הרינו מכריזים בזאת על המלחמה הבאה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בתחילת החודש חוקקה הכנסת חוק שמסמיך את ראש הממשלה ושר הביטחון להכריז על מלחמה לבדם, בנסיבות קיצוניות. השבוע התעשת הקבינט המדיני ביטחוני והודיע כי סמכות זו תישאר בידיו. עכשיו רק נשאר שחברי הקבינט יבינו שעם הסמכות באה גם האחריות. במלחמה הבאה תירוצים בנוסח "לא ידענו" ו"לא הבנו", לא יתקבלו. 

בתחילת החודש עבר בכנסת תיקון לחוק יסוד הממשלה הנוגע ל"סמכויות לעניין פתיחה במלחמה או נקיטת פעולה צבאית משמעותית", בעקבות הצעה של שרת המשפטים, איילת שקד. החוק, שראשיתו בהמלצות ועדה שבראשה עמד האלוף (מיל׳) יעקב עמידרור, נועד להסדיר את עבודת הקבינט ואת סמכויותיו שלא היו ברורות עד כה. בדו"ח שפרסמה הוועדה נכתב, בין היתר, כי "שרי הקבינט אינם יודעים האם הקבינט הוא פורום מחליט או מייעץ בלבד". בעוד שהחוק הקודם הסמיך את הממשלה לבדה להכריז מלחמה, או לחלופין ליזום מהלך שעלול להוביל לעימות בעצימות גבוהה, הרי שהתיקון לחוק הסמיך לכך את וועדת השרים לענייני ביטחון לאומי (הקבינט המדיני ביטחוני). 

שרי הקבינט מקבלים תדריך ברמת הגולן

שרי הקבינט בסיור ברמת הגולן, (צילום:קובי גדעון, לע"מ).

והנה נפל דבר, ובעת אישור הצעת החוק השתרבבה "עז" להצעת החוק לפיה "בנסיבות קיצוניות ומנימוקים שיירשמו…רשאים ראש הממשלה ושר הביטחון לקבל את ההחלטה במניין חוקי מצומצם יותר". כך, לבדם, הוסמכו שני נושאי משרה להחליט על מלחמה בנסיבות שההגדרה להן נותרה עמומה ונתונה לכל פרשנות מרחיבה או מצמצמת בהתאם לרצונם. ומה קורה אם ראש הממשלה הוא גם שר הביטחון? מדוע לא נקבע שבמקרה כזה יהיה המחליט השני שר החוץ, למשל, ולו רק כדי שלא יהיה זה אדם יחיד? במקרה מעט פחות דרמטי עשוי שר הביטחון להיות מינוי מקצועי של אדם שאינו ח"כ. אדם כזה שימנה ראש הממשלה יהיה תלוי בו לחלוטין וכמעט תמיד יתמוך במדיניות שלו, וגם אז הופך הכלל המחייב שני אנשים להסכים על פתיחת מערכה, לריק מתוכן. 

חוק שאין מקביל לו במדינות המערב

לחוק שכזה אין כמעט מקביל בדמוקרטיות מערביות, שכן הוא חסר את האיזונים והבלמים שהינם חלק מיסודות במשטר דמוקרטי. יתרה מכך, הוא מתעלם מכך שמלחמה מחייבת גיוס לגיטימציה פנימית וחיצונית מרבית. בארצות הברית, מלחמה היא סוגיה שמוטלת לפתחו של בית הנבחרים, שכן החלק השמיני בפרק הראשון של החוקה האמריקנית קובע בפירוש שלקונגרס בלבד ניתנת הסמכות "להכריז מלחמה" ולקבוע כללים באשר לכיבוש בים וביבשה. נדרשת לגיטימציה של נבחרי העם, וכפועל יוצא של העם כולו, למהלך כה חשוב. אין זה אומר שלנשיא האמריקני, המפקד מתוקף תפקידו על הצבא, אין סמכויות הפעלת כוח נרחבות. להיפך. הנשיא הוא מפקד הצבא ומוסמך להפעילו, אולם רק במבצעים מוגבלים. מתוקף כך למשל, הורה הנשיא טראמפ על התקיפות בסוריה

Lyndon B. Johnson, photo portrait, leaning on chair, color cropped.jpg

הנשיא ג'ונסון, פירש אישור מסויג של הקונגרס כהכרזת מלחמה, (מקור: ויקיפדיה).

מלחמת וייטנאם למשל, היא פועל יוצא של החלטה נשיאותית של לינדון ג'ונסון שהסתמך על החלטת בית הנבחרים בעקבות תקרית מפרץ טונקין ב-1964 שהסמיכה אותו להפעיל כוח צבאי, אך לא היוותה הכרזת מלחמה רשמית. בספרו, "הזנחת החובה" ("Dereliction of Duty") כתב הגנרל הרברט מקמאסטר, היועץ לביטחון לאומי עד לא מכבר וקצין שריון מעוטר בצבא ארצות הברית, שהנשיא ג'ונסון וקבינט המלחמה שלו כלל לא תכננו להסלים את העימות לכדי מלחמה ופירשו את ההחלטה "לתקוף את צפון וייטנאם כחלופה למלחמה ולא כמלחמה עצמה". בפועל, התקיפות האוויריות כנגד צפון וייטנאם הגבירו את עצימות המערכה לכדי מלחמה של ממש, שהיתה ארוכה, עתירת נפגעים וכושלת. הגנרל מקמאסטר גם האשים בספרו את המטות המשולבים דאז על שהזניחו את חובתם להבהיר את המשמעויות וההשלכות לדרג המדיני, ועל שלא לקחו חלק של ממש בשיח המתחייב בין הדרג המדיני לצבאי.

