עניין של מסורת: שימו סוף ל"מבחנים" והמתינו עם עריפת הראשים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ביחידות המיוחדות, נהוגה תפיסת משמעת שונה מזו שנהוגה ב"צבא הגדול", יש מי שמנצל את החופש הזה כדי לייצר מסורות פסולות, שנובע מרצון עז להוכיח שהם הנועזים והקשוחים ביותר בצבא. אסור שמסקנות הבדיקה יפגעו ברוח היחידות הללו.

השבוע פורסם על שורת תקלות ביחידה המובחרת מגלן, הכפופה לחטיבת הקומנדו החדשה. מתברר כי ביחידה נהוגה מסורת, שאינה חלק מתכנית האימונים הרשמית, שבה במהלך נסיעה נדרשים הלוחמים, במעין מבחן אומץ, לזנק מרכב שטח ללא קסדה לעבר שיחים קוצניים. אחד החיילים שנדרש למבחן נפצע קשה בגבו, ועלול לסבול מנכות לכל חייו. במקרה אחר, נפצע חייל מהיחידה באימון קרב מגע.

למען הגילוי הנאות לא שירתתי במגלן, או באחד מגדודי החטיבה האחרים, אבל השירות בצנחנים ובהמשך במילואים בחטיבת צנחנים מובחרת שכפופה לעוצבת האש, הפגיש אותי עם רבים מבוגריה וסיפק לי כמה תובנות על ההווייה, ההכשרה והפעילות המבצעית של מגלן ויחידות דומות לה.

יחידות מובחרות, כמו מגלן מקיימות משחר היווסדן מסורות שכאלה בכדי להוכיח את מה שלכאורה כבר ברור מראש, שהן הנועזות והקשוחות ביותר בצבא. מבחן הקבלה של אהוד ברק לסיירת מטכ"ל, למשל, כלל בוחן להכרת המפה וגם מה שהוגדר כמבחן האומץ האולטימטיבי, קפיצה מג'יפ צבאי בעת שזה נוסע במהירות 50 קמ"ש. רגע לפני שברק (שעבור אומץ לבו כמפקד ביחידה עוטר בהמשך ב-5 צל"שים) זינק, תפס אותו הנהג ועצר את הרכב. מסתבר שביחידה ידעו כבר אז, כמו גם היום לעצור בזמן והמבחן רק בדק האם ברק יהיה מוכן לקפוץ.

ביחידות הללו, שבהן משרת כוח אדם איכותי במיוחד, נהוגה תפיסת משמעת שונה מזו שנהוגה ב"צבא הגדול". החינוך הוא למשמעת עצמית ו"ראש גדול". לא מתעסקים עם החייל בנושאים כמו הופעה ופקודות יבשות, מתוך תפיסה שאומרת שעם אנשים טובים מאוד אפשר להתעסק בעיקר, פעילות מבצעית והכנה למלחמה, ולא במשמעת. ולסמוך עליהם. לרוב זה מוכיח את עצמו וצה"ל מצליח להפיק הרבה מאוד מיחידותיו המובחרות, למרות שהחיילים הם צעירים יחסית ושתקופת ההכשרה קצרה בהשוואה למה שמקובל בצבאות שונים במערב. מבצע כמו "נערי החוף" שביצעה מגלן במלחמת לבנון השנייה, שנחשב לאחד המבצעים המוצלחים במהלכו הושמדו כ-150 מטרות, בהן כ-40 משגרי רקטות, בגזרה המערבית בדרום לבנון, היו האמריקנים מבצעים עם כוח ותיק בהרבה, כוח דלתא או הכומתות הירוקות, שהחיילים שבו לא יהיו בני 19-20 כמו בצה"ל אלא בני 25 לפחות.

למרות זאת, לפעמים יש מי שמנצל את החופש הזה בכדי לייצר מסורות פסולות כמו המבחן הזה. טוב שהוחלט בצה"ל לקיים תהליך בדיקה יסודי בראשות תא"ל וירוב, ועדיין מוטב לא לשפוך את התינוק עם המים, בשני מובנים. ראשית, חטיבת הקומנדו היא עודנה, למרות הקילומטראז' שצברה בתרגילים בארץ ובחו"ל כמו גם בפעילות מבצעית שביצעו יחידותיה בנפרד (לפני כחודשיים, למשל, הרגו לוחמי מגלן שמונה מחבלים על גדר המערכת בעזה), חטיבה בהקמה. מפקדה, אל"מ בלוט, צנחן שפיקד על מגלן ועתיד לשמש כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה, עמל כל העת על תהליכי בניין הכוח שיאגדו את היחידות הללו מ"אסופת יחידות שאין להן מן המשותף", כפי שהגדיר זאת בשעתו ח"כ עפר שלח, מ"פ צנחנים לשעבר, לחטיבה אחת.

