גנץ עשוי להיות שר ביטחון טוב, בתנאי שלא יתנהג כרמטכ"ל-על | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ממשלת האחדות המסתמנת טומנת בחובה את חזרתו של איש מקצוע, הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, למשרד הביטחון. אבל גנץ אינו חייל יותר. הציבור אינו זקוק לרמטכ"ל-על, אלא למפקח על הצבא מטעם הממשלה. אם אכן יהיה כזה, הוא הוא עשוי להיות שר ביטחון שייזכר.

הסכם הקואליציוני שנחתם בין יו"ר מפלגת "הליכוד" וראש ממשלת המעבר, בנימין נתניהו, ליו"ר מפלגת "כחול לבן", בני גנץ, ובו הוסכם על כינון ממשלת אחדות ל-36 חודשים, מחזיר למשרד הביטחון שר שהרקע שלו הוא צבאי למהדרין. כשר ביטחון עשוי גנץ להיות בשורה של ממש, ובתנאי שישכיל לברוח משתי מלכודות שאליהן נפלו לא מעט קצינים בכירים שכיהנו כשרי ביטחון לפניו.

חשוב לומר מראש, אף שישנו קושי מובנה ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה, והשר כבר אינו יכול לצאת לחופשת סמינר כמו בן גוריון בשעתו, עדיף ששר הביטחון יהיה דווקא אדם שהגיע מרקע אזרחי כמו שלושת שרי הביטחון הקודמים, נפתלי בנט, בנימין נתניהו (שהחזיק בתיק כראש ממשלה) ואביגדור ליברמן.

בסופו של יום, וגם בתחילתו, תפקיד שר הביטחון הוא להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. שר שאינו מגיע מהמערכת, יהיה פחות מקובע למוסכמות.

מנגד, שר "אזרחי" שכזה אמנם לא יידרש לבקיאות בטקטיקה צבאית, אך הוא יהיה חייב להיות מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שתאתגר את החשיבה הצבאית. את זה קשה לומר שהביאו לפחות שניים מהאזרחים שכיהנו בתפקיד. נתניהו, אף שנמתחה כאן ביקורת רבה על התפיסה שהביא, לפחות גיבש אחת כזו, גם אם בקווים כלליים

"בני חותא"

כאמור, שלא כמו שלושת קודמיו בתפקיד, גנץ הוא בשר מבשרה של המערכת. בשנת 1977 התגייס גנץ לצה"ל והתנדב לצנחנים. כשהיה קצין צעיר בגדוד הנח"ל המוצנח, צורף ביוני 1980 לכוח בפיקוד המ"פ שלו, אורי ארליך. הכוח של ארליך היה חלק מנבחרת שגיבש מח"ט הצנחנים, דורון רובין, למבצע "איש דמים".

היתה זו "הפשיטה המוסקת הראשונה לדרום לבנון, עוד בטרם ימי של"ג. זה התרחש באזור גשר קסאמייה, גשר בגזרה המערבית של הליטאני. אורי היה מפקד הצוות ואני הייתי סגנו. הגעתי לעמדה וחיפיתי עליו כשהתקרב לבית. מחוץ לבית זיהינו מחבלים ופתחנו באש. אורי התקרב לבית במהירות, והיה צריך להניח מטענים כדי לפוצץ את הבית שהיה ידוע כבית מחבלים", נזכר גנץ בראיון שהעניק לעיתון "במחנה".

בשל רעשים ופיצוצים מתוך הבית גנץ וארליך, שזכרו את שהתרחש במבצע "שלכת" שנה קודם לכן (פשיטה בה נהרגו שני מ"פים מהגדוד, לאחר שפיצוץ הביא לקריסת מפקדת מחבלים והם בתוכה), החליטו לנתק מגע. בעוד הכוח התרחק הבית התפוצץ. הפשיטה נחשבה למוצלחת במיוחד, ורובין קבע שהיוותה "קפיצת מדרגה מוראלית ומקצועית של החטיבה… שחזרה עם קדר מפקדים אחר לחלוטין לאחר המבצע". גנץ היה אחד מאותם מפקדים שסומנו כמי שיגיעו רחוק. 

ב-2010 כתב הפרשן הצבאי ולימים ח"כ, עפר שלח, מאמר ב"מעריב", שבו סקר את המועמדים להחליף את הרמטכ"ל גבי אשכנזי (לימים שותפו הפוליטי של גנץ). שר הביטחון אהוד ברק רצה אז באלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, יוצא שייטת 13, ואילו הרמטכ"ל רצה בפקודו הוותיק מגולני, אלוף פיקוד הצפון גדי איזנקוט. סגן הרמטכ"ל גנץ היה מועמד של פשרה, ובסופה של סאגה פתלתלה גם נבחר לרמטכ"ל

שלח, שהכיר את גנץ עוד מהימים שבהם היו קצינים צעירים בצנחנים, כתב שבמסלולו הצבאי "מופיעים כל המרכיבים של רזומה מכובד: מיחידה חטיבתית בצנחנים (פלחה"ן) דרך יחידת שלדג, חטיבת הצנחנים, אוגדת מילואים, יחידת הקישור ללבנון ועד אוגדת איו"ש. דרכו לצמרת דומה מאוד לזו שעשו רמטכ"לים אדומי כומתה לפניו. איך מילא את תפקידיו זה כבר סיפור אחר. כשהיה מח"ט הצנחנים, כינו אותו קציניו מאחורי גבו "בני חותא"; אצל בני תמיד יש זמן, המשימה תחכה. הייתם מצפים שאדם עם סדרה כזו של תפקידים יותיר אחריו שובל של זיכרונות מאירועים שבהם נטל חלק; אצל גנץ, הזיכרון העיקרי הוא איך התקדם הלאה".

שלח אולי החמיר מעט עם גנץ (וסביר שעתה הוא יהיה ביקורתי עוד יותר), אולם גם לאחרים, ששירתו תחתיו בצנחנים או במטה הכללי, הוא אינו זכור כסכינאי, וסגנון הפיקוד שלו נחשב לנוח וסובלני בהרבה.

כתוצאה מן המחאה החברתית של קיץ 2011 נדרש גנץ כרמטכ"ל להתמודד עם קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון, והורה על סגירת חטיבות שריון וטייסות וביטל חלק מן האימונים. בשל הירידה בכשירות נמנע הצבא מלהפעיל מסגרות מילואים במערכה מבצע "צוק איתן".

למרות סגנונו, קשה היה להגדיר אותו כ"צמחוני". צה"ל בהובלתו ביצע מספר חסר תקדים של מבצעים מיוחדים, גלויים וחשאיים, במסגרת תפיסת המערכה שבין המלחמות (מב"מ).

רצועת עזה היתה זירת המערכה העיקרית של כהונתו. מבצע "צוק איתן" היתה המופע העיקרי שלו כרמטכ"ל, והוא נוהל טוב בהרבה ממלחמת לבנון השנייה, לא מעט בזכותו. גנץ פיקד על הצבא בלחימה מורכבת, שבסופה הושמדו מנהרות לחימה, מפקדות ותשתיות חמאס ונפגעו מחבלים רבים.

מנגד, העובדה שהמערכה בקיץ 2014 נוהלה טוב מכפי שנוהלה המלחמה ב-2006, אין בה בכדי ללמד כי צה"ל, בפיקוד גנץ, הגיע אליה מוכן. דו"ח מבקר המדינה מתח ביקורת חריפה על הזנחת כוחות היבשה בטרם העימות, על היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות ועל טיפול לקוי באוכלוסיית עוטף עזה.

גם ועדת בדיקה פנים-צה"לית בראשות מפקד הגיס המטכ"לי דאז, האלוף יוסי בכר, קבעה כי "ערב המבצע היו המנהרות ההתקפיות עבור רוב מפקדי הכוחות המתמרנים בחזקת נעלם. הייתה הכרה של האיום, אך עוצמתו וממדיו לא נתפסו". הפעלת הכוח של צה"ל, קבעה הוועדה, לא היתה אפקטיבית מספיק ולא חתרה לקיצור משך המערכה.

רמטכ"ל-על או מפקח מטעם הממשלה

גנץ מגיע למשרד הביטחון בתקופה מלאת אתגרים, שהבולט שבהם הוא משבר הקורונה. שותפו העיקרי להתמודדות עמם יהיה הרמטכ"ל אביב כוכבי, שכמותו עשה את עיקר שירותו בצנחנים. השניים מכירים היטב, החל מימיהם המשותפים בגדוד 890, כשהיו שניהם בני טיפוחיו של מח"ט הצנחנים דאז, שאול מופז, וכלה במטה הכללי, שם היה כוכבי ראש אמ"ן תחת הרמטכ"ל גנץ.

לפני מספר חודשים השיק כוכבי תכנית רב-שנתית, "תנופה שמה". התכנית שמה דגש רב על לוחמנות וקטלניות, אבל הסתמכה בעיקר על מודיעין מדויק ואש מנגדנוכח משבר מגפת הקורונה ניתן להעריך שמינויים בכירים ורה-ארגון של המטה הכללי הם כל שיישאר מהתכנית. 

נדרשת חזרה לשולחן השרטוט ותכנית חדשה, כיוון שצה"ל יאלץ בשנים הקרובות להדק את החגורה. כאן עשוי השר החדש לתרום תרומה של ממש ואולי לדאוג שהתכנית שכן תיושם תהיה מאוזנת יותר ולא תשכח בדרך את זרוע היבשה

כשהיה רמטכ"ל, תחת שר הביטחון שאול מופז, התלונן משה יעלון כי מופז מתקשה לפעול במגרש הפוליטי ולכן מנסה להיות רמטכ"ל-על, ולהתערב בתחומי האחריות של הרמטכ"ל. זוהי אכן המכשלה העיקרית שעומדת לפני גנץ, שממנה נמנעו בכישרון שרים כמו דיין, רבין ויעלון ואליה נפלו מופז, שרון, מרדכי וברק.

כמי שעשה את עיקר שנותיו בצבא הוא ירגיש שם בבית, אבל גנץ אינו חייל יותר. הציבור אינו זקוק לעוד דרג פיקודי עליון בצבא זולת הרמטכ"ל, אלא למפקח מטעם הממשלה שיאתגר את המערכת, יעסוק בתקציב, באסטרטגיה ובמדיניות הביטחון, ולא באיגוף השמאלי של גדוד מגבעתי בפשיטה בעזה.