הקבינט התעשת, עכשיו שייקח אחריות

השבוע התעשת הקבינט והחליט להחזיר סמכות זו לידיו ולתקן את החוק בחזרה לנוסח המקורי, לפיו תידרש הצבעה של מחצית מחברי הקבינט בכדי להכריז על מלחמה או בכדי לאשר פעולה שכתוצאה ממנה עשויה לפרוץ מלחמה (הפצצת כור גרעיני בסוריה, למשל). נראה כי עיקר כוחו של החוק החדש יהיה בחיזוק רכיב האחריותיות (accountability) של השרים בקבינט, שכן הוא יסדיר באופן ברור את מעמדו של הקבינט כגוף בעל סמכות החלטה וביצוע, מעין ממשלה קטנה בחירום. מרגע שהוסדר מעמדו וסמכויותיו בחוק, לא יוכלו עוד השרים החברים בו להתחמק מאחריות בטענה שלא היו בקיאים בסוגיות השונות, דוגמת היקף איום המנהרות במבצע "צוק איתן". תפקידם ואחריותם – לדעת. שרים אינם מחלקים לגופים השונים עצות מיניסטריאליות, כהגדרת שר הביטחון דיין ב-73'. הם מנחים לפעולה.

בהיסטוריה של מלחמות ישראל זכורים שרים שהיתממו, התחמקו והפגינו יכולת אתלטית מרשימה במטרה להימנע מקבלת אחריות פורמלית למהלכים. היו אף כאלה שהצביעו בניגוד לדעתם. הם חשבו שיש לפעול בכיוון אחד ואילו הצבא, וראש הממשלה הציעו חלופה אחרת. ובסוף, בהצבעה? נו, באמת.

מופז כרמטכ"ל באינתיפאדה השנייה, (צילום: דו"צ).

כך למשל שר התחבורה שאול מופז, רמטכ"ל מוצלח שגם היה שר ביטחון טוב, הציע בשלהי מלחמת לבנון השנייה לראש הממשלה אהוד אולמרט רעיון למהלך מתמרן חלופי, מוגבל בהיקפו, לזה שהציע הצבא, שכלל ארבע אוגדות, שינועו מקו הגבול צפונה. מופז, שלחם בלבנון כמפקד חטיבה מרחבית בשל"ג, כמח"ט הצנחנים בפעולת מיידון ומפקד אוגדת הגליל, והכיר את המרחב ככף ידו טען אז שבקבועי הזמן האלה המהלך לא ישיג את יעדיו ושמוטב לפעול באופן שונה. הוא שרטט לרה"מ מהלך שאפתני פחות, שהכיר במגבלות הזמן והמרחב וכלל גם פחות כוחות, והיה בו פוטנציאל להבאת הישג של ממש. הרעיון היה להניע את הכוחות מערבה מבלי לפעול כנגד המרחב הסמוך לגבול, ובמקביל להטיס כוחות צפונה, כך שישלטו על קו נהר הליטני ממזרח למערב, עד פאתי העיר צור. כך, באבחה מהירה אחת, ינתק צה"ל את כוחות החזבאללה ויימנע מהם נסיגה צפונה ותגבורות. אולמרט חשב שזה יכול לעבוד. וכך גם שרים נוספים.

אפשר להתווכח אם הרעיון הזה, שמעולם לא הבשיל לכדי תכנית של ממש, היה ישים, אבל הרמטכ"ל דאז, חלוץ, ושר הביטחון דאז, פרץ, לא טרחו להתווכח עם הרעיון של מופז ברמה עניינית ונתלו בטענה הפורמלית שרק הצבא מוסמך להציע תכניות. הגדיל לעשות הרמטכ"ל וטען שהרעיון של מופז מגולם למעשה בתכנית שצה"ל הניח לפני הקבינט, אף שלא כך היה. ומופז? לאור טענת הרמטכ"ל השיב שאם כך זה בסדר והוא "בעד המלצת צה"ל". כך אושרה תכנית שראש הממשלה אולמרט לא אהב והשר עם הניסיון הצבאי הרב ביותר בקבינט בכלל התנגד לה. 

מימין: יגאל אלון ויצחק רבין במבצע חורב במלחמת העצמאות, 1949, (מקור: ויקיפדיה).

זה לא חייב להיות כך. במלחמת יום הכיפורים נדרש הקבינט לאשר את מבצע צליחת תעלת סואץ. היה זה מבצע עתיר סיכונים שבבסיסו צליחת אוגדה בפיקוד אריק שרון את התעלה בתפר שבין שתי ארמיות מצריות והקמת ראש גשר בגדה המערבית שלה. במידה ויצליח, יהווה המבצע שלב ראשון בתכנית לכיתור הארמייה השלישית. במקרה וייכשל ינותקו הכוחות הצולחים, חטיבת צנחנים וכוח שריון, וצה"ל עלול להפסיד במערכה בחזית הדרום. למרות שנאמר לו שכלל הפיקוד הפיקוד הבכיר של צה"ל, בראשות הרמטכ"ל דוד אלעזר, מפקד החזית חיים בר-לב וסגן הרמטכ"ל טל, הטיל שר החינוך יגאל אלון ספק בכדאיות המהלך. בתום הדיון הודיע אלון, שהיה מפקד הפלמ"ח ופיקד במלחמת העצמאות על חזית הדרום, כי אינו בקי דיו בסוגיה בכדי להיות משוכנע בהצלחתה כפי שהיה הרמטכ"ל אלעזר, ועל כן אמר, "לא אצביע בעד או נגד, אלא אקום ואסע לסיני כדי ללמוד על המצב מכלי ראשון". אלון נסע לפיקוד הדרום בסיני, נכח בקבוצות הפקודות העיקריות שהתקיימו והשתכנע בכך שהמהלך אפשרי. בישיבת הממשלה הצביע בעד הצליחה, מהלך שבדיעבד הביא להכרעת הצבא המצרי ונחשב לאחד הניצחונות הגדולים של צה"ל. 

הסיפור כאן הוא לא על תמרון יבשתי מוצלח אלא על שר שמימש את אחריותו עד תום וסירב להיות חותמת גומי. החוק, לאחר שיבוטל הסעיף המקנה לרה"מ את היכולת להכריז מלחמה כמעט לבדו, יעביר באופן פורמלי את הכדור למי שממילא מחזיק בו כיום – הקבינט המדיני ביטחוני. בתקופה שבה ישנה מתיחות גבוהה בצפון ובדרום (שתמונת מטוס ה-F-35 של חיל האוויר מעל ביירות לא תרמה להפחתתה), וכשסיום שלטון אבו מאזן בגדה המערבית נראה לעין, ואתו האפשרות של פריצת סבב אלים גם באיו"ש, מוטב שיפנימו שעם הסמכות באה גם האחריות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 24.04.2018)

 

מודעות פרסומת

חשיפה: ישראל תקפה כור גרעיני סורי ב-2007. אה, רגע בעצם כולם כבר יודעים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחר 11 שנים הצנזורה אישרה לחשוף את תקיפת חיל האוויר להשמדת הכור הגרעיני בסוריה. המבצע אמנם היה דרמטי, מהסוג שישראל אוהבת אודות "בחורינו המצוינים", אבל חשיפה של ממש לא היתה כאן. תהליך קבלת ההחלטות היה כמעט מושלם, אך ברשות הקברניטים היה זמן רב. כשפורצת מלחמה לרוב אין די זמן, ואותו קונים מראש.

