבלים בכפר. הטנקים פגעו בכל מבנה ועמדה בה זוהו מחבלים, ורק לאחר מכן נכנסו הצנחנים. באותן דקות קריטיות נורו על הלוחמים שמדרום לכפר ארטילריה ופצצות מרגמה, שגרמו לפצועים רבים מקרב הצנחנים ובעיקר מלוחמי הפלחה"ן.

גדוד צפע, בסיוע שתי מחלקות טנקים, החל בלחימה בפאתי הכפר. המג"ד, סא"ל גרשון, תכנן בטרם הקרב להתמקם על גבעה בפאתים ולנהל את לחימת שתי הפלוגות בכפר. נוכח האש חש כי אינו יכול להגיד לחיילים להיכנס פנימה. "החלטתי לתת דוגמה אישית, ולהוביל את הפלוגה הראשונה לתוך הרחוב הראשי של הכפר", סיפר. "תוך־כדי תנועה נפל עלינו פגז סורי, וכתוצאה מכך נהרג, מטרים ספורים ממני, חוקר השבויים שצורף אלינו לפני המבצע (סרן בועז רביד, גפ"פ ו־א"ר). לאחר שנקבע מותו הוריתי להמשיך לכיוון הבתים הראשונים של הכפר".

ב־7:30 החלו הלוחמים לטהר את המבנים וניהלו לחימה מבית לבית, תוך שהם סופגים אש מרגמות ומקלעים עזה. לימים תיאר המג"ד את שאירע כשנע עם פלוגת החוד של הצנחנים: "יצא מולי מחבל ממש מתוך בור. ראיתי שהוא מחזיק אר־פי־ג'י ביד, ותקעתי בו שני כדורים באופן אינסטינקטיבי, ואז נשכבתי על אדמה. רק בדיעבד סיפרו לי החיילים שהטיל שהוא ירה עף לי מעל הראש". הטנקים סייעו לצנחנים לטהר את מבני הכפר באמצעות אש, וביצירת חורים בקירות הבתים באמצעות אש פגזים.

גדוד צפע המשיך במשימתו וסיים אותה ב־00:10 ,עם כיבוש השכונה הדרומית, ופלוגת החה"ן בפיקוד רס"ן רוני אלשיך וסרן גל הירש טיהרה את השכונה הצפון־מערבית ואת תעלות הקשר, והשמידה בונקרים ועמדות מחבלים. לימים כתב הירש כי: "פתחיו של הבונקר הגדול נפערים עתה. דמויות רצות לתוכו. מחבלים. אני מרים את הנשק, מכוון, יורה לעברם ואל הפתח. מעל הפתחים מתקדם רוני, משליך רימוני עשן ובעקבותיהם מטעני חבלה. תקרת הבונקר קורסת על יושביו בקולות נפץ עזים. הכוח שלי ממשיך להתקדם אל ראש הגבעה, אל קצות התעלות, מחפים הדדית בתיאום עם רוני, חוברים לסיירת מימין. נראה שהשטח בידינו".

במהלך הקרב על מידון בידד הכוח בפיקודו של סמג"ד צפע את מרחב הלחימה, מנע את נסיגת המחבלים מהכפר ופגע במי מהם שביקש לסגת. באחד המקרים ניסו שישה מחבלים להימלט מן הכפר, אך זוהו על־ידי כוח צלפים ומקלענים בעמדת חסימה. לימים סיפר אהרון חליוה, שפיקד על כוח הצנחנים בעמדה, כי משזוהו המחבלים: "כולם פותחים באש. מחלקים מטרות ויורים". חלק מהמחבלים נפגעו, אולם שניים מהם הסתתרו בתוך שיח במדרון, ואחד מהם עסק במתן טיפול רפואי לחברו שנפצע. חליוה סיפר כי הופתע מרמת החיילות הגבוהה, ומן התעוזה שהפגינו פעילי החזבאללה. לדבריו, "זה נגמר בזה שפתחנו באש מטורפת לתוך השיח והרגנו אותם". מעל לתריסר מחבלים נפגעו בידי כוחות החסימה שבפיקוד הסמג"ד. 