בעימות הבא יידרש לצה"ל, לצד חיל האוויר, כוח איכותי, גמיש וזמין, אך גם בעל מסה שניתן יהיה להפעיל מהר בעומק בכדי להשיג פגיעה של ממש במאחזי חזבאללה בלבנון, או ביעדים אחרים. הפיכת חטיבת הקומנדו לכוח שכזה הוא האתגר של מפקדיה, וימשיך ויהיה כזה גם עבור מחליפו של בלוט, אל"מ קובי הלר, יוצא גולני שפיקד על דובדבן ב"צוק איתן". אסור שמסקנות ועדת הבדיקה, שבוודאי יורו על הידוק הפיקוח והבקרה בתחום הבטיחות והמשמעת, יפגעו ברוח היחידות הללו, שכן היא מרכיב קריטי באופי היצירתי, הנועז והלוחמני שלהן.

המובן השני הוא נוגע לתרבות "עריפת הראשים" שצמחה כאן. אני מכיר את מפקד מגלן הנוכחי מאז שהיה מ"כ בפלוגה שבה הייתי טירון בצנחנים ואח"כ כקצין בגדוד. אחרי שהשתחררתי שמעתי שלקח פיקוד על פלוגה שמפקדה נפצע במלחמת לבנון השנייה ושנחשב למ"פ מוערך מאוד. זה לא הפתיע אותי. הוא תמיד היה איש מצוין ומפקד מצוין. בשלושת החודשים האחרונים הוא מפקד על היחידה ואחראי מתוקף כך על כל מה שקורה בה. אחראי, אבל לא בהכרח אשם. כלל לא בטוח שבתקופה קצרה זו הספיק להכיר כל הליך ושטות שמתרחש בה. וזה תקף גם למח"ט, שנמצא הרבה יותר גבוה בשרשרת. הנחת העבודה שהדחת האחראים לכשל תפתור את הבעיה, מתבררת כמוטעית לרוב. לא פעם הכשל הוא מערכתי הרבה יותר משהוא פרסונלי, והצבא מפסיד מפקדים טובים שמוטב היה להוסיף ולעשות שימוש בכישוריהם ובלקחים שלמדו משיעור קשה. דווקא הם יידעו לטפל בתקלות ולהחזיר את היחידה לפסי עבודה תקינים.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 06.08.2018)

החטיבה בת 3, אבל עדיין בהקמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אל"מ יעקב הלר נבחר למח"ט הקומנדו הבא ויידרש להוסיף ולבנות את החטיבה, כך שתהיה יותר מיחידת כוחות מיוחדים הפועלת בין המלחמות ויהיה לה משקל של ממש במלחמה הבאה. לפני כשבועיים נכתב כאן שלמח"ט החדש בגולן לא יהיו ימי חסד, מתברר שזו לשון המעטה.

בשבוע שעבר, בעקבות בחירת ראש הממשלה נתניהו במח"ט הקומנדו המכהן, אל"מ אבי בלוט, למזכירו הצבאי, הוחלט בצה"ל למנות את מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה, אל"מ יעקב הלר, למחליפו. למרות שהלר, יוצא סיירת גולני, עשה את עיקר שירותו בחטיבה החומה, הוא אינו זר לקומנדו ופיקד על יחידת דובדבן ב"צוק איתן" וכשצורפה לחטיבת הקומנדו, הכפופה לעוצבת האש המובחרת, לפני כשלוש שנים. בשלושת החודשים האחרונים עסק הלר לא מעט בהתמודדות עם ההפגנות האלימות על גדר המערכת והפעולות ההתקפיות מצד החמאס, אך כשיחליף את בלוט יחכה לו אתגר מסוג חדש, שעיקרו בניין כוח. אף שהחטיבה צברה קילומטרז' משמעותי בתרגילים ואימונים בארץ ובחו"ל, היא עודנה בהקמה, גם אם זכתה לחותמת כשירות מבצעית. רק לאחרונה, למשל, הוחלט לסגור את היחידה הרביעית, רימון, ולהטמיעה כפלגה ייעודית ביחידת מגלן. 

משמאל: אל"מ הלר והרמטכ"ל איזנקוט בתדרוך בדרום, (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, אמר בשעתו כי "חטיבת הקומנדו של צה"ל תשמש כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צבא ההגנה לישראל בעתיד". הרעיון להקים חטיבות מחץ שכאלו, שמהוות "אי של מצוינות" שמושך אחריו כקטר את שאר היחידות המתמרנות אינו חדש, וצבאות רבים כמו גם צה"ל (עם הקמת חטיבת הצנחנים בשנות החמישים) עשו בו שימוש. אולם נראה כי למרות הרצון לרכז כוח מעולה למשימות מיוחדות, הרי שבמלחמה הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות "רגילות", הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם, הביאו לכך שבמרבית המקרים פעלו כמשמר קדמי בתמרונים קרקעיים שבלוניים וחסרי דמיון

לאורך השנים אימצו לא מעט מפקדי יחידות מובחרות בצה"ל את עלילות "מפקד הרפאים", קצין הקומנדו הבריטי דייוויד סטירלינג, שהקים במהלך מלחמת העולם השנייה את יחידת הכוחות המיוחדים המפורסמת השירות האווירי המיוחד (S.A.S), שפעלה מאחורי קווי הגרמנים במדבר המערבי, כמודל לחיקוי עבור יחידתם. היחידה הצטיינה בהחדרת צוותים קטנים לבסיסי אויב בעומק ובהריסת מטוסים כשהם חונים על המסלולים ובהאנגרים, ולאחר המלחמה הפכה ליחידת העילית של הצבא הבריטי ונחשבת עד היום ליחידה הטובה ביותר ללוחמה בטרור ומבצעים מיוחדים. היחידה שהקים סטירלינג אכן סיפקה השראה לשתי יחידות עילית בצה"ל (סיירת מטכ"ל ושלדג) אך פרט להן, ואולי שתיים-שלוש יחידות נוספות, מוטב ללמוד דווקא מיחידה מובחרת אחרת מהמלחמה ההיא שמאפייניה והרקע שלה דומים יותר ושראשיתה, בדומה לחטיבת הקומנדו, בגדוד מובחר אחד וסופה כחטיבת קומנדו – הריינג'רס

