חשיפה: ישראל תקפה כור גרעיני סורי ב-2007. אה, רגע בעצם כולם כבר יודעים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחר 11 שנים הצנזורה אישרה לחשוף את תקיפת חיל האוויר להשמדת הכור הגרעיני בסוריה. המבצע אמנם היה דרמטי, מהסוג שישראל אוהבת אודות "בחורינו המצוינים", אבל חשיפה של ממש לא היתה כאן. תהליך קבלת ההחלטות היה כמעט מושלם, אך ברשות הקברניטים היה זמן רב. כשפורצת מלחמה לרוב אין די זמן, ואותו קונים מראש.

קורי עכביש - סיפורה של מלחמת לבנון השנייה / עמוס הראל

ספרם של הראל ויששכרוף חשף לראשונה את עצם התקיפה בלי המילים "על-פי פרסומים זרים", (מקור: סימניה).

הפרק החותם את ספרם של עמוס הראל ואבי יששכרוף אודות מלחמת לבנון השנייה, "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008), נפתח כך: "ב-6 בספטמבר 2007, לפנות בוקר, תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר יעד מסתורי בצפון מזרח סוריה. פרטי הפרשה עדיין נתונים תחת איפול כבד שהטילה הצנזורה הצבאית בישראל. מפרסומים בכלי התקשורת האמריקנים עולה כי היעד שהופצץ, באזור דיר א-זור, היה מתקן גרעיני שהקימה בחשאי צפון קוריאה עבור המשטר בדמשק. התקיפה הסתיימה בהצלחה והמתקן הושמד" (עמוד 499). לכאורה, במיוחד לאור חשיפת הפרשה, אין כאן חשיפה של ממש. אבל חדי-העין ישימו לב כי אף שאז, שנה לאחר התקיפה, סירבה הצנזורה הצבאית לאשר מה תקפו מטוסי חיל האוויר, הרי שעצם התקיפה אינה מוטלת בספק בתיאור הנ"ל ואינה מחוברת לשילוש הקדוש להכחשה בישראל – "על-פי פרסומים זרים". העובדה שבכך למעשה אישררו את עצם התקיפה חמקה מהם אז.

והנה לאחר 11 שנים הוחלט להסיר את הלוט. הסיבה נעוצה, ככל הנראה, ברצונם של בכירי הדרג המדיני-ביטחוני דאז, ובראשם שני האהודים (ברק ואולמרט) ויתכן שגם כמה קצינים בכירים שלהם אספרציות פוליטיות, בקרדיט על ההישג, שאכן היה משמעותי מאוד. "להצלחה אבות רבים", אמר פעם הנשיא האמריקני ג'ון קנדי, ובמקרה זה הקרדיט מגיע לרבים מאוד ובהם מפקד חיל האוויר אליעזר שקדי, לראש המוסד דאז מאיר דגן ז"ל, לרמטכ"ל אשכנזי ובראש ובראשונה לראש הממשלה אולמרט. "כובד האחריות הסופית, ועימה מירב הקרדיט, הוא על כתפיו של ראש הממשלה. גם את זה ההיסטוריה תזכור לאולמרט – ולטובה", כתב ח"כ עפר שלח בעמוד הפייסבוק שלו .

מנגד, אף שהאירוע היה דרמטי ושהתהליך שניהל הדרג המדיני-ביטחוני הבכיר היה כמעט "לפי הספר", החשיפה בעיקר הצמידה שמות ופנים לציטוטים ותיאורים שפורסמו כבר בעבר בשורה ארוכה-ארוכה של תחקירים. כמו תמיד במבצעים מסוג זה לא מעט פרטים מבצעיים יוותרו תחת מעטה סודיות וטוב שכך. החדשה האמיתית היחידה היא שלאחר מה שתיאר בשעתו האלוף (מיל') אמיר אשל כמספר תלת ספרתי של תקיפות חשאיות שביצעה ישראל בחזית הצפון במהלך כהונת הרמטכ"לים גנץ ואיזנקוט, אין בחשיפת תקיפה, ואפילו תהיה זו השמדת כור גרעיני, בכדי לדרדר את המצב בצפון לכדי מלחמה של ממש.

החשש שמדינת אויב תשיג נשק גרעיני 

הרמטכ"ל אשכנזי בתרגיל ברמת הגולן, (צילום: דו"צ).