קורי עכביש - סיפורה של מלחמת לבנון השנייה / עמוס הראל

ספרם של הראל ויששכרוף חשף לראשונה את עצם התקיפה בלי המילים "על-פי פרסומים זרים", (מקור: סימניה).

הפרק החותם את ספרם של עמוס הראל ואבי יששכרוף אודות מלחמת לבנון השנייה, "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008), נפתח כך: "ב-6 בספטמבר 2007, לפנות בוקר, תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר יעד מסתורי בצפון מזרח סוריה. פרטי הפרשה עדיין נתונים תחת איפול כבד שהטילה הצנזורה הצבאית בישראל. מפרסומים בכלי התקשורת האמריקנים עולה כי היעד שהופצץ, באזור דיר א-זור, היה מתקן גרעיני שהקימה בחשאי צפון קוריאה עבור המשטר בדמשק. התקיפה הסתיימה בהצלחה והמתקן הושמד" (עמוד 499). לכאורה, במיוחד לאור חשיפת הפרשה, אין כאן חשיפה של ממש. אבל חדי-העין ישימו לב כי אף שאז, שנה לאחר התקיפה, סירבה הצנזורה הצבאית לאשר מה תקפו מטוסי חיל האוויר, הרי שעצם התקיפה אינה מוטלת בספק בתיאור הנ"ל ואינה מחוברת לשילוש הקדוש להכחשה בישראל – "על-פי פרסומים זרים". העובדה שבכך למעשה אישררו את עצם התקיפה חמקה מהם אז.

והנה לאחר 11 שנים הוחלט להסיר את הלוט. הסיבה נעוצה, ככל הנראה, ברצונם של בכירי הדרג המדיני-ביטחוני דאז, ובראשם שני האהודים (ברק ואולמרט) ויתכן שגם כמה קצינים בכירים שלהם אספרציות פוליטיות, בקרדיט על ההישג, שאכן היה משמעותי מאוד. "להצלחה אבות רבים", אמר פעם הנשיא האמריקני ג'ון קנדי, ובמקרה זה הקרדיט מגיע לרבים מאוד ובהם מפקד חיל האוויר אליעזר שקדי, לראש המוסד דאז מאיר דגן ז"ל, לרמטכ"ל אשכנזי ובראש ובראשונה לראש הממשלה אולמרט. "כובד האחריות הסופית, ועימה מירב הקרדיט, הוא על כתפיו של ראש הממשלה. גם את זה ההיסטוריה תזכור לאולמרט – ולטובה", כתב ח"כ עפר שלח בעמוד הפייסבוק שלו .

מנגד, אף שהאירוע היה דרמטי ושהתהליך שניהל הדרג המדיני-ביטחוני הבכיר היה כמעט "לפי הספר", החשיפה בעיקר הצמידה שמות ופנים לציטוטים ותיאורים שפורסמו כבר בעבר בשורה ארוכה-ארוכה של תחקירים. כמו תמיד במבצעים מסוג זה לא מעט פרטים מבצעיים יוותרו תחת מעטה סודיות וטוב שכך. החדשה האמיתית היחידה היא שלאחר מה שתיאר בשעתו האלוף (מיל') אמיר אשל כמספר תלת ספרתי של תקיפות חשאיות שביצעה ישראל בחזית הצפון במהלך כהונת הרמטכ"לים גנץ ואיזנקוט, אין בחשיפת תקיפה, ואפילו תהיה זו השמדת כור גרעיני, בכדי לדרדר את המצב בצפון לכדי מלחמה של ממש.

החשש שמדינת אויב תשיג נשק גרעיני 

הרמטכ"ל אשכנזי בתרגיל ברמת הגולן, (צילום: דו"צ).

המניע לתקיפה היה ברור. חשש מוחשי בישראל ששליט סוריה, הנשיא אסד, יצטייד ביכולת גרעינית, על סף דלתה כמו גם ההבנה שאיש לא יעשה עבורה את המלאכה. מרכיב נוסף שנכנס לשיקולי מקבלי ההחלטות היה מצב המוכנות של הצבא. התקיפה, כפי שזכור לכל מי ששירת בצה"ל במלחמת לבנון השנייה, התרחשה כשברקע עסק צה"ל במלאכת השיקום והחזרתו לכשירות ("אימון הקמה", כפי שקרא לזה בשעתו האלוף אורי שגיא). בעקבות הכשלים שהתגלו במלחמה ההיא היו כאלה בצה"ל שנזכרו בביטוי "הצבא החלול", שתיאר את הצבא האמריקני השבור והמובס בימים שלאחר מלחמת וייטנאם.