הריינג'רס כמודל

ב"מבצע קציצה" (הוצאת עם עובד, 2010), תיאר העיתונאי הבריטי בן מקנטייר את סיפורו המלא של מבצע ההונאה שביצע המודיעין הבריטי במלחמת העולם השנייה במטרה להטעות הגרמנים בנוגע ליעד האמיתי של הפלישה לאירופה ב-1943, כך שיעבירו כוחות מהחזית האיטלקית לבלקן, כשבפועל המטרה היתה סיציליה. אחת היחידות שנטלו במבצע "האסקי", שם הקוד שניתן למערכה, חלק מרכזי היתה גדוד הריינג'רס הראשון של צבא ארצות הברית, שהוקם כשנה קודם לכן בעקבות הצלחת יחידות הקומנדו הבריטיות בפשיטות על חופי נורבגיה וצרפת. בהיסטוריה האמריקנית היו הריינג'רס תמיד שם קוד לקבוצות לוחמי עילית מצומצמות שהתמחו בסיור, שדאות וקליעה. למפקד הגדוד החדש נבחר מייג'ור ויליאם דארבי, בוגר האקדמיה הצבאית ווסט-פוינט וקצין תותחנים שהתנדב לתפקיד.

"גדוד הריינג'רס הראשון, יחידת עלית שעברה אימוני תקיפה מיוחדים (מקבילה לקומנדו הנחתים המלכותי) הוקמה בפיקודו של דארבי בשנת 1942. מאז הספיקה לפעול בצפון אפריקה ולהפגין עוז נפש ונאמנות בלי גבול למפקד: "נילחם בצבא בכל אתגר, נלך אחרי דארבי לכל אתר…". "אל דארבו", כפי שכינו אותו חייליו, בן השלושים, נראה כאילו נחצב מתוך הבזלת של ארקנסו: שלוש פעמים בקריירה שלו דחה קידום כדי להוסיף ולעמוד בראש אנשיו, חבורה מגוונת שכללה חצוצרן ג'ז, בלש של בתי מלון, מהמר וקומץ כורי פחם קשוחים. בארזיו שבצפון אפריקה הוביל דארבי את גדוד הריינג'רס הראשון לקרב, אגב השלכת רימונים מול אש מקלעים כבדה, "תמיד בולט בראש חייליו"" (עמוד 173), כתב מקנטייר אודות הגדוד ומפקדו. בדומה ליחידות צה"ליות מובחרות בסדר גדול דומה, כמו גדוד הסיור של הצנחנים, מגלן ואגוז, הריינג'רס הצטיינו כשהופעלו בהתאם לייעוד שלהם, כיחידת פשיטה בעומק וכמשמר קדמי לתפיסת יעדים מבוצרים במיוחד. כאמור, הגדוד פעל היטב במבצע "לפיד", שכלל נחיתה מן הים והשתלטות על יעדים בנמל ארזיו שבאלג'יר, כמו גם בפשיטה בעומק השטח שבשליטת הצבא האיטלקי ובתקיפת מערך עמדות מבוצרות של האיטלקים ברכס בתוניסיה. 

הריינג'רס בקרב על ארזיו, אלג'יריה, (מקור: צבא ארצות הברית).

לאחר המערכה בצפון אפריקה זכה הגדוד לצל"ש הנשיא ליחידה מצטיינת (המקביל לצל"ש רמטכ"ל יחידתי בצה"ל), ודארבי הפך למפקד צוות הקרב החטיבתי ה-6615, שכלל שלושה גדודי ריינג'רס ואת גדוד הצנחנים ה-509. ההיסטוריון הצבאי הבריטי מקס הסטינגס ציין שבצבא ארצות הברית היה פער גדול בין יכולתם הקרבית של כוחות החי"ר ה"רגילים" לבין זו של כוחות הריינג'רס והצנחנים והם נדרשו בחזית. ואכן, מיום הקמתם נטלו הריינג'רס חלק בפשיטות בעורף האויב, אך רק בתקופות שבין המערכות הגדולות. נראה שהאמריקנים, בתהליך התפתחות מהיר מזה שקיים צה"ל, הבינו שאם ברצונם בכוח רגלי מובחר, שייקח חלק במלחמה עצמה ויהיה לו משקל של ממש בשדה הקרב הם אינם יכולים להסתפק בגדוד בודד שיפעל לבדו. הסיבה לכך ברורה, בכדי לייצר אפקט של ממש בקרב היבשתי צריך מסה של אנשים. צה"ל הגיע למסקנה הזו רק לאחר 30 שנים ומלחמה אחת, שניהל בלבנון ב-2006. הרצון של מפקדי צה"ל בפעולות מיוחדות שיהיה להן אפקט מערכתי היה רב, אבל היכולות היו חסרות. גם כך לקח כמעט עשור עד שאוגדו מגלן, דובדבן ואגוז תחת חטיבה אחת. 