עם סיום טיהור היעד נכנסה פלוגת הסיור להתקפה על השכונה הצפון־מזרחית לטיהור ממחבלים, ואילו פלוגת השריון נעה לגבעות שמצפון לכפר, פתחה באש לעבר עמדות הארטילריה הסורית ובודדה את מרחב הלחימה בעבור כוח צד"ל – עליו הוטל להשלים את הריסת הבתים. ב־15:45 העביר צה"ל את השליטה בכפר לידי צד"ל, והכוחות נסוגו לשטח ישראל. 

תוצאות הקרב

המבצע היה כאמור הקרב היבשתי הגדול ביותר בהיקפו שניהל צה"ל נגד חזבאללה בתקופת השהייה בלבנון, והפעולה הקרקעית הגדולה ביותר בהיקפה שצה"ל ניהל בלבנון בין מלחמות לבנון הראשונה והשנייה. הוא הוגדר כהצלחה שכן יעדיו הושגו. חזבאללה ספג 50 מחבלים הרוגים, ולצה"ל היו כ־20 פצועים ו־3 הרוגים: סרן ציון מזרחי, סמל מרקו ברנשטיין וסרן בועז רביד – חוקר שבויים שצורף למבצע ונהרג מירי המרגמות של חזבאללה. מפקד גדוד צפע, סא"ל גרשון, הודה שבניגוד לקרבות כנגד הארגונים הפלסטינים במלחמת לבנון הראשונה, מחבלי החזבאללה הפגינו רוח לחימה ורמת מיומנות ונחישות גבוהות.

עם זאת העיר כי: "מבלי לפגוע במיתוס של גבעת התחמושת, זה היה קרב לא פחות קשה שנוהל בצורה הרבה יותר מוצלחת". מח"ט הצנחנים, אל"ם שאול מופז, ציין כי במשך כל שירותו הצבאי לא זכור לו מבצע שבו נהרגו כל־כך הרבה מחבלים. "בקרב הזה באה לידי ביטוי היכולת המבצעית, המקצועית, האישית והקבוצתית, וזו הייתה יכולת לתפארת". 

לקחי חזבאללה

לאור התבוסה שספג במידון, הפיק חזבאללה לקחים שניכרים בפעילותו עד היום:

  1. הארגון נמנע מלהקים בסיסי פעולה בכפרים שאינם מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון, המשמשת לו מקור תמיכה.
  2. הארגון נמנע מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל. דוגמה למאחז נסתר ניתן לראות במזרעת עקמתה, שהוקם ב־1991 על כתף במדרון התלול והסבוך של ג'בל סוג'וד.

הגנרל הבריטי רופרט סמית ציין, כי לארגוני טרור וגרילה ישנה שיטת פעולה דומה. "הטריק של הגרילה הוא לאלץ את האויב – הצבא התעשייתי הקונבנציונלי – להילחם לפי תנאיה, שם יש לה עדיפות, או לאלץ את הצבא להגיב תגובה קונבנציונלית קשה נגד אנשי הגרילה הלוחמים בקרב האנשים. בכך הם מחזקים את האסטרטגיה של פרובוקציה ותעמולה באמצעות המעשה".

דוגמה לאופן שבו אילץ חזבאללה את צה"ל לפעול לפי תנאיו היא מבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. עוד בטרם המבצע הקפיד חזבאללה לבצע את עיקר הירי הרקטי ותלול המסלול לעבר מוצבי צה"ל, צד"ל ויישובי הצפון, מלב הכפרים השיעים שבדרום לבנון. במהלך המבצע שימשה עמדת או"ם הסמוכה לכפר כנא מחסה לאנשי חזבאללה, שזיהו כוח מיחידת מגלן וירו עליו. אש ארטילרית לחילוץ שירה צה"ל פגעה בעמדה, בה הסתתרו גם רבים מתושבי הכפר, אש שממנה נהרגו עשרות אזרחים.