הראל ויששכרוף כתבו בספר ש"האיש שהופקד על מלאכת התיקון נשמע, בשבועות שקדמו למינויו בפברואר 2007, מוטרד למדי. בשיחות שניהל גבי אשכנזי עם חברים ויועצים באותה תקופה, הביע דאגה ממה שהספיק ללמוד על מצב הצבא. עם כניסתו לתפקיד, המיר הרמטכ"ל החדש את חששותיו בעשייה אינטנסיבית. צבא, אמר אשכנזי לקציניו, צריך לעולם לפעול באחד משני מצבים: מלחמה, או הכנות למלחמה. אם תפרוץ מלחמה במשמרת שלי, המטרה הראשונה היא שבסיומה לא יהיה הפעם לאיש ספק שישראל ניצחה בה" (עמוד 478). אשכנזי, יוצא גולני (שם היה חביבו של המח"ט, אורי שגיא ששימש גם כיועצו כשמונה לרמטכ"ל), מצא עצמו בנעליו של הרמטכ"ל רפאל איתן ב-81' בעת שצה"ל תקף את הכור בעיראק. בראיון שנתן לאתר "Ynet" אמר אשכנזי כי לתפיסתו נשק גרעיני ברשות סוריה הוא דבר "שישראל לא יכולה לחיות איתו". מה גם שבניגוד לעיראק, לסוריה גבול משותף עם ישראל וארסנל טילי קרקע-קרקע גדול. עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל הגדיר את הטיפול באיום "כסדר העדיפות העליון והראשון של צה"ל. ברור היה שאנחנו צריכים להרוג את הכור הזה, אבל ההגדרה שלי היתה להרוג את הכור בלי להידרדר למלחמה, אבל אם נידרדר למלחמה – להיות מסוגלים לנצח אותה". ההכנות ארכו כחצי שנה ובמהלכן נערך צה"ל לתרחיש הקיצון שבמסגרתו תוביל התקיפה לכדי מלחמה. עם זאת, הנחת העבודה של צה"ל היתה שאם תימנע ישראל מלקחת אחריות ומהשפלת הנשיא הסורי בסיבוב הניצחון של בכיריה, המבצע לא יביא לפרוץ עימות צבאי עם סוריה.

מטוסי חיל האוויר, ביצעו את התקיפה כפי שתוכננה, (צילום: דו"צ).

התקיפה עצמה התרחשה בהתאם לתכנית. בהרצאה שנשא בשעתו אודות מבצע אנטבה ציין האלוף (מיל') שגיא שבמבצע מיוחד, אלא אם מתרחשת תקלה, מתרחש בדיוק מה שצפינו שיקרה. וכך אירע גם הפעם. גם ההערכה שמלחמה לא תפרוץ התממשה. אסד בחר שלא להגיב. יתכן ורצה להימנע מתשומת הלב של הקהיליה הבינלאומית ומחקירה של ממש בנושא מצד הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). הראל וישככרוף הצביעו בספר על סיבה מהותית יותר. נראה שהגורם העיקרי שעמד מאחורי החלטתו של הנשיא הסורי להבליג "נוגע להמחשה הדרמטית שקיבל ביחס לפער האמיתי בין עוצמתו של צה"ל ליכולתו של צבא סוריה. ייתכן שאסד הסיק מהתקיפה, שנגד צבא שיוחס לו מבצע כה מסובך (שילוב יעיל של מודיעין ומבצעים, התחמקות בלא פגע ממערך הנ"מ הסורי) אין לסוריה יכולת התמודדות אמיתית. ברקע עמדו לקחים נוספים מהמלחמה: אחד מהם קשור ב"ליל הפאג'רים" – התקיפה האווירית המוצלחת של הרקטות הבינוניות שבידי חיזבאללה ב-13 ביולי לפנות בוקר. אם חיל האוויר וקהילת המודיעין הישראלית מסוגלים לאגור מידע כה אפקטיבי על מערך חשאי של הארגון ולהשמיד את רובו במהלומה אחת – האם לא יוכלו לפעול ביעילות דומה גם כנגד הטילים של גוף מסודר יותר (וגדול לאין שיעור) כמו צבא סוריה? גם היכולת של צה"ל להפעיל כוחות מיוחדים בנקודות רגישות בעורף האויב צריכה להטריד את הסורים. במטכ"ל משוכנעים כי אסד ידע לתרגם ל"סורית" את המשמעויות" (עמודים 501-500).

קוד השתיקה לא חל על כולם

אגב, לא כולם צייתו לקוד השתיקה. לאחרונה פרסם העיתונאי בן כספית ביוגרפיה מרתקת אודות ראש הממשלה הנוכחי. הספר, "נתניהו" (ידיעות ספרים, 2017), נקרא כסיפור מתח אף שלעתים נופל לאי-דיוקים. כך למשל, במלחמת ההתשה, בעת שנתניהו שירת כלוחם בסיירת מטכ"ל, הוא השתתף בפשיטה מעבר לתעלת סואץ שהשתבשה, "בפיקודו של מפקד הסיירת עמירם לוין" (עמוד 35). לוין אמנם פיקד על הכוח, במה שהיה אמנם אחד מבין עשרות פשיטות שעליהן פיקד, אך על הסיירת כולה פיקד רק כעשור לאחר מכן.

הביוגרפיה אודות ראש הממשלה נתניהו היא מסמך מקיף ומרתק, (מקור: סימניה).

מנגד, כשזה מגיע לעיקר את הספר קשה להניח מן היד. בין היתר מתואר שם כיצד מספר ימים לאחר התקיפה, נתן בנימין נתניהו, אז ראש האופוזיציה, ריאיון לחיים יבין ב"מבט" בערוץ הראשון, במהלכו נשאל האם ידוע לו משהו אודות הפעולה בסוריה. כספית כתב כי "נתניהו השיב ברצון ובפירוט. "הייתי שותף מהרגע הראשון", התפאר. "בירכתי את אולמרט באופן אישי. כשראש ממשלה נוקט פעולות חיוניות לביטחון המדינה, אני תומך ומגבה. בענייני ביטחון אין קואליציה או אופוזיציה"." (עמוד 204). בלשכת ראש הממשלה אולמרט, מיותר לציין, כמעט מרטו את שערות ראשם מרוב כעס. כספית אף כתב שראש הממשלה אולמרט רצה תחילה לשטוף את נתניהו אך בחר, בדומה לאסד לאחר התקיפה, להבליג מחשש ששיחה כזו עלולה לדלוף לשירותי ביון זרים ולדמשק ותתקבל כלקיחת אחריות רשמית. אולמרט החליט שהסיכון לא שווה את זה. מאז, כאמור, היה זה נתניהו שאישר תקיפות עלומות רבות בחזית הצפונית. מיותר לציין שעל רובן נמנעה ישראל הרשמית מלקחת אחריות. 