בעוד כשנה וחצי, אם הסכם הרוטציה אכן יתקיים כלשונו (אם, כמו שאמרו בשעתו הספרטנים לפיליפוס מלך מוקדון, היא מילת המפתח), אמור גנץ להחליף את נתניהו ולהתמנות לראש הממשלה. בצה"ל ישנם תפקידי מעבר שהמכהן בהם משתדל לא "לעשות גלים" ולהסתבך, בשל רצונו להתקדם הלאה. אך למרות הרצון להימנע מתקלות ושגיאות ועל אף האילוצים הפוליטיים, על גנץ להתייחס לתקופתו במשרד הביטחון כאל העיקר ולא כאל שלב בדרך. 

אם יהיה כזה גנץ עשוי להיות שר ביטחון שייזכר. אך אם יעביר את הכהונה בניסיון להתחמק מכל תסבוכת או החלטה קשה על בניין הכוח של צה"ל, הוא יהיה, אולי, צודק לגמרי מבחינה פוליטית, אבל לא יעשה את התפקיד שהוטל עליו.

בנט מקבל את תיק הביטחון, הסכנה היא שימשיך לחשוב כמו מ"פ | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מינויו של נפתלי בנט לשר הביטחון עשוי להיות זניח, במידה ותקום ממשלה. אך כל עוד הוא יושב על הכיסא מוטב שישכיל ללמוד את מגבלות הכוח, כי בסופו של יום הוא נושא באחריות הכוללת.

ביום שישי, זמן קצר לפני כניסת השבת, הטיל ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו פצצה פוליטית, ובישר כי החליט למנות את ח"כ נפתלי בנט, יו"ר סיעת "הימין החדש", לתפקיד שר הביטחון בממשלת המעבר. בנט עשוי לכהן בתפקיד זמן קצר מאוד, אם תוקם ממשלה במהרה, או לחלופין כחצי שנה לפחות אם פניה של ישראל, פעם נוספת, לבחירות.

מאמצע שנות השמונים היו רוב שרי הביטחון, קצינים בכירים לשעבר בצה"ל, ובהם איציק מרדכי, בנימין בן-אליעזר, שאול מופז ומשה יעלון

למרות זאת, מינויו של אדם מרקע אזרחי לתפקיד שר הביטחון הבא של מדינת ישראל, הוא מבורך. אף שהשר יתקשה ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה (הוא הרי לא יוכל לצאת לסמינר כמו בן גוריון), הרי שתפקידו הוא להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. שר שאינו מגיע מהמערכת, יהיה פחות מקובע למוסכמות ול"מה שהיה הוא שיהיה". 

רקע אזרחי, עם סכין בין השיניים

כאשר הישראלי הממוצע חושב על כך ששר הביטחון שלו מגיע מרקע אזרחי, הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת. האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון לא רעים בכלל שלא הצטיינו כחיילים (לפרץ למשל, נוטים לשכוח את מבצע "משקל סגולי" בלבנון ואת כיפת ברזל), ובוודאי שלא היו מצוידים ברקע בכוחות המיוחדים כמו בנט.

ביניהם ניתן למנות את דוד בן גוריון, שהגיע לתפקיד ללא ניסיון קרבי, והוביל בהצלחה את הקמת המדינה, ובכלל זה צה"ל, וניהל את מלחמת העצמאות ומבצע קדש, ומשה ארנס, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, שיזם את הקמת זרוע היבשה. משה יעלון ציין בשעתו, כי אף שלארנס לא היתה הבנה בטקטיקה צבאית, הוא הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית.

למרות שבנט, שהשלים מסלול לוחם בסיירת מטכ"ל ושירת כמ"פ ביחידה המובחרת מגלן, מתהדר (בצדק מבחינת העובדות, על הצניעות המתבקשת אפשר להתווכח) בנוצות של קצין נועז יוצא יחידות מובחרות, הרי בסופו של יום כמו שני קודמיו בתפקיד הוא מגיע אליו מרקע אזרחי מובהק. את עיקר ניסיונו המקצועי רכש בעולם העסקי, כיזם היי-טק, ובפוליטיקה.

מגבלות הכוח

כחבר הקבינט במבצע "צוק איתן", היה בנט "הראשון לזהות" את מערך המנהרות של החמאס כאיום חמור. מעלותיו בדיוני הקבינט אז באו לידי ביטוי בנחישות והבקיאות שהפגין, שהזכירו את מפקד הפלוגה במגלן שהיה בצעירותו. חסרונו הגדול גם הוא נובע מהלהיטות שגילה, שמזכירה יותר מ"פ צעיר מאשר שר בכיר בממשלה.

יתכן וההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה בציבור מאיום טקטי לכדי איום קיומי. הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט נהג לומר שהוא מעריך את להט הקרב של מפקד פלוגה ג', אבל נדרש לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר מזו של המ"פ. ומה שחל על הרמטכ"ל, תקף בוודאי על השר.

בנט יביא אתו לתפקיד (בין שפרק הזמן שימלא אותו יהיה קצר או ארוך) את אותה התלהבות וירידה לפרטים שהביא למשרדי הכלכלה והחינוך, גם הם מסממניו של מפקד פלוגה מוכשר, אך הוא יהיה חייב ללמוד, ומהר, מה ניתן, וחשוב מכך מה לא ניתן, להשיג באמצעות כוח צבאי.

מהרטוריקה של בנט, מאז החל את הקריירה הפוליטית שלו ועד עתה ניתן להסיק שהוא נשאר במידה רבה המ"פ הנועז שהיה, ויש בכך בכדי להטריד. 

בראיון לתוכנית של ינון מגל ובן כספית ב-103FM מתח הח"כ יאיר גולן ביקורת על המינוי. גולן, אלוף במילואים וסגן הרמטכ"ל לשעבר נחשב לקצין לוחמני במיוחד בימיו בצנחנים, כמח"ט הנח"ל ב"חומת מגן" וגם כחבר המטה הכללי. תפיסתו על הפעלת הכוח, כפי שניסח אותה ב"על הפיקוד 2" (הוצאת אמ"ץ תוה"ד, 2015), חוברת שכתב עם סיום תפקידו כאלוף פיקוד הצפון, נשמעת נצית בהרבה מזו של השר החדש. 

במקרה של מערכה, כתב גולן על צה"ל לאמץ "גישה בסיסית התקפית שתכליתה להסיר את האיום על העורף בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי. גישה זו גורסת כי האש לעולם תכזיב, וכי גם אש איסטרטגית השפעתה חורגת מתחום הזמן של המערכה הנוכחית. לא תהיה הכרעה ללא תמרון אל עבר ריכוזי הסד"כ של האויב. ה-F-16 ייצור את התנאים, אך לא תהיה הכרעה ללא ה-M-16, גם אם מעשית הוא מכונה "תבור". ההכרח לראות את ה"לבן בעיניים" של האויב אינה בגדר חלופה שאולי נממשה (ועדיף שלא), אלא הכרח בל יגונה שאין בלתו, ושאם לא ניישם אותו – חזקה עלינו שניכשל" (עמוד 25). סביר שבנט יסכים עם כל מילה, ולא בלי צדק. 

למרות זאת טען גולן בראיון לכספית ומגל כי מדובר בעיניו במינוי לא טוב. במדינה בריאה, אמר, "הדרג המקצועי שואף למגע, והדרג המדיני יודע לרסן זאת, על בסיס שיקולים רחבים יותר. העובדה שבמדינת ישראל היוצרות התהפכו, היא בעיני תופעה מסוכנת". הדרג המדיני, גם אם בממשלת מעבר, חייב להבין את מגבלות הכוח

השר שחושב שהפצ"ר מפחיד מסינוואר

כשר ביטחון, כתב עמוס הראל ב"הארץ", יידרש בנט להתמודד עם מטה כללי שאלופיו מבוגרים ממנו. ליברמן נדרש, אולי, להתמודד עם מבוכה מסוימת במפגש עם המטכ"ל לאור תמיכתו בחייל היורה מחברון, אלאור אזריה.

בנט, שתמך גם הוא באזריה, הודיע במסיבת עיתונאים כי הוא מוטרד מאוד מכך ש"הלוחמים שלנו פוחדים יותר מהפרקליט הצבאי מאשר מיחיא סינוואר". 

אין לצפות שהנושא יעלה במפגש שלו עם האלופים, ובהם הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף שרון אפק, אבל אפשר להעריך שהאמון של הפיקוד הבכיר של הצבא בשר הממונה, מתחיל מנקודת שפל של ממש. ואם זה לא מספיק, הרי לא מן הנמנע שהשר החדש יתקשה לגבות את צה"ל בהתנגשות עם תושבי יצהר והתנחלויות אחרות ביהודה ושומרון.

זהו רק שר הביטחון השני שמתחלף בקדנציה של הרמטכ"ל אביב כוכבי, בוודאי לא מקרה קיצון כפי שחווה שאול מופז כרמטכ"ל, ששירת תחת שלושה ראשי ממשלה וחמישה שרי ביטחון. למרות פערי הגיל יש גם נקודות משיקות שיאפשרו להם ליצור יחסי עבודה טובים, ובכלל זה חוויית השירות בלבנון, בנט במגלן וכוכבי בצנחנים, שהיתה מרכזית עבור שניהם, ושאיפת כוכבי לחזק את רוח הלחימה ואת מרכיבי הקטלניות של הצבא, תחומים שבנט קורא כבר שנים לשיפורם.

מה הפערים ביניהם בסוגיות כמו ההתבססות האיראנית בסוריה, או המדיניות מול החמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, רק ימים יגידו.

כובד האחריות

רגע לאחר שיתיישב בכיסא שר הביטחון, ובטרם יפנה ליישם את המדיניות התקפית לה הוא מטיף, מוטב שיאמץ כלל שעליו נוהג לחזור אהוד ברק, שכיהן תקופה ממושכת כשר ביטחון, "סוף מעשה, במחשבה תחילה".