בפלישת בעלות הברית לסיציליה הוביל דארבי את צוות הקרב בנחיתה מן הים. בעיירה גלה (Gela) בלם בראש כוח קטן מתקפת טנקים איטלקיים, בעוד הגנרל פאטון צופה מן הצד, ועוטר בשנית בצלב השירות המצוין. בינואר 1944, בעת הפלישה לאיטליה הוטלה על צוות הקרב בפיקודו המשימה לכבוש את העיירה ציסטארנה. במהלך הלחימה על היעד נקלעו שניים מן הגדודים למארב של כוח גרמני עדיף. הכוח ספג נפגעים רבים ולמעשה חדל מלהתקיים ככוח לוחם. באפריל 1945 נהרג דראבי מרסיס פגז, והוא כבר קולונל, בעת ששימש כמפקדה בפועל של דיביזיית החי"ר ה-1, שלחמה בעמק הפו כנגד הגרמנים הנסוגים. לאחר מותו הוענקה לו דרגת בריגדיר-גנרל. גנרל פאטון אמר עליו כי היה "האמיץ מכל בני-האדם" שהכיר.

File:Soldiers resting at Pointe du Hoc.jpg

הריינג'רס בנורמנדי, לאחר כיבוש המצוקים והשמדת סוללות התותחים, (מקור: ויקיפדיה).

בספרו, "ראשי החנית" (הוצאת מערכות, 1965) תיאר קפטן ג'יימס אלטיירי את קורותיו בשורות גדוד הריינג'רס הראשון. אלטיירי התנדב לגדוד בהיותו טוראי, עבר את מסלול ההכשרה המפרך ולחם תחת פיקוד דארבי בצפון אפריקה ובאיטליה. בנחיתה מן הים בארזיו שבאלג'יריה, הפעולה הקרבית הראשונה שלו, לא פחד משום ש"הדבר היה דומה בכל לאימוני הקומנדו שלנו" (עמוד 124). אלטיירי זכה בדרגת קצונה בשדה הקרב ומונה למפקד פלוגה בגדוד הריינג'רים הרביעי. לאחר המארב בו הושמדו שניים מן הגדודים בציסטארנה הועברו החיילים ששרדו לארצות הברית, שם סייעו בהקמת גדודי ריינג'רס נוספים. "בנחיתות בחוף נורמנדיה שבצרפת, הוסיפו גדודי הריינג'רים השני והחמישי, קשוחי-האימון, לשאת בגאון את מסורת הריינג'רים. יחידות אלה, שאומנו והונהגו על-ידי הלויטננט-קולונל מאכס שניידר שלנו, והלויטננט-קולונל ראדר פעלו כחוד-החנית לפלישה, בהעפילם על מצוקי-החוף ביום ה"ע" ובחסלם סוללות-חוף של האויב" (עמודים 317-316). גם שם, כמו בסיציליה ואיטליה, פעל כוח הריינג'רס כצוות קרב חטיבתי.

בסוף המלחמה פורקו הריינג'רס, אך לאחר מלחמת וייטנאם, בשנת 1974, הורה ראש מטה צבא היבשה, הגנרל קרייטון אברהמס, קצין שריון שהצטיין כמג"ד במלחמת העולם השנייה, על הקמתם מחדש כרגימנט הריינג'רס ה-75, אשר הנורמות שלו ישמשו מודל לחיקוי הצבא כולו. עם הקמת חטיבת הקומנדו של צה"ל הציג, כאמור, הרמטכ"ל תפיסה דומהמאז פעלו הריינג'רס כמעט בכל קונפליקט שבו היתה ארצות הברית מעורבת למן היווסדו ב-84'. בין היתר לחמו ברחובות מוגדישו וצנחו בקנדהר. 

השבוע פורסם כי לפני כחודש הציג צה"ל לקבינט סקירה אודות מערכה אפשרית בצפון, על כלל המשמעויות שהיא טומנת בחובה למדינה, לצבא ולעורף האזרחי. בהערכות אמ"ן צה"ל אינו צופה כוונה מצד איראן, סוריה או חזבאללה ליזום מערכה שכזו, אבל הסיכוי ששורה של מהלכים מוטעים יביאו להסלמה כמו ב-2006 (וב-2014 בעזה), בהחלט קיים. מלחמת הצפון הראשונה, בה תתמודד ישראל עם חזית גדולה ומורכבת הכוללת את סוריה ולבנון, על הנוכחות האיראנית בהן, תהיה שונה מאוד בעוצמתה ממלחמת לבנון השנייה. למרות האיום בירי טילים מסיבי, דומה שהציבור אינו מפנים כי לא תינתן לו מעטפת ההגנה האווירית הרחבה שממנה נהנה בעימותים בעזה. זו תופנה להגנה על בסיסי חיל האוויר, ולהגנה על תשתיות קריטיות. בעימות שכזה לצה"ל לא יהיה זמן ולצד חיל האוויר יידרש לו כוח איכותי, זמין ומהיר אבל גם עם בעל מסה שניתן יהיה להפעיל מהר בכדי להשיג פגיעה של ממש במאחזי חזבאללה בלבנון, או ביעדים אחרים. הפיכת חטיבת הקומנדו לכוח שכזה הוא האתגר שיעמוד בקרוב לפתחו של אל"מ הלר. 