"בחורינו המצוינים"

המבצע מציג את ישראל כפי שהיא – על אזרחיה, מנהיגיה וגם אוהדיה בעולם – אוהבת להצטייר. נוכח איום קיומי מקבלים מנהיגיה החלטה נחושה ומגבשים מדיניות מקיפה בכדי להתמודד עם האיום, מפקדינו ו"בחורינו המצוינים" מוציאים לפועל תקיפה שמסירה את האיום. אין פגיעה בבלתי-מעורבים, אין חשש לפלילים. בקיצור החומר שממנו עשויים סרטי קולנוע. באתר צה"ל הקדישו למבצע סיקור ניכר והעלו מספר ראיונות עם בכירים בצבא אז והיום שתיארו את המבצע מנקודת ראותם. ראש מחלקת המבצעים בחיל האוויר דאז ומפקד חיל האוויר דהיום, האלוף עמיקם נורקין, ביקש משומעיו לתאר לעצמם "שהיום היה כור גרעיני בסוריה – לאיזה מצב היינו מגיעים. ולכן בראייה היסטורית אני חושב שההחלטה של מדינת ישראל לפעול ולהשמיד את הכור היא אחת ההחלטות החשובות ביותר שבוצעו כאן בשבעים שנים האחרונות". ראש אגף המבצעים דאז, האלוף (מיל') טל רוסו ציין כי לתפיסתו "האירוע של 'מחוץ לקופסה' זה בעיני אירוע דוגמה ומופת בתהליך, באירועים המקדימים, באירוע המרכזי ובאירועים האוחריים". לרוסו, יוצא יחידת שלדג שפיקד במלחמת לבנון השנייה על מפקדה מאולתרת למבצעים מיוחדים, יש קילומטראז' שעושה אותו לבעל סמכות בנושא.

הרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט, מונה כחודש לאחר המלחמה ב-2006 לאלוף פיקוד צפון והפך לשותף סוד לתכנונים. בסרטון שעלה לאתר צה"ל תיאר כיצד כינס בצריפין, יום לפני התקיפה בקיץ 2007, את סגל המפקדים הבכיר של הפיקוד והציג בפניהם את "תמונת המודיעין באופן כללי. אני לא נותן להם בדיוק את הפרטים של היעד ושל מהותו אבל אני אומר שהולכת להיות תקיפה משמעותית מאוד במהלך ה-24–48 השעות הקרובות, אירוע שבסבירות נמוכה יכול להוביל גם למלחמה. נמוכה מבחינתי גם אם זה 15 או 20 אחוז זה המון. ואמרתי להם שהעיקרון פה הוא הפתעה על חשבון מוכנות, ולכן לא עושים כלום, חוץ מפתיחת מפקדת פיקוד שפתחנו אותה בסמוך לתקיפה".

מפקד חיל האוויר, האלוף נורקין, תיאר את התקיפה כ"אחת ההחלטות החשובות ביותר שבוצעו כאן בשבעים שנים האחרונות", (צילום: דו"צ).

האירוע היה, ככל הנראה, הנקודה בה ישראל היתה קרובה ביותר למלחמה בצפון מאז המלחמה בקיץ 2006 ועד ליום הקרב שאירע לאחרונה בין ישראל סוריה, במהלכו הופל מטוס קרב מסוג F-16 והושמדו סוללות נ"מ וכן מטרות איראניות בסוריה. מה שהפך את הטיפול בכור הגרעיני הסורי למרשים היה התהליך המקיף שנוהל, שכלל דיוני עומק שבהם נותחו המשמעויות, תהליכי נוהל קרב ובניין כוח ארוכים וסדורים ושילוב זרועות וגופים מיטבי. כל אלו יכולים להתקיים, וככל הנראה מתקיימים, כשזה נוגע לאיומים שזוהו מראש ויש למערכת הביטחון ולמדינה די זמן להיערך ולטפל בהם. לעומת זאת, באירועים שמסלימים לכדי מלחמה, דוגמת חטיפת חיילים על הגבול או פיגוע קשה בלב גוש דן, הרי שזמן הופך למצרך מבוקש וחסר ("בקשו ממני הכול, רק לא זמן", נהג נפוליאון לומר לקציניו ולא בכדי). מה שלא הוכן מראש איננו. את הזמן במקרים כאלו קונים מראש. בדיוני עומק בקבינט, בתרגילים ואימונים בצבא ובמהלכים דיפלומטיים לקניית אשראי מדיני שנעשו קודם לכן.

לדברי הרמטכ"ל איזנקוט, המסר המרכזי שיש לקחת מתקיפת הכור בסוריה הוא שצה"ל צריך "להימצא במוכנות גבוהה מאוד להסלמה עד כדי מלחמה כציווי עליון לצבא. וההבנה שהייתה בעבר שיש "זמן יקר" שהצבא ישלים פערים, אני חושב שזה לא קיים בשכונה שאנחנו חיים בה, והזמן פועל עבור מי שיודע להשתמש בו נכון, ולהשתמש בו נכון זה להיות בכשירות גבוהה מאוד לאמן את הכוחות, לבנות את המפקדים נכון למצב של מלחמה". נוכח המצב המסלים בהדרגה ברצועת עזה והסלמה אפשרית בצפון, מוטב לקנות את הזמן מראש ולהתכונן. הנשיא קנדי, כאמור, תיאר את ההצלחה כילדה שלה אבות רבים, אבל "הכישלון יתום". מוטב שנעסוק בקרב על הקרדיט מאשר בוועדת החקירה הבאה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.03.2018)

גלעד שליט הוא לא גיבור, אבל למה ציפיתם – לטרומפלדור?\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע בתחקיר "המקור" אודות חטיפת גלעד שליט האשים ראש הממשלה לשעבר, אולמרט, את שליט שהתמסר לשוביו. מדובר בדרישה לא הוגנת מלוחם להתמודד עם מצב שמעולם לא הוכשר אליו. האשמה שהיא כולה בריחה מאחריות.