כיום חזבאללה הוא ארגון שונה בתכלית מזה שהיה בשנות השהייה בלבנון. זאת כתוצאה מן הפגיעה שספג במלחמת לבנון השנייה, כמו גם מן הניסיון שצבר במלחמת האזרחים בסוריה, בה זכו כוחותיו לחניכה והכשרה מצד הצבא הרוסי. כיום זהו ארגון היברידי, המשלב בין יכולות גרילה, טרור וצבא סדיר, שערוך היטב בכ-160 כפרים שיעים בהם הקים עמדות מבוצרות על־פני הקרקע ומתחת לה.

ניתן להניח שהארגון למד את הלקח ממבצע "משקל סגולי" שנערך בתחילת מלחמת לבנון השנייה, ובמהלכו השמיד חיל האוויר הישראלי חלק גדול מהמערך הרקטי לטווח הארוך והבינוני של חזבאללה. ייתכן כי תוצאות הלמידה יגרמו לחזבאללה להפעיל את יכולותיו בשיטת use it or lose it, מחשש שצה"ל ישמיד אותן בטרם יוכל להפעילן. יכולות אלו מציבות את העורף תחת איום משמעותי בהרבה מכפי שהיה במערכות הקודמות.

עד למלחמה בסוריה פעלו כוחות חזבאללה בחוליות של 10-5 אנשים, שלחמו באופן עצמאי והיו כפופים לפיקוד הכולל של הארגון, אך לא עוד. הארגון מקים מסגרות לחימה גדולות יותר, ומתגבש לכדי צבא של ממש. מארגון בן כאלף לוחמים ב-2006 – גדל מספרם של לוחמי חזבאללה לכדי 20,000 לוחמים, כרבע מהם עברו הכשרה מתקדמת באיראן. בנוסף, הוקם לארגון מערך מילואים המונה כמה עשרות־אלפים.

לקחי צה"ל

שנים רבות נהג צה"ל להתגונן מפני התקפות האויב ולא ליזום במערכה בדרום לבנון, ועיקרי פעילותו היו מארבי ארטישוק (מארבים של כוחות שריון וחי"ר) ומארבי בטן (מארבים שגרתיים של כוחות חי"ר). השינוי בדפוס הפעולה של צה"ל נבע מתוך זיהוי אופן הפעולה החדש של חזבאללה, כמו גם מלקחי מבצע "ניב מדובר" בפברואר 1992. במהלך מבצע זה נועד גדוד צפע בסיוע כוחות הנדסה ושריון, לפשוט על מרחב הכפרים כפרא־יעטר במטרה לפגוע במחבלים ולהשמיד משגרי קטיושה. הכוח זוהה במהלך התנועה ליעד והיה חשוף לירי מרחוק באמצעות נ"ט וארטילריה, שכתוצאה ממנו נהרגו שני לוחמים ונפצעו שלושה. אף שחזבאללה ספג שמונה הרוגים וכ־20 פצועים, ניכר כי פעולה בסדר כוח שכזה אינה משיגה את התוצאה הנדרשת.

מאז ועד לנסיגה מלבנון נמנע צה"ל ממבצעים קרקעיים בסדרי כוחות כמו במבצע "חוק וסדר". לעומת זאת שוכללו יכולות צה"ל במבצעים מיוחדים ופשיטות, כדוגמת המארב בו הרג כוח סיירת צנחנים, בפיקוד רס"ן יוסי בכר, שישה פעילי חזבאללה שהיוו את כוח האבטחה של הארגון בפאתי הכפר זוותר אל־שרקיה בשנת 1996. פעולה דומה נעשתה במבצע "מהלך מבריק" של יחידת אגוז בפיקוד סא"ל משה (צ'יקו) תמיר, ב-1998, במהלכו תקף כוח בפיקודו כוח אבטחה של חזבאללה בכפר ע'נדוריה, והרג שמונה מחבלים.