אין רגע דל

אמצעי לחימה שנמצאו בסריקות לאחר הפגיעה בחוליית דאעש, (צילום: דו"צ).

לפני כשבועיים נכתב כאן כי סביר שכך או אחרת לא יהיו לאל"מ אבינועם אמונה ימי חסד בתפקידו החדש כמפקד עוצבת הגולן, חטיבה מרחבית באוגדת הבשן שאמונה על גזרת רמת הגולן והחרמון. מאז הספיק אמונה, צנחן שפיקד על מגלן בחטיבת הקומנדו, לקחת חלק בפינוי אנשי ארגון ההומינטרי "הקסדות הלבנות" מסוריה בטרם ינקמו בו נאמני משטר אסד, ובסיכול חוליה בת שבעה מחבלים של דאעש סמוך לגדר המערכת, ברביעי בלילה. החוליה שנעה לעבר הגדר במרחב המובלעת, לאחר שאנשיה נמלטו מהצבא הסורי, זוהתה עלי-ידי כוח תצפית מגדוד עיט, גדוד האיסוף הקרבי של האוגדה, ומיד הוזעק כלי טיס שתקף והרג את החוליה. בסריקות שביצע לאחר מכן כוח מגדוד הסיור של הנח"ל נמצאו רובי קלצ'ניקוב ורימונים. נראה, אם כן, שהשתלטות משטר אסד מחדש על רמת הגולן הסורית עשויה אמנם לטמון בחובה יציבות ורגיעה, אך לצד החשש מכך שהמהלך כולל גם התבססות כוחות איראניים בקרבת הגבול, האירוע מהווה תזכורת לכך שישנם איומים נוספים. על כך נאמר, אין רגע דל. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.08.2018)

ימים ללא חסד: הקצינים שיסתערו על הזירות הבוערות באמת | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אמנם את סדר היום תפסו השבוע המינויים היוקרתיים של מפקד סיירת מטכ"ל ומזכירו הצבאי של רה"מ, אבל הצבא מתחדש גם במינוי אסטרטגי של מפקד עוצבת הגולן, הזירה המורכבת המשלבת את השלכות התקיפות בסוריה, עם הסיוע לפליטי המלחמה וההתבססות האיראנית מעבר לגבול

את עיקר תשומת הלב התקשורתית בתחום המינויים בצה"ל השבוע תפסו ההודעות על מינוי מפקד סיירת מטכ"ל הבא, אל"מ י' יוצא היחידה שעשה מספר תפקידי פיקוד ב"צבא הגדול" ובקרוב ישוב ליחידה כמפקדה, והבחירה באל"מ אבי בלוט, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים, פיקד על מגלן ועל חטיבת צנחנים מובחרת במילואים (שבה משרת גם כותב שורות אלה), ומשמש כמפקד חטיבת הקומנדו לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. הוא יחליף בתפקיד את תא"ל אליעזר טולדנו, גם הוא קצין צנחנים עם ביוגרפיה דומה, שימשיך משם לאוגדת עזה אחרי כהונה ארוכה במיוחד, ולאחר שנדמה היה שהוא לכוד בלשכת רה"מ משל היה שומר בש.ג ללא מחליף (פרשן צבאי אחד אף הכתיר את הסאגה של החיפוש אחר מחליפו, בכותרת "להציל את תא"ל טולדנו").

בלוט, כאמור, הוא מפקד מוכשר, אך ‫נשאלת השאלה, האם נכון לקדם אותו מוקדם מן הצפוי על חשבון הקצינים שהתמודדו? ולחלופין האם זה נכון שיעשה קדנציה מקוצרת כמפקד חטיבה סדירה, שעודנה בהקמה, לפני שיעבור לקומה שעוסקת באסטרטגיית העל?‬‬‬‬‬

מקור: דו"צ.

ביום ראשון היה עוד מינוי שכדאי לשים אליו לב, של מפקד עוצבת הגולן, חטיבה מרחבית באוגדת הבשן שאמונה על גזרת רמת הגולן והחרמון. בשנתיים האחרונות פיקד על החטיבה אל"מ ברק חירם, יוצא יחידת אגוז וגולני, שפיקד עליה בתקופה מורכבת במיוחד. לאורך תקופת פיקודו על החטיבה חלה עליית מדרגה במערכה "על אש קטנה" (כהגדרת גולנצ'יק אחר, תא"ל ארז גרשטיין, את הלחימה ברצועת הביטחון בלבנון) שמנהלת ישראל מול איראן בסוריה.