"החוטפים כבר כמעט הסתלקו, אלא שאז צץ מישהו מהטנק ואמר 'רגע, רגע'. אני יודע אם לקרוא לזה חטיפה? אני יודע… היתה חטיפה, היתה התמסרות. היה שם דבר מוזר", כך תיאר ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, את נפילת גלעד שליט בשבי החמאס בראיון לתכנית "המקור". הטענה הזו כשלעצמה היא מקוממת. נכון, מבחינה ערכית, ראוי לחנך לוחמים לגלות לוחמנות ונחישות בשדה הקרב. אבל בהפניית האשמה כלפי שליט כי "הלך כצאן לשבי", יש בבחינת התקרנפות. חיילי השריון עוברים הכשרה בת חצי שנה של הכשרה, שעיקרה הפיכת החיילים מפרטים בודדים לצוות לחימה בן ארבעה אנשים שמפעיל רכב קרבי משוריין (רק"מ) ובעל עוצמת אש גדולה מאוד. והנה, כשחוליית החמאס מפתיעה את צוות הטנק בשחר של ה-25 ביוני 2006, מצא עצמו שליט בסיטואציה שלא הוכשר אליה כלל. שאר חבריו נהרגו או נפצעו והוא עצמו נפצע, ללא יכולת להפעיל את הכלי שעליו הוכשר.

rambo

שליט הוא לא רמבו, ובטח לא לוחם קומנדו, (מקור: ויקפדיה).

אז נכון, שליט אינו צביקה גרינגולד שלחם כקצין שריון במלחמת יום הכיפורים ("כוח צביקה") ועוטר על גבורתו. אבל הוא גם לא לוחם ביחידת עילית. בשנת 1997, במהלך מבצע "שירת הצפצפה" – פשיטה של שייטת 13 בעומק לבנון (מוכר יותר בציבור הרחב כאסון השייטת), נפגעו רוב לוחמי הכוח משורת פיצוצים, זמן קצר לאחר שעלו לחוף. קשר הכוח, סער, שהיה הלוחם היחיד שלא נפגע תפקד באירוע ממש כפי שציפו ממנו: לחם במחבלים, הזעיק את כוח החילוץ ועשה כמיטב יכולתו לסייע לפצועים. לאחר שעות ארוכות של לחימה, חולצו הפצועים וההרוגים, ובהם מפקדו סא"ל יוסי קורקין, כשמאחור נותרה גופת לוחם השייטת איתמר איליה. האימונים והמשאבים שהושקעו בסער השתלמו. אבל מסלול בשייטת אורך כשנתיים והכשרת הלוחם הבודד היא חלק ניכר ממנו.

הכוחות המיוחדים הם לא כל-יכולים

download-3

אסופת מאמרים על לוחמה בטרור (מקור: סימניה).

במאמר שפורסם בספר "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח" (הוצאת מעריב, 1987) נכתב כי גם כאשר פעולה לחילוץ בני הערובה\ שבויים אינה אפשרית "חייבות הממשלות להתמיד בסירובן להיכנע. בראש ובראשונה, זוהי חובתן המוסרית לכלל הציבור, שהרי רק על-ידי סירוב תקיף כזה יכולות הן לצמצם את המקרים שבהם ייהפכו אזרחים נוספים לבני-ערובה בעתיד" (עמוד 234). עורך הספר וכותב המאמר המדובר הוא בנימין נתניהו, אז שגריר ישראל באו"ם. בהמשך המאמר כותב נתניהו כי "החיילים, שיידרשו להילחם בטרוריסטים, יוצרכו לגלות תעוזה צבאית. בדרך כלל נמנים חיילים אלה על יחידות מיוחדות, שהוקמו לצורך משימות אלו. במידה רבה מסורה בידם ההחלטה אם לצאת או לא לצאת למבצע, שהממשלה שוקלת אותו. בצה"ל, למשל, כמעט לא קרה הדבר, שההנהגה המדינית תכתיב ליחידות הנבחרות את היציאה למבצעים מיוחדים. בדרך-כלל מפקדי-היחידות נשאלים: כלום ניתן הדבר לביצוע? כלום סבורים אתם, שתוכלו לעשותו? אם המפקדים אומרים, שאין הביצוע אפשרי, או אם הם מטילים ספק בדבר, העניין מסתיים בזה. הממשלה מבטלת את המבצע. כך היה באנטבה ובפעולות רבות אחרות" (עמודים 251-252).

נתניהו בימיו כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל.

נתניהו בימיו כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל (מקור: Wikicommons/ GPO).

נתניהו, שכעדותו בספר, "שירת ביחידה מובחרת בצה"ל" (עמוד 268), יודע על מה הוא מדבר. כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל השתתף בפעולת ההשתלטות על מטוס סבנה החטוף. הכוחות המיוחדים של צה"ל, כפי שציין נתניהו בצדק, אינם כל-יכולים, אף שהם דוחקים את הרף כל העת ופועלים, באמת, על גבול הבלתי אפשרי. במהלך האינתיפאדה השנייה, למשל, נשאל מפקד סיירת מטכ"ל דאז, הרצי הלוי, האם ביכולתו לבצע פעולה רגישה בעלת השלכות אסטרטגיות. למרות הפצרות הממונים עליו סירב הלוי להתחייב כי הפעולה ניתנת לביצוע במגבלות שהטילו ראש הממשלה ושר הביטחון, וזו לא בוצעה.

וקסמן, כפי ששצילמו חופיו בווידאו, (מקור: ויקיפדיה).

וקסמן, כפי ששצילמו חופיו בווידאו, (מקור: ויקיפדיה).