המניע לתקיפה היה ברור. חשש מוחשי בישראל ששליט סוריה, הנשיא אסד, יצטייד ביכולת גרעינית, על סף דלתה כמו גם ההבנה שאיש לא יעשה עבורה את המלאכה. מרכיב נוסף שנכנס לשיקולי מקבלי ההחלטות היה מצב המוכנות של הצבא. התקיפה, כפי שזכור לכל מי ששירת בצה"ל במלחמת לבנון השנייה, התרחשה כשברקע עסק צה"ל במלאכת השיקום והחזרתו לכשירות ("אימון הקמה", כפי שקרא לזה בשעתו האלוף אורי שגיא). בעקבות הכשלים שהתגלו במלחמה ההיא היו כאלה בצה"ל שנזכרו בביטוי "הצבא החלול", שתיאר את הצבא האמריקני השבור והמובס בימים שלאחר מלחמת וייטנאם.

הראל ויששכרוף כתבו בספר ש"האיש שהופקד על מלאכת התיקון נשמע, בשבועות שקדמו למינויו בפברואר 2007, מוטרד למדי. בשיחות שניהל גבי אשכנזי עם חברים ויועצים באותה תקופה, הביע דאגה ממה שהספיק ללמוד על מצב הצבא. עם כניסתו לתפקיד, המיר הרמטכ"ל החדש את חששותיו בעשייה אינטנסיבית. צבא, אמר אשכנזי לקציניו, צריך לעולם לפעול באחד משני מצבים: מלחמה, או הכנות למלחמה. אם תפרוץ מלחמה במשמרת שלי, המטרה הראשונה היא שבסיומה לא יהיה הפעם לאיש ספק שישראל ניצחה בה" (עמוד 478). אשכנזי, יוצא גולני (שם היה חביבו של המח"ט, אורי שגיא ששימש גם כיועצו כשמונה לרמטכ"ל), מצא עצמו בנעליו של הרמטכ"ל רפאל איתן ב-81' בעת שצה"ל תקף את הכור בעיראק. בראיון שנתן לאתר "Ynet" אמר אשכנזי כי לתפיסתו נשק גרעיני ברשות סוריה הוא דבר "שישראל לא יכולה לחיות איתו". מה גם שבניגוד לעיראק, לסוריה גבול משותף עם ישראל וארסנל טילי קרקע-קרקע גדול. עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל הגדיר את הטיפול באיום "כסדר העדיפות העליון והראשון של צה"ל. ברור היה שאנחנו צריכים להרוג את הכור הזה, אבל ההגדרה שלי היתה להרוג את הכור בלי להידרדר למלחמה, אבל אם נידרדר למלחמה – להיות מסוגלים לנצח אותה". ההכנות ארכו כחצי שנה ובמהלכן נערך צה"ל לתרחיש הקיצון שבמסגרתו תוביל התקיפה לכדי מלחמה. עם זאת, הנחת העבודה של צה"ל היתה שאם תימנע ישראל מלקחת אחריות ומהשפלת הנשיא הסורי בסיבוב הניצחון של בכיריה, המבצע לא יביא לפרוץ עימות צבאי עם סוריה.

מטוסי חיל האוויר, ביצעו את התקיפה כפי שתוכננה, (צילום: דו"צ).

התקיפה עצמה התרחשה בהתאם לתכנית. בהרצאה שנשא בשעתו אודות מבצע אנטבה ציין האלוף (מיל') שגיא שבמבצע מיוחד, אלא אם מתרחשת תקלה, מתרחש בדיוק מה שצפינו שיקרה. וכך אירע גם הפעם. גם ההערכה שמלחמה לא תפרוץ התממשה. אסד בחר שלא להגיב. יתכן ורצה להימנע מתשומת הלב של הקהיליה הבינלאומית ומחקירה של ממש בנושא מצד הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). הראל וישככרוף הצביעו בספר על סיבה מהותית יותר. נראה שהגורם העיקרי שעמד מאחורי החלטתו של הנשיא הסורי להבליג "נוגע להמחשה הדרמטית שקיבל ביחס לפער האמיתי בין עוצמתו של צה"ל ליכולתו של צבא סוריה. ייתכן שאסד הסיק מהתקיפה, שנגד צבא שיוחס לו מבצע כה מסובך (שילוב יעיל של מודיעין ומבצעים, התחמקות בלא פגע ממערך הנ"מ הסורי) אין לסוריה יכולת התמודדות אמיתית. ברקע עמדו לקחים נוספים מהמלחמה: אחד מהם קשור ב"ליל הפאג'רים" – התקיפה האווירית המוצלחת של הרקטות הבינוניות שבידי חיזבאללה ב-13 ביולי לפנות בוקר. אם חיל האוויר וקהילת המודיעין הישראלית מסוגלים לאגור מידע כה אפקטיבי על מערך חשאי של הארגון ולהשמיד את רובו במהלומה אחת – האם לא יוכלו לפעול ביעילות דומה גם כנגד הטילים של גוף מסודר יותר (וגדול לאין שיעור) כמו צבא סוריה? גם היכולת של צה"ל להפעיל כוחות מיוחדים בנקודות רגישות בעורף האויב צריכה להטריד את הסורים. במטכ"ל משוכנעים כי אסד ידע לתרגם ל"סורית" את המשמעויות" (עמודים 501-500).