ואולי כדאי שילמד משהו מעוד אחד מקודמיו בתפקיד, שגם הוא הגיע אליו לאחר שנים של שירות בפלמ"ח ובצה"ל, יצחק רבין. אם יש מילה שחוזרת בתיאוריהם של כל מי שזכו לעבוד עם רבין כשר ביטחון, הרי זו המילה אחריות. רבין שקל דברים בכובד ראש, התעמק בנתונים, היסס והתלבט עד שהחליט, ומעולם לא התנער מאחריותו כשר, לאירועים, להחלטות ולאנשים. 

בנאומו בטקס סיום מחזור בפו"ם, ב-1992, אמר רבין כי "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים "יהיה בסדר". צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא "בסדר": יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום".

רבים היללו בשבוע שעבר את האופן שבו הודיע רבין כי הוא האחראי היחיד לכישלון הפעולה שביצעה סיירת מטכ"ל במטרה לחלץ את החייל החטוף נחשון וקסמן ב-1994. למרות שחילוץ בני ערובה היה רחוק מתחום הבנתו, ושיכול היה להאשים בכשל את הכוח המבצע, הדרג הפיקודי ומה לא, בחר רבין לקחת אחריות. הוא קיבל את ההחלטה והוא אחראי לתוצאות.

קל מאוד לקבל אחריות להצלחה. קשה יותר לעשות זאת בעקבות כישלון. שר הביטחון בישראל, בניגוד לתפיסתו של אחד החשובים שבהם, אינו יועץ מיניסטריאלי. הוא האחראי.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 10.11.2019)

מי אתם שתזלזלו באומץ של אהוד ברק? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בליכוד מזלזלים בעברו הביטחוני-מדיני של ברק, אף שהתנהלותו – מאביב נעורים דרך היציאה מלבנון ועד הכור הסורי – מחייבת להסיר בפניו את הכובע

חזרתו של אהוד ברק לפוליטיקה העלתה מן האוב את קופת השרצים המשתרכת אחריו: מותו של לוחם מג"ב מדחת יוסף בקבר יוסף, פרשת העמותות, קשריו עם ג'פרי אפשטיין ועוד. כחלק מקמפיין הבחירות התנצל ברק בפני החברה הערבית ומשפחות האזרחים ההרוגים ממהומות אוקטובר 2000, ובמפלגת הליכוד מיהרו להגיב: "פתטי, מחכים שיתנצל על הבריחה מלבנון". ברק הוא מדינאי ופוליטיקאי עם רקורד ארוך ורק מי שלא עושה אינו שוגה. מכאן שיש לא מעט אירועים שנויים במחלוקת בעברו, אבל דומה שיכלו בליכוד לנגח אותו על פרשות אחרות.

מימין: הסא"לים אהוד ברק, שפיקד על כוח סיירת מטכ"ל, ואמנון ליפקין-שחק, שפיקד על כוח הצנחנים, לאחר מבצע "אביב נעורים", (צילום: לע"מ).

לצד השגיאות רשומים על שמו של ברק לא מעט הישגים שבהם נדרשו אומץ, אחריות ויכולת לקבל החלטות. כשבוחנים את עברו הצבאי בולטת התקופה שעשה בסיירת מטכ"ל. בין היתר הוא פיקד על היחידה בהשתלטות על מטוס סבנה החטוף, ובמבצע "אביב נעורים" הוביל כוח שנחת בלבוש אזרחי בחוף הים של ביירות והרג שלושה בכירים בארגון "ספטמבר השחור" בדירותיהם. 46 שנים אחרי הפעולה ההיא זוכרים לברק בעיקר שהיה מחופש לאישה, והרבה פחות את התעוזה שנדרשה אז, הרבה לפני מבצעים כמו חיסול אבו ג'יהאד בטוניס.

כמדינאי, לאחר שנבחר לראשות הממשלה ב-1999, ניגש ברק לממש את התחייבותו מקמפיין הבחירות להוציא את כוחות צה"ל מלבנון, בין שבהסכם עם סוריה ובין אם באופן חד-צדדי.

כמעט במשך כל הלחימה המתמשכת ברצועת הביטחון לא נבחנה כדאיותה ביחס למטרה שלשמה הוקמה. כך למשל, טען בשעתו קצין גולני גדי איזנקוט (לימים הרמטכ"ל), שחיזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל. גם קצין הצנחנים יאיר גולן (לימים סגן הרמטכ"ל וכיום שותפו הפוליטי של ברק), שהיה מח"ט בלבנון, חשב שהמשך השהייה של ישראל ברצועת הביטחון מיותר ועליה לצאת משם, רצוי לאחר שתכה מכה קשה את חזבאללה.

למרות זאת לא התנהל במערכת הביטחון דיון אמיתי על ההישארות. כשהשיחות עם סוריה קרסו וברק נדרש לבחור בגרועה פחות משתי אלטרנטיבות – לסגת ללא הסדר או להישאר – לזכותו יאמר שדבק בהתחייבותו. הוא כפה על צה"ל מהלך שרבים מבכיריו התנגדו לו וקטע את המשך השהייה חסרת הטעם בלבנון.

בהמשך כהונתו כראש ממשלה חשף ברק את ערפאת כמי שאינו פרטנר אמיתי לשלום, אבל השינוי במדיניות הלחימה בטרור הגיע רק בתקופת מחליפו, ראש הממשלה אריאל שרון.

גם בהמשך הקריירה הפוליטית שלו לקח ברק חלק באירועים משמעותיים. כשר הביטחון בממשלת אהוד אולמרט הוא השתתף בתכנון ובהחלטה על תקיפת חיל האוויר שבה הושמד הכור הגרעיני הסורי. במבצע "עופרת יצוקה" בעזה הוא עבד בתיאום עם הרמטכ"ל גבי אשכנזי, לפני שהשניים הסתכסכו ב"פרשת הרפז", וכשר הביטחון בממשלת בנימין נתניהו לקח חלק בניהול מבצע "עמוד ענן".

כאמור, לברק עבר עשיר בהצלחות וכישלונות, אבל במבחן הלבנוני, מבחן המנהיגותי מהמעלה הראשונה, הוא לא מצמץ וקיבל החלטה שראש אגף מבצעים דאז, אלוף (מיל') גיורא איילנד, תיאר בדיעבד כ"חכמה וגם אמיצה".

(המאמר פורסם במקור באתר "Ynet", בתאריך 25.07.2019)

האיש שלא היה שם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע התפטר מתפקידו שר הביטחון, אביגדור ליברמן, במחאה על סבב לחימה לא מוצלח עם החמאס. השר, שרצה להיות משה ארנס נוסף, מסיים כשהחותם העיקרי שהוא משאיר הוא מינוי הרמטכ"ל הבא. ישראל מצדה, חייבת לשאוף לתוצאה טובה יותר מול החמאס, בטרם הגעה להסדרה.

במאי 2016 נכנס למשרד הביטחון השר החדש, אביגדור ליברמן, והחליף את שר הביטחון משה יעלוןוהנה, חלפו שנתיים וחצי וליברמן החליט להתפטר מתפקידו, ימים ספורים לאחר סבב הסלמה קצר עם החמאס, מעשה שטל לב רם ב"מעריב" הגדיר כ"לכל הפחות חוסר אחריות וציניות פוליטית לשמה. אין פרס גדול מזה לחמאס". כתוצאה מכך נקלעה הממשלה לטלטלה וחוסר יציבות, רגע אחרי שהסתיים סבב לחימה בתוצאה לא טובה עבור ישראל. 

חפ"ש מחליף רא"ל

כניסתו של ליברמן לתפקיד נבעה מהמחלוקת שהתגלעה בין השר יעלון לראש הממשלה נתניהו, בנושא מינורי לכאורה, הטיפול בחייל היורה מחברון, אלאור אזריה. בעוד שראש הממשלה הביע תמיכה בחייל ומשפחתו, בחר יעלון לגבות את מפקדי צה"ל. החייל הפך שולי במחלוקת עמוקה וחשובה בהרבה, שנגעה לעליונות שלטון החוק ולמידתיות וחוקיות הפעלת הכוח הצבאי. יעלו בחר להתפטר והוכיח אז שישנו לפחות שר אחד שהישיבה בכיסא בממשלה אינה נראית בעיניו כיעד בפני עצמו, המבטל את כל הערכים האחרים. במהדורה החדשה של ספרו, "דרך ארוכה קצרה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), כתב יעלון כי "גם בדיעבד וממרחק הזמן אני רואה בפרשת אלאור אזריה כישלון מנהיגותי של ראש הממשלה נתניהו. משר החינוך בנט לא היו לי ציפיות. מליברמן ודאי שלא היו לי. אבל מראש הממשלה היו לי ציפיות, ובמקרה זה התאכזבתי" (עמוד 309). את החלל שנוצר בחר נתניהו למלא באמצעות דיל פוליטי עם מפלגת ישראל ביתנו ומנהיגה, ליברמן, שצידד באופן גלוי באזריה, קיבל את תיק הביטחון. 

השר היוצא, יעלון, השתחרר כסמל "בנח"ל המוצנח" (עמוד 47) ושב לקבע ב-1973, לאחר המלחמה. ב-1988 כבר פיקד על סיירת מטכ"ל בפשיטה לחיסול סגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד, בתוניס. "בגלל ההתפתחויות השונות שהיו עשויות להתרחש תוך כדי הפעולה, היה לי ברור כי עדיף שאצטרף לכוח ואפקד על המבצע מהשטח. החלטה כזו מחייבת אישור ראש אמ"ן ורמטכ"ל, והאישור אכן ניתן" (עמוד 65), כתב. המבצע המורכב בוצע בהצלחה. בהמשך שימש כרמטכ"ל צה"ל באינתיפאדה השנייה וכשר ביטחון במבצע "צוק איתן". השר הנכנס, לעומת זאת, שירת בצה"ל כמש"ק הגנה מרחבית בחברון ובמילואים שירת ביחידת תותחנים. אף שליברמן שירת כחפ"ש (חייל פשוט) ולא פיקד על אוגדה, הוא הגיע עם היכרות טובה מאוד של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק. בין היתר שימש כשר החוץ וכחבר בקבינט במערכה בקיץ 2014, וכראש ועדת החוץ והביטחון.