שליט שהה כחמש שנים בשבי. על פי הפרסומים בתקשורת נראה כי מדינת ישראל לא עשתה את כל המאמצים האפשריים בכדי לזרז את שחרורו. שלא כמו במקרים קודמים (חטיפת הקצינים הסורים ב-72', השייח' עובייד ב-89' ומוסטפא דיראני ב-94') לא נעשה מאמץ של ממש להשגת קלפי מיקוח. ב-2008 נעשה מאמץ אחד שכזה, מבצע שמטרתו לחטוף את מפקד הזרוע הצבאית של חמאס דאז, אחמד ג'עברי, מלב רצועת עזה. על המבצע, שאישרו באישור הרמטכ"ל אשכנזי, שר הביטחון ברק וראש הממשלה אולמרט, פיקד האלוף יואב גלנט. לוחמי יחידת עילית ארבו לג'עברי, אולם הלה סטה ממסלול הנסיעה המתוכנן והכוח שב ארצה בידיים ריקות (ג'עברי נהרג בתקיפה אווירית שפתחה את מבצע "עמוד ענן"). גם במהלך מבצע "עופרת יצוקה" נמנע צה"ל מלנסות לחלצו, אם כי ניסיון שכזה היה עתיר סיכונים. גם שהתנאים לפעולה שכזו היו כמעט אופטימליים, כפי שאירע בניסיון לחלץ את החייל החטוף נחשון וקסמן על-ידי כוח סיירת מטכ"ל, נותרו סיכויי ההצלחה נמוכים. למרות שצה"ל נהנה אז משליטה מלאה בשטח וכוח ההשתלטות נדרש להתגבר רק על המחבלים שהתבצרו בבית בכפר ביר-נבאלא, בפעולה נהרגו קצין הסיירת, ניר פורז, בן הערובה וקסמן ומספר לוחמים נפצעו. מבצע לחילוץ שליט, לו היה יוצא לדרך, היה כולל בתוכו לחימה עיקשת אל היעד, בתוכו ובחזרה לישראל. גם אז, לא ניתן היה להבטיח, שהתוצאה תהיה שונה. להיפך.

תבקרו את העסקה לא את החייל השבוי

(מקור: ויקיפדיה).

שליט וראש הממשלהנתניהו לאחר שחרורו מן השבי, (מקור: ויקיפדיה).

שחרורו של שליט הושג לבסוף בעסקת חילופי שבויים, במסגרתה שוחררו כאלף אסירים פלשתינאים שהורשעו במעורבות בפעולות טרור. למרות מה שכתב במאמרו היה זה נתניהו שעמד בראש ממשלת ישראל שקייימה משא ומתן עם החמאס ואישרה את מתווה העסקה. כשבוחנים את מתווה העסקה זוכרים בעיקר את מספר המחבלים ששוחררו, אלף, בעבור חייל אחד. אבל מנגד יש לזכור כי החמאס נאלץ לוותר על דרישתו לשחרור בכירי האסירים ובהם מרוואן ברגותי ואברהים חאמד. כצפוי העסקה זכתה לביקורת קשה בחלקים בציבור הישראלי שראו בה כניעה לטרור. אחרים, וכותב שורות אלה בתוכם, חשבו שחמש שנים הן זמן מספיק למיצוי מנופי לחץ, פעולות חילוץ וכיוצא בזה, והגיע הזמן "לשלם את הקנס" ולממש את מחויבות המדינה לחייל שפעל בשירותה.

אפשר להתווכח על העסקה שהושגה, בזכותה שוחרר גלעד שליט מן השבי. מותר לטעון שהמחיר ששולם היה מופרז, ושהוא הבהיר למחבלים שפיגועי חטיפה משתלמים. אבל אסור לבוא בטענות לחייל על כך שלא הצליח להתמודד עם אירוע החטיפה מבלי שהוכשר לכך. לדרוש רמת לוחמנות כזו מ"שריונר" זה לא מציאותי ולא הגון. הפניית האצבע המאשימה כלפי שליט מסיטה את האחריות ממי שבאמת צריך לשאת בה – הגופים שכשלו בסיכול החטיפה ובחילוצו באמצעות פעולה צבאית או מנופי לחץ.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.11.2016)

מלחמת הגרסאות השנייה\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

תכנית התחקירים "המקור" שידרה ראיון משולש עם קברניטי מלחמת לבנון השנייה: אולמרט, פרץ וחלוץ. אולם השלושה, במקום לקחת אחריות על מחדלי המלחמה עסקו בעיקר בהטחת אשמה באחרים וב"סידור העבר ברוורס".

אתמול שודר בערוץ 10 חלקו הראשון של תחקיר "המקור" על מלחמת לבנון השנייה במהלכו הציגו שלושת קברניטי המלחמה, אולמרט, פרץ וחלוץ, את גרסתם לאירועים. במבט מן הצד ניכר כי מדינת ישראל נכנסה למלחמה כשהיא מתעלמת מכל הכללים של "דוקטרינת פאואל" (שניסח בשעתו הרמטכ"ל האמריקני קולין פאואל). למלחמה, טען קולין פאואל, יש לצאת רק כאשר היעדים מוגרים היטב וכשאינטרס חיוני למדינה בסכנה. זאת לאחר מיצוי אפשרויות אחרות ותוך גיוס לגיטימציה פנימית ומן הקהילה הבינלאומית. אולם חשוב לא פחות מכך יש לתכנן "אסטרטגיית יציאה". לאחר שסוגיות אלו טופלו יש לצאת למערכה קצרה ככל האפשר. טוב, אז זה לא קרה.

כוח צה

כוח צה"ל במלחמת לבנון השנייה.

יותר מזה, פרץ בתכנית אף אומר בגלוי שצה"ל אפילו לא הבין כי הוא מצוי במלחמה. יש בכך לא מעט אמת. למרות כל החוסרים, הכשירות הנמוכה של היחידות והיעדר הכשרה מתאימה למפקדי הכוחות היה צה"ל אמור לתת ביצוע טוב יותר אל מול חזבאללה. השלושה קיבלו החלטה חפוזה לצאת למלחמה (אף שמסיבות מוצדקות), נמנעו מלהבין את משמעויותיה והובילו למערכה מהוססת, ממושכת שהתנהלה כמו בשיר: "צעד קדימה, שניים אחורה, סקובידו". במקום להודות בכך ולקחת אחריות על המשגים (אחריות להישגים הם לוקחים גם לוקחים) נשמעים דברי השלישייה כניסיון "לסדר את העבר ברוורס".

צבא היבשה לא יכול או לא רוצה?