אירועי השיא היו בפברואר האחרון, כשבתקיפה שביצע חיל האוויר בתגובה לחדירת מל"ט איראני הופל מטוס F-16, ובמאי כאשר ירו כוחות איראנים 20 רקטות על מוצבי צה"ל הקדמיים ברמת הגולן, אירוע שישראל ניצלה (שלא לומר יצרה) בכדי להוציא לפועל את מבצע "בית הקלפים", התקיפה הישראלית הרחבה ביותר בסוריה מאז מלחמת יום הכיפורים במסגרתה תקפו מטוסי חיל האוויר מעל 50 יעדים בשטח סוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני. במקביל לקחה החטיבה חלק במבצעי מנהלת "שכנות טובה", האמונה על מתן סיוע אזרחי לתושבים סורים שנפגעו ממלחמת האזרחים בסוריה. לאור המשבר ההומניטרי שמתחולל בסוריה כתוצאה ממלחמת האזרחים, הסיוע מאפשר להפחית את העוינות כלפי ישראל בצד השני של הגבול. 

בתקופה האחרונה משלים אסד, בסיוע רוסיה ואיראן, את ההשתלטות על מחוז דרעא, מה שבתורו מביא זרם בלתי פוסק של פליטים לקרבת הגבול עם ישראל, הזוכים לסיוע הומניטרי מצה"ל. בתחילת השבוע החל צבא אסד במתקפה מתואמת, שכוללת ירי ארטילרי כבד על מעוזי המורדים ברמת הגולן הסורית. עם כיבוש מרחב זה ישיב אסד את השליטה במדינה לידיו באופן מלא. בחזית הצפונית מתמרנת ישראל בין מספר שחקנים ואינטרסים, ושומרת על רמת תיאום גבוה עם רוסיה שהפכה למוציאה ולמביאה בסוריה. הקשר ההדוק והבלתי אמצעי שמקיים ראש הממשלה נתניהו עם הנשיא פוטין, שקיבל ביטוי בביקורו האחרון ברוסיה במהלך המונדיאל, הוא המחשה טובה לכך. מנגד, רוסיה, שהשקיעה כוחות ומשאבים בסוריה ומקיימת מערכת יחסים קרובה עם איראן, תתקשה להציב מעליהן את האינטרס הישראלי. מה שגם שישראל נתפסת (כפי שהיא באמת) כבת בריתה של ארצות הברית.

ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ליברמן, הבהירו כי ישראל מצפה מסוריה לשמור על הסכם הפרדת הכוחות בגולן מ-1974, עמדה שקיבלה אשרור בפגישת הנשיאים טראמפ ופוטין בהלסינקי, וכי ישראל לא תקבל נוכחות כוחות איראנים בקרבת הגבול. ההתבטאויות בנוגע למרחק המוסכם של כוחות אלו מהגבול נשמעות כהד לימים בהם שאפה ישראל להרחיק את אש"ף 40 קילומטרים מגבולה עם לבנון. בלילה שבין ראשון לשני הותקף מוצב בקרבת שדה התעופה בעיר חאלב, שלטענת חברי אופוזיציה סורית בראיון ל"אל ג'זירה", שימש כמחסן נשק של משמרות המהפכה של איראן. בתקיפה, שמייחס משטר אסד לישראל, נהרגו 22 בני אדם, בהם תשעה איראנים. במידה וישראל עמדה מאחורי התקיפה היא מלמדת על המשך המדיניות הישראלית למניעת התבססות איראנית בסוריה, בין שרוסיה תסייע לה בכך ובין שלא.

מפקד גדוד 101 של הצנחנים, סא

במרכז: מפקד גדוד הצנחנים 101, סא"ל אמונה, במבצע "צוק איתן", (מקור: ויקיפדיה)

את חירם מחליף אל"מ אבינועם אמונה, צנחן, שעשה את כל מסלולו בחטיבה האדומה ופיקד על גדוד 101 במבצע "צוק איתן". הצנחנים בפיקודו לחמו אז דווקא כחלק מצוות הקרב החטיבתי של גבעתי ברפיח ובחירבת א'חזעה, הסמוכה לחאן יונס. במהלך הלחימה הצטיין הגדוד בשורה של תקריות, ובהם סיכול חטיפת חייל, ופגע במחבלים רבים. לאחר המערכה הוענק לגדוד צל"ש אלוף ואילו אמונה מונה למפקד היחידה מובחרת מגלן שבחטיבת הקומנדו. בראיון לאור הלר בחדשות עשר סיפר אמונה כי בשנה האחרונה, הם הצליחו להרוג 31 מחבלים, רובם בפעולות חשאיות, אך שמונה מהם בהתקלות הסמוכה לגדר המערכת ברצועת עזה. בדברי הפרידה של חירם מהחטיבה הוא ציין כי במהלך השנה עבדו, אמונה והוא, "יחד במספר מבצעים" וניתן לנחש שהגזרה כבר מוכרת למחליפו היטב.

בצבא שבו ההכשרה לתפקיד ברמה שמעל מג"ד ומעלה היא התפקיד עצמו ניתן לרוב לראות בחילופי מפקדי גזרות אינדיקציה טובה לכך שצה"ל צופה רגיעה במרחב. הפעם, אף שישראל רואה בהשתלטות אסד על הרמה הסורית הזדמנות להשגת יציבות ורגיעה, הרי שבמידה ולכוחות הצבא הסורי יתלוו גם כוחות איראניים, אפשר להניח שלאל"מ אמונה לא יהיו ימי חסד בתפקיד.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 18.07.2018)

במלחמה המודרנית מנצח מי שמחזיק מעמד יותר זמן | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במאמר שפרסם פרופסור אמריקני הוא טען שבמלחמות המודרניות, למרות יתרונות הטכנולוגיה המתקדמת והברקות המצביאים, מנצח מי שמחזיק מעמד יותר זמן. הבעיה היא שזה נשמע דומה מדי לעימותים שבהם לחמה ישראל בשני העשורים האחרונים.