קוד השתיקה לא חל על כולם

אגב, לא כולם צייתו לקוד השתיקה. לאחרונה פרסם העיתונאי בן כספית ביוגרפיה מרתקת אודות ראש הממשלה הנוכחי. הספר, "נתניהו" (ידיעות ספרים, 2017), נקרא כסיפור מתח אף שלעתים נופל לאי-דיוקים. כך למשל, במלחמת ההתשה, בעת שנתניהו שירת כלוחם בסיירת מטכ"ל, הוא השתתף בפשיטה מעבר לתעלת סואץ שהשתבשה, "בפיקודו של מפקד הסיירת עמירם לוין" (עמוד 35). לוין אמנם פיקד על הכוח, במה שהיה אמנם אחד מבין עשרות פשיטות שעליהן פיקד, אך על הסיירת כולה פיקד רק כעשור לאחר מכן.

הביוגרפיה אודות ראש הממשלה נתניהו היא מסמך מקיף ומרתק, (מקור: סימניה).

מנגד, כשזה מגיע לעיקר את הספר קשה להניח מן היד. בין היתר מתואר שם כיצד מספר ימים לאחר התקיפה, נתן בנימין נתניהו, אז ראש האופוזיציה, ריאיון לחיים יבין ב"מבט" בערוץ הראשון, במהלכו נשאל האם ידוע לו משהו אודות הפעולה בסוריה. כספית כתב כי "נתניהו השיב ברצון ובפירוט. "הייתי שותף מהרגע הראשון", התפאר. "בירכתי את אולמרט באופן אישי. כשראש ממשלה נוקט פעולות חיוניות לביטחון המדינה, אני תומך ומגבה. בענייני ביטחון אין קואליציה או אופוזיציה"." (עמוד 204). בלשכת ראש הממשלה אולמרט, מיותר לציין, כמעט מרטו את שערות ראשם מרוב כעס. כספית אף כתב שראש הממשלה אולמרט רצה תחילה לשטוף את נתניהו אך בחר, בדומה לאסד לאחר התקיפה, להבליג מחשש ששיחה כזו עלולה לדלוף לשירותי ביון זרים ולדמשק ותתקבל כלקיחת אחריות רשמית. אולמרט החליט שהסיכון לא שווה את זה. מאז, כאמור, היה זה נתניהו שאישר תקיפות עלומות רבות בחזית הצפונית. מיותר לציין שעל רובן נמנעה ישראל הרשמית מלקחת אחריות. 

"בחורינו המצוינים"

המבצע מציג את ישראל כפי שהיא – על אזרחיה, מנהיגיה וגם אוהדיה בעולם – אוהבת להצטייר. נוכח איום קיומי מקבלים מנהיגיה החלטה נחושה ומגבשים מדיניות מקיפה בכדי להתמודד עם האיום, מפקדינו ו"בחורינו המצוינים" מוציאים לפועל תקיפה שמסירה את האיום. אין פגיעה בבלתי-מעורבים, אין חשש לפלילים. בקיצור החומר שממנו עשויים סרטי קולנוע. באתר צה"ל הקדישו למבצע סיקור ניכר והעלו מספר ראיונות עם בכירים בצבא אז והיום שתיארו את המבצע מנקודת ראותם. ראש מחלקת המבצעים בחיל האוויר דאז ומפקד חיל האוויר דהיום, האלוף עמיקם נורקין, ביקש משומעיו לתאר לעצמם "שהיום היה כור גרעיני בסוריה – לאיזה מצב היינו מגיעים. ולכן בראייה היסטורית אני חושב שההחלטה של מדינת ישראל לפעול ולהשמיד את הכור היא אחת ההחלטות החשובות ביותר שבוצעו כאן בשבעים שנים האחרונות". ראש אגף המבצעים דאז, האלוף (מיל') טל רוסו ציין כי לתפיסתו "האירוע של 'מחוץ לקופסה' זה בעיני אירוע דוגמה ומופת בתהליך, באירועים המקדימים, באירוע המרכזי ובאירועים האוחריים". לרוסו, יוצא יחידת שלדג שפיקד במלחמת לבנון השנייה על מפקדה מאולתרת למבצעים מיוחדים, יש קילומטראז' שעושה אותו לבעל סמכות בנושא.

הרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט, מונה כחודש לאחר המלחמה ב-2006 לאלוף פיקוד צפון והפך לשותף סוד לתכנונים. בסרטון שעלה לאתר צה"ל תיאר כיצד כינס בצריפין, יום לפני התקיפה בקיץ 2007, את סגל המפקדים הבכיר של הפיקוד והציג בפניהם את "תמונת המודיעין באופן כללי. אני לא נותן להם בדיוק את הפרטים של היעד ושל מהותו אבל אני אומר שהולכת להיות תקיפה משמעותית מאוד במהלך ה-24–48 השעות הקרובות, אירוע שבסבירות נמוכה יכול להוביל גם למלחמה. נמוכה מבחינתי גם אם זה 15 או 20 אחוז זה המון. ואמרתי להם שהעיקרון פה הוא הפתעה על חשבון מוכנות, ולכן לא עושים כלום, חוץ מפתיחת מפקדת פיקוד שפתחנו אותה בסמוך לתקיפה".

מפקד חיל האוויר, האלוף נורקין, תיאר את התקיפה כ"אחת ההחלטות החשובות ביותר שבוצעו כאן בשבעים שנים האחרונות", (צילום: דו"צ).

האירוע היה, ככל הנראה, הנקודה בה ישראל היתה קרובה ביותר למלחמה בצפון מאז המלחמה בקיץ 2006 ועד ליום הקרב שאירע לאחרונה בין ישראל סוריה, במהלכו הופל מטוס קרב מסוג F-16 והושמדו סוללות נ"מ וכן מטרות איראניות בסוריה. מה שהפך את הטיפול בכור הגרעיני הסורי למרשים היה התהליך המקיף שנוהל, שכלל דיוני עומק שבהם נותחו המשמעויות, תהליכי נוהל קרב ובניין כוח ארוכים וסדורים ושילוב זרועות וגופים מיטבי. כל אלו יכולים להתקיים, וככל הנראה מתקיימים, כשזה נוגע לאיומים שזוהו מראש ויש למערכת הביטחון ולמדינה די זמן להיערך ולטפל בהם. לעומת זאת, באירועים שמסלימים לכדי מלחמה, דוגמת חטיפת חיילים על הגבול או פיגוע קשה בלב גוש דן, הרי שזמן הופך למצרך מבוקש וחסר ("בקשו ממני הכול, רק לא זמן", נהג נפוליאון לומר לקציניו ולא בכדי). מה שלא הוכן מראש איננו. את הזמן במקרים כאלו קונים מראש. בדיוני עומק בקבינט, בתרגילים ואימונים בצבא ובמהלכים דיפלומטיים לקניית אשראי מדיני שנעשו קודם לכן.

לדברי הרמטכ"ל איזנקוט, המסר המרכזי שיש לקחת מתקיפת הכור בסוריה הוא שצה"ל צריך "להימצא במוכנות גבוהה מאוד להסלמה עד כדי מלחמה כציווי עליון לצבא. וההבנה שהייתה בעבר שיש "זמן יקר" שהצבא ישלים פערים, אני חושב שזה לא קיים בשכונה שאנחנו חיים בה, והזמן פועל עבור מי שיודע להשתמש בו נכון, ולהשתמש בו נכון זה להיות בכשירות גבוהה מאוד לאמן את הכוחות, לבנות את המפקדים נכון למצב של מלחמה". נוכח המצב המסלים בהדרגה ברצועת עזה והסלמה אפשרית בצפון, מוטב לקנות את הזמן מראש ולהתכונן. הנשיא קנדי, כאמור, תיאר את ההצלחה כילדה שלה אבות רבים, אבל "הכישלון יתום". מוטב שנעסוק בקרב על הקרדיט מאשר בוועדת החקירה הבאה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.03.2018)

"הנפיצות ושולי הביטחון קטנו מאוד" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כפי שציין באחרונה הרמטכ"ל האפשרות של הסלמה ביטחונית רחבה ב-2018 הפכה ממשית בהרבה. למרות ההצלחות הטקטיות מוטב לא להוריד את העיניים מהתמונה הגדולה.

בהרצאה שנשא באחרונה בכנס לזכרו של הרמטכ"ל והשר לשעבר אמנון ליפקין-שחק במרכז הבינתחומי הרצליה, סקר הרמטכ"ל איזנקוט את חמשת החזיתות שאתן מתמודדת ישראל: לבנון, סוריה, איו"ש, רצועת עזה וסיני ומעל לכל איראן. לדבריו, "המאזן האסטרטגי של מדינת ישראל מול אויביה הוא משופר מאוד". אם זאת הדגיש הרמטכ"ל ש"הנפיצות ושולי הביטחון קטנו מאוד, והיכולת להגיע להסלמה מהירה בכל אחת מחמשת החזיתות שציינתי היא קרובה, היא מיידית. גם במבט שלנו על ההיסטוריה הקרובה של העשור האחרון: צוק איתן, עמוד ענן, עופרת יצוקה, לבנון השנייה ועוד סבבים קטנים יותר, מלמד על אפשרות להגיע להסלמה רחבה מאירועים טקטיים".