חלק מטענותיו של רא"ל במיל' דני חלוץ בתכנית אינן חדשות והן מופיעות בספר "בגובה העיניים". להגנתו הוא מביא ציטוט מפי ראש אגף המבצעים דאז, גדי איזנקוט בדבר אי-מילוי פקודות בצבא היבשה (בניגוד לאופן שבו הדברים נעשים בחיל האוויר). המשמעות ברורה – חלוץ נתן את הפקודות הנכונות אבל הצבא הירוק מיסמס אותן. אילו רק היו הדברים כה פשוטים. חלוץ ממשיך וטוען בתכנית כי כשירותו הנמוכה של צבא היבשה היא הגורם לעיכוב הממושך בפתיחת המערכה הקרקעית, וכי עוד מימי ממשל רבין בשנות ה-90 נמנעו בשל כך בכירי הדרג המדיני והצבאי מהפעלה משמעותית של התמרון היבשתי. כך מנמק חלוץ את בחירתו לנהל את המלחמה כמערכה אווירית בעיקרה ואת התעלמותו מן ההמלצות של ותיקי לבנון ובהם קפלינסקי ואיזנקוט (יוצאי חטיבת גולני) וגנץ (יוצא הצנחנים), לגייס מילואים בפרוץ המלחמה ולהכינם למהלך קרקעי. אלו גיוסו לבסוף מאוחר והכנסתם ללחימה היתה מלווה בטעויות רבות.

הדברים אינם מתיישבים עם העובדה כי ב-2002 ביצע צה"ל תמרון קרקעי רחב ומוצלח בערי הגדה ולאחריו שורת פשיטות של צוותי קרב חטיבתיים ואוגדתיים בגדה המערבית וברצועת עזה. כל אלו בהצלחה רבה. הרי מדובר, כפי שציין לאחר המלחמה רא"ל במיל' יעלון, באותו הצבא. מה גם שלאחר חטיפת גלעד שליט ביצע צה"ל בהובלת אלוף הפיקוד יואב גלנט ומפקד האוגדה אביב כוכבי את מבצע "גשמי קיץ" – שני צוותי קרב חטיבתיים (גבעתי וגולני) ברצועת עזה הרגו כ-300 פעילי חמאס ועוד כמאה אזרחים. אמת, צה"ל, כהגדרת הפרשן המנוח זאב שיף, התקלקל בשטחים. לחץ הפעילות השוטפת במלחמת ההתשה הממושכת (המכונה משום מה "האינתיפאדה השנייה") הביא לירידה ניכרת במוכנותו של הצבא הסדיר למלחמה, שלא לדבר על צבא המילואים שהפך חלול. אמנם, חזבאללה הוכיח במלחמה כי רמת הלחימה של פעיליו גבוהה בהרבה מזו של פעילי ארגוני הטרור וההתנגדות הפלסטינים, אולם הכשירות הנמוכה ואיכות הלחימה של חזבאללה הם לא יותר מתירוץ להפעלת צה"ל במלחמת לבנון השנייה באופן מהוסס, מוגבל וכושל.

מדגם מייצג לכך היא הפשיטה שביצע גדוד 931 של הנח"ל על הכפר חול'א שתועדה בכתבתו של איתי אנגל. הגדוד ספג מעט נפגעים וביצע "אחורה פנה". הח"כ עפר שלח העיד כי כשצפה בכתבה לא ראה בה גבורת לוחמים אלא "כוח שלא ביצע את המשימה שלו." ניהול המערכה הקרקעית כאקט סדור ומוגדר היה מאפשר לצה"ל, שבחלק מן המקרים כשירות יחידותיו למשימה היתה פחות ממספקת, להציג רמה גבוהה יותר ולהשיג הישגים טובים יותר.

נבחרת ב'

במינויים שביצע בטרם המלחמה הקפיד חלוץ למנות את אלו שלתפיסתו מגיע להם מבלי לבחון האם הוכשרו כראוי לתפקידם, כך במקרה של האוגדונר יוצא השייטת ארז צוקרמן ובמקרים נוספים. חלוץ עצמו הודה בספרו שטעה ולא הקצה לפיקוד הצפון אלוף מנוסה בלחימה בחזבאללה כישראל זיו, יוצא הצנחנים שעיקר ניסיונו הקרבי עבר עליו בלבנון. היה כבר מי שאמר שבמלחמת לבנון השנייה נתקע צה"ל עם "נבחרת ב'": רמטכ"ל כחול שאינו בקיא בנבכי האיום הצפוני "דרך הרגליים" וכמוהו אלוף פיקוד מן השריון (שפיקד דווקא על חזית שבה עיקר הכוח המתמרן היעיל הוא חי"ר) ומפקד אוגדה שבתפקידיו הקודמים שירת בעיקר בגדה המערבית.

יתרה מזאת מרבה חלוץ לדבר על סכינאות בקרב הקצונה הבכירה ועל הצורך לגבות את פקודיו. למרות זאת שקל חלוץ לא פעם את החלפת הנבחרת בפיקוד הצפון ולא נתן גיבוי נאות לתא"ל גל הירש, אשר אוגדתו נשאה בעיקר נטל הלחימה. כתוצאה מכך עסק הירש לאורך המלחמה כולה במאבק בשתי חזיתות: מצד אחד בחזבאללה ומצד שני בגורמים שונים שניסו לסלקו מתפקידו. למרות שחלוץ אינו רואה דופי במעשיו לדבר בוודאי היתה השפעה על תפקוד מפקדי החזית.

המלחמה שתהיה

ציור גרפיטי של מנהיג חזבאללה, השייח' חסן נסראללה.

ציור גרפיטי של מנהיג חזבאללה, נסראללה, (מקור: ויקיפדיה).

הישגי המלחמה ובהם פגיעה קשה בחזבאללה אמנם הביאו את נסראללה להודות כי חטיפת החיילים היתה שגיאה ולרגיעה ממושכת בחזית הצפונית. לא הזיקו גם מהלכים להחלשת הארגון דוגמת ההתנקשות בעימאד מוע'ניה. אולם ניכר כי השקט בצפון מקורו בהרתעה הדדית. למול עוצמת צה"ל כונן חזבאללה ארסנל רקטות (חלקן בעלות דיוק רב) עצום שיופנה למרכזי האוכלוסייה בישראל. הצמרת הביטחונית של ישראל אינה כפי שהיתה ב-2006. ליד ההגה יושב צוות מנוסה בהרבה בלחימה בחזבאללה, החל בשר הביטחון יעלון, הרמטכ"ל איזנקוט, סגנו יאיר גולן ואלוף הפיקוד כוכבי. כולם בוגרי שנות השהייה בלבנון. אולם המלחמה שהיתה אינה כמלחמה שתהיה, זו עשויה להיות מלחמת לבנון השנייה על סטרואידים.