צה"ל פיתח שיטות להתמודדות עם מאחזי החזבאללה, ובהם מארבי צלפים שמוקמו במרחק מהמאחזים במספר נקודות שולטות. מאוחר יותר, עם הקמת יחידת אגוז – יחידה ייעודית ללוחמת גרילה בפיקוד צפון – פותחו שיטות לביעור מאחזים. באחד הראשונים שבהם, ב-1996, הוביל מפקד אגוז סא"ל ארז צוקרמן את הכוח ללחימה בטווחים קרובים עד לכיבוש עמדות החזבאללה בג'בל סוג'וד. אולם צבא הוא ארגון גדול, כבד ומסורבל. ארגון כזה יתקשה להתמודד עם כוח גמיש ונייד הפועל חוליות־חוליות, ללא מרכזי כובד ברורים. כפי שציין בשעתו המדינאי הסיני מאו דזה זונג: "אם הטיגריס יעמוד בדרכו של הפיל, הפיל לבטח ירמוס אותו. אך הטיגריס לעולם לא יעמוד. הוא יתחבא בג'ונגל ויתקוף את הפיל לילה אחר לילה, עד אשר יתמוטט הפיל".

הרמטכ"ל, רא"ל דן שומרון, אמר בסיכום המבצע "חוק וסדר": "אני רואה את כל הנושא הזה של המלחמה בטרור, מהמבצעים הקטנים ועד המבצעים הגדולים מהסוג הזה, כמכשיר להכנת הצבא למלחמה". תפישה זו תואמת את התפיסה שבה דגל באותה עת הצבא הבריטי, שראה בלחימה כנגד ה-IRA בצפון אירלנד הכנה למלחמה: "גם בחיכוך עם 'משימות השיטור', כהזדמנות לגיבוש כושר הלחימה וערכי הפיקוד והשליטה ברמות הנמוכות. נכון שבמעבר לזירת לחימה אחרת נדרשות התאמות, אבל צנחנים בריטיים בלחימתם בפוקלנד לא התקשו בכך".

בראייה לאחור ציין חליוה, כי הפשיטה על מידון הייתה פרק חשוב בחייו הצבאיים: "בהקשר הזה של הבנת החשיבות של התרגול, של האימון של האיפוס, של השיח. איזו דרמה פיקודית ומנהיגותית ותפקודית זו לדבר עם האנשים שלך. הדבר הזה שנקרא מנהיגות או פיקוד, שלחלקנו נראה מובן מאליו, הוא כל־כך לא מובן מאליו. צריך להשקיע בו ולעשות אותו".

סיכום

בעקבות אימון שערכה יחידת מגלן ב-2005 כתב מפקדה, סא"ל אמיר ברעם: "למדתי שיכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חזבאללה. לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב".

לקח זה היה נכון בטרם המלחמה ב-2006 , ונכון עוד יותר כיום, שכן ייתכן כי העובדה שהארגון חיזק את מאפייניו הצבאיים הופכת אותו, שוב, לפגיע למול חוזקותיו של צה"ל בתמרון ובאש, כשם שהיה בעת פעולת מידון. על צה"ל לנצל עד תום את יתרון הא־סימטריה שבינו לבין הארגון, וכמאמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יאיר גולן, להפעיל את "מרב העוצמה הישראלית בו־זמנית על כל מערכי האויב, בכל מקום, בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי". במערכה זו, על־מנת להסיר את האיום במהירות מעל העורף, הבהיר גולן, יש "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי מאוד ואפקטיבי מאוד".​

הפשיטה על הכפר מידון הייתה אחת מאותם מבצעים התקפיים מורכבים, המאפשרים לכוחות המתכננים והמבצעים לרכוש ניסיון ולצבור ביטחון ביכולות יחידותיהם וביתרונות הקרב המשולב. תחבולה, דבקות במשימה, מנהיגות וחתירה למגע, הם אבני הראשה במבצע זה ובקרבות אחרים בהם הפגינו מפקדי צה"ל יוזמה ותעוזה. נכון היה אם הפשיטה על מידון הייתה נכנסת למורשת הקרב של צה"ל.

גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה ב-INSS. סא"ל (מיל') אבירם רינג, מפקד גדס"ר חטיבה 261 וסטודנט לתואר שלישי למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

(המאמר פורסם במקור ב"מערכות" גיליון 477, אפריל 2018, עמודים 61-55)