נשיא סוריה בשאר אל-אסד, מגלה נכונות גדולה יותר להתעמת עם ישראל, (מקור: ויקיפדיה).

הנפיצות הזו באה לפני שבוע לידי ביטוי בסוריה, שם על-פי פרסומים זרים, תקף צה"ל בקרבת אל-קטייפה, כ-40 ק"מ צפון-מזרחית לדמשק. בהודעה רשמית שפרסם צבא סוריה נאמר שישראל ביצעה תקיפה באמצעות מטוסי קרב וטילי קרקע-קרקע, ששלושה מהם יורטו בידי כוחות ההגנה האווירית של סוריה. אתר האינטרנט קאסיון דיווח כי התקיפה, שבוצעה בידי מטוסי קרב, נעשתה מתוך המרחב האווירי הלבנוני במהלכה נפגעו מחסני נשק, שיתכן שאוכסנו בהם טילי סקאד. אם אכן ישראל עומדת מאחורי התקיפה הרי שזו לא הפעם הראשונה שבה צה"ל פעל במרחב אל-קטייפה. ב-73', בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, ביצע כוח סיירת צנחנים בפיקוד שאול מופז, פשיטה בקרבת העיירה, במטרה לפגוע בשיירת טנקים עיראקית, ונחלץ בעור שיניו לאחר שהתגלה בידי הסורים, בעיקר תודות לקור הרוח שגילה מופז ונחישותו של טייס מסוק היסעור שחילץ אותם, יובל אפרת.

באחרונה הצליח נשיא סוריה בשאר אל-אסד להשתלט מחדש, בסיוע רוסיה, איראן וחזבאללה, על כ-85% משטחה של סוריה כולה. הישג זה גרם לאסד להביע עמדות עצמאיות בנוגע לנוכחותה של איראן במדינה כמו גם נכונות גדלה להתעמת עם ישראל על אותן תקיפות עלומות, שנתפסות כהפרת ריבונותה של סוריה. אבל בצפון, לצד פוטנציאל הנזק הדדי הרב שעלולות ישראל וסוריה ובעלות בריתה לגרום זו לזו, ישנם גם איזונים ובלמים בדמות הרתעה ההדדית וכן בעצם נוכחותה של רוסיה במרחב.

חבית אבק שריפה ושמה עזה 

בזירה הדרומית המצב שונה. צה"ל מוסיף לרשום הישגים ומשמיד מנהרה אחרי מנהרה. מנגד, המכשול ההנדסי והפתרון הטכנולוגי המסווג של הצבא (תוצר של "המוח היהודי" כדברי מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף יואב מרדכי), עשויים לדחוף את החמאס לכדי עימות בטרם יאבד את קלף מנהרות החדירה. אבל עזה טומנת בחובה איום מטריד בהרבה. הבידוד המדיני והכלכלי של הרצועה החישו שורה של תהליכים שהביאו לקריסת התשתיות האזרחיות בעזה, ובהן המים והביוב. הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, הזהיר באחרונה במאמריו מפני המצב ההומניטרי הקשה המתרחש שם. באחד מהם ציטט בכיר ישראלי שנשאל האם הוא חושש מהתפרצות מגיפה ברצועה. "בכל בוקר אני מופתע מחדש שזה עוד לא קרה", השיב האחרון. מגיפות, בדומה לרקטות, אינן נעצרות בהכרח בגדר המערכת, ועשויות להינשא באוויר למרכזי האוכלוסייה בישראל. כל הטנקים מדגם מרכבה סימן 4 ומטוסי הקרב החדישים והחמקנים לא יעזרו אם תתפרץ מגיפה קטלנית מעבר לגבול, קרוב כל כך לערי ישראל. טענות ישראל כי החמאס הוא הריבון ברצועה, האחראי למתרחש בה והאשם הבלעדי במצב, נכונות ככל שיהיו, יישמעו אז כמו התירוץ השחוק, "הם התחילו". כשהתבשיל העזתי יקדח, החשבון יוגש לישראל ורק לה.