משה ארנס. מהנדס אווירונאוטיקה שהיה לשר ביטחון בולט, (מקור: ויקיפדיה).

כשהישראלי הממוצע חושב על שר ביטחון שמגיע מרקע אזרחי ולשמו לא נצמדת דרגה בכירה כמו תא"ל או רא"ל במיל', הוא מיד חושב על עמיר פרץ. בעבר, התחברו לאסוציאציה הזו מלחמת לבנון השנייה והתמונה המביכה עם המשקפת. כיום נהנה פרץ גם מקרדיט ציבורי לא מבוטל בשל החלטתו להורות על מבצע "משקל סגולי", השמדת הרקטות ארוכות הטווח של חזבאללה, ובעיקר על שהחליט על פיתוח והצטיידות צה"ל במערכת "כיפת ברזל". האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון טובים מאוד (כשהבולט בהם הוא דוד בן-גוריון), שלא בלטו כחיילים, אך הצליחו להשפיע באופן מהותי על הצבא והמדינה. אמנם, השפעה גדולה מזו של האב המייסד, בן-גוריון, שהקים את מערכת הביטחון ועיצב אותה כרצונו, קשה להשיג אבל היו שרים שלא הסתפקו בתפקידם המסורתי כריבון השטחים ובמינוי הרמטכ"ל, תוך ניצול הארכת כהונתו בשנה נוספת כשוט לשמירתו בתלם.

משה ארנס למשל, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית. בכהונתו הראשונה בתפקיד ניצל ארנס את מינוי הרמטכ"ל כאמצעי לכפות על צה"ל את הקמת זרוע היבשה. נראה שליברמן, כמו ארנס בשעתו, שאף לעצב את המערכת שהופקדה בידיו. עם כניסתו לתפקידו אימץ גישה ממלכתית, נמנע מלהתנגש עם הרמטכ"ל איזנקוט בסוגיית החייל היורה, והקפיד לגבות מפקדים שהסתבכו. את הדגש שם על שלושה תחומים: ההכרעה, זרוע היבשה ו"חיל טילים".

רצה ולא יצא: לא הטביע חותם

כבר בהופעתו הראשונה בוועדת חוץ וביטחון הצהיר ליברמן כי "כל עימות חייב להסתיים בהכרעה". למרות שמדובר בשאיפה ראויה, השאלה לאיזו מן הכרעה הוא התכוון נותרה עמומה. האם כיוון בדבריו לכיבוש מלא של עזה ולמיטוט החמאס או ליכולת של ישראל לכפות על הצד השני הפסקת אש על פי תנאיה, כפי שפירש בשעתו יעלון את המושג הכרעה בעימותים בהם לחמה ישראל בשני העשורים האחרונים? לא ברור. השר חזר על חשיבות המושג גם כשהגיעה העת למנות רמטכ"ל והצהיר שייבחר במועמד שידבר איתו "במונחים של הכרעה וניצחון". השר ניהל תהליך ראוי וסדור, שבסופו נבחר מועמד ראוי מאוד, האלוף אביב כוכבי, קצין צנחנים שכיהן כראש אמ"ן, אך נראה שמה שנשאר מההצהרות היא בעיקר עבודת מטה שכתב מועמד אחר לתפקיד, האלוף יאיר גולן. תפיסת הביטחון שכתב גולן, גורסת כי צה"ל חייב לשוב ולחתור להכרעה מול אויבים קטנים דוגמת חמאס, תוך הפעלה נחושה של כוחות היבשה בתמרון קרקעי, אם ברצונו להימנע מלסיימם אחרת ממלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן". למרות שמדובר במסמך מקיף ומנומק, כלל לא ברור אם מערכת הביטחון תאמץ אותו, ומה יחשוב עליה, אם בכלל, השר הבא בתפקיד.

מימין: האלוף כוכבי ושר הביטחון ליברמן, (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון).

בנושא בניין הכוח הדגיש ליברמן את חשיבותה של זרוע היבשה וציין בראיון שמפקדה "צריך להיות במקום השלישי בהיררכיה של המטכ"ל". למרות שקשה לראות מבנה היררכי שבו מפקד זרוע היבשה ייחשב לבכיר ממקביליו באמ"ן, אמ"ץ וחיל האוויר, שדרוג הזרוע הוא חיוני, וגם עולה בקנה אחד עם התפיסה שכתב גולן. אבל, באופן שהמחיש את מצבה הירוד של זרוע היבשה ביחס לזרועות המודיעין והאוויר, השר לא הצליח לשכנע אף אלוף בולט (רוני נומה, אם להזכיר שם אחד) לקחת על עצמו את התפקיד. במקביל יזם השר הצטיידות רחבת היקף ברקטות, מעין "חיל טילים", שתיתן בידי צה"ל מענה מבצעי מהיר, הרסני ומדויק, כחלופה לחיל האוויר. הצבא מצדו, לא אהב את הרעיון, בשל עלות האחזקה הגבוהה ומשום למהלך עשוי להיות מחיר אלטרנטיבי שיגזול משאבים מכשירות של צבא היבשה המתמרן. לגישת המטכ"ל הדרך היחידה לקצר את משך המלחמה הבאה, בוודאי נוכח האיום החמור על העורף, היא באמצעות תמרון קרקעי מהיר

כמו רה"מ נתניהו קיים ליברמן קשרים טובים עם הממשל הרוסי והיה שותף לעיצוב המדיניות ההתקפית של ישראל בחזית הצפון, שבאה לידי ביטוי בשורה ארוכה מאוד של תקיפות חשאיות בסוריה כנגד יעדים איראניים, אוויריות בעיקרן. בחזית הדרום היה המצב שונה. ליברמן היה שותף למדיניות ההכלה והחתירה להסדרה של הממשלה כשלפתע הפך את עורו ודרש לאמץ מדיניות תקיפה יותר. ראש הממשלה חשב אחרת, ובהתחשב בכך שמערכה צבאית עשויה להביא את ישראל בדיוק לאותה נקודה שבה היא נמצאת כעת, ואלמלא האופן שבו הסתיים הסבב האחרון היה בכך מן הצדק. ליברמן מצדו, חש שבכדי לשמר איזושהי מידה של אמינות בקרב בוחריו הוא חייב להתפטר. יתכן וזה הדבר הנכון מבחינתו, אך מוטב היה לחכות שבועיים, ולו רק בכדי לשלול הישג תודעתי מן החמאס.

בסיכומו של יום, ניתן לסכם את כהונתו במשרד כמי שרק עבר בו. המהלך המשפיע היחיד שעשה היה בחירת הרמטכ"ל הבא, כוכבי. זה לא מעט. בסופו של יום המערכת היא האנשים שבה, ובוודאי שזהותו של מפקד הצבא משפיעה עליה באופן מהותי. כך עיצב בן-גוריון את הצבא באמצעות בחירת משה דיין לרמטכ"ל, רגע לפני שסיים את תפקידו ב-1953, וכך עושה, גם אם לא נתכוון לכך, ליברמן שעוזב עכשיו את משרד הביטחון. מנגד, קשה לומר שמדובר בכהונה שתואמת את מודל ארנס ודומיו.

אסטרטגיה שמיישמים בעיתוי הנכון

בסבב ההסלמה האחרון יישם החמאס אסטרטגיה של הליכה על הסף. פעולת הכוח המיוחד של צה"ל בלב עזה, במהלכה נהרגו שבעה פעילי חמאס ובהם מפקד גדוד, רגע אחרי שהושגה הסדרה בין חמאס וישראל, חייבה את הארגון להגיב. אבל אין פירושו של דבר שהחליט "לשבור את הכלים". צפייה בסרטון פגיעת טיל הנ"ט באוטובוס, מלמדת כי הארגון נמנע במכוון מפגיעה בקבוצת חיילים גדולה ופעל באופן מדוד. אף שהחמאס ירה כ-500 רקטות ופגזי מרגמה במהלך הסבב, ניכר כי ניהל את צעדיו בשום שכל. בסבבים שכאלה, בהם שולט הארגון בגובה הלהבות, וקובע את המקום והזמן לעימות, מתקשה צה"ל לפגוע במטרות איכות ובפעילים בכירים, שהקדימו וירדו למחתרת. 

במאמר שפרסם בשעתו אודות מלחמת לבנון השנייה, טען אלוף (מיל') גיורא איילנד כי לצד האפשרויות לנקוט בפעולת תגמול אווירית או קרקעית מוגבלת, הייתה הממשלה יכולה לבחור באפשרות שלישית, לצאת למלחמה. הדוגמה שהציג הייתה ההחלטה על היציאה למלחמת לבנון הראשונה"הייתה זו החלטה אסטרטגית אשר הופרדה מהרמה הטקטית. ברמה הטקטית החליטה הממשלה לא להוציא את החלטתה לפועל באופן מיידי אלא להמתין להזדמנות. בינתיים במשך שנה שלמה, בין קיץ 1981 לקיץ 1982 התכונן הצבא ביסודיות למערכה", כתב. מדובר במודל שמוטב לאמץ. צה"ל כבר יצא, לפחות פעמיים, למבצעים רחבי היקף ברצועה תוך שהוא נשען על אלמנט ההפתעה בכדי להבטיח פגיעה מוצלחת במטרות איכות ובפעילים בכירים. אסור לישראל לקבל תוצאה לא טובה, כמו זו שבה הסתיים הסבב האחרון. בכדי לשמר את דימויה המרתיע בזירה הדרומית כמו גם בזירות נוספות, על ישראל ליזום, בעיתוי הנוח לה, מבצע קרקעי ואווירי ברצועה, שסופו הסדרה עם החמאס. 