נחתים אמריקנים בקרב על הואה במלחמת וייטנאם, (צילום: ויקיפדיה).

אתר "אלכסון" פרסם השבוע את מאמרו של פרופסור קת'אל נולן, מרצה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת בוסטון, שנשא את הכותרת "זבנג ורק התחלנו" (ופורסם במקור במגזין "AEON") ועסק בעובדה שמערכות צבאיות הוכרעו בעיקר באמצעות התשה ולאו דווקא על-ידי קרב אחד, משמעותי ככל שיהיה. אף שגנרלים ומדינאים מקווים "שיום מדמם קשה אחד יכול להיות מכריע ולאפשר לנו להימנע מהתשה, שהכול בזים לה כוולגרית מבחינה מוסרית וכנעדרת גבורה גואלת. אנו חוששים למצוא רק חוסר החלטיות וטרגדיה בבוץ של חפירות, ללא התרוממות הרוח והמוסריות, או למצוא רשימות חללים מצטברים על פני שנים של מאמץ ועמידה בקשיים". האמת, טען נולן, אחרת לגמרי. "הניצחון בקרבות חד-צדדיים לא הבטיח ניצחון במלחמה. חניבעל ניצח בקרב קאנאי, נפוליאון באוסטרליץ", אך שניהם הפסידו את במערכה. 

"ברוב המלחמות הגדולות בהיסטוריה המודרנית, המפסידים הפסידו כיוון שהם הפריזו בהערכת המיומנות שלהם ולא הצליחו להתגבר על העומק האסטרטגי של האויב ועל יכולתו לעמוד בקשיים. המנצחים ספגו תבוסה אחר תבוסה, ובכל זאת המשיכו להילחם, תוך שהם מתגברים על ההפתעה הראשונית, על משברים נוראים וגם על הברק והתעוזה של "גאוני" הפיקוד. ההעלאה על נס של גנרלים גאונים מעודדת את האשליה שמלחמות מודרניות יהיו קצרות ושאפשר לנצח בהן במהירות, בעוד שלרוב הן מלחמות התשה ארוכות", כתב. כשקוראים זאת קשה שלא לחשוב על מערכות דוגמת וייטנאם, עיראק ואפגניסטן. מערכות עתירות בנפגעים, חסרות כיוון ומטרות ברורות. במערכות כאלה תמיד באה לידי ביטוי אותה מחלוקת קבועה בין הפוליטיקאים לקציני הצבא. בעוד שהראשונים שואפים לסגת ולמזער נזקים והפסדים, יטענו האחרונים כי מה שעומד כעת בינם לבין הניצחון במערכה הוא מעט יותר – תמיכה מהציבור, משאבים, כוחות נוספים או זמן. כך היה במערכות אלו וגם בחלק מהמערכות שניהל צה"ל, בלבנון ובמקומות נוספים. אף שאת המסקנה של פרופסור נולן לא ניתן להחיל באופן מלא על המערכה ב"צוק איתן", הרי שחלק ממנה מצלצל מוכר

צנחנים במבצע "צוק איתן" (צילום: דו"צ).

בקיץ 2014 לחמו כוחות צה"ל 51 ימים ברצועת עזה כנגד כוחות חמאס, אולם למרות שצה"ל והממשלה שידרו לציבור שאוטוטו המערכה תסתיים בניצחון, החמאס הוסיף להילחם וסירב לקבל את הפסקות האש שהוצעו לו. יחסי העוצמה בין ישראל לחמאס נוטים לטובת ישראל באופן כה ברור, עד שהדבר דומה ליחס שבין רכבת משא מרובת קרונות לעומת קורקינט ממונע. ועדיין כוחות החמאס החזיקו מעמד 51 ימים. אין זאת אומרת שישראל הפסידה ב"צוק איתן", אולם כאשר אלו הם יחסי העוצמה מוטב לבדוק מדוע לקח לישראל זמן כה ממושך עד שהצליחה לסיים את העימות על-פי תנאיה. אחד הלקחים, כתב נולן, הוא שכאשר יוצאים למערכה מוטב להיות מודעים לכך שיהיה ממד של התשה, ושחשיבותו עולה על זה של קרב כזה או אחר. יש להבין שהדברים עשויים לקחת זמן ושמי שינצח יהיה לא בהכרח החזק או המבריק אלא הצד שיפגין יותר אורך-רוח וסבלנות. כך הצליחה ישראל לנצח באנתיפאדה השנייה. עוד מעצר, עוד סיכול ממוקד, עוד פשיטה, עוד כתר, עוד סגר עד שבסוף, כמאמר הרמטכ"ל דאז, משה יעלון, הושגה אותה "צריבה תודעתית" בקרב ההנהגה הפלסטינית כי בפיגועים אין תוחלת והם לא יביאו את ישראל לכדי ויתורים במשא ומתן. התהליך הזה לקח את הזמן שלו עד שהאנתיפאדה דעכה. המועד המדויק עם זאת לא ברור ותלוי את מי שואלים. יש שיגידו שב-2005 עם ההתנתקות ויש, כמו קצין בכיר שפיקד ולחם בשטחים לאחר מכן, שיגידו שב-2007. כך או כך הזמן והנכונות הישראלית להוסיף ולהילחם היו לגורם מכריע יותר מכל פגיעה בבכיר פלסטיני ספציפי או מכל מבצע רחב היקף ופשיטה שביצע צה"ל. 