כוכבי כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

החמאס, מצדו, מעוניין לשמר את תהליך הפיוס עם הרשות הפלסטינית, משום שהוא רוצה להטיל את האחריות האזרחית על הרצועה על כתפיה ובשל הפוטנציאל לפתור באמצעותו את מצוקתו הכלכלית. אולם הדשדוש המתמשך בתהליך הפיוס, המצב ההומניטרי הקשה והמחריף, לצד האפשרות הממשית שיאבד את יכולתו ההתקפית בתחום התת-קרקע, דוחקים אותו אל הקיר. בספרם אודות האינתיפאדה השנייה, "המלחמה השביעית" (ידיעות ספרים, 2004), תיארו עמוס הראל ואבי יששכרוף פשיטה שביצעה חטיבת הצנחנים, עליה פיקד אביב כוכבי (כיום סגן הרמטכ"ל) על מחנה הפליטים בלאטה בשכם בפברואר 2002, כחודשיים לפני מבצע חומת מגן. "תוכנית המבצע שהגיש אל"מ כוכבי כללה את כיתור מחנה בלאטה מכל צדדיו. הרמטכ"ל מופז אישר אותה רק לאחר שצפה על המחנה בעזרת משקפת. בכל זאת, ערך שינוי של הרגע האחרון בתוכנית: הושאר פתח צר שדרכו יוכלו פעילים חמושים לברוח לכיוון הקסבה של שכם. "בבלאטה גרים 15 אלף איש, בשטח שגודלו 500 על 500 מטרים. חששנו שאם נסגור אותם, הם יילחמו עד הסוף", מסביר בכיר במטכ"ל" (עמודים 226-227). המבצע נחשב למוצלח ונפגעו בו מחבלים רבים, אם כי ראוי לציין שהלחימה בה נתקלו הצנחנים היתה רחוקה מלהזכיר את זו שפגשו קודמיהם בביירות ובסואץ. לא מן הנמנע שהיה זה בגלל הפתח שהותיר מופז, דרכו נמלטו לא מעט מחבלים. הלקח ברור, מוטב לא לדחוק את חמאס לדרך ללא מוצא שתוביל לעימות שישראל מעדיפה לדחות ככל האפשר.

לא רואים את התמונה הגדולה

כוחות הימ"מ במהלך הפשיטה ללכידת המחבלים בג'נין, (צילום: דו"צ).

גם ביהודה ושומרון המצב מתוח. נאומו של אבו מאזן שבו לכאורה, רק לכאורה, שבר את הכלים והתנער מן הממשל האמריקני, ופיגוע הירי בו נרצח הרב רזיאל שבח, הם בבחינת אבק שריפה לחבית עמוסה לעייפה ממילא. פשיטת הימ"מ בג'נין, בה נהרגו שניים מחברי החוליה שביצעה את הפיגוע ונעצרו שניים נוספים, עשויה להוות קטליזטור נוסף. מיד לאחר הפשיטה החל מבול של הודעות תמיכה בכוחות הביטחון מצד חברי הכנסת והשרים ברשתות החברתיות השונות. את חלקם היה אפשר לצפות מראש ובהם הנשיא ריבלין; שר הביטחון ליברמן, שכפי שצייץ דובר צה"ל לשעבר, תא"ל (מיל') אבי בניהו, השיג לראשונה מזה זמן רב את שר השיכון, אלוף (מיל') יואב גלנט. מאז שנכנס למערכת הפוליטית מקפיד גלנט לגבות את אנשיה ונשיה ולשבח את פועלם. הפעם, בהתחשב בכך שגלנט עשה את עיקר שירותו בשייטת 13, שם לקח חלק בפשיטות רבות מסוג זה, ובהמשך גם פיקד על החטיבה המרחבית ג'נין, הפוסט שפרסם כמעט כתב את עצמו.

 אבל היו גם אחרים. ח"כ בצלאל סמוטריץ', שרק יום קודם לכן מתח ביקורת על צה"ל בשל מינוי מפקדת טייסת בחיל האוויר ושילוב נשים בתפקידי לחימה, מיהר לשבח את הכוחות. מעניין מה היה כותב לו היה מדובר בכוח מגדוד קרקל, בו משרתות גם נשים כלוחמות. נכון, אין אדם חייב להיות מפקד צבאי בכיר עטור צל"שים בכדי לחוות דעה בענייני ביטחון (וההוכחה היא בעצם מאמר זה), אבל קצת צניעות בכל זאת מתבקשת. היה כדאי שסמוטריץ', שציין שישנם "מקצועות ותפקידים לגברים ויש מקצועות ותפקידים לנשים", ועשה את שירותו הסדיר בתפקיד מטה באגף המבצעים של צה"ל, לא יחלק ציונים שכן קל מאוד לסובב את המשפט הזה לכיוון שלו. יתרה מכך, כפי שהוכיחה בשעתו סרן אור בן-יהודה, לא מן הנמנע (על אף ההבדלים באיכות הכוח הלוחם בין קרקל לימ"מ) שהיא היתה מפקדת על פשיטה שכזו עד לסיומה המוצלח.