המבצע הזה, אם יצא לפועל, יפול על כתפי השר החדש. ההתפטרות תיכנס לתוקפה במוצאי שבת ורשימת המועמדים להחליף את שר הביטחון ארוכה וכוללת, בין היתר, את הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ (על תקן שר מקצועי שאינו ח"כ) ואת יאיר לפיד, על בסיס דיל פוליטי שיכלול את צירוף מפלגתו לקואליציה. המועמד הבולט הוא שר החינוך נפתלי בנט. אך עד כה נראה שהוא נשאר במידה רבה המ"פ הנועז שהיה ביחידת מגלן, לוחמני אך חסר הכרה במגבלות הכוח. בממשלת ימין הוא עשוי להיות מועמד ראוי לתפקיד, אך רק אם ישכיל להבין מה ניתן, וחשוב מכך מה לא ניתן, להשיג באמצעות כוח צבאי. אם יזכה בתפקיד, ובטרם יפנה ליישם את המדיניות התקפית לה הוא מטיף, מוטב שיאמץ כלל שעליו נוהג לחזור אהוד ברק, שכיהן תקופה ממושכת כשר ביטחון וכמו בנט שירת בסיירת מטכ"ל, "סוף מעשה, במחשבה תחילה".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.11.2018) 

חופש הפעולה הישראלי לא יפגע, אבל מוטב לפעול בזהירות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

תקיפת חיל האוויר בלטקיה שבמהלכה יירט הנ"מ הסורי מטוס ביון רוסי יצרה מתיחות בין ירושלים למוסקבה, אבל סביר שחופש הפעולה הישראלי לא ייפגע.

בלילה שבין שני לשלישי תקפו מטוסי חיל האוויר מספר יעדים בלטקיה, עיר הנמל הסורית. במהלך התקיפה ירה מערך ההגנה האווירית הסורי מספר טילי נ"מ ואחד מהם פגע והפיל מטוס ביון רוסי מסוג אליושין (Ilyushin Il-18) והרג את 14 אנשי צוותו. הרוסים מצדם מיהרו להאשים את ישראל באחריות לתקרית, שכן ישנו מנגנון תיאום ביטחוני בין המדינות, והתרעה מוקדמת יותר בדבר התקיפה הצפויה היתה מונעת את הימצאות המטוס במרחב. המתיחות עם רוסיה אילצה את ישראל הרשמית להתייחס בפומבי לסוגיה שהיא מקפידה להותיר במרחב העמימות – המערכה שבין המלחמות (מב"מ). 

מימין: מפקד חיל האוויר נורקין ומקבילו הרוסי, (צילום: דו"צ).

רגע לפני כניסת יום הכיפורים ניהלו בכירים בדרג המדיני, ובהם רה"מ נתניהו ושר הביטחון ליברמן, שיחות עם מקביליהם ברוסיה בניסיון להסביר את אשר אירע, ודובר צה"ל אף חשף את תחקיר חיל האוויר אודות הפעולה. לפי ממצאי התחקיר, המטוס הופל בשל ירי נ"מ סורי ובאותה עת כבר היו מטוסי חיל האוויר בשטח ישראל. במטרה להבהיר לרוסים את אי-מעורבותה של ישראל בהפלת המטוס נשלח מפקד חיל האוויר, האלוף עמיקם נורקין, ביום חמישי לרוסיה על-מנת להציג להם את ממצאי התחקיר המלא. נראה כי ישראל נקטה במדיניות דומה לזו של הממשלה בראשות שמעון פרס, שהודיעה לאחר התקרית בה פגעה אש תותחים של צה"ל במתקן האו"ם בכפר כנא שבלבנון במהלך מבצע "ענבי זעם" ב-96'. האש נורתה במטרה לחלץ כוח מגלן בפיקוד נפתלי בנט ופגעה במתקן בשוגג. פרס אמר אז כי "אנחנו מאוד מצטערים, אבל לא מתנצלים".

השאלה עד כמה ישתכנעו הרוסים, והאם ינצלו את התקרית בכדי לקבוע כללי משחק חדשים בצפון, נותרה פתוחה. החלטתם לסגור את המרחב האווירי והימי מקפריסין ועד לחופי סוריה לשבוע, באופן רשמי בעבור תרגיל צבאי, היא רק דוגמה לכך. הקשר ההדוק שמקיים רה"מ נתניהו עם הנשיא פוטין, וכמותו בכירים נוספים בישראל עם עמיתיהם הרוסים הוא חשוב, אבל מדינות אינן מגבשות מדיניות על סמך קשרים טובים אלא על בסיס אינטרסים. רוסיה השקיעה רבות בשמירה על משטר אסד, במטרה להקים לעצמה בסיס פעולה במזרח התיכון. לישראל ישנם אינטרסים משלה בגזרה הצפונית, ובהם מניעת התבססות איראן בסוריה ומניעת הגעת אמצעי לחימה מתקדמים לידי חזבאללה, שמתנגשים לא פעם עם האינטרס הרוסי. עד כה גילתה רוסיה הבנה רבה לצרכיה של ישראל, שקיבלה ביטוי כמעט גלוי ב-9 במאי השנה לאחר חזרתו של ראש הממשלה נתניהו ממצעד בכיכר האדומה במוסקבה, לציון יום השנה לניצחון על גרמניה הנאצית, בו נטל חלק כאורחו של פוטין. מזכירו הצבאי הקודם של נתניהו, תא"ל אליעזר טולדנו, סיפר בנאום הפרידה שלו מראש הממשלה, כי עם שובם ארצה הדף צה"ל מתקפת רקטות שירו האיראנים על מוצביו ברמת הגולן, ואז הנחית "עליהם מכה חזקה שבעתיים". פעולת התגמול הזו, מבצע "בית הקלפים", במהלכה תקפו מטוסי חיל האוויר מעל 50 יעדים בשטח סוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני, הוגדרה על ידי טולדנו, קצין צנחנים שאינו נוטה לרגשנות, כאחד משני האירועים המרגשים ביותר בהם נטל חלק במסגרת תפקידו. 

בסוריה שומרים הרוסים על עיקרון "המספיקות הסבירה", שפירושו פריסה והפעלה מינימלית של כוח צבאי, כך שיאפשר קידום מטרות ואינטרסים אסטרטגיים. אין להם כוונה להשקיע יותר משאבים מאלה שכבר השקיעה. ישראל, שנהנית מיתרון הביתיות, בהחלט יכולה לשרטט את הקווים האדומים שלה, כך שייקחו אותם בחשבון וברצינות ויאפשרו לה את חופש הפעולה לשמור עליהם. בהמשך לכך ציין צבי מגן, שגריר ישראל ברוסיה לשעבר וכיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, בראיון ל"ישראל היום" כי בסופו של יום "הרוסים יודעים שישראל יכולה לעשות להם צרות גדולות בסוריה והדבר האחרון שהם צריכים שם זה עימות איתנו. אלה רק חלק מהסיבות מדוע להערכתי השינויים יהיו מינוריים". האירוע המחיש אמנם את פוטנציאל הנפיצות והמורכבות שטומנת בחובה החזית הצפונית, אך סביר שחופש הפעולה ממנו נהנית ישראל בצפון, יימשך. 

עם זאת, עולות מספר תובנות מהאירוע. הראשונה, המובנת מאליה, היא שכאשר שפועלים בהיקף נרחב כזה של תקיפות, כפי שמבצעת ישראל בסוריה, גם כשמשתדלים ליישם מדיניות של "אפס תקלות" תקלות מתרחשות. השנייה, המובנת מאליה גם היא, שמוטב לישראל לנהוג בזהירות מופלגת ולהימנע מ"לעצבן את הדוב", כמאמר הפתגם האמריקני, במיוחד כשמדובר בדוב הרוסי, ולא למתוח את החבל שלא לצורך. התובנה השלישית היא שנוכח הצורך בהיכרות גבוהה עם מורכבות החזית, כמו גם עם מנגנון התיאום עם הרוסים, עליו אחראי סגן הרמטכ"ל, מוטב שלרמטכ"ל הבא יתמנה מי מן המועמדים ששימש בעבר כאלוף פיקוד צפון וכסגן רמטכ"ל. שר הביטחון עדיין יכול להתלבט, ישנם שניים כאלה

המב"מ של פעם

המערכה שבין המלחמות (מב"מ) הפכה לנדבך מרכזי בתקופת כהונתו של הרמטכ"ל איזנקוט, ובתחילת החודש חשף צה"ל כי בשנה וחצי האחרונות בוצעו כ-200 תקיפות כנגד יעדים איראניים בסוריה. אבל למרות שהתפיסה הוסדרה ועוגנה בימי הרמטכ"ל הנוכחי וקודמו, ישראל יישמה אותה גם בעבר, גם אם לא בהיקפים רחבים שכאלה. השבוע נפטר תא"ל (מיל') עמנואל (מנו) שקד, קצין צנחנים וחי"ר ראשי לשעבר, כפי שפעם קראו למפקד חיל הרגלים בצה"ל, שבצה"ל של ראשית שנות השבעים היה האחראי למבצעים המיוחדים, בדומה למפקדת העומק כיום. שקד, יוצא הפלמ"ח, שימש בשנות ה-50 כסמג"ד בגבעתי ולקח חלק ב"מבצע "ירקון", סיור בעומק סיני לבדיקת צירים בטרם מלחמת סיני שעל חלקו בו זכה בעיטור המופת. בהמשך עבר לצנחנים, שם שימש כקצין אג"ם חטיבתי במלחמה ב-56' ולאחר מכן כמפקד גדוד. ב-72' החליף את חברו מהצנחנים, רפאל איתן, כקצח"ר והיה אחראי על החלק הקרקעי במדיניות ה"אופנסיבה זוטא" שגיבשה הממשלה בראשות גולדה מאיר, בתקופה שלאחר טבח הספורטאים במינכן. מדיניות זו קבעה כי צה"ל יפעל כנגד ארגוני הטרור שלא בתגובה לפיגוע, אלא כבמצב מלחמה. "יש אויב, הוא אומר שיש מלחמה, שיאכל את זה", הגדיר זאת הרמטכ"ל דוד אלעזר בשעתו. היתה זו מעין גרסה בוסרית של תפיסת המב"מ. 

תוצאת תמונה עבור עמנואל שקד לע"מ

מימין: סא"ל ליפקין-שחק, סא"ל זיו, תא"ל שקד וסא"ל ברק, (צילום: לע"מ).