טהורים עם נשק

"צבא נשען לא רק על כמויות, על ציוד, על נשק, על אימון. אמנם בלי אלה אין צבא, אך אלה בלבד אינם מספיקים. הנשק העיקרי של הצבא הוא כוחו המוסרי", אמר בשעתו ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון. הציטוט מופיע בדו"ח שפרסם השבוע מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא, שעסק, בין היתר, בטיב ההקפדה על כללי המשפט הבינלאומי במהלך מבצע "צוק איתן". בדו"ח שפרסם קבע שפירא כי צה"ל וכמוהו הקבינט המדיני-ביטחוני השתדלו לפעול בהתאם לאמות המוסר, טוהר הנשק והמשפט הבינלאומי. היכן שהדברים לא תאמו את הפקודות והכללים (כמו במקרה של "נוהל חניבעל" שהפעילה חטיבת גבעתי ברפיח) צה"ל חקר עצמו ביסודיות ולפיכך אין צורך בהתערבות גורמים חיצוניים בינלאומיים דוגמת בית הדין בהאג. לא מן הנמנע שהדו"ח נועד גם למנוע חקירה בינלאומית נוסח דו"ח גולדסטון, אבל קשה לחשוד בשפירא, שכתב דו"ח נוקב אודות הטיפול הכושל באיום המנהרות, שהיה מפרסם דו"ח בחתימתו לו היו פני הדברים שונים בתכלית. 

למרות שלעתים ישנן חריגות, צה"ל מקפיד על מוסר בלחימה יותר מרוב הצבאות במערב. אירועים כאלה ואחרים עשויים לעתים לעוות את המציאות ולגרום למביט מן הצד לחשוב שהם חזות הכל, כאשר זהו כלל לא המצב. מפקד חטיבת הקומנדו, אל"מ אבי בלוט, נדרש לנושא באחרונה בעת שהרצה בתיכון הימלפרב בו למד כנער. בלוט, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד בין היתר על החטיבה המרחבית בחברון, נשאל על ידי תלמיד בשם אורן בנוגע לעמדתו בשאלת החייל היורה, אלאור אזריה. המח"ט השיב שצה"ל הטיל על עצמו מסגרת כללים נוקשה ללחימה מתוך רצון לשמור על אמות מוסר וטוהר נשק גבוהים במיוחד. לדברי בלוט, בכל פעם שבצה"ל "חורגים מהכללים שלנו ומראים שיש סדקים באחדות בינינו, וסדקים בעמוד שדרה הערכי, שהוא קצת עקום, האויבים מולנו מחלקים סוכריות בדמשק. וזה אותו הדבר לגבי דוד הנח"לאוי, שהיכה שם איזה פלסטיני, ואותו דבר לגבי אלאור אזריה שירה ירי ללא אישור וללא סמכות, במקום שהוא לא היה נצרך". האתגר המרכזי, אמר וחזר על ססמה שחוקה שנשארה נכונה, "זה איך אנחנו מנצחים ונשארים בני-אדם"

אל"מ אבי בלוט, מפקד חטיבת הקומנדו, (צילום: דו"צ).

בלוט הביא דוגמה ממבצע "עופרת יצוקה", בו פיקד על גדוד הצנחנים 101. לדבריו, במהלך הלחימה הגדוד שלו "הרג 24 מחבלים בהיתקלויות, בלי קשר לדברים האוויריים. ובאירוע הזה אני ידעתי להגיד בכל אחד, אגב כי צילמנו, הראינו נשק, הראינו מחבל, הראינו שבכל ההיתקלויות שהיו לנו באל־עטטרה ובג'בליה הרגנו את מי שהתכוונו להרוג. ומי שלא התכוונו להרוג אותו – לא הרגנו אותו. ואני חוזר לשאלה שלך, אורן, זו עוצמתנו". באחת ההיתקלויות הללו נפצע בעצמו, מה שככל הנראה לא ערער את אמונתו בצורך לפעול בלחימה באופן כירורגי. 

המסקנה שעולה מהדברים שאמר, מדו"ח המבקר ומהמאמר של נולן היא שהמערכה הבאה של צה"ל עשויה להיות ארוכה מהצפוי ושכדי לנצח בה נידרש לסבלנות וקשיחות, בחזית ובעורף, לא פחות משנזדקק לצבא כשיר ומערכות טכנולוגיות מתקדמות, ושהן יחייבו את צה"ל להוסיף ולשמור על טוהר הנשק והחוק הבינלאומי גם נוכח אויב שמתחבא ומתבצר בלב ריכוזי אוכלוסיה לא-מעורבת. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.03.2018)