בישראל נוטים לשים דגש ולהתבשם בהצלחות הטקטיות ובהן השמדת המנהרה בכרם שלום, חיסול ולכידת רוצחי הרב רזיאל שבח בג'נין ותקיפות עלומות בסוריה. אלו מצטלמות יפה בתקשורת ומשכן קצר. מוטב לא להזניח את התמונה הגדולה, האסטרטגית. שכן בעיות דוגמת המשבר ההומניטרי בעזה לא יפתרו במחי הפצצה או פשיטה אחת.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.01.20187)

שקט, מסתערבים! | מאת גל פרל

רשומה רגילה

הסדרה "פאוד'ה" שעלתה השבוע ב"YES" מציגה הצצה לעולמה של יחידת מסתערבים מובחרת  והמרדף שמנהלים אנשיה אחר רב-מחבלים בחמאס. במבט מן הצד מדובר בהפקה מקצועית במיוחד שמביאה למסך נושא טעון. שקט, מסתערבים!

ליאור רז, יוצא יחידה מובחרת בעצמו, מגלם בסדרה את דורון, מפקד צוות מסתערבים.

ליאור רז, יוצא יחידה מובחרת בעצמו, מגלם בסדרה את דורון, מפקד צוות מסתערבים.

השבוע עלתה לשידור ב"YES" סדרת הטלויזיה "פאוד'ה" שיצרו ליאור רז ואבי יששכרוף, המתארת מרדף שמנהלת יחידת מסתערבים מובחרת השייכת למשרד הביטחון אחר רב-מחבלים מן החמאס, שאחראי לסדרת פיגועים קשים. המרדף אחר המבוקש בשטחי הגדה מאפשר להציג את מורכבותו של הסכסוך הישראלי פלסטיני לצד המלחמה היומיומית בטרור, מנקודת מבטם של אלו שנוטלים בו חלק, בין שמרצון ובין שכעוברי אורח.

הסדרה, כמו כל הפקה קולנועית שמספרת את הסיפור הישראלי כאן ועכשיו, מושכת את הצופה ומרתקת אותו אל המסך כמעט מיד, שכן היא עוסקת בנושא עדכני שנטוע עמוק בלב סדר היום של החברה הישראלית. זאת כנראה הסיבה שהסרטים כמו "אחד משלנו" אודות האינתיפאדה הראשונה, "בית לחם" הבועט ואפילו הקומדיה המשובחת "מבצע סבתא",  שגיבורה הוא "קרמבו", מפקד יחידת מסתערבים, תפסו חזק כל-כך. בפרק הראשון בסדרה מתבקש דורון (אותו מגלם ליאור רז), מפקד צוות לשעבר ביחידת המסתערבים, לשוב מפרישה למשימה אחת אחרונה – להתנקש בחיי רב-מחבלים בחמאס אותו חשב שהצליח להרוג בעבר. המבצע משתבש ומביא לשרשרת אירועים מורכבת הנפרשת על-פני עונה שלמה.

אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק לאחר מבצע אביב נעורים (צילום: לע

אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק לאחר מבצע "אביב נעורים" (צילום: לע"מ).

היחידות המיוחדות של הצה"ל וזרועות הביטחון עוטות כבר שנים ארוכות תחפושות שונות בכדי להיטמע בשטח ולהסוות עצמם כחלק מהסביבה. המסתערבים מתחזים לבני המקום בכדי שלא להתגלות ולהגיע למגע קרוב עם האויב. היסודות התחילו עוד במחלקה הערבית של הפלמ"ח, לפני קום המדינה. גם לאחר מכן פעלו יחידות מיוחדות בתחפושת, בערים המרכזיות, בשטחים ואף מחוץ לגבולות המדינה. כך לדוגמה פעלה סיירת רימון, בפיקוד מאיר דגן, ברצועת עזה. דוגמה בולטת אף יותר היא מבצע "אביב נעורים", במהלכו פעלו בביירות שבלבנון כוחות סיירת מטכ"ל, בפיקוד אהוד ברק, והצנחנים, בפיקוד אמנון ליפקין-שחק, כשהם בלבוש אזרחי. חלק מן הלוחמים בכוח שבפיקוד ברק, שהרג את בכירי ארגון "ספטמבר השחור", אף היו מחופשים לנשים.

התפיסה הזו היתה קיימת גם בצבא הבריטי. במהלך המאבק במחתרת האירית הקפידו לוחמי יחידת העילית, השירות האווירי המיוחד (SAS), לגדל שיער ארוך ולסגל לעצמם חזות לא-צבאית עבור מבצעי היטמעות באוכלוסיה האזרחית בבלפסט, לונדונדרי ואף בגיברלטר, שם הרגו לוחמי היחידה המחופשים לאזרחים שלושה פעילי IRA, בטרם הצליחו להוציא לפועל פיגוע תופת.

unnamed (60)

המסתערבים בפעולה, כפי שצולמו בכתבתו של מוטי קירשנבאום, "מבט" 1991.