במלחמת יום הכיפורים יזם שקד פשיטות בעורף הסורי והמצרי, אבל הוא בעיקר זכור בשל הפעולות שעליהן פיקד בין המלחמות, ובהן הפשיטה בטריפולי ומבצע "אביב נעורים". שנים אחרי תיאר שקד כיצד במהלך ההכנות לפשיטה בביירות, ביקר הרמטכ"ל את כוח הצנחנים שבפיקוד סא"ל אמנון ליפקין-שחק (לימים הרמטכ"ל), שעליו הוטל להרוס את מפקדת החזית העממית, ושאל אם ישנם פערים ובעיות. בתשובה פנה אליו סגן מפקד סיירת צנחנים, סגן אבידע שור, ואמר שישנו "בית צמוד לבית שאנחנו צריכים להרוס, שם גרים אזרחים, נשים, ילדים, זקנים, הכל, אם נשים את כמות חומר הנפץ הזאת לא רק שאנחנו נהרוס את המבנה של המחבלים אלא יש כל הסיכויים ששם יפגעו אזרחים ואני חושב שזה לא נכון". שור הציע להפחית את כמות חומר הנפץ בכדי להפחית את הסיכון לאוכלוסייה האזרחית. הרמטכ"ל מצדו הטיל את ההחלטה לפתחו של שקד, מפקד המבצע, שהחליט בהתאם להצעתו של שור.

בפשיטה תקפו כוחות סיירת מטכ"ל, בפיקוד אהוד ברק, את בתיהם של שלושה מבכירי פת"ח והרגו אותם. הכוח של ליפקין-שחק הסתבך. כוח החוד, שור ומספר לוחמים, פתח באש והרג את הזקיפים בחזית המפקדה, אך מיד לאחר מכן נפתחה עליהם אש מאחור. מחבלים ברכב עם מקלע, שהכוח לא ידע על קיומו, פגע בהם, הרג את שור ולוחם נוסף ופצע לוחם שלישי. ליפקין-שחק, ששמר על קור-רוחו, החליט להמשיך במשימה נוכח התנאים הקשים ולימים סיפר כי מיד לאחר שנחשף הכוח "התחילו חילופי אש וזריקת רימונים גם מהקומות הגבוהות של הבניין. ירינו אל הבניין והשתלטנו על תחתיתו, והאש משם נפסקה". במקביל לפינוי הפצועים וההרוגים הכין הכוח את בניין המפקדה לפיצוץ ונסוג תחת אש. הבניין נהרס, וכתוצאה מכך נהרגו עשרות מחבלים. לבניין הסמוך לא נגרם נזק. גם אז הרוסים לא גילו אהדה יתרה למדיניות הישראלית, ובעיתון פראבדה אף תוארו הכוחות הפושטים כ"גנגסטרים". אבל גינויים לחוד וחופש פעולה לחוד. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.09.2018)

בין האש לתמרון, או שילוב של השניים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כמו אויביה של ישראל, גם צה"ל החל להצטייד ברקטות מדויקות במטרה לחזק את יכולות הפעלת האש שלו. אבל לכל דבר יש מחיר אלטרנטיבי. כשקונים רקטות לא קונים טנק ופוגעים בכשירות התמרון הקרקעי, שלפי האלופים גולן וכוכבי, הוא הדרך היחידה לקצר את משך המלחמה הבאה.

באחרונה יצא לאור גיליון 17-16 של כתב העת "בין הקטבים", מבית מרכז דדו לחשיבה צבאית של צה"ל, שמוקדש לנושא כוחות היבשה, הפעולה ביבשה ואתגריה. בפתח הגיליון מצטט אל"מ ערן אורטל, ראש צוות החשיבה של המרכז, את אהוד ברק, שכסגן רמטכ"ל תהה "האם יתכן שהנהגה צבאית טובה או מעולה, בחושיה המלאים כשהיא לא תחת לחצים של אש, תבצע טעויות שיפוט עיקריות ותחמיץ הזדמנות בכניסה לשינויים מתחייבים". לתפיסתו, בהחלט כן וההיסטוריה של פיתוח מערכות נשק ואמצעי לחימה הוכיחה זאת לא אחת.

חיילי הצבא הגרמני חוצים את נהר המז בפלישה לצרפת, 1940, (מקור: ויקיפדיה).

דוגמה בוטה למקרה כזה, שמובאת במאמר, היא התמוטטות הגנרל הצרפתי אלפונס ז'ורז', שב-1940 פיקד על כוחות צרפת, בלגיה ובריטניה, נוכח הבשורות על המתקפה הצבא הגרמני. "המערכה על צרפת" כתב אורטל, "הייתה אחד מאותם רגעים בהיסטוריה הצבאית שבהם כוח עדיף בכמות ובציוד (צרפת ובריטניה) הובס על ידי כוח שניחן בדבר מה נוסף – תפיסה מהפכנית". לטענת אורטל המיקוד ביבשה טבעי לצה"ל, שכן עיקר כוחו ומורשתו מצויים שם. אך המעבר ממערכות שבהן לוחמים על שטח למערכות שהמרכיב העיקרי בהן הוא הפעלת אש מנגד, הפך את התמרון היבשתי, שיהיה בעבר במרכז התפיסה הישראלית למלחמה, לעניין שנוי במחלוקת. 

מה שאסד האב הבין

בעוד שישראל, החל מ"מבצע מוקד" במלחמת ששת הימים וביתר שאת בשלושת העשורים האחרונים, שמה דגש משמעותי על כוח אווירי ושימור יתרונה היחסי בתחום זה במרחב, בחרו אויביה בפתרון זול ו"טיפש" אמנם, אך כזה שמצמצם את הפער. הראשון להבין זאת היה הנשיא הסורי חאפז אסד. כלקח ממלחמת לבנון הראשונה, במהלכה השמיד חיל האוויר הישראלי כשליש מחיל האוויר הסורי פגע קשות במערך הנ"מ שלו, צמצם וקיצץ הנשיא הסורי את חיל האוויר, עליו פיקד בעצמו שנים קודם, והקים מערך רקטי רחב היקף שמציב איום של ממש על מרכזי האוכלוסייה של ישראל. בשנים שקדמו למלחמת האזרחים בסוריה הצליח אסד האב, ולאחריו בנו בשאר, לייצר מול ישראל מאזן הרתעה, שכן היה ברור שסוריה תתקוף ברקטות מדויקות ובעלות ראשי נפץ כבד את תל-אביב וגוש דן ואילו ישראל תשלח את מטוסיה לעבר הבירה הסורית. הלחימה ברמת הגולן, גם אם תתקיים תהיה, בניגוד ל-73', בעלת חשיבות משנית עד בטלה לגמרי בהקשר לתוצאות המלחמה. את ההוכחה שצדק, קיבל אסד האב בעת מתקפת הטילים העיראקית במלחמת המפרץ. ישראל עמדה אז, פחות או יותר, חסרת אונים מול אמצעי שפגע במרכזי האוכלוסייה שלה. חזבאללה וחמאס אימצו גם הם, כל אחד לפי יכולתו, את השיטה וגם מחזיקים במערך רקטות המכוון היישר למרכזי אוכלוסייה ישראלים. אחרונים, אך חשובים, הם האיראנים, שפועלים להקים מערך דומה, שיאיים על ישראל מסוריה.

בהרצאה בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בינואר 2014 אמר ראש אמ"ן דאז וכיום המועמד המוביל לתפקיד הרמטכ"ל הבא, אלוף אביב כוכבי, כי בצה"ל מגדירים את התקופה כ"עידן האש" על שום כמות הרקטות שמאיימות על ישראל. אבל זו לא רק הכמות, הדגיש האלוף, "אלא העובדה שיש הרבה יותר טילים ורקטות מהעומק לעומק, הם הרבה יותר מבוזרים, הם הרבה יותר מדויקים, הם הרבה יותר קטלניים. אנחנו מדברים על היקפים של 170 אלף, 170 אלף רקטות וטילים שמאיימות על מדינת ישראל". כוכבי ציין אז אמנם שהמספר היה גבוה יותר אולם כתוצאה מהלחימה בסוריה, "וגם, בין היתר, כתוצאה מהפעילות בעמוד ענן, המספר ירד. אבל הוא עוד יעלה". למעשה, אמר, לראשונה מזה עשורים רבים "לאויב יש יכולת להנחית כמויות של חימוש לא מבוטלות על ערי ישראל". 

מערכת רומח שנרכשה מתעש בעבר (צילום: דובר צה"ל) (צילום: דובר צה

משגר רקטות מסוג "רומח" שנקלט כבר בחיל התותחנים, (צילום: דו"צ).

חלק מהשינוי הזה ניתן לראות בהחלטת צה"ל, שנחשפה השבועלהצטייד במגוון רקטות לטווחים שונים בכמות ניכרת. מדובר ברקטות בעלות דיוק רב וטווח משתנה שנע בין 30 ל-150 קילומטרים, ובהן רקטת הרומח שכבר נקלטה בחיל התותחנים. החיל שהופך בשני העשורים האחרונים ליותר ויותר מדויק ומתקדם טכנולוגית (ומשנה את מיקודו, במידה מסוימת, מפגזים לרקטות, שלהן דיוק רב וטווח משתנה). מפרסומים בתקשורת עולה שההחלטה על הרכש נוגעת לכוונת שר הביטחון, אביגדור ליברמן, להקים בצה"ל מעין "חיל טילים". תשובה ישראלית לארסנל הרקטי שהעמידו מול ישראל תחילה סוריה, ולאחריה כאמור, חזבאללה וחמאס, שתיתן בידי צה"ל מענה מבצעי מהיר, הרסני ומדויק, שהינו חסכוני ביחס למענה האווירי, ומבטל את הצורך לסכן טייסים במשימה בשטח אויב. בעימותי העתיד לא יוכלו טייסי חיל האוויר לנוע באופן כמעט חופשי מעל לשטח האויב, כפי שהומחש בפברואר האחרון, כאשר במהלך תקיפה של חיל האוויר בסוריה נפגע מטוס F-16I וטייסיו נאלצו לנטוש מעל עמק יזרעאל. יתרה מכך, גם האויב מודע לעוצמתו של חיל האוויר ויפעל לפגוע בה ולשבש את רציפותו התפקודית באמצעות ירי רקטות וטילים על בסיסי החיל. נראה שהשר רוצה שבמקרה כזה לא יישאר צה"ל ללא חלופה של ממש.

מה העלות האלטרנטיבית?

תחת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, צה"ל השקיע משאבים רבים בכדי לשפר את כשירות צבא היבשה ומערך המילואים שלו. רק באחרונה הושלם ניסוי שקיימה זרוע היבשה במסגרתו נבחן צוות הקרב החטיבתי גדעון, עליו פיקד מפקד חטיבת השריון 7, אל"מ רומן גופמן. תחת מפקדת החטיבה אוגדו שני גדודי שריון, גדוד 13 של גולני וגדוד הנדסה. המטרה, לדברי גופמן, היתה להביא את הכוח המשולב "לידי ביטוי בנקודה מתואמת ומסונכרנת אחת, בה תתקיים התנגשות בין כוחותינו לאויב". אולם להשקעה כה ניכרת ביכולות אש מנגד (ישראל ממילא משקיעה תקציבי עתק בחיל האוויר ובהידוק החבור שבין מודיעין עדכני לחימוש מדויק) יש עלות אלטרנטיבית. כל השקעה בתחום מסוים מגיעה על חשבון אי-השקעה בתחום אחר. כשקונים מטוס, מוותרים לעתים על רכישת טנק, וכשקונים גם מטוסים וגם משגרי רקטות, וגם, כפי שהכריז ראש הממשלה נתניהו, מתכננים להקצות מיליארדים לרכש מערכות מיגון מטילים, עשויים לוותר על רמת הכשירות של צבא היבשה המתמרן. 

כך עשוי צה"ל למצוא את עצמו במערכה עתידית במצב שהוא נסמך, רובו ככולו, על יכולותיו באש, מהאוויר, הים והיבשה. כשגם כך נראה שהממשלה, ובעיקר ראש הממשלה נתניהו, אינם מאמינים בפוטנציאל שטמון במהלך קרקעי, בין היתר משום שבין שיצליח ויבין שייכשל יהיו בו כמעט בוודאות נפגעים, נראית המערכה הבאה ככזו שבה ייכתשו מערכי האש של צה"ל ושל האויב אלה את אלה. מערכות שכאלה, כפי שהוכיחו הבליץ הגרמני על לונדון ואלפי גיחות ההפצצה שביצעו בתגובה בעלות הברית מעל ערי גרמניה במלחמת העולם השנייה, לא קיצרו את המלחמה ולא השיגו הישגים של ממש. הבריטים לא נכנעו, ורק הפכו נחושים יותר, וכך גם הגרמנים. 

בכנס של המכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה שהתקיים היום (שני), ציין סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, שלדעתו ישנו פער תפיסתי עמוק בנוגע להפעלת הכוח הצבאי בעימותים האחרונים, שהביא לאותה תחושת "חמיצות" שחש הציבור ביחס לאופן שבו הסתיימו, ללא ניצחון ישראלי ברור. הביטוי המובהק להפעלה זו, לגישתו, הוא "תפיסה שבמרכזה עומדת הפעלת כוח מבוססת מודיעין ואש. מודיעין מדויק ואש מדויקת. ואני רוצה לומר בהקשר הזה, שכל מי שאי-פעם עסק בתחום הזה של לחימה יכול להבין שהסברה הזאת שניתן לנצח מלחמות אך רק בעזרת מודיעין מדויק ואש מדויקת היא הנחה בעייתית. היא למעשה, הייתי אומר, מדרדרת את אומנות המלחמה לרמה של טכנאות. ומכיוון שהטכנאות אף פעם לא ניצחה מלחמות, סביר להניח שהיא גם אף פעם לא תנצח מלחמות". 

שר הביטחון משה בוגי יעלון בגבול הצפון עם סגן הרמטכ"ל האלוף יאיר גולן, מפקד פיקוד הצפון אביב כוכבי ומ

מימין: האלוף כוכבי, שר הביטחון דאז יעלון, והאלוף גולן, (צילום: דו"צ).

גולן, גם הוא מועמד לתפקיד הרמטכ"ל הבא, ציין שיש לבנות את כוחו של צה"ל כך שכאשר ישראל תבחר "נדע להכות באויבנו מכה קשה ונחרצת. וכשאני אומר להכות באויבינו, זה להכות בכושר הלחימה שלהם". לתפיסתו, ההנחה שניתן על-ידי פגיעה בתשתיות ובאוכלוסייה אזרחית להביא את האויב לכדי ייאוש, הינה חסרת בסיס. "אם רוצים מלחמות קצרות יחסית, ואם רוצים להביא את האויב להיכנע, או לבקש הפסקת לחימה, צריך בראש ובראשונה להכות את כוחו הצבאי. את כושר הלחימה שלו". מדובר למעשה בפגיעה בפעיליו, בין שיהיו אלה חיילים או פעילי חמאס וחזבאללה. הדרך היחידה לעשות זאת, בוודאי נוכח האיום החמור על העורף, היא באמצעות הגישה הבן-גוריונית הוותיקה של העברת המלחמה לשטחו של האויב, ולשם כך צה"ל חייב לתמרן, ומהר

מהלך קרקעי מתמרן הוא מהלך יקר. הוא כולל בתוכו סיכון שיהיו נפגעים בקרב הכוחות ועלותו גבוהה. באותה הרצאה ב-2014 ציין האלוף כוכבי, שכמו גולן עשה את שירותו בחטיבת הצנחנים, ולחם בלבנון ובאיו"ש, כי לכוחות היבשה "התמרון לא הולך להיות יותר פשוט". לדבריו, כמעט בכל כפר וכפר בלבנון, והכוחות יפעלו בעיקר במרחבים אורבניים, ישנם "עשרות רקטות, משגרים, מטענים, והכל אמל"ח מודרני, לא אלתורים. לכן זה כבר ארגון סמי-צבאי, ולא ארגון טרור במובן הקלאסי של המושג. והתמרון במרחב הזה, הוא הופך להיות הרבה יותר מאתגר". ולמרות זאת, אמר כוכבי שלישראל יש "אינטרס בסיסי לקצר את משך המלחמה". את זה לא השיגה מעולם הפעלת אש, משמעותית ככל שתהיה. האש יכולה לתמוך את התמרון, אבל בסופו של דבר, ואת זה כבר גילו ממשלות ישראל בכל העימותים שמ"חומת מגן" ועד ל"צוק איתן", את הפגיעה בכוח הצבאי של האויב משיגים על הקרקע באמצעות כוחות היבשה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.09.2018)

ארנס, שר הביטחון ששבר את המשוואה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

נוכח ההסלמה ברצועת עזה כמו גם סוגיות ביטחוניות עדכניות נוספות, ובהן מינוי הרמטכ"ל הבא, ראוי לקרוא את ספרו החדש של שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, ממנו עולים לקחים רלוונטיים.

באחרונה ראתה אור האוטוביוגרפיה הקצרה, "למען ביטחון ישראל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), שכתב משה ארנס, שר הביטחון לשעבר. ארנס, מהחשובים שבשרי הביטחון שהיו כאן, הגיע לתפקידו, שאותו מילא שלוש פעמים, מרקע אזרחי כמהנדס אווירונאוטיקה. הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, משה יעלון, ציין בשעתו, כי אף שלארנס לא היתה הבנה בטקטיקה צבאית, הוא הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית. נוכח ההסלמה שמתרחשת כעת בדרום, בין ישראל לחמאס ברצועת עזה כמו גם סוגיות ביטחוניות נוספות, מוטב לקרוא את הספר של ארנס משום שהוא כולל בתוכו לקחים רלוונטיים. 

למען ביטחון ישראל - סיפור חיים / משה ארנס

ספרו של ארנס, שר ביטחון מהחשובים שהיו כאן, (מקור: אתר סימניה).

עם כניסתו לתפקיד, בשנת 1983, ניצל את המנוף האמיתי היחיד שעמד לרשותו – מינוי הרמטכ"ל, בכדי לבצע את המהלך החשוב ביותר שלו כשר ביטחון במטרה לכפות על המערכת שינויים מבניים נחוצים. "כשבישרתי למשה לוי שאני מתכוון למנות אותו לרמטכ"ל, הצבתי בפניו תנאי אחד ויחיד: הקמת מפקדת חילות השדה (מפח"ש). הוא שקל את הדבר לרגע והשיב כי אם הדבר לא יפגע בסמכותם של מפקדי פיקוד הדרום, המרכז והצפון, הוא מסכים. המפח"ש יהיה אחראי על האימונים ועל ההצטיידות של כוחות הקרקע, אבל לא על הפעילות המבצעית שלהם. מקובל עלי, אמרתי לו, הבה נעשה זאת. וכך יצא לדרך השינוי המבני הראשון בצה"ל מאז הקמתו" (עמוד 112). כך, למעשה באה לעולם זרוע היבשה שהמפח"ש הוא הגלגול הראשון שלה. כדאי ללמוד מזה משהו, דווקא עכשיו על רקע ההתמודדות הנוכחית על תפקיד הרמטכ"ל הבא. בניין הכוח הוא אחד משני התחומים העיקריים שעליהם אחראי הרמטכ"ל, השני הוא, כמובן, הפעלתו. סביר שהשר ליברמן, שבעצמו מגיע מרקע אזרחי מובהק, המראיין בימים אלו את המועמדים לתפקיד (המובילים הם האלופים כוכבי וגולן, שכיהנו כסגן הרמטכ"ל) מבקש מהם להציג לו את תכניתם לבניין צה"ל ואת התהליכים שהם מתכוונים להניע במידה וייתמנו למפקד הצבא. אבל כדאי גם שהשר ישתמש במעמד ככלי לעיצוב צה"ל בהתאם לתפיסתו. אחרי הכל הוא אמור להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. 

יש להימנע ממערכה מיותרות

בפעם השנייה שכיהן בתפקיד נדרש ארנס להתמודד עם איום הטילים העיראקי בעת מלחמת המפרץ, ב-1991. כשר ביטחון, דחף אז לפעולה צבאית כנגד עיראק באוויר וביבשה. מפקד חיל האוויר דאז, אלוף אביהו בן נון, מונה לעמוד בראש הכוח האווירי, ואילו על הכוח היבשתי, שכלל כוחות מיוחדים וצנחנים, הופקד האלוף דורון רובין, שפיקד אז המפקדה למשימות מיוחדות (מפקדת העומק בגלגולה הקודם). ארנס כתב בספר כי לפני שאישר את התכניות המבצעיות, פנה "לתת-אלוף נחמיה תמרי, צנחן ותיק שהשתתף בחילוץ בני הערובה באנטבה ומי שהיה אמור לפקד על הכוחות שינחתו במערב עיראק. שאלתי אותו מהי תחושתו לגבי המשימה. הוא לא היסס, ואמר שהוא בטוח בהצלחתה. אישרתי את התכנית" (עמוד 195). תחתיו יועדו לפעול כוח מחטיבת הצנחנים, בפיקוד יעלון, ויחידת שלדג, בפיקוד בני גנץ.