בשנת 1986 יזם אהוד ברק, אלוף פיקוד המרכז דאז, את הקמת יחידת המסתערבים המובחרת דובדבן. מתוך מחשבה שהמצב הגיאופוליטי הנפיץ בשטחים באותה עת יחייב שלצה"ל תהיה יכולת לפעול בתוך השטח, הן במטרה להשיג מודיעין ובעיקר על-מנת לסכל טרור ולפגוע בו באופן כירורגי, מדויק וחד. "אני רוצה יחידה, שאנשיה ייראו כמו ערבים, ידברו כמו ערבים וירכבו על אופניים בקסבה של שכם, כאילו הם ברחוב דיזינגוף בתל-אביב. אנשים שיוכלו לפעול בכיסוי חלקי כדי להגיע למגע מבצעי בלי צורך בכוחות גדולים ובחשיפה מוקדמת." תיאר ברק את הרציונאל שמאחורי הקמת היחידה.

המשימה הוטלה על רס"ן אורי בר-לב, יוצא סיירת שקד, שמונה לתפקיד למרות היותו קטוע רגל בעקבות פיצוץ מטען ברמת הגולן. בר-לב הקים את היחידה הקטנה, שבאותם ימים פעלה באופן מסוערב בלבד, והפך אותה לסיפור הצלחה. לצד הכשרה כמסתערבים הלוחמים אומנו בלוחמה בטרור, קרב מגע, וירי מהיר ומדויק – בדגש על ירי סלקטיווי. באחת הפעולות הוביל בר-לב כוח מן היחידה למבצע בשכם שבמהלכו הרג הכוח חמישה מחבלים. לפעולה אחרת הצטרף גם אהוד ברק, אז כבר סגן הרמטכ"ל, מחופש כשאר הלוחמים. בפעולה נתפסו שישה מבוקשים ואמצעי לחימה.

הסכמי אוסלו אמנם סיימו את האינתיפאדה הראשונה אבל מערכת הביטחון האמינה שחשוב שתהיה לה יכולת, שגם הופעלה בשנות ה-90 לא פעם, לפגוע כירורגית במי שלא קיבל עליו את הדרך שהוביל אש"ף באותה עת. היחידה גדלה ופיתחה יכולות רבות. אגב, מאז הקמת דובדבן נעשתה הפעילות המסוערבת לחלק מארסנל היכולות של יחידות מובחרות נוספות. באינתיפאדה השנייה היתה דובדבן אחת מיחידות קצה ספורות (ובהן הימ"מ והימ"ס) שנשאו על כתפיהן את עיקר המבצעים המיוחדים כנגד הטרור הפלסטיני.

סמל יחידת דובדבן.

סמל יחידת דובדבן. "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" (משלי כ"ד פסוק ו').

עיבוד פן זה בלוחמה בטרור הפלסטיני לסדרת טלוויזיה, עובר היטב למסך הביתי ומסיבה טובה – את "פאוד'ה" עשו, בניגוד למשל, ל"בופור", אנשים שמכירים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני "דרך הרגליים". היוצרים הם אבי יששכרוף, הפרשן לענייני ערבים של אתר "וואלה!" (וקודם לכן ב"הארץ"), שבין היתר סיקר את האינתיפאדה השנייה (ואף כתב עליה ספר ביחד עם עמוס הראל), וליאור רז ששירת כלוחם ביחידה מובחרת שפעלה בשטחים כנגד הטרור הפלסטיני. שחקנים נוספים בסדרה, צחי הלוי ויעקב זדה דניאל, שירתו ביחידת דובדבן.

לסדרה ייעצו גם רכז השב"כ לשעבר גונן בן-יצחק, אבירם אלעד, ששירת בשעתו כמפקד פלוגה בדובדבן, ועמוס הראל הפרשן הצבאי של "הארץ". אם בזכות הייעוץ והנחיות המדריכים ואם בגלל שהשחקנים עוד זוכרים משהו מהשירות הצבאי ניכר כי הסדרה מוקפדת. הדבר ניכר בצילומים, בשפת הגוף, באופן שבו השחקנים משתמשים בנשק ולחלופין בקרב מגע. בהקרנת הבכורה אמר אהוד ברק כי יש בה לא מעט אותות אמת והיא מהווה "הצדעה ללוחמים האמיתיים של היחידות המיוחדות." השבחים שהשמיע הם כנראה גם הסיבה לביקורת החריפה מצד מי שבקיאים בתחום על היעדר צנזורה והקפדה על ביטחון מידע. טענתם היא שהסדרה חושפת יכולות שראוי היה להותיר תחת סודיות. בין כך ובין כך התוצאה היא סדרה מותחת ששווה לראות!