ארנס אינו מציין בספר כי הרמטכ"ל דאז, דן שומרון, גם הוא יוצא הצנחנים שרכש ניסיון בפעולות שכאלו כשפיקד על הכוח הפושט במבצע אנטבה, התנגד לפעולה צבאית וכמוהו ראש אמ"ן באותה עת, האלוף אמנון ליפקין-שחק. הם הזהירו בין היתר מפני פגיעה בקואליציה שנשענה, בין השאר, על תמיכת המדינות הערביות. אבל היה גם שיקול נוסף והוא מידת המוכנות של צה"ל למבצע. עם כל הכבוד לתמרי, שנהרג לימים כאלוף בהתרסקות מסוק, נדיר שקצין קרבי בצה"ל יגיד שאינו יכול לבצע. למרות המוטיבציה והלוחמנות מצד מפקדי הכוחות, בפיקוד הבכיר של צה"ל הטילו ספק של ממש ביכולת להשיג מודיעין עדכני ונקודתי, כמו גם ביכולות הלוגיסטיות ומבצעיות של הצבא, אז, לתמוך כוח גדול יחסית הפועל כה רחוק מישראל במשך זמן ארוך.

נראה שהפעולה שתוכננה היתה "לא אפויה" וטוב שלא יצאה אל הפועל. ארנס משום מה אינו מציין זאת, וממש כמו בנושא מטוס הלביא (שהיה מפעל חייו), פרויקט שהיה גדול על מידותיה של ישראל, הוא בחר להציג את הדברים כאילו ישראל יכולה היתה לפעול בעיראק משל היתה ארצות הברית, מה שבאותה עת פשוט לא היה נכון. הממשלה בראשות יצחק שמיר, כאמור, החליטה נגד התכנית ומדיניות האיפוק הנכונה של ישראל נשמרה עד תום המלחמה. גם כאן ישנו לקח חשוב, בין שארנס כיוון אליו ובין שלא. על הממשלה לצאת למערכה, שתהיה זו ביעד קרוב כמו רצועת עזה או ביעדים שמעבר לאופק, רק כשמטרותיה ברורות, ניתנות להשגה וכאשר לא ניתן להשיגן באמצעים מדיניים.

חשיבה אזרחית שמאתגרת את הצבאית

מטוסי חיל האוויר בתרגיל "רד פלאג" בארצות הברית, ספטמבר 2015

מטוסי קרב מסוג F-15 של חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

דוגמה נוספת ליכולתו של ארנס לחשוב מחוץ לקופסה ולהביא אתו גישה אחרת נוגעת להתמודדות עם איום הקטיושות על יישובי אצבע הגליל. הוא כיהן אז בפעם השלישית כשר ביטחון, בין ינואר ליוני ב-1999, וכהרגלו חשב אחרת ממפקדי הצבא. הוא נפגש עם הקצינים שפיקדו אז על הלחימה בצפון, האלוף גבי אשכנזי, והתא"לים מפקדי האוגדות אפי איתם וארז גרשטיין (כולם, אגב, יוצאי גולני). השלושה הציגו לו את "הטקטיקה שהם נוקטים נגד החיזבאללה, והפגינו ביטחון ביכולתם להביס אותו" (עמוד 213). ארנס הסביר להם שלגישתו נוכח העובדה שהארגון מנהל כנגדם מלחמת גרילה בשטחו, ונוכח המגבלות שהציבו על צה"ל הבנות מבצע "ענבי זעם" ורגישות החברה הישראלית לאבידות, הוא חלוק על גישתם וצופה שישראל תיסוג מלבנון בעתיד הקרוב. מנגד, ובניגוד לחשיבה המקובלת, ארנס האמין בגביית מחיר לא פרופורציונאלי מלבנון כולה שיחייב את סוריה, ששלטה אז דה-פקטו בלבנון והפעילה את חיזבאללה, לרסן את הארגון. היוזמה הזו נבלמה בשל הבחירות. נוכח כניסתה של ממשלת ברק נמנע ארנס מלהציע מדיניות שעשויה להסלים את הלחימה בדרום לבנון, רגע לפני שהוא עוזב את תפקידו.

אבל הדברים התפתחו אחרת. רגע לפני שאהוד ברק נכנס לתפקידו כשר ביטחון וראש ממשלה, ירה חיזבאללה רקטות על קרית שמונה והרג שני אזרחים. ארנס, בשבוע האחרון שלו כשר ביטחון יזם את מבצע "רפואה חליפית", שנערך ב-24 ביוני 1999. "באותו לילה התכנס הקבינט הביטחוני, עדיין בראשותו של נתניהו, ואישר את התכניות שלי להרוס שתי תחנות כוח באזור ביירות, את מרכזת הטלפון של העיר וכמה גשרים בדרכים המובילות לדרום לבנון. אחרי שתקיפות האוויר בוצעו, הכריז הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז, שאנחנו מוכנים להרחיב את היקף התקיפות אם ימשיך חיזבאללה לשגר קטיושות לעבר ישראל. אבל ירי הקטיושות נפסק. האסטרטגיה שלנו הצליחה ככל הנראה" (עמוד 214). לימים כתב העיתונאי מנחם הורביץ, כי היה זה אחד משני מהלכים (השני הוא מלחמת לבנון השנייה) שהצליחו להביא לרגיעה בירי ובפעולות האיבה כנגד יישובי הצפון. הסיבה, לתפיסתו, היתה שישראל "שברה את המשוואה המקובלת והפתיעה בתגובה בלתי מידתית, כזאת שאינה מתייחסת לאירוע מסוים בנוסח "צה"ל השיב אש למקורות הירי", אלא מביטה על המצב בכללותו".

הלקח מהיוזמה של ארנס תקף גם לסבב הלחימה הנוכחי בעזה. על ישראל לשבור את המשוואה שהציב חמאס לפיה הוא השולט בגובה הלהבות והיוזם הבלעדי. דפוס פעולה זה אינו יכול, לאורך זמן, להביא לתוצאות חיוביות עבור ישראל ויש לשנותו. יתכן ונדרשים שינויים משמעותיים בעיתוי ובאופן הפעלת הכוח. ישראל כבר למעלה מעשור אינה שואפת, בצדק, למוטט את משטר החמאס. בטרם מבצע "עופרת יצוקה" למשל, סיפר בהרצאה האלוף יאיר גולן, הציגו אלופי המטכ"ל את התכניות האופרטיביות לשר הביטחון דאז, אהוד ברק. באמצע הפרזנטציה עצר אותם השר והבהיר כי אין בכוונתו להשקיע רבות ואין בכוונתו להשיג רבות. "זה רק החמאס. כל שאני רוצה הוא מבצע מוגבל", אמר ברק. המטרה לגישתו, היתה ברורה. הסדרה של היחסים במונחי הרתעה ושקט. זהו עדיין האינטרס הישראלי, אולם הסקאלה להשגת יעדים אלו אינה נעה רק בין כיבוש מלא לבין אי-עשייה או לחלופין תקיפת מבנים ריקים ומצבורי תחמושת.

המח"ט אוליאל בתרגיל. "המטרה הכללית - ליטול את יכולות האויב מכל הבחינות". צילום: דובר צה"ל

משמאל: אל"מ אוליאל בתרגיל, (צילום: דו"צ).

במידה וסבב הלחימה הנוכחי עם החמאס יסתיים בהסכמה על רגיעה זמנית, כפי שאכן קרה לא אחת בארבעת החודשים האחרונים, יתכן מאוד שעל ישראל ליזום את סבב הלחימה הבא, כפי שנעשה במבצע "עמוד ענן". במבצע יזום שכזה שומה על צה"ל לפעול באופן שונה מבעבר. במאמר שפורסם לאחרונה בביטאון "בין הקטבים" של צה"ל כתב סא"ל צח משה, קצין תותחנים המשמש כראש ענף תורת לחימה במז"י, כי במקום לפעול כנגד אמצעי לחימה ומפקדות על צה"ל למקד את מאמציו "בפגיעה קטלנית בחיילי האויב", או במקרה זה בפעילי החמאס. לתפיסתו צה"ל צריך לאמץ את גישת השחיקה "ולפתח בתוכה 'סבלנות תמרונית' [מונח חדש]. מונח זה מבטא את הצורך להמתין לאויב בסבלנות, לבצע כל שניתן על מנת להוציאו ממחבואו ולהשמידו שניות, ואף פחות מכך, מהרגע שהתגלה".

במינוי חירום שימש סא"ל משה כסגן מפקד חטיבת צנחנים מילואים בפיקוד הדרום, שמיועדת, במקרה של עימות, ללחום ברצועת עזה. אחד ממפקדיו בעבר, אל"מ ערן אוליאל, ציין בראיון שנערך עמו לפני כשנה, בעיצומו של תרגיל חטיבתי, כי אף שאין לזלזל בחמאס ובפעיליו, "צה"ל יכול להתמודד מולם". אך טבעי שאוליאל, קצין צנחנים שמונה השבוע למח"ט כפיר הבא, יביע, כמו תמרי בשעתו מול ארנס, נכונות לבוא במגע עם האויב. אולם התועלת במבצע רחב היקף אינה רבה, בינתיים. ישראל עדיין מעדיפה לפעול מול החמאס, שלו ממשל מרכזי אפקטיבי, על-פני שלל ארגוני טרור חסרי אחריות ריבונית ברצועה. מנגד, בהחלט יתכן שהדרך היחידה להבהיר לחמאס שמוטב שיחתור לרגיעה עם ישראל, הינה באמצעות גביית מחיר של ממש מפעיליו ומנהיגיו, בעיקר באמצעות חיל האוויר ואש מדויקת מנגד. אז, אולי תישבר המשוואה והשקט יחזור לדרום. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 09.08.2018)